Redundant.

הדבר היחידי שנשמע בחדר היה הדהוד של סטירה מצלצלת. "תתחיל לדבר. כי באמת שעוד לא התחלתי, ובוא נגיד שמשלמים לי על מונה. אז באמת שאין לי בעיה להשאר פה כל הלילה." הוא רק הסתכל עליו, ושתק. "בחור קשוח אני מבין." חייך והידק את כפפת העור שעל ידו הימנית. "אני לא קשוח" חשב לעצמו כשהצליל החד שעדיין הדהד בראשו דעך באיטיות. "פשוט לא נותר לי כלום להפסיד. והאמת? שאם הוא יהרוג אותי, אני לא חושב שאפילו יהיה לי אכפת.". הבחור לקח כיסא, הפך אותו, והתיישב מולו. "הבחור רואה יותר מדי סרטי משטרה." המשיך להרהר, וגיחך. הבחור הדליק סיגריה. "רוצה אחת?" הנהון קל סימן לו לשלילה. "תקשיב. הוא רק רוצה לדעת איפה זה, ולמה. ויש לך מילה שלי, אם אתה מדבר, אני משחרר אותך עכשיו, ולא תשמע ממנו עוד מילה לעולם. יעזוב אותך בשקט. אני לא חושב שיש דיל יותר טוב מזה." הוא לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. פתאום כן התחשק לו לעשן. הוא הסתכל על הסיגריה במבט כמהה. הבחור התקרב, תחב לו סיגריה חדשה לפה, הדליק אותה, ושחרר לו יד אחת. "רק כדי להראות לך שאנחנו באמת מנסים להיות איתך פה בסדר. הבוס לא מאמין שהכל צריך ללכת במכות ובעינויים." הוא פימפם את הסיגריה שבפיו, לקח שאיפה ארוכה, וחשב שלא יהיה מנומס לא לענות אחרי מחווה שכזו. הוא פלט את העשן באיטיות לתוך החלל הריק. חדר קטן ואפלולי, נטול חלונות, בעל שני כיסאות, מנורה, דלת ממתכת, ופתח אוורור קטן שהיה בפינת החדר. מקק גדול יצא מהחריצים. נראה כאילו התגורר שם זמן מה. הבחור קלט אותו בזווית עינו. הוא התכופף, הוציא עט מכיסו, והפך את המקק על גבו. לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, וכיבה אותה על בטנו החשופה. הג'וק החל להתפתל, וחיוך מהנה אך נגעל עלה על פניו. לאחר שהג'וק החל להרגע, הוציא את אקדחו, וירה בו. ההדף העיר אותו ממחשבותיו ומרחמיו למקק המסכן, ודמיין עתיד דומה לעצמו אם לא יתן לו מה שהוא רוצה. או לפחות משהו. לפתע פצה את פיו. "תראה. אני מעריך את המחווה." אמר, ולקח שאיפה מהסיגריה. הוא דווקא התענג עליה קצת יותר מהבחור, והרשה לעצמו להתמהמה עם סיומה. כי לא ציפה לנוספת. "אם היה לי מושג, הייתי אומר לך. לא בחרתי להגיע לכאן, ואין לי רצון להיות פה בדיוק כמו שאתה היית מעדיף לעשות משהו אחר כרגע. אני לא רואה סיבה שתאמין לי. אחרת לא הייתי נמצא במצב הזה. אבל זו האמת". זיק של עצב נראה בעיניו של הבחור. הנהון קל סימן לאישור.

הוא הלך לראות את השיננית שלו לעיתים תכופות כלכך, שהיה אפשר לחשוב שהיגיינת השיניים שלו חשובה לו מאוד. אבל הוא סתם רצה לראות אותה כמה שיותר, וזה היה התירוץ היחידי להיות לידה, כי ביישן היה מטבעו ומעולם לא הצליח לאגור מספיק אומץ כדי להציע לה לצאת איתו.

כל הריטואל כבר היה לו מוכר. הוא היה מרותק ליסודיות שבעבודה שלה. הרעש המונוטוני של מוצץ הרוק גרם לו לשקוע בשלווה עמוקה יותר מאישה שהרגע סיימה סדרת שיעורי יוגה ארוכה וארוחת בוקר מפוארת. הוא אהב במיוחד להסתכל ישירות לתוך המנורה שכאילו מרחפת מעליו, כדי שלאחר מכן יוכל למצמץ חזק, להסתכל עליה, ולחייך כשיראה את ההילה הדקיקה שסובבת אותה ומשתקפת ממנה, בעוד קרני האור מהדהדות מהחלוק הלבן שלה לרחבי החדר.

"אתה יודע. רוב האנשים שונאים כשהרופא שלהם פוקד עליהם לקבוע תור אצל שיננית." אמרה לו. הוא לא יכול לראות את הבעת הפנים שלה. הוא רק שוכב שם בעודה מנקה את הדם מהחניכיים המנופחות, וורודות, ונטולי האבנית שלו, ומקווה שהיא חייכה שם מתחת למסיכה שלה כשהיא אמרה את זה.

היא הלכה לראות את השיננית שלה לעיתים רחוקות. האורות המסנוורים עשו לה סחרחורת, הטעם של כפפות הלייטקס נשאר לה בפה אפילו אחרי ששטפה אותו כמה וכמה פעמים. ובכלליות, היא שונאת שאנשים זרים דוחפים לה אצבעות לכל מיני חורים. המוצץ רוק מזכיר לה שכשהייתה ילדה, אבא שלה אמר לה שזה שואב את כל החיידקים הרעים שעושים לה כואב לחור שחור וגדול. אבל זה לא עזר לה. כי מאז בכל פעם שהלכה לטיפול היא הרגישה אשמה. אפילו אם הם רעים, היא לא רצתה שהם ימותו. הם סה"כ שכנו בפה שלה, עשו קצת נזק פה, קצת נזק שם. שום דבר רציני. אחרי הכל, היא אשמה בזה. כל היום אוכלת ג'אנק בחוץ. לא שאין לה תירוץ טוב. היא כל הזמן עובדת. וכשהיא לא, היא מפגינה נגד הפלות, פעילה בשמאל, עוזרת בצער בעלי חיים. אפילו מאכילת בשר נמנעת. טיפוס פצפיסטי משהו. לא רוצה לעשות רע לאף אחד. והמחשבה שכל הבקטריות האלו נשאבות לתוך חור שחור גדול ונשלחות אל המוות שלהן פשוט גרמה לה לצער כלכך גדול. כי היא דווקא אהבה אותן מאוד.