לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דבר תורה

בן כמעט ששים, אוהב שלום. מצא את הבלוג של הקב"ה בראי שלו, ויודע שגם זה הבל. מכור לחיים טובים(מה זה?), ספרות המדרש ואגדות חז"ל, ספרות בכלל, זיהום הסביבה ומוסיקה קלסית. הבלוג יעסוק בהתמכרויות שלי ושל אחרים גם.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2006

הסיפור על תנין פישקנצא ואבן טובה


הסיפור על תנין פישקנצא ואבן טובה

אביא לכם סיפור  הלקוח מתוך התלמוד הבבלי, אך אפשר לקרוא אותו כסיפור מתוך "אלף לילה ולילה" (או כל אוסף סיפורים עממים אחר). עלילתו פשוטה: נוסעי ספינה פוגשים באבן טובה ומופלאה המונחת על קרקעית הים ותנין מסתובב סביבה. אמודאי (צוללן) נשלח להעלות את האבן, ובתגובה מתקיף התנין את את הספינה. לעזרתם נחלצת ציפור מופלאה הנקראת פישקנצא שהורגת את התנין, אך בכך לא מסתיימות תלאותיהם. תנין אחר  מצטרף ומציל את חברו באמצעות אותה אבן טובה. מסתבר שאבן זו לא רק יקרה אלא גם מסוגלת לחחיות מתים. התנין שקם לתחייה חוזר ומנסה לבלוע את הספינה, ושוב נחלץ הפישקנצא לעזרה והורג את התנין. הפעם מעלה האמודאי את האבן המופלאה. את האבן מניחים נוסעי הספינה על עופות מלוחים – משומרים לאכילה- לראות אם אכן יקומו לתחייה. האבן אכן מקימה את העופות לתחייה והם קמים ומעופפים השמימה, כשהם לוקחים עמם את האבן המופלאה.

מה לתלמוד הבבלי ולסיפור בדיוני ?

כך הסיפור כפי שקרא אותו ופירש אותו פרשן התלמוד בן המאה השתים עשרה רבי שמואל בן מאיר הידוע לנו כרשב"ם, נכדו של רש"י. השאלה הראשונה שמתעוררת היא מה לסיפור זה ולתלמוד הבבלי. אין בסיפור שום מסר דתי או מוסרי ובודאי לא הילכתי. יש כאן אירועים, פנטסטיים, על-טבעיים, אך אין הם מיוחסים לקדוש ברוך הוא. הסיפור הזה מובא בתוך קובץ גדול של סיפורי מסע, לחלקם מסר דתי, כמעט כולם גדושים בהגזמות על-טבעיות, ובכל זאת סיפור זה בולט ב"עממיותו".   הפרשנות המסורתית מתאמצת למצוא מסר דתי, על פי רוב בדרך אלגורית. אנו ננסה להבין את משמעות הסיפור מתוך עיון לעומק הטקסט. לשם כך נקרא את הסיפור בגירסה שונה במקצת מזו שבספרי התלמוד שלנו. יש לדעת שהתלמוד הבבלי נחתם בסוף המאה החמישית לספירה. מאז ועד המצאת הדפוס במאה השש עשרה הופץ התלמוד באמצעות כתבי יד. העתקה חוזרת מכתבי יד מעלה את הסיכוי לטעויות בנוסח. אם לא די בכך, הרי שעם התחלת השימוש בדפוס באה הכנסיה הקתולית וצינזרה את נוסח התלמוד ומחקה ממנו, או שינתה את הנוסח, של כל מה שנחשב לפגיעה בנצרות או בדוגמות של הכנסיה הקתולית.  נקרא את הסיפור בנוסח כתב יד הנמצא בספריה האפוסטולית שבוטיקן (כ"י Ebr. 115) גירסה זו שונה מעט מזו שהיתה מונחת לפני רשב"ם ומזו שבספרי התלמוד שלפנינו:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עד עמוד ב

 

1   רב יהודה הינדוא משתעי                     רב יהודה הינדוא היה מספר:

     זימנא חדא הוה קאזילנא בספינתא        פעם אחת היינו מהלכים בספינה,

     וחזינן לההוא אבן טבא                         וראינו (לאותה) אבן טובה,

      דהדרא לה תנינא                                 שהיה תנין מסובב אותה .

5   נחית ההוא בר אמוראי לאיתוייה           ירד אותו אמודאי  להביא אותה.

   אתא ההוא וקא בעי לספינתא לטבועה    בא התנין ורצה להטביע את הספינה.

   אתא פישקנצא ובלעיה לרישיה דתנינא   בא פישקנצא ובלע את ראש התנין.

   אתהפיכו מיא והוו דמא                         נהפכו המים והיו דם.

   אתא תנינא חבריה ושקל לההיא            בא תנין חברו ולקח את אותה

10 אבן טבא ותלת ליה וחייא                        אבן טובה ותלה לו (עליו)  וחי.

   הדר אתא קא בעי למיבלע ליה לספינתא   חזר ובא ורצה לבלוע את הספינה.

    אתא ההוא פישקנצא וקטליה                  חזרה הציפור והרגה אותו.

   ושקיל ההוא אבן טבא ופרח.                  ולקח אתאותה אבן טובה

    בהדיה דקא פרח                                   בעודו פורח

15  נפלה ההיא אבן טבא לספינתא                 נפלה אותה אבן טובה לספינה,

  והוה איכא בהדן ציפורי דמילחי               והיו לנו עופות מלוחים ,     

  שקלינהו  ותלינן ליה                                  לקחנום ותלינו (את האבן) עליהם.

   ופריחו.                                                          ופרחו.

 

רב יהודה הינדוא

את הסיפור מציג בפנינו רב יהודה הינדוא. איננו יודעים מיהו , שכן זהו המקום יחיד בספרות התלמודית בו מוזכר שמו. קיימים חכמים רבים בשם רב או רבי יהודה. אף אח מהם לא מזוהה כהינדוא שפירושו קרוב לודאי מהודו. הודו נזכרת בתנ"ך כגבול המזרחי של מלכות אחשורוש (אסתר א 1), ובעצם כגבול העולם המיושב.  מההיבט הספרותי רב יהודה הינדוא הוא המתאים ביותר לתפקיד המספר, שכן שמו משלב את בית המדרש עם קצה העולם, ואולי מה שמעבר לו.

"זימנא חדא הוה קאזילנא בספינתא"

פתיחת הסיפור ("פעם אחת היינו מהלכים בספינה...") היא בנוסחה קבועה, המשותפת לכמה סיפורים הקודמים לסיפור שלנו במסכת בבא בתרא. בכל זאת המשפט מענין. בסיפור רגיל העלילה מתרשת במקום מוגדר או במספר מקומות מוגדרים ובכל מקום מוגדר, העלילה מתפתחת ברצף של זמן. הנוסחה שלנו פותחת ב"זימנא חדא" שאפשר לתרגמו כ"פעם אחת" אבל גם כ"זמן אחד". המקום איננו מוגדר! ציון המקום הוא  "מהלכים בספינה", אבל העלילה אינה מתרחשת בתוך הספינה אלא גם מחוצה לה, והביטוי "מהלכים בספינה" מתאר תנועה ולא מקום מוגדר. המשפט מכין אותנו לעלילה שמתרחשת בזמן שאינו זמן ובזרימה של המקום. אמנם העלילה המתוארת מנקודת המבט של נוסעי הספינה מתרחשת במקום אחד (שאיננו מוגדר בסיפור) ובזרימה של הזמן, לעומת זאת מנקודת המבט של האבן לזמן אין משמעות ואילו האבן משנה את מיקומה. מסתבר שיש בסיפור שני עולמות שלכל אחד חוקיות משלו!

האבן הטובה והתנין

נוסעי הספינה פוגשים באבן טובה. עדיין אין הם מודעים לתכונתה האמיתית של האבן, ולכן הם מעריכים אותה על פי מראיה . את האבן מסובב תנין. תנין במקרא יכול להתפרש כקרוקודיל, כמשמעותו בעברית המודרנית, או כנחש (כפי שהוא בסיפור יציאת מצרים, שם המטה של משה הופך פעם לנחש ופעם לתנין). תנין הוא גם שמה של מפלצת ימית מיתולוגית. בישעיהו (כ"ז 1) מוזכר התנין יחד עם לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון שעתיד הא-ל להרוג בחרבו בבוא יום הגאולה. סביר להניח שזהו גם התנין שלנו שמסוגל להטביע ספינה, ובכלל בסיפור שלנו הגזמה היא חלק מהענין.

האמודאי

כשרואים נוסעי הספינה את האבן הטובה יורד "בר אמוראי" להביאה. "אמורא" בתלמוד הוא רב בכיר ומורה, ו"אמוראי" הם אמוראים, אך הסבר זה לחלוטין אינו תואם את הסיפור. לכן כל הפרשנים הולכים בעקבות הרשב"ם המפרש "אדם שיודע לשוט במים". מה מניע את האמודאי או את נסועי הספינה? כדרכו של הסיפור התלמודי עלינו לשער זאת בעצמנו, ואין זה קשה. יש כאן אבן יקרה הנשמרת על ידי תנין. נוסעי הספינה מסונוורים ממראה האבן ומתאוות בצע ואינם נותנים דעתם על התנין. תאוות בצע , טפשות ויהירות מניעים את העלילה. מפלצות השומרות על אוצרות הן מוטיב חוזר בסיפורי מסע. הקורא מבין שגניבת האבן תביא לתגובה של התנין, אך האמודאי ונוסעי הספינה אינם ערים לכך.  כפי שנראה, בנוסחת הסיפור שבכתב היד של התלמוד (להבדיל מהנוסח המודפס וזה שעמד לפני הרשב"ם), נוסעי הספינה מתערבים רק בתחילת הסיפור ובסופו, ובשני המקומות הם נוהגים בסיכלות יתירה.

הפישקנצא והתנין

לעזרת נוסעי הספינה מגיע פישקנצא. בכל התלמוד מוזכר הפישקנצא (או פושקנצא) אך ורק בקובץ הסיפורים שבמסכת בבא בתרא , בסיפור שלנו ובסיפור נוסף. בסיפור האחר מעיד חחכם רבה בר בר חנה שבמו-עיניו ראה צפרדע שגודלה כגודל מצודת העיר הגרוניה, ובא תנין שבלע את הצפרדע, ובא פושקנצא ובלע את התנין וישב בראש האילן. מסיים רבה בר בר חנה "בא וראה כמה גדול כוחו של אותו האילן". הרשב"ם מפרש פישקנצא "עורב נקבה". ספק אם תיאור זה תואם את המסופר בשני הסיפורים. צירוף העיצורים פ' נ' ק' ו ש' או צ' מזכירים את הפניקס הלוא הוא עוף החול. בכל מקרה מדובר בציפור גדולה השקולה לתנין שבמעמקי הים.

 הפישקנצא בולע את ראש התנין. המלחמה שבין הפישקנצא לתנין היא המלחמה של הטוב והרע. הטוב בא מהשמים והרע נמצא במעמקי הים. נוסי הספינה מוצאים עצמם בתוך מלחמה קוסמית, שאותה הם חוללו בסיכלותם.

המערכה הראשונה מסתיימת בתמונת מי הים ההופכים לדם. התיאור הזה הופך את הסיפור שלנו למעין גירסה מקוצרת של שר הטבעות. אבל דוקא בשל כך המשפט  הזה חריג ובעייתי. חריג – כי דרכו של הסיפור התלמודי להימנע מתיאורי טבע. אוירת הסיפור התלמודי נוצרת מקצב ועוצמת ההתרחשות בעלילה ומהדברים הנאמרים. המשפט הזה שובר את התפתחות העלילה שכן הוא מעמיד את גיבוריה (נוסעי הספינה התנין והפישקנצא) ב"פסק זמן". המשפט בעייתי כי הוא יוצר קישור ליציאת מצרים (באמצעות מכת הדם) ולגאולה באחרית הימים  (יואל ג 4 –"השמש יהפך לחושך והירח לדם..."). לקישור זה אין המשך. אדרבא מול הפאתוס המאיים הגלום במים ההופכים לדם, בסוף המערכה הראשונה, באה, בסוף הסיפור, התמונה הנלעגת של העופות המלוחים הפורחים באויר. אין זה פלא שבאחת מגרסאות הסיפור (הנמצאת בכתב היד של התלמוד , כתב יד פריס 1337) הושמט המשפט ואיננו נזכר בה.

שובו של התנין

המערכה השניה נפתחת בתנין הקם לתחיה באמצעות האבן הטובה. התמונה מתוארת באריכות יחסית המגבירה את הדרמה – "בא תנין חבירו, נטל את אותה  האבן הטובה ותלה לו ..." והתפנית הדרמטית במילה אחת "...וחיה". רק כאן אנו למדים על טיבה האמיתי של האבן, האבן טובה כי היא מחיה מתים. האבן היא המפתח לחיים. לא בגלל המראה  היוקרתי שומר עליה התנין, אלא בגלל שהיא מבטיחה  חיי נצח.

ושוב חוזרת התמונה של התנין התוקף את הספינה והפישקנצא המציל. צריך לשים לב להפיכת הפעלים. בשורות 6-7 התנין בא להטביע והפישקנצא בולע את ראשו. בשורות  11-12 התנין בא לבלוע והפישקנצא הורג אותו (הריגת התנין מקבילה להטבעת הספינה). הפעם מזדרז הפישקנצא וחוטף את האבן.

האבן ונוסעי הספינה

הפישקנצא המנצח ממריא ומפיל את האבן לספינה. בגרסה הראשונה של הסיפור, זו שמביא הרשב"ם בפירושו,  היה זה האמודאי שהעלה את האבן. בנוסח כתב היד שלנו (וגם כתב יד פריס 1337). נוסעי הספינה אינם משתתפים בהעלאת האבן והיא נופלת להם משמים. בכך מתגברת האירוניה שכן נוסעי הספינה מתחילים את המלחמה , אך אינם נוטלים בה חלק כלל. ומה עושים  נוסעי הספינה באוצר המופלא? הם מנסים אותו על עופות מלוחים. העופות פורחים באויר ונושאים איתם את האבן.

מבנה הסיפור

להשלמת הבנת העלילה נבחן את מבנה הסיפור . כבר ראינו שיש בסיפור שתי מערכות, אבל ניתן לחלק את הסיפור חלוקה מפורטת יותר. באמצע שתי המערכות מוצגת תמונת הפישקנצא ההורג את התנין. תמונה זו מחלקת כל מערכה כל שניתן לחלק כל מערכה ל3 חלקים.ניתן להעמיד כל חלק בכל מערכה מול חלק המתייחס אליו במערכה השניה באופן מוצלב. כך בסוף המערכה הראשונה (שורה 8) המים החיים הופכים לדם. בניגוד לכך בתחילת המערכה השניה (שורות 9-10) התנין המת הופך לחי. כבר ראינו שהחלקים המרכזיים בכל מערכה (שורות 6-7 ושורות 11-12) זהים- הפישקנצא הורג את התנין. חלוקה כזו נקראת "כיאסטית"  כלומר צולבת.

 

חלוקה הכיאסטית מעמידה את הפתיחה (שורות 2-5) מול הסיום (שורות 13 עד הסוף) . העמדה זו חושפת במלוא העוצמה את הבוז שרוחש המספר לבני האדם. אלה מתימרים לגנוב אבן טובה מהתנין, אבל מאבדים אותה לעופות מלוחים.

פעמים מתערבים נוסעי הספינה בעלילה. בפעם הראשונה, בתחילת הסיפור, הם שולחים אמודאי לקחת את האבן, מבלי להביא בחשבון את תגובת התנין הנמצא שם כדי לשמור על האבן. בפעם השניה בסוף הסיפור הם תולים את האבן על העופות המלוחים לראות אם יקומו לתחיה, אין הם מביאים בחשבון שדרכם של עופות חיים לעוף.  פעולות האדם מתאפינות   בטיפשות, בעיוורון מוחלט לתוצאות הנובעות מהן, והן מונעות  על ידי רדיפת בצע. כתוצאה מפעולותיהם הם גורמים למלחמה ולמוות (הופכים את המים לדם), ואם נופל להם דבר טוב מהשמים (ומה יותר טוב מאבן המעניקה חיי נצח) הם מאבדים אותו.

ושוב האבן הטובה.

קראנו את הסיפור וראינו שמעבר לסיפור הפנטסטי חבויות בו משמעויות עמוקות יותר. יש כאן מבט פסימי על מקומו של האדם בטבע. עדיין לא ענינו על השאלה מה לסיפור זה ולתלמוד הבבלי. מה המשמעות הדתית של הסיפור ?

האבן הטובה היא המפתח לחיי נצח . זה גם המפתח לסיפור. הוא עוסק בחיים ובמוות. מדוע נגזר על באי עולם למות ? מדוע אין אנו יכולים כולנו להינות מהאבן הטובה, מחיי הנצח ? הסיפור משיב על כי התנינים , אותן בריות של עולם השאול (מצולות הים), אסור שיהנו מחיי הנצח כי אז לא יהיה גבול לרשעותן שתשמיד את העולם. בני האדם טיפשים ותאבי בצע מכדי שיהיו זכאים להחזיק בחיי הנצח.  הם לא יעשו בה שום דבר מועיל. אם יאריכו לחיות, סופם לחולל יותר אסונות ולהסב סבל רב יותר בעולם. והפישקנצא ?  הוא איננו זקוק לאבן אם משום שהוא חי לנצח ואם משום שהוא אינו חושש מהמוות. נגזר על האבן שתשאר תלויה בין שמים לארץ נישאת על כנפי העופות המלוחים. האבן הטובה , הנושאת את התקוה חיי הנצח איננה שייכת לזמן מוגדר או למקום מוגדר . "זימנא חדא הוה קאזילנא בספינתא..."

11 באוגוסט 2006 י"ז באב תשס"ו

נכתב על ידי , 11/8/2006 17:26   בקטגוריות סיפרותי, דת, יהדות  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בן: 65




26,058
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAqua Tranquilla אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Aqua Tranquilla ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ