לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הושע י: נירוּ לָכֶם נִיר


הנביא מזכיר לעם ישראל, את מהות הברית בין אלוהים לבינם: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד, נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהוָה, עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם". השפיעו צדקה בעולם ואז תיהנו מפירות החסד שעשיתם. חרשו תלם וכשתעשו כך יגיע העת לדרוש ולחפש את ה', עד שיתגלה ויורה לכם צדק, מהי ההתנהגות הראויה; בדומה חקלאי המכין את השדה ולאחר שהשלים את מלאכתו, הוא מתפלל לגשם.

 

אולם ישראל לא מילאו את חלקם בעסקה. הם לא הלכו בדרך הראויה. נהפוך הוא. "חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע - עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם. אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ, כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ". במקום לזרוע צדקה חרשתם רשע. לכן, במקום לקצור חסד, קצרתם עוול. תוצר מעשיכם הוא שקר.

 

תוצאת הקלקול הזה היא חורבנה של ישראל וגלותה, ולאחר מכן גם יהודה חרבה, בית המקדש חרב והעם היהודי יצא לגלות ארוכה. אולם כשהמהפכה הציונית העלתה את החלוצים לארץ ישראל, ניתנה לנו ההזדמנות להגשים את כל התקוות, בארץ חמדת אבות.

 

בשירו של דושמן מ-1908 "פה בארץ חמדת אבות" הוא חוזר ל"נִירוּ לָכֶם נִיר", חורז אותו עם שיר ומקשר אותם עם הגיל – השמחה.

 

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת

תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,

פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,

חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,

פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,

פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.

 

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,

שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,

גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,

כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.

 

נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,

שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,

גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,

עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים.

 

העם היהודי שב לניר לו ניר. הוא זורע ברינה, בשיר ובגיל. מה הוא זורע? את כל התקוות שתתגשמנה בארץ חמדת אבות: חיים יהודיים ויצירה, חיי זוהר ודרור. השכינה שגלתה ע‏ִם ישראל תהיה שורה על הארץ הנבנית מחדש. השפה העברית – תקום לתחיה ותתחדש. או אז, השדה יניב פירות. בניין הארץ רק בראשיתו, אך החלוצים בוטחים בעתידם; רואים שהנצו ניצחנים ומאמינים שעוד יבואו זרעונים.

 

שירו של דושמן הוא גרסה עברית לשיר ביידיש. השיר ביידיש הוא מרש הגלות. המסר שלו הוא של ייאוש טוטלי. הציונות, השיבה לארץ חמדת אבות, היא התיקון, כי פה תתגשמנה כל התקוות.

 

תרגום חופשי של השיר היידי:

 

עִם מַקַּל הַנְּדוּדִים בַּיָּד,

לְלֹא בַּיִת וּלְלֹא אֶרֶץ,

לְלֹא גּוֹאֵל, לְלֹא חָבֵר

לְלֹא מָחָר, לְלֹא הַיּוֹם,

אֵין סוֹבְלָנוּת, רַק רְדִיפָה,

הֵיכָן שֶׁלָּנִים לֹא נִשְׁאָרִים (לַמָּחֳרָת)

תָּמִיד עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב.

תָּמִיד לֵךְ, לֵךְ, לֵךְ,

תָּמִיד נְדֹד, נְדֹד, נְדֹד

כָּל עוֹד יֵשׁ כּחַ.

 

גְּבוּרָתֵנוּ מֻטֶּלֶת בָּאָבָק,

תּוֹרָתֵנוּ הִיא גֵּזֶל,

שְׁמֵנוּ – סַכָּנָה,

הַיִּחוּס שֶׁלָּנוּ – רַק צַעַר,

גְּאוֹנוּתֵנוּ הִיא רַק חֵטְא,

הוֹגְנוּתֵנוּ לַעַג.

תָּמִיד רַע, רַע, רַע,

תָּמִיד עֶבֶד, עֶבֶד, עֶבֶד

תָּמִיד חַפֵּשׂ, חַפֵּשׂ, חַפֵּשׂ

בְּרָכָה בְּקִלְלַת הַשּׂוֹנֵא.

 

וְכָךְ – שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,

וְכָךְ דּוֹר אַחַר דּוֹר,

לְלֹא תִּקְוָה, לְלֹא מַטָּרָה,

עֲטוּפִים בְּאֵימָה וּבְפַחַד,

מִתְהַלְּכִים אָנוּ בִּפְרָאוּת (בְּבַרְבַּרִיּוּת),

בְּיִסּוּרִים רַק לִסְבֹּל.

תָּמִיד דְּרֹך, דְּרֹךְ, דְּרֹךְ,

תָּמִיד בַּקֵּשׁ, בַּקֵּשׁ, בַּקֵּשׁ,

תָּמִיד עֹנִי עֹנִי עֹנִי,

אֵין (מְעַט) אֹשֶׁר אֲפִלּוּ לִפְנֵי הַמָּוֶת.

 

זאת הגלות. אבל פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות.

 

 * 929

נכתב על ידי הייטנר , 1/12/2016 00:57   בקטגוריות התיישבות, היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הושע ט: אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ


בפרק ט ממשיך הנביא הושע להוכיח את ישראל על בגידתו בה' ומאיים עליו בפורענויות קשות. הפורענויות הן תוצאת אטימת אוזניהם לשמיעת האמת, השנאה והבוז שלהם לנביאי ה', מבשרי הבשורה הקשה.

 

פסקה שלמה בפרק מוקדשת למשטמה כלפי הנביאים, ואי אפשר שלא לחוש בה את המוטיב האוטוביוגרפי של הושע; את תחושות התסכול והבדידות, של נביא המאמין בדרכו ודבק בה, אך משלם מחיר של שנאה ובוז מצד העם. שיאה של הפסקה היא המילים הקשות שהיו למטבע לשון: "אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ".

 

על פי הגמרא "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". אך הושע פעל עוד בטרם החורבן ואף לפני חורבן ממלכת ישראל. מסתבר שכבר אז הוטח בנביאים שהם שוטים ואווילים.

 

הביטוי מבטא עד היום את התסכול של אנשי רוח ושל תלמידיהם ומעריציהם, על האופן שבו הם מתקבלים, עד היחס אליהם מן הציבור. מאורי צבי גרינברג ועד ישעיהו ליבוביץ', מיונתן רטוש ועד חנוך לוין, נשמעת התחושה הזאת. התחושה של איש הרוח האינדיבידואליסט, שמשמיע את קולו, אך קולו אינו נשמע.

 

ויש שאיש רוח הוא המתאר את עצמו כמשוגע, בכך שהוא שובר את מוסכמות החברה. "תגיד, אתה נורמאלי?", שואל את מאיר אריאל שכנו, במערכון הנפלא "הדשא של השכן". מאיר אריאל מסרב לקבל את המוסכמות החברתיות, אינו רוצה לחיות על פי הכללים הנוקשים של "הנמלה העניינית" בקיבוצו, ובוחר לקיים בכל מחיר רק כלל אחד: "הדשא של השכן ירוק יותר". הוא מקפיד שהדשא שלו יהיה ירוק פחות מהדשא של השכן, ולכן הוא מצהיב אותו. ועל שאלתו של השכן משיב מאיר: "תגיד, אתה חושב שאני לא נורמאלי להיות נורמאלי? אני לא נורמאלי!"

 

****


במסיבת יום הולדתו ה-85, עלה המשורר והמתרגם אהרון אמיר להשיב למברכיו, ואת דבריו ייחד לפסוק. כשהיה בן 8, כך סיפר, הלך עם אביו ברחוב, ולפתע פתאום פגשו השניים את ביאליק. האב והמשורר הלאומי עמדו ודיברו, ולקראת סוף השיחה החליט גם אמיר לתרום משהו משלו לשיחה. מאחר שכבר אז קרא בתנ"ך ופסוקי הספר חלחלו בנפשו, פנה אמיר אל ביאליק ושאל: "נכון שאתה משוגע?"

 

"ביאליק היה נבוך", סיפר אמיר לקהל, "ואני ניסיתי להסביר לו, 'כתוב בתנ"ך 'אוויל הנביא משוגע איש הרוח' - ואתה הרי איש רוח'. באותו רגע קיבלתי מאבי את הסטירה היחידה שקיבלתי ממנו בחיי. אבל בלי אנשי רוח ובלי בדלנים אין תקומה לחברה ולמדינה. שלא יחדלו הבדלנים מן הארץ, ושנוכל לחגוג עוד הרבה מפעלי בדלנות".

 

****

 

אהרון דוד גורדון לא היה עוד איש רוח. הוא היה נביא. הוא היה נביא אמת. הוא גם נראה כנביא. הוא היה נביא תוכחה ונביא נחמה ונביא גאולה. הוא היה נביא שתבע מעמו, אך בראש ובראשונה, נביא שתבע מעצמו. נביא של דוגמה אישית. נביא שעיקר נבואתו לא הייתה יצירתו הכתובה, אלא אורח חייו, המופת שהוא שימש.

 

על גורדון כנביא, כתב פרופ' אליעזר שבייד: "הופעתו של אהרון דוד גורדון בעלייה השנייה היתה נבואית. פשוטו כמשמעו המקראי הקלאסי: איש הרוח, שרוח אלוהים דוברת בו, בתודעת השליחות שרוח מפעמתה".

 

גורדון התייחס לפסוק מהושע על איש הרוח המשוגע, ודבריו מציגים את תפיסת הרוח שלו, כיצירה שבאה לידי ביטוי בהגשמת החיים עצמם: "כל עצמו של 'איש הרוח המשוגע' הוא, כפי שאנחנו רואים אותו בצורותיו השונות מזמן קדום עד היום – שהוא אינו יכול להשלים עם החיים הקיימים, אינו יכול להסיח דעת מהם לא בשירה או בזמרה, לא בתורה או בספרות, לא באמנות ולא בשפריר חביון של ה'אני' המלוטש והמגוהץ או המצוחצח והנאצל, או פשוט המצומצם, של עצמו, ואפילו לא בדת. חיים הוא מבקש ולא הסחת דעת מהחיים, חיים אנושיים או אנושיים קוסמיים, חיים בצלם אלוהים, חיים לאין סוף. לפיכך, בצורתו הקדומה, בהיותו עוד תמים, מלא חיים, בן הטבע, הוא תובע בכל תוקף, תובע בשם אלוהים, ודבריו מלאים עוז, עומק החיים, וחוצבים להבות אש. הוא מעמיד את הכל על רצון האדם: אם האדם ירצה יהיה הוא טוב וחייו טובים.

 

כך היה הדבר נוהג, כל זמן שבני ישראל חיו על אדמתם, היו אנשים חיים, שלמים עם אלוהים ואדם, עם החיים והעולם. אחרת היא מעת שנקרענו מעל אדמתנו, מעת שהננו תלושים וכמושים, נבובי חיים וקטני רוח. בייחוד נשתנה הדבר בדורות האחרונים, מעת שאותו המקום המצומצם של חיים עצמאיים, שעוד נשתמר בין החומות, הולך ונחרב, ואנחנו בכלל, עם כל האדם, הוספנו חכמה ודעת על חשבון הרוח והחיים.

 

עתה אין עוד 'איש הרוח המשוגע' עז ברוחו, תקיף בדעתו, מלא כוח חיים ואש של מעלה, כאבותיו הקדמונים. הוא מלא התמרמרות ומכאובים על כל מראה עיניו, על כל מהלך חייו, מלא ספקות אם ישנה תקנה לאותו עולם התוהו המשונה שקוראים לו חיים אנושיים, לאותה הברייה המשונה שקוראים לה אדם. העיקר, אם יש או יהיה בבני אדם רצון לתקן.

 

אבל באחת הוא דומה לאבותיו הקדמונים – שהוא אינו יכול להשלים עם הקיים, אינו יכול להסיח דעת מהחיים, ואין לו מפלט מהחיים, לא בשירה וזמרה, לא בספרות ואמנות ולא בשפריר חביון של ה'אני' המצומצם של עצמו. מה לי אסתטיקה, שירה, מה לי בלטריסטיקה, ספרות אמנות, מה לי יפי הרוח או אצילות הרוח, עליית נשמה של עצמו – חיים! חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם! החיים צריכים לאמור שירה, האדם צריך להיות יצירה חיונית, מהחיים אסור להסיח דעת אף לרגע. ומה הן ספרות; הספרות היפה  והאמנות וכו', אם לא אמצעים להסיח דעת מהחיים ולברוח מהחיים לעולם של יופי, של מחשבה, שירה ויצירה? אסור לברוח, אסור להתעלם! או חיים או מוות, מוות ממש! דבר שלישי אין".

 

א. ד. גורדון, רשימות אחרונות.

 

****

 

כשהנביא מדבר על "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ", הוא מתאר את יחס הציבור הרחב לאיש הרוח. זו גם משמעות השימוש המקובל בביטוי בימינו.

 

אולם אני רוצה להאיר על בדידותו של איש הרוח מכיוון שונה.

 

האם אמן השייך למיליֶה של אנשי רוח, המנותקים מן החברה, חיים בתוך בועה, מדברים בשפת קודים שלהם, רואים עצמם נעלים על הציבור, לא אחת מתנשאים עליו, ומתבכיינים על כך ש "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ", הם באמת אנשי אמת הסובלים מן השנאה והבדידות?

 

שמא דווקא חיקו החם והמתבשל במיץ של עצמו, ומדשדש בחנופה העצמית, הופך דווקא את ניכור ההמון למעין מחמאה שאותו איש רוח דווקא מתהדר בה? הרי תחושת השייכות שלו אינה אל הציבור הרחב, כי אם קודם כל אל המיליה שלו.

 

ועד כמה חיקו החם של המיליה מביא להתקרנפות חבריו, המתאימים עצמם לבון טון של קבוצת ההתייחסות שלהם? כאשר אני רואה את מרבית האמנים מצדדים באותן עמדות פוליטיות, ואלו עמדות המייצגות רק מיעוט קטן מקרב הציבור, אני תוהה ביני לביני עד כמה זה אמין ואמתי. שמא כללי הסטטיסטיקה פסחו על אותם אמנים? איך זה קורה שמגוון הדעות הקיים בציבור מצטמצם בקרבם לקול אחיד.

 

לתחושתי, יש כאן תופעה חזקה של התקרנפות; של עדריות. כי לעדר של המיליה יש נשק קטלני – הלעג. מי רוצה להיות נלעג בקרב המיליה שלו? מי רוצה לחוש שהוא איש מוזר, בקבוצת ההתייחסות שלו? אז כשהעדר בוכה הוא לא יבכה, גם אם זה בכי מעושה? וכשהעדר צוחק הוא לא יצחק, גם אם אותו זה לא כל כך מצחיק?

 

איש רוח אמתי הוא מי שמוכן להיות האוויל והמשוגע – בקרב המיליה שלו. לא ה"אמיץ" שיתחב את הדגל לתחת ויהיה גיבור העדר. לא מי שיעלה על הבמה וישתלח בשרה (במילרע או במילעיל) ויזכה לתרועות של החבר'ה. איש הרוח האמתי הוא מי שיעז להשמיע את הדעה ההפוכה לעדר, שילך נגד הרוח.

 

****

 

באמצע שנות השבעים כתבה נעמי שמר את השיר "איש מוזר":

 

בדרך לכאן

פגשתי איש מאוד מוזר

שהלך כמו סהרורי,

מלמל לעצמו בשקט ואמר:

על משכבי בלילות אני שומע

קול פעמון גדול מצלצל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר

וכמו מתפלל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והד עונה לי מן הגאיות

והזריחה בהרים היא יפה להלל

וארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

וכך בקול ענות,

וכך בקול ילל

וכך יומם וליל –

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

והיא שייכת לו –

לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש

או חיל מצב

היא שייכת לו כדי לבנות בה

את בית חלומותיו.

וכך בהקיץ ובחלום

ומדור לדור

ומתוך הרגל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

איש מוזר, אמרתי. תתבייש,

סיסמא כל כך ישנה.

הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו

ובעיקר – מחוץ לאופנה.

אבל האיש המוזר לא ענה לי,

הוא לא ענה...

 

ואז ראיתי מסביב

את העשרות ואת המאות ואת האלפים

אנשים כל כך מוזרים

אנשים כל כך יפים

וקולם במקהלה גדולה

כרעם הרחוק מתגלגל:

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

ואז – מיושנת ללא תקנה

וסנטימנטלית ללא רחם

אמרתי:

אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם!

 

לשירה של נעמי שמר "איש מוזר" שני רבדים: האחד, הוא הגדרה עצמית מחדש, כשייכת לשבט של "גוש אמונים". היא מתאהבת באנשים המוזרים האלה ומצטרפת אליהם.

 

אולם הרובד השני עמוק יותר. היא מצטרפת אליהם, בשל תחושת הדחיה שהיא קיבלה מצד מי שראו בה את האיש המוזר. מבחינתה, היא בסך הכל המשיכה לדקלם את "שירו של אבא" ופתאום, היא מוצאת את עצמה מחוץ לתחום, מעבר לקו ועיקר – מחוץ לאופנה. היא מבטאת כאן תחושה קשה של תסכול ובגידה.  

 

גם אם נעמי שמר מצאה עצמה בחיקה של קבוצה חדשה, התחושה של "מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" של "איש מוזר" הייתה לה קשה מאוד. היא לא הייתה מוכנה להתקרנף, להתאים את עצמה לצו האופנה כדי להישאר בתחום ובתוך הקו, אך היא לא רצתה ולא יכלה להתנתק מן השבט שלה, והקריעה הייתה קשה.

 

ב-1984 התפטר הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מפא"יניק מבטן ומלידה ובנו של חוקר הספרות הדגול דב סדן שהיה ח"כ מטעם מפא"י, מתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר, והודיע על הצטרפותו לתנועת "התחיה", שדגלה בארץ ישראל השלמה.

 

באותו שבוע פרסמה נעמי שמר שיר שכותרתו "עצה לעזרא סדן". שיר שאי אפשר שלא לחוש בו את הכאב הגדול של מי שהפכה להיות האיש המוזר, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ:

 

עזרא סדן יצא מהארון

הוא לא ראשון, רבותי, והוא לא אחרון.

עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה

לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה

במלחמה הזאת

להכין אותך לבאות.

 

אז ככה:

בן לילה אתה תהפוך

מחכם כספים ואיש תרבותי

לשוטה הכפר,

שטועה באופן מהותי,

שחוטא ומחטיא את הרבים

מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.

 

אם אתה משורר

אתה הופך בן לילה לחרזן.

ואם סופר היית

מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן.

כל אלה שקשרו לך כתרים

ושרו לך שירי תהילה בציבור;

כל אלה שמגִנים בגופם

על חירות המחשבה וחופש הדיבור -

כל אלה יעמידו אותך עכשיו

אל עמוד הקלון.

 

יצביעו על משוגותיך

יחרימו אותך במסיבות סלון.

בטורים של יום שישי

תהיה לבז ולמשיסה.

יאכלו אותך בלי מלח

יתלו אותך עם הכביסה

יוכיחו  שנעשית

חסר נפש, חסר טעם וחסר כישרון.

וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון.

 

על כן, עזרא סדן,

בשביל מה זה שווה?

תרשום לפניך,

שתמיכתנו נתונה לך בזה.

ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך

דע לך שתצטרך אותה, עזרא,

ועוד איך.

 

כאב ומרירות של מי שברגע שיצאה מן הארון, חשה מתוך קבוצת אנשי הרוח, את משב הרוח של " מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" – "מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן"; הרוח של "אֱוִיל הַנָּבִיא" – "מאיש תרבותי לשוטה הכפר".

 

ובשירה "על ראש שמחתי", היא מתארת את מסכת הייסורים של מי שמסרב להתאים עצמו לדרישות משטרת המחשבות (בהתכתבות עם שיר השירים):

 

יצאה שמחתי

לחולל בחוצות,

ברגל יחפה

בתוך הצהרים.

 

תפסוה השומרים

הסובבים בעיר,

מה את רוקדת ככה,

ועל מה יצהל קולך?

מוטב שתשירי שירי מחאה,

זה מה שהולך עכשיו,

זה מה שהולך.

 

אמרה שמחתי

אני אשיר וארקוד,

עם זר פרחי שדה

וקוץ אחד או שניים.

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי,

ברגל יחפה

בתוך הצהרים.

 

אמרה שמחתי

אני אשיר וארקוד

עד צאת נשמתי,

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי

והיא כוחי האמתי.

 

"עד צאת נשמתי" – כמו הרוג המלכות רבי עקיבא, שמת על קידוש השם כשקריאת שמע על פיו, והוא אומר את ה"אחד" בצאת נשמתו.

 

וכאשר הוציאה נעמי שמר, לפני מותה, את אסופת שיריה "סימני דרך", השיר הפותח היה "על ראש שמחתי". היא פרסמה אותו, רק אותו, בכתב ידה. היה בכך סימן דרך לקורא: השיר הזה הוא המפתח להבנתי, להבנת שירתי.  

 

 * 929

נכתב על ידי הייטנר , 30/11/2016 00:29   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, יהדות, חינוך, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: אדם לאדם


אדם לאדם / מירי אלוני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 29.11.16

 

בכנס אילת לעיתונות שנערך לפני שבועיים, הוענק לרשת ג' פרס על פרוייקט מצטיין, בעבור המיזם "לשיר אִתה".

 

במלאת עשור לפטירתה של שושנה דמארי, כלת פרס ישראל לזמר עברי ומי שזכתה כבר בגיל צעיר לתואר "מלכת הזמר העברי", יזמה רשת ג', בשיתוף עם ynet אוסף הצדעה של אמני ישראל לזכרה ולמורשתה המוסיקלית.

 

טובי האמנים הקליטו גרסאות כיסוי לשיריה. יש בהם שהקפידו לדבוק בעיבוד המקורי, יש שהתרחקו מרחק רב מן המקור ואף שילבו משירה עם מוסיקת ראפ, והרוב בחרו להימצא במקומות שונים על קו הרצף הזה.

 

בסך הכל כולל המיזם מספר מרשים של 37 שירים. לא את כל השירים כבר שמעתי, אולם שמעתי את רובם, והתוצאה בהחלט מרשימה ומכובדת. בין הזמרים כמה מן הוותיקים ביותר, לצד זמרים חדשים ופחות מוכרים, ואפילו אחדים שאני מודה בבושה שעד היום לא סיפרו לי שהם בכלל נולדו.

 

אזכיר אחדים מן השירים והמבצעים:

 

שיר הדגל של שושנה דמארי, המזוהה עמה יותר מכל, לאורך עשרות שנים, הוא "כלניות". שיר זה זכה לשני ביצועים; האחד של יצחק קלפטר ומאיר בן מיכאל, והשני - של "העבריים".

 

מיקי גבריאלוב שר את "לילה לילה". דורי בן זאב התפרע בגרסה מגניבה של "אני מצפת" (שהיא הרבה יותר דורי בן זאב משושנה דמארי). ג'וֹזי כץ שרה את "עלה נישא ברוח". דניאל סלמון ודינה עדני שרו את הדואט של בועז שרעבי ושושנה דמארי – שיר הנושא של המיזם, "לשיר אִתה". רבקה זוהר ולירון לב שרו את "רכב אש". נתן דטנר – את "הקרב האחרון". דפנה ארמוני את "צריך לצלצל פעמיים". עינת שרוף – "לאור הזיכרונות". אלי גורנשטיין – "האמיני יום יבוא".

 

מכל השירים ששמעתי, אהבתי במיוחד שיר ששמר על רוח המקור, מפי זמרת גדולה, דיווה בפני עצמה. השיר הוא "אדם לאדם" והזמרת היא מירי אלוני. העיבוד הוא של דוד זבה.  

 

בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשלב, 1972, הופיעה שושנה דמארי עם השיר הזה, וזכתה במקום הרביעי. את השיר כתבה תלמה אליגון רוז והלחין יעקב הולנדר. זהו שיר של תקווה לשלום, ברוח אחרית הימים. כעבור שנה וחצי פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה הגיעה שושנה דמארי לאולפן התכנית "מפגש אמנים" ששודרה מידי ערב בכל ימי המלחמה, בערוץ היחיד של הטלוויזיה. שושנה דמארי שרה במפגש את "אדם לאדם", שקיבל משמעות אקטואלית מאוד, וריגשה מאוד את הצופים באולפן ובבית.

 

השיר משוחח עם מקורות ישראל השונים. הוא נפתח ברמז לסיפור על חוני המעגל שפגש בזקן שנטע עץ חרוב, וכששאלו למה הוא נוטע עץ שיטען פירותיו עוד שנים רבות, הוא השיב, שכשם שהוא נהנה מהנטיעות שנטעו אבותיו, כך הוא נוטע עצים שבניו ייהנו מהם. הסיפור הזה, העוסק באחריות רב דורית, באכפתיות של אדם לעתיד, במורשת העוברת מאב לבן, הוא סיפור משמעותי מאוד בתרבות היהודית. בראשית השיר כותבת המשוררת על חרוב צנוע שסבהּ נטע בהסתר. בעוד שנים הוא ייתן פרי. אולם מתן הפרי אינו מובן מאליו; הוא מותנה בכך שירפדוהו אהבה.

 

איזו אהבה? "יאהב אדם לאדם". כלומר לא רק אהבה אישית של פלוני לאהובתו או לילדיו, כי אם אהבת האדם באשר הוא אדם. עם רמז ל"אדם לאדם זאב". לא, אומרת אליגון, "יאהב אדם לאדם". איך תבוא האהבה הזו לידי ביטוי? בהגשמת חזון אחרית הימים: "וכיתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". ואז, ובזכות זה – יבוא עוד יום ובנו מפריו יטעם.

 

הבית השני מתאר את התוצאה של התגשמות החזון – אותו חרוב שלח צמרת, כולה תפארת, ואין כמותו לאהבה. ופרותיו מתקו מצוף, ועם הקיץ - נשקו שמים לענפיו באהבה.

 

אולם המשוררת אינה מתארת רק את האוטופיה של השלום, אלא גם את מציאות המלחמה. הארץ ידעה גם חרב, הייתה לטרף. במצב הזה, העץ גלמוד עלי גבעות, ורק עז נוגחת בו ורוח חורף מבכה.

 

אולם לאחר הבית המדכא הזה, שוב אופטימיות – כפי שסבה נטע לה, היא תיטע לדורות הבאים עצים זקופי צמרת לתפארת ולגאווה. והעצים הללו יבטאו את התגשמות חזון אחרית הימים, של "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה": שחוק ילדים אז ישמע / כיום אביב הוא / הרים יטיפו / פירות ומתק אהבה.

 

הביצוע המקורי של שושנה דמארי נפלא, וכך גם הביצוע המחודש של מירי אלוני.

 

סבי נטע לו בהסתר

חרוב צנוע

שעם הרוח

הרכין ראשו בענווה.

בעוד שנים, אולי יותר

ייתן הוא פרי

אם ישמר הוא

אם ירפדוהו אהבה.

 

יאהב אדם לאדם

וכתתו חרבותם

לא ילמדו מלחמה

לא ילמדו עוד מלחמה

יבוא עוד יום

ובנו מפריו

יטעם.

 

עברו שנים, אותו חרוב

שלח צמרת

כולה תפארת

ואין כמותו לגאווה.

ופירותיו מתקו מצוף

ועם הקיץ

נשקו שמים

לענפיו באהבה.

 

יאהב אדם לאדם...

 

ידעה הארץ גם דמעות

ידעה היא חרב

היתה לטרף

נשמעה בה קול דממה דקה.

גלמוד העץ עלי גבעות

רק עז גונחת

בו מנגחת

ורוח חורף מבכה.

 

יאהב אדם לאדם...

 

אטע עצים גבוהי קומה

זקופי צמרת

רבי תפארת

שאין כמותם לגאווה.

שחוק ילדים אז ישמע

כיום אביב הוא

הרים יטיפו

פרות ומתק אהבה.

 

יאהב אדם לאדם...

 

נכתב על ידי הייטנר , 29/11/2016 22:57   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, יהדות, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ