לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 40





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

שטויות, עוד לא פסח!


אחד הוויכוחים המתישים ביותר במדעי החברה והרוח נוגע לשאלה אם השפה יוצרת מציאות או רק משקפת אותה. בלי לקחת חלק פעיל ומודע בוויכוח, לאמא שלי מעולם לא היה ספק בעניין. מבחינתה, המציאות היא כל דבר שהיא מכריזה עליו, ואם המציאות מסרבת לשתף פעולה, הרי שזו בעיה של המציאות ולא של אמא שלי. ציור מפורסם בתולדות משפחתנו, שהזכויות עליו שמורות לאחותי הקטנה והמופלאה, מתעד את אמא שלי יושבת על כיסא בעוד כל בני הבית מתרוצצים סביבה, וכמענה לשאלותיהם ההיסטריות ביחס למספר הדברים העצום שעוד יש לעשות לפני ליל הסדר מכריזה בתוקף: "שטויות, עוד לא פסח!". במשפט בודד זה לכדה אחותי באופן מדויק להפליא את יכולת הכחשת המציאות המדהימה של אמי, שעבורה כל בעיה, קלה כקשה, ניתנת לפתרון מיידי דרך הקביעה החד-משמעית כי הבעיה פשוט אינה קיימת.

 

 

עוד לא פסח, ולכן המוצרים על השולחן נמצאים שם לגמרי במקרה

 

ההמחשה המוצלחת ביותר לכישרון הנדיר של אמי לא זכתה, לצערי, לתיעוד אודיו-ויזואלי, אך מדברי ימי ההיסטוריה יהיה קשה למחוק אותה.

המקום: דירת גג ברחוב קטן על גבול תל אביב-גבעתיים.

הזמן: תחילת שנות התשעים, שעת ערב מאוחרת.

הנוכחים: בני משפחת תום, חוזרים לביתם אחרי ארוחת ערב אצל הדודה.

ההתרחשות: אחותו של תום פותחת את הדלת ומדליקה את האור בכניסה. בתגובה, ג'וק-בגודל-פרה שמנוחתו הופרעה פותח בספרינט מטורף ומסתתר מתחת לכורסה. כל בני המשפחה המבועתים, זולת אמו של תום, משמיעים צווחה גדולה.

אחות של תום: אההההה!!!!  יש כאן ג'וק!

אמא של תום: אין כאן שום ג'וק!

(הולכת לחדר השינה.)

קאט.

 

 

אין כאן שום ג'וק, ולכן המקק ההולך על הרצפה נמצא שם לגמרי במקרה

 

בשלב זה אין מן הסתם צורך בדוגמאות נוספות, אבל עוד אחת לא תזיק, ובכל מקרה אתם לא ממהרים לשום מקום, כי עוד לא פסח!

המקום: אותו מקום.

הזמן: אותו זמן.

הנוכחים: אמא של תום, אחות של תום, תום (סטטיסט).

ההתרחשות: אחותו של תום פותחת את דלת המקרר, מוציאה בקבוק חלב ולוגמת ממנו. על פניה משתרעת הבעת גועל.

אחות של תום: אמא, החלב מקולקל!

אמא של תום: הוא לא מקולקל.

אחות של תום (לוגמת שוב): אמא, הוא חמוץ!

אמא של תום: הוא לא חמוץ.

אחות של תום: תטעמי!

אמא של תום (לוגמת, מתאמצת להסתיר את הבעת הגועל): אז הוא קצת חמוץ, אין עם זה שום בעיה!

אחות של תום: אבל זה לא טעים!

אמא של תום: זה טעים מאוד!

קאט.

 

 

החלב לא חמוץ, ולכן הבעת הגועל על פניו של האיש נמצאת שם לגמרי במקרה

 

כמו כל בוגר כושל של השלב האדיפלי, גם אני מחפש זה שנים ארוכות את אותם אנשים המזכירים לי את אמי ואת כישוריה המיוחדים. על פי רוב, אני חייב להודות, אני נידון לאכזבה. די בבחינה שטחית של התנהגותם של מרבית האנשים כדי להגיע למסקנה כי הם אינם ניחנים באמת ובתמים ביכולת המרהיבה להכחיש את המציאות ולקבוע מציאות אחרת תחתיה, אלא בסך הכל ניחנים ביכולת המשעממת הרבה יותר המוכרת בפי פשוטי העם כ"לשקר". ובכל זאת, מדי פעם אני מופתע לטובה. כך, לדוגמה, במשך שנים ארוכות המקום החביב עלי ביותר בניו יורק לא היה – כמצופה – אחד מאתרי התיירות או התרבות המוכרים לכולם, אלא שכיית חמדה קולינרית בגריניץ' וילג' העונה לשם Seňor Swanky’s. בית קפה/פאב מקסיקני עלוב זה לא זכה באהדתי על שום איכויותיו הגסטרונומיות – את אלה, למעשה, לא זכיתי לטעום מעולם, ויודעי דבר מספרים כי הדבר המקסיקני האותנטי היחיד בו היה נטייתו לחולל תהפוכות קיבה אימתניות בקרב אלה שטעו ואכלו בו. אבל אני הערצתי אותו על שום השלט הענקי מחוץ לו שדיווח לעוברים ולשבים כי מדובר ב"Mexican Café & Celebrity Hangout".

 

 

"סניור סוונקי'ז" שורץ סלבז, ולכן העובדה שהם לא בתמונה היא לגמרי מקרית

 

אפשר ממש לדמיין את רצף ההתרחשויות שאותו חזו בעלי המקום כאשר עיטרו את המקום בשלט הזה: הולך לו לתומו בראד פיט ברחוב ונוכח לדעת כי הוא רעב. "היכן אוכל?", הוא שואל את עצמו. "האם אוציא את מיטב כספי על מסעדת יוקרה צרפתית? האם אסור לביתו של השף האהוב עלי? או האם אכנס לפאב המקסיקני המוזנח עם המוני הסטודנטים השיכורים, התפריטים המרופטים ובקבוקי הטבסקו המטונפים שניצב ממש לפניי? הו, מדובר ב'Celebrity Hangout!'. נפתרה הדילמה! אם חבריי הסלבריטאים יושבים פה כולם, הרי שברור שאשב פה גם אני! וההומלס השיכור היושב שם בפינה? אין ספק שמדובר במיקי רורק! סניור סוונקי'ז, היר איי קאם!".

 

 

אין כאן בראד פיט, ולכן נוכחותו בתמונה היא לגמרי מקרית

 

עד לאחרונה היה Seňor Swanky’s למופת חד-פעמי בעיניי, המתחרה היחיד שיכול היה לעמוד בשורה אחת עם אמא שלי ולא למצמץ. אך אז הופיעו, כמעט יש מאין, הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, ושר הביטחון, אהוד ברק, ודילגו בקלילות מעל לסניור ולאמא שלי גם יחד. בערב הוקרה ל"משפחת השכול" (במקור לא היו שם מרכאות, אבל הביטוי הזה מזעזע כל כך בעיניי שהייתי חייב להוסיפן) שנערך לאחרונה הכריז הרמטכ"ל בלא היסוס: "אני קובע כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם"; ואילו שר הביטחון הודיע בנחרצות דומה כי "אין ספק בלבי שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם".

אכן, פעם, בימים אחרים ואפלים יותר, נהוג היה לבחון את מידת מוסריותם של אנשים, ארגונים וצבאות על פי קריטריונים כלשהם. על מנת לקבוע כי צבא מסוים הוא המוסרי ביותר בעולם, לדוגמה, היה האדם הממוצע (שלא לדבר על הרמטכ"ל או על שר הביטחון הממוצע) נדרש להביא עדויות עובדתיות כלשהן. נניח, שהצבא שבו מדובר אינו עושה שימוש בנשק האסור על פי אמנת ז'נבה; נניח, שהצבא שבו מדובר אינו עסוק זה 42 שנה בפעילות של כיבוש אוכלוסייה אזרחית, כולל מקרים יומיומיים של התעללות, השפלה, השחתה וביזה; נניח, שהצבא שבו מדובר אינו מחסל אזרחים חפים מפשע בכמויות מבהילות, לעתים אפילו כמדיניות מוצהרת; ונניח, שהצבא שבו מדובר אינו מייצג חברה אלימה, שיכורת כוח, אטומה ועיוורת לסבל, לכאב ולרצח.

 

 

צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ולכן החייל שמאיים בנשק על ילד הוא לגמרי מקרי

 

אבל כל זה היה נכון לימים אחרים ולמקומות אחרים. אצלנו אין צורך בעדויות ואין צורך בעובדות, והמציאות נקבעת לא על פי מה שקורה בשטח, אלא על פי מה שהרמטכ"ל ושר הביטחון "קובעים". אז צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם לא כי יש עובדות כלשהן המצביעות על כך, אלא כי גבי אשכנזי "קובע" זאת, וצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם לא כי יש ראיות כלשהן המצדיקות טענה כזאת, אלא כי לאהוד ברק "אין ספק" בכך. ואנו אזרחי ישראל, יכולים רק לשמוח על כך שיש לנו מנהיגים נחושים וחזקים כל כך, שביכולתם לא רק לתאר את המציאות אלא גם "לקבוע" אותה; ובביתם, אין ספק בלבי, עוד לא פסח; ומשכנם, אני קובע, נקי תמיד ממקקים; ובמקררם,  אני מכריז ללא ספק קל שבקלים, החלב אף פעם אינו חמוץ.

 


(ועכשיו לא נותר לי אלא לקבוע גם כי אינני עומד לבלות את ליל הסדר בחברת שני האנשים המעצבנים ביותר על פני כל כדור הארץ, ולקבוע כי הולך להיות לי השבוע הנפלא בחיי, ולקבוע כי כולכם הולכים לכתוב בתגובות שזה הפוסט הגדול ביותר בתולדות הבלוגוספירה ובכלל מגיע לי פרס נובל לספרות ולשלום גם יחד. חג שמח לכולם.)

נכתב על ידי , 8/4/2009 06:14   בקטגוריות סיפורים אישיים  
109 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תום ב-15/4/2009 07:10



354,505

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ