לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים במדבר


סיפורים גאים. מדבר, חול ואופק


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2007

סליחה שלא אמרתי שלום.



הוא נשען על החזה שלי, די חמוד, הבחור החדש. אני שומע אותו נאנח בעונג, אפילו מתפנק, מפתיע איך הרושם הקשוח יכול להטעות, טוב שהוא לא קשוח כמו שהוא נראה ממבט ראשון, כבר למדתי שבחורים קשוחים טובים כשאתה ילד, אבל דברים רציניים לא יוצאים מהם.

"נו," הוא מסובב את הראש שלו על החזה שלי, "אתה מספר לי את הסיפור עם הבחור המבוגר?" אני נאנח, "אה...כן." אין לי בעיה לספר על זה, אבל...

"לא רוצה לדבר על זה?" הוא שואל ואני שומע את הסימפטיה בקולו.

"לא ממש...טוב, כן." אני משנה את התנוחה והוא יורד טיפה ומתכרבל לידי, נוגע לא נוגע. "אתה בטוח?" הוא שואל אותי, הוא די חמוד ואני מרגיש טוב לגביו, אבל זה רק תחילת הקשר בינינו ואני מתלבט עד כמה להעמיס עליו עכשיו.

 

"אולי..." אני פותח ומרגיש אותו נמתח בהקשבה. החושך מאפשר לי לדבר על הדברים יותר בקלות.

איך להתחיל את הסיפור? בכך שהייתי ילד בודד במושב? שגדלתי מבולבל בלי אף אחד לדבר איתו, למרות כל החברים הממש טובים. בזה שלאף אחד לא יכולתי לספר את האמת?

 

הייתי בודד.

 

הייתי הולך מוקדם לבריכה ושוחה, מנסה לגרום לכל הרגשות להתמוסס ולעזוב את הגוף. הייתי רץ בקור המוקדם של הבוקר בחורף, מרגיש את כל הגוף מכחיל יחד עם האוויר הצח ומנסה לטהר את עצמי. לטהר מהמחשבות הללו, הכאב והקור היו מעין צרי, מעין פיתרון לכול. הייתי מסתכל על כול החברים ועל שאר הבנים במושב, אלו שלפני צבא, החברה החיילים, אלו שאחריו ומפנטז.

 

לא יודע בעצם למה בחרתי להיות מציל, התחלתי לשחות כבר מגיל מוקדם ואז זה הפך לעבודה.  זה רק גרם לי להתענות יותר. לראות את מה שלא יכולתי לעשות. כל כך הייתי כמה למגע, רק לשלוח את היד ולגעת, או שיחבקו אותי...

אי אפשר, זה אסור, אף אחד לא יאהב אותך, יזרקו אותך מפה. המחשבות רצו בראש, קשות, כועסות, מענישות.

 

בתוך כל אלו, הוא איתר אותי, מצא אותי. הייתי אז רק בן שבע עשרה, קשה להאמין שעשר שנים חלפו. הייתי מציל צעיר שמפחד מהצל של עצמו, שלא אוהב את עצמו, שלא מסוגל להסתכל על עצמו במראה, מדהים עד כמה דברים השתנו. איתו זה התחיל בתור מה שאחר כך כיניתי בצחוק: "שיחת האם אתה מתאמן." מתחילים לדבר איתי בבריכה, מחמיאים לי על הגוף, שואלים איפה אני רץ, מה תוכנית האימונים ואח"כ מציעים לרוץ ביחד. כמובן שזה כמעט אף פעם לא הגיע ממש לריצה. היום אני מחייך למחשבה הזאת, אבל אז זה היה חדש לי. אחריו כבר ידעתי לזהות את האבות שהתחילו איתי כך.

 

ובאמת כך הוא התחיל לדבר איתי.  הוא היה איש צבא, כבר בקבע ממזמן עם אישה וילדים. שני ילדים, בני חמש ושמונה. ידעתי את זה כמו שיודעים כל מיני דברים במושב, מקום קטן ומכירים את כולם.

 

יאיר. ככה קראו לו.

הוא עלה מהמים מהבריכה לידי והסתכל עלי בחיוך שובב, כמו בדיחה שרק שנינו מבינים. "מה הענינים?" הוא שאל אותי במין שיחת חולין כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם.

הסתכלתי עליו, היה קשה להאמין שהוא באמת אבא צעיר ומבוגר ממני באיזה חמש עשרה שנה, ראו שהוא מתאמן. הוא גם שחה די טוב, חלק, בלי לעשות הרבה גלים.

"אחלה." עניתי, וניסיתי להכניס כמה שיותר טונים ניטרליים לקולי.

 

יאיר המשיך לחייך, הוא שאל עלי, על העבודה בתור מציל, סיפר לי על עצמו ובעצם שוחח בשביל שניים. הוא החמיא לי הרבה על הגוף,  מעיף עליו מבט בוחן ואיטי כאילו מתוך עניין מקצועי נטו. מפה לשם התחלנו לדבר על האימונים והוא הזמין אותי לרוץ איתו. הייתי תמים ורק הוחמאתי שבחור כמוהו מגלה בי עניין. למרות סימני השנים בצד העיניים, הוא היה גבר  יפה,

 

בפעם הראשונה שבאתי אליו באמת רצנו, זה היה באחר צהריים סתוי ואחר כך, סיימנו בבריכה, מאוחר כשלא היה אף אחד, התרחצנו, אני יצאתי מהמקלחת עם מגבת ואתה... יכול לדמיין את ההמשך. "כן..." אומר החדש ומחייך בחושך.

אני מכחכח בגרון, בכל זאת לא סס להתחיל להיכנס לפרטים עכשיו.

 

וכך התחלנו את הקשר, הוא היה מצפצף לי מהרחוב שאבוא "לרוץ" איתו, והיינו נוסעים למקום מבודד או בבית שלי כשההורים ואחותי לא היו נמצאים. הוא לימד אותי המון דברים שלא ידעתי והיה מאוד סבלני. היינו עושים סקס, ואחר כך הוא היה מחבק אותי ומחזיק אותי במין תנוחה אבהית. זה היה בשבילי אפילו יותר שווה מהסקס עצמו, שיש מישהו שאכפת לו ממני, שדואג לי. בזמנים האלו הבדידות הייתה קצת מפשירה לרגע והייתי מרגיש חום בחלל החזה.

 

לפעמים בשיחות שלנו, הוא היה מספר לי על בחורים וגברים אחרים שהיו לו. נראה היה שבכלל לא הפריע לו  לשכב איתם במקביל לאשתו.  אני זוכר שפעם שאלתי אותו. "תגיד, אתה חושב שאפשר להיות באמצע?"

"שנייה, מאיפה זה הגיע?" החדש מפריע לשטף הסיפור. משב רוח קר נכנס ומרעיד את התריסים אני מתנער ומכסה אותנו יותר טוב עם השמיכה.

"שנייה..."

 

זה היה באחת הפעמים, ירד גשם כבד כמה ימים ולקחנו את הטנדר שלו ונסענו בבוץ, חלונות פתוחים, נהנים מהאוויר המתוק של אחרי הגשמים. הרכב חרש תלמים כבדים של בוץ ואנחנו הגענו לחורשת פקאן נטושה. שם, הרחק מכל עין בוחנת נישקתי אותו ועשינו את זה במושב האחורי של המכונית שלו. אני זוכר שהלחות עלתה וציפתה את כל הזכוכיות. שכבתי עליו, שנינו מרגישים את החמימות הטובה שאחרי ושאלתי אותו את השאלה על האמצע. "מה זאת אומרת?" יאיר השתהה, "עם בנים ובנות ביחד" הבהרתי. הוא הסתכל בי במבט מופתע, כנראה לא מצפה לשאלה כזו. "מממ..." הוא עצר וחשב שנייה.

"לא." הוא אמר, "אם אתה חושב שאתה הומו, תהיה הומו עד הסוף." הוא כחכח בגרון ונראה קצת אבוד, " אל תעשה את מה שאני עשיתי." הוא מלמל. שמתי לב שעלי שלכת מהפקאן לכלכו לנו את השמשה הקדמית.

"אז למה עשית את זה?" שאלתי אותו. הוא עשה פרצוף לשנייה, מתלבט מה לענות.

"בגלל הילדים, אני חושב." הוא ענה ונאנח, "אחד הדברים הכי טובים שקרו לי." הוא חייך קלות וליטף את לחיי ועם כל כמה שהיה לי טוב פתאום חשבתי על איך שאשתו מחכה לו בבית עם הילדים והזזתי את הלחי שלי. זה היה אחרי שהיינו הרבה זמן ביחד.

 

היה לנו סך הכל די טוב. עם זאת, אני זוכר שהוא בא פעם עם הילד שלו לבריכה. ילד חמוד, שיער בלונדיני, יפה כמוהו, שקט.  אחרי שיאיר סיים לשחות, הוא רצה שאני אשמור על הילד לכמה דקות בזמן שהוא נכנס למלתחות להתקלח וזה כבר היה בשבילי יותר מדי. "אני לא שומר על הילד שלך, יאיר." סיננתי לעברו בפאניקה. יאיר קצת הופתע מההתפרצות. "בסדר, בסדר," הוא הרגיע אותי עם הידיים "אני אמצא מישהו אחר שישמור." הוא הסתכל מהר ימינה ושמאלה לבדוק שאף אחד לא מסתכל ואז התקרב אלי, טיפות מים נטפו ממנו על המדרכה לידי. "אל תדאג, חמוד." הוא חייך. "בלי חמוד." סיננתי ביותר חדות. "אוקי, אוקי." הוא אמר והלך. זה היה כאילו שהוא ניסה להכניס אותי לתא המשפחתי, כאילו שלבגוד באישתו איתי היה בסדר וכולנו נהפוך ביחד למין משפחה  כזו. מה לעזאזל הוא חשב? לא דיברתי איתו כמה שבועות אחרי אותו יום אבל החורף שוב חזר, הייתי בודד ויאיר שוב יצר קשר, אז העניינים חזרו לסדרם.

 

הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בבית שלו, אחרי ריצה. למרות כל הפעמים שלנו, אף פעם לא יצא לנו לעשות את זה שם, הוא אף פעם לא הזמין ואני אף פעם לא שאלתי ולכן די הופתעתי כשעצרנו מחוץ לבית שלו. "יאללה." יאיר אמר, עדיין מתנשף והניד בראשו לכיוון הבית  "בוא תיכנס" הוא אמר ואנחנו עקפנו בזהירות שלולית גדולה שלא התנקזה בשביל הכניסה. אני זוכר שניגבנו טוב את הרגליים בשטיח הכניסה והורדנו עליו בוץ חמרה אדום בזמן שיאיר פתח את הדלת.

 

"שנייה אחת, אני צריך להתקלח." יאיר אמר וחיבק אותי לרגע, מדיף ריח טוב של אחרי אימון. הוא נכנס, הוריד את החולצה, חושף לעברי גב שרירי כאילו בטעות, ואז פנה אלי וקרץ "תכף אשוב." עמדתי בחוסר מעש בדירה שלו והסתכלתי סביב: בית רגיל לגמרי, הול, מטבח, סלון, "שום דבר מחוץ לגדר הרגיל" חשבתי ואז ראיתי אותן מסודרות יפה על המדף - התמונות של אשתו, הילד הגדול והילד הקטן, כולם מחייכים, שמחים ומסתכלים לעבר המצלמה.

 

ופתאום זה הכה בי, כל החיים הכפולים האלו והבגידה. החיים בזוגיות עם מישהו שאתה לא חושק בו והרגעים החטופים עם אנשים שבהם אתה כן. כל הבעייתיות שבלהיות אבא ולהיות עם בחורים צעירים, כמעט ילדים, שהם בערך באמצע בינך לילדים שלך. כל זה עטף וסבב אותי, יחד עם  החיים היומיומיים שלו: ציורים של הילדים על המקרר, מעיל של אשתו על הוו מאחורי הדלת וצעצועים על השטיח– ועם כל אלו עלה בי הכעס על זה שהוא מערב אותי בכל הדבר השביר הזה וגם בושה, כי הרי ידעתי טוב למה אני נכנס בקשר הזה.

 

עמדתי קפוא, בלי לעשות שום צליל, ברקע יכולתי לשמוע אותו מתרחץ ושורק בעליזות, אני לא יודע מה, אבל היה מתאים אם הוא היה מזמזם את when i'm sixty four של החיפושיות. בחוץ הגשם עדיין טפטף והוא עדיין המשיך לשרוק במקלחת, בתוך הבית הגדול והדומם הזה וכל החיים שהוא בנה מסביבו, כמו קונכייה. לא נראה לי שהפריע לו משהו. אולי הוא היה באמת מאושר.

 

נתתי מבט נוסף בתמונות, בחיוכים הקפואים ועוד מבט אחרון בכל הדירה ויצאתי.

אחרי שהתרחקתי מספיק, יכולתי לשמוע אותו קורא לי וגם צפצוף או שניים מהמכונית שלו אבל לא עניתי.  יצא לי לראות אותו בבריכה כמה פעמים והעמדתי פנים שאני לא מבחין בו. הוא ניסה עוד כמה פעמים ליצור קשר אבל אז בדיוק התגייסתי והתרחקתי ממנו, מהבית ומכל המושב. לאחרונה שמעתי שהוא עקר לחול יחד עם המשפחה, לעבוד באיזו חברה. מדי פעם אני חושב עליו, איך הוא חי איתם עכשיו ועם אילו גברים הוא יוצא מהצד. לא מאמין שמשהו השתנה אצלו.

 

אתה מבין, באמת שהייתי אסיר תודה כלפיו, אבל על הבחירה שלו לא רציתי לחזור, אפילו שהיה סיכוי שהוא היה בעל ואב יחסית לא רע. ככל שהזמן עובר, אני ממשיך לחשוב עליו ולהשוות בין הבחירות שלנו בחיים. אבל אם אני שם בצד את כל התסבוך והבעייתיות שהיו בקשר, הוא עשה בשבילי מה שאף אחד אחר לא עשה באותו זמן.

 

"וראית אותו עוד פעם?" החדש שואל בלי לחכות שאסיים, הוא עדיין שוכב לידי, נושם נשימות מדודות, ממתין. אני לא יודע מה הוא חושב, האם הוא שופט אותי לחיוב או לשלילה.

"...לא." אני אומר. "אני גם לא מעוניין לראות אותו שוב." אני זורק, מנסה להישמע כלאחר יד, ואז מוסיף גם בשביל האמת :

"אבל לפעמים, רק לפעמים, אני רוצה לשלוח לו פתק ולהגיד: סליחה שלא אמרתי שלום..."

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי אופק מדבר , 10/12/2007 17:04  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  אופק מדבר

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , יצירתיות , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאופק מדבר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אופק מדבר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ