לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מנהיג שיחולל שינוי תרבותי


כשאזרח נתקל בשוטר החוצה קו לבן, הוא רואה לנגד עיניו משטרה עבריינית. השוטר מייצג את המשטרה. לא כל שכן - קצין משטרה. קל וחומר, בכיר במשטרה. ואם בניצב במשטרה עסקינן – על אחת כמה וכמה. ומה יחוש האזרח כששבעה ניצבים נאלצים לפרוש בשל חציית הקווים האדומים של טוהר המידות? שבעה ניצבים נאלצו לפרוש בשל עבירות שחיתות ועבירות מין – זה כבר לא תפוח רקוב בודד. כאשר בארגון, שאמור להוות מופת לשמירה על החוק והתנהגות מוסרית, תופעה כזאת קורית, משהו בתרבותו אִפשר זאת. בארגון כזה דרוש שינוי תרבותי. שינוי כזה לא יוכל להנהיג מי שהיה חלק מן הארגון, חלק מאותה תרבות. מי שהיה ניצב בפיקוד הבכיר ששבעה מחבריו עבריינים, במקרה הטוב לא הבין מה קורה סביבו, במקרה הגרוע יותר – ידע ושתק ובמקרה הגרוע יותר... במצבה של המשטרה, אין מנוס ממינוי אדם חיצוני לתפקיד.

 

שבעה ניצבים צעדו בסך לחדרי החקירות, ולא שמענו על כינוס חירום של המפכ"לים והניצבים לשעבר. הם לא הרימו כל צעקה, לא קראו קריאה ולא קרעו קריעה. ולפתע, כשאדם שאינו מן הברנג'ה נבחר למפכ"ל, הם נזעקו להרעיש עולמות. סדר העדיפות הלקוי הזה, הוא עצמו עדות לבעיה התרבותית במשטרת ישראל, המחייבת מינוי חיצוני.

 

הטענה ששוטרות היא מקצוע ושבראש המשטרה צריך לעמוד שוטר מקצועי, מיומן ומנוסה, ראויה ולרוב גם נכונה. אולם כאשר תחת הנהגתם של שוטרים מקצועיים, מיומנים ומנוסים נוצרה תרבות שאפשרה את ההידרדרות, המשטרה זקוקה למשהו אחר. המשטרה זקוקה למנהיג אמין, אמיץ וערכי, שידע להציב בפני הקצינים והשוטרים נורמות ערכיות אחרות; שייתן דוגמה אישית ויהווה מופת לשוטרים ולאזרחים. המשטרה זקוקה למנהיג שידע להוביל את הקצינים המקצועיים והמיומנים בדרך הראויה.  

 

איש אינו מפקפק בכישרונו, בהנהגתו ובערכיותו של גל הירש. אך אל ההתנגדות העקרונית למינוי חיצוני, הצטרפה התנגדות בשל מחדלו בפרשת חטיפת החיילים בפתח מלחמת לבנון השניה.

 

גם בנושא הזה, החברה הישראלית זקוקה לשינוי תרבותי. תרבות ועדות החקירה והמשפטיזציה, יצרה נורמה הבוחנת הצלחות וכישלונות מבצעיים באמות מידה שיפוטיות. טעות בשיקול דעת של מפקד בשטח, אינה עניין משפטי. רק מי שאינו עושה – אינו טועה. ועם כל הכאב שבדבר, כאשר מפקד טועה במלחמה, המחיר הוא חיי אדם. אולם כפי שאין אדם שאינו טועה, אין מפקד, ויהיה המהולל שבמצביאים, שאינו טועה. ואף שמחיר הטעות היא נוראה, יש לבחון את מכלול פועלו כמפקד. מי שהוכיח עצמו במכלול פועלו, יידע להפיק לקחים משגיאותיו. האלטרנטיבה – תרבות של עריפת ראשים, תעלה לנו ולבטח כבר עלתה לנו באובדן מפקדים טובים, ולכן גם בחיי אדם. גל הירש הוכיח עצמו לאורך הקריירה הפיקודית, כולל במלחמת לבנון השניה, שהביאה לתשע שנות שקט בגבול שדימם ארבעים שנה.

 

מדינת ישראל אינה יכולה לוותר על שירותם של מפקדים כגל הירש. אני מאמין שהוא ייטיב לתקן את משטרת ישראל. 

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 27/8/2015 13:20   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, שחיתות, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האחר ואני


אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלית, היא התחלופה המהירה של שרי החינוך, בעיקר לנוכח העובדה שכל שר מוחק את מפעלי קודמו ומתחיל להמציא את הגלגל מחדש, כדי להפגין נוכחות ולהטביע חותם. עובדה זו מקשה על היכולת לתכנן ולקדם לאורך זמן שינויים ורפורמות אמת, דווקא בתחום החינוך, המחייב מבט קדימה ואחריות לעיצוב עתידה של החברה, עתידה של המדינה, עתידה של האנושות.

 

יש שרים העושים זאת בבוטות ובגסות. כזאת הייתה יולי תמיר, שעם כניסתה, עוד בטרם החלה ללמוד את המערכת, קודם כל גרסה את רפורמת דוברת, והורידה לטמיון את עבודת המטה והחקר של החינוך בישראל, הרצינית ביותר מאז קום המדינה. אנו, בגולן, סבלנו מכך במיוחד, כיוון שהיינו בין ארבעים רשויות הפיילוט, וכבר בשנה הראשונה של ההתנסות, נהנינו מפרי הרפורמות. ובשנה השניה... לא הייתה שנה שניה.

 

כל התחינות של יישובי הפיילוט, לפחות להמשיך בפיילוט, ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות, נפלו על אוזן ערלה, ודומה היה שיותר משהשרה חוששת מכישלון הפיילוט, היא חרדה מהצלחתו, חלילה.

 

נפתלי בנט, לעומתה, נהג באופן מכובד ואלגנטי. הוא הביע מחויבות להמשכיות, לא הכריז על ניפוץ מעשי קודמו ובעיקר ביטא מחויבות לאחת הרפורמות החשובות ביותר, אולי החשובה מכל, שהנהיג שי פירון – התקצוב הדיפרנציאלי של החינוך, על פי המצב הסוציואקונומי בכל יישוב.

 

אולם בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, לקראת תחילת שנת הלימודים, השתלח בנט באחת מתכניות הדגל של פירון – "האחר הוא אני", תוך סילוף קיצוני של מהותה.

 

אמר השר בנט: "אני לא מסכים עם 'האחר הוא אני', האחר הוא לא אני, כל אחד הוא שונה. אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות... כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד".

 

מילים כדורבנות. אני בהחלט מסכים אתן. ואני משוכנע שגם השר פירון – לא רק מסכים אתן, אלא גם פעל ברוח זו. תכנית "האחר הוא אני" לא גרמה לכל טשטוש, ולא יצרה כל מילקשייק. זאת השמצה גסה ודמגוגית; ניסיון פופוליסטי לצבור נקודות פוליטיות, תוך סילוף דרכו של קודמו לתפקיד.

 

מטרת תכנית "האחר הוא אני", הייתה "לחנך באופן שיטתי ומעמיק לערכים של סובלנות ולכיבוד ושמירה על זכויות האדם, כבסיס ליצירת חיים משותפים ומניעת גזענות בחברה הישראלית". האם יש כאן שמץ של טשטוש זהויות?

 

עצם ההגדרה "האחר הוא אני", מעידה מניה וביה שאין בה כוונה לטשטש את העובדה שיש אחר, כלומר שישנן זהויות אחרות, אלא היא נועדה להציג את המשותף בין השונים.

 

אם האחר הוא עולה מאתיופיה, כי הוא בא מתרבות שונה וצבע עורו שונה – הוא אני, כי שנינו יהודים, בני אותו עם.

 

אם האחר הוא חרדי, אורחות חייו ואמונותיו שונות משלי, אך הוא אני, כי שנינו יהודים.

 

אם האחר הוא שמאלני או מתנחל, דעותיו הפוליטיות שונות משלי, אך הוא אזרח המדינה הרוצה בטובתה לא פחות ממני, גם אם אני משוכנע שהוא טועה, ולכן גם הוא אני.

 

אם האחר הוא ערבי, הוא בן לעם אחר, תרבותו שונה, דתו אחרת, בין הלאום שלו ללאום שלי מתנהל סכסוך לאומי עקוב מדם ורב שנים. אך גם הוא אני, כי שנינו בני אדם, שנינו אזרחי ישראל, שנינו תלמידים בישראל.

 

אם האחר הוא נכה או בעל צרכים מיוחדים, הוא שונה ביכולות שלו, בצרכים שלו, החיים שלו יהיו תמיד בצל הנכות. אך הוא אני, כי הוא אדם כמוני, הוא ישראלי כמוני, אולי הוא יהודי כמוני.

 

ואם האחר הוא הומו, נטייתו המינית שונה משלי, אך הוא אני, כי הוא אדם, הוא ישראלי, אולי הוא יהודי, אולי בדיוק כמוני, הוא חילוני/דתי/חרדי.

 

תכנית "האחר הוא אני" לא ניסתה כלל ועיקר לטשטש זהויות. לאחר מאה ימים במשרד, חזקה על בנט שהוא יודע זאת. ומשום מה אין הוא בוחר להשתית את הדוגמה האישית שלו לתלמידי ישראל על דבקות באמת, אלא על עיוותה למען מטרות פוליטיות.

 

אמר הרב קוק:

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.

אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,

אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2015 23:56   בקטגוריות הגולן, חינוך, חברה, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים כז: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם


"בארץ ישראל קם העם היהודי", נפתחת מגילת העצמאות. ונשאלת השאלה: בארץ ישראל?! לא במצרים? לא בסיני?

 

"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" אומר משה לבני ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל. עד הכניסה לארץ היו בני ישראל עם בהתהוות, עם במצב עוברי.

 

כיבוש הארץ בידי בני ישראל והתנחלותם בה, היא נקודת הציון להתגבשותו של העם.

 

אולם אוכלוסיה וארץ אינם מספיקים כדי ליצור עם. יש צורך בתוכן – בתרבות משותפת, באתוס משותף, בחוקה משותפת, בערכים משותפים, בדרך חיים ייחודית. משה מתווה בפני העם את יסודות הברית שתחתם לאחר הכניסה לארץ, בטקס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל.

 

טקס הקללה המופיע בפרק שלנו, משביע את העם, שמי שעושה מספר עבירות – ארור.

 

המעניין הוא, שרובן המכריע של העבירות, הן בין אדם לחברו. עם ההתנחלות בארץ, יש ליצור בה חברה מתוקנת וצודקת. מי שבמעשיו פוגע בתקינותה של החברה הזאת, מערער את יסודות הצדק עליהם היא נבנית, הוא אדם מקולל, כי הוא מחבל בקיום העם.

 

מתוך רשימת הארורים, אציין שנים: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" ו"אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם וְאַלְמָנָה".

 

כמו לאורך כל התורה ולאורך כל ספר דברים, שוב מצווה ישראל למערכת ערכים של ערבות הדדית, של סולידריות חברתית, של הגינות, של אכפתיות. הערכים האלה באים לידי ביטוי ביחס לחלש בחברה. המסר הוא, שחוסנה של חברה נבחן בחוליות החלשות שלה. העיוור, הגר, האלמנה; היחס אליהם.

 

המשימה של בני ישראל היא להיות לעם סגולה; לא לעם של זכויות יתר, אלא של חובות יתר; עם שנדרש ממנו ליצור חברת מופת. מי שמחבל במטרה המשותפת הזאת, הוא בעצם בוגד, הוא ראוי לקללה, הוא ארור.

 

וְאָמַר כָּל-הָעָם: אָמֵן.

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2015 22:59   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ