לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2019


כשאנחנו במיטה וכשהוא מעלי ופניו מתגשמות לנגד עיניי כמו ירח בחלקו האמצעי של החודש, זורח בעוז במרכז השמיים האפלים, מקרין מאורו הקדוש על כל שאר גרמי השמיים, לכמה רגעים בהירים אני מצליחה לזהות בתווי פניו את הילד שהיה פעם, התמונה שהראה לי לפני זמן מה מתלכדת עם הגבר שהוא עכשיו, ובתמונה ההיא הוא בן תשע או עשר, מחופש לקאובוי, מחייך למצלמה עם עיניו שהיו צרות יותר, עור הפנים רך, בהיר, נעים למגע, עוד לא הספיק להתחספס מזיפי ההתבגרות ומקמטי הרצינות והזמן, ילד שכולו הבטחה לעתיד, סיפור שלא היה, החלטות שלא נלקחו, חיים שלא היה לי עוד חלק בהם

אני מרוכזת בכל מאודי, זה חשוב לזהות בו את הילד הזה, זה מעורר בי רגש רדום ומעורפל שטוב לי להרגיש, תוך כדי שהוא בתוכי, אך הרגע חולף ואני לא מצליחה להאחז בו מעבר לשניות ההן,

הוא חודר אלי עמוק יותר וסבר פניו מתענג ודורש בו זמנית

עיניו נוקבות בי תשוקה ונזקקות גם יחד ושפתיו פוגשות את שפתיי

הילד אבד כי הפסקתי לחפש לשווא (ואולי מלכתחילה זה לא מה שהייתי צריכה לחפש בכלל)

 

ואחרי הסיום, דקות ארוכות של נשימות מתעייפות, מחכה שהגלים יירגעו בי ונצמדת אליו יותר

"מה אתה מרגיש כשאתה גומר"

זאת לא הפעם הראשונה שאני שואלת,

ואף פעם לא ידע לענות

אני שוב מצליחה לזהות בו משהו ממה שהיה קודם, מעבר לגבר גדול שעוטף בי כל חלקה אובדת, שמוצא בי מרגוע ואוהב, לא יודעת בדיוק את מה הוא אוהב אבל מה שזה לא יהיה, במלוא העוצמה

שוב מצליחה לזהות בו תחושת סיפוק ילדית קדומה, התרפקות, ממשפטים כמו, "אני אוהב למחוץ לך את הציצי", "אתה מתכוון לחפון" אני מעירה, והוא מתעקש "לא, למחוץ,"

הרי כל מה שהוא צריך בשביל להיות מאושר נמצא ממש כאן פרוס לפניו למענו ובשבילו

ושיעשה בו כל שיחפוץ

 

 

 


 

 

 

האם מישהו יכול לספר לי משהו על חיים בלי סמארטפון בעידן הנוכחי?

זו הופכת להיות המטרה הבאה שלי. כמו שמחקתי את הפייסבוק והאינסטגרם לפני חודשים, ומאז הוקלו עלי מאוד החיים, גם להוציא את הסמאטרפון מחיי יגיע בסופו של דבר ויעשה לי טוב מאוד. אני יודעת.

נכתב על ידי , 28/1/2019 01:29  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יאיר ישראל חרעוץ ב-28/1/2019 09:41
 



האם יש מקום להשוואה בין ספרים לבין תרופות


זו הסיבה האמיתית שאני כרוכה אחר הספרים, שלא יעלה על הדעת טיול במעלה רחוב ביאליק ברמת גן בלי לקפוץ ל"פורת ספרים" ולקנות עוד ספר של אמיר גוטפרוינד או א.ב. יהושוע, שמחסן הספרים המשומשים "ינשוף" ברחוב חנקין, רעננה, הפך לביתי השני בחודשים האחרונים, שאני מוציאה כסף על ספרים יותר מאשר על אוכל, 

לא כי אני חכמה או אוהבת לדמיין או רוצה להיות בעלת ידע העולם הנרחב ביותר הקיים, כלומר, 

 

(היום בסופר פארם בהמתנה לתורי לקחת את תרופות המרשם מבית המרקחת ניסתי לנחש מה גורם לרוקחים להחליט להיות רוקחים, הרי אהבתם הענקית לרפואה זה לא מספיק, מי שאוהב רפואה הולך להיות רופא, רוקח זה משהו אחר, איזו מן משאת נפש מוזרה היא זו לרצות להכיר ולדעת הכל על כל התרופות בעולם, האם זה דומה לאוהבת ספרים שכמותי, הרוצה להכיר ולדעת הכל על כל הספרים בעולם, האם יש מקום להשוואה בין ספרים לבין תרופות, כשיש הבדלים עצומים בין השניים, כשאחד מהם מציל חיים והשני משמש ככלי לבריחה מהחיים, או דווקא להעמקה בתוך עצם עצמם של החיים, ואז זקן  שישב לידי אמר "את 194? קוראים לך, כבר תורך," וכשקמתי לרוקח נקטע לו בליל המחשבות)

 

הסיבה האמיתית היא שאני מחפשת אישור מהסביבה החיצונית למחשבות שעוברות לי בראש, פנימה, כשאהובתו של גיבור הרומן הצרפתי "עפיפונים" של רומן גארי (אמיל אז'אר, "כל החיים לפניו,") מנסה למצוא את דרכה בעולם, ומסבירה לגיבור הסיפור שהיא אוהבת אותו, אך זה לא מספיק לה, ולא ייתכן שהאהבה היא הכל, "כי אז אני אדם בינוני, יש לי לב קטנטן, אני שטחית, לא יכולה להעמיק, להתפעם, להזדעזע." ואני סוף סוף מרגישה פגיעה ישירה בול היכן שרציתי וחיפשתי, ברגש המדויק ההוא, שלא החבר שלי מבין ולא הפסיכולוג מבין ואולי גם לא מי שיקרא את זה יבין, רגש שמחפש בלי למצוא, שמתגעגע, יודע בדיוק למה אבל לא מצליח להסביר למה, בעת ובעונה אחת. רגש שיודע בוודאות שמה יש עכשיו זה בהחלט נחשב להרבה מבחינה הגיונית אבל לא מצליח לגרד את השוליים מבחינה רגשית. ואת כל אלה אני מצליחה לזקק בתדירות של אחד לארבעה, לפעמים שלושה, ספרים, יש ספרים שהפלא שלהם שעון כולו על להטוטי מילים ושפה, יש ספרים שמצליחים לגעת עמוק מאוד רק אחרי 300 עמודים של ריחוק רגשי במידת מה, ויש ספרים שהם מעניינים ותו לא, עניין נטו זה לא מספיק, תמיד אני מחפשת יותר מזה, כדי לקבל אישור לרגשות שלי ולדעת שאני לא היחידה המשוגעת בעולם שמחפשת תמיד יותר, ולא יודעת ממה

 

 

נכתב על ידי , 27/1/2019 16:38  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יאיר ישראל חרעוץ ב-28/1/2019 09:43
 



על העיוורון


אז ברור שאני לא אתן למבחן אחד שהלך לא משהו בכלל לשבש לי את התוכניות ולגרום לי להתבכיין, הרבה יותר קל להסתכל על המבחן הזה (שהלך נורא ואיום, בגלל הלחץ שלי או בגלל שהוא היה קשה או בגלל שילוב של שניהם,) כמו על קיר שצריך להתאמן במשך חודשים בשביל להצליח לעבור אותו, בלעבור קירות אני דווקא טובה, בעיטה האחזות העברת משקל הגוף השענות משיכת הגוף מעליו וקפיצה מעבר, לא קשה במיוחד, אבל הטכניקה הנכונה הגיעה אחרי חודשים של אימון ובפעמים הראשונות הדבר היה נראה לי בלתי אפשרי

אתם יודעים מה אומרים על ווינרים, שהם לוזרים שלא הפסיקו לנסות, ושאר הבולשיט הבונה מוטיבציות הזה,

אז ביום חמישי בערב הלכתי לישון מבואסת מאוד וקמתי ביום שישי בבוקר עם מאגרי מוטיבציה שלא היו בתוכי לפני כן, כלומר משוחררת מרוב הקלה שהמבחן הראשון (ולכן גם הקשה מכולם) מאחוריי, ואם צריך אגש שוב במועדי קיץ, והשמיים לא יפלו והאדמה לא תפער את פיה אם יתברר שנכשלתי למרות הכל, ואולי בכלל אופתע לטובה וכל זה היה רק בהרגשה שלי והציון יהיה גבוה מהמצופה.

 

בכל אופן כבר חודשיים שהיד כואבת לי מאוד, הכאבים התחילו בכף יד ועברו לזרוע ועכשיו התמקמו בין הכתף לצוואר. לאורתופד אין אבחנה מדויקת או המלצות לעתיד חוץ מלנוח ולשלוח אותי לאינספור צילומים, 

אז לנוח - לא נחתי כמו שצריך עד עכשיו, ולצילומים אני מחכה, נראה מה יהיה. לנגן אני לא יכולה, לכתוב בקושי, אימא המליצה לי לנסות להתחיל לכתוב ביד ימין (באומרה שחוץ מזה שזה יקל לי על היד המועמסת זה גם מאוד מפתח את המוח) וזה המצב בנתיים לאשורו

 

"על העיוורון", קלאסיקה מאת סופר פורטוגלי זוכה פרס נובל, מספר על עיר שתושביה כולם לוקים בעיוורון אחד אחרי השני, נדבקים בו אחד מהשני יותר נכון, והעיוורון גורם לכאוס כללי מכיוון שבהתחלה עוד ניתן להשתלט על הקבוצה המצומצמת של העיוורים, שולחים אותם להסגר ונותנים להם להסתדר בתוכו בעצמם, אבל לאחר מכן כשבהדרגה כל שאר התושבים - כולל השומרים על ההסגר והממשלה וכל בעלי התפקידים, בעצם כל האנשים כולם מאבדים את הראייה, נופלת אספקת החשמל ואין זרימת מים והעיר נהפכת לאזור בלהות של ממש, תוהו ובוהו של זבל שנערם ועיוורים משוטטים בין סופרמרקטים נטושים כדי למצוא שאריות אוכל,

נקודת האור היחידה בסיפור הפסימי הזה (שאולי הוא משל על האנושות ואולי על.. סיטואציות ספיצפיות שקורות לנו כאנשים,) היא אשת הרופא, כך נקראת הדמות (לאף דמות בספר אין שמות, כולם מזוהים כמו - הרופא, האיש שהתעוור ראשון, הבחורה בעלת המשקפיים הכהים) שבדרך פלא לא נדבקת בעיוורון הכללי והיא האדם היחיד שממשיכה לראות בעיניה לאורך כל התדרדרות הסיטואציות בספר, והמון פעמים מצליחה לגרום להישרדותה של שאר הקבוצה שמתגבשת סביבה ותלויה בה.

הספר השאיר אותי עם המון מחשבות אבל לא ממש הצליח לגעת בי רגשית. הדמויות לא מספיק מלאות באופי כדי שאקשר אליהן או אזדהה איתן, והזוועות המתוארות כנראה ניסו להעביר את המסר שהסופר ניסה להעביר בצורה הישירה ביותר שאפשר, אבל זה לא הספיק לי כדי להחשיב אותו כספר גדול באמת, מבחינתי.

 

מומלץ לקריאה, כן, הספר כתוב בצורה חריפה ומדויקת, משאיר מקום לדמיון וגורם לחשוב

 

נכתב על ידי , 26/1/2019 17:53  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם עוד פנטזיה. ב-27/1/2019 17:12
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

84,494
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ