לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳”׳×׳™׳™׳©׳‘׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צביעות והתחסדות


לפני חמישים שנה, עלו חלוצים צעירים חדורי תחושת שליחות ציונית להקים את ההתיישבות הישראלית בגולן. הם נטעו שורשים באדמת הבזלת הקשה של הגולן; בגולן הם בנו את בתיהם, בגולן הם הקימו את משפחותיהם, בגולן הם בנו ונבנו, לחלקם נולדו כבר נינים, וחלקם נטמנו באדמת הגולן.

 

אין בעובדות אלו כדי למנוע מאלי ספרן, במלחמת המאסף הפאתטית שלו נגד ההתיישבות בגולן, לכתוב בעזות מצח ש"אין בגולן תושבים מקומיים פרט לדרוזים". יותר מעזות המצח והחוצפה, מעידים דבריו עד כמה האיש מנותק, חי בתוך בועה של אידיאולוגיה מנותקת מן המציאות והחיים, המעוורת את עיניו, מחרישה את אוזניו ומנתקת אותו מן המרחב והזמן.

 

מבחינתו, חמישים שנות התיישבותנו בגולן לא הפכו אותנו לתושבים מקומיים, כי הגולן, בעיניו, שייך לסוריה, ומן הסתם הוא טרם שמע שהמדינה הזאת כבר אינה קיימת. כנראה הגולן שייך לסוריה, כיוון שסוריה שלטה בו במשך 21 שנה (1946-1967), קצת יותר משליש מתקופת היות הגולן בשלטון ישראלי. העובדה שמהגולן פלשה סוריה למדינת ישראל על מנת להחריבה ביום היווסדה, אינה מעניינת אותו. גם העובדה שהסכם שביתת הנשק בין המדינות לאחר המלחמה, הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18 השנים שבין חתימתו למלחמת ששת הימים אינה מעניינת. גם לא העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו מתוקפנות יום יומית איומה במשך כמעט שני עשורים, גם לא העובדה שסוריה ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן, גם לא העובדה שסוריה שוב ושוב ניסתה לחבל בריבונותה של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת גדר, רמת הבניאס וחופה הצפון מזרחי של הכינרת. הרי תוקפנות זו היא שחייבה את ישראל לצאת למלחמה ולשנות את המצב מן היסוד. מכל אלה מתעלם ספרן בעיוורונו.

 

ספרן מבכה את גורלם של התושבים הסוריים שנטשו את הגולן במלחמה. כותב זאת אלי ספרן, חבר קיבוץ סאסא, שהוקם ב-1949 על חורבות הכפר הערבי סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת השחרור. אני מציע לספרן, שהוא וחבריו ינטשו את קיבוצם ויזמינו את צאצאיהם של ערביי סעסע להקים מחדש את כפרם על חורבות קיבוצו. בטרם יעשה זאת, כל אמירה שלו על הסורים שחיו בגולן עד ששת הימים, כהתרסה כנגד ההתיישבות הישראלית בגולן, אינם אלא מפגן דוחה של צביעות והתחסדות.

 

* "ידיעות הקיבוץ" 

נכתב על ידי הייטנר , 22/4/2017 12:46   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 18.4.17


* כשהרוב בוחר בדיקטטורה - כשהרוב בוחר בדיקטטורה (אם נניח, אשרי המאמין, שאכן זו הייתה בחירת הרוב) זו אינה דמוקרטיה.

 

* לא להיכנע למחבלים - שביתת הרעב של המחבלים הכלואים בישראל, היא כלי במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל. כאנשים חופשיים, הם פעלו באמצעות טרור ורצח. למשל, מנהיגם ברגותי, הוא רוצח סדרתי, המרצה 5 מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח שאחריותו המוחלטת עליהם הוכחה מעבר לכל ספק בבית המשפט; אף שגם בית המשפט ידע שמדובר בקומץ מתוך עשרות או מאות אנשים שהוא רצח.

 

היום, כאשר נעשה צדק והמחבלים הללו יושבים מאחורי סורג ובריח, הם אינם יכולים עוד לרצוח, אבל שאיפתם היא להשתחרר כדי לחזור לפעולות הטרור והרצח. המטרה של שביתת הרעב שלהם, מלבד נזק תדמיתי למדינת ישראל, היא להשתחרר כדי לחזור לטרור ולרצח.

 

ישיבתם בכלא לא נועדה רק לעשות צדק ולהעניש רוצחים וטרוריסטים, אלא בעיקר להגן על אזרחי ישראל וילדי ישראל מפני הטרור.

 

אין לנהל מו"מ עם שובתי הרעב ויש לנקוט נגדם אמצעי ענישה. חובתם של הכולאים לסכל כל פיגוע התאבדות, של מחבל הרוצה לפגוע במדינה או לשחרר את חבריו באמצעות התאבדות בשביתת רעב. בדיוק כפי שחובת בית הכלא להוריד אסיר מחבל תליה כדי להציל את חייו, כך יש לסכל התאבדות באמצעות הרעבה עצמית.

 

* סיכול והרתעה - מתקפת הטרור אשתקד, נראתה כתופעה שאין לה מענה. אמנם, כך נאמר גם על מתקפות קודמות, כולל מתקפת פיגועי ההתאבדות עם חגורות נפץ. אבל הפעם זה באמת נראה אחרת, כיוון שרוב המחבלים כלל לא השתייכו לארגון ולחוליות טרור. זהו "טרור השראה", כלומר מחבלים המוסתים במסגדים, בתקשורת וברשתות החברתיות, נוטלים סכין מהמטבח, מספריים מארגז התפירה של האמא או את מכוניתם ויוצאים לדקור ולדרוס. איך אפשר להגיע אליהם? איך אפשר לעצור אותם?  איך אפשר לסכל את הפיגועים?

 

כמו למתקפות הקודמות, גם לזו נמצא מענה, הגם שלא הביא לאפס פיגועים. מערכת הביטחון למדה לאפיין את דמות המפגע הפוטנציאלי, מצאה את הדרכים באמצעות מודיעין סייבר ומעקב אחרי הרשות החברתיות, להגיע לאותם מחבלים. למעלה מ-400 מחבלים נעצרו בשנה האחרונה.

 

כשאנו קוראים את מתבכייני "זכויות האדם" הטוענים ש"אוי אוי אוי" נכנסים באישון לילה לבית משפחה פלשתינאית ושולפים נער ממיטתו, עלינו להבין שלוחמי צה"ל ושב"כ הצילו חייו של ילד ישראלי, של קשיש ישראלי, של אישה ישראלית ואולי של תייר מחו"ל.

 

לעתים יש גם תקלות, כמו חשיפת המסתערבים בשבת בשכם. העובדה שהתקרית לא הסתיימה בלינץ' אלא בהחזרתם מיד, בריאים ושלמים, לידי צה"ל, מעידה על כושר ההרתעה של ישראל. הרש"פ ידעה היטב שאם יאונה להם רע, הפלשתינאים יקללו את היום הזה עוד עשרות שנים.

 

* מי ידבר בשם צה"ל - לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש למהר ולהבטיח שהאלוף יאיר גולן לא יישא דברים בשם צה"ל בטקס כלשהו. די בנזק שהוא עולל לחברה הישראלית ולשיח הישראלי בדברי הבלע שלו אשתקד.

 

* איחוליי לרוגל אלפר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נאצה נגד חגי ישראל. הוא הסביר מדוע הוא מתעב אותם, למה אינו חוגג אותם ומדוע אינו מאחל "חג שמח". חגי ישראל הופכים את חיינו ל"אקסטזה לאומנית מתמשכת... החגים בישראל הם תמיד נשק לשיבוש השגרה החילונית וגם מכשיר להגברת הלאומנות. הכל משועבד לפולחניות ולטקסיות. החגים הם רודנות ההמון שוויתר על זהויות פרטיות".

 

אין זה נכון שאלפר מתעלם מחגי ישראל. נכון, בכל השנה הוא בז ל"דת השואה", אך את הבוז והארס הוא מעצים מאוד לקראת יום השואה. בכל השנה הוא בז ל"דת השכול" אך את הבוז למשפחות השכולות והשמחה לאידן הוא מעצים אלף מונים לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

מסיים אלפר את מניפסט הניכור: "מי שאומר כאן 'חג שמח' הוא חבר מפלגה. אני לא אומר. מסרב להגיד 'חג שמח'. לא חבר".

 

גם אני לא אאחל לאלפר חג שמח. אני אאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

 

הבעיה אינה אלפר. הבעיה היא באלה, שבמקום שייעצו לו ללכת לטיפול, נותנים לו במה כל כך בולטת בעיתון יומי המתורגם לשפות זרות ומופץ בכל העולם.

 

* ראש הכנופיה - אי אפשר להבין תועבות כמו רוגל אלפר, גדעון ("מלחמת ששת הימים היא האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה") לוי, עמירה הס ושאר הנמושות של דבוקת שוקן, בלי להבין את רוח המפקד. שוקן, הוא אבי השוקניזם, כלומר הכתיבה האוטו-אנטישמית, התעמולה לאויב. האחרים מתיישרים אחריו.

 

תמיכת כתבלבי הדבוקה בטרור נגד ישראלים ידועה. עכשיו ראש הכנופיה מצדיק גם את הטרור נגד האירופים. למה מגיע לאירופה הטרור? בשל 100 שנות תמיכה בציונות. ברורררר.

 

* רק שלי – הפריצה הגדולה של שלמה ארצי כסולן הייתה בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשל (1970), בשירה של תרצה אתר "פתאום עכשיו פתאום היום" (המוכר יותר כ"אהבתיה"). ארצי הופיע עדין לבוש מדים, כבש את הקהל וזכה במקום הראשון.

 

אלו מילות הבית הראשון של השיר:

 

היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי,

כמו הרבה צללים

כמו הרבה שבילים

כמו עשן.

היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,

כנוף הרבה עלים

כמי נהר כחולים,

עכשיו היא כאן.  

 

בית קצר אחד, וכמה ביטויי גוף ראשון יחיד? בלבי, בתוך לבי, רק שלי, בחובי. לא סתם גוף ראשון יחיד – "רק שלי", גוף ראשון יחיד מועצם.

 

בראיון לגל"צ ערב שביעי של פסח, אמר ארצי שתקליטו "גבר הולך לאיבוד" הוא חלק ממהפכה באותה תקופה, של מעבר משירת "אנחנו" לשירת "אני". האם "פתאום עכשיו פתאום היום" הוא "אנחנו" או "אני"? האם שירו של ביאליק "בשל תפוח" ("התֹאבו דעת בשם מה אהבתי? אני אהבתי בשל תפוח"), שירו של נתן יונתן "זמר לבני" ("לכשתגדל ליאור שלי ילדי, תאחז בי, אבא פתי, בידי"), שירו של נתן זך "יופיה אינו ידוע" ("ולי אסור לומר זאת לעצמי אפילו, עלי להתאפק ולטייל בשעות הערב, כשצל נופל על צל, ולהסתפק לי בשתיקה")  ושירים אחרים שארצי שר טרם "גבר הולך לאיבוד", הם שירי "אני" או "אנחנו".

 

שלמה ארצי לא המציא את התאוריה הזאת. הוא הפנים אותה. הוא שמע אותה כל כך הרבה, עד שהיא חלחלה לתודעתו, והוא באמת מאמין בה. התאוריה הזאת מקובלת על החוקרים. אבל היא אינה מקובלת על העובדות. תמיד היו "אני" בזמר העברי ובשירה העברית. הרי אין כל סתירה בין "אני" ו"אנחנו". "אני" הוא חלק מ"אנחנו". "אנחנו" בנוי מהרבה "אני".

 

השינוי לא היה בהיכרות מפתיעה עם "אני" או באומץ לביטוי אישי, אלא בניכור ל"אנחנו", שפתאום הפך למילה גסה. התוצאה היא "אני" מנוכר ובודד.

 

            * ביד הלשון

 

אלוני הבשן – מאז ראשית מלחמת האזרחים בסוריה, היישוב אלוני הבשן בגולן עולה לכותרות, בשל זליגות מסוריה הפוגעות בו. בשבוע שעבר נפצעה קל נערה שביקרה ביישוב, מקליע סורי תועה שחדר לגבהּ.

 

אלוני הבשן הוא היישוב המזרחי ביותר בישראל. הוא מושב שיתופי דתי, שעלה לקרקע בלג בעומר תשמא, 1981, על רכס בשנית, בגובה 980 מ' מעל פני הים.

 

הקמת אלוני הבשן היא חלק מגל התיישבות במרכז הגולן, ביוזמת ועד יישובי הגולן ובדחיפתו, בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. עד אז ההתיישבות הייתה בדרום הגולן ובצפונה. עיקר הפלישה הסורית הייתה במרכז הגולן. הדרישה ליישב את הפירצה הזאת נבעה הן מסיבות ביטחוניות, אך יותר מכך מסיבות מדיניות – כדי לסכל הסדר ביניים שיכלול נסיגה חלקית מהגולן, בשטח הפרוץ. מיקומו של אלוני הבשן 800 מ' מהגבול, נועד למנוע "שינויים קוסמטיים" עליהם דובר בשנות ה-70.

 

ימים אחדים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל ויתרה על כל סיני ועקרה את כל יישוביה, הכריז שר החוץ משה דיין שהסכם זה יהיה המודל להסכם עתידי עם סוריה. יו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון עלה, בתגובה, באותו שבוע לגולן, והכריז על הקמת מספר יישובים חדשים, ובהם אלוני הבשן. הכרזת דיין נתנה את האות גם למאבק יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהוביל לחוק הגולן כעבור שנתיים וחצי.

 

מקור השם אלוני הבשן הוא בספר ישעיהו: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים, וְעַל כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן".

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 18/4/2017 00:05   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 16.4.17


* המלכוד הסורי – בשאר אסד הוא רב קצבים, רב טבחים, פושע נגד האנושות, רוצח המונים. מדובר באדם שמזמן ראוי היה להעמידו לדין בהאג על פשעים נגד האנושות. מדובר באדם שטבח במאות אלפים מבני עמו.

 

הבעיה היא, שאף אלטרנטיבה אינה טובה יותר. האלטרנטיבה לאסד היא דאעש או ג'בהאת אל נוסרה. לא זו בלבד שהם אינם טובים יותר – לא צריך דמיון מפותח כדי להבין איזו נקמה הם מכינים לתומכי אסד, אם יעלו לשלטון. הרי ברור שבפחות מהשמדה טוטלית של העלאווים והדרוזים הם לא יסתפקו.

 

זהו מלכוד. המלכוד הסורי. מלחמת בני חושך בבני חושך. אסור לאפשר את המשך שלטונו של אסד. אסור לאפשר לאויביו של אסד לשלוט סוריה.

 

אין מנוס מחלוקתה של סוריה לכמה מדינות, על בסיס אתני, כולל חילופי אוכלוסין בין העדות השונות. כמה מאות אלפים עוד ייטבחו, עד שמה שהיה ברור לפני חמש שנים ייעשה?

 

ועל אף המלכוד, אסור למערב להבליג על השימוש של אסד בנשק להשמדה המונית. יש להכות בו מכה קשה וכואבת, שתרתיע אותו ואת שכמותו במזה"ת, מפני מעשים כאלה.

 

* האתגר של טראמפ – מיד בהגיע הידיעות הראשונות על הטבח הכימי, פרסמתי פוסט בזו הלשון: "הטבח הכימי שביצע אסד הוא האתגר הבינלאומי המשמעותי הראשון של טראמפ. איך הוא יגיב לפשע הזה נגד האנושות ולהפרת ההסכם בין ארה"ב לסוריה? איראן מתבוננת בדריכות ובוחנת כיצד הוא מתייחס להפרת ההסכם".

 

להיות "מעצמת על" ו"מנהיגת העולם החופשי", זה לא תואר של כבוד, אלא אחריות לשלום העולם. ארה"ב קצת התרשלה, בלשון המעטה, ממילוי חובותיה לאנושות בשנים האחרונות. הטבח העמיד את טראמפ במבחן.

 

הצהרותיו על "אמריקה תחילה" – סיסמת הבדלנים האמריקאיים מימי המלחמה בהיטלר, לא בישרה טובות. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. טראמפ הגיב במהירות, כראוי. נכון, התגובה ממש מינורית ביחס לפשע, אבל בתור איתות ראשון, זה המסר הראוי. מסר לאסד, מסר לאיראן ומסר לפוטין. פוטין רצה מאוד בניצחונו של טראמפ ואף סייע לו, מן הסתם בתקווה שבתמורה הוא יקל עליו במגמותיו האימפריאליסטיות. אם הפעולה שביצע מסמנת את דרכו כמנהיג העולם החופשי, כנראה שפוטין כבר מתחיל להתגעגע לאובמה.

 

* למען ההגינות – רבים עוסקים בימים האלה בהשוואה בין מדיניות אובמה כלפי סוריה למדיניות טראמפ בנדון. העובדות: אובמה הציב קו אדום – ארה"ב תגיב בכוח על שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי. אסד השתמש בנשק כימי. אובמה איים בפעולה צבאית. כתוצאה מן האיום נחתם הסכם לפירוק מוחלט של הנשק הכימי בסוריה. אסד הפר את ההסכם והשאיר בידיו נשק כימי. אסד השתמש שוב בנשק כימי. טראמפ הפעיל את צבאו בהתקפה על סוריה.

 

בדיעבד, אין ספק שאובמה טעה. עובדה – ההסכם הופר. ולכן, אין ספק שטראמפ צדק כאשר תקף.

 

אך ההשוואה אינה הוגנת, כי מדובר בשתי סיטואציות שונות. איננו יודעים כיצד אובמה היה מגיב על הפרת ההסכם בידי סוריה, ואיננו יודעים כיצד טראמפ היה מגיב בשעתו, כאשר פוטין הציג הסכם לפינוי כל הנשק הכימי מסוריה.

 

יתר על כן, לא מן הנמנע שאסד העז לבצע את הטבח הכימי, בהנחה שטראמפ בכיסו של פוטין (ויתכן שפוטין שידר לו את המסר הזה), במיוחד כאשר ימים אחדים קודם לכן טראמפ אמר שאינו מתנגד להמשך שלטונו של אסד.

 

ההתקפה עליה החליט טראמפ חשובה מאוד, בין השאר כדי להעמיד את פוטין במקום, ולהבהיר לו שהוא טועה ביחס אליו.

 

* מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני (מינכן 2) חמור לאין ערוך מהסכם הנשק הכימי הסורי. על פי ההסכם עם סוריה היה עליה להיפטר מכל הנשק הכימי ולהתנקות לחלוטין. בהסכם עם איראן היא לא נדרשה להשמיד את כל תעשיית הגרעין. נהפוך הוא, ההסכם הופך אותה למדינת סף גרעינית עם גושפנקא בינלאומית וחסינות בינלאומית. ההסכם עם סוריה, הוא המודל הראוי להסכם עם איראן. אך הנה, אנו רואים, שגם הסכם ראוי מופר לחלוטין. לא זו בלבד שסוריה לא השמידה את כל הנשק הכימי שברשותה, היא אף משתמשת בו בפועל.

 

הנחת העבודה של העולם החופשי חייבת להיות, שאיראן תכבד את הסכם הגרעין בדיוק כפי שסוריה מכבדת את הסכם הנשק הכימי. היא תעשה הכל כדי לרמות ולהמשיך לייצר נשק גרעיני, והיא עלולה גם להשתמש בו בפועל.

 

* הלקח – הלקח הישראלי ממה שקורה בסוריה ובמזה"ת כולו, הוא התובנה באיזו שכונה אנו חיים, וכמשתמע מכך, ההכרח להיות חזקים: חזקים בחוסן הלאומי והחברתי, חזקים בעוצמתו של צה"ל, חזקים בנשק בלתי קונבנציונלי וחזקים בגבולות בני הגנה. על אף אחד ממרכיבי העוצמה הללו אסור לנו להתפשר. 

 

* אש יגולש – בשנת 2000, שבועות אחדים אחרי מותו של חאפז אסד ומינויו של בשאר אסד לנשיאות סוריה, פרסמתי מאמר שכותרתו "אש יגולש". במאמר זה לעגתי לטרנד בולט בשיח הישראלי ובעיקר בתקשורת באותם ימים. הטרנד היה של התפעלות מבשאר אסד, שהוא היפוכו של אביו הדיקטטור: רופא, מערבי, דובר אנגלית ו... גולש באינטרנט! גו-לש ב-אינ-טר-נט! וווווואו! אש יגולש!!!

 

וכיוון שכך, המסקנה ברורה. יש למהר ולמסור לו את הגולן ולהחריב את כל יישובי הגולן, כי בניגוד לאביו הרשע והעריץ, הוא גולש באינטרנט, אמרו אלה שחצי שנה קודם לכן הסבירו לנו עד כמה חיוני למסור את הגולן לחאפז אסד, המנהיג החכם והאמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית.

 

כל אימת שדיברנו על חשיבותו הביטחונית של הגולן ועל מהותו של המשטר הסורי, נאמר לנו שאנו סתם מעוררי פאניקה ציבורית, ובסך הכל אין להתייחס ברצינות לדברינו, שהם אינם מקצועיים, אלא מוטים פוליטית ואידיאולוגית והנם תירוץ לשכנע את הציבור לא לסגת מהגולן.

 

אנו אמרנו, שבאמת עמדתנו היא בעיקר אידיאולוגית, ציונית. כן, גם אילו היה מדובר בשלום אמת עם מדינה דמוקרטית ליברלית, היינו מתנגדים לנסיגה. אבל לא זה המצב, ואנו מטיבים לנתח את המציאות. ההיסטוריה הוכיחה מי צדק, והניתוח של מי היה מוּטֶה פוליטית. קראו מה כתב אז "ה-מומחה מספר אחד לסוריה" פרופ' משה מעוז. אילו הבלי הבלים, איזו הזניה של המקצוע ושל האקדמיה כדי לשרת אג'נדה פוליטית. איזה חוסר יושרה. אני נחרד כאשר אני רק חושב על העובדה שאורי שגיא היה ראש אמ"ן, ועשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא היה נעול על קונספציה מופרכת, שכל קשר בינה לבין מציאות כלשהי מקרי בהחלט.

 

במאבקנו על הגולן, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

 

* איפוק - גדעון לוי ראוי לצל"ש על האיפוק המדהים שגילה לאחר הטבח באידליב. את הפשקוויל שבו העליל על ישראל טבח בתינוקות וילדים ערבים וטענתו שאין הבדל בין ישראל לסוריה הוא לא פרסם למחרת הטבח. הוא התאפק ופרסם רק אחרי יומיים. 48 שעות! יתר על כן, חרף העובדה שהמאמר התפרסם בפתחו של חג הפסח, כלומר בדיוק בעונה של עלילות הדם על היהודים, הוא התאפק, ולא ציין שאנו רוצחים ילדים ערביים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות.

 

* לא עוד - אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, וייעשו בה פשעים נוסח סוריה – מי יקרא לצה"ל להיכנס ולהתערב?

 

* המטומטם והמנוולים - דובר הבית הלבן שון ספייסר הוא מטומטם ובור. דבריו היו מביכים ומבישים, וההתפתלות שלו מביכה עוד יותר. והוא עדין עדיף על המנוולים שמשווים את ישראל (!) לנאצים, ובעיקר הישראלים והיהודים שעושים זאת.

 

* הכחשת השואה – אורי משגב צודק בכותבו במאמר ב"הארץ", שגימוד השואה הוא הכחשת השואה. אך איזה עיתון חוטא בכך יותר מ"הארץ" ששוב ושוב משווה את ישראל (!) לנאצים, ולועג למי שמוחים בכך בבדיחה הפנימית "אסור להשוות", שנורא מצחיקה את הברנז'ה? ומשגב עצמו הוא מכחיש שואה. הוא פרסם מאמרים רבים שבהם השווה את ישראל לנאצים, ובדרך כלל שִׁרְבֵּב איזה משפט כסת"ח כמו "איני טוען שזה אותו דבר". בעיצומו של מבצע "צוק איתן" פרסם משגב מאמר לציון 70 למרד הגנרלים שניסו לחסל את היטלר. הוא כתב שזאת ההשראה שלו. הם לא התבכיינו ש"הלכה להם המדינה" (כפי ששבס אמר אחרי רצח רבין), אלא קמו ועשו מעשה. כל מי שקרא את המאמר ידע בדיוק למה משגב התכוון. נתניהו הוא היטלר, ועל מפקדי הצבא לחסל אותו.

 

* פייק ניוז – הכותרת הראשית ב"הארץ": "אושר החוק שמחמיר ענישה על עבירות בניה ביישובים הערביים". שקר וכזב. מדובר בחוק שוויוני, המחמיר את הענישה על עבירות בניה במדינת ישראל. אם במאמר פרשנות, יוסבר שכיוון שעיקר עבריינות הבניה היא במגזר הערבי, מי שיפגע ממנו הוא בעיקר ערביי ישראל, ניחא. אבל כך, מהמקפצה, בכותרת הראשית של העיתון, לשקר במצח נחושה... זאת הזניית התקשורת.

 

עוד זה מדפדף וזה בא. ניסוח דומה בכותרת (לא ראשית, בעמוד פנימי) ב"ישראל היום".

 

ב"הארץ" המטרה היא להציג את מדינת ישראל כגזענית. ב"ישראל היום" המטרה היא להתרברב בפני הקהל הימנני המתלהם.

 

* סקס מניאק – שבוע לאחר שקרא להחרים את השוקולד למריחה "השחר העולה", בטיעון שהוא "ממרח גזעני ופשיסטי", קרא רוגל אלפר לתחנות הרדיו להחרים את שירה של נעמי שמר "אהבת פועלי הבניין" כי הוא שיר המעודד הטרדה מינית (!). הוא הסביר זאת בכל מיני נימוקים, כמו ההסבר ש"כשאת לובשת את השמלה האדומה / אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה" מסמל הזדקרות פאלית... ואם כן, ברור לאן הוא הגיע בשורה על כך שאם תעיפי מבט אנחנו נגמור את הבניין. נגמור?!

 

בקיצור, זה שהאיש חולה וסוטה, זה לא חדש. מסתבר שהוא גם סקס מניאק.

 

אגב, נעמי שמר, שכתבה את השיר התמים הזה, כתבה את שיר המחאה הראשון בזמר העברי נגד הטרדות מיניות: "ולס להגנת הצומח". "רק עליי אין החוק משגיח / רק עליי איש אינו שומר / לו היו לי עלי גביע / אז היה מצבי אחר... תסתכלו מה שקורה לי בדרך  / כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר / לו הייתי חיה או פרח / אז היה מצבי אחר".

 

* אפס - אם ניקח את יוסי קליין, נוריד ממנו את השנאה, מה יישאר? כלום.

 

* יותר מגעיל - מה מגעיל יותר מפשע השנאה של יוסי קליין? עדרי התומכים בו.

 

* מלח הארץ - לא ברור לי מה עורר את ההד הציבורי הגדול לפשע השנאה של יוסי קליין ב"הארץ". הרי דבוקת שוקן מנפיקה כמה פשקווילים כאלה וגרועים מהם (אלפר, למשל) מעשה יום ביומו. אין כל "אדם נשך כלב" דווקא בפשקוויל הזה כדי שיעורר זעזוע.

 

אני רוצה דווקא להצביע על "אדם נשך כלב"; כתבה מסוג אחר לגמרי ב"הארץ" של ערב פסח. כתבה מעניינת, טובה וחשובה של עמוס הראל על שני מ"פים צעירים בצה"ל, תחת הכותרת "קשה באימונים, קשה יותר בקרב".

 

שני הקצינים מרשימים מאוד, ערכיים מאוד, מבטאים דבקות אמתית במשימה, אמונה בערכי צה"ל והזדהות עמם ונכונות ורצון אינסופית לתרום. הרקע הסוציולוגי שלהם מעניין. האחד הוא סרן נבו דה-האן, בן 26, מ"פ בצנחנים ובקרוב מפקד סיירת הצנחנים. הוא תושב היישוב ברוכין ובן היישוב פדואל, שניהם ביו"ש. הוא דחה את גיוסו בשנתיים וחצי כדי ללמוד בישיבה והתגייס לקורס טיס. הוא חתם ויתור בעיצומו של הקורס ושירת ביחידת העלית מגלן ולאחר מכן עבר לצנחנים (אגב, סיפורו הזכיר לי פוסט ארור של איזו אישה רעה, שעות אחדות אחרי חטיפת שלושת הנערים, שבו היא העירה בציניות וארס, בהתייחס לאיל יפרח ז"ל, שכמו דה-האן דחה אף הוא את הגיוס ולמד בישיבת שבי חברון, שבני 19 אמורים לשרת בצה"ל ולא להסתובב בטרמפים בשטחים). השני הוא סרן נאור בובליל. נאור, תושב חריש שבואדי ערה, גדל במשפחת מצוקה בחדרה, גדל בפנימיות וכנער הסתבך בפלילים. היה ספק אם יגויס, אך בסופו של דבר התגייס למיזם "נערי רפול". הוא בנה את עצמו במסלול פיקוד בצה"ל ובמקביל השלים תעודת בגרות. היום, בגיל 27 הוא מ"פ בחטיבת הנח"ל, קצין מוערך ביותר, שחתום לעוד שמונה שנים בצה"ל, כולל לימודים אקדמיים.

 

סיכם הראל, במסר הפוך למסרים היומיומיים של עיתונו: "הרושם משני הביקורים, בנח"ל ובצנחנים, מאושש מסקנות מעשרות ביקורים דומים ביחידות הלוחמות של צה"ל לאורך שני העשורים האחרונים. למרות משימות השיטור בשטחים, למרות השחיקה הכרוכה במשימות היומיום המתישות של החיילים, למרות שפע התופעות המכוערות בחברה הישראלית – הבסיס, הדנ"א של הצבא הלוחם ברמת המחלקה והפלוגה, נותר בעינו: השטח עדין מייחס משמעות לערכים שלאורם חינך הצבא לוחמים גם לפני 30, 40 ו-50 שנה. ... יש בו רבדים של תרומה, השקעה וערבות הדדית במינון גדול יותר מאשר בחלקים רבים של החברה האזרחית". הלו, שכחת שאקיבוש משחיט?

 

* טוהר הנשק – "שישי של עניין" ב"בית איל" באשדות יעקב, אירח את יועז הנדל. יועז הוא מרצה מצוין ובנוסף לכך, השקפותינו הפוליטיות קרובות, או אנסח זאת בדרך אובייקטיבית יותר: הוא חושב נכון.

 

הוא סיפר על מיזם יפה שהוא מוביל מזה שנתיים: טוהר הנשק. במסגרת המיזם, עוברים בוגרי יחידות קרביות בבתי הספר, בעיקר באזורים קשים, נפגשים עם התלמידים, מספרים להם על השירות הקרבי, על חשיבותו, על המשימות החשובות שהם ביצעו ומדרבנים אותם לשירות משמעותי בצה"ל. הם משוחחים אתם על ערכי צה"ל, על הקוד האתי של צה"ל, על מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל. הם מסבירים להם שזו דרכו של צה"ל, שהם מזדהים עם הדרך הזו, גאים בה ושגם אם פה ושם יש חריגות, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכללית.

 

המיזם הוא משקל נגד למסע ההסתה ועלילות הדם נגד צה"ל, ש"שוברים שתיקה" עורכים בבתי הספר.

 

* ושכח שעמו הצדק – שירו האחרון של אלתרמן, טרם מותו, חזה בעיני נביא את סרטן הפוסט ציונות. בשיר, "אז אמר השטן", הוא העביר את המסר שאין צבא שיוכל להביס את ישראל. הדבר היחיד שעלול להביא לתבוסתנו, הוא אם נשכח שעמנו הצדק. אם זה יקרה, גם אלוהים לא יוכל לעזור לנו.

 

הרמטכ"ל בוגי יעלון נהג ללכת עם מילות השיר זה בכיסו, כהשראה מהמשורר הדגול, למי שמפקד על צה"ל במלחמתו הצודקת. עם סיום תפקידו, העניק את מילות השיר כמתנה לחברי פורום המטכ"ל.

 

דוברת צה"ל באותם ימים, רות ירון, הקריאה את השיר בתכנית "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, ובאופן מביך "פירשה" אותו באופן מעוות, במיצג של בורות, כשיר על טוהר הנשק, המזהיר מפני ההשלכות אם צה"ל ינהג באופן בלתי מוסרי ובכך יאבד את הצדק.

 

טוהר הנשק הוא ערך מרכזי בצה"ל, הוא ערך מרכזי בדרכו של יעלון כמו בדרכם של מפקדי צה"ל לדורותיו ובוודאי שהוא ערך מרכזי ביצירתו של אלתרמן, ומפורסם השיר שפרסם במלחמת השחרור בנדון, "על זאת".

 

אבל השיר הזה אינו קשור כהוא זה לסוגיה הזאת, ולא צריך להיות מומחה לשירה כדי להבין זאת. בסך הכל צריך לקרוא את השיר הזה.

 

רות ירון אמרה שטות, ובמאי הסרט, שכנראה אינו מכיר את השיר, הלך עם השטות הזו הלאה, השמיע את הגרסה המולחנת שלו בתום דבריה, על רקע תמונות של חיילים פוגעים באזרחים, ושוב - בסיום הפרק.

 

לא היה זה הביטוי היחיד להטיה הפוליטית של הסדרה (שבסך הכל היא סדרה טובה).

 

* פיפי על השטיח – צפיתי בפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית על חנוך לוין בערוץ הראשון, שהוקדש ליצירתו הסאטירית. כיוון שאני מתעניין מאוד הן בהיסטוריה הפוליטית של ישראל והן בהיסטוריה התרבותית של ישראל, כמובן שצפיתי בסרט בעניין רב, ונהניתי מקטעי הארכיון הישנים, שתמיד עושים לי את זה.

 

ועכשיו לתובנות שלי מהפרק:

 

א. את הסאטירה של חנוך לוין אני מדמה לילד שמשתין על השטיח בסלון ומביט לכל עבר להיות בטוח שהוא הצליח לזעזע את אמות הספים. כל הסיסמאות על חיילי צה"ל הרוצחים, על הגנרלים שרוצים במלחמות, על כך שהכותל המערבי הוא בית שימוש והבוז להורים שכולים ריקות, נבובות, שקריות ומרושעות. אלה מסרים ברמת רוגל אלפר, אך כמובן בהרבה הרבה יותר כישרון.

 

ב. חברה דמוקרטית כישראל יכולה להכיל את המסרים האלה, והם חלק מחופש הביטוי. לכן, לא היה מקום לצנזורה על המחזות ובוודאי לא לאלימות שהופעלה נגד ההצגות.

 

ג. הסיפור הקשה ביותר של אלימות היה על הופעה בקיבוץ נצר סירני. חברים ניצולי שואה והורים שכולים לא יכלו עוד לשאת את המחזה "את ואני והמלחמה הבאה", ופוצצו אותה באלימות. ותיקי נצר סירני, הם לא בדיוק קהל "ימני".

 

ד. החברה הישראלית לאורך השנים נעשית יותר דמוקרטית, יותר פתוחה, יותר סובלנית. לא זו בלבד שבוטלה הצנזורה על סרטים ומחזות, אלא הקהל מוכן לסבול דברים שלא היה מוכן לסבול בעבר. ההצגה החתרנית והקשה ביותר של לוין, "רצח" (1997) התקבלה ללא כל בעיות, ללא צנזורה, ללא הפגנות, ללא השוואה ל"מלכת אמבטיה" (1971) שהייתה פרווע לידו. וטוב שכך. אפרופו – "אקיבוש משחיט"...

 

אולם יש להודות, למרבה הצער, שבשנתיים האחרונות אנו רואים היפוך מגמה, בהובלת נתניהו ומירי רגב.

 

ה. יוצרי הסדרה וכל המרואיינים, ללא יוצא מן הכלל, נטולי קמצוץ של חוש ביקורת על מושא הערצתם. וכך, הסדרה, או לפחות הפרק הראשון שלה, נראית כמו חוברת "סיפורי צדיקים" המחולקת לילדים חרדיים. וזה ממש מביך.

 

* תכנית השלבים – חמאס מאמץ את תכנית השלבים של ערפאת. על פי מסמך חמאס שהודלף, הארגון מוכן למדינה פלשתינאית בקווי 67', אך אינו מוכן להכיר בישראל. כלומר, הוא מוכן לגמד את הישות הציונית לקווי 67', כשלב א' בדרך להשמדתה. במסמך נאמר שחמאס אינו אויב של היהודים אלא של "התכנית הציונית". מהי התכנית הציונית? מדינה ליהודים, כמו לכל עם. מי שמתנגד לתכנית הזאת הוא אנטישמי, כלומר הוא נגד היהודים.

 

והתכנית הזאת כבר מקבלת שמות חיבה כמו "התמתנות" ו"תכנית מרוככת".

 

* בעד אחמדיניז'אד – נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדיניז'אד הגיש את מועמדתו לבחירות לנשיאות איראן. אני מקווה שהוא יבחר.

 

אם נתאר את הפוליטיקה האיראנית במונחים של מפעל תעשיה, תפקיד הנשיא מקביל לתפקיד מנהל ייצור. נשיא איראן אינו מנהיג את איראן. בראש המדינה עומד המנהיג הרוחני. לאחר המהפכה היה זה האייתוללה חומייני, היום זה חמינאי ובעתיד יהיה זה יורשו של חמינאי. הוא האיש הקובע את המדיניות, את האסטרטגיה. השפעתו של הנשיא היא על דרכי הביצוע.

 

ההבדל בין אחמדיניז'אד לרוחאני, הוא בין מימוש דרכו של חמינאי בפנים מחויכות ובמצג שווא של "מתינות" (רוחאני) למימוש דרכו בפנים זעופות אך מה שאתה רואה – זה מה שיש (אחמדיניז'אד). מצג השווא של רוחאני וזריף, המיט על האנושות את אסון הסכם הגרעין האיראני. לכן, עדיף שאחמדיניז'אד יהיה הנשיא.

 

* בגלל מה יוצאים למלחמה - במרכז כנס מחקרי גליל מס' 19 שנערך במכללה האקדמית תל-חי, הוקדש מושב המליאה (להבדיל מהמושבים המקבילים לאורך היומיים) לציון יובל למלחמת ששת הימים, ועסק בחזית הסורית.

 

אחד המרצים, ד"ר מתתיהו מייזל, הציג "תאוריה" לפיה במלחמת ששת הימים ישראל תקפה את סוריה, כי דדו, אלוף פיקוד הצפון, רצה מלחמה, כי בלי מלחמה לא היה ממונה לרמטכ"ל. לא יאומן.

 

הרצאה שכל כולה ציניות ולעג. ממרום מחקרו לעג מייזל לאשכול, לדיין, לאלון, לרבין, לויצמן, למוטי הוד, לדדו. מוזר, איך ניצחנו עם חבורת אפסים כזאת? הרבה מן העובדות שהוא הציג נכונות, אך הוא הפך כל עובדה לגימיק, ומאוסף הגימיקים בנה בניין מופרך כאילו כל המלחמה עם סוריה הייתה מיותרת וחסרת הצדקה.

 

הוא צדק כשאמר שסוריה הייתה במקום האחרון בסדר העדיפויות של צה"ל. זאת אמת, ובצדק היא הייתה כזאת. ברור שבראש סדר העדיפויות עמדה המדינה הערבית החזקה ביותר, מצרים, שהכניסה את צבאה לסיני, סילקה את משקיפי האו"ם וחסמה את מיצרי טיראן. בצדק במקום השני עמדה ירדן, הסמוכה למותניים הצרות של ישראל, שהסתכמו ב-15 ק"מ מן הים ועד הגבול, והיא תקפה את ירושלים ואת שדה התעופה ברמת דוד. אולם אחרי הניצחון החד משמעי עליהן, ראוי היה לנצל את ההצלחה והמומנטום כדי לשים קץ לתוקפנות הסורית, שבמשך 19 שנים מיררה את חייהם של תושבי הצפון, וניסתה לייבש את ישראל באמצעות הטיית הירדן.

 

מייזל טען שהסורים לא תקפו, חוץ מאיזה שני ניסיונות מחטף על קיבוץ דן. האם מדינה ריבונית יכולה להשלים עם ניסיון מחטף על יישוב שלה? אם היום תותקף כרם שלום מרצועת עזה, ישראל יכולה להבליג? והוא התעלם מן ההפגזה המאסיבית בארבעת הימים הראשונים למלחמה על יישובי הגליל והעמקים.

 

באמת? זו הייתה מלחמה פרטית? הרי הוא עצמו סיפר על תמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה לוי אשכול בכיבוש הגולן. למה? כדי לספק לדדו מלחמה שתאפשר את מינויו לרמטכ"ל? הוא סיפר על כך שאשכול הכניס לישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון את נציגי היישובים בעמקים הצפוניים והשאיר אותם עד סוף הישיבה כדי להפעיל לחץ על השרים. לשם מה? בשביל המלחמה של דדו? ולמה יצאה המשלחת? בשביל דדו?

 

מייזל הציג את כל ההתנהלות כהזויה. האמת היא שהיה דבר אחד הזוי בהתנהלות, והוא התנהגותו של דיין. דיין התנגד בתוקף להתקפה על הגולן, ואפילו הציע להזיז את יישובי עמק החולה מהגבול עם סוריה ומטווח התותחים. הוא הטיל וטו, ולכן לא הוחלט לכבוש את הגולן אף שראש הממשלה, רוב השרים והרמטכ"ל תמכו בכך. ובאותו לילה, לפתע, בלי התרעה מוקדמת, על דעת עצמו, הוא התקשר לאלוף הפיקוד, בלי לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, והורה לו לתקוף. אכן, הזוי. ויתכן שהצעד הזה היה המשמעותי ביותר, כי הוא היה קו פרשת המים בהחלטה על שחרור הגולן.

 

אולם למעט סיפור זה, כל התזה של המרצה המכובד, היא תזה מרושעת ומטומטמת.

 

וכשהמרצה המכובד אמר שישראל תקפה את סוריה כדי לספק מלחמה לדדו, אנשים מסביבי צקצקו בלשונם: "אח, תראו בגלל מה יוצאים למלחמה"...

 

* תחתונים משומשים – החלטת התנועה הקיבוצית להקדיש את ועידתה (המוסד העליון שלה, המתכנס אחת לארבע שנים) לחגיגת יובל להתיישבות הקיבוצית בגולן, מבטאת לא רק את האידיאולוגיה והערכים של התנועה, אלא גם את הקונצנזוס הרחב של חבריה (כולל רוב אלה שלפני עשור ועשוריים היו מוכנים לנסיגה). קומץ החברים שמחו על ההחלטה – פאתטיים ולא רלוונטיים. אנשים שמנופפים כדגל, במוט שעליו תחתונים משומשים.

 

* עצרת היובל – הממשלה החליטה על עצרת ממלכתית לציון יובל לניצחון במלחמת ששת הימים. העצרת תערך בגוש עציון.

 

עצם קיומה של עצרת ממלכתית כזו היא מובנת מאליה. ישראלי צריך להיות הזוי באופן קיצוני, כדי לא להבין זאת, וזאת ללא קשר לדעותיו הפוליטיות. שמחתי על ההחלטה החכמה והרגישה לקיים את העצרת בגוש עציון דווקא – באזור שיש עליו הסכמה לאומית רחבה ביותר ושההתיישבות בו נוסדה בידי ממשלות המערך.

 

העובדה שמרצ והרשימה המשותפת מחו על כך אינה מפתיעה, אבל הצטרפה אליהם סתיו שפיר, ולא אתפלא אם עוד יצטרפו אליה ח"כים נוספים ממפלגת העבודה. הגינוי של שפיר הוא סמל להידרדרותה של מפלגת העבודה, שכוללת בתוכה היום יסודות רדיקלים הזויים, שמביישים את מורשתה.

 

* איך שגלגל מסתובב – בינואר 2016 כתבתי: "במוסף 'הארץ' האחרון התפרסם פרק מהספר 'אריק' – הביוגרפיה של אריק שרון מאת דיוויד לנדאו ז"ל, שגרסתה העברית התפרסמה בחודש שעבר. הפרק מתאר את התמודדותו של שרון עם הנפילה הגדולה לאחר הדחתו מתפקיד שר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה. שרון נותר בממשלה כשר בלי תיק, ובגין הרחיק אותו ולא האציל עליו כל תפקיד וסמכות. שרון התעקש להישאר בממשלה ובכנסת והבהיר למקורביו שבכל מקרה לא יפרוש. בהזדמנות המתאימה התמודד מול שמיר וזכה בהישג משמעותי, שהחזיר אותו, אחרי שהכול הספידו אותו, למרכז הבמה. בתמרון מבריק בין שמיר לפרס, כמתווך במו"מ ביניהם על הקמת ממשלת האחדות והרוטציה, שִריין לעצמו תפקיד ביצועי, כשר התעשייה והמסחר. והשאר היסטוריה.

 

שרון היה פוליטיקאי חכם ונחוש. הפרק מן הספר המחיש את דרכו המוכרת, אותה נהג לנסח באמירה ש'הפוליטיקה היא כמו גלגל – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אבל לעולם אל תצא מהגלגל". ושרון נאחז בגלגל ולא הרפה.

 

גדעון סער רוצה להיות ראש הליכוד וראש הממשלה. הוא מוכשר, חכם וכריזמטי, וסיכוייו לרשת את נתניהו היו גדולים יותר משל שאר אנשי הדור שאחרי נתניהו. פרישתו ל'פסק זמן' היתה שגיאה, וכך גם החלטותיו מאז להירתע מהתמודדות נגד נתניהו. אילו נשאר והתמודד, לא היה מנצח, אך היה מסמן את עצמו כיורש. סער ציפה שיקראו לו לדגל כמו לדה-גול, או שיחזור בגדול לאחר שיעשה לביתו תקופת-מה, כפי שעשו נתניהו וברק. אך דה-גול היה גיבור לאומי ונתניהו וברק כבר היו ראשי ממשלה. להערכתי, כמי שמעריך ומוקיר את סער – סיכוייו להגשים את חלומו נמוכים, בשל התנהלותו. חסרה לו הנחישות הדרושה למנהיגות לאומית".

 

עד כאן הדברים שכתבתי לפני שנה ורבע. כעת, עם הודעתו של סער על חזרתו לפוליטיקה, אני מייחל לכך שאוֹכל את הכובע.

 

* המסר המתנשא של עמיר פרץ – המסר המרכזי של עמיר פרץ, בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה, הוא שרק הוא יכול לנצח את הליכוד, כי רק הוא יודע לדבר עם הליכודניקים בשפתם.

 

זהו מסר מתנשא. הטענה היא שמצביעי הליכוד הם "מזרחיים", ואם בראש מפלגת העבודה יעמוד "מזרחי" כמותם, רבים מהם יתמכו בו. המסר המתנשא הזה מזלזל במצביעי הליכוד. הוא מציג אותם כמי שעשויים להצביע בעד מפלגת העבודה לא בשל עמדותיה, אלא בשל המוצא העדתי של מנהיגהּ. כלומר, אין להם דרך. אין להם אידיאולוגיה. אין להם עמדות פוליטיות. אולם אם כך הדבר, למה הם מצביעים לנתניהו? שמא פרץ ממחזר את הטענה המתנשאת, על "המרוקאים שהצביעו לבגין כי חשבו שהוא מרוקאי" וטוען שהמזרחיים מצביעים לנתניהו כי הם חושבים שהוא מזרחי?

 

מצביעי הליכוד מתחלקים לשלושה: א. אלה שתומכים בעמדות הליכוד. ב. אלה שאינם תומכים בעמדות הליכוד אך קרובים אליהן יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה והשמאל. ג. אלא שאף אינם קרובים לעמדות הליכוד, אבל סולדים מן ההקצנה שמאלה של מפלגת העבודה.

 

הדרך היחידה של מפלגת העבודה לנגוס באלקטורט של הליכוד, הוא להוות אלטרנטיבה לתומכי הליכוד מסיבות ב' ו-ג'. הדרך לכך אינה "התמזרחות", אלא חישוב מסלול אידיאולוגי מחדש; לבטא עמדות פוליטיות ריאליות יותר, מרכזיות יותר, להפסיק להיגרר אחרי הסיסמאות הריקות של השמאל הקיצוני.

 

מי שמבין זאת הוא יאיר לפיד. וכפי שמעידים הסקרים, האיש הרדוד הזה מצליח להוות אלטרנטיבה לליכוד. אם מפלגת העבודה תלך בדרך זו, אך תעשה זאת עם תוכן ועומק, היא תחזור להיות רלוונטית למאבק על השלטון.

 

* מרשה לעצמו להתנשא - מוסף הספרים של "הארץ" נפתח במאמר ביקורת ארסי ביותר על המשורר רוני סומק, שכתב המשורר יהודה ויזן. במקרה זה, קנאת סופרים מרבה שנאה. ויזן מכנה את סומק "מתחזה למשורר", "אוטומטון", "בובה ממוכנת" והוא אף מצטט מראש את קוראי המאמר, שיגדירו אותו כ"דברי בלע". בסופו של המאמר הארוך, מובן על מה ולמה ההשתלחות – בשל היותו של סומק חבר מפלגת "יש עתיד", הבזויה בעיני ויזן.

 

לא הייתי טורח להתייחס לפשקוויל, אלמלא כתב ויזן בפסקת הפתיחה של מאמרו: "סומך, כלומר סומק". ואי אפשר שלא לחוש בבוז הגזעני המתנשא שבדברים. לכאורה, ויזן לועג לסומק על כך שהמיר את שמו העיראקי לשם עברי, מה שמוכיח את הטענה המרכזית של המאמר – חוסר האותנטיות של סומק, כביכול. ואולי הוא רוצה להציג אותו כמתנכר למוצאו העדתי (אף ששירתו מוכיחה שאין לכך שחר). אבל האם הוא היה כותב: "הארי זייטלבך, כלומר נתן זך" או "לודוויג פּפוֹיְפֶר, כלומר יהודה עמיחי"? סביר להניח שלא. על סומק הוא מרשה לעצמו להתנשא.

 

* מיטת קיבוץ הגלויות – מירי רגב, אווה אילוז, אריה דרעי ורועי חסן הם הבולטים בין עסקני הגלות; אלה הנאחזים בציפורניהם בגלות ועושים כל מאמץ להוציא שוב ושוב את השד הגלותי מן הבקבוק.

 

כל האשכנזמזרחיות או המזרחשכנזיות הן זהויות פיקטיביות. אין דבר כזה "אשכנזי" ואין דבר כזה "מזרחי". מה שמשותף ליהודי מפולין וליהודי מגרמניה הוא היותם יהודים. מה שמשותף ליהודים מתימן וממרוקו הוא היותם יהודים. וזה בדיוק מה שמשותף ליהודי מפולין ומתימן וליהודי ממרוקו ומגרמניה. אין שום "עדה" משותפת ליהודי מפולין ומגרמניה ולא ליהודי מתימן ומרוקו. אלה ואלה גלויות שבהן חיו יהודים. ואין להן שום משמעות מבחינת זהותו של יהודי ישראלי שהוריו או הורי הוריו נולדו בגלות זו או אחרת.

 

אני מאמין בזהות יהודית ישראלית. העובדה שהורינו נולדו בגולה זו או אחרת שולית, והולכת ונעשית יותר ויותר שולית, חרף מלחמת המאסף של עסקני הגלות בפוליטיקה ובספרות. הציונות תנצח את הגלות בחדר המיטות.

 

כולנו חברי קיבוץ – קיבוץ גלויות.

 

* המורשת שלי - אני מאמין בזהות יהודית ישראלית, המכילה בתוכה את המורשת העשירה של אלפי שנות תרבות יהודית, כולל היצירה שנוצרה בכל אחת ואחת מן הגלויות. אני היורש הלגיטימי של שירת שלום שבזי לא פחות כהוא זה מיהודי ישראלי שסבא שלו נולד בתימן. זו המורשת שלי כיהודי. והספרות של שלום עליכם היא שלו בדיוק כמו שהיא שלי.

 

* העם הישראלי – מפעם בפעם אני קורא את צמד המילים "העם הישראלי" בניסיון להפריד בין היהודים החיים במולדת ליהודים החיים בגולה, כאילו היו עמים נפרדים ובניסיון להמציא "עם משותף" ליהודים וללא יהודים החיים בישראל.

 

אלה דברי הבל ורעות רוח. העם הישראלי הוא עם ישראל, כלומר העם היהודי. עם ישראל הוא היהודים באשר הם. אזרחי ישראל אינם בני עם אחד. עם הרוב הוא העם היהודי, שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היחידה שלו. ובמדינה היהודית יש בני מיעוטים מעמים שונים ועדות שונות – ערבים, דרוזים, צ'רקסים. הם נהנים ממלוא זכויות האזרח (והערבים פטורים מחלק מחובות האזרח). הם הערבים היחידים במזרח התיכון שהנם באמת ובתמים אזרחים. אבל אל נתבלבל. הורינו והורי הורינו לא יצאו ממצרים כדי לשים קץ לקיומו של עם ישראל ולהמציא תחתיו "עם" חדש, מבליל אוכלוסיות. השקשוקה התפלה והטפלה הזאת קיימת רק בדמיונו של קומץ רדיקלי. היהודים והערבים אינם חפצים בה.

 

* הקסבה של מאה שערים – סוף סוף משטרת ישראל יוצאת מן הגדר, ומתחילה לגלות יוזמה, יצירתיות וחתירה למגע, מול פורעי הקסבה של מאה שערים, הלוחמים בחיילי צה"ל. אבל עד שראש הנחש, הרב אויערבך, לא ייעצר, זה לא רציני.

 

* ביטול תורה – כשאני רואה את הפגנות החרדים נגד הגיוס, אני נחרד בעיקר מביטול התורה שלהם.

 

* בנפול אויבך - מדוע אנו מטפטפים מן היין כשאנו מציינים את עשר המכות בסדר הפסח? לפחות על פי אחד הפירושים, הסיבה לכך היא "בנפול אויבך אל תשמח". אנו שמחים על הניצחון והגאולה, אך לא על מפלת האויב ועל אסונו. יין ישמח לבב אנוש, ואנו שותים ארבע כוסית כדי לחגוג את הגאולה, אך על כל מכה ממכות מצרים, אנו מפחיתים טיפה אחת מכוס שמחתנו.

 

בסדר הפסח המשפחתי השנה, שעה שטפטפנו מן היין, הקדשנו את המנהג לסולידריות עם אויבינו-שכנינו – העם הסורי הסובל כבר שש שנים מטבח המוני נורא.

 

* בכל דור ודור – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זאת מהות ליל הסדר. סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המכונן של כל לוחם חופש נאור בעולם; סיפורו של עם עבדים מוכה ואומלל שהשתחרר מעבדות והלך במשך ארבעים שנים קשות לקוממיות לאומית במולדתו.

 

אולם בדבוקת שוקן, פסח הוא משהו אחר. כותרת מאמרו של עפרי אילני, היא תמצית התוכן של המאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו השתתף בג'נוסייד", כי בעיניו סיפור יציאת מצרים הוא סיפור אקיבוש של ארץ כנען והג'נוסייד של עמי הארץ. והוא מזכיר ציטוטים מספר יהושע שכתב דוד בן גוריון במלחמת השחרור, ומציין שגם מלחמת השחרור היא "טיהור אתני".

 

כמובן שהוא לא טרח להזכיר, שתקופת המקרא קדמה בכמה שעות לאמנת ז'נבה, ושבעולם כולו, כל מלחמה, הייתה מלחמה להשמדת האויב. כמו אצל הערבים עד ימינו.

 

אילני מתנחם. הנחמה היחידה שלו היא שכנראה כל סיפור יציאת מצרים וכיבוש כנען הוא המצאה. הוא מציג זאת כטענה חד משמעית של הארכיאולוגיה, אף שקיימת מחלוקת מהותית בין שתי אסכולות של ארכיאולוגים בנושא, ובשנים האחרונות דווקא האסכולה "הירושלמית", המקבלת יותר את הבסיס ההיסטורי של המקרא, זכתה לאישושים משמעותיים בחפירות ארכיאולוגיות.

 

אולם לשיטתו – אם יציאת מצרים לא הייתה, אדרבא: איזה עם בעולם מספר על עצמו סיפור המתחיל במאות שנות עבדות וגולה? רק עם שנושא שליחות של אהבת החירות, שנאת העבדות ומאבק על החירות. אבל בדבוקת שוקן הכל הפוך, כי השנאה העצמית מעבירה אותם על דתם ועל דעתם.

 

* שיער צהוב - מה דעתי על צבעי השיער של נתניהו? אין לי דעה. אבל יש לי דעה על הצבע של העיתונים שמקדישים חצאי עמודים, בעמודי החדשות, לצבעי השיער של נתניהו. הצבע שלהם הוא צהוב.

 

* ההייטנר הנכון - התקשר אליי בחור צעיר ונחמד, כדי להזמין אותי להרצאה בפני חניכיו. בראשית השיחה הוא אמר במבוכה שהוא מקווה שהגיע לאורי הייטנר הנכון. השבתי לו: תלוי את מי אתה שואל. יש כאלה שיאמרו לך שהגעת לאורי הייטנר הממש לא נכון.

 

            * ביד הלשון

 

שביעי של פסח – היום האחרון של פסח, כא בניסן, אינו נקרא "החג השני" (כפי שנכתב, למשל, בתחזית מזג האוויר ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet), כיוון שאינו חג העומד בפני עצמו, אלא היום האחרון של אותו חג, חג הפסח.

 

הוא גם אינו נקרא "פסח שני". פסח שני הוא בכלל ביד באייר, חודש לאחר ליל הסדר, והוא נועד לאפשר את הקרבת קורבן הפסח למי שנבצר מהם להקריבו במועדו, אם כיוון שהיו טמאים או כיוון שהיו רחוקים ממקום המקדש.

 

היום האחרון של פסח נקרא, בפשטות, שביעי של פסח. זהו יום שבתון על כל המשתמע מכך – איסור מלאכה וכד'.

 

על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף.

 

שביעי של פסח הוא שבתון מן התורה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות טו, טז). וכן: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח). והקראים מכנים את שביעי של פסח "שביעי עצרת".

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 16/4/2017 00:04   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, סאטירה, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ