לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Dark Fairy


אוליי אני פיה, אבל יש בי צדדים אפלים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2018

אלצהיימר


המחלה אלצהיימר היא לא מחלה קלה

אני בטוחה שחלקכם שמעתם בעבר על המחלה

אבל לאלו שלא שמעו עליה, היא מחלה מאוד נוראית

מחלה שגורמת לחולים בה לא לזכור את משפחתם, עד כדי כך שהחולים מעיפים את הקרובים שלהם בעקבות זה.

למרות הכותרת, אני לא אתחיל להסביר על המחלה בפוסט כי זאת לא הכוונה שלי

אני רוצה לכתוב איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלי, או יותר נכון בחיים של סבתא שלי בנקודת מבט שלי 

כמובן שאני לא יכולה לתת את נקודת המבט שלה, אני רק יכולה לנחש.

אבל לפני שאתחיל לדבר על זה

אני רוצה להתחיל מההתחלה

סבתא שלי נולדה בפברואר 1919, ניצולת שואה

אני נולדתי בדיוק שבוע וחצי לפני יום הולדת 70 שלה

היא זאת שגידלה אותי בזמן שההורים שלי היו בעבודה

הייתי ישנה אצלה המון, גם בגיל ההתבגרות 

אישה חזקה, שלא רואים עליה שעברה המון בחיים האלה

אבל תמיד אמרה "הנכדים שלי הם החיים שלי"

כמה אהבה כלפי המשפחה, הנתינה שלה לזולת

ושלא נדבר על הבישולים שלה והקינוחים שלה, פשוט ללקק את האצבעות

אני לא שוכחת שביום אחד שחזרתי מבית הספר הביתה, היה לי כל כך משעמם, לבד בבית, אין כלום בטלוויזיה

טיילתי הלוך ושוב בכל חלק בבית עד שדף נייר אשר ישב לו על שולחן בסלון תפס את עיניי

שמה של סבתא שלי היה רשום עליו

אז התחלתי לקרוא, והבנתי שהיא חולה, על הדף רשומה האבחנה "דמנציה ואלצהיימר"

המשכתי לקרוא ואני רואה במפרט סיפור שממש לא מתאים לסבתא שלי, היא חושבת שאישתו של דוד שלי רוצה להרעיל אותה (שמרתי בסוד עד היום שקראתי את החומר הרפואי שלה) 

בהמשך המחלה כבר לא יכלה להיות מוסתרת מאיתנו

הייתה לי שיחה איתה, וכל כמה משפטים היא הייתה חוזרת על אותה שאלה, לא זכרה שבעצם היא שאלה אותי את השאלה הזאת ועניתי עליה

לאחר מכן הסוד שנשמר מאיתנו הנכדים, שהיא חושבת שאישתו של דוד שלי (נקרא לה מ') מנסה להרעיל אותה כבר לא יכל להישאר בסוד, היא הייתה מתקשרת לאמא שלי מודאגת בשעות הערב ואומרת לה שהיא גוססת כי מ' הרעילה לה את האוכל

בהתחלה אמא שלי הייתה נוסעת לבד

עד שיום אחד היינו אצלה ואכלנו איתה ארוחת ערב

ואז היא התקשרה אלינו בדאגה, "איך הבנות מרגישות? הכל בסדר אצלן? הן מרגישות טוב?" אמא שלי ישר הבינה ששוב החרדות ש-מ' ניסתה להרעיל אותה עלו, אז היא אמרה לה שאנחנו בסדר, מרגישות מצויין אבל היא לא האמינה לה, ביקשה לדבר איתנו, אז אמא שלי נתנה לי לדבר איתה

כמובן שתחקרה אותי אם הכל בסדר, אם האוכל היה טוב, וכמובן שאמרתי לה הכל בסדר, הרי זאת האמת

ומאז אמא שלי הייתה לוקחת לפחות אותי כשהיינו הולכות אליה, היא תמיד כעסה על אמא שלי שהביאה אותנו, את הנכדים שלה כשהיא נראית ככה, בעקבות זה היא רצתה להראות לנו שהיא בסדר, אז היא התאוששה מהחרדות שלה

היו לה מטפלות, הן התחלפו כל תקופה מהאשמה שלה שהן גונבות ממנה, אמא שלי הייתה מוצאת את אותם הדברים מוחבאים בכל מני מקומות

לבסוף אמא שלי החליטה להכניס אותה לבית אבות 

החלטה זאת באה בעקבות מאפיין נוסף של המחלה 

החולים במחלה בנוסף מאבדים את חוש הריח ואת חוש הטעם

פעם אחת אחותי באה לבקר אותה, כשהיא נכנסה היה ריח כבד של גז, היא ניתקה לה את הגז ופתחה את כל החלונות

החלפנו לה את התנור/גז למשהו יותר בטיחותי, אבל היא שכחה את התנור דולק 

מאפיין זה + הבעיה שלא היו יותר מטפלות להביא לה גרם להעברה שלה לבית אבות

בהתחלה היא נכנסה למחלקת תשושי נפש, בהתחלה היא הייתה בדיכאון, הייתה בוכה הרבה והחליטו לתת לה כדורים נוגדי דיכאון שעזרו לה להסתגל למקום החדש

מחלקה זו נועדה למבוגרים אשר חולים במחלה שלה או בעיות אחרות בתחום הזה, אבל עדיין יש להם את היכולת ללכת, לאכול לבד

היא הייתה תקופה לא קצרה במחלקה הזאת

עד שיום אחד היא נפלה ושברה את האגן

אישפוז בבית חולים ואז אישפוז בשיקום

לאחר השיקום, היא חזרה ללכת ועשו לה פיזיוטרפיה

לא עבר הרבה זמן והיא שוב נפלה, עוד פעם שברה אגן, עוד הפעם בית חולים + שיקום, מפה החמרה נוספת של המחלה, מפה זאת כבר לא סבתא שלי מבחינת התנהגות, מכאן דברים הולכים להשתנות, היא סירבה לעשות פיזיוטרפיה, מה שהשאיר אותה בכיסא גלגלים

כשהיינו באים בשעת הפיזיוטרפיה אז היא קמה והתחילה ללכת, ליווינו אותה מטרים עד שהמטפל החליט שזה מספיק לאותו היום

עברו כמה חודשים מאז שהעבירו אותה למחלקה הסיעודית, וכך עם הזמן, התחילה לשכוח אותנו, היא כבר לא ידעה מי אנחנו

אבל האופי שלה, האופי הטוב לב, זה שמקבל אורחים נשאר, גם כשהיא לא מזהה אותנו, היא קישרה איך שהוא שאנחנו קרובים אליה

יום אחד אחת המטפלות באות לדבר איתה כשאנחנו שם (המטפלות שלה כל כך אהבו אותה) ושואלת אותה מי בא לבקר אותה והיא ענתה "בנות דוד"

ואז היא אמרה לה שזאת הבת שלה והנכדה שלה

ברגע שאמרו לה את זה, פתאום יש לה אור בעיניים, השמחה שלה 

תמיד, אבל תמיד ידעה שהשמות שלנו קשורים אליה בצורה כל שהיא, אבל לא יכלה לקשר למה בדיוק

כך עברו להם השנים, באים לבקר אותה, אותם שאלות, כמה פעמים אנחנו אומרים לה מי אנחנו ואותם הבעות

עד שהתחילה להגיד "נכדה שלי? לא ידעתי, ממתי?" עד כמה שזה קשה, באיזה שהוא מקום זה גם היה מצחיק, כי תמיד אחרי התשובה "מאז 1989" היא הייתה אומרת "אני מקבלת אותה, יש לי נכדה כל כך טובה וחמודה ואני אוהבת אותה" ומלא ברכות, כמו שהיא אוהבת לתת, כמובן שאחרי כמה דקות היא כבר לא זכרה

היו ימים בודדים שהיא זכרה, אבל זה היה כמו הבזק קטן שלא עברו כמה דקות היא שכחה

היו לה הרבה ימים שהיא גם לא הייתה צלולה, לא כל כך היה אפשר לדבר איתה, לא, היא לא סילקה אותנו, היינו מדברים איתה, והיא הייתה עונה דברים לא קשורים

לפעמים אפילו לא מקשיבה ומדברת הרבה על כל מני דברים שהם לא קשורים, אבל לא משנה מה, היא תמיד קיבלה אותנו

לפני שנה היא התייבשה, לא שתתה את המים שהביאו לה, היא גם לא אכלה, ניסו להאכיל אותה, ניסו לשים לה זונדה והיא לא נתנה

אישפזו אותה בבית חולים כדי שתקבל נוזלים

היא התאוששה מזה, אבל עדיין סירבה לאכול, כל פעם שנתנו לה אוכל, היא הייתה יורקת אותו, כמובן בגלל המחלה, היא רק שתתה, אז היו נותנים לה משקה שיש בו את כל אבות המזון ולאחר כמה זמן היא חזרה לאכול

לפני שבוע היא חלתה, היה לה חום, ניסו לתת לה אנטיביוטיקה ושוב היא לא אוכלת, לא שותה, לא מכניסה כלום לפה, כשירד לה החום, הבנו, עוד החמרה במחלה, אבל זהו... ההחמרה האחרונה, היא כבר לא מדברת, הגיבה רק במחיאות כפיים, לאחר שלושה ימים, יותר נכון ביום ראשון החמרה נוספת במצב שלה, טלפון בבוקר מבית האבות, בשורות לא טובות, היא במצב סופני של המחלה

הלכתי עם אמא שלי לבקר אותה, המראה לא היה מראה טוב, בכלל באותו רגע ידעתי, למרות שזה יהיה שקר שלא קיוויתי שאוליי בכל זאת היא תתגבר על זה, אבל עמוק בתוך תוכי ידעתי שזה עניין של כל רגע

הקושי להבין שזאת שגידלה אותי, האישה החזקה שלא רוצה שנראה אותה במצב של חולשה, במצב כזה

אני חייבת להיות חזקה, אסור לי להראות חולשה, כמו שהייתי כשסבא שלי נפטר (בעלה) לפני 15 שנה, וכמו שהייתי כשסבא שלי מצד האבא נפטר

והכנתי את עצמי, התקשרתי לאחראית משמרת שלי והודעתי לה על המצב

ביומיים בוקר הייתי במצב אפאטי בעיקר לסביבה, מנגנון של "הכל בסדר אבל תניחו לי" כי... במשמרת בוקר הראשונה הייתי במצב של כל פיפס קטן עלול לגרום לי להישבר, בבוקר השני, הייתי פקעת עצבים, כל פיפס קטן יגרום לי להתפוצץ

בשתי המשמרות היו את האנשים שעשו את הפיפס הזה

היום בבוקר (יום רביעי ה-10/1) דקה לפני השעון מעורר ששמתי, אני שומעת את אמא שלי מבקשת מאחותי לסגנן הודעה בקבוצה של המשפחה על סבתא שלי

ישר הבנתי, קמתי כדי להכתיב להם את ההודעה.

עכשיו, לגבי היומיים האלה למי שסיפרתי על ההחמרה שלה, אני מודעת שהם ניסו לעודד אותי

אבל להגיד לבן אדם את מה שהוא כבר יודע, את המובן מאליו ש"זה דרך החיים" "היא מבוגרת, למה את מצפה?" או כל דבר אחר בסגנון

זה לא מעודד... הכאב הוא עכשווי, הכאב שכבר לא אראה אותה, שלא אצחק איתה, זה לא מה שאני רוצה לשמוע, אני מודעת לדברים האלה

אני יכולה להגיד לסיכום, סבתא שלי היא אישה טובה, פיזרה הרבה אהבה לסובבים אותה, זכיתי להיות נכדה לאישה כל כך מדהימה שתמיד דאגה לי ורצתה לטובתי

אני יודעת, שאם היא היה לה מושג שאי פעם היא תשכח אותנו, היא הייתה כועסת על עצמה

וסבתא, למרות המחלה הנוראית שלקחה לי חלק גדול ממך, ממי שהיית לפניה, האישיות שלך עזרה לנו לצבור עוד הרבה זכרונות, וזה המזל שלנו, כי בחיים לא גירשת אותנו, משהו שהוא מאוד אופייני למחלה, אם את שם למעלה כועסת על עצמך, תדעי שאנחנו לא כועסים עלייך בנוסף, סבתא, את עברת את הממוצע של המחלה, ואנחנו שמחים שיצא לנו לבלות איתך יותר שנים.

ואני מאוד מקווה שימצאו טיפול למחלה הזוועתית הזאת.

 

 

ללחוץ כאן לקריאה על אלצהיימר

ללחוץ כאן לקריאה על דמנציה

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי Crazy Dark Fairy , 11/1/2018 01:55  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של #Java ב-11/1/2018 06:05



Avatarכינוי:  Crazy Dark Fairy

בת: 28

ICQ: 203466806 




6,862
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCrazy Dark Fairy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Crazy Dark Fairy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ