את תלכי בשדה

התכנית שלי ליקיצה טבעית לא עבדה כמתוכנן. כלומר כן, הקצתי בעצמי, ללא עזרת שעונים מעוררים ומקלחות קרות, אבל בשעה הלא הגיונית בעליל שבע וחצי בבוקר, שעה שלרוב אני מתקשה להתעורר בה גם כשאני צריכה. אבל הלכתי לישון מוקדם וכנראה שישנתי מספיק. חשבתי שאישן יותר אחרי שבוע ממועט שינה ורצוף במשימות ונסיעות אבל התעוררתי מוקדם, ערנית, והחלטתי לא להתעקש. הגוף יודע מה הוא צריך.

המשכתי לראות את הסרט היפה שהתחלתי אתמול בלילה. אקזוטיקה. מה שהכי אהבתי בסרט היו כמה סצינות שבהן אנשים הולכים בשדה גדול. בהתחלה רואים את השדה ריק, כמו באיזה ציור שמן, ולאט לאט מופיעים אנשים באופק, הולכים מעט מרוחקים זה מזה ומצטרפים למין שרשרת מקוטעת, בהתחלה הם נראים כמו כתמי צבע ואחר כך כמו דמויות בציור. הסצינות האלה היו כמו חיצוניות לסרט עצמו, שכולו הורכב מסצינות שבהתחלה לא לגמרי ברור הקשר שלהן זו לזו וכל אחת מהן כאילו מספרת סיפור נפרד. אחרי הפעם השנייה שהשדה הזה הופיע התחלתי לחכות לו ולקוות שיופיע שוב. היה משהו באור שם, שהיה מפתה ושונה משאר הסרט, שמתרחש בחושך או בחללים צפופים ומוצללים. שם היה אור ומרחב. ובכל זאת נשארה אותה תחושה של סגירות ומחנק, שגברה גם ככל שהתבררה סיבת ההליכה בשדה הזה. זה הזכיר לי את הציירים האקספרסיוניסטיים שלמדנו עליהם בבית הספר היסודי. אני זוכרת שהמורה הראתה לנו בשיעור את הציורים והסבירה על המאפיינים של האסכולה ואז תלו אותם במסדרון בין הכיתות.

בזמן האחרון אני רואה יותר סרטים וסדרות לא-מטופשות ושמחה בזה. יש לי חברה שכל הזמן נבעתת מאיכות הטלוויזיה הירודה שאני רואה ומתקשה להבין את הפער בין הסנוביזם הספרותי שלי (שהאמת שגם הוא התמתן מאוד עם השנים) ובין יכולתי ליהנות מזבל טלוויזיוני מוחלט. לא רק זה, בדרך כלל אלה הדברים היחידים שאני מסוגלת לראות. ניסיתי להסביר לה, ולעצמי, שצפייה ממלאת אצלי צרכים שונים לגמרי מקריאה. בשתיהן יש מימד אסקפיסטי, כמובן, אבל בקריאה אני מרוכזת מאוד ונכנסת באופן כמעט מיידי לטקסט שאני קוראת, כשאני רואה טלוויזיה אני הרבה פעמים עושה את זה בשעת לילה מאוחרת או במצבי ערות חלקיים ומרבה להירדם באמצע (או אחרי עשר דקות) ולכן רוב הזמן אני רוצה לראות דברים טיפשיים ככל האפשר, לפעמים אפילו רק דמויות מדברות, כדי שירדימו אותי. לפעמים במהלך הצפייה אני אפילו מסתובבת במיטה, עם הגב למסך, מסתפקת בלשמוע וכך נרדמת. זה עובד, אבל לא מאפשר לי לראות דברים שדורשים קצת יותר ריכוז והתמסרות רגשית מלונדון וקירשנבאום (שגם אותם לא ראיתי המון זמן, במסגרת הנתק הכולל מחדשות, שלא הכרזתי עליו באופן רשמי אלא נוצר מעצמו, אבל כנראה היה נחוץ וחיוני אחרי תקופה ארוכה מדי, המלחמה ואז הבחירות, של מעורבות מטרידה רגשית ומאיימת).

לא מזמן ראיתי את העונה השנייה של גירלז. את העונה הראשונה חיבבתי, יש דברים בסדרה הזו שקצת מעצבנים אותי אבל בסך הכול נהניתי ממנה. לעומת זאת, העונה השנייה, בעיקר לקראת סופה, הייתה נהדרת בעיני ויצרה אצלי חווית צפייה מאוד חזקה, תחושה ממש פיזית של אי נוחות ושל עצב. אני חושבת שההסתייגות הראשונית שלי מהסדרה נבעה מזה שלא באמת הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות. ויש משהו בשילוב בין יתר לחוסר מוחלט במודעות עצמית אצל האנה שגרם לי לכמעט רוגז, למין רצון לטלטל אותה ולהכריח אותה לאמץ דרכי התבוננות והתנהגות חדשות. סצינות המין שם העציבו אותי, העירום הלא מושך, תשומת הלב המוגבלת, יש משהו טרגי באופן שבו רוב הדמויות בסדרה הזו חוות סקס, במיוחד האנה ואדם. היה לי קשה גם עם הדמויות הנשיות האחרות, אולי בגלל פערי הגיל והתרבות, הרגשתי כמעט דחייה מכל אחת מהן. אבל גם חיבה שהלכה והתפתחה, או איזו תחושה של הבנה מהולה ברחמים. אני חושבת שבשלב מסוים התחלתי לדאוג להן. כמו שהגדירה חברה שלי, הן כולן כמו החברה הזאת שאין לך כוח אליה אבל את גם מאוד אוהבת. זו סדרה שעשויה נהדר, במיוחד העונה השנייה. פרקים שהם עולם שלם, שמספרים סיפור מורכב ומשוזר ושמשלב מסוים את פשוט מאמינה להם, משעה בקלות ומחליקה גם את החריגות הקטנות. היו ממש סצנות שחוויתי בצורה גופנית, באי נעימות פיזית ממש.

עכשיו רק תשע בבוקר של שבת, במרפסת יש שמש בהירה אבל הכיסאות רטובים מהגשם שירד בלילה. השבת עוד משתרעת פנויה, יש הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל אני יכולה גם לא לעשות, או לעשות דברים אחרים. יש מרחב אפשרויות עם מעט אילוצים. החריצות בלית-ברירה שלי השבוע מצדיקה לחלוטין מנוחה מוחלטת, אין שום דבר דחוף מכדי לחכות ואני מתמסרת לה, מאז אתמול בצהריים. זו לא לא לשקיעה בתשישות אינסופית אלא משהו אחר, שליו ורגוע יותר, שלוקח בחשבון את הצרכים של הגוף ושל הנפש ומנסה למלא אותם. להשקיט קצת את הרעש שיוצרות שלל ההתחייבויות ולהקשיב. ציפורים מצייצות בחוץ, פסקול של ציוץ ציפורים מרגיש לי כמעט תמיד בנאלי ויוצא דופן כמעט באותה מידה.

בשבת אחר הצהריים ישבתי במרפסת של הסינמטק, ירושלים נפרשה לפני יפה ומכוערת. אני אוהבת אותה עכשיו, זה עניין של תקופה. בזמן האחרון יש בינינו פריחה מחודשת. אולי זה האביב, בלילה עוד קר אבל הימים כבר חמים ויש שמש נעימה במרפסת. אולי זו העובדה שבזכות מקום העבודה הנוכחי שלי אני יכולה להתרכז באזורים יותר נעימים שלה. אני חגה לי במרחבים מצומצמים, רחביה-טלבייה-מרכז העיר-נחלאות. מגיחה מדי פעם להר הצופים או לגבעת רם, לעיר העתיקה או לבית הכרם, בלית ברירה גם לתלפיות או לגבעת שאול, אבל רוב הזמן נשארת באזורים שלי, מתניידת ברגל או באוטובוסים שלא באים בזמן. אני שמחה מהקיץ, שמפציע כבר. אני שמחה מהחברים הישנים והחדשים שלי שפזורים בכל מיני מקומות בסביבה, שקצת הרחבתי בשנה הזאת את מעגל האנשים שמותר להם לדעת עלי דברים, שחשובים לי מספיק כדי להצליח להיות איתם בקשר ולא רק לרצות ולהתכוון. ושאני חשובה להם מספיק כדי שלא יעלבו כשאני קצת מתנתקת.

ערב יום העצמאות ואני בבית. רוטינות הפולחן והאבל עברו השנה מלפני ומצדדי. התחברתי כשצריך, התנתקתי כשאפשר, לא כאידיאולוגיה אלא כי לא היה לי השנה מקום להכיל ואיתו פחת זמנית הוצורך בהתלבטות ובאמביוולנטיות ובלהגדיר לעצמי מה מקומי בתוך כל זה. זה עוד ישוב, אבל השנה לקחתי קצת חופש. בלי לנסוע למקום אחר, כמו שאולי הייתי רוצה. נכחתי. אבל מאוד בצמצום, מתרכזת בַּמשפחתי ואדישה קצת מהקולקטיבי, או לפחות ממתנת את החשיפה שלי אליו. היו דמעות גם ובעיקר גושים בגרון, אבל נשמתי עמוק והמשכתי הלאה.

יש לי המון לעשות היום, עבודה ולימודים ובירוקרטיות שונות, כמו תמיד. כמה דדליינים קרובים. קודם הצלחתי לעבוד קצת ועכשיו אני משייטת לי בין חלונות פתוחים. אני נורא רוצה לסייים עד סוף הסמסטר את כל הטעון סיום ולהמשיך הלאה, לדברים אחרים שאני רוצה. זה לא קל.

כבר כמה ימים יש לי דחף לכתוב כאן וגם היו כל מיני התחלות, אבל אף אחת מהן לא התגבשה לפוסט ממש. המקום הזה חשוף מאוד, כל פעם בפני עיניים אחרות.אני כותבת הרבה עכשיו, לעצמי ואליו, ובכל זאת חסר לי הכאן הזה.

ועכשיו זה כבר חודש, איתו. בשבועות האחרונים אני מסתובבת בעולם עטופה באהבה שלנו, המפתיעה והיפה. אני לובשת אותה כמו בגד שעשוי מאריג שהוא בדיוק בעובי וברכות המתאימים, בגזרה שמחמיאה לי ובצבעים שאני אוהבת, בגד שתפור בדיוק למידתי, מרווח ושופע מספיק כדי שאוכל להתעטף בו כולי וגם גזור כך שלא איעלם בו ואבלע. האהבה הזו מרגיעה אותי ומשמחת, היא ממני וכלפי, יש בה משהו פשוט כל כך, אפילו בלב המורכבויות. אני גם מפחדת כל הזמן שהבגד הזה ניתן לי בהשאלה בלבד, מפחדת שאתרגל אליו ואז יילקח. אבל גם לא מצליחה להשעות ספק ואמון, כי זה מוחשי כל כך, כי הבד הנעים נוגע ועוטף את כולי. וכי אני מרגישה יפה בו.