לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בכל יום זורחת אותה שמש ובכל יום היא שמש חדשה.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2019

שוב אני לא נושמת.


 

אני מנסה כל כך, רואה סרטי השראה, כותבת לי פתקים עם משפטים מעצימים,

מדברת עם עצמי כל לילה לפני שאני נרדמת, מזכירה לעצמי שהכל בסדר.

אני במקום טוב, הכל בסדר.

אבל אני לא יודעת איך להתנהג, איך להתמודד, איך לפעול.

אני יודעת איך לעבוד קשה, אבל בשביל אחרים.

אני לא מצליחה להרים את עצמי ולהשקיע בשבילי.

כל כך חולמת להיות מצטיינת, מובילה, בולטת.

מרגיש לי גם שדרך המשקפיים שלי כלום לא מספיק.

אם אני לא מקבלת פידבק מסוים שדמיינתי לי בראש, אז שאר הפידבקים לא מספיקים לי.

אני לא כישלון.. אבל גם לא הצלחה.

בעיניים שלי בעיקר.. ואני לא מפסיקה להגשים לעצמי את הנבואה.

שנים מרגישה בינונית, כל פעם צומחת קצת, נכון. 

אני עסוקה יותר בלבקר את עצמי מלעשות.

לא מצליחה להביא את עצמי למצב של עשייה, פשוט מתנתקת ושוקעת.

וצופה בסדרות או כל עיסוק אשר מנתק את הראש מהמציאות.

מרגישה חלשה.

והאמת? גם די בודדה.

ולפעמים אני לא מצליחה לחשוב על כלום בכלל עד שרגע אוכל לנשום.

קודם כל לנשום.

נכתב על ידי , 20/1/2019 20:10  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לוחמת.


החולי והמשברים של הימים האחרונים העלו בי הרבה תהיות,

ישנן הרבה דרכים להחלמה, צמיחה, התפתחות אישית..

מהי הדרך שלי?

האם למשל, יש טעם לנבור בעבר? להציף שאלות שהציקו לי במהלך השנים?

האם יש טעם לכתוב מכתב לאבא, לשאול אותו חד וחלק, למה לא היית?

למה אם אתה יודע להיות אבא, איש משפחה, למה לא היית כזה בשבילי?

למה לא התעניינת? גם היום כשאנחנו באיזשהו קשר, אתה עוד יכול לתקן ולהיות נוכח,

למה אני מרגישה שאני צריכה להיות הרגישה מבין שנינו? שאם אשאל איזו שאלה קשה אתה תשתבלל ותתחמק?

למה לא התעקשת עליי?

ומתוך השאלות האלה, האם אלו סוג הדברים שגורמים לי להרגיש לפעמים לא ראויה או רצויה או אפס? האם פיסת ההיסטוריה הזו היא זו שנותנת לי להרגיש שקופה גם בגיל 26?

ובכנות, מה למשל יכל אבא שלי לענות לי שהיה מניח את דעתי? שישנה את ההרגשתי?

שיקדם משהו בדימוי העצמי שלי? האם באמת יש קשר בין הדברים? מרגיש לי קצת תמוה.

ואמא.. אוי היא בכלל שבר כלי, כאילו, זה כל כך לא משנה מה היא עוללה לי בילדותי, או מה היא איפשרה שיקרה, מה שהיא העלימה עין..

אין לי מקום לכעוס מולה, אם זה מצבה הנפשי, אם זה כי היא אכולת רגשות אשמה עוד לפני שאוכל להטיח בה דבר מה, היא כל כך מנותקת מהעולם החיצון..

אבל גם כשזה כך, היא מצאה בן זוג לפני שנתיים וחצי והוא גר איתה עם הילדים שלו.

סירייסלי?

עולה לי פתאום הסיטואציה בצבא, שעזבתי דירת חיילות כי מישהי שם גנבה לי חפצים כל הזמן, והייתי צריכה לעבור לגור איתה קצת, והיא ביקשה שאחלוק איתה את שכר הדירה.. כאשר היא ממומנת ואני עובדת למחייתי תוך כדי השירות הצבאי...

אפילו עכשיו, בחופשת הכריסמס שהגעתי לצרפת, הגעתי לחגוג איתם את הנובי גוד, ולא היה לי מקום לישון שם, לילה אחד..

אז הנה.. אני יכולה להטיח מעט כעס ותסכול פה, בכתב..

אבל מולה? היא לא תעמוד בזה.

זה העניין איתי תמיד, כל כך סלחנית כלפיהם, האבא מנותק רגשית האמא דיכאונית.. מסכנים הם לא מסוגלים..

אבל עם השנים מתגלה לי שזה פשוט לא נכון.. הם יכולים פשוט לא איתי, לא כלפיי.

אז עם השנים אני משלימה עם הדברים, אני מתחזקת.

מתרכזת בחיים שבניתי לי עכשיו, בצרפת, בחלום המתגשם,

מתרכזת בכך שאני באמת אוהבת את החיים שלי עכשיו, יותר מכל תקופה אחרת.

אז נכון, למדתי עם השנים להסתגל מהר מאוד למקומות חדשים, להפוך את הסביבה הקיימת למין משפחה זמנית, משפחה שניה אך לפעמים עיקרית יותר.

אך כאן, בצרפת, זה לוקח יותר זמן ממה שציפיתי, כי השפה, התרבות, הסביבה ששונה מכל מה שהכרתי..

וזה טבעי לגמרי, והראש שלי יודע שהכל בסדר ואני לגמרי במקום הנכון לי בלי קשר לאבא או לאמא או לכל מי שאי פעם אמלל את חיי בצורה כזו או אחרת.

אבל הנפש קצת פחות סבלנית.. והיא רוצה אהבה ותמיכה כאן ועכשיו, וכשהיא לא מקבלת את זה אז היא לא רגועה.

ושם אני מתחילה להסתחרר, ומתוך כך שאין לי למי להוציא כעסים ישנים, או אפילו שיחות נפש לעבד את הדברים, אני עושה הכל לבד, ומכאן שבד בבד עם החוזק שלי וההעצמה הפנימית, אני דורסת את עצמי באותו ווליום.

 

כתבתי פה לא פעם אבל אכתוב את זה גם עכשיו,

שרון, תתרכזי באהבה, תראי כמה טוב יש לך ויש בך, את בצרפת, את עושה את מה שאת אוהבת, יש לך את הזכות להגשים את עצמך ולעשות כל מה שתרצי, בלי מחסומים, בלי גבולות.

הכל סלול ומוכן בשבילך, מגיע לך להנות מזה, מגיע לך להיות מוצלחת.

את לא שקופה. ומי שלא אהב אותך ולא היה גאה בך, זו לא את שהפסדת, זה הם.

תזכרי שאת פה בשבילך, ואת מספיק חזקה להרים את עצמך כל פעם, וזה כבר כח עצום ששווה להלל אותו.




נכתב על ידי , 12/1/2019 20:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עמידה זקופה, מבט קדימה


אין מחמם יותר מההתאוששות

אחרי יומיים בהם הרגשתי סדוקה

הנפש יצאה ובקושי הצלחתי לעמוד

הצער טיפס במעלה הגרון,

העלה לי את החום

לא הותיר לי עוד דמעות

הייתי בכזאת היסטריה

והתקליט השבור שחזר על עצמו

"את אפס את אפס את אפס"

אני עדיין מעכלת.. עדיין מנסה להבין

מה הטריגר שלי? מה מפיל אותי לשם?

הרי אפילו כאן.. כבר יצא לי לכתוב ולהרגיש

כמה שאני יפה ומוצלחת ובאיזה מקום נהדר אני נמצאת.

אבל מה שקרה זה שהיה בי נתק כל כך חזק בין הלב למח או ההגיון לנפש..

הרגשתי כל כך לוזרית ולא ראויה ועלובה ועוד ועוד

ולא הצלחתי להתעודד מהראש שלי שאומר לי

"זה לא ככה, תרגעי, תנשמי, תקומי"

או אפילו לא הצלחתי לקבל את המשבר ולהבין

היי, זה בסדר תהיי קצת חלשה או מפורקת

זה לא נורא.. זה לא נורא.. זה הכל בראש.

 

אז אני מתאוששת, פיזית, כי גם השפעת הגיעה יחד עם הספק העצמי..

ובעיקר נפשית.

 

כי אני חזקה. ואני מדהימה את עצמי מחדש כל פעם, המשברים הופכים קצרים יותר, אני מצליחה להכיל אותם, לעבד אותם, לחבק אותם.

ולקום.

ופעם הבאה אהיה מוכנה אף יותר.

וכשאני נופלת זה ממש לא מוחק את כל מה שכבר בניתי.

 

והעיקר שאמשיך לנשום עמוק.

הסיפור שלי וההיסטוריה שלי הם מה שמחזק אותי, בטח לא הסיבה ליפול.

אין לי שליטה על כלום חוץ מעצמי והמשך הסיפור שלי.

נכתב על ידי , 12/1/2019 00:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה מדויק לי?


אני לא שואלת את זה מספיק, מוצאת את עצמי אבודה וכעוסה, מפנה כלפיי כל כך הרבה תסכול.

אני מרגישה כאילו לא עמדתי בציפיות המוצבות לי, אבל רגע? מה בעצם אני מצפה מעצמי?

מה אני רוצה, ולאן אני רוצה להגיע?

האם אני שוקעת במרה שחורה כאשר מלכתחילה בחרתי לעשות משהו שלא מיטיב עמי?

האם אני מנסה לרצות מישהו אחר? ואם נכשלתי, האם אני מפנה את כל האכזבה לכיווני?

 

לא מגיע לי להתענות כך..

זה גם כל כך כבד.

אני בסיומו של יום מפרך כל כך אבל פתאום נראה לי ששמונים אחוזים מהכובד היה מאבנים שאני בעצמי הנחתי.

 

לאן אני מכוונת? מה טוב לי? מה הייתי רוצה שיקרה? לאן אני שואפת?

בשאלות כאלה אני צריכה להציף את עצמי.

 

לעצור עם המנטרות האלה של "לא עשית מספיק", "לא עמדת במשימה" "גדול עלייך"

 

הלוווו קצת סלחנות כלפי עצמך!

 

ומספיק לי משפט רע אחד לעצמי והכל מתעורר, והכל מסנוור, ויורד לי מסך מול העיניים שמסתיר לי את כל מה שטוב בי ואני לא מרוכזת. ושוכחת.

והולכת למקומות כל כך רחוקים..

בהם אני לא מרגישה נאהבת

בהם אני מרגישה בלתי נראית

ולא ראויה לשום דבר

ולא כשירה לכלום.

 

זה בכלל בכלל לא ככה.

 

ואולי זה סתם יום שאני צריכה מישהו שילטף לי את הראש ויגיד לי "שששש.. הכל בסדר"

נכתב על ידי , 10/1/2019 02:26  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPretty me אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pretty me ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ