לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

ויהי אור, כלשהו.


יציאות החירום הן הקיצוניות ביותר
Avatarכינוי:  gamete

בת: 32

MSN: 

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2015


הבנתי מה קרה לי בימים האלו, הפסקתי לחלום.

ההרגשתי רוב הזמן שאני לא רוצה להיות אני- אני רוצה להיות מישהו אחר.

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, שאני מקנאה באנשים אחרים שמתפקדים ויודעים להתמודד עם דברים ושלא בוכים מכל דבר קטן.

אז נכון, אני רגישה מאד, ובוכה הרבה פעמים כי אני שמה לב לכל ניואנס שיש בסביבה, אבל לאן איבדתי את המחשבה שזה יבוא לטובתי בעתיד שאני רוצה לעבוד בטיפול וזה תכונה שתבוא לטובתי?

איפשהו מעצבן אותי לראות בפייסבוק אנשים שהיו איתי בבית ספר והם היו אחרי תואר, עבודה קבועה, או נשואים ושלא נדבר על ילדים... לא, אני לא רוצה להיות הם, לא רוצה להיות עורכת דין, לא רוצה להיות תקועה במשרד וכסף זה לא הדבר הראשון שאני חושבת עליו, וגם חתונה וילד זה לא בשבילי עכשיו (אך הלוואי שהיה לי כן מערכת יחסים תומכת, מה שמעולם לא היה לי).

אני רוצה להיות גלית! רק בבקשה, להיות גלית שמתמודדת עם המציאות... אני מרגישה מבחינה רגשית והסתגלותית בפיגור מאנשים בשנות ה-20, מצד שני אני מרגישה שאנשים הם טפשים, אגואיסטים לרוב ודי משעממים.

אז בבקשה, אני לא מבקשת הרבה, אני רוצה להיות גלית, רק בבקשה עם קצת יותר כישורי הסתגלות, ביטחון וערך עצמי יציבים ומפה כבר יגיע האושר.

נכתב על ידי gamete , 23/5/2015 01:22  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא יודעת מה יותר חזק, הצורך שלי כרגע לתמיכה ושהיה לי קשר עם מישהו שמבין אותי או תחושת הריק שלא באמת אכפת לי מי ימלא אותה, כאילו כן אכפת לי, אבל מספיק נער שעשועים ממוצע. שלחתי למישהו הודעה מהעבר, נזכרתי בו כי חלמתי עליו, ובצדק הוא לא ענה לי, די שגעתי אותו בעבר. בוספו של דבר הוא הפסיד כי תכלס רציתי את הזין שלו.

אז הייתי בראיון עבודה להיות פקידת קבלה בחדר כושר ולא התקבלתי, וזה אכפת לי בידיוק כמו הדחיות שקיבלתי מבחורים בזמן האחרון, כי אין לי באמת מושג מה אני רוצה עכשיו, ומה אני צריכה לעשות.

הפסיכולוגית אומרת שמבחינה נפשית אני במקום אחר, שזה נכון, עובדה אני לא ממררת בבכי עכשיו למרות שבא לי לתקוע את הראש בקיר. אבל מבחינה תפקודית משהו חסר... בעיקר התפקוד.

אני מקנאה באנשים מתפקדים, כלומר אנשים שלומדים, עובדים ואפילו יוצאים למפגשים חברתיים שגם זה אני כבר לא עושה. אני לא אומרת שהאנשים האלה מאושרים או שטוב להם, ובטח לא קל להם (כי למי קל בתרבות של אינדיודואליות, תחרות והישגיות?) אבל הם יכולים לצאת החוצה לעמוד מול אנשים, לתקשר ובלי לדמיין איך הם יורים בעצמם, ולפחד מהרגע הזה שהתפרצו בבכי מול אנשים זרים במקום עבודה חדש? כן, אז בכל מי שמתמודד עם החיים האלה, אני מקנאה בו. לא רוצה להיות מישהו אחר, רק רוצה לדעת איך מתמודדים עם החיים האלה בלי לתכנן כל שני וחמישי את ההתאבדות, בלי לבכות מלחץ וחרדות במקומות חדשים במשך שעתיים... שזה קרה לי כל מסגרת חדשה שהייתי, וממש לא בא לי לעבור את זה שוב, השאלה אם אהיה בכלל עכשיו כזאת, כי בכל זאת אני במקום אחר, אני פשוט פוחדת לגלות שכן. אין לי כוח לעצמי, למה אנשים אחרים לא בוכים על כלום ואני כן? פעם אחרונה שלא הצלחתי להתגבר על חרדה זה היה ביום שבת אחד שהיה צריך להיות לי יום עמוס ופשוט לא עמדתי בזה, באו צלמים לסטודיו והיו הרבה בנות ופשוט לא השתלבתי, והכרתי את רוב הבנות, פשוט הרגשתי לא שייכת, רגשי נחיתות, שבעצם אני מרגישה ככה תמיד אבל מצליחה במודע להתגבר על זה... ופשוט הפעם לא הצלחתי! יצאתי אחרי חצי שעה בוכה משם, הרגשתי כישלון וכמו ילדה קטנה, כמו שהייתי ילדה שבכיתי באירועים חברתיים ואף אחד לא ידע למה אני בוכה (גם אני לא בתור ילדה קטנה)- חרדה חברתית לא הגיע הזמן שתלכי כבר ותשאירי אותי לבד עם אנשים? אני מבטיחה לך שאסתדר בלעדיך.

אה, והייתי צריכה באותו שבת ללכת להופעה ובסוף לא הלכתי כי לא הייתי מסוגלת להפסיק לבכות בבית, בסוף בלעתי כמה כדורים של אקמול (30) וביליתי יומיים בבית חולים עם הרעלה בכבד. זה נחמד שלצד החברה החדשה שלא הבינה בעליל למה אני מבריזה לה ואמרה לי דברים מגעילים יש את החברה שלקחה אותי למיון והיתה איתי שם כל הלילה אפילו שההורים שלי כבר באו. אגב סיפור מצחיק, לקחתי 30 אקמול צינון, נכנסתי לבית חולים עם סכנה לאבד את הכבד, הרעלת אקמול בדם... ויצאתי משם עם תפקודי כבד תקין, בדיקות דם תקינות ו... צינון. יד ענקית בשמיים מצביעה עלי וכולם צוחקים.

 

אה, ואני בחובות של 25 אלף, אני לא יכולה להעביר את האשראי או להוציא מזומן, אני מוכרת את הקטנוע ו... כבר אמרתי שאני לא מתפקדת?

 

והנה שוב בגיל 28 עוד התנהגות של בליעת כדורים, פעם קודמת שהייתי בבית חולים היתה 25, 3 שנים... עוד יכלתי להסתכל על זה כמשהו ששיך לעבר אבל...לא. זה מוריד לי את הביטחון, גם ככה גברים שדוחים אותי, או כאלה שאני לא רוצה (כאלה שכן היו מעוניינים) וכאלה חדשים שפונים אני תוהה 'בשביל מה?' נכון אני אצא מזה אני בן אדם מקסים וזה ויש לי המון לתת מעצמי, אבל מצד שני יש כל כך הרבה נורמליות ויותר קלות שלא ידרשו להתמודד בכניסה לאירוע חברתי עם מישהי לחוצה... שאגב אני פחות מראה את זה עם אנשים, וזה בהחלט לא תמיד בולט... אבל שזה בולט, הגבר לא ידע מאיפה זה נפל עליו, ואני לא יודעת עם קיים גבר מבין שידע איך לדחוף אותי קדימה.

בכל מקרה, עם גבר או בלי גבר, ברגע שאדע איפה אני עומדת והחיים שלי יהיו יציבים שזה מה שאני מחפשת, אני לא אעשה כאלה שטויות, אני עושה את זה שאני מרגישה שאני מגיעה למבוי סתום. הגעתי למצב שלא ידעתי מה לעשות ולא היה לי תמיכה מההורים ומאף אחד... במקום לבקש עזרה לפני המעשה, ביקשתי אחרי(הפסיכולוגית האירה את תודעתי)... אלמד לקח לפעם הבאה בתקווה שלא תהיה? רק מגדת עתידות יודעת.

 

אז יום שישי אני בבית ואין לי מה לעשות, וגם אין לי כסף לעשות משהו.

האמת מה שאני רוצה לעשות זה לשים את הראש על מישהו ולהרגיש מוגנת, או משהו ממש נחמד שיסיח את דעתי מזה שאני מעפנה לאחרונה.

כנראה ש כלום משניהם לא יקרה...

 

אה יש לי לימודים, יש לי עמוד בבית, יש לי תופים! ויש לי הרבה הרבה בדידות!

 

גלית.

נכתב על ידי gamete , 22/5/2015 17:54  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , עבודה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgamete אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על gamete ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ