 תודה ולהתראות | ||
6/2008 פוסט של תחילת הלילה אתמול היה לי פוסט נורא ארוך בראש, שכלל הכל, החל מדעתי על ברית מילה עברית, דרך הטיול האחרון שלי למדבר והסניאס המפתיע שפגשתי שם, עובר את החינה האשכנזית האסלית הראשונה בארץ (הזוג הוא שידוך שלי, עוד שניים ואני מקבלת כסא שמור בגן עדן, שורה ראשונה), וסיום בהודעה דרמטית. אבל לא הספקתי לכתוב אותו כי היו לי עיסוקים אחרים. יש שיקראו להם חיים. אחרים יאמרו שלשחק AD&D זה לא חיים, אבל כל מי שיודע מה זה מספיק כדי לקרוא לזה ככה הוא חנון בעצמו אז לא ממש אכפת לי. היה גם עוד פוסט עם רעיון אחר לחלוטין אבל אני לא בטוחה שהיום נגיע למשהו מהם. היום הוא סתם פוסט ביניים רגיל ואולי יום אחד גם האחרים יזכו להכתב. פוסטי ביניים מתאפיינים בשלושה דברים: ראשית, אין להם כל מטרה. שנית, הם לא באים להביע כל רעיון או לספר על שום חוויה ספציפית. ושלישית, ברוב המקרים לכותב אין מושג מה הולכת להיות המילה הבאה, שלא לדבר על שורה. זהו, רבותי, פוסט בסגנון אימפרוביזציה. רוצה להמציא את עצמו מחדש כל רגע ורגע, מתאמץ למתוח ולעניין. לעתים הוא עילוי מטורף ובמקרים אחרים הוא כשלון גורף. חסר מבנה, חסר צורה, קופץ בין נושאים ואסוציאציות, לא נכנס לעומק כמו פוסט מסודר ומתוכנן אבל גם לא מרדים כמוהו. הכותב לא יודע מה הוא הולך לכתוב והקורא לא מנחש את ההמשך. החביתה שבבטן מחממת ומזכירה לי גם את הלילות הבודדים שעוד יעברו עלי בבית הזה. זה לא מעציב אותי. לא נכון יהיה לומר שלא אכפת לי, אבל אני משלימה עם המצב. ובוחרת אותו. הרי כל האופציות בעולם לפתור את הבדידות עומדות לפני, עדיין. אבל יש לה את הקסם שלה והיא מותירה לי הרבה זמן לעצמי, ועצמי היא אדם שאני מאוד אוהבת להיות בחברתו. אולי דווקא בגלל מחסור בזמן עם עצמי אני חייבת אותה, את הבדידות הזו, כמו שמן אמבט חמים שעוטף את העור. לא הייתי משתמשת בדימוי הזה אילולא קניתי ביום שישי כמה מוצרי קוסמטיקה קטנים במתנה לכלה. אחר כך מצאתי את עצמי יושבת בסנטר ושותה בירה עם כמה אנשים שלא הכרתי, והולכת הביתה בעצלתיים. בחמש וחצי העירו אותי ברצף שני טלפונים מאותה בחורה, שלא הבינה למה לא באתי למסיבת הרווקות שלה בעוד אני לא הבנתי למה היא מתקשרת פעמיים לשאול אם אני אבוא כי הייתי בטוחה שזה בערב. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר עישנתי סיגריה בנמל יפו וחיכיתי שיאספו אותי. עם הספינה. רציתי גם לומר משהו על סיגריות, וליתר דיוק, על חוק המאפרה. היה היה חוק במדינת היהודים שנקרא חוק המאפרה. זה לא היה השם האמיתי שלו. נדמלי שפעם קראו לו חוק העישון, אבל כולם שכחו את שמו האמיתי וקראו לו חוק המאפרה. זאת מפני שכל פעם שהיה מעשן נכנס לבר ומבקש מאפרה, היו אומרים לו שאסור. או אז היה לוקח המעשן תחתית של בירה, מכופף ומכווץ אותה בצורות שונות כיד הדמיון הטובה עליו, והופך אותה למאפרה. אחרי כן היה שולף אותו הלך סיגריה, מדליק אותה באמצעות מצית ומעשן על הבר. הברמן היה מסתכל ושותק, והחבר של ההלך היה מדליק סיגריה אף הוא, כי מי שמעשן לבד מת לבד. מסרטן. פעם החוק הזה הרגיז אותי, היום הוא פשוט מצחיק. טוב, נדמלי שנגמר האלתור שלי להיום. אני אלך לכתוב לי משהו אחר ואתם, שלושת קוראי הנאמנים, תצאו לבאר ותעשנו סיגריה בשבילי, עם מאפרה עשויה מתחתית של בירה. בעצם אני סבורה שלפחות שניים משלושתכם לא מעשנים, אתם יכולים במקום זה לשתות אלכוהול, עם תחתית עשויה מתחתית של בירה. נשיקות נכתב על ידי , 15/6/2008 22:34 48 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא | ||
|
©
הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקצה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קצה ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2010 © נענע 10 בע"מ |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
