לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

בלת"מ


למישהו יש תשובה לדילמה הזאת שהעלתי פה? ומה אתם הייתם עושים? מענישים חייל ששוב ושוב מאחר למסדר בוקר, לא מגלח"צ, זורק עליכם, מענישים ישר או לוקחים קודם לשיחה אישית, אולי יש סיבות להתנהגות שלו שאתם לא מצליחים לזהות? ואם מדובר בחבר שלכם? חבר מהקורס, שבזמן ההתנסות שלכם לא הכי מפרגן בעולם, לא עוזר ולא מקשיב לכם. הייתם מענישים את החבר שלכם? וכשתיהיו קצינים בקו, וחבר שלכם יהיה המ"כ, מה אז הייתם עושים?

 

והם מתווכחים בניהם, זה אומר ככה וזה אומר אחרת. ההוא מתפרץ לדבריו של הראשון, קוטע אותו ומעיף מבט לסגל המפקדים, שיראו איך הוא מתבלט, גם כן הלקקן המתחנף הזה, לא סובלת את הבנאדם ביומיום ובמיוחד לא בסיכומי שבוע כשמעלים דילמות והמטרה שלו היא רק לצאת השקול והנבון בעיני המפקדים, כשבפועל הוא משיג את המטרה ההפוכה.

 

ואני, מה הייתי עושה? מענישה, מה זאת אומרת בכלל, מה זאת הדילמה הזאת אין פה שום דילמה, כשאתה נהיה קצין אתה לוקח על עצמך אחריות עצומה ולתת עונשים זה רק חלק פצפון מהאחריות הזאת, ולקחת בחשבון שלא כולם יאהבו אותך ושפעמים רבות תעמוד נגד החברים שלך ותאלץ לומר להם בפרצוף שככה וככה וככה, זה חלק מהעניין, על מה הם מתווכחים ועל מה לטחון מים, בואו נדבר על דברים בתכלס, בוא נדבר על

 

בלת"מ. בלתי מתוכנן. את צריכה לקפל את העמדה תוך 15 דקות גג כי זיהו אותך, חבורה של פלסתינאים משכם פצחו בצעקות ממרחק קילומטר אבל את שומעת אותם כאילו שהם ממש כאן לידך. "לקפל, לקפל מהר, בואו נעיף את עצמנו מכאן" את מזרזת את הצוות. הקשר שוקיסט ולא מצליח להפריד בין הכבלים הרבים של מכשירי הקשר השונים. הבנאי מתקתק, מקפל את רשת ההסוואה במהירות, ואחרי זה מקפל צינור אחר צינור, מאלה שמחזיקים את העמדה ונותנים לה את המבנה שלה. התצפיתן  ממשיך למלא את תפקידו בתצפית עד שיירד אחרון-אחרון, לאחר שכל העמדה כבר תשוב למנשאים בחלקים, לפי הנוהל. ואת מנסה לפקד על הכל. מזרזת את הקשר, בודקת שהקלע שמאבטח לא מנמנם בשמירה, מוודאת עם התצפיתן שהחבר'ה שזיהו לא מתקרבים יותר מדי. "הם לא, הם ממשיכים לדבר בהתלהבות ולהצביע עלינו," לא טוב, לא טוב, צריך לעוף מפה מהר, מהר! "תעלה בקשר מול הסיור, שיבוא לבדוק אותם" את זורקת לקשר ורושמת לעצמך בראש לוודא איתו עוד 2 דקות שהוא באמת עשה את זה. בנתיים מוודאת שהמ"כ מסתדר עם סגירת המנשאים על כל ציודם, לוודא שהוא לא שכח שום דבר. הפק"ל סוללות במקום? ומה עם הציוד חום של כולם והסקביאסים ובקבוקי המים? רוקנו? מי רוקן אותם? קשר, קיבלו אותך? מה ענו? דיווחת קולה? תדווח, מהר, ובפעם הבאה תעשה את זה גם בלי שאני מזכירה לך, כןֿ?"

 

אחרי עוד כמה דקות ארוכות, איבוד סוללת אמר"ל ומציאתה בין הסלעים הקטנים, אנחנו עולים על מנשאים ויוצאים בקל-רגליים חזרה לנקודת פריקה. קצת אחרי קילומטר של הליכה הבנאי שלי נופל פצוע. האלונקה נפתחת והבנאי עולה עליה (אחרי גידופים וסירובים קלים,), ומתחיל מסע אלונקה מזורז, ביני לבין עצמי אני מתבאסת שאני לא יכולה להיות מתחתיה כי לפי ההגדרות מפק"צ לא נכנס מתחת לאלונקה. לפי ההגדרות של מי?

אחרי כמה חילופים אני נכנסת מתחת. "שיר את לא אמורה," מתחיל מישהו מהם להגיד, "אנחנו עוד שניה שם" אני קוטעת אותו למרות שאין לי באמת מושג מה הנ.סוף שלנו או מתי אמורים לחדול אותנו. אחרי כמה מאות מטרים נוספים של צעידה נמהרת בין סלעים ואבנים מגיע החדל המיוחל.ֿ

"סוף תרנגול!" במילים אחרות, הגיע לסיומו התרגיל שאותו הובלתי כמפקצי"ת. החונך שלי, שליווה אותי לאורך כל התרגיל כמו צל, לא מתערב לשניה אבל כותב כל מילה שיוצאת לי מהפה ומנתח כל צורה בהתנהגות שלי, המפק"צ האמיתי, קצין ממרץ 11' לוקח אותי לצד ומתחקר אותי במהירות על התרגיל. איך הרגשת? איפה יכלת לשפר? ואת מה תשמרי? השגת את היעדים והשלמת את המשימה? "משוב מלא תקבלי מחר, אחרי שתשלימו שעות שינה." ובסיום השיחה התמציתית אנחנו חוזרים כולנו בהליכה עייפה ושקטה למגורים, מצד אחד היה קצר מדי, מצד שני באמת נתתי את כולי.

 

עוד תרגיל בקורס קצינים, עוד שבוע שנגמר. עוד חודשיים וחצי לארון. 

וזמן לכתוב, או לנשום, אין


נכתב על ידי , 29/3/2015 00:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה 34 ממשיך להתקשר, (ברלין לא מספיק יפה בחורף)


למה 34 ממשיך להתקשר, ק בשביל לאחל לי חג שמח ולקרוא לי "המפקדת הקצינה" ולשאול אותי אם אני מסתדרת ואם אני גרה אצל ההורים עדיין ואיך זה שאין לי כאבי ברכיים עם כל הדברים הקשים שעושים שם במקום של הקצינים הזה.

"סיימתי את הקורס אבל עוד לא קיבלתי את הארון.. רק עוד שלושה חודשים."

"ומתי את טסה לגרמניה?"

"כבר חזרתי"

"באמת?"

"כן, שלשום לפנות בוקר"

"עדיין עם החבר?"

"כנראה לנצח, כן"

"בסדר, אז חג שמח שיהיה ותמשיכי להצליח בהכל"

 

למה כשהשיחה מתנתקת שוב יש לי דמעות בגרון שמנסות לצאת?

 

 


 

ברלין לא מספיק יפה בחורף.

אני אוהבת לנסוע איתו ברכבת התחתית, להיצמד אליו ולהיראות מהצד כמו הזוג המאוהב שאנחנו במקום בו הבדידות שולטת. (בכל כיסא זוגי יושב בן אדם אחד, סטודנטית גרמניה צעירה או זקן גרמני מבוגר לבושי שכבות בהתאם לקור של מעלות בודדות.)

ובמקום להיות חלק מהם, מהעוד-אישה-הזו, עם הבגדים היפים מדי והמבט המתנשא מעט, כאילו אומר "זה בסדר שאני לבד פה, זה אומר שאני מצליחה, מצליחה להסתדר לבד ומצליחה להשיג את המטרות שאני רוצה, אני יותר טובה פה מכולכם ואני אצליח יותר פה מכולכם, אני כאן כי בחרתי להיות פה לבד, ואני לא מתחרטת על זה", במקום להיות זאת שבקלות יכולתי להיות, שהייתי לכמה חודשים בחיפה עיר הבדידות והסמים,

בחרתי באפשרות הקשה הרבה יותר מבחינתי.

ובאיזהשהו מקום אני מרגישה שהשגתי עוד ניצחון קטן, לא נתתי לבדידות לנצח גם אותי. אני כאן, איתו,

 

כאן איתו בדירה שכורה לשבוע שלם של חופש משכר. אנחנו מזדיינים המון במיטה ובמקלחת. בעיקר במקלחת. אנחנו מתרחצים יחד כל יום ומכינים כל יום פסטה עם רוטב אחר, 

וכשאנחנו עושים קניות צריכים לנחש לפי ההקשר מתוך בליל המלים שכתובות בשפה הזרה איזה גבינה בדיוק אנחנו לוקחים ואיזה סוג רוטב זה.

בבית אנחנו מגלים שהבולגרית היא בכלל לבנה ומה שחשבנו לרוטב עגבניות נטרלי הוא בכלל חריף עם פפריקה וצ'ילי.

זה מצחיק.

הכל מצחיק אותנו.

במיוחד אחרי בקבוק קאווה שאנחנו מסיימים לבד בערב בבית, או אחרי כמה שוטים של ליקר שוקולדי כלשהו שדודה שלו הביאה מצרפת.

 

"בוא נטייל באופניים ליער הכי רחוק שנצליח, טוב?" והוא עונה לי בנשיקה על המצח ובחיבוק מוחץ, וב"אני אוהב אותך" לתוך האוזן שלעולם לא נשמע בנאלי ותמיד כנה ומהלב

 

 

ועוד מליון רגעים כאלה שאין לי חשק להסביר מרוב אופוריה ותחושה ברורה ומוחלטת שכל זה וודאי בטוח שריר יציב וקיים ואין סיבה שייגמר בזמן הקרוב מתישהו או בכלל.

 

 

נכתב על ידי , 7/3/2015 23:35  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קצוות ב-8/3/2015 18:32
 



קצינות לא מדוכאות אף פעם


אתה תקרא יוםאחד את כל זה,

תכווץ את המצח ותמשוך את השפתיים כלפי מעלה, כמו שאתה עושה תמיד כשאתה לא מבין

תגיד שאתה לא מבין. תגיד את זה כבר.

תגיד שאתה לא מכיר אותי, (אבל אתה כן, יותר מדי),

מסכה שהתקלפה לה אבל יש בה יותר משנתיים (זמןשאיאפשרלספור) של דמות יצוקה קשיחה כואב לי

לחשוב שהיא לא אני יותר.

לפעמים אני רוצה.

רוצה לסבול ולהיות נוודת עצובה,דמעה מקשטת לחי דרך קבע. מכיר את אלה שמקעקעים דמעה על האצבע שלהם? בכל פעם שהם רוצים לבכות הם יכולים,פשוט כך.

אבל אסור לך להיות מדוכאת יותר.

קצינות לא מדוכאות אף פעם.

וגם אסור לך להיות מטומטמת או היסטרית או לבכות לילה שלם,, אסורלך לנסוע לתל אביב ב11 בלילה מחיפה ולחזור בזריחה דרך ארוכה ושיכורה תודה לאל שהגעת אפילו שלאף אחד אחר לא אכפת. איפה אלי עם הירוק, שיבוא כבר ויקח אותי למעיין ונעשן מלא סיגריות של רוסים ואני אשאף מהעשן הממסטל שלו.

איפה בני עם ההבטחות והחרמנות. "זונה פרטית אם את מבינה". "פיטמה וM16 תמיד הולכים טוב ביחד".

איפה המוזיקה שהתחלתי לשמוע רק אחרי המון צייסרים של משקאות ירוקים וכחולים,

איפה השמלה הקצרה-עד-הלא-קיימת, 

איפה המועדתליפול הרוקדתלחדול הנשענתלישתול אצלך

ציפיות עד השמיים והמון תמונות עירום מסתובבות לה בפלאפון.

שלה ושל אחרים. (מחקתי אותן עכשיו.הן לא מספיק חשובות כדי שאשמור, אתה צודק,)

 

סליחה שאני לא אצליח להיות נורמלית לעולם. קצינות לא מתנצלות אף פעם. יש עוד דרך ארוכה לפניי ואני לא באמת יודעת כלום ושומדבר. אל תעזוב רק ואל תיבהל, אוקי,? עוד לא. יש עוד זמן.

נכתב על ידי , 5/3/2015 05:40  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של goals ב-6/3/2015 16:36
 





57,862
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ