לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Scenes From A Memory



Avatarכינוי:  SummerLight

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2015    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2015

פוחדת לבד


"לעוף הכי רחוק שרק אפשר,

להתנתק מכל מה שמוכר,

אך בסוף... לחזור אליך." 

 

אז נכנסתי לאיזושהי שגרה. לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע.

לפעמים הביקורות בלימודים מדהימות כלכך שאני מרגישה שאני באמת במקום שבו אני אמורה להיות.

ולפעמים המרצה הכי חשוב נותן לי ביקורות כמו "ההגשה הזאת כלכך לא ראויה. אני ממליץ לך לזרוק הכל ולהתחיל הכל מהתחלה." אחרי שעבדתי על החרא הזה שלושה ימים כמו מפגרת.

ולראות את המבטים מסביב נקרעים. ולעשות מאמצים כאלה אדירים לא לבכות. לכבוש את הרצון לצאת מהכיתה ולבכות בשירותים.

ואז המחשבות האלה של, "כל המשפחה שלי קשורה לטקסטיל. איך זה הגיוני שאני כלכך תקועה מאחורה?" ולהרגיש כאילו הלימודים היו טעות וכבר נמאס לך לבכות לאמא, ואת לא רוצה לבכות מול הכיתה או להראות אובר-רגישות בנושא.

לא יודעת, זה כואב ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי.

 

לחזור להתמודד עם הפחד שלי לבד. לא קל בכלל.

שלושה ימים של פחד אטומי משתק. "ואם היא תעשה לי משהו כואב? ואם היא תיגע לי בפה? ואם היא תגיד לי שחוזרים לחדר ניתוח? למה זה קורה השבוע? למה לעזאזל אני בת 24, גרה מחוץ לבית ועכשיו בוכה שאני רוצה את אמא כשאני צריכה רופאת שיניים?"

 

זה היה שבוע קשוח. קשוח ממש אבל.

יום ראשון - להתמודד לבד עם רופאת שיניים שהיא בכלל מלאך במסווה. לקבל ממנה הסבר שהולך לעלות לי כמה אלפי שקלים ועוד סיבות לחזור לקלונקס.

יום שני - מתקשר הביג בוס מהפאב ומספר לי שאחד העובדים חולה בשחפת ושעכשיו כל הצוות עם חשש לשחפת ואני צריכה להיבדק.

יום שלישי - הביקורת הכי חמורה שהייתה לי אי פעם ממרצה. ולא סתם מרצה, זה היה חייב להיות בקורס הכי חשוב שיש לי השנה.

יום רביעי - חוסר הסבלנות והתשישות שיש לי משאר השבוע שעבר ממשיכים להשפיע עליי ואני כבר לא מסוגלת לראות שום דבר שקשור ללימודים.

יום חמישי - עושה בדיקה לשחפת במשרד הבריאות. נוסעת לנחלת בנימין. מגלה שביום המשכורת השמח שלי אני כבר נכנסת למינוס לא יאומן ואין לי אפשרות למשוך כסף אפילו. כבר 22:00 ולא עשיתי שיעורי בית חוץ מפוטושופ.

אני רק מחכה למחר. מחר נעשה שיעורי בית מסודר וניסע לירושלים. שבת עם אביתר בנאי ולפגוש חבר מהטיול אמור להיות נהדר!

רק שהשבוע הזה לא יקרין לי גם על הסופש.

 

קטע קצר שכתבתי בטיול, ממש ביום ההולדת.

לפעמים אני תוהה אם אני באמת הטיפוס של דרום אמריקה. 
חשבתי שכן כשתכננתי את הטיול. רציתי להאמין שכן כשהגעתי כי הייתה נחיתה קלה בלימה, אבל כשהגענו למנקורה קיבלתי כאפה לפנים שאולי לא, אני לא הטיפוס שמטייל ומטרק ורוצה להכיר אנשים מכל העולם, ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי עכשיו?? איך אני חוזרת הבייתה?? 
במחשבה שניה, עוד בקונקשן במדריד התחלתי לאבד את זה. ברגע שנחתנו ולא ידעתי מה השעה ולא התמצאתי בשערים של נמל התעופה כבר רציתי לבכות, אבל לא עשיתי את זה בגלל בר. היא נראתה לי כלכך לא שבירה שפחדתי להיראות אחרת. 
לימה הייתה קלי קלות - ביום הראשון שנחתנו שאלנו מה יש לעשות בלימה ומישהו רנדומלי אמר לי "אין כאן כלום לעשות. אבל אני פה כבר שלושה שבועות." 
חשבתי שהוא חמור כי הוא לא יוצא לטרק ולהכיר את פרו! ואז הבנתי שלא לעשות כלום זה גם לעשות משהו. הבנתי שבעצם מאז הגיוס לצבא אי שם ב2009 לא ישבתי יותר מיומיים בבית בלי לעשות כלום. תמיד היה מה לעשות. תמיד עבדתי ויצאתי רק פעם אחת מאז לנופש. אז להגיע למקום שחוץ מלעשן, לשתות קפה, לטייל בעיר בין חנויות מזכרות ובערב לצאת למסיבה זה גם משהו מגניב. זה רגוע ומרגיע כלכך. זה החופש האמיתי. ולמרות שהטיול הזה הוא רק חודש וחצי - אני מקווה שאני אשאר שמחה עם זה שנמרחתי פה שבוע וחצי מתוכו. 
מחר אנחנו נטוס לקוסקו וזה אמור להיות נחמד. בניגוד לנסיעה הדבילית למנקורה - זו לא נסיעה של 17 שעות לכל כיוון אלא טיסה של שעה ורבע, ואנחנו לא לבד - כמה אנשים מההוסטל גם טסים איתנו לשם אז לפחות נכיר דוברי עברית כלשהם. 
מרגיז אותי שאני לא כמו בר. היא לא נותנת לעצמה ליפול אם היא מרגישה רע או בדאון. היא בכל זאת תצא למסיבה איתנו ותרקוד על עקבים מפלצתיים ואני לא אדע כלום לגבי המרגש שלה אם היא לא תבחר לספר לי בעצמה. 
בכלל, יש לי הרגשה שהיא לא כזה מחבבת אותי בכלל. שהיא טסה איתי לכאן רק כי זרקתי באוויר שאני רוצה לטוס - והיא גם רצתה לטוס ואני נתתי לה את עצמי כברירת מחדל של "טוב אני אסבול אותה לחודש וחצי אבל לפחות אני אהיה בדרום אמריקה!"

את יום ההולדת שלי חגגתי בלימה. התחלתי לקבל ברכות עוד משעה 16:00 ביום שלפני כי בארץ כבר היה 00:00. את עשר הדקות הראשונות של יום ההולדת בכלל חגגתי בלהתארגן למסיבה שלא ממש רציתי לצאת אליה. כשירדתי וגיליתי שכבר אחרי 12 (השלב שבדרך כלל מתקשרים אליי ושרים לי יום הולדת שמח...) לא רציתי לציין שזהו! יום הולדת!... אז פשוט נתתי למישהו אחר לקלוט את זה ואז אנשים התחילו לשיר לי, ובערך באמצע השורה השלישית כבר כיבו אותנו בגלל הרעש. ייאי כיף.
יצאנו למסיבה חצי שעה אחר כך, כשאני מיופייפת עם שמלה צמודה ועקבים בגובה של קומה. הצלחתי לשרוד במסיבה שעה וחצי על העקבים בעמידה ואז זרקנו שהמסיבה מעפנה ושאנחנו הולכות להוסטל. ישבנו שם עוד 3 שעות עם אנשים מוזרים והלכתי לישון. קמתי ב1 בצהריים ומרחתי את היום כמו שצריך. מספר המקומות שהייתי בהם מסתכם כך: חדר. שירותים. פינת עישון. סלון. חדר. חומוסיה של ערבי. פינת עישון. חדר. ריגוש.

תמיד צחקתי על אסטרולוגיה. כאילו, לא כזה התעניינתי בעניין עד שלא קראתי כתבה על הסרטנים והבנתי שאני סרטן קלאסי. בניגוד למה שחשבתי על עצמי - הבנתי שאני כן מחפשת את הפינה הקטנה שלי בעולם, עם הדברים שלי והאנשים שלי והאהבות שלי בחיים. המעבר מחדר לחדר ונדידה ממקום למקום ולהשאיר מאחוריי (כאן זה לרוב ההפך) אנשים שנקשרתי אליהם זה קשה לי מדי. אני אוהבת דברים קבועים. 
ומה שכן, תכננתי שלא להרגיש ככה אבל זה כבר קרה מעצמו. חבל שלא עשיתי משהו עם י'. הוא היה ממש נחמד ונישק ממש טוב ורקד איתי בערב האחרון שלו לפני קולומביה, וכשחזרנו מהמסיבה והוא כירבל אותי בספה ונישק אותי במצח אני הרגשתי בבית. במקום נכון. אבל למרות שאני ובר ישנו בחדר זוגי לא עשיתי איתו כלום כי חשבתי שבר תרצה להיכנס לישון ולא רציתי לחסום לה את הדרך למיטה. גם לא רציתי שיצא לי שם של שרמוטה כאן, בניגוד לכל מקום אחר. בכל מקרה עכשיו הוא כבר בקולומביה, עושה סמים ומזיין זונות בקאסות כמו כולם שם. אולי מתישהו בארץ ניפגש. 

הפחד הגדול שלי כאן, כמו בכל מקום אחר, הוא לאבד שליטה. בגלל זה אני לא רוצה לעשן (למרות שבכללי אני לא נהנית מההשפעה) ולא רוצה לשתות יותר מדי. אני מפחדת שאבדן שליטה קטן יגרום לי לדרוך במקום בסטטיות ולא להמשיך עם החיים שלי כמו שתכננתי. הרי שנקר מחכה לי! עתיד כלשהו באופק!

 

חמישה חודשים אחרי שהקטע נכתב אני עדיין מתחברת לכמה קטעים משם. את החלק השני אני לא מאמינה שכתבתי.

אם יתנו לי כרטיס טיסה חד כיווני לפרו או ברזיל, אני אקח אותו בריצה וספק אם אי פעם אחזור לארץ. ואני בטוח אקח איתי את בר. 

מצחיק שבקטע של י' מהחלק האחרון די צדקתי. אני עדיין טיפה מתחרטת על זה. בגלל זה מחר בערב קבענו להיפגש כי אני בירושלים והוא גר שם. אולי נפצה על הזמן האבוד.

 

קטע מצחיק. איליי חזר לתמונה ונעלם באותה מהירות.

לא ברור איך זה קרה, אבל יצא לנו לבלות לילה שלם ואפילו חלק מהיום ביחד.

הלכנו ברגל לפאב (היתרונות של לגור במרכז), שתינו מלאא ואני גם ככה על בטן ריקה, ולקינוח עוד נפלנו על בקבוק ויסקי שהיה לי בחדר.זה נגמר בסקס שיכורים ואני לא זוכרת חלק בלילה שנרדמתי לגמריי, או רגע כלשהו שהוא לא נגע בי. אפילו אם הוא סתם נח עם היד על התחת שלי.

בצהריים החלטנו לצאת מהמיטה סופסוף ועוד אכלנו ביחד ארוחת "בוקר"... אחרי שעה הוא כבר הלך לעבודה. מה חדש.

חוץ משיחה קטנה באותו יום לא דיברנו שוב השבוע, מה שאוטומטית מחזק את ההרגשה ששום דבר רציני לא הולך לצאת מזה, כי הוא לא ינסה לכוון את זה לאנשהו ואני לא מספיק אמיצה בשביל לשאול על זה או להציב עובדה.

 

אני לא יודעת איך אני אמורה לשלב את זה עם לימודים כלכך תובעניים ועבודה שמחסלת לי את כל הלילות החופשיים שלי, אבל אני ממש צריכה מישהו.

אמא כבר לא מצליחה לספוג את כל מה שאני מכילה ועכשיו אנחנו לא ממש מדברות כבר כמה ימים ואני מרגישה איך חסר לי מישהו לדבר איתו.

נמאס לי לעצור את הדמעות כל הזמן אבל אני ממש פוחדת שאם אני אתן לעצמי לבכות אני לא אצליח להפסיק אי פעם. 

 

 

אני יודעת שעכשיו חנוכה והכל ויש איזה קטע עם ניסים, אבל זה היה שבוע ממש מחורבן ואני באמת חושבת שמגיע לי איזה נס קטן.

אז אלוהים, אם יש לך 10,000 שקלים פנויים לתת לי היום כמתנה זה יהיה נחמד. 

או שאם בא לך להמציא יותר שעות ביממה אחת זה גם יהיה אחלה, אני באמת אעריך את זה.

 

עד אז... אני באמת צריכה לחזור ללמוד. סתם הייתי חייבת לדבר עם מישהו. גם אם זה עם מסך לבן שמתמלא בשטויות שלי.

 

סאמר. 

 

נכתב על ידי SummerLight , 10/12/2015 22:03  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSummerLight אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על SummerLight ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ