לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2018

בחורף הבא (פחדנית מחויבויות)


הוא מאוד אהב אותי בלילה מסוים ומתוך חיבוקנו במיטה שלאחר מכן שאל אותי על חופשת סקי בבולגריה בחורף הבא

בחורף הבא. 

 

בחורף הבא?! בשבילי התחייבות כזו ארוכת טווח עלולה להיות שקולה להצעת אירוסין. עלינו על זה כבר בטיפולים, אני והפסיכולוג היקר שלי, שאני חוששת מלנעול את עצמי לתקופה ארוכה כלכך למישהו ולכן אם וכאשר תהיה הצעה כזו אני אגיד אוטומטית "לא יודעת" שיתקצר ל"לא" אחרי עיכול הדדי של 'חוסר השלמות שלי עם הקשר' (שזה מושג מעצבן שלא מצליח לתאר כלום) ודרכנו יפרדו לשלום. אני אשאר עם שאלות הרות גורל כגון מה עוד אני מחפשת בגבר שלא מצאתי בו שיכלתי ככה לסרב??? אם הוא לא היה לי טוב מספיק מי כן יהיה? כנראה נדונתי (doom זאת מילה נכלולית שאני מאוד אוהבת) להשאר לבד לנצח וכהנה וכהנה. הוא, מהצד השני, יישאר עם אהבה גדולה בליבו ו(אני נהנת לחשוב ש)חד פעמית. אני נבהלת מהתחייבות כזו

 

באותו טיפול מדובר הוא שאל אותי הרבה על היחסים שהיו בין הורי שהתגרשו זה מכבר, ועל היחסים היום בין אימא לאבא חורג ובין אבא לאישתו החדשה. לא הגענו לנקודה מסוימת וחד משמעית: לא חושבת שיש לי את הפחד ממחויבות בגלל הגירושים של הורי מכיון שזו מציאות שגדלתי אליה מגיל שנה ואני לא מכירה משהו אחר (ובהכרות קרובה של האופי שלהם, טוב שהם גרושים). לא מצליחה להצביע על סיבה בילדות שחד משמעית גורמת לי להיות ככה, פחדנית מחויבויות, שוחרת חופש נצחית, בלתי נקשרת מהרבדים העמוקים ביותר בנפש האדם. מה גרם לי להאמין באקזיסטנציאליזם בכל מאודי מהרגע שהבנתי שהמושג מגדיר מחשבות שחלפו בי בשנים האחרונות ומהרגע שהבנתי שלעולם לא הצליח להגות אותו כהלכה גם עם אלף תארים בפילוסופיה. 

 

ובכל אופן הרי תמיד הפחידו אותי שאלות ממנו על העתיד, שהיו נדירות ורלוונטיות באותה המידה. לדוגמה אני מאשימה את יד המקרה בכך שלבסוף על אף כל פחדיי טיילנו את הטיול שאחרי צבא שלנו ביחד. מחלום רחוק וגדול שלי על מסעות-יחיד אבודים ביערות בנורווגיה והתנדבות בחוות לגידול גורי האסקי באלסקה, נקלעתי יחד איתו ועם חבר משותף מהצבא לטרק תרמילאי בנפאל עם כל הישראליאדה המקומית (לזכותה של הישראליאדה הנפאלית ייאמר שמדובר באחותה הבוגרת, השלווה, והאיכותית של ישראליאדת דרום אמריקה), טיול שהוכתר כהצלחה מסחררת שהומשך בטיול זוגי שלנו בגאורגיה. לאחר מכן דרכנו התפצלו כדי שהוא יחזור לארץ ללימודים ואני אמשיך לטייל לבד ביוון, וטיול של 10 ימים על קטנוע שכור בו הקפתי את המדינה גילה לי שלמרות כל חלומותיי הנלוזים אני די שונאת לטייל לבד ומעדיפה חברת אנשים כמעט תמיד (אני?! חברת אנשים? ממתי נהייתי לכזו קונפורמיסטית?).

 

אולי גם הפעם אני עלולה לגלות אחרת. אולי לא אתן לפחדים להכריע אותי ואגלה משהו על עצמי שונה מהתווית שהלבשתי עד כה. ואולי אין שום רע ב"להתחייב" לטוס ביחד לחופשת סקי בבולגריה, כשאנחנו כבר גרים ביחד תקופה וטוב לי איתו, באמת באמת טוב

נכתב על ידי , 17/12/2018 09:26  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איגנציוס ב-18/12/2018 09:04
 



מתחיל לחלחל הלחץ מהמבחן,


יש עוד יותר מחודש אבל בשבילי זה מרגיש כאילו הוא בשבוע הבא.

סיימתי ללמוד את רובו המוחלט של החומר, חוץ מהסתברות (שאמורה להיות לא מסובכת מדי) והעמקה בוקטורים (שונאת וקטורים!!)

אני כל יום עושה תרגיל מכל נושא שלמדתי עד עכשיו בשני השאלונים וזה לוקח לי בערך 6 שעות. אחרי זה עוד שעתיים של התקדמות בווקטורים, או טריגו במרחב, וכך יוצא שאני לומדת 8 שעות כל יום, פלוס מינוס (יש ימים של 6, יש ימים של 9-10.)

 

לפני שבוע גיליתי ששכחתי דברים שלמדתי ממש בתחילת התקופה ולא נגעתי בהם חודשיים כמו איך לפתור משוואה לוגריתמית וגזירות של פונקציות טריגו ואיך להבדיל בין אסימפטוטה לחור בפוקנציה. זה די הלחיץ אותי ואפשר להגיד שמאז התחילה להתנפח בועת ה"אני לא טובה מספיק אני לא אספיק ללמוד הכל אני לא ברמה של בגרות עדיין" שהולכת ותופחת מיום ליום. 

 

לזכותי יאמר שאני מנסה לא לקחת את המחשבות האלה יותר מדי ברצינות כי אני מכירה את עצמי ובתיכון תופעה דומה של פחד מכשלון גרמה לי לא ללמוד לבגרות כמעט בכלל ולהכשל בה. מזל שהמורה ב4 יחידות אהבה אותי, כי כשכן הייתי מגיעה לשיעורים הייתי מבינה מהר מאוד את החומר ומשתתפת ובסה"כ תלמידה טובה בשיעורים עצמם. לכן היא הביאה לי ציון מגן גבוה שהציל אותי מכישלון בציון הסופי.

 

אני זוכרת הרבה בכי ותסכול מהתקופה ההיא וגם עכשיו יש ימים שחוסר ההצלחה שלי לפתור תרגילים או טעויות על דברים דבילים מביאים אותי לידי דמעות. גם עצם העובדה שבצבא ובחיים עצמם התמודדתי בהצלחה עם דברים הרבה יותר מסובכים מכמה תרגילים מטופשים במתמטיקה, לא תורמת לתחושה הכללית.

 

אז בגדול אני יודעת שאני מתקדמת עם כל יום שעובר אבל טעויות קטנות מצליחות להלחיץ אותי וגם עצם העובדה שאני לא ברמה של הבגרות עדיין (שאני לא סגורה על זה אם זה לגיטימי או לא. המורה שלי אומר שעדיין אני לא אמורה להיות ברמת בגרות אבל בכל אופן זה לא מוצא חן בעיניי שאני עדיין לא שם.)

 

 

מישהו מוכן להסביר לי איך קית' ג'ארט מצליח לעשות את הדברים שהוא עושה עם האצבעות שלו?

 

נכתב על ידי , 15/12/2018 17:10  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של TrashyRomance ב-18/12/2018 11:18
 



מאיר שלו כותב על,


מאיר שלו כותב בספרו "עשו" על החקלאי הצלול והחרוץ שפגע לו צינור בראש והיה מאז פגוע מוח לכל החיים, ואני נזכרת באבא שלי בחודשיים הראשונים אחרי ה(שבץ? ארוע מוחי? מפרצת? שילוב של שלושתם?) ובשטף המספרים שהיה מדבר ממנו לאורך רוב שעות הערות שלו. זה היה נשמע בערך משהו כזה, כשאני הייתי מגיעה לביקור היומי בחדרו באיכילוב:

"היי אבא, מה שלומך איך אתה מרגיש?"

"אחד אחד, שתיים בסדר, אחד אמר ש.. אחרי שלוש אני אלך לשמה.."

"תלך לאן?"

"מחוץ לאחד אחד אחד.."

"אכלת משהו היום?"

(פרצוף שמנסה להזכר,)

"אחד אחד, הרופא היה. יש שיפור..."

"יופי, זה טוב. הנה," האחות בדיוק הגיעה ודחפה לי חמישה כדורים בגדלים וצבעים שונים ליד, "עכשיו אתה צריך לקחת את זה" ולאקט הזה, שבו הייתי אני מביאה לו לבלוע את התרופות שלו, הוא לרוב היה מציית.

 

היו שתי תקופות, התקופה באיכילוב והתקופה ברעות. (כשהתחלתי לכתוב את הקטע אמרתי לעצמי שאכתוב כמה נקודות עיקריות ואמשיך מחר, בעירנות של הבוקר. אבל עכשיו התחלתי כבר ואני לא מצליחה להפסיק.)

אז היו שתי תקופות עיקריות. בעצם היו שלוש: טיפול נמרץ, שאני קוראת לה התקופה הקשה והמסוכנת, אשפוז יום, ורעות - שיקום.

בטיפול נמרץ כל נסיון לחלץ ממנו תגובה או רגש, מילה או הבעה, היה עולה בתוהו. (אנשים עוד מכירים את הביטוי הזה? משתמשים בו? או רק בספרים שאבד עליהם הכלח ושאימא הייתה מאכילה אותי בהם בגיל הרך מדי?) אני זוכרת לפי חגים או חודשים למקם את האירועים על ציר הזמן: אירוע מוחי - פברואר, שניה לפני שחרור. חוסר תגובה הכרתי - בטוח אחרי פורים, כי היו מגיעים תמיד החברים שלו מהלהקה הישנה שלהם של הבית כנסת עם גיטרה ושרים לו "מי ש מי ש מי ש מי ש מיייי ש....נכנס אדר" ומגייסים לשם כך את כל שמחת חייהם ותמיד הדופק שלו היה יורד, נרגע, היו רואים על הטלווזיות הגדולות, יורד ונרגע אבל לא מגיב הבעתית. אין תגובה. רק גוף קטן ומרזה עטוף ודחוף בצינורות לכל החורים ומבע פנים מבוקש של זיהוי, שמחה, הכרת תודה, לא היה. עכשיו אני נזכרת שהיה מעווה את פניו הרבה בסבל ובעצב. כאב לו הרבה. כאב שלא מצריך הבנה וניתוח של המוח. כאב פיזי מוחשי אינסטנקטיבי. לפעמים היה מנסה להוריד מעצמו את הצינורות הקריטים, אבל זה התחיל לקרות רק אחרי תקופה, אני מתחילה לערבב פה, אחרי תקופה של חוסר הכרה חלקי, תקופה קריטית של יציבות רעועה ודפקים שמרקדים מ120 ל160, מתישהו החל להגיב לכל המוזיקה שהייתי שמה לו, תמיד הפלייליסט הקבוע - ביל אוונס החמישיה הפותחת (אליס, סאמדיי מיי פרינס, וואלס פור דבי, פרי'ז סקופ, אווטום ליבז), מתי כספי - המיטב ששנינו אוהבים, ועוד קצת ג'ז מפה ומשם. בימים הראשונים כל כך הרבה מוזיקה השמעתי לו ושום תגובה לא הגיעה, אבל ידעתי שזה לא יהיה לשווא. ידעתי שזה בכלל ניסוי שאני עורכת שנושאו השפעת מוזיקה מרגיעה על התאוששות מטופלים מארועים מוחיים. אני עושה על זה את הדוקטורט שלי, למי ששאל. ידעתי שהוא לא שם לב אם אני באה עם חולצה ארוכה שמסתירה את כל הקעקועים או עם גופייה מאווררת ולא צנועה (גוועלד.) לא משנה אם אקרא תהילים או "מיכאל שלי" של עמוס עוז ליד מיטתו. 

אשתו הוכירה לי תודה כל פעם שבאתי. היתה עייפה מאוד בתקופה הזו ולא אכלה הרבה. חבריו הדוסים היו מחייכים אלי תמיד בחוסר צניעותי וקוראים לי "בת טובה." הם לא הבינו כלום. לא הבינו שלא עשיתי שומדבר מזה בגלל שאני בת טובה. לא לקחתי את הימי חופש האחרונים-אחרונים שנשארו לי לנצל מהצבא עקב היותי בת טובה. לא הייתי באה מדי יום ביומו עם כל המוזיקה והסיפורים שאני מספרת לאיש שלא מסוגל להבין ושוכח, בגלל היותי בת טובה. הגעתי בגלל ש....הרגשתי צורך. ותמיד הרגשתי שם טוב (מלבד כמובן, ההלם והפחד של ההתחלה. אחרי שיצא מכלל סכנה.) ויצאתי משם בתחושה טובה. 

 

לאחר התקופה הקריטית - אחרי פורים זה היה, מרץ כזה, אחרי שהשתחררתי, הועבר אבא לאשפוז יום. שם שהו לאורך זמן רב כל החבר'ה פגועי הראש שיצאו מכלל סכנת חיים אבל עוד לא הבשילו לשיקום (או כי לא היו מודעים לעצמם, או כי לא רצו מספיק, כי שיקום כמובן דורש שיתוף פעולה אקטיבי מהמטופל.) אבא שלי עוד לא היה במצב של אקטיביות והכרה מלאה ומודעות. את רוב הצינורות הוציאו ממנו, את ניקוז הדם מהראש - את החמצן, אחרון נראה לי הוציאו, שני חורים קטנים שתחובים באף והכי הציקו לו. זונדה הוציאו ממזמן, וכל הצינורות שקשורים לשתן גם כן. עם ההכרה ההתחלתית הגיעה גם המודעות העצמית. אבא שלי רצה והיה מסוגל לשלוט בצרכים שלו אבל לא היה מסוגל ללכת - שיווי המשקל, שעד היום היה הדבר שנפגע הכי קשה בכל הסיפור, הקשה עליו אפילו להתיישב. לא תמיד היה עולה בידי לעזור לו לשירותים, ולפעמים האחיות היו נזעקות כמעט ברגע האחרון. ושם החל גם דיבור המספרים הבלתי נשלט. כשאבא שלי חזר לדבר לאט לאט גילינו שנפגע לו הזכרון בכל מיני תחומים - לא זכר איזה שעה ואיזה יום היום, כמה ילדים יש לו. אותי הוא זכר בדרך כלל אבל לא תמיד היה סגור על זה שאני אכן הבת שלו, ונכללת גם כן בספירת הילדים. ספרנו ילדים ביחד כמה פעמים ביום, הייתי חוזרת איתו על השמות שוב ושוב - מהגדולה לקטנה ומהקטנה לגדולה. דיברנו על העבודה. המון פעמים היה מתפלא מהעובדה שעבד, ועוד בתחום המחשבים. דיברתי איתו על העבר שלי, על איפה אני גרה, על איפה הוא גר. וכל חצי שעה בערך הכל היה מתאפס שוב ונשכח והיינו מתחילים מהתחלה, לא בייאוש ובלאות - להפך, מצאתי עניין מסוים ומוטיבציה בלתי מוסברת ויכלתי לחזור איתו עד אינסוף על הפרטים הבסיסיים והמגדירים בחייו.

אבל המספרים האלה, המספרים! המון פעמים ניסה לספר דברים, להגיד, להתלונן, לבקש, והיו יוצאים לו מספרים במקום מילים. עד אז לא קראתי על התופעה הזו בשומקום ומאז גם לא מצאתי לה הסבר (הרופאים כפרה עליהם, הקפידו להגיד לנו השכם והערב ש"רב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור למדעי ולרפואת המוח, ויש המון תופעות שאין לנו הסבר או וודאות לגביהן") הוא היה יכול לספר לי סיפור שלם שקשור במספרים וידעתי, ידעתי שהוא מתכוון לשמות עצם אחרים או שמות של אנשים והחליף אותם ב"אחד אחד" או "שמונה".

"אחד שתיים שלוש ארבע חמש היו מחוץ לבית כשרציתי... תגידי הוצאת את שמונה? איפה שמונה?"

"לא שומעים שום דבר, את עשר ואת אחד עשרה, אחד אחד אחד אחד אחד"

"ראית ששלוש נכנס? ראיתי שהוא נכנס. מה הוא רצה שלוש?"

וכך הלאה, אינסוף. לפעמים הייתי נשארת איתו בלילות גם כן, הלילות היו תמיד קשים כי הוא לא היה נרדם אלא מסתובב במיטה בייסורים ומדקלם לעצמו מספרים, מעווה את פניו בכאב ומנסה לפשוט מעליו את פיג'מת הבית חולים, בלי לענות תשובות ברורות לשאלות כמו "מה כואב לך?"  או "מה אתה צריך? מה אתה רוצה?"

אוכל הוא לא אכל הרבה. הרזה מאוד. נפל מהמיטה כמה פעמים, מה שגרם לרופאים לקשור אותו למשך כמה ימים עד שהיה נרגע מהסיבובים והתזוזות. לא תמיד זכר שהוא בעצם עדיין לא מסוגל ללכת או לשבת, והיה מנסה לקום לישיבה בלי תכלית.

 

וכל יום בכל זאת משהו השתפר במקצת. ביום שהצלחתי להאכיל אותו אוכל מוצק, ביום שיכל לאחוז במזלג לבד, ביום בו הצליח להקשיב לסיפור שלי על הטיסה הקרבה לנפאל והטיול הגדול שיהיה, ולזכור את הפרטים גם לאחר זמן בו דיברנו על דברים אחרים.

 

ואז הגיעה רעות. ברעות היה טוב. ברעות המודעות גברה עם כל יום והזכרון והיכולת. באתי איתו לכל הפעילויות, לריפוי ועיסוק - שם לא הצליח לחבר מספר כרטיסים לסדר כרונולוגי שייצור סיפור המצויר בהם שהגיוני מבחינת זמנים. לא הצליח לתאר שהציורים של הפטיש, המברג והמסור נכללים תחת קבוצת "כלי עבודה," ושציורי הסלט, החביתה, והחציל, הינם "אוכל". היה יושב מול הציורים בפרצוף המתקשה לתפוס, המנסה בכל הכוח ולא מצליח להזכר ולקשר. לא הצליח לצייר או להעתיק שעון אנלוגי.

באתי איתו לפיזיותרפיה - הנסיונות המייאשים כמעט להצליח לבצע צעדים כלשהם, עם כל תמיכה אפשרית - הישענות, חיזוק של הבטן, ידיים תומכות של הפיזיותרפיסט. 

דיברתי איתו הרבה בתקופה ההיא. תרמה העובדה שידעתי בבטחון מוחלט שהוא עומד לשכוח הכל - הוא היה שוכב במיטה בעיניים עצומות, מהנהן לסיפוריי ופטפוטיי, לא זוכרת אפילו על מה. התלבטויות על העתיד כנראה, חששות מהטיול, זה מה שהטריד אותי בעיקר באותו הזמן. ושוכח תמיד את הכל. עונה לי במספריו לפעמים, למרות שגם המספרים שלו פחתו. והרבה ג'ז שמענו וכל פעם שהיה מתרגש מהמוזיקה, משלים את הצלילים שעומדים להגיע, משהו בי היה צועק בשמחה, אם הוא זוכר את זה הוא יזכור בסוף גם את כל שאר הדברים. אין מה לדאוג.

היינו יורדים למטה עם כיסא גלגלים, לרחבה המדכאת, אפופה במבוגרים, נכים, חולים אחרים בכיסאות, רובם המכריע במבטים כבויים ועזובים. גם שאר ילדיו היו מגיעים יותר בתקופה ההיא. וגם פסנתר היה שם - תחוב באיזה חדר ממוגן נטוש במבנה נשכח. הסעתי אותו עם הכסא ליידי, שיקשיב, ניגנתי קצת צלילים מוכרים, הבטתי בו מחכה להבעת זיהוי או רצון לנסות ולנגן גם - הרי האהבה שלי לקלידים הגיעה ממנו בראש ובראשונה - ושום דבר מזה לא קרה. לא יודעת אם חיכה שאסיים או שלא שינה לו בעצם מה עושים בכלל, כל עוד אני עושה את זה איתו.

 

לא, הריפוי והשיקום שלו והזכרון וההליכה והדיבור, כל אלו חזרו והגיעו אחרי שטסתי. בסביבות פסח הוא החל לזכור. את זה שהייתי אצלו כל יום מרגע הארוע ועד הטיסה שלי הוא ידע מסיפורים של אחרים, משפחה וחברים. גם לגבי תקופת המספרים. כשחזרתי הוא כבר היה צלול שוב במאת האחוזים, הולך בעזרת מקל, בקושי רב, מתקשה עדיין ברגע שבין הקימה מישיבה להתייצבות בעמידה. באופן הדיבור נשאר זכר מועט שבמעטים, מין עצירות כזו במהלך שטף המילים, שלא היתה לו פעם, מעין ההפך מגמגום - לא משהו שמפריע, לא משהו שמישהו שלא מכיר אותו טוב מדי היה מזהה.

 

וזכרון של תקופה עולה ומבעבע ודורש בו שאפנה לו מקום ותשומת לב. מאיר שלו יודע להפיק בי מרגוע בשימוש מושכל בשפה גבוהה ויפהיפיה, תיאורי רגעים מדויקים, פכירות מזוקקות של זכרונות ישנים. הרי את עצמי אני מוצאת ברבים מן הדמויות ומן האירועים. ואולי זו הגדולה של סופר טוב. 

 

 

נכתב על ידי , 14/12/2018 00:32  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם עוד פנטזיה. ב-16/12/2018 11:20
 



לדף הבא
דפים:  

78,727
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ