לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2019

חלום


זה מתחיל בפרשה, אנחנו במשרד עורכי דין, אני ועוד מישהי מול שני גברים בחליפות, יש קונפליקט לא ברור בין האישה שאני איתה לבין אחד הגברים בחלפיות, הוא איש עם הרבה כוח וגב פוליטי מאחוריו. לאחר ויכוח קשה אנחנו צריכים לחתום על חוזה שתיקה או ללכת משם. הוא יודע שהיא לא תצליח להוכיח כלום והחוזה שתיקה הוא סתם, אנחנו בוחרים לא לחתום ויוצאים מבית המלון לרחוב. ברחוב החשוך ליד אמבולנס שמחזיר אורות רחוב כתומים, ומעט גשם שנשאר מכמה שעות קודם על המדרכה, היא מנסה להסביר לי שאנחנו חייבים לצאת לחקירה באופן מיידי כדי להוכיח שהוא אשם.

 

אנחנו לוקחים את המעלית, היא מבקשת לצאת עם כולם ואני אומר לה לחכות שכולם יצאו, ואז לוחץ על כפתור נוסף שמביא אותנו אל הגג. המקום שאנחנו יוצאים בו הוא בכלל גג של בניין קטן אחר מאחורי המשרדים, גג נורא קטן. אנחנו עושים סריקה ביחד ולא מוצאים דבר על הגג, על הרצפה יש פתח ואנחנו יורדים למטה לגג אחר של בניין, גג מעט קעור ממתכת. כשאני שואל אותה מה פשר הדבר היא אומרת שלכאן הוא היה מביא את הנשים שלו, הוא היה מזיין אותן על הגג פה וזה למה הגג הספיק להתעקם. אנחנו יורדים עוד קומה מהגג הזה לתוך הבניין הקטן, חדר ארוך וצר, מלא בחלונות, נראה לפי המצב של השברים בקירות והתריסים החצי הרוסים כאילו ננטש לפני זמן רב. אנחנו יוצאים החוצה מהבניין ומסתכלים על הרחבה שנראית כמו מדרכה של בית ספר יסודי. אין שם כלום. היא אומרת לי שהיא יודע שהוא אשם אבל אין לנו הוכחות.

 

בשלב הזה אני לבד, ואני מוצא אישה אחרת שאומרת לי שהיא יודעת את הסוד הגדול של אותו עורך דין רשע, היא אומרת שהיא תקח אותי לבניין בו ביקרנו וכך היה. כשהגענו ליד פתח הבניין, אני מסתכל על שולחן ארוך בו יושבים לאורכו משני הצדדים עשרות אנשים, קשורים בידיהם עם אזיקים למוטות ברזל היוצאים מהשולחן. היא הולכת לשם, קושרת עצמה ומתיישבת. "אין לך סיכוי להפיל אותו, אנחנו כולנו חלק מהמאמץ, אין לך הוכחות לכלום". באמת לא היה לי הוכחות לכלום. לאחר שהבוגדת הזאת התיישבה ונקשרה שם בשולחן, הלכתי לבניין הקטן ליד להתסכל מה קורה שם. כשפתחתי את הדלת נגלו לפני עיני עשרות עבדים, קשורים בידיהם, עומדים חצי ערומים עם קולר מתכת כבד מתנדנד על הצוואר וקשור למוט ארוך היוצא מהתקרה לאורך החדר. זה לא ייתכן אמרתי לעצמי, לא היה זכר לדבר מזה פעם קודמת כשהייתי פה. הם הסתכלו עלי במבטי זומבי עצובים, כאילו מבקשים ממני ללכת משם.

 

ברחתי משם מהר והתחלתי ללכת, הבנתי שאני צריך לברוח, או שהדר החליטה לשכנע אותי לבוא איתה ולברוח והגענו למסלול בריחה שנראה קצת כמו נתב"ג בלילה, רק ארוך ומפותל יותר. אלינו הצטרפו עוד גבר ואישה והתחלנו מסע ארוך מאוד, פשוט לברוח. בהתחלה עברנו את השדה תעופה ברגל, הגענו לקניונים גדולים ומפותלים, עשינו תחרויות מי עובר יותר מהר על המדרגות הנעות. בשלב מסוים מישהו לקח קורקינט חשמלי וניסיתי להתחרות בו. הגענו למים והיינו צריכים לשחות. אמרו לי שאנחנו באזור הירדן ושאי אפשר לעבור כאן ברגל, חייבים דרך המים. זה היה נראה מבויים כי היו מסכים שחורים מקרטון או בריסטול בכל מקום שנראה כאילו כיוונו את התנועה של האנשים ששוחים במים. כשהגעת לנקודה מסויימת כאילו היית צריך לעשות סיבוב פרסה בשביל להמשיך ולצאת במקום אחר.

 

כשיצאנו מהמים כאילו הגענו לצד השני של שדה תעופה, אזור נחיתה, מכאן יוצאים. השניים שהצטרפו אלי ולהדר כבר התקדמו ויצאו החוצה דרך היציאה הראשית, ואני והיא לקחנו את המעלית וירדנו למטה. ניסיתי לדבר איתה ולהבין למה היא לא רוצה בקירבתי. היא מסתכלת עלי ואומרת, זה לא שיש לי בעיה להיות בקרבתך, פשוט אתה חייב לשלוח הודעה לאבא שלי כדי שיהיה לי אישור. אם אתה זוכר יש לי בעיה רגשית, והסתכלה עלי בחיוך עמום. "אני סוג של OCD רגשי" אמרה. כאילו למדה לחיות עם אבן גדולה בלב במשך שנים רבות מחייה, כאילו לא רצתה מעולם לחוות אהבה או כאב כמו שחוותה פעם בחייה. אבל היא לעולם לא תדבר על זה. היא הסתכלה עלי ואמרה - ברגע שיש לי את האישור של אבא שלי אני יכולה לתת לך יחס כמו של בת זוג, אם תרצה, והראתה לי בנייד שלה את המספר של אבא שלה. היא הוסיפה ואמרה, "אבל זאת בעיה שתמיד הייתה לי, אני לא יכולה להרגיש או לאהוב." היא נתנה לזה שם, כאילו זאת הייתה תופעה התנהגותית רגילה של אנשים והיא פשוט מהזן הזה. אמרתי לעצמי, אני גם ככה נשוי, ואני גם ככה לא רוצה להיות איתה עכשיו, אבל למה הייתה לי תחושה הרגע כאילו אני מתחיל איתה? וגם לה? ואיך היא בכלל שמה לב לזה?. הרגע הזה הזכיר לי למה אני לא איתה, היא באמת הייתה צריכה לקבל אישור בשביל לאהוב. איזה מן אדם עושה כזה דבר?. זה למה אני צריך לחיות עם אנשים שיש להם רגישות גבוהה. המעלית הגיעה לקומת היציאה ויצאנו לאזור מסחרי בעל קומה אחת, מואר באור שמש של בוקר, זוג החברים שבאנו איתם, שאחד היה ג'ינג'י-בהיר והשניה בעלת שיער ארוך שחור חלק, ישבו מצד ימין באחת המסעדות. כשהגענו קרוב אליהם ראינו שהם נראית שונה לגמרי, הם הורידו את המסיכות שלהם, אותם מסיכות שהיו כשהסתובבו לחקור את העורך דין. מסתבר שהם חקיינים וסוכנים ממש מעולים כי לא היה אפשרי לזהות אותם, השיער שלה היה נפוח, הפנים מלאות בקמטים ונקודות חן והגבות שלה היו עבות מאוד. הוא היה עם נקודת חן גדולה על הפנים, מעט צלקות ופנים גסות יותר, ושיער חום מתולתל. היא ישבה לאכול פיצה והוא גם אכל משהו אבל אני לא יודע מה, אחד מהם שתה סודה בבקבוק זכוכית ירוק כהה. שאלתי אותם מה הם עושים והם ענו שהם מחכים שהעורך דין יצא, הם רוצים לראות לאן הוא הולך והם לא רצו שהוא יזהה אותם. כנראה רודף אחרינו עד לכאן כדי לתפוס אותנו, אולי גם לגנוב אותנו לחוות העבדים שלו.

נכתב על ידי מוזס , 12/4/2019 03:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  מוזס

בן: 29

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

40,067
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוזס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוזס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ