לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נולדה מחדש


"פתאום נולדה" – זאת הכותרת שבחרה אפרת בדיחי לספרה, שיצא לאחרונה לאור וכבר נחטפה המהדורה הראשונה שלו והשניה – בדרך; ספר שכותרת המשנה שלו מתמצתת את תוכנו: "על הקמת יישוב, על מאבק על הארץ, על אהבה ואמונה".

 

היישוב הוא קשת. "פתאום נולדה" הוא שם המיטיב לתאר את הקמתה של קשת, השונה כל כך מאופן ההקמה המקובל של יישובים, ובהם יישובי הגולן. רק לאחרונה כתבתי כאן על ועידת הקיבוץ המאוחד שהחליטה על הקמת אורטל. היה זה שנתיים לפני העליה לקרקע; בהחלטה של תנועה מיישבת, עם קיבוצים מלווים, עם תנועת נוער שהקימה גרעינים, ומאחורי אלה עמדו מוסדות מיישבים, ממשלת ישראל וכו'; שנתיים של הכשרת חבורות וגרעינים והקמת תשתית פיסית לקליטת המתיישבים.

 

סיפורו של כל יישוב מעניין אך הסיפור של קשת ייחודי ואחר. קשת, באמת ובתמים, פתאום נולדה. היא החלה כהפגנה שיזמו יישובי הגולן בעת המאבק נגד נסיגה מצפון הגולן בהסדר ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא קמה בעיצומה של מלחמת התשה עזה שליוותה מו"מ עיקש על תנאי ההסדר. המפגינים התמקמו בבונקר בקונייטרה. ההפגנה משכה צעירים ממקומות שונים, חילונים ודתיים תחילה, אך במהרה עוצב האופי הדתי. וכך, בלי כל הכנות, ללא תנועה, ללא גרעין, באופן ספונטני, האנשים התאהבו במקום וברעיון וההפגנה הייתה ליישוב פורח, שהיום הוא כבר בעשור החמישי לקיומו. "פשוט נגמר להם הזמן שהיו יכולים להקדיש להפגנה, שמבלי משים הפכה ליישוב; יישוב שנולד בלי היריון; בלי 'גרעין יעד' שהתגבש ויועד להקים את היישוב ולאכלס אותו, כמו שמקובל בהקמת יישובים 'נורמליים'; בלי משבצת קרקע שתוכננה להקים את היישוב עליה. פשוט נולד. בלי הרבה שאלות" [ההדגשות שלי א.ה.].

 

אפרת אינה מוותיקי היישוב. היא הגיע באיחור של ששה ימים... היא לקחה חופשה של עשרה ימים ממקום עבודתה כמדריכה במכון גולד בירושלים, נטלה שק"ש של אחת מחניכותיה ועלתה ערב שבת בטרמפים לגולן, השרוי בקרבות ההתשה, כאשר הפגזים התעופפו סביבה. עשרת הימים הללו נמשכים כבר 42 שנים. אך כפי שאפרת מתארת בספר, היא לא הייתה זקוקה לעשרת הימים כדי לקבל את ההחלטה. בעצם, היא לא ממש קיבלה החלטה. היא נסחפה לוודאות שכאן ביתה. הוודאות הזו הכתה בה ברגע שהגיעה לבונקר בקונייטרה. "השתהיתי על הפתח, מרגילה את עיניי להבדל בין אור היום לבין האפלולית; מסגלת את גופי לפער בין חום הקיץ שבחוץ – לקרירות של בטן האדמה בפנים. אבל אולי גם נותנת לעצמי רגע של שהות להבדיל בין שני העולמות: זה המוכר, שממנו אני באה, וזה החדש, הלא נודע, שאליו אני נכנסת. בחשיבה לאחור – נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי".

 

"פתאום נולדה" הכתירה אפרת את ספרה; את סיפורה של קשת, שנולדה פתאום. אך גם אפרת, בת העשרים, פתאום נולדה מחדש. "נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי; שאני הולכת לקראת לידתי השניה. במובן הזה היה קצת משעשע להיוולד פנימה, אל תוך הבונקר, כאילו חזרתי אל תוך הרחם; של אמא אדמה, אם לא של האמא הפרטית שלי".

 

אפרת מספרת את סיפורה בגוף ראשון, אך בענווה רבה. היא משתדלת לצמצם את מקומה בסיפור, ולהעניק מקום לחבריה ליישוב; למנהיגי היישוב אך גם לחברים מן השורה. מוטיב הלידה מחדש, חוזר שוב ושוב, לא רק בסיפורה של אפרת, אלא גם בסיפורי חבריה.

 

כך למשל בסיפור הזוג הראשון בקשת, ישי ורבקה. אפרת מתארת את חגיגת האירוסין, ומספרת על ישי: "כל החיים עד כה, סיפרה רינה, אם החתן, ישי לא מסוגל לסלוח לעצמו – או להוריו – שהוא נולד בתקופה היסטורית משעממת; אין כבר מה לעשות בה, רטן תמיד בטרוניה. החשמונאים כבר ניצחו את היוונים, והמחתרות כבר הרחיקו את הבריטים מהארץ. אנשי העליות הראשונות כבר יבשו את הביצות, עקרו סלעים וסללו כבישים. המדינה כבר הוקמה וההתיישבות התבססה. מה כבר נשאר לדור שלנו לעשות, היה הילד–נער-בחור מקטר תמיד באכזבה מתמשכת.

- והנה... פתאום מצא שנותרו לו ולכולכם הרבה דברים חשובים היסטוריים, לעשות. כשישי ירד אלינו פעם ראשונה מהבונקר הביתה לשבת – גילינו ילד חדש: 'עכשיו כבר היה שווה להיוולד', אמר בעיניים נוצצות.

כולנו צחקנו ורינה חשפה עוגת קרם ענקית, שהביאה אתה בזהירות כל הדרך ממרכז שפירא שבדרום, לכבוד הלידה השניה של ישי בנה, שרק נולד – ומיד התארס".

 

בין הקשתים יש חוזרים בתשובה לא מעטים, ואף כמה גֵּרִים – הגיור והחזרה בתשובה נתפסים אף הם, בעיני אפרת ובעיני האנשים עצמם, כלידה מחדש, המשתלבת עם הלידה מחדש שבהצטרפות לקשת.

 

מקום מרכזי בספר הקדישה אפרת לבית ספר שדה "קשת יהונתן", שהיא הייתה ממייסדיו וחברה בצוות הראשון שבו. גם "קשת יהונתן" נולד פתאום. "עד מהרה הקמנו את בית ספר שדה שלנו... הוא נולד אצלנו במחנה חושניה, במבנים סוריים נטושים, חסרי תואר והדר... מחושניה עבר בית ספר שדה שלנו למשכן שנבנה עבורו ביישוב הקבע בתל טליה, ועם השנים הלך וגדל, צמח והשתדרג. הוא קיבל את השם 'קשת יהונתן', וההקמה שלו – כמו גם השם שלו – היו חלק מסיפור הלידה המופלא של קשת עצמה: לידה בלי הריון".

 

****

 

ארבעים יום וארבעים לילה ישבו ראשוני קשת בבונקר בקונייטרה, ולאחר מכן – ארבעה חודשים במשתלה בצפון הגולן. משם עברו למרכז הגולן – מושב קשת הוא בכור יישובי מרכז הגולן, וישבו ארבע שנים במחנה חושניה, עד שעברו לנקודת הקבע של היישוב בתל טליה.

 

סיפור ההקמה ההרואי מלהיב, אך מבחנה של כל מהפכה הוא היום שאחרי המהפכה, יום קטנות אפור. האם ניתן לשמור על רוח המהפכה ולא להתברגן?

 

אפרת מספרת על אסיפת חברים שדנה בשאלה האם להקים גגות רעפים אדומים ביישוב הקבע, או לשמור על מראה המתאים יותר ליופיו הטבעי, הפראי, הבזלתי של הגולן. "הורס לגמרי, טענו בכאב כאלה שבאו כמוני מסביבה עירונית, וכל העבר ההתיישבותי שלהם היה ההווה שלהם בקשת. היינו קנאים לכל מה שהזכיר בעינינו את נוף הגולן, שבו נולדנו בשֵּׁנִית".

 

אפרת מכירה בכך שהמבחן האמתי הוא בבוקר שלמחרת המהפכה. "חס וחלילה, הוכיח אותנו חזי, 'זקן' חברי קשת. זה סתם מחשבה של ילדים. נראה לכם שהעיקר הוא להמציא את היישוב? הגבורה הגדולה היא להתמיד בו; לשמור על הקיים ולא להפסיק להתפתח.

בכל זאת פשטה בלבבות תחושה של חיים של שגרה. המבוגרים שבינינו דאגו תמיד להוסיף – 'שגרה ברוכה'. בימים שבאו בהמשך, לאורך ארבעים שנותיה של קשת, אפשר היה לצפות דרך קבע בתופעה משעשעת: בחגיגות יום קשת, שמוביל באופן מסורתי השבט של השישיסטים, תופסת ההופעה העוסקת בפרקי הבונקר, המשתלה וחושניה – את רוב זמן ההצגה, המצגת או הסרטונים. 'ו- - - ואחר כך באו עוד ארבעים שנה משעממות ..."

 

אולם רוחה הסוערת של אפרת לא התברגנה. אפרת נמצאת תמיד בתנועה, בתנועה מתמדת; היא תמיד היכן שצריך. כשהגולן במאבק – היא רתומה למאבק. כאשר בשיא המאבק מתקיימת שביתת רעב בגמלא, אפרת מצטרפת לשביתה. היא יורדת לימית להיאבק נגד הנסיגה, ויורדת לשנה בגוש קטיף להיאבק נגד ההתנתקות, ויורדת לאשקלון להתנדב ולסייע במבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". "עד הסוף הטוב" נקרא פרק הסיום, שאותו כותבת אפרת באשקלון, בעיצומו של "צוק איתן". היא לעולם אינה מאבדת את האופטימיות והאמונה.

 

"שגרה ברוכה" אינה ברכה שגרתית לאדם כאפרת. נייחל שלא יהיו עוד עקירות ולא מלחמות, אך חזקה על אפרת שתמצא תמיד את המאבקים שבהם היא נחוצה.

 

****

 

שיבצתי במאמר ציטוטים מן הספר, כיוון שהמלצתי החמה לקרוא אותו כמעט מתייתרת כשנחשפים לעברית היפה והמדויקת ולכתיבה הקולחת של אפרת. הספר מעניין, בראש ובראשונה כי הסיפור מעניין, אך לא פחות מכך כיוון שאפרת מיטיבה לספר את הסיפור, ובאיזו שפה יפה ועשירה.

 

לכאורה, זהו ספר לגיל הנעורים, אך כשקראתי אותו שמחתי למצוא עצמי כבן גיל הנעורים, כיוון שהספר דיבר אליי, וממש ממש לא חשתי שאני נדרש, כקורא, להתאים את עצמי לגיל כלשהו. אני בטוח שבני נעורים ימצאו בו עניין רב, אך הנעורים הללו יכולים בהחלט להימשך עד 120.

 

ברצוני להתעכב על שתי נקודות למחשבה שהספר עורר בי. האחת, היא צביונה הדתי של קשת. כולנו יודעים, שקשת שונה משאר היישובים הדתיים. חבריו מגדירים אותו יישוב תורני. בחלוקות הסוציולוגיות היום מקובל להגדירו כחרד"לי (חרדי לאומי). הוא מזוהה עם "ישיבות הקו".

 

מבחינה זו רב המרחק בין קשת לביני בתפיסת היהדות, ורבות המחלוקות שלי עם חבריו; כך בתקופה שניהלתי את מתנ"ס הגולן, וכך עד היום. הספר מוקדש לזכר חברתה של אפרת רונית לוינשטיין ז"ל, שבימים האחרונים בעלה, הרב יגאל לוינשטיין, היה בלב הסערה. דבריו הקשים נגד ההומואים ונגד הרפורמים מרתיחים את דמי, ואף כתבתי בגנותם מילים חריפות. אני יודע, שהקו של קשת הוא הקו שמייצג הרב לוינשטיין, ולא קל לי עם זה.

 

עם זאת, לאורך השנים דווקא בקשת תמיד חשתי בבית, ורכשתי חברים, יותר מביישובים אחרים. משהו ברוח של קשת מדבר אליי מאוד – הממלכתיות, האידיאליזם, הפשטות, הצניעות, הדבקות וכמובן - אהבת הארץ ואהבת הגולן. אין בכך כדי לצמצם את המחלוקת העמוקה, אך יש בכך כדי לא לתת בשום פנים ואופן למחלוקת להפוך לקרע.

 

כשקראתי את הספר, הייתה לי גם תחושת מסוימת של החמצה. מתארת אפרת את הימים הראשונים בקונייטרה: "גיליתי שמתאכסנים יחדיו גם בנים וגם בנות. האחרונות היו לבושות במכנסיים קצרים וגופיות... הרגשתי שמחה למחזה הלא רגיל הזה בארץ: אנשים מהשקפות עולם שונות, מאורח חיים שונה למדי, כאלה עם וכאלה בלי כיפות וסממנים אחרים של תורה ומצוות עליהם – שוהים באותו מקום, שמחים אלה באלה, מלוכדים סביב מטרה יקרה אחת". קשת יכלה להיות חלוצת היישובים המשולבים, שדתיים וחילונים חיים בהם יחד, בצוותא. חבל שזה לא קרה.

 

הנקודה השניה למחשבה, היא מיעוט התיעוד של מפעל חיינו בגולן.

 

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח ציין אלתרמן את האירוע בשירו "מסביב למדורה". וכך הוא כתב בין השאר:

"מה נשיר עליהם, מה נשיר,

הם עושים זאת יפה מאתנו.

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו.

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו".

 

כך לוחמי הפלמ"ח וכך חלוצי העליה השניה והשלישית – הייתה להם תודעה היסטורית מפותחת והם ידעו לטפח אותה ולהנחיל לסביבתם ולממשיכיהם את האתוס הגדול שלהם ואת גאוות היחידה.

 

משום מה, בגולן זה ממש לא קרה. מתיישבי הגולן לא סיפרו את סיפורם – לא הסיפור האישי, לא הסיפור היישובי, לא הסיפור הכלל גולני. אין מחקר אמתי על ראשית ההתיישבות בגולן, אין ספרי זיכרונות של החלוצים, וחבל.

 

אנו נמצאים בעיצומה של שנת היובל להתיישבות בגולן, והגיעה השעה לשנות את המגמה. אני מקווה מאוד שספרה של אפרת, "פתאום נולדה", הוא סנונית ראשונה המבשרת גל של תיעוד וכתיבה.

 

אפרת בדיחי, "פתאום נולדה", תשע"ו 2016. 302 עמ'.

גילוי נאות – אני מצוטט ומצולם בפרק על שביתת הרעב בגמלא.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 28/7/2016 00:46   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ירמיהו כ: כְּאֵשׁ בְּעַצְמֹתָי


קשים חייו של נביא, הנאלץ ללכת נגד הזרם, לומר את הדברים הבלתי פופולריים, הקשים; את נבואות התוכחה והזעם. בוודאי של מי שמבשר בשורת חורבן.

 

הנביא ירמיהו מנודה, מוכה – נפשית ופיזית. הוא מבטא מחשבות אובדניות בקללת יומו.

 

אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי, אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר: יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר, שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ. וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה וְלֹא נִחָם, וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר, וּתְרוּעָה - בְּעֵת צָהֳרָיִם. אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם, וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי, וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי, לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן, וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?

 

איזה יאוש!

 

אז למה הוא אומר את הדברים? למה אינו תולה את הנעליים, למה לא הולך לעשות לביתו, מדוע אינו פורש? למה הוא ממשיך?

 

הסברו של ירמיהו, הוא תמצית מהותה של השליחות הנבואית: וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי. זו שליחותו, כי אין הוא יכול אחרת. אחרת – לא יהיה הוא.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2016 22:29   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ירמיהו יט: וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם


מפרק לפרק, מנבואה לנבואה, התיאורים הפלסטיים של אימת החורבן, של גיא ההריגה, קשים ואכזריים יותר. ולא בכדי, בוחר הנביא כרקע לנבואת החורבן הזה, את גֵּיא בֶן הִנֹּם, את הגיהינום שבירושלים, המקום שבו יהודים ביצעו את החטא הנורא ביותר, מתוך אקסטזה דתית מטורפת – העבירו את בניהם באש; אותו פולחן ארור נגדו נלחמת התורה ונלחמים נביאי ישראל, המכונה "תועבות הגויים".

 

ולהבדיל, גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא גם הרקע לאחד משירי המחזור "בתים בתים ואהבה אחת" מתוך ספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח".

 

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת

בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים.

מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה.

(ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם.) ומדרגות האבן

היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב

והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות.

ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש",

אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם

ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים.

 

נקודת המוצא שלי לקריאת השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמאלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

 

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמתיים של אנשים אמתיים. הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאדם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמתיים, ועיקרם של החיים האמתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

 

הבית נמצא "בגיא בן הנום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו בפרק שלנו ובמקומות נוספים, יהיה לגיא ההריגה. הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא הגיהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהינום, ולבחור בחיים ובאהבה.

 

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת היא עיר פצועה, עיר קרועה, עיר מבותקת, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגיהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא איש". כל כך מתאים ל גֵּיא בֶן הִנֹּם. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

 

הוא הופך את אותה "ארץ לא איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

 

בשירו "תיירים", מתאר עמיחי מדריך תיירים המשתמש באדם ירושלמי העושה דרכו מן השוק לביתו וסלים בידיו, כנקודת ציון לזיהוי קשת מן התקופה הרומית שלצדה הוא יושב. עמיחי מייחל ליום שבו מדריך התיירים יציג את הקשת כנקודת ציון לזיהוי האדם הסוחב סלים. אילו מדריך התיירים הזה היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גֵּיא בֶן הִנֹּם, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

 

****

 

במסר ההומניסטי היפה של עמיחי בשיר הזה טמונה גם סכנה; סכנת הניהיליזם, סכנת הבוז לכל דבר קדוש, גדול מן החיים, לכל דבר שמחוץ לחיי היום יום של אדם, של איש ואשתו.

 

מה הטעם בירושלים, אם היא אך ורק ירושלים של מטה?

 

יש התפתחות בעלילה. השיר הזה הוא בתחילת הספר. בהמשכו חוזר עמיחי שוב ושוב לעסוק בירושלים. באחד השירים הוא כותב שהוא "רוצה לחיות בירושלים של אמצע"; האמצע בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הוא מזהיר מפני המכה בראש בניסיון לחיות כל הזמן בספירה של ירושלים של מעלה, אך גם מפני פציעת הרגליים בניסיון לחיות רק בירושלים של מטה.

 

האתגר למצוא את האיזון הנכון; אתגר שיש בו כאבים לא מעטים, הוא המסר הירושלמי של עמיחי.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2016 01:32   בקטגוריות אנשים, חינוך, יהדות, היסטוריה, משפחה, ספרות ואמנות, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ