לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מטפסת על קירות בפתח תקווה



Avatarכינוי: 

בת: 38

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2010

יום חמישי


אז מה היה לנו?

הרבה נסיעות, הרבה פקקים, אתמול היה יום עמוס אך טוב. אני פותחת קליניקה (מחדש) לייעוץ דרך קלפים ובכלל, והיתה לי על הבוקר אתמול פגישה מאוד טובה, עם מישהו שהיה לי ברור שהגיע שלא במקרה. היה טוב.

אחר כך נסעתי לתקן את המחשב שלי, ולשמחתי זה קרה מהר.

יש ימים כאלה שהכל מסתדר לך. למרות שאתמול נגמר בשתים עשרה בלילה באפיסת כוחות אחרי הרבה עמידה בפקקים, שעייפה אותי.

ועכשיו אני שוב בעבודה. פתחתי את היום באמירה לעצמי שלא נורא אם תחסר לי שעה או שתיים בעבודה. היום היום האחרון של החודש מבחינת עבודה וזה תמיד יום הדין... אז החלטתי לאפשר לעצמי לעבוד עד שעה סבירה ולחזור הביתה ולהיות עם הילדה. אמנם בן זוגי יקח אותה מהגן, אבל...

מצאתי את עצמי מתגעגעת אליה לפני כחצי שעה. יש משהו מאוד פיזי בגעגועים האלה - הריח שלה, והחיבוק שלה, והצחוק שלה, קרוב קרוב לפנים. בבוקר אין זמן לדברים האלה, וכשחוזרים מהגן הכל לחוץ מדי, ועייפים מדי. לפעמים קשה להתפנות ללצחוק ביחד. נורא קל להצחיק אותה. אבל צריך לנסות. משהו במטלות הפיזיות לפעמים לא מאפשר את זה.

נכתב על ידי , 28/10/2010 12:22  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת


כמה אנחנו בית מלון למחשבות ותחושות חולפות, זה לא יאומן. עד אתמול הייתי רק מוטרדת מהבת שלי וכמה חום יש לה, ועכשיו כשזה עבר זה כאילו נעלם לגמרי ואני כבר מוטרדת מדברים אחרים.

עכשיו אני חושבת על הזוגיות שלי. לא רק. יום שבת היום. הדבר השנוא עלי ביותר הוא להיות בבית כל היום ביום שבת, או אפילו להיות רק בפתח תקווה ביום הזה. לא יודעת למה, זה מדכא אותי. הבן זוג שלי הכריז שהיום הוא לא יוצא מהבית. הוא נתן לי לישון עד מאוחר, ואז כשיצאתי מהחדר הוא נכנס אל החדר וסגר את הדלת. כשהוא יצא שוב מהחדר הוא תפס אותי יושבת בסלון, בפוזה מדוכדכת משהו, ואמר שאני נראית מיואשת. הוא הציע לי לפגוש את אחותו או אחותי. באמת בדרך כלל אני מחפשת מקום ללכת אליו ואנשים להיות איתם ביום שבת, אבל היום, לא יודעת למה, גם לזה אין לי אנרגיות. אני יודעת שזה אני ואחריות שלי, ובכל זאת. אני שואלת את עצמי אם ללכת סתם ככה לטייל עם הבת שלי איפה שהוא (מחוץ לפתח תקווה) אבל זה נראה לי חסר טעם. אני מרגישה שאני בתוך אנרגיות שליליות ושאני בסך הכל צריכה לעשות סוויץ' בראש, אבל בדרך כלל זה מתאפשר רק באמצעות מפגש עם עוד אנשים. נורא קשה להיות עם הילדה לבד. לפעמים זה כיף, כמו אתמול בבוקר שלקחתי אותה והסתובבתי. אבל זה דורש המון אנרגיות. כשנמצאים עם עוד אנשים האנרגיות מתפזרות, האחריות קצת מתפזרת.

וגם בקטע של הזוגיות, אני מרגישה שנכנסנו עכשיו לתקופה של נפרדות כזאת. כל אחד בעולמו, יש שיתוף פעולה, אבל כל אחד רוצה לעשות את הדברים שלו וזהו כמעט. פעם בכמה זמן יש איזו פעילות משותפת, כמו להיפגש עם אמא שלו או ללכת לטיול קטן עם הילדה בשכונה. אתמול דווקא ראינו סרט בטלוויזיה ביחד. אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמקד.

נכתב על ידי , 23/10/2010 11:34  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




השבוע למדתי הומאופתיה מעשית. הבת שלי היתה חולה והיא נמצאת זמן מה בטיפול אצל הומאופתית. אבל זו פעם ראשונה שהיא ממש חולה מאז שהתחלנו את הטיפול. נקלעתי לצומת הומאופתיה נגד הרפואה וההיפך, צומת שכבר הייתי בה בעבר עם עצמי (בכלל, רפואה טבעית או הוליסטית למול הרפואה) והיא לא פשוטה בכלל. כי מה שזה אומר זה שאתה צריך לבחור באחד מן השניים, ויש איזו תחושה של בדידות במערכת - כי למרות שיש תמיכה משני הצדדים, הם לא מסכימים אחד עם השני.

כל זה הופך להיות מאוד מבלבל ומלחיץ כשמדובר בבריאות של הבת שלי, וכשסביבי אין ממש אנשים תומכים אלא בעיקר נשמות טובות שבמקרה הטוב נמנעות מלהגיב.

מאז הפיכתי לאמא גיליתי את הבטן שלי. לא במובן הפיזי, אלא במובן הנפשי - גיליתי שיש שם קול קטן, אך די ברור, שאומר מה נכון לעשות. לפעמים קשה לשמוע אותו בגלל הרעשים מסביב (כפי שציינתי לעיל) אך אם מקשיבים לו מקבלים ביטחון. וזה מה שליווה אותי בימים האחרונים. על אף החינוך שקיבלתי, שצריך להקשיב לרופאה, ואם מקבלים אנטיביוטיקה צריך לקחת אותה ועד הסוף, היה שם משהו אחר שהאמין שאפשר גם אחרת. אבל אני מרגישה שאני מתחילה להיות בנאלית.

אז כן, זה היה תהליך של שלושה ימים של שינוי מחשבתי, וטוב שכך. יש בזה אפילו מן ההקלה לראות שזה עובד.

 

ולעניין אחר -

הבוקר קמתי עם חלום בראש, לקח לו כמה דקות להתהוות שוב, כיוון שהקימות שלי לא שקטות ומסודרות (ובדרך כלל מלוות בצעקות שונות מרחבי הבית).

בחלום פגשתי שוב מישהו מן העבר, שהתקבע אי שם בתוך הלא מודע שלי בתור פנטזיה. זה מישהו שהייתי איתו כמה חודשים. ובחלום התנשקנו בתשוקה רבה.החלום גם היה חי ומציאותי, כאילו הוא ממש קורה. תמיד כשיש לי חלום כזה זו מעין הוכחה שקיים שם עדיין משהו חי בפנים. החלק שבי שרוצה את זה עדיין קיים. לא יודעת עד הסוף מה לעשות עם זה, כי זה בא עם תחושה קצת מרירה שזהו, דברים כאלה לא יקרו שוב, זה חלק שלא קיים בחיים שלי יותר. ויחד עם זאת שמחה שזה עדיין קיים ולא מת לגמרי.

נכתב על ידי , 22/10/2010 13:00  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

10,481
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליעלת סלעים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יעלת סלעים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ