לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מכתבים לאייל

דברים שהייתי רוצה לספר לך

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2007


היי,

 

עברה שנה, הא?

היו אירועים. הייתה אזכרה ויום למחרת היה ערב שירה בציבור. אולי זה חוסר הניסיון בערבי שירה, אולי חוסר ההשכלה המוזיקלי, אבל לסיכומו של הערב – הכרתי 2.5 שירים כשב-70% מהם הכרתי רק את הפזמון ולקחתי את הקרדיט על כל השיר. מה שכן, התנחמתי בכל מיני חברים מסביב שגם כן לא גילו בקיאות רבה מדי ב"ליפא העגלון" (מי, מי מכיר את השיר הזה?! (זו שאלה רטורית, לא צריך לענות באמת, בטח רובכם איכשהו מכירים)).

כל האירועים האלה קשים לי רק אחרי שהם נגמרים. טוב, אזכרה זה לא כיף גם באמצע, אבל קשה יותר אחרי שנגמר. סה"כ, כל אירוע כזה עובר כשב-50% מהזמן מתחבקים עם כל הנוכחים ושואלים "נו, מה איתך?" בתנאי שלא ראית את המחובק לפחות חודשיים, וב-50% מהזמן שואלים את האדם הקרוב אליך (בתנאי שזה האדם הנכון לשאול) "זאת שם, זו ההיא? באמת? היא ממש השמינה / היא נראית ממש טוב (שלא תגיד שאני רק רעה)/ זאת החברה שלו, לידו?...". בסוף כל דבר נהיה social gathering. אח"כ הולכים לאכול.

היו רגעים בערב השירה שבהם הפסיקה להטריד אותי מחשבת "מה זה השיר הזה?" ונזכרתי למה אני שם, יושבת על המחצלת (הכיסאות הוקדשו למבוגרים יותר והמגניבים עמדו ליד הבר ועשו mingling), מנסה למחוא כפיים לפי הקצב ולנחש איך תלך המנגינה של השיר. המחשבה הזאת תופסת אותי לפעמים באמצע העבודה, כשאני סתם בדירה, כשאני מקבלת עדכונים על בלוג של מישהו שהגיב לאיזה פוסט שלי. מציאות שלא הייתה מתרחשת אם לא היית נהרג. זה לא רע, מה שיש לי, זה אפילו טוב מאוד, אבל זה היה אמור להיות אחרת. אין לי מה לבַכּות עתיד שנהרס. זה היה עתיד לא ידוע שאין לי איך לדמיין אותו או איך להתייחס אליו. אין לי זיכרונות מירושלים. ירושלים לא הספיקה לקרות.  

 

אני חושבת הרבה בימים האחרונים על אותו היום, ה-12.07.06. אמא של Joe התקשרה אליי ואמרה שנפגעת. לקח לי זמן להבין שנפגעת זה בעצם נהרגת. ומיד הייתה עשייה כלשהי, תנועה כלשהי. נסענו לאמא שלך, נסענו חזרה הביתה, נסענו לפגוש את אחותי בשדה"ת, נסענו ללוות אותה לטיסה חזרה. התחלנו לעבוד, סיימנו מבחנים, המשכנו לעבוד. עם כל העשייה והתנועה, זו הייתה השנה המונוטונית ביותר בחיי. ניהלתי סדר יום של אדם מבוגר עם עבודה של אנשים מבוגרים. שמונה עד חמש. זו הייתה השנה שעברה לי הכי מהר.

אני חושבת הרבה עליך. אני לא חושבת עליך כל הזמן, כי לא נראה לי שאפשר באמת לחשוב על משהו כל הזמן, בסוף צריך להכין טבלה, לעשות סנדוויץ', לקנות מתנה ליומולדת של מישהו קרוב. אז אני חושבת עליך רק הרבה. אני חושבת על דברים שתכננת לעשות, על דברים שתיכננו לעשות ביחד, על דברים שהספקת לעשות וכמה נחמד זה שהספקת ואולי אפשר להתנחם בכך. זו לא נחמה גדולה, אין נחמות גדולות כאן, אבל זה חוסך איזה חַבל מכל גדוד החבלים שמתאגד כשמישהו מת הרבה לפני שהתכוון.

אני בעיקר חושבת על כך שאתה חסר לי מאוד. אין לי עוד מה לומר. אתה חסר לי מאוד.

 

אני אוהבת אותך,

 

א

נכתב על ידי , 15/7/2007 23:55  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



19,683
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטאפי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טאפי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ