אני מתגעגעת

לכפות ידיים המחוספסות שלך, 

להתכרבל ערומים ביחד במיטה, 

ושתתן לי את ההרגשה הזו, שאתה לא רוצה שאני אלך ממך אף פעם. 

ולחיפה בבוקר מוקדם. לא חיפה מגעילה של הדר תחתון, אלא חיפה שיש בה כלכך הרבה אוויר לנשום. של ללכת קילומטר ולהגיע אל הים.

((

הבעיה שגם כשהחיים שלי כביכול מלאים הרגשות שאני מנסה שוב ושוב לנטוש על אם הדרך מצליחים להיתלות על ירכתיי הספינה הנוסעת שלי ולחלחל פנימה דרך חורים בעץ שממזמן כבר קיימים ושכחתי לאטום. וזה עולה שם ומתנפח וסותם את חלונות הזכוכית ומכביד ושוקע. כך שאף אחד חוץ ממני שמכירה ויודעת לא מבין מה סוגר שם ומה תוקע ומה משבית מנועים וחלקים שלמים. אני זאת שמרשה ובוחרת שוב ושובפעם לא להגיד: חולמת לפעמים שמישהו ישים לב ירגיש אי פעם שיש כאן ספינה טובעת למרות כל הרושם ההוד וההדר והתוכנית הנהדרת שיש לך שנים קדימה. אני בסך הכל ספינה טובעת. בוא ותטבע יחד איתי))