לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

רק על עצמי


תסריטים אפשריים הכנות לכתיבה
כינוי:  רק על עצמי

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

נושאים של אי צדק- חיפוש אחרי שלום פנימי


לפני כמה זמן ( כמה שנים ) 

ישבתי "פה" 

אפילו בבלוג, אולי , לדעתי, והזכרתי 

משהו כזה עם 

 

"ואני לא יודעת מה הלאה" "יש לי ארבע מאות דולר בעובר ושום דבר לא שב" משהו כזה

 

מאין יבוא עזרי?

והוא בא, וואו, ואני אפילו לא זוכרת בדיוק מאיין, אבל

 

לא עבדתי בזנות.  את זה , אני כן יודעת, לפחות. 

 

ועכשיו, 

אני בדיוק באותו מקום, אבל באחר לגמעי

באותו מעגל

אבל עם אלפים

ועם עסק, שפתחתי ביום הכי לא ריאלי לחצות אפילו כביש

כאילו, זה היה שלושה חודשים לתוך השוק של כשאמא שלי זל נפטרה

ו, נכנסתי לחנות הזאת של כאילו רק תנקה לי את המשקפים

ולא, היה צריך להשאיר

 

ונשארתי רק אני, סמי עיוורת, והכלבה, כלבת הלוויה שלי

 

ו

 

לפני כמה ימים, חשבתי על זה ש

בכל זאת, כנראה, שבלי התמיכה וה

סחיבה

והיכולות

שלי איתה

וכה הרבה בזכותה וזכות העזרה , שלפעמים אני כמעט לקחתי טריוויאלית

 

זה הצליח

והמשיך

ונמבתה

תבנית של רצון

תבנית של כמה שנים 

תבנית של מעגל

 

תבנית של מחקר

ושל התנסות בחומר, ובעבודה על מעין סליחה עצמית

ובאיזה שהוא שלב, זה עזב את ה

רק להניח אבנים שאינני יכולה ( אז בצורת ציור, ציור יומי ) על קיברה

ונכנס יותר אלי

ובאיזה שלב

 

היה צריך ארון, אפילו ולמחזר

ותמיד להיזהר , לא להעמיס את הקיר, ולא על הילד , יותר מידי

ולא לשכוח לעשות כביסה או קניות או טיול או משימה ארוכה ורחוקה מפעם לפעם ותוך כדי

 

ופתאום, נוצרה לה עוד זהות , כמעט מבדיחה

אני, אני לא שומרת שבת, אבל העסק כן.

 

מה זה אומר? כלום, זמן להתרחב, זמן לקרא , זמן לנסות להפגיש את המציאות עם משהו אחר, לספוג משהו חברתי, זמן להתגעגע.

 

 

אז

 

לפני פסח, ולפני הנקיון גם, לצערי ( מישהו רוצה, לבא לנקות לי את הבית? בסירייאס ) :) 

אני עושה רשימה של תכונות, שאני מגדירה בי חמץ

 

חלק מזה, קשור גם במבנה של האמון העצמי, והאמון העצמי שלי בי ( עוד יותר מסובך אפילו ) 

ובכל אופן, בכל זא

 

בכל ה

תרופות, מחלות, מועקות, לפעמים בדידות, לפעמים חוסר תשובה, לפעמים חוסר תמיכה, לפעמים לא ריאליי בשייט, אפילו לא עד מעבר לסאבוואי, ועדיין

 

הנה, אני, נילחמתי, על, להיות משהו, בעולם הזה

משהו שמגדיר אותי

אפילו אם אני לא יודעת לעשות אותו הכי טוב

זה יותר טוב להיות זנב לאריות מראש לשועלים

ויותר טוב

להתעסק במצוות ובדברים טובים

 

גם בדברים של העולם הזה, צריך להתעסק

ובסופו של בוקר

בסופו של שבוע

בסופו של הליך ומאמץ, וגם אחרי טונות של אי אמון

 

צריך גם להגיע, להתיצב, להירשם

ולקוות שאציג משהו מהציורים שלי בתערוכה פה, בברוקלין

 

אבל לפני

אפילו שזה לא הצליח לי שוב פעם הבוקר ( קמתי עיפה מידי מלילה שבו לא ישנתי ) 

עשיתי, איזה שהיא דרך, לפחות עד הסאבוואי, אוקי, כבד אולי לסחוב ציור, במצבי

אבל, יש לי ציור, ולא אחד אפילו , לסחוב, שאני ציירתי, ושאני יצרתי

 

וזה הרבה יותר מרק ארבע מאות דולר ויאוש

זה מעגל אחר, גם אם שוב פעם יש לי חוסר ביטחון וחוסר ודאות.

 

 

 

חג שמח

נכתב על ידי רק על עצמי , 25/3/2015 21:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נו ? מה נשמע? דיווח


אז, והרי החדשות:

 

מזה איזה יומים שאני הולכת בעזרת מקלוןצ'יק, גם לשירותים ( בעיקר בבוקר ) וגם, אם כבר אז לחוצות, לשלגים, ולמזג אויר

 

וזה התחיל בתור משהו לא ברור

 

 

מצד אחד, הברור מאליו

זו נקודה שבה הראומטולוגיה שלי תמיד מתפרצת בעדינות באחד מהשלבים הנוראים שבהם היא מתפרצת

למשל, לפני השבירת רגל העצמונית הזאת, או לא, אולי סובבתי גם עם המגף? עם השלג? עם הרטוב?

ואולי הלכתי סוף סוף כאילו יש לי רגל, על הוולטרן, שבא לטפל בזה שהגב, כזה שבור, היה כזה שבור?

 

או שזה פשוט- שם קורה, כרגיל, ופשוט עוד נקודה

 

וזו שאלת המפתח

ב

אילו כן הייתי רצה עכשיו ובמיד

ולא בדיוק הפוך

אל הרופאה שלי

והפיתרונות או הסופי דרך כפיתרונות

או כל הרעל כזה אחר בשם כזה, או עם תופעות לוואי סיכומיות אחר ( או שזה כימי, ואז זה כל מה שזה גורר, אוש זה ביולוגי, ואז, זה הרבה יותר גרוע, פלוס שחפת, בדרך כלל ) 

או 

לא לטפל

 

למצא פיתרונות, להמשיך

או להעמיד פנים ש

 

( זו לא קריסה, זה לא כן בטיפול?  - זה כן נשמא מעט פראנואידי, כשכותבים את זה ) 

אבל, גם המוות, שלא נדע, מפחיד.

 

ו

 

או 

 

שבסך הכל, אוטוטו, עובר עוד חורף

אז מה? אז מה אם האולקוס שלי פי מליון יותר רגיש?

ואז מה? 

 

אז מה אם אני הולכת עם המקל, 

זה היה הרבה פחות קשה ריגשית, השנה הזאת

וזה מול שנה שעברה שכל שבוע הייתי מטפסת על גדרות ונשענת על מה ש

נמצא ליד- קיר

 

וזה כזה חרא בלבן, בסיכומו של כל מקום, כמעט, או כל זוית

חוץ מ 

ההתעקשות הזו

כמו איזה

 

בת שבעים ושש, במקרה הטוב

מדדה

הולכת 

מכבסת

קונה

מביאה

 

ברוך השם

 

אבל, 

 

עם כמה מחיר? כמה קושי

אני מתחילה לפתח הזדהות עם האבנים, בכביש, לפחות הן נחות, אבל, מצד שני, אף אחד לא מקשיב להן, ואף אחד, לא שואל אותן, מה הן רוצות.

 

אבן מקיר זועקת, העצמות שלי נשברות, לא רק השיניים

וכל זה, מחוסר איזון מובהק על רמה ממש נמוכה יחסית, של .. פרדניזון

 

וכל הגוף, כל הגוף, כואב, ומתפרק.

 

 

הלכתי לקנות אוכל, יצא ניסי, במובן של

ובסוף, זכיתי אכן להאכיל בו את הבן, ברוך השם

 

אבל

 

בדרך

הופעל המיתוג הזה של

אם את כזאת 

( כנראה נראית כמו איזה טיפוס הומלס, עם כל המעילים, הכלבה, הדברים ביד, והבקושי רגל ) 

ואיזה נהג, נהג אחד, באוטובוס חזור מ 

כל ההליכה הסמי אקזיסטציאליסטית, וסמי מופרכת

לשם 

ועם כל הכוונות הטובות , ובחזרה

 

ובחזרה

פתאום

אני 

מול, 

נהג אוטובוס

מול כל הנוסעים, כולל האלים טיפה מאחורה

כולל איזה מפקח בלבוש לא רשמי שלא יודע ולא שמע

וכולל כמה נערות שבסך הכל מעדיפות כבר ללכת מאשר להתעכב

 

מחכה, שהנהג, יתקשר למפקח שלו

כמו שביקשתי, ויברר מה הסטטוס ומדוע עליו לכן, לקחת נכה, גם אם האוזן שלה, הולכת על ארבע, רטובה טייפה, לפעמים, ומתעטשת, אפילו אז

 

והוא לקח

והכל כאילו היה בסדר

ואיפילו מצאתי מקום לשבת, וזו לא היתה נסיעה ארוכה

אבל

 

בהתחלה, יצאו לי רק דמעות כאלה, של העלבון, והמתח הזה, של לעמוד על רגל אחת, עם אוכל מעט כבד, וכלבה שצריכה להישאר רגועה ומחייכת אפילו לנהג, והגב, הגב, שהתפוצץ לי בבוקר לפני

 

וסתם ירדו לי דמעות כאלה

ירדתי

הפנתי את הפנים לנהג, ואמרתי- טנקס פור דה יומיליאיישין

תודה על ההשפלה

 

והלכתי לנגב את הדמעות במקום הראשון ש

( היו לו ניירות להפקדה, כי זה היה בנק, לא משנה, יותר טוב מלגמרי בלי טישו ) 

 

וזה פשוט שבר אותי טיפה, ועירער

 

הייתי צריכה לעשות סיבוב ולהרגע, ולא ממש הצלחתי ( את הסיבוב כן, את הלהירגע, לא ) 

 

בסוף , חזרתי הביתה

ואיכשהו היה לילה בלי שינה

ובבוקר, בבוקר

צמחה לי עוד רגל, כאמור

( זו, שמלמדת אותי, להעריך כל צעד, ולהיות יוגית, וללכת על כאבי O ) 

 

 

 

בתוך הרקע לכל זה

יש תערוכה כזאת של פעם בחיים או משהו כזה

בהשקעה ובסיכון ובאפשרות אולי כן גם למכור , אבל לא באמת ריאלית

וזה דורש שעות התנדבות

וחשבתי

 

אולי כן

אולי אני כן, צריכה לעשות את זה

אין לי תוכנית כספית של הישרדות ריאלית, אחרי מאי, איכשהו

יש רזירבה, אבל היא לא שלי כבר

ואין לי מושג איך להתנהל, מה ילד יום

לאן העולם הולך, ואיפה אני

 

( גיליתי, שקשה בגיטו, לקנות אוכל, אוקי, את זה כבר גיליתי ) 

אבל, מה יהיה במאי?

 

ו

 

אם זה לא ביזבוז של עוד אנרגיה וכסף וצילצולים וחוסר פרגמטיות אוטויסטי כמעט?

 

ומצד שלישי- 

 

איזה עוד ברירות יש?

 

לוותר? חס ושלום? 

בכלל לא לנסות? 

לקפוא בבית בחוסר אמון וחוסר עשיה?

 

אז, אולי צ ריך

לגוון את החוויות היומיות הלא באמת נעימות שלי

שכוללות המון פעמים עימותים מיותרים לגמרי

בכל מיני בודקיי של לקנות קפה, בעיקר, אם חושבים

 

ובמקום זה

 

אז, ללכת לשום מקום אבל עם איזה מטרה

אולי יצא מזה משהו טוב

ואם לא

אז, מקסימום 

אפגוש כמה שחפים...

 

 

 

שבת שלום

נכתב על ידי רק על עצמי , 7/3/2015 17:01  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Shawshank Redemption ב-13/3/2015 08:28
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרק על עצמי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רק על עצמי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ