לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים צב: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה


צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח   

כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.

שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהוָה   

בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה   

דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

 

תיאור זה הוא אחד התיאורים היפים במקרא; תיאור הצדיקים והצפוי להם. הצדיקים נמשלים לתמר ולארז – עצים איתנים, חסונים, יציבים, בולטים, מאריכי ימים, בעלי עמידות ויכולת להתמודד עם רוחות עזות ועם פגעי מזג האוויר.

 

התמר אף מניב פרי טעים ומתוק. וכותב המשורר – הצדיקים הללו יניבו את פריים גם בשיבה; גם בזקנתם הם יהיו דשנים ורעננים, ללמדך שהצדיקות משתלמת לעתיד לבוא.

 

למה נזקק המשורר למשלים הללו ולהבטחה הזאת?

 

את התשובה לשאלה זו ניתן להסיק מעיון בפסוק ח:

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב

וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.

 

המציאות בהווה היא של פריחת הרשעים. הקורא הפוטנציאלי של המזמור מביט ימינה ושמאלה והוא רואה את פריחתם של הרשעים, כיצד פועלי אוון, מבצעי הפשעים, צצים כצמחים. עם המציאות הזאת הוא מנסה להתמודד, ולשכנע את הקורא, שמדובר בתופעה חולפת.

 

"אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע", ממתיק המשורר סוד עם קוראו, "וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת". הבור והכסיל רואים את שלנגד עיניהם, פריחתם של הרשעים והצלחתם, אך הם אינם יכולים להבין את עומקם של דברים, כפי שהמשורר מתאר אותם.

 

הפריחה של הרשעים היא כשל עשב רע, שהעובדה שהוא מתנשא מעל השדה, נועדה להקל על ניכושו: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" – לשם מה? "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד". כדי להקל על עקירתם וסילוקם.

 

ההשוואה בין הרשע והצדיק, נמשלת להשוואה בין העשב והארז. המשורר מציע לקורא לא להתרשם מהצלחותיו של העשב, כי הן זמניות. מחר הוא ינוכש. לעומתו, הצדיק יציב לדורות.

 

****

 

המסר הזה מופיע במִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. כנראה שזהו מזמור שהלוויים שרו בבית המקדש בשבת. אולם תוכן השיר אינו עוסק ישירות בשבת. זהו שיר הלל לאלוהים, המושר בשבת, כתוכן הראוי והמומלץ לשבת.

 

האם ניתן להעניק תוכן חלופי לשבת, שאינו מתמקד באלוהים? שאלוהים אינו נוכח בו, לפחות לא באופן ישיר?

 

המשורר עלי אלון, חבר קיבוץ עין שמר, כתב פרק תהלים לשבת, המהלל את השבת בקיבוץ. אלוהים אינו מופיע בשיר, אך כל המתואר בו מעיד על קדושה יתרה בשבת הקיבוצית.

 

תהלים על הדשא הגדול

בערב שבת, בקיץ: חדר האוכל

שט על הדשא הגדול כספינה

מוארת חלונות. הילדים

משחקים על הדשא, ההורים בחולצות לבנות

משוחחים בנחת על הרחבה.

הערב פורש את כנפיו כדוגרת

המכניסה את אפרוחיה

תחת כנפה.

בשבילי זו השעה היפה בעולם, ביקום כלו.

רק אתמול שחקתי כך גם אני

...

היום משחק כאן בני ומחר

נכדי –

 

****

 

אחד הפירות שהניב הפסוק: "שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהוָה, בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ", הוא ישוב יהודי בארץ ישראל, שתולים. שתולים הוא מושב סמוך לאשדוד, שהוקם בידי חלוצים עולי תימן ב-1950. שמו הראשון של המושב היה ביתניה הדרומית.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/6/2017 18:14   בקטגוריות חינוך, התיישבות, הזירה הלשונית, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: אנא אלי


אנא אלי / שולי נתן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 26.6.17

 

פינתנו מוקדשת היום לשולי נתן. אני מקדיש לה את הפינה משני טעמים. האחד הוא יום הולדתה השבעים, שאמנם חל כבר לפני שלושה חודשים, אבל מי סופר? והשני הוא מלאת יובל לאירוע הפסגה של חייה, האירוע ששינה את חייה והציב אותה בכותל המזרח של התרבות הישראלית – הופעתה ההיסטורית בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשכז, בשיר "ירושלים של זהב", שאני מגדיר אותו "ההמנון השני", אחרי "התקווה", ההמנון הלאומי.

 

את "ירושלים של זהב" כבר השמענו, כמובן, ואיני נוהג להשמיע אותו שיר פעמיים, אך הוא יתפוס מקום מרכזי בפינה.

 

שולמית בורנפרוינד נולדה בלונדון. היא עלתה כילדה קטנה לישראל, גדלה תחילה בירושלים ולאחר מכן ברמת גן והיא בוגרת בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. כשהחלה בקריירה המוסיקלית, היא קיצרה את שמה הפרטי ואימצה את שם נעוריה של אמה, לשם משפחתה.

 

הדבר המעניין הוא ששולי נתן כלל לא ייעדה את עצמה לקריירה מוסיקלית. הייעוד שלה בחיים היה קריירה של ספורטאית. היא הייתה מתעמלת מכשירים מצטיינת, שהגיע לנבחרת ישראל לנערות, תחת שרביטה של המאמנת האגדית אגנס קלטי, שהייתה אלופת העולם בהתעמלות והשנה זכתה בפרס ישראל, בגיל 96. באחד האימונים או התחרויות שולי נפלה מן הקורה, נפצעה וקריירת הספורטאית שלה התרסקה. חלום נעוריה, לו הקדישה את כל ישותה נגוז.

 

כשהיא הייתה בשיא ייאושה, אמא שלה ניסתה לחלץ אותה בהצעה מפתה. היא שמעה שהגיע לאזור מורה לגיטרה. "אולי תלכי ללמוד גיטרה?". וכך, מתוך התהום צמחה הצלחתה הגדולה, עד כדי כך שאולי ניתן לראות בתאונה הקשה את הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחיים. הגיטרה, בכל אופן, לא משה מידיה עד היום.

 

היא החלה ללמוד אצל המלחין והמנצח יוסי ואלד ולאחר מכן עברה לקונסרבטוריון. היא שרה בקונצרט לנוער את "דונה דונה" וליוותה את עצמה בגיטרה. למזלה הטוב, בקונצרט נכח איש "קול ישראל" אמתי נאמן, שהתרשם ממנה מאוד והציע לה להופיע בתכנית הרדיו "תשואות ראשונות".

 

הייתה זו תכנית חשיפה לאמנים חדשים. באותם ימים של טרם טלוויזיה, כשברדיו היו – שני ערוצים בלבד, הרייטינג של "תשואות ראשונות", ששודרה בשבת בצהרים, היה כמעט מוחלט. כלומר, השתתפות בתכנית זו היא חשיפה אדירה. שולי נתן שרה שם את "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי.

 

בין המאזינים הייתה בחורה צעירה ששמה ללי שמר, שהוקסמה, ואף זיהתה בזמרת את קול הסופרן שאמא שלה כל כך אוהבת. "אמא, בואי מהר, תקשיבי", היא קראה לאימהּ. נעמי שמר הקשיבה והוקסמה. היא ביקשה מללי לרשום את שמה של הזמרת על פתק.

 

בינתיים שולי התגייסה לצה"ל. היא אפילו לא ניגשה לבחינות ללהקה צבאית. לא העלתה על דעתה שהיא ברמה המספקת. היא שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בחבל לכיש והתגוררה במושב נהורה. במקביל היא המשיכה לשיר ולנגן באופן פרטי, בפני חבריה במקומות שונים בארץ.

 

יום אחד הגיע לחדרה במושב בריצה מישהו, והודיע לה שאמא שלה התקשרה וממתינה על הקו במזכירות. כך, להתקשר, בלי תיאום מראש? שולי רצה למזכירות, ובראשה התגלגלו תרחישי בלהה על אסון שבטח קרה במשפחה. כשהרימה את השפופרת, אימהּ אמרה לה: "שולמית, הכל בסדר, שום דבר לא קרה, אבל קחי כיסא ושבי, אני צריכה לספר לה משהו". שולי התיישבה, ואימהּ  סיפרה לה שנעמי שמר רוצה להיפגש אתה.

 

בתחילת 1967 ביקש טדי קולק, ראש העיר ירושלים, מנעמי שמר לכתוב שיר על ירושלים, שיבוצע בחלק האמנותי, הלא תחרותי, של פסטיבל הזמר במוצאי יום העצמאות. נעמי כתבה את הקינה על ירושלים המחולקת שבלבה חומה, וכשראתה כי טוב, אמרה לבתהּ: "זוכרת את הזמרת הזאת ששרה ב'תשואות ראשונות'? יש לך את הפתק עם השם שלה?" והשאר – היסטוריה.

 

שולי הנרגשת נסעה לביתה של נעמי שמר. נעמי השמיעה לה את השיר בנגינה סוערת על הפסנתר. שולי לקחת את השיר ואת התווים, הלחינה את קטע הפתיחה המפורסם והעזה ליצור עיבוד ממותן ושקט של השיר. ולשמחתה הרבה, נעמי אהבה את הדמות החדשה של השיר, וקיבלה אותו בתיקונים קלים.

 

כאשר הודיעה נעמי שמר למארגני הפסטיבל מי הזמרת, הם דחו זאת על הסף. בפסטיבל הזמר לא מופיעים זמרים חובבים. "לא צריך", אמרה נעמי שמר, עקשנית ידועה, לקחה את מילות השיר ויצאה מהחדר. הם רדפו אחריה והבינו שאין טעם לוויכוח.

 

שולי נתן הושבעה לא להשמיע את השיר עד הפסטיבל, והיה מדובר בחודשים אחדים. אולם היא פחדה מאוד מהמעמד, ובכל זאת שרה את השיר בפני חבריה במקומות שונים בארץ, והוא התקבל נפלא. היא הבינה שיש בידיה נכס, אך לא הבינה עד כמה.

 

רק בחזרות היא החלה להבין. היא שמעה את שמעון ישראלי, כוכב התקופה, מקטר שאת השיר הכי יפה נתנו לפישרית הזאת. את הפסטיבל ליוותה התזמורת הפילהרמונית, אך את השיר שלה היא שרה בליווי הגיטרה בלבד. בחזרה הגנרלית, כשסיימה לשיר, נעמדו כל חברי התזמורת על רגליהם והריעו לה. האסימון נפל.

 

ובמוצאי יום העצמאות עמדה בחורה צעירה ובלתי מוכרת, בת עשרים, מלווה בגיטרה, ובקול פעמונים הרטיטה את לבבות אזרחי ישראל. באותו יום העצמאות החלה תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והשיר היה להמנונם של הלוחמים ושל הציבור בעורף. וכשירושלים שוחררה, השיר נתפס כנבואה, אף שלא היה בו שמץ של רמז לשחרור אפשרי של העיר, ונעמי שמר הוסיפה את הבית "חזרנו אל בורות המים".

 

השיר נחשב לשיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים ואף נבחר ככזה בידי הציבור בחגיגות היובל ובחגיגות השישים למדינת ישראל, שנים רבות אחרי שבוצע לראשונה.

 

שולי נתן היא בראש ובראשונה "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של זהב" הוא שולי נתן. לא ריטה, לא עפרה חזה, לא חוה אלברשטיין, לא אריק איינשטיין, לא נחמה הנדל, לא נחמה ליפשיץ ולא כ-300 ביצועים אחרים שיש לו.

 

לשולי נתן יש מאות שירים, אך היא לעולם תהיה מזוהה עם "ירושלים של זהב", עד שיש המציגים אותה בהגזמה כ"זמרת של שיר אחד". בראיון עם יורם רותם מגל"צ, הוא ציין שזמרים עובדים כל חייהם כדי להגיע לשיר האולטימטיבי שלהם, והיא פתחה אתו את הקריירה. "איך זה לקיים קריירה בצלו של 'ירושלים של זהב'?", הוא שאל, והיא השיבה: "בצלו?!?! לאורו! השיר הזה הוא השמש של חיי!"

 

כאמור, לא נשמיע כאן את "ירושלים של זהב". בחרתי להשמיע שיר מקסים של שולי נתן, שהיא אף הלחינה אותו ותרגמה אותו לעברית – "אנא אלי".

 

את השיר כתב פרנסיסקו אססי, משורר אמריקאי, שכל מה שאני יודע עליו, הוא שהוא כתב את "אנא אלי". השיר פונה לאדון, כלומר לישוע, והוא מבקש: "עשה אותי כלי לשלומך", אך שולי נתן שינתה ל"אנא אלי" ול"עשה אותי כלי לשליחותך". אחד הבתים מבוסס על "תפילת השלווה" שחוברה על ידי הכומר הפרוטסטנטי האמריקאי ריינהולד ניבור:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

 

זהו שיר מלא חכמה, שיר של נביא, כיוון שהוא מבקש מאלוהים לעשות אותו כלי לשליחותו. שיר מקסים, שבו מבקש המשורר להיות מופת של הטוב, של הראוי; מי שבכוחו לזרוע אהבה במקום שבו מקננת שנאה, סליחה במקום עלבון, אור במקום חושך ושמחה במקום עצב. הוא מבקש לא להתאוות להיות מנוחם, מובן ואהוב, אלא מנחם, מבין ואוהב.

 

מדי שנה, בליל יום הכיפורים, אני עורך באורטל ערב שנקרא "כל נדרינו" ובו פרקי קריאה, תפילה, שירה ושיח, סביב תכני יום הכיפורים. ערב מרומם נפש. לערב שלד של קטעים המופיעים מדי שנה וסביבם קטעים מתחלפים. אחד הקטעים הקבועים, משיאי הערב, הוא השיר "אנא אלי", בקול הפעמונים המרטיט, פותח שערי השמים, של שולי נתן.

 

אנא אלי,

אנא אלי,

עשה אותי כלי לשליחותך.

אנא אלי,

אנא אלי,

עשה אותי כלי לשליחותך.

 

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה.

במקום שבו עלבון – סליחה,

במקום שבו חושך – אור,

במקום שבו עצב – שמחה,

אדון העולם.

 

אנא אלי...

 

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מנוחם אלא מנחם.

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מובן אלא מבין.

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות אהוב אלא אוהב.

 

אנא אלי...

 

אלוהים תן לי את השלווה

להשלים עם שאיני יכול לשנות.

אנא, תן לי את אומץ הלב

לשנות דברים שביכולתי.

ואנא, תן לי את החוכמה

להבחין בין אלה לבין אלה.

 

אנא אלי...

נכתב על ידי הייטנר , 26/6/2017 23:53   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, אורטל, יהדות, סיפורים, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים צ: וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה


במסכת אבות שבמשנה (פרקי אבות) מופיעה משנה המתבוננת בחייו של גבר יהודי "ממוצע" ומתארת אותם מילדות ועד מוות.

 

הוּא הָיָה אוֹמֵר,

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,

בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,

בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,

בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,

בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,

בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,

בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,

בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,

בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,

בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,

בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,

בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,

בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

 

מה פירוש "בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה"?

הכוונה היא שאדם שהגיע לגיל 80, חרג מתוחלת חיי אדם רגיל, כלומר מדובר באדם ששנותיו גברו והתרבו מעבר לרגיל.

 

הדברים לקוחים ממזמור צ בתהלים.

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה.   

וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.

וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן

כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה.

 

שנות חיי אדם, אומר המזמור, הוא 70 שנה (אגב, בפועל, באותם ימים תוחלת חיי אדם הייתה נמוכה הרבה יותר). ואם השנים רבו והתגברו מאוד – תוחלת החיים היא שמונים שנה. המשורר כותב זאת לציין עד כמה החיים קצרים ובני חלוף, ביחס לנצח האלוהי. אפילו רָהְבָּם, כלומר אפילו נקודות השיא שבהן, שמצדיקות רהב, גאווה, אינם משמעותיים באמת. מה חיינו? עבודה קשה וחטאים, ובטרם אומרים ג'ק רובינסון, "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה". שלושים שניות הייתם כאן.

 

זאת להבדיל מן האלוהים.

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ  

כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר

וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.

זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ   

בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף.

בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף   

לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ.

 

ולמה עורך המשורר את ההשוואה הזאת? כדי לבקש מן האלוהים להבין את הפרופורציות, להכיר בחולשת אנוש ולסלוח.

 

מעניין שהמזמור, המציג את גיל שמונים כמתיחה מקסימלית של חיי אדם, מיוחסים למשה, שבגיל 80 רק החל את שליחותו המנהיגותית והנבואית.

 

****

 

פסוקי הסיום של המזמור נפלאים, מפסגות ספר תהלים.

 

שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי   

וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ.

שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ   

וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ.

שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ  

שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה.

יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ   

וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם.

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ

וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ   

וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

 

המשורר מייחל שהנעימות והנתינה של האלוהים תהיה שורה בנו, והדבר יבוא לידי ביטוי ביצירה שאנו יוצרים, במעשי ידידנו, במפעלינו (האישיים, הקהילתיים והלאומיים). אלוהים ייצב ויכונן את מעשי ידינו, יבסס אותם ויביא אותם לידי הצלחה.

 

מעניין לראות איך שורות אלו של המזמור מנצנצות בשירו של ביאליק "ברכת עם", שהיה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.

 

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

 

הוא מחזק את ידי האחים. קשה שלא להבחין בזיקה שבין כּוֹנְנֵהוּ ומְחוֹנְנִים ובין שתי המילים לבין הידיים.

 

אך בהמשך השיר הוא מגיע גם לידיים מכוננות, בכ"ף.

 

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

 

ימי זרובבל הם ימי שיבת ציון, שפתחו את ימי בית שני. מאז, לא כוננו ידינו מפעל אדירים כמו זה שמכוננים אחינו המחוננים עפרות ארצנו, ובונים את הבית השלישי, שעל כן עלינו לחזק את ידיהם. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/6/2017 23:49   בקטגוריות חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ