לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה


"לעולם אל תשפוט ספר על פי כריכתו. שפוט אותו על פי התמונות היפות שבפנים" - נו הזה עם הראסטות שקופץ. (ולא, לא הייתה לי חברה שקראו לה סופיה. אני עובד על זה.)

Avatarכינוי: 

בן: 29

Skype:  dragon_18_18 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2017

X


נפרדנו לפני שנה.

שלשום ראיתי אותה בפעם השנייה מאז הפרידה. היא הייתה עם בן זוג.

כשחבר הכין אותי לזה שבוע קודם, חשבתי שזו לא בעיה. כלומר, עברה שנה, חשבתי על כל מה שהיה לחשוב והרגשתי שאני סגור על עצמי ואין שום סיבה לאכול סרטים מזה שהאקסית שלי מצאה זוגיות חדשה. חשבתי שהנושא הזה כבר מאחוריי.

אז חשבתי.

השבוע האחרון שלי היה... גדוש. למרות שכבר עברה שנה, פתאום השבוע עלו המון דברים לפני השטח. מחשבות ורגשות והבנות אישיות. כאילו כל השנה האחרונה סתם המצאתי לעצמי שאני בסדר, או התעלמתי ממה שהיה, ובשבוע הזה סופסוף התעמתי באמת עם כל הרגשות והמחשבות שלי.

עם העובדה שזה נגמר. לגמרי. שהיא ואני כבר לא כלום. אפילו לא חברים.

זה התחיל בלחזור הביתה שיכור בשבת שעבר, ולמרות שהיה לי אחלה ערב, מצאתי את עצמי שוכב מתוסכל על המיטה בחושך, בוהה בתקרה, מרביץ לכרית ומתחיל לבכות.

זה המשיך בהרבה שיחות עם עצמי, כל לילה במשך השבוע לפני השינה.

והסתיים, או לפחות התחיל להסתיים, שלשום כשראיתי את האקסית שלי בפעם הראשונה עם בן זוג חדש.

אני מקווה שאם אשב לכתוב על זה, עליה ועלי ועל כל מה שזכור לי מהקשר שלנו, אולי זה מה שיעשה את הטריק. ינקז את כל מה שצריך להיות כבר בחוץ.

כי אני מרגיש שאני מאוד קרוב ללהצליח להשאיר את זה מאחוריי כמו שצריך. כמו שיאה להשאיר דברים יפים בעבר.

רק עוד טאץ' אחרון.

 

הכרנו בערך שנה לפני הפרידה באתר היכרויות.

היו לה תמונות חמודות ומוזרות, נראתה מגניבה כזאת עם חיוך אמיתי ומקסים, עיניים מהממות, והיא כתבה משהו בפרופיל על חיבה ליצורים טפילים ועל זומבים.

אז ברור ששלחתי לה הודעה.

ולשם שינוי, קיבלתי מענה.

השיחות היו מוזרות, אבל הן התקדמו איכשהו ובסוף קבענו להיפגש.

הגענו לפאב שבו אחת החברות שלה בירמנה במרתף וישבנו שם ודיברנו. חניתי על אבן גבירול והיא שאלה אם אני בטוח שלא יגררו לי את הרכב. אני זוכר שחשבתי שהיא ממש חמודה, ושהייתי די לחוץ והרגשתי כמו יצור. לא הרגשתי שהיא ממש בקטע שלי. סיימנו לשתות והחלטנו לצאת ביחד וכשהגענו למקום החניה שלי הרכב לא היה שם. היא שאלה אם אני צוחק איתה, אבל לגמרי גררו לי את הרכב. צילמתי את מקום החניה לצורך עדות ודאגתי לוודא שגם היא תהיה בתמונה. ככה יש לי תמונה לציון הדייט הראשון שלנו. כי אני קריפ.

אחרי בדיקה קצרה בטלפון הבנתי שמגרש הגרירה נמצא בקצה הרחוב, יחסית במרחק הליכה, והיא הציעה שנלך לשחרר את הרכב ואני אקפיץ אותה לדירה של חבר. לגמרי התפדחתי. באמצע הדרך היה מדרון דשא ליד הכביש ואמרתי לה שהייתי שמח להתגלגל את הדרך למטה כמו שהייתי עושה פעם. לא זוכר מה בדיוק היו המילים שלה, אבל היא די אמרה "יאללה" ופשוט ניגשה לדשא בלי לשים זין על מה מקובל חברתית ומה לא. התגלגלנו למטה ועד שהמומנטום סיים לעשות את שלו אני כבר קצת הייתי בכיס הקטן שלה.

שיחררנו את הרכב, הקפצתי אותה לדירה של החבר, והיא יצאה מהרכב בלי להגיד שום דבר.

צחקנו פה ושם אבל משך כל הדייט לא קלטתי ממנה סימנים שהיא בקטע שלי. כל הסיפור מאוד בילבל אותי. הרגיש כמעט מכאני, כאילו היא רק שם מנימוס. וכשהיא יצאה ככה מהרכב חשבתי נו הנה, בטח לא יהיה דייט שני.

ואז היא הלכה לצד שלי של הרכב, דפקה לי נשיקה צרפתית דרך החלון, הסתובבה והלכה לכיוון הכניסה לבניין מבלי להסתכל אחורה בכלל.

מבולבל קראתי אחרי "מה, כן? זהו?" ולא קיבלתי שום יחס.

לא

הבנתי

מה

לעזאזל

קרה

בדייט הזה.

חייכתי מבולבל והתחלתי לנסוע הביתה.

 

המשכנו להתכתב באופן עקום.

אני חושב שלדייט שני היא באה אלי הביתה וישבנו לדבר על בירה איזה 20 דקות.

עדיין לא היה לי מושג מה קורה בינינו, או אם היא בכלל נמשכת אלי, אבל משהו גרם לי להמשיך לשאוף לזה שהקשר יתפתח לאנשהו.

ניסיתי לברר איתה ולשאול בכנות ובישירות, מה הקטע שלנו? אנחנו ידידים? יוצאים? התשובה שלה הייתה משהו בסגנון "אנחנו נפגשים בשביל להבין מה קורה", מה שרק בילבל אותי עוד יותר. למרות שהתפדחתי, חשבתי שהגישה הישירה תשיג תוצאות ואיכשהו היא ידעה לתת תשובות שלא שיפרו שום דבר בהבנה שלי.

נראה לי שנפגשנו עוד פעם אחת או פעמיים.

הסיפור קיבל תפנית כשנפגשנו לארוחת ערב אצל חברים שלה ונשארתי לישון.

חיכיתי כל הערב להבין אם אני ישן איתה בחדר או נשאר לישון על הספה.

עד כדי כך לא הבנתי איפה אני עומד בקשר שלנו.

בסוף הערב נכנסנו שנינו לחדר שלה, סגרנו את הדלת ופשוט התחלתי בבוטות לנשק אותה על המיטה.

היא הגיבה באופן קצת מופתע ואמרה משהו בסגנון של "אה כן? זה מה שעושים?", וככה שכבנו בפעם הראשונה.

הייתי ממש נלהב, והיא ביקשה שאאט את הקצב.

בהמשך גיליתי שאני זה ששבר לה תקופת יובש של שלוש שנים.

היינו צריכים להתעורר ולצאת מהדירה מוקדם בבוקר. זה היה בוקר ירושלמי אפור וחורפי ואני הייתי פשוט מאושר.

זכור לי עוד דייט שבו ישבנו על החוף והיא רצתה להיכנס למים אז פשוט נשארנו עם תחתונים ונכנסנו למים. אני לא בטוח אם זה היה לפני או אחרי שכבר שכבנו... אבל מעולם לא הרגשתי כל כך בנוח לעשות דברים כאלו עם מישהי. משהו בה נתן לי להרגיש בנוח עם עצמי ועם כל פעולה אפשרית. שום דבר לא היה מוזר.

 

לאור נסיבות החיים שלנו, היינו נפגשים בערך פעם בחודש, ואז פעם בשבועיים. כשהקשר התחזק והתבסס יצא לנו במקרים הטובים להיות ביחד שלושה ימים רצופים, בסופי שבוע או חופשים שבהם איכשהו לא היה לה לו"ז אישי.

שם החיבה שלנו אחד לשנייה היה בטט ובטאט. זה עלה מוקדם מתישהו כשאמרתי שאני עצלן ובטטה, וזה פשוט נשאר. ממש אהבתי את השם הזה.

היא אהבה אוכל, ושום, וטיולים, וכלבים, ואת ארץ ישראל בצורה שממש לא יכולתי להתחבר אליה. קניתי לה בובה של איש-שום והיא קראה לו "שום דבר". היה לה זיכרון פנומנלי שהדגיש באופן קיצוני ואפילו מעליב את הזיכרון הגרוע שלי. היא הייתה יצירתית וציירה וכתבה לעצמה ולפעמים חלקה איתי וכל דבר שהיא יצרה הגיע עם סיפור ועם יופי. לקראת סוף הקשר היא הראתה לי דברים שהיא כתבה עלי בתחילת הקשר. מה שהיא חושבת עלי ומרגישה. היא התנסחה כל כך יפה בכתב. היא ציירה לי ציור שמתאר איך חיים ויצמן שובר את סלסילת הביצים שלי כשלא קיבלו אותי למכון ויצמן, וציירה פנדות בצבעי הקשת סתם כי דיברתי איתה על הרעיון הזה והכינה לי ספל עם ציור של פוקימון דרקון שאני אוהב. בתחילת הקשר צחקנו על זה שהיא רובוט, כי היה לא הייתה מאוד טובה בלדבר ולהביע רגשות. ככל שהזמן עבר זכיתי לראות אותה משתנה ומתפתחת ואני חושב שהיא בכלל לא הייתה רובוט כשנפרדנו. היא נהייתה אישה מקסימה, נפלאה ואוהבת.

היא אהבה לשתות ולחגוג ולצחוק עם חברים ולטייל ולפתח תחביבים ולעשות המון דברים מעניינים וכיפיים ושום דבר בה לא היה סטנדרטי או משעמם. כמוני, הרגיש שהיא לא מאמינה בטאבו. מבחינתה אפשר היה לדבר על הכל ולעשות הכל ועל הזין עם נורמות חברתיות. היא הייתה מלאה באהבה ואכפתיות לחברים שלה ולאחרים והגנה בתקיפות של אמא-דובה על הערכים שהאמינה ודגלה בהם.

 

מעגל החברים שלה היה מגניב ממש אבל מאוד שונה משלי וקצת התקשיתי להסתדר איתם. בהתחלה הרגשתי לא קשור ומנוכר כשהיינו יושבים איתם.

חברות שלה די חיבבו אותי ונראה שהן היו מרוצות מזה שהיא מצאה לעצמה בחור כמוני, שאוהב לשיר שירים של דיסני.

בגדול, חברים שלה שמחו לראות אותה בזוגיות. הזוגיות הסוג-של-תקינה הראשונה שלה.

הזוגיות הראשונה שלי.

חברים שלי מתו עליה ואמרו לי שהם בהלם שאשכרה הצלחתי למצוא מישהי שעונה על כל הסטנדרטים הלא אנושיים שלי לבת זוג. הם אמרו שאנחנו צריכים להפסיק עם השטות הזאת של זוגיות פתוחה, שאנחנו בורחים ממשהו מיותר, ושהגיע הזמן להתייחס לזה כזוגיות רגילה ולהשקיע בהתאם. הסברתי להם שהם לא מבינים, שזה לא המצב, שקשה להסביר אבל היא ואני יודעים שההתנהלות שלנו היא הנכונה עבורנו.

היו לה בערך שלוש עבודות בכל רגע נתון, מלצרות ועבודה עם עולים חדשים, ובשלב מסוים היא גם התחילה ללמוד להיות מורת דרך והייתה מאוד מרוצה מזה.

אהבתי לראות אותה שמחה. היה לה חיוך מטופש יפיפה וצחוק מתפרץ מביך, חזירי ומקסים.

 

על הנייר, ממש לא היינו זוג מתאים. היא הייתה בחורה פעילה ומעורבת שכל הזמן עשתה אלף ואחד דברים, ואני הייתי פדלעה סטלן שרק נפגש עם החברים שלו ומתלונן על לימודי התואר השני והחיים. הרגשתי לידה כמו כלומניק, והיא לא בדיוק טרחה לשפר את ההרגשה שלי בנוגע לזה. היא הייתה מתארת את המצב בקרירות מחושבת ובוטה. כמו שהוא. מצד אחד, מאוד אהבתי את זה, מצד שני זה פגע בי כל כך הרבה פעמים.

דיברנו הרבה על הקשר שלנו, וסיכמנו יחסית בהתחלה שאנחנו כנראה לא מתאימים.

קפצנו מהגדרה להגדרה אבל בסוף די נשארנו על "זוגיות פתוחה". אף הגדרה לא הרגישה נכונה בדיוק למה שקורה בינינו.

תוך כדי הקשר שלנו המשכתי לחפש זוגיות נכונה יותר באתרים ובאפליקציות. עקרונית, גם היא חיפשה. למרות ששנינו לא ממש חיפשנו ברצינות משהו אחר כשהיינו ביחד, עדיין חיפשתי משהו מעבר. לא הסתפקתי במה שהיה לי. ולמרות שדיברנו על זה הרבה וחשבתי ששנינו מאוד מרוצים מהמצב שלנו, בסוף הסתבר שמשהו באיך שהיא ראתה את הדברים השתנה לקראת הסוף.

 

היא הגיעה ממשפחה משונה ואולי אפילו קצת מנוכרת מרגש. אבא ואמא שבכלל לא היו בראש שלה. הם שמעו עלי בשלב מסוים, ואמא שלה רצתה לפגוש אותי, אבל זה לא קרה. הרגיש לי שבגדול, היא מאוד מאויימת מהרעיון הזה של להכיר משפחות. פעם אחת עצרנו לרגע בבית של אמא שלי, ואמא שלי יצאה לפגוש אותה. זה היה ממש חמוד כי היינו קצת שיכורים ואמא שלי מאוד חיבבה אותה. אחרי זה היא אמרה לי שזה לא הוגן שככה גרמתי לה לפגוש את אמא שלי. היה לי קשה עם זה. מאוד רציתי מישהי שתסתדר טוב עם המשפחה שלי.

פעם אחת ביקשתי שתצטרף אלינו לאירוע משפחתי ונראה שזה היה לה מאוד קשה. אנשים מהמשפחה שלי אמרו אחרי זה שהם לא הבינו מה אני מוצא בה. הרגשתי רע עם עצמי שכפיתי עליה את המצב הזה למרות שחשבתי שהיא תרגיש בנוח.

 

דיברנו המון על פמיניזם ומדע ופסיכולוגיה. תמיד היה לנו על מה לדבר, למרות שלא מעט פעמים זה הרגיש על גבול הויכוח.

היא הייתה מאוד אינטיליגנטית, חכמה, משכילה ודעתנית, ואהבתי את זה בה.

 

היינו מחליפים בינינו כל הזמן בדיחות אבא ממש גרועות. הייתה לנו דרך מיוחדת משלנו להגיד "היי". בשני אקורדים. התכתבנו הרבה והיו לנו בדיחות אישיות קטנות ומטופשות שיש לזוגות.

כשהייתי נשאר לישון אצלה, תמיד היא הייתה יוצאת מהבית מוקדם בבוקר לפניי כי היו לה דברים לעשות. כשהייתי הולך הייתי משאיר לה צורות של לבבות על המיטה. לפעמים כרית, לפעמים חזייה.

בזכותה, דרכה, למדתי מחדש לאהוב ולהכיר את העיר שלה. וניצלתי כל הזדמנות כדי לקנות אבקה להכנת משקאות קקאו בבית קפה ליד הדירה שלה.

באחת הפעמים שדיברנו, היא הזכירה לי את אחד הלילות הראשונים שבאתי לישון אצלה.

עלינו לגג, היה כל כך קר, ועישנו ג'וינט.

כשנגמרו לנו המילים והיינו קצת מסטולים פשוט עמדנו שם מחובקים ומחוייכים וחיככנו אפים בחיבה.

אני משער שהיא תיארה לי אותו כי זה היה זיכרון שהיא אהבה... ואחרי שהיא הזכירה לי, הזיכרון הזה קיבל פינה חמה בלב שלי.

 

כשהיא באה לישון אצלי, היינו בעיקר עושים אהבה ומכינים אוכל ואוכלים ומסתובבים בדירה עירומים ורואים סרטים.

היה לי ממש קשה לקלוע לטעם שלה בסרטים.

וממש אהבתי להאכיל אותה.

היא הייתה כל הזמן צוחקת על איך שהיא לא דואגת להאכיל את עצמה כמו שצריך, ושרק חברים שלה דואגים להזכיר לה שהיא צריכה לאכול ומאכילים אותה.

 

הסקס שלנו היה מדהים.

דיברנו בפתיחות והוא התפתח במהרה ובטבעיות מאקטים פשוטים, מובכים וחסרי ביטחון של שני אנשים שלא בטוחים בביצועים שלהם לפעילויות ממושכות, זורמות, מתישות ומהנות.

סקס עם רגש. עם איכפתיות. עם אהבה.

בפעם הראשונה בחיים שלי עשיתי אהבה עם מישהי, וזה היה נפלא. אני כותב "נפלא" רק כי אין לי מילים נכונות יותר. זה היה... וואו.

הסברתי לה שאני אוהב להסתכל לה בעיניים תוך כדי, ונראה שבעקבות זה גם היא התחילה ליהנות מזה.

אהבתי כל ס"מ בגוף שלה, גם את החלקים שהיא לא אהבה, ויכולתי לגעת בה וללטף אותה ולנשק אותה ולאהוב אותה בלי הפסקה. בעצם, היה לי קשה להפסיק.

היא אהבה לתפוס את שומני הצד שלי ולצחוק עלי ולנשוך אותי חזק, למרות שהיא הפסיקה אחרי שהבינה שזה לא נעים לי.

בפעם הראשונה ששכבנו, היא נבהלה כי הגב שלי היה שעיר ממש והיא לא הבינה מה זה הדבר השעיר הזה שנוגע בה פתאום.

היה לי קשה להירדם כשישנתי איתה כי כל הזמן רק רציתי לעשות לה דברים.

לא היו הרבה לילות שבהם הצלחנו לישון זה לצד זו שינת לילה רגילה. זה היה בעייתי לפעמים.

פעם אחת היא אמרה שהיא לא מרגישה את הרגליים אחרי ששכבנו. הייתי מאוד מרוצה.

רציתי לנסות איתה כל דבר אפשרי, אבל מעולם לא הרגשתי צורך לגוון מעבר לדברים הסטנדרטיים. איתה, זה היה כל מה שרציתי והרבה מעבר.

עד כדי כך זה היה טוב.


הרבה מאוד פעמים ניסינו להבין מה לא עובד טוב בקשר ולשפר את זה.

אחת ההבנות שלנו הגיעה אחרי שעשינו מבחן אינטרנט של "שפת האהבה", בו הבנו באופן ברור שאני אוהב באמצעות מילים ושיחות ושהיא אוהבת באמצעות מעשים. התוצאות שלנו היו כמעט הפוכות לגמרי. שפכנו אהבה זו על זה, אבל התקשינו לפרש את זה ככה. דיברנו בשתי שפות מאוד שונות.

אחרי שהבנו את זה, לפעמים היא הייתה שולחת לי הודעות עם מחמאות מוזרות ולא קשורות. כששאלתי אותה מה הסיפור עם זה היא הסבירה שהיא שמה לעצמה תזכיר פעמיים בשבוע להחמיא לי, כי זה חשוב לי.

זה היה מקסים, אבל ממש רובוטי וצורם.

ביום ההולדת שלי היא שלחה לי סרטון אנימציה יפיפה שהיא הכינה על דרקון (אני) שפוגש רובוט (היא) ומנסה לשמח אותו, מבלי לקבל תגובה. בסוף נמאס לדרקון והוא נושף על הרובוט אש והופך אותו לילדה אמיתית.

זה היה כל כך יפה.

כל כך אישי.

בסוף הסרטון היא הוסיפה כתוביות שמסבירות שאני צריך להוסיף את הסאונד לסרטון, כי היא ידעה שאני מאוד רוצה להיכנס לתחום הדיבוב.

היא כנראה עשתה כל מה שיכלה כדי לגרום לי לעשות יותר עם עצמי ועם החיים שלי.

אחרי שנפרדנו, מצאתי את הזמן לשבת להקליט ולחבר קטעי סאונד לסרטון, ושלחתי לה. לקח לי שעות ארוכות לעשות את זה, עבור סרטון של דקה וחצי. הייתי מאוד חובבן אבל פרפקציונסט ומאוד הייתי מרוצה מהתוצר הסופי.

בעיניי, הסרטון הזה הוא הילד שלנו שנותר מהזוגיות הזו.

 

היא אהבה לשמוע אותי שר וביקשה שאשלח לה הקלטות שלי.

שלחתי רק פעמיים.

הקלטתי לה שיר קצר ומטופש של סדרה מצוירת יפה שהראיתי לה פעם. גם למדתי לנגן אותו על היוקללה שלה.

ומתישהו, אחרי שהיא ביקשה ממני להקליט לה שיר, התעוררתי בוקר אחד ועלה בי הצורך לשיר לה דווקא את אחד השירים הכי קלישאתיים שאפשר לשיר לבת זוג - Lovesong של The Cure.

למדתי זריז את המילים ואיך לנגן את השיר על הגיטרה האקוסטית ותוך שני ניסיונות יצאה לי הקלטה לא מאוד איכותית אבל שהייתי מרוצה ממנה. הייתה לה תחושה אקוסטית ואישית ואוהבת שפשוט עלתה בי כל כך בקלות באותו יום, כשהקלטתי עבורה את השיר.

שלחתי לה אותה והיא אהבה אותה.

תקופה מסוימת אחרי זה היא שלחה לי הודעה שהיא שמעה את השיר המקורי ברדיו, ושהגרסה שלי הרבה יותר יפה.

לחשוב עליה עושה לי חשק לנסות לקדם את העשייה שלי בתחום השירה. לתת לה משהו להיות גאה בי בזכותו.

 

כל הזמן ניסיתי להבין ממנה מה היא מוצאת בי. למה היא איתי. למה היא אוהבת אותי. כי לא הבנתי, וכי הרגשתי כזה לא מיוחד לידה.

היא אמרה שהיא לא יודעת. שכשהיא איתי, היא מרגישה באמת רגועה.

ואני כל הזמן לחצתי ושאלתי וביקשתי איזשהו הסבר או היגיון.

למה אני? איך אני מיוחד פה עבורך?

ותמיד אותה תשובה.

לא הייתי צריך לשאול כל כך הרבה... אבל משהו כנראה הפריע לי בתשובה הזאת. שהדבר שהיא הכי אהבה בי, זה את איך שהיא הרגישה כשהיא איתי.

מההתחלה עד הסוף, פשוט לא הבנתי. ורק רציתי להבין.

איזו סיבה יש לה לאהוב אותי.

ובעצם, היום אני תוהה לעצמי, כמה אנשים בחיים שלה יכלו להגיד שבזכותם היא מרגישה רגועה יותר?

 

בגלל הפער העצום בין היכולות שלנו לזכור סיפורים ואירועים, ובשילוב עם התנהלות החיים הדי עמוסים שלה, משלב מסוים פשוט נמאס לה להזכיר לי כל הזמן דברים ששכחתי. שמות של אנשים, לו"ז שהיא קבעה, דברים שהיא אמרה לי מתישהו... אז היא הפסיקה להזכיר לי. אפילו כשביקשתי, היא סירבה ואמרה שזה מיותר כי אני רק אשכח שוב. וזה עלה שוב ושוב כאחת התכונות היותר שליליות בי, והאופן שבו היא בחרה להתמודד עם המצב הזה הרגיש מצדי מתנשא ומזלזל.

היה לה קעקוע בסנסקריט שאמר "הכל זמני". כל כמה זמן היא הייתה שואלת אותי אם אני עדיין זוכר מה המשמעות שלו והתלהבה שזכרתי. בהתחלה זה היה מצחיק, מהר מאוד זה התחיל להיות מתסכל. אני לא זוכר מה הסיפור שהוביל אותה לעשות את הקעקוע הזה וזה קצת גורם לי לכעוס על עצמי. היה לה גם קעקוע של העץ הפילוגנטי והיא הייתה מתעצבנת כשאנשים שאלו אותה מה זה וציפו ממנה שתרצה להסביר להם. משהו אומר לי שהיה לה עוד קעקוע שאני בכלל לא זוכר וזה כל כך מצער אותי. איך אני לא זוכר בעל פה כל ס"מ בגוף שלה אחרי כל הזמן שהיינו ביחד?

 

פה ושם היינו מנהלים דיונים שהיו מתפתחים לויכוחים. היא הייתה מאוד תקיפה בעמדות שלה ואיכשהו הצליחה להפוך כל דבר שאמרתי למשהו שלילי. הרגשתי חלש, ושאני רק עושה דברים גרועים יותר עם המילים וההיגיון העדין שלי. אז אחרי כמה נסיונות שכשלו, התחלתי לפחד לענות לה ולא הייתי אומר כלום. לא יכולתי להביא טיעונים טובים עם הזיכרון הגרוע שלי וזה עירער אותי לגמרי. זה די החמיר את המצב.
היא הייתה שואלת אותי לפעמים אם אני מרגיש שאני עושה בחיים באמת את מה שאני רוצה או שאני חי במומנטום של דברים שקרו קודם. בגללה חשבתי על זה לא מעט. על השליטה שלי בחיים שלי. על הבחירות שלי. על מה לעזאזל אני עושה. והרגשתי כמו קורבן של עצמי. הייתי מתוסכל מעצמי. רציתי לשנות דברים, אבל לא ידעתי איך ולא עשיתי כלום. רק חיכיתי לזמן המתאים, כשבראש שלי רק חשבתי שהלוואי והייתי שולט על החיים שלי כמו שהיא שולטת על שלה.
הערצתי אותה.
אני חושב שברמה של התקשורת האישית, הגישה שלי הייתה יותר נכונה ובריאה משלה, אבל חוץ מזה היא הייתה פי אלף יותר מרשימה ממני בעיניי.
לא הסתדר לי שהיא ואני באמת יכולים להתאים. לא חשבתי שהיא תסתפק במישהו כמוני לנצח.

 

לקחנו יחד אמדי באירוע לילי של צלילים וקולות בירושלים.

הסתובבנו שם לילה שלם, באיזה עמק חשוך וקר, ולא הרגשתי שהסמים השפיעו עלי עד שהגענו ממש לסוף המסלול, למקום שבו היו מזרנים ושמיכות על צלע העמק. ואז התחלתי להרגיש את הרעידות ואת הרגשות שהעידו שמה שזה לא יהיה שאמדי עושה, זה התחיל לעשות את העבודה.

שכבנו שם מחובקים והורדנו חולצות כי נהיה לנו חם מתחת לשמיכה בהשפעת הסמים.

אני חושב שההשפעה עליה היה הרבה יותר חזקה מעלי כי היא לא יכלה להפסיק לדבר.

התלטפנו והתנשקנו והרעפנו מילות אהבה זו על זה, וכשהורדנו את השמיכה מהראשים שלנו כדי לנשום קצת אוויר, ראינו שהברחנו את כל האנשים שהיו מסביבנו.

זה קצת פידח אותי.

נשארנו שם גם אחרי שלקחו את הכריות והשמיכות. המשכנו להתלטף ולהתחבק ולהתנשק ולאהוב ולדבר עד הזריחה.

הזעתי והשרירים שלי רעדו וכל מה שהייתי צריך כדי להרגיש טוב יותר היה לחבק אותה כמה שיותר חזק.

הסמים הוציאו מאיתנו הכל. את כל מה שכאב, ולא עבד, והקשה עלינו. האופי שלי. האופי שלה. כמה שהיא רק רוצה לראות אותי עושה משהו. כמה שאני לא עושה כלום.

דיברנו בפתיחות ובאהבה על כל מה שהיה רע בקשר שלנו. על כמה שאנחנו אוהבים.

כל כך הרבה אהבה...

אני זוכר את האופן שבו היא הסתכלה עלי בבוקר ההוא. אף פעם לא זכיתי למבט טהור כזה של אהבה. היא הסתכלה בי והייתה מאוהבת.

וזה היה קסום.

ובעתיד, זה גם הכאיב.

כי חשבתי לעצמי, את המבט הזה, המבט המאוהב המוחלט הזה, הצלחתי לקבל ממנה רק בזכות סם האהבה.

... היא קנתה לי כובע של חדקרן ונתנה לי אותו באותו יום.

בפסטיבל האורות בירושלים, הבאתי לשנינו חצאיות טוטו ורודות.

 

אני חושב שהדרך הכי טובה שבה הראיתי לה שאני אוהב אותה הייתה ביום ההולדת שלה.

חברות שלה רצו לארגן לה מסיבה בפארק הירקון עם מתנה וקיבלתי את האחריות ליצור עבורה משחק חידות שהיא תצטרך לפתור ברחבי הפארק כדי להבין מה המתנה שלה.

הסתובבתי שני ימים ארוכים בפארק וכתבתי כתב חידה שקשור להארי פוטר עם משימות וחוקים וחרוזים, וביום ההולדת עצמו היא הייתה כל כך שמחה.

זו הייתה הפעם הראשונה שחברים שלה וחברים שלי נפגשו ביחד באותו אירוע.

חברים שלה השקו אותה כמויות של אלכוהול, כמיטב המסורת שלהם, ובסוף נשארו שתי חידות שהיא לא הספיקה לפתור מרוב שהיא הייתה שיכורה. אז פשוט גיליתי לה את התשובה. היא כל כך שמחה שהיא קפצה עלי עם חיבוק, נפלנו שנינו על הדשא והיא פשוט שכבה עלי ככה דקות ארוכות והסתכלה לי בעיניים, מחייכת ומרוצה. התנשקנו והיא אמרה "איזה מגעילים אנחנו", עם החיוך המקסים הזה שלה ועם ריח כבד של וודקה, ואני הייתי מתחתיה ובשמיים.

יום לאחר מכן, היא בכלל לא זכרה מה היה הפיתרון של כתב החידה והייתי צריך להזכיר לה שוב את הכל.

חבל לי שלא עשיתי יותר דברים כאלו ששימחו אותה.

 

היה לי קטע אישי מטופש של להשוות את הקשר שלי איתה לקשר שלי עם חתולת החצר שלי, מיאו.

מיאו הייתה סופר פאקינג מבלבלת. כל מה שרציתי היה ללטף את הבטן הפלאפי שלה, והיא ממש לא עשתה לי את החיים קלים.

הייתי נותן לה מלא אוכל ומציע לה ליטופים וחיבוקים, והיא הייתה שומרת על מרחק, לפעמים באה לקבל ליטוף קטן ובורחת.

לאט לאט נבנה אצלה האמון בי, והזמנים שבהם היא הרשתה לי ללטף אותה התארכו.

בשלב מסוים, היא אפילו התהפכה על הגב ונתנה לי ללטף לה את הבטן. פעם אחת. ואז מיד קפצה על הרגליים וברחה.

זה הרגיש כמו משחק לא הוגן שבו לעולם לא אנצח... שבו לעולם לא ארגיש שאני זכאי לקבל תגמול מספק לכל האהבה שאני נותן.

לעומת זאת, היה חתול רחוב אחר, אוב, שמההתחלה נתן לי ללטף לו את הבטן.

"כזו בחורה אני צריך", חשבתי לעצמי, "זו שנותנת לי לאהוב אותה ככה מההתחלה".

כיום מיאו באה אלי בחופשיות ונותנת לי ללטף אותה, אבל עדיין נוטה לשמור מרחק ולא מתמסרת לליטופים. אני לא חושב שזה אי פעם יהיה יותר טוב משזה עכשיו.

 

יחד איתה יצאתי למסע טרמפים בצפון כדי להגיע לכנרת מאזור מטולה.

זה לא היה אמור להיות מסע טרמפים, אבל אחותי הציעה שנישן אצלה ואז הבריזה לנו ובמקום זה החלטנו לקחת אוהל ולמצוא טרמפים ולבלות לילה בכנרת.

בתור אדם שלא מטייל, מעולם לא עשיתי כזה דבר. זו הייתה חוויה נפלאה. פגשנו אנשים כאלו משונים וחמודים, ונהניתי מכל רגע בכמה השעות שבהן התקדמנו טרמפ טרמפ לעבר הכנרת. כשעצרו לנו רכבים ואמרו לאיפה הם נוסעים, זה לא אמר לי כלום, אבל היא הייתה בקיאה בכל עיר ואזור בארץ וידעה בדיוק אם הטרמפ הזה טוב לנו או לא. נהניתי לשבת איתה ברכבים השונים ולגלות את הטיפוסים המיוחדים שנהגו בהם.

דיברנו וצחקנו וזה היה כל כך כיף לטייל איתה ככה. לפני זה, העלינו אפשרות שנצא מתישהו לטייל בחו"ל ביחד, ואחרי המסע הקטנטן הזה מאוד התלהבתי מהרעיון. פשוט היה לנו כיף.

הגענו לכנרת, פתחנו אוהל ונשארנו לישון. במהלך היום שאחרי זה הזדיינו באוהל הסגור והחם עד שהתכסינו בזיעה כשמסביבנו משפחות עם ילדים רועשים, וכשהתעייפנו יצאנו ושטפנו את עצמנו במים הקרירים. שכבנו זו לצד זה ונמנמנו והייתי כל כך שמח. בדרך חזרה מצאנו שני חבר'ה בשירות צבאי שנתנו לנו טרמפ של שעה עד לתחנת הרכבת. היא כל כך התלהבה מהמזל הטוב שלנו ולי לא היה בכלל מושג איפה אנחנו ולאיזה כיוון אנחנו נוסעים.

בערך חודש אחרי זה, היא הבינה שהיא נכנסה להריון.

היא נאלצה לעבור את מסלול ההפלה המשפיל והמזעזע שנשים נדרשות לעבור בארץ, ואני בקושי הייתי שם איתה.

ביום שבו היא לקחה את הגלולה הרצינית, זו שגורמת לכאבים ולדימום, לא יכולתי להיות שם איתה כי אמא שלי התאוששה מניתוח רציני.

אחת החרטות הכי גדולות שלי היא שלא הייתי שם יותר בשבילה.

שלא זרקתי זין על הכל ופשוט באתי להיות שם איתה ולעזור ולתמוך ולאהוב, למרות שהיא תמיד אמרה שיש לה חברות ושהיא בסדר ושאין סיבה שאבוא.

זה כל כך לא הוגן שהיא עברה את כל זה בלעדיי.

יצאתי כזה אפס.

 

זכיתי עבורנו בארוחה זוגית במסעדת גורמה. כתבתי בפייסבוק פוסט על איך שהיא אוהבת אוכל וכמה שאני רוצה להאכיל אותה כמו שצריך וזה מה שגרף את הפרס בתחרות.

התלבשנו אלגנטי והיא הייתה מהממת אפילו יותר מהרגיל.

אכלנו ודיברנו ונהנינו ובמהלך הקינוח השיחה קיבלה שוב תפנית לנושאים הכואבים הרגילים.

למה אנחנו ביחד. למה אני מרגיש צורך להמשיך לחפש זוגיות אחרת. מה לא עובד.

היא אמרה לי להפתעתי שזה מעליב אותה שאני ממשיך לחפש מישהי אחרת. כי היא פאקינג מהממת, ולמה אני צריך לחפש מישהי אחרת, וכמה מעליב זה. פעם ראשונה ששמעתי ממנה שהיא מרגישה ככה. כל מה שאמרנו עד אותו שלב היה אחרת לגמרי.

ואז היא התעצבנה ונראתה פגועה ושאלה אותי אם זה אומר שזה נגמר בינינו.

לא רציתי שזה ייגמר, אז אמרתי לא, אבל משהו נסדק בה.

כשהגענו לדירה של חברים שלה והלכנו לישון, היא התחילה לבכות ולא הבנתי מה קרה. היא אמרה שזהו, שזה נגמר, ודיברה לעצמה ואמרה שככה זה מרגיש. ככה זה היה להתאהב.

לא הבנתי מה ולמה דווקא עכשיו זה פתאום מתפוצץ ככה, אבל נשמע שהיא החליטה.

שזהו.

הזוגיות המשונה שלנו הסתיימה.

שבוע לאחר מכן הלכנו לעוד ארוחה ביחד עם חברים שלה שהייתה נפלאה, אבל היא ואני כבר לא היינו ביחד.

התנהגנו קצת כאילו אנחנו כן, אבל...

... אבל היא החליטה שזהו. זה נגמר.

 

הזיכרון שלי מכאן ועד היום מעורפל. האמת, אני מופתע לחשוב שרק שנה עברה. זה מרגיש כמו נצח.

אני לא זוכר כמה התכתבנו. מה היה הקשר בינינו. איך הוא הלך והתדרדר לכדי... הנתק שקיים עכשיו.

בהתחלה, בעצתה של חברה, היא ביקשה נתק מוחלט שהיה לי מאוד קשה לתת לה. זה היה חד צדדי ומוגזם ולא הוגן. היא חתכה את עצמה בכזאת קיצוניות מהחיים שלי וזה שבר אותי. היו פעמיים-שלוש שניסיתי להגיד משהו, לשאול משהו, להציע משהו, והיא תמיד נתנה לי את המקום לעשות את זה אבל כעסה עלי אחרי.

בהתחלה, עם כל הכאב, הצעתי לה גם שנחזור ושאני אפסיק לחפש מישהי אחרת. שחשבתי על זה, ושאני רוצה ומוכן להיות רק היא ואני. היא כעסה ואמרה שזו לא הסיבה שזה נגמר. ואני חזרתי לחיים שלי בלעדיה.

שמעתי מחברים שהיא עוד מתגברת עלי וחשבתי שהנתק הזה לא עובד לה. לא עובד לנו. רציתי שנחזור להיות בקשר, ושנדבר ושהיא תוכל להיזכר שאני סתם בנאדם מעאפן ובכלל לא בחור מיוחד ככה שזה יעזור לה להתגבר עלי. היא לא הסכימה איתי שזו הגישה הנכונה.

אחרי כמה זמן נסדק הנתק והתחלנו להחליף הודעות.

היא סיפרה לי שהיא הכירה מישהו. בחתונה של חברים. ושהם שכבו. אני חושב שהיא סיפרה לי על זה בגלל ששאלתי אותה אם היה לה כבר מישהו חדש אחריי. באמת רציתי לדעת. היה לי חשוב לשמוע מה קורה בחיים שלה, ואם היא מרוצה.

כל כך כאב לי לדמיין אותה, לבושה ומאופרת ומהממת כמו שבטח הייתה בחתונה, מתפשטת עם גבר אחר. ברור שהוא רצה אותה. איך אפשר היה שלא?

המשכנו להתכתב פה ושם. ממה שראיתי עכשיו בעיון בטלפון, הרבה יותר ממה שזכרתי...

ומתישהו, כשאמרתי לה שאני עוד לא יודע להכין שקשוקה, היא הציעה לבוא אלי וללמד אותי איך.

השקשוקה יצאה מעולה.

ישבנו לאכול ודיברנו בפתיחות על הזוגיות שהייתה.

אמרתי לה שבגלל הקשיים שהיו לנו, חברה טובה שלי אמרה לי שחלק גדול מהזמן הרגיש לה כאילו אני בזוגיות של גבר מוכה.

ברגע שאמרתי את המשפט הזה, היא התרסקה לתוך עצמה ופרצה בבכי שהידהד כאב שמעולם לא יכולתי לדמיין שהיא תחווה. מעולם לא ראיתי אותה מביעה כל כך הרבה רגש. היא אמרה שזה הדבר הכי פוגע שהיא אי פעם שמעה בחיים, ואני יכולתי רק לחבק אותה ולנסות להסביר שלא, זה לא היה טוב, אבל היה גם המון טוב.

הכאב דעך והמשכנו לדבר מחובקים.

היא אמרה שהיא יודעת שזה לא הוגן מצידה, אבל שהיא כועסת עלי שלא הייתי שם איתה ביום של הגלולה.

ואני ישבתי וספגתי את האמת הקשה שלה ובכיתי גם.

היא אמרה שלא באמת הייתי חלק פעיל בחיים שלה. שמעולם לא ניסיתי לדחוף אותה לשום דבר, ולא ניסיתי לכוון אותה ולעזור לה בכלום.

ניסיתי להסביר לה שלא, מעולם לא עשיתי כזה דבר, כי לא הרגשתי שיש לי את הזכות להגיד לה מה לעשות עם החיים שלה. רק רציתי להיות שם בשבילה ולתת לה לקבל את ההחלטות שהיא רוצה בחיים ולאפשר לה לדעת שתמיד אתמוך בה ובבחירות שלה. שתמיד תוכל להרגיש בנוח עם מה שהיא רוצה לעשות. ואז שיתפתי אותה בזיכרון שהבזיק בי. בפעם היחידה שבה כן רציתי לעזור. כן הצעתי משהו אחרת. כשביקשתי ממנה שתשבור את הנתק שלנו אחרי הפרידה ושתאפשר לנו להיות בקשר. ואיך בפעם הנדירה הזו שכן ניסיתי לעזור ולשנות משהו בחיים שלה, ההצעה שלי קיבלה ביטול וזלזול.

נראה שהיא הבינה מה שניסיתי להגיד. שגם כשרציתי, לא היו למילים שלי השפעה עליה.

כשנגמרו המילים להגיד והכל היה בחוץ, נשארנו שם מחובקים ודמועי לחיים.

ביקשתי ממנה שתתעלם מהזקפה שלי, כי אני גבר מטומטם.

היא לא התעלמה. בילינו עוד לילה אחד של אהבה ביחד. עוד לילה אחד של מגע וחיוכים ועיניים טובות.

כשהתנשקנו, היא מילמלה שרק כשהיא מתנשקת איתי היא נהנית מזה.

ומאז לא ראיתי אותה שוב.

השיחות הלכו והתמעטו. התחלפו בשליחות של לינקים ללא מלל ובחילופי מילים שתמיד הסתיימו מהר מדי ובאופן מוזר לדעתי. חשבתי שהיא לא רוצה להיות בקשר, אז צמצמתי את כמות ההודעות ששלחתי.

היא שלחה לי קישור לתיקייה שהכילה תמונות וקבצים שלנו מהזוגיות. עבדתי חודש ארוך בשביל לסדר ולהעלות אליה את כל הזכרונות שלי מהזוגיות שלנו וכשסיימתי כתבתי לה מכתב פרידה והשארתי אותו בתיקייה בלי להגיד לה כלום.

כתבתי לה שהיא יכולה להוריד את הקבצים ולמחוק את הקישור.

חשבתי שאחרי זה, אוכל להגיד שבאמת השארתי אותה חתומה מאחור.

שאלתי אותה אחרי כמה זמן אם היא ראתה את המכתב והיא ענתה שלא. אני לא חושב שהיא קראה אותו עדיין.

 

חזרתי לעולם הדייטים המגעיל ואפילו פגשתי בחורה מקסימה בטיול בפולין ושכבתי איתה והיה כיף.

אבל אף אחת לא התקרבה ללהיכנס לי ללב בשום צורה.

זה נראה שרק הרחקתי מעצמי כל סיכוי להיפתח לזוגיות אמיתית.

הבחורה מפולין ואני נשארנו בקשר טוב. במהלך טיול של שבוע ביחד, היא אמרה לי שנראה לה שאני עדיין תקוע על האקסית שלי. אמרתי לה שלא נראה לי. שזה מאחוריי ודי סגור ואין לי מה להתעסק בדברים שאין לי שליטה עליהם.

 

ואז לפני שבוע, חבר שלי דיבר איתה ואמר שהיא תגיע לאירוע שאנחנו הולכים אליו יחד עם בן הזוג העכשווי שלה.

משברי השיחות הקודמות שלי איתה, הבנתי שזה אותו בחור מאז. שהכיר אותה בחתונה. כבר כמה חודשים טובים שהם מכירים. שהם ביחד.

וחשבתי שאני בסדר עם זה. אבל לא הייתי.

לילה אחרי לילה שכבתי במיטה וניסיתי להבין מה אני חושב ומרגיש. דיברתי עם עצמי והבנתי כמה דברים חדשים.

אחד מהם הוא שבאמת הייתי מאוהב בה לחלוטין. ושהיינו מאוהבים. שלמרות הקצרים בתקשורת, היא אהבה אותי כמו שאף אישה מעולם לא אהבה. ושאני אהבתי אותה בעוצמה שמעולם לא אהבתי מישהי אחרת. למרות הקצרים. למרות הקשיים. למרות הכל. הייתי מאוהב בפעם הראשונה והיחידה בחיי.

וכשניסיתי להבין למה אני כל כך פגוע, למה כל כך קשה לי, הבנתי שאני בודד. שאני לבד. שאני בסדר בחיים שלי, אבל לא טוב לי. אני לא מאושר.

אני תקוע. ועצוב לי.

בשלב הזה התחלתי לבכות.

וכל כך קינאתי בה שמצאה מישהו שיאהב אותה ככה, כמו שהיא, בעוד שאני... לבד. דחוי. לא רצוי.

יצור. כמו שתמיד הרגשתי.

אבל כל הכאב הזה שאני מרגיש, הוא לא קשור אליה בשום צורה. זה לא הוגן לקשר אליה את הרגשות השליליים שבי. זה חרא שלי עם עצמי שאני צריך להתגבר עליו.

לפני שהכרתי אותה, הייתי עצוב כי מעולם לא הייתי מאוהב וכי פחדתי שזה לעולם לא יקרה.

היום, אחרי שאהבתי אותה, אני עצוב כי הייתי מאוהב וכי זה נגמר ומפחיד לחשוב שזה לא יחזור על עצמו.

וכי אני מתגעגע. לכל הדברים היפים שתיארתי פה מקודם.

ועכשיו אני מנסה להתמקד בדברים החיוביים. לדחוף את עצמי קדימה באמצעות היגיון.

אני מרגיש שההיכרות והאהבה שלי איתה הפכה אותי לאדם טוב יותר משהייתי קודם. ואני די מאמין שהזוגיות שלנו גם עזרה לה להפוך לאישה טובה יותר. וזה נפלא. זה מקסים. לחשוב שאולי הייתה לי יד בלהפוך אישה שאני אוהב לגרסה אפילו יותר טובה של עצמה.

וניסינו. באמת שניסינו. ולא, לא היינו מתאימים. אבל כל כך ניסינו וזה היה כל כך חשוב לנו ולקחנו את זה רחוק הרבה יותר משהיה אפשר להאמין שניקח את זה. כי אהבנו. ורצינו באמת להוציא את המירב מזה. לראות אם זה יעמוד במבחנים.

הסברתי לחברים שלי שאני לא חושב שהאהבה שלי אליה תדעך. אהבתי אותה בגלל מי ומה שהיא הייתה, ולמרות שאנחנו כבר לא ביחד, היא עדיין אותה אישה.

אותה אישה נפלאה שאני מעריץ ומעריך. אז איזו סיבה יש לי להפסיק לאהוב אותה?

ואני מנסה לתקן את עצמי ולהבין שהאהבה שלי אליה חייבת להשתנות, כי היא לא לחלוטין אותה אישה. אחד הדברים שהכי אהבתי בה היה איך שהיא אהבה אותי. ו... והיא כבר לא אוהבת אותי ככה. זה כבר לא משהו אמיתי. היא לא הגירסה של עצמה שאני זכיתי להכיר ולאהוב. אז די. תעבור הלאה. תתנתק מהפנטזיה שמבוססת על דברים שהיו ואינם.

כשאהבה מתה, זה מוות לכל דבר.

אני בוכה בשבוע הזה בערך כמו שבכיתי כשאבא שלי נפטר.

כי היה משהו

משהו טוב שאהבתי

ופתאום הוא איננו

ככה, ברגע

ואיך לעזאזל מקבלים את זה? את חוסר האונים? את השבריריות והפגיעות והבדידות?

 

במהלך השבוע הזה ניסיתי לדמיין כל תרחיש אפשרי של המפגש שלה ושלי באירוע. ניסיתי להתכונן לכל סיטואציה אפשרית כדי שאדע איך אני צריך להתנהג ודמיינתי את כל המצבים הרעים שאולי אצטרך להתמודד איתם. שהיא תתחמק ממני. שאני לא אוהב את בן הזוג שלה.

דמיינתי בעיקר דברים רעים. ולצערי, כשניסיתי לדמיין אותה מתנהגת באופן שדווקא גורם לי להרגיש טוב או נוח עם עצמי, כשניסיתי לדמיין איך הערב דווקא עובר באופן חלק ונעים ומושלם, לא יכולתי להאמין שזה מצב מציאותי.

הייתה איזו כאפה מוזרה בהבנה שהאישה הזאת שאני כל כך אוהב ומתגעגע אליה כנראה לא תתנהג באופן שיגרום לי להרגיש יותר בנוח עם עצמי.

וזה החזיר אותי לזכרונות הפחות טובים של הזוגיות שלנו.

וזה כאב.

אבל כנראה שהייתי צריך לכאוב כדי להיזכר.

בסוף החלטתי שהמצב אולי פשוט בהרבה.

כשאראה אותה, אני אתן לה חיבוק ענק. כי אני אוהב אותה. וכי לא ראיתי אותה המון. וכי אני אוהב לחבק אנשים שאני אוהב ושלא ראיתי המון זמן.

ואז אני אדבר איתה כמו שאני מדבר עם כל אדם אהוב שלא ראיתי הרבה זמן.

כמה מסובך זה כבר צריך להיות? זה הרגיע אותי ושימח אותי. שמחתי לדעת שאני הולך לראות אותה ושאני מרגיש בנוח עם האהבה שלי אליה.

 

שלשום בערב האירוע הרגשתי שכל שיחה שלי עם אחרים הייתה רק מצב זמני שבו אני מחכה לפנים שלה שיופיעו בשדה הראייה שלי.

הייתי זומבי. כלפי חוץ הכל היה טוב ורגיל, אבל המוח שלי הריץ רעש סטטי.

עברה שעה ואז היא הייתה שם.

ניגשתי אליה בהתלהבות והרמתי אותה עם חיבוק ענק, ואז המשכתי עם כמה חברים להצטלם וכשחזרתי היא לא הייתה שם.

זיהיתי אותה עם חבר אחר ועם עוד בחור ששיערתי שהוא בן הזוג שלה. נדחפתי לשיחה ועמדתי שם בשקט, לא קשור לכלום. רציתי לדבר איתה ולשאול אותה על הקעקוע החדש שלה אבל לא היה לי טאקט ורק רציתי ליזום שיחה בכל דרך אפשרית.

היא הציגה את בן הזוג וביקשתי לראות את הקעקוע ומהר מאוד היא אמרה שהיא רוצה ללכת להביא משקאות ושניהם הלכו.

הרגשתי נבוך. אני חושב שהיא הרגישה לא בנוח לידי אבל אני כבר לא מתיימר להגיד שאני יודע לקרוא אותה.

המשכתי לדבר עם החבר ואז היא חזרה עם בן הזוג שלה והשיחה זרמה קצת.

הוא היה חמוד ממש. מהר מאוד הבנתי שהוא מזכיר לי את עצמי. משהו במראה שלו ובאיך שהוא מדבר. חוש ההומור שלו.

ובאופן מוזר, אחרי שהערב הסתיים והייתי עמוס באלכוהול, זה גרם לי לתחושה חמימה בלב.

לחשוב שהיא מצאה גירסה אחרת שלי. אחת שאני מקווה שהיא יותר נכונה עבורה. יותר כמוהה. חברים שלי הסכימו שהוא מזכיר אותי ואמרו שלא היה נעים להם להגיד את זה. צחקתי ממש חזק ואמרתי שמעולם לא חשבתי שאני יכול כל כך להיות מרוצה מהעובדה שהאקסית שלי מצאה מישהו שמזכיר אותי. האחרים צחקו מהאושר המתנחם הביזארי שלי.

זה באמת עשה לי טוב, אבל זה עדיין כאב.

הוא ולא אני.

הם ולא אנחנו.

לעולם לא נהיה שוב אנחנו.

אני שמח בשבילה

ואני כואב בשבילי.

אבל זה יעבור. נכון?

 

האירוע הסתיים והלכתי במיוחד כדי להגיד לה ולבן זוג שלה שלום כי הם הלכו לאכול עם חברים במסעדה ליד. היה לי חשוב להיפרד ממנה. קצת התבאסתי כשהבנתי שהיא הלכה בלי להגיד לי שלום, אבל זה היה הגיוני. אמרתי לה שהבחור החדש חמוד ממש, והיא הסכימה. המשכתי לשבת עם עוד כמה חברים ודיברנו והרגשתי יותר טוב משהרגשתי בתחילת הערב, אבל קצת ריחפתי.

הגעתי הביתה והלכתי לישון והתעוררתי בבוקר וניסיתי להרגיש את דפיקות הלב שלי ולא הצלחתי. הלב שלי תמיד פועם חזק. תמיד. אבל בבוקר שאחרי המפגש הזה, לא הצלחתי להרגיש אותו.

היה לי חשוב לשלוח לה הודעה כי בסוף לא דיברנו על כל מה שרציתי לדבר איתה. בכלל, לא דיברנו על שום דבר אישי. רק על דברים כלליים וכחלק משיחה בין כמה אנשים.

שלחתי לה ששימח אותי לראות אותה ושאני מקווה שהמפגש הזה לא הרגיש מוזר לה או לבן הזוג שלה.

היא ענתה לי ב... תודה.

אלופת התשובות הגרועות. מאז ומתמיד.

אני קורא בין השורות ואני משער שזה כן הרגיש לה מוזר, ואני רק רוצה לשאול אותה מה ולמה והאם יש סיכוי כלשהו שנוכל להיות חברים רגילים בהמשך החיים והאם היא בכלל אוהבת אותי כחבר ורוצה שיהיה לי מקום בחיים שלה או שלא או שהבחור מקנא ולכן אי אפשר להיות בקשר או שאני בעבר שלה וזהו ושהגיע הזמן להרפות לחלוטין ו... לא. אין לי זכות לשום דבר מזה. שלחתי לה שיהיה לה סופ"ש נעים.

 

והרגשתי צורך לפרוק.

אז התיישבתי אתמול והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה.

יצאו ממני לא מעט דמעות במהלכו. כשהתעמתי עם הזכרונות ועם הגעגועים.

והתפרצתי בבכי כשדיברתי על זה עם תמי.

ובכיתי כל פעם שהשמעתי לעצמי את השיר Lovesong ברקע. ומיררתי בבכי כשניסיתי לנגן ולשיר אותו לפני השינה.

ואני בוכה עכשיו כי אני מוצף רגש וזה מחרפן אותי.

 

אני עצוב, ולא נראה לי שזה ישתנה עד שאמצא מישהי לאהוב איתה כמו שאהבתי... כמו שאהבתי איתה.

נשארה לי עוד שאלה אחת שחשוב לי לשאול אותה, כי אני באמת לא מבין.

אם יהיה לי אי פעם מקום בחיים שלה

או שמבחינתה אני חלק מהעבר, וזהו.

אם חברים שלי יאשרו לי, יגידו שזה בסדר, אשאל אותה ואמשיך עם החיים שלי.

 

מצחיק שרק לפני חודש בערך מחקתי את המילה "בטט" מהמילון שלי בטלפון. זה קרה בעקבות כתיבת המשפט "אני אוהב אותך" שאחריו המקלדת הציעה להוסיף את המילה "בטט". המילה השנייה שהייתה מוצעת אחרי המילה "בטט" הייתה שוב "בטט" ואז "בטט בטט", כי כשאהבתי ולא ידעתי מה לכתוב מבלי שזה מביך הייתי כותב לה "בטט בטט בטט בטט בטט".

אז מחקתי אותה.

ורק בשבוע האחרון אני מתחיל לבקש מפייסבוק שלא יראה לי מה קורה איתה.

לא את התמונות המהממות שלה, ולא את הקעקוע החדש שלה, ולא את השיחות עם החברות על הטיסה הבאה שלה ודי די תפסיק תקלוט את הרמז פייסבוק עברה שנה.

 

אני מנסה להיזכר שיש סיבה שקוראים לזה אקס.

כי זהו, עשיתם איקס. ניסיתם ולא עבד וסימנתם על זה איקס ועכשיו ממשיכים הלאה.

עד שמגיעים ל-V.

זה לא קל. בטח לא כשזה לבד.

אבל אחרי השבוע הזה, נראה שהשנה האחרונה הייתה שנה של הדחקה. של לשים את השם שלה בצד, תלוי באוויר, לא מחוק.

וסופסוף אני מרים את העט ומשתמש בה. קו קו. לאט לאט. עד שהאיקס יהיה שם, מול הפנים שלי, מעל השם שלה ושלי ביחד.

סימן ברור וודאי שאני יכול וצריך להשאיר את זה בעבר ולהמשיך הלאה.

 

אני באמת רוצה לדעת שטוב לה.

ואני רוצה להצליח להמשיך הלאה

למרות שאני אוהב אותה.

ונראה לי שעכשיו הכל כתוב.

איזה מוזר זה שהכל כתוב.

 

[The Cure - Lovesong]

נכתב על ידי , 11/11/2017 14:08   בקטגוריות מאורעות חיי, מנבכי הוורוד והאדום  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Dragon 18 ב-15/11/2017 02:32




83,276
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , האופטימיים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDragon 18 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dragon 18 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ