לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רק על עצמי


תסריטים אפשריים הכנות לכתיבה
כינוי:  רק על עצמי

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015


במקום פרידה

 

במקום בו יש חלל ממילוי ציפיות

אני קמה בבוקר, ורואה ציפור

איזה, אדומת חזה, נגיד.

 

אני מסתכלת על צמרות העצים

מול רקע השמים המתחלף

לפעמים יש ערפל

 

ולפעמים אני רואה את הציפור שלי

 

במקום בו החלל שבי מתקרב אלי שביל

אני נכנסת למגננות להפגיש אותו עם

ריק נוסף, עם כלי הידהוד.

 

אני קונה קפה, ולפעמים, הוא לא נשפך 

בדרך לפה.

פה, אני כמעט מוכנה להודות, להורות

על לארוז את החלל, ולהעביר אותו הלאה, לעוד יום.

 

פעם, קראתי לזה חץ בלב.

אחכ, הבנתי שזה נמק.

 

 

 

 

במקום שיר מדורה.

 

לו היתה לי

אש תפוח אדמה וחברה

לו היינו בקומזיץ נגיד.

 

אם ניתן היה לחזור בזמן

אל מקום שבו

לכל אחד יש אם ואילו

לא לכולם זה בא עם קומזיץ.

 

 

 

פעם, יכלתי לראות

את העיניים שלך

אפילו, כשהן לא איתי

 

- עכו- 

 

עכשיו, מורידה משקפיים

ומקיפה חומות

שאני יוצרת

בשביל לא להיתקל בהן

מגרשות 

אותי.

 

פעם

הייתי 

מחכה 

רק

 

לפגוש את 

העיניים שלך אולי

בבוקר, עדיין, לפעמים, אבל , עם כאבים.

 

 

( ככה, יצאו לי שירי חללים ושירי מדורות בהתאמה עם זה שאני לא בארץ, אני בקווינס. ) 

נכתב על ידי רק על עצמי , 24/4/2015 09:00  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נ*גה ב-24/4/2015 16:39
 



וואו , רמדי


התחלתי טיפול הומיאופטי!

 

בכלל במקרה כמו שכל הדברים הטובים קורים תמיד

החלטתי, לכבוד זה ש כלבתי האהובה הגיעה לגיל מצוות ועברה את השבע, בלי עין הרע

לנסות לעשות את השנה הזאתי "כמו שנת שבתון" הכי טובה שהיא יכולה לקבל מבחינתי

 

למרות, שזו לא היתה שנה קלה עבורינו

לי , כנראה, ריגשית, ולה, זה התבטא במעין היתקעויות

"אני בשביתה" 

ו.. עכשיו דיגי דיגי

לא משנה כמה זה מעצבן, בסו ף אני מדגדגת אותה, מה אני אעשה? 

 

או צורחת, כל הרחוב כבר זז, ואז.. גם היא

 

או

 

אז דיברתי עם שיפ- 

והיא התחילה בכל מיני רעיונות שלא הכרתי לפני ושלא שמעתי, וגם קצת החלפת נסיון וחוויות

ומפה לשם

כבר שכחתי את הימים שהיינו מושכות את הצוואר שלה, המסכנה, יש ריתמה

ו- עוד לא קלטתי בכלל באיזה יד מחזיקים ואיך זה יעבוד און איירט עם הטרייט 

 

אבל, בסוף יהיה קליקר, כנראה, גם

ובכלל, כל השפת האזנה, השתנתה

מונחים חדשים שהם אסטרטגים

 

למה ללכת "דווך" אם אפשר להרגיע את הכלב רגע, למשל

 

עוד לא פרפייקט

אפילו היתה ריגרסיה קלה בהבנות

אז נחזור אחורה בשלבים ובשבילי- זה להתחיל שוב מאפס אז מה?

 

אתם יודעים איזה אופק היה לי לפני?

כל החודש וחצי האחרונים

מאז שסיפרתי ש"אני הולכת להירשם" לא נירשמתי ולא בטיח, מה שכן קרה זה

שהבנתי מחדש את מוגבלויות הגב שלי

ועד לאיזה  תחנת סאבוואי הוא מוכן לעמוד אפילו, לפחות אם זה בשביל זקן או זקנה

ועד לאיזה תחנת אוטובוס, הוא לא יכול אפילול לשבת כמו ש"אנשים נורמלים יושבים " כי- 

הכל כואב, ביחוד השמתכופפים

 

ואז

הרגעים האלה, של

כשאני כמעט כמו ( מה כמעט? בול ) הזקנים, או הצעירים עם העקמות הכי רציניות, והדיפורמיישין, ורוצה להמשיך ללכת זקוף גם אני רק , אבל רק, עם גב מכופף, ולא שזה פחות כואב אבל זה כזה

 

ואז אני אומרת לעצמי- לא, לא ליפול!

 

ולוקחת אוטובוס, וחוטפת כאב גם ש

אין לו מילים

הוא מהסוג הכי מ בעית

הכי הרבה ריק - אין גב

גב שאין בצוואר שצורח ולנסות להרים ידים או להמשיך לנשום, "רגיל" 

 

אז, בתוך כל הסמטוחות

 

ובמסגרת כל החיפושים

היתה פה כלבה של שכנים שנפטרה מ

בעיות שהזכירו לי את של הכלבה שלי חס וחלילה

ו

היה לי כזה

באיזה שלב , אם חס ושלום, אני מאמינה בטיפול הומיאופטי, דוקא גם לחיות ולכלבים

ואז, אחרי ה

בדיקה השנתית או משהו

ועם זה שהכלבה שלהם נפטרה

הרגשתי שרגע האמת מתקרב לי מידי

והחלטתי לברר על טיפול כזה, בשבילה

 

ומצאתי

 

והדבר הכי מדהים , זה 

שבעקבות כל זה

היא עשתה גם לי איבחון, והמליצה גם לי על רמדיי

 

והנה

קפצתי למים

אני פה

שוחה

שחיתי

שחיה

 

( מה נדבק לי? ירד פה גשם פשוט, והנעלים והמדרסים בתיקון, אני עם סנדלים מרופטים שמסוגלים בערך להכיל את הרגלים הדיפורמאטיות שלי.. זה מה ) 

 

אז

 

זה כמו מסע כזה, מרגיש

 

מסע שהפחיד אותי מאד

בגלל הפעמים הקודמות שלקחתי את הטיפול והתקופות הקודמות שלקחתי טיפולים אחרים

כל הכימי, וכל הפה, והשם

והרופאים

והבחירה

 

וכל הקטע הזה, עדין, מן הסתם פנדיינג, מחכה, מונח, מושהה, אבל שם

 

( כלומר: בסוף, אפילו את הרופאה שלי, אני אצטרך לפגוש, ולא רק הומיאופטים.. ) 

ובכל זאת

 

הנה אני פה

רמדיי, הייר איי קאם

יצא שבשביל לברר מה הנכון

נכנסתי לעיבוד של משהו, משהו מאד שבתאי, או נפטוני, או , אין לי מושג, מארס, משהו כזה, אסטרולוגי, בקיצור, עם סיבוכים וסיבוכיות ( אני ) 

 

זאת אומרת, יצא לי לעבד מחדש, ארועים מכוננים לצערי שעברתי, בעברי, 

ושהגיע הזמן, כנראה, לעשות להם שוב פעם סוג של וורבלציה

ואז, או לעבד אותם הלאה, או להניח להם

 

אבל, איכשהו, להתמודד גם איתם, כנראה.

 

ואני ממש שמחה שהיא איפשרה לי את ה"במה " "היכל" הזה.

זה טוב.

 

וויש מי לאק.

 

שבת שלום

נכתב על ידי רק על עצמי , 17/4/2015 18:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רק על עצמי ב-18/4/2015 18:39
 



סיפור אמיתי או לא ואם היה לי כפתור?


( לחצן מצוקה ) 

 

מה הוא היה עוזר? 

 

או , עוד נסיון הירואי כושל  בירידה הזאתי, כשצוללים

שלושים מטר מתחת, עם חמצן שאוזל

 

שינה פרועה, כלומר, שינה לא מופרת כלל שנמשכת שעות, באותה התנוחה ובחוסר מודעות מוחלטת לסביבה

או הפחד מלהתעורר שוב, עם איזה יד תפוסה, או משהו כזה או אחר שכן לא מתפקד כראוי ( אני לא נותנת לגוף שלי ציון, ואני מקבלת אותו כמו שהוא, ורק ציינתי עובדה, לפעמים אני קמה עם חסר יד, לפעמים עם חסר רגל, כבר התרגלתי, וזה "ככה" אבל ) 

 

לפעמים, אני בכלל לא מתרגלת, וכבר מעדיפה לסחוב שעות על גבי מדרכות ומבנים עד קצה הגבול של למה בכלל יצאתי או לפניו, או מאחריו לגמרי על קריסה בספספל האוטובוס- למה בכלל כן? כי זה כזה מפחיד, השינה הזאת, הגוף שממשיך להיות, מה שבא לו, או שהוא נרדם, או תפוס, או כואב, או מפחיד לגמרי, או עצל אפילו לנשום חס וחלילה.

 

וכל זה, זה חלק מהאר איי, 

וחלק הרבה יותר אגרסיבי ומודגש, כשאני מנסה לרדת

 

פתאום ניסיתי, שוב , להחליט- הינה, מחברת, פה היה פעם קו, אז זוכרת? אז זהו, אנחנו שם, ברצון

ועכשיו

הכל תלוי

והכל נתלה באמת

מחזיק קצת מעמד

ונופל

( רצתי לקחת את הרבע, שתתי מרק, ונרדמתי שוב... מסכם בערך את שוב פעם, מפלי השינה שלי ) 

 

עד הבוקר הבא.

 

לפעמים, כבר אין לי סבלנות, איך שמתחיל, אני כבר סופרת את היום שאחרי, סתם ככה, כי זה שפה, הוא פשוט בילתי נסבל כזה.

 

מעין מרתון.

לו היה לי כפתור? את מי הוא היה מזעיק?

 

את השיגרה המתפוררת? 

את הכסף הקורס?

את האי מוכנות שלי?

 

 

פעם , הייתי מציירת כנגד כל זה, ציור, עכשיו גם את זה לא מצליחה

( שבועיים וחצי של כאבי גב אם זה כאב גב נגיד, משאירים גם חותם ) 

 

אולי אחרי פסח

אחרי החגים

 

( יש לי תחושה שאשאר רק עוד יותר עיפה, תשושה , עניה, וחסרת תוכנית, ואני , אני צריכה הרבה יותר מ"תוכנית" אני צריכה גם משהו שיצליח.. ) 

לא נורא, לבינתיים, אני עוברת יום יום ושעה שעה, שכן ערה, עם המון סלט כבד קצוץ שנשאר בעיקר ללהאכיל כלבה ולהסריח רחוב, ומי יודע? עוד משהו, ו ל- לא להריח אותו לפחות עד שנה הבאה אחכ

 

לשנה הבאה בירושלים הבנויה

לא יודעת, כרגע, אני בקווינס עדיין.

 

מועדים לשמחה, ולא למעוד!

נכתב על ידי רק על עצמי , 8/4/2015 14:06  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רק על עצמי ב-15/4/2015 12:47
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרק על עצמי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רק על עצמי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ