לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה


"לעולם אל תשפוט ספר על פי כריכתו. שפוט אותו על פי התמונות היפות שבפנים" - נו הזה עם הראסטות שקופץ. (ולא, לא הייתה לי חברה שקראו לה סופיה. אני עובד על זה.)

Avatarכינוי: 

בן: 30

Skype:  dragon_18_18 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2019

זיכרונות בקופסת נעליים


בשעת לילה מאוחרת, כשאני נוהג את הנסיעה הקצרה מהמקום שהיה פעם הבית שלי ושהוא כבר לא הבית שלה אל המקום שמעולם לא באמת הרגיש לי כמו הבית שלי, זה הזמן שבו מתעוררים הבזקי המחשבות עליה. ולפעמים איתם, כמו שקרה בנהיגה הלילה, גם הדמעות.

 

הלילה, בין הבזקי זיכרונות נעימים פחות ונעימים יותר, קיבלתי סטירה צורמת. התחוור לי שזהו. כל מה שנשאר ממנה הוא הזיכרונות שאצלי בראש.

ואין לי שום יכולת לעשות משהו שישנה את זה.

כמו אחד מהאנשים האלו שנכנס להם מוט ברזל לראש ומאז אין להם יכולת לייצר זיכרונות חדשים.

מוט ברזל קטן, כירורגי ומדויק, שנכנס לחלק בראש שמאפשר לי לייצר זיכרונות חדשים עם אמא.

וכל החלקים האחרים במוח עומדים סביבו, מסתכלים בצער ומרחמים עליו. מודעים טוב טוב לאובדן הכבד.

 

זה מה שנשאר.

כמה זיכרונות בקופסת נעליים, מונחים בה במסודר וממלאים אותה בדיוק עד הכיסוי העליון.

קופסה קטנה ומלאה עד אפס מקום שאומרת בבירור: "את אלה לא מייצרים יותר".

אין צורך בקופסה גדולה יותר.

הרגעים היפים.

המעצבנים.

החיבוקים והנשיקות והליטופים.

הריבים, התסכול וחוסר הטאקט.

הדברים המוזרים שהיא הייתה עושה.

כמה שאהבה לטייל.

איך שאהבה לדבר עם כולם ולקבל תשומת לב.

סתם לשבת בבית על הספה ולראות סרט ביחד.

השעות האחרונות בבית החולים.

השיחות שלנו בנסיעות הממושכות אחרי ארוחות החג.

לא עוד.

 

וזה מרגיש כאילו זה חלק גדול מהכאב שמורגש כשמאבדים משהו.

העובדה שאי אפשר להמשיך לחיות את זה שוב.

כמו האובדן של הנעורים, או של אהבה, או של תקופות יפות אחרות בחיים.

ההבנה שאת הרגעים האלו, התחושות האלו, אי אפשר לייצר יותר.

כל מה שנשאר זה זיכרונות.

חפצים חסרי תועלת שזרוקים במוח.

וכל מה שאפשר לעשות איתם עכשיו זה לתת להם לצבור אבק, ואולי, במקרה הטוב, להשוויץ בהם לפעמים.

 

אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם הזיכרונות האחרונים שלי ממנה היו שמחים יותר. נעימים יותר. לא סבל וכאב ובתי חולים וגסיסה שהדחקתי בגסות, אלא חוויות משמחות וצחוק וחיוכים. כי היו לה חיים יפים, חיים מגוונים, והיו לה ולנו הרבה זיכרונות טובים, רק שהסוף טומא באווירה כללית עכורה שכזו.

ואם זה היה אחרת? אם היינו שמחים ומאושרים ונהנים, ואז היא הייתה מתה? האם הזיכרונות האחרונים השמחים האלו היו הופכים את האובדן לקל יותר, או דווקא גורמים לי להתגעגע אליה יותר אחרי התקופה היפה שלנו ביחד?

אני נוטה להאמין שהאובדן היה ככה קל לי יותר.

אבל היי, זה אני. הבחור שאוהב סרטים עם סופים יפים.

 

אני מתגעגע אליה.

מדהים איך רק המשפט הפשוט הזה סוחט ממני כמה דמעות טובות מכל עין.

 

ובחיי שהגיע לה סוף טוב.

ואם לא טוב, אז לפחות בוודאות יותר טוב משקיבלנו.

נכתב על ידי , 8/1/2019 01:27   בקטגוריות מנבכי הוורוד והאדום  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-8/1/2019 10:42
 





84,727
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , האופטימיים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDragon 18 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dragon 18 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ