לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2010

המופע של טירקל (חלק 3)


בשני הפוסטים הקודמים עסקתי בהיבטים טכניים ורטוריים שונים בעבודתה של ועדת טירקל (זה הפוסט הראשון, וזה השני). הפוסט הנוכחי, האחרון בסדרה (והארוך מכולם; אפשר בהחלט לפצל את הקריאה), ממשיך את הקו הזה. לצורך כך אני עושה שימוש גם בשני הפרוטוקולים האחרונים שהועלו סוף סוף לאתר הוועדה בשבועות האחרונים, של עדויותיהם של יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, מוחמד זידאן, ושל יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל, השיח' חמאד אבו דעבאס. הפרוטוקולים האלה הם אוצר בלום הגדוש בהתנשאות ובפטרונות האופייניות לשיח הממסדי ביחס לערבים בישראל. אבל אני רוצה לפתוח דווקא בעניין קטן אחד מתוך פרוטוקול עדותו של אבו דעבאס, אולי החשוב מכל עד כה בדיוני הוועדה. מדובר בדברים שאמר השגריר ראובן מרחב, אחד מחברי הוועדה, לאבו דעבאס. וכך מסביר מרחב:

אבל תראה, החוק לא הולך לפי האג'נדות הפרטיות של האנשים. אני לא מערער על חופש המחשבה שלך ועל חופש השיקול שלך, אנחנו חיים במדינה חופשית, אבל המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב. עכשיו, אני לא מבין את הפער. (...) יש פה דבר פשוט של עבירה על החוק, אז אתה אומר: 'לא, יש מאות אנשים', אתם בעצם לוקחים את החוק בידיים ואומרים זה דבר הצהרתי, ואתם, בעברית פשוטה, מצפצפים על החוק. זה מה שאתה אומר לי. אם זה ככה, אז תגיד שזה ככה. זה בסדר גמור, אבל על זה צריך לתת את הדין כמו שבדברים אחרים אנשים נותנים את הדין. בשביל זה יש חוק. אלמלא היה חוק, אז אתה יודע מה היה? היה פה כאוס מוחלט.

 

 

אלמלא היה חוק, היה פה כאוס מוחלט (אילוסטרציה)

 

הדברים המעניינים כאן הם אלה שבהם מרחב קובע כי "המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר". מדוע הדברים האלה מעניינים כל כך? כי בכתב המינוי הרשמי של הוועדה, החלטת הממשלה מס' 1796, המשימה הראשונה העומדת בפני הוועדה מוגדרת כך: "בחינת הנסיבות הביטחוניות להטלת הסגר הימי על רצועת עזה והתאמת הסגר הימי לכללי המשפט הבינלאומי". והנה, בזמן דיוני הוועדה, הרבה לפני שהיא ניסחה את מסקנותיה או אפילו שמעה את דברי כל העדים, קובע אחד מחברי הוועדה בעצמו כי הסגר הימי הוא "חוקי לפי כל אמת מידה (...) ועומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי". ובמילים אחרות: הוועדה נדרשת לבדוק, בין השאר, אם הסגר הימי עומד בכללי המשפט הבינלאומי, ואחד מחברי הוועדה קובע כי כן, הוא עומד בכללי המשפט הבינלאומי, כבר בזמן שמיעת העדויות. למה הדבר דומה? למצב שבו שופט מכריז בזמן הדיון המשפטי בעניינו של נאשם העומד לפניו והרבה לפני מתן פסק הדין כי הנאשם זכאי (או אשם), ועם זאת ממשיך לנהל את הדיונים כאילו כלום לא קרה. במדינה מתוקנת, כמובן, שופט כזה היה נפסל באופן מיידי מלהמשיך לנהל את המשפט, אבל בישראל הדברים האלה עוברים בשתיקה, כי ועדת טירקל היא, כאמור, לא יותר מהצגה. חפותה של ישראל היא אקסיומה ידועה מראש, זו שאין שום צורך להוכיח אותה, ועל כן דבריו של מרחב הם בסך הכל פליטת פה מצערת. הוא אמר בקול את מה שהוא אמור היה לשמור בסוד עד לשלב ה"מסקנות".

 

במדינה מתוקנת, שופט כזה היה נפסל באופן מיידי (אילוסטרציה)

 

דבריו של מרחב, אגב, לא נעלמו מעיניהם של שאר השופטים. בשלב מאוחר יותר בדיון, זמן רב אחרי סיום הדיאלוג בין מרחב לאבו דעבאס ובלי שום קשר לדברים שנאמרו באותו רגע, הודיע פתאום השופט מיגל דויטש כי:

אני אבקש קודם כל, אולי הערת ביניים במידת מה, בעקבות הערות קודמות, שאלות קודמות. כמובן ששאלת הלגיטימיות של הסגר הימי, היא שאלה שעומדת בפני הוועדה ונצטרך להחליט עליה לאחר ניתוח מלא של העובדות והצדדים המשפטיים.  

מסכן פרופ' דויטש. כאילו לחש לו מישהו באוזנייה שערוותה של הוועדה נחשפה בפומבי, והוא צריך להתגייס להציל את כבודה ולהחזיר לה מראית עין של הליך משפטי תקין. זה כמובן היה מאוחר מדי, כי האמת כבר בוטאה בקול, אבל אל דאגה: איש לא טרח לדווח עד היום על פליטת הפה של מרחב, והיא גם לא מטרידה אף אחד. מה הוא עשה, בסך הכל? אמר בקול את מה שכולנו כבר יודעים? נו נו נו קטן מהשופט דויטש, ומיד הדברים חוזרים למסלולם התקין.

 

מראית עין של הליך משפטי תקין (אילוסטרציה)

 

אם כבר עוסקים בעדים הערבים, כדאי לערוך השלמה מהירה לנתונים המספריים המופיעים בפוסט הראשון. גם הנתונים החדשים לא מאוד מפתיעים: במהלך עדותו של מוחמד זידאן, התאפשר לו לדבר 71.6% מהזמן, בעוד חברי הוועדה דיברו במשך 28.4% מהזמן. השיח' חמאד אבו דעבאס דיבר רק במשך 55.1% מהזמן, בעוד חברי הוועדה דיברו כמעט באותו שיעור: 44.9% מהזמן. הנתונים של זידאן מפתיעים קצת לטובה (ודומים להיקף הדיבור של הדרג המינהלי), ואילו אלה של אבו דעבאס צפויים למדי, אבל בשני המקרים הם כמובן מקבלים הרבה פחות זכות דיבור מכל אנשי הדרג המדיני והצבאי הבכיר (שכולם קיבלו 82.8% מזמן הדיבור ומעלה). למען האמת, העדים הערבים צריכים כנראה להגיד תודה שבכלל נתנו להם לדבר. כפי שראובן מרחב הסביר לאבו דעבאס, "אתה פשוט הרשית לעצמך לעשות את זה, מפני שאתה חי במדינה חופשית ואתה ניצלת את האפשרות שיש תקשורת חופשית". באמת חוצפן, הערבי, שניצל את האפשרות שיש תקשורת חופשית. זו הרי לא זכותו כאזרח, אלא רק פריווילגיה שהענקנו לו ברוב חסדנו.

 

אתה ניצלת את האפשרות שיש תקשורת חופשית (אילוסטרציה)

 

הנתונים המספריים על היקף הדיבור יכולים לשמש כנקודת מוצא כדי לדבר על עוד תופעה מעניינת בדיוני הוועדה: השוביניזם הגברי המחריד שלה. בעת הקמתה של ועדת טירקל, כזכור, התעורר דיון ציבורי סביב הדרישה למנות אישה בין חבריה, עניין שבסופו של דבר לא זכה למענה. האופן שבו התנהלו דיוני הוועדה עד כה מספק עדות חותכת לכך שההרכב הגברי של הוועדה איננו סתם עניין סמלי, אלא שיקוף של ערכים פטריארכליים שיש לו ביטוי מוחשי בדיונים. הניתוח הכמותי הפשוט שהוצג בפוסט הראשון ובפוסט זה חושף חלק מהתמונה: מבין אנשי הדרג הפוליטי הבכיר שהעידו בפני הוועדה, הדוברת שקיבלה הכי מעט זמן לבטא את עמדתה היא ציפי לבני, ראש האופוזיציה (82.8%), שהיא גם, במקרה או שלא במקרה, אישה. לבני קיבלה פחות זכות דיבור גם מכל אנשי הדרג הצבאי הבכיר (אף כי בכירותה בכל זאת אפשרה לה לדבר יותר מאנשי הדרג המינהלי, וכמובן יותר מנציגי ארגוני זכויות האדם ומן העדים הערבים). בקצה השני של הסקלה התמונה זהה: מבין נציגי ארגוני זכויות האדם, אלה שזכו לזמן הדיבור הרב ביותר הם נציגי רופאים לזכויות אדם, שניהם גברים, שדיברו במשך 64.4% מהזמן – הרבה פחות מכל אנשי הצבא והדרג המינהלי, כמובן, אבל עדיין יותר מנציגות עמותת גישה ובצלם. נציגת עמותת גישה, עו"ד תמר פלדמן, זכתה לדבר רק במשך 53.8% מהזמן.

 

ההרכב הגברי איננו סתם עניין סמלי (אילוסטרציה)

 

אבל הנתון המעניין ביותר מגיע מעדות נציגי בצלם. עד כה הצגתי את הנתונים לגבי עדויות נציגי הארגון במרוכז, אבל בפועל, העידו מטעם בצלם שני עדים שונים. העדה המרכזית הייתה המנכ"ל ג'סיקה מונטל, והעד הנוסף היה החוקר אייל הראובני. מדובר אמנם בסך הכל בשני אנשים ובכמות לא מאוד גדולה של טקסט, ולכן לא כדאי לקפוץ למסקנות נחפזות מדי, אבל בכל זאת, הנתונים המספריים די ברורים: הראובני דיבר במשך 78.6% מהזמן, והוועדה דיברה במשך 21.4% מזמן העדות שלו; בזמן עדותה של מונטל, לעומת זאת, התאפשר לה לדבר במשך 52.5% מהזמן בלבד – פחות מכל עד/ה אחר/ת – ואילו חברי הוועדה דיברו במשך 47.5% מהזמן. ומדובר, כזכור, בשני עדים מאותו ארגון, אחד גבר ואחת אישה. הסתכלות על כל הנתונים הללו ביחד מציירת תמונה עגומה עד מאוד.

 

תמונה עגומה עד מאוד (אילוסטרציה)

 

והנתונים המספריים, כרגיל, מספרים רק חלק מהסיפור. בחינה מדוקדקת של הפרוטוקולים מלמדת כי ניכר הבדל דרמטי ביחס לגברים ולנשים באופן כללי. כבר הרחבתי בפוסט הקודם על הכבוד המופרז וההתרפסות החוזרת ונשנית בפני אנשי הדרג הצבאי והמדיני – כולם (פרט ללבני) גברים. כאשר הדברים מגיעים לנשים נציגות ארגוני זכויות האדם, התמונה מתהפכת; חברי הוועדה מציקים, מטרידים, נוזפים ומעליבים פעם אחר פעם. "על מה את מדברת בכלל?", שואל ראובן מרחב את עו"ד תמר פלדמן. "אני רק רוצה להגיד לך, הסבר ארוך, אבל הנימוקים לא משכנעים", הוא אומר לה בהזדמנות אחרת. "הנושא מוכר, תוכלי להתקדם", מורה לה מיגל דויטש. חברי הוועדה מדגישים כי הסמכות בענייני ביטחון מצויה אך ורק בידי גברים; נשים יכולות לכל היותר לספק את הסיפור האנושי שלצד הדברים החשובים באמת. "את גם לא נושאת באחריות לנושא הביטחוני", נוזף עמוס חורב בג'סיקה מונטל. "אם את לא נושאת באחריות אז נדבר עם אנשים שנושאים באחריות בנושא הביטחוני. (...) את מביעה דעות בנושא ביטחוני כשאת מצהירה שאת לא מבינה בזה כלום. (...) באת לוועדה הזאת ואת מטריחה אותנו, בואי נעסוק בנושא ההומניטרי". הגברים נציגי ארגוני זכויות האדם אולי אינם נהנים מתמיכה אידיאולוגית רבה, אבל לפחות כבוד בסיסי הם מקבלים: "התמונה שאתם מציירים היא מאוד חשובה, אין ספק", אומר ראובן מרחב לנציג רופאים לזכויות אדם, רן ירון. "אני חייב לומר לך, שבגלל מסורת משפחתית גם, אני מאוד ער לפעולות שלכם", משתפך מרחב בפני פרופ' צבי בנטוויץ', "ואילו אבי המנוח היה חי, אני מניח שהיה חבר בעמותה שלך".

 

אנשים שנושאים באחריות בנושא הביטחוני (אילוסטרציה)

 

עוד עניין שחביב מאוד על חברי ועדת טירקל הוא ה"קונטקסט".  פעם אחר פעם הם מעירים לנציגי ארגוני זכויות האדם שהם מציגים את הדברים בלי ההקשר הראוי. ההקשר הראוי הוא תמיד זה: החמאס שולט ברצועת עזה ועוין את ישראל. חברי הוועדה חוזרים על הטענה הזאת כמו תוכי מקולקל, עם או בלי קשר למציאות; גם כאשר נציגי ארגוני זכויות האדם מזכירים בדיוק את הרקע שהוביל להחלטה או לפעולה כזאת או אחרת של ישראל, חברי הוועדה מתעלמים מכך וממשיכים לחזור על המנטרה של "העדר קונטקסט". הנה עמוס חורב  לעו"ד תמר פלדמן מעמותת גישה:

את כל הזמן מתעלמת מהעובדה שברצועת עזה קיים שלטון של ארגון שהיינו מעדיפים שלא ישלוט שם אלא שהרשות תהיה שם, שלטון חמאסי, אשר בשפה פשוטה הכריז מלחמה עלינו ולמעשה יש פה מצב מלחמה בינינו ובינם, ואת מתעלמת מהעובדה הזאת לחלוטין. זה כאילו אנחנו עוסקים באיזה גוף שוחר שלום שהוא שכן שלנו שנמצא בקשיים כאלה או אחרים, והבעיה תלויה כביכול בנו. למה את מתעלמת מהנושא הזה? הלוא יש לו משמעות עצומה.

והנה שוב חורב לפלדמן:

אבל אי אפשר להתעלם מהחיים. איזה מין הרגשה שאתם יושבים באיזה בועה, כל מה שמחוץ לבועה לא משפיע ועוסקים בנושא תיאורטי. זאת לא תיאוריה.

והנה חורב לג'סיקה מונטל מבצלם:

את מציגה נושא כאילו הוא מנותק לחלוטין מהפעילות עצמה. את צריכה לציין את זה. את תולשת את הכל מהמציאות ושמה אותו בתחום אחד מבלי להסביר למה.

והנה ראובן מרחב לתמר פלדמן:

סליחה כשאת מדברת על הדברים האלה, את מציינת אותם באופן יבש כעובדות, וזה נכון, אבל הם לא מנותקים. הסיפור של דהניה הוא לא מנותק מהאוויר, קרו שם דברים.

והנה ראובן מרחב לג'סיקה מונטל, חוזר על הקלישאה השכיחה מאוד של "אנחנו לא חיים ב...":

אולי זה קשור לירי, אולי זה קשור לטווח מרגמות, אולי זה קשור לזה. הרי אתם לא חיים באיי סיישל או במריאנה איילנדז. אתם חיים פה ואתם חיים איתנו במציאות. אנחנו כולנו באותה סירה.

והנה יעקב טירקל למונטל:

יש לי איזו תחושה של ניסיון מצדך להתעלם, או של הארגון שלך, להתעלם מהקשר שבין שני הדברים. (...) תושבי עזה הביאו את זה. הממשלה שלהם או הארגונים שלהם, הביאו את זה על עצמם. (...) מדוע ישראל אחראית לתקן את התוצאות של כל הפעולות האלה שהחמאס עושה? מדוע שהלחץ שאתם מפעילים גם בעצם בינלאומי או ארגונים בינלאומיים, מדוע זה צריך להיות מכוון כלפי ישראל ולא כלפי החמאס? אני מוכרח לומר אני חש כאן איזו אי-הגינות בסיסית. מדוע ישראל, מדוע לא כלפיהם?

והנה, לסיום, שוב ראובן מרחב:

אתם לא יכולים לנתק את זה. אתם צריכים לראות תמונה כוללת. אני ברצון אראה תמונה כוללת אבל אתה לא יכול להביא דברים חסרים. זו מוזאיקה שחסרים בה חלקים. אני חושב שזה לא נכון מבחינתכם.

 

אנחנו כולנו באותה סירה (אילוסטרציה)

 

לא במקרה אני מביא כל כך הרבה דוגמאות לדפוס החוזר הזה (ויש עוד רבות). הוא חשוב לא רק בגלל הרפטיטיביות שלו, ולא רק כי הוא מופנה אך ורק לנציגי ארגוני זכויות האדם, בעוד כל הדוברים הממסדיים – הפוליטיים והצבאיים – מצליחים בדרך נס להציג תמיד את ה"קונטקסט" במלואו, ואיש אינו מעיר להם אף פעם שחסר פרט כזה או אחר בעדות שלהם שנחוץ על מנת לתת את "התמונה המלאה". הדפוס הזה חשוב משום שהוא מצביע על האופן שבו "קונטקסט" משמש כמכשיר רטורי שכוחו נובע מגמישותו המופלאה. כי שלא במפתיע, גבולותיו של ה"קונטקסט" הנחוץ כפי שהם משורטטים על ידי חברי ועדת טירקל תואמים תמיד במדויק את גבולותיו של הנרטיב הישראלי הרשמי. ריצ'רד ואץ, במאמר קלאסי על "המיתוס של הסיטואציה הרטורית", מזכיר לנו (בתרגום חופשי שלי) ש"הקונטקסט אף פעם לא אוזל. העובדות הנדרשות כדי לתאר מצב מסוים אף פעם אינן אוזלות. מה היה ה'מצב' בזמן מלחמת וייטנאם? מה היה ה'מצב' בבחירות 1972? מהו איזשהו 'מצב היסטורי'? העובדות או האירועים המועברים אלינו הם בחירות המתבצעות על ידי מקורות המידע שלנו". במקרה של חברי ועדת טירקל, גמישותו של ה"קונטקסט" היא מוגבלת מאוד; ה"קונטקסט" תמיד מתרחב בדיוק עד לנקודה הרצויה – החמאס שולט בעזה ונוקט פעולות נגד ישראל – ואף פעם לא סנטימטר אחד מעבר לכך. כל מידע שאינו מגיע עד לנקודה הזאת של ה"קונטקסט" (או שנתפס בעיני חברי הוועדה ככזה שאינו מגיע לשם) הוא מידע "חסר" מבחינתם, שראוי לדברי תוכחה וביקורת על "העדר קונטקסט". כל מידע שחורג ולו במעט מהנקודה הזאת הוא מבחינתם התעסקות בדברים שאינם רלוונטיים, אינם בסמכותה של הוועדה, ומהווים עליה טורח, כפי שהם מבהירים שוב ושוב. בעולם של חברי ועדת טירקל, אין "קונטקסט" רחב יותר מזה של שלטון החמאס ברצועה. אין כיבוש, אין רקע היסטורי, חברתי וכלכלי של יחסי ישראל והפלסטינים, אין פעולות של ישראל נגד הפלסטינים שאינן תגובה ישירה (ומוצדקת) לשלטון החמאס בעזה. מבחינתם, ההיסטוריה התחילה ביום עליית החמאס לשלטון, וכל דבר אחר אינו רלוונטי. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר הם חוזרים ומדברים פעם אחר פעם על העדר ה"קונטקסט", הם חושפים את דלותו המביכה של ה"קונטקסט" שהם מסוגלים להכיל. והם עיוורים, כמובן, לאופיו המובנה של ה"קונטקסט" שלהם, לכך שהוא תוצאה של בחירה להדגיש היבטים מסוימים ולהתעלם מאחרים. עבורם מדובר באמת כולה, בתמונה המלאה שאין בלתה. בדיוק כפי שאנו מקבלים את מספר הדקות המצומצם שצה"ל שחרר באופן אינטרסנטי מהמאווי מרמרה כאילו הן מציגות את האמת המוחלטת, ואיננו תובעים לראות אפילו שנייה נוספת מהחומר המצולם הקיים (גם חברי ועדת טירקל לא מבקשים זאת, אגב, או לפחות אין שום אינדיקציה לכך שהם מבקשים) – כך גם חברי הוועדה מאמינים שרוחב התמונה שאותה הם רואים – הרוחב שהם רוצים לראות – מייצג את התמונה כולה. מבחינתם אין "קונטקסט" אחר, אבל יותר מכך, אין שום עניין לחפש "קונטקסט" אחר או להניח שיש אפשרות שקיים "קונטקסט" כזה בכלל.  

 

 

גבולותיו של הנרטיב הישראלי הרשמי (אילוסטרציה)

 

ה"קונטקסט" של חברי ועדת טירקל הוא לא רק דל להחריד, הוא לוקה גם בהיתממות מהזן העלוב ביותר. בעולם שאין בו כיבוש, בעולם שבו כל פעולותיה של ישראל מכוונות אך ורק נגד שלטון חמאס – כאילו לא הייתה היסטוריה לפני 2006 – קל מאוד להציג את הדברים כאילו ישראל התעניינה מאז ומעולם רק ברווחתו של העם הפלסטיני ואף פעם לא רצתה להזיק לו. בעולם המדומיין של חברי ועדת טירקל, עד עליית החמאס לשלטון תושבי רצועת עזה שגשגו ופרחו ללא הגבלה. הנה לדוגמה עמוס חורב מסביר לתמר פלדמן, שהעזה לומר שאחת ממטרותיו של הסגר הייתה פגיעה משמעותית בכלכלה של עזה, מתי התחילה ההיסטוריה ומה היה לפני כן :

לא לא, היא [הכלכלה] נפגעה כתוצאה מהכרזת מלחמה על מדינת ישראל.  מזה נתחיל את העניין. מה הסגר? הסגר נולד out of the blue? יש פה, הלא אני זוכר את אזור התעשייה של ארז. פרח, ונתן עבודה לאנשי עזה. מה קרה? הסגר נולד ממה? מצב הביטחון הוא תוצאה ברורה של הכרזת מלחמה על מדינת ישראל. אז אי אפשר להתעלם מזה. (...) אצלך העניין מתחיל בסגר. אצלי העניין מתחיל בהכרזת המלחמה על מדינת ישראל.

נעזוב לרגע את השאלה מהי "הכרזת מלחמה על מדינת ישראל" בעולם המושגים של עמוס "מזה נתחיל את העניין" חורב, ונעבור לדוגמה נוספת, הפעם מדבריו של ראובן מרחב לפלדמן, לפיהם הרצועה הייתה טוסקנה של המזרח התיכון לפני שהתושבים המקומיים החליטו משום מה להצביע לחמאס:

אנחנו היינו שם, ראינו את זה, מה, אנחנו לא רוצים שיעבדו? אנחנו רוצים שכן עני? אנחנו רוצים שכן שיהיה מבסוט מהחיים. (...) האנשים כולם עברו בתי ספר מקצועיים, יש שם מערכת חינוך, אונר"א משקיע המון בחינוך, עשו דברים נפלאים.

בהזדמנות אחרת נוזף מרחב בפלדמן על כך שהיא מעזה לחשוד בכוונותיה הטהורות של ממשלת ישראל:

ואני רוצה לומר לך עוד משהו, שאת אמרת מכוון כלפי מטה – חס וחלילה, הלוואי שתושבי רצועת עזה יפרחו וישגשגו.

 

 

אנחנו רוצים שכן מבסוט מהחיים (אילוסטרציה)

 

אכן, עולם חדש ומופלא הוא זה של חברי ועדת טירקל, זה שבו לישראל לעולם אין כוונות רעות, וכל רצונה הוא שהפלסטינים שלצדה יפרחו וישגשגו. כך היה מאז ומעולם, ולגמרי לא ברור מדוע אותם פלסטינים שחייהם היו סוגים בשושנים – אפילו התאפשר להם לעבוד במחסום ארז! – לא ירדו על ברכיהם להודות למדינת ישראל על נדיבות לבה ועל כך שאפשרה להם להיות מבסוטים מהחיים.

 

לא ירדו על ברכיהם להודות למדינת ישראל על נדיבות לבה (אילוסטרציה)

 

גמישותו הבלתי נלאית של ה"קונטקסט" מתגלה במלוא תפארתה גם בנושא נוסף המעסיק כל העת את חברי הוועדה: הניסיון לשים את ה"משבר ההומניטרי" (שאינו קיים, כזכור) בעזה בתוך ה"קונטקסט" הראוי. ה"קונטקסט" הזה, על פי הבנתם של אנשי הוועדה, איננו השוואה של הזכויות או התנאים של תושבי עזה לאלה של ישראל, נניח, אלא השוואה בין מצבם של הפלסטינים למצבם של כל מיני אנשים ברחבי העולם. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בהתנערות כמעט מוחלטת מאחריותה של ישראל לכל מה שמתרחש ברצועה (שעליה היא מטילה סגר, כזכור) ובהפניית ההאשמות לעבר "העולם הערבי". הנה ראובן מרחב מסביר מדוע על אף העובדה שהיהודים עם רחום וחנון הם, את ההאשמות צריך להפנות בכיוון אחר:

כישראלים וכיהודים, אנחנו לוקחים לעצמנו אחריות ומחויבות מיוחדת בנושא הרפואי, וזה ברור לגמרי. אבל יש עולם שלם שקשור באופן אתני ובאופן היסטורי לרצועת עזה, מבחינה דתית, מבחינה לאומית וכה הלאה. אני לא זוכר שאי פעם נתקלתי (...) שהיו שם ניסיונות לתת סיוע. אני זוכר שהיו ניסיונות בתחום היותר של הטובין, של הצלב האדם הטורקי, לעשות משהו. אבל אני לא זוכר שדוגמת הדברים שהיו בזמנו בין תל השומר ובין עזה, היו בין עזה ובין בתי חולים בעולם הערבי? או שהיו ניסיונות בבתי חולים – יש בכל זאת, בעולם הערבי, כמה בתי חולים יותר משוכללים – לסייע לאוכלוסייה של עזה באופן הומניטרי, על בסיס רפואי ועל בסיס של סולידריות?

 

 

היהודים עם רחום וחנון הם (אילוסטרציה)

 

אבל ה"קונטקסט" לא בא לידי ביטוי רק בכך. הוא משתקף עוד יותר בנטייתם של חברי הוועדה להשוות את המצב בעזה לזה שמתקיים בכל מקום אחר, יהא הקשר שלו לעזה רופף עד אפסי. הנה יעקב טירקל מסביר לנציג רופאים לזכויות אדם לְמה צריך להשוות (ולְמה לא צריך להשוות) את המצב ההומניטרי ברצועת עזה:

האם יש איזושהי השוואה בין המצב הרפואי ברצועת עזה, מבחינת הזמינות של הטיפול, רמת הטיפול – לא נשווה לישראל, אבל ארצות ערב: ירדן, מצרים, סעודיה – איזושהי השוואה? בגלל שבוודאי, תמיד אפשר לומר, גם בישראל עצמה אנחנו שומעים על ויכוחים שמישהו רוצה לצאת לחו"ל, שיממנו לו טיפול מסוים ולא רוצים לממן לו. האם יש איזושהי השוואה כזו?

והנה ראובן מרחב מרחיק עד לדרום אפריקה כדי להסביר לאייל הראובני מבצלם שבעצם המצב בעזה לא נורא כל כך:

אתה מדבר על הכנסה לגולגולת של 1,200 דולר בשנה. זה לא מזהיר כמובן כשאנחנו משווים את זה לישראל או למדינות אחרות. אבל 1,200 דולר לשנה בתנאים של המזרח התיכון בארצות עניות זה מקובל. אין בזה דבר בולט. גם הנתון על חוסר עבודה. אני מזכיר לך שבדרום אפריקה חוסר עבודה הוא 37 אחוז. זה לא יפה וזה רע מאוד להיות בעזה אבל באיזה קונטקסט אתם רואים את זה?

אבל לשיאו מגיע מרחב בדברים הבאים לפרופ' צבי בנטוויץ' מרופאים לזכויות אדם, שבהם הוא עורך מסע של ממש על פני הגלובוס כדי לשים את המצב בעזה ב"קונטקסט" הרלוונטי:

אנחנו גרים באזור שהוא עני. מה תוחלת החיים בעזה? ברור לגמרי שאתם עוסקים בנושא שהוא באמת חשוב והמסורת וכל הדברים האלה אנחנו יודעים. מה תוחלת החיים בעזה? אני מבין שיש פה מקרים מאוד מאוד מצערים, שבגלל העיכוב בטיפול נפטרו, לא עלינו, ובאמת חבל. אבל איך זה מתכמת לנתונים, לגבי ישות שזה 350 קמ"ר, שיש בה 1.5 מיליון אנשים, שיש בה אבטלה של 38-37 אחוז, כמו שיש בדרום אפריקה? (...) אתם יודעים מה, אני אתן לכם עוד דוגמה אחת, ובזה אסיים את השאלה, את ההצגה של הדברים: יש באירופה מדינה, אחת הכי פחות מפותחות במה שהיה ברית המועצות, זו מולדובה. יש לה שכנה שהיא רומניה, שגם הייתה פחות מפותחת והיא היום באיחוד האירופי. כל לילה שוחים את הנהר ממולדובה, עשרות אנשים רוצים להגיע לרומניה שזה הפך להיות גן עדן שלהם. ברור לגמרי. תמיד יש פערים כאלה. כמובן שהפער בינינו לבין עזה הוא עצום, אבל אנחנו צריכים לראות את זה על הקונטקסט של הסביבה האחרת, מפני שאנחנו באמת שונים.

 

 

בגלל העיכוב בטיפול נפטרו, לא עלינו, ובאמת חבל (אילוסטרציה)

 

"אנחנו באמת שונים" ו"תמיד יש פערים כאלה". כך הופכת המדיניות הפוליטית והכלכלית של הסגר למין גזירת גורל, תופעת טבע שאין לה גורמים ואין לה אחראים. לישראל אין שום קשר למצוקתם של תושבי עזה (אם יש כזו בכלל): זהו פשוט הסדר הטבעי של הדברים. כי הם ערבים, כי הם עניים, כי הם "שונים".

 

אז מי בכל זאת נושא באחריות למצבה של הרצועה, פרט ל"טבע" עצמו? הערבים, כמובן. מהערבים אזרחי ישראל ועד ערביי העולם, כולם אינם מסייעים מספיק לתושבי עזה, לדעת חברי ועדת טירקל; כי כידוע, שאלת האחריות על הרצועה אינה שאלה פוליטית אלא אתנית, וה"סיוע" (כמשתמע משמו) אינו שאלה של אחריות או של צדק, אלא שאלה של צדקה בגירסתה המופרטת על בסיס אתני. הנה ראובן מרחב נוזף בחמאד אבו דעבאס:

הסיוע שאתה דיברת עליו, דרך היבשה לעזה, לא היה גדול בהיקפו, הסיוע של האוכלוסייה הערבית-ישראלית, הוא היה לעתים רחוקות. האם זה נכון? אתה העלית את השאלה של הסיוע הרפואי. העיד בפנינו פרופ' בנטוויץ', שהוא יו"ר רופאים מעבר לגבול רופאים לזכויות אדם, שהופיע יחד איתו רופא מהקהילה הערבית-ישראלית, בשם ד"ר יאסין אני חושב. הוא נתן תמונה מאוד מפורטת של המצב, כאשר האחריות בעניין הזה – ישראל לא נוכחת בעזה ויש לעזה גבול משותף עם מדינה ערבית, יש קשרים הדוקים עם המערכת הרפואית של הרשות הפלסטינית, עם מערכת הרפואית הירדנית ועם המערכת הרפואית הישראלית. ויש פה באמת שאלה גדולה מאוד, מה, מי צריך לחלוק את האחריות הזאת? (...) אין ספק שהמצב בעזה, מבחינת מכשור, מבחינת תשתית, הוא לא טוב. הוא לא טוב ומבחינה זאת, עזה לא שונה הרבה ממדינה או מישות או ממקום שהוא לא מפותח, לצערנו הגדול, ושאלה פה, של מי האחריות? ואם לעזה יש גבול משותף עם מצרים, יש אנשים שמעבירים אותם למצרים, יש אנשים שמעבירים אותם לירדן – בירדן יש שם בכלל בית חולים – ופה, יכול להיות שהסקטור הרפואי הערבי בישראל, יכול למלא תפקיד מאוד חיובי, אני לא יודע להגיד לך. אלה דברים שראוי לבדוק אותם, הם מאוד מאוד רציניים. אנחנו, לעדות, לעדות שלו, התייחסנו בכובד ראש גדול מאוד. גדול מאוד! ושהדברים האלה מאוד מאוד, מאוד קרובים לנו, מאוד קרובים ללבנו.

 

 

רופא מהקהילה הערבית-ישראלית (אילוסטרציה)

 

אבל לשיאו מגיע מרחב כאשר הוא מתחיל להשיא עצות לאבו דעבאס:

רציתי לומר לך עוד משהו, בעניין הרפואי. אני אומר לך את זה, מפני שיש לי לזה איזה קרבה מיוחדת: אני חושב שהציבור הערבי בישראל, אילו היה מנהיג שנת שירות לרופאים הערביים, לחברים הערביים שלמדו רפואה בישראל, היה אומר שנניח כל רופא ערבי, כל רופא במגזר הערבי שחי פה ולמד פה, יעשה שנת שירות או שתי שנות שירות בעזה. תאמין לי שהייתם עוזרים עזרה גדולה לעניין הזה. אתם יכולים לעשות את זה, זה בידיים שלכם. יש מאות רופאים שסיימו בארץ, מאות רופאים שעובדים, הם מצטיינים, הם משולבים באופן מלא בקהילה הרפואית בישראל, אני חושב שזה יכול להיות צעד מאוד קונסטרוקטיבי, אבל זה אני נותן לכם כעצה פרטית, בתור בן של רופא שגדלתי בביתו ואף פעם לא הבדיל בין שום עדה ושום אדם. זה תקבל בתור עצה פרטית, ידידותית. 

קשה אפילו להתחיל למנות את מגוון האופנים שבהם הטקסט הזה מתנשא, פטרוני ומחליא, במיוחד בהתחשב בנסיבות, אבל ראוי בכל זאת להפנות את תשומת הלב לנקודה אחת קטנה, קומית למדי ולבטח לא החשובה ביותר: ראובן מרחב שולח פה את הרופאים הערבים אזרחי ישראל לעשות שנת שירות (או שתי שנות שירות) בעזה, זמן קצר לאחר שתקף בחריפות את אבו דעבאס על כך שעשה דין לעצמו והעז להיכנס לעזה הנתונה תחת סגר "חוקי לפי כל אמת מידה", ועל ידי כך "צפצף על החוק", כהגדרתו. על פי הכללים שלו עצמו, נראה שיש לפיכך מקום להעמיד לדין את ראובן מרחב על הסתה של ציבור גדול לעבור על החוק באופן קיצוני ובוטה.

 

הטקסט הזה מתנשא, פטרוני ומחליא (אילוסטרציה)

 

חברי ועדת טירקל רגישים מאוד לעניינים של סמנטיקה. בכל פעם שבה מישהו מבין העדים עושה שימוש במילה שאינה לרוחם, הם פוצחים בפיליבאסטר הנמשך כשבועיים כדי להעמיד אותו על טעותו ולהכריח אותו להתנסח בדיוק כפי שהם רוצים. הנה לדוגמה עמוס חורב נוזף כהרגלו בתמר פלדמן מעמותת גישה:

תראי גברתי, אנחנו עוסקים במילים ולמילים יש המון עוצמה. כשאת אומרת "הכלכלה נוהלה" ויושבים ושומעים אותך אנשים וזה נכנס לפרוטוקול, אז זה יוצא שישראל, שעזה היא קולוניה של ישראל וכמו שפעם בריטניה ניהלה את איי פיג'י או אני לא יודע מה וגם זה לא לגמרי, אז ככה ישראל אחראית על עזה. זה לא המצב. ואחר כך את משתמשת במילים "הישרדות", כאשר "הישרדות" זאת מילה קשה מאוד, לא מדבר על תוכנית בטלוויזיה. ואני מאוד חושב שאנחנו מנסים מאוד לדייק בדברים בשביל לדעת מה נכון מה לא נכון, ולכן השימוש במילים הוא צריך להיות מאוד, מאוד מדוד ומאוד מאוד מדויק.

 

 

זה יוצא שעזה היא קולוניה של ישראל (אילוסטרציה)

 

כמו כל שאר התנהלותם, גם נזיפות מסוג זה של חברי הוועדה מחולקות באופן דיפרנציאלי: נציגי ארגוני זכויות האדם והעדים הערבים ננזפים תמיד על כך שהם משתמשים במילים שיש בהן כדי להטיל על ישראל אחריות או אשמה. נציגי הממסד המדיני והביטחוני לכל היותר מקבלים הערות (נדירות) על כך שהם משתמשים בטרמינולוגיה שעלולה להציג את ישראל באור שלילי (לדוגמה, המילה "הומניטרי" אינה חביבה על חברי הוועדה, מסיבות מובנות). יפה גם לראות שחברי הוועדה מתאימים את ההוראות הסמנטיות שלהם לרקע התרבותי של העדים המופיעים לפניהם. כך, לדוגמה, חברי הוועדה אינם אוהבים את המילה "מצור" לתיאור המדיניות שישראל משיתה על רצועת עזה. כדי להבהיר מדוע מילה זו אינה מתאימה, ראובן מרחב מפליג בזיכרונו אל המאה ה-17 כדי להסביר את הדברים לג'סיקה מונטל:

הדברים האלה חשובים מאוד דווקא משום שהסמנטיקה שבה את נוקטת היא חשובה. כשאת אומרת "מצור" אני חושב על מצור וינה בסוף המאה ה-17 או על המצור על ירושלים על ידי הרומאים. זה לא המקרה. "מצור" הוא הגדרה של הדיוטות כמונו, לא של המשפטנים אבל של אנשים מן היישוב, היא פעולה צבאית שבסופה יש כיבוש מוחלט ומחיקת האויב. זה לא העניין פה. לכן הייתי נזהר מאוד בשימוש במילה מצור.

כאשר עמוס חורב משוחח עם מוחמד זידאן, לעומת זאת, זיכרונו נושא אותו אל מצור שהערבי יבין יותר טוב:

תראה, אני הייתי מציע לעצמנו להשתמש במילים מדויקות. "מצור" זה כשצבא צר על עיר בשביל לכבוש אותה. קח דוגמה מעומאר אבן אל ח'טאב, כשהוא צר על ירושלים בשביל לכבוש אותה מהביזנטינים. זה מצור. אבל סגר שנועד לעשות הגבלות מסוימות, זה לא מצור. והמילים יש להן הרבה כוח. וכשאתה משתמש חזור והשתמש במילים "מצור", "מצור", "מצור", בסוף אתה תאמין שיש מצור. אבל אין מצור על עזה. יש הגבלות, יש סגר, יש סגר ימי, כל חודש נכנסים עשרות אלפי טון של מצרכים לעזה. אין מצור. ואני הייתי מציע לעצמנו, כיוון שאתה אדם רציני, ואמרנו לך כבר שאנחנו מאוד מכבדים אותך, לבדוק בדיוק את ההבדל בין מצור לבין סגר. ואני, ואנחנו לא משתמשים במילה "מצור" כשהוא לא נחוץ ויכול להיות שכדאי לך גם כן לחשוב על זה.

 

 

טרמינולוגיה שעלולה להציג את ישראל באופן שלילי (אילוסטרציה)

 

יש, כמובן, ענייני סמנטיקה שחברי הוועדה רגישים להם במיוחד. ראובן מרחב, שוב הוא, חושש מאוד שמא תעלה בדיונים המילה "קלוריות" ביחס להקצאת מזון לאוכלוסייה הפלסטינית. הבעיה שלו איננה עם עצם השליטה או קביעת הגורלות הנתונה בידי ישראל, אלא רק עם האסוציאציות העלולות לעלות כתוצאה מהמושג "קלוריות". כך, לדוגמה, הוא מתבטא בזמן עדותו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף איתן דנגוט:

 אני אבקש להעיר פה משהו. אני חוזר לסמנטיקה. (...) אנחנו כיהודים צריכים להיות מאוד רגישים לסיפור של הקצאת קלוריות לאנשים. מאוד מאוד רגישים. ולכן יש גם חשיבות גדולה איך מציגים את הדברים. אם הדברים מוצגים כמצב של, יש מצב של כעין לחימה, ומתחייב איזה שהוא קיצוב או הסבר לקיצוב הזה, זה דבר אחד. אבל אסור שזה ייראה כאילו שאנחנו, ויש מספיק אנשים, וזה גם מתייחס לשאלה של יושב ראש הוועדה קודם, איך זה קרה שבעולם זה נתפס כהרעבה? (...) אתה הולך על חבל דק מאוד. והתפקיד שלך בכל העבודה הגדולה מאוד שאתה עושה ומציג לנו בפירוט כזה גדול, לדאוג שהחבל הזה יישאר בצד הנכון. בצד הנכון של האמת. אנחנו הרי רוצים אמת. מתגלה פה אמת. ולכן חובתי קודם כל כיהודי וכישראלי, לומר לך את זה, וחובתך לדעתי גם להקפיד על זה. וזה קו מאוד מאוד דק. שזה יוצג בצורה כזאת שיהיה ברור לגמרי שמתחייבים ויש פה תנאים שמחייבים איזה שהוא קיצוב, אולי שייעשה על ידי הצד השני, שאתה לא מתערב בו, אבל אתה דואג לדברים הבסיסיים. זה הכול.

 

 

אנחנו כיהודים צריכים להיות מאוד רגישים (אילוסטרציה)

 

הרגישות הזאת מובילה לעתים לדיאלוגים טרגי-קומיים כמו הבא, שבו מרחב פשוט מסרב לקבל את הדברים שנאמרו לוועדה על ידי דנגוט – עניין שאפילו למיגל דויטש אין יותר מדי סבלנות אליו:

מיגל דויטש:          השאלה הרלוונטית המשפטית היא השאלה קודם כל האם הייתה פגיעה בביטחון התזונתי? מה אמצעי המינימום להגדרת הביטחון תזונתי, והאם עובדתית, מה שעבר במעברים סיפק את הדרישה? קודם כל לשאלה הזאת. יש מספרים? מהו ביטחון תזונתי? למשל, שמענו עדויות מהאלוף דנגוט. הוא דיבר נדמה לי על מדדים של 1,700 קלוריות ליום, או משהו מהסוג הזה.

ראובן מרחב:         לא לא, הוא לא דיבר על זה. לא רצינו לשמוע ממנו את המילה קלוריות. מבחן תזונתי, אמר לי קודם פרופ' בנטוויץ' שזה שזה מורכב מפחממות בלי חלבונים.

מיגל דויטש:          לא לא, הייתה עדות של האלוף דנגוט. אבל נחזור לפרוטוקולים ונראה עוד פעם.

ראובן מרחב:         לא רצינו לשמוע.

מיגל דויטש:          לא רצינו לשמוע, אבל שמענו. כלומר, הייתה, אני זוכר מספר של קלוריות 1,700, לא יודע כמה.

יש משהו סמלי להדהים, ישראלי להדהים, בסירוב של מרחב לקבל את הדברים שנאמרו. כאשר העובדות אינן מוצאות חן בעיניו, הוא אינו מנסה להתמודד איתן. הוא פשוט טומן את ראשו בחול ומכחיש את עצם קיומן של העובדות. מבחינתו המשפטים "לא רצינו לשמוע ממנו את המילה קלוריות" ו"לא לא, הוא לא דיבר על זה" הם שקולים לחלוטין – הוא אומר אותם זה לצד זה, בניסיון כן ואמיתי לשכנע את מיגל דויטש שאם הוא לא רצה לשמוע את המילה "קלוריות", אז היא באמת לא נאמרה. יש משהו מכמיר לב בגישה הזאת, ביטוי סמלי של עוצמות ההכחשה וההדחקה האקטיביות הנדרשות מישראלים רבים כדי להתעלם מהמציאות הנמצאת מול עיניהם – או במקרה הזה, בתוך אוזניהם – כשהיא גלויה לחלוטין. זו כנראה גם רמת ההכחשה וההדחקה הנדרשת כדי שמרחב יוכל לומר לחמאד אבו דעבאס, ברצינות מלאה, כי "שום מטוס לא התקיף [את המשט]. מטוס לא התקיף בכלל. מהמטוסים ירדו אנשים, המטוסים לא התקיפו בכלל. על המטוסים לא היה נשק בכלל, שלושת המסוקים שהיו שם". כי בעולם הדמיוני שמדינת ישראל יצרה לעצמה, הסתערות של לוחמי קומנדו חמושים המוצנחים ממסוקים על ספינות אזרחיות בלב ים היא בכלל לא התקפה, ואין בה שום אלימות. יש בה רק "אנשים" ש"ירדו". זו בסך הכל הכנה ללינץ' שהתבצע באותם לוחמי קומנדו חמושים.

 

על המטוסים לא היה נשק בכלל (אילוסטרציה)

 

זוהי, אם כן, ועדת טירקל: מופע של ועדת חקירה שיש בו הכל חוץ מחקירה אמיתית וכנה. וכפי שכבר כתבתי, יכולה דעתו של אדם על עצירת המשט להיות חיובית או שלילית, אין בכך כדי לשנות את עצם הציפייה לכך שוועדת חקירה תעשה את עבודתה כראוי, ולא תסתפק בהדהוד עבור הציבור והממשלה של כל מה שהם רוצים לשמוע. זכרו את הדברים האלה כאשר יתפרסמו מסקנות הוועדה, ומדינת ישראל תעשה בהן שימוש כדי להוכיח את צדקתה ואת מוסריותה. (וכן, תהיה בדו"ח גם ביקורת טכנית מסוימת; זה חלק מההצגה). ובאופן חריג אני גם מבקש: אם אתם מוצאים לנכון, הפיצו את הדברים האלה והעבירו אותם הלאה, כי חשוב שכמה שיותר אנשים יהיו מודעים אליהם לפני שהוועדה מפרסמת את מסקנותיה.

ועדת טירקל היא בסך הכל דוגמה לתהליך ארוך ומבעית שעובר על מדינת ישראל, ושיש לו ביטויים רבים, חלקם הגדול מדאיגים הרבה יותר. סדרת הפוסטים הזאת היא בסך הכל נורית קטנה המאירה פינה קטנה וחשוכה של המציאות שלנו שאינה שונה מהותית משלל הפינות האחרות המרכיבות את המרחב הזה. אבל הפינה הזאת אפלה, אפלה מאוד.

 


המופע של טירקל (חלק 1)

המופע של טירקל (חלק 2)

נכתב על ידי , 8/12/2010 18:52   בקטגוריות flotilla, אלימות, גזענות, דמוקרטיה, הכחשת המציאות, ועדת טירקל, ישראל, כיבוש, מוסר, משט המחאה, עזה, צבא וחברה, ציונות, קולוניאליזם, תרבות, חברה וכלכלה, אקטואליה  
3351 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   6 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Michaeltara ב-6/2/2015 00:17



364,206

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ