לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ויקרא כג: אלה הם מועדיי


ויקרא כג הוא פרק משמעותי ביותר בתרבות היהודית – זהו הפרק המצווה אותנו לחוג את חגי ישראל ומעצב את לוח השנה העברי. פרק זה הוא ליבת התרבות היהודית, עד היום הזה.

 

נכון, אין בו חנוכה ופורים, ט"ו בשבט ויום העצמאות, ל"ג בעומר וט"ו באב וגם לא יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, אף לא תשעה באב. אולם כל החגים מדאורייתא הנחוגים עד עצם היום הזה, שלושת אלפים חמש מאות שנה אחרי הינתנם, מצויים בפרק הזה. ולכן, במידה רבה בפרק הזה נעוץ סוד הקיום של התרבות היהודית, סוד הקיום של העם היהודי.

 

המשפט שכתבתי "מעצב את לוח השנה העברי", קצת בעייתי. גם בניכוי כל החגים והמועדים המאוחרים אותם הזכרתי – לוח השנה העברי אינו זהה לכתוב בפרק.

 

בלוח השנה העברית, החגים מדאורייתא הם ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות. כבר הצגה זו מתארת שינוי מהותי לעומת לוח השנה שבפרק שלנו. ראש השנה נחוג "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". אם הוא נחוג בחודש השביעי, הרי כמובן שאין הוא ראש השנה. מהו ראש השנה? השנה נפתחת בניסן, ואין חג ביומו הראשון של השנה. החג הראשון, פסח, הוא באמצע החודש. ומהו החג שהפך לימים לראש השנה? "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ".

 

החג הראשון הוא בלוח השנה העברי המקראי הוא חג הפסח. כמה ימים נמשך חג הפסח? שבעה ימים, לא? לאו דווקא. כך למדתי ממורי ורבי, המחנך הדגול מאיילת השחר ומענקי הרוח של התנועה הקיבוצית, אברהם אדרת זצ"ל. אבותינו לא חגגו את חג הפסח שבעה ימים, אלא לילה אחד בלבד – ליל הסדר. זה ורק זה, הוא חג הפסח. למחרת נפתח חג בן שבעה ימים – חג המצות. כך בפירוש כתוב בפרק: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (פס' ה-ח).

 

פסח הוא קורבן הפסח. לרוב המילה "חג" אינה מוצמדת למילה "פסח", כי הפסח אינו החג אלא הקורבן. גם ההגדרה שכתבתי בפסקה הקודמת, על פיה הפסח הוא ליל הסדר, אינה מדויקת, כיוון שסדר פסח הוא מאוחר, אחרי חורבן בית שני, ובוודאי אינו מצווה מקראית. הפסח הוא קורבן הפסח, שהוקרב בי"ד בניסן. ולמחרת החל חג המצות, זכר לחיפזון ביציאת מצרים ול"עוגות מצות כי לא חמץ" שאכלו אבותינו בבהילות בצאתם ממצרים. סדר פסח וההגדה של פסח שחוברו ונהגו בידי חז"ל אחרי החורבן, הן חלופה לקורבן. משבטל קורבן הפסח והומר בהגדת הפסח, כלומר בסיפור יציאת מצרים, חובר הפסח לחג המצות והיו לחג אחד.

 

בחג השבועות אין זכר למתן תורה. זהו חג חקלאי המציין את קציר החטים ואת העלאת ביכורי קציר החטים לבית המקדש. חג השבועות נקרא במשך דורות רבים "עצרת" – כלומר הסיום של החג שקדם לו (כמו שמיני עצרת לסוכות), סיום חג הפסח (או חג המצות). חג המצות נפתח בחג קציר השעורים, וסיומו הוא רק כעבור שבעה שבועות, בקציר החטים. החיבור של החג לציון מתן תורה הוא אחרי חורבן הבית, כדי לצקת בו תוכן חדש, תוכן רוחני, שאינו תלוי בקיומו של בית המקדש ובמצוות התלויות בארץ. הציונות שהשיבה את העם היהודי למולדתו ובעיקר ההתיישבות העובדת שחידשה את החיים החקלאיים בארץ, החייתה את החג החקלאי, אך זנחה לשווא את החג הרוחני – חג מתן תורה. תיקון ליל שבועות הנפוץ יותר ויותר בדור האחרון, הוא תיקון לקלקול הזה. השילוב הראוי של חג השבועות, הוא חג חקלאי ורוחני – חג המסמל את שיבת העם היהודי למולדתו, יישובה והכאת השורשים בה, וחג המסמל את המחויבות לתרבות היהודית, לתורה.

 

גם שמחת תורה הוא חג שאינו מופיע בתורה. זהו תוכן חדש שהתווסף לשמיני עצרת. מהו שמיני עצרת? יום נוסף על שבעת ימי חג הסוכות, שאין בו מצוות ישיבה בסוכה ואין בו מצוות נטילת לולב, אך הוא המשכו הישיר של החג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

 

כפי שאנו רואים, חלו לאורך אלפי שנים שינויים משמעותיים בלוח השנה העברי; היהדות לא כפאה על שמריה, אלא השתנתה והתעדכנה. ועם זאת, הליבה נשארה – אותם חגים נחוגים עד היום. סוד קיומו הנצחי של החגים המקראיים, הוא העוז לשנות. ללא הרפורמות הגדולות ובראשן הרפורמה המהפכנית ביותר בתולדות העם היהודי – הרפורמה של חז"ל, העם היהודי לא היה שורד עד היום. סוד השימור נעוץ השינוי.

 

            מסר הסוכה

 

תקצר היריעה להעמיק בכל החגים המופיעים בפרק, ובחרתי להתמקד בחג אחד, חג הסוכות.  

 

כל חג ומועד מאופיין במערכת של סמלים וטקסים, המייצגים תכנים וערכים – דתיים, לאומיים, חקלאיים, היסטוריים, חברתיים ומוסריים. כך גם חג הסוכות. לחג זה מסר היסטורי – הזדהות עם בני ישראל שחיו חיי ארעיות במדבר. מסר חקלאי – חג האסיף, המציין את סיום העונה החקלאית הקשה. ארבעת המינים מייצגים את המסר של אחדות ישראל – אחדות שאינה אחידות, אלא להיפך, מכבדת את הפלורליזם, את ריבוי הזרמים, השונויות, "המינים", תוך שכולם יעשו "אגודה אחת" מבלי שידרשו לאבד את זהותם.

 

לחג הסוכות גם מסר חברתי. יציאת עם שלם מביתו כדי להתגורר במשך שבעה ימים בסוכת ארעי, נועדה להעביר מסר של שוויון, של צמצום הפערים בין עשיר לעני, בין בעלי בתים מרווחים לחסרי בית. ניתן כמובן להתייחס לכך בציניות – מה המשמעות באקט סמלי במשך ימים ספורים בשנה, אם למחרת חוזר הסדר החברתי לקדמותו, על הפערים שבתוכו?

 

אכן, שאלה קשה, שאינה נוגעת רק לחג זה. מה המשמעות של חשבון הנפש ביום הכיפורים? חשבון נפש יש לעשות בכל השנה. סליחה יש לבקש בכל ימות השנה. תיקון עולם אינו יכול להתבצע יום בשנה. מה משמעותו של צום, שנעשה בחברה שיש בה אי צדק חברתי, כמו זה הקיים במדינת ישראל?

 

מה המשמעות של יום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי תמיד עלינו לזכור את החללים. מי שזוכר בכל יום, אינו זקוק ליום הזה. מי שאינו זוכר, היום הזה אינו מעלה ואינו מוריד בעבורו.

 

וכך ניתן להקשות לגבי כל חג וכל מועד. אך מהות החג, היא היותו סמל, המעלה לסדר יומנו נורמות וערכים שראוי לחיות על פיהם בכל ימות השנה. ביום החג, מועצם מקומו של ערך זה והוא תופס מקום מרכזי באופן מלאכותי, מתוך ציפיה שיעורר מחשבה שתשפיע עלינו לאורך השנה.

 

בהפטרה של יום כיפור, שומע המתפלל את התביעה המוסרית של ישעיהו מן החברה היהודית, ואת הבוז שלו לצומות ופולחנים שאינם מבטאים ערכים של צדק ומוסר, ובוודאי לכאלה שמכסים על עוול. "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (יש' נח, ב-ח).

 

הצום ביום הכיפורים לא נועד לכביסת מצפון חד פעמית, אלא לעורר את המצפון ולעודד

תיקון חברתי. הוא הדין בישיבה בסוכה. המטרה שלה היא העלאת ערך השוויון על סדר יומנו. למחרת החג, בידינו הבחירה, אם להתעלם ממסר זה, או לחיות על פיו.

 

המסר של השוויון, אינו ציפיה לעוני קולקטיבי; למצב בו הכל יהיו עניים. המסר הוא סולידריות חברתית, שבה לקהילה, לחברה ולמדינה אכפת ממצבו של הפרט בתוכן, ואין הן מאפשרות מצב של עוני מנוון ושל פערים בלתי נסבלים. ישעיהו, כמו עמוס וירמיהו ושאר הנביאים, מציג מופת של חברה החותרת לצדק חברתי ולשוויון ערך האדם.

 

הוא הדין בחקיקה החברתית של התורה. השבת, השמיטה והיובל נועדו להתערב במרוץ הג'ונגל החברתי, לעכב ולעצור אותו בגילוי של אחריות חברתית וערבות הדדית. ביובל כל הגורמים בחברה מוותרים על רכושם הנדל"ני, לטובת חלוקה חדשה וצודקת של העושר הלאומי, והבטחת התחלה שוויונית למשחקי השוק.

 

בספר דברים ט"ו מופיעים שני משפטים סותרים, לכאורה. האחד: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (פסוק י"א) והשני "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פסוק ד'). לאמיתו של דבר אין סתירה בין השניים. פסוק ד' מציג את האידאל, את חברת המופת אליה יש לחתור – חברה שוויונית נקיה מעוני. פסוק י"א מתייחס למצב הנתון של חברה בעלת פערים. לנוכח מציאות הפערים והעוני, מחוקקת התורה חקיקה חברתית, שנועדה להקטין את הפערים ואת העוולות החברתיים. זוהי גישה מציאותית, שאין בה הסתפקות באוטופיה משיחית, ואין בה ציפיה למהפכה שתביא באחת למימוש האוטופיה, אלא היא מציגה את האוטופיה אליה יש לחתור, אך מציבה מפת דרכים לפיה יש ללכת בתוך הסדר החברתי הקיים, כדי להתקרב אליה.

 

הישיבה בסוכה מסמלת את ערך השוויון, שיש לחתור להגשמתו, כדי להגיע לאידאל של "אפס כי לא יהיה בך אביון".

 

הישיבה בסוכה מזכירה לנו שיש ערכים חשובים יותר מצבירת הרכוש. שהתחרות הפרועה של "חטוף כפי יכולתך" מנוגדת למערכת הערכים של חברה יהודית. כחבר קיבוץ, אין לי בעלות על בית, ובקיבוצי – אורטל לא שויכו הדירות לחברים, אך עצם השתייכותי לחברה המבוססת על ערכים של שיתוף, שוויון וערבות הדדית, מעניקה לי ביטחון ואושר אלף מונים מכל בעלות פרטית על רכוש.

 

הישיבה בסוכה מזכירה לנו, שיש אנשים חסרי בית בישראל. יש אנשים המשועבדים למשכנתאות מטורפות לכל חייהם. יש אנשים שנעקרו לפני עשור מבתיהם ומפעל חייהם הקהילתי נהרס בידי שלטונות המדינה, והנחישות והרגישות שאפיינו את גרושם נעלמו כלא היו כשנדרשו לשיקומם. יש בעולם אנשים שאיבדו את בתיהם ועולמם בשל אסונות טבע, כפי שחווינו רק לאחרונה בנפאל. הישיבה בסוכה נועדה לעודד סולידריות עמם; סולידריות שעשויה לעורר אכפתיות אקטיבית, ותרומה מעשית לתיקון עולם ולעיצוב חברה צודקת ושוויונית יותר.

 

מחאת קיץ 2011, שבה ישבו אלפי צעירים ישראליים במאהלים בכל רחבי הארץ, הייתה מעין חג סוכות ספונטני אקטואלי. המסרים של המאבק החברתי – קריאה לצדק חברתי, לערבות הדדית ולמדינת רווחה, הם הערכים של חג הסוכות. ישיבה בסוכה ללא המשמעות החברתית הזו, הינה מצוות חכמים מלומדה, המחמיצה את המסר המרכזי של החג. ישיבה בסוכה תוך הבנה והפנמה של ערכי החג כציווי אקטיבי, תסמל את יציאתנו לדרך חדשה, של חברה צודקת וסולידרית.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2015 22:10   בקטגוריות היסטוריה, יהדות, חינוך, חברה, התיישבות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ויקרא כ"ב: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד


"וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

 

איזו צביעות, יסנטו הסונטים. "יורים ובוכים" ילעיגו, "ואח"כ אומרים שירה", יוסיפו המהדרין.

ויתמהו – לשחוט את השור ולשחוט את בנו זה בסדר, ובלבד שזה לא יקרה ביום אחד?

 

גישת "הכל או לא כלום" מדברת על ערכים מוחלטים. אין בה יחסיות. אין בה מורכבות. יש בה שחור או לבן. אלא שהדיכוטומיה הזאת מנוגדת לחיים האמתיים.

 

הלועגים ל"יורים ובוכים", לועגים למוסר הלחימה ולטוהר הנשק. מה זה החרטא הזה מוסר לחימה? המטרה בלחימה היא לנצח, וכדי לנצח הכל כשר, יאמרו. המטרה מקדשת את כל האמצעים. אין מקום למוסר בלחימה, יאמרו. ותמונת הראי שלהם יאמרו שעצם הלחימה מנוגדת למוסר, ולכן אין חיה כזאת מוסר לחימה. או במילים אחרות: "הא צוואר, קום ושחט". הפציפיזם הוא אידיאולוגיה א-מוסרית. המוסר הוא אבחנה בין טוב ורע, בחירה בטוב ומלחמה ברע. הפציפיזם הוא אידיאולוגיה א-מוסרית, כיוון שאינו מבחין בין טוב ורע ומציג את עצם המלחמה, גם המלחמה ברע – כרע המוחלט. לכן, הפציפיסטים (שלא התפכחו) התנגדו למלחמה של האנושות נגד הנאציזם. פציפיסטים מתנגדים למלחמה על חירות ישראל, על הגנתה ועל שלומם של אזרחיה. הם אנשים בלתי מוסריים.

 

מבחינתם אין דבר כזה "טוהר הנשק". הם ילעגו למושג, ויטענו שהנשק, בהיותו כלי משחית, אינו טהור. גם נשק ההורג נאצים אינו טהור. גם נשקם של מורדי הגטאות אינו טהור, כי נשק אינו יכול להיות טהור. וכך גם נשק הלוחם בטרור, המגן על חיי אזרחים מפני חמת הרצח של האויב. וגם אנשי הכל או לא כלום מן הצד השני ילעגו למושג "טוהר הנשק". בעיניהם הנשק צריך להיות נקי, לא טהור, כדי שיוכל לירות ביעילות. לירות במי? ובמי לא לירות? אין בכלל שאלה. הכל מותר.

 

אלה ואלה יבוזו לקוד האתי למלחמה בטרור שניסחו הפילוסוף פרופ' אסא כשר ואלוף (מיל') עמוס ידלין; הקוד שהנחה את צה"ל במלחמת "צוק איתן". אלה יראו בו כבלים על ידי צה"ל, הפוגעים ביכולתו להילחם ולנצח ומסרסים אותו, ומצביעים על העובדה שאין עוד צבא בעולם הכובל את עצמו בקוד מחמיר מעין זה. ואלה יבוזו לקוד ויציגו אותו כמסמך צבוע, המאפשר קיומה של מלחמה בטרור, שהיא מלחמה בלתי צודקת בעצם היותה מלחמה, ונותנת היתר ל"פשעים" של ישראל, כפי שנוהג לכתוב עיתון "מכובד" לקוראיו החושבים. אבל הקוד האתי הזה, הוא התגלמות המושג מוסר לחימה. הוא התגלמות טוהר הנשק. משמעותו של הקוד הוא ההבנה, שאין מנוס ממלחמה על קיום המדינה, על ריבונותה ועל הגנת חיי אזרחיה ושלומם. ובמלחמה, המטרה היא לנצח. והמלחמה צריכה להיות אפקטיבית. אך היא לא בלתי מוגבלת. יש לרסן אותה. יש לקבוע לה כללים מוסריים, כללים של מותר ואסור. כי החיים מורכבים, אינם שחור לבן.

 

נתן אלתרמן היה פציפיסט. ב-1934, בהשפעת מוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב את שירו הפציפיסטי "אל תתנו להם רובים".

 

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –

הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.

רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,

רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

 

אך עליית הנאצים לשלטון ומחויבותם להשמדת העם היהודי, לכיבוש העולם ולחיסול המוסר האנושי ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שבו התנפלו ערביי א"י בחמת רצח על היישוב היהודי בארץ, הביאו את אלתרמן להתפכח. הוא הבין שהשקפת עולמו הפציפיסטית הייתה טעות, כי הפציפיזם משרת את הרע.

 

ארבע שנים בלבד אחרי "אל תתנו להם רובים", כתב אלתרמן את "זמר הפלוגות", שהמסר שלו הפוך. היה זה מסר של מלחמה. מלחמה של הטוב ברע. מלחמה לשחרור הארץ ולהגנה על המפעל הציוני.

 

כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,

לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!

גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,

אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.

 

כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.

הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,

פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!

 

אלתרמן הוא גדול משוררי מלחמת השחרור. בטורו "הטור השביעי", ליווה את המלחמה, הציג את צדקתה, עודד ודרבן את הלוחמים בדרכם לקרב. ספרו "עיר היונה", אחד מספריו הגדולים, שלא התקבל בהערכה גדולה כמו ספריו האחרים ועוד ראוי לתחיה מחודשת, הוא האפופיאה הגדולה של תש"ח, של דור השואה והתקומה, של עם הלוחם את הצודקת במלחמות, על שחרורו ועל שחרור מולדתו.

 

אך אלתרמן האמין במוסר הלחימה, בטוהר הנשק. גם הצודקת שבמלחמות, אינה בלתי מוגבלת ואינה מכשירה פשעי מלחמה. וכאשר נודע לו על פשע מלחמה של לוחמי צה"ל במלחמה, כתב את "על זאת":

 

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

 

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

 

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

 

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו.

 

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

 

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

 

יש להוקיע פשעי מלחמה, גם אם הם נעשים בצודקת שבמלחמות. כוונתי כמובן לפשעי מלחמה, לא ל"פשעי מלחמה" מדומים, כמו הרג מגן אנושי שמחבלים מסתתרים אחריהם שעה שהם משגרים טילים בירי מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, בפעילות נגד מקורות הירי. פשעי מלחמה הם פשעים מן הסוג המתואר בשירו של אלתרמן – הרג מכוון של אדם חסר ישע, רק בשל השתייכותו לעמו של האויב.

 

פשעי מלחמה מכתימים את צדקת המלחמה, ולכן יש להוקיע אותם, להעניש עליהם בחומרה ולטהר את מחננו. אך אין להתבלבל, ולראות באותם חריגים, חמורים ככל שיהיו, הוכחה לצדקת האויב ולא תירוץ לאובדן האמונה בצדקת דרכנו.

 

על כך כתב אלתרמן בשירו האחרון, ערב מותו, בו חזה בעיני נביא את מארת הפוסט ציונות, עשרים שנה בטרם תקף אותנו הנגיף:

 

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

 

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

 

****

 

איך הגעתי מ"וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד", לפציפיזם ולמוסר לחימה?

מה הקשר בין מלחמה צודקת על הגנת המדינה ואזרחיה, לבין שחיטה של שור או שה? איזו הצדקת יש לשחיטת שור או לשה?

 

האידיאולוגיה הפציפיסטית, כתבתי, אינה מוסרית. אולם משאת הנפש לעולם של שלום, עולם שאין בו מלחמות, היא מוסרית מאין כמותה. מה שאינו מוסרי, הוא התעלמות מן העובדה שיש בעולם מלחמות, ואם לא נלחם - נפקיר את נפשותינו למוות ונעניק לרע את הניצחון. מוסר הלחימה אינו מציג את המלחמה כטוב, אלא כמציאות; אינו מציג את הצבא כטוב, אלא כרע הכרחי. ובתוך אותה מציאות, הוא תובע מן הלוחמים להגביל את עצמם בכבלי מוסר.

 

עולם של צמחונות הוא אוטופיה ראויה. אך אוטופיה פירושה – אי מקום. ומה יהיה במקום האמתי?

 

קראתי לאחרונה מאמר של איל מגד, המטיף לטבעונות, שבו הוא לועג ללוחמים למען תנאי המחיה של בעלי החיים טרם שחיטתם או נגד שיטות שחיטה אכזריות, ומציג אותם כשותפים ל"שואת בעלי החיים", כלשונו.

 

כמו הפציפיסטים, הוא מדבר בשם מוסר של הכל או לא כלום, של שחור ולבן. לכן הוא בז למאבק על תנאי חייהם של בעלי החיים, כיוון שהוא נותן לגיטימציה להרג בעלי החיים. הוא אינו מאמין במגבלות מוסריות על השחיטה.

 

"וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" – זה טוהר הנשק של השחיטה. זהו איסור, היוצא מנקודת הנחה שכל עוד איננו חיים בעולם של צמחונות, יש לקבוע כללים של מוסר ורחמים, ולא להתיר את הרסן.

 

מה טעם האיסור? מתוך "ספר החינוך": "לקבע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות שהיא מידה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציוונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מידת החמלה".

 

בתוך המציאות הקרניברית יש לקבוע כללי מוסר, המבוססים על חמלה. חמלה בשיטות הגידול ובשיטות השחיטה, וכללים שנועדו להזכיר לנו שמדובר בייצורים חיים שיש להם נשמה ויש להן רגשות. מכאן מצוות שילוח הקן, ומכאן מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו", שכה חבל שמהותה המוסרית עוותה לטכניקה חסרת פשר של הפרדת כיורים והפרדה של שש שעות בין מרק עוף לנס קפה עם חלב. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/5/2015 22:59   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגות, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, איכות הסביבה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ויקרא כא: כל איש אשר בו מום


ספר "ויקרא" נקרא גם "תורת הכוהנים". זהו ספר כוהני מובהק, שעיקרו (לא כולו) – פולחן הקורבנות במשכן ולעתיד לבוא – בבית המקדש וכן בתפקידים אחרים של הכוהנים, כמו כל נושאי טומאה וטוהרה.

 

פרק כ"א עוסק בדרישות מן הכוהנים בכלל ומן הכהן הגדול בפרט. מופיעות בו הגבלות על הכהן הרשאי להקריב קורבנות בבית המקדש. משום מה, ההגבלות הן בעיקרן פיזיות – כהן שהנו בעל מום אינו רשאי לבצע את התפקיד: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, ז-כא).

 

פסילת אדם מתפקיד כלשהו בשל מום פיזי, היא בעיניי אפליה מזעזעת ובלתי מוסרית, ואי אפשר לקבל אותה בשום אופן. אולם אנו יכולים להבין מה עמד מאחוריה – הציפיה לשלמות מאדם המשרת בקודש. מן הראוי להמיר זאת בדרישה לשאיפה לשלמות מוסרית, מצד אנשים העוסקים בענייני הציבור. לומר שאדם שאינו מוסרי, ולאו דווקא שעבר עבירה פלילית, אלא שהתנהגותו אינה מוסרית, אינו ראוי לתפקידי הנהגה ציבוריים. אדם שסרח – גם אם "החזיר את חובו לחברה", אינו דמות להנהגת הציבור. 


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/5/2015 02:03   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, שחיתות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ