לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 39





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ ֳ¬ֳ©ֳ®ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על עימות


הפעילות הפוליטית הראשונה שלי הייתה בנוער שלום עכשיו. (הו, הנאיביות.) זה היה בתחילת שנות התשעים או בסוף שנות השמונים והיינו מתאספים מדי פעם בסניף או בבית של מישהו ומתווכחים על מה שצריך לעשות. הדבר המוזר היה שכולם ידעו תמיד מה צריך לעשות, אבל נבדלו זה מזה בנוגע לפרטים הספציפיים, ובעצם רוב הפגישות היו מורכבות מוויכוחים אינסופיים שהגיעו לא אחת לטונים רמים. גם אני ידעתי כמובן תמיד מי צודק ומי טועה, אבל רוב הזמן לא דיברתי, כי היה נראה לי שכל מי שמדבר מבין יותר ממני. פעם אחת אמרתי משהו על כמה שאני מעריץ את אייבי נתן, ומיד למדתי מאחד הנוכחים האחרים שמדובר באינטרסנט צבוע ונכלולי. אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל אחרי זה דיברתי עוד פחות. באיזשהו שלב עברתי לנוער רצ, או אולי המשכתי במקביל בשתי התנועות. היו אז דיונים סוערים על האם צריך לאחד את המפלגות הציוניות שמשמאל לעבודה, ואף שהכוח היחסי של אלה שניהלו את הדיונים האלה היה מינימלי למדי, הם היו מעניינים למדי כשלעצמם.



מבין יותר ממני (אילוסטרציה)


לפעמים היינו הולכים גם להפגין או לפעילות ממוסדת כלשהי. פעם, באיזה מפגש עם נוער פלסטיני בנחל עוז שבו העזתי לדבר, הסברתי להם בשכנוע עמוק למה בסך הכול צריך שהשמאל ינצח בבחירות כדי שכל הבעיות שלהם ייפתרו. בהזדמנות אחרת הפגנו מול משטרת פתח תקוה, שם חקרו פעיל שמאל שנפגש עם פלסטינים חברי אש"ף בניגוד לחוק. עמדנו וצעקנו שהפשיזם לא יעבור, ומולנו עמדו הצעירים של נוער התחייה ונוער כ"ך וצעקו משהו אחר. אני חושב שכנראה היינו מתאמים בינינו את ההפגנות, כי תמיד היינו שם כולנו ביחד. בשלב מסוים אחד מהמפגינים שלנו התעצבן על אחד המפגינים הימנים והסתער עליו באלימות. זה היה מחזה די מהפנט: שני צעירים מכים זה את זה באכזריות, וחבריהם משני האגפים עומדים בצד ומריעים. אני לא חושב שמישהו ניצח; היה איזה רגע שבו הם קצת נסוגו, לאגור כוחות, ואז אחד מאיתנו משך את החבר שלנו והעימות חזר לפסים המילוליים שממנו התחיל. החולצות של שניהם קצת נקרעו ולבחור הימני היו שריטות על הפנים ופנס בעין, ולזה משלנו היה דם מתחת לאף. היה בזה יופי מסוים, מלא הוד, כאילו הצלחנו לעבור לרגע לזירה של הגדולים. אין לי מושג מה קרה בסוף עם החקירה. קרוב לוודאי שסגרו את התיק בשל חוסר עניין לציבור.



פעיל שמאל שנפגש עם פלסטינים (אילוסטרציה)


נזכרתי בעימות הזה בחנוכה, בתור לרולדין, מכל המקומות בעולם שאדם עלול למצוא את עצמו בהם. היה תור ארוך, כי אנשים בכל זאת צריכים לקנות סופגניות במחירים מופרכים, וקצת לפניי עמד זוג צעיר ומאחוריו אישה בשנות השבעים או השמונים לחייה. כשהגיע תורו של הזוג, הם קצת התלבטו ביניהם בנוגע לסופגניות שהם רוצים, והאישה מאחוריהם צעקה עליהם שימהרו. ייתכן שהם צחקו בתגובה, האמת היא שלא שמתי לב. כשהגיע תורה של האישה, הקופאי אמר לה בחיוך שחבל להיות עצבניים ושאין מה לדאוג, תורם של כולם יגיע. בתגובה האישה לקחה את קופסת הסופגניות שהוא נתן לה והשליכה אותה בזעם על הרצפה. אחר כך היא יצאה מהמקום, רדפה אחרי הזוג הצעיר, שעזב בינתיים, והתחילה לצעוק עליהם ולהרביץ להם. המכות האלה לא היו מאוד אפקטיביות, לפחות כל עוד לא נספור תדהמה כאפקט, אבל הן כן הובילו לכך שלא מעט אנשים התקבצו מסביב כדי לראות על מה המהומה. היה מעניין לראות את הפער בין אלה שראו את האירוע מרגע שהתחיל לבין אלה שהצטרפו מאוחר יותר ויכלו רק להכניס אותו לתוך התבניות הצפויות מראש.



אין מה לדאוג, תורם של כולם יגיע (אילוסטרציה)


באחד השיעורים האחרונים בסמסטר דיברנו קצת על שיח בענייני צבא וביטחון בישראל, ואמרתי משהו על זה שאחת התופעות המעניינות בארץ היא שמאחר שהצבא נתפס כמוסד אוניברסלי, עם חובת שירות כללית ושורה ארוכה של תפקידים לא "צבאיים" באופיים גם בתוך הצבא, הרי שהתוצאה היא לא רק מיליטריזציה של החברה האזרחית אלא גם אזרוח של האופן שבו חושבים על הצבא; כלומר, שאנו חושבים על הצבא ועל השירות הצבאי כעל פרקטיקות ומוסדות אזרחיים במהותם, תוך התעלמות מכך שהתפקיד הבסיסי של הצבא במדינה, ובעצם ההצדקה לקיומו, הוא הפעלת אלימות. אחד הסטודנטים התקומם מאוד כנגד התיאור שלי והסביר שהצבא לא מפעיל אלימות, אלא הגנה עצמית. ניסיתי להסביר שזה לא סותר; שההגנה העצמית הזאת באה לידי ביטוי בשימוש באמצעים אלימים, ושזהו בעצם המונופול שיש לכוחות הביטחון במדינה המודרנית – שהם הגוף היחיד שרשאי להפעיל אלימות באופן ממוסד ולגיטימי. הוא לא השתכנע, והתעורר בכיתה דיון מעניין. (אני מקווה מאוד שלא אמצא אותו מעל דפי כלי תקשורת כלשהו בעתיד. אם כן, אבקש להדגיש כבר עכשיו כי הייחוס המשפחתי שלי הוא ללא רבב.)



הייחוס המשפחתי שלי (אילוסטרציה)


הבת שלי התחילה להבחין בגן בין הילדים שהיא אוהבת לבין הילדים שהיא לא אוהבת. כשאני מנסה לברר איתה מה ההבדל ביניהם, התשובה נוגעת בדרך כלל לשאלה מי "מרביץ" ומי "לא מרביץ". המדגם אמנם קטן מאוד, אבל אלה שמרביצים כולם בנים. אין להכחיש גם כי היא מרותקת לעצם פעולת ההרבצה, וכי הנוכחות של הבנים המרביצים בתודעה שלה גדולה בהרבה מזו של כל שאר הילדים.



הבנים המרביצים (אילוסטרציה)


אני עצמי נשבע לעצמי מדי יום שאני אפסיק לקרוא שטויות באינטרנט ואקדיש זמן רק למה שחשוב באמת (מרסל פרוסט, מאמרים אקדמיים ו"היפה והחנון"). ומדי יום אני גם מוצא את עצמי קורא בשקיקה כל ויכוח היסטרי תורן, מזדהה באופן מוחלט עם צד זה או עם הצד האחר, מתמוגג מהטלות הרפש ההדדיות ומוקיע אותן בצדקנות במקביל, משכנע את עצמי שלפחות אני (כבר) לא משתתף בכל זה. מביט מהצד בקרב הגלדיאטורים ומריח את הדם, שבהיותו וירטואלי מתחזה לסמוק פחות. הזעזוע הוא כמובן חלק מהריטואל, ואין באמת דרך להימנע ממנו: לא להתערב זה לעודד את מה שמתרחש, להתערב זה לעודד את מה שמתרחש. אבל גם תחושת חוסר האונים היא בסך הכול סוג של לגיטימציה עצמית; כי העיקר הוא הרי לא הזעזוע והדחייה, אלא ההימשכות, הקסם, הפסינציה. הזעזוע מתפקד כסוג של שסתום הגנה: הוא קובע לכאורה את הכללים שעל פיהם יש לפעול ושרק החריגה מהם מובנית, ומובנת, כלא לגיטימית; אבל החריגה מהכללים היא בעצם מה שמעניין באמת. בלעדיה לא יישאר דבר – זולת, אולי, המשך ההכחשה שהחריגה הזאת היא מה שאנו זקוקים לו על מנת להגדיר את עצמנו.



בהיותו וירטואלי מתחזה לסמוק פחות (אילוסטרציה)


בשבוע האחרון כל ארצות הברית רועשת סביב התנהגותו של שחקן פוטבול, ריצ'רד שרמן, שהעז לזלזל בשחקן יריב בקרב על העלייה לסופרבול. שרמן, שביצע ביום ראשון את הפעולה ההגנתית המכריעה שניצחה עבור קבוצתו, סיאטל, את המשחק נגד סן פרנסיסקו, הגיע מיד לאחר סיום המשחק לראיון בטלוויזיה ודיבר בזלזול מופגן על שחקן הקבוצה היריבה, מייקל קראבטרי (""When you try me with a sorry receiver like Crabtree. That's what you're going to get). באתר של פרשן הפוטבול המוביל פיטר קינג, שבו מתפרסם דרך קבע טור של שרמן, היה מספר הכניסות ביום שני האחרון הגבוה ביותר בהיסטוריה ופי ארבעה יותר מביום שני רגיל. מספר ההפניות לאתר מטוויטר היה גבוה פי 18 מאשר בשבוע לפני כן. מספר ההפניות מפייסבוק היה פי 523 מאשר בשבוע לפני כן. רוב התגובות היו מזועזעות: שרמן הפר את הקוד הקדוש של הספורט, את פאסאדת הכבוד ההדדי שבין השחקנים הנדרשת כדי לאפשר את קיומו של ריטואל המבוסס כולו על אלימות (ממוסדת, כבולה בחוקים ובכללים, אבל בכל זאת, אלימות). זה הזעזוע השגרתי המלווה לא את האלימות עצמה אלא את הכחשת הנחיצות שלה, את ההנאה ממנה, את התועלת שהיא מביאה.



ריטואל המבוסס כולו על אלימות (אילוסטרציה)


המיתוס המכונן של התרבות המערבית, מזכירה לנו קרולין מרווין, שוכן ביוון העתיקה. ובלבו של המיתוס הזה ניצב הפרתנון, אותו מקדש מפואר לאלה אתנה המסמל את ההרמוניה, האתסטיקה והאידיאלים הנשגבים של הציוויליזציה המודרנית כפי שאנו מדמיינים אותה. לאורך הקיר הפנימי של המקדש, שורה של תבליטים מעוטרים מתארים את מה שבמשך שנים חשבו שהוא ריטואל אזרחי חגיגי: ציון הולדתה של האלה. בפועל, התבליטים הללו מתארים כנראה משהו מעט שונה: את הקרבתה של בתו הצעירה ביותר של המלך ארכתאוס לאתנה, על מנת להציל את אתונה במלחמה. על פי פרגמנטים ממחזה אבוד של אוריפידס, זהו בעצם המיתוס המכונן של אתונה, מיתוס טבול בדם. חייבים להודות שהוא הרבה יותר מרתק.


נכתב על ידי , 23/1/2014 17:41   בקטגוריות אלימות, אקדמיה, הכחשת המציאות, כוח, סיפורים אישיים, פייסבוק, צבא וחברה  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פנחסה ב-16/3/2014 04:35
 




דפים:  
351,983

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ