לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Life of MezzoMom


הבית שקט בשעות הקטנות של הלילה. הילדים ישנים אחרי יום מלא. בן זוגי ישן גם הוא. אני מתענגת על השקט לחשוב ולכתוב. לכתוב על הקיים ועל המקווה. לילה טוב עולם.

כינוי: 

Google:  MezzoMom





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2009

ללא מילים (כמעט)


 

הנה תמונות של הג'ינג'ה הקטנה, בת חמישה שבועות, כפי שצולמו על ידי חברתי מיכל, צלמת במקצועה:

 





 

 

נכתב על ידי , 22/8/2009 08:56   בקטגוריות הורות, ילדים, תמונות  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפור לידה


 

לקצרי הרוח אגיש תקציר:

לפני קצת פחות משלושה חודשים, אור לחג שבועות, יום שישי, ו' בסיון, נולדה פיצקי הקטנה או בכינויה החדש: ג'ינג'ה הקטנה.

תינוקת מתוקה עם שיער נחושת ועיניים תכלת, נוחה מאין כמוה, עם חוש הומור (בי נשבעתי!), המתנהגת כפי שתינוקות בני גילה מתנהגים (יונקת, ישנה, ממלאה חיתולים וחוזר חלילה או בכל סדר אחר).

 

ועכשיו באריכות:

 

בסוף החודש השמיני, אחרי הריון תקין על אף גילי המתקדם, אמר לי רופא הנשים שלי ללכת לעשות אולטרא-סאונד נוסף, בשבוע 38 למטרת הערכת משקל.

הלכתי.

בניגוד לאולטרא-סאונד של סקירת איברים (שניים - סקירה מוקדמת ומאוחרת) אותם עשיתי אצל רופאה נבחרת, הפעם פשוט התקשרתי למוקד הטלפוני של קופת החולים ונתתי להם לבחור את הרופא הפנוי במרכז לבריאות האישה הקרוב למקום מגורי.

הרופא היה נחמד בתום הבדיקה קבע שהערכת המשקל היא 3.950 ק"ג.

 

מעבר לכך שמדובר בהערכה גבוהה מאוד, המספר היה קרוב מדי למספר 4 ק"ג שמסמן לרופאים שורה שלמה של בעיות אפשריות.

נשלחתי לבדיקת סוכר נוספת. בדיקה מקיפה יותר.

זו בדיקה מגעילה במיוחד, בה בודקים את הדם ארבע פעמים: פעם לפני שנותנים לשתות כוס מי-סוכר ענקית ועוד שלוש פעמים אחר-כך, בדיקה כל שעה למשך שלוש שעות. אחר-כך, כשמסתכלים על התוצאות אם שתיים מתוך הארבע אינן תקינות, זו סכרת הריון.

 

וכך מצאתי עצמי מאובחנת שבוע לפני הלידה המשוערת (שבוע 39) בסכרת הריון.

מן הסתם התשוקה לכל הגלידות שאכלתי במהלך ההריון נתנה אותותיה....

 

השילוב של סכרת הריון עם הערכת המשקל הגבוהה הכניסה אותי לסרט שלא צפיתי אותו.

במצב סכרת שכזה נוהגים להפנות לדיאטנית שתיתן הנחיות תזונה ומתחילים מעקב, אלא שכאן היה מדובר בסוף ההריון ולא היה זמן לכך.

הערכת המשקל הגבוהה רמזה שמדובר בעובר סוכרתי, הגדרה שטומנת ברובה קשיים צפויים בלידה מאחר ורוב השומן מרוכז בכתפיים ומקשה על העובר לצאת דרך הפתח הרגיל ומגביר את הסיכוי לשימוש במכשירי-עזר בלידה...

 

נשלחתי לחדר לידה כדי שיעריכו את המצב.

שם פגשתי את הרופאה הבלונדינית המעצבנת והיהירה, שלחצה עלי להסכים לניתוח קיסרי מתוכנן.

"תראי", אמרתי לה, "היו לי כבר שתי לידות. הראשונה הייתה קיסרית והשניה רגילה. אני יודעת מה זה ניתוח קיסרי ומה זו החלמה ממנו בהשוואה ללידה רגילה. אני לא רוצה ניתוח, אם אפשר"

היא שלחה אותי להערכת משקל נוספת בביה"ח. הטכנאית בדקה ובדקה ואמרה: "לא יודעת, לי יוצא 3.600 ק"ג..."

"לא יכול להיות שיש כזה פער בינך לבין ההערכה הקודמת" אמרתי, "תני לי את ההערכה הכי גבוהה שלך!"

"טוב, אז מקסימום 3.700 ק"ג"

זה שינה את הסיפור מבחינתי. פתאום לא כל כך קרובים לארבעה קילו, יש עוד מקום לגדול.

אחרי מסכת הפחדות ידועה (כי הרי ביננו, זה מה שהרפואה הקונבנציונלית יודעת לעשות הכי טוב) שבמקום להפחיד אותי עוררה בי אנטגוניזם עד אין קץ, מה שהצריך את הבנזוג להיות המגשר והמפשר ביני לבין הרופאה, הגענו להסכם:

נקבע ניתוח קיסרי אחרי חג שבועות, יום אחרי התאריך המיועד, אבל אם יתחילו לי צירים בצורה ספונטנית ומהלך הלידה יהיה תקין, יאפשרו לי ללדת בצורה רגילה.

זה היה ביום שני של אותו שבוע.

 

התחלתי לצעוד כמו שלא צעדתי בכל תקופת ההריון. ללא רחמים.

ערב שבועות (חמישי) הזמנתי חברה רפלקסולוגית לטיפול. היה נפלא. מרגיע ומעורר בעת ובעונה אחת.

מיד אחרי זה נסעתי למדקרת סינית שדקרה אותי בכל המקומות שאמורים לעורר צירים.

דיברתי עם בת דודתי ההומיאופטית והיא הכינה לי תרופות למקרה שיתחיל משהו.

יצאתי למלחמה וגייסתי את כל כלי הנשק שיכולתי לחשוב עליהם.

 

נסענו למשפחה של הבנזוג לארוחת ערב-חג וכשחזרנו שוב יצאתי לצעדה אימתנית.

והם הגיעו.

הצירים.

בחצות הלילה.

בהתחלה לאיטם ואחר כך בתדירות, חזקים וכואבים. כמו שצירים צריכים להיות.

בחמש בבוקר התקשרתי לאמא שלי שתבוא לשמור על הילדים ובשש שמנו פעמינו לבית החולים.

 

וכמו שהגענו לבית החולים, כך הלכו הצירים ונעלמו (תופעה ידועה).

אחרי כמה שעות, כשכבר חשבו לשלוח אותי הביתה, החליטו לבדוק אותי פעם אחרונה ועל אף שהצירים היו חלשים ולא סדירים,

כבר הייתה פתיחה כזו שהיה ברור שאין מה לשלוח אותי הביתה.

"תנו לי לצעוד", ביקשתי, "תראו איך הצירים יחזרו".

הם הסכימו ושלחו אותי לשעתיים, לצעוד בחוץ.

הבת-דודה הורתה לי אילו גלולות הומיאופטיות לקחת.

יצאתי לצעוד בבית חולים ריק למדי של חג שבועות.

 

תוך פחות משעה הצירים חזרו בעוצמה אימתנית.

כל מחשבותי על לידה טבעית נטולת-אפידורל נעלמו אל מול הכאב.

חזרתי לחדר-לידה והפעם היה ברור שאין מכאן חזרה.

האפידורל פוגג את הכאבים ויכולתי לנשום שוב כמו שצריך.

 

עזרו למי השפיר לרדת. הם היו לא נקיים (מקוניאלים). נורה אדומה.

אבל הדופק של התינוקת היה חזק וסדיר.

ממשיכים.

 

ואז התחלפה משמרת ונכנסה המיילדת. מיילדת-על. סופר-מיילדת.

המיילדת הכי ותיקה עם משהו כמו 40 שנות נסיון, מתוכן יותר מעשרים שנה במחלקה הזו.

היא פשוט בחרה אותי.

נס.

כשהיא נכנסה אמרה הרופאה הברונטית הצעירה: "זכיתם".

ידעתי שזכיתי ברגע שראיתי אותה.

 

היא הורתה לי ללחוץ. לחצתי.

היא לא הייתה מרוצה.

"נראה לי שחבל הטבור קצת קצר", אמרה לבנזוג.

"תתהפכי ותעמדי על ארבע (עמידת שש)". התהפכתי.

"עכשיו ללחוץ".

אחרי ארבע לחיצות היא הייתה מרוצה. כנראה שהראש התקדם למקום שהוא אמור היה להתקדם אליו.

"עכשיו שוב על הגב". התהפכתי שנית.

עוד כמה לחיצות ויצאה פיצקי, עם חבל טבור הכרוך פעמיים על צווארה...

בכי של תינוקת.

נס.

 

בכל אחד מהשלבים האלו היו יכולים לשלח אותי לניתוח חירום, וזה היה מוצדק. אבל זה לא קרה.

ילדתי את פיצקי הג'ינג'ית בלידה רגילה. 3.610 ק"ג.

תחושת הישג ואושר בלתי רגילה.

 

כל לידה היא נס קטן. זה היה הנס שלי.

נס שבועות.

 

 

 

נכתב על ידי , 22/8/2009 01:14   בקטגוריות הורות, ילדים  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





2,251
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMezzoMom אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MezzoMom ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ