לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 40





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ©ֳ°ֳ¨ֳ¸ֳ°ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ההיסטוריה הסודית של אורלנדו פַייגִ'יז


לא הייתי פה זמן מה, ומתוקף הניתוק הכללי שלי מהעולם בתקופה הזאת אני מרשה לעצמי לחזור דווקא עם כמה מילים על פרשה שעוררה הרבה פחות רעש מאלה הקשורות בענת קם או במלון הולילנד, לפחות ככל שהדבר נכון להולי לנד עצמה. מדובר בסיפורו של אורלנדו פַייגִ'יז, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון המתמחה בהיסטוריה רוסית. פייג'יז הוא היסטוריון נחשב שפרסם כמה ספרים אקדמיים וסמי-פופולריים מוערכים, אבל קרוב לוודאי שהוא היה נותר אלמוני למדי בקרב הציבור הרחב אלמלא הפרשה המוזרה שבה היה מעורב לאחרונה. במשך כמה שנים, מתברר, פרסם מישהו ביקורות קטלניות באמזון על ספריהם של כמה היסטוריונים אחרים המתמחים באותו תחום כמו פייג'יז, תוך ניצול האפשרות לפרסם באתר ביקורות בעילום שם או בשמות בדויים. כך, לדוגמה, כתב אותו אדם, תחת הכינוי "ההיסטוריון", על ספרה של ההיסטוריונית הבריטית רייצ'ל פולונסקי, "מנורת הקסמים של מולוטוב", כי מדובר ב"אחד הספרים שגורמים לך לתהות מדוע הוא בכלל פורסם... כתיבתה כה עמומה ויומרנית, בעצמה כה עמוסה באלוזיות ספרותיות, שקשה לעקוב אחריה או ליהנות ממנה"; במקרה אחר, כתב על ספרו של ההיסטוריון רוברט סרוויס, "חברים": "זהו ספר איום. הוא כתוב גרוע ומשעמם לקריאה. אין בו כל תובנות שיצדיקו את בזבוז הזמן שבהתמודדות עם הכתיבה המחרידה שלו", ובביקורת על ספר אחר של סרוויס, על סטלין, נכתב כי "עדיף לקרוא את 'המלחשים' של אורלנדו פייג'יז". ואכן, בביקורת שפרסם אותו "היסטוריון" על "המלחשים" של פייג'יז, הילל המבקר את היצירה כ"ספר מרתק... שמותיר את הקורא משתאה, מביא אותו לכדי צניעות וענווה, אך באותה עת מרומם את נפשו... זו מתנה לכולנו... אני מקווה שהוא יכתוב לנצח".

 

זו מתנה לכולנו. אני מקווה שהוא יכתוב לנצח (אילוסטרציה)

 

ההיסטוריונית פולונסקי, שלא התלהבה במיוחד מהביקורת הקטלנית על ספרה, היא שעלתה במקור על סדרת הביקורות של "ההיסטוריון", והיא שהעלתה לראשונה את ההשערה כי מדובר בביקורות שאותן פרסם פייג'יז עצמו. היא לא נדרשה לשיטות חקירה מבית היוצר של הקג"ב כדי להגיע למסקנה הזאת: לאותו "היסטוריון", כך מתברר, היה גם שם אחר באמזון, "אורלנדו – בירקבק", על שם שמו הפרטי של פייג'יז והקולג' באוניברסיטת לונדון שבו הוא מלמד. לפולונסקי הייתה גם השערה כי הרקע לעוינותו של פייג'יז כלפיה הוא הביקורת השלילית שפרסמה לפני קרוב לעשור על ספרו "הריקוד של נטשה" ב"Times Literary Supplement". היא יצרה קשר עם סרוויס (ששלושה מספריו נכתשו על ידי "ההיסטוריון" באתר), והוא הביע את זעמו ובתגובה שלח מייל לכמה עשרות היסטוריונים שבו רמז בעקיפין למעורבותו של פייג'יז בכתיבת הביקורות וקרא להם לחשוב על דרכים "לחשוף את אלה הנוקטים בפרקטיקה של השמצות אלקטרוניות במדינות שיש בהן חופש ביטוי", כשהוא משווה את התופעה למנהג הסובייטי הידוע לשמצה להרוס את הדימוי של אנשים באמצעות הכפשות אישיות אנונימיות. עורך דינו של פייג'יז, שהמייל הובא לידיעתו, שלח לסרוויס מייל ובו איום בתביעת דיבה, וזמן קצר לאחר מכן שלח גם פייג'יז עצמו מייל לכל רשימת המכותבים שבו הוא מצהיר כי לא הוא שכתב את הביקורות הקטלניות. לאחר מכן שיגר עורך דינו איום בתביעה גם לעורכי ה"Times Literary Supplement", שפרסמו את פרטי המקרה.

 

 

לחשוף את אלה הנוקטים בפרקטיקה של השמצות אלקטרוניות (אילוסטרציה)

 

חלפו פחות מ-24 שעות, והסיפור הסתבך עוד יותר. בהודעה רשמית שפרסם עורך דינו של פייג'יז, הוכרז כי מי שכתבה את הביקורות המשמיצות תחת הכינוי "ההיסטוריון" היא לא אחרת מאשר אשתו של פייג'יז, עורכת הדין והמרצה למשפטים סטפני פלמר. עורך הדין טען כי פייג'יז לא היה מודע למעשיה של אשתו, וכי הוא גילה מה שעשתה רק בעקבות פרסום הדברים בתקשורת. הוא התנצל בפני פולונסקי וסרוויס על ההאשמות שהוטחו בהם. אחרי כמה ימים נוספים, שבהם שלחה בין השאר פולונסקי מייל לפלמר שבו היא מביעה את צערה על כך שהיא נאלצה לקחת על עצמה את האשמה, חזר בו פייג'יז שוב והודה כי הוא זה שכתב את הביקורות וכי לאשתו לא היה כל קשר לכך. הוא התנצל בפני כל המעורבים בדבר, טען כי פעל כך מתוך הדיכאון שבו היה שרוי, והודה לאשתו על נאמנותה ועל ניסיונה להגן עליו גם במחיר של פגיעה בשמה. נכון לרגע זה, איש אינו יודע מה יעלה בגורלו האקדמי, אך במהלך היממה האחרונה כבר התחילו לצוץ פרשיות נוספות מן העבר שבהן היסטוריונים שונים האשימו את פייג'יז בציטוטים ישירים או כמעט זהים מעבודתם בלי שניתן להם הקרדיט הראוי, לדעתם.

 

 

לא היה מודע למעשיה של אשתו (אילוסטרציה) 

 

אין לי עניין מיוחד להגן על פייג'יז, גם אם אני נאלץ להודות במבוכה כי אני יכול להזדהות די בקלות עם הניסיונות שלו להיחלץ מהמצוקה הראשונית שאליה נקלע באמצעות שרשרת של פעולות נוספות שרק סיבכו אותו עמוק יותר בבוץ. אבל נדמה לי שמה שמעניין באמת בפרשה הזאת – כפי שקורה בדרך כלל בשערוריות מוסר מודרניות מהסוג הזה, שבהן מסומנים במהרה נבלים שיש להוקיע ולהקיא אותם מן החברה – הוא דווקא הדברים שלא מדברים עליהם. סרוויס, פולונסקי וחבריהם הם אולי הקורבנות של הסיפור הזה, אבל לא כדאי, מתוקף קורבנותם, להחמיץ גם את המטרות האסטרגיות הרחבות יותר של התגובות שלהם לפרשה, כמו גם כמה נקודות אחרות שיש בהן, לכל הפחות, כדי לעורר מחשבה.

 

 

שערוריות מוסר מודרניות, שבהן מסומנים נבלים שיש להקיא מן החברה (אילוסטרציה)

 

הסיפור, כפי שהוא מסופר כרגע, פשוט מאוד: ההיסטוריון המנוול פייג'יז פרסם מתוך קנאה או צרות עין או רוע לב ביקורות שקריות, מרושעות ואנונימיות על ספריהם של עמיתיו. כאשר נחשף, איים עליהם בתביעת דיבה על מנת להפחיד אותם, לאחר מכן ניסה להפיל את האשמה על אשתו, ורק בסופו של דבר נשבר והודה. סרוויס ופולונסקי, מצדם, נלחמו למען חשיפתה של האמת, והעניין העיקרי שלהם הוא אינטלקטואלי ואקדמי, כאשר הם רוצים בסך הכל לשמור על כללי היושר וההגינות ולהגן על אקדמאים תמימים מפני איומים בתביעות דיבה שקריות. "זהו נושא שיש לו השלכות רחבות עבור הציבור הרחב", הסביר סרוויס ב"גארדיאן" ביום שישי האחרון. "העניין הציבורי... הוא שאם מישהו עשיר ומרושע מספיק, אפשר לדרוך על גרונו של הדיון החופשי והפתוח במדינה הזאת באופן הנהנה מחסינות כמעט מוחלטת... יש לנו סדרה של חוקי דיבה שנועדו לכאורה לייצר רוברט מקסוול נוסף. ובאותו זמן יש לנו תקשורת אלקטרונית שמאפשרת לדיו לזרום מעטים מורעלים... רפורמה חקיקתית נחוצה באופן דחוף".

 

 

מישהו עשיר ומרושע מספיק (אילוסטרציה)

 

בגירסה הזאת של הסיפור יש לבטח לא מעט אמת, אבל לבטח גם לא מצויה בה כל האמת. הסימון של פייג'יז כנבל נועד, במקביל למטרותיו הציבוריות הראויות, גם להגן על דימויה של הקהילה האקדמית שסרוויס ופולונסקי מתיימרים לייצג. זהו דימוי של קהילה שכלתנית, נעדרת יצרים ותשוקות ואינטרסים אישיים, שכל מה שקורה בה נעשה מסיבות נקיות ואינטלקטואליות בלבד. פולונסקי וסרוויס אינם יכולים להודות כי הם פצחו במרדף אחרי מי שכתב עליהם את הביקורות כי הם נעלבו, או נפגעו, או כעסו. וגם לאחר שהפושע נלכד, הם אינם יכולים להודות בנקמנות או בשמחה לאיד; לא להם, התכונות הפלבאיות האלה; הם בסך הכל דואגים לחופש וליושר האקדמי ולרווחת הציבור. אכן, גם אורלנדו פייג'יז לוקה בכל אלה, וכנראה לוקה בהן באופן קשה למדי, אבל אם היושר האקדמי הוא העומד בלב העניין, הרי שקרוב לוודאי שבאופן אירוני דווקא הביקורות שאותן פרסם תחת שם בדוי באמזון על ספריהם של עמיתיו היו אמיתיות הרבה יותר מהביקורות שאותן היה מפרסם תחת שמו האמיתי ותחת האצטלה המכובדת של כתבי עת אקדמיים. כי כל מי שכתב – או קרא – אי פעם ביקורות כאלה יודע כמה שיקולים בלתי אינטלקטואליים בעליל נכנסים לתוכן, כמה אי דיוקים קטנים וגדולים הם מבטאים, ומה רב ההבדל בין מה שנאמר בחדרי חדרים לבין מה שמוצא את דרכו לדפוס. אבל זה העולם שאסור לאקדמיה לחשוף לעיני הציבור, או אפילו לעיני עצמה, רוב הזמן, כי כך ייחשפו גם כל אותן תכונות לא אקדמיות במפגיע שאקדמאים נושאים עימם מתוקף היותם בני אדם. ומה שאירוני עוד יותר, הוא שדווקא האקדמיה עצמה מודה בחשיבותה של האנונימיות בכתיבת ביקורות במוסד המזוהה ביותר שאותו יצרה – השיפוט האנונימי של מאמרים בכתבי עת, שעל פיו נקבע מה ראוי לפרסום ומה לא. אלא שמה שטוב לאקדמיה בשיח הפנימי שלה, נעים הרבה פחות כאשר הוא חשוף וגלוי לעיני הציבור כולו; כי זה דבר אחד, להיעלב מביקורת אנונימית שרק אתה רואה, ודבר אחר לגמרי, להיעלב מביקורת אנונימית שכל שאר העולם יכול לראות.

 

 

הם אינם יכולים להודות בנקמנות או בשמחה לאיד (אילוסטרציה)

 

הסימון של פייג'יז נועד אפוא למלא שתי מטרות מקבילות: האחת, שרטוט גבולות ברורים בין אקדמאים "טובים" לאקדמאים "רעים", על בסיס קריטריון שהקשר בינו לבין עבודה אקדמית ראויה לגמרי לא ברור. (התגובה החביבה עלי ביותר עד כה בכל הפרשה הזאת התפרסמה היום במדור המכתבים של ה"גארדיאן", מפי ד"ר גלין פאוול: "בתוך כל המהומה, דומה שאף אחד לא שם לב לפיל בחדר: עבודתו של רוברט סרוויס היא, אכן, איומה".) והשנייה, שרטוט גבולות ברורים בין האקדמיה לבין העולם שמחוץ לה, על בסיס קריטריונים מדומיינים ומשרתי אגו, כאשר פייג'יז מאבד בעצם את זכותו להשתייך לקהילה האקדמית מתוך כך שחטא בתכונות אנושיות. (ומאחר שאי אפשר לנסח את הדברים כך, הרי שלפתע צצות כל אותן האשמות מצד אקדמאים אחרים על פלגיאט שאיש לא שמע עליהן קודם לכן, על מנת ש"רשעותו" האנושית תבוא לידי ביטוי גם בהעדר יושרה אינטלקטואלית.)

ועל מנת להבהיר: אין בדברים האלה ניסיון לנקות את פייג'יז מאשמה על התנהלותו, ואין בהם גם ניסיון להציג את כל העולם האקדמי כקן צרעות שכל מה שנעשה בו מבטא אך ורק יצרים אפלים ומושחתים. יש כאן, בסך הכל, בקשה צנועה להכיר באנושיותם האינהרנטית של בני אדם, אקדמאים או לא, מתוך אמונה כי שחור ולבן הם גוונים מגבילים מאוד לצבוע בהם את העולם שבתוכו אנחנו חיים.

 

 

הקשר בינו לבין עבודה אקדמית ראויה לגמרי לא ברור (אילוסטרציה)

 

וכדאי, כמובן, לחשוב גם על הדרכים שבהן הסיפור הזה קשור גם לסיפורים אחרים שאנחנו מספרים לעצמנו, על גבולות אחרים שאנחנו משרטטים, ועל הסיבות שבגללן טשטוש של הגבולות האלה מערער אותנו באופן יסודי כל כך. זה נכון גם בהקשרים מיידיים יותר – לפחות במידה מסוימת, הסיפור של פייג'יז נובע מטשטוש גבולות עם היבט טכנולוגי, שמגיע מהמפגש בין האקדמיה לבין תרבות האינטרנט; לרובנו אין הרי בעיה מיוחדת עם ביקורות אנונימיות באמזון באופן כללי, שלא לדבר על טוקבקים אנונימיים (ישראל חסון לא נחשב) או בלוגרים שכותבים תחת שם בדוי; אבל כשפתאום חוקי העולם הזה מתערבבים עם חוקי העולם האקדמי, זה מרגיש אחרת . וזה נכון גם בהקשרים מיידיים פחות – כי שרטוט גבולות על ידי קהילות בדרכים שמנסות להבנות את עצמן כענייניות תמיד, מקצועיות תמיד, נקיות תמיד משיקולים אינטרסנטיים ומתכונות אנוש איננו ייחודי לאקדמיה. הוא נכון לתקשורת, והוא נכון לצבא, והוא נכון לממסד הרפואי, והוא נכון לעולם הפוליטי, ולמעשה הוא נכון במידה מסוימת כמעט בכל מקום שבו נסתכל.

 

 

סיפורים אחרים שאנחנו מספרים לעצמנו (אילוסטרציה)

 

ולסיום, כדאי לחשוב קצת גם על כך שהבחירה הכמעט ראשונה של פייג'יז בניסיונו לברוח מאחריות למעשיו הייתה הטלת האשמה על אשתו, ועל העובדה שזו – עורכת דין נחשבת, מרצה בכירה למשפטים בקיימברידג' – מיהרה ליטול על עצמה את האשמה, לפני שפייג'יז חזר בו. נדמה לי שיש בכך כדי להעלות כמה שאלות על הציפיות החברתיות שלנו להקרבה מצד נשים ומצד גברים, על הטבעיות שבה זו נתפסת, ועל כך שהיא מתקיימת כמעט בלי קשר למעמד חברתי, להשכלה או להצלחה. אני לא נכנס לכך בפירוט כי זה לא מרכז הפוסט הזה, אבל בכל זאת, כנקודת מוצא לדיון אחר, דומני שהיא מעוררת לא מעט תהיות מצערות.

נכתב על ידי , 26/4/2010 08:32   בקטגוריות אקדמיה, ספרות, תקשורת ועיתונות, תרבות, חברה וכלכלה, אינטרנט  
88 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pinxasa ב-3/5/2010 09:06
 




דפים:  
356,545

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ