לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2013

כל כך הרבה זמן בחושך


הפסקתי לספור כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה כתבתי. לא שקשה לבדוק את זה, אבל זה כנראה גם לא כל כך חשוב. כמה וכמה פעמים הכרזתי, בפני עצמי ובפני אחרים, שכבר לא אכתוב פה; שהכתיבה הזו לא טובה לי יותר, שאני מוצא את עצמי מתווכח מראש עם הדברים שאני עצמי כותב, שעייפתי. וגם, צריך להודות גם בזה, ככל שהשתיקה שלי הלכה והתמשכה, גם השיתוק הלך והתגבר; ההרגשה שאם כבר אחזור לכתוב, זה צריך להיות משהו שיצדיק יציאה מהקונכייה שהסתגרתי בתוכה. ובכל הזמן הזה כן כתבתי, לפעמים, לאחרים או לי, ואפילו כאן (בבלוג שחזר לימיו הראשונים, החסומים בסיסמה), בדרכים שונות ובמצבי צבירה משתנים ועם ציפיות משתנות ותקוות משתנות. וגם עכשיו אני לא יודע אם אחזור לכתוב, או כמה אחזור לכתוב, או על מה אחזור לכתוב, ובכלל, איך לכתוב, כי בכל אותן פעמים שבהן הרגשתי שאני רוצה לכתוב, גיליתי עד מהרה שמישהו אחר כבר כתב את אותם דברים ממש. אבל דווקא בזמן האחרון, כששמעתי את השאלה הזאת, למה הפסקתי לכתוב, מכמה אנשים, התחזק כנראה הרצון לעשות זאת שוב: אחרת, בקטן, בלי תובנות גדולות ובלי תשובות גדולות לשאלות גדולות; ואולי, אפילו, בלי להגדיר את השאלות עצמן.




אלה היו שנתיים – יותר, או פחות, תלוי מאיזו נקודה מתחילים לספור – עמוסות ועשירות. היו בהן (הרבה) רגעים טובים ו(הרבה) רגעים פחות טובים. הן היו ספוגות, בעיקר בחודשים האחרונים, בהרבה מחשבות וחשבונות נפש ושמחות קטנות וחרטות גדולות. היו בהן (המון) ספרים מסעירים, ו(מעט מדי) סרטים מפעימים, ו(מספר שאפשר להתייחס אליו בדרכים שונות) אנשים יקרים שנכנסו לחיי ויצאו מחיי ונשארו בחיי, ולא תמיד האנשים הנכונים נכנסו (או נשארו) בקטגוריות הנכונות. והיו בהן (מספיק) רגעים שנצרבו בזיכרון ולא יימחו משם, ובסך הכול כך הייתי רוצה שיהיה, גם אם לפעמים נדמה שהזיכרון הזה הוא גם קללה גדולה.




הגבולות של הבלוג הזה (ובעצם, אני רוצה לכתוב "הבלוג שלי"; להתחיל לבטל, לאט לאט, את מחיצת ההזרה הזאת שנבנתה כאן לאורך כל כך הרבה שנים) היטשטשו עם הזמן. אני לא יודע מי עוד קורא פה היום, אם בכלל, אבל לפחות בימיו הפעילים האחרונים היה פה מקבץ קצת טורד מנוחה של אנשים זרים, ואנשים מוכרים, ואנשים שהיו זרים והפכו מוכרים, ואנשים שהיו מוכרים אבל לא ידעתי על קיומם, ואנשים שהיו מוכרים ולא ידעתי אפילו אם הם יודעים שהם מוכרים או לא, או מה הם יודעים על דרגת המוכרות שלי בחייהם. אני מודה שהשילוב הזה מוזר לי גם היום. אבל כמו בזירות אחרות, אני רוצה לנסות להתמודד גם איתו, קצת אחרת, ולא בדרכים המוכרות והנוחות מדי. אין לי כרגע יכולת להעריך עד כמה זה אפשרי.




אני לא חושב שבתקופה הקרובה תהיה כאן כתיבה (אם תהיה כאן כתיבה בכלל) "פוליטית" במובהק. אני יודע שזו בחירה קצת בלתי סבירה, אולי אפילו לא אחראית, במצב הנוכחי, אבל אני לא מרגיש מסוגל לזה כרגע. אני מקווה שבין השורות, גם מה שכן ייכתב יהיה בעל משמעות כלשהי (ואם לא, שאדע לזהות זאת בזמן). אני רוצה להאמין שמשמעות, ואפילו אותה משמעות ממש, יכולה להיבנות גם מכאן: משיעור שיוצאים ממנו בהרגשה טובה, ממאמר שלא נכתב ולא רק מזה שנכתב, ממרפסת ירושלמית קרירה של שלהי החורף, מעוגנים ישנים וחדשים, מהגשם הזרזיפי של לונדון, כשצופים בו מבעד לעיגול קטן שציירת בחלון ספוג האדים כדי שתוכל לראות את מי שבחוץ, מילדה קטנה שתובעת סיפור של לפני השינה, מהקסם של הפגנה שמאמינים בה באמת, מאנשים שעוזרים ואנשים שאוהבים ואנשים שסולחים, מרכבות הרים סקנדינביות עם חברים שלא אכפת לי להביך את עצמי בפניהם, מערבים ישנוניים מול סדרות טלוויזיה מדכאות, מגעגועים.



נכתב על ידי , 29/12/2013 14:56  
97 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גנצו ב-28/12/2014 21:49
 





364,336

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ