לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

המחילה בת 14


"I can't remember all the times I tried to tell my myself To hold on to these moments as they pass"

Avatarכינוי:  The Black Widow

בת: 29

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

חשיבותם של הגיגים


במשך כמה חודשים הלפטופ שלי שכב מת בסלון. הוא קרס בשני שלבים, מה שלמזלי איפשר לי לגבות הכל, לפני שהכונן הקשיח הלך לעזאזל.
לפני שבוע החלטתי שהגיע הזמן לטפל בזה. הודעה לדוד שלי וכמה ימים לאחר מכן הוא נשלח לכרמיאל לתיקון וחזר אליי שבוע לאחר מכן. האפקט היה מיידי. מרגע שהוא חזר, רק חשבתי על מתי יהיה לי קצת זמן פנוי לשבת לכתוב.

לא ייחסתי לזה חשיבות עד עכשיו, אבל הנוכחות של המחשב הפרטי שלי עושה את שלה. בא לי לכתוב! התגעגעתי לתחושה הזו ומשמח אותי להרגיש אותה כל כך דומיננטית פתאום. כשהתדירות של העידכונים יורדת לפעם בחודש במקרה הטוב, לא פלא שמצטברים כל כך הרבה דברים שלא נאמרו.

נכון לעכשיו יש לי רבע שעה לפני שאצטרך לקום ולצאת לאימון. ואני כרגיל בלבטים. מצד אחד המוטיבציה שלי לצאת לאימונים נמוכה מתמיד. מצד שני, אני זוכרת היטב כמו טוב הם גורמים לי להרגיש כשאני יוצאת מהם. תחושת הריחוף הזו מהממת ואני לגמרי מכורה אליה, אבל עדיין לא הגעתי לשלב ה"מובן מאלו שבראשון ורביעי הולכים לאימון. אין אופציה אחרת". אני עדיין קלה על הדק הביטול. הקלף שהכי קשה לי להתמודד איתו הוא המטופש שבהם: אני זקוקה לזמן לעצמי. 

הלו"ז שלי מתוכנן למוות, ואני מוצאת את עצמי חשה הקלה אמיתית כשאני פשוט נשארת בבית ומוותרת לעצמי. 
זמן הכתיבה שלי הופך למצרך נדיר. לאור העובדה שבימים ללא אימון אני רואה חברים, ובימי אימון אני חוזרת יחד עם איתמר ואז אנחנו בזמן איכות. 
זמן כתיבה נוצר במצב שבו יש לי זמן לעצמי. ואין לי כזה במלאי לאחרונה. 

אני חוזרת הבייתה מהעבודה ב18:30 ותמיד יש לי תוכניות, כי יש לי בסך הכל 5 שעות ברוטו לנצל כל יום, ואני רוצה להספיק כמה שרק אפשר.
התוצאה היא שהמחשבה על להשאר בבית מול המחשב קורצת לי באופן מגוחך. רק אני וההזדמנות להקליד מחשבות ולסדר תיקיות. אולי אפילו לקרוא כמה עמודים בספר, רחמא ליצלן. 

הדור שלנו גרוע. אנחנו עובדים יותר מדי, ומשתמשים ברוב המשכורת (אם לא בכולה) רק כדי לשרוד את החודש הבא, מבלי להתקדם לשום מקום. 
בעוד 46 ימים ימלאו לי 30 ואני רחוקה שנות אור מלהרגיש צורך להתקדם לשלב הבא - משפחה. אין לי זמן לעצמי בשיט. מאיפה אני אמורה לגרד זמן ליצור קטן ודורשני? 

המשכורת שעליה אני שורפת 9 שעות מדי יום, ושוחקת לי את הצורה, מאפשרת לי לשלם שכר דירה, להחזיק אופנוע, לקנות אוכל ודלק ואולי ללכת להופעת מטאל פעם בחודש. אילולא איתמר, הטיולים המדהימים שלנו לחו"ל היו נשארים חלום רחוק עבורי. 
אני מעריכה את זה מאוד.

התשישות הזאת מלווה אותי לאחרונה יותר מדי. 

היום מנהל הקריאייטיב שלי הכריח אותי לחייך בכל פעם שנתקל בי במסדרון, כתנאי לתת לי לעבור.
אני מעריכה את הנכונות שלו לשפר לי את מצב הרוח, ואני מודעת לזה שזו הדרך המחוספסת והמקסימה שלו לעודד אותי. גם אם זה כולל לחבוט בי קלות על הראש עם קלסר רך. 

אני לוקחת קשה את העובדה שהחזירו אותי לעבוד באופן ספייס שמאוד מקשה עליי. עד כה הייתה למחלקת תוכן תקופת חסר קצרצרה בתוך חלל שקוף שבודד אותנו ואיפשר לנו קצת פרטיות. בסופ"ש שברו את הקירות וחיברו אותנו מחדש לחלל שבו עובדים למעלה מ-12 עובדים. וכל אחד מן הסתם עם ההעדפות שלו. זה אוהב לשרוק, זה אוהב לשמוע מוזיקה, וכמובן שיש המון שיחות עם לקוחות. אני משתדלת להפגין אורך רוח אבל התוצאה היא בעיקר הרבה ייאוש פנימי שמתבטא בהבעת פנים מיואשת והליכה שפופה.
אני לא יודעת מה יהיה הלאה. אני אפילו לא מחכה לפיתרון בדמות מעבר משרד כי ברור לי שמדובר בתהליך ארוך מאוד שייקח חודשים.
עצם העיסוק בנושא מחוץ לשעות העבודה מייאש אותי.

נעבור נושא אם כך. זה לא שחסר לי על מה לדבר.

בעבר היו לי בני זוג שקראו את הבלוג שלי, אבל איתמר הוא הראשון שחשוף בלי יוצא מן הכלל לכל מה שאני כותבת. 
ורק עכשיו, אחרי שזה כבר קרה, אני מבינה שלפעמים כן נחמד שיש מקום שהוא רק שלי. אני מוצאת את עצמי בוחנת את המילים ושוקלת אותן.
זה לא אופייני לי. מאז ומעולם כתבתי בחופשיות כמעט מוחלטת, והצורך הזה לעצור ולחשוב מציק לי.

אני לא בטוחה מה הפתרון. אני הייתי נעלבת אם בן הזוג שלי היה מבקש ממני להמנע מלקרוא בבלוג שלו, אבל מצד שני, שנינו מאוד אוהבים לקרוא את הטקסטים אחד של השני ולא הייתי רוצה למנוע ממנו את הכתיבה שלי, אם הוא מוצא אותה מהנה מבחינתו.
אני אישית מאוד אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב. הוא רהוט, יצירתי ומעניין. זה מצחיק, אבל הרבה יותר כיף לי לקרוא את המחשבות שלו בצורת טקסט מאשר לשמוע אותן. כנראה בגלל החופש לבחור מתי בדיוק להחשף אליהן, באיזה קצב, מתי לעצור ומתי לרפרף. 
שוב הצורך הנואש בשליטה בכל אספקט בחיים שלי. אפילו מתי להאזין לבן זוג שלי. מה יהיה איתי?

דווקא החודשים האחרונים מלמדים אותי לשחרר. והמסקנה העיקרית היא שאני בסך הכל זקוקה לאנשים שמסוגלים להתמודד עם כובד ההשלכות של שחרור מצידי. אני חייבת לדעת שמישהו יצליח גם לתפוס בזמן וגם לשאת בעול עד שאני אחזור לעצמי.
שמחתי לגלות שיש אנשים כאלה בעולם. שלא מפחדים ממני. זה מרענן.
זה בעיקר גורם לי להתגאות באיתמר, שמתמודד איתי בגבורה. כל אחד ואחד מבני הזוג שלי היה אדם חזק. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל עצם העובדה שהם שרדו למעלה משנה (אחד מהם 3 שנים תמימות) מבלי להתפרק לרסיסים, גורמת לי להעריך אותם. 

מבחינתי, אני עסקת חבילה בשקית שקופה מהרגע הראשון. הנחרצות, הבוטות, הלהט, הצורך במגע, הביקורתיות וההומור המרושע לעיתים נוחתים על מי שפוגש אותי לראשונה כבר בשעות הראשונות. אני לא טובה בלהסתיר. ואם אני מנסה, זה רק מדגיש את מה שאני מרגישה באמת. 
מבחינתי זה בסדר, כי זה מסנן מצוין לאנשים שלא מסוגלים להתמודד איתי ואין לי עניין להתמודד עם חוסר ההתמודדות שלהם.
קשה לי עם אנשים רגישים. קשה לי להיות רק רכה ומכילה, כי כל המהות שלי היא לחבק ולטלטל בו בזמנית. אהבה קשוחה זה מה שיש לי להציע.

אין לי בעיה עם אנשים שבורחים ממני. אני מזמן הגעתי למסקנה שבסופו של דבר יש רק אני.
חברים באים והולכים, משפחה באה והולכת, אהבה באה והולכת.
אנשים שהאמנת שישארו לנצח, נעלמים על שטויות. אהבה שמרגישה חזקה יותר מכל דבר, מתפוצצת לרסיסים על שטויות.
אנשים הם תופעה קצרת מועד. בין אם עזבו ביוזמתם, בין אם נעזבו ובין אם חוט החיים שלהם נקטע פתאום באשמתם או שלא.
אני לא תלויה באנשים בשביל לקום בבוקר, אבל נוכחותם בהחלט נותנת לי סיבה טובה לעשות זאת.

וכמובן שנזגי קופץ לי לראש עכשיו. זה מוזר העניין הזה שלוקח זמן להזכר שאדם איננו. שאי אפשר סתם ככה להרים טלפון ולהפגש, כי אין עם מי. 
אמיר גוטמן אמור להקבר בקרבתו. זה מאוד משונה. אבל אני שמחה בשביל אמיר שהוא נקבר במקום כל כך יפה. אי אפשר להשאר אדיש ליופי של בית הקברות הזה, שעומד לו באמצע פרדס תפוזים פסטורלי. 
אם כבר לבזבז מקום יקר על קבורה באדמה במקום לעשות עם הגופה משהו מועיל, לפחות שיהיו בתי קברות קטנים ופסטורליים. לא כמו בין עלמין ירקון שהוא פאקינג אימפריית קברים חשופה ומאיימת שמתפרשת על פני 570 דונם, וקוטרה כמעט קילומטר (900 מטרים נכון להיום).
אני נחרדת מהמפלצת הזאת בכל פעם שאני נוסעת מזרחה על כביש 5. צריך לרפרש את המקום הזה.

השעה כבר 19:24. נראה שלאימון כבר לא אלך. אבל אולי אצא לריצה קצרה בשביל ההרגשה הטובה. אחרי הכל, לא קניתי נעלי ספורט מצוינות בשביל שישבו על המדף. אני צריכה לזוז קצת. הגוף שלי זקוק לאנרגיות חדשות.

בכמה חודשים של המנעות מכתיבה מצטברות לא מעט מחשבות. חלקן כבר התפוגגו, חלקן נדחקו עמוק מספיק לתת מודע וידרש הרבה גירוד דפנות כדי להגיע אליהן. חלקם באות והולכות. מספיק לעיין בכמה תמונות מהתקופה האחרונה כדי לקבל השראה לאלפי מילים שמחפשים ביטוי.

המחשבה הראשונה שקופצת לי לראש היא החתונה של איתי. אני מודה שהופתעתי לחלוטין לקבל הזמנה. תמיד חשבתי שצריך קרבה מסוג מאוד מסוים כדי לקבל הזמנה, אבל אנשים כמו איתי גורמים לי להסתכל על זה אחרת - אלו לא האנשים ששמרת איתם על קשר הדוק, אלא אלה שגורמים לך נחת רוח לדמיין אותם לצידך בערב המיוחד הזה.

והתוצאה? מפגש פסגה של ותיקי רוקי שלא הייתי מצליחה לדמיין גם לו הייתי מנסה. כולם היו שם. מסמיילי ושירה ועד לסימון ומור. מאנשים שלא ראיתי בכלל בשנים האחרונות ועד לאנשים שראיתי לגמרי במקרה פה ושם ולא מעבר. הערב הזה היה קסום מבחינתי. הוא היה דוגמא מאלפת לאיך נראית חתונה מהנה באמת. למזלי, יש לי אחת כזו אחת לשנתיים-שלוש והיא מזכירה לי שאפשר גם אחרת.

זה מצחיק, אבל שיח הבזיליקום שלי מאוד משמח אותי. עצם העובדה שהוא הצמח הראשון שאני מצליחה לשמור ירוק ופורח, ואף משיב בריח נפלא ועלים בשרניים וטעימים,  מרגשת אותי. כשאני רואה אותו קצת מצומק, נותנת לו מים וכבר למחרת הוא חוזר להיות מפואר וגאה, אני מרגישה שהוא מעריך את ההשקעה. אין הרבה צמחים שאפשר להגיד את זה עליהם... והקטע שלו להפריח ענן של בושם בזיליקומי בכל פעם שאני משקה אותו, בכלל גורמת לי לאהוב אותו נורא.

אפרופו דברים שאני אוהבת....
הדירה כבר בשלבים די סופיים של קבלת צורה. 
כרגע הסלון שלנו הוא מיקס של מגוון אביזרי ישיבה. מפוף והדום עד למיטת נוער וספת איקאה. זה דאנדומלי ושימושי ונוח מאוד. כל אחד מוצא לעצמו מקום שנוח ומתאים לו, וגם באירועים לא חסר איפה ועל מה לשבת. יש שפע של מזרונים במשרד/מחסן ואני יכולה לארח  ברגע נתון 40 אנשים ולהלין בנוחות למעלה מעשרה. 

לאור העובדה שבדירונת הקודמת לא היה מקום לארח בישיבה יותר משניים, זה חתיכת הישג מפואר עבורי.
אני מרגישה שהבית הזה הוא התגשמות החלומות שלי. יש מקום מסודר לכל השטויות שלי, המטבח שלי ענק, יש לי מקום לארח, להלין כאוות נפשי ואפילו לפצוח בריקוד ואלס סוער או בקרב התגוששות באמצע הסלון ללא חשש התנגשות בקירות.

בסך הכל נפלנו על בניין שקט, שלא עושה צרות עם מסיבות בית (שבאופן חשוד ממש לא נשמעות בדירות הסמוכות), עם שכנה נפלאה שממש כיף לקשקש איתה כשיוצא, וקרבה נהדרת לחורשה יפיפה וכביש שעוקף את לב רחובות בדרך החוצה.

אני מרגישה חיבה עזה לרחובות. היא הוכיחה את עצמה כמקום טוב לגור בו, שקל לצאת ממנו, קל לצאת לבלות בתוכו וקרוב לערים גדולות שיש בהן הכל. 
הקרבה לחברים שעד היום היו רחוקים יחסית, משמחת אותי. למרות שאני בקושי מוצאת זמן לראות אותם, והמרחק מלילוש ודימצ'יק מדכא אותי יותר משציפיתי. אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהחזיק אותה בשני הקצוות. או משהו שכזה :)

עוד לא סיימתי את תיעוד הטיול שלנו לפראג, וכבר דוהר לעברנו הטיול לאמסטרדם בספטמבר, שגולת הכותרת שלו היא הופעה של Ayreon - הראשונה בהיסטוריה של ההרכב. התנהגנו כאחרוני הגרופיות כדי להשיג את הכרטיסים הללו, אבל העיקר שהם בידינו! 

המחשבה על ביקור נוסף בהפטלינג מרגשת לי את הצורה. הפעם אולי אספיק להגיע לחלקים בפארק שנאלצתי לוותר עליהם בפעם הקודמת וכמובן שרכבת הסטימפאנק המטורפת וודאי כבר נפתחה. אני זוכרת שראינו אותה עוד בשלבי ההקמה, כשהחלק היחיד ניתן היה לראות ממנה הוא הדרופ המטורלל שבאמצע המסלול. הבעיה היא שמג'יק מאונטיין עירער לחלוטין את הסטנדרטים שלי בכל הקשור לרכבות הרים. אני מקולקלת ללא תקנה.

איך נתי אמר בזמנו? הסיבה היחידה שאת מתלהבת מלונה פארק תל אביב היא שלא הכרת שומדבר אחר.

אני חושבת שלאט לאט אני מתקרבת למיצוי, ועוד לא התחלתי את שלב ההגהה. אז קדימה לעבודה.
זה לא שחסר לי איך להעסיק את עצמי :)
עמית. אאוט.

נכתב על ידי The Black Widow , 30/7/2017 19:58  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



געגועים ליקרה לי מכל


אני מוצאת את עצמי חושבת על המחילה הרבה לאחרונה.

אני מתגעגעת לפורקן שמגיע בעקבות פוסט ארוך. אני שונאת לכתוב פוסטים ארוכים על מחשבים שאינם שלי. על מקלדות שלא מזמינות את האצבעות שלי לרוץ עליהן. המקום היחיד שמזמן לי מקלדות כאלה היא העבודה ושם זה לא בא בחשבון. ולקנות לעצמי מקלדת בשביל להקליד לתוך לפטופ נשמע מופרך, אבל אולי יהיה הפתרון שאני מחפשת. העיקר להנות מהכתיבה כמו פעם. ולא להרגיש שאני מאלצת את עצמי כי עוד רגע אתפוצץ ממחשבות.

 

אני לא מבינה איך אפשר להגמל מהצורך הזה להציץ את הדף במחשבות. לפחות חצי מהחברים שלי בשיא תקופת ישראבלוג ניהלו בלוג. אני לא יודעת אילו משאבי אנרגיה גרמו להם לכתוב. אני לא יודעת אם זה מילא עבורם איזשהו צורך בדומה לשלי, או סתם הסחפות עם הזרם הטרנדי של לכתוב בלוג.

 

בשורה התחתונה זו אני ועוד אולי 5 אנשים שנותרו כאן לכתוב.

וגם התדירות לא מה שהייתה.

 

שיחררתי את עניין הפעם בחודש. הבנתי שזו דרמה מיותרת.

לאף אחד לא אכפת כמה חודשים יש בארכיון.

עצם זה שהבלוג המזורגג שלי עדיין קיים זה בגדר נס רפואי שגורם לאנשים ששואלים בצחוק: "נו, הבלוג שלך עדיין קיים?" ולשמוע "כן" לקפוא בהלם לכמה שניות. מי מצפה בכלל שהגרפומניות שלי תיקח אותי אל תוך השנה ה15 שלי כבלוגרית פעילה. 

 

15 שנה. מחצית מחיי. 

מי היה מאמין....

 

אני יושבת בבית, חזרתי הבייתה לפני רבע שעה. איתמר הלך להביא טוסטר עם ראם. 

כשהם יחזרו, יהיה לנו ערב שקט ונחמד בבית. אולי אפילו נפתח איזה משחק קופסא סופסוף.

לא לחינם הסבנו את הכוורת למעמד משחקים. צריך לארגן ערב משחקים. מקום ממש לא חסר.

 

אני מרגישה שהמקום שלי בחיים שלם יותר. מצאתי את הדרך שלי ללמוד מהטעויות של קשרים קודמים, להסיק את המסקנות וליישם אותן בקשר הנוכחי שלי, שמתקדם בצעדי ענק לעבר עתיד משותף. הוא הראשון שאי פעם דיבר על זה, ועוד בחופשיות שכזאת. שמתרגש מכל התבטאות ראנדומליות שעשויה להעיד על כך שאני מכירה ואפילו מתכננת חלק כלשהו בעתיד המשותף שלנו.


אני שמחה שאני יכולה לגרום לו אושר מעצם העובדה שאני שוקלת את זה ברצינות. 

כי עדהיום לא נדרשתי בכלל לגבש עמדה בנושא, והוא הופך את המחשבה על כך לקלה ונעימה יותר.

האם אני מתרככת?

 

אני חושבת שאני חסרת אנרגיות מכדי להמשיך לכתוב. 

נעים לי לשבת על ספת הפוטון הנפלאה שלי ולראות אתהמחשבות שלי קורמות עור וגידים (פיקסלים?) אבל השוליים של הלפטופ הארור הזה שורטים לי את המפרק וממש לא עושים לי חשק להתעלל בעצמי. אני מפורקת גם ככה.

 

אתנחם בכך שסופסוף נתתי לעצמי לקשקש קצת. זה מתקרב לתחושות של פעם :)

נכתב על ידי The Black Widow , 5/7/2017 22:28   בקטגוריות תהיות (ה-פוסטים), תחת הזיות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





289,499
הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , אהבה למוזיקה , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Black Widow אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Black Widow ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ