לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2010    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2010

הילדים בסדר, לא מחכים להם כבשנים (מכתבים מקמבודיה #2)


מכתבים קודמים בסדרה:

סיפורי מלחים, סיפורי איכרים (הקדמה)

מי רוצה פרה בזול? (מכתב #1) 

 


בני המזל שביניהם, אם אפשר לכנות אותם כך, מסתובבים באנגקור, אזור המקדשים ההיסטורי בצפון מערב קמבודיה ואתר התיירות המרכזי במדינה. הקטנים שבהם נראים בני ארבע או חמש, הגדולים בני 12 לכל היותר, אם כי למדנו כבר שכדאי להתייחס להערכות שלנו בעירבון מוגבל. כאשר שואלים אותם לגילם, הם נוקבים תמיד במספר הגבוה בשנתיים-שלוש מזה שהיינו מנחשים בעצמנו. בימים הראשונים היינו משוכנעים שהם משקרים, מציגים את עצמם כבוגרים יותר על מנת שלא נזדעזע מכך שילדים קטנים כל כך נאלצים לסייע לפרנסת המשפחה (או אחראים על תפעול אמצעי התחבורה שעליו אנחנו נמצאים); אחרי זמן מה עלו בנו הרהורי כפירה: אולי בעצם כך בדיוק נראים ילדים בגיל הזה כשהם אינם חשופים לתזונה המערבית, על נפלאותיה וזוועותיה. האמת, כנראה, קרובה יותר לאופציה השנייה: על פי נתוני יוניסף, 45 אחוזים מהילדים בקמבודיה סובלים מפיגור בגדילה כתוצאה מתת-תזונה. והנתונים, במקרה הזה, אינם משקרים.

 

 

הרוטינה שלהם קבועה: כשהם רואים אותנו מתקרבים לאחד המקדשים, שמחוץ להם הם שוכנים, כמדומה, דרך קבע, הם שועטים לעברנו כגוף אחד – ארבעה, חמישה, לפעמים גם עשרה. הם מציגים בפנינו את מרכולתם: מכנסיים וחולצות, צעיפים וכובעים, בקבוקי מים מטוהרים, שרשראות וחלילים, מדריכי תיירים מזויפים. את המשא ומתן הם מתחילים לנהל עוד לפני שאנחנו אומרים מילה: שלושה צמידים בדולר. לא רוצים? אפשר גם ארבעה, חמישה; כובע בשני דולר, שניים בשלושה, שלושה בחמישה; לפעמים אחד מהם ממשיך לספור לנצח: ארבעה בשבעה, חמישה בתשעה, שישה בעשרה. הוא צוחק כשהוא עושה זאת, יודע שאין בכוונתנו לקנות עכשיו, לפתע פתאום, שישה כובעי מצחייה זהים, אבל את המשחק צריך להמשיך לשחק. גם את התגובות שלנו הם יודעים לקרוא בדיוק מדהים, יודעים לזהות מתי "לא" הוא באמת "לא" מוחלט, ומתי הוא מותיר אחריו פתח של תקווה.

 

 

התחרות ביניהם בלתי נמנעת. לכולם אותם מוצרים, ורכישה מידי אחד משמעה הפסדו של האחר. כשאנו מסרבים בנימוס – יש לנו כבר מספיק צמידים, כובעים, חלילים וצעיפים שיספיקו לשארית חיינו – הם משנים טקטיקה: "Maybe when you come back". באקלים של קמבודיה, זו אסטרטגיה נבונה; ייתכן בהחלט שעד שנצא מן המקדש יימס מוחנו סופית ונהיה משוכנעים שאנו זקוקים לעוד חמישה צמידים. "Maybe", אנחנו משיבים במבוכה, לא יודעים בעצמנו – בניגוד אליהם, כנראה – אם יש בהעדר הוודאות משום שקר ואשליה, זריעה של תקוות שווא, או סתם דחייה של תוצאה ידועה מראש. הם נאחזים בכל שביב של "אולי" שהם מזהים כאמיתי וממהרים להבהיר: "When you come back you buy from me. My name Lisa. I have red hat" – כדי שנדע לזהות אותה ולא נקנה, חלילה, מילד אחר. זו הצגת תיאטרון מתוזמנת היטב, אבל כזו שעומדים מאחוריה רגשות אמיתיים לחלוטין; ס' הסתובבה במשך ימים ארוכים עם תחושת אשמה נוראה על המבט הפגוע שנעצה בה ליסה – או רום, או מיי – כשקנתה בטעות את שהבטיחה לרכוש ממנה מילדה אחרת, דומה לה להפליא.

 

 

בכלל, אשמה היא הפילטר המרכזי שדרכו מסוננות רוב האינטראקציות שלנו עם הילדים: אשמה על הפערים הבלתי נתפסים ביחסי הכוח, אשמה על כל ילד שאנו משיבים את פניו ריקם, אשמה על האקזוטיזציה הבלתי נמנעת של החוויה – כמה הם יפים, כמה הם חמודים, כמה הם מצחיקים, חייבים לצלם אותם; אשמה כשאנו מנסים לנהל אינטראקציה פשוטה בגובה העיניים, תוך התעלמות מיחסי הכוח, ואשמה כשאנו נמנעים מלנהל אותה מתוך מודעות אליהם; אשמה כשאנו משתפים פעולה עם מערכת כלכלית הכופה על ילדים בני שש ושבע להיות כוח עבודה לכל דבר, ואשמה על חוסר הרצון לשתף פעולה עם המערכת הזאת, בגלל המחירים האנושיים של חוסר הרצון הזה; אשמה כשאנו מתיימרים לדבר ברצינות ואשמה כשאנו מתבדחים; אשמה על מה שהמדינה שלנו עושה בימים אלה ממש לילדים אחרים, שיחזרו בדיוק לתנאים האלה או לדומים להם, בשם אידיאולוגיה אטומה ובלתי-אנושית; אשמה על העייפות המצטברת מכל החמלה והצער הנוראים ש"נכפים" עלינו וגורמים לנו לעתים לנסות לברוח, להתחמק, להתעלם. "Maybe next time", אמרתי באכזריות לא מכוונת לאחת הילדות העקשניות במיוחד כשניסתה לשכנע אותי לקנות עוד משהו שלא היה לי בו כל צורך. "But maybe next time you not come", היא השיבה בעיניים משתוממות, ואז החלה להתגלגל מצחוק, מכירה באפקט הקומי-טרגי של השיחה.

 

 

ואשמה, כמובן, גם על תחושת האשמה עצמה, שיש בה לכאורה כדי למרק את המצפון ולמנוע מאיתנו לעשות משהו משמעותי באמת. באיצטדיון האולימפי בפנום פן ראינו חבורה של תיירות אמריקניות צעירות משחקות עם ילדים מקומיים בלי שניכר בהן שמץ מכל משא האשמה השוחק הזה, ואין לנו ספק שהעדרו רק הועיל לכל הצדדים והפך את האינטאקציות למשמעותיות הרבה יותר. האם זו הבורות שמשחררת, או סתם האנושיות?

 

 

שלטון האימים של הקמר רוז' חיסל דור שלם של אזרחים, וכתוצאה מכך קמבודיה של היום היא מדינה שבה החלוקה הדמוגרפית בין שכבות הגיל השונות מוטה במיוחד. יותר משליש מהאוכלוסייה מורכבת מילדים עד גיל 14, ויותר ממחציתה צעירה מגיל 21. הילדים נמצאים בכל מקום: עובדים, לומדים, משחקים. בשעות קבועות בבוקר, בצהריים ואחר הצהריים אפשר לראות אותם צועדים בתלבושות בית ספר בדרך ללמוד. המספר העצום של הילדים, תשתית החינוך הרעועה וההתבססות על עבודת ילדים כמקור פרנסה מרכזי הובילו לכך שהלימודים מתקיימים בשתי משמרות בנות כארבע שעות כל אחת: מהבוקר עד הצהריים, ומהצהריים עד אחר הצהריים. כל ילד לומד רק במשמרת אחת, ובשאר הזמן מסייע לפרנסת המשפחה. כל ילד שאנו שואלים אותו אם הוא הולך לבית ספר מסביר מיד לאיזו משמרת הוא שייך, כי זהו כנראה פרט המידע החשוב ביותר. כיתות הלימוד צפופות להחריד – בדרך כלל הן מכילות בין 50 ל-80 תלמידים בכיתה – ולתלמידים אין לעתים קרובות ציוד בסיסי המאפשר להם ללמוד: מחברות, ספרים, עפרונות, במקרים רבים אפילו כיסאות לשבת עליהם.

 

 

באופן רשמי, התלמידים נהנים מתשע שנות לימוד חינם, אבל היישום של המדיניות הזאת בפועל לוקה מאוד בחסר: באזורים כפריים, חלק מהמשפחות עניות מכדי שיוכלו להרשות לעצמן לשלוח את הילדים לבית הספר. באזורים עירוניים המצב בדרך כלל טוב מעט יותר, אבל המרחק בין תנאי הלימוד לבין מה שמובן מאליו במערב עדיין גדול מאוד. גם המושג "תשע שנות לימוד" מטעה: בגלל תנאי הלימודים, רוב התלמידים אינם יכולים להגיע להישגים המצופים משכבת הגיל שלהם ונשארים כיתה פעם אחר פעם. לתלמיד הממוצע לוקח לפיכך עשר שנים לסיים את בית הספר היסודי, ובכך הוא בעצם מסיים את מכסת שנות הלימוד ה"חינמיות" שלו עוד לפני שהגיע לחטיבת הביניים. יותר ממחצית מהתלמידים לא מסיימים אפילו את בית הספר היסודי.

 

 

לכך יש להוסיף את המחסור העצום במורים בעלי הכשרה מינימלית: האידיאולוגיה האנטי-אינטלקטואלית של הקמר רוז' הובילה לכך שמורים בכל מוסדות ההשכלה היו בין היעדים העיקריים לחיסול. קרוב ל-90 אחוזים מהמורים במדינה נרצחו כחלק מהמדיניות הרשמית, או מתו מעוני, מרעב ומאפיסת כוחות. להמחשה: בתחילת שנות השבעים היו בקמבודיה 725 מרצים במוסדות להשכלה גבוהה; 50 מהם שרדו את שנות הקמר רוז'; מתוך 2,300 המורים בתיכון שרדו 207; ומתוך 21,311 מורים בבית ספר יסודי שרדו 2,717. מערכת החינוך משתקמת בשנים האחרונות, אבל במצב הכלכלי שבו המדינה שרויה, השיקום הזה איטי להחריד. בערים הגדולות אפשר למצוא כמה בתי ספר פרטיים ברמה סבירה, המיועדים בעיקר לבני המעמד הגבוה ולילדי אזרחים זרים. ברחבי המדינה יש גם לא מעט בתי ספר פרטיים שמוקמים על ידי ארגוני סיוע שונים, מלאי כוונות טובות. התוצאות, בשלב הזה, עדיין רחוקות מאוד מלהשביע רצון.

 

 

אבל במידה מסוימת, ההתמקדות הזאת בחינוך כפתרון-קסם מבטאת בעצמה הטיה מערבית אוטומטית המנותקת מכל הקשר מקומי. שוק העבודה המקומי איננו משווע, בלשון המעטה, לבוגרי תיכון או אוניברסיטה משכילים ורחבי אופקים. אפשר כמובן לדבר על חשיבותו של ה"חינוך" בהקשרים רחבים יותר, אבל במציאות המאפיינת חלקים גדולים מקמבודיה היום, חינוך הוא לוקסוס שמרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן, ושאינו מספק לבוגריו שום יתרון משמעותי על פני אלה שאינם לומדים. בדרך כלל, למעשה, ההפך הוא הנכון.

 

 

וזה כמובן לא הפער היחיד שקשה לשנות תפיסה לגביו. רגילים להיסטריה המערבית האופנתית סביב ילדים וביטחונם, בימים הראשונים שלנו במדינה התאפקנו אך בקושי מלהרים טלפון בהול ליצחק קדמן שיבוא ויעשה משהו. מים עכורים, מעופשים ושורצי יתושים ושאר אונגציפער? אפשר להיות בטוחים שכמה עשרות ילדים ישכשכו בהם בשמחה. הריסות של מקדש עתיק? עשרות ילדים יקפצו בחדווה בין שברי סלעים משוננים שאנחנו לא מעזים אפילו להתקרב אליהם. טוסטוס מקרטע משנות השבעים המותיר אחריו (ועליו) שובל עשן ואבק סמיך? במקרה הטוב, מאכלסת אותו משפחה בת חמש נפשות, ובהן ילד בן שנתיים על כתפי אביו הנהג ושני ילדים גדולים יותר דחוסים בין הנהג ואשתו; במקרה הרע, אחד הילדים הוא הנהג.

 

 

כשמתרגלים לעניין, יש בזה משהו מרענן. ובכל זאת, קשה להתעלם גם מהמספרים היבשים: על פי הנתונים הרשמיים, 55 ילדים מתוך כל אלף ילדים שנולדו חיים לא ישרדו עד יום ההולדת הראשון שלהם; בפועל, מדובר כנראה בקרוב למאה ילדים מתוך כל אלף, מאחר שהתושבים הכפריים לא טורחים לעתים קרובות לדווח על ילדים שמתים כשהם צעירים מאוד. יותר מ-140 ילדים מתוך כל אלף שנולדו חיים לא ישרדו עד גיל חמש. (בישראל, להשוואה, הנתונים הם ארבעה מתוך אלף עד גיל שנה, וחמישה מתוך אלף עד גיל חמש.) הסכנות הגדולות ביותר האורבות לילדים הקמבודיים אינן מפתיעות, לאור מה שאנחנו רואים בשטח: תאונות דרכים, טביעה, וכמובן מוקשים. כמחצית מנפגעי מיליוני המוקשים הזרועים עדיין ברחבי המדינה הם ילדים; חלקם נפגעים כשהם עובדים או משחקים בשדות, וחלקם נפגעים כשהם מנסים לפרק את המוקשים בעצמם כדי למכור את רכיבי המתכת שבהם ולהרוויח קצת כסף.

 

 

ילדים אחרים, ובעיקר ילדות אחרות, מובלים על ידי העוני לגורל נורא לא פחות. מאז העלייה (היחסית) בפיקוח על תעשיית הזנות הפדופילית בתאילנד, הפכה קמבודיה לבירה עולמית עבור כל מי שאונס ילדות ממוסד מהווה עבורו אמצעי לגיטימי לסיפוק מיני. על פי הערכות שונות, ברחבי המדינה יש כ-30,000 ילדות מתחת לגיל 18 המועסקות בזנות, ומתוך כ-17,000 זונות בבירה פנום פן, כ-5,000 הן ילדות מתחת לגיל 18. חלק גדול מהילדות נמכרו על ידי משפחותיהן, במחיר ממוצע של 150 דולר לילדה (המחיר משתנה על פי הגיל, המראה החיצוני והעדר ניסיון מיני). בחלק מהמקרים המשפחות סבורות שהן מוכרות את הילדות לעבודות בית או למלצרות, בלי לדעת מה צפוי להן. המחיר, אגב, הופך לעתים קרובות ל"חוב" שאותו על הילדה "להחזיר" לאלה שסוחרים בגופה. בירת הזנות הפדופילית בקמבודיה הייתה עד לאחרונה בסוויי פאק, כפר קטן בשיפולי פנום פן המאוכלס בעיקר בתושבים ממוצא וייטנאמי ובתיירים התרים אחר זונות אטרקטיביות במיוחד (עבור בתולה צעירה בת 12-10, חלקם ישלמו גם סכומים הקרובים לאלף דולר). כמו בכל מעגלי הניצול האחרים, גם כאן ההצלחה תלויה בקיומם המקביל של תושבים אכזריים ואטומים מן המערב ושל שחיתות ורדיפת בצע מקומיות. במקום לפעול נגד סוחרי הנשים ולהעמיד אותם לדין, המשטרה המקומית מעדיפה לעתים קרובות להעלים עין, או לחלופין לעצור את הסוחרים ואז לשחררם בתמורה לשוחד כספי ו/או מיני. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ מקומי ובינלאומי, ירד סוויי פאק מ"גדולתו", אבל תעשיית הסחר בילדות לא נעלמה, אלא בסך הכל עברה לאזורים אחרים במדינה, שבהם היא מתנהלת באופן סמוי יותר מן העין.

 

תצלום: טד האדוק, International Justice Mission

 

מכרה קרובה שביקרה באנגקור קצת לפנינו סיפרה לנו שבאחד הימים, בעודה צועדת לעבר אחד המקדשים הנטושים יותר, היא ראתה במעלה השביל המוליך למקדש גבר מבוגר עירום ולצדו ילד קטן. ממרחק, ולנוכח מודעותה לתעשיית הפדופיליה המשגשגת, היה נראה לה כי היא עדה למציצה קרימינלית מזעזעת. כשהתקרבה בריצה למקום, יחד עם תייר נוסף שהלך איתה על השביל, הם נוכחו לדעת שהגבר הוא קטוע רגליים, קורבן מוקשים נוסף, והילד בסך הכל רוחץ אותו מאחר שהוא אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו. את המעבר התפיסתי מהתחושה שהנך עדה לתופעה מזעזעת אחת למצב שבו הנך עדה לסיטואציה אחרת, מזעזעת מספיק בזכות עצמה, אני יכול למזלי רק לדמיין.

 

 

לאור המציאות הנוראה הזאת, יש משהו מבלבל מאוד במגע היומיומי עם ילדי קמבודיה, דווקא משום שרוב הזמן הם נראים שמחים כל כך. קשה לתאר את ההתלהבות האדירה שלהם כשהם רואים תיירים מערביים מסיירים בכפרים שלהם בלי כל סיבה נראית לעין. מכל בקתה בוקעות צעקות "Hello" ו"Bye Bye"; כשמשוחחים איתם הם מנסים בכל דרך לגשר על פערי השפה ולספר לנו על חייהם, ובמקביל לשאול אותנו על המקום שממנו אנו מגיעים; וכשמכוונים לעברם מצלמה, הם מנופפים בידיהם באושר, ולעתים מבקשים לראות את התוצאה בעיניהם, כוכבים לרגע בעולם שמתקיים בו מעט מאוד זוהר הוליוודי. אולי הם באמת מאושרים, אולי הם חלמו שנאמץ אותם, ואולי – כך התחלתי לחשוד בשלב מסוים – פשוט משעמם להם נורא. היו רגעים שרצינו לשאול, לנסות לברר, אבל לא ידענו איך, וייתכן שגם לא היינו בטוחים אם אנחנו רוצים לשמוע את התשובה.

 

 

 


כותרת הפוסט היא פרפראזה על מאמרו המונומנטלי של בן דרור ימיני.

נכתב על ידי , 9/8/2010 09:44   בקטגוריות סוציאליזם, קפיטליזם וחברים אחרים, סיפורים אישיים, קמבודיה, קמר רוז', תרבות, חברה וכלכלה  
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קובי ב-17/4/2013 17:39



364,285

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ