לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2018


המים ירדו
מהרחם של אלוהים
לביוב של תל אביב
אף אחד לא הגיע אלייך
בבית החולים
לומר שהוא שלך
נותרו לך
גשמי ברכה
כל השאר עזבו

ילד מעט שונה
מעט כחול
הוא לא רואה ולא
מריח
הוא לא בוכה ולא
נושם

אלוהים עזב
השאיר אותך
לטפל בילד
לא שלך

חיפשת נחמה למעלה
בקומה
אחרת
הפכת לעץ
נפלת 
במדרגות

השמיים אדומים
פעם בחודש
אף אחד לא זוכר
כמה זה כואב
נכתב על ידי מוזס , 11/2/2018 11:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




המקומות שהגעתי אליהם בכדי להחליש את התדרים שמנגנים לי את ההתמכרות באוזן. הם רחוקים ממה שנראה לעין, הם רחוקים משחלמתי עליהם. והחלומות שלי מלאים בשטחים אדירים לחקור, מרחקים עצומים עד לאין קיץ. השמש באמצע השמיים, היא מברכת את פני האדמה. אבל קירות הבית שקטים, קרים, חוסמים את האור שנכנס. השיר שמתנגן לי בראש מחליף לי תדרים, אני מקשיב לו עד שאני שומע בתוך עצמי איפה אני נופל לתוך תהום של זיכרון. אני מרים מסך של לפטופ ישן ומקווה שהוא ידלק, אני מחבר אותו לחשמל, כל האורות בבית נכבים. שיט.
השיר בא להתחלף אבל אני מחזיר אותו אחורה.
המקומות שהגעתי אליהם בכדי להחליש את התדרים פתאום מתגלים כקרובים מדי לדבק בחזה שמקרב את הריאות ללב, שגורם לכל תנועה להיות כבדה יותר, איטית יותר. היא מתקרבת יותר מהר ממה שאני חושב, היא קרובה משחלמתי עליה. הירח באמצע השמיים, הוא מקלל את האדמה באור חלוש ומנסה להראות לנו את הצדדים החשוכים שלו. הוא כואב מהמטאור שפגע בו מלפני מליוני שנים, השאיר לו צלקת לכל העולם לראות. קירות הבית שקטים, מתעלמים לחלוטין מהאור החלוש של הירח הסובל. השיר שמתנגן לי בראש מדליק את המחשב הנייד, זאת הפעם המאה ושלוש שאני מנסה להדליק אותו, הפעם זה יצליח אני ממלמל לעצמי. הפעם זה יצליח.
כל האורות בבית נכבים.

האור של במחשב נדלק. הפעם אני אמצא אותך, בתיקיה בתוך תיקיה, נשארה תמונה אחת. אולי שם אני אוכל להיזכר את מי אני מחפש, את מי שכחתי. אני מסתכל על התמונה ואין שם אף אחד. היא החליטה שלא אזכור אותה, שלא אשמור אותה בדיסקט. שלא אקח אותה לטיול בהרים, או לארוחת ערב של יום שישי. היא כמו צלקת עמומה שאתה שואל חבר אם הוא מסוגל לראות אותה, והוא מהסס ואומר שהוא חושב שכן, אבל הוא לא.
אני מחזיר את המנגינה לאחור, את מתנגנת לי כמו שיר שאני לא מצליח לזכור.

נכתב על ידי מוזס , 9/2/2018 18:36  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוזס ב-9/2/2018 20:40
 




אני נכנס למיטה, אני שם את הראש על הצער ומתכסה בבדידות. אין כאן שמחה. זה כמו צבע על הקירות שמתחלף בין רגע, פתאום הכל לבן על גבי שחור. יערות שהייתי מסתובב בהם הופכים לאבק, השמש מאדה את הטיפה האחרונה מהאדמה. מצבי רוח נודדים רחוק ולא משאירים מקום לדאגה. בטוח יהיה רע, זה מה שבטוח. אני מסתכל מעבר לחיוך שלך ומחשבות טסות על הכביש המהיר, את מחביאה כעס, את זועמת, תוססת. את חושבת איך להזיק לי, את מתכננת איך להעלות את הבית באש. את לא כאן. הבדידות שלי חמימה, היא מגנה עלי מהאנשים הקרים שנכנסים דרך החלון. היא מגנה עלי מלראות מה קורה בחוץ. יש לי לב שחור, נוטף סבל וטרחה. מצבי רוח נודדים כמו ציפור פצועה. הם מתחלפים כמו מנורה. מתג קצר שנלחץ בין הראש לכר. אני עושה מעגלים באוויר, מאיים לקרוס אבל ממשיך הלאה. רוחות החורף מאיימות לבוא אבל אני מוכן. אני החורף. אני הגשם של עצמי ואני ארד ואכבה את השריפה. אני ארד ואחזור ואכבה את השריפה. אני ארטיב חזרה את האדמה, העלים בצבע צפרדעים, העצים שטופי השמש, מחזירים את האור דרך העננים. אני ארד ואחזור ואכבה את השריפה, אחזיר את הירוק לעלים ואת הביצות לצפרדעים, האדמה לעצים ואותך לחיים. אני במיטה לבד, וילד קטן משחק במתג החושך, נדלק, נכבה, נדלק, נכבה. הקיר הופך ללבן, שחור, לבן, שחור. והשמיכה הופכת קרה, חמה, קרה, חמה. הבדידות הופכת לאנשים, אני לא מתכסה לבד. אבל הילד הזה מפחד, שיפגעו לו בראש, שישברו לו את היד, יגנבו לו את הצעצועים. הוא מפחד שהמשפחה שלו לא תאהב אותו, הוא מפחד שזה ישאר ככה. וככה הקול בראש שלי יושב לבד, ליד הכר, ומדליק ומכבה ומדליק ומכבה. מצבי רוח נודדים בין הבטן לחזה.
נכתב על ידי מוזס , 7/2/2018 21:54  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פורו ב-9/2/2018 01:04
 




אני עובר ליד מגרש כדורגל ליד הבית שלי, ואני רואה את הילדים משחקים, ילד אחד עם הכדור והשני לידו יוצאים להתקפה. הוא בא לבעוט והשוער קופץ אליו, בשניה אחת מהירה הבעיטה הופכת למסירה לחבר שלידו, והחבר מבקיע מול שער ריק. זה תמיד אותו משחק, אותם מהלכים של אותם ילדים. נזכרתי כמה פעמים עמדתי בשער הזה והטריק הזה היה עובד עלי כל פעם. לא פלא שהיו בוחרים אותי אחרון.
יום אחד גשום אני זוכר שעמדתי בשער וכדור אחד לא הגיע אלי. כל השחקנים של הקבוצה שיחקו הגנה כי הם פחדו שמישהו יבעט לכיווני, כי אם הוא יבעט הוא בטח יבקיע. אז הייתי עומד ומחכה, מדי פעם מבקש שימסרו לי בשביל להעביר לשחקן אחר, אבל זה לא קרה. במגרש הזה לא שיחקנו הרבה זמן, אני מאמין שאם אני אעבור שם עכשיו אני אזכר בעוד דברים. כמו הפעם ששאלתי את עצמי למה הילדים לא עושים חילוף שחקנים ונותנים לעוד ילדים לשחק. היום אני מבין שזה בגלל שהם קבוצה מאוד הומוגנית והם לא רוצים לתת לאף אחד להפריע לאגו שלהם לנצח, או להפסיד.
הם אגב לא התביישו לומר לי שהם משחקנים הגנתי רק בגלל שאני בשער. הייתי צריך להיעלב אבל כנראה שהייתי כבר חסין בשלב הזה וזרמתי איתם.
אני זוכר שירד גשם והמכנסי טרינינג שלי נרטבו. מה שמוזר זה שאני זוכר את הטריינינג של כיתה ה' באותו גודל כמו הטריינינג היום. כנראה שהייתי פצפון בזמן ההוא.
כדורגל זה משחק אלים. אני זוכר כמה פעמים הכדור פגע לי בפנים. זה ממש לא היה נחמד. מספר פעמים המשקפיים היו מתעקמות או נשברות. לא הייתה לי אפשרות לשחק בלי כי אני לא יכול לראות בלעדיהן. ילד שמשחק בשביל להוציא אגרסיות בועט בכדור הכי חזק שהוא יכול. וילד שרוצה להשתלב בחברה שלא מקבלת אותו מנסה לעצור את הכדור שמגיע אליו במהירות בזק.
פעם גם שברתי את היד. וזה היה בחופש וכמעט אף אחד לא חתם לי עליו או קישקש. אבל זכיתי לשחק הרבה במחשב במשחקים שאפשר לשחק איתם רק בעכבר.
הכי גרוע היה להתקלח עם שקית. היד נהיית מסריחה ואי אפשר לשטוף אותה. ובשלב מסויים אתה משחק עם הסיבים של הגבס והחלקים המתפוררים. עד שאתה מוצא דרך לגרום ליד לזוז בחצי חופשיות, כאילו זה עוזר במשהו. אבל זה לפחות קצת יותר נעים.


נכתב על ידי מוזס , 5/2/2018 16:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני יוצא לרוץ בשדות שלך, השדות שלך הם השיער שלך, הם הגשם שלך שנופל על האדמה היבשה. הם השמש שיוצאת מהעננים. הפרחים שצובעים את האדמה. במקום לחזור לחלום ולרדוף אחרייך עד הקצה של מה שזכרתי, אני יושב במשרד. אני מבין כמה החיים יבשים ומשעממים. כל החלקים המעניינים כבר עברו מאחורי וכל הזכרונות הם מה שנשאר לי כשבריר של געגוע ותחושה.
אני מזיז את היד בעייפות, באיטיות, ונוגע לאט בכוס הזכוכית שמלאה בתה חם. התיון בתוך הכוס, והוא מריר והוא ממרר את התה. והוא מזכיר לי שסוכר זה לאנשים שלא יכולים להתמודד עם המרירות שלו. ואני שותה את המרירות בשבילם.
ואם אני יכול להפעיל את השיר שלך ולחזור לחלום אני כבר לא אעבוד היום. המודעות שלי אוהבת ללכת לכיוונים שונים, היא חוזרת אל השביל שמוביל את השדות שלך, והפעם אין שמש ואין גשם, האורות ברחוב דולקים ועדיין העיר חשוכה. ככה זה נראה מחוץ לחלון האוטובוס.
את שופכת את הצבע השחור על העיר כדי שאף אחד לא יראה שאת שם. ויש לך מזל שכשאת שם אף אחד ל א מסתכל. אני רוצה לרוץ אבל אני מפחד ליפול. הגשם מציף את העיר והאורות מתערבבים על הריצפה והאספלט.
ואם אני איבדתי את הדרך שלך זה בגלל שאת שביל כזה מעוקל. ואני לא יודע איך לרוץ, ואין לי מגפיים למים ולבוץ, ואין לי זכרונות טובים להחזיר לך.
לפעמים צריך לקבל דברים כמו שהם. אז אני מברך על כל מה שקצרתי. וכל הזכרונות הטובים שהיו. ואם היו כאלה אז הייתי יכול לברך ולומר שאני מאמין. אבל אחרי שקמתי הבנתי שאני לא מאמין לדבר.
אני האדמה החרוכה. אני העלים הנבולים, השיער שרק נושר. זה בסדר ככה, ככה זאת המציאות.
אם הייתי יוצא לשדות שלך, הייתי עוזב את המשרד. הייתי הופך לחלום מהלך. אבל בין מציאות לחלום עומדים כל הדברים שלא הצלחנו להחזיק ביד ולומר שהם שלנו. וכל השאר הם חלומות של אנשים אחרים.
אני שותה מהתה, פחות מפריע לי שהוא מר ויותר מפריע לי שהוא קר. אני יוצא לרוץ בשדות.
נכתב על ידי מוזס , 5/2/2018 10:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוזס ב-5/2/2018 17:12
 




המקום הזה שהוא
כאן
והוא לא שום מקום אחר
המקום הזה שהוא כאן
והוא לא מקום אחר
המקום הזה
הוא כאן
והמקום הזה הוא שלי
ואת חדרת אליו
את נעצת בי זיכרון
את חרטת דמעות רק כי
הרגשת שאת יכולה
לא כי היית עצמך
לא כי הרגשת עצובה
לא כי יכלת להזדהות
רק כי את
יכולה
וזה מוציא ממני את המיץ
וזה גורם לי לאבד
את המקום הזה
שהוא כאן
המקום הזה שהוא
בטוח

כי אני כבר לא יודע למי
אפשר להאמין
אם הצלחת לקחת חלק
שלי
ולהפוך אותו לשלך
אם הצלחת לכתוב סיפור
ולהפוך אותו לאמיתי
בשבילי
ואז למחוק אותו
ואותך
ולהשאיר אותי עם זיכרון
לא שלך
ולא שלי
נכתב על ידי מוזס , 5/2/2018 10:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  מוזס

בן: 27

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

38,625
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוזס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוזס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ