לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳×׳¨׳‘׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עז הזיכרון בקרב, ונורא


אחד המיתוסים הכוזבים על אודות מלחמת ששת הימים, הוא שבאופוריית הניצחון, נשכח המחיר, נשכחו החללים, לא ספרנו אותם. כאילו לא היו 779 הרוגים, לא היו 2,593 פצועים, אלא רק ניצחונות וכיבושים. וה"הוכחה" לכך היא שירי המלחמה – כולם שירי ניצחון ורהב, כמו "נאצר מחכה לרבין", ואילו ההרוגים, השכול והיתמות – יוק.

 

לנראטיב הזה, שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, יש פיתוחים והמשכים. למשל, ש"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, הוא שיר מחאה על שירי הניצחון ובעיקר על שיר הניצחון "ירושלים של זהב", ובניגוד אליהם, הוא מדבר על השכול ועל מחיר הניצחון. שהשיר הראשון שניסה לנפץ את האופוריה ההירואית ולהתמקד במחיר המלחמה הוא "שיר לשלום" ויותר מכך, המחזות של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה". האופוריה וההתכחשות למחיר המלחמה נמשכו גם במלחמת ההתשה, ורק מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינוי כיוון.

 

במאמר זה, אנסה לעמת את המיתוס עם העובדות. אקדים ואומר, שאיני מתכחש לכך שהניצחון הגדול גרם לאופוריה, ולאופוריה היו תוצאות שליליות כמו שאננות, סלביזציה משחיתה של מפקדי צה"ל ועוד, ושהיא בין הגורמים שאִפשרו את מחדל יום הכיפורים (שהיה בעיקרו מחדל מודיעיני, וראוי לציין שמלחמת יום הכיפורים, שהחלה בתנאי פתיחה הרי אסון, הסתיימה בניצחון ישראלי ברור).

 

בניגוד למיתוס המקובל, האמת היא שעל אף מלחמה לא נכתבו שירי זיכרון, שכול ויתמות כמו על מלחמת ששת הימים (ומלחמת ההתשה שבעקבותיה), ויתכן שמספר שירי הזיכרון בעקבות ששת הימים גדול יותר משל כל שאר המלחמות גם יחד. או במילים אחרות, המיתוס הזה כוזב לחלוטין.

 

אמחיש את דבריי במספר דוגמאות:

 

אחרי המלחמה – שירה של לאה נאור, בביצועה של חוה אלברשטיין.

 

אוי לי, חייל קרבי הוא.

אוי לי, כי אהובי הוא.

מי הוא יהיה לי, אם הוא עוד יהיה לי

אחרי המלחמה?

 

אם עוד תזרח השמש

על שתי עיניך אלה,

מה אז אראה שם? איזה צל יהיה שם,

אחרי המלחמה?

 

תם יום כאב, כאב וגבורה,

עז הניצחון בקרב, ונורא.

יש מי שמלחמתו נגמרה,

אך שלי עוד לא. שלי עוד לא.

 

אכן, עז הניצחון בקרב, מודה הכותבת. אך הוא גם "נורא". וכיוון שהיא איבדה את אהובה, המלחמה שלה לא נגמרה. והיא לא תיגמר לעולם. ואולי המילים "עז הזיכרון בקרב, ונורא" הם תמצית המסר לא רק של שיר זה, אלא גם של השירים האחרים שאציג במאמר. אין הם מפנים עורף לניצחון במלחמת הישע וההצלה. אין הם מתנערים גם משמחת הניצחון ומן ההישגים הגדולים של המלחמה. אבל תוגת השכול והצער על האובדן מלווים את שמחת הניצחון והגאווה בו, כתאום סיאמי.

 

והשיר מסתיים במילים הללו:

 

אוי לי, בכל נוסה הוא,

אוי לי, עפר כיסהו.

רק צל עזב לי, בעיני רעיו לי,

אחרי המלחמה.

 

הכותל – סמל הניצחון הגדול של המלחמה, הוא שחרורה ואיחודה של ירושלים, ובעיקר שחרור הר הבית והכותל המערבי. עד היום, עובר רטט בוודאי בקרב מי שחיו את התקופה ואני מאמין שגם בקרב מי שטרם נולדו אז, למשמע קולו של מיכה שגריר המשדר "אני עומד ליד הכותל המערבי" (הקלטה המשודרת לאחרונה בפרסומת למארז של "קול ישראל") או למראה תמונת הצנחנים ליד הכותל (שהופיעה לאחרונה בתקשורת בעקבות פטירתו של הצלם דוד רובינגר).

 

השיר, המיטיב לתאר את הרגש הלאומי בעקבות שחרור הכותל, הוא שירו של יוסי גמזו "הכותל", ושיאו במילים החוזרות:

יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.

יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.

 

וגם השיר הזה אינו מתעלם מן המחיר הכבד והכואב של שחרור הכותל. כבר בפתח השיר נאמר:

הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת

הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.

 

גמזו העמיד מספר דמויות לצד הכותל, שמסרו לו מסרים שונים: נערה, צנחן, אם שכולה ורב. כולם נרגשים ונפעמים, אך איש מהם אינו שוכח את מחיר הניצחון והשחרור.

 

הצנחן זוכר את חבריו הנופלים, ואומר:

לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר:

תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.

 

גם הרב, החוגג את שחרור ההר, אינו שוכח את המחיר:

אֹשֶׁר. זָכִינוּ כֻּלָּנוּ.

וְשָׁב וְנִזְכַּר: לֹא כֻּלָּם.

 

וכמובן שהמסר הכואב והקשה מכל הוא של האם השכולה:

עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל

אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר.

אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.

אָמְרָה לִי: אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת

שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו,

כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.

 

בשעריך ירושלים – גמזו כתב גם את השיר "בשעריך ירושלים". מנגינת הלכת של חתן פרס ישראל יחזקאל בראון, מדגישה את היות השיר הזה שיר ניצחון, שיר המבטא גאווה ושמחה על הניצחון. כאשר מדבר המשורר בפתח השיר על דמעות החיילים, אלו הן דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם.

 

אולם גם בשיר הזה אין המשורר שוכח את השכול, את מחיר הניצחון.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.

 

המסר של השיר, הוא שהמחיר כבד, אך המחיר הזה הוא המעניק חיים לאומה ולבניה. בדומה ל"מגש הכסף" של אלתרמן בתש"ח, כותב גמזו, ומתכתב עם יחזקאל הנביא:

בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי.

 

וכמו רבים משירי המלחמה, וגם זה באופן הסותר לחלוטין את הנראטיב הכוזב, השיר מסתיים בתקווה לשלום:

לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת - חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ.

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי.

 

ילדי איננו ילד – במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת ששת הימים, התייחס יוסי גמזו לתופעה שטרם ניתן לה אז שם, ולא הייתה בה הכרה – הלם קרב. הוא כתב על התופעה בשירו "ילדי איננו ילד".

 

ילדי איננו ילד עוד,

עיניו טובלות בתכלת עוד,

אך כבר במבטיו האש.

הוא שב אלי אחר כל כך,

שותק, אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

 

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד.

ידיו נגעו בפלד בימים של אש,

ימינו אלה.

כן, הוא שב אחר כל כך,

שותק, אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

 

אותו תלתל, אותו סנטר,

ובכל זאת, משהו אחר

משם, מן הקווים, נשקף.

הוא שב אלי עם חול נודד,

אבל את ילדותו איבד

אי שם במוצבים ובמרדף.

 

הייתי נער – לאותה תופעה התייחס גם דוד עתיד, בן וחבר קיבוץ משמרות, צנחן במילואים שנפצע בקרבות על שחרור העיר העתיקה. שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא השתתף בטיול של קיבוצו בגולן, ועם שובו כתב את השיר "הייתי נער".

 

בטיול הוא רואה איך לאחר המלחמה והניצחון הנוף מתחיל לחזור לקדמותו. אבל נפשו הפצועה של הלוחם, לא תחזור להיות כשהייתה. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים".

 

היעדים מטוהרים והרוסים.

שלגים על החרמון מול שמש נמסים.

ובעיירת רפאים על הרמה

חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.

הקיץ שב למשלטיו הישנים.

- אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

 

השיר הוא מעין דיאלוג בין הלוחם המשוחרר לאהובתו, שממאנת להינחם על הנער שהיה לה, שאמנם חזר מן המלחמה, אך הוא אדם אחר.

 

היה לי נער מאוהב, היה לי נער,

צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.

הקרב נדם ושוב קָרֵב הוא אל השער,

אך הילוכו כבד וחתומות פניו.

 

הלוחם המשוחרר מנסה להדחיק את מותם של חבריו שנפלו, אך פניו מסגירים את כאבו.

 

לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.

לומדים לחזור להרגלים הישנים.

- אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

 

פתאום בלעדיו – גיסו של דוד עמית, מאיר אריאל, לחם אף הוא כצנחן בקרבות לשחרור ירושלים. בשירו "פתאום בלעדיו", הוא יוצא נגד הציפיה מן האלמנות להתאפק, לא לבכות, להיות חזקות. אדרבא, הוא אומר לאלמנה, בכי, זעקי.

 

למה להחזיק מעמד? למה לעשות להם חיים קלים?

למה לא לתת לזעקה המתדפקת על שינייך להשתאג החוצה?

מה "כבודך" עכשיו? מי הם בשבילך לעזאזל?

הרי הם יכולים גם בלעדיו, הם לא ירגישו כלום בעוד שבוע...

רק את פתאום כמו מכנסיו המושלכים על הספה.

רק את פתאום בועה גדולה של בכי מאופק.

גרונך כואב כל כך אז למה לא לבכות, תגידי, למה?!

הרי אהבת אותו, אמרי נא איך תוכלי מחדש? איך תוכלי,

ובקרבך כבד בכייך שלא הורק?

 

מה אברך – שירה הראשון של רחל שפירא שהולחן והתפרסם, נכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לזכר בן כיתתה בקיבוץ שפיים, אלדד (דדי) קרוק, שנפל בקרבות לשחרור ירושלים.

 

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך.

לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.

אלוהים, אלוהים, אלוהים

לו אך ברכת לו - חיים.

 

מי שחלם – דידי מנוסי כתב את אחד השירים הבולטים והאהובים במלחמת ששת הימים, "מי שחלם".

 

גם בשיר הזה מפעמת האמונה בצדקת הדרך. גם השיר הזה מבין שהמתים לא נפלו לשווא.

 

מי שחלם לו ונשאר לו החלום,

מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם.

-

מי שהבטיח לא הניח את חרבו.

מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם.

 

אולם הגשמת החלום, הניצחון ותוצאותיו, לא ישכיחו את הנופלים, כתב מנוסי, באחד משיריו היפים ביותר.

 

מי שחלם והתגשם לו החלום,

מי שלחם עד ששמע קול מנצחים,

מי שעבר את כל הלילה, וראה אור יום -

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.

 

קרב רפיח – קרב רפיח של יורם טהרלב, בלחנו של צבי בורודובסקי ובביצועו של אריק לביא, הוא מארש ניצחון מובהק. השיר מציג בגאווה את היכולת להתמיד ולהסתער על אף המחיר הכבד, חרף הדם שנשפך.

 

מול האויב הגחנו

מי שנפל, נפל.

על הנופלים פסחנו,

רצנו קדימה, טל!

 

השיר הוא מעין תשובת הלוחמים לפקודת המבצע של מפקד עוצבת הפלדה ישראל טל, שבה נאמר: "חיילי עוצבת הפלדה: ניתן האות! היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי. שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האויב. לא ששנו אל הקרב הזה. האויב רצה בו, האויב פתח בו והאויב יקבלנו אחת אפיים... אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי. אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה. היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה. והארץ תרעד תחתיה".

 

מה שלא כל כך ידוע, הוא שמי שניסח, בעבור האלוף טל, את הדברים, הוא הסופר עמוס עוז.

 

אך השיר מדבר על כך שמחיר הדמים לא הרתיע אותנו ולא עצר אותנו, אבל הוא נשאר אתנו ואנו נושאים אותו לנגד עינינו.

 

את הנופלים נניח

הם לא יודעים, אבל

אנו אחרי רפיח.

הם לפנינו, טל!  

 

גבעת התחמושת – יורם טהרלב כתב גם את השיר "גבעת התחמושת", שבזכותו זה הקרב המוכר והידוע ביותר במלחמה. השיר מבטא גאווה רבה על גבורת הלוחמים ועל הניצחון, אבל לא פחות מכך, כאב על מחיר הדמים. ועם זכרם של הנופלים מסתיים השיר.

 

על בונקרים מבוצרים

ועל אחינו הגברים

שנשארו שם בני עשרים

על גבעת התחמושת.  

 

עמק דותן – שירה של דליה רביקוביץ' "עמק דותן" אף הוא שיר של ניצחון, של אהבת מולדת ושמחה על שחרור חבל מולדת שהיה בידי זר. וגם ממנו לא נפקד הכאב על מחיר הקרב.

 

אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש

ותשעת הפצועים נלכדו בביתן.

שם נפלו גיבורים משריון וחרמש,

בעמק דותן.

 

****

 

אם כן, הטענה כאילו לאחר מלחמת ששת הימים שרנו שירי רהב ואופוריה והתעלמנו ממחיר הדמים, אינה מתיישבת עם העובדות.

 

אתייחס גם לשאר מרכיבי המיתוס.

 

השיר "נאצר מחכה לרבין", סמל הרהב, לא נכתב לאחר הניצחון, אלא בתקופת ההמתנה שקדמה לו. אין זה שיר של רהב, אלא שיר של העלאת המוראל, בימי החרדה שקדמו למלחמה.

 

גם "ירושלים של זהב" אינו שיר ניצחון, אלא קינה על ירושלים המחולקת, שהושר ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני המלחמה וביום בו החלה תקופת ההמתנה. עם שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים", המעלה על נס את תיקון המצב הקלוקל שתיארה הקינה.

 

"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, אינו שיר מחאה, אינו תגובה לשירי הניצחון כיוון שהוא נכתב בידי צנחן בירושלים בעיצומה של המלחמה. ואין הוא מוחה על "ירושלים של זהב", אלא משלים אותו. השיר שהפעים אותו ואת חבריו לפני המלחמה, קיבל נופך חדש עם שחרור העיר העתיקה, ועל כך הוא כתב את גרסת הלוחם. הוא שלם לחלוטין עם צדקת המלחמה: "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב". ובמלחמתנו, שמנו קץ למצב שהצדיק את קינתה של נעמי שמר:

הלא לחומותייך

קראנו דרור.

 

וכמו בבית ששמר הוסיפה, כך גם מאיר אריאל הוסיף:

עכשיו אפשר אל ים המלח

בדרך יריחו.

עכשיו אפשר אל הר הבית

וכותל מערב.

 

כלוחם, הוא העלה כמובן את נושא מחיר הניצחון, מחיר קריאת הדרור לחומות ירושלים, והחזרה להר הבית, לכותל המערבי ולים המלח בדרך יריחו.

 

ובאו אמא אחר אמא

בקהל השכולות.

 

ובשל המחיר הכבד, הוא החליף את "אשר כולה זהב" ל"כמעט כולך זהב". בכך הוא העביר מסר זהה לשירי הניצחון האחרים, המסר של "עז הזיכרון בקרב, ונורא".

 

האמנם "שיר לשלום" היה שיר שהתייחס בכבוד לנופלים, בניגוד ל"שירי הניצחון והלל?

כך נכתב בו:

 

הזכה שבתפילות

אותנו לא תחזיר.

 

מי אשר כבה נרו

ובעפר נטמן,

בכי מר לא יעירו

לא יחזירו לכאן.

-

אל תביטו לאחור,

הניחו להולכים.

 

כלומר, ההיפך מהנראטיב. שיר לשלום מבקר את השירה על הנופלים. לצד ביקורתו על שירי ההלל והניצחון, הוא מבקר גם את שירי הזיכרון והשכול, ומפציר "הניחו להולכים". שירו "רק שיר לשלום". רק.

 

וכמובן ששיריו של חנוך לוין יצאו נגד תרבות הזיכרון. הוא התריס נגדה, והציג במקומה חלופה – האשמת ההורים השכולים במות יקיריהם, בשל החינוך הציוני שנתנו להם.

 

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מלים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

 

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר-

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

 

לא בכדי, מי שהובילו את המחאה נגד הצגת מחזותיו הסאטיריים של לוין, היו ההורים השכולים, שבהם הוא פגע במזיד וברשעות.

 

****

 

במלאת יובל למלחמת ששת הימים, החל מסע הנהי והבכי על האסון הנורא שהתחולל. אוי ואבוי, ניצחנו.

 

אני מקווה שבמסה זו הצלחתי לעמת, ולו במעט, את אחד הנראטיבים של המסע הזה, עם העובדות.

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 23/4/2017 00:41   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, אמנות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים מד: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם


מזמור מד, המיוחס לבני קורח, נכתב במציאות של גלות, רדיפות והשמדה. זהו מזמור של שואה.

 

המזמור מבחין בין ימי התפארת של עם ישראל, שעליה אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, לבין ימי השפל שאותם חווה המשורר. והמעניין הוא, שהסיבה הן לתפארת והן לסבל היא אחת – דבקותנו בה' אלוהינו. באשר לתפארת, לניצחונות, לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה, זה מובן. אולם כך הוא מפרש גם את הרדיפות והמוות: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". השנאה כלפינו היא שנאה כלפיך, ה', והיא נובעת מדבקותנו בך. בשל דבקות זו אנו נרדפים, נהרגים ונטבחים.

 

ומכאן נובעת משאלתו מאלוהים, להציל את עם ישראל.

 

וכאן נעוצה הבעיה. הציפיה הפאסיבית לגאולה נסית, אלוהית, במקום להיכנס להיסטוריה ולקחת על עצמנו אחריות אקטיבית לגאול את עצמנו במו ידינו, המיטה על עמנו את האסונות הנוראיים, ובראשם השואה. רק המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, הציונות, היא שגאלה את העם היהודי; במעשה אקטיבי של עליה בחומה, דחיקת הקץ ומרידה בגויים. רק ההפרה המודעת של אגדת שלוש השבועות הביאה מזור לעמנו, באמצעות עליה המונית למולדתנו, יישוב ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ריבונית.

 

המהפכה הציונית עוד לא תמה. עדין רוב העם היהודי בוחר בגולה. התפוצה היהודית השניה בגודלה בגולה היא גלות צרפת, ששם כמעט מחצית הבוחרים עומדים לתמוך במנהיגה פשיסטית, גזענית ואנטישמית או במפלגת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, ואין אנטי ישראליות שאינה נגועה באנטישמיות ונובעת ממנה, ועדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים זרים. ועדיין המרחב המזרח תיכוני מסרב להכיר בזכות קיומה של המדינה היהודית וממשיך ללחום בה. וגם בתוכנו יש קולות אנטי ציוניים, המקבלים את ההאשמות והעלילות כלפינו ומפיצים אותן בחדווה. ולכן, יש להמשיך ולטפח את הרעיון הציוני ובעיקר את ההגשמה הציונית, בקרב החברה הישראלית ובקרב העם היהודי בתפוצות הגולה.

 

****

 

אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ, וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל, וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם, מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים. כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי, וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי. מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם... כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים,    וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת... כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן, אֲדֹנָי?    הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח לָנֶצַח! לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ? כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ,   דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ.

 

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הפרק היומי במיזם 929 כולל פסוקים המתארים מציאות של שואה.

 

****

 

בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו מגמות בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.

 

המאזין ההדיוט והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית חופשית ומשגשגת, עם כל חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכל היה אחלה בגרמניה הנאצית, היה סבבה באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה מקצועית נקראת התופעה: גימוד השואה.

 

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את הצו "לזכור ולא לשכוח". אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה בין ישראל לנאצים ולשואה היא מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.

 

הרי היום, בשיח הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים שבפחות מהביטוי "נאצי", אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים לשוטרים "נאצים". נערי גבעות מגדפים את חיילי צה"ל בתואר "נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודונאצי. מפגינים פרועים מניפים כרזה עם דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת גוש קטיף הורים המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות. ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.

 

די! צריך לשים קץ לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.

 

מאוד מאוד בוער לכם לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. זהו שקר מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם. אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת לנאצים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 22/4/2017 17:49   בקטגוריות חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים מג: אוֹדְךָ בְכִנּוֹר


תהלים מג הוא חלקו האחרון של מזמור מב, שנכתב בידי בני קֹרח – מזמור שכולו תחינה של אדם בודד ורדוף לאלוהים, שיושיע אותו. לא ברור מדוע הוא הופרד משאר המזמור.

 

בפרק זה מופיעה בפעם השלישית במזמור אותה הקריאה: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי?

 

****

 

במזמור מ, המיוחס לדוד, מתייחס המשורר בשלילה לפולחן הקורבנות, כפולחן שאינו רצוי לאלוהים, ומציע תחתיו פולחן מילולי, של תפילה, שבח ולימוד.

 

ומהי דרכם של בני קֹרח?

 

המשורר מתפלל לאלוהיו שישלח לו אורו ואמתו, והם ינחו אותו בדרכו. יביאו אותו אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. ומה הוא יעשה אז? וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים.

 

אם הוא ניגש אל המזבח, מן הסתם בכוונתו להקריב קורבן תודה.

 

אז זהו, שלא.

 

וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים, אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר, אֱלֹהִים אֱלֹהָי.

 

איזה יופי! איך להודות לה'? לא בקרבן, כי אם בכינור, בשירה ובנגינה.

 

אך אם כך, למה בבית המקדש? למה ליד המזבח?

 

המשורר מבין את חשיבותם של סמלים מסורתיים, כמו בית המקדש ומקום המזבח, שהתקדשו לאורך השנים. הוא אינו תלוש, הוא אינו משליך אותם מאחורי גבו, הוא אינו מתנער מהם, הוא אינו מתנכר להם. אולם הוא יוצק בהם תוכן חדש, מתאים יותר לדרכו, לתפיסתו. לא קורבן אלא שירה.

 

****

 

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש (ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב").

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 19/4/2017 20:03   בקטגוריות חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ