לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2018

היה היתה ילדה שקופה


(הקטע הבא הוא מעין דיאלוג עם עצמי - כמו כל שאר הבלוג הזה, בעצם. אני לא מצפה לשום תגובה אמפתית או שמנסה "לפתור" את הבעיה - למרות שאם תהיה כזו אני יותר מאשמח, כמובן. כבר ממזמן הפסקתי לכתוב כאן בשביל לקבל תגובות אוהדות כלשהן. הכל זה דיאלוגים עם עצמי, חלק מתהליך ריפוי כזה שאני עוברת.)

 

 

 

 

איך זה גורם לי להרגיש להזכר שוב בשנים רוויות הסבל השקט הזה? איך אתה חושב שזה גורם לי להרגיש, אני רוצה להטיח בו, ובמקום זה אומרת בסוג של השלמה אדישה, "לא נעים, לא נעים לי להזכר בזה," היה היתה ילדה שקופה

שהיתה משוטטת במסדרונות בבית ספר אחד גדול ולא היו לה בו חברים והיו צוחקים לה על הבגדים. על חוסר היכולת שלה להבין בדיחות, על אף גדול, על מוזרות כללית, בלתי מוסברת, בלתי נסבלת. והילדה היה לה כוח סיבולת גדול מאוד הייתי יכולה לשאת בבידוד הזה שלוש שנים שלמות (למה!! למה לעזזל, לא אמרתי שמספיק לי ודי, ורע לי, ואני לא רוצה יותר להשאר בבית ספר הזה. למה תמיד שמרתי על חיצוניות סבירה ועל מצב רוח בסדר, למה תמיד להראות שהכל בסדר, להראות שהכל בסדר וששומדבר לא חסר והכל טוב) ולא תמיד היה עם מי להסתובב בהפסקות. כשכן היה אלה היו הדחויים, וגם בקרבם לא מצאתי לי מקום, שכן הייתי לא שם ולא כאן, עם אף אחד, אבל אסור שייראו! שאני לבד, אסור שידעו שמשהו לא בסדר, אסור להפגין, אז הייתי הולכת הרבה לשירותים,

לבכות לפעמים ובעיקר להסתגר בתא. כי שם אף אחד לא יודע שאני לבד, ושם אפשר להשאר הפסקות שלמות, הפסקות על גבי הפסקות, שלוש שנים של הפסקות בית ספר מתמרכזות להסתגרות בשרותים ההיא, שהיתה מנחמת, מקור הנחמה הפרטי שלי, והסודי, 

ומשם כמה הרגלים מגונים נשארו: ההרגל של לשמור סודות לעצמי, ההרגל של להפגין שתמיד הכל בסדר, ההרגל של כוח סיבולת כוח סבל גדול ואיתו אני יכולה להמשיך ושימשיך להיות לי כואב ורע ואמשיך לשאת בזה כי אני חזקה ויכולה

 

הדבר הטוב היחיד שהיה בתקופה ההיא היה הפסנתר, הייתי מנגנת בטקסים לפעמים של יום השואה ויום הזכרון, ובחזרות לטקסים היינו אני על הפסנתר עוד כמה ילדי מקהלה, גם הם דחויים, כי זה לא היה מגניב בכלל לשיר במקהלה או לנגן בכלי שם בבית ספר הזה, נהנתי בחזרות נהנתי על הבמה (מקום טבעי לי מאז ומתמיד) ואפילו לא היה לי כזה אכפת חוסר ההערכה מכל מי שלא היה איתי על הבמה גם כן באותם רגעים ממש, כלומר, משאר הילדים בשכבה שנהגו להציק ולהעליב בשאר הזמן

 

היה היתה ילדה שקופה ואמנם בא לי לנער לה את הצורה ולצעוק לה בפרצוף: הלוואי שהיית לומדת לצרוח את הכאב שלך באוזני כל מי שמוכן ולא מוכן לשמוע, הלוואי שהיית אומרת לא טוב לי ולא בסדר תקחו אותי מכאן לבית ספר אחר, הרי עם אח שלי הם לא עשו את אותה הטעות, את אח שלי שמו באיזה בית ספר שבו קיבלו אותו כפי שהוא בית ספר עם דרישות גבוהות אמנם אבל מסגרת גמישה יותר ואני יודעת שאולי שם כן הייתי מצליחה אולי שם כן היו רואים אולי שם אולי ואולי (תסלחי, תקבלי, תמשיכי, הלאה)

 

 

זאת לא הפעם הראשונה שהוא שומע את סיפוריי הנלוזים ומאוד קשה לו לשמוע, אני מדמה לחשוב, מאוד קשה לו לשמוע את סיפוריי על התקופה ההיא, מה אני מרגישה כשאני מספרת את זה, נו באמת מה אני עוד יכולה להרגיש חוץ מ

 

האם את לא מרגישה קשר למה שקורה איתך היום?

אני צריכה שיחזור על השאלה,

האם את לא יכולה להקביל את מה שהרגשת בחטיבה למערכת היחסים הזוגית שלך?

 

והמחשבות מתחילות מיד לרוץ. הרי זה הנה, זה מתאים הכל, זה מתיישב בול וגם נוגע לי במקום מאוד עמוק, מכאיב קצת, מכאיב הרבה יותר מזכרון, כי זה מקום חי וקיים ונושם ורגיש, רגיש כשמדברים על זה מהצד, רגיש כשמתיימרים להבין

 

כלומר ברור שאני מסתירה את עצמי ברור שאני ממשיכה להסתגר כל השנים האלה בתא השרותים המנחם שלי הבלוג הזה: שאני ממהרת לסגור את החלון בפלאפון כשהוא מתקרב לראות מה אני עושה, כותבת במחשב רק כשהוא מסוגר בלימודים שלו או לא בבית בכלל, הרי כל השטות הזאת של הכתיבה היא תא השרותים שלי בו אני ממשיכה להיות ולסבול בשקט ולהסתיר ובשאר הזמן - כשאני יוצאת משם - הרי שוב, מסכה, הכל בסדר, מעולם לא היה רע, מעולם לא הייתי במצב יותר טוב מזה. (ובאמת שהכל בסדר, מה לא יכול להיות, מה בעצם רע. זאת בדיוק מהות כל השאלה.)

יש איזה עניין

יש איזו הבנה

שלא התישבה לה עד הסוף. כלומר אני יודעת, שאני ממשיכה לעשות שהכל ייראה בסדר כל הזמן, ומשקיעה בזה אנרגיות כל כך עצומות (למה?? למה???) ועוד המון שנים אולי אני ארצה לנער את עצמי של עכשיו לצעוק לה: תפסיקי! ולמה לא הלכת, ולמה לא דרשת, ולמה לא היית את הכל עצמך כולל כל מה שכל את ועצמך אומרים על כל משמעותם, (הבעיה שזה סותר כללים מאוד עקרוניים במערכת יחסים בריאה, זאת הבעיה, זה מה שמימוש עצמי המלא דורש,) האם עדיף להיות אני עצמי במלוא מאה האחוזים ולהסתכן בלאבד - אותו - שלא מבין שלא יבין שייפגע כי זה פוגע, אני יודעת, זה פוגע הדרישות שלי פוגעות, ולכן אני מסתירה אותן, ולכן אני בעלת כוח סיבולת גדול מאוד, ולכן אני משקיעה אנרגיות, עצומות. מאוד. בלהראות שהכל ממשיך להיות בסדר, כל הזמן.

כי אחרת יקרה משהו רע ממש

חוסר הבנה מצידו וניתוק

תסכול גדול

שלי

כל הזמן שזה ממשיך

והאם זה ימשיך להיות ככה כל החיים

זאת שאלה שמרחפת

ועכשיו אני אכתוב על הבעלים של החומוס

 

 

 

 

הבעלים של החומוס: היתה לו כרס גדולה וקעקועים רבים, יפים, דהויים על הידיים. זקן זרוק בכתמים אפורים (מילה אחרת במקום זרוק. מנוקד אולי. מפורפר. מאופר.) זרוק שיבה.

איש משפחה כזה - בטח ילדיו לא גדולים למדי, וזה אבסורד כי זה מה שעושה לי את זה, יותר מהכל.

נכתב על ידי , 4/12/2018 23:37  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איגנציוס ב-12/12/2018 01:12



78,576
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ