לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ישעיהו סג: איבת נצח


זו לא הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה שהתנ"ך עוסק באדום, ומציג את איבת הנצח בין עם ישראל ובינו.

 

ומה עם פיוס? אופציה כזו אינה מוזכרת.

 

דומני, שאיבת נצח היא פריבילגיה של חלשים. לא רק של חלשים – של תלושים וחסרי ריבונות. כאשר גורשו יהודי ספרד, החרים העם היהודי, החלש, התלוש והגולה,  את הספרדים במשך מאות שנים.

 

אולם אחרי השואה, הנוראה לאין ערוך מגירוש ספרד – חלפו שבע שנים בלבד עד שנחתם הסכם השילומים ומיד לאחריו תהליך ההתקרבות המהיר עד כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, עשרים שנה אחרי השואה.

 

הצעדים הללו עוררו רגשות עזים של כאב וכעס, והרגשות הללו מובנים. אולם בראיה מפוכחת, המהלך הזה, שרק מנהיג חזק כבן גוריון יכול להוביל, היה מוצדק. שיקולים של מדינה ריבונית מחייבים ראיה רחבה ואחראית, שאינה מאפשרת "ברוגז" לנצח.

 

ההתרגשות הרבה בציבור הישראלי בביקור סאדאת, אחרי חמש מלחמות עם מצרים וארבע שנים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, מעידה על חפץ השלום האמתי המפעם בנו, והנכונות להתפייס עם הגרועים והקשים שבאויבינו. כך היה גם בהסכם השלום עם ירדן. אם אי פעם יהיה שוב מנהיג ערבי החפץ באמת בשלום עם ישראל, למרות כל האכזבות, התגובה תהיה דומה. וטוב שכך.

 

הבעיה היא שלעתים אנו מאבדים את הראש בבולמוס של פיוס. אין צורך ללכת רחוק, אלא להתבונן בהסכם הפיוס עם טורקיה. על אף כל מעשיו ודיבוריו האנטי ישראליים והאנטישמים של ארדואן, אנו מוכנים ואף שמחים לפיוס אתו. אבל אין מקום לפיוס בכל מחיר, ואין מקום לפיוס המבוסס על השפלה ועל שקר. תשלום פיצויים בעשרות מיליונים למחבלים על הפיגוע התוקפני נגד ישראל שביצעו בשליחות ארדואן, זה צעד אחד רחוק מדי.

 

לא, איני מעוניין באיבת נצח עם טורקיה ברוח גישת התנ"ך לאדום. נהפוך הוא. אבל פיוס – לא בכל תנאי, לא בכל מחיר. כנראה שנכון היה להמתין עד אחרי תקופת ארדואן, ולהגיע לפיוס כן ואמתי.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/6/2016 00:49   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו סב: מְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ


לזכר חמי, אריק שליין, במלאת 7 שנים לפטירתו.

 

כאשר החל ההיסטוריון בועז נוימן ז"ל לנבור בכתבי החלוצים – ביומניהם, במכתביהם, במאמריהם ובשיריהם, התחולל מהפך חד בהשקפת עולמו. המפגש הזה עם החלוצים החזיר אותו בתשובה – מגישה אנטי ציונית ואנטי ישראלית, לאימוץ מחדש של הציונות והזדהות עמה, עם מטרותיה, עם צדקתה ובעיקר עם חלוציה, מגשימיה.

 

נוימן חזר לציונות דרך האהבה. הוא התאהב בחלוצים, כשהכיר את תומתם והתאהב באהבתם, אהבת המולדת היוקדת והכנה שפעמה בלבם והדריכה אותם.

 

לספרו, שבו תיעד את ממצאי מחקרו, העניק את השם "תשוקת החלוצים". על הכריכה האחורית של הספר, הוא כתב: "החלוצים היו הראשונים שזיהו את הקיום בארץ ישראל עם הקיום בכלל. להיות בארץ ישראל היה מבחינתם להיות לא רק במקום קונקרטי מוגדר. להיות בארץ ישראל היה מבחינתם להיות".

 

ספרו של נוימן הוא מחקר של היסטוריון, אך אי אפשר שלא להבחין בכל דף בספר, שאין זו רק סקירה מחקרית, אלא אהבה והערצה לגיבורי ספרו. ומה שבלט בעיניו במיוחד, היה התשוקה, שלא בכדי מצאה את מקומה בשם הספר וכמעט בכל עמוד מעמודיו. יחסם לארץ ישראל הייתה תשוקה ארוטית, למולדת, לאדמה, להתיישבות. בהגיעם לארץ ישראל, הם חשו את תשוקת הראשוניות, של מי שבאים לארץ לא זרועה, לארץ לא בעולה, לארץ בתולה, שהם יוצרים אותה מתן המסד.

 

כתב בועז נוימן: "בעיני עצמם לא הצטיירו החלוצים ככובשים. כמי שעולים אל ארץ בלא איברים הם זיהו בכל פעולה שלהם מעשה של 'בניה', 'יצירה', 'גאולה'...". הוא ציטט את החלוץ מרדכי חדש: "היה איזה כיליון נפש, תשוקה כמעט גופנית, לחיים ראשוניים, לקשיי התחלה, להרגשת כיבוש, לנעיצת מחרשה בקרקע בתולה". והסופר יהודה יערי, איש העליה השלישית: "רק פעם אחת בחייו יכול אדם להגיע בפעם הראשונה לארץ ישראל".

 

נוימן: "וכמובן אין לשכוח כי ארץ ישראל היא בסופו של דבר נקבה. בתולה שהחלוצים מבתקים את בתוליה. אהובה שהם מבקשים להתחבב עליה ואף להינשא לה. אמא אדמה שהם, כבניה, מבקשים לשוב אל חיקה". הנה, ציטוט נוסף של יהודה יערי, מספרו "כאור יהל": עם צאת השמש מאחורי ההרים תקענו את סכין המחרשה באדמה... כן, יש משהו גדול בפתוח אדמה במחרשה! אך יש משהו גדול שבעים ושבעה בפתוח אדמה בתולה שלא עלתה עליה מחרשה במשך אלפי שנים! הרגשנו שהננו אוספים את חרפתה העתיקה של אדמה זו, שהננו מארשים לנו בחרישה זו את שדות הבקעה". יעקב פת מעין חי כתב במכתב להוריו בגולה: "היום כרתי ברית עם אדמתנו... בפעם הראשונה חרשתי את אדמת ארץ ישראל. אין אושר כאושרי". ושמואל דיין, לאחר רצח משה ברסקי בדגניה (שעל שמו נקרא בנו, משה דיין): "והקרקע חרבה, הקרקע צמאה לדם וזיעת בנים! ... בדם וזיעה נרכך אותה, נרטיב אותה בטל עלומינו ותחדש את נעוריה ותזכור אותנו. נחדש את זו הזבה חלב ודבש...".

 

וכך המשורר הדגול יצחק למדן, לימים חתן פרס ישראל:

 

אֲדָמָה!

רִנְנַת יֵינֵךְ בְּתּוֹך עוֹרְקַיִךְ רַק הִקְשַׁבְתִי –

אַךְ לֹא בָא אֶל פִּי...

וְלָמָּה לֹא שִׁכְּרַנִי יֵינֵךְ

עֲדֵי לֹא אוּכָל קוּם מִכְּרוֹעַ עַל יָדֵךְ?

לָמָּה לֹא חָלַצְתְּ שָׁדֵךְ לְפִי,

עֵת כִּכְלָבְלֵב [כך הניקוד במקור] רָךְ, עִיוֵּר

גִישַׁשְׁתִּי בְּרֹאשִׁי בֵין רְגָבַיִךְ

וּבְנַהַם צָמָא חִפַּשְׂתִּיהָ?

 

("גשר", תרפ"ד 1924)

 

ועוד ועוד, לאורך הספר, תיאורי תשוקה ארוטית של החלוצים השבים למולדתם, אל אדמתה.

 

כך ניבא ישעיהו את שיבת ציון: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ". תשוקת החלוצים, שבי ציון.

 

****

 

בפרק הקודם, תיאר ישעיהו את הגאולה, באופן שבו גויים מבצעים את העבודה הפיזית עבור היהודים. כל כך רחוק וכל כך זר מעולמם של החלוצים, כובשי העבודה והאדמה.

 

אולם ישעיהו התעשת, ובפרק הזה הוא מתקן את דבריו. "נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ, וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ, אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ, וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה, וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי". לא בני נכר הם המאספים את הדגן והתירוש, אלא היהודים, גאולי ציון וגואליה.

 

****

 

עד כמה נבואת ישעיהו הייתה משמעותית לחלוצים, שבי ציון בימינו, ניתן להסיק מכך ששתי נקודות התיישבות קיבלו את השם חפציבה, המופיע בפרק זה.

 

"לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ יְהוָה".

 

ב-1906 נרכשה אדמה ליד חדרה והוקמה בה חווה חקלאית. אולגה חנקין העניקה לה, בהשראת הפסוק מישעיהו, את השם חפציבה. החווה התקיימה עד שנת 1929. היום נמצא בה מוזיאון חברת החשמל.

 

חוות חפציבה הייתה חממה שהצמיחה גרעיני התיישבות שעלו לנקודות התיישבות ברחבי הארץ. אחד הגרעינים הקים, אחרי שנתיים בחווה, את קיבוץ חפציבה בעמק חרוד. מייסדי חפציבה, חלוצים מתנועת "בלאו-וייס" – "תכלת לבן" מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, עלו על הקרקע, למרגלות הגלבוע, ב-1922. הקיבוץ שהקימו, נושא אף הוא את מסר נבואתו של ישעיהו, בשמו – חפציבה.

 

****

 

חפציבה בפרק שלנו אינה חווה חקלאית ולא קיבוץ. זהו שמה העתידי של ירושלים, לאחר שתיגאל.

 

פרק סב ממוקד בירושלים. הוא נפתח בהתחייבות אישית של ישעיהו, במילותיו היפות והמשכנעות כל כך: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".

 

דורות של יהודים הזדהו עם הפסוק הזה וציטטו אותו. הוא היווה השראה למעשה הציוני וחזר על עצמו ברטוריקה הציונית לאורך שנות הציונות לפני הקמת המדינה, אחרי הקמתה ועד היום. ראש הממשלה נתניהו סיים בו את נאומו בעצרת האו"ם לפני שנתיים.

 

הפסוק הזה היווה השראה גם ליצירה האמנותית. כלת פרס ישראל לזמר העברי לשנה זו, נורית הירש, הלחינה את הפסוק.

 

פסוק נוסף שהיווה השראה ליצירה הוא "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה". בשירו של עקיבא נוף, "שישו את ירושלים", שרובו פסוקים מן המקורות המבטאים את הכמיהה לירושלים, הפסוק הזה, בשינוי קל, במקום "ירושלים" – "עיר דוד", הוא הפזמון.

 

דן אלמגור, בשירו "שומר החומות", מתאר את התפעמותו של חייל השומר על ירושלים, ורואה עצמו כמגשים חזונו של ירושלים:

 

אני עומד על החומה

עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה

מונחת לי על כף ידי. אני מביט בה מאוהב.

אני עולה לכאן תמיד סתם להביט

אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד.

 

כן, כן, מי חלם אז בכיתה

כשלמדנו לדקלם "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם

הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים"

שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

 

קדם להם בכ-400 שנה ר' שלמה הלוי אלקבץ, שכתב בצפת את הפיוט "לכה דודי", בו שזר פסוקים רבים מנבואות הגאולה של ישעיהו.

 

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ

וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ

יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ

כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה.

 

****

 

אחזור ל"תשוקת החלוצים".

 

בהצעת מחקר שהגשתי לא מכבר, דיברתי על תשוקת ההתיישבות. האקדם הנכבד שהחזיר לי את ההצעה העיר ליד הביטוי הזה, שזהו ביטוי בלתי אקדמי. לא ויתרתי, ובהצעה המתוקנת, שאושרה, הוספתי ליד הביטוי הזה הערת שוליים, ובה הפניה לספרו של נוימן...

 

את הספר "תשוקת החלוצים" קראתי בשקיקה, בהתלהבות ובהזדהות. הספר יצא ב-2009. באותה שנה נפטר חמי, אריק שליין, איש נהלל, לאחר שנפצע בתאונה חקלאית, בגיל 80. כשקראתי את הספר, דמותו של אריק ניצבה לנגד עיניי.

 

במלאת שנה למותו, ספדתי לו, בשם המשפחה, באירוע לזכרו שנערך ב"פרלמנט העמק". וכך אמרתי, בין השאר:

 

"קראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון בועז נוימן 'תשוקת החלוצים'. בספר זה, מתאר נוימן את היחס של חלוצי העליה השניה והשלישית לארץ ישראל, לאדמה, לעבודה, לחקלאות, תוך שהוא מרבה בציטוטים מיומנים, מכתבים ומאמרים של החלוצים. הספר מתאר יחס של אהבת אין קץ ותשוקה, ממש תשוקה ארוטית.

 

כשקראתי את הספר, כל הזמן שמעתי באוזני רוחי את קולו של אריק. הדברים שנכתבו ונאמרו בידי החלוצים הדהדו באוזניי בקולו של אריק. הם כתבו את הדברים עוד בטרם אריק נולד. היום, לא שומעים דברים כאלה. אבל ככה אריק חשב, ככה אריק דיבר, ככה אריק חלם, ככה אריק חי, עד יומו האחרון. והרי גם על אריק אמרו הכל, עוד בחייו ואחרי מותו, שהיום אין מייצרים עוד אנשים כאלה.

 

החלוצים היו בני תשחורת רומנטיקנים, מלאי מרץ והתלהבות, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ואף פחות מכך. אצל אריק, הרומנטיקה, המרץ וההתלהבות היו לחם חוק גם כשעבר את גיל השמונים. כי גם בגיל שמונים אריק לא הפסיק להיות חלוץ.

 

ביום שבו נפצע אריק, הוקרן בטלוויזיה הסרט 'אדמה', שהוא היה אחד מגיבוריו. באחת השיחות עמו, השווה אריק את עבודת האדמה, את החריש והזריעה והציפיה לקציר, להכנסת האישה להריון. אי אפשר היה שלא להתרשם מהאהבה הרבה, שעה שאריק חפן אדמה בידיו וקרבה לפיו, או רכן אל האדמה והריח אותה".

 

לפני שלושה ימים עלינו על קברו של אריק, בגבעת שמרון, לציון שבע שנים למותו.

 

נכתב על ידי הייטנר , 25/6/2016 22:03   בקטגוריות אנשים, אמנות, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, ציונות, ספרות ואמנות, משפחה, הספדים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו סא: פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר


בשבת "נחמו", השבת שאחרי תשעה באב, אנו קוראים בהפטרה את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו, פרק מ', "נחמו נחמו עמי" וגו'. ומשבת זו, במשך שבע שבתות רצופות, ההפטרות הן נבואות נחמה של ישעיהו, כולן מן הפרקים שעסקנו בהם בימים האחרונים. האחרונה, בשבת שלפני ראש השנה, היא פסוקי הסיום של ישעיהו סא, כל פרק סב והפסוקים הראשונים של פרק סג.

 

במאמרו "חורבן ותלישות" העלה ברל כצנלסון על נס את כושר הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, שבא לידי ביטוי ביכולת להתאבל על חורבן הבית שנים רבות כל כך. "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלִבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

 

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

 

ברל צדק בתיאורו, אולם התיאור הזה אינו שלם. אין די בנטל הזיכרון של החורבן והאסונות שפקדו את העם. הנטל הזה עלול היה להכריע את העם ולייאשו, אלמלא התלוותה אליו הנחמה והאמונה בגאולה. לא הייתה תקומה לעם שהיה שקוע בתשעה באב תמידי, אלמלא הייתה לו שבת נחמו; אלמלא לאחר שלוש ההפטרות של הפורענויות בימי "בין המצרים" – בין י"ז בתמוז ותשעה באב, היו שבע הפטרות הנחמה, "שבעה דנחמתה".

 

ההפטרה האחרונה בין השבע נפתחת בפסוקים הבאים: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה - זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה, וּתְהִלָּה - נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם" (אגב, בעדה התימנית, ההפטרה מתחילה פסוק אחד קודם לכן – "וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם, וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים. כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְהוָה"). 

 

פסוקי ההפטרה שבסוף הפרק, נאמרים בגוף ראשון – תגובת ישראל לנאמר בשם הנביא בנבואת הנחמה שלאורך הפרק. דברי הנביא מהדהדים בתגובת העם, שהיא מאין אישור, מעין אמירת אמן, על נבואת הנחמה שבפרק.

 

המחקר מבחין בין ישעיהו הראשון – מראשית הספר עד פרק לט, לישעיהו השני, מפרק מ ועד תום הספר. יש הרבה טעמים לאבחנה הזאת – בראש ובראשונה ההקשר ההיסטורי השונה של הנבואות, ההבדלים בסגנון הרטורי, וכן ההבדל בין ישעיהו הראשון, שעיקר נבואתו – פורענות ותוכחה, לישעיהו השני, שעיקר נבואתו – נחמה.

 

כפי שכבר נוכחנו, ישנן נבואות נחמה וגאולה גם לישעיהו הראשון ונבואות תוכחה גם לישעיהו השני, אך נכון שהמשקל של כל אחד מן השניים נוטה באופן ברור לצד אחר. היופי בהתכתם של שני הנביאים לספר אחד הוא במסר שאין סתירה בין הנחמה והזעם. גדולתו של הנביא, של המנהיג הרוחני, של איש הרוח, הוא היכולת להיות הן נביא זעם ותוכחה והן נביא נחמה וגאולה. נביא שאינו מסוגל לראות את האור ולהציג את האור בקצה המנהרה, נביא שלא יוכל לנחם – נבואות הזעם והתוכחה שלו תיפולנה על אזנים ערלות, ויכולתו להשפיע תהיה אפסית. נביא כזה, אינו נביא אמת ואינו יכול להיות נביא אמת.

 

אם להשוות אנשי רוח בימינו לנביאים – ביאליק ואלתרמן היו נביאים, בזכות יכולתם להיות היד הנוזפת והמוכיחה, לצד היד המנחמת והמאירה. לעומת זאת, אורי צבי גרינברג וישעיהו ליבוביץ', שהתיימרו אף הם להיות נביאים, שידרו אך זעם, קדרות ותוכחה, ולכן לא היו אנשי רוח אמתיים, לא התעלו לרמת נבואה.

 

הנביא ישעיהו, שרק לפני שני פרקים הוכיח את ישראל במילים קשות וחמורות, הוא הנביא המנחם בפרק זה. הוא מגיע לעם המצוי בשפל המדרגה, באבל כבד, שעה שאפר על ראשו, ומבטיח לו פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר.

 

****

 

בשבת, כא בתמוז תשג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

 

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה".

 

שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

 

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

 

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

 

יום גדול היה לנו".

 

תשעה חודשים לאחר מכן, רוב משתתפי האירוע נשלחו להשמדה, באקציה הגדולה של גטו קובנה. בעת האקציה נקבר הארכיון, שהתגלה כעבור כעשרים שנה.

 

רוב משתתפי "הקונצרט הציוני", כפי שנקרא האירוע, לא שרדו את השואה. אולם העוצמה הרוחנית האדירה, הגבורה הגדולה שלהם, הביאו לניצחון הגדול של העם היהודי, שבתוך שלוש שנים עבר משפל השואה לפסגת התקומה, מאפר לפאר.

 

התיאור הזה הוא התשובה הניצחת לרעיון העוועים הנואל להחליף את "התקווה" כהמנון הלאומי, באיזה שיר קוסמופוליטי, שידיר מתוכו את הלאומיות היהודית.  

 

אומה, שבשפל האיום והנורא ביותר בתולדותיה ובתולדות האנושות – הייתה בה עוצמה רוחנית לאומית כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור הזה, היא אומה שנתקיימה בה נבואת ישעיהו: "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ. וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/6/2016 00:27   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, ציונות, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ