לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2010

על מופרכותה של ההבחנה בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה"


הפוסט הזה הוא במידה מסוימת המשך לסדרת הפוסטים על האזיזרים (לינקים כאן משמאל, וזה הפוסט הראשון בסדרה). מאחר שהדגש בפוסט הנוכחי שונה, אני נמנע מלהוסיף אותו למניין הקיים, אבל למרות זאת, אני בהחלט רואה בו תוספת חשובה לדברים שנאמרו בפוסטים ההם, וממליץ למי שהזמן מצוי בידיו לקרוא גם אותם. לאלה שאינם מכירים את הסדרה: "אזיזרים" הוא הכינוי שהודבק על ידי דוברת משרד הפנים, כנראה בטעות, לעובדים הזרים בישראל. הפוסט הראשון בסדרה מרחיב בעניין זה.

 


בתקופה האחרונה אנו עדים להתבססותה של הפרדה מעניינת בדיון הציבורי בישראל העוסק בסוגיית האזיזרים, בין "פליטים" לבין "מהגרי עבודה". ההגדרה הראשונה מתייחסת, בגירסתה הרווחת, לאנשים הבורחים ממדינות המוצא שלהם בשל סכנת חיים מוחשית, וההגדרה השנייה מתייחסת, בגירסתה הנפוצה, לאותם אנשים שבסך הכל מגיעים לפה על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, תוך פגיעה בשוק העבודה המקומי. להפרדה הזאת יש כמובן מטרה אסטרטגית ברורה: מדינת ישראל אינה מעוניינת להציג את עצמה כמדינה שסוגרת את שעריה בפני פליטים המצויים בסכנת חיים, במיוחד לנוכח טענותיה המוצדקות נגד סגירת שערים דומה בידי מדינות העולם בפני פליטים יהודים בשנות השלושים. הצגתם של המגיעים לישראל כ"מהגרי עבודה" מציגה אותם לא כפליטים נרדפים הנמצאים בסכנת קיום מוחשית, אלא כאופורטוניסטים המעוניינים להיטיב את מצבם הכלכלי על חשבוננו וליהנות מנפלאות שוק העבודה הישראלי. מהגרי העבודה, על פי הגירסה הזאת, הם בסך הכל וריאציה אחרת על ישראלים הנוסעים למכור תמונות במזרח או לעבוד בקניונים בארצות הברית באופן בלתי חוקי; כשם שהללו יודעים שיגורשו אם ייתפסו ואינם באים על כך בטענות לאיש, גם למהגרי העבודה אין זכות לבוא בטענות על גירושם מפני שהם ידעו כשהגיעו לכאן שהם עושים זאת באופן לא חוקי.

 

אופורטוניסטים המעוניינים להיטיב את מצבם הכלכלי על חשבוננו (אילוסטרציה)

 

ההבחנה בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה" מובלת כמובן על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, ושר הפנים אלי ישי. כך, לדוגמה, הבהיר לא מזמן נתניהו כי בעוד ש"ישראל תישאר פתוחה לפליטי חרב", הרי שהיא "לא תיתן להשתמש בגבולותיה כדי להציף אותה בעובדים זרים בלתי חוקיים". ההבחנה הזאת נתמכת גם על ידי גורמים מקצועייים ואקדמיים שונים. כך, לדוגמה, פרסם ממש השבוע פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה את ממצאיו של מחקר חדש שערך, המוכיח, לדבריו, כי "מרבית מהגרי העבודה מאפריקה לישראל הם מהגרי עבודה ולא פליטים". סופר הודה גם הוא כי "קשה ליהודים להתעלם ממצוקתם של פליטים הנסים על נפשם", אבל הבהיר כי "כגיאוגרף נראה לי מלכתחילה סיפור הפליטים ככיסוי שבא להגן על כניסתם לישראל של מאות אלפי מהגרי עבודה מאפריקה. תמיהתי העיקרית נובעת מהמרחק הגדול בין אזור דארפור לישראל, כשבתווך נמצא מדבר סהרה. כיצד יכול פליט מדארפור לנוס עם משפחתו דרך כה ארוכה דווקא לישראל, בעוד שמחקרים וספרים שיצאו לאחרונה מצביעים בעיקר על מדינות קרובות הרבה יותר כיעד של מרבית הפליטים?". ואכן, על פי נתוני שנת 2008 שנאספו על ידי המכללה לביטחון לאומי, מתוך 4,420 המהגרים שהגיעו לישראל מאפריקה באותה שנה, רק 23 דיווחו שהגיעו מדארפור, ועוד 702 סירבו למסור מידע על ארץ מוצאם. בהתבסס על נתונים אלה, תוהה סופר "כמה ישראל יכולה עוד לקלוט כדי שגם דוברי ארגוני זכויות האדם יסכימו שהגענו אל הקו האדום? האם הם בעד קליטת עוד חצי מיליון? מיליון? לדברי קצינים בפיקוד דרום, במצרים ובסודן ממתינים כשלושה מיליון מהגרי עבודה פוטנציאליים".

 

 

כמה ישראל יכולה עוד לקלוט כדי שגם ארגוני זכויות האדם יסכימו שהגענו
אל הקו האדום? (אילוסטרציה)

 

אפשר כמובן לתהות מאיפה בדיוק שואב פרופ' סופר את החוצפה ללהג על מאות אלפי עד שלושה מיליון מהגרי עבודה על בסיס נתונים המתייחסים לקצת פחות מ-4,500 מהגרים שהגיעו בפועל לארץ. באופן דומה, אפשר לתהות על חוצפתו של ראש הממשלה, שבנאום שטנה מביש השבוע דיבר על "נחשול של פליטים שמאיימים לשטוף את ההישגים שלנו ולפגוע בקיום שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית", מאחר שהמהגרים "מורידים אותנו לרמה של עולם שלישי", תוך התעלמות מוחלטת לא רק מהמוסר ומההיסטוריה, אלא גם מהנתונים בפועל. אפשר, כמובן, לדבר גם על הצביעות והשקר הנוראים המסתתרים מאחורי הטענה כאילו ישראל תישאר פתוחה לפליטים אמיתיים: ישראל העניקה עד היום מעמד פליט ל-170 אנשים – כן, 170, וכמאה מתוכם כבר היגרו מכאן; ולזה ייקרא "ישראל תישאר פתוחה לפליטי חרב". אבל לא על כך אני רוצה לדבר. אני מעדיף להתמקד דווקא באותה הבחנה בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה", כי נדמה לי שלהבחנה הזאת, בניגוד לדברי השנאה הגזעניים המופקים על ידי סופר, נתניהו ודומיהם, שותפים גם רבים שכוונותיהם טובות. הנה, ממש היום קובל מאמר המערכת של "הארץ" על כך שנתניהו "בלבל בין פליטים למהגרי עבודה", ברומזו כי ההבחנה הזאת חשובה. גם רבים אחרים סבורים שבעוד שיש לשנות מן היסוד את יחסה של ישראל ל"פליטים", הרי שאת מגפת "מהגרי העבודה" יש למגר, כי הם לא קורבנות אמיתיים, אלא בסך הכל אנשים שמנסים להיטיב את מצבם הכלכלי על חשבוננו.

 

 

ישראל תישאר פתוחה לפליטי חרב (אילוסטרציה)

 

אני רוצה להקדים ולומר שהדברים שאני כותב כאן אינם ייחודיים לישראל. ישראל אינה המדינה היחידה שעושה הבחנה בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה", וישראל אינה המדינה היחידה שיחסה גם לאלה וגם לאלה מביש. הסוגיות שאעסוק בהן כאן הן בעלות אופי גלובלי, וגודלה ומעמדה של ישראל אינם מאפשרים לה להציע לסוגיות הללו פתרונות מערכתיים אמיתיים, שהם היחידים שיש להם סיכוי לשנות את תמונת המצב באופן משמעותי. ישראל יכולה, לכל היותר, לנהוג באופן מוסרי וצודק יותר, ועל ידי כך לשאוף לתרום גם לקידומה של מדיניות מוסרית וצודקת יותר על ידי מדינות אחרות, גדולות יותר. אבל אין בפוסט הזה הצעה לפתרון, אלא רק הצעה לשינוי מחשבתי ולשינוי בטרמינולוגיה שבה אנחנו עושים שימוש: כי ההבחנה בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה" היא בעיניי אסטרטגית, לא מוצדקת ובלתי מוסרית. ובמקום לשתף איתה פעולה, גם מתוך כוונות טובות, כדאי לחשוב לעומק על ההטיות המחשבתיות העומדות בבסיסה; כי אין בעיניי "פליטים" ו"מהגרי עבודה", אלא לכל היותר "פליטים פוליטיים" ו"פליטים כלכליים", ואולי, פשוט, פליטים.

 

 

אין בפוסט הזה הצעה לפתרון (אילוסטרציה)

 

אין חילוקי דעות גדולים בנוגע למאפיינים הבסיסיים של פליטי החרב (גם אם על המאבקים על הכרה ככאלה הם ארוכים, מתישים ולרוב לא יעילים), ולכן לא אתעכב עליהם כאן. אבל מיהם אותם "מהגרי עבודה" שעליהם מדברים נתניהו, סופר וחבריהם? מיהם אותם אופורטוניסטים שבאים לנצל את טוב לבנו ולעשוק את עניי עירנו? ובכן, אם נחשוב על הדברים בכנות, הרי שהם בעצמם קורבנותיהם של כוחות גיאו-פוליטיים וכלכליים הגדולים מהם עשרות מונים; הם בעצמם פליטים של יחסי הכוח הפוליטיים והכלכליים בעידן הגלובלי והניאו-ליברלי, ולעתים קרובות גם קורבנות של עוולות היסטוריות נוראות מהעידן הקולוניאלי. כמה נוח לנו היום לשכוח מה הופך אנשים אלה ל"מהגרי עבודה", מדוע הם נאלצים לנדוד על פני יבשות ומדינות, להותיר לעתים קרובות את משפחותיהם בארצות המוצא שלהם ולהיפרד מהן לחודשים ולשנים על מנת לפרנס אותן. כמה נוח לנו לשכוח שבניגוד לאלה ששפר עליהם גורלם – אלה שיש להם כסף, השכלה, כשירות טכנולוגית – ל"מהגרי העבודה" האלה אין אפשרות להגר באופן חוקי, משום שמדיניות ההגירה של כל מדינות המערב אינה מתירה להם להיכנס ולהישאר. כמה נוח לנו לשכוח את תלאות הדרך שהם צריכים לעבור על מנת להפוך ל"מהגרים" – את הסכומים האדירים שהם נאלצים לשלם למתווכים סוחרי-עבדים, את הזמן שהם מאבדים, את סכנת החיים שהם עומדים בפניה לעתים קרובות במהלך המסע. וכמה נוח לנו לשכוח שאפילו אם המסע מוכתר ב"הצלחה", הם מותירים מאחוריהם את אהוביהם, את חבריהם, את תרבותם.

 

 

קורבנות של עוולות היסטוריות נוראות (אילוסטרציה)

 

כשאנו מבחינים בין "פליטים" לבין "מהגרי עבודה", אנו מעניקים בעצם עדיפות חד-משמעית לתפיסה מצומצמת מאוד של המושגים "סכנת חיים" ו"ביטחון". על פי התפיסה הזו, למעמד של "פליט" זכאי רק מי שנשקפת סכנה מוחשית לחייו במשמעותם המצומצמת ביותר. זו בדיוק אותה עדיפות שאנו מעניקים לצורכי "ביטחון" במובנם הצבאי הצר בתוך מדינת ישראל, ושבגללה תקציבי ה"ביטחון" לעולם יהיו גבוהים מהתקציבים הניתנים לכל משרד אחר. אבל "ביטחון" יכול להיות גם הרבה דברים נוספים, חלקם קיומיים לא פחות. גם ביטחון כלכלי הוא ביטחון, וגם ביטחון תעסוקתי הוא ביטחון, וגם ביטחון בריאותי הוא ביטחון. אלה סוגים של ביטחון שאנחנו לא מרבים לחשוב עליהם (חוץ מכשהדבר נוגע לנו אישית – אז אנחנו מבינים אותם מצוין), אבל הם מהווים תנאי לא פחות בסיסי לקיומם של חיים, ולבטח לקיומם של חיים שראוי לחיות אותם. כשאנו מגדירים את אותם פליטים כלכליים כ"מהגרי עבודה" שאינם זכאים לנסות לשפר את חייהם, אנו גוזרים עליהם חיים של חוסר ביטחון מוחלט, לעתים גם חוסר חיים של ממש, וכמעט תמיד חוסר חיים ראויים של ממש. כי בכלכלה הגלובלית הניאו-ליברלית המאפיינת את העולם כיום, "מהגרי העבודה" אינם סתם אנשים שחיים בתנאים סבירים ומעוניינים לחיות בתנאים טובים יותר. אלה אנשים החיים ועובדים בתנאים לא אנושיים בניסיון נואש לשרוד, כשבדיוק אותה תנועה חופשית של הון במרחב הגלובלי היא המונעת מהם את חופש התנועה שלהם (אלא אם כן הם מהגרים באופן בלתי חוקי). זהו מעמד של עובדים "מתכלים" (disposable), המוחזקים כבני ערובה ועובדים "שעות ארוכות במידה בלתי נסבלת, בתת-תזונה, במעונות מגורים צפופים להחריד ותחת פיקוחם של מנהלים סדיסטיים המכים אותם ומתעללים בהם מינית, עם משכורות שמגיעות באיחור של חודשיים, ולעתים לא מגיעות כלל" (הציטוט מתוך ספרו המצוין של אנדרו רוס, "Low Pay High Profile: The Global Push for Fair Labor"). יותר משני מיליארד אנשים בעולם חיים כיום ממשכורת של פחות משני דולר ליום: בתנאי עבודה בלתי נסבלים, ללא ביטחון תעסוקתי או תנאים סוציאליים כלשהם, ללא ביטוח רפואי. אלה הם האנשים שעליהם אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "מהגרי עבודה".

 

 

היא המונעת מהם את חופש התנועה שלהם (אילוסטרציה)

 

כשאנו מבחינים בין פליטים "אותנטיים" למהגרי עבודה "לא חוקיים", כשאנו מניחים שהראשונים בורחים מתוך חוסר ברירה והאחרונים עוזבים מתוך בחירה אישית, אנחנו מתעלמים מכך שיש מעט מאוד בחירה חופשית בהחלטה הזאת. תחת תנאי הכלכלה הגלובלית, מדינות העולם הלא-מערבי אינן יכולות לקיים את אזרחיהן בלי להתבסס על המשכורות המועברות ממהגרי עבודה חוקיים ובלתי חוקיים. המשך סגירת השערים בפני מהגרי עבודה תוך שמירה על יחסי הכוח הכלכליים הקיימים כיום הוא, בפשטות, גזר דין מוות למיליונים רבים של בני אדם. אבל אפילו כשהם מהגרים שלא מתוך מצוקה כלכלית המעמידה אותם בסכנת חיים של ממש, "מהגרי העבודה" בסך הכל עושים את מה שכולנו עושים באופן יומיומי: מנסים לקיים את עצמם ואת משפחתם באופן המאפשר להם לחיות חיים מעט טובים יותר, ועדיין טובים הרבה פחות מאלה שיש לנו. אם נעצור לרגע ונחשוב על הקשיים העצומים ש"מהגרי העבודה" עומדים בפניהם – תלאות המסע, הריחוק התרבותי, המרחק מהמשפחה, העבודה הקשה, תחושת הזרות המתמדת, העוינות השכיחה מצד האוכלוסייה המקומית – לא קשה להבין שהנכונות לעבור את כל הקשיים הללו מצביעה על נקודת התחלה מחרידה, שרק התקווה לשפר אותה במעט יכולה להוביל לניסיון ההגירה.

 

 

יש מעט מאוד בחירה חופשית בהחלטה הזאת (אילוסטרציה)

 

זאת ועוד, כשאנו מסתכלים על "הגירת העבודה" כעל סוג של לוקסוס שאין שום סיבה לאפשר אותו, אנו מתעלמים מחלקנו ביצירת יחסי הכוח הכלכליים המאלצים אנשים להגר ובהמשך תחזוקם היומיומי. מדינות המערב, בשנים של שלטון כיבוש קולוניאלי והתערבות פוליטית בוטה (ולעתים קרובות, כמובן, תוך שיתוף פעולה מלא מצד גורמים רודניים ומושחתים מקומיים), הן שעיצבו את התנאים הפוליטיים והכלכליים המתקיימים כיום בעולם הלא-מערבי. מדינות המערב הן גם שמכתיבות כיום את עקרונות השוק החופשי שהובילו ליצירתו של מעמד הפועלים המוחזקים כבני ערובה. מסיבות היסטוריות, אחריותה הספציפית של ישראל ליצירת התנאים הללו קטנה יחסית, אבל תרומתה לשימורם קיימת בהחלט. אנחנו אלה שנהנים מיחסי הכוח האלה מדי יום ביומו. כל בגד שאנחנו קונים שיוצר בתנאי עבדות, כל צעצוע שהאדים שנשאפו במהלך ייצורו קיצרו את חייו של עובד, כל מחשב וטלפון סלולרי ומכשיר די-וי-די שקנינו מסייעים לשימור יחסי הכוחות הללו. רק להמחשה: בכל מחשב, טלפון סלולרי ומכשיר די-וי-די כזה מצוי המינרל קולטן, שמחירו המאמיר היה בין הגורמים העיקריים למלחמת האזרחים בקונגו שגבתה את חייהם של כארבעה מיליון בני אדם. ארבעה מיליון אפריקנים שלעולם לא נדע את שמם נהרגו בשביל שהמחשבים שלנו יפעלו קצת יותר מהר. כשזו המציאות הפוליטית-כלכלית של העולם שבו אנו חיים, האם ניתן ברצינות לשמר את ההבחנה בין "פליטים" פוליטיים" ל"מהגרים" כלכליים, או שאולי ההבחנה הזאת היא בסך הכל דרך להימנע מלקיחת אחריות על חלקנו בשימור יחסי הכוח הכלכליים התורמים בעצמם ליצירתן של סיטואציות פוליטיות בלתי נסבלות?

 

אנחנו אלה שנהנים מיחסי הכוח האלה מדי יום ביומו (אילוסטרציה)

 

היחס שלנו ל"פליטים" ול"מהגרי עבודה" – וזה עוד בצורתו החיובית ביותר – מבנה את הנכונות שלנו לאפשר להם לספק לנו כוח עבודה זול כסוג של צדקה: מעין "טובה" שאנחנו מעניקים להם ברוב חסדנו. אבל אם אנו רוצים להתחיל בשינוי אמיתי ומהותי ביחסנו לאזיזרים, צריך להתחיל לחשוב על היחס אליהם במונחים של צדק, וצדק כזה ייקח בחשבון בראש ובראשונה את אחריותנו ותרומתנו – ואלה יכולות להיות לא מכוונות, לא מודעות, לא כאלה שנעשות בכוונת זדון – ליצירה ולשימור של המצב הגלובלי שהוליד את המצוקה המובילה לצורך להגר. צדק כזה יכיר בכך שאין הבדל אמיתי ומהותי בין "פליטים" לבין "מהגרי עבודה", אלא יש פליטים מסוגים שונים – פליטים פוליטיים, פליטים כלכליים – שאין להם שמץ מן הביטחונות הבסיסיים המאפשרים לנו לקיים חיים ראויים. לכן הפליטים הללו נאלצים, לא מרצון אלא מחוסר ברירה, ותוך תשלום מחיר אישי כבד, לחפש לעצמם חיים ראויים יותר. צדק כזה יאפשר לנו לראות שגם בתוך מדינתנו שלנו, יש סוגים שונים של "ביטחון" שמותר לנו לדבר עליהם, וזו זכותנו וחובתנו לתבוע ממנהיגינו לספק לנו גם את הסוגים הפופולריים והפופוליסטיים פחות.

 

 

זה עוד בצורתו החיובית ביותר (אילוסטרציה)

 

מדינת ישראל אינה יכולה לשנות את המציאות הגלובלית; היא יכולה רק להשתדל לנהוג באופן צודק יותר, ולקוות שבכך תשפיע ולו במעט על האווירה הציבורית העולמית ותגרום גם למדינות אחרות לשנות ממנהגן. גם כל אחד מאיתנו לא יכול לשנות באופן אישי את מדיניותה המבישה של ממשלת ישראל; אבל כל אחד מאיתנו יכול לתרום חלק קטן לשינוי הטרמינולוגיה הדומיננטית בשיח הציבורי, והשלכתה של ההבחנה האסטרטגית בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה" לפח האשפה של ההיסטוריה היא צעד ראשון בכיוון הזה. במקום להבחין בין "פליטים" ל"מהגרים", הבה נכיר בכך שיש סוגים שונים של פליטים, ולא רק מי שאקדח מופנה לרקתו מצוי בסכנת קיום. היה זה לנין – כן, הוא – שהגדיר בזמנו את הפליטים כאנשים ש"מצביעים ברגליהם", משום שזו הדרך היחידה שיש להם למחות נגד המצב הקיים. הפליטים המגיעים אלינו, לרוב ממדינות שבהן אין להם אפשרות אחרת להצביע, או שהאפשרות הזאת חסרת משמעות מעשית, עושים בדיוק כך: הם מצביעים ברגליהם ומוחים נגד מצב שאנו במו ידינו תורמים לקיומו ולשימורו. זאת מחאתם, ובמקום למחות נגד זכותם להביע אותה, אנחנו יכולים להצטרף אליהם ולמחות יחד איתם.

נכתב על ידי , 26/1/2010 10:49   בקטגוריות אזיזרים, גזענות, זרות, ניאו-ליברליזם, סוציאליזם, קפיטליזם וחברים אחרים, ציונות, אקטואליה  
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   5 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תום ב-26/4/2014 21:58



364,260

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ