לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דרשה לפרשת "תצווה" תשע"ה


קבלת שבת באורטל, 27.2.15

 

גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

 

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

 

ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון וכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – העדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

 

מבחנו כמנהיג יהיה בשבוע הבא, בפרשת "כי תישא". בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה הייתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

 

מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

 

בעיניי, יש קשר מובהק בין פולחן חליפת הפאר של הכהן הגדול לבין עגל הזהב. 

נכתב על ידי הייטנר , 28/2/2015 01:24   בקטגוריות אורטל, יהדות, מנהיגות, נאומים, פרשת השבוע, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עגלה ריקה


ב-20 באוקטובר 1952, נועד ראש הממשלה דוד בן גוריון, ביוזמתו, עם מנהיג היהדות החרדית בישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ – החזון אי"ש [אי"ש – אברהם ישעיהו. "החזון איש" – סדרה של ספרים בשם זה שכתב הרב, וכמקובל במסורת הרבנית, זכה להיקרא על שם ספרו] בביתו שבבני ברק. היה זה בעיצומו של מו"מ קואליציוני על הקמת הממשלה הרביעית, אחרי שהממשלה השלישית נפלה, בעקבות פרישת המפלגות הדתיות, במחלוקת סביב גיוס בנות לצה"ל.

 

ב"ג לא נפגש עם החזון אי"ש למו"מ קואליציוני וגם לא כדי להגיע עמו לפתרון נקודתי לסוגיית גיוס הבנות. הוא רצה לברר עמו סוגיה עמוקה ורחבה הרבה יותר – איך נוכל, דתיים וחילונים, לחיות יחד כעם אחד, כחברה אחת במדינה היהודית. השיחה הייתה לבבית ונעימה. בשיאה, שאל ב"ג את החזון אי"ש את השאלה הישירה: "איך נחיה יחד?"

 

החזון אי"ש השיב לב"ג במשל, הלקוח מהלכה במסכת סנהדרין בתלמוד: "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נכנסה למיתולוגיה החרדית ולסמל של יחסי חילונים ודתיים בישראל, בכינוי "משל העגלה המלאה והעגלה הריקה".

 

על תשובתו עזת המצח של החזון אי"ש השיב ב"ג בתרעומת: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?" ב"ג יכול היה להוסיף על כך גם את היצירה התרבותית הנפלאה שיצרה הציונות – הספרות העברית, השירה, הזמר. הוא יכול היה להוסיף את היצירה החברתית היהודית שנוצרה בארץ – חברת העובדים, הקיבוץ והמושב, שלא רק מילאו את מצוות יישוב א"י אלא גם יצרו מופת של צדק חברתי ברוח חזונם של נביאי ישראל.

 

אולם לצד התרעומת, יש להודות שהעגלה החילונית ויתרה מרצון על חלקים משמעותיים ביותר במטען מורשתנו, בשורשינו התרבותיים היהודיים. כן, יש בנו ריקנות בכל הקשור להכרת מקורותינו, ההשתייכות אליה וההזדהות עמה.

 

בדור האחרון מתחולל שינוי מהפכני בקרב החברה החילונית בישראל, של התחדשות יהודית פלורליסטית. עוד חוזר הניגון שזנחנו לשווא ואנו חוזרים אליו.

 

גם באורטל ביטויים יפים של התחדשות יהודית – קבלות השבת שאנו חוגגים מידי שבוע כבר שש שנים וחצי, התוכן היהודי בחגי ישראל, "כל נדרינו" ביום הכיפורים, סדר ט"ו בשבט, תיקון ליל שבועות, שנת הבר מצווה ועוד הם חלק מביטויי ההתחדשות. היופי בה, הוא שאיננו מקבלים על עצמנו הר כגיגית מסורות שעוצבו בידי אחרים בלי לשאול שאלות, אלא אנו יוצרים יצירה יהודית תרבותית משמעותית מתוך מקורות ישראל, ויוצקים בה תוכן ברוחנו ובערכינו. אנו ממלאים את עגלתנו היהודית ומעמיסים עליה מטען יהודי רב חשיבות.

 

לצערי, אין בנו די ביטחון עצמי כדי למלא את עגלתנו מחולייתנו, ולא אחת אנו מביאים אלינו דתיים, בתור "היהודים האותנטיים", האמתיים, שיעמיסו לנו מעט מעגלתם. כך ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה העברית, שבו אנו מפקיעים מריבונותנו את תוכנו וממליכים על עצמנו מניין אורתודוכסי, של האדוקים שבחרד"לים, המנהל את התפילה בביתנו על פי ערכיו, באופן המדיר את האישה אל מחוץ לאולם התפילה, מאחורי וילון אטום, תרתי משמע, ודורש דרשות שאינן מבטאות את רוח הערכים עליהם אנו מבססים את חברתנו. הוא הדין בטקסי העליה לתורה בבר המצווה, שרובם נעשים במתכונת אורתודוכסית, שבה האמא, הסבתא והאחיות הן מחוץ למשחק, ותפקידן להגיח מאחורי המחיצה רק כדי לרגום בסוכריות את ילדם, בר המצווה.

 

אין לי טענות לאורחינו. ההיפך הוא הנכון, אני מעריך מאוד את רצונם הכן לתת מעצמם בהתנדבות, ומתוך ביטחון שהם מושיטים יד לאחים סוררים ומקיימים את מצוות כל ישראל ערבין זה בזה. יש לי טענות אך ורק אל עצמנו. המסר שאנו משדרים לעצמנו ולילדינו, הוא שהיהדות אינה שלנו. הם, היהודים הדתיים, הם היהודים האותנטיים. היהדות היא שלהם. אנחנו קצת יהודים. לכן, יום בשנה נזמין אותנו, כדי לטעום קצת יהדות. פעם בחיים, בבר המצווה, נתנסה ביהדות בכך שאחרים יעצבו את הטקס החשוב כל כך של בר המצווה. זאת גישה היוצרת ניכור שלנו ליהדותנו, ומסר חינוכי בעייתי ביותר.

 

המסר שאני מעביר לילדיי, ואני מאמין שזה המסר שאנו כקהילה צריכים להעביר לעצמנו ולילדינו, היא שהיהדות היא שלנו, אנו יהודים אותנטיים לא פחות מהדתיים, ועלינו ליטול אחריות על יהדותנו. כך ילדיי ואני עיצבנו טקסי בר מצווה יהודיים מהותיים ומשמעותיים ביותר, בדרכנו. במשך חודשים עבדנו על עיצוב הטקס, יחד עם לימוד טעמי המקרא וקריאת ההפטרה. אני מאמין שזו חוויה המחברת את הילד ליהדותו הרבה יותר.

 

אני מאמין בזיקה עמוקה ובחיבור של ממש בין חילונים, מסורתיים ודתיים וכל חיי הבוגרים אני עוסק בחיבורים הללו, בגולן ובגליל. אולם אני שולל חיבור ברוח של עגלה מלאה ועגלה ריקה. אני דוגל בחיבור של שתי עגלות מלאות, המעשירות זו את זו, ללא רגשי עליונות ונחיתות, בגובה עיניים, בנימה שוויונית. כזאת הייתה השבת המשותפת של משפחות דתיות מן הגולן שנערכה לפני שנים רבות באורטל, והשנה יזמתי שבת נוספת ברוח זו, שתתקיים בעוד חודשים אחדים. אך אין אלו מפגשים שבהם הצד העשיר ביהדות מנדב קצת משלו כמתנות לאביונים ביהדות, הנוהגים עגלה ריקה.

 

****

 

המצווה המרכזית של חג פורים היא קריאת המגילה. במשך שנים, השכלנו לחגוג ולשמוח, להתחפש ולרקוד ולהשתכר, אך פורים ללא קריאת מגילה... זה לא ממש פורים.

 

מידי פעם ארגנו נסיעה לבית כנסת באחד היישובים הדתיים בגולן, כדי לטעום כחוצונים את טעם פורים אצל היהודים "האותנטיים".

 

בשנים האחרונות הנהגנו קריאת מגילת אסתר באורטל. אני למדתי במיוחד את טעמי קריאת המגילה, ומאז מדי שנה התכנסנו לקריאת מגילה, עם או בלי לימוד בצדה. לא רבים החברים שהשתתפו בקריאה, אך עצם העובדה שהייתה קריאת מגילה בקהילה, עצם העובדה שהייתה אופציה כזאת ומי שרצה השתתף בה, וגם מי שלא השתתף – חש את קיומה, היא בעלת חשיבות רבה ביותר.

 

אני רואה כנסיגה לא מובנת את ההחלטה להזמין חב"דניקים לקריאת מגילה באורטל. הקריאה מאוחרת, לא בשעת הקריאה, כי מבחינתם זאת לא הקריאה האמתית, אותה הם עושים בקהילה שלהם. לאחר מכן הם באים לעשות מצווה, לסור לקהילות חילוניות ולטעון מעט את עגלתם הריקה. ושוב, אנו מעבירים לעצמנו ולילדינו את המסר הבעייתי, שפורים שלנו הוא רק התחפושת והקרנבל, ואת זה אנו יודעים לעשות מצוין. אך גם ליהודים האמתיים יש איזשהו תוכן בפורים, וכדאי שנחווה אותו קצת, ולכן נזמין אלינו את החב"דניקים.

 

זהו מסר שגוי. זהו מסר בעייתי. ואיני בטוח שהושקעה בו מחשבה של ממש, מחשבה לעומק במהותה של התרבות שלנו. אז הזמנו כמה חב"דניקים שיעשו לנו שמייח, ו...?

 

צר לי מאוד על כך. 

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/2/2015 16:01   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, קיבוץ, ציונות, דת ומדינה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית נ': וישב מצרימה


לאחר מות יעקב, הולכים כל בני ישראל אחרי גופתו החנוטה, בהלוויה ממלכתית גדולה ומכובדת, בהשתתפות צמרת השלטון המצרי, מלווים ומאובטחים בצבא מצרי רב. כמקובל בתנ"ך, תיאור ההלוויה מתמקד במעשים ואין בו ביטוי לרגשות ומחשבות. כיצד חשו בני ישראל כאשר שבו להתהלך בארץ אבותם, ארץ הולדתם, ארץ מולדתם, הארץ בה התהלכו ובה רעו את מקניהם, ארץ כנען? האם התגעגעו? האם חלפה בראשו של מי מהם המחשבה, שמא ראוי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בארץ? האם חזרתם למצרים, אל המקנה שהשאירו שם, היא ביטוי מוקדם להעדפת סיר הבשר של הגלות? ואולי, בכלל לא הייתה להם ברירה. לא בכדי הם נדרשו להשאיר את רכושם ומקניהם בארץ גושן, והצבא שנשלח להגן עליהם, נדרש גם להבטיח את שובם למצרים. אין לסוגיה זו תשובה בכתוב, אך היא משאירה תחושה של החמצה.

 

כל אימת שאני קורא מחדש את הפרק הזה, אני מקווה שאולי הפעם יקום בין בני ישראל איזה משה, או הרצל או בן גוריון, שיאמר: "אחים יקרים, חזרנו הביתה. כפרה על המקנה והרכוש. אל נסב ראשינו אחור. נישאר כאן ונתחיל הכל מחדש". ובכל פעם שאני קורא מחדש את הפרק, אני מתאכזב... גם הפעם ביכרו אבותינו את הגולה על הגאולה. "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו". ומתוך שהחמיצו את השעה, גזרו על בניהם ובני בניהם שעבוד.

 

****

 

"פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

 

****

 

סוגיה נוספת שמעלה הפרק, היא יחסי יוסף ואחיו. אחיו של יוסף מודעים לחשבון שיש לו עמם, שטרם יושב. אמנם יחסו אליהם עד כה היה מופתי, אך יתכן שהדבר היה בזכות יעקב, שהיה מעין חומת מגן מסביבם. עם מותו, הם מצפים מיוסף שינקום בהם, ככתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". האחים בודים צוואה של יעקב, שלא הייתה ולא נבראה, ואומרים ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ".

 

יוסף יודע שהם משקרים. אילו רצה יעקב להעביר לו מסר זה, הוא היה עושה זאת בפגישות הפרידה שקיימו. אולם אין ליוסף כל כוונה לנקום באחיו על שעשו לו, והוא משלים גם עם העובדה שלא הוא, האיש החזק בעולם בתקופתו, אלא אחיו יהודה, ינהיג את עם ישראל. הוא פורץ בבכי בשמעו את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל לבם: אַל-תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם".

 

יש ליוסף כל ההצדקות להתנכר לאחיו. אך הוא מעדיף להיות המבוגר האחראי; הוא רואה בשלום הבית, שלום המשפחה, שלום העם ערך עליון, ולוקח אחריות על מימושו. ראוי שנלמד את המסר הזה – אחדות העם היא מטרה נעלה, שהגשמתה מצדיקה, לעתים, התפשרות על עקרונות אחרים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/2/2015 23:50   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ