לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2019

הסצנה המועדפת עליה


הזקן שלך יפה וגם השיער והעיניים בחום-ירוק שמביטות בי שוב, באהבה שבאמת לא תלויה בדבר (ולא בזה שריסקתי לך את הלב בחוסר רגישות מובהק, לפני חודשים ספורים) 

 

מתנצלת על זה שהדירה שלי עדיין לא מרוהטת כמו שצריך. אבל הנה, פסנתר חשמלי קניתי כמו שרציתי תמיד - זוכר? לא אורגנית, כאן יש את כל ה88 קלידים.

אתה שואל איפה כל הספרים שלי. חלק פה חלק אצל סבתא. אני כל נסיעה מביאה עוד קצת. ותראה בקרטונים יש ארונות מדפים שאני עדיין צריכה לבנות. אין לי זמן כלכך וזה גם לא חשוב. בוא, תראה את המיטה שלי.

מתיישבים.

לא הכי נוחה, אני מתנצלת, המסגרת הכי זולה שהיתה באיקאה. והמזרון, טוב, בשבועיים הראשונים היו לי כאבי גב נוראיים כל בוקר. אבל התרגלתי. אתה נשכב עליה למלוא אורכך ואומר, זה בסדר, היא נוחה. ובכלל לא מרגישים. לא כדי לגרום לי להרגיש טוב אתה אומר את זה. אלא באמת כי ככה אתה חושב.

נשכבת לידך, רגועה. יש חלק שמשייט באוויר בחוסר מנוחה שנקרא "בית" וחלק שמוכן לקלוט אותו שנקרא "זכרון" ומושג בשם "גבר שהציל אותך" וגם "יציבות". "פרופורציות". "עדיין שבור לב ממך". כל אלה מתלכדים ליצור דמות אחת שלך ששוכבת לידי עכשיו בעיניים פקוחות, מביטה בי. 

 

אני שוכחת מהכלוב-זהוב מהכלא מהקבר, רק נצמדת אליך כדי להסניף אותך והריח המדויק שממלא את כל הסינפסות במנה מזוקקת של געגוע ורגש ורצון לעוד.

אני יודעת הרי לדקלם את הצורה של הזין שלך בעל פה, היכן עוברים הוורידים, מה הצורה של הביצים, לקחת עפרונות צבעוניים ולשרטט עכשיו. לא, זה לא הזין הכי יפה ששמור לי בזכרון הקולקטיבי. אבל מוכר וידוע וכואב בתחת שלי בגלל גודל מוגזם שלמדתי להתרגל אליו בלית ברירה.

 

 וכשאנחנו מתפשטים עכשיו מהר אני מרגישה כמו שחקנית באיזה סיטקום, שמשחזרת סצנה מאיזה פרק בפעם המי יודע כמה, אבל זה בסדר כי זאת הסצנה האהובה והמועדפת עליה מכל הפרקים מכל העונות מכל הסדרות ששיחקה בהן אי פעם.

כשאנחנו מזדיינים ואתה מסמן אותי בזיעה שלך בריח שלך בנשיכה שלך את הכתף שלי. כשאני דוחפת את הכרית לפה ונושכת חזק כדי לא להרעיד את החדר את הבניין את העולם עם הגניחות צריחות עונג מוחלט שלי. שכולם יידעו שאני קיימת עכשיו, שאתה בועל אותי. כמה שלא אהבת ולא הבנת את הצורך שלי הזה, אף פעם. למה את כל הזמן רוצה שכולם יידעו. (זה מעבר לרצון. זה צורך. זאת משמעות) 

 

כשאתה גומר בתוכי וממשיך לנוע בתוכי, באיטיות, במתינות, שמשגעת אותי, ואני זזה באקסטזה כדי לקצוב את החדירות שלך למהירות יותר כמו לפני כן

כשכואב לי

עד שאני כבר לא יכולה. בכוס ובגוף ובנשמה. 

נכתב על ידי , 30/9/2019 11:13  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רון - ב-2/10/2019 21:37
 



מוזיאון הייניקן


ביציאה ממוזיאון הייניקן כבר הייתי בהיי טוטאלי. אם בגלל ליטר וחצי שנשתו מהר מדי (כמו כל ליטר וחצי שנשתים אצלי מהר מדי,) או שהסטלה מהג'וינט שעישנו בבוקר על התעלה סופסוף עלתה והחלה להשפיע, או שילוב של שני אלה ושל שמש נעימה, צפונית יותר מכל שמש שהכרתי.

 

הרחובות ההולנדים היו צרים יותר מתמיד, לא הצלחתי להשאר יציבה על האפניים בלי כמעט-להתנגש בו או בעמודי חשמל בדרך או בכל עובר ושב לידנו. אז הלכנו ברגל. לא זוכרת איך הצלחנו לגמוע את הקילומטרים בין המוזיאון לבין המלון כשאני בקושי עומדת על הרגליים ועוצרת בכל צומת תעלות אפשרית כדי להסתכל על שחפים במים ועל תיירים מנופפים מסירות לבנות ארוכות בקאנאל-קרוזים.

 

השוט הבא שזכור לי זה אני על ארבע במיטה שבחדרנו במלון, גונחת בעונג שכמותו לא הרגשתי חודשים, והוא עומד מאחוריי מזיין אותי באגרסיביות. זה היה זיון מתוק. נואש. הזדמנות אחרונה להחזיר לחיים אהבה קומלת. הוא בעל אותי אז, הוא מימש את השייכות שלי אליו. השתמש בי. בי השיכורה, החרמנית, המאושרת. בי התוקוות לשווא. כי זה כל מה שהטיול האחרון בהחלט הזה היה. תקוות שווא להצית מחדש איזה גפרור כושל שבחלום ילדותי משותף ורחוק עוד ישוב להדליק את המדורה. היא בערה פעם נכון? בברלין הרי לא הפסקנו להזדיין. אבל ברלין היתה מזמן מדי. ההבדל הזה בין מאוהבות לסתם אהבה שכולם מדברים עליו. ההבדל הזה שמחרפן אותי, שנשגב מבינתי, ולכן אני משתדלת ממש שלא לחשוב עליו כי המשמעות תהיה להשלים עם איזו עובדה מוגמרת (ככה כולם חיים? באמת, ככה כולם חיים?)

 

בנפאל סירבתי לשכב איתו, בשום כפר מהכפרים על רכס האנאפורנה, בשום מיטת עץ צרה, בטענה שישמעו אותנו והמיטות יזוזו והחדר יזוז וכל העולם יידע שאנחנו מזדיינים עכשיו. (כה סוריאליסטי שכל מה שמעניין אותי בימים אלו ש, כמה שיותר אנשים ישמעו אותי מזדיינת, ויקראו אותי מזדיינת, ואפשר בהחלט ורצוי שגם יראו אותי מזדיינת.)

 

בגאורגיה תירצתי את זה בכאבי מחזור שלא נגמרו 3 שבועות, ולא יעזרו כל הפרות היפות שבהו בנו מהכבישים ולא יעזור טיול סוסי פרא ולא גאיות מוריקים או מרתפי יינות משכרים. ואחרי גאורגיה חזרנו למציאות של עולם המבוגרים.

 

ומשם ככל שהחודשים חלפו הפחדים גברו החרדות התעצמו הליבידו גווע ואיתו כל חשק כל תשוקה כל רגש בוער. הכל גסס, מת. נקברתי בתוך כלוב זהוב של זוגיות עתיקה ויפה מבחוץ כמו פלקט לדוגמה שמתאר איך זה צריך להראות בעצם. הרי ככה זה יהיה מעכשיו ואילך כי זה מה שעושים כולם, לא? אבל המחנק הזה. לופת ודורש וכואב בעמימות מתסכלת. באיזה שלב, כל מה שעיניין אותי היה רק לשוב ולטפס איכשהו כמו אומה תורמן בקיל ביל, לשוב ולפרוץ עם יד אחת מתוך קבר, כדי להחזיר לעצמי נתיב אוויר כלשהו

 

וזה לא משנה שבאמסטרדם, שניה לפני הסוף, לכמה דקות ארוכות כששיגל אותי הרגשתי כמו זונה מתוקה בדיוק במידה שבה רציתי להרגיש.

ההייניקן היתה בהחלט אלוהית במוזיאון ההוא.

לפעמים בשביל סקס אחד אחרון ואיכותי זה כל מה שצריך.

נכתב על ידי , 28/9/2019 07:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין חדר בלב שלי שלא ביקרת בו


כמה אפשר לבכות על אהבה ולהתאבל על אהבה ולוותר על אהבה ולשכוח מאהבה ואז היא באה ומתדפקת על חלונך בעקשנות אופיינית בדמות מייל ששכחתי ששלחתי לך בכלל לפני הרבה נורא שנים זה היה משהו בנוסח של "הייתי מאוהבת בך כשנפגשנו וטיפלת בי במשך כל חודשי החורף של שנת 2014 המופלאה והמבולגנת, ולא ידעתי איך להגיד לך וידעתי שאתה אוהב אותי ולא יכול להגיד לי ועדיף שנסיים לתמיד את הקשר שתוקע אותי כי אני בזוגיות חדשה וחאלאס" הזוגיות החדשה הצהיבה מאז כבר מיושן ועובש ואני במרחק מנטאלי פיזי רגשי פורח של אלף שנות אור קדימה. ואתה, גבר מזדקן מריר ויפה שלי, אתה החלטת לתקוע את עצמך בידיים של ילדה מסוממת אחת שהכרת ברחוב, שלא ידעה להחזיר לך קמצוץ מכל זה, מי לוקח נוודת שיכורה ולמשך חודשים מארח אותה בביתו משקה אותה מאכיל אותה דואג לכל מחסורה, מזיין מקלח נוזף לוקח אותה לטיולים בכינרת ברמת הגולן מלווה אותה מרחוק כשהיא לוחמת לא ממש מצטיינת באיזה בסיס נידח אי שם במדבר. וכשיום אחד היא מספרת לו, תדע לך שהתחלפה לי קצינה והיא רוצה להוציא אותי לקורס מ"כים, ויום אחר היא מספרת לו - הכרתי שם מישהו, נראהלי שאנחנו יחד עכשיו, ויום אחר היא מתקשרת אליו אחרי שהוא מנסה שוב ושוב, לתפוס בקצה חוט מתולתל שעוד נותר, אומרת - תקשיב, זה נגמר, אני בזוגיות חדשה ואל תתקשר יותר, תודה, אבל ממתי סרטים נגמרים ככה,

 

ומאז כל ה4.5 שנות בצורת האלה אין חדר בלב שלי שלא ביקרת בו, ואין לילה שלא היית חולף במחשבות שלי, טוב אני לא יכולה לחסום גבר, 365 מעלות, תמיד יש סדק שדרכו הוא יכול להתגלות. לעובר ושב בא לוקח. (דייקתי במילים? בודקת. לא, לא דייקתי. לא אכפת לי.) לא תמיד זכרתי להחזיר את החסימה אחרי שהסרתי, והודעות בסגנון של, "את לא יוצאת לי מהראש, כבר כמה שנים זה ככה, וסליחה," היו עותקות את נשימתי ומבכות אותי למוות בקצה המיטה הגדולה איפה שאני אמורה להצמד לגוף גברי אחר גדול בכלל, בגילי, נורמלי, שלי, בריא לי הרבה יותר, נכון לי מכל הבחינות היבשות, אבל לא גרד מבחינה רגשית את התחלת העומקים הנפלאים של

מה שאתה גרמת לי להרגיש

שניםכל גמירה הוא הרעיד בי וכל הירדמות הריח חוזר אלי והידיים שלו שעוטפות אותי. שנים ככה. שנים. מה הטעם שיש בלא לבגוד פיזית, אבל רגשית כל לילה מחדש?

גיבורה גדולה!!!!!!!!!

יכלת להמשיך את זה עוד מלפני ש

מלפני ש

אבל אני לא אאשים את עצמי במוסריות הקלוקלת במיוחד כשהמושג בגידה כלכך הפכפך ואני לא נכנסת לזה עכשיו. לא.

 

איפה היינו

הודעות בסגנון של. ולמה אני שוב דומעת עכשיו כי הגבר הזה אני כבר לא חושבת שהוא נמצא. אני כבר לא חושבת שאני יכולה לנשק אותו להתרפק עליו ולהודות באיזושהי בדל של אהבה. אני כבר לא חושבת שאנחנו אותם אלה שהיינו כשנשכחנו לנצח בתוך התמונה שאני רוצה לזכור חזק עכשיו היום: גוף של אבא מחבק גוף של בת. והיא תמיד שיכורה ממשהו ותמיד עייפה ורעבה כי מי ישן ומי אוכל כמו שצריך כשיש סופש קצרצר בין שבועיים ארוכים שצריך לחזור לעשות חיל בכל מיני

אני מערבבת תקופות. אבל הבנתם? לא אכפת לי אם לא.

נפרדתי ממי שהייתי אמורה להתחתן איתו לפי כל התחזיות. והתחזקתי מאז כלכך ופרחתי מאז ואני הרבה יותר יפה ומגשימה עצמי ובמקום הכי טוב שהייתי בו בחיים מזה המון

המון

זמן

ואז היה הקטע הזה בעזריאלי ומאז חודשיים לא שומעת מילה ממנו, בשביל שברגע שהחרמנות תגבר עליו הוא יגרום לי להתייצב בכל נקודה שיבחר במדינה ויזיין אותי לא חזק מספיק

חוץ מאתמול שהיה, חזרו להיות לי ניצוצות כלשהם של

זכרתי

הוא זכר

הוא זוכר

"בלילה הגשום ההוא שהשארת את הקטנוע המתפרק שלך שם באיזה חניה ליד הים והסתובבנו שעה וחצי באוטו שלי ולא מצאנו אותו, את זוכרת?"

אני זוכרת. אני זוכרת הכל. זוכרת יותר מדי. זוכרת שכואב. שהלב שלי עייף כבר מרוב זיכרון. שביל נרות בדרך למקלחת. ספוג רך מלטף לי כל פינה בגוף העירום. נשיקה חייתית, "התגעגעתי כלכך לריח שלך, תפסיקי ללכת עם גברים אחרים, אני לא יכול עם זה יותר,"

"תפסיקי להיות שיכורה כל הזמן"

"תדאגי לעצמך"

"תעיפי את הקטנוע הזה כבר, זה מסוכן"

רק לדבר אחד אני מאמינה

בכל פעם אנחנו חוזרים לדון בזה. אבל אין שום בסיס לדיון כששני הצדדים מסכימים בלית ברירה

"גם עוד 20 שנה אנחנו נזדיין, את מבינה את זה נכון?"

כן, דפוק אחד. כן. לעזזל כן.

נכתב על ידי , 27/9/2019 08:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

93,705
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ