לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

המחילה בת 14


"I can't remember all the times I tried to tell my myself To hold on to these moments as they pass"

Avatarכינוי:  The Black Widow

בת: 30

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017

סופת מעבר


סופסוף אני מוצאת עבור עצמי קצת זמן לכתיבה. קורה כל כך הרבה בשבועיים האחרונים שהראש שלי עוד מעט מתפוצץ.


נכנסנו לדירה ברחובות ב24 באפריל, ואני רוצה להגיד שאנחנו כבר בסוף המעבר כי כבר פרקתי את כל הארגזים עוד בשבוע הראשון, אבל אין לי ספק שהמקום הזה רחוק מלהיות גמור, ועל כך תעיד רשימת המטלות המטורפת שתלויה על הדלת. 




הכי בוער לי כרגע זו הכוורת של איתמר, שהבאנו מחיפה בסופ"ש האחרון. מבחינתי כוורות הן מרכז הבית ומקום האיחסון של חצי מהדברים שלנו. 


אני ממשיכה את הפוסט הזה יום אחרי תחילת הפוסט, אז הבה נקפוץ יום קדימה כשהכוורת כבר מוקמת (לאחר פי 2 יותר זמן משלקח להרכיב את הכוורת הראשונה, בשל לוחות שישבו במחסן 4 שנים והתעגלו קלות) ונותרו עוד ארגזים ספורים כדי לסיים כמעט עם הכל. נשארו לאיתמר בערך 4 ארגזים בחיפה. לי אין יותר מה להביא. למעט אולי שרלוט העכבישה. מבחינת ספרים, יש לי עשרה תאים בכוורת שמוקדשים להם ומבחינתי זה מספיק. מוזר, אני יודעת. 



החלק הכי כייפי, שהוא לתלות תמונות ופוסטרים,  נמצא למרבה התסכול בהולד כי אנחנו צריכים לתכנן את זה יחד. כזוג. זה מוזר לי, אבל ככה זה כשחיים ביחד. עושים חלטות משותפות. בעיקר כשהחלל של הסלון מיועד להגיע המאגניב מכולם.

חזרתי היום מוקדם יחסית, וסרבתי להתעכב בדרך מתוך כוונה ברורה להגיע הבייתה ולקדם משימות. זה מצחיק, אבל יש כל כך הרבה מהן שאני יכולה פשוט לבחור אחת ראנדומלית ולעשות אותה. כל אחת ואחת מהן תקדם אותנו יפה בדרך לבית מושלם. (אני לא אוהבת את המילה הזו אבל אני מתקשה למצוא מילה אחרת שתתאר סיום נאה של תהליך מעבר באופן מוחלט). 

היום התקשרתי לשני דוג'ואים ברחבי רחובות, כדי להגיע לאימון ניסיון. האחד מעט רחוק, והשני ממש ליד הבית (+ זה המקום שבו איתמר התאמן במשך שנים), כך שלכאורה לא אמורה להיות לי התלבטות, אבל מעניין אותי לעשות השוואה בין השניים. האימון הראשון יהיה בערב ב21:00, השני יהיה מחר ב19:30. בעיקר מבאס אותי ששעות האימון של המקום השני לא מאפשרות לאיתמר להספיק להגיע לאימונים. אין לי ספק שהוא היה שמח לחזור לשם. אפילו המדריך זכר אותו ומאוד שמח כשאיזכרתי את השם שלו. אני מניחה שפשוט אראה מחר.

אני אוהבת את הבית הזה כפי שמעולם לא אהבתי מקום מגורים. הוא משמח אותי מהרגע שאני פותחת את הדלת. המרחבים העצומים הללו מרגיעים אותי, והקיר החיצוני, שהוא בעצם חלון אחד ענקי שמחולק ל3, עושה לי טוב על הלב כפי שלא הייתי מעלה על דעתי שאפשר לשמוח מפאקינג חלון. 

זמירה התקשרה פעמיים עד היום. זה די מדהים אותי לראות עד כמה היא נקשרה אליי. כשראיתי דמעות בעיניה ביום שעזבנו, לא האמנתי. אני צריכה לשים לעצמי בלו"ז לבוא לבקר אותה. עכשיו עם האישפוז של בעלה, אני די בטוחה שהיא תשמח לחברה. 

עבור מי שלא בפיד הפייסבוק שלי, אני אספר שכל המעבר הזה היה מטורף לגמרי. החל מכמות הארגזים העצומה שהצליחו לצאת מדירונת כל כך קטנה,



דרך כמות החברים שהתגייסו לעזור לנו עם ההעברה וההקפצה של הארגזים במעלה המדרגות,



וכלה בציוד הראנדומלי שאיתמר מצא רגע לפני שנזרק לרחוב. למרות מבחינתי גולת הכותרת היא שק האיגרוף הדנדש של YORK FITNESS שיושב עכשיו בפינת הסלון ומחכה בסבלנות שאטעין את הבסיס שלו ב20 קילו חול, אני לא שוכחת לרגע את הרהיטים הנפלאים שצצו להם בדרכנו כמו פינת אוכל יפיפיה, פוף אדום, פלטת שולחן דנדשה, שולחן קפה ומזרונים מצוינים לאירוח.



לקחתי על עצמי, באופן לא מפתיע במיוחד, לפרוק את כל הארגזים עוד בשבוע הראשון. מבחינתי זו לא ממש מטלה. יותר כמו כריסמס עם מתנות שאני אוהב בוודאות. לאיתמר בכלל היה כיף לפגוש חפצים שהוא לא ראה מאז סיום התואר אי שם באוגוסט. לא יאמן שעוד מעט תחלוף חצי שנה מאז הטיול שלנו. בדיעבד הוא לא מרגיש ארוך בכלל.

חבל שלא יצא לי לתעד אותו עם יותר טקסט. אבל העדר הלפטופים והמחשבים הסדירים לא ממש איפשר לי להקליד, ומשומה לא מצאתי את הכוחות לכתוב במחברת פוסטים אקראית. הפסד שלי אני מניחה. 


קבענו לעצמנו מעיין דד ליין סמלי, בדמות חנוכת בית. 

יהיה מעניין לראות איך השכנים יגיבו להתכנסות. אני אעשה כל מאמץ אפשרי כדי שזה יעבור חלק. גם אם זה אומר לסגור חלונות ולהמנע ממוזיקה בווליום סביר. השאיפה היא לארח פה המון. ואם נכניס את השכנים למוד כוננות, זה יסבך עניינים פעם אחר פעם. סה"כ השכנים עושים רושם של אנשים נהדרים ואני מרוצה מהמעט שפגשתי.

מה חוצמזה? בעבודה נפלא. הביאו שני חבר'ה חדשים למחלקת התוכן, כך שהעומס ירד משמעותית. אני מקדימה את הלו"ז שלי לא מעט, ויש לי שפע של זמן לעשות דברים אחרים ולעשות סידורים מעצבנים כמו העברת חשבונות מים/חשמל/גז/ארנונה ולשקם את השיניים המתפוררות שלי. זה מדהים עד כמה מייאשות יכולות להיות השיניים שלי. התחזוקה שלהן עולה לי ביוקר וגוזלת ממני זמן יקר במרתונים של טיפולי שיניים.

זה יהיה ממש ממש מטופש, אבל לכבוד המעבר ומתוך רצון ליישר קו, שלחנו 40 קילו של כביסה למכבסה של מקס. ואני מתרגשת מהמחשבה על כל הבגדים שלי חוזרים מקופלים בצורה מושלמת, עם ריח עדין של מבשם. מכבסות זה פריוויליגיה מטורפת, אז אנחנו מרשים לעצמנו בעיקר כשמצטברות כמויות אדירות בעקבות טיול או מעבר דירה. עד כה עשיתי את זה פעמיים וזה נפלא. אני מקנאה במי שיכול להרשות לעצמי שירותי כביסה על בסיס קבוע. 

העבודה של איתמר מרתקת ומתגמלת אבל אחראית לכך שהוא חוזר בשעות מופרכות כמו 21:30 ואפילו 22:00. יום העבודה שלו ארוך בשעתיים משלי, והוא ממילא מתחיל מאוחר, אז הוא יוצא מהמשרד רק ב20:30, ואז עוד יש רכבת ו20 דקות הליכה הבייתה. לא ממש יוצא לנו לבלות יחד. אני חושבת שהסופ"ש הקרוב יהיה הסופ"ש הראשון שלנו שבו יהיה לנו קצת זמן איכות. עד כה ניצלנו שני סופ"ש לתיזוזים מטורפים סביב הדירה. בקרוב נוכל לנוח קצת על זרי הדפנה.

בסה"כ אני מאוד נהנית מהפעלתנות הזו, אבל השאיפה לראות בית גמור, חזקה יותר מהכל. היא מה שמניע אותי לחזור מהעבודה ב18, למסור כביסה ב20, ולדהור על האופנוע לאיקאה לפני סגירת הסניף ב21, כדי להביא 8 ברגים מסכנים לכוורת, ואז לשבת להרכיב אותה עד חצות. אני מטורפת על כל הראש, אני יודעת. העיקר שאיתמר מבסוט מהחברה הפסיכית שלו.

השתתפתי לאחרונה באחד הטרנדים המטופשים של פייסבוק, מעיין סטטוס שרשרת שבו כל מי שמגיב זוכה לשמוע למה אני מחבבת אותו. אני מודה שהיה לי ממש כיף לכתוב את כל המחמאות והפרגונים האלה. אני אוהבת את החברים שלי וחלוקת מחמאות היא אחד הדברים שפשוט באים לי בקלות.  ועל הדרך השתתפתי בכמה שרשורים דומים וזכיתי לשמוע דברים מרגשים ממש.

אני חוזרת לתהות לגבי חנוכת הבית. מעקצץ לי רק מהמחשבה שסופסוף אני יכולה לארח פאקינג 50 איש בנוחות יחסית בבית שלי. זה די מדהים. בעיקר העובדה שהסלון הנוכחי שלי גדול פי 1.5 מכל הדירונת שהייתה לי בהוד השרון. קפיצה משמעותית בתנאים.




אפילו לחולדונים יש חולדייה משלהם - מתחם גדול וסגור לטייל בו, הודות לעזרתם המצוינת של דימה ומריאטה בשיפצור גדר הגורים שהבאתי.




מה שכן, אנחנו חייבים להתחיל להיות איתם יותר. הקטנים חטפו ריגרסיה וממש מפוחדים מהאינטרקציה איתנו. הגדולים סוציומטים כתמיד. אליהם כבר התרגלתי. אבל ממש קיוויתי שהגורים יזרמו איתנו יותר. אני אהיה הראשונה להודות שחווית הגידול של הדור הנוכחי מאכזבת אותי. אני לא רוצה להפנות אצבעות מאשימות לשום כיוון, אבל הלב שלי נחמץ כשאני רואה את האהבה שחולדות אחרות בקבוצה מרעיפות על הבעלים שלהן. אני באמת רוצה להבין מה אני עושה לא בסדר. 

לא כתבתי הרבה זמן ואני מרגישה שהצורך לא פוחת. מעודד אותי לדעת שגם אם תדירות הפוסטים ירדה פלאים, עדיין לא הגעתי למצב שבו אין לי צורך בכתיבה לשם פורקן. אלו יהיה זמנים מעורפלים מאוד. אני שמחה על כל יום שתיעדתי.

ועכשיו להמשיך בפריקות.

היה טוב וטוב שהיה.

אולי מרתון הכתיבה הבאה יהיה קרוב יותר לזה.

נכתב על ידי The Black Widow , 9/5/2017 19:18   בקטגוריות ויזואלי, מיוחד, לסיכום.., תהיות (ה-פוסטים)  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



289,671
הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , אהבה למוזיקה , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Black Widow אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Black Widow ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ