לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בכל יום זורחת אותה שמש ובכל יום היא שמש חדשה.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2019

איזה מצחיק זה


שהוא יבריז לך מהפגישה

ובמקום לזרוק "פאק איזה דוש" ולהמשיך הלאה

את תתקעי.

את תתחילי לחשוב, היי, מה עשיתי לא בסדר?

האם הוא ראה אותי והלך?

לא מצאתי חן בעיניו?

אבל למה?

ודווקא, הרגשתי כל כך טוב לפני שיצאתי

כל כך יפה ובטוחה בעצמי

אפילו גרפתי כמה מחמאות בדרך

הרי, גם ככה לוקח לי זמן לקבוע עם מישהו

עד שאני אוזרת אומץ

 

מצחיק שאני תמיד אפנה לעצמי קודם

איפה אני אשמה

ובכלל, אין פה עניין של אשמים

סתם, סיטואציה מחורבנת, זה הכל

 

למה לדאוג כל כך הרבה?

מרוב שאני מנתחת יותר מדיי אני מגיעה למסקנות שרחוקות מהמציאות, מסקנות שרק גורמות לי להתחפר בתוך עצמי.

 

ומצד שני אני הרבה לבד, הבדידות הזאת היא דלק לכל המחשבות האלה..

והכל התחיל בכלל ברצון להפיג קצת את הבדידות הזאת.

 

מצחיק.

 

נכתב על ידי , 20/4/2019 17:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רק לאוורר


אוקיי.  אז אין לי כח להכיל אחרים

אני מרגישה מלאה בעצמי ובבעיות שלי ואין לי כח

ובטח שאין גם סבלנות לקדושים המעונים מסביב

אולי אני גם מלאה בקנאה לפעמים ולא יודעת לאן לנתב את זה

מרגישה 90% מהזמן שאני לא פרופורציונלית ברגשות שלי

ובטח שהם לא מתאימים לסיטואציה. 

אני מאוד מבינה,  וקשובה

רוב הזמן. 

פשוט היום אין לי כח..  

בקושי יש מקום בראש שלי לעצמי

צריכה שקט שקט שקטטטטט

 

עייפתי מהגלולות המרות בגרון

מכך שכל הזמן קשה לי לנשום

שאני נעה בין אפס למאה כל הזמן

כמו שני אנשים שמתקיימים יחד

אבל לא מסתדרים אחד עם השני

 

לא מזהה את עצמי ולא מזדהה עם עצמי

בא לי קצת לוותר ושמישהו יטפל בי

אבל אי אפשר עכשיו

נקסט...

ייאלה תהיי חזקה

נכתב על ידי , 15/4/2019 23:38  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה קשה להיות בשלום עם עצמך


אלו מבינכם שגילו את הסוד, בבקשה, שתפו אותי, איך מקבלים את הכל?

אני לא מצליחה להימנע מלרדת על עצמי, כל דבר הוא טריגר, כל כישלון הוא סטירה.

נכשלתי לא מזמן בלהציג הרצאה קצרה, ולקח לי כמה ימים להתאושש,

הרגשתי כל כך אפס, כל כך כלום, כעסתי על עצמי, לא התאמנתי מספיק, לא העמקתי בנושא

לא היה לי אכפת? התעורר פחד קהל? אין לי את התשובות..

אני רק רואה שהתחלתי משפט ב"נכשלתי".

ככה אני עושה כמעט רוב הזמן, קובעת ככה, אני כישלון.

ואני מנסה לזעוק לעצמי, הכלללל בסדררררר

תפסיקי!!!

ההיגיון הוא כזה... כמו יש לו את כל התשובות.

אבל לא אכפת לי

לא אכפת לי מה הגיוני

או מה נכון

או מה צריך לחשוב

או מה חכם

 

אכפת לי איך שאני מרגישה

שכל פעם כל "כשלון" גדול כקטן.. הוא מהווה לי טריגר

ואני חוזרת אחורה, כל כך הרבה, כמו הילדה ההיא

שאף. אחד. לא שם. לב. אליה.

אבל עכשיו זה שונה, עכשיו יש לי אותי, כי אני גדולה.

אז איך נפטרים מזה? 

מהקיצוניות הזאת, הפער הזה, שבראש יש לך את כל התשובות

אבל הלב לא עומד בזה

כל פעם שם לי רגליים

כל פעם אני מוצאת את עצמי 

מוותרת.

ומגיע לי סוף אחר

מגיע לי להרגיש אחרת

בטח שלא אפס..

 

שמישהו יגלה לי את הסוד...

איך חיים בשלום עם עצמנו?

נכתב על ידי , 10/4/2019 22:58  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPretty me אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pretty me ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ