לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2019

הפוסט הכי חשוב (לעצמי) שכתבתי אי פעם


אתה לא מבין כמה דברים הבנתי אחרי השיחה האחרונה.. הכל הגיע אלי ביחד. זה שכל התשוקות שלי הן אשליה אחת גדולה שאני נאחזת בה בלי להבין שזה לא קיים, התחושה הזו שאני מחפשת, ה"חיות", האושר הרגעי, זה חמקמק ומתחלף מהר מאוד, כל הזכרונות היפים שאני מנסה להחזיר לחיים כל הזמן הם בדיוק רק זה: היו מאז ומעולם רק זכרונות ויש להשאיר אותם בחיבה ובאהבה מאחור, מרחוק.. זה הורס אותי המשיכה הזו לדברים שאין אותם כבר, שלא יהיו, וההבנה המתבגרת שאין ולא יהיו הגיעה בחלקה, אולי במלואה, אולי זה הסוף האמיתי לכל ההתקפים האלה, הייתי חייבת לספר לך את זה, זו תובנה שנחתה עלי ממש בעוצמה, ממש חזקה

 

ואני חייבת לספר לך גם על שי, נזכרתי בה פתאום אחרי שנים, בעוצמה כזו ובגעגועים כאלה

שי היתה החברה הכי טובה שלי ביסודי

והיא החברה היחידה שאי פעם התגעגעתי אליה ככה, כמו שאני מתגעגעת עכשיו, כשאני בוכה ומספרת לך עליה

החברה היחידה שאהבתי אהבת נפש אהבת אמת

החברה היחידה שהרגשתי שהיא "יותר" ממני בהרבה דברים ובגלל זה קינאתי בה ממש ובגלל זה עשיתי לה דברים נוראיים

לא סיפרתי לה דברים שחברות אמורות לדבר עליהם כמו זה: שבגלל שעברתי דירה למושב, לא נמשיך ללמוד יחד בחטיבה. היא גילתה את זה בעצמה מאוחר מדי. לא סיפרתי לה הסתרתי ממנה. לא ידעתי איך להגיד. אבל רגע, אני מקדימה את המאוחר

 

חברות כזו שלא היתה לי מאז אף פעם עם אף אחד או אחת. לא העזתי לפתוח את הלב שלי באמת מאז עם מישהי (בנים לא באמת קשורים לסיפור הזה לשם שינוי ולכן אמשיך מכאן בלשון נקבה) למרות שאם תשאל חברות שהיו לי בתיכון, בצבא, הן יגידו לך שכן - בטח ששיר פתחה בפננו את הלב שלה ואת עצמה. בטח שפתחה היינו חברות טובות וקרובות ואנחנו מכירות אותה גם אם לא נשארנו בקשר הדוק או בכלל. 

אבל זה לא נכון, אני יודעת שלא, המנגנוני הגנה חזקים מדי, חוסמים מדי, נדמה היה להן שהחברות ביננו היתה אמיתית אבל אף פעם לא היתה, בנוסף שתמיד היו כאן יחסים לא שיויוניים, אני נתתי להן הרבה יותר משהן נתנו לי בלי ששמו לב, זה מה שהיה קורה בדרך כלל: היה לי קל להתחבר עם הבנות שהיו פחות ממני. פחות מה אתה שואל.. פחות, בהכל. פחות חכמות, פחות טובות בלימודים, פחות יפות, פחות מקובלות חברתית. אפשר להגיד שבאיזה שהוא מקום הייתי יותר מטפלת שלהן מאשר חברה. היה לי קל במקום המכיל והמקבל הזה, כשאני במקביל הולכת ונאטמת יותר ויותר בלי שהיו שמות לב.

 

בגלל זה הניתוק הבלתי נמנע היה כואב וחד להן כלכך. אני אספר לך על הילה ועל מריה לפני שאספר על שי, למרות שהן הגיעו אחריה: הילה ממש נפגעה ממני, ולמען האמת זה לא הזיז לי. אני והילה היינו חברות בערך מי' עד אמצע יב'. איך אפשר להיות חברה של מישהי שלא ממש אוהבים? לא ממש אהבתי אותה. כלומר בהתחלה כן, אבל לאט לאט הצטברו דברים, וזה הגיע למצב שלא אהבתי הרבה דברים באישיות שלה. ובכל זאת הייתי באה אליה הביתה, הסתובבנו ביחד, למדנו ביחד. הכרנו ביחד את החבר הראשון שלי. יצאנו הרבה ביחד. ומתישהו פשוט אמרתי לה, די. אני לא רוצה לדבר איתך יותר. לא הכנתי אותה בשום צורה לזה לפני. מעולם, אף פעם לא ידעתי איך להגיד את מה שאני באמת מרגישה, ולדבר על הדברים הרעים, שהפריעו לי, עם החברות האלה שהיו לי אז. מין חוסר בגרות עמוק שמעורבב עם, לא יודעת מה, פחד לפגוע ולהפגע, או משהו כזה. ולכן היה ניתוק, אכזרי כזה. אכזרי וקר. ולי זה לא הזיז. לא כאב לי עליה, לא עניין אותי מה קורה איתה. גם עכשיו כשאני יודעת שהיא אמורה להיות לקראת סוף התואר באיזו משהו הומאני באיזו אוניברסיטה העניין שלי בה מעורפל ומנוכר. ואני יודעת כמה הכאבתי לה. הייתי החברה היחידה שלה. אבל ניתקתי את עצמי מזה, לגמריי, כי לא באמת חשפתי את עצמי אליה כמו שהיא אלי, ולא באמת הייתי חברה שלה כמו שהיא היתה שלי, לאורך כל הזמן שלמדנו יחד ובילינו יחד ודיברנו על הרבה דברים יחד. (זו היתה סוג של צביעות, אבל אני אגיד לך עוד משהו, זה היה גם משהו הרבה יותר עמוק מזה: פחד מטלטל שלי, מצמית, שיקרה לי שוב מה שקרה עם שי. אבל אני אגיע לזה אחרי זה)

 

קצת אחרי ותוך כדי היתה גם מריה. היא היתה עוף מוזר שהיה קל לאהוב. חיבבתי אותה יותר מאשר את הילה, למען האמת, אבל עמוק בפנים ידעתי את האמת: היא לא ברמה שלי, אמנם יש בה עומק יחסי, ושמחת חיים שלעולם לא תהיה לי, קלילות כזו ונקודת מבט אופטימית-ילדותית על החיים. והיה לי מאוד כיף לבלות איתה בגלל כל אלו, אבל לעולם לא יכלתי לפתוח בפניה דברים עמוקים באמת ולהרגיש מסופקת מזה, שוב פעם, היא לא יכלה לתת לי מה שאני נתתי לה, והרבה. לא מתוך מאמץ נתתי לה. לא היה לי קשה להכיל אותה ולהקשיב לה ולהיות איתה בכל מיני סיטואציות קלות או קשות שקרו לנו. בזמן החברות איתה, בכל אופן, התחיל כל הסיפור שלי עם תומר, שהגיע אחרי החבר הראשון שלי, ששרט אותי עמוקות והשאיר אותי עם פצעים שמגלידים עד היום בגלל יחסי ניצול (מהצד שלו) ואהבה אובססיבית (מהצד שלי) וגם זה קירב ביננו אבל בו זמנית גרם לי להבין כמה היא פחות מבינה ממני.. על החיים. ואולי זו רק ההתנשאות שלי. ואולי אפילו קצת רוע. אבל בסופו של דבר גם איתה ניתקתי קשר. לה זה פחות כאב אני חושבת, מאשר להילה: היא היתה מנסה להמשיך לשלוח לי הודעות בפייסבוק ופשוט לא הייתי עונה לה.. דרכנו נפרדו סופית כשהיא התחילה שנת שירות ואני התחלתי את שנת ההתפרעויות שלי לפני שהתגייסתי לצבא. 

 

אז עכשיו חייבים לדבר על שי.. נכון? איך אפשר לתאר חברות? זה מושג שתמיד היה נדמה לי גדול מדי, רחוק, מתהדר כזה. הרבה זמן לא הרגשתי למושג הזה שום קשר אישי. אבל עכשיו אני מבינה ששי היתה בשבילי הגדרה למושג חברות. האימהות של שתינו לימדו יחד באותו התיכון, היינו חוזרת הביתה כל יום יחד מהבית ספר. הבית שלי היה רחוב וחצי אחרי שהיתה עולה לבית שלה. ההורים שלי היו גרושים והייתי אחות בכורה, ההורים שלה היו בריבים אינסופיים לקראת גירושים וגם היא היתה אחות בכורה. היינו דומות בהרבה דברים, היינו קשורות זו לזו. אהבתי אותה בזכות הרבה דברים, אבל גם אז הייתי כזו: לא מדברת על מה שקשה, שכואב, שלא אוהבת, שלא טוב לי. אולי משם הגיעו הבעיות.

מה שהפריד ביננו ממש היו שני דברים בעיקר, אם אני זוכרת נכון, עכשיו, כשאני סופסוף נותנת לזה לחזור אלי, לשטוף אותי, להזכר בזה, נותנת לעצמי להתגעגע אליה מאוד: הקנאה שלי בהצלחות שלה, והחוסר יכולת שלי לדבר על מה שמפריע.

בעיקרון, שי היתה חסרת בטחון יותר ממני ביחס למראה החיצוני שלה. אני זוכרת שהיתה מדברת הרבה על כך שאם רק היו לה עיניים כחולות היתה נהיית הרבה יותר יפה. היא היתה מדברת על זה הרבה, בכמיהה אינסופית, בקנאה בבנות אחרות עם עיניים כחולות. לי מעולם לא הפריעו העיניים החומות שלי או שלה, ולא חשבתי שזה מה שיגרום לי או לה להיות יותר יפות, אבל הייתי זורמת איתה תמיד. מה עוד היינו עושות ביחד? מדברות על הכל, בעיקר, נראה לי. אהבתי לבוא אליה הביתה והיא אהבה לבוא אלי. היינו מעצבות ביחד בפוטושופ: בסביבות כיתה ה' או ו' נכנס הפוטושופ לחיינו, והפך להיות התחביב העיקרי שלה. היא היתה ממש טובה בזה, היתה מוצאת מדריכים לעיצוב ומלמדת את עצמה, ואיפשהו אני נשארתי די מאחור בזה. במקביל בכיתה ידעתי שמחבבים אותה יותר מאשר אותי, למרות שמאז ומתמיד נודעתי אני כחכמה של הכיתה, כזו שידעה עוד לפני כיתה א' לקרוא בדפוס ובכתב וסיימה את כל החוברות לפני כולם, כזו ששרה במקהלה של הבית ספר מול כולם על הבמה הגדולה בלי להתבייש ובלי לזייף, כזו שהכי טובה בכיתה בריצה. ודווקא בזה שי היתה יותר טובה ממני: בפוטושופ המזדיין הזה, זה קנה לה את האהבה של הבנות האחרות בכיתה, שלא אני ולא היא היינו מחוברות אליהן יותר מדי, אבל בכל זאת באיזה מקום עמוק זה הפריע לי. הן היו מבקשות שתכין להן עיצובים, אני כבר לא זוכרת באיזה הזדמנות ומתי לעזזל לנו בכיתה ה' או ו' היו יותר מדי הזדמנויות לשבת מול מחשב בבית ספר. כנראה בשיעורי מחשבים שהיו לנו, בכל מקרה ככה זה היה. ועמוק בפנים זה ממש הפריע לי. קינאתי בה ובגלל הקנאה הילדותית וחסרת ההסבר הזו עשיתי מעשה רע ממש (שלא סיפרתי מעולם לאף אחד ואני בספק אם גם לך יהיה לי אומץ לספר אותו) - פתחתי בלוג אנונימי וקראתי לו "הבלוג לשונאי שי כהן". זה היה פופולרי אז לפתוח מליון בלוגי עיצובים ולהרבה חבר'ה בכיתה ובשכבה היו בלוגים כאלה. מהר מאוד מישהי בכיתה גילתה שהבלוג קיים ודיברו על זה הרבה, די בתדהמה, כי אף אחד לא באמת שנא את שי. בבלוג לא שמתי תוכן מסוים, אני זוכרת שהחלטתי שהרקע יהיה שחור והכותרת היתה אדומה וגדולה. אחרי כמה ימים הוא נסגר, כנראה שדיווחו עליו והמנהל של האתר סגר אותו. לא ניסיתי לפתוח בלוג חדש. במבט לאחור, אני נגעלת מעצמי ושונאת את עצמי על מה שעשיתי לה: זה היה מעשה שפל, ילדותי, מרושע. זה לא הגיע לה. לא שנאתי אותה בכלל, פשוט קנאתי בה. ובכלל, לא הייתי ילדה אכזרית אף פעם, לא הייתי מאלה שעושות חרם או מתאכזרות בכל מיני דפוסים חוזרים לילדים אחרים. בחטיבה אפילו הפכתי להיות זו שעושים עליה את החרם. אבל זה לא העניין. אני כלכך מתביישת במעשה הזה עד היום, שאולי בגלל זה הדחקתי את כל הסיפור במשך כלכך הרבה שנים ולא העזתי לחשוב עליו ולספר אותו שוב אפילו לעצמי. אני לגמריי אבין אם יהיו תגובות מאשימות (מישהו יטרח לקרוא את כל החפירה הזאת בכלל??? לא משנה לי. בכל מקרה אני כותבת בשביל עצמי ובשביל לספר לך) פשוט אני מספרת לך את זה, כי החלטתי שדי, אני צריכה את הפריקה הזו, וכי גם עד עכשיו הביבליותרפיה הזו שאני עושה לעצמי די מוכיחה את עצמה. אין לי מקום אחר לדבר עליו על זה חוץ מאשר כאן. וזהו, עד כאן הלקאה עצמית.

העניין השני שהרחיק ביננו היה העובדה שהיא נפגעה ממני מאוד, פשוט כי לא סיפרתי לה שאני עוברת בית ספר ושלא אמשיך איתה יחד לחטיבה. לקראת סוף ו' כתבנו באיזה טופס איזה ילדים אנחנו רוצים שימשיכו איתנו לחטיבה, כי היו 4 חטיבות בעיר שגדלתי בה וכל ילדי היסודי היו מתערבבים בניהן, תוך שמירה על קבוצות מסוימות בגלל סימון ההעדפות המקדים הזה. אז סימנתי אותה כמובן למרות שידעתי ביני לבין עצמי שאני לא ממשיכה איתה לחטיבה הזו, אני עוברת ללמוד בבית ספר האזורי שבו כל ילדי המושבים שבסביבת העיר לומדים. (אגב, אני באמת לא מצליחה להזכר למה לקחתי את ההחלטה הזו. מן הסתם היה כאן לחץ של אימא שלי, שרצתה שאתערבב בין ילדי המושב, שבו עברנו לגור כבר כשהייתי בכיתה ה'. היא לא הבינה שהיה לי הכי נכון להמשך עם המסגרת הטבעית שלי, כי הייתי ילדה שקטה וביישנית במקומות חדשים וכל השינויי מסגרת האלה פגעו בי ממש, אבל זו רק חוכמת הבדיעבד. כנראה שבאותו הזמן זה היה נראה הדבר הנכון לעשות. למרות שהיה לי טוב ביסודי עם הילדים שגדלו איתי מגיל צעיר, היה נראה חכם לנתק אותי משם ולהעביר אותי לחברה של הילדים מהמושבים.)

לא הצלחתי לספר לשי את זה. כנראה הייתי ממש.... למה? למה לא הצלחתי לספר לה? למה לא באתי אליה ושיתפתי אותה במה שעובר עלי, בפחדים שלי, בזה שאני לא באמת רוצה לעבור, או אולי לא יודעת מה יהיה ואיך זה יהיה. באי הוודאות. מה הרגשתי אז, אני פחות זוכרת. רק זוכרת שלא הצלחתי לספר לה ואפילו שיקרתי לה (באחת משיחות הטלפון שלנו היא סיפרה לי שקיבלה כבר מכתב עם השיבוץ שלה לחטיבה מסוימת, רצתה לדעת אם גם אני בחטיבה הזו, והיתה מופתעת מכך שאני עוד לא קיבלתי את המכתב הזה. למרות שקיבלתי אותו, אמרתי לה שלא קיבלתי אותו עדיין)

 

בסופו של דבר, היא גילתה וכעסה עלי ממש. זכורה לי איזושהיא התכתבות מיילים זועמת (היו לנו מיילים בוואלה והיינו מכתבות שם הרבה, מעין תחליף לוואטסאפ של היום) והכחשות שלי וזהו, אחרי זה, נתק גדול מאוד מאוד מאוד. 

 

העניין החשוב באמת לדעתי טמון בעצם העובדה שלא התגעגעתי אליה. לא זכור לי שהתגעגעתי אליה, שהיתה חסרה לי. במהלך ה3 שנים הכי קשות בחיים שלי, בחטיבה, חסרת חברים וחסרת מקום משל עצמי, איפה שכבר לא הייתי החכמה או הטובה בספורט אלא סתם - רגילה, תלמידה מן המניין ואפילו פחות, זאת עם הבגדים המוזרים, השקטה, החברה של המוזרים האחרים, לא זכור לי שהתגעגעתי אליה אז או שרציתי או ניסיתי לחזור איתה לקשר כלשהו.

ואחרי החטיבה הגיע התיכון, שם היה קצת יותר טוב. גיליתי שהיא לומדת בתיכון שלידי אבל זה לא נגע בי הרבה. כנראה שמאז הסיפור הכואב איתה, הבושה על מה שעשיתי לה, חוסר היכולת לסלוח לעצמי, פשוט אטמתי את עצמי ליחסים קרובים כאלה, קרובים באמת. ולא הבנתי ששם התחיל הכל.

ובצבא היו לי חברות קרובות מאוד אבל בשחרור כמו שאני יודעת הכי טוב לעשות - ניתקתי איתן את הקשר. ומשם זה נגמר. יש לי היום את החברות שלי ליציאות ולשיחות של הפעם ב, אבל לרוב אני מנתקת את עצמי מבחירה. ואף אחת מעולם לא היתה קרובה אלי ואולי גם לא תהיה קרובה אלי כמו שהיתה שי. שאהבה אותי באמת ובתמים אהבת נפש ואני פשוט תקעתי לה סכין בגב, מתוך קנאה, מתוך חוסר ידע על איך עושים את הדברים כמו שצריך, מתוך חוסר בגרות.

 

וכל זה הגיע אלי אחרי השיחה האחרונה שלי איתך. כבר לילה עכשיו ושקעתי באיזה ספר. פתאום התחלתי לחשוב על שי, משום מקום. נתתי לעצמי לשכב על הספה בסלון, לסגור את הספר שקראתי ולהתחיל לבכות בלי שליטה. לבכות על החברות שאיבדתי איתה, שהיתה יכולה להמשך ולהחזיק עד היום. לתת לגעגועים אמיתיים לשטוף אותי. 

 

אני אוהבת אותך שי ומצטערת על מה שעוללתי לך, ומקווה שתסלחי לי. גם אם לא נחזור להיות חברות או להיות בקשר, זה בסדר. אבל הייתי חייבת את זה לעצמי, לכתוב את זה, להכיר בזה, להודות בזה. 

ומכאן אני ממשיכה הלאה

 

נכתב על ידי , 12/3/2019 03:17  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם עוד פנטזיה. ב-15/3/2019 15:58



84,274
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ