 תודה ולהתראות | ||
4/2008 איך אתה יודע שהבלוג שלך מת יום אחד אדם קם בבוקר ומגלה שהוא כבר לא בלוג. הוא לא חושב כל היום בצורה של פוסטים. הוא לא מגיב כל הזמן בלי הכרה. הוא לא מחפש עוד כמה דקות באמצע העבודה כדי להכנס לאתר ולבדוק מה חדש. יחצ"נים כבר לא שולחים לו ספאם. בלוגרים כבר לא מתקשרים אליו כל היום וקובעים איתו לצהריים. הקשרים שלו כבר במקום אחר. בחורים כבר לא שולחים לו מיילים נמרחים/ מתחכמים/ מטופשים על בסיס שבועי בנסיון כושל לפתות אותו. (כן אני בטוחה שגם לבלוגרים גברים זה קורה. אחרי הכל, יש מספיק גייז בתל אביב) הוא כבר לא יודע כמה מנויים יש לו, כמה קישורים יש אליו וכמה כניסות יש ביום, ומעדיף במובן מסויים שלא לדעת. ועכשיו, אחרי שהורדתי את זה מהלב, אפשר לכתוב משהו אחר. לדעתי לעבוד יותר מדי שעות זה ממש לא בריא. כלומר, 10-11 זה עוד נחמד, אבל 12+ יותר מיום אחד ברצף כבר מתחיל להיות לא לעניין. ז'תומרת, איך אני יכולה ללכת ליוגה בשמונה בערב אם אני במשרד עד תשע? קונפליקט! העיקר הוא שנחמד. כשיש הרבה עבודה ומרגישים שעושים משהו עם היום ומתקדמים לאיזה אנשהו, שיש אקשן והכל זז ומהיר ויש מה לעשות. בימים שאין עבודה אפשר לטפס על הקירות מרוב שגעון, למזלי זה לא קורה יותר מדי לאחרונה. עלה בדעתי שלפעמים אני מתגעגעת לכאן, לתקופה הזו של הכתיבה והזמן והרבה לקהילה. חלק מאלו שהכרתי עזבו וחלק עדיין כאן, אבל אני כבר לא כל כך, ואת זה קשה כבר לשנות. [הבהרה: זה לא פוסט פרידה. אני מתכוונת לצוץ עוד פה ושם עם כל מיני שטויות. פשוט, זה לא מה שהיה פעם, כמו שאומרים אצלנו הזקנים.] נכתב על ידי , 8/4/2008 22:08 18 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא | ||
|
©
הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקצה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קצה ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2010 © נענע 10 בע"מ |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
