לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שמות כא: חוקי עבד עברי – מהפכה חברתית


היום שאחרי המהפכה קשה יותר מהמהפכה. המהפכה היא זיקוקי די-נור של רומנטיקה ואידיאליזם טהור. היום שלמחרת הוא יום קטנות אפרורי. גם הטהורה שבמהפכות, עתידה להישחק, להיסדק ולהתברגן בבוקר שלמחרת.

 

מעמד הר סיני, שכולנו השתתפנו בו בפרקים הקודמים, הוא הגדולה במהפכות בתולדות האנושות. במעמד זה עוצבה באירוע חד פעמי, במפגן חסר תקדים של פירוטכניקה, התשתית המוסרית של האנושות. איך אפשר למחרת בבוקר לקום לעבודה?

 

משה אינו נח לרגע. את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, הוא מיד מתחיל לפרוט לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרק כ"א הוא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה רצף עמוס בחוקים.

 

ניתן היה לצפות שמערכת החוקים תפתח באמירה כללית, במסר אוניברסלי המהווה את תשתית המוסר עליו מבוססת התורה. במקום זאת, היא נפתחת ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

 

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

 

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

 

העבדות בארה"ב הסתיימה רק לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות היתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

 

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרק שלנו מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

 

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

 

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ').

 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

 

אין היום עבדות במובן הקלאסי של המושג, אולם ביצת העוני ההולכת וגדלה בחברה הישראלית, העוני של עובדים רבים שאינם מסוגלים לפרנס את משפחתם בשכרם העלוב, עובדי הקבלן וחברות כו"א, העובדים שאינם מקבלים שכר מינימום ואלה שמקבלים את שכר המינימום הנמוך כל כך, העובדים הזרים המושפלים בישראל, עובדים ששכרם מולן חודשים ארוכים – בכל אלה יש יותר מקורטוב של עבדות.

 

"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חוליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חוליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

 

 זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

 

את הפטנט הזו המציאו, למעשה, חז"ל. בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, חכמי התלמוד הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

 

דוגמה מובהקת מכך, ניתן למצוא בפרק שלנו. כך כתוב בו: וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

 

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

 

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

 

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, ההיקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

 

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, אותו ישלם הפוגע.

 

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך גם אנו מבינים שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

 

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. וגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.

נכתב על ידי הייטנר , 29/3/2015 01:01   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 29.3.15


* ההסכם הנרקם בשוויץ יביא את איראן למרחק נגיעה מחזונה הגדול – הפיכתה למעצמה גרעינית. זהו האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה, והוא רשום כולו לחובתו של צ'מברליין השני, חתן פרס נובל לשלום (!) ברק אובמה.

 

* אובמה הוא מנהיג קר רוח ומחושב, ולכן אין לראות בהתפרעותו מאז ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל תגובה ספונטנית של מי שהפסיד בבחירות. מדובר במהלך מדיני מחושב, שנועד להלך אימים על נתניהו וממשלת ישראל, לבל יעמדו בדרכו במפעל חייו – הפיוס עם איראן בכל מחיר.

 

* הוא לא היה נוהג כפי שהוא נוהג, אלמלא ידע שהתנהגותו תתקבל בברכה בידי האופוזיציה בישראל. מן הראוי שהאופוזיציה בראשות הרצוג תנהג כאופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית תתייצב מאחורי הממשלה בנושא זה, ותבהיר לאובמה שהתנכלותו לראש ממשלה ישראלי שנבחר בידי רוב העם, היא התנכלות לכל אזרח ישראלי. ואם היא לא תעשה כן כי כך ראוי, לפחות שתעשה זאת כהפקת לקחים מהפסדה בבחירות.

 

* ... ובינתיים במזרח התיכון - איראן משתלטת גם על תימן. הציר הסוני המתון (יחסית) מגלה סימנים של התעוררות והשבת מלחמה שערה, אבל משום מה נדמה לי שאני מזהה משהו מבצבץ מתוך גבו...

 

* ב-20.1.17 יישב אדם אחר בבית הלבן.

 

* לשם מה יש נשיא? בדיוק כדי להיות המנהיג הממלכתי, שמעל הפוליטיקה הקטנה, שידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, בפרט כאשר צריך לתקן את הנזק שגורמים פוליטיקאים, שהאינטרס גורם להם לא אחת לשכוח את אחריותם הממלכתית.

 

אחרי ששלושת הנשיאים האחרונים הורידו את מעמד הנשיאות לשפל חסר תקדים, יש סוף סוף נשיא אמתי, ממלכתי, המבין את תפקידו, המבצע את תפקידו ועושה זאת על הצד הטוב ביותר. ריבלין מגלם את הממלכתיות הישראלית, ופועל לאיחוי הקרעים בחברה. מערכת הבחירות הנוראה שחווינו מחייבת איחוי הקרעים, וכל כך טוב שהאדם היושב בבית הנשיא הוא ראובן ריבלין.

 

* "מי שמפחד מפתקים בקלפי – סופו שיקבל אבנים" – הפסוק הזה של הנשיא ריבלין, ראוי להילמד עוד שנים רבות בשיעורי האזרחות.

 

* מיהו נתניהו האמתי? מי שביטא בנאומו בבית הנשיא מחויבות לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת גזע ומין והתחייב להיות ראש הממשלה של מי שתמכו בו ומי שהתנגדו לו כאחד? או מי שביום הבחירות שלהב את הרוחות וחרחר מדנים בסמס הגזעני הבהול שלו?

 

מדובר בשני ביטויים אותנטיים של אותו נתניהו. דבריו בבית הנשיא מבטאים באמת את אמונתו, את השקפת עולמו וגם את אופן פעולתו כראש הממשלה. נתניהו התחנך בבית רוויזיוניסטי קלאסי. האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית, הז'בוטינסקאית, היא לאומית ליברלית, הסולדת מגזענות. נתניהו שנאם בבית הנשיא, הוא נתניהו אותנטי לחלוטין.

 

אולם ביום הבחירות הוא הציג פן אחר הקיים בו – המטרה מקדשת את כל האמצעים. המטרה הייתה לנצח בבחירות בכל מחיר, והוא לא בחל באמצעים, כאילו אין מחר. כאשר חש, בדיעבד - לא בצדק, שהמאבק צמוד וההכרעה היא על כל קול, הוא היה אטום לכל מה שאינו משרת את המטרה הזאת, ולכן נהג כפי שנהג. אגב, אני משוכנע שלא היה נגרע ממנו אפילו חצי מנדט, אילו דרבן את תומכיו ללכת לקלפי בלי אותן אמירות מעוררות סלידה.

 

ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי.

 

* "בדמוקרטיה הרוב מכריע", ציין ריבלין בהטילו על נתניהו את הרכבת הממשלה, "והרוב אמר את דברו בצורה ברורה". לשם מה צריך היה ריבלין לומר את המובן מאליו? הרי כאילו ציין הנשיא שהשמש זורחת בבוקר. לכאורה, דברים מיותרים. אז זהו, שלא. לנוכח תגובות שונות לתוצאות הבחירות, ולא של קוטלי קנים, שנעו בין "מקבלים ולא מכבדים" לבין "לא מקבלים ולא מכבדים" את תוצאות הבחירות, מתברר שיש בתוכנו מי שמסרבים להשלים עם הכרעת הרוב. ולכן, חשוב מאוד שריבלין, כנשיא המדינה, יחזור על המסר באוזני העם, כאילו היה מורה לאזרחות בשיעור הראשון.

 

* לפני שבועות אחדים כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", אנשי השחור לבן, מ"שמאל" ומ"ימין", שצר עולמם כפלקט; אלה שאינם מסוגלים להבין מציאות מורכבת ושהדבר המעורר בהם את הסלידה העמוקה ביותר, הוא אנשים שאינם פלקטים כמותם. כתבתי שם, שהאויב הנורא של הפלקטים מ"שמאל" אינו הפלקט מ"ימין" ולהיפך, אלא מי שמאתגרים את העולם המוגבל שלהם. נתתי שתי דוגמאות - הסלידה של ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מבן דרור ימיני ואברי גלעד (הרבה יותר נוח להם עם ברוך מרזל, למשל) ושל ה"קוהרנטים" מ"ימין" מהנשיא ריבלין (הרבה יותר נוח להם עם גדעון לוי, למשל).

 

הנה, חבורת ה"קוהרנטים" מימין התנפלו בטירוף על ריבלין, בעקבות דבריו השבוע, וטענו, שימו לב - מי שלא נתקל בדברי הבלע הללו, שהוא מסית את ערביי ישראל לאינתיפאדה, שהוא אחראי מעתה על כל אבן שתיזרק על ידי ערבים, שהוא לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו כשיהודים יירצחו ושיש להעמיד אותו לדין על הסתה.

 

וכאשר אני הבעתי תמיכה בדברי הנשיא, אחד ה"קוהרנטים" העמיד אותי בשורה אחת עם חצרוני ויאיר גרבוז, אחר שאל אם "הקרן החדשה" ממנת אותי, ומיד החל גל של כמה "קוהרנטים" שהחלו ללהג ברצינות שכנראה אני פועל מטעם הקרן החדשה ודרשו ממני לצאת מהארון ולחשוף את האמת, כמה הם משלמים לי.

 

וכך, מדי יום ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מאשימים אותי ברצח רבין ותמונת הראי שלהם מ"ימין" מאשימים אותי שהקרן החדשה מממנת אותי, ואני אמשיך להציג השקפת עולם ציונית מורכבת, וכמי שקצת יודע היסטוריה, אמשיך להזהיר מפני הקיצוניות המטורפת וה"קוהרנטית", שהמיטה את האסונות הגדולים ביותר על האנושות.

 

* בחרתי ב"כולנו" בתקווה שמשה כחלון ימונה לשר האוצר. אני שמח שראש הממשלה החליט על המינוי הזה. אני סמוך ובטוח שכחלון יהיה שר אוצר מצוין.

 

* הצעד הראשון שאני מצפה לו מכחלון כשר האוצר, הוא הסרת החסמים שבהם מנע יאיר לפיד את הקמת הבנק החברתי הראשון, בנק "אופק". הקמת הבנק החברתי יהיה הצעד הראשון לשבירת מונופול הבנקים המסחריים, שהוא קרטל הטייקונים החזק ביותר במשק הישראלי. צעד זה יהיה סמל למהפך - החלפת הפרזנטור של קרטל הבנקים בשר אוצר חברתי.

 

* כחלון נשא את דגל צמצום הפערים והמלחמה בעוני והתחייב להגדיל את תקציבי החינוך והבריאות הציבורית ולממש את מסקנות ועדת אלאלוף.

 

מהיכן יבוא הכסף? מצע "כולנו" הצביע על תוצאות הרפורמות המבניות כמקור, אולם אין זה מקור מיידי. כדי לממש את היעדים, יש להיפרד מהפופוליזם האנטי חברתי של אי העלאת מסים, נוסח נתניהו ולפיד. אין מנוס מהעלאת מסים על עשירי הארץ. אך קודם כל, ביטול הפטורים השערורייתיים ממס, לטייקונים ולמקורבים.

 

* במערכת הבחירות הגדיר את עצמו כחלון כ"הליכוד של בגין". הנה, ציטוט של בגין, שכדאי שיהווה השראה לכחלון: "האדם, כל אדם, חייב להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם תרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי דיור הגונים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתו – הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק, אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צורכי קיומו הגופניים סופקו במלואם. ... אלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: 'בצלם האלוהים נוצר האדם' ו'לא על הלחם לבדו יחיה אדם'. דווקא האנשים המבססים את השקפת החיים שלהם על חרות היחיד, חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני – לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, 'בלתי מורגש'. ... השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה האלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד עם רגשות טבעיים האחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה".

 

* מירי רגב כינתה את כחלון, ליברמן ובנט "סחטנים" ואיימה באינתיפאדה אם לא תמונה לשרה.

 

* עלינו להציב לנגד עינינו את מוסר הנביאים, שהתייחסו בחומרה רבתי לשחיתות שלטונית, לשוחד וגניבה בידי שועי ארץ ומנהיגים. עלינו להעלות על נס מוסר ציבורי, יושרה ונקיון כפיים ולהוקיע את השחיתות. אין להחזיר את קצב לנשיאות, את אולמרט לראשות הממשלה, את הירשזון למשרד האוצר ואת דרעי למשרד הפנים.

 

* תומכי מינויו של דרעי טוענים שתי טענות. א. החוק מאפשר זאת. ב. אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו בעדו.

 

שתי הטענות נכונות. אז מה? החוק מאפשר למנות אותו, אינו מחייב למנות אותו. החוק עצמו שנוי במחלוקת, אך כלל איני מתייחס לנושא מבחינה חוקית, אלא מבחינה ציבורית, מוסרית, אתית. לא כל מה שמותר ראוי. אני מצפה מההנהגה לרף מוסרי קצת יותר גבוה מן הסף הפלילי. נכון, אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו לדרעי. ויתכן שמקבילית הכוחות הפוליטית אינה מאפשרת הקמת ממשלה בלעדיו. אולם אין הדבר צריך לגרום לי ולכל מי שחושב כמוני להשמיע את קולו, לזעוק נגד הקלקול הזה. נכון, בערך 7% מהציבור תמכו בעבריין בקלפי ונתנו לו כוח רב. האם הדבר צריך למנוע מ-93% מהציבור שלא תמכו בעבריין להתנגד למינויו? ואם המציאות הפוליטית מחייבת את מינויו לשר, האם היא באמת מחייבת את החזרתו דווקא למשרד הפנים, דווקא למקום הפשע, לספק לו את תמונת הניצחון ולציבור – את התובנה שהפשע משתלם?

 

* מאז ומתמיד יצאתי נגד הביטויים המתנשאים והמדירים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום" (אליהם הצטרף לאחרונה גם "המחנה הציוני" כשם של מפלגה), של אנשים המרשים לעצמם לנכס לעצמם את הלאומיות ואת השלום ולהדיר מהם את בעלי הדעות השונות משלהם. אולם אם כבר מדברים על מחנה לאומי – מה בדיוק לאומי במפלגות של ציבור שבניו משתמטים מגיוס לצה"ל או משירות לאומי כלשהו, שאינם מטים כתף להגנה על העם והארץ, העורקים ממלחמת מצווה, שמתחמקים מן הערך החשוב ביותר ביהדות – כל ישראל ערבים זה בזה? מה כל כך לאומי במי שמפנים עורף ללאומיות היהודית – הציונות; במי שמנהיגם הרוחני לועג לסמלים הלאומיים ומכנה את ההמנון הלאומי "שיר מטומטם"?

 

* בשבוע שעבר כתב יוסי שריד ב"הארץ" שהוא מקבל אך לא מכבד את תוצאות הבחירות. לגבי ה"מקבל" הוא הסביר: "יש לי ברירה"? ובכן, יש ברירה, כותב השבוע דימיטרי שומסקי. צריך לא לקבל ולא לכבד את התוצאות. את קבלת התוצאות הוא משווה להשלמה עם הפלישה הסובייטית לפראג, כלומר מבחינתו אין הבדל בין שרשראות טנקים לבין פתקים בקלפי. האבחנה אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין הדעה שלי, שהיא לגיטימית, והדעה האחרת שהיא אינה לגיטימית, ולכן אם זו עמדת הרוב, אין לקבל זאת. מי שאינו מקבל את עמדת הרוב, כשהיא שונה מעמדתו – אם הוא יהיה בשלטון הוא לא יאפשר להשמיע את עמדת המיעוט. שלטון של אנשים כאלה יהיה שלטון דיקטטורי, עריץ, מדכא. שלטון שיכניס מיליונים למחנות ריכוז, שלטון של רצח מתנגדי משטר.

 

שומסקי מסית להפר חוק ולשתף פעולה עם האויב הפלשתינאי נגד מדינת ישראל. מדובר, אם כן, לא רק באנטי דמוקרט אלא בבוגד.

 

* קדם לו עודא בשאראת שהגדיר את תוצאות הבחירות "בחירות שדגל שחור מתנוסס עליהן". הביטוי "דגל שחור מתנוסס עליו" לקוח מפסק דין כפר קאסם ומתייחס לפקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לקיים אותה. השימוש בביטוי הזה, הוא התייחסות לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות כבלתי חוקיות בעליל, ולכן אסור להישמע להחלטות הממשלה הנבחרת ולחוקי הכנסת הנבחרת. זאת הסתה למרד.

 

* בעניין נישוק מזוזות - המצווה היא קביעת מזוזה על הדלת. נישוק המזוזה הוא מנהג. אני רואה במזוזה סמל ליהדותי ולכן יש בפתח ביתי מזוזה. מעולם לא נישקתי מזוזה, ובעיקרון איני מתנשק עם דומם. אני מכבד את המזוזה כסמל, אך בשום אופן לא כקמע. קמעות מנוגדות למהות היהדות. אני מכבד את האנשים שמנהגיהם שונים משלי.

 

* השבוע לפני 80 שנה נולד מחמוד עבאס, הלה הוא אבו מאזן. אבו מאזן הוא תרמית היסטורית. אדם שמאז שעמד על דעתו היה מראשוני וראשי הטרור הפלשתינאי, מאנשיו הקרובים ביותר של רב המרצחים ערפאת. מכחיש שואה שקיבל דוקטורט על עבודת הכחשת השואה שלו. נושא הדגל של ההתנגדות לקיומה של מדינה יהודית, ושל הדרך היעילה למחיקתה מן המפה – "זכות" ה"שיבה". "דמוקרט" שנבחר לפני 11 שנה לכהונה בת ארבע שנים ומאז אינו מאפשר בחירות. ולמרות הכל, הוא מצליח, בסיועם של אידיוטים שימושיים במערב ובישראל, לעטות על פניו את פני ה"מתון". לא זכור לי, למשל, שלאובמה הייתה איזו בעיה עם אמירתו האנטישמית נגד היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצא. מותר לו, הרי הוא "מתון".

 

אבו מאזן הוא האב טיפוס של רוחאני – שנים שמצליחים לשטות בעולם ולקדם באופן ערמומי את הדרך של ערפאת / חמינאי.

 

* אני תומך בהחלטת ראש הממשלה לחדש את העברת כספי המסים לרש"פ. יש סיבות עקרוניות מוצדקות לאי העברת הכספים, אבל אין לישראל אינטרס להסלים את המצב, למוטט את הרש"פ וליצור כאוס בשטחיה, ולכן טוב עשה נתניהו בהחלטתו הפרגמטית.

 

אנו ניצבים בעיצומו של עימות עם ארה"ב בנושא הגרעין האיראני, ומן הראוי שבעיתוי זה נצמצם חזיתות מיותרות.

 

* כל טרנד הלחם, לחמניות ופיתות כשרים לפסח, הוא אולי לא חמץ, אך הוא החמצה. מה הטעם? הרי כל העניין הוא "מה נשתנה", ולא איך כלום לא נשתנה, העיקר שיעמוד בתקן.

 

* בפינתי השבועית ברדיו "אורנים" בשבוע הבא אשמיע שיר של יהונתן גפן. גם בפינתי "ביד הלשון" בגיליון זה אני מצטט משני פיליטונים שלו.

 

השקפותיו הפוליטיות של גפן זרות ורחוקות ממני כרחוק מזרח ומערב. אולם כאשר ביריון קנאי תוקף אותו ומכה אותו, זו דרכי לגלות עמו סולידריות, ולהתייצב לצד זכותו להביע את דעתו ולהוציא אותי מהכלים בכל פעם שהוא כותב ומדבר.

 

* ביד הלשון

 

האיברים הזוגיים בגוף האדם הם לרוב בלשון נקבה: ידיים, רגליים, עיניים, שיניים, אוזניים, לחיים, כתפיים, מותניים, ברכיים, ירכיים, שוקיים. מיעוטם הם בלשון זכר: עפעפיים, נחיריים ושדיים. מעניין, שדווקא השד הוא בזכר.

 

אם כן, יהונתן גפן טעה, בתכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "סוף המסיבה": "שדיים קטנות יש לגברת". לעומת זאת, יהונתן גפן צדק, בתכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "אהבת שבוע הספר העברי": "מהדקת את פרנץ קפקא אל שדך השזוף".

 

גם אשך ושקד הם בלשון זכר, אולם אנו נוהגים, משום מה, לומר את צורת הריבוי שלהם לא כזוג, אלא כרבים: אשכִים ושקדִים.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/3/2015 00:45   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, יהדות, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמות כ: לא תרצח


"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". כך נפתחת מגילת העצמאות, באזכור ספר הספרים הנצחי, והעובדה שהורשנו אותו לעולם כולו. וכאשר אנו מדברים על המורשת של התנ"ך לאנושות, כוונתנו בראש ובראשונה לעשרת הדברות. ובדברנו על עשרת הדברות, כוונתנו בראש ובראשונה לדיבר "לא תרצח".

 

****

 

מדרש פטירת משה, מתאר את המו"מ שקיים משה עם הקב"ה טרם מותו, בניסיון נואש להעביר את רוע הגזירה. "עוון אחד יש לי", מתריס משה, "ואין אתה מכפר לי?" הרי, כידוע, חטאו של משה היה שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, כפי שהצטווה. ועל כך משיב לו האלוהים, שלא עוון אחד יש לו, אלא ששה. מעניין להיווכח בתעוזה של חז"ל, שהיטיבו לראות את האבות ואת גדולי המנהיגים ובהם משה כבני אדם, עם כל חולשות האנוש, ולא היססו לפרש מעשים שלהם כחטאים. אלוהים מונה באוזני משה עוונות שונים, במהלך השנים, ואז מגיע לטיעון המחץ: "כלום ביקשתי ממך שתהרוג את המצרי"?

 

זוהי אמירה חז"לית חתרנית ביותר. הרי מקובל שמנהיגותו של משה נבנתה משלושה מעשים בהם התגלה חוש הצדק שלו – הרג המצרי, שבו פגע בנוכרי שפגע בעברי, ההתערבות בריב בין שני עברים נצים ולבסוף הצלת בנות יתרו מהצקת הרועים בבאר המים, אף שמדובר באנשים הזרים לו לחלוטין. "והנה איש מצרי מכה איש עברי", ובשפת המקרא "מכה" אינו ביטוי לסטירה או אגרוף, אלא להרג. "לא תעמוד על דם רעך" אנו מחויבים, ומשה עשה את המתבקש ממנו, לא עמד על דם רעו והציל את העברי, בדרך היחידה האפשרית – הרג המצרי. אחד העם מצביע על שלושת המעשים הללו כמופת של מנהיג ונביא מעורר השראה והזדהות, בזכות האקטיביזם שלו, המעורבות שלו למניעת עוול. זהו המופת למנהיגות יהודית ... ועל פי המדרש, אלוהים מעניש אותו, כעבור עשרות שנים, על אותו מעשה.

 

תמה משה ומשיב לאלוהים: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?" השיב הקב"ה: "ואתה דומה אליי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!" הרג הוא מעשה בלתי הפיך, ולכן הוא אסור באיסור חמור.

 

המדרש הזה חשוב מאוד. חשיבותו אינה באמת בשאלה האם חטא משה בהרג המצרי. על פי כל שיפוט מוסרי, הוא היטיב לפעול. חשיבותו של המדרש, היא באמירה הנחרצת נגד שפיכות דמים. וכפי שדוד המלך לא זכה להקים את בית המקדש כיוון ששפך דמים, אף שעשה זאת במלחמות ישראל, כך משה לא יזכה לחיי נצח, כיוון ששפך דמים, אף שהמעשה היה מוצדק.

 

אם כך, קל וחומר שמעשה רצח שאינו עומד בסטנדרטים של הריגת המצרי, אסור בתכלית. המדרש הזה אינו חריג. דומה לו המדרש בו גער אלוהים במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וכל חילו בים סוף: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?" ואברבנאל מפרש את המנהג של הטפת היין בעת קריאת עשרת הדברות בליל הסדר, שמאחר ויין ישמח לבב אנוש, אנו גורעים משמחת הניצחון את הצער על מותם של האויבים, והרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח".

 

כן, אני יודע. ניתן למצוא במקורותינו גם אמירות הפוכות. הרי על אותם מעשי ידי הקב"ה הטובעים בים, נאמר במקום אחר "הטוב שבגויים הרוג". אולם המוטיב המרכזי ביהדות הוא הבחירה החופשית. אמור לי מה אתה בוחר מתוך האוקיאנוס של מקורות ישראל, ואומר לך מי אתה.

 

אני רואה במדרשים שהבאתי כוכב צפון שלאורו עלינו ללכת. אני שולל את הפציפיזם, שהינה אידיאולוגיה בלתי מוסרית, כיוון היא שוללת את עצם המלחמה, בעוד המוסר מחייב מלחמה ברע. ברור לי שללא כוח צבאי ונכונות להרוג ולהיהרג, מדינת ישראל לא תתקיים אף יום אחד, באזור השולל את זכות קיומנו. ברור לי גם, שבמלחמה נגד אויב הפועל מתוך אוכלוסיה אזרחית, תמיד יפגעו גם אזרחים. אולם המסרים של המדרשים הללו, מעמידים את קדושת חיי אדם כערך מרכזי ואת שפיכות הדמים כאחד הדברים עליהם נאמר ייהרג ובל יעבור. המדרשים הללו מציבים רף מוסרי גבוה כל כך של קדושת חיי אדם, כדי להזהיר מפני כל נטילת חיי אדם, שאינה הכרחית.

 

****

 

זעזוע כבד הכה את החברה הישראלית לפני כמעט תשעה חודשים, בעקבות הרצח המזוויע של הנער מחמד אבו חדיר; הנער הערבי שנרצח כנקמה, כביכול, על רצח שלושת הנערים היהודים. הרצח הזה חייב להרעיד את אמות הספים של עם ישראל; ראוי היה להכריז על תענית ולקרוע קריעה. איך יצאו מתוכנו מפלצות אדם כאלה, שהתארגנו יחד לפשע נתעב כל כך – חטיפת ילד, שכל חטאו הוא שנולד ערבי, ושריפתו חי. איך זה קרה?

 

מדוע נדרשים זקני עיר שבקרבתה נרצח אדם לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"? וכי מישהו מעלה על דעתו שזקני העיר הם הרוצחים? ודאי שלא. אולם הטקס הזה נועד לחייב את הקהילה ואת מנהיגיה לחשבון נפש – האם הם עשו הכל כדי למנוע את הרצח?

 

גם החברה הישראלית נדרשת לחשבון נפש. הוקעת הרצח הייתה מקיר לקיר, מימין ומשמאל. אך האם באמת לחמה החברה הישראלית בתופעות שיצרו אווירה שאפשרה לרצח כזה להתקיים? לצערי, התשובה על כך שלילית.

 

במקום שבו יצרחו "מוות לערבים" במערכה הראשונה, תתגלה גופה חרוכה של ילד במערכה השלישית. כאשר אני מלין על כך שלא עשינו הכל כדי למנוע את הפשע, כוונתי בעיקר ביחס הסלחני של החברה הישראלית כלפי הקריאה הנוראה הזאת. מי כמונו, שידענו את הקריאות "מוות ליהודים" ונוכחנו שהן לעולם אינן מסתיימות בדיבורים, מחויבים להילחם בקריאה הזאת.

 

הקריאה הזאת מבטאת הלך רוח, המתייחס לבני עם שלם כבעיה שיש לה פתרון סופי – מוות. וגם אם הקוראים אינם מתכוונים לכך באמת ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון מלא על מה שיוצא מפיהם, האווירה שהם יוצרים בעצם הקריאה, גורמת לכך שיהיו מי שיקומו לעשות מעשה.

 

ביום שבו נרצח הנער, אולי באותה שעה, הייתה התפרעות של עשרות בירושלים, שצרחו "מוות לערבים" וחיפשו ערבים מזדמנים כדי לכלות בהם את זעמם, ורק התערבות המשטרה מנעה מעשי לינץ'. היה זה ניגוד כה חריף להתנהגותן האצילית והמופתית של משפחות אייל, גיל-עד ונפתלי, של חבריהם לישיבה, של קהילותיהם ושל הציבור הישראלי ברובו המכריע. אין ספק שמדובר במיעוט זעיר, שולי. חשבון הנפש שאני קורא לו, אינו בגלל אותו מיעוט, אלא בגלל היחס הסלחני שבו החברה הישראלית בכללה הכילה לאורך עשרות שנים את המיעוט הזה.

 

"זה רק גרפיטי" התייחסו רבים לפשעי השנאה, לניסיונות להצית מסגדים וריסוס כתובות "ערבים החוצה", שהן ממש תרגום ישיר של "גרפיטי" דומה, מן השפה הגרמנית. איך זה שהחברה הישראלית לא הצליחה לדכא את הקריאות הגזעניות במגרשי הכדורגל? איך החברה הישראלית השלימה עם תופעת "ברוך הגבר" – האדרת המחבל ברוך גולדשטיין, רוצח ההמונים, שהפך ל"צדיק" ו"קדוש" כיוון שרצח עשרות ערבים, רק בשל היותם ערבים?

 

במשפט הפתיחה של מגילת העצמאות, אנו מתהדרים בזכות הגדולה שלנו, לתת לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. ליבת ספר הספרים היא עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר "לא תרצח!"

 

אסון כבד קרה לנו, כאשר מתוכנו יצאו חייתו אדם, שביצעו את הרצח האכזרי הזה. וכולנו חייבים לתקן את דרכנו ולהחמיר את התייחסותנו לקנאות המטורפת, שקריאות המוות הן הסמל שלה, כדי לגדוע את התופעה הזאת ולעקור אותה מחברתנו. וביערנו הרע מקרבנו.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/3/2015 00:40   בקטגוריות חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, הגות, פוליטיקה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ