לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

zoolish


Democracy includes, among other things, the freedom to be FOOLISH

כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2007

ים של טיפשות - הטיפה השנייה (או, למה לא בא לי)


 

ראשית דבר, אם לא קראתם את "הטיפה הראשונה" אינכם צריכים. אבל את ההקדמה כדאי לכם לקרוא. אני מאמין בלב שלם כי ללא פרופורציה נכונה, הדברים הבאים חסרי ערך. ובפוטנציאל, אפילו מטעים. עם זאת, בהקשר הנכון, הם עוד אנקדוטה מחיי, ומחיי המערכת בתוכה אני חיי בשנים האחרונות.

 

הטיפה השנייה – הלקוח הצודק עוד יביא לסופנו

ובכל זאת הקדמה (כי כזה אני). אינני מלמד המון שנים, אבל כבר יש בקורות חיי מספר שנות הוראה במוסדות שונים (ומשונים). בהתחלה מאד אהבתי ללמד. גם היום אני אוהב, רוב הזמן, אבל לאט לאט מתגנבת למוחי ההבחנה שזה כבר לא תמיד כיף כמו שזה היה עבורי בעבר. זה לא אמור להפתיע אותי, שכן אין כמעט מרצה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל שאינו מרגיש ומשדר תחושות אלה. הרבה סטודנטים מתייחסים לזה כזלזול. אבל הרבה פעמים אין זה כך. מרצים צעירים מתייחסים לזה כשחיקה כתוצאה מגיל וותק. אבל לעיתים קרובות גם זה לא המצב. אפילו מצוקות הקידום, הפרסום, הכבוד והפרנסה אינם מסבירים נכוחה את ההרגשה (שלי ושל רבים איתם אני בקשר, רובם וותיקים וחכמים ממני). יש משהו בתרבות של השנים האחרונות שפשוט הוציא את האוויר מן המפרשים. הטיפה הבאה, שהתרחשה ממש עכשיו, ואת טעמה אני עדיין מרגיש בגרוני, היא בשבילי טעם הלוואי המר המלווה משהו שפעם אהבתי מאד. והיום אני אוהב, אבל...

 

לימדתי קורס. עשיתי כמיטב יכולתי. הכנתי סילבוס מפורט, "ביליתי" שעות רבות בספריה בשביל לברור רק את פרטי הספרות ההכרחיים והמתאימים ביותר לטעמי. השתדלתי למצוא פרטים בעברית, למרות שהטקסט האקדמי בשפתנו באמת אינו משתווה למה שניתן להשיג בשפה האנגלית (מטעמים של ביקורת אקדמית מרושלת, המאפיינת כתבי עת מן השורה האחרונה). כדרכי בחול ערכתי עבור הקורס אתר מתוקשב בו כללתי לוח מודעות, קבוצות דיון, את כל פרטי הקריאה בקבצים הניתנים להורדה, חומרי עזר אופציונאליים, ומצגות מן השיעור (למה לבזבז את זמנם של סטודנטים בהעתקה מן הלוח אם אפשר בלחיצת כפתור לקרוא את המקור?).

לשיעורים הגעתי מוכן. לעיתים קרובות הודות לשעות עבודה לא מעטות. והשיעורים, בעיני, עברו בהצלחה. רוב הסטודנטים, או לפחות אלה שהטריחו עצמם לכיתה (למרות חובת הנוכחות הפורמאלית, והתוספת הנדיבה לציון למתמידים, סטודנטים הם סטודנטים. לטוב, ולא פחות לרע) נראו מרוצים. שמרו על ערנות (רוב הזמן). אפילו הדיונים קלחו (כך אני אוהב את זה. משעמם אותי מוות לדבר עם עצמי). בסוף הסמסטר קיבלו הסטודנטים מבחן בית (הכלאה  מאד חביבה עלי בין מבחן ועבודה, שכן זה מאפשר למי שיכול ורוצה להפגין ידע והשקעה, וליתר להפחית את הלחץ, את הכתב הלא קריא, ואת מצוקות הזמן).

 

זה הזמן להודות שמזה זמן רב אני מודע לכך שאני לבטח נראה טיפש ממה שאני באמת. זה כמובן לא מעיד על חכמה, אלא רק מדגיש שהקנקן לא משהו. אולי בשל נטייה מוגזמת לציניות, ואולי משום שאינני מקפיד כלל על "דיסטאנס" עם תלמידי (לא מאמין בזה. מי שצריך שיפחידו אותו, יזלזלו בו, יתנשאו מעליו, ישמרו ממנו מרחק, יימדרו ממנו מידע... או כל גרסה אחרת של המושג הצהלי הזה שירשם לקורס אחר. אני אישית לא אוהב את זה) – משום מה יש סטודנטים שפשוט מסרבים לקחת ברצינות היערות רציניות למדי. למשל, ההנחיה שלא להעתיק מן האינטרנט אתרים שלמים כתחליף לתשובה. גם משום שזאת "העתקה", אבל בעיקר משום שלתפישתי זה לא שווה אפילו נקודה אחת במבחן או עבודה אקדמית. בכל זאת, מאז תכנית "מחשב לכל ילד", קשה למצוא נער או נערה בגיל 10 שאינם יכולים לבצע חיפוש בגוגל ובעקבותיו לגזור ולהדביק לווארד. לא ביג דיל.

 

מה גם שזה כל כך מקל על המרצה לטעון שמדובר בהעתקה. ממילא אנו (הפכתי עצמי לנציג זמני) מבחינים בהעתקות רוב הזמן. אין סטודנטים המסוגלים להתנסח ברמת גימור של ספר שפורסם. לא משום שאין סטודנטים חכמים ומוכשרים חלילה, אלא משום שכל מי שאי פעם פרסם ספר בהוצאה לאור סבירה יודע שאת תהליך הכתיבה וההגהה הזה כמעט ואי אפשר לשחזר באופן עצמאי בימים בודדים. טקסט שנכתב ע"י פרופ' בעמל רב ובמשך זמן רב, עובר הגהות חוזרות ונשנות ע"י הכותב, ע"י עורכים מקצועיים, ולעיתים קרובות ע"י מספר עמיתים וחברים. והתוצאה, רחוקה (גם כשמדובר בפרופסורים מחוננים באמת) מטיוטת המקור. כשהטקסט מהוקצע מדי, הוא לרוב מועתק. אבל מכיוון שאני לא גשש בלש, מי שבאמת רוצה (ועושה זאת בתבונה) יכול להעתיק. האמת, לא ממש מדאיג אותי. בכל זאת, זה התואר שלהם – לא שלי. מי שלא מעוניין להפיק ממנו דבר זולת פיסת נייר זאת זכותו.  אבל כשמדובר בהעתקה מן האינטרנט, מה פשוט יותר מלקחת שורה או שתיים מעבודת הסטודנט, להדביק בגוגל ולראות מה עולה?

 

כך יצא (ובגלל שאני נראה יותר טיפש ממה שאני, תמיד יוצא) שבכל כיתה יש 2-3 שבכל זאת לא עומדים בפיתוי. התגובה שלי לרוב הדרגתית. בשלב ראשון אני פשוט לא מעביר ציון. כשפונה אלי הסטודנט, אני מסביר בנימוס שאין לי ציון להעביר, אבל אתן הזדמנות לתיקון. לרוב זה מספיק. במקרה אחד נתקלתי בהתעקשות יתרה, ולא הייתה לי ברירה אלה להסביר שמדובר בעבירת משמעת. אותו מקרה נסוג, ולמען האמת לא שמעתי ממנו שוב.

 

אבל הפעם התרחשה הדרמה הבאה. סטודנטית הגישה לי מבחן שכל כולו cut & paste מאתרי אינטרנט שונים. אפילו הקדשתי את הזמן ומצאתי את כולם (שבעה. לפחות השקיעה בזה). בכל מבחנה (8 עמודים) היו רק 4 מילים שמקורן לא בטקסט המועתק. לא ממש מבחן מצטיין. כשהעברתי ציונים, העברתי את שלה ללא ציון.

 

באותו הערב קיבלתי הודעה בדואר האלקטרוני. הסטודנטית שמעה שיתר הסטודנטים קיבלו ציונים, אך במזכירות אמרו לה שלה אין ציון. והיא "מופתעת". עניתי בנימוס. הסברתי שכנראה נפלה טעות בהבנת המטלה, שכן שכתוב טקסט מאתרי אינטרנט לא הייתה הכוונה. והסכמתי להזדמנות שנייה. איזו טעות.

 

למחרת מייל נוסף, ועליו מכותב ראש החוג, דיקן הסטודנטים, ורקטור האוניברסיטה (לא פחות ולא יותר). אני מאשים אותה בהעתקה. היא כמובן לא העתיקה. זה הכל היא כתבה לבד (!?!?!?). איך אני יכול לומר שזה מאתרי אינטרנט?

 

טוב, התחיל לעצבן אותי. אומנם, אני מכיר את כל המכותבים ברמה זו או אחרת, וקשה לי להאמין שאלה יתרגשו מדברים אלה, אבל בכל זאת. ניסחתי מכתב מנומס. צרפתי את רשימת כל האתרים מהם הועתק טקסט, אפילו צרפתי השוואת מסמכים אלקטרונית בשביל להראות את מספר המילים הדומות והשונות. ושלחתי.

 

שבוע שקט חלף, ואז מכתב בדואר. זימון לועדת המשמעת של האוניברסיטה. הפכתי לנאשם. מסתבר שאני מתנכל לסטודנטית, מאשים אותה על לא עוול בכפה, וזאת לאחר שגם במהלך כל שיעורי הסמסטר נהגתי בה בגסות. וואלה. אצלי בדפי הנוכחות היא הופיע בשני שיעורים בלבד, וגם באלה יש סימון על נוכחות חלקית.

 

הכנתי את מכתב התגובה שלי עבור ועדת המשמעת, וביקשתי פגישה עם ראש החוג. זה לא חוג האם שלי, אבל בכל זאת – יש דברים שצריך לשים להם סוף, לא? ובכן, לא. ראש החוג שמע, הנהן, מצמץ, שתה קפה, הלך לשירותים, חזר, הנהן עוד קצת, וגם מצמץ עוד כמה פעמים. ואחר כך אמר שהוא אינו מתערב. שויין.

 

את הדיון של ועדת המשמעת צלחתי בהצלחה, שכן הם השתכנעו שלאור חוסר הנוכחות שלה (מזל שלי, לא?) קשה לשער שהתנכלתי לה בשיעורים. יפה מצידם. אנשים הגיוניים. אבל הפרשה לא נגמרה. למחרת היום הוגשה לועדת המשמעת תלונה נוספת. והפעם, גם נדרשתי לסור למשרדו של דיקן הסטודנטים ולשפוך את סיפורי. סרתי. שפכתי. הוא צריך היה לחשוב על זה (בכל זאת, קייס מסובך).

 

ועכשיו, כמה שבועות אחרי פגישתנו קיבלתי תשובתו. הוא אמנם השתכנע שלא פעלתי במזיד כנגד הסטודנטית, אבל אינו יכול להיות בטוח במאת האחוזים שמדובר בהעתקה מהאינטרנט (סליחה???). לפיכך, הוא מציע שאתן ציון על המבחן כפי שאני מעריך אותו לו לא היה חשד כזה. סירבתי בנימוס. גם משום שיש גבול לברדק. גם משום שלו הייתי נותן ציון, הוא עדיין היה מתחת לציון עובר. התייחסות ישירה לשאלות המבחן, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אפילו באתרי האינטרנט לא ניתן היה למצוא.

 

 לאחרונה למדתי שהוחלט (???) ע"י החוג (???) לתת לה "עובר" ללא "ציון".

 

אין לי חשק להתחיל בעוד שבוע עוד סמסטר. כרגע כמות הרוח במפרשים שואפת לאפס. מצידו השלילי של קו האפס המטפורי. אני פחות אוהב ללמד מבעבר, כי יש פחות טעם מבחינתי. יש פחות סטודנטים שמעוניינים ללמוד, ואלה שלא עושים כמיטב יכולתם להפריע להם. ראשי החוגים מזמן איבדו את הראש. הכניעה הנפסדת לכל איום ודרישה של סטודנטים גם כשאלה מגוחכים על פניהם אינה מאפשרת סביבת הוראה פרודוקטיבית.

 

עם כל הכבוד למנטרה הסיטונאית "הלקוח תמיד צודק", התרגום לנסיבות מסוימות אינו עושה צדק לא עם הלקוח ולא עם נותן השירות. שניהם מפסידים בענק.

 

הנה, רון בן ישי חושב שזה קורה גם בצבא. לפחות אנו במגדל השן פחות מנותקים ממה שנדמה. עולמנו כשאר העולם.

נכתב על ידי , 19/2/2007 07:18  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



15,801
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לzoolish אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על zoolish ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ