Shlomo Shapira’s Blog

שלמה שפירא

" שרה: שלהבת 'נילי' " "בין שדרות הנצח", ליום מותה כ"ג תשרי תרע"ח, מאת: חיל פשוט, מהדורה שניה, הוצאת אחיאסף, תש"ג

בספר הקדשה:

לרבקה אהרנסון

שברטט ובענוה, בעז ובאהבה

כהנה ומכהנת בהיכל הזכרון

"החיים בגבורה, כי ימותו

בקדושה, והיו לשדרות נצח,

ביניהן יתקדמו העמים, לאט

לאט, לקראת הרוח הגדול".        (אגדה מוהיקנית)

זעקת הארמנים

"...ארמנים אחי! יהודי מדבר אליכם. בן הוא

לגזע מעונה, שסוי ונרדף. סובלים אתם על היותכם נאמנים שנתן ישו לנוצרים, ואנו סובלים על תתנו את ישו לעמים הקוראים לעצמם נוצרים..."

                      אלכסנדר אהרנסון בתזכירו:

                          "למען ארמניה"

                         ניו-יורק, נובמבר 1915.

...ובינתים וזעקת הארמנים בוקעת השמימה...במשך שנת 1915 נרצחו קרוב למיליון וחצי ארמנים. נשים נאנסו לעיני בעליהן האסורים בכבלים, והנשים ההרות בטנן נבקעה ועברן הוצא בידים אכזריות. זקנים, צעירים, ילדים, נקברו חיים, או נשרפו בלהבות. ובכל תורכיה, מקושטא ועד דמשק, היו נמכרות ארמניות צעירות בעד מטבעות כסף אחדות..

ושרה, בקושטא, יודעת... "זעקת הארמנים פלחה את אזני. בעיני ראיתי את ענוייהם והתפללתי כי אתעוור בכדי שעיני לא תוסיפנה לראות..."

(מדברי שרה למעניה בשלושת ימי גסיסתה כ'-כג' תשרי תרע"ה, זכרון יעקב) (עמוד 90)

ויודעת שרה כמו כן למרות תבוסת האנגלים, עלה לה לתורכיה נצחונה בשלוש מאות אלף חילים, וכי נחלשה במאד מאד.

והידיעות מארץ ישראל מחרידות, ולבה של שרה מלא עצב וגעגועים אל ארצה האהובה, מאד קשה היה לקבל ידיעות נכונות מן הבית בזכרון יעקב. מסוכן היה לכתוב דברים ברורים, ומכתבים היו נעים ונדים במשך חדשים בטרם הגיעם - אם הגיעו...וכתבה לרבקה אחותה...הודות לקשר הנשמתי העמוק אשר בין שתי האחיות הספיקו רמזים ומלים ספורות להביע הרבה. תפיסתה המהירה של שרה וכוח השערתה הבלתי רגיל עמדו לה. למרות הבקורת החריפה ואי הסדר ששרר בדואר התרכי הצליחה שרהלהבין את המתרחש בארצה, וכך נודעו לה מאורעות חדרה, עת הגיחו ביום השבת שודדי אבו חנטש, תחת חסותו ובנוכחותו של הקימקם מתול-כרם, לנהל חקירה ולעשות שפטים בתושבי חדרה, על "הספיקם חטה לאניות האויב (בינואר 1915!).ההצלה דרך-נס ע"י בואו של הפחה מג'נין, והשתדלותו של אהרן אהרנסון אצל הולי בבירות...ואז הביא את רבקה לבירות ויושיבנה בקולג' האמריקני, לשמש לו קו מקשר עם הקונסול הכללי של ארצות הברית בבירה הסורית.

וכך ידעה שרה כי אבשלום ואלכסנדר עם יתר חבריהם, נקראו לשרות הצבאי התורכי, וכי בכל לבם אמרו לשרת באמונה את הממשלה אשר תחת חסותה חיו, אך זו הרעה יחסה לנתינים הנאמנים לאחר שנעשתה לבעלת בריתה של גרמניה והוכרזה ה"פתואה" הקוראת את "המאמינים" ל"ג'הד": מלחמת הקודש כנגד כל "הכופרים, זולתי "הגרמנים".

והארבה, אשר הגיח על ארץ-ישראל, כרסם כאילו גם את גופה של שרה, כי הלא כל עץ וכל שיח שבארצה הכו שרשים בלבה...והד קול צעקת הכאב והיאוש של הישוב עולה באזניה ממרחקים...  עמודים 12-14.

שלמה שפירא

"אכּסיסטנציאליזם", המשך ומיפנה בתולדות התרבות המערבית, ל- רן סיגד, הוצאת מוסד ביאליק,הדפסה שלישית תשמ"ח 1975,

תוכן העניינים:

מבוא (מושג האותנטיות; המשך ומיפנה), מושג הסובייקט בפילוסופיה של היגל, הריאקציה האכּסיסטנציאליסטית,

ניצשה -מהו האדם?, קיקרגור כאכּסיסטנציאליסט, מעבר לאכּססיסטנציאליסט,

מעבר לאכּסיסטנציאליזם של ימינו, מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר, סארטר ובעיות האותנטיות, ביבליוגרפיה

מן "המבוא"

"אכּסיסטנציאליזם" הוא פילוסופיה, המזהה את המושג 'מציאות' עם המושג 'אדם', כשאנו מבינים ב'אדם' סובייקט פרטי על כל ההתגלות שלו. זיהוי זה מבקש למנוע כל קביעה-מראש של מהות תוכנית מסוימת לאדם, כגון שכל או תבונה,...ורואה בו יצור חסר הגדרה ופתוח לשינויים על רקע פעילותו היומיומית...

מושג האותנטיות:   (עמוד 8-9)

למושג האותנטיות נודעת בפילוסופיה האכּסיסטנציאליסטית חשיבות מיוחדת.זהו מושג-מרכז...ונקודת-המוצא המיוחדת לו...ויש לו שתי משמעויות קרובות, אך נבדלות.

ברגיל, כאשר אנו אומרים על אדם שהוא אותנטי, אנו מתכוונים לבטא את דעתנו אנו עליו לגבי יחסו שלו אל עצמו...במשמעות זו מורה המושג 'אותנטיות' על כך, שאנו מניחים מראש שלכל אדם אמת-עצמו, שאינה ניתנת להעברה לאחר, ובכל זאת אנו יכולים לשפוט עליה לפי רמזים שאנו מבחינים בהתנהגותו.

ממשמעות האחרת היא התייחסותו הכנה של אדם אל עצמו, ללא מסווה, ללא אשליה...משמעות זו מוחציאה בפירוש את אפשרות שיפוטו של הזולת מפני הטעם העקרוני, שה'אמת' בהקשר זה נתפסת כמשהו השייך לסובייקט לבדו.

שתי משמעויות אלה קשורות באורח הדוק ביותר בפילוסופיה האכּסיסטנציאליסטית, כשהשנייה כוללת אתהראשונה כסילוף של עצמה, והיחס ביניהן מעמיד את הבעייתיות המרכזית של הפילוסופיות שלפנינו. המתח פרט-זולת, פרטיות-כלליוּת, הוא שמציג את הבעיה אף קובע את הפתרון, והפתרון הוא חזרה להצגת השאלה...הפתרון שהפילוסופיה זו מציעה הוא בהצגת השאלה מחדש, והאמת שלה אינה במתן תשובה אלא בניסוח מיוחד של השאלה - שאלת מהותה של הפרטיות, שכן מושג הסובייקט מתגלה עקרונית כבעייתי וסותר את עצמו. זוהי המסקנה שחיבור זה בא להעלות, ומצטרפת אליה מסקנה פילוסופית לגבי מהותו של האכּסיסטנציאליזם כשיטה פילוסופית, שאינה יכולה להחזיק מעמד על הקרקע המושגי שלה... 

"אכּסיסטנציאליזם", המשך ומיפנה בתולדות התרבות המערבית, ל- רן סיגד1975 ...

שלמה שפירא (1938) - בלוג של משורר נכתב ע"י: Shlomo Shapira
כותרת הקטע: "אכּסיסטנציאליזם", המשך ומיפנה בתולדות התרבות המערבית, ל- רן סיגד1975 / הפתרון שהפילוסופיה.
טקסט מהקטע: ... רן סיגד, הוצאת מוסד ביאליק,הדפסה שלישית תשמ"ח 1975, תוכן העניינים: מבוא (מושג האותנטיות; המשך ... 

שלמה שפירא

"רובוט של סרנדה", ל- יאיר ויס, כל הזכויות שמורות להוצאת לב poem ולמחבר ת.ד. 48, אביחיל, 1999

בספר הקדשת-תודות:

תודה לירון, גדעון, אורן, עירית ועינב

בעותק הספר שבידי, מופיעה הקדשה בכתב-יד:

לאיילת

מיאיר

מאי 99

-יאיר ויס- (חתימה)

ספר על שירה רובוטית-ישירה-מתוחכמת בקופירייטורותה שמשאירה צלקות רגעיות ממשורר שספק אם אי-פעם יחלים מכתיבתו. בזמן קריאתה היא זורקת את הקורא בין שבילים תמהוניים בארץ-רגעית-חדשה, אולי נולדה גם מ"רוח שטות".

לפנינו כתיבה שמושפעת משיווק-פרסום ישיר-סרנדי, ללא ניקוד של שורותיה.

"רובוט שר סרנדות, ספק אם אי-פעם יחלים."  (עמוד 39)

תמצאו בספר גם פרסום "בָּלָאדִי" ל- בלדתי ה"נותנת לוקחת" באי-פספוס "אף לילה" והיא טובה אל כולם והיא טובה אל עצמה", ו"כולם קוראים בשמות גנאי ויורקים לה בפנים / וכולם מקנאים בה עמוק עמוק בפנים".

בקריאת השירים הרגשתי:

"רגע אחד אבוד

 הלכנו ביחד לאיבוד

 החיוך נשאר אבל הפך רדוד

 הריקוד נמשך אבל כבר לא צמוד."

השיר "רובוט של סרנדה" בעמוד 39

רובוט שר סרנדה

מול ירח מלא

קורע לבבות מניילון

ואל חדש מתגלה

מלמול בלתי-פוסק

מרחף במישור הערפילי

רובוט כופר בדמותו

ופניו הם משום מה שלי

תרכובת חדשה מבעבעת

אלכימאי אנונימי המציא

סגסוגת של רומנטיקה וקרח

זה אני, זה שלך, אם תרצי.

רובוט כותב סרנדות

הצלקות מצטרפות למילים

המכות שקיבלתי בדרך

זרקו אותי בין השבילים

רובוט שר סרנדות, ספק אם אי-פעם יחלים.

"רובוט של סרנדה", ל- יאיר ויס 1999 / כתיבה שמושפעת משיווק-פרסום ישיר ...

שלמה שפירא

"אתגרי הניהול במאה ה-21" - "החשיבה הניהולית של העתיד" ל- פיטר דרוקר, מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, הוצאת 'מטר' מהדורה מיוחדת ל- מי"ל (המרכז הישראלי לניהול), 2000

תוכן העניינים:

הקדמה: הנושאים ה"חמים" של העתיד, פרדיגמות חדשות בניהול, אסטרטגיה - הוודאויות החדשות, מוביל השינוי, אתגרי מידע, הפריון של עובדי הידע, לנהל את עצמנו, מפתח העניינים.

מן ההקדמה:

...המציאות החדשה ודרישותיה מחייבות שינוי עמוק בקווי מדיניות-עכשווית שונים, שהיו יעילים במאה ה-20. גם שינוי בגישה החשיבתית של ארגונים ושל יחידים...פתרונות חייבים להתבצע במסגרת הארגונים עצמם, ומי שיצטרכו למצוא פתרון הם חברי ההנהלה של כל ארגון וגם כל עובד ידע בארגון (ובמיוחד כל מנהל או מנהלת)...זהו ספר ניהול, ולאו דווקא ספר על ניהול עסקים. חלק מן האתגרים ישפיעו במידה רבה אף יותר דווקא על ארגונים שאינם עסקיים, גם אם רק משום שארגונים שאינם עסק - לדוגמא, אוניברסיטה, או בית חולים, שלא לדבר על מוסדות הממשל - הם נוקשים יותר ואין להם הגמישות המאפיינת ארגונים עסקיים, והם גם נטועים עמוק יותר בתפיסות, בהנחות היסוד ובמדיניות של אתמול, או כמו האוניברסיטאות -בהנחות היסוד של שלשום

(כלומר, של המאה ה-19)...

ולנו כיחידים - כעובדי ידע, כאנשי מקצוע וכמנהלים, הנושאים האתגריים שיצוצו, יובילו  להזדמנויות פתוחות, תוך נקיטת  פעולות לתחילה בעבודה...עובדים שימתינו שאתגרים אלה באמת יייהפכו ל"חמים", עתידים לפגר , ואלי אף לא יצליחו להתאושש ולהדביק אותם לעולם...

אי אפשר לנהל שינוי...צריך להוביל שינוי (כל הזמן!) כדי להבטיח איזון בין שינוי להמשכיות, בתוך ארגון או מחוצה לו. השינויים צריכים להיות נכונים כדי להפכם ליעילים הן בתוך הארגון והן מחוצה לו.   (עמוד 63)

"אתגרי הניהול במאה ה-21" - "החשיבה הניהולית של העתיד" ל- פיטר דרוקר ...

שלמה שפירא

"אתם הצעירים, מדוע אינכם מתחתנים?

"חוַות העֲלמות", רומן, ל- שולמית לפיד, עורך הספר: שמעון אדף, כתר הוצאה לאור,2006

(עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונה של הסופרת...כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות,...מקרי בהחלט.) 

"חוַות העֲלמות", רומן  ב"ארץ ישראל של תחילת המאה העשרים" שהיתה "קרקע פורייה לתפיסות עולם מהפכניות, לדעות בדבר חברה חדשה ומתחדשת ולרעיונות על אודות תפקידה של האנושות ומקומו של היהודי. ההתגוששות בין זרמי המחשבה השונים היא הרקע למאבקה בן השנתיים של נוניה על הזכות לצור את גורלה במו ידיה ולהגשים את את עצמה כאדם וכאשה...". בחוות העלמות ש- חנה מייזל הקימה בכינרת, נוניה מגששת את עצמאותה ומשתלבת בחזון ההתיישבות של הקהילות החלוציות השונות.  (מ- גב הספר)

"אנשים הם אנשים. בכל מקום"    (מ- עמוד 119)

"אנשים הם אנשים. בכל מקום. והשם מה?"

"יצחק שיינדלס."

"ליטאי?"

"כן. והיא?"

"נוניה סילס. אני לומדת כאן בחוות העלמות, אבל נולדתי וגדלתי במושבה ראש פינה."

"וההורים מנין?"

נוניה צוחקת. אינך יכול לומר כך סתם שם של מקום בלי שישאלו אותך "וההורים מנין". בפקיעין, בעין זיתים, בירושלים, צפת, חברון, עזה, היו יהודים שיכלו לענות "מכאן". כמה היו כאלה? בדוואי נווד לא יישאל לעולם "וההורים מנין", למרות שגם זה בא מסוריה, זה מצפון אפריקה, זה ממדבריות חיג'אז, זה ממצרים וזה מערבות טורקמניסטן. אף כי, וכי היא עצמה לא שאלה אותו אם הוא ליטאי?

ובכן, כולנו לוקים באותה מחלה...

כל העלמות שלה היו קצת "משוגעות.    (מ-עמוד 185)

חנה מייזל לא התנגדה שנוניה תצא לקצור את השדה של דב בער במקום לעבוד במשקי החווה. את התלמידות שלה חינכה על משק אינטנסיבי, אך בגלל בעלה, אליעזר שוחט, המצדד בפלחה, החליטה כי העבודה בשדה תהיה התנסות בלתי מזיקה. היא נתנה לנוניה חרמש והשאילה לה כובע קש שיגן עליה מפני הברחשים והיתושים, ובעיקר מפני האבק. אמה של נוניה, פאניה סילס, סיפרה למיזל על ה"סהרוריוּת" של בתה לפני שזו החלה את לימודיה בחוות העלמות וביקשה שתתעלם ממנה כל עוד אינה מזיקה לעצמה או לאחרים. עד כה, ככל יידעה, לא היו לנוניה התקפים. כל העלמות שלה היו קצת "משוגעות", והעובדה שנוניה רוצה לעזור לדב בער הפצוע דיברה בסך הכל לזכותה...

"ברנר!" היא קוראת.        (מ- עמוד 269)

...על יד מטבח הפועלים בנווה שלום רואה נוניה איש מגושם, כבד גוף, כתפיים קרועות, חולצה מקומטת, לרגליו סנדלים. "ברנר!" היא קוראת. זיו כחול נוצץ בעיניו, ושאלה. "במגדל נפגשנו!" היא אומרת, "שמעתי שם את הדרשה שלך על שבעת הקבצנים! את התרגום של טרומפלדור כבר גמרת?

הולכים ברנר ונוניה, בידו האחת הסל שלו ובידו השנייה הסל שלה, גבוהה היא ממנו וראשו השחוח מגביה אותה עוד יותר. הכל רוצה הוא לדעת, מה שעשתה במגדל, ומה בכינרת, וממתי היא ביפו, ואוהב הוא את שמה וקורא לה "נוניה בה"א", וכשהיא נפרדת ממנו הוא אומר, "אתם הצעירים, מדוע אינכם מתחתנים? קשה? עול החיים? הרי את עובדת! חיי המשפחה! שם העתיד, נוניה בה"א, בחיי המשפחה! במשפחה ובילדים!"

שלמה שפירא (1938) - בלוג של משורר נכתב ע"י: Shlomo Shapira
כותרת הקטע: "חוַות העֲלמות", רומן, ל- שולמית לפיד, 2006/ב"ארץ ישראל של תחילת המאה העשרים" שה.
טקסט מהקטע: ... שולמית לפיד, עורך הספר: שמעון אדף, כתר הוצאה לאור,2006 (עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם...

שלמה שפירא

"עיר מקלט", רומן, ל- יצחק בן-נר, ספריה לעם הוצאת עם עובד, 2000.

בספר הקדשה:

לאהוּבַי כולם

מ- גב הספר:

היומיומיות כמלחמת הישרדות, תל-אביב כשה המערכה. שדרה של מונולוגים מבריקים מפי דמויות תל-אביביות, אופייניות ולא כל-כך אופייניות - נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, רווקים ונשואים, כולם תושבי מרכז העיר, על ציר רחוב בן-יהודה. הדמויות השונות מספרות, כל אחת בלשונה שלה, את סיפוריהן, שכולם משתלבים זה בזה או משיקים זה לזה...

הפרקים בספר:

מאלי, בת 27, רח' סירקין / איתן שפי, בן 46, בן-יהודה פינת גורדון / רותה, בת 83, רח' נתן החכם / לשצ'ינסקי, בן 17 וחצי, הומלס / סיוה ("זויה") חורש, בת 67, רח' שלום עליכם / יהודאי, בן 31, רח' רופין / מיכאלה, בת 39, רח' ביירון     (כל הדמיויות והאירועים דמיוניים, להוציא את הדמויות והאירועים האמיתיים, המופיעים בשמותיהם, ואת תל-אביב, שאין אמיתית ממנה ואין הזויה כמוה.)

אחר-כך, היתה מלחמה.   (עמוד 172)

אחר-כך, היתה מלחמה. עוד מלחמה. מלחמה שלפני המלחמות, או מלחמה אחרי המלחמות, או מלחמה שבין המלחמות, אנא עארף. לבננון. גנרו את נץ שמה, ליד הליטני, במארב. במשק עשו לו קבר ונתנו לרותה העקרוטה. יענו, אם-שכולה. ואז, אחרי הלוויה, בא זמיר ואמר: רותה, יא אומי, עכשיו גם ח'אפז שלנו הלך בלבנון. האוטו שלו נדפק בטיל, ממסוק ישראלי. הוא התחיל ליילל ולחבק אותי, מה שאני לא סובלת, בזמן שאני עומדת ככה, אמא שכולה, עם המכנסי-עבודה והמגפיים וכולם מסתכלים. עכשיו, אמר זמירי, את שכולה-כפולה. אמרתי לו, שוב אתה עם השקרים שלך? והוא שם את ידו על ליבו ובכה - נו, מה, זה היה האח הגיבור שלו. הוא היה מאוד גאה בו - באמת, רותה. הוא נהרג שמה. אבל מהצד השני...

אצל רותה לא היו ערבים ויהודים  (עמוד 157)

הגוזלים שלי מהקיבוץ והגוזלים שלי מעכו כמעט לא הכירו איש את אחיו, כמו שאומרים. זמירי שבתור ילד ונער ראה את עצמו ערבי גאה, כמו האבא שלו הנפוח, בכלל סירב לבוא אלי למשק, כשחזרתי לשמה. ותראי אותו עכשיו: יותר יהודי מיהודי, מרמה וקורץ בעיניים כמו חלפן בלילנבלום ומתחנף כמו משת"פ. שום גזענות. אצל רותה לא היו ערבים ויהודים. היו או בני אדם או נביילעס. יהודי? ערבי? מה עזרה הזהות הזאת לניצנץ או לשחף? שניהם שוכבים עמוק באדמה, עכשיו, המילואימניק והאש"פניק - והאמא שלהם נלחמה כמו דובה על הזכות האחרונה שלהם לקבר-אחים...

אני ישראלית, חביבי    (עמוד 162) 

הבן שלי שחף, שחזר לעכו מהקיבוץ ונהפך לגמרי לח'אפז, בא יום אחד למשק כמו פידאין ערבי, כמו מסתנן, להודיע לי שהוא יוצא לילודי רפואה במוסקובה. טובריש אבא, עם הקשרים הקומוניסטיים, סידר לו את זה. למה דוקטור? שאלתי אותו. הרי רופאים יש כמו זבובים. ןחפי אמר, הרי כל אמא יהודייה רוצה שהבן שלה יהיה דוקטור. אמרתי לו, זו האמהות הפולניות. לא אני. אני ארצישראלית, חביבי... 

בואי נדבר על כוח, על אלימות   (עמוד 112)

בואי נדבר על כוח, על אלימות. גם אלה תכונות אנושיות. כשהייתי ילד - לא יכול לשכוח את זה. אולי הטראומה הזאת עיצבה לי את תפיסת החיים בפרמטרים של סכנה מתמדת -כשהייתי ילד ראיתי פעם רצח מול העיניים, אשכרה בתחנה המרכזית הישנה.

הלכתי לרב קורנגולד ברחוב הנעליים, נווה שאנן, ללימוד ההפטרה לקראת הבר-מצווה שלי. פתאום, ליד הקולנוע של הפורנו "המרכז", עמד אחד ליד דוכן של ירקות ומישש עגבניות...הריץ יד מהכיס שלו למעלה הבטן של החוגי ובחזרה ושוב ושוב, כמו אוטומט, ואז החזיר את היד עם הסכין בחזרהלכיס ןהסתובב...האיש עבר לכביש בלי בהלה, בין הקונים, עלה על וספה מותנעת שחיכתה לו עם מישהו ונעלם...וראיתי את הגבוה, שפניו הלבינו, עיניו התהפכו ואישוניו נעלמו בלבן...שמעתי את דבריו האחרונים: "איך הוא ידע?"...

אני היה יושן איפה אפשר     (עמוד 195)

מה את רוצֶה? יש לך סיגריה? תודה רבה. אני כבר שלושה שנים פה. שבאתי, אני היה, הייתי, ארבעה-עשרה וחצי. אני היה יושן איפה אפשר, פה ,שם. מה יכולתי לעשות כלום. העיקר, מה חשוב, סבתא גדולה מסודר מוסד הווה, ברוך השם. מפני אני באת בארץ בשביל סבתא גדולה. ואני ידעת, ידעתי, אני צריך לַחזיק מעמד עד שאני יתגייס בצבא שלנו. נו, זה קצת קשה מאוד בארץ הזה...

הרעב הלא-מושׂבע הזה הוא מקור האנרגיה שלי   (עמוד 308)

...אני יודע שאנשים חושבים שאני קצת אינפנטיל, חסר יציבות, רודף רוח, לא יודע מה. והאמת, שיש בזה מן האמת. שמת לב, בוודאי, שכשאני פותח את הפה, אני מתקשה לסגור אותו. כל-כך הרבה חוויות ותסכולים ואבחנות ומחשבות מתחננים לצאת ולקבל ביטוי, לפחות ביטוי ורבלי, אלי הרעב הלא-מושׂבע הזה הוא מקור האנרגיה שלי, הסקרנות העצומה, חיפוש האתגרים,

היעדר הפַ'קינג-סיפוק הנצחי?...

"עיר מקלט", רומן, ל- יצחק בן-נר, ספריה לעם הוצאת עם עובד, 2000./הרעב הלא ...

שלמה שפירא

"זוכר כמעט הכל" ל- אהוד בנאי, עריכה: שמעון אדף, הוצאת כתר, 2001 

הו, גוש דן!   (עמוד 10)

"הו, גוש דן! אתה הגוש הרובץ מעולף על גדות הים הקדמון ואשר תושביך עמלים לפרנסתם מבוקר עד ערב, מנאות אפקה בואכה יד אליהו ועד למערב ראשל"צ.

"עשן עולה השמיימה מתחנת רידינג ד' אשר לשפך הנהר הירוק. עשן עולה השמיימה מריבוא אגזוזי אוטובוסיך. וקולות הנהי והקינה מתערבבים בתוכניות הבידור, ובין פיצוץ לקיצוץ קטעי קישור. וכל העם רואים את הקולות ערב ערב על כחול המרקע, וכל העם צובאים בהמוניהם על מדפי ההום סנטר והקניונים, מגהצים ויזות, מדביקים סטיקר על טמבון המכונית, ממהרים הביתה לראות את התכנית. ולכל העם בשגגה, יען כי אבד ספר ההוראות, ואין כרגע אף אחד שיודע מה באמת צריך לעשות."...   (עמוד 10)

נפגשנו בניו יורק בלילה. הוא (המחזאי והבמאי יוסף מונדי) היה קצת שתוי, לא מגולח, מעיל שחור ארוך יורד למטה מברכיו. ירד שלג. התחלנו ללכת ברגל. הוא היה במצב רוח נסער ודיבר הרבה.

הוא אמר, "אני עובד עכשיו על תסריט. משהו על יוסף חיים ברנר. (יוסף מונדי כותב בספרו "שיחות בחצי הלילה עם פנחס שדה", שפעם רצה לעשות סרט טלוויזיה על ימיו האחרונים של ברנר באבו כביר. יוסף מונדי נפטר בניו יורק ועד כמה שידוע לי מעולם לא עשה סרט כזה.  / הערת המחבר). זה יהיה גם דוקומנטרי וגם דמיוני. רוצה לשמוע? אמרתי לו שכן...הוא המשיך. "הסיפור ינוע בשני מעגלים. אחד של ברנר. שני של חיה. (הפגישות של חיה רואברג עם ברנר מתבססות בחלקן על "ספר מאוחר" בעריכת דוד מצס - הוצאת עם עובד 1987. / הערת המחבר).מדי פעם יהיו הצטלבויות. עדיין אין לי את כל הסיפור בראש, רק חלקים...

הוא עצר לרגע בפינת הרחוב לקנות סיגריות והתבדח עם המוכר נזכרתי בפעמים האחרות שבהן ראיתי אותו אבל לא דיברנו...הוא הוביל אותי לתוך בר קטן ושקט והזמין לנו משקאות. הוא עישן ללא הרף, תר בעיניו אחרי בחורות, רוטן שהוא מאוד מקווה שלא יצטרך להעביר אתי את כל הלילה. הוא אמר, "הבעיה שלי, ידידי השתקן, היא שאני לא יודע לאן אני באמת שייך. החמסינים, האגרסיביות והטמטום שלכם מוציאים אותי מדעתי. הספינה כמעט טובעת וכל העם מתגודד סביב משחקי המזל וצוהל. מישהו לעזאזל היה כבר צריך כבר להחליט לאן הספינה הזו בכלל שטה. אבל תסלח לי אם לא ארחיב על זה את הדיבור. ממילא רוב המידע חסוי וחסום מטעמים מובנים ליודעי דבר."...

הוא הפסיק לפתע, הציץ בשעונו וקם. "אני לא בדיוק זוכר לאן." הוא אמר, "אבל אני נורא ממהר." יצאנו ביחד ונפרדנו בפתח של תחנת הרכבת התחתית. הוא נופף לי ונעלם. לא ראיתי אותו שוב מאז. בשיחת הטלפון האחרונה בינינו הוא טען ששכח חצי ממה שדיבר אותו לילה. אבל אני, ידידו השתקן, זוכר כמעט הכל.  (מן הפרק ה-20, הפרק האחרון בפרקי הספר).

"זוכר כמעט הכל" ל- אהוד בנאי,2001 / הו, גוש דן! / אני לא יודע לאן אני באמת שייך

שלמה שפירא (1938) - בלוג של משורר נכתב ע"י: Shlomo Shapira
כותרת הקטע: "זוכר כמעט הכל" ל- אהוד בנאי,2001 / הו, גוש דן! / אני לא יודע לאן אני באמת שייך.
טקסט מהקטע: ... אהוד בנאי, עריכה: שמעון אדף,הוצאת כתר, 2001 הו, גוש דן! (עמוד 10) "הו, גוש דן! אתה הגוש הרובץ ...