לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רק על עצמי


תסריטים אפשריים הכנות לכתיבה
כינוי:  רק על עצמי

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2016    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2016

משהו יצירתי


אני מרגישה

שיש משהו, מעבר ( לדוחק הכספי ) 

שמביא אותי מעיין לקבץ את נדחי מקדם

 

דוקא מקדם

אני מתבוננת פתאום אחורה

 

אל אבני הדרך

החברים שאספתי

ושפגשתי

ושהכרתי

 

האנשים שהם נהיו

הדברים שעדיין מחברים אותנו מנגד לפעמים שלושה עשורי שנים של ניתוק, פירוד

הם, הלכו לדרך אחת

 

ואני

 

האםם

 

עשיתי המון דברים אחרים

 

חלקי הנסתרים

 

ופתאום

בגלל הצורך הכספי הזה

שהוא כייף, בסופו של יום , ובסופו של הבוקר, ובסופו של הדבר

 

כי , כייף לי

לדעת

שיש לי דבר כזה חשוב כמו

אם אפשר

אז, לא למכור את הבית אף פעם

כי, בית לא מוכרים

 

ואם אפשר

כן , להפוך אותו, למקום פורה

מונגש

מוגן

( מונח, מוזכה ) חס וחלילה, עדיין לא

אבל, גם לשם בסוף

אם נגיע, ולא בשלום

ולא מתוך שלווה ונחת, חס וחלילה

 

אז, ברור.. 

שזה לא הכי קל, ושזה, לא הכי טוב

 

ואפילו בביבל

אומרים

שבסך הכל, עדיף

כאילו, במקום

גילגול מחילות, מה שנקרא  ( לאלו שמתים, ולא נקברים בארץ )   או איך שזה נקרא

 

שזה בסופ ו של דבר

התהליך

 

אותו התהליך

שקורה לך לנו לכם לכולם, כשאנחנו מתים, חס ושלום, ונשחקים, כמו שאומרים, עד אפר, ו. נרקבים, בתכלס

ומי יודע, לאיזה מזון, אנחנו הופכים

ו או לאיזה מחצב

ואיך, איך? אנחנו בסופו של הבוקר שאחרי

מתגלגלים? 

 

או לאן?

 

ואם יש לנו שליטה

ואם , זה בכלל משנה

משם

משאחכ כך

משאחרי זה

 

מש- אין לי מושג מה קורה שם

וברור לי, שאני לא מתלהבת לבדוק 

את זה

יותר מידי לעומק

 

או לרוחב

 

כמו שאומרים, ושלא נדע

 

אבל, 

יצא לי לחשוב על זה

כמובן, 

לא מעט, לפעמים

לא כל הזמן

 

ולהבין

 

שמצד אחד- אין לי שום שליטה, באמת

אני לא אוכל לדעת, ולא אוכל לקבוע

כלום

 

אבל

 

מהצד השני

וההכי חשוב

 

זה כן, 

נורא חשוב

וזה כן

משנה

 

שיהיה לי איכפת. 

ושיהיה לי חשוב

 

ושאצליח, אפילול.

 

 

לזהות, את הכיוון של החיים שלי

ואת היכולת

לראות את עצמי

אחרי מאה ועשרים

ולא לפני, חס ושלום

 

יצא לי לחשוב על זה הרבה

לא מזמן

ואפילו ביטאתי את זה במילים

 

מקבצת נדחי

פתאום- 

יש לי תיקשורת מחדש עם חלקים 

גם משפחתיים

שעשיתי

ושאני עושה עליהם עבודה

גם פנימית חזקה מאד

וגם חיצונית

 

וזה נהדר

למשל

 

אבל לא רק

 

פתאום

משום מקום

איזה חברה

 

ניזכרה בי

 

וזה משהו מיוחד

 

למה זה משהו מיוחד? 

בגלל הקטע הזה

של העבר, ושל הילדות שלי

החזקה

והמלווה בהרבה

בי- מלווה חברות, וחברים

ברגעים, מאד אמיתיים שלהם

ושלנו

ולכן, מאד חזקים

ולא מחיקים

 

וטוב לי שככה

טוב לי שככה אני

 

( לעומת, מי שאני היום ) 

למשל, כמובן

ניזקקת כזאתי וניזכרת שאין לה כסף , ואולי תקנה ממני ציור

 

אבל

לא לראות רק את הקושי והמאמץ

אלא- 

לראות , את כל האור שהוא מכיל

 

את כל האנשים, שהם, חלק ממני

ואני גם, חלק מהם.

 

למשל

 

אבל לא רק

 

גם האנשים החדשים

וגם אלא שפה וכאן

 

וכל זה, עם מי שאני

יותר הבנה, ויותר הערכה, ויותר זהות פנימית

 

גם הזהות שלי, כיוצרת, וכמחוות דיעה, ובעלת אחת

וכאם וחרשת, וכנכה- או חולה, איך שתקראו לזה

 

הזו, ש- 

נידונה יום יום ובוקר ובוקר מחדש

להיות כלואה בתוך הגוף שלה- שלי

 

כל בוקר, לא לדעת, מה יקום, ומה יוותר

אבל, כל בוקר, ליזכור להודות

 

לפעמים גם ברובוט

כמו רובוטית- תודה

 

אבל זה כבר לא

 

כמו עם החברים

אחרי שאתה , את , אני

חושבת על משהו

חזק

ולעומק

וניזכרת

וחווה ומבינה

ומסיקה את המסקנות

זה חזק

 

אז- משם

מהמקום הזה

 

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי, נשמתי, בחמלה, רבה אמונתך

 

- יותר אמונה מאשר לי

בדרך כלל, בשלב הזה, של הבוקר

( אני עושה את זה ביער, מתוך כדי התנשפות, ובהייה בעייט אם הוא שם, והתקלות או לא בענפים, ועם כן מצב רוח או בלי, ועם פה יבש, וברוב הבקרים אני לא צריכה לשקר שאין לי התקף לב ) משהו כזה

בתוך כל

השיממה הזו

של בדרך כלל

שבאה אחרי שמבינים שאין למה או למה לצפות

כי זה לא שם , וכי, זה לא יקרה? 

 

אבל

יש יער, ויש עצים, וגם אני

מתי שהו

 

יאכל אותי או לא, איזה עייט

אבל בינתיים

זכיתי

ואני כמו בת בית איתם

ואני, כמו בת משפחה.

 

ויש לי חברים

 

יש לי חברה

היא עשתה יום הולדת לא מזמן, עגול ומיוחד

 

ו- החלטתי- בגלל שלא יכולה להגיע

לשלוח ציור

 

לא יודעת אם הוא הכי טוב, או הכי לא מפותח

 

ידעתי, שהיא בפנימיות

תדע להבין ולהעריך

( את הצבע הרטוב אפילו, ואין לי מושג באיזה צורה יגיע, הגיע ) 

ואת, האוטנטיות של ההתחלה

 

ושל התעוזה

ושל המאמץ

 

ואת הכבוד, זה מבטא- 

אליה- שהיא במקרה... אוצרת בכל מיני מוזיאונים, לאו דוקא של אומנות

 

זה מענין אהה? 

 

כאילו, בצד האידיוטי של הסרט

 

שקרה, לפני כמה זמן

הרגשתי כזה רוחב לב, 

לקנות לעצמי קפה, ולהזמין את הכלבה שלי לנקניקיה

ולגשת למקום הכי מרכזי

ולא לסמוך על הדואר יו אס איי :) 

 

ומה זה משנה? 

 

ולשלוח

 

וזה יקר, ובאמת ש

נשארתי כאילו עם הרבה פחות מזה כסף

עד לשלגמר החודש או עד לשיתחיל

 

- אני עושה את זה הרבה פעמים, כשאני רואה שאני עתידה להכנס לתקופת עוני וחרפה

אני חייבת לקחת מזכרת קטנה מהעולם שהייתי בו- פעם זה חליל

ופעם זה משהו אחר ( אוקי, בושם :) ) 

 

פעם, הייתי יותר מנסה שזה ישאר מציאותי

ו, אני כבר לא יודעת לפעמים

אם השלך לחמך הזה ( ובמקרה שלנו- שופוהוליק דוג והבעלים הצולעת והמוזרה שלה ) 

כן עושות חשבון נכון? 

או ש?

 

אני, חושבת שכן

כי בכל פעם כזאתי- זה כמו לייצר גדר הפרדה

ביני

לבין הנורא

ולבין הנורא ואיום

כלומר- 

 

תמיד, יהיה ברחוב

איזה אליהו הנביא זכור לטוב כזה

שיבוא, ויראה לי

כמה שזה לא סתם , כשאומרים יכול להיות יותר גרוע

או 

גם זה יעבור

או - תתני לו כבר משהו לצדקה

אחד מהם

 

זה מחזיר, את הפורפורציות? או מאבד אותם? 

 

( כשאני משווה את עצמי לכל מיני הומלסים ) 

מה שקורה איתי כאן ובניו יורק

 

והפער, הפער הזה

 

מצד שני

פניתי לעזרה

לאיזה חברה אחרת, סיפור אחר, ויותר מורכב

 

מה שמחבר, או , מה שחיבר

נמצא בפורפורציה שלו , מבחינתי, בפור גדול של נתינה, בסיסית, אני עליה

אבל, עם טוויסט, של הזמן התקופה הזאת, הזמן האחרון, השנים האלו

( כן , היינו בקשר רציף , פחות או יותר ) 

 

ו- הקטע הזה

שיכול להשמע מאד מצלצל

 

( למה שלא תמצאי לך איזה משהו? איזה פיתרון.. יצירתי? ) 

 

את צודקת

 

מצד שלישי- אני מנסה את האלמנט של הסלחנות אל עצמי

ואל מי שאני

מי שאני כן

 

 

נכתב על ידי רק על עצמי , 22/5/2016 03:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עת נולדתי


כולם רצו, למקלטים, כי זה, התחילה אז בדיוק באותו הבוקר, אז, בול , באותה שעה, המלחמה

ואמא שלי, זל, כרעה ללדת, ונסעה לה למיון יולדות

בשביל להביא אותי, לעולם.

 

ואז, 

אחרי מספר ימים

שאין לי מושג, באמת, מה קרה שם

אבל, 

הוחלט

הוחלטה, ציבורית

 

שיקראו לי ניצה, מלשון ניצחון

ואת זה גם הבאתי

על שכמי

כל פגישה מקרית 

בכל ארוחת צהרים מנומנמת

זיכתה אותי, בכל מפגש

במקרה הרע, 

בצביטות בלחי

ובמקרה הטוב

אנחה עמוקה, הישענות, לצד אחר, מבט, מהורהר

ו

"אני זוכרת את כשנולדת " 

( ובמקרה של הצביטות, זה בדרך כלל, את " אני זוכר" ) 

 

וככה זה התחיל.

 

כמה דפים, לא מגולים, בהיסטוריה הזאת, היו שם:

דוד, שקיבל הלם קרב

( כשראה את חבריו נהרגים ) 

דוד אחר, שהיה בכלל גיבור, הסתבר

סבא, שאין לי מושג

סבא וסבתא, שבכלל לא היו שם, מלכתחילה

הדודה של אבא שלי זל, שהיא, גם המיילדת

עוד מקפריסין, ומאחרי הבריחה, ותוך כדי

 

ואבא שלי- 

אבא? זיכרונך לברכה

ואין לי מושג

אין

לי שמץ

של רעיון

מה עשית אז

 

מה ש

אני כן סגורה

בפיקס

זה כמה מוזרה, הייתי היצור הקטן הזה, שצריך לעטוף אותו בצמר ולשמור עליו

לכשכן או לא רצים שוב למקלט

ואם אמא תחזור? 

 

אמא, את תחזרי? ( האח, הבכור שלי ) 

 

וגם ככה, זה המשיך

 

שלשלת כזו

 

מהקיבוץ שלי, שהיה בו, חקלאי, בלי יד, בגלל קומביין

יצא בן

שהיה סמל לגבורות

 

אשתו, 

יותר מאוחר

כן או לא

בגדה בו

 

עם זה, שתפס לי את הציצי, בכותנה, כשהייתי.. בת ? ארבע עשרה, וחסרת זהות

חסרת קול

 

להגיד את זה

חסרת  היכל

שיש בו דיבור

 

בגלל זה, גם, אני מציירת

עדיין.

 

וגם בגלל

שגיליתי פה, ביער

בלי שום הכנה או איתות מראש

ובלי שום ביוגרפיה מי יודע מה צבאית

 

את זה, 

שאני, 

יהודיה!

ולא מפחדת, למחוק, סימנים של נאציזם מזדמנים

ולא , מפחדת, לשים את הרגל

 

או פאנטיזים

או 

KKK

לצורך הענין הספציפי, גם כן.

 

 

נכתב על ידי רק על עצמי , 11/5/2016 18:03  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רק על עצמי ב-14/5/2016 19:26
 



אחד היפים, או מוות לשווא חס ושלום, או תנוח על משכבך בשלום, כי, אתה תמיד בלב, של כל מי , שאי פעם, הכי


הכיר אותך, 

אחד היפים!

 

היו היתה פעם, 

אמא מאמצת, שלנו, כעת זיכרונה לברכה, היא נפטרה

בזמנו

היא היתה התורנית, המתחלפת

אחת מהן

שבאו

והצילו

אותנו.

 

תרתי משמע

מה... שיעמום והחדגוניות והכלא המסוים שבו היתה במהלך השבוע 

מישהי , אחרת, וקבועה

ופה- 

כל החוקים התחלפו

כל הארונות עם הממתקים נפרצו

כל השטויות

לא היו נחוצות בכלל

אבל, גם אותן, 

מן הסתם הספקנו:

כלומר- לטפס על החצי סוכה שנשארה, אל הגג, המלא באצטרובלים קטנים

לא לשבור אף יד או רגל

ולהגיח בול בזמן

אל הניחוחות

של 

ריחות

ושל

דברים קסומים

שמישהי

אותה האמא, זל

היתה קוראת לזה

ארוחת הבוקר

 

אבל

זה היה מלא בניסים.

 

ובשלב א

וזה תמיד התלווה עם בצל, המון, מטוגן, לאט

ובסופר סבלנות

( ואחריו, גם עוף, ועוד כל מיני דברים, ולחם מטוגן, אבל רווי  ) 

וגם לה, היינו עושים צרות, ואת זה, תאמינו לי

ויעידו, המסטיקים

ההם, המגעילים בכמה צבעים ובריח של גומי

של אז, של עלית.

 

 

 

ועכשיו, ותסתכלו, על הסיבוב

ולאשה, כזו, וזיכרונה, הוא לברכה, אצלי

וגם קצת, הרבה, המון, 

לכאב

לי , עליה

או בכללי

 

למה? 

כי אני, לשמחתי, גדלתי מהרגע שיכלתי , להגיד לא

לכף בשר או מזלג, עם האריה או הזאב ובלי הפיירה או הכבד 

 

הייתי, צמחונית. צימחוניה מוצהרת, 

ובטח, שלא

זו, שגם בשביל " תפקיד" 

( במקרה הזה, להלן, ובגיל, הרבה יותר מידי צעיר, 

ואחרי, שהיא, עברה, יותר מידי צרות ) 

אמורה

לסרב לה? 

לקחת עופות? 

עוד עוף? 

מה אכפת לי? 

תיקחי!

 

אבל מה עם כל הימים שאני לא שם? 

מה, עם כל ההשפלות

של

"מה היא כבר עושה, עם כל העופות? " 

 

- אולי אוכלת אותם? מה הבעיות שלכם? 

ואולי מסתירה.

!

 

מה זה מפריע לי?

 

היא איבדה את בנה.

 

אחד היפים.

 

ואפילו , לא בקרב

באימון.

 

אין יותר עצוב מזה

לכן

בשבילי

 

ואני , תמיד, מוצאת עידוד, בלאכול, עם הזיכרון של החוזק המדהים, והגבורה

( גם אם מישהו אחר, יכול לחשוב , שזה נעלבות, הדור השני של השואה, אוהב לזלזל, לפעמים, ולהציג את עצמו, גיבור, ושונה לגמרי, כאילו, מבפנים, אבל, זה מבצבץ, וזה בטוח ! ) 

 

גם אני, דור שלישי, לבית מרזח של סבא שלי זיכרונו לברכה, באוקראינה, או בפולין, או ברוסיה, כל יומים החליפו שמה את השמות

אבל ,

העצמות

הבלתי קבורים

כראוי,

מבצבצות, עדיין, לצערי

לא רק כמגרש ריילאסטטיט פולני

ולהכשיר שאין פה יהודים

מבצבצות, עדיין, כל חורף, 

ליד הנהר.

 

למה , שאני, לא אתן לך עוף?

תיקחי!

כמה שבא לך!!

גם אם זה, להסתיר בקיר!

 

 

 

אחד היפים.

והמוות הכי מיותר, שהכרתי

בין הרבה!

נכתב על ידי רק על עצמי , 10/5/2016 20:43  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רק על עצמי ב-11/5/2016 14:40
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרק על עצמי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רק על עצמי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ