לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

אני לא מצליחה להיות עצובה


למה אני לא יכולה עכשיו לקחת טרמפ לטוני מונטנה משוגע באזור זיכרון יעקוב, לעשן ולשתות ולחפור למוות עם סטלנים שאני כלכך מזלזלת בהם עמוק בפנים בדרך חיים שהם בחרו לעצמם ונשבעת לעצמי שלעולם לא אהיה ככה, רק בסופשים מסוימים כשאני צריכה לפרוק מתחים אני בורחת לזה וחוזרת מהר,ֿ

 

למה אני לא יכולה לספר לך על התשוקה הזו עכשיו.ֿ

 

התשוקה לצאת לדאנג'ן עם המון אדם שאני לא מכירה, לשכוח מעצמי שוב. לשתות בשביל לשכוח. לרקוד בשביל להשיג, מבטים ותשומת לב זולה וממכרת וחוויות שאוכל לכתוב בהן ולהיזכר בגעגועים שנים אחר כך על איזו פורקת עול ילדותית שמסרבת להתבגר שהייתי.

 

כואב לי שאני לא יכולה לספר לך על זה.

 

אנחנו כל כך נורמלים ביחד. אנחנו כלכך קצינים, אלוהים. עוד 34 יום לברלין, וכבר הזמנתי מקומות לרייכסטאג (מצחיק שצריך להזמין מקום לדבר שהוא בחינם) ותכננתי מסלול ל5 ימים נהדרים שיהיה לנו בהם רק אחד את השניה.

אבל במה זה כבר מיוחד,

ולאיזה מסיבות אוכל ללכת איתך שם, בעיר המקפיצה משוגעת, כל מועדון שם הוא דאנג'ן יותר מדונג'אן מקודמו. אבל לאן כבר אוכל ללכת איתך.

החבר. המגן. השומר. הקנאי. (ובצדק, כי אם לא היית מקנא איזה מין זוג היינו,)

האוהב, האוהב כל כך, אני יודעת שאתה אוהב אותי יותר מהכל. אבל קשה לי כל כך ואוי למה אני קיצונית כלכך.

 

ולמה מהרגע ההוא במעיין שנישקתי אותך בו (ויכלתי לנשק בקלות כל אחד מ3 הבנים האחרים שהיו איתנו) והלכתי לישון אצלך בסופש ההוא ומשם, הופס, יש לי חבר, ואסור להשתרמט יותר, ואסור להתנהג יותר, ואסור להיות יותר, ואסור לזרוק יותר, 

וחוסר אחריות החוצה, ורדיפה אחר הרפתקאות החוצה, ושיר המפגרת והצעירה והמאוהבת בחיים המלוכלכים החוצה.

 

שיר האחראית והחברה הכי טובה בעולם, רק את יכולה לחיות עכשיו.

 

 

ואני לא מספרת לך על מלא שיחות שאני קוראת שיחות ישנות שיחות של ילדה רעה. אני לא ילדה רעה איתך אין סיבה שאהיה, אני בוגרת להפליא ושקולה יותר מדי ואני בכלל לא מפגרת.

לפעמים אני מתגעגעת להיות מפגרת.

 

ומה מונע ממני עכשיו למצוא חישקל טרמפ ולנסוע ולהגיע באמצע הלילה למעוז הטראנס והאנשים המשוגעים והמכוערים מרוב זיוף, אני רוצה להתפרק שם אתה יודע, אני כבר לא מצליחה להתפרק יותר, ואני לא מצליחה להיות עצובה ולכן אני עצובה פתאום באמצע השיחות איתך ואני מתחילה לבכות ואתה לא אוהב את זה אני יודעת אבל מקבל את זה כי חבל אם לא היית. אז אני לא הייתי.

 

 

וזה קשה כלכך למצוא אהבה שמתאימה לי כי כמה הרבה ממני צריך להכיל. אז אני לא דורשת ממך להכיל את כל זה. אני מסתירה ומדחיקה ואומרת לעצמי שזה לא מספיק חשוב. זה לא מספיק חשוב נכון שיר?

אפשר לצאת ביחד ולשתות ביחד ולעשן ביחד ולהתמסטל ביחד. אבל מה בריחה בזה? ומה שונה בזה? ומה יגרום לי להרגיש אחרת?

 

למה הנורמליות מוציאה אותי מדעתי, ולמה האיזון הדק הופר ממזמן ולמה לאט לאט נתרחק אם לא אספר לך מה שמתרחש לי באמת בלב אבל אני לא רוצה שתהיה עצוב ושתיפגע כמו שלפעמים קורה כשאני מספרת לך אמיתויות כואבות של חולת מאניה דיפרסיה לא מאובחנת.

 

סליחה שאני כל כך ככה. בניתי לעצמי דמות כלכך שגויה וקשה לי לשים אותה בעבר ולהתקדם הלאה.

נכתב על ידי , 24/1/2015 00:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצף אוכל וגאות מטביעה (פיקוד ושליטה, התקפה והגנה)


כואב לי איפהשהו בפנים וזה כאב שאני לא יודעת מה יכול לחפות עליו, נורא דברים צפים ונורא דברים שוקעים וים סוער שם  קצף אוכל אותי וגאות מטביעה אותי והדבר היחיד שאני יכולה להאחז בו בכל הסערה הזאת זה הקול שלך, המרגיע והחם, שאומר שתאהב אותי לא משנה מה ותקבל אותי לא משנה מה, ושאתה כל כך רוצה אותי ורוצה שאני אספר לך כבר הכל, על כל התקופות, ושום דבר לא ישנה לך בקשר אלי אתה רק רוצה שנתקרב עוד ושניפתח עוד ושנגיע לרמת קירבה מקסימלית וזה יקרה אם אפתח אליך עד הסוף אבל כל כך קשה לי לספר לך על כל הדברים והאנשים והתקופות והלילות והימים והשטויות והשגעונות והכאבים אבל אתה בעד מוחלט שכן ומתישהו אני אהיה אמיצה כל כך ואטפס על סולם החבלים ואתרחק מהסערה הגואה והשוכחת שכבר לא אהיה חלק ממנה כי דילגתי והמשכתי הלאה. ונקודת המבט שלי תהיה עליונה על עין הסערה הזו אהיה מטרים רבים מעליה, המון בזכותך המחלץ מתקופות. והגיע הזמן כבר שבגיל 20 אני אסיים את שלב הטיפשעשרה ומזל שזה אתה ולא אחר, ומזל שהם היו שם כדי להדגים כמה רחוק הייתי מסוגלת ללכת ולצלול, ומזל שהפסקתי לצלול לתוך בורות של זפת שחורה ומגעילה ומזל שלימדו אותי לטוס באמת ולא בכאילו ובכל המובנים ולא רק במדבר. גם בתוך שלולית רדודה וצבעונית אפשר לטבוע ולאבד את זה ואוהו כמה פעמים שכבר איבדתי את זה.

באמת לא אכפת לך? איך אני יודעת שלא תיגעל ותפחד ותאבד עניין ותעלם? זה כלכך מפחיד אותי, כל כך מפחיד אותי בלי שום סיבה ממשית. רק הטראומה שולטת פה. עשיתי על עצמי עבודה כל כך טובה אבל שכחתי לסגור את המעגל ולחתום על המכתב והוא עכשיו מתעופף איפשהו בדרך פתוח לכל הרוחות וכל המסמכים והצבעים והכתמים נופלים נשפכים מכל צדדיו ולי אין שליטה על זה. משגע אותי שאין לי שליטה על זה.

 

ולאבא ביולוגי אני כבר מצליחה לספר שיש לי חבר ושזה רציני כמו שלא היה אף פעם. וגם על קורס קצינים אני מספרת, כמה שקר במצפה רמון אבל עדיין אין שלג וכולנו קצת מבואסים על זה. וכמה שקשה לנווט במשמר הנגב 30 קילומטרים ברצף כשבן הזוג שלי לניווט זה מישהו מפלס"ר צנחנים, בחור שרץ קילומטר ב3 וחצי דקות ומצפה שאעמוד בקצב שלו

וכמה שאני אוהבת שיעורים על פיקוד ושליטה התקפה והגנה ודיונים על שירות משולב וזרמים ומחלוקות ביהדות. וכמה שמזל שאת בה"ד 1 אני עוברת בחורף, כשיש הרבה שיעורים ויחסית מעט שטח, ואת ההשלמה אני יעבור באביב-קיץ כשיש מעט שיעורים והמון המון שטח.

אני מצליחה לספר לו את זה אבל עדיין אני בוכה אחרי שהשיחה מסתיימת. כי יש דברים שלעד יצופו מגיל צעיר כלכך. "אני לא יכולה ללכת אליו עם מכנסיים, אני אקח חצאית מאימא שלי שתסתיר את הברכיים לפחות," בגיל 18-19 עדיין לפחד כמו ילדה בת 7. ועכשיו אני מפחדת פחות ומחזקת את עצמי יותר. אבל זה עדיין קיים

 

 

 

נכתב על ידי , 9/1/2015 14:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בוא ונהיה שיכורים


נחליף את המפות בצ'ייסרים, נתאמן על התקפה והגנה במקום לשנן את עקרונותיהם בשביל לנסות לקבל ציון טוב במבחן. ננתח את הבעות הפנים אחד של השניה במקום לנתח שטח ואת משמעויותיו לכחותנו או לאויב. נתחבק כלכך חזק עד שיתחשק לי לצרוח במקום להאבק בתרגילי קרב-מגע (לעולם לא נתמקד במרכז המסה של התוקף אלא בנקודות התורפה שלו; הגורגרת, האף, הרקות והביצים)

חיבוק שהוא מרכז מסה אחד גדול. רק בך אני רוצה להתרכז, ללמוד אותך לשנן אותך לנתח אותך לחוות אותך.

הצבא הזה זמני ואנחנו לנצח.

 


 

בסילבסטר התנשקתי איתך בכיתת הרצאות ריקה וחשוכה שהשגתי לנו מפתח בשבילה, אי שם בפאתי בהד 1. התנשקנו ואחרי כמה דקות עצרת אותי, "הכל בסדר?" במבט דואג, ובתנועה שכבר הפכה להיות מוכרת העברת את אצבעותיך על זוויות עיניי שהיו רטובות מדמעות

"כואב לי" אמרתי, לא מבינה למה צלב ישן תופח לי שוב בחזה אחרי קרוב לשנתיים שלא הופיע

"מה כואב לך?"

"הרגשות מתבלגנים לי מבפנים. זה כואב לי" ואני בוכה מהעוצמה בה הם לופתים אותי ומכריחים אותי להתייחס, להתייחס לכאב ישן רע ומר שמתאים לשיר ישנה רעה ומרה "הייתי נורא בודדה פעם" לחשתי לך באוזן כשהבנתי שאין לך מושג ושקשה לך להבין. ובנשיקה חמה על מצחי, הבנת

"אני עכשיו איתך ואני לעולם לא אפגע בך ואני רוצה שתספרי לי הכל ותמיד אם כואב לך, תגידי לי"

החיבוק מעביר לאט את הכאב.אני נרגעת והצוואר החם שלו קולט את נשימותיי, סוג של משאף אנושי להעברת התקפי אסטמה רגשיים ומציפים

 


 

מרוץ הארנבות של שוודיה: בשוודיה מרוץ ארנבות הפך לסוג של ספורט לאומי. אמנם אנחנו לא בשוודיה ואין לנו ארנבות, אבל בזמן שתאכל אותן תדמיין שכן.

ואני מוציאה מהשקית קופסת ארנבות גומי מצופות בשוקולד, והחיוך על פניו שווה את הכל

נכתב על ידי , 3/1/2015 11:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





57,208
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ