אתה יודע, עכשיו גם אם תתן לי את כל הסיבות שבעולם לא יהיה בי שום רצון לבטוח בך כבעבר.

מי ישמע... כאילו בגדת באמון שלי. על גופתי, העדפתי לעצור הכל לפני שגם זה יקרה.

וזה משעשע אותי ברמות, כל הסיפור הזה. איך שהצלחת לשכנע אותי שאתה בן אדם כל כך מדהים. אבל אתה יודע מה באמת משעשע אותי? העובדה שאתה משוכנע בכך אפילו יותר.

הרי להיות חבר קרוב של מישהו, ואז להדוף אותו בעדינות כשמשעמם לך ומצאת לך צעצוע אחר זה לא פוגע... מה פתאום! הרי זה בלתי אפשרי להפגע ממך.

וזה הורג אותי, חוסר המודעות ההוא שאתה חי בו. אתה מציג את עצמך בפניך ובפני הסובבים אותך כאדם בוגר ומבין, אבל במציאות אתה רק עוד ילד קטן שמשחק עם חיילי הצעצוע שלו. ועצוב לי שאתה לא מבין את זה.

לא מתפקידי להיות זו שתפתח לך את העיניים. אני לא מרגישה כאילו הספקתי "לזכות" במקום מספיק מכובד בחיים שלך. לא מצצתי לך, אחרי הכל. shocking, yeah.

טוב, מצטערת... ההערה האחרונה הייתה באמת לא במקום. כי הדבר היחידי שאני עדיין מחזיקה מכל מערכת היחסים המעוותת הזו, הוא שראית בי יותר מזה. על זה אני מעריכה אותך, לא אשקר. אבל מה זה שווה כשמחליפים ידידי נפש, כביכול כמו גרביים מלוכלכות. דברים כאלה, מעריכים כל כך הרבה מערך המילים שלך.

לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאחרי הנסיעה הצפויה... משם אפשר רק לרדת.

אולי זו האובר רגישות שלי, אבל אחרי מפגשים עם אנשים כמוך אני מאבדת כל רצון ויכולת להעריך ולהקשיב ברצינות למילים של אנשים, כי לימדת אותי באיזה קלות זה יכול להשכח.

אם תצא לרגע מהסרט הנחמד הזה שאתה חי בו, תגלה שלצד כל האנשים שאוהבים את האתה המקסים, החברותי, הג'נטלמן ואיך לא, היפה. יש את כל אותם אנשים שהשתמשת וזרקת, שאתה פשוט לא מבין למה הם כל כך מתעבים אותך. אבל זה לא מזיז לך לאורך זמן... הם הרי לא נמצאים כבר איתך, מתחת לזרקור. אז טבעי שלא תקדיש להם שום טיפה מתשומת הלב היקרה שלך.

אני מבינה שזו לא אשמתך, באיזשהו אופן. זה פשוט האופי שלך- אתה נוטה להשתעמם בקלות. אבל הבעיה מתחילה כשאתה בכלל לא מודע לכך. אבל שוב, לא מתפקידי לדבר איתך על זה. אני כבר מזמן רחוקה מכל זה.

אני שונאת אנשים כמוך, שמרשים לעצמם להגיד דברים בעלי ערך בקלות שכזו.

מה שממש אירוניבכל העניין הזה, הוא שהשיחות הן עדיין אותן שיחות. חוץ מקומץ של זלזול מצידך, והרבה אדישות חבויה מצידי.

אבל לא אכפת לי... באמת, אני אומרת את זה לא בגלל הכחשה מעוותת כלשהי, אלא כי זה באמת כך. הפוסט הזה נכתב לא בנימה שנועדה לבקר את המעשים שלך, או איזשהי נימה של תקווה לכך שכל העניין יחזור להיות כמו שהיה לפני חודשיים.

נראה לי שזה פשוט ייאוש. כי נמאס. סמכתי עליך בעיניים עצומות ותליתי דווקא בך תקוות שאתה לא משקר. וחבל שלא היית מודע לכך אפילו... לכך שיש דבר אחד שאתה עושה לא בסדר, מכל אורח החיים המושלם הזה שאתה מנהל.

אתה יודע? אני חוזרת בי. מצטערת שלא יצא לך לזיין אתי, באמת.

-

Don't ever speak my name again.

מלנכוליה של סוף שבוע, נקרא לזה? למרות שבזמן האחרון המושג כמעט לא מוכר לי, נחמד לשוב לאווירה המוכרת של מוזיקה רועמת וכוסות קפה מרוקנים מפוזרים בכל רחבי החדר. משום מה גם קפוא פה בצורות מחרידות, אבל זו בטח רק אני, איבוד דם ושיט.

למזלי כל הקטע הלא נעים חלף, וביום שלישי כשיצאתי מבית החולים אפילו היה לי מצב רוח טוב. לא יודעת למה אפילו... מאז המטאל נייט באותו שבוע אני חווה סטירה אחרי סטירה. חוץ מכמה ימים שדני היה פה, כל התקופה האחרונה מרגישה לי כמו סדרה של אכזבות.

אני משערת שידידות בין גברים לנשים זה דבר פחות נפוץ ממה שנהגתי לחשוב. תמים מצידי להניח שאם אני לא מוצצת אני שווה יותר יחס מההיא שכן. שיהיה, מתגברים. אני רק שמחה שלי לא יצא להיות fuck toy של בחור ראנדומאלי.

האמת אני כבר לא בטוחה מה מציק לי, אני חושבת שזו העובדה שאחרי מקרים כאלה אני מבינה שלא באמת יש לי כתף להשען עליה. אני לא צריכה רחמים, ואני לא צריכה לשמוע מאף אחד כמה אכפת לו ממני אחרי שהוא נמנע מלדבר איתי. אני מסתדרת לבד, באמת.

אלוהים, כמה שאני לא אוהבת לצפות מאנשים שיראו בי משהו מעבר לאמצעי בידור לכמה שבועות. זה במילא מתפוצץ לי בפנים.

הגשם קצת מעודד, למרות הכל. למרות שזה קצת בזבוז שאין לי על מי לקפוץ באמצע הלילה כשיש רעם חזק מדי. אוף, אני כזאת נקבה. אני בשיא הרצינות צריכה להפסיק להתגעגע אליו אחרי פחות משבוע, זה לא בריא לי.

בקיצור, גשם לבד זה פשוט לא כיף. מה שמזכיר לי, הבוקר טבעתי בשלולית. זה היה סימן לכך שביום הזה לא יהיה שום דבר חיובי.

בכל מקרה, אין ממש טעם לפרט מה היה כל כך נוראי ביום הזה, כי זה פשוט לא מעניין, אז אני פשוט אמשיך לדלג לי בחוסר חינניות מנושא לנושא.

סוף השבוע האחרון גרם לי שזכרונות יפים כנראה אף פעם לא נגמרים. מספיק יום חם שמפתיע סתם כך באמצע החורף ובן אדם שאוהבים, והנה נוצר לו זכרון שכנראה יגרום לי לחייך עוד הרבה זמן כשאחשוב על היום הזה. כמו שאני נוהגת לכתוב בהרבה פוסטים- מילים יפות ואדי אלכוהול. נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני מייחסת את זה למשהו חיובי, ולמילים שאני באמת לא הולכת לשכוח. בסופו של דבר כל מה שידעתי באותם רגעים שאני רוצה עוד אין סוף בקרים כאלה, אין סוף ימים כאלה ואין סוף ערבים כאלה.

אני רוצה שסוף השבוע הבא יגיע כבר, יש לי הרגשה ממש לא טובה לגבי מחר. והבא מובטח להיות יפה יותר.

בכל מקרה, עכשיו נראה לי שאחזור לספרים שלי. ממש קפוא פה ואני משתוקקת להכנס למיטה.

אחלה סופ"ש שיהיה לקורא וחצי שלי :)

-

הירח נראה כמו החיוך של החתול מאליס. זה ממש מגניב לדעתי.

נתקפתי נוסטלגיה מוזרה לפי כמה שעות.

האייטונס שלי קפץ לשיר של להקה מסויימת שישר הזכיר לי את התקופה בחורף שעבר, לפני חופש חנוכה וקצת לפניו. להקה דיי גרועה למען האמת, משהו מוזר שנע בין פופ-רוק ופוסט-גראנג' מוזר כזה, בחיי שאין לי מושג. אבל השירים שלה תמיד מצליחים לעלות לי חיוך על הפנים. כנראה בגלל שהיא מזכירה לי את התקופה הכי יפה שזכורה לי. ימים שלמים של רביצה במיטה עם DVD שבקושי, קור מקפיא ושום דבר מעניין למראית עין. אבל באמת שאני יכולה לחשוב על דרך אחרת שהייתי מעדיפה להעביר בה את הימים האלה.

מצחיק שכבר עברה יותר משנה ואני עדיין זוכרת כל פרט מהשבועות האלה. לפני זה בחיים לא היה לי כל כך טוב, בחיים לא הרגשתי כל כך בנוח עם מישהו, אף אחד בחיים לא גרם לי להרגיש כל כך יפה, אף אחד לא שיתף פעולה בהתקפי הצחוק הדביליים שלי ועשה בשבילי כל כך הרבה רק בעצם הנוכחות שלו.

יש לי כל כך הרבה זכרונות מאז, שזה לא ייאומן. הלילה הראשון של המלחמה, שכמה שזה אירוני היה אחד היפים ביותר שהיו לי. אני זוכרת כמה מוזר הרגשתי לתת למישהו להכיר אותי כך.

אני זוכרת גם את הערב שהיה קצת לפני, שאותו אני כנראה אזכור להמון זמן. ואיך אפשר שלא, כשכל דבר בו היה פשוט מושלם.

כל הנסיעות באוטובוס בחזרה הביתה, כשהחיוך סירב לרדת.

מוזר לי לנסות לתאר את כל זה, כי הראש שלי פשוט מסרב למצוא את המילים הנכונות. אני בספק אם הן קיימות.

נכון לכרגע אני מרגישה ממש מטומטמת על כך שכתבתי את כל זה, כי וול... זה דיי פתטי, אתם חייבים להסכים איתי (באתם אני מתכוונת לשלוש הפדופילים שקוראים אצלי).

זה פשוט אחד מהדברים האלה שגם אחרי כל כך הרבה זמן מצליחים לעלות חיוך.

-

i miss you