לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דרשה לפרשת "ראה" תשע"ד


קבלת שבת אזורית במתחם ווסט, 22.8.14

 

ספר דברים כולו הוא נאום הפרידה של משה מבני ישראל, טרם מותו וכניסתם לא"י. הספר מכונה משנה תורה, מאחר ותקציר התורה – הן סיפור יציאת מצרים וארבעים שנות הנדודים במדבר והן חוקי התורה, מופיעים בו שנית. פרשת "ראה" היא הפרשה הרביעית בספר.

 

בפרשת "ראה" מופיע הפסוק "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא). המשמעות של הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.

 

אלא ששבעה פסוקים קודם לכן, גם כן בפרשתנו, בפס' ד, נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.

 

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? "אפס כי לא יהיה בך אביון" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.

 

"לא יחדל אביון מקרב הארץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פרוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

 

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.

 

כיצד פרשת "ראה" מצווה אותנו להילחם בעוני? דרך אחת היא "מעשר עני": "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ ... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שם, יד-כט).

 

החוק מחייב מס צודק והוגן, המבטא אחריות חברתית, סולידריות חברתית, צדק חברתי – שבו אלה שיש להם מחויבים להפריש מהכנסתם כדי להבטיח את רווחתם של אלה שהמר גורלם, את רווחתם של החלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה.

 

חוק נוסף הוא השמיטה, שמיטת הכספים. אנו נמצאים בפתחה של שנת השמיטה, ובחברה הישראלית יש הפעם יוזמות רבות של מימוש עקרונות חברתיים של השמיטה, במסגרת מהלך המכונה "שמיטה ישראלית". חלק מן המהלך, עוסק בשמיטת חובות במצבים מסוימים. וכך נכתב בפרשתנו על שמיטת חובות: א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. ... אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ... כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

 

זוהי חקיקה סוציאלית רדיקאלית ביותר – המחייבת שמיטת חובות בשנה השביעית. נקודת המוצא של הפסוק, היא שאדם שלווה ירצה להחזיר את חובו. אם הוא לא החזיר, הסיבה לכך היא שאין לו, שאין הוא יכול להחזיר. ולכן, מי שלא החזיר עד השנה השביעית, חובו ימחל, יישמט. הסכנה בחוק זה, היא שככל שנתקרב לשנת השמיטה, אנשים יסרבו להלוות לעניים. התורה מקללת את מי שינהג כך, ומכנה מעשה זה בתואר "בליעל". חז"ל, שנאלצו להתמודד עם אי מתן הלוואות לקראת שנת שמיטה, תיקנו תקנות שאפשרו לעקוף את האיסור הזה, והגדירו זאת "מחמת תיקון עולם", כלומר מאחר ודבקות במצווה כלשונה משיגה תוצאה הפוכה, עדיף לא לדבוק בה. אבל מצוות השמיטה מעידה על האידיאל של התורה – לאיזו מעלה של חברה צודקת עלינו לחתור ולשאוף.

 

בימים בהם נכתבה התורה, העולם היה מבוסס על עבדות. רוב מוחלט של בני האדם היו עבדים, כלומר אנשים שנחשבו לרכוש אדוניהם והיו נטולי כל זכויות. היהדות סולדת מן העבדות ונלחמת בה. בעידן ההוא, אי אפשר היה למחוק לחלוטין את מוסד העבדות, והמלחמה בעבדות הייתה בחקיקה שלמעשה הפכה את העבד לשכיר. ראשית, היא הגבילה את תקופת העבדות לשבע שנים. שנית, כדי לחנך לשאיפת החירות, היא נאבקת בעבדות מרצון וגוזרת השפלה לעבד שבחר מרצונו להישאר במעמדו. שלישית, היא מחייבת את בעל הבית בתשלום הוגן לעבד, בסיימו את תקופת עבדותו.

 

יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {פ}

 

החוקים הללו כמות שהם אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו לחברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות.

 

במלחמת "צוק איתן" גילתה החברה הישראלית סולידריות למופת, עם תושבי הדרום וחיילי צה"ל. מן הראוי שנשכיל לגלות אותה סולידריות גם בימי שגרה.

 

זאת היהדות במיטבה. זה מה שנדרש ממדינה יהודית.

נכתב על ידי הייטנר , 22/8/2014 22:30   בקטגוריות חברה, יהדות, כלכלה, פרשת השבוע, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 20.8.14


* בסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ כרם שלום שתי משפחות המבקשות להתקבל לקליטה בקיבוץ. זאת תמונת הניצחון שלנו.

 

* למה הפלשתינאים הפרו את הפסקת האש? ראשית, כי זה טבעם. מאז אוסלו ועד היום, לא היה כל הסכם, גדול או קטן, כולל כל הפסקות האש ב"צוק איתן", שהם לא הפרו. שנית, כאמצעי לחץ על ישראל במו"מ, הנובע מתחושתם שישראל מגלה להיטות יתר להגיע להפסקת אש. שלישית, כדי לאותת שבעבורם הפסקת אש אינה שקט מוחלט, אלא שגרת "טפטוף".

 

כל אחת מן הסיבות וכולן יחד מחייבות את ישראל לראות בירי הזה חידוש המלחמה, ולהכות בחמאס בכל הכוח, והפעם כדי להגיע להכרעה. אי אפשר להשלים עם כללי המשחק שהם מנסים לכפות עלינו. אם כך הם נוהגים כעת, כנראה שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, או לא במקומות הכואבים ביותר, והרי ישראל יכולה להכות בהם ביתר שאת. גם אם רוצים להגיע להסדרה בהסכם, יש להקדים לכך מכה כואבת. שהם יגיעו להוטים להגיע להסדרה בכל מחיר. ובמו"מ – לא לוותר על פירוז.

 

* אם וכאשר יתחדש מו"מ על הפסקת אש קבועה, כדאי לזכור: עם כל החשיבות של תנאי ההסכם, וכמובן שחשיבותם רבה, הם משניים לעומת השאלה הגדולה, החשובה, היחידה המשמעותית לעיצוב המציאות בגבול עזה בשנים הבאות – האם המכה שהוכה חמאס חזקה דיה כדי להרתיע אותם מחידוש האש.

 

אם התשובה היא שלילית, הם ישובו במהרה לירות על יישובינו, ואז בלאו הכי הפסקת האש, על כל תנאיה, לא תתקיים. אם התשובה חיובית, הם יכבדו את ההסכם ושקט ישרור בגבול, ואז גם צפרדעים בהסכם שנראים קשים לעיכול, יהפכו לנסבלים.

 

לכן, תנאי הכרחי להפסקת אש יציבה, הוא פעולה צבאית חזקה דיה, כדי להרתיע את האויב.

 

* פעמים רבות כתבתי לאחרונה על ההצלחה הגדולה של מלחמת לבנון השניה, שיצרה הרתעה משמעותית והביאה לפחות לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. הרי בשעתו, לא היה אדם אופטימי אחד ששיער שההצלחה תהיה גדולה כל כך. גם אני הייתי רחוק ת"ק פרסה מהערכה כזאת. לשמחתי, התבדיתי והלוואי וכך תתבדה כל הערכה פסימית שלי.

 

משום מה, כשאני כותב זאת אני מקבל תגובות הכופרות בעובדה הזאת. כלומר, לא בעובדת הגבול השקט, אלא בעובדת ההרתעה שנוצרה במלחמה.

 

שוללי הניתוח שלי, מנמקים זאת בשני טיעונים. האחד, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה עסוק היום במלחמה בסוריה. השני, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה חופר מנהרות וצובר טילים ומרדים אותנו כדי לתקוף אותנו בעתיד.

 

אתייחס לשני הטיעונים. לגבי המעורבות של חיזבאללה בסוריה – היא החלה לפני שנתיים. עד אז, שש שנים נשמר השקט, כולל בתקופות מבחן כ"עופרת יצוקה". הרי גם על שש שנות שקט כאלה אפילו לא חלמנו.

 

לגבי היערכות חיזבאללה לתוקפנות – אין ספק שחיזבאללה לא הפכו לידידי ישראל, לא ויתרו על המוטיבציה שלהם להילחם בישראל ולהרוג יהודים ועל חלומם להשמיד את ישראל. ולכן, אין ספק שהם נערכים למלחמה.

 

אבל לפני מלחמת לבנון השניה הם חפרו את מערך "שמורות טבע" התת קרקעי והצטיידו במערך הטילים שלהם וזה לא הפריע להם לירות עלינו במקביל, להרוג ולחטוף. וגם ברצועת עזה המנהור וההצטיידות בטילים נעשו במקביל להמשך הירי והתוקפנות.

 

אבל חיזבאללה לא תוקף. למה? מפַּחַד, תוצאת ההרתעה של מלחמת לבנון השניה. הרי נסראללה עצמו אמר שאילו שיער מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מורה לחטוף את החיילים.

 

קשה לי להבין את הלך הנפש, המביא אנשים ממש לאובססיה של הלקאה עצמית, לשיגעון קטנות, להתעקש ולהתחפר בטענה שחיזבאללה הביס אותנו במלחמת לבנון השניה.

 

* בדומה למלחמת לבנון השניה, כך גם תוצאות "צוק איתן" תתבררנה רק בדיעבד. בעתיד נוכל לדעת האם נוצרה הרתעה שהביאה לשקט, כמו בלבנון השניה, או שלא נוצרה הרתעה ונמשכה התוקפנות, כמו ב"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".

 

אולם גם בתסריט השלילי, הטענה שחמאס הביס את ישראל, אף היא באה מאותו סוג של מזוכיזם והלקאה עצמית, מאותו שיגעון קטנות. הרי אין שחר לטענה הזאת. חמאס הוכה קשות. מערך המנהרות שלו, שהיה מערך אסטרטגי לביצוע מתקפת רצח המוני שיערער את הביטחון הישראלי, לפחות ברמת מתקפת 11 בספטמבר בארה"ב, הושמד ועמל של שנים ירד לטימיון. מערך הטילים ספג מכה קשה. האפקטיביות של מתקפת אלפי הטילים לעבר ישראל הייתה נמוכה מאוד, בזכות "כיפת ברזל" והתנהגות העורף. הרצון של הפלשתינאים לשבור את החברה הישראלית נחל כישלון חרוץ – החברה הישראלית הוכיחה עמידה איתנה וגילתה גילויי סולידריות וערבות הדדית נפלאים.

 

נכון, לא היה זה ניצחון גדול של ישראל. לא הגענו למפקדי חמאס. לא הצלחנו (או לא ניסינו) לפגוע במפקדותיהם. ולחמאס בהחלט היו הצלחות – עצם היכולת להמשיך ולירות עד הרגע האחרון, ההצלחה להשבית ל-24 שעות את נתב"ג, הצלחתם להביא להרג אזרחים וילדים פלשתינאים רבים כדי לפגוע בתדמית ישראל ועוד.

 

אבל מכאן ועד הצגת המערכה כתבוסה ישראלית, המרחק רב. זוהי טענה חסרת שחר, מופרכת מעיקרה.

 

* בימים האחרונים נמתחת מכל עבר ביקורת על הממשלה המקיימת מו"מ עם חמאס ובכך מעניקה לו מעמד מדיני ולא של ארגון טרור וכו'.

 

כאשר מי שקראו למוטט את שלטון חמאס אומרים זאת, זו אמירה קוהרנטית לשיטתם. אבל כאשר אומרים זאת מי שהזהירו מפני מיטוט שלטון חמאס, זו אמירה צבועה. שהרי אם לא מוטטנו את שלטון חמאס – בעצם היותו גורם שלטוני במדינת עזה, אין מנוס מסוג של מו"מ עקיף עמו, בניסיון להגיע להסדרה.

 

* אם כל כך חשוב לפלשתינאים להתהדר בכך שהוסר המצור, אולי כדאי באמת להטיל קודם מצור, שניתן יהיה להסיר אותו. נניח, למשך שבוע.

 

* זוכרים את פרשת אדם ורטה, שהסעירה את הציבוריות הישראלית, אי אז בשש לפני המלחמה? פרשה זו, שהכריחה אותנו לבחור בין ורטה ה"שמאלני" הרדיקלי וספיר סבאח ה"ימנית" הרדיקלית, כאילו אין מקום ל-90% הנורמליים שביניהם, היא דוגמה בולטת לשיח הקצוות שהשתלט בשנים האחרונות על הציבוריות הישראלית.

 

במלחמה, הרוב השפוי, הנורמלי, הציוני, הדמוקרטי, נטל את ההובלה של השיח הציבורי. הישראליות היפה הפציעה בשמי ישראל במלוא הדרה. והתברר, שמעבר למחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות הלגיטימיות, קיימת הסכמה לאומית רחבה על צדקת הציונות, על הבנת האיום על מדינת ישראל.

 

בסיטואציה הזאת השוליים הגבירו את הווליום והקצינו. מכאן כל ההשוואות הנואלות של חיילי צה"ל לנאצים, מאמרי ההסתה והשטנה של אורי משגב וגדעון לוי למדינת ישראל ולצה"ל, ומצד שני הביריונות האלימה של ה"ימין" הקיצוני, כמו כנופיית "הצל" וכו'.

 

איך הפגנת ה"שמאל" משתלבת בתוך התמונה הזאת? היה זה ניסיון נואש, ניסיון חירום, לצעוק – היי, אנחנו לא קונצנזוס. הרי קונצנזוס הוא בהכרח "דביק", כמאמר המנטרה השחוקה. ומכאן הדבקות בפרוטוקול, שבו כתוב שכל אימת שצה"ל נלחם (ולא חשוב שהפעם אדם ישר אינו יכול להביט במראה ולטעון שישראל לא הותקפה), "אנחנו" צריכים להפגין במוצ"ש בכיכר. אבל מה המסר? הרי חייב להיות כאן איזשהו "אנחנו" ו"הם". וכך, תופעת שולי שוליים קיצונית, חמורה ביותר באיכותה, אך זניחה לחלוטין בכמותה – האלימות הפוליטית, הוצגה כתמונת החברה הישראלית, כביכול, ונופחה לדמון המאיים על הדמוקרטיה הישראלית. מי הם האלימים? "הם". מיהם "הם"? מי שאינו "אנחנו". וכך, דווקא בימים שהתאפיינו בסולידריות לאומית, בערבות הדדית, בגילויים כל כך יפים – התבכיינו בכיכר על הסכנה לדמוקרטיה. ודוד גרוסמן קונן, ללא בושה, על "מרחבי הפחד".

 

* דוד גרוסמן הוא סופר גדול, אחד הסופרים הישראליים הטובים ביותר. קראתי כמעט את כל ספריו ואהבתי אותם מאוד. ילדיי גדלו על ספרי הילדים המקסימים שלו.

 

אבל כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה מדינית, לא לקריאה נכונה של המציאות ולא למוסריות. בכל אלה, אין לסופר כל יתרון על נהג מונית, רופא, מהנדס, סנדלר, מורה או שוטר. היתרון היחיד שלו הוא ברמת הניסוח ועוצמת הביטוי של עמדותיו.

 

ההיסטוריה מוכיחה שלא אחת דווקא הסופרים ואנשי הרוח לקו יותר מאחרים בקריאת המציאות ובשיפוט מוסרי. דוגמה בולטת לכך היא תמיכתם הבלתי מסויגת של רבים מהסופרים במערב בשלטונו הרצחני של סטלין.

 

לצערי, קיימת תופעה חזקה של עדריות בקרב הסופרים בישראל. אין כל סיבה הגיונית לכך שהתפלגות הדעות בתוכם תהיה שונה מהתפלגות הדעות בקרב כלל הציבור. כאשר בניגוד לכל היגיון סטטיסטי, בציבור מובחן - רוב גדול תומך בעמדות שנהנות מתמיכת מיעוט קטן בקרב כלל הציבור, הדבר מעיד על עדריות.

 

* דוד גרוסמן היה הנואם המרכזי בהפגנת ה"שמאל" במוצ"ש שעברה בכיכר רבין; הפגנה שספק אם משתתפיה הבינו לשם מה היא התקיימה, בעד מה ונגד מה הם הפגינו, חוץ מאשר בעד הנגד ונגד הבעד.

 

בדבריו הוא אמר דברים המעידים על בוחן מציאות ירוד, כושר שיפוט מוסרי לקוי, ואובדן אוריינטציה בסיסית ביכולת להבחין בין סיבה למסובב. ברמזו לסגר על רצועת עזה, אמר גרוסמן: "עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושבי עזה גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה".

 

זה כמו לומר על אדם המרצה עונש מאסר על עבירת רצח, שכל עוד נשלל ממנו החופש, איננו יכולים לבוא אליו בטענות על כך שהנו רוצח.

 

* מה כל כך מאכזב בנאומו של גרוסמן? הפער בין העושר הלשוני לדלות הרעיונית. בין מורכבות כתיבתו הספרותית, לבין הרדידות הפשטנית של נאומיו הפוליטיים. נאום חלול.

 

* בדבר אחד שאמר גרוסמן אני מסכים אתו – בביקורתו על ראש הממשלה שלא גינה את גילויי האלימות וההסתה של ביריוני ה"ימין" הקיצוני נגד ה"שמאל" והערבים.

 

מן הראוי היה לקיים הפגנה נגד אותם גילויים, אולם לא הפגנת "שמאל", אלא הפגנת הרוב הגדול, מ"ימין" ומ"שמאל", דתיים וחילונים, נגד השוליים הרדיקליים בחברה הישראלית. גם השוליים המכנים את טייסי צה"ל רוצחים ומסיתים אותם לערוק מן המלחמה ואלה המשווים את נתניהו להיטלר ומזכירים את הקשר להתנקש בחייו של היטלר כהשראה. הם אינם טובים יותר מכנופיית בריוני "הצל", הגם שהם משתינים ממקפצת "הארץ".

 

* במהלך המלחמה, ובפרט לאחר רצח הילד משועפט, התקיימו הפגנות סוערות ואף אלימות של ערבים ישראלים, ובהם תופעה איומה ונוראה של חיפוש יהודים כדי לבצע בהם לינץ'. אלו תופעות בלתי נסלחות שיש לדכא אותן.

 

אולם רק מיעוט קטן השתתף בהפגנות, כולל בהפגנות החוקיות והלגיטימיות נגד המלחמה. הרוב המוחלט של הערבים לא נטל בהן חלק.

 

על החברה הישראלית להחליט איך היא מתייחסת לתופעה. ניתן לכוון זרקור להפגנות האלימות ולהקצין את העימות עם ערביי ישראל. אפשר לכוון זרקור לעובדה שהרוב הגדול והדומם לא השתתף בהן, ולמנף עובדה זו לתהליכים שיקדמו את השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית.

 

צידוק להטלת אור על האלימות, הוא העובדה שהח"כים הערבים הם שעמדו מאחוריה, ומי בחר בהם אם לא הרוב הגדול של הציבור הערבי? צידוק להטלת אור על הרוב שלא הפגין, הוא העובדה שרבים מראשי הערים הערביים יצאו נגד ההפגנות ואף גינו את התנהגות הח"כים והרי גם זו מנהיגות שבחר הציבור.  

 

בעיניי, מה שצריך להנחות אותנו הוא טובתה של מדינת ישראל. האינטרס הלאומי שלנו הוא לקרב את הערבים למדינה. יש לחזק את הרוב שלא השתתף בהפגנות ולבודד את הקיצונים.

 

* חופש ההפגנה הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, אך זכות ההפגנה אינה בלתי מוגבלת. אין כל סיבה לאפשר הפגנה נגד חתונה, והרחקת המפגינים 200 מ' עלובים ממקום החתונה אינה רצינית. יש מקום להפגנות בעד או נגד השלטון, בעד או נגד תופעות חברתיות. אין מקום להפגנות נגד אנשים פרטיים, ובוודאי לא להפרעה ביריונית לחתונה של זוג צעיר.

 

* המחלוקת בנוגע לחתונתם של מורל ומחמוד, אינה על שאלת נישואי תערובת והתבוללות, אלא שאלת זכותם של אנשים פרטיים לממש את אהבתם.

 

* לא מעט ישראלים יהודים מתאהבים בתיירות/ים לא יהודים, במתנדבות/ים בקיבוצים, ישראלים המטיילים בחו"ל מתאהבים במקומיות/ים. לשיטתם של הלהבות למיניהן, גם חלק ניכר מהיהודים שעלו מחבר העמים אינם נחשבים יהודים, וכמובן שרבים מהם נישאים לישראלים יהודים. ההיטפלות דווקא לזוג הזה מעידה, שיותר משיש כאן מאבק נגד נישואי תערובת, זוהי גזענות לשמה נגד ערבים.

 

* במדינת ישראל, שהינה מדינת יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק, שהשפה בה עברית, שהחגים בה הם חגי ישראל, אין כל סכנה של התבוללות. מסע הסתה נגד צעירה יהודיה שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי, מתוך הפחדה נגד התבוללות היא טירוף לאומני לשמו.

 

* כל חיי אני פועל להעמקת הזהות היהודית בחברה הישראלית, בקירוב הישראלים ליהדותם, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אין דבר המרחיק את הישראלים מהיהדות יותר מאשר קנאות דתית מאיימת ומסתגרת. לכן, גופים קיצונים כלהב"ה למעשה דוחפים להתבוללות.

 

* בניגוד לישראל, בגולה קיימת תופעה רחבה של התבוללות. הדרך להתמודד עם התופעה, היא קרוב יהודי הגולה ליהדות, לציונות ולישראל. אין דבר המרחיק אותם מן היהדות, הציונות וישראל יותר מקנאות דתית פונדמנטליסטית. לכן, גופים כמו להב"ה הם סוכני התבוללות.

 

* ההפגנה נגד החתונה היא מפגן מבחיל של גסות רוח. המפגינים הם התגלמות הישראלי המכוער.

 

* התביישתי כאשר נשיא המדינה התנצל בפני נשיאת ברזיל, על התגובות הישראלית בעקבות מדיניותה האנטי ישראלית והפרו חמאסית האקטיבית של ברזיל במלחמה. לא יכול להיות יותר "מה יפית" מזה.

 

רובי ריבלין לא נבחר כדי להיות שמעון פרס 2, ואם ינסה להיות פרס 2 לא יהיה אלא צל חיוור של המקור. הוא נבחר כדי להיות רובי ריבלין.

 

יש לו מספיק משימות חברתיות שהן משימות קלסיות של נשיא והן ממש תפורות עליו. במלחמה ראינו את גילוייה היפים של החברה הישראלית, ולצדה ראינו גילויים מכוערים ואלימים. מי אם לא הנשיא ריבלין, מתאים וראוי להוביל מהלכים חברתיים שיעצימו את הישראליות היפה ויטפחו אותה גם בימי שגרה? מי אם לא ריבלין הוא האיש, שיוביל מהלך ציבורי להתמודדות עם הישראליות המכוערת, כדי לצמצם ולבודד אותה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל מהלך משמעותי של גישור והתקרבות של ערביי ישראל למדינה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל תהליך מגשר בין מגזרים בחברה ומחנות פוליטיים?

 

במקום זאת הוא מתעסק בהתנצלויות מבישות בפני מי שראוי היה שיתנצלו בפנינו?

 

* שעה שאבו מאזן הקים עם חמאס ממשלת אחדות, חמאס ניסה להפיל אותו בהפיכה. לאחר שישראל הצילה אותו מההפיכה, הוא מוביל מסע הסתה בינלאומי ומהלך משפטי נגדה. הפרטנר.

 

* ראש ממשלת בריטניה דיוויד קאמרון מצדיק את הפעולות נגד דאעש בכך, שאם לא נעצור את הטרור הוא יגיע לבירות אירופה. נו, אז מה? הרי הטרור הג'יהאדיסטי מגיע בפועל לבירת ישראל ולערי ישראל, ובריטניה ואירופה עסוקים בעיקר בהפרעה לישראל להגן על אזרחיה ולהיאבק בטרור. אז מה יקרה אם גם אירופה תטעם מן המעדן הזה?

 

* לא הבנתי. אז זה מזרח תיכון חדעאש, חדאעש, או חדאע"ש?

 

* שני תהליכים חברתיים משמעותיים ביותר קרו בצה"ל בעשורים שמאז שירותי בסדיר. האחד, הוא המקום המאוד רחב של הציבור הדתי לאומי בשדרת הפיקוד. השני, הוא השתלבותן הגדולה של בנות בתפקידים משמעותיים ובהם תפקידים קרביים, שהיו חסומים בפניהן לחלוטין.

 

אין אלו תהליכים שהזינו זה את זה. לא אחת, נוצרו חיכוכים ופערים בין שני התהליכים. אבל העובדה ששני התהליכים קרו במקביל, מוכיחה עד כמה הפרנויה הדוסופובית מפני ה"הדתה" בצה"ל, אינה מוצדקת.

 

* אחת הטענות נגד ה"הדתה" בצה"ל, היא בלבול במקור הסמכות. שקר. אין שום בעיה של מקור הסמכות. זאת חלק מהפרנויה המתוזמרת והמומצאת. מתוך ראיון עם מח"ט "גבעתי" עופר וינטר ב"7 ימים": - מי הסמכות הקובעת לחייל? הרב או המפקד? - "המפקד. אין שאלה בכלל". עד כאן הציטוט. אכן, אין שאלה בכלל. זאת המצאה זדונית, של מי שרוצים להדיר את הדתיים.

 

* עצם השתלבותם של דתיים לאומיים בתפקידי הפיקוד היא תרומה גדולה לצה"ל. מדובר בנוער איכותי, ערכי ובעל מוטיבציה גבוהה. ההשתלבות בצה"ל היא ביטוי להשתלבות המבורכת של הציונות הדתית בכל תחומי החיים במדינה.

 

אם יש בעיה של עמדה בלתי פרופורציונלית של הכיפות הסרוגות בפיקוד הצה"לי, היא נובעת מהירידה במוטיבציה בציבור החילוני ובפרט בהתיישבות העובדת, לשירות ארוך בקבע.

 

ככל שהמוטיבציה המאפיינת את הציבור הדתי תאפיין את כל המגזרים בחברה, כן ייטב.

 

* לכבוד שר הפנים מר גדעון סער אבן,

הברכה והשלום!

 

אני מתפלא עליך. איפה הראש היהודי?

יושב לו עם שלם, וסופר לאחור את השעות והדקות לקראת חצות. יירה או לא יירה?

 

גדעון, הרי אתה יכול, בהבה נתחכמה לו, לפתור את הבעיה בקלות.

 

הנה הצעתי. היא ממש פשוטה.

 

בשעה 23:30, ללא התרעה מוקדמת, תחליף את שעון הקיץ לשעון חורף. וכך, השעה תהיה 22:30. זה כבר ישבש לחמאס את התכניות. ואז, כעבור שעה, ב-23:30, תחזיר במפתיע את השעון לשעון קיץ והשעה תהיה חצות וחצי.

 

וככה, אין חצות. וכל התכניות של חמאס יעלו בתוהו.

 

טוב, הה?

 

מה היית עושה בלעדיי?

 

שלך,

 

אני.

 

* ביד הלשון

 

ועוד שלוש תוספות ללקסיקון "צוק איתן". הלקסיקון המלא נמצא בבלוג שלי http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

הוכו קשות – שאלת השאלות אודות חמאס ב"צוק איתן". ע"ע הרתעה.

 

חמש עשרה שניות – טווח ההתרעה ביישובי עוטף עזה. התושבים חוששים מפני חזרה לשגרת 15 השניות.

 

פצמ"ר (2) – שמו של הפאב הקיבוצי בכרם שלום. ראשי תיבות של פאב ציוני מול רפיח.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 20/8/2014 00:01   בקטגוריות דת ומדינה, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות, תקשורת  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שגרת 15 שניות


- איזו משפחה אתם?

- אנחנו לא משפחה. אנחנו אורחים.

- אסור לנו להכניס זרים. רק את משפחות היישוב.

- באנו מהגולן לביקור הזדהות. אנחנו מוזמנים של המזכירות.

- שניה. חנו כאן רגע בצד, אני אתקשר לרבש"ץ לבקש אישור.

 

לא, איני מתאר כאן ביקור במוצב של צה"ל. כך, בשיחה זו עם אחד משני החיילים בש.ג. היישוב, שניים מתוך 35 החיילים המוצבים ביישוב, נפתח ביקור ההזדהות שלנו עם כרם שלום. כרם שלום, יישוב אזרחי, מקום שאנשים בחרו ובוחרים לבנות בו את ביתם, ליצור את קהילתם, להקים את משפחתם, לגדל את ילדיהם. יישוב המוקף בשלושה כיווני חומה, נגד ירי שטוח מסלול. נגד ירי תלול מסלול, אין להם מענה של ממש. לא מבזבזים עליהם רקטות, "רק" פצמ"רים. ובכל כמה מטרים – מיגונית. 15 שניות והיית במיגונית.

 

"הנה, זה בית שחטף פגיעה ישירה... הקיר הזה מחורר מרסיסים של פצמ"ר 120 מ"מ... החלונות המנופצים האלה הם כבר עבודה של חיל האוויר שלנו..." שיגרת יישוב.

 

אבל... "בואו נעלה לגג". ועל גג חדר האוכל המשותף, שולחנות עץ ובר. בכל ליל שבת, אחרי הסעודה המשותפת, חברי הקיבוץ השיתופי כרם שלום עולים לגג, לראות סרט, לשיר, סתם לשבת. כן, בצל האיום הקשה, חיים חיי קהילה ותרבות תוססים ופורים. המאפרות עשויות מתחתיות תרמילים של פגזי טנקים שצה"ל יורה מפה. זאת התזכורת לכך שמה שכל כך נורמלי – כל כך לא נורמלי. אך הגג הקהילתי הזה, הוא בעבורי תמונת הניצחון שלנו.

 

"והנה, זה הפאב שלנו", מצביע עוזי, מזכיר הקיבוץ, על הכתובת, ש... עם כל הכבוד היא יותר יצירתית אפילו מ"פאב לאצ'ה": פצמ"ר – פאב ציוני מול רפיח.

 

בחצרות רבים מתנוסס דגל ישראל. הרי מי כמוהם מגשימים את ציונות 2014. וגם הפאב שלהם ציוני. והוא מול רפיח. והוא הניצחון על הפצמ"רים שלהם.

 

"אתם רואים את המגדל הזה?", מצביע אילן, מרכז המשק, על מגדל הממוקם 50 מ' מחוץ לחומת היישוב. "כאן נחטף גלעד שליט". והבריכה הקיבוצית שוקקת צהלת ילדים. שגרת חיים בכרם שלום.

 

****

 

ביום א' יצאה משלחת מאורטל לביקור תמיכה והזדהות עם כרם שלום. המשלחת כללה את רן, נבות, נטע, אופיר ב', בת אל (שחזרה, נרגשת, למחוזות ילדותה ולביתה עד העליה לגולן) ואותי.

 

נפגשנו עם הנהגת היישוב ולאחר מכן השתתפנו כצופים בישיבת סיכום המלחמה של המזכירות, בהשתתפות המלווה הקהילתית והעו"סית מטעם המועצה האזורית אשכול.

 

נדהמתי מהפתיחות הרבה של חברי כרם שלום, שניאותו להזמין אותנו לשיחה כל כך מורכבת, כל כך קשה, שבה עלו גם כל המתחים שנוצרו בקהילה – בין הנשארים ביישוב לאלה שיצאו ממנו, ביקורת על המנהיגות, שאלות בדבר שיתוף התושבים במידע.

 

מצד אחד, חשתי קצת מבוכה, תחושה של מציצנות. מצד שני, היה זה שיעור מאלף על קהילה בשעת חירום; לימוד בלתי רגיל לנו, כיישוב סְפָר ולי כחבר צח"י. למדנו אינספור לקחים, ואני מאמין שצח"י שלנו יתכנס להפנמת הלקחים ששמענו בביקורנו.

 

****

 

בערך חודשיים לפני המבצע, החל ה"טיפטוף" של הפצמ"רים שהלך והתגבר. "טיפטוף" – מין שם חיבה מכובס לפשע נגד האנושות, ירי מכוון לאזרחים.

 

שבועיים לפני תחילת המבצע, הבינו החברים שמשהו קורה. היישוב הוצף בחיילים מיחידות עילית. צלפים הוצבו על הגגות. ולאורך החומה חיילים קודחים כמעט בכל מטר. "מה קורה"? "שום דבר, שגרה..."

 

יום לפני המבצע הוחלט על פינוי התושבים, לקראת פעולה של פיצוץ מנהרת תופת שהתגלתה בסמוך ליישוב. אולם הדבר הודלף והפעולה נדחתה והתבצעה למחרת, היום הראשון של "צוק איתן". את הפיצוץ האדיר וענן האבק הגדול, הם לא ישכחו לעולם. 6 מחבלים, שהיו בפתח המנהרה, בדרכם לביצוע מסע הרג ביישוב, נהרגו בפיצוץ.

 

ולאורך המלחמה, בכל יום פצמ"ר או שניים נפלו בתוך היישוב.

 

קיבוץ כרם שלום מונה 27 משפחות. במלחמה, הקהילה התפצלה. שליש מן החברים נשארו ביישוב. שליש – יצאו יחד לראש הנקרה. שליש התפזרו אצל הורים, קרובי משפחה וחברים ברחבי הארץ. "לאלה שהתפזרו היה הכי קשה. לאלה שנשארו ביישוב, היה הכי פחות קשה". מפתיע? אני לא הופתעתי.

 

"העובדה שאנחנו קיבוץ שיתופי הקלה עלינו מאוד. לפחות בשעת חירום, ניתן בפירוש לקבוע שקל יותר לקיבוצים שיתופיים להתמודד מאשר לקיבוצים מופרטים. לא במקרה, אנחנו הקיבוץ הראשון שכל חבריו חזרו".

 

"מצב הביטחון עכשיו, אחרי המבצע, השתפר ללא היכר. עכשיו אנחנו הרבה יותר בטוחים. נכון?" "אני לא מסכימה. אולי מצב הביטחון השתפר, אבל תחושת הביטחון לא השתפרה כלל". דילמה פסיכולוגית: איזה מצב מאיים יותר? יש מנהרה ואנחנו לא יודעים עליה, או – כבר אין מנהרה אבל אנחנו יודעים עליה?

 

"אני חזרתי לגמרי לשגרה... אבל לבריכה אני לא הולכת עם הקטנה שלי. איך אוכל לצאת מהמים ולרוץ תוך 15 שניות למיגונית?"

 

"מבחינת הקיבוץ, המלחמה היא אירוע משנה מציאות".

 

"המלחמה נגמרה. חזרנו לשגרת 15 שניות".

 

****

 

הרהור שחלף במוחי, המציב את האירוע בפרספקטיבה היסטורית.

 

במלחמה אירחנו באורטל את נתיב העשרה. בהפוגה ביקרנו בכרם שלום.

 

כרם שלום עלה על הקרקע ב-1968 בידי חבורה של בני קיבוצים של השומר הצעיר. היה זה הקיבוץ ה"שמאלני" ביותר בארץ, שמקימיו היו אופוזיציה לוחמת נגד הנהגת השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, שהיו חלק מן המערך ומהשלטון. הם היו קבוצה רדיקלית, על סף האנרכיזם. קיבוץ בעל תודעה אידיאולוגית ופוליטית חזקה, שחלק ניכר מהווייתו הייתה פוליטית – הפגנות, מחאות. פה הפגנה סוערת בפתח החווה של אריק שרון, שם נסיעה להפגנה במרכז הארץ. ועיקר פעולתם – מאבק עיקש נגד ההתיישבות היהודית בפתחת רפיח, חבל ימית. הם הפגינו נגד ההתיישבות, חסמו את הצומת, נשכבו לפני גלגלי הבולדוזרים.

 

לזכותם ייאמר, שהם לא היו רק בעד הנגד ולא קבוצת מהפכנֵי סלון, אלא עשו מעשה חלוצי – הקמת קיבוץ סְפָר בנגב.

 

היישוב הזה התפורר וננטש לחלוטין ב-1995, שנה אחרי שערפאת נכנס לעזה בעקבות הסכם אוסלו. החל ב-2001, שנה אחרי שהחל ירי הפצמ"רים והקסאמים על עוטף עזה, החלו להגיע המתיישבים החדשים, שהקימו קיבוץ שיתופי, אבל בהוויה אחרת לגמרי.

 

נתיב העשרה הוא מושב שקם בחבל ימית, בפתחת רפיח. הוא נעקר ומתיישביו הקימו אותו מחדש בעוטף עזה.

 

גורל אחד שם את היישוב שנעקר ואת היישוב שלחם נגד הקמתו בטווח אותם פצמ"רים של אותו אויב, שאינו מבחין... בעבורו, כולם האויב הציוני, שאותו יש להרוג.

 

****

 

המשפחה האחרונה הגיעה לקליטה בקיבוץ ביולי 2014 – החודש של המלחמה. בשבת שעברה, בהפסקת האש הזמנית, התארחו בכרם שלום שתי משפחות לקליטה. זה ניצחונה של הציונות. כאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ.

 

****

 

תם ולא נשלם. ביקור ההזדהות רק פתח קשר בין אורטל וכרם שלום, שימשך גם בעתיד.

 

כשנפרדנו, איחלתי למארחים שני איחולים. האחד, שבעקבות המלחמה השגרה אליה יחזרו לא תהיה שגרת 15 שניות, אלא שגרה אמתית, נורמלית. והשני, הוא שבמהרה הם יזכו לאירוע קהילתי שבו הם ישברו את החומות סביב היישוב. "כמו שנפלה חומת ברלין", הוסיפה נטע. 

 

*מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 18/8/2014 10:15   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ