לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה


"לעולם אל תשפוט ספר על פי כריכתו. שפוט אותו על פי התמונות היפות שבפנים" - נו הזה עם הראסטות שקופץ. (ולא, לא הייתה לי חברה שקראו לה סופיה. אני עובד על זה.)

Avatarכינוי: 

בן: 30

Skype:  dragon_18_18 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2019

מחשבות על אמא


בשבוע שעבר מצאתי דף נייר שאמא שלי כתבה עליו בנוגע לטיפול במחלת הסרטן שלה. דף מוכתם ומלוכלך, כתב גדול בעט מכסה את כולו.

אני לא יודע מתי היא כתבה אותו. אין תאריך ומעולם לא נתקלתי בו קודם. אני אפילו לא מבין איך פספסתי אותו עד עכשיו, בהתחשב בזה שכבר עברתי על כל הניירת בבית בערך שלוש פעמים. מחשבות על רוחות רפאים מתגנבות לי לראש.

אין לי מושג אם התייחסה שם לטיפול הראשון שהתחילה, או השני, או השלישי. מהכתוב, יש לי נטייה להאמין שהדף נכתב ממש בתחילת הדרך, לפני תחילת הטיפול הכימותרפי הראשון. לפני בערך שנתיים וקצת.

בדף כתבה ברשימה קצרה, תמציתית, רשימות רלוונטיות לאחד משני המצבים - אם הטיפול מצליח, או נכשל. וזה לשון הכתוב:

 

טפול מצליח

  1. זוכה לנכדים בע"ה.
  2. "נכה" (קצבה + מסים + בטוח + חנייה + משכנתאות)
  3. גראס רפואי (?)
  4. ירידה במשקל !!!
  5. תמיכה ואמפתיה.
  6. חיים ללא חשבון + טיול של אחרי צבא, "ברנינג מן".

נכשל

  1. מוות (מה זה?)
  2. אוניברסיטה
  3. תחיית המתים (אם יצליחו לקבץ את כל האברים שלי.)
  4. גלגול נשמות (לא מקנאה בילדי)
  5. צריכה לשוב ולסדר את הבית.
  6. לא אזכה לראות את הרכבת הקלה בת"א בפעולה.

 

כשהראיתי את הדף לבת הזוג שלי, היא אמרה משהו נכון. שכל סעיף פה מעיד על אספקטים קטנים של החיים של אמא שלי, כשבכל אחד מהם יש סיפור.

וכשהסתכלתי שוב על הכתוב, הבנתי כמה היא צודקת. מה היה חשוב לה בחיים. במה האמינה. חוש ההומור שלה.

כל כך הרבה מאמא שלי ברשימה קצרה ותמציתית...

ברגעים כאלו אני חושב על הסרט Me and Earl and the Dying Girl, שהסתיים בגחמה שהמתים משאירים אחריהם סיפורים שהיו נסתרים עד היום ושאפשר באמצעותם לגלות אותם כל פעם מחדש. הקלישאתיות הורגת אותי, אבל כמה שזה מתסכל, זה כל כך נכון.

הבית הזה של אמא, שבו אני יושב וכותב עכשיו, עוד מלא סיפורים עליה. תמונות וסרטוני וידאו. חפצים ששמרה. זיכרונות שכתבה.

כל כך הרבה דברים שבאמצעותם אכיר את אמא שלי באופן אחר משהכרתי אותה עד היום.

ולצערי, דברים שלעולם לא אוכל לדבר איתה עליהם.

 

כשאני חולם עליה, פשוט יש לנו עוד זמן. היא עדיין חולה, אני יודע שהמחלה תהרוג אותה, אבל היא חיה. ויש לנו זמן לדבר. יש לנו זמן להיפרד.

בחודשים האחרונים לחיים שלה, בחרתי להילחם בכל הכוח. לא הייתי מוכן לקבל את חוות הדעת של הרופאים שהיא גוססת. איך זה הגיוני שהיא גוססת אם הסריקות מראות שהגידול לא גדל? אם היא צלולה ועובדת בגינה כמעט כל יום?

בשבוע האחרון שלה בחיים עדיין אמרתי, אל תדאגי אמא, תקבלי הזנה כמה ימים, תתאוששי, ואז נתחיל לעשות כושר בבית, ואיתו תעלה מאסת השריר ויחזור התיאבון. והאמנתי בזה. האמנתי בזה לחלוטין. רק יום או יומיים לפני שהיא נפטרה, כשהרופאים אמרו שנותר רק להפנות אותה להוספיס, וכשחבר טוב שלומד רפואה אמר שכדאי לי להיפרד ממנה, רק אז חזרתי אליה הביתה אחרי שהשארתי אותה בבית החולים, נשכבתי במיטה שלה ומיררתי בבכי. פחדתי, הרגשתי לכוד ושאין יותר מוצא, אבל עדיין לא הייתי מוכן להאמין שזהו.

לא יכולתי מצד אחד לקוות לשיפור ומצד שני לקבל את המוות שמעבר לפינה. אז בחרתי להאמין רק באחד מהשניים, והתעלמתי מהשני לחלוטין. עם כל היתרונות והחסרונות שהיו בכך.

אמרתי לה אינסוף פעמים כמה אני אוהב אותה וכמה היא יקרה לי.

אבל בגלל שלא הייתי מוכן לקבל את המוות, לא זכינו להיפרד.

היא מתה דקות בודדות לפני שרצתי במסדרון המחלקה שבה שהתה.

 

אז בחלומות שלי, זה מה שיש לי. זמן שבו אני מקבל את המוות שלה, לפני שהוא מסתער עלינו.

זמן שבו אנחנו יכולים להיפרד.

אבל גם שם, בחלומות, אנחנו לא באמת נפרדים. רק מדברים.

ואז אני מתעורר.

 

הרבה השתנה מאז שאמא נפטרה.

מה אני אומר? הכל השתנה מאז שאמא נפטרה.

ולמעט האובדן הקשה, הרבה דברים השתנו לטובה. אחד מהם הוא שאחותי התחילה לצאת עם בחור שמשמח אותה.

באחת משיחות הרכב שלנו, אחותי סיפרה לי שבוקר אחד כשהתעוררה אצלו, הוא סיפר לה שחלם על אמא שלנו.

הוא מעולם לא פגש אותה, רק שמע עליה סיפורים, ובחלום שלו היא רקדה למרגלות המיטה שלהם, מאושרת, והתעלמה לחלוטין מכל ניסיון שלהם ליצור איתה קשר.

אחותי אמרה שהחלום הזה מאוד הפתיע אותה וריגש אותה, ושזה נשמע מאוד מתאים לאמא. היא שמחה לדמיין שאיכשהו, אמא באמת ממשיכה להתקיים בינינו, רוקדת מאושר ולא שמה זין על אף אחד.

כשסיפרה לי את זה, בכיתי וחייכתי.

זה באמת מתאים לה, וגם אותי משמח לדמיין את זה.

 

לפני שבועיים נסענו לכפר פלשתיני בשומרון כדי למסור בגדים וחפצים של אמא למשפחה פלשתינאית שאמא הייתה מאוד קרובה אליה.

היא אהבה להגיע לכפר בגלל המחירים הזולים שם וכי תמיד הוקסמה מתרבויות אחרות, ואיכשהו התיידדה עם גבר שניהל שם מסעדה והפכה להיות חברה קרובה שלו ושל המשפחה שלו. הם מאוד אהבו אותה והיא הייתה מגיעה אליהם כמעט כל שבוע עם בגדים וחפצים למסירה. הגבר אפילו הגיע במיוחד לבית החולים, עם אישור מעבר והכל, רק כדי לבקר אותה כשחלתה.

חשבנו שזה יהיה נחמד להביא להם את כל החפצים שנשארו למסירה מהבית שלה, וכך עשינו.

הגענו לשם וזה היה די מביך. לא היה לנו ממש על מה לדבר, או אפילו איך. הילדים של המשפחה היו היחידים שידעו לדבר בעברית, וגם היא הייתה שבורה מאוד.

פתחו לנו שולחן וישבנו שם כמעט שעתיים. ניסיתי בכוח ממש לחשוב על נושאים לשיחה. זיכרונות מאמא, בעיקר. לא הרגשתי בנוח ורק חיכיתי שיעבור מספיק זמן כדי שנוכל לתרץ סיבה לצאת משם.

האמא של המשפחה אמרה שאני מאוד מזכיר אותה, עם התנועות והצחוק שלי. זה חימם לי את הלב.

אני חושב שמבחינת אמא, המשפחה הזו הייתה עבורה המשפחה שאחותי ואני לא הספקנו להביא לה.

או, ליתר דיוק, הנכדים שאחותי ואני לא הספקנו להביא לה.

כשאחותי החזיקה את אחד התינוקות של המשפחה (3 בנות ו-4 בנים, ישמור אללה), האמא, הדודה והאחים צחקו ואמרו משהו על אמא ועל אחד הילדים, וחזרו שוב ושוב על הביטוי "מצח מצח תיש".

הייתי צריך דקה כדי להיזכר מאיפה אני מכיר את הביטוי הזה.

בעבר, אמא סיפרה לנו על משחק שמבוגרים היו משחקים עם תינוקות. בגדול זה להגיד "מצח, מצצצצחחח.... תיש!" ואז לתת נאגחה קטן לתינוק.

מסתבר שכל פעם שאמא הייתה מגיעה לבקר את המשפחה, הייתה משחקת את המשחק הזה עם התינוק.

כל כך הרבה פעמים, למעשה, שהמשפחה כולה הכירה את המשחק, והזכירה לי עוד זיכרון נשכח מהחיים של אמא שלי.

אני תוהה לעצמי על מה דיברה איתם כשהיו נפגשים.

מה היה המקום שלהם בחיים שלה.

ומקווה, לפחות, שדרכם הצליחה להרגיש כמו הסבתא שתמיד רצתה להיות ושמעולם לא הספיקה.

 

באותו ערב הטלפון שלי צלצל. המסך הראה שאמא מתקשרת אלי.

זה היה קצת משונה אבל הטלפון של אמא עדיין אצלי אז שיערתי שאולי שכחתי אותו איפשהו. מסתבר שבחפצים הישנים של אמא שמסרנו למשפחה היה גם טלפון ישן עם כרטיס SIM נוסף של המספר שלה... בצד השני של הקו היה האבא של המשפחה, ששאל אם אפשר להשתמש בכרטיס. הסברתי שזה לא יעבוד כי אני משתמש במספר של אמא ועדיין מקבל הודעות ושיחות, והוא הבטיח לי שיגזור אותו.

יכול להיות שהטלפון הזה שקיבלתי מ-"אמא" הוא נקמה קוסמית על הפעם ההיא שעניתי לבת-דודה שלי באימוג'י של לב מהטלפון של אמא, אחרי ששלחה לה הודעת געגועים סנטימנטלית ליום ההולדת שלה אחרי שנפטרה.

חשבתי שבזה נגמר הסיפור, עד שלפני כמה ימים קיבלתי הודעה שחבילת הגלישה של הטלפון של אמא עומדת להסתיים...

וככה מצאתי את עצמי מתקשר שוב לאמא שלי.

צלצול אחד וצלצול שני, ואמא עונה לי. היא נשמעת כמו ילד ערבי, וכשאני מבקש לדבר עם האבא של המשפחה היא עונה "אההה, אורי!" ומעבירה את הטלפון לאבא שלה.

ביקשתי שוב שלא להשתמש בטלפון והוא אמר שהילדים השתמשו בו קצת לאינטרנט, ושאחרי היום הוא יגזור אותו.

הודיתי לו, סיימנו את השיחה והתקשרתי לחברת הסלולר לבטל את הכרטיס, ליתר ביטחון.

מצחיק לחשוב שזה גלגול הנשמות של העידן החדש. פחות הנשמה שלנו ויותר החפצים שהיו שלנו.

שאמא שלי, במקום להמשיך לחיות שוב כנשר או איילה בטבע, התגלגלה באמצעות הטלפון שלה והפכה להיות ילד ערבי שעונה בצד השני.

אני מקווה שהיא לא מאוכזבת.

 

החלטתי לאחרונה שבכיתי מספיק על אמא.

שמכאן והלאה, כמעט 8 חודשים אחרי שנפטרה, אין לי סיבה יותר להמשיך לבכות כשאני נזכר בה.

אני רק צריך להתרחק מהמחשבות העצובות, על השנים האחרונות שבהן לא היה לה כסף, או על השבועות האחרונים שבהם סבלה, או על הימים האחרונים בבית החולים.

אני צריך להתרחק מזה ולהתמקד בחלקים היפים שהיו בחיים. ובכל המתנות שקיבלתי ממנה. על החיים שהותירה אחריה.

אני שלם עם ההחלטה שלי, ומתחיל ליישם אותה כמה שרק אפשר.

זה עדיין לא עוצר אפילו לרגע את הדמעות כשאני כותב מתוכי את הזיכרונות הכואבים.

אבל יחד עם זה, עם כל מילה שנכתבת, כל דמעה שזולגת לרצפה, אני מרגיש כאילו אני חותם את הזיכרונות העצובים במילים הכתובות, ומשאיר אותם שם.

 

שיהיה לנו שבוע טוב.

 

פילו

נכתב על ידי , 17/2/2019 10:18   בקטגוריות מאורעות חיי, מנבכי הוורוד והאדום  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תמו'ש ב-18/2/2019 19:37
 





84,843
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , האופטימיים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDragon 18 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dragon 18 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ