לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 1.10.14


* נאומו של אבו מאזן באו"ם, כמוהו כהכרזת מלחמה. הוא הוכיח סופית שאינו פרטנר לשלום.

 

* נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה נאום של אמת, מול מתקפת השקר.

 

* כשיצחק הרצוג תוקף את נתניהו על נאומו, זה נשמע כאילו הוא תוקף את נאומיו הנפלאים של אביו, חיים הרצוג, שהיטיב להציג את האמת מול מתקפות השקר האנטי ישראליות.

 

* יש אדם אחד בישראל, שאם ימצא נגוע בשחיתות ינועו אמות הספים אף יותר משחיתות של שופט בבית המשפט העליון. האיש הזה הוא אליעד שרגא. אדם שהקדיש את כל חייו למלחמת חורמה בשחיתות, חייב להיות נקי מכל רבב. אדם כזה באופן טבעי, נמצא תחת מיקרוסקופ של המחפשים אותו בפינה, למצוא פגם בהתנהגותו.

 

הוא הדין בעיתונאי בן דרור ימיני. ימיני הקדיש את העשור האחרון למאבק עיתונאי נחוש נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית, מחוץ ומבית. שוב ושוב הוא חושף את השקרים של התעמולה האנטי ישראלית. וכמו אליעד שרגא בתחום השחיתות, כך הוא חייב לדבוק באמת, באופן מוחלט. באופן טבעי, כל כתיבתו נמצאת תחת מיקרוסקופ של המחפשים אותו בפינה, למצוא (או להמציא) אי דיוקים בדבריו. וכאשר מתגלית איזו טעות זניחה – חגיגה בסנוקר!

 

בן דרור מודע לכך, ולכן הוא מקפיד כל כך על דיוק בעובדות שהוא כותב. כל מאמר שלו הוא תחקיר יסודי ומגובה בעובדות. וכשלעתים נדירות נופלת שגגה תחת ידו, הוא ממהר לתקן את דבריו, להודות בשגיאה ולקחת עליה אחריות.

 

את מאבקו בתעשיית השקרים נגד ישראל; שקרי הדה-לגיטימציה והדמוניזציה של "האנטי ציונות", שאינה אלא אנטישמיות-פוליטיקלי-קורקט, מנהל בן דרור מעל דפי העיתונות, קודם "מעריב" וכעת "ידיעות אחרונות", ובהרצאות רבות בארץ ובעולם.

 

לאחרונה הוא הוציא לאור ספר מקיף, עמוס בעובדות בדוקות ומדויקות – "תעשיית השקרים". הספר רק יצא וכבר הוא בצמרת רבי המכר. בעוד שבועות אחדים הוא יצא במהדורה אנגלית ויופץ בחו"ל. השתתפתי בערב השקה שערך לכבוד הספר המכון לאסטרטגיה ציונית, בהנחיית יו"ר המכון יועז הנדל.

 

אין לי ספק שלא מעט אנשים עוברים עם זכוכית מגדלת ומתעכבים על כל מילה, בתקווה נואשת למצוא איזו טעות, שניתן יהיה לנפח אותה ולהציג אותה כ"שקר". בין אלפי העובדות אולי תמצא איזו טעות זניחה כזאת. אבל התמונה המתועדת והממוסמכת המצטיירת בספר, אינה ניתנת לקעקוע ולהפרכה – תמונת תעשיית השקר. בן דרור חושף את השקרים, ומעמת אותם עם האמת.

 

* מתקפת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל, שאות הפתיחה שלה היה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, 2001, חמורה ומסוכנת. עלינו להתייחס אליה כאל אויב על הגדר. בן דרור מפליא בפעולתו, אך הוא לבדו יכול להיות רק האצבע בסכר. את מתקפת האמת מול תעשיית השקר, צריכה להוביל ממשלת ישראל ולהפעיל את העם היהודי בגולה. 

 

* פועלו של בן דרור חשוב כל כך דווקא בשל זהותו הפוליטית – יונה פוליטית, "שמאל" מדיני. בן דרור תמך בהצעות אולמרט לאבו מאזן, ביוזמת ז'נבה, ביוזמה הערבית. השקפותיו המדיניות אינן רחוקות משל מרצ. אולם הוא פטריוט נלהב, מכיר את פניה היפות של ישראל וגאה בהן, מסרב לשתף פעולה עם תעשיית השקרים האנטי ישראלית ונלחם בה. הוא חלק מקבוצת אנשי "שמאל" המסרבים להתקרנף ואינם מוכנים לוותר על הפטריוטיות שלהם, ושותפים – איש איש בדרכו, במאבק נגד הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, החמושה בשקרים ועלילות דם. קבוצה זו כוללת אישים כפרופ' אמנון רובינשטיין – לשעבר שר החינוך מטעם מרצ, חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, כלת פרס ישראל רות גביזון, הסופר והעיתונאי גדי טאוב, פרופ' אלכס יעקובזון ועוד.

 

* דוגמה לגישתו הייחודית של בן דרור ימיני, היא עמדתו בנושא הצעותיו המדיניות של אולמרט לפלשתינאים. בן דרור תמך באולמרט ובהצעותיו, אולם לא היסס לגנות אותו כאשר מטעמי פוליטיקה אישית צרים, שיקר במצח נחושה והכחיש את העובדה שהצעתו נדחתה על הסף.

 

* קורת רוח מיוחדת הייתה לי בערב ההשקה כאשר בן דרור אמר את המשפט הבא: "נמצא אתנו כאן אורי הייטנר, שהיה ממנהלי הקמפיין נגד הנסיגה מהגולן. אני תמכתי כל השנים בנסיגה מהגולן תמורת שלום. היום, לנוכח המציאות בשנים האחרונות במדינות ערב, אני מודה שטעיתי". בכך מצטרף בן דרור לסבר פלוצקר ולארי שביט, עיתונאים ישרים, אמיצים ואמינים, שתמכו בנסיגה והודו בגלוי בטעותם.

 

* לפני עשרים שנה שבתתי רעב, במשך 19 יום, במהלך המאבק נגד נסיגה מהגולן. היה זה אקט המוכר כביטוי של מרי אזרחי בלתי אלים.

 

בעקבות שביתת הרעב, פנה אלינו חמי בן נון, פילוסוף, מתמטיקאי ומשפטן, תלמיד מובהק של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ואדם מבריק. הוא רצה להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על מרי אזרחי. כבר בראשית הפגישה הוא אמר שהוא "לא בהכרח" תומך בעמדתנו בנושא הגולן, ודי השאיר את הנושא בעמימות, אך הוא מכבד את מאבקנו ורוצה להציג לנו את רעיון המרי האזרחי הבלתי אלים, שבו הוא דוגל ואותו הוא מפיץ, ועיקרו – סירוב לקיים חוקים, לשלם מסים, לשרת בצבא וכו', במסגרת מאבק לגיטימי בדמוקרטיה, ובלבד שהנוקטים בו מוכנים לשאת בתוצאות ואינם נוקטים באלימות. הוא נתן לכל אחד מאתנו עותק של ספר שכתב בנושא – "מרי אזרחי". הפגישה של הנהלת ועד יישובי הגולן עמו הייתה ביום ו', ובשבת קראתי בשקיקה את הספר.

 

קיימנו דיון על רעיונותיו. כידוע, מאבקנו היה על נושא שאין ראוי ממנו למסירות נפש ולמרי אזרחי. ראשית, ההתיישבות בגולן היא מיצוי עיקרי אמונת חיינו, שלא נשארה כ"דעה פוליטית" אלא הפכה להגשמה, לדרך חיים בה השקענו את חיינו, בה בנינו ונבנינו, בה היכינו שורש, בנינו בית, הקמנו משפחה, הולדנו וחינכנו ילדים. שנית, המשמעות האישית של נסיגה מהגולן, הייתה חורבן מפעל חיינו, חורבן יישובינו, חורבן בתינו, חורבן קהילתנו, אובדן מקומות העבודה שלנו, משבר נורא שלנו ושל ילדינו, עוול נורא מצד המדינה שבשליחותה ועל פי החלטותיה התיישבנו בגולן.

 

אבל החלטנו לדחות על הסף את כל רעיונות המרי האזרחי. בראשית המאבק הגדרנו את המאבק ככזה שינוהל על טהרת הדמוקרטיה ושלטון החוק, ועל אף כל ההצגה המאוד מלומדת ומאוד משכנעת של רעיונות המרי האזרחי, ידענו שהם אינם משתלבים עם הדמוקרטיה.

 

הדמוקרטיה מעניקה לאזרחים כלים חוקיים רבים להיאבק על עמדותיהם: להפגין, למחות, לשבות שבת, לשבות רעב, לכתוב מכתבים למערכת, לכתוב מאמרים, לבצע פעילויות מושכות דעת קהל, להגיע לתקשורת, להקים תנועות בלתי פרלמנטריות, להקים מפלגות, להשפיע בתוך המפלגות, ללכת לפוליטיקה, לעתור לבג"ץ ועוד ועוד. וכמובן, להטיל פתק בקלפי בבחירות או במשאל עם, להחליף את השלטון.

 

בחברה דמוקרטית כזו, אין כל לגיטימציה לעבריינות פוליטית, לאי קיום חוקים, גם אם יש תאוריה כזאת. התאוריה הזאת נכונה כהתנגדות לדיקטטורות. בדיקטטורה, מרי אזרחי הוא מעשה של חובה מוסרית, מצפונית (אפילו אורי משגב מבין זאת, לכן כדי להצדיק את העריקה הוא הסביר שישראל אינה דמוקרטיה, ולכן הכל מותר).

 

בדמוקרטיה יש כללים, גם בכל הנוגע לשירות בצבא. האזרחים בוחרים בבחירות דמוקרטיות פרלמנט וממשלה, הממשלה מוסמכת לקבוע את המדיניות והכנסת יכולה להפילה, הצבא כפוף לממשלה ומחויב לבצע את הוראותיה, החיילים המשרתים בצבא מחויבים לבצע את הפקודות החוקיות המוטלות עליהם, ואסור להם למלא את הפקודות הבלתי חוקיות בעליל. 

 

לרשות אותם חיילים, בהיותם אזרחים, עומדים כל הכלים הדמוקרטיים. הסרבנות היא מרד בסדר הדמוקרטי. היא הנפת יד גסה על הדמוקרטיה, שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים. אסור לתת לה לגיטימציה.

 

הדבר חמור במיוחד לנוכח הפגיעה בביטחון. ישראל היא מדינה במלחמה, נלחמת נגד טרור קשה ביותר המופעל כלפי אזרחיה. עריקה מהמערכה בטרור, היא מעשה בוגדני.

 

החייל שייך ליחידה, ובעריקתו הוא בוגד בחבריו ליחידה. מדובר בסוציומטיות בצורתה המכוערת ביותר.

 

במספר מאמרים שכתבתי בנדון, השתמשתי במושג "עריקים" וקיבלתי תגובות לפיהן זה מושג מתלהם ושקרי, שכן על פי לשון החוק הם לא ערקו. אני מציע לא לתת לאף אחד להסיט את הדיון המהותי, המוסרי, לאפיקים שוליים ומשעממים, של טרמינולוגיה משפטפטנית האם החוק מגדיר את המעשה כעריקה. אגב, ככל הידוע לי גם המושג "סרבנות" אינו מופיע בחוק. בחוק יש סירוב פקודה, יש המרדה. העריקים הפכו את המילה "סרבנות" לאיזה תואר כבוד, מעין עיטור מופת אזרחי של אנשים "מצפוניים" ו"מוסריים", המעזים ללכת נגד הזרם המתקרנף, מבצעים צעד אמיץ נגד הרוע ומוכנים לשלם את המחיר בלה בלה בלה.

 

אני סולד מהשיח הזה, ואיני מתכוון ליפול למלכודת הג'יבריש הזאת. אני מקפיד לדבר על עריקים ולא על "סרבנים", בשל הכבוד שאני רוחש לשפה העברית. מכבסת מילים היא הזניית השפה. איני מקבל את המושג "יפי נפש", כיוון שמדובר במכוערי נפש, אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון. איני מקבל את המושג "סרבנות" כי מדובר באנשים שערקו מהמלחמה להגנה על מדינתם שבגדו בעקרונות המוסר היהודי של "לא תעמוד על דם רעך" והשתמטו מהגנה על חיי אזרחי ישראל, ילדי ישראל וחיילי צה"ל. ואיני מקבל כל הלבנה של עבריינותם. בעיניי, עבריינות פוליטית אינה טובה יותר מעבריינות פלילית. בעיניי, סוחר הסמים, האנס, הכייס והעריק, הם פושעים.

 

אני מאמין שקיים קו פרשת המים בין נאמנות לדמוקרטיה ולחוק, לבין התנקשות בדמוקרטיה ובחוק. העריקים נמצאים באותו צד שבקצהו נמצא יגאל עמיר.

 

* בתגובה למאמרי נאצה של אורי משגב וספי רכלבסקי "בהארץ" נגד שלי יחימוביץ', אחרי שתקפה את עריקי 8200, כתבה שלי: "עוד יהיו לנו הזדמנויות למכביר למתוח את הקו בין מחנה השלום הציוני הנאבק על דמותה של המדינה מתוך לקיחת חלק בחייה ובאתוס שלה ובהובלתו, ובין שוליו הצרים, הקיצוניים, המרחיקים עד כדי השוואת ממשלת ישראל להיטלר והרייך השלישי".

 

* אורי משגב קובל במאמר ב"הארץ" על חוסר יושרה מצדה של שלי יחימוביץ', שבמאמרה נגד עריקי 8200 היא הסתירה את העובדה שיש לה קרוב משפחה המשרת ביחידה. לדעתו, היה עליה לעשות זאת לשם גילוי נאות, כפי שנהג בוז'י הרצוג, שבדברי הגינוי שלו לעריקים, ציין את עברו כקצין ביחידה.

 

אלה דברי הבל ורעות רוח. הגילוי הנאות נדרש במקרה של ניגוד אינטרסים, וכאן אין כל ניגוד אינטרסים, כיוון שכלל אין מדובר באינטרס פרטי של יחידה 8200. הרצוג לא סיפר על שירותו כקצין ביחידה כגילוי נאות, כיוון שהוא לא גינה את העריקה כבוגר היחידה, אלא כאזרח מדינת ישראל, כראש מפלגה ציונית וכיו"ר האופוזיציה. מן הסתם, גם בתור מי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה, הוא אינו יכול לתמוך במרד נגד המדינה. את עברו כקצין ביחידה הוא ציין כדי להבהיר ממקור ראשון שטענות העריקים הם שקר וכזב.

 

העובדה שבנה של שלי יחימוביץ' הוא קצין ביחידה, אינה יוצרת כל ניגוד אינטרסים המחייב גילוי נאות, כיוון שהבעיה אינה של היחידה. המעשה הבוגדני והשפל שלהם פגע ברמה המיידית ביחידתם ובחבריהם, אבל זוהי בראש ובראשונה עריקה מצה"ל, מעשה בוגדני כלפי מדינת ישראל. לכן, כל מי שהינו אזרח ישראל או מי מבני משפחתו הינו או היה או יהיה אזרח מדינת ישראל, חייב בגילוי נאות על קשריו עם המדינה הזאת, בטרם יביע דעתו על העריקה. 

 

* האם העריקים, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה ודרגותיהם טרם נשללו מהם?

 

* לחובבי העריקה מצה"ל יש איזו מנטרה שחוקה, על פיה העריקים "מוכנים לשלם את המחיר" על מעשיהם בכך שהם יושבים בכלא. כאילו הדבר הופך אותם לקדושים, הראויים לעיטור העוז או המופת. כדאי לזכור שבתי הכלא בישראל מלאים בפושעים המשלמים מחיר על עברותיהם, ואף אחד לא מתייחס אליהם כאל איזה סמל לאומץ.

 

* החיילים ואנשי כוחות הביטחון שאיתרו את רוצחי שלושת הנערים וחסלו אותם, הם פחדנים, בלתי מוסריים, חסרי מצפון, כי הם לא סירבו לשרת בשטחים והסכימו לשרת את מנגנון אקיבוש.

 

* אני דורש בתוקף לחקור, האם כדי להגיע לרוצחי שלושת הנערים נדרשו חיילי 8200 להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים, כי אם כן, זה ממש לא פייר וזאת פקודה בלתי מנומסת בעליל.

 

* בסיטואציה הקיימת, חיסולם של חוטפי ורוצחי שלושת הנערים הוא הפתרון הטוב ביותר וזו בהחלט הצלחה מודיעינית ומבצעית מרשימה. אולם כדאי לנו לזכור, שהמטרה שלנו אינה לחסל אלא לסכל. כל פרשת החטיפה והרצח, היא כישלון – פיגוע שלא סוכל. איני אומר זאת בביקורתיות – אין 100% הצלחות ולא ייתכנו 100% הצלחות. אני אומר זאת כדי להבליט, באמצעות פיגוע אחד שלא סוכל, את מהות העבודה היומיומית של צה"ל וכוחות הביטחון, עבודה מודיעינית ומבצעית אפורה וקשה, שבה סוכלו בשנה האחרונה למעלה מ-100 ניסיונות חטיפה, שבה סוכלו אינספור פיגועים. המוטיבציה של המחבלים לפגע ולרצוח בנו אינה שונה היום מכפי שהייתה בתקופת מתקפת הטרור הגדולה של ראשית המאה ("האינתיפאדה השניה" בלשון מכובסת). ההבדל הוא בכך שאז הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית ולא יכולנו לפעול בה, והיום היא רשות אוטונומית תחת מעטפת ביטחונית ישראלית. המעטפת הזאת מסכלת את הפיגועים. כל לילה נעצרים מחבלים. איך אנו יודעים עליהם? איך אנו מגיעים אליהם? כל הפעילות המושמצת של מעצרים ומחסומים ולאחרונה גם האזנות, היא פעילות מצילת חיים. אלפי בני אדם החיים בינינו, היו נרצחים מזמן בפיגועים, אלמלא הפעילות הזאת.

 

זאת הפעילות שממנה עורקים ה"סרבנים". הצלחת חיי ישראלים – זאת הפעילות המוסרית שאותם מכוערי נפש סולדים ממנה. זאת הסיבה לקביעתי הנחרצת, שהעריקים הם אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון. מי שמוכן להפקיר את חיי אחיו בתואנות שונות, הוא אדם בלתי מוסרי.

 

* חייל מיצהר שהסית שוטרי מג"ב לסרב פקודה, נכנס לכלא. שם מקומו. טוב שהוא נכלא. אולם איך זה ש-43 עריקי 8200 עדין מסתובבים חופשי וטרם הודחו מיחידתם? זו איפה ואיפה.

 

* המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ביטלה החלטה לא להכיר בהתנדבות ל"בצלם" כשירות לאומי. ולפיכך, חיילים המשתמטים מחובתם לשרת בצה"ל ולהגן על המדינה ובמקום זה מתנדבים לארגון הפועל נגד צה"ל והמדינה, נחשבים משרתים שירות "לאומי". ואם אנחנו מדינה כל כך מטומטמת, כנראה שאנו ראויים לעיוות הזה.

 

* מאות אנשים, רבים מהם תושבים בעוטף עזה, הפגינו ליד שדרות למען "פתרון מדיני". גם אני בעד פתרון מדיני. למשל, דוגמת זה שעל פי דברי אבו מאזן נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים והם דחו על הסף – קבלת שטח גדול פי 6 מכל שטחי יש"ע בסיני להקמת מדינה עצמאית, כשהרש"פ ביו"ש תהיה קשורה אליה כחבל אוטונומי. למשל, פתרון של פשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון. אבל לא לכך התכוונו המפגינים. באמרם "פתרון מדיני", הם התכוונו לנסיגה ישראלית לקווי 49'. אגב, יש משותף בין הפתרון שאני דוגל בו לפתרון שהם דוגלים. לשניהם אין פרטנר. אבו מאזן שדחה על הסף את הצעתו של א-סיסי הוא אותו אבו מאזן שדחה על הסף את הצעתו של אולמרט, ברוח קריאתם של המפגינים.

 

* אני משתומם על המפגינים. האם טחו עיניהם מלראות, שהם משלמי המחיר הכבד ביותר של הדרך לה הם מטיפים? מה הם דורשים? להביא את ערפאת לעזה ולהעביר לשלטונו את העיר ואת ערי הרצועה? בוצע. לעקור את יישובי גוש קטיף? בוצע. לסגת מכל הרצועה עד גרגר החול האחרון? בוצע. מי כמוהם מודעים לתוצאות. אז מה הם מציעים? שנעשה אותו הדבר ביו"ש? לשם מה, כדי שגוש דן יהיה עוטף יו"ש? מה זה ייתן, צרת רבים? הרי צרת רבים היא נחמת טיפשים. ובמקרה זה, נחמת עיוורים.

 

* אני מכיר ומוקיר כמה מראשי המפגינים, ובראשם ראש המועצה האזורית שער הנגב אלון שוסטר, שהוכיח במלחמה כושר מנהיגות מופתי, מעורר השראה. ודווקא בשל הערכתי הרבה אליו, צר לי כל כך על עיוורונו.

 

* יגאל אלון: "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב".

 

* החלטת בג"ץ בנושא המסתננים היא שערוריה, ולאו דווקא בשל תוכנה, שעמו אני די מסכים, אלא כיוון שהיא הופכת סדרי ממשל, נדחפת למקום שאינו מעניינה, ושוללת מהכנסת והממשלה את סמכותם הנובעת מאחריותם, בעוד היא אינה נושאת באחריות.

 

ההחלטה הקודמת של בג"ץ בנושא הייתה סבירה, כיוון שהפגיעה בזכויות האדם הייתה בלתי מידתית. ההחלטה קראה לממשלה להתמודד עם הבעיה באופן מידתי. כך נהגו הכנסת והממשלה. הנשיא גרוניס ושופטי המיעוט פסקו כראוי, וחבל מאוד שהרוב קיבל החלטה נוספת, השוחקת את אמון הציבור בבית המשפט העליון, ולכן מחלישה את שלטון החוק.

 

* לגופו של עניין, המדיניות של הממשלה בנושא שגויה. לפני שנים אחדות היינו במצב חירום לאומי – חשש מהסתננות רבתי של רבבות זרים לישראל, דרך סיני הפרוצה. ולכן, היה מקום לצעדי חירום. הקמת הגדר בדרום פתרה את הבעיה. אין עוד סכנה. אין עוד הסתננות, בוודאי לא המונית. כעת, אין מקום לפתרונות חירום, אלא לפתרונות מאוזנים. 47,000 מבקשי מקלט הנמצאים בישראל אינם מהווים איום דמוגרפי. מה שנחוץ, הוא לבדוק במהרה כל אחד ממבקשי המקלט, על פי הקריטריונים הבינלאומיים המקובלים. כל מי שאינו פְּלִיט חרב, יש לגרש לאלתר. כל מי שפליט באמת, יש להשאיר בארץ. את הפליטים יש לפזר ברחבי הארץ ולהעסיקם במקום עובדים זרים, שאת מכסתם יש לקצץ כדי לאזן דמוגרפית את תוספת הפליטים הזרים.

 

* בימים אלה של רצח עם כלפי היזידים, על ישראל ליזום קליטת מכסה סבירה של פליטים יזידים בישראל.

 

* אך כאמור, אף שעמדתי בנושא רחוקה מזו של הממשלה, איני חושב שבית המשפט צריך להתערב בסוגיה.

 

* למחרת בג"ץ המסתננים יצא "הארץ" בכותרת חגיגית גדולה ומתחתיה הפניות לחמישה מאמרי דעה – חמישה מאמרי אותה דעה, כראוי לעיתון ביקורתי המעוניין בדיון פלורליסטי. בשתי הסוגיות שעל הפרק, תוכן הפסיקה ועצם ההתערבות האקטיביסטית, כולם שידרו אותם מסרים.

 

אך הרי מדובר בעיתון פלורליסטי ויש צורך באיזון. לכן, למחרת פרסם העיתון מאמר על פני עמוד שלם של איל גרוס, השופך צוננים על פסק הדין, בשתי הסוגיות שעל הפרק.

 

בנוגע לתוכן פסק הדין יצא גרוס נגד בית המשפט על כך שפסל את החוק בטענת המידתיות, וכך פָּתַח פֶּתח לחוק חדש, "אותה גברת בשינוי אדרת". לטענתו, על בית המשפט היה לפסול את החוק בשל תכלית בלתי ראויה, כלומר לפסוק שעצם ההתמודדות עם בעיית ההסתננות, או עצם ראיית ההסתננות כבעיה היא בלתי חוקתית.

 

באשר לאקטיביזם הוא יעץ לא להתלהב, כיוון שבית המשפט העליון הוא פסיביסטי, שאינו מתערב בפגיעה בזכויות האזרח של הפלשתינאים ועוד, ותקף אותו על דחיית עתירות ועדות הקבלה ולימודי הליבה.

 

טוב שהתפרסם מאמרו של גרוס, כי חשוב שיהיה בעיתון איזון, ייצוג למגוון דעות, ויכוח. חשוב ש"הארץ" ימשיך להיות עיתון פלורליסטי.

 

* האמת היא שהמאמר של גרוס ממש התבקש, שהרי לא יתכן ש"הארץ" יציג בחיוב גוף שלטוני ישראלי.

 

* במאמרו, התייחס גרוס לסוגיית ועדות הקבלה, שבמקרה אני מכיר אותה ממקור ראשון, כך שאף עיתונאי אינו יכול למרוח אותי. גרוס מטיף לגישה ריאליסטית ולא פורמליסטית של בית המשפט, וכותב: "בסופו של דבר אנו יודעים שמטרת הוועדות היא אפליית ערבים". זו השיטה הדמגוגית – לא לבדוק את העובדות, אלא להפטיר ש"בסופו של דבר אנחנו יודעים". מי זה "אנחנו"? אני באמת יודע את העובדות. אם אכתוב שאחת לאלף פניות לוועדות הקבלה הן של ערבי, אגזים מאוד. בקשות של ערבים להצטרף ליישוב קהילתי יהודי הן שוליות שבשוליות. ועדות הקבלה דנות בפניות לקליטה, כדי לקבל את המתאימים להן מבחינה חברתית, כיוון שאחרת לא יהיה קיום ליישובים קהילתיים.

 

* כשגרוס מדבר על "פסיביזם שיפוטי", המסר שלו הוא שהאקטיביזם, כלומר קבלת החלטות פוליטיות בידי בית המשפט והפקעת הכוח מנבחרי העם הוא הנורמה, והימנעות מפוליטיזציה זקוקה להמצאת ביטוי מיוחד.

 

* יעקב מלכין פרסם מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "בג"ץ פוגע בילדים החרדים". במאמר הוא תוקף את בית המשפט שדחה את העתירה נגד החוק הפוטר את הילדים החרדים מלימודי ליבה. המאמר מיטיב לנתח את הנזק והחומרה שבחוק, לחברה הישראלית בכלל ולילדים החרדים בפרט. הוא צודק בכל מילה. אולם הוא טועה במען הביקורת. לא בג"ץ אשם, אלא הכנסת שחוקקה את החוק. בג"ץ קיבל את ההחלטה הנכונה – לא להתערב בחקיקה, שהיא בסמכותו של הריבון, בסמכותם של נבחרי הציבור. מתנגדי החוק צודקים במאבקם, אך הם טעו בכך שעלו על פסים משפטיים והעבירו את המאבק הציבורי לפתחו של בג"ץ. מן הראוי שבית המשפט העליון יאמץ את פסיקתו בנושא זה כקו מנחה בעתירות נגד חוקי הכנסת.

 

* לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ", עיתון שאני מרבה לבקר אותו. יש לכך סיבות רבות. ראשית, התנגדותי העקרונית לחרמות תרבותיים (שהם תמיד חרב פיפיות, וקשה לשים להם גבול). שנית, כיוון שאיני מאמין בתרבות בת היענה. התעלמות מתופעה אינה מעלימה אותה, אלא מעצימה אותה. אני מאמין בהתמודדות וביקורת. סיבה נוספת היא האיכויות של "הארץ", אם כי לצערי חל בהן בשנים האחרונות פיחות מדאיג (שהביטוי הבוטה לו הוא הפיכתה של אווה אילוז, גמדה אינטלקטואלית, לאינטלקטואלית הבית של המוסף). אך גם היום, מפעם לפעם יש בעיתון פנינים, שקשה למצוא כמותן בעיתונים אחרים (זולת "מקור ראשון"). כך, במוסף הספרותי של ראש השנה, הופיעו שבעה שירים בלתי ידועים של יהודה עמיחי, מוקדמים יותר משיריו המוקדמים הידועים, אותם כתב כחייל בצבא הבריטי בגיל 19-21, שלח אותם לעורך המוסף הספרותי של "דבר" דב סדן (הוא לא ידע שהוא סיים את תפקידו), והנ"ל לא התרשם מהם וגנז אותם. שבעת השירים והמאמר על התגלית היו עונג החג שלי. טביעת האצבעות הייחודית של שירת עמיחי ניכרת היטב בשירתו המוקדמת, כשעוד לא היה עמיחי אלא יהודה פפויפר. סגירת המעגל היא שאותו דב סדן עמד בראש ההרכב שהעניק לעמיחי את הפרס הספרותי הראשון מרבים, פרס שלונסקי (1957), וספק האם קישר בינו לבין אותו חייל, פפויפר. סגירת מעגל נוספת היא שהפרס הוא על שמו של שלונסקי, שבניגוד לסדן זיהה את הניצוץ והיה הראשון שפרסם את שיריו.

 

* איכות נוספת שאני מוצא ב"הארץ" הוא העיתון הכלכלי "דה מרקר". אמנם אני סולד מן העובדה ששמו אינו עברי, אך אין ספק שהוא עיתונות איכותית בהתגלמותה. מייסד "דה מרקר" ובעל טור קבוע בו עד היום הוא גיא רולניק, שאותו אני מעריך מאוד וגם מסכים עמו לעתים קרובות.

 

מתוך מאמר שכתב בגיליון החג: "אנחנו לא יכולים למכור לעצמנו או לאחרים את הרעיון שהדרך לפתרון כל בעיותינו עוברת במזרח תיכון חדש או בהסדר שלום. השלום, ההסדר, לא יכול לעמוד בראש תכנית העבודה שלנו, מהסיבה הפשוטה שהוא לא בשליטתנו. יש הרבה צדדים למשחק המלחמה והשלום במזה"ת, וישראל היא רק אחד מהם, לא בהכרח הדומיננטי והמשפיע ביותר... הסיכוי שהממשלה הישראלית, הציבור הישראלי והחברה האזרחית הישראלית יצליחו לעצב מזה"ת חדש הוא אפסי. גם נסיגה חד צדדית מהשטחים, שנראתה בעבר אופציה, צבועה כיום באור אחר לאור הקיץ המדמם בעזה, שהגיע כמעט עשור לאחר ההתנתקות. ... שנים רבות מדי שימשו התהליך המדיני והמאבק בין השמאל ולימין מסך עשן שפטר את הפוליטיקאים מהתמודדות עם האתגרים הכלכליים והחברתיים בישראל".

 

אין זו הפעם הראשונה שרולניק כותב דברים אלה, וניתן לומר שהם הקו המוביל של "דה-מרקר" והוא סותר מיניה וביה את הקו המוביל של "הארץ". בין השורות, אי אפשר שלא לקרוא בדבריו של רולניק, ביקורת חריפה על הקו של "הארץ".

 

אני נתתי לתופעה שאותה מבקר רולניק את השם "אקיבוש"; תליית הקולר בכל בעיותינו ב"אקיבוש" ותחליף לכל מחשבה ולכל רעיון לקידום החברה בהפסקת "אקיבוש".

 

* הפסקה הזאת היא מתוך מאמר של רולניק בנושא הירידה מן הארץ, בתוך גיליון שהוקדש לנושא. המסר שלו, הוא שהדרך להשאיר כאן את טובי הישראלים, היא תיקון המדינה. הוא מבהיר שהתיקון אינו בתחום המדיני, אלא בתחום החברתי כלכלי. אני רואה בהקמת חברת מופת דגל ואידיאל וגם מאמין שזה מענה להשארת ישראלים בארץ ולהיות ישראל אבן שואבת ליהודי העולם. אך בניגוד לרולניק, אני מאמין שמוקד המשיכה העיקרי, הוא התחדשות ציונית ויהודית, ויצירת יחס של הישראלי לארצו ולמדינתו – לא של לקוח שיבחר בה כי היא טובה יותר ממתחרותיה, אלא כשותף הנוטל אחריות על הפיכתה לטובה יותר, כיוון שזו מדינתו, שזו ארצו. ולכן, בניגוד לרולניק, אני בהחלט מדבר על המושג "ירידה" ולא הגירה. הגישה שלי היא נורמטיבית – הגירה של יהודי לא"י היא עליה והגירה של יהודי מא"י היא ירידה.

 

* הנשיא אובמה ראוי להערכה על הובלת המערכה נגד דאעש, ועל הצלחתו לגייס קואליציה המשתתפת בלחימה הזאת. יש לקוות שהוא ידבק במערכה הזאת בנחישות, עד הכרעת ארגון הטרור.

 

האופן בו הוא פועל, סותר את דרכו מראשית כהונתו עד כה. לראשונה, מעשיו אכן מקדמים את שלום העולם, ולא מזיקים לשלום העולם. לראשונה הוא מבין שכדי שהעולם יהיה טוב יותר, יש להילחם ברוע ולא לפייס את הרוע.

 

אולם כל עוד המערכה הזאת תתמקד בארגון דאעש בלבד, שהוא רק זרוע אחת, גם אם קיצונית יותר, של תמנון הג'יהאד האסלאמיסטי, תוך לגיטימציה לתמנון עצמו, מדובר במהלך שולי בראייה היסטורית. אם לצד הלוחמה בדאעש, תאפשר ארה"ב לזרוע המאיימת והמסוכנת ביותר של התמנון – איראן, להיות מעצמת סף גרעינית, החבלה שלו בשלום העולם תעיב על המלחמה הצודקת בדאעש.

 

* כאשר בנאומו באו"ם אובמה שמר על האיזון הקדוש, ולצד הגינוי שלו למתקפת הטילים על אזרחי ישראל, הוא דיבר על כך ש"יותר מידי ילדים נהרגו בעזה", במקום לגנות את חמאס הן על פשע המלחמה של ירי טילים לאורך שנים על אזרחי ישראל והן על פשע המלחמה של הפיכת הילדים הפלשתינאים למגן אנושי, מה שהביא למותם של רבים, הוא מעיד על עצמו שעליו לעבור עוד כברת דרך ארוכה, למהפך הדרוש של הפיכתו מצ'מברליין של המאה ה-21 לצ'רצ'יל של המאה ה-21.

 

* דאעש וחמאס הם אויב משותף של האנושות.

 

* שוטרות היא מקצוע, ומן הראוי שהשוטר מס' 1 יהיה שוטר. ובכלל, איני חסיד של הצנחות חיצוניות.

 

אולם יש מקרים שבהם אין מנוס מהצנחות כאלו. המדמנה בצמרת המשטרה גורמת לאובדן אמון הציבור במשטרה ולאובדן אמון השוטרים בפיקוד הבכיר והתוצאה היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק ובביטחון הפנים של ישראל.

 

בסיטואציה הקיימת, נכון לנער את המשטרה באמצעות אדם חיצוני שהתנסה בפיקוד על מערכות גדולות ומורכבות. למשל, אלוף בצה"ל.

 

* השר לביטחון פנים אהרונוביץ' דיבר על רוח רעה במשטרה, ונשאלת השאלה מי היה השר הממונה על המשטרה ב-5.5 השנים האחרונות והאם הוא שמע על מושג האחריות המיניסטריאלית?

 

* דוארים אחורה. במסגרת צעדי ה"ייעול" וה"הבראה" של הדואר, יש כוונה לסגור את סניף הדואר במטולה. משמעות הדבר, שתושבי מטולה, הפריפריה של הפריפריה, יישוב הסְפָר היושב על הגבול, לא בטווח פצמ"ר מחיזבאללה אלא בטווח אקדח מים, לא יקבלו דואר. מי שרוצה לקבל מכתב, עיתון, הודעת חיוב, תרופה – יתכבד וייסע לקריית שמונה. חוצפה והפקרות! צריך לחסוך? יש המון סניפים בת"א. אפשר לצמצם אותם לחצי באמצעות איחוד סניפים סמוכים. אבל זאת תל אביב והרי לא יעלה על הדעת. יאללה, נוריד את מטולה.

 

* לאורך השנה, חברים רבים העלו על דף הפייסבוק שלי כל מיני תאוריות משונות, מוזרות ומשעשעות שלא תמיד הצלחתי להבין מתי הם כבר מתחילים גם להאמין להן. הנה שתי המשעשעות ביותר של השנה.

 

על פי תאוריה מוזרה אחת, בן לאדן כלל לא חוסל. זאת הייתה הצגה. הוא חי וממשיך לתת הוראות לשליח שלו בבית הלבן אובמה.

 

לפי תאוריה מוזרה אחרת, נתניהו פתח ללא כל סיבה את מבצע "צוק איתן" ושלח למותם המיותר 72 חיילים, כי הוא קיבל פקודה מאובמה להמליך את אבו מאזן על רצועת עזה (כנראה אובמה שכח שהוא איש "האחים המוסלמים" וצריך לתמוך דווקא בשלטון חמאס).

 

בראש השנה הכרזתי על תחרות ההזיה המוזרה לשנת תשע"ה.

 

* האם שטיפת המוח התקשורתית בעניין ההיריון של נינט נועדה לרמוז לי שעליי להתחיל לחסוך למתנה?

 

* בר רפאלי הופיעה בטלוויזיה. "אתה רואה?" אמרתי לבן שלי. "כזאת אני רוצה שתביא לנו". ומה השיב החצוף? "אתה רוצה? תביא לנו אתה כזאת".

 

* ביד הלשון

 

הוא הסתכל עליי כתרנגול בבני אדם.

 

מה פירוש? איך בדיוק מסתכל תרנגול בבני אדם? ומה משמעות הביטוי?

 

הביטוי מדבר על מישהו המביט בחוסר הבנה מוחלט בסיטואציה שבה הוא נמצא ושאותה הוא רואה.

 

מקור הביטוי הוא המנהג המגונה של הכפרות, ערב יום הכיפורים. במנהג הזה אוחזים בתרנגול ומסובבים אותו סביב הראש ואומרים מספר פסוקים הנפתחים ב"זאת כפרתי".

 

התפילה שקודמת לכפרות, הנמצאת באותו עמוד, מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות" ונקראת בקיצור "בני אדם".

 

המילים "בני אדם" עומדות מול עיני התרנגול, הוא רואה אותן, אך מה הוא מבין? מה שמבין מי שעליו נאמר שהוא מסתכל "כתרנגול בבני אדם".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/10/2014 00:14   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, הגולן, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, משפט, ספרות ואמנות, סרבנות, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: ימים נוראים


ימים נוראים / ברי סחרוף

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 29.9.14

 

בימים אלה – עשרת ימי תשובה, ימי "בין כסה ועשור", אקדיש את פינתי לשירו של ברי סחרוף "ימים נוראים".

 

"ימים נוראים" הם שם נוסף לימים אלה, כאשר השימוש בהם נוגע לעתים רק לראש השנה וליום הכיפורים, לעתים לעשרת ימי תשובה, כלומר לעשרת הימים שבין א' תשרי – ראש השנה לי' בתשרי – יום הכיפורים. ויש המרחיבים אותם גם לחודש אלול, חודש הסליחות.

 

משמעות המילה נורא פירושה "מעורר יראה". יראה היא פחד, אך גם יראת כבוד. את האלוהים אנו מכנים "האל הגדול, הגיבור והנורא" ובפיוט לימים הנוראים "אל נורא עלילה". הימים הנוראים הם ימי גזירת הדין על גורלו של כל אדם ואדם, ולכן הם מעוררי יראת הדין, הן הפחד מפני הדין והן יראת הכבוד כלפי הדיין.

 

את מילות השיר "ימים נוראים" כתב נועם רותם, מוסיקאי, תמלילן וזמר מוכשר מאוד, לשעבר סולן להקת "קרח תשע", שאני נשביתי בקסמו בזכות ביצוע נהדר לשירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", באלבום "רישומי פחם בצבע". רותם גם השתתף בהרכב של "אל המשורר" שהלחין, עיבד ושר שירים של ביאליק והשמענו אותו כאן לא מכבר. ברי סחרוף הלחין את השיר בשיתוף עם בן הנדלר, מלחין ומעבד שעמו שיתף פעולה בכמה מאלבומיו. הוא הופיע באלבום "אתה נמצא כאן".

 

בחרתי בשיר הזה, בשל השילוב שיש בו בין קודש לחול, בין מציאות פרטית של ימים נוראים, לבין מהות הימים הנוראים הקרבים, והרצון של הכותב בחשבון נפש ובפיוס עם עצמו ועם אהובתו, אליה הוא ממען את השיר, לקראת הימים הנוראים. רוממות הרוח של התפילה בבית הכנסת ושל שמיעת קול השופר - סמלי הימים הנוראים, היא ההזדמנות של הכותב להיחלץ ממצב הייאוש אליו נקלע בחייו הפרטיים, כאשר אהובתו עזבה אותו ובלעדיה הוא נופל לבור ללא תחתית. בניגוד לצום המזכך של יום הכיפורים, הוא מטביע את עצמו בשתיית בירה מקומית על ספסל מול הבית, ו"עכשיו הלב שלי רעב והכוס שלי ריקה, הלב שלי כואב ובבטן מועקה". אולם על סף הייאוש, הוא בוחר בחשבון נפש, בהשראת הימים הנוראים הקרבים. "אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד, הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד... אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים".

 

הכותב נוטל על עצמו את מלוא האחריות. הוא זה שהפר את כל הנדרים והוא זה שמשלם את מלוא המחיר. מה שיוציא אותו מהמצב המדכא והמייאש, הוא קבלת המחילה מן האהובה, בעקבות נטילת האחריות. "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" הוא זועק, בתחושת חירום, שהנה הזמן אוזל. הוא עשה באמת ובתמים את מלוא חשבון הנפש שלו, אך ללא הנכונות שלה למחול לו, הוא יישאר בבדידותו הקיומית, שהרי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולכן על הפוגע לרצות את חברו. הכותב חש אימה ויראה – האם תפילתו תיענה? אולם המען של התפילה אינו אלוהים, אלא האהובה, אליה הוא הפנה את השיר. היא חייבת למחול לו לפני הימים הנוראים, "רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים... רק תסלחי לי את בימים הנוראים".

 

"ימים נוראים" הוא יצירת רוק נפלאה. מוסיקת הרוק המחוספסת המלווה בייללת הגיטרות החשמליות מעבירה למאזין באופן המצמרר ביותר את מצבו של הכותב המיטלטל בין ייאוש ותקווה, ערב הימים הנוראים, נאחז ברעיון הסליחה והמחילה היהודי וממתין לגזר דינה של מי שהוא פגע בה, כאשר הפר את נדריו לה. האם היא תיענה לזעקתו ותמחל לו? השיר משאיר זאת פתוח.

 

זהו שיר אקזיסטנציאלי – קיומי, במובן המובהק ביותר של המושג, ולכן הוא מעורר הזדהות רבה כל כך. היופי בשיר הזה, הוא הפיכתו את הימים הנוראים לכל כך משמעותיים, כל כך מהותיים, כל כך אמתיים, כל כך קיומיים, דווקא כיוון שהוא מוריד אותם מן השמים ונוטע אותם בחיים האמתיים. בכך הוא מעניק לחגים, למנהגים, לטקסטים העתיקים, את המהות הראויה, לא כריטואל מרוחק מן החיים, אלא כחלק משמעותי ומהותי בחיינו, שאין צורך להיות דתי או אפילו מאמין באלוהים כדי להתחבר אליהם.

 

כמו בשנתיים שעברו, גם השנה השיר הזה הוא חלק מהתכנסות "כל נדרינו" שאני עורך באורטל, ושהשבוע ימלא לה עשור. השם "כל נדרינו" שמשמעותו היא גם כל הנדרים שלנו וגם תפילת "כל נדרי" שלנו, נועדה לעשות לנו את מה שעושה השיר – להפוך את יום הכיפורים למשמעותי לחיינו.

 

נאזין לברי סחרוף, ואני ממליץ לשים לב לסלסול שלו בשורות "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" ו"אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים". זהו עוד חיבור האופייני לו. ברי סחרוף שהשכיל לחבר בין הרוק והפיוט, הרוק ושירת אבן גבירול, הרוק ושירת אלתרמן מחבר גם בין הרוק להשפעות מזרחיות. ברי סחרוף הוא אחד היוצרים החשובים, המקוריים והמשפיעים על המוסיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות, והוא גם אחד ממובילי ההתחדשות היהודית של המוסיקה הישראלית. 

 

כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית

על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית

עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה

הראש שלי כואב ובבטן מועקה

אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד

הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד

עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים

רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים

אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים

רק תסלחי לי את בימים הנוראים

בחלון בית הכנסת רואה חזן בראש העם

הילדים במרפסת מחכים לקול שופר

עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה

הראש שלי כואב ובבטן מועקה

אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד

הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד

עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים

רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים

אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים

רק תסלחי לי את בימים הנוראים.  

 

נכתב על ידי הייטנר , 29/9/2014 22:55   בקטגוריות אמנות, יהדות, רדיו אורנים, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים


הימים הנוראים.

 

מה כל כך נורא בהם?

 

משמעות המילה "נורא" היא "מעורר יראה". יראה היא פחד, אך גם יראת כבוד. את האלוהים אנו מכנים "האל הגדול, הגיבור והנורא" ובפיוט לימים הנוראים "אל נורא עלילה". הימים הנוראים הם ימי גזירת הדין על גורלו של כל אדם ואדם, ולכן הם מעוררי יראת הדין; הן הפחד מפני הדין והן יראת הכבוד כלפי הדיין.

 

כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית / על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית. / עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה / הראש שלי כואב ובבטן מועקה. / אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד / הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד. / עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים / רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים! /  אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים / רק תסלחי לי את בימים הנוראים. // בחלון בית הכנסת רואה חזן בראש העם / הילדים במרפסת מחכים לקול שופר. / עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה / הראש שלי כואב ובבטן מועקה. / אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד. / הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד. / עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים / רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים! / אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים / רק תסלחי לי את בימים הנוראים.  

 

שירו של ברי סחרוף "ימים נוראים", למילותיו של נועם רותם, משלב בין קודש לחול, בין מציאות פרטית של ימים נוראים, לבין מהות הימים הנוראים הקרבים, והרצון של הכותב בחשבון נפש ובפיוס עם עצמו ועם אהובתו, אליה הוא ממען את השיר, לקראת הימים הנוראים. רוממות הרוח של התפילה בבית הכנסת ושל שמיעת קול השופר - סמלי הימים הנוראים, היא ההזדמנות של הכותב להיחלץ ממצב הייאוש אליו נקלע בחייו הפרטיים, כאשר אהובתו עזבה אותו ובלעדיה הוא נופל לבור ללא תחתית. בניגוד לצום המזכך של יום הכיפורים, הוא מטביע את עצמו בשתיית בירה מקומית על ספסל מול הבית, ו"עכשיו הלב שלי רעב והכוס שלי ריקה, הלב שלי כואב ובבטן מועקה". אולם על סף הייאוש, הוא בוחר בחשבון נפש, בהשראת הימים הנוראים הקרבים. "אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד, הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד... אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים".

 

הכותב נוטל על עצמו את מלוא האחריות. הוא זה שהפר את כל הנדרים והוא זה שמשלם את מלוא המחיר. מה שיוציא אותו מהמצב המדכא והמייאש, הוא קבלת המחילה מן האהובה, בעקבות נטילת האחריות. "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" הוא זועק, בתחושת חירום, שהנה הזמן אוזל. הוא עשה באמת ובתמים את מלוא חשבון הנפש שלו, אך ללא הנכונות שלה למחול לו, הוא יישאר בבדידותו הקיומית, שהרי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולכן על הפוגע לרצות את חברו. הכותב חש אימה ויראה – האם תפילתו תיענה? המען של התפילה אינו אלוהים, אלא האהובה, אליה הוא הפנה את השיר. היא חייבת למחול לו לפני הימים הנוראים, "רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים... רק תסלחי לי את בימים הנוראים".

 

"ימים נוראים" הוא יצירת רוק נפלאה. מוסיקת הרוק המחוספסת המלווה ביִלְלת הגיטרות החשמליות מעבירה למאזין באופן המצמרר ביותר את מצבו של הכותב המיטלטל בין ייאוש ותקווה, ערב הימים הנוראים, נאחז ברעיון הסליחה והמחילה היהודי וממתין לגזר דינה של מי שהוא פגע בה, כאשר הפר את נדריו אליה. האם היא תיענה לזעקתו ותמחל לו? השיר משאיר זאת פתוח.

 

זהו שיר אקזיסטנציאלי – קיומי, במובן המובהק ביותר של המושג, ולכן הוא מעורר הזדהות רבה כל כך. היופי בשיר הזה, הוא הפיכתו את הימים הנוראים לכל כך משמעותיים, כל כך מהותיים, כל כך אמתיים, כל כך קיומיים, דווקא כיוון שהוא מוריד אותם מן השמים ונוטע אותם בחיים האמתיים. בכך הוא מעניק לחגים, למנהגים, לטקסטים העתיקים, את המהות הראויה, לא כריטואל מרוחק מן החיים, אלא כחלק משמעותי ומהותי בחיינו, שאין צורך להיות דתי או אפילו מאמין באלוהים כדי להתחבר אליהם.

 

****

 

כמו בשנתיים שעברו, גם השנה השיר הזה הוא חלק מהתכנסות "כל נדרינו", שהערב ימלאו לה עשור. התכנסנו לראשונה בליל יום הכיפורים תשס"ה, והיום זו ההתכנסות ה-11, ואני כבר מעז להגדיר זאת כמסורת קהילתית.

 

השם "כל נדרינו" שמשמעותו היא גם כל הנדרים שלנו וגם תפילת "כל נדרי" שלנו, מבטא את מהות האירוע, שנועד לעשות לנו את מה שעושה השיר – להפוך את יום הכיפורים למשמעותי לחיינו. זו משמעותה של ההתחדשות היהודית – חידוש חיינו באמצעות החיבור ליהדותנו, וחידוש היהדות באמצעות חיבורה לחיינו כיהודים, ישראלים, ציונים החיים בישראל במאה ה-21.

 

רעיון ההתחדשות היהודית, הוא שהיהדות היא שלנו, וכמו אבותינו גם אנו ראויים ורשאים לעצב אותה, על מנת שתתאים לימינו ולצרכינו ושנוכל להנחילה ככזאת לילדינו.

 

המסר של "כל נדרינו", הוא שיום הכיפורים אינו ריטואל שאנו מדקלמים, וכדי לנהל אותו עלינו להביא אנשים מבחוץ, שבניגוד אלינו הם יהודים "אוטנטיים", ויום בשנה אנו מתחברים אליהם, כלומר ליהדות. וביום הזה אנו מאמצים את הריטואל הזר כל כך לנו, לחיינו, לערכינו, כולל הדרת הנשים מן התפילה אל ירכתי המועדון, מאחורי מחיצה גבוהה וגסה. ואנחנו מקבלים זאת, כי זאת היהדות, והיהדות אינה אנחנו ולא מה שאנו יוצרים, ולכן היא זרה לנו, תמשיך להיות זרה לנו, אך יום בשנה נטעם ממנה. כולה יום בשנה – מה אכפת לנו? מה אכפת לנו, ששעה שבציונות הדתית מתרחשת מהפיכה פמיניסטית מרחיקת לכת, גם במקומה של האישה בחיים הדתיים ובבית הכנסת, אנו מתחברים דווקא לשמרנים ביותר, כי הם ה"אוטנטיים" ביותר, כביכול? וכך, תפילת יום הכיפורים באורטל, שהיום ימלאו לה עשרים שנה, ואני רואה חשיבות רבה בעצם קיומה ואף משתתף בה, חרף הסתייגותי מהאופן שבו היא מתקיימת, אינה מקרבת אותנו ליהדותנו, אלא להיפך, מרחיקה אותנו מיהדותנו, כיוון שהיא מסמנת לנו את המרחק בינינו לבין היהדות.

 

המסר של "כל נדרינו" הפוך. המסר הוא שתכני יום הכיפורים - סליחה, מחילה, כפרה, תשובה, תפילה, חסד, תיקון, אמת וצדק, רלוונטיים בהחלט לחיינו, אם רק נשכיל להתחבר אליהם ולחבר אותם אלינו, באופן המתאים לאורח חיינו ולערכינו, כמרכיב משמעותי ביותר בתרבותנו.

 

****

 

עשר שנים חלפו מאז "כל נדרינו" הראשון, ומדי שנה אני נרגש לקראת האירוע. בכל שנה נוטלים בו חלק 20-30 איש, בשנים האחרונות גם בני נוער, לשמחתי הרבה. במהלך השנים הכנסתי מספר שינויים במתכונת הערב, על פי בקשת המשתתפים, ובעיקר – קיצרתי אותו מאוד.

 

****

 

במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, שרנו בשנה שעברה את שירה של נעמי שמר "לו יהי", המנון המלחמה. השנה נשיר את השיר שכתב בנה, אריאל הורביץ, ב"צוק איתן" – "עשרים אלף איש", שנכתב בעקבות השתתפותם של שני רבבות ישראלים בהלווייתו של שון כרמלי, חייל בודד שנפל בקרב. השיר הזה מבטא אף הוא את מהותה של היהדות – הערבות ההדדית היהודית, העליה לארץ ישראל, הנכונות לתרום למען הכלל עד כדי מסירות הנפש, חסד של אמת ובעיניי, מעל הכל, הרעיון של תיקון עולם ותיקון החברה הישראלית, שהוא הנשגב בערכי היהדות. השיר הזה הוא המנון מלחמת "צוק איתן", ואני רואה בו את שיר השנה שלי.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/9/2014 16:10   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ