לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 25.10.14


* כאשר במשך ארבעה חודשים וחצי ערביי ירושלים מתפרעים והמשטרה מגלה חוסר אונים ואינה מצליחה להשליט את הריבונות, פיגוע קטלני היה רק שאלה של זמן.

 

* חרפה! בבירתה של מדינת ישראל הריבונית, ילדים יהודים מפוחדים מצטופפים בחדר אחד בגן, כאשר על הגן צר אספסוף המיידה בהם אבנים וזיקוקים. מדינת ישראל קיימת במידה רבה כדי שתופעה כזאת לא תוכל להתקיים. זו תוצאה ישירה של אוזלת היד שמדינת ישראל מגלה כבר למעלה מארבעה חודשי פרעות בבירה. תוחזר ריבונות ישראל לבירת ישראל!

 

* מאמרו התורן של גדעון לוי הוא הצדקת רצח התינוקת בפיגוע הדריסה והאשמת ישראל, כמובן. הוא נדהם מן הסובלנות של ערביי ירושלים, שמפגעים כל כך מעט.

 

* יהודה בן מאיר פרסם ב"הארץ" מאמר תגובה מצוין לפשקוויל ההסתה האנטישמי הנורא של ב. מיכאל, באותו עיתון, שבו השווה את הפוגרום בקישינב לפעולות צה"ל ב"צוק איתן", וההשוואה היא כמובן לרעת צה"ל. "דרושה מידה רבה של מחשבה מעוותת, או סתם רשעות — ובמקרה זה כנראה שניהם גם יחד — כדי לערוך השוואה אווילית, מגוחכת ומופרכת כזאת", כתב בן מאיר.

 

הבעיה במאמרו של יהודה בן מאיר, היא שהוא מדקלם את הנראטיב הציוני כאילו יהודי קישינב לא ירו טילים על האוכלוסיה המולדובית ולא חפרו מנהרות תופת ליישובי הסביבה.

 

* הנחיתי מפגש מרתק עם בן דרור ימיני ב"בית איל" שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו החשוב והמצוין "תעשיית השקרים". בין מי שתקף אותו על כך שהוא מאמין בשלום, מטיף לשלום ותומך בפתרון שתי המדינות לשני עמים, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט, ביוזמת ז'נבה ואפילו בתכנית הערבית ושולל את ההתנחלויות, לבין מי שתקף אותו על כך שבמקום להתעסק במה שגורם לשנאה נגדנו – אקיבוש הקולוניאליסטי וההתנחלות הבלתי חוקית הוא משחית את זמנו על התמודדות עם התוצאה הישירה של אקיבוש, רובו המכריע של הקהל התרשם מאוד מאדם אמיץ וישר, שערך מחקר יסודי ביותר, טעון בעובדות מוצקות וממוסמכות, המפריך את טיעוני קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולא משאיר מהם אבן על אבן.

 

אלא שעם כל ההערכה לבן דרור ולפועלו (כבר עשר שנים הוא מקדיש את עיקר זמנו ופעלו להתמודדות עם קמפיין הדה-לגיטימציה והשקרים ואף עזב למענו את מטה לחמו העיקרי – מקצוע עריכת הדין), אי אפשר לכבות שריפה באמצעות כפית מים. יש צורך במאה בן דרור ימינים ובכך שמדינת ישראל תתייחס לקמפיין הדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי על המדינה, ותיערך בהתאם.

 

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך ומעט מן האמת דוחה הרבה מן השקר. אבל זה מעט מדי.

 

* גורמים שונים בפוליטיקה הישראלית פועלים במרץ להכחשת ההכחשה; לטיהור שמו של מכחיש השואה אבו מאזן. רק לאחרונה קראנו זאת גם כאן, ברשימה של רון וייס, פרקליטו של השטן. ב-"7 ימים" מופיעה כתבה חשובה מאין כמותה של רונן ברגמן, המבוססת על מחקר יסודי שערך המזרחן ד"ר אדי כהן, שקרא את הדוקטורט של אבו מאזן וספרים נוספים שכתב. הוא מוכיח שמדובר במכחיש שואה קלאסי.

 

המסר המרכזי של אבו מאזן הוא שמי שעמדה מאחורי השואה היא התנועה הציונית, בשיתוף פעולה עם הנאצים, כדי להביא להקמת המדינה היהודית. הוא גם טוען שהמספר "המנופח" של הנספים הוא מזימה ציונית לאותה מטרה. חטיפת אייכמן והוצאתו להורג, למשל, נבעה מכך שהוא עמד לחשוף את האמת על הציונים שעמדו מאחורי השואה וכו' וכו'. הדוקטורט שלו הוא התאוריה הזאת, אך הוא חזר עליה גם בספריו האחרים. על עטיפת הספר שבו פרסם את התאוריה, מופיע תצלום של חייל ישראלי חבוש קסדה ועליה מגן דוד ולצדו חייל נאצי ועל כובעו צלב קרס. הספר יצא מאז שנות ה-80 במספר מהדורות, האחרונה שבהן ב-2011.

 

* הכחשת השואה אינה "טעות" מחקרית. זוהי מזימה פוליטית, הרוקחת מאז השואה שקר פנטסטי, מתוך מניע אנטישמי. המניע הוא מניעת הקמתה של מדינה יהודית ולאחר מכן – השמדתה של המדינה היהודית. התאוריה יוצאת מנקודת מוצא (חסרת שחר) שמדינת ישראל קמה בגלל השואה. אם לא הייתה שואה – מאליה מתבטלת ההצדקה של הקמת המדינה. אחד הענפים המרכזיים בהכחשת השואה היא החיבור של הציונות עם הנאציזם, בשיתוף פעולה ביניהם להשמדת יהודים, כדי לזרז את הקמת המדינה, ולאחר מכן בטיהור אתני וג'נוסייד נגד הפלשתינאים, כפי שאבו מאזן טען בנאומו בעצרת האו"ם החודש.

 

* בהכנת ה"מחקר", הפעיל אבו מאזן את אש"ף וגורמים מזרח גרמניים ואחרים. כלומר, מדובר כאן בתעשיית שקרים אנטישמית ממדרגה ראשונה.

 

* בספר אחר שלו, "הציונות ראשית וסוף", הוא כתב משפט המסביר את הקשר בין הכחשת השואה למלחמתו לדה-לגיטימציה של ישראל: "הציונות החלה את דרכה כזרה והיא תסיים את דרכה כזרה. היא נראתה לנו כגזירת גורל. היהודים הם קורבנותיה וגם אנו קורבנותיה. אנו והיהודים נדאג להביא את קיצה של הציונות".

 

* זה הפרטנר שלנו. זאת מטרתו. זאת מטרת ההסתה שלו נגד ישראל. וזו מטרתו גם במו"מ שהוא מקיים עם ישראל.

 

* בכתבה ב"ידיעות אחרונות" הופיעה תמונה של ספינת המעפילים "מדינת היהודים". זו הספינה שבא העפיל אבא שלי לא"י. הספינה נתפסה בידי הבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין. לאחר חודשים אחדים, אחרי כ"ט בנובמבר, הילדים מתחת לגיל 18 שוחררו, וכיוון שהוא היה בן 18 פחות 15 יום, הוא עלה, היישר לקרבות מלחמת השחרור.

 

מדינת היהודים קמה והייתה לעובדה והיא הצלחה אדירה. ניצחון גדול של הציונות, התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול ולסבל הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. 6 מיליון יהודים חיים היום במדינת ישראל. למרות ספין מתבכייני המילקי המטיפים לירידה  לארץ המרצחים, הירידה מן הארץ קטנה יותר מכפי שהייתה אי פעם, והיא קטנה בהרבה ממימדי העליה מארצות הרווחה.  

 

מי שבאמת שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים, היה מנהיג הפלשתינאים – המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. המופתי, ממשיכו ערפאת וממשיכו אבו מאזן מסרבים להשלים עם קיומה של המדינה היהודית, וממשיכים להמית על עמם אסון אחרי אסון.

 

* "מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי" – אותו "שיר הסלפי" שעורר מחאת הורים מוצדקת ביותר נגד הפסטיגל, ראוי להיות ההמנון של קמפיין הירידה לברלין. נרקיסיזם אגואיסטי, ניהיליסטי, ציני. התרוקנות מערכים ואובדן דרך.

 

* המשורר משה טבנקין, כתב לפני כ-45 שנה שיר נפלא, תגובה נבואית לקמפיין הירידה לברלין. "בבגוד באדם דרכו - מארבע רוחות העולם רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ; מערה יער אטום, שחללו בלוי, שעיגולו חתום, שעפרו קלוי. שאין בו אבן על אבן. שאין בו ענף לקושש. שאין בו פחמי כיריים. אין בו לחם, אין אש, אין מים. שבו יש מלוא חופניים רק אפר".

 

* מחאת הצומי – הנרקיס שחולל את הקמפיין הדוחה לירידה לארץ המרצחים שהמילקי בה עולה כמה אגורות פחות מבמולדת, מיצה את הצומי וחוזר לארץ לקצור את הפירות. היכונו לראיונות, עמודי שער, כותרות בנוסח: "שובר שתיקה" וכו'. הכינו את השקיות.

 

* מבצע הפיגוע בקנדה הוא מוסלמי. מי שמופתע - שיקום.

 

* מתוך דיון בפייסבוק: "נתניהו חייב לעוף הביתה או לאלף אלפי עזאזל, מה שיבחר. נתניהו מתנהל כאנטישמי ממושמע ומובהק. היחיד הראוי היום להנהיג את המדינה הוא פייגלין... אין כאן מה לחשוב, יש עובדות המדברות בשטח. מי שנותן טיפול רפואי לטרוריסטים (כולל מסוריה), מי ששותק על רקטות מעזה, מי שמפקיר גופות חיילים בשטח, מי שלא מחסל לחלוטין את החמאס והרשות ה"פלסטינית" שהומצאה בכדי להשמיד את העם היהודי, מי שמפקיר את ביטחון העם היהודי בתוך מדינת ישראל (אלפי פיגועים בחודשים האחרונים), מי שמפקיר את הר הבית ונותן למוסלמים לשהות שם, מי שאינו מבטל את הסכמי אוסלו הארורים הוא אנטישמי. אני מדבר עובדות אם זה נעים לאוזן או לא... אני לעולם לא אתמוך באנטישמי כמו נתניהו שמפקיר את ביטחונם ודמם של העם היהודי בישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

 

ולמה אני מצטט את דברי ההסתה המתלהמים הללו? כיוון שזה לא סתם פרופיל בפייסבוק. זה הפרופיל האופייני של מתפקדי פייגלין, המנסים לבצע השתלטות עוינת על הליכוד. הרי ברור שהכותב, כמו רובם המוחלט של תומכי פייגלין, מעולם לא חלם להצביע לליכוד. אך הם התפקדו לליכוד, כדי להשתלט עליו.

 

בבחירות האחרונות, מפלגה שרצה עם מצע פייגליני ("עוצמה לישראל") לא עברה את אחוז החסימה. הרעיון של פייגלין הוא להשתלט על הליכוד, בהנחה שמטילי פתק מחל ימשיכו להצביע כהרגלם למותג ויעניקו לו את השלטון. אבל הוא טועה טעות חמורה. אם פייגלין יעמוד בראש הליכוד, יקום ליכוד אחר, והליכוד של פייגלין יעבור את אחוז החסימה כמו "עוצמה לישראל".

 

* מה רוצים יאיר לפיד וציפי לבני? שיחודש המו"מ עם הפלשתינאים? יחודש. אין על כך מחלוקת. שגם ייצא ממנו משהו? נו, באמת... מה יצא מהמשאים והמתנים שציפי לבני ניהלה, הן בממשלת אולמרט והן בממשלת נתניהו?

 

* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". זוהי מורשת רבין.

 

ב-1.11.14, ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבניה בגושי היישובים, והלוואי שיעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.

 

* מי שראה את החיבוק החם שבו קיבלו הוריה של תמר אריאל את איתן עידן, המטייל שקיבל את ההחלטה הקשה והאכזרית, אך מחויבת המציאות להשאירה מאחור, יידע אצילות מהי.

 

* אילו הרב חיים אמסלם היה נבחר לרב הראשי לירושלים, היתה בכך בשורה גדולה של הרבנות לחברה הישראלית. אמסלם מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הוא מייצג את דרכה של יהדות המזרח, בטרם הלכה שבי אחרי הליטאיות. כצפוי, הוא לא נבחר. מה שהיה הוא שיהיה.

 

* מהי היהדות? ספר התועבה "תורת המלך" מציג יהדות גזענית, קסנופובית, מסתגרת ופנאטית. ספי רכלבסקי, ב"חמורו של משיח" ובמאמריו מציג בדיוק אותה יהדות. ויש להם על מה להתבסס. אם זו היהדות שרוצים להציג, ניתן בתוך אוקיאנוס המקורות למצוא לכך תימוכין.

 

"היהדות שלא היכרנו", ספרה החדש של יוכי ברנדס, שבעיקרו הנו קובץ מאמריה ב"ישראל היום", מציג יהדות אחרת לגמרי. יהדות חופשית, פתוחה, נאורה, צודקת; תורת חיים. וכל דבריה מעוגנים היטב במקורות ישראל. יוכי היא פרשנית מקורית ונועזת, אך פרשנותה נעוצה במקורות עצמן. על כריכת הספר מופיע איור של יוכי, בדמותו של שרלוק הולמס, המתבוננת בזכוכית מגדלת בספר קודש יהודי. ואכן, פה ושם היא באמת ביצעה עבודה בלשית (או ארכיאולוגית) כדי להגיע למסקנותיה. אולם יש משהו מטעה באיור, כאילו כל פרשנותה חתרנית, שרק בזכוכית מגדלת של בלש ניתן להגיע אליה. במידה רבה, דווקא פרשנויות הפוכות, חלקן שהפכו מקובלות כאילו הן הן "היהדות", הרבה יותר חתרניות.

 

יוכי ברנדס אינה מציגה את היהדות באופן אפולוגטי, כנופת צופים. היא מבקרת, היא שוללת, התמונה שהיא מציגה אינה ורודה. אך היא מציעה אלטרנטיבה מתוך היהדות, ומתוך אהבת היהדות, והכרתה לעומקה.

 

כבת למשפחה חרדית שהפכה חילונית, היא אינה מפנה עורף למורשתה המשפחתית. היא מבקרת אותה, אך היא קשורה אליה בעבותות אהבה. היהדות החרדית בבית אביה, פתוחה הרבה יותר מהיהדות החרדית שאנו מכירים היום.

 

ספרה של יוכי ברנדס ציוני מאוד, כתוב בלהט ציוני שאינו מקובל במיליה הספרותי הישראלי. היא תוקפת בשצף קצף את הפוסט ציונות ואת השקר המציג סתירה, כביכול, בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה.

 

הספר מחולק לחמישה שערים, ובכל שער שורה של מאמרים העוסקים בנושא מסוים: תיקון עולם, דת ומדינה, מעמד האישה, ישראל והעמים, חגים וזמנים. הספר רהוט, קריא ומזמין ואני ממליץ עליו בחום.

 

* איתן הבר במאמר ב"7 ימים": "41 שנה הוא סוחב על גבו את הצלב של 'מלחמה שאף פעם לא די לה' כדברי המשוררת". המשוררת היא יהודה עמיחי.

 

* ביד הלשון

 

בן גוריון לא הבין מה כל כך הצחיק את הקהל בנאומו בעצרת בחירות. בסופו של דבר מנהל לשכתו יצחק נבון אזר עוז, בלע את רוקו והסביר לו בדחילו ורחימו מה שמע הקהל, כשהוא דיבר על מרוץ הזיון ותקף את בריה"מ על שהיא מזיינת את נאצר.

 

מסתבר שכבר בשנות ה-50, הזיון כיחסי מין גבר בנוק אאוט על הזיון כחימוש, בוודאי בקרב קהל צעיר.

 

היום אף מנהיג לא ינאם על מרוץ הזיון, לא ידבר על כלי זין ואפשר לומר שהשימוש במילה זיון לענייני תחמושת כמעט חלף מן השפה העברית. כמעט, אמרתי, כי אנו עוד נוהגים להשתמש בו בבניין פועל, לביטויים כמו שוד מזוין, בטון מזוין ועין בלתי מזוינת.

 

ואם הזכרנו את ב"ג, לא נעסוק בנושא בלי הקטע הבלתי נשכח אודות יריבו הגדול בגין, מתוך ספר המופת של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", ע' 480: "מר בגין לגם שתים שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע ראשו שלוש ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות: 'הנשיא אייזנהאור מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! גי מולה ואנטוני אידן מזיינים את נאצר!! כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות: 'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת - כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!' כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק. והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו, רצה למות בו במקום מבושה, אצל הצחוק המבועת, ההיסטרי, כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק, שטוף דמעות כבר, צחוק ניחר עם פרצי צוויחה צורמים, צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק".

נכתב על ידי הייטנר , 24/10/2014 22:57   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חברה, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, רצח רבין, שואה, תקשורת, תרבות, משפחה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא על המילקי לבדו


"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". פרשת השבוע, פרשת "לך לך" [המאמר יתפרסם ערב פרשת "לך לך" א.ה.], נפתחת בציווי הזה של אלוהים לאברם. האם הקריאה הייתה אות להשתקעות בארץ כנען כדי להקים בה עם לעולם, או שמא היה זה אות הפתיחה להקמתו של עם נודד, שאין מנוח לכף רגלו?

 

לא חלפו תשעה פסוקים, ולאחר השתקעותו בארץ וקבלת ההבטחה האלוהית לתת את הארץ הזאת לזרעו, אברם יורד מצרימה. הוא לא ירד כיוון שהמילקי בסופרמרקט ברעמסס זול במקצת מזה שבבית אל, אלא "כי כבד הרעב בארץ", כלומר בשל שיקול של הישרדות פיסית, במובן הבסיסי ביותר של המושג. ואף על פי כן, שמא ירידתו מצרימה, ולאחר מכן ירידת נכדו ישראל ששמנו נקרא עליו, תחילה לחרן ואח"כ למצרים, אינם אב טיפוס ליהודי הנודד? שמא טבועה בד.נ.א. שלנו קללתו של קין "נע ונד תהיה בארץ"? האם אלפי שנות נדודים יצקו בנו הפרעה של "טרמינל איי לאב יו", כבשירו של מאיר אריאל?

 

****

 

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בת"א לעומת ברלין, על פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במספר ערים, ובהן שתי הערים הללו. בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים והן בתחומים אחרים. בנושאים החשובים יותר בחיים, למיטב שיפוטי, היתרונות של ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.

 

אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן לחתור ולמה לשאוף.

 

ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש במילה הבלתי אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף. אפילו לא מילקי בשקל. לא על המילקי לבדו יחיה אדם. אדם מחפש משמעות לחייו, והיא קצת יותר עמוקה מטבלת המחירים בסופרמרקט.

 

****

 

הזֶמֶר העברי הוא סוכן התרבות והחינוך מספר אחד בתולדות הציונות, יותר מכל סוגה תרבותית אחרת. איך מתמודד הזמר העברי עם סוגיית ה"צומוד" שלנו במולדתנו? לא אציג כאן דוגמאות מן הימים ההרואיים של ראשית הציונות, ההתיישבות והקמת המדינה, ימי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", אלא מימי מדינת ישראל בהתבססותה.

 

אפתח בכלת פרס ישראל, המשוררת והפזמונאית הדגולה נעמי שמר, שהשנה ציינו עשור למותה.

 

בשירה "אין ויש", מתארת נעמי שמר בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לא"י, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא...".

 

איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים?

 

במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו". מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא.

 

ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר".

 

יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.

 

וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי". בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (שמואל ב', כ', א'). ניתן לראות כאן מסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת בטור זה), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.

 

שירה של נעמי שמר "העיר באפור", הוא שיר אהבה לפאריס. נעמי שמר שהייתה פרנקופילית של ממש, ואף תרגמה לעברית משיריהם של כמה מטובי השאנסון הצרפתי אהבה מאוד את פאריס, שהתה בה רבות וכתבה עליה את השיר.

 

נעמי שמר אהבה את א"י, אך לא היתה זאת אהבה עיוורת, המציגה את הארץ ככליל השלמות, כארץ היפה ביותר, הטובה ביותר, שאין טובות ויפות ממנה בעולם. להיפך, כמי ששום דבר אנושי לא היה זר לה, נעמי שמר כתבה גם על מקומות אחרים, וראתה בהם ואהבה בהם דווקא את מה שאין בא"י.

 

היא אוהבת את פאריס, העיר באפור, אך לא כתחליף לתל אביב, העיר הלבנה. "מקצף גל ועננה / בניתי עיר לי לבנה / כמותם קוצפה, כמותם שוטפה / כמותם יפה. / עם ערב רך חלון נפקח / ואת ילדה צופה בו כך / כמו מלכה המחכה לאלופה. // כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר. / הנה עירי גדולה בליל / והיא ארמון ענק אפל / וילדתי בו מולכת / עד מחר".

 

איזו אהבה גוברת? האהבה לעיר באפור או לעיר הלבנה? את התשובה נותנת נעמי שמר בשירה "העיר באפור". היא מבטיחה לבתה: "על ספסל אז נשבה ועם רדת האור / אם תגידי עייפתי מן העיר באפור / אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים / אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים".

 

הנה כי כן, גם שיר האהבה לפאריס "העיר באפור" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לת"א, "העיר הלבנה", שיר אהבה לארץ ישראל. העיר הלבנה שהיא בנתה לבתה, ממתינה לילדתה, על בתיה הלבנים, כאשר היא מבלה עם אמה בפאריס.

 

ואם עלול מישהו לחשוב שהגעגוע הוא רק לתל אביב, לישראליות החילונית הים תיכונית, מסירה נעמי שמר ספק באשר למהות הגעגוע, בפריטה על האסוציאציה מדברי האלוהים אל משה בעלותו אל הר סיני לקבל את התורה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט ד').

 

בעוד 5 חדשים נציין עשור לפטירתו של חתן פרס ישראל אהוד מנור. גם אהוד מנור התייחס לסוגית הדבקות בארץ. המסר שלו היה חד משמעי – איננו ישראלים על תנאי. את השירים הללו הוא כתב דווקא בעתות משבר.

 

אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת / רק מילה בעברית חודרת / אל עורקיי אל נשמתי / בגוף כואב / בלב רעב / כאן הוא ביתי. // לא אשתוק כי ארצי / שינתה את פניה / לא אוותר לה אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה.

 

אהוד מנור כתב את השיר בימי מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד למלחמה בכל מאודו ומחה נגדה. הוא חש שאדמתו בוערת, שארצו שינתה את פניה. הוא לא היה מוכן לשתוק לה, לא לוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אך עיקר המסר שלו היה לחלק מן המיליה החברתי והתרבותי שלו, שאמרו "נגמרה לנו המדינה", "אם אריק שרון יעלה לשלטון נרד מן הארץ" (מנטרה שכיחה באותם ימים), אלה שקראו לסרבנות, שעודדו את תסמונת הראש הקטן בצה"ל. מולם הציב אהוד מנור אמירה חד משמעית: כאן הוא ביתי. אין לנו ארץ אחרת.

 

עשור לפני כן, פקד את מדינת ישראל אחד ממשבריה הקשים ביותר, מלחמת יום הכיפורים. דורו של אהוד מנור הוא הדור שנלחם במלחמה הקשה הזו, בה נפלו למעלה מ-2,500 חיילים. החברה הישראלית חוותה טראומה קשה, שלוותה במשבר כלכלי קשה ובירידה המונית מהארץ (נגדה יצא ראש הממשלה יצחק רבין שכינה את היורדים בעת משבר "נפולת של נמושות"). האווירה בארץ הייתה אווירה של דכדוך.

 

באווירה הזאת הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא לא טייח את המצב, את הקושי, את המשבר. הוא לא כינה את ארץ ישראל "ארץ זבת חלב ודבש", אלא "ארץ של חלב, מרור ודבש". לצד החלב והדבש אנו נאלצים ללקק לא מעט מרור. את אדמת הארץ הוא מכנה "הנוראה והיפה הזאת". זו לא רק ארץ יפה. לעתים היא נוראה. אך מתוך התודעה המפוכחת הזאת, המסר של אהוד מנור הוא של ישראליות בלתי מותנית. נכון, יש תקופות של שכול ויתמות, "עם כל מילת פרידה למות לאט", אך אנו נאזור כוח "להיוולד כל בוקר מחדש... ולהביא אל העולם עוד בן ובת". באהבת הארץ יש לא מעט כאבים, אך המסר הוא "לכאוב אותך ושוב להתאהב".

 

מה הגורם למחויבות המוחלטת הזאת? אהוד מנור אינו מספק הסבר רציונלי. הוא אינו משווה את מחיר המילקי בסופרמרקט בבנימינה לעומת זה שבברלין. תודעת המולדת שלו נובעת מחלום הדורות שאנו נושאים. "ללכת שבי אחריך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב. לשאת חלום מבטן, מדורות, לשאול באביבייך נחמה, לחיות על פני ובתוכי האדמה, הנוראה והיפה הזאת".

 

כשכינס אהוד מנור את שיריו לספר, הוא פתח אותו בשיר "יליד הארץ" ועל שמו קרא את הספר. זה לא השיר היפה ביותר של אהוד מנור, אך זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

 

"יליד הארץ" הוא שיר תודה של אהוד מנור להוריו, על שעזבו את הגולה ועלו לארץ; ובזכותם הוא נולד, גדל וחי בארץ ישראל. 

 

במלחמת ההתשה נפל יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור. השיר הזה קשור למותו. בראיון לעופר גביש, לספרו "שיר לדרך", סיפר מנור: "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי ו...". תשובתו לאמו היא השיר הזה. 

 

אבא שר אני לך / על שיום אחד / קמת ותלך. / אמא זה השיר הוא לך / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון / ענף ירוק מלילה נעור / וילד שפקח עיניו לתכלת / שם בארץ אל / בצל כרמל / ליד הנחל.

 

השיר המבטא בצורה היפה ביותר את הדבקות בארץ בכל מקרה, בכל מחיר, ללא תנאי, הוא שירו של דן אלמגור "לפתח הר געש".

 

בשיר, משתומם אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

 

****

 

מאז יציאת מצרים, הנהיה אחרי עגל הזהב והערגה לסיר הבשר או לסיר המילקי במצרים נטועות באופי הלאומי שלנו, כמחלת נפש קולקטיבית שאנו מתקשים להיפטר ממנה.

 

בשנים הראשונות של המדינה הייתה ירידה גדולה לחו"ל. בשנות ה-60, שנות המיתון, כאשר התחושה הייתה שמדינת ישראל הקטנה היא מדינה במצור בגבולות עשנים ומדממים, הייתה ירידה גדולה מן הארץ והבדיחה השחורה הייתה ש"האחרון שירד יכבה את האור". אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל גדול של ירידה.

 

ועם כל המשברים וכל המהמורות, חיים היום 6 מיליון יהודים במדינת ישראל, כמחצית העם. מדינת ישראל, עם כל בעיותיה וכל המחלות הטעונות ריפוי ותיקון, היא סיפור חסר תקדים של הצלחה. הירידה היום מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה, והעליה לארץ מארצות הרווחה גדולה ממנה פי כמה וכמה. יוקר המחיה הגבוה הוא בעיה קשה שיש להיאבק בה, אך לא כישראלים על תנאי, ולא באיומי ירידה מן הארץ, דווקא לארץ המרצחים, ותוך שימוש פרובוקטיבי בביטוי הנואל "עליה לברלין".

 

כי כאן הוא ביתנו, זו ארצנו, זו המדינה שלנו.

 

ובסופו של דבר, זכינו לחיות בתקופה הטובה ביותר בתולדות העם היהודי; התקופה בה התגשמו דברי הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

 

* "שישי בגולן", "אשמורת שלישית"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 11:57   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, אמנות, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: הארץ הזאת


בארץ הזאת / עוזי חיטמן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.10.14

 

ביום שישי מלא עשור לפטירתו של הזמר, המוסיקאי והפזמונאי הפורה עוזי חיטמן. עוזי חיטמן נפטר מדום לב בגיל 52 בלבד, ביום שבו יצא לרדיו ביצועו לשירו "עכשיו התור לאהבה", שכתב במקור לאריק איינשטיין.

 

אני זוכר היטב את מהדורת החדשות בבוקר שבו דווח על מותו המפתיע. באותו בוקר היתה לי ישיבת צוות מתנ"ס הגולן, ופתחנו אותה בדברים על חיטמן והשמענו את השיר שאותו אשמיע היום. במוצאי שבת באותו השבוע, הופעתי עם הצמד "גיסים ונפלאות" בערב לזכרה של נעמי שמר, שנפטרה שלושה חודשים קודם לכן, במושב רמת מגשימים בגולן. לערב הזה הוספנו את "אדון עולם" בלחנו של עוזי חיטמן.

 

הזיכרון החזק שלי מעוזי חיטמן, הוא מהופעה בלתי נשכחת לשכבות הבוגרות בצופי רמת גן, בשנת 1979. הוא היה בסך הכל בן 27, אך כבר היה לו רפרטואר עשיר ומגוון מאוד, כולל להיטים רבים. הוא ניחן בעדינות והומור ששבו את לבנו. הוא היה רמת גני כמונו, בוגר תנועת הצופים (אם כי לא השבט שלנו, אלא שבט "הירקון") וחשנו אליו קרבה רבה.

 

עוזי חיטמן כתב למעלה מ-600 שירים. לרוב שיריו כתב הן את המילים והן את הלחן. הוא כתב לרבים מאוד מהזמרים. מה שאפיין אותו היה הגיוון הרב של סגנונות הכתיבה שלו – שירי ילדים, שירים מזרחיים, מוסיקה חסידית, שירי שלום ושירי מלחמה, שירי אהבת מולדת ושירי אהבה.

 

אחד ממפעליו החשובים ביותר היה שירי הילדים. הוא כתב שירים רבים, הוא שר גרסאות כיסוי מודרניות לקלאסיקה של שירי הילדים, הוא הוביל את תכניות הטלוויזיה המיתולוגיות "פרפר נחמד" ו"הופה היי" והוא הוציא את סדרת קלטות הוידאו "שירים קטנים", שעליהם גדלו דורות של ילדים ובהם הילדים שלי. כיוצר לילדים הוא לא התיילד, הקפיד על איכות השפה, המוסיקה והשירה והיטיב לבטא את הילדים. שיר הילדים המזוהה עמו ביותר הוא "רציתי שתדע". שיר ילדים מרגש במיוחד הוא "הילד הכי קטן בכיתה".

 

עוזי חיטמן כתב והלחין שירים רבים בסוגת הזמר המזרחי, הים תיכוני, ומעולם לא ראה סתירה כלשהי בין מוצאו האשכנזי לאהבתו את המוסיקה הזאת. הוא כתב לחיים משה, מרגול, שלומי שבת, ליאור נרקיס, אייל גולן ואחרים. שותפו העיקרי היה שימי תבורי לו כתב שירים רבים. בין להיטיו המזרחיים הגדולים "עוד סיפור אחד של אהבה", "מרלן", "לכל אחד יש" ו"לילה בלי כוכב" שהלחין למילותיו של יואל ריפל.

 

עוזי חיטמן החל את שירותו הצבאי בקורס טיס, כשנפל מן הקורס עבר לצנחנים ולאחר מכן ללהקת פיקוד מרכז. את שירו הראשון כתב ביום שחרורו מצה"ל – "מי ידע שכך יהיה". כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בפני חיילים, פגש את בועז שרעבי והעניק לו את השיר, לאחר ששינה חלק ממילותיו כדי לבטא את תחושותיו במלחמה.

 

כשנשאל מה השיר החשוב לו במכלול יצירתו, לא השיב כמקובל ש"כולם היו בניי". הוא אמר שאילו הציב את כל יצירתו על כף המאזנים ואת לחנו ל"אדון עולם" על הכף השניה, הכף השניה הייתה מכריעה וכן שאילו יצר רק את "אדון עולם", הוא כבר מילא את שליחותו בעולם.

 

אם כן, ראוי היה שאשמיע היום את "אדון עולם" ובאמת, בקבלת שבת באורטל שרנו השבוע לזכרו את הפיוט, אבל חשבתי שנכון יותר להשמיע שיר שהוא כתב גם את מילותיו. השיר הוא "הארץ הזאת". יחסית לשירתו המאוד מיינסטרימית ומפויסת ולמזגו הנוח, השיר הזה הוא ממש שיר מחאה וזעם. זהו שיר אפולוגטי שבו הוא יוצא נגד מי שמטילים ספק בפטריוטיות שלו. הוא אינו מוכן לקבל את המונופול שלהם על החוכמה, ומזכיר שהוא לא פחות פטריוט, לא פחות אוהב את הארץ מאלה שמטילים בו ספק. הוא מטייל בה, נלחם עליה, איבד חברים במלחמות ושר לה. והוא מציין, שהגן עליה גם כאשר לא הסכים עם המדיניות. הוא אינו ישראלי על תנאי.

 

גם אני נולדתי בארץ הזאת 
והלכתי לאורכה ולרוחבה 
גם אבי חלם על הארץ הזאת 
הרבה שנים לפני שהוא בא 
גם אני ניגנתי בארץ הזאת 
שירים שנבטו מאדמתה 
גם אני הגנתי על הארץ הזאת 
אם הסכמתי או לא הלכתי אתה 

אך יש כאלה שלוקחים 
מונופול על החכמה 
הם יודעים יותר טוב ממני 
הם יודעים יותר טוב ממך 
מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך 

גם אני למדתי בארץ הזאת 
אהבת מולדת אהבה תמה 
גם אני איבדתי על הארץ הזאת 
חברים שהיו לי נחמה 
גם אני ניגנתי בארץ הזאת 
שירים שנבטו מאדמתה 
גם אני הגנתי על הארץ הזאת 
אם הסכמתי או לא המשכתי אתה 

אך יש כאלה שלוקחים... 

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 20/10/2014 23:57   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, רדיו אורנים, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ