לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 43





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2010

לזילות השואה בכתביו של אלוף (מיל') אלעזר שטרן (חלק א')


רשימת הקריאה המוזרה שלי, הכוללת בכל רגע נתון שילוב תמוה של קריאה לצורכי מחקר, קריאה למטרת הנאה או פיזור דעת וקריאה למען שמירה על השפיות, יוצרת לעתים זיווגים מרתקים. וכך, בעת קריאתי בימים האחרונים את יצירת המופת של אלוף (מיל') אלעזר שטרן, "משא כומתה: ניווטים בגובה העיניים", לא יכולתי שלא לחשוב על המשפט היפהפה שקראתי רק כמה ימים קודם לכן ב"אורח נטה ללון" של עגנון, שבו הוא כותב כי "אין אני מאותם שמשווים ימים אלו לימים שעברו. אבל כשאני רואה קטנים עומדים במקום גדולים ודלי מעש במקום אנשי מעשה מצטער אני על דור זה שעיניו לא ראו רוממותן של ישראל והוא סבור שלא הייתה לישראל רוממות מעולם".

 

 

קטנים במקום גדולים ודלי מעש במקום אנשי מעשה (אילוסטרציה)

 

סביר להניח שאפילו בחלומותיו הגרועים ביותר לא צפה עגנון את הימים שבהם קובץ הגיגיו של אלעזר שטרן, שבו הוא מסכם את כל הקריירה הצבאית שלו, יעטר את רשימות רבי המכר בישראל. אמנם קשה לומר על שטרן שהוא איש דל מעש, אבל בכל הנוגע לטיבם של המעשים הללו יש מקום להעלאת שאלות מסוימות. אודה ולא אכחד כי יש מקומות מסוימים בספר שבהם מצאתי את עצמי מהנהן בהסכמה עם כמה ממחשבותיו של שטרן, ומקומות אחרים שבהם על אף חילוקי דעות אידיאולוגיים קשים יכולתי להזדהות, לכל הפחות, עם כוונותיו הטהורות. אולם במקומות אחרים, ולמרבה הצער אלה הלכו והתרבו ככל שהמשכתי בקריאה, העדפתי לכסוס בעצבנות את ציפורניי, לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולנעוץ שיניים חדות בכף רגלי מתוך ניסיון נואש לשמר שלוות נפש יחסית. שטרן מרבה להתלונן לאורך הספר על כך שהתקשורת סילפה תמיד את דבריו, וטוען כי פעמים רבות הופתע "לגלות כיצד מסרים מורכבים הפכו בעיתון שלמחרת לכותרות מסולפות, אם לא מופרכות מעיקרן". הספר מהווה עבורו ניסיון "להעמיד את הדברים על דיוקם ולהזמין אתכם, הקוראים, לדיון פתוח וכן, שהוחמץ פעמים כה רבות במירוץ אחר הכותרת הבאה". אולם לאחר הקריאה, קשה שלא לתהות אם לא עדיף היה להשאיר את הכותרות המסולפות כפי שהן, שכן דווקא ההבהרות וההרחבות מקוממות לעתים הרבה יותר מהגירסאות הפשטניות שצוטטו בעיתונים, שמהן לא ניתן היה ללמוד על מהות משנתו הסדורה של שטרן, שהיא המפחידה באמת.

 

בכל הנוגע לטיבם של המעשים הללו יש מקום להעלאת שאלות מסוימות (אילוסטרציה)

 

שטרן מרבה לקבול לאורך הספר על ראשי הציונות הדתית, שלשיטתו הולכים אחרי העדר ומפחדים להשמיע דעות לא פופולריות בקרב הציבור שלהם (דעות שבהן מחזיק לעתים שטרן). הוא תוהה "מדוע לא שומעים גם קולות אחרים? הרי אנחנו יודעים שהם קיימים... למה? מי אמר 'דיון פתוח'? מי הזכיר 'מקום גם לדעות אחרות'?". אלא שכוונתו בדברים האלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר, מצומצמת להחריד: כאשר הדעה ה"מושתקת" תואמת את דעתו שלו, הרי שמדובר בעיניו בשערורייה ובעדות לתרבות של עדר; כאשר דעתו שלו היא הנכונה – וכך המצב תמיד – הרי שדעותיו של כל אדם החושב אחרת פסולות מכל וכל, והוא מנצל את כוחו ומעמדו כדי להבטיח שדעות אלה לא יקבלו ביטוי ציבורי. זה נכון לגבי "משתמטים" (שאותם יש להחרים באופן מוחלט), זה נכון לגבי אזרחים שהעזו להביע מחאה אזרחית מוגזמת, לשיטתו, נגד תוכנית ההתנתקות, וזה נכון במיוחד לגבי אנשים שמרשים לעצמם לבקר, לקלל ולהחרים את אלעזר שטרן בעצמו. שטרן הוא אביר חופש הדיבור וחופש המחאה, והוא יילחם עד מוות על זכותכם להביע את דעתכם, כל עוד זאת תואמת בדיוק (או בקירוב מספק) את דעתו שלו.

 

מדוע לא שומעים גם קולות אחרים? (אילוסטרציה)

 

יש אין ספור פנינים בספר הזה. בין החביבות עלי במיוחד:

1.      התיאוריה המרתקת לפיה ערבים וחרדים מעורבים יותר בתאונות דרכים מאחר שלא שירתו בצבא ולכן הם פחות ממושמעים. תיאוריה זו מלוּוה רק כמה עשרות עמודים אחר כך בסיפור שאותו מספר שטרן בטון מבודח על הפעם שבה הודיע לשאול מופז כי "לאור השעה המאוחרת אני הולך לטוס בגובה נמוך הביתה", מה שהוביל ללכידתו בידי המשטרה ולהרשעתו בנהיגה במהירות מופרזת ("ירדתי מהדוכן [אחרי ההרשעה] מחייך ומבויש גם יחד", כותב שטרן, אבל אל דאגה: הבושה היא רק בשל התנהגותם של קצינים אחרים באותו דיון; טיסתו המוטורית שלו הולידה אצלו הלצות בלבד).

 

2.      ההסבר המגלומני לכך שסירב להוראות השוטרים להתפנות ממתחם הכותל ולהיכנס לתוך תחנת המשטרה במקום כאשר הותקף וספג קללות זמן קצר לאחר ההתנתקות ("הסברתי לשוטרים שאם אכנס אל החדר, הדבר אומר שאף חייל צה"ל לא יוכל לבוא בעתיד לכותל").

 

3.       התודעה הפמיניסטית המרשימה שאותה מפגין שטרן כאשר הוא מספר על שיחת הטלפון שלו עם אמו של חייל חביב מאלקנה שאותו לקח טרמפ זמן קצר קודם לכן ("הייתי שמח מאוד לו הבן שלך היה מתחתן עם הבת שלי... שאלתי אותה אם היא באמת חושבת שאמא של כל מי שאני מסיע בטרמפ מקבלת ממני טלפון, שבו אני מציע לה את הבת שלי... בחרתי בביטוי ההערכה הגבוה ביותר שאני מכיר – להציע את הבת שלי".

 

4.      ההערות הגזעניות-אך-כה-מרוצות-מעצמן על אותו "יופי פנימי שובה לב" שבו ניחנו כל בני העדה האתיופית.

 

לאור השעה אני הולך לטוס בגובה נמוך הביתה (אילוסטרציה)

 

כל אחת מהנקודות הללו, כמו גם רבות אחרות, יכולות היו להצדיק פוסט שלם, אבל מכורח הנסיבות אגביל את עצמי להתייחסות מפורטת יותר לתמה אחת בלבד החוזרת ונשנית בספרו של שטרן, והיא זו העוסקת בשואה ובלקחים שיש להפיק ממנה. תכננתי במקור להתמקד בכמה מקרים שונים, ואני עדיין מתכוון לעשות זאת, אבל מאחר שההקדמה בתוספת ההתייחסות הראשונה יצאו (כרגיל) ארוכות מאוד, אסתפק בהן בינתיים ואוסיף את ההתייחסויות האחרות בפוסט עוקב, שיעלה ביומיים הקרובים, או כך לפחות אני מקווה. בינתיים, יש לראות פוסט זה כחלק ראשון בלבד, עד כמה שמחשבה זו ודאי מבעיתה את רובכם.

 

 

יעלה ביומיים הקרובים, או כך לפחות אני מקווה (אילוסטרציה)

 

השואה תופסת מקום מרכזי מאוד בהווייתו ובתודעתו של שטרן. כבן להורים ניצולי שואה, הייתה זו נוכחת בביתו מאז ימי ילדותו, וניכר שהיא השפיעה מאוד על התפתחות חשיבתו. ברם, הלקחים שהוא הפיק ממנה הם צרים ואתנוצנטריים להחריד (ובכך אין בו שום ייחוד, כמובן; במידה רבה, אלה הלקחים הממסדיים הדומיננטיים שאימצה לעצמה מדינת ישראל בכללותה). באופן פשטני אך ממצה למדי, ניתן לסכם את הנרטיב של הלקחים הללו כך: (1) בשואה השמידו יהודים שלא הייתה להם היכולת להגן על עצמם; (2) לכן הקמנו את מדינת היהודים, כדי שיהיה לנו מקום בטוח משלנו; (3) על מנת להבטיח את המשך קיומו של אותו מקום בטוח, הקמנו צבא חזק שיוכל להדוף כל איום על חיי היהודים; (4) אותו צבא חזק הוא הסמל האולטימטיבי להתפתחותו של "היהודי החדש", שאינו הולך כצאן לטבח אלא יודע להגן על עצמו; אילו היה ליהודים בשואה צה"ל, לא היו מושמדים.

 

 

הלקחים שהוא הפיק ממנה הם צרים ואתנוצנטריים להחריד (אילוסטרציה)

 

הראייה הזו היא לא רק פופולרית, כמובן – היא גם לגיטימית. אולם בתשובה לקריאתו של שטרן עצמו ל"קולות אחרים", ל"דיון פתוח" ול"דעות אחרות", אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להציע קריאה אחרת של "לקחי השואה" כפי שהם באים לידי ביטוי בספרו – קריאה שמציבה סימן שאלה סביב כמה מהאקסיומות המרכזיות של שטרן ומציעה ראייה אלטרנטיבית, שמדגישה את האוניברסלי על פני הפרטיקולרי, מצד אחד, ומחדדת את הבעייתיות ב"לקחים" שאותם הוא טוען שהפיק, מצד שני. בדומה לשטרן, אני מציע את הקריאה הזאת כהזמנה לדיון פתוח ולא כקביעת עובדות חד-משמעית. בניגוד אליו, אני מתכוון להזמנה הזאת ברצינות.

 

 

אני מציע את הקריאה הזאת כהזמנה לדיון פתוח (אילוסטרציה)

 

אתחיל בסיפור שאותו מספר שטרן על מנת להוכיח כי מדינת ישראל למדה את הלקח מהשואה. עיקרי הסיפור, כפי שהם מתוארים על ידיו, הם כאלה: בנסיעה לניו יורק פגש שטרן באירוע מסוים ניצול שואה מבוגר שטען בפניו כי "ישראל לא למדה את הלקח מהשואה", וכהוכחה לטענתו הביא את התנהלותה של המדינה בעת האינתיפאדה הראשונה. שטרן הגן על המדינה וטען כי אין צבא בעולם שהיה מתנהג באופן מוסרי יותר מהצבא הישראלי, ולאחר מכן סיפר לניצול השואה סיפור שנועד להוכיח את הדבר. והדבר היה ככה: בזמן ששטרן עשה מילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית בשלהי שנות השמונים, היה הגדוד שלו אחראי בין השאר על מחנה הפליטים נוציראת. באחד הימים קיבל שטרן הודעה כי נער פלסטיני בן 16 או 17 נורה ונהרג על ידי סמל מרגמות שהיה תחת פיקודו, לאחר שככל הנראה התקרב לסמל מאחוריו כשנבוט בידו. הסמל ירה בראשו של הנער באופן אינסטינקטיבי מאחר שחש סכנה לחייו, והנער מת. וכך כותב שטרן:

זה היה יום שישי. בזמן אותה אינתיפאדה, ההוראה הייתה לא לאפשר לערוך הלוויות בשעות היום מחשש לליבוי יצרים והתססה, ולכן נקבעה הלוויה ליום שישי בלילה – ערב שבת. אני לא נוסע בשבת אלא כאשר מדובר בפיקוח נפש. הנוהל היה שמטעמי אבטחה חייב להיות בלוויה קצין של הגדוד. כאשר הגיע אלי הקמב"ץ ביום שישי אחר הצהריים... אמרתי לו "להלוויה הזאת אני הולך". הוא הרים גבה – אמנם קצין היה צריך להשתתף אבל הספיק גם מפקד מחלקה, מה עוד שמדובר בליל שבת – אבל אני החלטתי. הלכתי ללוויה, וידעתי שכל הגדוד ידבר על כך... בנוכחות שלי באותה לוויה, אשר בה כאמור ממילא חייב להיות קצין מהגדוד, ראיתי חשיבות מבצעית (וגם חינוכית, למען האמת) להמשך פעילותנו כיחידה קרבית בסביבה שיש בה אויב אמנם, אבל יש בה גם הרבה בלתי מעורבים.

לאחר הסיפור מרומם הרוח, מסכם שטרן בפני ניצול השואה המבוגר: "מיסטר הווארד... אם לא למדתי את הלקח מהשואה, אין שום סיכוי בעולם שהייתי הולך ביום שישי בערב ללוויה של בחור פלסטיני!".

 

אין שום סיכוי שהייתי הולך ביום שישי בערב ללוויה של בחור פלסטיני! (אילוסטרציה)

 

אלעזר שטרן סבור באמת ובתמים ואין לי ספק שהוא באמת מאמין בכך – כי העובדה שהוא נסע בשבת בשל סיבות מבצעיות על מנת להגיע ללווייתו של נער פלסטיני שנורה ונהרג על ידי חייל צה"ל היא עדות לכך שלקחי השואה נלמדו על ידיו ועל ידי מדינת ישראל. אין לו מילה אחת לומר על עצם המצב שבו חייל צה"ל מצוי בלבו של שטח כבוש ונאלץ לירות בנערים פלסטינים (זה לא תפקידי, יאמר שטרן, ואף אומר במקומות אחרים בספר; הוא אינו קובע מדיניות, הוא בסך הכל ממלא פקודות). אין לו גם מילה לומר על החוקים והתקנות הדרקוניים שמנחית הכוח הצבאי הכובש בשרירות לבו על האוכלוסייה הנכבשת – איסור לערוך לוויות בשעות מסוימות של היום כדי לשמור על הביטחון (של מי?), כפיית נוכחותו של נציג מטעם הגוף שאחראי לעצם קיומה של הלוויה על אלה שמעוניינים לקיים אותה. למעשה, שום דבר במצב הזה ובחוקים האלה לא נראה לו בעייתי. לדברים הללו אין כל קשר ל"לקחי השואה", בעיניו; ולמה יש קשר? מה מוכיח שמדינת ישראל "הפיקה לקחים"? העובדה שהוא, אלעזר שטרן, ממרום מעמדו כמג"ד במילואים בחטיבת הצנחנים, כיבד את הפלסטינים בנוכחותו בהלווייתו של נער שנורה למוות בידי חייל צה"ל, ואף נסע בשבת לצורך כך.

 

הוא נסע בשבת בשל סיבות מבצעיות (אילוסטרציה)

 

כאילו שיש פלסטיני אחד שאכפת לו אם שטרן נוסע בשבת או לא; כאילו שיש פלסטיני אחד שרוצה שנציג צה"ל יגיע להלווייתו של נער שנורה בידי חייל צה"ל; וכאילו שיש פלסטיני אחד שאכפת לו אם הנציג הזה יהיה אלעזר שטרן, גבי אשכנזי או מאיה בוסקילה. אבל אלעזר שטרן אטום ועיוור לכל זה: הוא מרוכז כל כך בעובדה שהוא, בן הגזע הנבחר (ולא סתם בן! מג"ד במילואים!), נסע בשבת על מנת להגיע להלווייתו של בן הגזע הנחות שנהרג ("בחור פלסטיני!"), שאין לו פנאי או עניין לחשוב על שום דבר אחר. דומה שמאז דבריו של השופט משה דרורי על הנדרסת ממוצא אתיופי, שתראה את פרשת דריסתה כמאורע המכונן של חייה מאחר שכבוד השופט דרורי הקשיב לה בבית המשפט ובכך הפגין את קבלתה המלאה לחברה הישראלית, לא נשמעו מילים מתנשאות וחסרות מודעות כל כך באוויר הישראלי. אבל לא נורא, העיקר ש"לקחי השואה" נלמדו.

 

אלעזר שטרן, גבי אשכנזי או מאיה בוסקילה? (אילוסטרציה)

 

ועוד כמה מילים על אותו סיפור עצמו: בשיחתו עם אותו מר הווארד, מגיב אלעזר שטרן לניצול השואה, שמתריס בפניו "אל תגיד לי, אני ניצול ברלין. ישראל לא למדה את הלקח שלה מהשואה", בתשובה הניצחת: "נעים מאוד. אני ניצול אושוויץ וישראל כן למדה את הלקח מהשואה". על החלק השני של המשפט אפשר להתווכח, אבל על החלק הראשון אי אפשר. שטרן הוא אולי ניצול של הרבה דברים, ובראש ובראשונה של חוצפתו שלו, אבל ניצול אושוויץ הוא לא. הוא נולד בשנת 1956 בתל אביב, והגיע לאושוויץ לראשונה בשנת 1991. אמו היא ניצולת אושוויץ ואביו הוא ניצול מטהאוזן, אבל שטרן אינו רשאי לנכס את סבלם שלהם ולהפוך אותו לשלו בלי שהדבר יהווה זילות מוחלטת של מה שהשואה מהווה עבור אלה שבאמת עברו ושרדו אותה.

 

נעים מאוד. אני ניצול אושוויץ (אילוסטרציה)

 

והניכוס הזה כמובן אינו מקרי או ייחודי: שטרן בסך הכל מבטא את מדיניותה הרשמית והלא רשמית של מדינת ישראל, שניכסה לעצמה את השואה באופן בלבדי ומשתמשת בה על מנת להצדיק חלק גדול ממעשיה: גם כאשר התנהלות מנהיגי התנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת השואה הייתה ראויה לביקורת קשה, וגם אם התנהלות מדינת ישראל כלפי הניצולים עצמם הייתה לעתים קרובות (ועודנה) אטומה, מבישה וצינית להחריד.

 

אטומה, מבישה וצינית להחריד (אילוסטרציה)

 

ניכוס הסבל על ידי פרטים כאלעזר שטרן ועל ידי המדינה כולה הוא לא רק ביטוי לציניות הזאת, אלא באופן אירוני הוא גם ממחיש את הבעייתיות שבראיית הקמת מדינת ישראל וייסוד צה"ל כתשובה ניצחת לשואה. הצבא הישראלי אמור להיתפס על ידינו כניגודו המוחלט של היהודי הגלותי שהלך כצאן לטבח, אבל בפועל, הדמיון בין התפקיד שהשואה ממלאת בהוויה הישראלית לבין התפקיד שממלא צה"ל באותה הוויה גדול מאוד: גם השואה וגם צה"ל אמורים לשמש כעמודי התווך ומנגנוני הייצור של זהות קולקטיבית הנבנית על אתוס של קורבנות מתמדת, הקרבת חיים בלתי נמנעת והנצחה פולחנית הגובלת בנקרופיליה. אז רצו לחסל אותנו, כיום רוצים לחסל אותנו; אז הקרבנו את מיטב בנינו, היום אנו נאלצים להמשיך להקריב את טובי בנינו; נזכור את אלה שהושמדו ועל זכרם נבסס את זהותנו העכשווית; נזכור את אלה שנהרגים כיום ועל זכרם נבסס את זהותנו העכשווית. אם צה"ל אמור היה לסמל את הניתוק מהמורשת הגלותית המדומיינת, הרי שבפועל הוא מבטא דווקא את המשכה הישיר.

 


(והמשך, כאמור, יבוא.)

(והנה, הוא בא.)

נכתב על ידי , 2/1/2010 05:03   בקטגוריות גזענות, ספרות, צבא וחברה, ציונות, שואה, צבא, אקטואליה  
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שירה ב-15/8/2010 01:26



363,075

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ