לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2016

נורא מייאש אותי


אחת הכוויות הגדולות ביותר שיש לי מצהל היא ללא ספק אפליה על רקע מגדרי, החל בתפקידים שלא קיבלתי רק בגלל שלדברי כל מיני פלאפלים וחרבות למניהם (סא"לים ותא"לים) "בת לא יכולה לפקד על מחלקה של בנים" למרות חוודים מצוינים שיש עלי והמלצות מפה ועד הודעה חדשה מהמ"פ והמג"ד הישירים שלי. בגדודים מעורבים אחרים למניהם בצהל האפליה מתקנת את עצמה לאורך השנים כי בנות לוחמות קצינות מוכיחות שוב ושוב שמגיע להן לחלוטין והן פשוט מצליחות לעשות את זה. במקום שאני באה ממנו עדיין יש בעיה תפיסתית אצל רמות ממונות והתהליך הזה עלול לקחת עוד שנים, אם בכלל. מילא זה. במקום לפנות ליוהל"ן בכל פעם שיכולתי לעשות את זה ולקבול על ימין ועל שמאל, החלטתי לשנס מתניים לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה, לבחור את המלחמות הנכונות ולהלחם על התנאים הטובים ביותר בשביל החיילים שלי, יותר מאשר להלחם על תנאים טובים יותר בשביל עצמי, אחרת כל הפואנטה של השרות שלי מאבדת את עצמה (לפי הגישה שאימצתי לעצמי) זה לא שהסיפוק נהרס ברגע שלא נותנים לך את מה שמגיע לך. הוא מתעצם כשאת מצליחה להשיג לחיילים שלך דברים שמפקדים אחרים לא מצליחים להשיג, או לשנות אצל החיילים גישה, מחשבה, ולפתח אותם, בעוד מפקדים אחרים לא מצליחים לעשות את זה. פה נמצא הסיפוק האמיתי ובגלל זה החלטתי שאני לא נשארת בצהל בשביל לתקן אפליות, אני נשארת בצהל בשביל להשפיע על אנשים.

ובדרך כלל זה בסדר, והמצברוח שלי לא מתקלקל אפילו אם המג"ד החדש והדתי שממונה עלי כרגע מחליט על דעת עצמו להוציא אותי מפעילויות מסוימות רק בגלל שאני בת יחידה בין רוב מוחלט של בנים, וכמובן שהוא לא מודה בזה, כמובן שאף אחד אחר לא מודה בזה ולא קורה לילד בשמו, אבל שוב אין לי סיבה לעשות בלאגן אז אני באה ומציעה הצעות יעול ואופציות אחרות ולא מראה כמה זה פוגע בי. בכלל. (השיא היה בטקס הענקת השרוך השחור שאיתו המפקדים בבהד מסתובבים. כל מפק"צ הגיע למגד בטקס והמגד ענד לו את השרוך סביב הכתף ולחץ לו את היד בחום, וכשאני באתי לעשות לו את זה הוא פשוט פנה ממני והלאה והסתובב בחדות. אני חושבת שכל מי שהיה שם הופתע לא פחות ממני. אבל פשוט המשכתי. לאחר מכן הוא בא והתנצל ואמר ששכח להגיד לי שהוא שומר נגיעה ושהוא מבטיח שזה לא יקרה יותר, ושהוא לא רצה לפגוע בי. הבטחתי שזה לא פגע בי והמשכתי. כרגיל.)

 

יש דברים שאני לא מצליחה להעביר הלאה. יש דברים שנתקעים אצלי ותופחים ומעצבנים וקשה לי להתעלם מהם. יש דברים שמייאשים אותי מרוב כמות הפעמים שנתקלתי בהם ומרוב שלא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לעקור את התופעות הספציפיות האלה מהשורש.

כשאנחנו יושבים במשרד כל המפקצים ואחד מהם מתחיל לדבר על צוערות כאילו שהן אובייקט מיני ותו לא. "הייתי איתה בשיחה אישית וקצה של הכתפייה של החזיה בלט לה מהחולצת מדים, ליד הצוואר, והתחלתי לדמיין אותה בלי מדים, היא ממש שווה בתכלס, לא יכולתי להתעלם מזה, זה היה לי ממש קשה" כאילו מה אתה קוף אידיוט מימי הביניים? כמה מטומטם אפשר להיות? "תגיד אם אחת מהן היתה באה אליך ואומרת לך שהיא מוכנה להעביר איתך את הלילה רק אתה והיא במשרד, היית מסכים?" וזה ממשיך ונהיה יותר ויותר מכעיס. אני מנסה למגר את זה כשאני שם, ודורשת ממנו לסתום, אבל אני יודעת שכשאני לא שם הם ממשיכים בדיבורים שלהם. וחשוב לציין שזה בהחלט לא כולם. אלו בנים ספציפים, שיש להם בנות זוג תקופה ארוכה, והם חרמנים על חיילות, וזה מחרפן אותי, מחרפן אותי שזה כל מה שהם רואים בהן ולא את הבן אדם שמאחור, שרוצה הכוונה ויעוץ ולקבל דוגמה אישית וללמוד ממנה, שרוצה בסך הכל להצליח בצבא ולקבל תפקיד מתאים ולהיות קצין.

אבל בנות הן בנות הן בנות. ובנים הם בנים הם בנים. ויהיו את אלה שיראו בנו את האובייקט, לא משנה כמה אינסוף יכולות וכישורים יש בנו. הם לא יצליחו לראות מעבר לקצה הכתפייה שמבצבץ מהחולצה. ואפשר להבין, אחרי 21 יום בבסיס בלי חברה שלהם, מסכנים. גם חיות לא היו מסוגלות לשלוט בעצמם בסיטואציה כזאת.

 

מייאש.

 

 

נכתב על ידי , 26/8/2016 10:47  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם עוד פנטזיה. ב-26/8/2016 20:39
 



כל הדברים שאני לא אומרת


הבדידות היא יכולה לחבוט בך בכאב כמו אגרוף של מתאבק המשקל כבד, במקום החם ביותר על פני האדמה שנמצא קרוב לאוזן איפה שקולו מדבר איתי ומרגיע ואוהב, אבל כל עוד אתה לא חודר את כל המגננות שלי איפה שהמכשולים הרבים מונעים מבעדך והכל שם כלכך לא נגיש וכל כך נוגד, אפילו בן אדם שרוצה ומנסה לא יכול אז למי שלא מבין כמה עוד גדול הפער וכמה רחוקה האמת שהיא אני ממנו, אנחנו בכלל לאמדברים באותו level אבל זה מה שהכי נוח לי כרגע, כרגע, כבר קרוב לשנתיים, הסדקים נוחים להשתחל וכל מה שהוא לא יודע גלוי לפניי כמו מפה של 1:50,000 ענקית שפרוסה על קיר הבטון שלי שמגדר שם את הפנים, ידועות בדיוק כל דרכי הגישה וכל החסמים וכל הבולמים וכל שדות המוקשים, מכשולים מעקבים מכשולים מרתיעים ותעלת נ"ט אחת אורכה כאורך הגלות מתלפפת בליפופים סביב שטח מפתח אחד - נ.ג. הסודות. העלייה תלולה ולא ברור מאיפה ואם קיימת בכלל עליה לשם, כבר אי אפשר לקרוא לזה צוק זאת כבר ממש סכנת חיים אז למה שמישהו בכלל יתאמץ?

זה לא משנה כמה קרוב הוא מרגיש כי יש פערים שאחרי נקודת טיימינג מסוימת לא מסוגלים להתאחות, במלאכותיות מאומצת נראה שהם כן ונדירים הרגעים בהם אנחנו נוטים לדבר רגע על ה"אנחנו" הזה שטהור מהסיחי דעת, האם הוא עדיין בכלל קיים? 

ואם אתם מדברים עד 23:50, ואת מנסה למשוך את השיחה בכוונה כי אולי זה יגיע, אולי הוא מתכנן משהו, אולי הוא יזכור, אולי משהו סוף סוף יקרה שיוכיח, 23:55, את בודקת שוב, זה עוד 5 דקות, כנראה שליח עם פרחים עד הבית כבר לא יגיע, אולי כל החבר'ה שלו שם ברקע עוד רגע יתחילו לשיר את זה, 23:58, אין טעם להמשיך למשוך את זה, "אני הולכת לישון נראה לי," 23:59 נגמרת השיחה, וכשיש לך יומולדת האגרוף הזה, של הבדידות, בדיוק שם הוא חובט, וכואב

נכתב על ידי , 15/8/2016 00:15  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יצור פרא ב-15/8/2016 16:55
 



הם כלכך צעירים


הם כלכך צעירים, הילדים שלי, הוא צעיר והוא צעיר והיא צעירה, אוג 14 ינואר 15, בטוחים שהם מלכי העולם ושהפזם נוטף מהם, אבל הם יועמדו במקומם מתוקף הנסיבות שיוכיחו להם שהם לא יודעים כלום ושום דבר, אין צורך שאבהיר להם את זה בכלל. הילדים. כן זה טבעי, הלוחמות שלי במשך 8 חודשים היו הילדות שלי, ועכשיו החיילים האלה למשך 3 חודשי קורס הם הילדים. יותר כאן מאשר בבית, וסביר להניח שאני מכירה את המגרעות שלהם ואת החוזקות שלהם יותר מאשר חלק מחבריהם הטובים. "אתה אוהב לעבוד לבד, ולפעמים אתה ממש קר ואטום לאחרים, אפשר להגדיר אותך כסוליסט?" וזה לא משנה איך אני יודעת ואיך טביעות עין מתחדדות מעצם הנסיון הפיקודי, אתה חייב להכיר את זה בעצמך בשביל להשתפר, אין דרך אחרת.

יש חיילים מבולבלים. "אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?" "תשאל, לא בטוח שאענה עליה" "איזה בושם את שמה?" וחיוך ענק מרוח לו על הפרצוף. צעירון, שנה וחצי בצהל, היה מפקד בפלחצ 4 חודשים, בטוח שהוא מלך העולם. אני בקושי טורחת לגלגל עיניים וישר ממשיכה בשיעור. משהו שקשור לניווטים זה היה. נושא שרוב החבר'ה כאן חלשים בו. הלוואי שהיה לי זמן לעזור לכולם, הלוואי שיכולתי לשבת לבנות צירי ניווט לכל הפלוגה, אבל כשבקושי זמן לישון יש (4 שעות ביום טוב,) ולארוחת צהריים אני מנגבת קרקרים עם שוקולד השחר במשרד תוך כדי בדיקת מטלות והזנת ציונים למחשב, הבנתם את הרעיון.

כלומר, השיחות האישיות איתם יכולות להתפתח למחוזות אחרים. כל אחד כאן הוא עולם ומלואו, ועל כל אחד כאן עבר משהו בחיים, ותהליך כלשהו פיתח אותו והביא אותו למקום שהוא נמצא בו עכשיו. אבל את רוב השיחות אני צריכה לחדול כי הלוז מתגלגל והנה צריך לרדת לחצי ב' ולרוץ לאולם ספורט לקרב מגע, או שעומדת להתחיל ישיבה של שעתיים או סיכום יום עם הצוות. כבר הפנמתי שאני לא יכולה להיות הכל וגם להצליח לתפקד כמו שצריך, אבל כשחייל אומר לך אחרי שבוע בלבד של הכרות "אני סומך עליך בעיניים עצומות", יכול להיות שמצאתי איזה סוג של איזון ושבכללי אני עושה פה משהו שהוא ממש בסדר

נכתב על ידי , 13/8/2016 11:59  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תקראו לי קורדיליה ב-13/8/2016 18:19
 



לדף הבא
דפים:  

64,570
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ