לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳”׳×׳™׳™׳©׳‘׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים כג: יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק


מזמור כג נכתב מנקודת מבטו של טלה, הבוטח ברועהו שיגן עליו, ידאג לכל מחסורו, יביא אותו אל האחו האיכותי, ישקה ויאכיל אותו. יחסי הטלה והרועה הם מטאפורה ליחסי המשורר ואלוהיו.

 

יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי... שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

 

במה, אם כן, מותר האדם מן הבהמה? בראש ובראשונה במילים: "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק". המשורר אינו מסתפק בסיפוק צרכיו הגופניים, ואף לא ברוגע של נאות הדשא. הוא מחפש דברים אחרים לגמרי; הוא רוצה לנהוג בדרכי צדק. ציפייתו מן האלוהים, היא להנחות אותו ולספק לו את הכלים והידע כדי לנהוג בצדק.

 

****

 

חילי טרופר, אפרת דגני ואסף בנר, הקימו בירושלים, בראשית העשור הקודם את עמותת "שכן טוב"; עמותת צדקה שעסקה במתן בסתר לעניים, בדאגה לצרכיהם כמו מזון לשבת ולחג.

 

מתוך פעילות החסד הזאת, נחשפו השלושה לעוני המחפיר בחברה הישראלית. הם הגיעו למסקנה שאין די בפעילות של צדקה וחסד, עם כל חשיבותה הרבה, אלא יש להתמודד עם הגורמים לעוני הזה, עם עוולות החברה, וחוסר הצדק הקיים בה.

 

כאבה להם במיוחד השתיקה הקיימת בקרב הציבור שאליו הם משתייכים, הציבור הדתי לאומי, לנוכח המציאות הזאת. הם ראו שבקרב ציבור זה קיימת נכונות גדולה מאוד להתנדב, להירתם ולתרום לצרכי צדקה, אך קיימת אדישות והימנעות מעיסוק בצדק.

 

הם הקימו עמותה שתפעל למען צדק חברתי. כמה מחשובי הרבנים בציונות הדתית נרתמו לסייע להם, ובהם הרבנים יובל שרלו, רא"ם הכהן, יעקב אריאל ואבי גיסר. מתוך פרסומיהם: "איה קולה המוסרי חברתי של המסורת היהודית? האמנם ייתכן שלדת ישראל ולתורת חיים אין מה לומר בנושאים דוגמת הסדרי פנסיה, תנאים סוציאליים, זכויות העובד... תורתנו תורת חיים היא. פירושה של 'תורת חיים', שנותנת היא דעתה לא רק למצוות שבין אדם למקום... אלא גם לחובות וזכויות שבין אדם לחברו ולחברתו: חובות האדם וזכויותיו, צדק סוציאלי".

 

בין פעילויותיהם המשמעותיות ביותר היה תו התקן החברתי – מעין תעודת כשרות שהם העניקו לעסקים בירושלים, על פי עמידתם במצוות שבין אדם לחברו, כמו נגישות, שכר הוגן לעובדים, העסקה נאותה ועוד.

 

הם הפכו את צום יז בתמוז ליום העצרת השנתית שלהם, מתוך רצון להתריע על הקשר בין עוולות חברתיים לסכנת חורבן. הם ערכו מספר עצרות כאלו בירושלים, ולאחר שנים אחדות הזמנו אותם לערוך את העצרת בגולן, ביום עיון שערכנו בנושא צדק חברתי ביהדות.

 

שמה של העמותה לקוח מן המזמור: "בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק".

 

****

 

"נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב", כותב המשורר. אלוהים ישיב את נפשו הסוערת לרגיעה.

 

וביאליק כתב ב"ברכת עם":

 

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

 

כאן, החלוצים הציונים הם שישובבו את נפשו הנלאה של העם היהודי הגולה.

 

****

 

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי.

 

הפסוק הזה מדבר בשבח האמונה. האמונה מעניקה לאדם כוחות ואומץ, עד כדי היכולת ללכת בביטחון בדרכים מסוכנות, או לקיים פעולות מסוכנות; האמונה היא המענה לפחד המשתק.

 

הדבר נכון לא רק באשר לאמונה באלוהים, אלא גם לאמונה ברעיון ובדרך. זו האמונה המוליכה חלוצים ולוחמים לתעוזה, לנטילת סיכונים, לבצע פעולות בלתי רציונליות, מתוך אמונה פנימית יוקדת, שהן הדבר הראוי.

 

בשיקול רציונלי טהור, צדק ז'בוטינסקי כאשר קרא לקפל את תל חי ויישובי אצבע הגליל ערב מאורעות יא באדר תרפ. אולם זו רציונליות של ראש קטן, רציונליות של ראייה לטווח קצר. צדקו מנהיגי תנועת העבודה שהתעקשו על עמידת היישובים. הם צדקו בראיה נועזת, נוטלת סיכונים, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון – אמונה המזריקה אומץ ללב המאמינים. הם צדקו בראיה לטווח רחוק, לא רק בעיצוב גבול הארץ, אלא לא פחות מכך, בעיצוב נפשה של האומה.

 

אמר ברל כצנלסון באותו דיון היסטורי: "אכן, בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה מלהבטיח ניצחון... כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש 'מעשיוּת' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב [את תל חי, מטולה וכפר גלעדי] ויש מעשיוּת אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

 

****

 

הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי", הוא פסגה של אמונה. אולם הוא עשוי לשמש השראה גם לביטוי של כפירה.

 

יש דרכים שונות לכפירה. יש כפירה בעצם קיומו של האלוהים. ויש כפירה המקבלת את קיומו, אך כופרת בצדקתו. ויש כפירה בהשגחתו. כפירה כזו באה לידי ביטוי בשירה של רעיה הרניק "הלוך אלך בגיא צלמוות", מתוך ספרה "שירים לגוני", לאחר נפילת בנה גוני הרניק, מפקד סיירת גולני, בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה.

 

הָלוֹךְ אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת

וְאִירָא רַע

וְאַתָּה אֵינְךָ עִמָּדִי

כְּתָמִיד

-בְּמָקוֹם אַחֵר.

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ

אֵינָם לְנַחֲמֵנִי

וּמֵי הַמְּנוּחוֹת

כְּתָמִיד

- בְּמָקוֹם אַחֵר.

מָטוֹס בּוֹדֵּד בִּפְאַת הָאֹפֶק

אַתָּה

בְּמָקוֹם אַחֵר.

 

אלוהים אינו פוסע לצדה, הוא נוטש אותה, הוא במקום אחר.


****

 

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

 

פסוק זה הוא השראה לשמו של מושב רוויה בעמק המעיינות, מדרום לבית שאן. המושב, של תנועת הפועל המזרחי, הוקם ב-1952, ואוכלס בעולים מעיראק ומרוקו, והוא אחד מארבעת יישובי ביכורה.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 23/3/2017 00:04   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חינוך, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תפארת ההתיישבות הקיבוצית


הופתעתי לקרוא את גילוי הדעת של חברים בקיבוצי הקבה"א לשעבר נגד קיום ועידת התנועה הגולן. יותר מכל נדהמתי מהאנכרוניזם, מחוסר הרלוונטיות של החותמים. הם כל כך מנותקים מן המציאות, שאין להם אפילו מודעות עצמית מינימלית להבחין עד כמה מכתבם פאתטי.

 

החותמים מנסים לכפות את עמדת המיעוט השמאלי הקיצוני בקבה"א על התנועה הקיבוצית כולה. את מה שהם לא הצליחו למנוע בתנועתם בזמן אמתי, הם מנסים להחיל רטרואקטיבית על התנועה הקיבוצית כולה.

 

ההתיישבות בגולן היא מפעל ההתיישבות המרכזי של התנועה הקיבוצית בחמישים השנים האחרונות. מפעל זה הוקם לאחר כמעט עשרים שנות קיפאון, שבהן התנועה הקיבוצית לא הקימה כמעט אף יישוב. מלחמת ששת הימים חוללה שינוי, שבא לידי ביטוי בהתיישבות בבקעת הירדן, צפון ים המלח ובעיקר בגולן. נכון, יש פער גדול בין הכוונות להקמת עשרות קיבוצים גדולים לבין ההצלחה להגשימן בפועל. אולם מה שהוקם, הוא פאר ההתיישבות הקיבוצית מאז הקמת המדינה.

 

ההתיישבות בגולן נועדה לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל באמצעות התיישבות, כמיטב מסורת הציונות המעשית, שהתנועה הקיבוצית הייתה נושאת הדגל שלו. 12 יום לאחר מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הקיבוץ המאוחד על "ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבות במרחבים המוחזקים בידי צה"ל, החיוניים לביטחונה ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה". גם איחוד הקבוצות והקיבוצים נרתם למפעל ההתיישבות. בעוד הקבה"מ הקים גוש קיבוצים בצפון הגולן, הקים האיחוד גוש בדרום הגולן. כתב על כך מוקי צור בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם": "ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גיאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתד במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית". עם איחוד התנועות, אימץ התק"ם את הדרך הזאת, וכך החליטה מועצת התק"ם בנצר סירני בדצמבר 1980: "הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ריבונות ישראל בגולן היא ערובה לביטחון ושלום. ... מועצת התנועה הקיבוצית המאוחדת תובעת פעילות מצד הממשלה ומוסדות התנועה הציונית להמשך הפיתוח והאכלוס של רמת הגולן... התנועה הקיבוצית המאוחדת תומכת ותפעל להחלת החוק, המנהל והמשפט הישראלי בגולן".

 

והקיבוץ הארצי? גם הקיבוץ הארצי התיישב בגולן, והקים את גשור ונטור. חותמי המכתב נאחזים ב"נוסחת גשור" על פיה "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום". לכאורה, ניתן להבין זאת כהקמת יישובים בגולן ובעת ובעונה אחת תמיכה בנסיגה מהגולן. אבל כל מי שמבין משהו בהתיישבות, יודע שאין לכך שחר. אף אחד לא מקים יישובים כדי לעקור אותם. עובדה – מתנגדי הקמתם של שני הקיבוצים, התנגדו להחלטה על אף אותה נוסחה. עובדה, גם תומכי הקמתם של גשור ונטור לא התיישבו ביו"ש ובבקעת הירדן. אבל הם יזמו הקמת קיבוצים בגולן, כדי לעצב באמצעותם את גבול הקבע של ישראל, שיכלול את הגולן בשטחה, בהתאם להשקפת עולמם.

 

אז מה היא אותה נוסחה? בסך הכל גשר של מילים בין תומכים למתנגדים כדי להשקיט רעשים ולמען שלום בית. מה אומרת הנוסחה? שום דבר. אפשר לפרש אותה כנכונות לנסיגה. אפשר לפרש אותה כהתיישבות למניעת נסיגה, למאבק נגד נסיגה, אך התחייבות לכבד כל החלטה של המדינה על נסיגה (ויש לזכור שעל פי חוק יסוד משאל עם, רק במשאל עם ניתן להחליט על נסיגה מהגולן). ואני מפרש אותה, כאמירה שההתיישבות היא מעשה של שלום, בעוד עקירת יישובים היא מעשה איבה ואלימות, ולכן מובן מאליו שההתיישבות אינה ולא תהיה מכשול לשלום.

 

אבל האמת היא שאין שום משמעות לאיזו נוסחה ישנה ועבשה, שכבר מזמן אבד עליה כלח, ובוודאי שאין היא עומדת מול מפעל התיישבות קיבוצי חי ותוסס, שחיים בו כבר בני שלושה דורות והוא נמצא בעשור החמישי שלו.

 

מאז שהקבה"א קיבל את נוסחת גשור, קרו כמה דברים במדינת ישראל. הגולן סופח לריבונות ישראל. חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסוריה וסוריה סירבה להצעה. סוריה התפרקה והתפוררה ואינה קיימת עוד. ואפילו שינוי גלובלי אסטרטגי – הקיבוץ הארצי התאחד עם התק"ם והוקמה התק"צ. ממש מגוחך לנופף היום בנוסחה הזאת.

 

אגב, הקיבוץ הארצי לא הקים רק את גשור ונטור, אלא גם את שניר. נכון, רמת הבניאס עליה הוקם הקיבוץ הייתה חלק משטח א"י המנדטורית ולכן חלק בצד הישראלי של "הקו הירוק", אולם הסורים השתלטו על השטח באלימות בשנות החמישים. לאחר מלחמת ששת הימים הקיבוץ הארצי הקים את שניר, תחילה כהיאחזות נח"ל, כבר בספטמבר 1967. נכון, בעיני הקבה"א זאת הייתה התיישבות כשרה מבחינה פוליטית, אך לא כן מבחינת הסורים. עמדתם של הסורים במו"מ הייתה נחרצת – קווי 4 ביוני 1967, כלומר עקירת שניר.

 

הגולן הוא ישראלי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהעובדה הזאת בלתי הפיכה. יש קומץ סרבני התפכחות, או כאלה שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה "טעיתי", שעוד מתכחשים לה. חבל.

 

במלאת יובל להתיישבות בגולן, אך טבעי שוועידת התנועה הקיבוצית תעלה לגולן ותחגוג יובל שנות התיישבות. אני שמח במיוחד על החיבור בוועידה, בין עין גב והגולן, ובין ציון 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. אלה שני מפעלי התיישבות ציונית שעיצבה את גבולה של ישראל. חלוצי עין גב קמה בקדמת כינרת, במטרה להיות חלוצי ההתיישבות בגולן, אך לאורך שנים התקיימו בבדידות מזהרת, ובשנות השליטה הסורית בגולן הם היו, כמו כל יישובי הגליל והעמקים, יעד לתוקפנות הסורית. עם שחרור הגולן, שוחררו גם עין גב ושאר יישובי העמק מאימת לועי התותחים הסוריים. היום, בהביטם מעלה, הם רואים לנגד עיניהם את אורות יישובי הגולן, ובהם הקיבוצים; הממשיכים האמתיים של מפעל חייהם. 

נכתב על ידי הייטנר , 22/3/2017 15:53   בקטגוריות הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: רק על עצמי לספר ידעתי


רק על עצמי לספר ידעתי / חוה אלברשטיין ודני גרנות

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.3.17

 

בקרוב יונפקו שני שטרות חדשים, עם דיוקנאותיהן של שתי משוררות דגולות, הגדולות ביותר בזמר העברי, רחל בלובשטיין ולאה גולדברג. לכבוד אירוע זה, הקדשנו לפני שבועות אחדים את הפינה ללאה גולדברג, שתעטר את השטר בסך מאה ₪, והשמענו את שירה "את תלכי בשדה". היום נקדיש את הפינה לרחל המשוררת, שתעטר את השטר בסך עשרים ₪.

 

השיר שנשמע הוא "רק על עצמי לספר ידעתי". את השיר כתבה רחל ב-1930, שנה טרם מותה ממחלת השחפת, בטרם עת, בגיל 41. בשנותיה האחרונות חיה רחל בחולי ובעוני בעליית גג בתל אביב, ושם היא כתבה את היפים בשיריה. "רק על עצמי לספר ידעתי" נקרא כך על שם שורתו הראשונה, כמקובל בשירים שמחברם לא העניק להם כותרת. השיר התפרסם בספרה של רחל "נבו", שיצא לאור שנה לאחר מותה.

 

הביטוי "צר עולמי כעולם נמלה" שגור בשפה העברית, לרוב לא בגוף ראשון, כביטוי לצרות אופקים של מישהו. ויש בכך החמצה בהבנת השיר.

 

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" נאמר בספר משלי, ללמֶדְךָ שהנמלה אינה ביטוי של גנאי, אלא סמל לחריצות, עמלנות ואלטרואיזם.

 

בחלקו הראשון של השיר מדמה עצמה רחל לנמלה. זהו ביטוי של ענווה, של צמצום עצמי, אך לא של ביטול עצמי, ובוודאי שאין היא מציגה את עולמה התרבותי והרוחני, את רוחב אופקיה, כשל נמלה. כמו הנמלה, גם היא נושאת על כתפיה מסע כבד ורב, כבד מכתפה הדלה.

 

רחל היא אדם שאפתן, היודע להציב לעצמו מטרות בחיים, השואף אל הצמרת. אולם כמו נמלה המנסה לטפס ויד ענקים זדונה ובוטחת, חוסמת אותה, מכשילה אותה, מחזירה אותה לנקודת ההתחלה – כך גם היא; דרכה אל הצמרת היא דרך מכאוב ועמל, אך איזו התערבות חיצונית, של יד ענקים זדונה ובוטחת ומתבדחת על חשבונה; שמה לאל את שאיפותיה.

 

רחל החולה במחלה חשוכת מרפא, בערוב ימיה, מבינה שכבר לא תצליח לממש את חלומותיה ומאווייה, ועל כך השיר העצוב. בתיאור הזה מסתיים הדימוי לנמלה.

 

מכאן – היא לבדה. לבד היא נאלצת להתמודד עם יד הענקים. כל אורחותיה הם בצל הכוח הנעלם הזה, החוסם אותה. חייה הם כאב ופחד מפני אותה יד. מיהי היד? המחלה. הגורל. אלוהים. מכל מקום, משהו חיצוני, שעצר אותה ולא אִפְשֵׁר לה לממש את עצמה ואת חלומותיה.

 

את החלומות מתארת רחל כאורות רחוקים. ניתן ללכת לאורם, להתכוונן אליהם ולהגיע אליהם; הם קוראים לה, הם מבטיחים לה. אך הם כוזבים, כיוון שאין יכולה להשיג אותם, בשל אותה יד ענקים החוסמת אותה.

 

האם האורות הרחוקים הם חיי החלוצים בחוף הכינרת? האם הם חבריה לקבוצה, שגירשו אותה בשל מחלתה והחשש מכך שתדביק במגיפה את ילדי הקבוצה? האם הם קבוצת מנהיגי תנועת העבודה שאליהם היא הייתה מקורבת? האם אלה חלומותיה להיות משוררת גדולה, חשובה ומשפיעה?

 

מוקי צור כתב שני ספרים על רחל המשוררת. השמות של שניהם לקוחים משירה "זמר נוגה": "התשמע קולי" ו"כחכות רחל". לשלושה ספרים נוספים העניק מוקי את שמם, ממילות שירים אחרים שלה. "כאן על פני האדמה", "לא בעבים מעל" והשלישי לקוח מן השיר הזה "אורות רחוקים". ספר זה, קובץ מסות של מוקי בנושאי תרבות, היסטוריה והגות, מתייחס אל האורות הרחוקים כאל מחוז החפץ – הן מחוז החפץ של החלוצים, בני דורה של רחל, אך גם מחוז החפץ שלנו, בימינו. מתוך ספרו: "אתה נושא משא לאלה הבאים אחריך, והם אולי לא יבינו מה רצית. אך אתה מבקש לדבר איתם, כי הם לא נכנעו לבוז, לאימת הימים. באופן מוזר צעירים אלו בונים מעבדות לחילוץ הקִדמה, הקִדמה האמתית, שלא התעוותה על ידי עריצות טכנוקרטית, על ידי נשק אובדני ועל ידי מוסר כוחני; קידמה המפגישה בין אנשים ונותנת להם כוח לחקור וגם להכיר במחויבותם הנובעת מן הידע; הנותנת להם יכולת להאזין לעצמם ולעשות לזולתם. לראות את שצריך תיקון ולא להרפות, למרות שהם יודעים כי יתמודדו עם הרבה שברים. שכן העולם לא מכריז מה יהיו התחנות הבאות, כמו מבקר הכרטיסים הזקן, ואם הוא כבר מודיע הודעות, הרי זה כדי לבלבל את התמימים, להתל ברשעים ולכתוב חידות לחכמים".

 

ב-1969 הוציאו חוה אלברשטיין ודני גרנות תקליט נפלא משירי רחל, הקלסיקה של שירתה, בלחנים ישנים כשל יהודה שרת וחדשים של בני תקופתם כדני ליטני, שמוליק קראוס ודרורה חבקין והכל בעיבוד בלוזי ג'אזי. את "רק על עצמי לספר ידעתי" הלחין אלברט פיאמנטה. ביצוע מקסים, שבו דני גרנות שר קול שני יפהפה המבליט את ייחודה והובלתה של חוה אלברשטיין, ששרה את המנגינה.

 

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

 

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

 

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

 

נכתב על ידי הייטנר , 20/3/2017 22:56   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, ספרות ואמנות, ציונות, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ