לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2009

הלכות הריגת הגוי – הגירסה החילונית


אח, כמה טוב להזדעזע. כמה משחרר הוא הזעזוע. כמה מזור לנשמה הוא מביא. וכמובן, כמה נוח שאפשר למצוא את האחר שמזעזע אותנו כל כך, שלידו אנו כה נאורים, כה אנושיים, כה תרבותיים. אם הרב יצחק שפירא, זה שחיבר (בשיתוף עם הרב יוסי אליצור) את הספר המזעזע – באמת מזעזע, אני מזועזע עד עמקי נשמתי! – "תורת המלך: דיני נפשות בין ישראל לעמים", לא היה קיים, היינו צריכים להמציא אותו. גם דתי, גם מתנחל, גם קיצוני, וגם מחבר מדריך מפורט להלכות הריגת גויים – מה יכול להיות יותר טוב מזה? מיד יוצאות מהארון ההתנשאות האנתרופולוגית, הצדקנות המתחסדת, הזחיחות הפסאודו-ליברלית במיטבה. הכיצד יעלה על הדעת? ספר שעוסק כולו בשאלה מתי מותר להרוג גויים ומתי מותר לפגוע בילדיהם? ספר שמצדיק הריגה של חפים מפשע אם נוכחותם מסכנת את ישראל? ספר שמטיל גזר דין מוות על אזרחים תמימים בלי משפט, בכפוף לחוות דעתם המקצועית או לשרירות לבם של אנשים נעדרי כל הכשרה משפטית? אצלנו זה בחיים לא היה קורה! אנחנו הרי מודרניים ומתקדמים ואוהבי אדם; לא לנו הפרימיטיביות החשוכה הזאת, העיסוק בדיני נפשות כאילו היה מדובר בהלכות נטילת ידיים. הבה נתחרה בינינו במידת הזעזוע שאנחנו יכולים להפיק. הבה נרים כולנו ידיים ונצעק בקול גדול: אנחנו מ-זו-ע-ז-עים!!! הלאה כוחות השחור!!! ישראל לא תהיה איראן!!!

 

הזחיחות הפסאודו-ליברלית במיטבה (אילוסטרציה)

 

כאילו כל העיסוק הציבורי, המשפטי והתרבותי החילוני-למהדרין שלנו בשנים האחרונות לא עוסק בדיוק בשאלה הזאת, הלכות הריגת הגוי. כאילו עבר עלינו יום אחד בתשע השנים האחרונות שבו לא התעוררנו כדי לקרוא איזה מאמר מתפלפל, לשמוע על פסק דין חדש, או להאזין לאיש הצבא/המשפטן/הפוליטיקאי/הפילוסוף התורן המסביר בדיוק באילו תנאים מותר להרוג את הגוי ובאילו תנאים אסור. בהשוואה לאובססיית העיסוק השגרתי שלנו בנושא, 230 העמודים של שפירא ואליצור הם לא יותר מפתקית קטנה המוצמדת לדלת המקרר (וזו שכתוב עליה: "לא לשכוח! גם אזרחים שמספקים מזון לחמושים מותר להרוג!). הרטוריקה שלנו אולי מעט מעודכנת יותר מזו של מחברי "תורת המלך" (בעיקר בכל הנוגע לעצם השימוש במונח "גוי"), והפלפולים ניזונים יותר מהשיח המשפטי, הצבאי, האקדמי והדתי-לייט מאשר מהשיח היהודי התורני, אבל אופי הדיון, השלכותיו ולעתים קרובות גם מסקנותיו דומים להפליא. כמה נוח לעצום עיניים ולאטום אוזניים בפני נוכחותו החובקת-כל של השיח הזה, על מנת שנוכל להזדעזע מהגירסה הדתית-מתנחלית שלו, זו שלכאורה אין לנו קשר אליה, זו שהיא לא שלנו, מה פתאום.

 

  

פתקית המוצמדת לדלת המקרר (אילוסטרציה)

 

"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל מותר להורגו, גם אם מדובר בחסיד אומות עולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר", כותבים שפירא ואליצור, על פי כתבתו של רועי שרון ב"מעריב", שחשפה את דבר קיום הספר. "כאשר גוי עוזר לרוצח יהודים וגורם למיתה של אחר, מותר להורגו, ובכל מקרה שבו נוכחותו של גוי גורמת סכנה לישראל – מותר להרוג את הגוי". אוי אוי אוי, כמה נוראים הם דברים אלה! הרשו לי לצקצק לרגע בלשוני בזעזוע, בטרם אעבור לכמה דברים אחרים שקראתי בשנים האחרונות. הנה, לדוגמה, הסבריו המלומדים של פרופ' אסא כשר במאמרו המרתק "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" שהתפרסם ממש לאחרונה בכתב העת תכלת (גיליון 35, אביב התשס"ט – 2009), ושבו הוא עוסק בשאלה מתי מותר להרוג גויים בהקשר הספציפי של הלחימה בעזה, ובלשונו: "מה ראוי לעשות לנוכח קבוצה של בני אדם הכוללת... גם טרוריסטים – המאיימים על שלומם של ישראלים – וגם אזרחי אויב שאינם מסכנים איש? זהו מצב של דילמה".

 

 

זהו מצב של דילמה (אילוסטרציה)

 

אכן, דילמה. ומי טוב מאסא כשר על מנת לקבוע מה כשר אל מול דילמות כאלה? במצב כזה, מסביר הפילוסוף, על הלוחמים "לנקוט מאמץ כפול: מצד אחד, לנסות להבטיח, בהסתברות גבוהה, את הפגיעה בטרוריסטים, ומצד שני, לנסות למזער את הפגיעה באזרחי אויב שלא נשקפת מהם כל סכנה. כאשר נוצר מתח בין הניסיונות הללו, הראשון עדיף על פני השני". איזו שפה פילוסופית, נקייה, נעימה לאוזן – לא כמו הדוסים המסריחים האלה עם ה"גויים" שלהם: כשנוצר "מתח" (ממש כמו כשאנו רואים משחק כדורגל טוב) בין "מאמצים" שונים (והו, כמה קשים המאמצים הללו!), עלינו לוודא שה"מאמץ" הראשון – להרוג גויים שמסכנים את חיי ישראל, אם יורשה לי רגע לפשט את הדברים – יגבר על השני – להימנע מפגיעה בחפים מפשע שאינם אשמים כלל במצב שנוצר.

 

 

למזער את הפגיעה באזרחי אויב (אילוסטרציה)

 

באופן דומה, קובע כשר כי במצב שבו קיים סיכון לחייליה שלה כתוצאה מפעולה נגד לוחמי אויב שבה עלולים להיפגע גם שכניו של האויב:

 

צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני שכניו של הטרוריסט... לאחר שהיא ממצה את הניסיונות להפריד בין הטרוריסטים לבין אזרחי אויב המצויים בקרבתם ואינה מצליחה לעשות זאת באופן מלא, לא זו בלבד שאין היא מחויבת לסכן את חיי חייליה בניסיון נוסף להפרדה כזו, אלא שאסור לה לעשות זאת רק כדי להקטין את הסכנה לפגיעה בשכניו של הטרוריסט.

 

 

שכניו של הטרוריסט (אילוסטרציה)

 

בסכמו את הלכות הריגת הגוי, כותב כשר:

 

מותם של אזרחי אויב שלא נשקפת מהם כל סכנה עלול להיות "תוצאה בלתי נמנעת" של פעולה צבאית... כיצד מצדיקים את ההערכה שתוצאה מסוימת היא "בלתי נמנעת"? ראשית, יש לסקור את דרכי הפעולה האפשריות העומדות לרשות הצבא; שנית, יש לבחון את האפקטיביות של כל אחת מן הדרכים האלה מבחינת ההסתברות לפגיעה בטרוריסטים; ושלישית, יש לבדוק את התוצאות האפשריות והלא־רצויות הכרוכות בכל דרך פעולה. בדיקות אלה אמורות להצביע על דרך הפעולה המועדפת. תקיפת בית שנמצאים בו טרוריסטים מסוכנים וגם אזרחי אויב לא־מסוכנים עלולה לגרום לפגיעה בלא־לוחמים אפילו אם ננקטת דרך הפעולה המועדפת. הפגיעה באזרחים האלה תיחשב בלתי נמנעת כאשר כל דרכי הפעולה החלופיות הן פחות מוצלחות, אם מפני שהן מעמידות בסכנה חמורה יותר את שכניו של הטרוריסט ואם מפני שאין בהן אפשרות סבירה של פגיעה בטרוריסט עצמו.

 

דרכי הפעולה החלופיות הן פחות מוצלחות (אילוסטרציה)

 

מודה אני ומתוודה, אינני מצליח לראות הבדל עקרוני כלשהו בין עמדתם של שפירא ואליצור לבין עמדתו של כשר – לא ברמה המעשית, לא ברמה המוסרית, ולבטח לא ברמה שדומה שהכל מזועזעים ממנה, שהיא עצם העיסוק השכלתני, האטום לרגשות והפילוסופי-עקרוני בלגיטימיות של הריגת הגוי. ובאסא כשר אין כמובן שום ייחוד מהבחינה הזאת. ראו לדוגמה את המסמך המדהים שחובר על ידי ממשלת ישראל בנוגע למבצע "עופרת יצוקה", "The Operation in Gaza", שתפקידו "לדון במגוון של סוגיות עובדתיות ומשפטיות-בינלאומיות הנוגעות למבצע הצבאי בעזה" ולשים את המבצע "בקונטקסט העובדתי והמשפטי הראוי". מדובר במסמך יוצא דופן בן 163 עמודים, שכמעט בכל אחד מהם ניתן למצוא פלפולים מרתקים בעניין הפגיעה בגוי. בחרתי להביא רק דוגמה אחת מתוך כל אלה, העוסקת בלגיטימיות של השימוש בזרחן לבן כנגד גויים. וכך נכתב שם (בקיצורים הכרחיים):

 

במהלך המבצע בעזה, כוחות צה"ל עשו שימוש בנשק הכולל זרחן לבן... למטרות צבאיות בלבד (לדוגמה, הסוואת כוחות לוחמים)... [הנשק] לא כוון על אזרחים... צה"ל נקט אמצעי זהירות שונים המתאימים לסוג נשק זה. ראשית, נעשה שימוש בנשק רק למטרה שלשמו תוכנן, כלומר ליצור מסך עשן, ולא על מנת לתקוף אנשי צבא או להשמיד בניינים, מטרות שעבורן יש לצה"ל מגוון של כלי נשק אפקטיביים יותר... כל אמצעי הזהירות הללו אולי לא ביטלו את הסכנה של פגיעה באזרחים, אבל חוק העימות המזוין אינו תובע תוצאה כזאת. הוא דורש מהצדדים רק לנסות להקטין את הסכנה לאזרחים במידה האפשרית, בכפוף לצרכים צבאיים לגיטימיים... בעוד שמידת הפגיעה בפועל (להבדיל מזו שנצפתה מראש) כתוצאה משימוש בכלי נשק הכוללים זרחן לבן אינה ברורה, ישראל מכירה במציאות המצערת שייתכן שמספר אזרחים ומבנים אזרחיים נפגעו כתוצאה משימוש כזה בזמן המבצע בעזה...

נראה כי אין מספיק עדויות על מנת להגיע למסקנה כי זרחן לבן גרם לפגיעה משמעותית באזרחים בזמן המבצע בעזה. ייתכן שבפועל הדבר קרה במקרים מסוימים, אבל לא ברור באיזו מידה זה קרה... בסיכומו של דבר, התועלת המבצעית בשימוש במסכי עשן על מנת להגן על שלומם וביטחונם של כוחות צה"ל הייתה גדולה בהרבה מהסכנה שנצפתה מראש לאזרחים כתוצאה מהשימוש בהם. ניתוח המידתיות של השימוש צריך להיערך בהתאם לתוצאות שנצפו מראש, ולא ביחס לנזק שנגרם בפועל.

 

אין מספיק עדויות  כי זרחן לבן גרם לפגיעה משמעותית באזרחים (אילוסטרציה)

 

ומי רשאי לפגוע בגויים? חלק ניכר מהקצף הצדקני יצא על כך שששפירא ואליצור מתירים הריגה גם ללא פסק דין של בית משפט, כל עוד יש "מערכת מתוקנת שדנה ומטפלת בגויים". במקום אחר הם קובעים כי "לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם מלכות הרשעה. גם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם". פשוט נורא, בחיי. הרג רשעים ללא פסק דין של בית משפט וללא החלטה של אומה, אלא רק מתוקף "מערכת מתוקנת שדנה ומטפלת" או "יחידים מתוך המלכות"? אצלנו זה בחיים לא היה קורה. אצלנו הרי אין דבר כזה, "הריגת גויים". אצלנו יש רק "חיסולים ממוקדים" (ולעתים לגמרי לא ממוקדים), שבהם אנשים זוכים לגזר דין מוות מתוקף... ובכן, מתוקף "מערכת מתוקנת שדנה ומטפלת בגויים", אם חושבים על זה, ובלי שום פסק דין של בית משפט או אפילו "החלטה של אומה". הנה, לדוגמה, כך הסבירה המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז והנשיאה כיום, דורית בייניש, כיצד תתקבל החלטה מי ראוי למיתה בפסק הדין של בג"ץ בעניין ה"סיכולים הממוקדים":

 

יש לנקוט הקפדה יתרה באפשרות להסיר את הגנת הדין על חייהם של אזרחים בנסיבות המתאימות. במסגרת הקפדה זו, יש לבחון את רמת המידע לשם סיווגו של "אזרח" כנוטל חלק ישיר בפעולות איבה. על המידע להיות מבוסס היטב, חזק ומשכנע באשר לסיכון הנשקף מהמחבל לחיי אדם - סיכון הכולל גם פעילות מתמשכת שאינה מצטמצמת לפעילות קונקרטית ספורדית או חד פעמית. אוסיף כי בנסיבות מתאימות, מידע על פעילותו של המחבל בעבר, עשוי לשמש לצורך בדיקת הסיכון הנשקף ממנו בעתיד.

 

מערכת מתוקנת שדנה ומטפלת בגויים (אילוסטרציה)

 

הבנתם? "יש לנקוט הקפדה יתרה" שהמידע על הגויים שאותם נחסל יהיה "מבוסס היטב, חזק ומשכנע". מי "ינקוט הקפדה יתרה"? מי יחליט? זה קצת פחות ברור. אולי ניעזר אפוא בדבריו של הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון. בהתייחסו לדברים במאמרו המבריק "חוקי המלחמה ודילמות אתיות במלחמה נגד הטרור", הסביר יעלון:

 

הייתי רוצה לפרט בנוגע למבצעי "חיסול ממוקד". הואשמנו ב"הוצאה להורג וענישה של מחבלים בלי להביא אותם למשפט"... מבצעי חיסול ממוקד חייבים להיות מאושרים על ידי המפקד הצבאי הגבוה ביותר והדרגה הגבוהה ביותר של ההנהגה הפוליטית, עם ייעוץ מצד עורכי דין צבאיים ואזרחיים גם יחד.

 

הדרגה הגבוהה ביותר של ההנהגה הפוליטית (אילוסטרציה)

 

מה נאמר? "מערכת מתוקנת שדנה ומטפלת בגויים"! אמנם אין כאן שום החלטה של בית משפט (רק "ייעוץ מצד עורכי דין", שגם הוא הגיע רק אחרי פסיקת בג"ץ בעניין), אבל אל דאגה, בג"ץ רשאי בדיעבד – לאחר שהפעולה כבר בוצעה, המחבל שהוכרז כבן מוות ועוברי האורח התמימים בסביבתו כבר חוסלו – לבחון את הלגיטימיות של הפעולה! הנה כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, מתוך אותו פסק דין של בג"ץ:

 

אינטנסיביות הביקורת השיפוטית על החלטות צבאיות לנקוט בפגיעה מונעת הגורמת למותם של מחבלים ואזרחים חפים מפשע היא מטבעה מועטה. הטעמים לכך הם שניים: ראשית, הביקורת השיפוטית לא יכולה להיות מופעלת מראש. משקבענו בפסק דיננו זה הוראותיו של המשפט הבינלאומי המנהגי בסוגייה שלפנינו, לא נוכל, מטבע הדברים, לבחון את הגשמתה מראש. הביקורת השיפוטית תהא בסוגייה זו מטבעה בדיעבד. שנית, עיקר הבדיקה צריכה להיעשות על ידי ועדת בדיקה אשר על פי המשפט הבינלאומי צריכה לקיים בדיקה אובייקטיבית המופעלת בדיעבד. הביקורת של בית משפט זה יכולה, מעצם טבעה, להיות מכוונת רק כנגד החלטותיה של ועדה זו, וזאת על פי אמות המידה המקובלות לעניין זה.

 

עיקר הבדיקה צריכה להיעשות על ידי ועדת בדיקה (אילוסטרציה)

 

רוצים לדעת איך הדברים עובדים בפועל? גם זה מעניין מאוד. בג"ץ, בשבתו כבית המשפט לענייני הריגת גויים, קבע בזמנו כי אין להתנקש בחייו של אדם אם ניתן לנקוט נגדו אמצעי שפגיעתו פחותה (מעצר, לדוגמה), וכי "פגיעה נלווית באזרחים תמימים תהיה חוקית רק אם היא עומדת בדרישות המידתיות". בכתבתו של אורי בלאו ב"הארץ" (28.11.2008), לעומת זאת, נחשף כי "צה"ל אישר תוכניות התנקשות בגדה גם כשניתן היה לכאורה לעצור את המבוקשים", וכי "בטרמינולוגיה צבאית קרה מאשרים הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל מראש, בכתב, פגיעה בחפים מפשע במהלך מבצעי התנקשות". הנה, לדוגמה, ב-12 באפריל 2007 אישר אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, לחסל את זיאד צובחי מחמד מלאישה ו"עוד שני נוספים לכל היותר"; באותו תאריך אישר ראש חטיבת המבצעים, תא"ל סמי תורג'מן, כי מספר ההרוגים המקסימלי בפעולה צריך להיות חמישה, וכי מומלץ לדחות את הפעולה בגלל ביקור מזכירת המדינה האמריקנית בישראל. יום לאחר מכן, בדיון בן 20 דקות, הביע גם הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, דאגה מביקור מזכירת המדינה ואמר שיש לשקול מחדש את מועד הביצוע. מה נאמר, פצצה מתקתקת יכולה כנראה לתקתק לאט מאוד כשקונדוליזה רייס בסביבה. על כך אמר פרופ' מרדכי קרמניצר באותה כתבה ב"הארץ": "המחשבה שיש אנשים שמתכנסים מאחורי מכתבה וחורצים את דינו של מישהו למוות היא מחשבה מפחידה". אבל מתברר שהמחשבה מפחידה הרבה פחות כשהמכתבה ניצבת בלשכתו של אלוף פיקוד מאשר כשהיא ממוקמת בחדרו של רב בהתנחלות.

 

בית המשפט לענייני הריגת גויים (אילוסטרציה)

 

ומה באשר להנחיות של בג"ץ להלכות הריגת גויים, או לביקורתו השיפוטית לאחר מעשה? ובכן, מתברר שראשי הצבא לא נורא מוטרדים מכל אלה. הנה יאיר נוה מבהיר באותה כתבה: "עזוב אותי מהנחיות בג"ץ. אני לא יודע מתי יצאו הנחיות בג"ץ ומתי לא. אני יודע שסיכול ממוקד מאושר... ואני מקבל את ההוראות מאגף מבצעים". ומה באשר לפגיעה בחפים מפשע, שעליה מוחלט מראש? שוב נוה: "מה שמוחלט מוחלט. בדרך כלל החבר'ה האלה הסתובבו עם אנשים רעים לידם, לא עם אנשים טובים". אוי, כמה טוב לדעת שאצלנו יש "מערכת מתוקנת שדנה ומטפלת בגויים", ושהיא קובעת מי רשאי למות על פי ההערכה האובייקטיבית אם מדובר ב"אנשים רעים" או ב"אנשים טובים".  

 

 

בדרך כלל החבר'ה האלה הסתובבו עם אנשים רעים לידם (אילוסטרציה)

 

אבל בואו נחזור להזדעזע קצת משפירא ומאליצור. השניים דנים גם בשאלת דין רודף. על פי ההלכה, הם מסבירים, יש היתר להרוג גוי "גם כאשר הרודף אינו מאיים להרוג באופן ישיר, אלא באופן עקיף. גם אזרח שמסייע ללוחמים נחשב רודף ומותר להורגו. כל מי שעוזר לצבא הרשעים בכל אופן שהוא מחזק רוצחים ונחשב לרודף. אזרח המעודד את המלחמה נותן כוח למלך ולחיילים להמשיך בה. לכן כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו".

 

 

כן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור את המלכות שלנו (אילוסטרציה)

 

שוב, הדברים מ-ז-ע-ז-עים ממש. האם כך יאה לעסוק בנסיבות הספציפיות שבהן אדם ייחשב למסייע לאויבינו וכך לגזור את דינו? במדינה מתוקנת הרי לא ייתכן שיקרה כדבר הזה. לכן אין לי אלא להניח שכל הדיון הפתלתל הבא, הלקוח לכאורה מתוך אותו פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין ה"חיסולים הממוקדים", איננה אלא השמצה פראית המופצת על ידי שונאי ישראל, שפרצו לאתר הרשמי של בית המשפט העליון והשתילו אותו בתוכו (אין באמת צורך לקרוא את כל הדברים, התרשמות כללית תספיק בהחלט):

 

אזרח הנוטל נשק (בין בגלוי ובין בסתר) והוא בדרכו אל המקום בו ישתמש בו נגד הצבא, או שהוא במקום הירי עצמו, או שהוא בדרכו חזרה ממקום הירי, הוא אזרח הנוטל "חלק ישיר" במעשי האיבה (ראו ווטקין, עמ' 17). לעומתו, אזרח התומך באופן כללי במעשי האיבה נגד הצבא, אינו נוטל חלק ישיר במעשי האיבה (ראו דופי, עמ' 230). בדומה, אזרח המוכר ללוחמים הבלתי חוקיים מזון או תרופות, נוטל אף הוא אך חלק עקיף במעשי האיבה.

(...)

מה הדין במרחב שבין שני קצוות אלה? מחד גיסא, הרצון להגן על אזרחים תמימים מוביל במקרים הקשים למתן פירוש מצמצם לדיבור נטילת חלק "ישיר" במעשי האיבה. כותב פרופ' קססה...

(...)

מאידך גיסא ניתן לומר כי הרצון להגן על הלוחמים וכן הרצון להגן על אזרחים תמימי דרך מוביל, במקרים הקשים, למתן פירוש נרחב לאופי ה"ישיר" של מעשי האיבה, שכן בכך מעודדים אזרחים להתרחק ככל האפשר ממעשי האיבה. כותב שמיט (Schmitt)...

(...)

על רקע שיקולים אלה יש לכלול בגדר נטילה של "חלק ישיר" במעשי האיבה, את המקרים הבאים: מי שאוסף מידע על הצבא, בין בתחומים שבהם מתבצעים מעשי האיבה (ראו, Parks, "Air War and the Law of War", 32 A. F. L. Rev. 1, 116 (1990); להלן – פרקס) ובין מעבר לתחומים אלה (ראו שמיט, עמ' 511); מי שמוביל לוחמים בלתי חוקיים אל המקום בו מתבצעות פעולות איבה או ממנו; מי שמפעיל כלי נשק בו משתמשים לוחמים בלתי חוקיים או מפקח על הפעלתם או נותן להם שירות, יהא המרחק משדה הקרב אשר יהא. כל אלה מבצעים פונקציה של לוחמים. הפונקציה קובעת את ישירות נטילת החלק במעשי האיבה (ראו ווטקין, עמ' 17, וכן Roscini). לעומת זאת, מי שמוכר ללוחם בלתי חוקי מוצרי מזון או תרופות אינו נוטל חלק ישיר אלא עקיף במעשי האיבה. הוא הדין במי שמסייע ללוחמים הבלתי חוקיים בניתוח אסטרטגי כללי ומעניק להם תמיכה לוגיסטית-כללית, לרבות תמיכה כספית. הוא הדין במי שמפיץ תעמולה התומכת באותם לוחמים בלתי חוקיים. אם אלה נפגעים עשויה המדינה שלא להיות אחראית לכך, אם הם נכנסים לגדר אובדן או נזק נלווה.

(...)

 

(מהציטוטים בהמשך השמטתי את שלל ההפניות, שרק התרבו.)

 

בספרות הבינלאומית קיימת מחלוקת סביב המקרה הבא: מה דין אזרח הנוהג במשאית המובילה תחמושת... יש הסבורים כי הוא נוטל חלק ישיר במעשי האיבה (ועל כן ניתן לתקוף אותו) ויש הסבורים כי הוא אינו נוטל חלק ישיר (ועל כן לא ניתן לתקוף אותו)... הסבורים כי הוא נוטל חלק ישיר במעשי האיבה גורסים כי ניתן לתוקפו. הסבורים כי הוא אינו נוטל חלק ישיר במעשי האיבה גורסים כי אותו אין לתקוף, אך אם הוא נפגע הרי זה אובדן נלווה הנגרם לאזרח המצוי בקרבת אובייקט צבאי הניתן לתקיפה. לדעתנו, אם הנהג-האזרח מוביל את התחמושת למקום ממנו ישתמשו בו לביצוע פעולות האיבה יש לראותו כנוטל חלק ישיר במעשי האיבה.

(...)

מה דין אזרחים, המהווים "מגן חי" (human shield) לטרוריסטים שנוטלים חלק ישיר במעשי האיבה? בוודאי שאם הם עושים כן משום שאולצו לעשות כן על ידי הטרוריסטים, אין לראות באותם אזרחים תמימים כנוטלים חלק ישיר במעשי האיבה... לעומת זאת אם הם עושים כן מרצונם החופשי ותוך תמיכתם בארגון הטרור, הרי יש לראותם כמי שנוטלים חלק ישיר במעשי האיבה.

 

אזרח התומך באופן כללי במעשי האיבה (אילוסטרציה)

 

ועוד כותבים שפירא ואליצור: "כדי לנצח את הרשעים צריכים להתנהג איתם בדרך נקמה ומידה כנגד מידה", כותבים שפירא ואליצור. "הנקמה היא צורך הכרחי כדי להפוך את הרשעות לכזו שלא משתלמת, ולכן לפעמים עושים מעשים אכזריים שנועדו ליצור מאזן אימה נכון". פשוט מזעזע. והנה אסא כשר בעניין דומה:

 

פעולה של סיכול ממוקד לא רק מגוננת באופן מיידי על אזרחי המדינה מפני מי שנמצא בעיצומו של ניסיון לפגוע בהם; היא גם יוצרת הרתעה, משום שהאויב נחשף ליכולתה של המדינה לגלות את פעילותו המסוכנת של אדם, לזהות אותו, לאתר את מקומו ולפגוע בו... אפקט ההרתעה אינו המטרה הראשית של פעולת הסיכול הממוקד, אלא תוצר לוואי רצוי שלה. הכוונה להשיג הרתעה כתוצר לוואי של פעילות צבאית היא כוונה ראויה.

 

מעשים אכזריים שנועדו ליצור מאזן אימה נכון (אילוסטרציה)

 

לעתים, קובעים שפירא ואליצור, מותר לפגוע גם בילדיו של הגוי, וכולנו מזועזעים כיאות. "חוסמי דרך – תינוקות נמצאים פעמים רבות במצב הזה", מבהירים הרבנים. "הם חוסמים את דרך ההצלה בנוכחותם והם עושים זאת באונס גמור. למרות זאת, מותר להורגם כי נוכחותם עוזרת לרציחה. יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים". בחלק השני של הדברים, יש להודות, השניים חורגים מעט מהנוסח המקובל יותר אצלנו, לפיו תמיד יש להצטער על מותם של ילדים, גם אם אין הדבר משפיע יותר מדי על עצם ההחלטה להורגם. אבל אל דאגה, דומה שגם כאן אנו צועדים בכיוון הנכון. הנה לדוגמה בוגי יעלון, באותו מאמר מונומנטלי שציטטתי לעיל, מתנצל על ההחלטה לדחות את חיסולו של מחבל בשל נוכחותן של בנותיו בסביבה:

 

המחבל שבנידון היה קריטי לתכנון ולביצוע מספר רק של פעולות התאבדות. בפעם הראשונה שבה הייתה לנו אפשרות להרוג אותו, הוא היה עם בנותיו, וביטלנו את המבצע כדי לחוס על חייהן. שישה חודשים מאוחר יותר, החלטנו לחסל אותו כשהוא היה לבדו עם אשתו. האם העובדה שאשתו הייתה שם הופכת את המבצע ללא מוסרי? האם הדחייה בהריגתו... הייתה מוצדקת? בשאלות כאלה, מי יכול להחליט? מבחינה מוסרית, אדם יכול לטעון שמאחר ש"ריחמנו על אכזרים, התאכזרנו לרחמנים". וייתכן מאוד שאותו אדם צודק.

 

האם העובדה שאשתו הייתה שם הופכת את המבצע ללא מוסרי? (אילוסטרציה)

 

כך אנו דנים אפוא בהלכות הריגת הגוי מדי יום ביומו: בקור רוח, בשכלתנות, במשהו שנחזה לאובייקטיביות עניינית. הנה, באותו מאמר ממש מציין יעלון כי בעניין החיסולים יש לבצע "ניתוח עלות-תועלת של השלכות השימוש בכוח". החוקרים המכובדים אסף זוסמן מאוניברסיטת קורנל ונעם זוסמן ממחלקת המחקר של בנק ישראל הלכו צעד אחד רחוק יותר ופרסמו מאמר מדעי מרהיב שכותרתו, ובחיי שאני לא ממציא את זה, "סיכולים ממוקדים – הערכת יעילותם למלחמה בטרור באמצעות נתוני שוק ההון". "בדיקת היעילות של ההתנקשויות מבוססת על בחינת התגובה של שערי המניות בבורסה בת"א על חדשות בדבר פעילות התקפית כזאת", כותבים החוקרים. "הניתוח שערכנו מלמד שתגובת הבורסה של ת"א על הסיכולים תלויה בשני גורמים: בכירות היעד והדרג שלו – פוליטי או צבאי. שוק המניות אינו מגיב על התנקשויות בפעילים זוטרים... ולעומת זאת מגיב בעוצמה להתנקשויות ביעדים בכירים".  

 

 

שוק המניות אינו מגיב על התנקשויות בפעילים זוטרים (אילוסטרציה)

 

פשעם היחיד של שפירא ואליצור הוא שהם פרסמו את הדברים בבמה שולית מבחינת הלגיטימיות הציבורית שלה, תוך שימוש ברטוריקה דתית ואגב הסתמכות על מקורות הלכתיים ולא על מקורות הנהנים מלגיטימציה ציבורית רחבה יותר: צבאיים, משפטיים, אקדמיים. אילו היו מפרסמים את אותם דברים בדיוק בבמה תקשורתית מרכזית, מתאימים את הרטוריקה כך שתערב לאוזני הציבור הציוני המיינסטרימי, ומתבלים בשפע ציטוטים ואסמכתאות מהמקורות הנכונים, הם היו משתלבים מצוין בשיח הציבורי השגרתי שלנו.

 

במה שולית מבחינת הלגיטימיות הציבורית שלה (אילוסטרציה)

 

לאור הדברים הללו, דומני שהמסקנה ברורה: ימונה באופן מיידי הרב יצחק שפירא לנשיא בית המשפט העליון, ויועבר הרב יוסי אליצור לתפקיד ראש הקתדרה לאתיקה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. את תפקיד הרמטכ"ל ניתן להעניק לרב יצחק גינזבורג, שהביע תמיכה נלהבת ב"תורת המלך", ומשרות ציבוריות מרכזיות אחרות יאוישו בידי שאר התומכים, ובהם הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף. במקביל, ימונה אהרן ברק לתפקיד ראש ישיבת "עוד יוסף חי" בהתנחלות יצהר, אסא כשר יהיה סגנו, וראשי הצבא, חברי הכנסת ובכירי עולם התקשורת והאקדמיה ימלאו תפקידי מפתח בישיבות "קיצוניות" שונות בהתנחלויות. לציבור ייקח אולי כמה שבועות להתרגל לתאריהם החדשים של הממונים, אבל ככל שהדבר נוגע להתנהלותה של מדינת ישראל, תאמינו לי שלא תרגישו בשום הבדל.

נכתב על ידי , 12/11/2009 15:03   בקטגוריות גזענות, הכחשת המציאות, צבא וחברה, ציונות, אקטואליה  
98 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איתן לרנר ב-12/7/2011 11:36



364,337

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ