לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳×׳¨׳‘׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים קג: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו


בספקטרום שבין אל קנא ונוקם לאל רחום וחנון, מזמור קג ניצב בקצה של הרחמים.

 

רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה   

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד.

... כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים  

רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו.

 

ובכל זאת, המשורר צריך להסביר את סבלו של עם ישראל. אם אלוהים כה רב חסד, מדוע אנו כל כך סובלים?

 

תשובתו מקורית. זה סבל זה? ביחס לחטאינו... באמת יצאנו בזול. למה? בזכות רחמיו של האלוהים.

 

לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ   

וְלֹא כַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ.

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ  

גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.

כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב  

הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ. 

 

ולמה אלוהים מרחם כל כך על בני האדם? כי הוא מודע לחולשתם, בעצם... לאפסותם. כי מהו, בסך הכל, האדם?

 

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ   

זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ.

אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו   

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ.

כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ   

וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ.

 

אני מודה שאיני אוהב את הדיבור הזה, על אפסותו של האדם, שנועד להאדיר את גדולתו של אלוהים. אם האדם כל כך עלוב, מה אפשר לצפות ממנו?

 

בדיוק כפי שאי אפשר לעודד ילד להתאמץ, להשקיע ולהצליח באמירות: "אתה אפס, אתה עלוב, יבחוש בן שלולית".

 

אני מעדיף את לקיחת המושג "בצלם אלוהים" בדיוק למקום ההפוך, של העצמה, של אמונת האדם בכוחו, ביכולותיו, ב"אני ואתה נשנה את העולם".

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 18:58   בקטגוריות הגות, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים קב: אֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ


תְּפִלָּה לְעָנִי – כך פותח המשורר את תפילתו, כך הוא מציג את עצמו. עני.

 

ומדובר בתפילה של עני שהגיע לחרפת רעב. עוני מזעזע.

כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי   

וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי.

 

הלחם שלו, המזון הבסיסי שלו, הוא אפר. ואת השתיה הוא מוהל בדמעותיו – תיאור מזעזע של מי שאין לו יכולת למלא כוס במים, ומה שמציל אותו הוא דמעות סבלו ויגונו.

 

העני מתפלל לאלוהים ומבקש להיוושע מן המצוקה הנוראה שבה הוא שרוי.

 

גדולתו של המשורר העני, היא שגם כאשר הוא מצוי בתחתית החבית, גם במצוקה הקשה שבה הוא נמצא, הוא אינו מתפלל רק לגאולה אישית, אלא בראש ובראשונה לגאולה לאומית. סביר להניח שאז, כהיום, יש מי שתחביבם לדוג במים עכורים והם מסיתים ומשלהבים יצרים אנטי לאומיים בקרב הסובלים ממצוקה. על המשורר, הדמגוגיה הזאת אינה עובדת.

גם כאשר הוא מתאר את מצבו כנואש:

יָמַי כְּצֵל נָטוּי   

וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ

גם אז הוא מייחל לגאולת העם והארץ:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

המשורר מבין שללא גאולה לאומית, לא תהיה גאולה אישית ולא גאולה מעמדית. גם במצבו הקשה, הסולידריות העליונה שלו, היא הסולידריות הלאומית. איזו גבורה, איזה הדר, יש בגישה הזו. זו התגלמות מותר האדם מן הבהמה.

 

****

 

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

איזה פסוק נפלא של אהבת מולדת. אפילו את אבניה הקשות של הארץ, אוהבים בניו של עם ישראל. אפילו את אדמתה – האדמה עצמה, גם אם אין היא מיושבת ואינה מצמיחה את פריה. הדבקות באדמת המולדת היא בלתי מותנית, גם בחורבותיה. הדבקות הזאת, היא שתפריח, בסופו של דבר, את שממת הארץ.

 

הפסוק הזה הוא המסד לשירו של ביאליק "ברכת עם" – הנושא את ברכת העם היהודי לקומץ החלוצים בארץ ישראל. השיר נכתב בשנת תרנד (1894), בתקופת העליה הראשונה. השיר היה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.

 

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

 

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

 

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה

בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,

כָּל טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה

דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

 

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –

רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,

עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

 

גּוֹי קַו קָו אֲנָחְנוּ!  מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ

שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן עַד!

יֶשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ

לִרְאוֹת מַה פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

 

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?

הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!

עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

 

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

 

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

 

קומץ חלוצי העליה הראשונה, כותב ביאליק, הם מחונני גאולתו של עם ישראל, בדבקותם זבת הזיעה והדמעות באדמת ארץ ישראל.

 

ההשראה של הפסוק על שירו של ביאליק מובהקת – לא רק בשימוש במילים, אלא בתוכֶן. משורר תהלים מתפלל לגאולת ציון,

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

הוא גם מבהיר שמדובר במעשה שייעשה בידי בני אדם.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

זו הציונות. ההבנה "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד"' ולצדהּ ההבנה שכיוון שבא מועד, הדבר מחייב את העם היהודי, לא עוד להמתין בפסיביות לביאת המשיח, אלא לעלות בחומה בציונות מעשית, ביישוב הארץ  ובניינהּ, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

אנשי הציונות המעשית, אותם מעלה ביאליק על נס, הבינו שגאולת העם היהודי מותנית בישיבתו על אדמתו ובקשר הבלתי אמצעי בינו לבין אדמתו. רק כאשר היהודים נוגעים במו ידיהם באבני הארץ ובעפרה; רק החיבור הזה מעניק להם כוח של ממש, להגן על עצמם וליצור תקומה יהודית במדינה ריבונית.

 

****

 

המשורר מתפלל לאלוהיו: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי".

הפניה הזו של אדם לאלוהים, מהדהדת בשירה של נעמי שמר, "מה שלומך אחות", כפניה של אדם לאדם, של אישה לאחותה.

תֵּכֶף יִתְגָּלּוּ שָׁמַיִם

אַל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ

אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ.

 

אף שהשיר מתאר מזג אוויר סגרירי וקודר, ולכן המשפט "תכף יתגלו שמים" יכול להיקרא גם פשוטו כמשמעו, סביר להניח שנעמי שמר מתכוונת להתגלות שמימית, גואלת ומאירה, לאחר תקופה של הסתר פנים.

 

וכפי שביאליק מבין שהחלוצים המחוננים את עפרות הארץ הם אלה שיביאו את הגאולה, כך גם נעמי שמר כותבת לאחותה, שאת הגאולה האישית, את התגלות השמים, היא תביא ברגע שלא תסתיר פניה. גילוי הפנים והקול שלה, יבואו בד בבד עם התגלות השמים.  

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 11/7/2017 23:27   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: לווי אותי


לווי אותי / שי צברי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.7.17

 

את פינתנו הקודמת הקדשנו לברי סחרוף, במלאת לו 60. ראוי ברי שלא נתספק בכך, והפינה השבוע היא מעין המשך. היא לא תתמקד בברי, והזמר שנשמע לא יהיה ברי, אבל השיר הוא שיר שברי הלחין והזמר הוא בן טיפוחיו של ברי סחרוף.

 

הזמר שנשמע היום הוא שי צברי. צברי הוא בן  43, אבל את תקליטו הראשון הוא הוציא רק לפני שנתיים. הסיבה לכך, היא שלמרות שלאחר שירותו הצבאי למד צברי המוכשר בבית הספר "רימון", הוא עזב את המוסיקה, וחזר אליה רק לפני עשר שנים, כבר בעשור הרביעי לחייו, כשהצטרף למיזם הנפלא של ברי סחרוף ורֵע מוכיח, שבעיניי הוא גולת הכותרת של יצירתו של סחרוף, "אדומי השפתות", משירי שלמה אבן גבירול בלחנם של ברי ורע מוכיח. הוא הצטרף למיזם כזמר ליווי, ומאז המשיך ללוות את ברי בכל הופעותיו והקלטותיו. ברי זיהה את הכישרון, את הנוכחות הבימתית ואת הכריזמה של צברי, ונתן לו חשיפה מרשימה בהופעותיו. הוא ליווה אותו בקולות, ב"כפיים" ובשירה בקולו המצוין, אך ברי לא הסתפק בכך, ופינה את הבמה כדי לאפשר לו חשיפה במרכז הבמה. וכך, בזכותו של ברי, בהופעותיו בפני הקהל הרב שבא לצפות בו, רכש צברי עצמו קהל אוהדים הולך וגדל, שאִפשר לו לפרוץ בקריירה עצמאית, אך יחד עם זאת הוא ממשיך ללוות את ברי.

 

לפני כארבע שנים, כאשר הוא היה עדין "המלווה של ברי", ובטרם יצא להופעות יחיד רשמיות ועדין לא הקליט בנפרד, הופיע שי בכנס של עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. הופעתו כבשה את הקהל. הוא שר משירי תימן שעליהם גדל, שירים מסורתיים, שירי משוררים, והכל בשמחה, בחוסר פורמליות, בחופשיות רבה ובהמון הומור. הוא הקפיץ את הקהל וכבש אותו. אני ממש התאהבתי בו, ולא בכדי, כאשר יצא לאור תקליטו הראשון "שחרית", מיהרתי לרכוש אותו.

 

יש לציין שעוד בטרם הוציא את תקליטו, כאשר עוד עבד בעיקר עם ברי, הוא היה שותף למיזמים מוזיקליים נוספים, כמו הפרויקט של עידן רייכל, "עבודה עברית", פרויקטים של אהובה עוזרי, ותקליטים של שירי משוררים – של חיים גורי ושל אבות ישורון.

 

שי צברי שייך לסוגה האהובה עליי – של שוברי המחיצות בין מזרח ומערב, בין יהודיות וישראליות, בין מסורת וחילוניות, של יצירת תרבות יהודית ישראלית מגוונת, מפתיעה, עשירה. סוגה זו, שכוללת גם אמנים כשלמה בר, אהוד בנאי, ברי סחרוף, קובי אוז, אסף תלמודי ואחרים, היא הדבר הטוב ביותר שנוצר בתרבות הישראלית של הדור האחרון. שי צברי בהחלט בולט בחבורה הזו, בכישרונו כמלחין וכזמר, בקול המשובח שלו, ביצירתיות, בהומור וביכולת לסחוף את הקהל.

 

תקליטו המשובח "שחרית" הוא תמהיל מעניין של ההשפעות על צברי ושל תחומי יצירתו; יש בתקליט מן הפיוט, מסידור התפילה, מן המוסיקה המזרחית ושירי משוררים. בין המשוררים – אברהם חלפי, יהודה עמיחי וחביבה פדיה. צברי עצמו היה שותף לכתיבת מילות אחד השירים, "הניחי לי", יחד עם דן תורן. הוא הלחין או היה שותף בהלחנת למעלה ממחצית שירי התקליט.

 

המפיק המוסיקלי של התקליט, הוא אסף תלמודי, שאחראי על הדברים היפים ביותר במוסיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. ההרכב המוסיקלי של התקליט נקרא "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", והוא כולל את אסף תלמודי, אייל תלמודי, גרשון וייספירר, איתמר ציגלר וניר מנצור.

 

בתקליט הזה שיר אחד שהלחין ברי סחרוף. כפי שאמרנו בפינה שעבר, לברי יש יחס מיוחד לשירי משוררים, הוא הלחין שירי משוררים, ושירו המצליח ביותר הוא גרסתו ל"עוד חוזר הניגון" של אלתרמן, ללחנו של נפתלי אלתר. לתקליט זה הלחין ברי את שירו של יהודה עמיחי "לווי אותי".

 

זה שיר העוסק בפרידה, אך אם בדרך כלל פרידה נתפסת באור שלילי, בשיר הזה היא נתפסת כאחד משיאי האהבה. אין המדובר בפרידה סופית, אלא בפרידה לצורך התחברות מחדש. לכן הדובר מבקש מאהובתו שתלווה אותו לנמל תעופה. לא לנמל התעופה, בה"א הידיעה, אלא לאיזה נמל תעופה. למה? הוא לא עף, לא הולך, לא עוזב. אבל הוא זקוק לעצם הריגוש של הפרידה. הוא מבקש ממנה לומר לו בפרידה הזאת מילים שמחליפות עונות. והוא רוצה לשתות את מי המעיין שממנו נובעות דמעותיה; לשתות ולשתות.

 

לווי אותי לנמל תעופה.

אני לא עף, אני לא הולך, אני לא עוזב.

אבל, לווי אותי אל מטוס לבן

בין ערפילי עצי זיתים,

 

אמרי מילים שמחליפות עונות

בחיפזון קצר של שעת פרידה.

 

אז הידיים באות אל

העינים הבוכות כמו אל

שוקת לשתות ולשתות.

נכתב על ידי הייטנר , 10/7/2017 23:36   בקטגוריות אמנות, אנשים, רדיו אורנים, חברה, תרבות, אהבה ויחסים, ספרות ואמנות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ