לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


Avatarכינוי: 

בן: 40





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

איך הפכתי לסופר מפורסם (חלק א')


הפוסט הזה יצא לי ארוך מאוד, אפילו בסטנדרטים שלי, אז למען הנוחות אני מפצל אותו לשניים. את החלק השני אעלה בעוד כמה שעות כך שאפשר יהיה לקרוא אותם בנפרד או ברצף, לבחירתכם.

 

החלק השני הועלה בינתיים, והוא נמצא כאן.

 


הכל התחיל לפני כמה חודשים, וכמו רוב התוכניות שלי, גם זו יצאה לדרך לגמרי בטעות. את השנה האחרונה, כפי שחלק מן הקוראים כבר יודעים, אני מעביר בחוסר מעש באוניברסיטה השוכנת לבטח על חופה הצפון-מזרחי של יבשת אמריקה, ואת רוב ימיי אני מכלה במשרד הצפוף והמצחין שפרנסי האוניברסיטה העניקו לי ברוב חסדם. מאחר שהבדידות בחלק הזה של העולם קשה היא, אני משתדל להעסיק את עצמי בכל הפעילויות התרבותיות שיש לעיר להציע, החל בהופעות – שאותן אני פוקד על בסיס כמעט יומיומי – וכלה בסרטים, במוזיאונים, ובכל שאר הסוגה העילית שהדוד סם וחבריו מייצרים. ומאחר שאני גם, כידוע, אספן כפייתי של ספרים, אני מבלה חלק ניכר מזמני בחנויות ספרים, גדולות כקטנות, ומשתדל להעשיר את ספרייתי הקורסת גם כך בעוד כמה מאות יצירות שלא אזכה לקרוא גם אם אחיה עוד מאתיים שנה.

באחת מגיחותיי הנ"ל לסניף חנות הספרים "בארנס אנד נובל" הסמוך לדירתי הקטנטנה, נגלה לעיניי מחזה מעניין. בעודי מעיין בספרים החדשים שהוצבו על שולחן מרכזי בחנות, ראיתי אדם כבן 45, על פי הערכתי, ניגש לדוכן המידע הסמוך לשולחן שלצדו עמדתי ומציג את עצמו בפני העובד שאכלס אותו. מאחר שדבריו נשמעו לי מסקרנים, זקפתי את אוזניי והקשבתי בחשאי. הוא הציג את עצמו כאחד, מארק קינגוול שמו, והסביר שהוא נמצא במקרה בביקור בעיר, ומאחר שראה שמוכרים בחנות את ספרו שיצא לאור אך לאחרונה, "Concrete Reveries: Consciousness and the City", הוא ישמח לחתום על העותקים הנמצאים במקום, אם למנהל לא אכפת. העובד קרא למנהל, וזה הסכים להצעה בשמחה, ואף ציין בהתרגשות: "We would be honored". קינגוול ניגש לשולחן שעליו רכנתי וחתם בזריזות על שישה או שבעה עותקים שהיו שם, ולאחר דברי פרידה מנומסים מהמנהל הלך לדרכו. זמן קצר לאחר מכן גם אני הלכתי לדרכי, לא לפני שקניתי – כמובן – את אחד העותקים החתומים.

 

"Concrete Reveries"

 

בדרכי הביתה מצאתי את עצמי תוהה לגבי הקלות שבה אפשרו לקינגוול לחתום על ספרו. לאורך כל האינטראקציה עם המנהל והעובד הנוסף, לא ביקש ממנו איש להוכיח כי הוא אכן הסופר החתום על הספר, או בכלל להזדהות באופן כלשהו. כשהגעתי הביתה, חיפשתי באינטרנט ומצאתי את תמונתו של קינגוול, ונוכחתי לדעת כי אכן בו היה מדובר. אולם המחשבה על הקלות שבה יכול היה להערים על מנהל החנות, אילו רק היה רוצה בכך, לא נתנה לי מנוח, ויותר מכך הציתה את דמיוני. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות סופר מפורסם ומצליח, אבל בשל שילוב יוצא דופן של חוסר כישרון ועצלות כרונית, לא הצלחתי מעולם לכתוב שום דבר העולה באורכו על הפוסטים בבלוג שלי (אם כי יש הטוענים שחלק מאלה מקבילים באורכם לרומן בינוני בגודלו של טולסטוי, והצדק עימם). ובשל היותי נציג אופייני של תקופתנו, הרי שיותר משאני רוצה להיות סופר מפורסם, הרי שאני רוצה לזכות בתהילה של סופר מפורסם. אחרי הכל, חשבתי, לשם מה עלי לעמול במשך חודשים ושנים ארוכות על כתיבה, עריכה וליטוש, אם אני יכול פשוט להציג את עצמי כסופר קיים אך לא יותר מדי מוכר, ולזכות בהערכה ובכבוד שאנשים מסוגו של קינגוול זוכים בהם? בשלב זה התוכנית שלי החלה לקרום עור וגידים.

 

 

מארק קינגוול זוכה בהערכה ובכבוד

 

החלטתי להתחיל בקטן, על מנת לבדוק את השטח ולבחון אם אכן יש לתוכנית סיכוי להצליח. היה לי ברור שבחירה נכונה בסופר היא קריטית, ועל כן סקרתי ביסודיות את ספרי הפרוזה שיצאו בעת האחרונה. אחרי לא מעט התלבטויות, מצאתי את הסופר המושלם: אמיר גוטפרוינד, שספרו "העולם, קצת אחר כך" יצא זמן קצר לפני כן בתרגום לאנגלית תחת השם "The World a Moment Later". בהיותו ישראלי, ידעתי שאוכל לזייף התמצאות מרשימה יחסית בעולם התוכן של ספרו אם מישהו ישאל אותי עליו (מה גם שקראתי את הכריכה האחורית), ובהיותו סופר טרי ואלמוני יחסית בזירה האמריקנית, הסיכוי שמישהו יידע לזהות שלא מדובר בי – או שיעלה בכלל על דעתו שמישהו ינסה להתחזות דווקא לגוטפרוינד – היה קלוש עד אפסי. למרות זאת, החלטתי לא להסתכן, ובמקום ללכת לאחת מרשתות הספרים הגדולות, בחרתי בחנות ספרים קטנה ועצמאית שאינני פוקד אותה בימים כתיקונם, ושם התחלתי במסע ההתחזות המתגלגל שלי.

 

 

"העולם, קצת אחר כך"

 

על אף ההתרגשות והלחץ שבהם הייתי נתון, ההתנסות הראשונה הייתה חלקה ואף הצליחה הרבה מעבר למשוער. בעלת החנות, אישה נעימה המנהלת את המקום עם בעלה זה למעלה מעשרים שנה, שמחה מאוד לפגוש את הסופר הצעיר מישראל, שיתפה אותי מחוויותיה מטיול לירושלים שעשתה באמצע שנות התשעים, והבטיחה לקרוא את ספרי במהרה אחרי שנוכחה לדעת איזה בחור מקסים הוא האיש שכתב אותו. אחרי שהביאה לי את שלושת העותקים שהיו בחנות כדי שאחתום עליהם, שאלה בהיסוס עד מתי אני נמצא בעיר; לא ידעתי לאן היא חותרת, ועל כן מלמלתי משהו על אירוע בקונסוליה שייערך בעוד כשבוע, וציינתי שעד אז אני מנצל את הזמן לתיירות בעיר. בתגובה היא שאלה אם ארצה אולי לבוא ולהקריא מספרי בתחילת השבוע הבא. מדי פעם, הסבירה, הם עורכים אירועים כאלה בסניף קטן של הספרייה הציבורית הסמוך לחנות, ומאחר שיש להם רשימת תפוצה של כמה מאות אנשים, הרי שאפילו בהתרעה קצרה יחסית יש סיכוי סביר שלפחות חלקם יבואו לראות אותי מקריא מספרי וחותם עליו. זו דרך מצוינת לקדם את המכירות של הספר, הוסיפה כדי לשכנע אותי סופית, אבל בשלב הזה כבר לא הייתי זקוק לחיזוקים. כל רצוני היה, הרי, בתהילה הנלווית למעמדי כסופר, ולא יכולתי לחשוב על דרך קלה מזו להשיג אותה. לפיכך הסכמתי בהתלהבות.

 

 

אמיר גוטפרוינד, איש מקסים

 

בהערת אגב אוסיף כי אירועים כאלה, שבהם סופרים קוראים מספריהם וחותמים עליהם, הם אכן נפוצים פה מאוד, ומתקיימים הן ברשתות הספרים הגדולות, הן בחנויות העצמאיות, והן בספריות הציבוריות. כל סופר המכבד את עצמו יוצא אחרי פרסום ספרו ל-book tour ארוך, וכאשר מדובר בסופרים פופולריים, הרי שהתורים המשתרכים מחוץ לחנויות (כולל, לפעמים, סניפים של וולמארט וקוסטקו) יכולים להיות ארוכים מאוד. אני בעצמי השגתי כך עותקים חתומים של ספרים של סלמן רושדי, אומברטו אקו וג'ון בנוויל, בין השאר. כמעט בכל חנות ספרים שאליה נכנסים, ניתן למצוא פוסטרים או עלונים המדווחים על הגעתם של סופרים כאלה ואחרים לחנות בעתיד הקרוב. אף שהמחשבה על הקראות כאלה לא עלתה על דעתי בתחילת הדרך, הרי שהצעתה של בעלת החנות הפכה אותה למוחשית מאוד.

 

 

מודעות על הקראות סופרים בסניף "בורדרס" מקומי

 

ערב ההקראה הראשון שלי כאמיר גוטפרוינד נערך בסניף קטן של הספרייה הצמוד לצ'יינה טאון המקומית. זה לא היה אירוע מפואר במיוחד, ולמעשה הושלכנו אל תוך חדר קטן בירכתי הספרייה שנראה כמו כיתת לימוד מבולגנת. עיטורים סיניים בנאליים קישטו את הקירות, ארגזים עמוסי ספרים וצעצועים היו זרועים בכל פינה, ומעל ראשיהן של שתי נשים שישבו בקהל הציצה בובת פנדה מגודלת. בחלקו האחורי של החדר הוצב שולחן שעליו הונחו כמה עשרות עותקים של ספרי האחרון, וגם כמה עותקים של התרגום האנגלי ל"שואה שלנו", שיצא כשנה קודם לכן. הקהל מנה לא יותר מ-25 נפשות, כמחציתם סינים-אמריקנים שלא שמעו מעולם על הספר או הסופר אבל היו במקרה בספרייה כאשר הכריזו שההקראה עומדת להתחיל. אחרי שבעלת החנות ומנהלת הסניף, סינית-אמריקנית צעירה ויפהפייה, הציגו אותי כ"סופר הצעיר המבטיח ביותר בישראל", והקריאו משפע הביקורות המשבחות שהורעפו על ספרי, הגיע שלב ההקראה.

 

 

פנדה מציצה מעל ראשי הנוכחות בערב ההקראה הראשון שלי

 

עוד קודם לכן, בדירתי, גמעתי במהירות את החצי הראשון של ספרי המדובר, על מנת שאהיה מוכן לענות על שאלות לגביו במהלך הערב. כמו כן חיפשתי קטע להקראה, ולאחר הטלת מטבע כדי להכריע בין שתי אופציות בחרתי בקטע קצר מפרק 17, שהיה גם משעשע יחסית, גם כתוב יפה, וגם בעל ניחוח שהוא בו בזמן גם מקומי וגם אוניברסלי, בשל העיסוק שלו בשואה. כשהתחלתי לקרוא, קולי רעד מעט, אבל עד מהרה נכנסתי לאווירה ובסיום הקטע המדובר כבר הייתי כמעט משוכנע שבאמת אני הוא זה שכתב את המילים שאותן קראתי בלהט רב כל כך. תגובת הקהל הייתה אמנם לא אחידה, אבל לצד אישה מבוגרת אחת שיצאה באמצע וכמה סינים שנראו כאילו הם לא מבינים מה הם עושים שם בכלל, היו כמה שצחקו במקומות הנכונים, השמיעו צקצוקי הזדהות בחלקים אחרים, ומחאו כפיים בהתלהבות כשסיימתי.

נותרו עדיין קרוב לשלושים דקות לשאלות, ואף שפחדתי מהשלב הזה במיוחד, גם הוא עבר באופן חלק. עורך דין שישב בשורה הקדמית הודה שאמנם לא קרא עדיין את הספר, אבל אפילו מהקטע הקצר שקראתי ניכר שמדובר ביצירה מבריקה, והוא במיוחד שמח על כך שגילה שגם ישראלים הם בני אדם כמו כולם, כי הוא רגיל לראות ישראלים רק בהקשרים רציניים וכבדים בחדשות, ועל כן חשב שאין להם חוש הומור, והוא שמח לגלות שיש להם חוש הומור כמו לאנשים רגילים. בחור צעיר שישב בשורה השנייה ציין שיצרתי כמה מהדמויות המקסימות ביותר שהוא קרא עליהן מעודו ושאל אותי איך הצלחתי לחשוב עליהן, ובתמורה המצאתי סיפור ארוך על קרובי המשפחה הציוריים שליוו את תקופת הילדות שלי. אישה אחרת תהתה אם למדתי בסדנת כתיבה כלשהי, ובתגובה אמרתי שלא, אבל עברתי את כור ההיתוך של צה"ל שהוא חוויית הלמידה החזקה והמשמעותית ביותר. תשובה זו הובילה למספר רב של הנהוני הסכמה בקהל.

אחרי עוד כמה שאלות, שעליהן השבתי כמיטב יכולתי, התערבה מנהלת הסניף והסבירה שמאחר שהם עומדים לסגור בעוד כרבע שעה, ניאלץ לסיים על מנת שיישאר לי זמן גם לחתום על הספרים, כדי שכל מי שרוצה יקבל חתימה. מספר הקונים אמנם לא היה רב, אבל בכל זאת הצלחתי לחתום על שבעה או שמונה ספרים, כמה מהם עם הקדשה מיוחדת, ובשני מקרים אף נעניתי לבקשה לחתום בעברית ולא באנגלית.

 

 

אני חותם על "העולם, קצת אחר כך"

 

הערב הגיע לשיאו, מבחינתי, כאשר כמה מן הסינים שישבו בקהל ונראו עד אותו רגע מנומנמים להפליא ביקשו להצטלם איתי, ובמשך כמה דקות עמדתי לצד סדרה הולכת ומתחלפת של אנשים (גם עורך הדין הצטרף בשלב מסוים), בזמן שתקתוקי המצלמות נשמעים מכל פינה. לאחר מכן הוזמנתי לארוחה במסעדה מקומית עם בעלת החנות, מנהלת הסניף ועורך הדין – שמצא לנכון להצטרף לכל דבר, כנראה – והעברנו את הערב בשיחה ארוכה על החיים בישראל, על הפרת זכויות יוצרים של סופרים ועל המשבר הכלכלי, לאו דווקא בסדר הזה. חזרתי לדירתי עייף אך מרוצה עד מאוד.

 

 

מימין: אני מצטלם עם חבורת סינים נלהבים (ועורך דין). משמאל: סינים נלהבים מצלמים

 

ההצלחה האדירה של הערב הראשון הפכה אותי לנועז יותר. במשך השבועות הבאים, הרחבתי את זירת הפעולה שלי והתחלתי להופיע גם ברשתות הספרים הגדולות. בכל חנות שאליה הגעתי, הצעתי לחתום על הספרים ולאחר מכן הוספתי שאם מנהל החנות מעוניין, אני יכול להגיע גם לערב הקראה וחתימה מיוחד. בכל המקרים נעניתי בהתלהבות, ובאף מקרה לא העלה איש ספק בנוגע להיותי אמיר גוטפרוינד. לערב הקראה אחד, בסניף "בארנס אנד נובל" גדול, הגיעו גם כמה ישראלים מקומיים, אך גם להם לא היה מושג שאני אינני הסופר, והם אף הביאו עותקים בעברית של הספר כדי שאחתום עליהם. עם הזמן, לבשתי על עצמי את זהותו של גוטפרוינד באופן כמעט מושלם, ואף נהניתי ממנה מאוד.

 

 

אני מקריא בסניף "בארנס אנד נובל" מקומי

 

כאשר סיפרתי על מעלליי לאחת משותפותיי למשרד, היא שאלה בתדהמה אם אינני מרגיש שלא בנוח לגנוב כך את זהותו. השבתי בכנות שאינני רואה במעשיי כל בעיה, שכן רק בזכותי נמכרו כמה מאות ספרים שלו באנגלית שלא היו נמכרים לעולם בנסיבות אחרות. מעטים מאוד מאלה שהגיעו להקראות הכירו את גוטפרוינד קודם לכן, ומעטים עוד יותר קראו את ספריו. לפחות במידה מסוימת, הסברתי לשותפתי, אפשר לומר שאני בעצם אחראי להצלחת ספרו של גוטפרוינד הרבה יותר משהוא אחראי לה בעצמו; הוא בסך הכל כתב אותו, אבל אני הוא זה שחתם עליו, זה שהביא אותו לידיעת הציבור וזה שגרם לאנשים לקנות אותו. לא רק שלגוטפרוינד אין שום זכות לכעוס עלי, סיכמתי, אלא שלמעשה הוא חב לי את כל הצלחתו הבינלאומית.

 


(בזאת מסתיים חלק א' של הפוסט הזה. חלק ב' יפורסם, כאמור, בשעות הקרובות. עם הקוראים חסרי הסבלנות הסליחה.)

 

חלק ב' של הפוסט הועלה, והוא נמצא כאן.

נכתב על ידי , 1/4/2009 07:14   בקטגוריות סיפורים אישיים, ספרות  
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אישתון ב-10/6/2012 21:28



357,203

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ