לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2017


אבל שנינו יודעים שאת יותר חזקה מזה נכון? להסתכל על הלוח שעם במשרד שלך עם כל התמונות של הלוחמות והצוות ומכתבים מאחותי וממפק"צים ועוד קצת תמונות מההכשרה ומהקורסים. והתעודה וכל שאר הדברים האלה. זה לא מישהו שעזר לך להשיג את זה את הכל עשיתי אני. עצמי. בלבדי. לבד. ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני. אז למה זה מגיע לי בכלל

 

אני רוצה לקחת את כל המילים בעולם לאגור אותן בתוך הלב שגם ככה נמצא על סף פיצוץ עומס יתר משקל חריג באלפיים אחוז לפחות, לקחת את כל הזכרונות איתי וגם הכתובים וגם (יותר) את אלה שלא הספקתי להצליח לכתוב. לקחת את כל התמונות הכי יפות אבל לא לקחת שום שתיקה, שום שתיקה שבעולם (זה מה שהרס לנו. השתיקה היא אשמה) לקחת את כל זה ולרוץ

לרוץ מליון ואחד קילומטרים יחד עם כל הדברים האלו על גבי ברור שזה כבד מה השאלה ברור שהמשקל מעיק ברור שרק בקושי אצליח לסחוב

זה מה שאני רוצה לעשות כבר כל כך הרבה ימים ברצף לא רוצה להגיד לך שומדבר רק לקחת את כל העולם הקטן הזה הכבד כל כך המורכב ממילים שלא נאמרו בלבד יחד איתי אל האינסוף ומעבר לו וכשלא אצליח לרוץ יותר אתחיל ללכת וכשלא אצליח לנשום יותר אני עלולה למות, איפהשהו שם באמצע אבין שגם לקחת אוויר לריאות אני כבר לא מצליחה בגלל כל העודף מילים הזה, לקבור את עצמי חיה עטופה בכל המכתבים שלא כתבתי לך אף פעם זה עדיף מלהרגיש כאב בלתי נסבל שאני יכולה להתמודד איתו ברור כי אני יכולה להתמודד עם הכל, נכון, כי אני חזקה ממש, נכון, ואת כל זה השגתי בעצמי. נכון.

 

למה זה מגיע לי בכלל להרגיש כאילו בו זמנית עשרות ידיים ברזליות וקרות לוחצות לי על הלב מכל הכיונים מכווצות לא נותנות מבטלות מרסקות לאלפי רסיסים. מה עשיתי רע ולמי איפה הייתי לא בסדר האם זה היה יותר מדי לדרוש ממישהו אחד, שידבר איתי קצת יותר?

נכתב על ידי , 20/1/2017 11:02  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורן שלא מת ב-20/1/2017 12:20
 




"את מקסימה, את מדהימה"

אנחנו שוכבים במיטה שלו, והוא מחבק אותי חזק, והבטן שלי כל כך כואבת (סירת העץ נעצרה משיוטה האינסופי. נראה שמשהו לא תקין בהגאים, או במבנה, או בשיוט)

"את יפה, את ספונטנית, את מצחיקה אותי תמיד, את כל כך חכמה" ואני בוכה לו על הלחי, והדמעות המלוחות זורמות לו על הצוואר. וזה קרה וזה קורה וזה יקרה. והסוף ידוע מראש כבר. (הסירה עלתה על שרטון כמעט בטוח שכן, משהו שם מתחיל להטלטל, בהתחלה רועד בשקט ואחרי זה מזעזע את כל הים שגועש,)

"אני אוהב להיות איתך, אני נהנה איתך. אני נהנה לעשות איתך סקס" (מים חודרים פנימה ומציפים וקפיסי עץ מתחילים להתנפץ ולעוף לכל עבר. הכל מבולגן. הכל מתבלבל. הים בסערה,)

 

 

כי את כל הדברים הטובים אתה אומר לי בסוף, ואת הסוף הזה דווקא אתה זה שמנסה למשוך. ואם כבר אתה מגדיר את הסוף, אז תגדיר מתי הוא נגמר, 

(מסתכלת על התיקים שלי ועל המעיל ועל הקסדה. מדמיינת את עצמי יוצאת עכשיו מהבית הזה. אבל זאת הבעיה - זה הבית שלי. אתה הבית שלי. אתה הבית שלי הכי בעולם. כבר שנתיים ומשהו. ואני באמת לא רוצה ללכת)

הכאב בבטן מתעצם כשאתה ממשיך לחבק ולהגיד מילים יפות. מנסה לנשק ואני לא משתפת פעולה. "אני לא בתוך זה". וזה שאמרת את זה מטה את הכף הרבה יותר ממה שאתה חושב. זה לא משנה כל הדברים הטובים שיש בך, זה לא משנה שאת הכי טובה בעולם. זה פשוט לא מספיק. אני לא מספיקה.

 

כבר נפגעתי מספיק. כבר נפגעתי מספיק. הסירה המפורקת חלקיה צוללים לים חוץ מגלגל הצלה אחד, מפונצ'ר, שצף חלושות מעל המים, נותן לזרמים לערבל אותו בלי סוף.

 

כבר נפגעתי מספיק וזה בדיוק העניין שאתה יודע. אתה פאקינג יודע!!!! זה אתה שהיית שם, והקשבת, בדיוק במיטה הזאת, בדיוק לדמעות האלה. הקשבת לראשון ושני ולשלישי. וגם לרביעי חמישי שישי שהיו ולאלה שאחריהם, והקשבת לכל הסיפורים ולחלץ אותם ממני היה כמו לנסות לפתוח פחית שימורים בלי פותחן, עם אצבעות הידיים בלבד. כמו לרקוד ואלס עם בת זוג בלי ידיים ובלי רגליים. כמו לשכנע מישהו לצנוח ממטוס בידיעה גמורה שיהיה קשה מאוד ואף בלתי אפשרי לפתוח את המצנח בדרך, אבל עובדה שבמיומנות בלתי רגילה, בחום ואהבה אינסופיים שהרעפת עליי, בעדינות שבמילים שלך, הצלחת

 

 

ועובדה שעוד כל מיני. עובדה שלילות שלמים היית גורם לי לבכות דווקא כן לבד

וחוסר המודעות

והאדישות

אבל מתישהו קיבלתי (וזה כל היופי) מתישהו קיבלתי בך, את הכל. כולל את חוסר ההערכה. כולל את הפערים ביננו. כולל את כל מה שאתה עדיין לא יודע וכנראה גם לא תידע לעולם. קיבלתי את זה חייתי עם זה בשלום. כל מה שהיה טוב היה כלכך עדיף לי,

 

 

 

ֿ(אתה זוכר את זה, שלפני שנתיים, בהכנה לקצונה, היינו עולים בסוף כל לו"ז על הגג של החדר אוכל? היינו מאוהבים, מוקסמים אחד מהשני, מנצלים את כל מעט הזמן הפנוי שהיה לנו בקורס יחד. זאת היתה שעה פרטית רק שלנו, בעצם איזה שעה, לילות שלמים היינו מעבירים שם. מדברים, מתחרמנים, מגלים אחד את השניה, מתאהבים. ואחרי זה בבהד 1. ואחרי זה בהשלמה. כל מה שנשאר לי זה רק להגיד לך תודה, תודה על חודשים מדהימים שגרמת לי לחוות, תודה על אהבה שחשבתי עד אז שלא מגיעה לי, שלא תגיע לי לעולם. תודה על מי שהיית בשבילי אז.)

 

"אני אוהב אותך. אבל אני לא בתוך זה."

 

זה ממש יותר מבסדר. כי עוד כמה חודשים כשאני אתאפס, אני אסתכל אחורה ובטוח אבין שבאמת לא היה אפשר להציל את זה. בחודשים האחרונים חוסר ההשקעה מצידך, וחוסר האנרגיות, בלטו לי כמו שמש מול הפרצוף אבל בחרתי להתעלם ולהסתכל רק על כל מה שכן טוב. ואולי זאת היתה הטעות שלי אולי הייתי צריכה להבין שהגיע לי יותר מזה.

 

אני צריכה לאסוף את חלקיי שהתפזרו. אני צריכה לקחת אוויר. אני צריכה להפסיק את הכאב הזה ולהשתחרר מהחיבוק הזה. ואני קמה ואומרת "טוב, אז אני אלך?" והידיים שלך דורשות חיבוק אחרון (וזה בסדר כי אני צריכה את זה עכשיו בדיוק כמו שאתה צריך)

ושם זה נגמר

 

נכתב על ידי , 14/1/2017 14:27  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם עוד פנטזיה. ב-21/1/2017 21:34
 



הילדה עם הכלבות


את המקום הכי בטוח לי בעולם אני כל כך חוששת לאבד. "תישארי בצבא אם טוב לך שם זה המעט שאני יכול להמליץ לך." "מה כבר יש לך לחפש בחוץ?" אתמול בא לעשות לנו הרצאה אביב כוכבי. הרמטכל הבא כך אומרים, וחוץ מזה שהוא אלוף פיקוד צפון וצמחוני מושבע, הוא ריתק את קהל הצוערים שלנו במשך שעה וחצי של הרצאה על מנהיגות אבל לא בקטע בנאלי בכלל.

מה בן אדם מחפש בעולם? משמעות. מיהו מפקד טוב? אחד שמעניק משמעות לפקודים שלו. איך מעניקים משמעות לפקודים שלך? 

יחס אישי, לימוד, חניכה, שיתוף, נשיאה בנטל, דוגמה אישית, מקום להתבטא, נתינת עצמאות וחופש פעולה, הצבת סטנדרטים גבוהים. זאת נשמעת תורה מסיני אבל זו תורה מסיני שאני עושה יום יום (לעיתים באופן טבעי ולעיתים במאמץ גדול) מאז סיימתי קורס מכים מתישהו לפני שנתיים וחצי.

 

 

 

איך אני מעניקה משמעות לעצמי?

 

 

 

 

הבועה הזאת הולכת להתפוצץ עוד חודשיים. במרץ אני עוברת לתפקיד הבא (סמ"פ איפשהו) אחרי שאסמיך עוד לאיודעת כמה צוערים להיות קצינים. אנשים שרואים אותי ברחוב, על אזרחי, עם ראסטות ומשקפי שמש של בוב מארלי, לא משערים לעצמם שיש לי תעודת הצטיינות ממוסגרת במשרד חתומה ע"י מפקד בה"ד 1. (לא אכפת לי לכתוב את זה פה גם ככה כמות האנשים שקוראים כאן מדולדלת והסיכוי שיזהו אותי אפסי. וגם אם כן זה כלכך על הזין שלי.) חזרתי לקרוא ספרים. סיימתי את מלכת היופי של ירושלים לא מזמן, עוד רגע מסיימת את הקתדרלה ליד הים והבאים בתור זה פרש הברונזה וזכרונותיה של גיישה. היתה לי תקופה של הרוקי מרקומי אבל היא נגמרה. וגם מחכה לי ספר על משה דיין ואורד וינגייט שאני משאירה לימים אחרים ומצברוח אחר. את על בלימה לא הצלחתי לסיים, תקועה באמצע שלו. ספר מזעזע על מלחמה מזעזעת.

וזהו לבנתיים.

הכל מעורפל. הזכרונות מעורפלים, הדמות מעורפלת, התשוקות מעורפלות. כל מה שרציתי פעם תופס בתוכי מקום קטן יותר מקליע של כדור. אני הולכת ומרזה כבר חצי שנה כי כמפק"צית כמעט טבעונית בבה"ד 1 אין לי זמן לאכול או לישון. דווקא לרוץ אני מוצאת זמן. ואפילו רצה סבבה לגמריי. וכל הצוערים מחזיקים ממני איזה משהו מיוחד.

המג"ד הציע לי לא מזמן הצעה די מטורפת (לחתום עוד שנתיים בתמורה למענק בסכום חמש-ספרתי) אמרתי לו מן הסתם כן. גם על השאלה אם אני רוצה להמשיך בצבא ולהיות מ"פ אמרתי לו כן. משום מה כשדיברתי על זה עם ההורים שלי בטלפון, בכיתי בלי סוף. 

משום מה. כאילו אני לא יודעת מה הסיבה.

זה לא מספיק שהם רחוקים, וזה לא מספיק שאני מתגעגעת, כנראה שבשנים הקרובות הם הולכים להיות רחוקים יותר ואני הולכת להתגעגע יותר בגלל בחירה שלא משאירה אופציה אחרת, בגלל חיים שיצרתי לעצמי שלא מאפשרים לי הגדרה עצמית אחרת.

אין מה להגיד, זה סוג של תור-הזהב מבחינתי. רוב חיי החברה שלי נסובים סביב צהל וקציניו ורוב חיי האהבה שלי מצטצמים לפעם פעמיים בחודש (כרגיל זאת כמות היציאות שלנו ביחד) ואני לא מחפשת יותר מזה.

ויותר מזה לא חסר לי.

 

לכאורה

הפכתי להיות הכדור הזה, חסר הקצוות המיוחדים, איבדתי כל רצון אחר, אני כאילו רוצה ליצור ולהשפיע, אבל אני בעצם כרגע בזמן הזה ממש יוצרת ומשפיעה, יוצרת קצינים חדשים ומשפיעה על חיים של אנשים שיזכרו אותי כנראה לעד. "בכל מקום מדברים עליך" לפחות אני עושה כמה דברים טובים ביום. אבל זה לא מספיק. ובעצם שכן חסר לי. חסר לי ואפילו ממש וכשיש לי זמן רגע לחשוב ולהרגיש אני חושבת על עצב ומרגישה עצב וקשה לי למצוא את הסיבה. באמת שאין לי מושג למה לעזזל. למה.

 

 

((הזמנתי היום גרר שיגרור לי את הקטנוע ששבק חיים למוסך. כשהוא הגיע עם המשאית הוא אמר לי שאני נראת ילדה, מה זה ילדה, אין דברים כאלה. אמרתי לו שאני לא ילדה, כבר בת 22, והוא אמר שנו, בדיוק. לזה הוא התכוון. וצחק.

אני לא יכולה לדקור תקופה מסויימת בזמן זה היה יכול להיות לפני שנתיים, או שלוש, או ארבע. הייתי יוצאת לטיולים ולריצות עם הכלבות שלי, והיה איזה הר אחד שממש אהבתי בערך 2 קילומטר מהבית במושב. היה אפשר לראות ממנו את כל הנוף של רעננה הדרומית (כרגע כל האזור הרוס ובשיפוצים בגלל המחלף החדש) אולי בנקודת זמן הזאת הייתי מאושרת באמת. לזמן קצר))

 

 

נכתב על ידי , 6/1/2017 14:47  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם עוד פנטזיה. ב-21/1/2017 20:57
 





65,089
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ