לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 7.2.16


* על במותיך חלל – לוחמת מג"ב רב-שוטר הדר כהן לא נרצחה בפיגוע. היא נפלה בקרב, על משמרתה. הדר, חברותיה וחבריה גילו דריכות, תושיה, יוזמה, חתירה למגע, נחישות, מקצועיות ואומץ לב וסיכלו את כוונת המחבלים לבצע רצח המוני של אזרחים וילדים.

 

היטיבה לתאר זאת חברתה הפצועה רווית מירילאשווילי: "אנחנו כאן כדי להגן על האזרחים. בשביל זה התגייסנו ולשם כך אנחנו כאן. אין לי ספק שהדר ידעה זאת ולאור העובדה הזאת היא פעלה. הבנתי שהדר הצילה לי את החיים".

 

* חובת ההוכחה - מאז קיבלה הממשלה את ההחלטה ההיסטורית על תכנית לקידום המגזר הערבי, בעלות של 15 מיליארד ש"ח, התקשורת מלאה בכתבות שהמסר שלהן הוא שההחלטה תישאר על הנייר, תמוסמס ותטבע בים של התניות. אני מקווה מאוד שניתן יהיה לומר שזוהי ביקורת קנטרנית ומרושעת. חובת ההוכחה היא על הממשלה ובעיקר על ראש הממשלה ושר האוצר.

 

* הסתה ותוצאותיה - כאשר ח"כי הרשימה המשותפת עורכים מפגש הזדהות עם משפחות מחבלים רוצחים, מה הפלא שילדות ערביות ברמלה הופכות למחבלות סכינאיות ומנסות לרצוח יהודים?

 

* די לכיבוס - הכותרות מדברות על מפגש ח"כי בל"ד עם משפחות המחבלים. בדקתי ומצאתי שאין בכנסת סיעה הנקראת בל"ד. אותם ח"כים הם נציגי הרשימה המשותפת, בראשות ח"כ איימן עודה.

 

* יהודי מחמד - מבין חברי הרשימה המשותפת, שנציגיה ערכו מפגש הזדהות עם משפחותיהם של רוצחי יהודים, אני סולד במיוחד מיהודי המחמד דב חנין.

 

* יורדים לזנות – הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", המנהל לאורך שנים מערכה נגד קיומה של ישראל ולמען הצפתה במיליוני פלשתינאים, מארגן אירוע תחת הכותרת "הכנס הבינלאומי השלישי לשיבת הפליטים הפלסטינים".

 

איפה מתקיים הכנס? מתוך המודעה: "על אדמת הכפר אלשייח' מונס, כיום מוזיאון ארץ ישראל".

 

על ארגון התועבה הזה לא אכביר מילים. אבל – למה המוזיאון משכיר להם את המקום? אני מבין, מדובר בארגון היושב על הרבה כסף. הרי לא חסר כסף לארגונים אנטי ישראליים. מן הסתם, אין להם בעיה לשלם והרבה. אז מה? האם הכסף יענה את הכל? האם אין למוזיאון ארץ ישראל קווים אדומים?

 

השכרת אולם במוזיאון ישראל לאירוע הפיגולים הזה הוא ירידה לזנות.

 

ואני מתנצל בפני ציבור הזונות על ההשוואה.

 

* כסף טמא – מהיכן אני יודע שהארגון הזה יושב על הרבה כסף? לפני שנים אחדות, כאשר עבדתי במכללת תל-חי, ראיתי לפתע מודעה על סדנה של ארגון "זוכרות", תחת הכותרת "איך אומרים נכבה בעברית", לאורך 14 מפגשים – חינם. אני חוזר: 14 מפגשים – חינם. חינם? כסף לא חסר להם.

 

אגב, ברגע שנתקלתי בתופעה, פניתי מיד לנשיא המכללה ולמנכ"ל, ותוך 5 דקות סוכל הפיגוע. באופן דומה הצלחתי לסכל את העברת הפיגוע לבית הספר "עינות ירדן", לקיבוץ הגושרים ועוד. בכל המקרים, הושכרה לארגון התועבה כיתת לימוד בתום לב. איזו סיבה יש לא להשכיר כיתה לארגון עם שם כל כך תמים... "זוכרות"? בטח סדנה על אלצהיימר ומגדר.

 

מן הראוי שהארגון הזה לא ימצא מנוח לכף רגלו. בשום אופן אין לתת לו במה, בעבור חוקן שקלים. הכסף הזה הנו כסף טמא.

 

* להטביע את ישראל בדמוגרפיה - פעם אחת השתתפתי בעימות עם "הזוכרת הראשי", מייסד הארגון איתן ברנשטיין. העימות נערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אף שהיכיתי אותו שוק על ירך, התחרטתי על כך שברגע של חולשה הסכמתי להשתתף בפאנל עמו, ובכך חטאתי במתן לגיטימציה לתופעה בלתי לגיטימית. "האירוע יתקיים בכל מקרה, ועדיף שאתה תעמוד מולו, כי רק אתה וכו' וכו' ועל מצפונך וכו' וכו' לא להפקיר בידיו את הבמה וכו' וכו'", ניגנו לי על המצפון, ובסוף הסכמתי והשתתפתי. עם זאת, היה זה הפאנל היחיד בחיי, שבו הקפדתי לא ללחוץ את ידו של בן שיחי.

 

לעתים אני שומע את הטענה האומרת: "מה הסיפור עם זכות השיבה? ממה יש לנו לפחד? כמה באמת ירצו לבוא? כמה אלפים". איזה קשקוש. אנשים יושבים מתוך בחירה 70 שנה במחנות פליטים, ומישהו רוצה לומר לי שאם יותר להם "לשוב" הם לא ירצו בכך? חשוב שנכניס לראשנו: "זכות" השיבה פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לזכותו של "הזוכרת הראשי" ייאמר, שהוא לפחות לא הסתיר זאת.

 

כך הוא פתח את דבריו בפאנל. "אני לא באתי הנה לדבר על זכות השיבה. זכות השיבה אינה זקוקה לי. היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור. אני נאבק על מימושה בפועל של הזכות הזאת".

 

* הפנים של "זוכרות" - אחת המייסדות והמנהיגות של הארגון היא נועה שיינדלינגר. יש לה, לאותה מנוולת, מנהג. כאשר חייל ישראלי נהרג, בתאונת אימונים או בהתקלות, היא פוצחת בקריאות שמחה וצהלה בדף הפייסבוק שלה.

 

זו דמותו של ארגון "זוכרות", שמוזיאון ארץ ישראל נותן לו במה.

 

* שיחדש נוסח עמירה הס – כיצד מגדירה עמירה הס את הסכמי אוסלו? " דחיסת הפלסטינים במובלעות A ו-B בגדה המערבית, היא הפשרה של ממשלות אוסלו בין הרצון הקמאי לגרש פלסטינים לבין הנסיבות המדיניות שלא מאפשרות זאת". ואיך היא מגדירה את ההתנתקות? "בכליאת 1.8 מיליון פלסטינים ברצועה צרה, שאינה בת־קיימא, מטפחת ישראל שאיפות הגירה אצל כ–40% מהאוכלוסייה. זהו ניסיון גירוש עקיף".

 

מי יגלה עפר מעיניך, ג'ורג' אורוויל?

 

* גטו - רצועת עזה העצמאית, ממנה ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון לאחר שעקרה את תושביה הישראליים עד היהודי האחרון, החי והמת, והייתה לבסיס טרור, ירי טילים על אזרחי ישראל וחפירת מנהרות טרור, מוגדרת בפיו של גדעון לוי – "גטו".

 

* דיסידנטים דה-לוקס - נתן שרנסקי, מותג בינלאומי של מאבק אמתי למען זכויות האדם, הסביר במאמר ל"הארץ" עד כמה מגוחך להגדיר ארגונים כ"שוברים שתיקה" כארגוני "זכויות אדם", כביכול. הוא הסביר עד כמה נואלת ההשוואה שלהם לדיסידנטים בבריה"מ. לוז ההבדל הוא כמובן החופש שממנו נהנים המבקרים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, להבדיל מהדיכוי ממנו סבלו הדיסידנטים בדיקטטורה הטוטליטרית הקומוניסטית.

 

הגיבה על כך ליזה רוזובסקי: "על הנייר היתה בברית המועצות דמוקרטיה, וההחלטות התקבלו בהכרעת הרוב. עובדה: מדי ארבע שנים התקיימו בה בחירות, שבהן רשימה משותפת של הקומוניסטים וחסרי המפלגה קיבלה באופן קבוע 99 אחוזים מהקולות".

 

כלומר, ישראל היא דמוקרטיה למראית עין, כמו בריה"מ. והיא מוסיפה בציניות: "הנוסחה הנצחית 'אסור להשוות', הפעם בהקשר הסובייטי". ולמי שאינו מכיר את הז'רגון, "אסור להשוות" הוא קוד הלעג בקרב הגורמים הרדיקליים לטענה שאין להשוות את ישראל לנאצים. והרי כידוע ישראל היא נאצית וחובה להשוות.

 

כותבת רוזובסקי: "בגדה המערבית, שעל הפרות של זכויות האדם שם זועקים 'שוברים שתיקה' וארגונים נוספים, אין משטר דמוקרטי, אפילו לא על הנייר". לא זכור לי שאזרחי ישראל בחרו את אבו מאזן ואת אסמאעיל הנייה, שליטי הפלשתינאים. נכון שמאז בחירתם הם מנעו מאזרחיהם את הזכות לשוב ולהצביע. מוזר, משום מה הם מיטיבים להתמזג בנורמות של המזה"ת.

 

* כעולם נמלה – דורון גולדברג מאשים אותי באידיוטיזם מוסרי, כיוון שהצעתי להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" חוה אלברשטיין. לא הצעתי להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" חוה אלברשטיין. הצעתי להעניק את פרס ישראל לזֶמֶר עברי לחווה אלברשטיין, גדולת הזמרות הישראליות, שכמעט ששים שנה מעשירה את התרבות הישראלית במיטב הזמר הישראלי. זמרת גדולה, יוצרת נפלאה, שהיטיבה לפרוט ביד אמן על מיתרי נשמתה של האומה, בעתות אבל ושמחה. קולה הוא פס הקול המלווה דורות של ישראלים. דורות של זמרות וזמרים גדלו על מורשתה המוסיקלית.

 

רק פנאט חשוך ימחק את כל תרומתה רבת השנים, ויצמצם אותה ל"חברת הנהלת בצלם". הפנאטיות הקנאית המטורפת הזאת, מעוורת את הפנאט, מצמצמת את אופקיו והופכת את עולמו – צר כעולם נמלה.

 

אני מרחם על האנשים הללו.

 

(אגב – "צר עולמי כעולם נמלה" הוא ציטוט משירה של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי", שאותו מבצעת חוה אלברשטיין, מתוך התקליט של שירי רחל, שהקליטה ב-1968 עם דני גרנות, עוד אחת מתרומותיה הייחודיות לזמר העברי).

 

* המחזמר "כהנא צדק" – האם מדינת ישראל צריכה לממן את המחזמר "כהנא צדק", את הסרט "ברוך הגבר" או את התערוכה "תורת המלך" (כמובן, בתנאי שיעמדו בקריטריונים של איכות אמנותית)?

 

מי שתשובתו על השאלה חיובית, והוא נאבק נגד הצעת החוק שיזמה מירי רגב בנוגע לתקצוב יצירות אמנות – אמנם אני חולק על דעתו, אך הוא לפחות אינו צבוע, והתנגדותו היא עקרונית.

 

אולם מי שישיב, כמוני, בשלילה על השאלות, ובמקביל יאבק נגד הצעת החוק, אינו אלא צבוע.

 

* להחזיר את הגופות - אני מתנגד עקרונית למניעת החזרת גופות מחבלים. יש להחזיר אותן למשפחותיהם. אין זה ראוי להתייחס לגופות כאל אמצעי נקם וענישה. זה לא מתאים למדינה כישראל.

 

לדעתי, על הממשלה להודיע שאין לה כל עניין להחזיק בגופות, והיא תחזיר אותן למשפחותיהן מיד עם החזרת שרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין.

 

* רות אלון ז"ל - השבוע הלכה לעולמה בקיבוץ גינוסר רות אלון, אלמנתו של יגאל אלון, בגיל 97. באתר "שווים" של הזרם השיתופי, פרסם עורך האתר עזרא דלומי ראיון שערך עמה בשנת 2000. בין השאר דובר בראיון על עוגמת הנפש שנגרמה מהעיכוב במשך שנים רבות בצאת הביוגרפיה של אלון, שאניטה שפירא לקחה על עצמה לכתוב.

 

בסופו של דבר יצאה הביוגרפיה לאור. ביוגרפיה מרתקת, אלא שמשום מה הסופרת החליטה להרוג את הגיבור בעודו באיבו. הייתה זו חצי ביוגרפיה, עד מלחמת השחרור, בטענה המוזרה, וחסרת השחר מבחינה היסטורית, שאלון הגיע לשיאו בתש"ח ומאז הוא סיפור של החמצה, ולכן אין טעם לספר את המשך הסיפור.

 

בימים הקרובים תצא לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, מאת ד"ר אודי מנור, המתארת את דרכו הפוליטית של אחד החשובים במנהיגי המדינה, מן הנקודה שבה הסתיים ספרה של שפירא, ועד מותו של אלון ב-1980. למרבה הצער, רות אלון לא זכתה לראות את הספר. יהי זכרה ברוך!

 

* ענת דולב ז"ל - הצטערתי לשמוע על פטירתה של שדרנית הרדיו ענת דולב. אהבתי מאוד את תכניותיה ברשת ב' - שדרנית אינטליגנטית מאוד ורחבת אופקים, סקרנית ובעלת ידע רחב מאוד, במגוון של תחומים: ספרות ואמנות, יהדות, מדע ורפואה. מגישה ומראיינת אנושית, אמפטית, נעימה ונחמדה. האזנתי לה עד הימים האחרונים, ולא נשמע ולו רמז מדבריה שהיא חולה בניוון שרירים, במצב סופני. איזו דבקות במשימה, בשליחותה העיתונאית. יהי זכרה ברוך!

 

* יוצא מן הארון – לרגל חגיגות שלושים שנה לסרט הפולחן "אלכס חולה אהבה", אני מודה ומתוודה שזה אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי.

 

* גאווה – באתר ההנצחה לחללי הנח"ל נערך אחה"צ טקס סוף מסלול של גדס"ר הנח"ל. בין המסיימים – בננו עמוס, לוחם ביחידת "עורב" של החטיבה. עמוס וחבריו סיימו שנה ורבע של מסלול מפרך ומאתגר, ועמדו בו בכבוד. בצדק אמר להם המג"ד: "אין אתגר ומשימה שלא תוכלו לעמוד בה".

 

אני גאה בעמוס, בחבריו לצוות ובמפקדיו, ואני גאה להשתייך לקבוצת הורים איכותיים וערכיים שחינכו בנים לתפארת.

 

זאת לא בושה להתרגש, אמר לי חבר לפני שנסענו לטקס. לא התביישתי.

 

            * ביד הלשון

 

בדחילו ורחימו – פירוש הביטוי הוא בזהירות רבה, מתוך יראת כבוד, בחרדת קודש. הפירוש המילולי, מארמית: ביראה ובאהבה. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/2/2016 01:11   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, חוץ וביטחון, חברה, כלכלה, משפחה, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלכים א ט: יִתֵּן לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר


גם לאחר בניית בית המקדש וארמון המלך, שלמה אינו נח. תשוקת הבניה והפיתוח מאפיינת את מלכותו – הוא בונה ערים ומפתח את הארץ. לראשונה בתולדות האומה, שלמה כובש את הים. הוא מקים לראשונה צי, בהדרכת בני בריתו מצור, הפועל בים סוף, בנמל שהוא מקים בעציון גבר. נתן אלתרמן שורר שיר הלל לספני שלמה המלך, שהולחן בידי נעמי שמר (מתוך "ספר התיבה המזמרת", 1958). הנה הבית הראשון והפזמון של השיר:

 

כן, היה זה חבר עז מאין כמוהו

ימאים היו הללו! איש ואיש!

צור וכוש ידעו טיבם, אשדוד והודו,

ים אלות וים כפתור וים תרשיש.

 

גם משוט גם כוס הטיבו לאחוז הם,

גם פגיון ידעו לתפוס בהידרשם,

הם נשאו עגיל גדול בתנוך האוזן

ומצנפת מואדמת לראשם.

 

ואל מול מרחק האופק הנגול

כך היו הם מזמרים יחדיו בקול:

עציון גֶּבר, עציון גָּבר

עציון גבר, ים אֵלות,

בסירות הים יעבר

ובאניות גדולות.

אך רחב מים לב גבר

מי עוברו באין משוט?

נערה מעציון גבר,

עציון גבר ים אֵלות.

 

כיבוש הים פתח לישראל הזדמנויות כלכליות לרוב, כמו אופיר שבסיני, משם נחצבו זהב ואוצרות טבע לקופת הממלכה.

 

כך מתאר הפרק את תנופת ההתיישבות, הבניה והפיתוח בניצוחו של שלמה המלך: "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ. וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ". "חשק שלמה" – הרצון ליישב את הארץ ולפתחה מתואר בביטויי תשוקה וחשק, מה שמזכיר לי את "תשוקת החלוצים" – הספר הנפלא של ההיסטוריון המנוח בועז נוימן, שתיאר את היחס הארוטי של חלוצי העליה השניה והשלישית לאדמת ארץ ישראל.

 

בין הערים שבנה שלמה מוזכרת גזר. את העיר הכנענית גזר לא הצליחו בני ישראל להוריש בעת כיבוש הארץ. איך, אם כן, הצליח שלמה לבנות עיר ישראלית בגזר? הרי ידוע שבכל תקופת שלמה לא ידעה ישראל מלחמה.

 

מסתבר שכיבוש גזר נעשה באמצעות מיקור חוץ. "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג, וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה". וכך, שלמה יכול לשמור על המיתוג של מי שבימיו לא התקיימה אף מלחמה, ולהשלים את כיבוש בארץ בזכות ברית מדינית עם פרעה מלך מצרים, שהעביר לו כנדוניה לנישואיו עם בתו את העיר גזר, אחרי שהשמיד את כל יושביה, ואִפְשֵׁר לו לבנותה מחדש וליישבה כעיר ישראלית.

 

****

 

לצד העשיה הרבה של שלמה בהתיישבות, בבניה ובפיתוח, אנו נתקלים בפסוק התמוה הבאים:

 

אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל.

 

מוזר מאוד. שלמה התחרפן?! על מה ולמה הוא העביר לצור עשרים ערים? כך שלמה ויתר על חלק מארץ ישראל, חלק מממלכתו, העביר לידי זר עשרים ערים? אין אלה תנאי מלחמה או לחץ. אין כאן פיקוח נפש. אין כאן הכרח מדיני. להיפך, מלכות שלמה היא בשיא כוחה ושיא מעמדה הבינלאומי. גם אין זו נסיגה למען שלום. גם לא ויתור טריטוריאלי משיקולים דמוגרפיים. נהפוך הוא, כאשר מדובר במסירת ערים ישראליות, סביר להניח שהן היו מאוכלסות בישראלים, מה שמגביר התמיהה. שלמה העביר עשרים ערים המיושבות בידי בני עמו, לשלטון זר? נשמע מוזר ותמוה.

 

בתקופת המאבק על הגולן, לא אחת נזרקה לעברי הערה קנטרנית: "גם שלמה העביר 20 ערים לצור". אף פעם לא הבנתי איך הסיפור הזה אמור להצדיק או להסביר את הרעיון של נסיגה מהגולן ואיזה מענה יש בו לטיעונים שחבריי ואני השמענו בעת המאבק.

 

אולם יש באמירה זו ובדוגמה הזו כדי לאתגר את המתנגדים לכל ויתור בא"י (בניגוד אליי, המצדד בפשרה טריטוריאלית משיקולים דמוגרפיים וויתור על שטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים ומסכנים את הרוב היהודי במדינת ישראל) ומנמקים זאת באיסור הלכתי. אם הדבר אסור על פי ההלכה, איך ניתן להסביר את מעשהו של שלמה? יתר על כן, חז"ל, שלא אחת הצביעו על חטאיהם של מנהיגי ישראל ובהם על חטאיו של שלמה, לא גינו אותו על מסירת חבלי א"י וערים ישראליות לידי זר. איך יסבירו זאת רבני "גוש אמונים"?

 

בגיליון 8 של העיתון "ארץ הגולן", התמודד עם הסיפור הרב שלמה אבינר, מהחשובים ברבני "גוש אמונים" ובאותם ימים רב הישוב קשת בגולן. היה זה ב-26.10.78 כ"ה תשרי תשל"ט, חודש לאחר הסכמי קמפ-דיוויד, בהם לראשונה בתולדות הציונות ממשלת ישראל הסכימה לעקירת יישובים יהודיים, ההתיישבות הישראלית בסיני.

 

את התמיהה על מעשהו של שלמה, ביטא הרב אבינר באמצעות ציטוט מ"ספר מלאכת הקודש": "וקשה, שאיך עשה שלמה כן, והרי אסור לתת לגוי חניה בקרקע ארץ ישראל. כי מי נתן לשלמה ערים אלו, ואותו שבט שעלו לו בגורלו הרי כאילו גזלם שלמה ממנו!" 

 

הספר מקטרג בחריפות על מעשהו של שלמה ומאשים אותו בשתי עבירות חמורות. האחת היא האיסור לתת לגוי חניה בקרקע ארץ ישראל, והשני הוא גזל. הערים הללו הם חלק מנחלת שבט נפתלי, ושלמה גזלם מידי בעליהם כאשר העביר אותן לידי חירם. איך ניתן להתמודד עם כתב האישום החמור הזה?

 

רשות הדיבור לסנגוריה.

 

ראשון המסנגרים הוא הרלב"ג, ר' לוי בן גרשום, פרשן מקרא, מדען, אסטרונום, רופא, מתמטיקאי ופילוסוף חשוב, שפעל בצרפת במאה ה-14.

 

וכך תירץ הרלב"ג את מעשהו של שלמה: "כבר נזכר בספר דברי הימים כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות, הושיב בהם את בני ישראל, וראוי היה להיות כן, כי לא יתכן למלך לְמעֵט ארץ ישראל".

 

על פי הרלב"ג, שלמה לא מסר שטחים מא"י לידי חירם, ככה סתם, שכן אילו עשה כן, היה עובר עבירה – אסור למלך למעט ארץ ישראל, כלומר להקטין את שטחיה. מדובר כאן בחילופי שטחים, בעסקת חליפין.

 

מהיכן לוקח הרלב"ג את התיאוריה? מספר דברי הימים: "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דבה"י ב' ח', ב'). בדברי הימים מסופר סיפור שונה. שם חירם נתן לשלמה ערים, ושלמה יישב אותן בבני ישראל. מתי זה קרה? הפסוק הקודם מתארך את הפרשה: "וַיְהִי מִקֵּץ עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ". וכך כתוב בפסוק הקודם לסיפור מסירת עשרים הערים לחירם בידי שלמה, בפרק שלנו: "וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים: אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ". כלומר, מדובר באותה פרשה, באותו עיתוי. איזו גרסה היא הנכונה? גרסת ספר מלכים, על פיה שלמה מסר ערים לחירם, או גרסת דברי הימים, על פיה חירם מסר ערים לשלמה? על פי פירושו של הרלב"ג אין סתירה בין השניים. הייתה זו עסקת חליפין של חילופי שטחים.

 

לכאורה, נפתרה הבעיה. אך עדין נותרת התמיהה – הרי אין המדובר בוויתור על שטחים ריקים, אלא בעשרים ערים. האם תושבי הערים גורשו מנחלתם, אולי כדי ליישבם בערים ששלמה קיבל מחירם? או שמא התושבים הועברו לריבונות זרה?

 

רד"ק שולל מכל וכל את האפשרות של חילופי שטחים. רבי דוד קמחי הוא מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של הלשון העברית, שפעל במאות ה-11 וה-12. לטעמו, זו אפשרות בלתי סבירה, משני טעמים. הטעם האחד הוא חוסר הסבירות בכך ששלמה ימסור לידי זרים חלקי א"י. הטעם השני הוא חוסר הסבירות בכך ששלמה יסכים לקבל שטחים שאינם בא"י וליישבם. "כי אין שום סברא לאמור שנמסור לגויים חלק מארץ ישראל ותמורת זו נלך לגור בחוץ לארץ! וכי יש לנו מצוות יישוב חוץ לארץ?"

 

אם בלתי סביר שהיו חילופי שטחים, ובלתי סביר ששלמה ימסור ערים לחירם, איזה הסבר אפשר לתת לסוגיה? בעייתיות נוספת בתאוריית החליפין, היא השאלה מדוע הם לא הוזכרו במלכים.

 

לר' יצחק אברבנאל הסבר אחר לפרשה. אברבנאל הוא אחד מגדולי הפרשנים, מדינאי, כלכלן ומנהיגה יהדות ספרד בתקופת הגירוש. וזה הסברו: "לא שישתעבדו העיירות ההם לחירם ולא שיהיה אדון עליהם. ... אבל היה עניין המתנה שבאותם עיירות יגבה בכל שנה ושנה החטים והשמן... והיו אם כן הפירות לחירם, ומשפט הערים ואדנותם היה לשלמה...".

 

חירם סיפק לשלמה עצי ארזים וחומרי גלם רבים למלאכת הקמת בית המקדש וארמון דוד. התמורה שקיבל הייתה התוצרת החקלאית של עשרים ערים. כלומר, לא הערים הועברו לחירם – להיפך, משפט הערים ואדנותם, כלומר הריבונות עליהם, נותרו בידי שלמה. אך תוצרתם נמסרה לחירם.

 

אם כן, איך אפשר להסביר את המסופר בדברי הימים, על הערים שמסר חירם לשלמה?

 

את ההסבר לכך ניתן למצוא בפרק שלנו, בפסוקים יב-יג, פסוקי ההמשך לפסוק המספר על מסירת הערים לחירם. "וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה, וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר: מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, אָחִי? וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

חירם חזר בו. זה המובן של הפסוק בדברי הימים: חירם החזיר את הערים ושלמה בנה אותם והושיב שם את בני ישראל.

 

אפשר לנוד לרב אבינר, ולהציג את דבריו כאפולוגטיקה בלתי משכנעת לסיפור מפורש על מלך גדול שמסר למדינה זרה שטחי א"י; פרשנות שנועדה לשרת את עמדתו הפוליטית. אולם אי אפשר לקחת ממנו את העובדה, שהוא ביסס את התאוריה על אחדים מגדולי הפרשנים לאורך הדורות, שדיון על נסיגה משטחים בא"י היו חסרי כל משמעות מעשית בעבורם.

 

וכך מסכם הרב אבינר: "כללו של דבר, לא הייתה כאן מסירת קרקעות חס ושלום, אלא הסכם תשלומים של תוצרת חקלאית. ושלמה הציע שכל היבולים של עשרים ערים אלו יעברו לחירם, ואף שהוא עצמו יתעסק בעיבודים ובקטיף. וחירם סירב. אולי יותר טוב ככה".

 

****

 

ולסיום, כמה מילים על המקומות המוזכרים בפרק. איפה הם היום?

 

עציון גבר - עציון גבר מזוהה במפרץ אילת. צה"ל שחרר את האזור במלחמת העצמאות ומדינת ישראל הקימה במקום את העיר אילת.

 

לאחר מלחמת ששת הימים, הקימה ישראל שדה תעופה בבקעת הירח שבסיני, מדרום לאילת – בסיס חיל האוויר עציון. הבסיס החל לפעול ב-1972 והחל ב-1978 הוא שימש גם כשדה תעופה אזרחי. ב-1981 יצאו מן הבסיס מטוסי חיל האוויר להפצצת הכור הגרעיני העיראקי. הבסיס פורק בנסיגה מסיני.

 

אלות – תיאור עציון גבר בפרק הוא ב"עֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת". אזור ההתיישבות הדרומי ביותר של ישראל נקרא חבל אלות. חבל אלות היא המועצה האזורית הדרומית ביותר, הכוללת את היישובים בדרום הערבה. במועצה האזורית 12 יישובים, ובהם קיבוץ אלות, הנושא את שם המקום.

 

אופיר – היישוב הישראלי שהוקם בדרום סיני, על חולות שארם א-שייך, נקראה אופירה. אופירה הייתה אמורה להיות יישוב עירוני, עיר המחוז של המרחב שנקרא, ולא בכדי, מרחב שלמה, והוקמו בו מספר יישובים נוספים ובהם נביעות, די-זהב ונעמה. לצד העיר נבנה שדה התעופה אופיר. הקמת אופירה, התבססה על תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, על פיה תמורת הסכם שלום ישראל תהיה מוכנה לסגת מרוב סיני, למעט חבל ימית בפתחת רפיח, שיהווה חיץ בין רצועת עזה למצרים, ומרחב שלמה, ממפרץ אילת ודרומה, שנועד להבטיח את חופש השיט של ישראל. למרבה הצער, הסכם השלום עם מצרים לא התבסס על פשרה טריטוריאלית אלא על נסיגה עד גרגר החול האחרון ועקירת כל היישובים בסיני, בהם  אופירה.

 

אגב, לאחר מלחמת סיני (1956) שאף בה נכבש השטח, הוקמה בשארם א-שייך היאחזות אופיר, שפורקה עם הנסיגה מסיני, ארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה.

 

גזר – ב-1945 הוקם שני ק"מ מצפון לעיר המקראית גזר (תל גזר) קיבוץ גזר, בידי שרידי שואה שעלו מאירופה. שמו המקורי של הקיבוץ היה "קבוצת הדסה גזר".

 

במלחמת השחרור הותקפה גזר במפתיע בידי הלגיון הירדני. כמה עשרות חברות וחברי גזר, בתגבור של מעט לוחמי צה"ל, מצוידים בנשק קל בלבד, הגנו על היישוב בקרב גבורה. היישוב נפל בידי האויב. הגנת היישוב גבתה מחיר דמים כבד – 29 הרוגות והרוגים, שנטמנו בקבר אחים בקיבוץ, 27 שבויות ושבויים וחמישה פצועים. היו אלה כמעט כל הלוחמים, רובם הגדול חברי הקיבוץ. רק בודדים הצליחו ברגע האחרון לברוח לקיבוצים הקרובים נען וחולדה. על קבר האחים נכתב: "לוחמי גזר, דבקים אל אדמתם נלחמו עד הסוף, ג' בסיוון תש"ח". המשק חרב.

 

למחרת שחרר הפלמ"ח את גזר.

 

קיבוץ גזר ננטש ב-1961. במשך מספר שנים הוא אויש בידי קבוצות שבאו והלכו. ב-1974 הוא יושב מחדש בידי עולים מארה"ב.

 

תדמור – העיר תדמור מצויה בסוריה. החוקרים סבורים שהעיר תדמור המוזכרת בפרק שלנו, היא שיבוש של שם העיר תמר במדבר יהודה. היום נקראת המועצה האזורית של יישובי אזור ים המלח ומדבר יהודה – המועצה האזורית תמר, הכוללת שבעה יישובים כפריים, ובהם המושב עין תמר, מדרום לים המלח.

 

* 929

 

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 6/2/2016 18:38   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלכים א ח: מי צריך את המקדש?


פרק ח' מתאר את המעמד החשוב ביותר מאז כניסת בנ"י לארץ ישראל – חנוכת בית המקדש. שבע שנים בנה שלמה את בית המקדש – מפעל חייו, המיזם הלאומי והדתי המרכזי של שנות מלכותו. הוא מכנס את העם לירושלים, ליטול חלק במעמד. ובמרכז המעמד – תפילתו הפומבית של המלך שלמה, הבנאי הגדול של בית המקדש.

 

מה יאמר שלמה בנאומו? מן הסתם יהלל את מקומו וחשיבותו של בית המקדש. לבטח יתעלם מן הדילמה האמונית שבעצם קיומו; שהרי לשם מה זקוק האל הכל יכול, בורא העולם, שאין לו גוף ולא מראֶה, לבית חומרי שנבנה בידי אדם?

 

שלמה מפתיע, והוא עצמו מעלה את הסוגיה, בעיצומו של טקס חנוכת הבית. ולא זו בלבד שהוא מעלה אותה כדילמה, תשובתו חדה וחלקה ואינה משתמעת לשני פנים: אין לאלוהים כל צורך בבית המקדש. "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ! אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!"

 

נו, אז למה בנית? לשם מה כל המשאבים העצומים, העבודה הרבה הממון הרב?

 

שלמה מסביר, שבית המקדש לא נבנה למען אלוהים, אלא למען בני האדם. דיברה תורה בלשון אדם. יש צורך לאדם בעצם-המחשה, מעין חפץ מעבר, שיגשר על הפער בין יכולת התפיסה האנושית המוגבלת, הזקוקה למוחשי, לבין האלוהות הבלתי מוגבלת, הבלתי נתפסת, תרתי משמע. הפולחן אינו למען אלוהים, אלא למען האדם. אלוהים אינו זקוק לעולות וזבחים וגם לא לתפילות ולתרי"ג מצוות. האדם זקוק להם, כדי לעבוד את אלוהיו. לשם כך, מסביר שלמה, בניתי את בית המקדש.

 

וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ, יְהוָה אֱלֹהָי, לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם. וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ".

 

בית המקדש נועד לתווך בין האדם והעם לבין האלוהים. שם האדם יתפלל לאלוהים. אך גם כאשר אינו נמצא שם, גם כאשר בני העם יפלו בשבי, תפילתם תכוון דרך בית המקדש, כאמצעי מוחשי לכיוון תפילתם אל האלוהים. ומעניין וראוי לציון, שבית המקדש אינו מיועד רק לתפילת יהודים, אלא גם לתפילת נוכרים הרוצים בכך.

 

בהמשך תפילתו מפרט שלמה שורה של מקרים שבהם נדרשת תפילה, והיא תעשה באמצעות בית המקדש. ומי שבולטת בהעדרה, היא עבודת הקורבנות. בכל נאומו, מדבר שלמה על בית המקדש אך ורק כעל בית תפילה. זו עבודת ה' הרצויה. אף מילה על פולחן הקורבנות.

 

רק מסיים שלמה את תפילתו, ומה הוא עושה? פותח בית מטבחיים המוני לקרבנות: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה: בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף, וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

איך ניתן להסביר את הפרדוכס הזה, את הפער בין פולחן התפילה שבנאום לפולחן הקורבנות שבתום הנאום? אני רואה את הפרדוכס ופתרונו כדומים לפרדוכס של עצם קיום הבית. הפער בין הדיוטא העליונה של הרצוי, לבין המציאות. הפולחן הראוי והרצוי הוא התפילה, אך כנראה שעם ישראל עוד לא היה כשיר לכך, והיה זקוק עדין, כשלב מעבר, בפולחן הקורבנות. אולם תפילתו של שלמה מבשרת את העתיד לבוא.

 

וכמה מוזר שבימינו, אלפיים שנה אחרי שנגמלנו מעבודת הקורבנות והלכנו קדימה, יש מי שעוד מתגעגעים ועורגים לפולחן הזה. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 3/2/2016 18:27   בקטגוריות חינוך, יהדות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ