לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

התנ"ך שלנו


בעשרות השנים שבהן אורי אבנרי ערך את "העולם הזה", הוא בחר מידי שנה את איש השנה – הדמות המרכזית שהשפיעה באותה שנה על ישראל ולעתים על העולם. לרוב היו אלה מנהיגים פוליטיים, אנשי צבא, מנהיגי האזור; אישים כבן גוריון, גולדה, בגין, רבין, שרון, דיין, בר לב, נאצר וכו'. בשנת תשי"ח, איש השנה היה... עמוס חכם. מי?! על מה ולמה?

 

עמוס חכם נבחר, בזכות זכייתו בתואר חתן התנ"ך העולמי. זאת סיבה לבחור אדם כאיש השנה?! ועוד בעיתון כ"העולם הזה", הלוחם בממסד, האנטי דתי?

 

לא הייתה זו בחירה מתחכמת. לא היה כאן "הפוך על הפוך". גם לא היה כאן ניסיון יצירתי להפתיע, להוכיח מקוריות. מי שעוקב אחרי העיתונות באותה השנה, מבין שלא הייתה אפשרות לבחירה אחרת. אכן, חידון התנ"ך היה הנושא המרכזי שהעסיק את אזרחי ישראל באותה שנה, והוא אף היה מוקד העניין התקשורתי.

 

ולא הייתה זו שנה נטולת אירועים – באותה שנה התחולל משבר ממשלתי חמור סביב פרשת "מיהו יהודי", הייתה בריחה המונית מכלא שאטה, הייתה הפיכה בעיראק, מלחמת אזרחים בלבנון ונחיתת כוחות אמריקאים בלבנון, התמוטטה הרפובליקה הרביעית וקמה הרפובליקה החמישית בצרפת, פצצה הוטלה על הכנסת ופצעה את ראש הממשלה ושרים; לא חסרו אישים שהשפיעו מאוד על הארץ והעולם. ועל הכל האפיל חידון התנ"ך – הארצי והעולמי.

 

שנת תשי"ח (1957-1958) הייתה שנת העשור למדינה. במרכז החגיגות והאירועים לציון העשור, עמד חידון התנ"ך, על שני שלביו – הארצי והעולמי. הדמות המרכזית והדומיננטית בניהול החידון והובלתו היה ראש הממשלה דוד בן גוריון, שראה בו ביטוי למקומה המרכזית של התרבות היהודית ישראלית בחיי המדינה, ואת המקום המרכזי של התנ"ך בתרבות זו. התנ"ך נתפש כנדבך חשוב בחיזוק השורשים של עם ישראל בארץ ישראל. חזון הצדק, החירות והשלום של נביאי ישראל, היה חזונה של המדינה וייעודה, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

 

טלוויזיה עוד לא הייתה אז בישראל; היו שתי תחנות רדיו – "קול ישראל" וגלי צה"ל. החידונים – הארצי והעולמי, שודרו בשידור חי בשתי התחנות, ועוררו עניין שיא, שכמוהו לא היה מאז הצבעת הכ"ט בנובמבר. לאורך החידון, הוא כבש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים, שאף הוציאו לאורך היום מהדורות מיוחדות.

 

ביום נצחונו של עמוס חכם, יצא "מעריב" במהדורה חגיגית – הלוגו של העיתון היה בצבע כחול, כבערב חג. לאורך היום יצאו מספר מהדורות של העיתון. כך למשל, אחת המהדורות המיוחדות יצאה תחת הכותרת: "הדו"ח המלא על שלושת הסיבובים של הבוקר; עמוס חכם בראש – עם 17 נקודות". כל הכותרות בעמוד הראשון יוחדו אך ורק לחידון. במסגרת קטנה תואר השידור המתוכנן לאותו ערב ברדיו, כולל הודעות על דחיה וביטול של מהדורות החדשות (באותם זמנים היו מהדורות חדשות מעטות במהלך היום, וביטול מהדורת חדשות היה צעד דרמטי ביותר).

 

גם "ידיעות אחרונות" הקדיש כמעט את כל העמוד הראשון לנושא. הוא יצא בכותרת גדולה: "החל חידון התנ"ך הבינלאומי". כעבור שעות אחדות יצאה מהדורה שניה של העיתון, שכותרתה: "חכם בראש – במבחן מוקדם של החידון". תמונות כל המתמודדים עיטרו את העמוד הראשון. כותרת נוספת בעמוד הראשון, עסקה באבטחת האירוע: "גויסו 300 שוטרים".

 

איך הדברים נראו בפרספקטיבה מאוחרת יותר? כעבור עשרים שנה, במלאת שלושים שנה ל"מעריב", יצא הספר "כותרת ראשית" – קובץ עמודים ראשונים של העיתון, לאורך השנים. כל שנה נפתחה בעמוד שער, העוסק בנושא המרכזי של השנה. עמוד השער של 1958 היה תמונתו של עמוס חכם מרים כוסית לאחר נצחונו, והכותרת: "חכם התנ"ך". בשנת היובל של המדינה, יצא הספר האלבומי (בעל הרמה הנמוכה, יש לציין...) "ואלה שנות", הסוקר כל אחת משנות המדינה. גם בו, כל שנה נפתחה בעמוד שער עם הנושא המרכזי, ואחריו מאמר העוסק באירוע המרכזי של השנה. ב-1958 הנושא המרכזי היה חידון התנ"ך, והמאמר היה של השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית (בעצמו חתן תנ"ך לנוער) שעסק באירוע.

 

ואולי יותר מכל כותרות העיתונים, מה שמעיד על מרכזיות האירוע הוא כניסתו למערכונים. במערכון של אפרים קישון "פוקר יהודי", בביצועם של אורי זוהר וחיים טופול בתיאטרון "בצל ירוק", הייתה המילה "עמוס חכם" הביטוי המנצח האולטימטיבי במשחק. ואי אפשר שלא להזכיר את המערכון "חידון התנ"ך" של אריק איינשטיין ואורי זוהר בתכנית "לול", שגיבורו היה בן דמותו של המנצח בחידון השני, הרב יחיא אלשייך, יוצא תימן. באותם ימים יצא גם משחק קופסה פופולארי – משחק טריוויה תנ"כי בשם "חידון התנ"ך".

 

עמוס חכם עצמו, היה נכה, מגמגם, קשה יום – עבר ילדות קשה וחיים קשים. ובתוך יום, היה לגיבור התרבות הלאומי בה"א הידיעה של מדינת ישראל, בזכות למדנותו, ידענותו, שקדנותו ובקיאותו. ראש הממשלה והנשיא דאגו לו למשרות, ללימודים אקדמיים שהתמיד בהם עד שהיה פרופסור למקרא.

 

איני כותב זאת כנוסטלגיה, כיוון שקשה לי להיות נוסטלגי לאירועים שהתרחשו טרם הולדתי... אך יש בי געגוע לחברה ישראלית שתרבותה היהודית תופסת מקום כה מרכזי בחייה. באותם ימים המיקוד היה אך ורק בתנ"ך, תוך התעלמות כמעט מלאה מהתלמוד, ספרות ימי הביניים והיצירה שנוצרה בגולה. יתכן שזאת אחת הסיבות לירידה במעמד התנ"ך, שכן אי אפשר ליצור תרבות תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה.

 

מן הראוי שנשאל את עצמנו מה קרה לחברה הישראלית, שמדורת השבט שלה היום היא תכניות תת רמה כמו "האח הגדול" או "המרוץ למיליון".

 

ברור שתופעת החידון כפי שהייתה אז, לפני 59 שנים, אינה יכולה לחזור על עצמה, אולם ראוי שמורשת ישראל תחזור למרכז ההוויה הישראלית, באופן המתאים לימינו.

 

****

 

מזה כעשרים שנה אני שותף פעיל בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. עיקר פועלה של ההתחדשות היהודית, היה פתיחה לרווחה של ארון הספרים היהודי לכלל הציבור בישראל, כדי להפוך אותו לתשתית התרבותית והערכית של החברה הישראלית, וכן לפתוח אותו למנעד פרשנויות רחב ויצירתי ככל האפשר. אולם פעילותנו התמקדה בחשיפה לחז"ל, למשנה ולתלמוד, לשירת ימי הביניים וכו', תחומים שהיו גן נעול, מעיין חתום, בעבור הציבור החילוני בישראל. בעצם, יצאנו נגד הגישה המקופלת בקלישאה "הדילוג מהתנ"ך לפלמ"ח", והרצון לחזור דווקא לניגון שזנחנו לשווא. הייתה זו מגמה ברוכה, אך מחירה היה... שאנו עצמנו זנחנו לשווא את התנ"ך, שהוא התשתית של כל התרבות היהודית. אמנם יש בעשור האחרון מגמה חזקה של עיסוק בפרשת השבוע, אולם התעלמות מן הנביאים והכתובים.

 

בשנה האחרונה, חל שינוי דרמטי במגמה הזאת, בזכות מיזם לאומי שחולל הרב בני לאו – 929. 929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. המיזם הוא עיסוק יומי, בכל יום בפרק אחד בתנ"ך, הן במאמרים באתר המיזם, הן בשיעורים במאות קבוצות בישראל ובעולם היהודי והן בתכניות בכלי התקשורת. הרעיון שמאחורי המיזם, הוא החזרת התנ"ך ללב התרבות, כנושא לשיח יומיומי, בכל העולם היהודי, על אותו פרק בתנ"ך. המיזם נפתח בחנוכה לפני שנה ורבע, והמחזור הראשון יסתיים ביום העצמאות ה-70. ולמחרת – יפתח מחזור חדש. הפופולריות וההצלחה של המיזם, בכל מדדי הבחינה שלו – כניסות לאתר, אורך הכניסות, כניסות חוזרות, אתרי משנה שקמו בעקבותיו, מספר הקבוצות הלומדות ומספר הלומדים בקבוצות, החשיפה התקשורתית; הם מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר.

 

זכיתי, ואף אני שותף למיזם החשוב הזה. אני מלמד מעט במסגרת המיזם, אך בעיקר אני כותב בו. בערך אחת לשבועיים אני כותב מאמר על הפרק היומי באתר המרכזי, אך מידי יום אני כותב מאמר על הפרק באתר אינטרנט וקבוצת פייסבוק של תנועת בינ"ה, התנועה ליהדות חברתית, שנקראים "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". נטלתי על עצמי מחויבות לא פשוטה – לכתוב מדי יום מאמר על כל פרק בתנ"ך; התחלתי מבראשית ואני כבר בסוף ישעיהו. זה אתגר גדול, ומעבר לתרומתי הצנועה למטרה הגדולה של המיזם, אני גם שואב סיפוק רב והעשרה עצמית מעצם הלימוד, ההכנה והכתיבה.

 

מסתבר, לצערי, שיש מי שאינם אוהבים את העיסוק שלי בתנ"ך. יתר על כן, יש מי שחושבים שאיני ראוי לעסוק בתנ"ך, שעצם העיסוק שלי בתנ"ך אינו לגיטימי. לא, אין להם משהו אישי נגדי. הם אינם מתנגדים רק לכתיבה שלי, אלא לכל כתיבה כשלי, למה שאני מייצג. מיזם 929 על כל שלוחותיו הוא מפעל פלורליסטי ביותר, פתוח לכל מגוון אורחות החיים, הדעות והפרשנויות, לא רק כדי להנכיח את לימוד התנ"ך בכל מגוון הציבור הישראלי, אלא גם כדי להעשיר את עצם הלימוד במה שיש למגוון הזה לספק.

 

ויש מי שרואים בכך איום. הם מ-פ-ח-דים. מישהו הזיז את המונופול שלהם. הרי כידוע "שבעים פנים לתורה", וכולם חייבים להיות עטורי זקן וחובשי כיפה ומתנבאים בסגנון אחד.

 

****

 

בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" שנערך לפני חודשים אחדים, נערך דיון בנושא. בין הדוברים היו גם ראשי המיזם הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי וכן דתיים אורתודוכסים השותפים למיזם. אולם נשמעה בו ביקורת חריפה על כך שהוא פתוח למי שאינם עומדים בתו התקן, של שומרי הסף שמינו עצמם להיות משגיחי הכשרות של לימוד התנ"ך; אלה שמוכנים לקבל אותי, אך רק כ"עגלה ריקה" וכלי קיבול לפרשנות שלהם.

 

לצערי הרב, הבולט והבוטה שבהם היה דווקא הרב יעקב מדן. הרב מדן היה שותפהּ של פרופ' רות גביזון ליצירת אמנת גביזון – מדן, להסדרת יחסי דת ומדינה ויחסי חילונים ודתיים בישראל. באותה יוזמה חשובה, הוא גילה פתיחות רבה, ויחד הם יצרו מסד שגם היום, לאחר כעשרים שנה, הוא עדיין התשתית הראויה ביותר להסדרת היחסים.

 

כנראה שהרב מדן הוא אדם סובלני, במובן שהוא מוכן לסבול את העובדה שיש יהודים שחיים וחושבים אחרת ממנו, והוא באמת ובתמים רוצה למצוא דרך לחיים משותפים עמם. אולם בבית המשותף הזה, הוא מצפה למונופול מוחלט על היהדות. הוא רוצה לחיות אתי יחד, הוא יחפש את הדרך ל"חיה ותן לחיות", ובלבד שאכיר בבעלותו המוחלטת על התנ"ך ועל היהדות. אני לא אפריע לו להיות יהודי, והוא לא יפריע לי להיות... להיות מה? ישראלי? חילוני? במילים אחרות – הוא רוצה להדיר אותי מכל השפעה ויצירה על עיצוב היהדות.

 

וכך הוא אמר בכנס: "אני רוצה להציג פה את סלע היסוד שממנו אסור לנו לזוז. ... כולנו כוספים למהרה ייבנה המקדש. נגיד שמחר ייתנו לנו הגויים להקים מקדש במקומו, עם הבדל קטן: בקודש הקודשים יהיו שלושה כרובים ולא שניים. הכל יהיה על פי ההלכה, אבל תהיה כוהנת גדולה במקום כוהן גדול. אני חושב שרבים יזדהו עם מה שאגיד: יש לנו סלע יסוד שממנו לא נזוז. זה נכון גם לגבי קדושת המקרא. יש סלע יסוד, שגם אם אשפיע פחות, אני לא מוכן לזוז ממנו. רוחמה אלבג הציע שיקראו לדיון הזה 'תנ"ך - מגוון פרשנויות'. אני אומר על זה במילה אחת – לא. בשלוש מילים – בשום פנים ואופן לא [אגב, אני ספרתי ארבע מילים. א.ה.]. אסביר: אם אנחנו מחר נלמד גיאומטריה, אנחנו חייבים להתחיל מהאקסיומות. בלי זה אי אפשר ללמוד. אנחנו ניגשים למקרא מתוך אקסיומות שאי אפשר לזוז מהן לשניה" וכו' וכו' וכו'.

 

מה אמר לי הרב מדן, במילים אחרות? "אורי היקר, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בך אחי, אני רוצה לחיות אתך יחד. אבל עשה לי טובה, לך שחק כדורגל. לך להשתעשע במדע. בטח יש לך תחביבים, זה עלא כיפאק, תתמיד בהם. אבל אל תתקרב לתנ"ך, אל תתקרב ליהדות. זה לא שלך. זה שלי. הרי אתה מגורש בזאת מגן העדן של התורה. אין לך חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל".

 

ומה אני אשיב לו? כבוד הרב, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בכך אחי, אני רוצה לחיות אתך יחד. אני רוצה אותך כשותף (גם אם כבר פלוגתא) ללימוד התנ"ך, ללימוד היהדות, לתרבות היהודית. זה שלך בדיוק כפי שזה שלי. אבל זה שלי בדיוק כמו שזה שלך. ואם אינך רוצה לעסוק בתורה אתי, אעסוק בה אתך ובלעדיך. ואם אעסוק בה בלעדיך, אני בטוח שאמצע שותפים רבים וטובים, לא פחות טובים ממך, גם בציבור "שלך".

 

אתה מנסה להגיף בפניי את הדלת, אך אין לך כל בעלות על המנעול. לא ביקשתי ממך אישור כניסה, כי איני מכיר בסמכותך, או בסמכותו של מאן דהוא, להנפיק אישורים כאלה. על התפיסה שאתה מייצג אני אומר, במילה אחת: לא. ובשלוש, או בעצם ארבע מילים: בשום פנים ואופן לא.

 

דע לך דבר אחד, כבוד הרב. אתה ושכמותך גוזרים על עצמכם להיות בשוליים; לא רק בשולי החברה הישראלית, אלא גם בשולי היהדות, בשולי היצירה היהודית. 

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 26/5/2016 13:32   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו מא: אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת


ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

 

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

 

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

 

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

 

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

 

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי... הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

 

בכל תולדות הציונות, לא היה אדם שתרם להתיישבות בארץ ישראל כמו לוי אשכול – לפני ובעיקר אחרי הקמת המדינה. בשנות החמישים והשישים הוא הקים מאות מושבי עולים בנגב ובגליל, ובכך מימש את ריבונות העם היהודי ומדינתו על חבלי ארץ אלה. יישוב הארץ היה  תפארת פעולתו עד יומו האחרון, כראש הממשלה שהוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. לא בכדי, לספרו האוטוביוגרפי הוא העניק את הכותרת "בדרכי התנחלות".

 

לפני הכל היה אשכול "מר מים" (או שמא "החבר מים"?) של התנועה הציונית. הוא הבין שמפעל המים הוא תנאי הכרחי ליכולתה של התנועה הציונית לממש את ייעודה, ליישב את ארץ ישראל ביהודים ולהוות בית למיליוני יהודים שיעלו ארצה. בעשייתו המבורכת, הוא קיבל השראה מפסוקי נבואות הגאולה של הנביא ישעיהו.

 

****

 

החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו". אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ", החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבלבם, ולכן היד שתטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.

 

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה; שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.

 

יישובים נוספים ששמם ניתן להם בהשראת הפרק:

 

ראשון לציון – המושבה שעלתה לקרקע ב-1882, בראשית העליה הראשונה, נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן". החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.

 

שפיים – ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק מן הפרק שלנו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

 

****

 

הפסוק ששימש מוטו לתכנון המים של "מקורות" והתנועה הציונית והשראה לשמו של קיבוץ שפיים, עוסק בהקשר של הפרק בצדק חברתי. הוא מענה למצוקה המופיעה בפסוק הקודם לו.

 

"הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן, לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה. אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם". וההמשך הוא "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת" וגו'.

 

יש כאן מסר חשוב, הקושר את יישוב הארץ עם צדק חברתי. הציונות אינה רק חזון יישוב הארץ והפרחת השממה, אלא חזון חברתי של חברת מופת. מי שמוותר על החזון של חברת מופת ותיקון עולם – מפעל ההתיישבות שלו יהיה חסר, נכה, ריק, חסר משמעות. בדיוק כפי שמי שמוותר על חזון ההתיישבות בארץ ישראל, גם ידבר מהשכם עד הערב על צדק חברתי, יהיה זה דיבור ריק, שיביא צדק כמו זה שהביאו תנועות של יהודים קוסמופוליטיים שהפנו עורף לחזון הציוני ובשם ה"צדק" העדיפו להיות גלגל חמישי במרכבת המהפכה, ואת התוצאות אנו יודעים. אין תוחלת ל"חברתיות" התלושה מן הציונות. רק השילוב של אקטיביזם ציוני ושל מחויבות לצדק חברתי (הגם שיהיו ציניקנים מרושעים, שיאמרו שהחיבור בין לאומיות וסוציאליזם מזכיר להם תהליכים...) הוא הדרך שראוי ללכת בה גם בימינו.

 

וכפי שאת מציאת המים, יישוב הארץ והפרחת השממה לא השארנו ליד הנס, כך גם את המלחמה בעוני, צמצום הפערים והגברת השוויון החברתי והצדק, אל לנו להשאיר ליד הנס. וגם אם הפסוק אומר "אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם", ראוי לתרגם זאת לכך שאם יש בנו אלוהים, עלינו לקחת על עצמנו את המשימה.

 

****

 

החתירה לצדק ולתיקון עולם היא יסוד מוסד ביהדות. בראשית הפרק, בפסוק ב, נאמר: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים, יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ".  מיהו זה המתעורר ממזרח? חז"ל, רש"י והפרשנים המסורתיים ייחסו את הדמות לאברהם אבינו, שבכל דרכיו הכריז על ערך הצדק ונלחם על הצדק.

 

ומן הראוי שנלך בדרכו, מעשה אבות סימן לבנים.

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 17:03   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו מ: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר


בתשעה באב תרצד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ששמע על כך, תקף בחריפות את קיום המחנה בתשעה באב, ובעצם את היחס בקרב תנועת העבודה לתשעה באב, בשני מאמרים שפרסם ב"דבר" – "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".

 

ב"חורבן ותלישות" העלה ברל על נס את תשעה באב כסמל לכישרון המיוחד של העם היהודי לזכור את החורבן ולהתאבל עליו דורות רבים כל כך, ובעצם הזיכרון הזה ראה את המנוע ליכולת הקיום וההישרדות היהודית בשנות הגולה וליכולת לקום ממנה לתקומה הציונית. "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא, ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".

 

מילים כדורבנות. אולם אך ורק על הזיכרון והאבל, לא היה שורד העם ולבטח לא היה מתעורר לתקומה. מועקת האבל בלבד, עלולה הייתה להצמית את העם לשפל של יאוש. כוחו של הזיכרון, שתשעה באב הוא סמלו, לא היה מתקיים, אלמלא התלוותה אליו עוצמת התקווה, האמונה, הנחמה, ש"שבת נחמו" היא סמלה.

 

"שבת נחמו" היא השבת שאחרי תשעה באב. זוהי שבת של תקווה גדולה, של ציפיה משיחית, של נחמה. זו השבת אליה קם העם מאבלו, לאחר שלושת השבועות שבין המצרים, לאחר תשעת ימי האבל בראשית חודש אב ולאחר יום האבל הכבד על כל החורבנות והאסונות שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות - תשעה באב.

 

"שבת נחמו" נקראת כך, על שם המילים הראשונות בהפטרה שאנו קוראים בה, לאחר קריאת התורה. ההפטרה נפתחת במילים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". ההפטרה היא 26 הפסוקים הראשונים בפרק מ בספר ישעיהו, רובו הגדול של הפרק. הפרק הנו נבואת נחמה, המתארת את שיבת ציון וגאולת ישראל הגדולה, לאחר גולה ארוכה וקשה. ואף שברור שזו נבואת נחמה לקראת שיבת ציון מגלות מבבל, זוהי נבואה על זמנית, ולכן יכלו היהודים בגולה הדוויה בכל הדורות, לראותהּ כמתארת את גאולתם, כמקור תקווה ואמונה, שכוחה עצום, ואף בלעדיה "לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".

 

"שבת נחמו" היא הראשונה בסדרה של שבע שבתות, הנקראות "שבע דנחמתא" – שבע השבתות שבין תשעה באב וראש השנה, שבהן אנו קוראים בהפטרה שבע נבואות נחמה, ישועה וגאולה של הנביא ישעיהו.

 

****

 

נבואת הנחמה שבפרק מ מרוממת נפש ומרגשת גם אנשים חופשיים וריבוניים במולדתם, כמונו היום; לא כל שכן, שאדירה עוצמתה בעבור יהודים נרדפים ומדוכאים בגולה, בימי השפל והֶסְתר הפנים הממושכים. פרק מ הוא אחד הפרקים היפים והאהובים עליי בתנ"ך כולו, ולא רק בשל הנחמה וההבטחה שבו, אלא גם בזכות יופיו הפיוטי. משורר דגול היה ישעיהו. הפרק שזור פנינים לשוניות יפיפיות, מראשיתו ועד סופו.

 

כמה מן הפנינים הללו התאזרחו כניבים בשפה העברית, חלקן בזכות סופרים ומשוררים ששאבו מן הפרק השראה ליצירתם.

 

כך למשל עגנון. את שמה של הנובלה "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" אותה כתב ב-1912 בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל, הוא לקח מן הפרק הזה: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה". הפסוק מתאר כיצד לקול הקורא של האלוהים, כל הטבע מתייצב לפנות דרך לעם ישראל החוזר מגלויותיו אל הארץ. ההרים והרכסים הופכים למישור ובקעה כדי להקל על השבים. עגנון לקח את הביטוי למקום אחר. ספרו מנגיד את אופיים של הגיבורים, הנעים בין היושר לעקמומיות, כשהשאלה הנשארת פתוחה, היא האמנם בסופו של דבר היה העקוב = העקום, למישור = לישר? איזו דרך יפה של סופר דרשן, לדרוש פסוק.

 

וכך גם ביאליק. שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם", יונק אף הוא את השראתו מן הפרק הזה: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן, חָצִיר הָעָם. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם". הנביא ישעיהו מתאר את גדולת האלוהים ונצחיות דבריו, באמצעות הנגדה לזמניות הקיום האנושית. הוא משווה את חיי האדם, בני החלוף, לחציר ולציץ השדה, שמשך חייהם מצומצם מאוד, ובמהרה הם יבשים ונובלים. לעומתם, דבר האלוהים נצחי.

 

הנביא ביאליק, המוכיח את עמו, מוציא את המילים "אָכֵן, חָצִיר הָעָם" מהקשרם, בבואו ללמד קטגוריה על עם ישראל. ביאליק היה מודע מאוד לכל ניואנס שבחר, ואי אפשר שלא להבין את גדולת תעוזתו המדרשית, כאשר הוא בחר דווקא פסוק מתוך נבואת הנחמה והגאולה, כדי להביע את אכזבתו ואת ייאושו, מיובשו של העם, המגיב באדישות ובחוסר התלהבות להזדמנות החד פעמית שנקרתה לפניו, עם הופעת הציונות. ביאליק כתב את השיר ב-1897, בימי ההכנות לקונגרס הציוני הראשון, ימים שבהם הרצל הפיח חיים ותקוות גאולה בעם ישראל, ורובו של העם סירב להתרומם מיום קטנות אל גודל השעה, להיענות ולהירתם לאתגר הלאומי. " אָכֵן," הוא מסיק בצער ובכאב, "חָצִיר הָעָם".

 

שמו המקורי של השיר, היה "מחזון ישעיה". המוטו לשיר הוא ציטוט מתוך פסוק ז בפרק: "כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן, חָצִיר הָעָם" (כנראה שאת השם "אָכֵן חָצִיר הָעָם" העניק לשיר אחד העם, שפרסם אותו בכתב העת "השילוח"). תחת שרוח ה' הנושבת מן ההתעוררות הלאומית לקראת הקונגרס תפיח רוח חיים בעם, היא מייבשת אותו כיבש חציר. אכן, חציר העם.

 

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם מִפֹּה גַּם מִשָּׁם –

וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד הָעָם.

וְלֹא קָם כָּאֲרִי וְלֹא נֵעוֹר כַּכְּפִיר,

וְלֹא חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.

 

שיר התוכחה מסתיים ביאוש כבד מן העם, אותו רואה ביאליק כעם מת. אך גם בסימן שאלה, שנועד להשאיר זיק של תקווה; תקווה שנבואת התוכחה תעורר את העם מגסיסתו; שקול השופר והנפת הדגל יעוררו את המת ויזעזעוהו.

 

עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,

גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?

גַּם בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

 

****

 

שלוש מילים באחד מפסוקי הפרק, הניבו שני ניבים לשפה העברית. האחד הוא שיבוש הפסוק, או שמא מדרש מקורי ויצירתי שלו, והשני קרוב יותר לתוכנו. שלוש המילים הן: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר".

 

השימוש בביטוי הזה בעברית המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.

 

אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה' ("וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות ויביא את הגאולה לעם ישראל.

 

קרוב יותר למשמעות המקורית הוא צירוף המילים "קוֹל קוֹרֵא" – פרסום רשמי למכרז, מחקר, הגשת בקשות לתקציב וכד'.

 

****

 

צירופי מילים מן הפרק הניבו גם שם של יישוב – המועצה המקומית מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. מועצה מקומית זו נוצרה מאיחוד של היישובים מעוז ציון ומְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הן מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם והן מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, לקוחות מן הפרק. "עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי. אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".

 

הפרק הזה מתאר את הקול הקורא שאלוהים הוציא לנביאים, לנחם את עמו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". מסתבר שלא רק לנביאים הוא קרא, אלא גם לנביאות. והוא לא הסתפק בכוכבית בתחתית הקול קורא בנוסח "האמור לעיל מכוון לגברים ונשים כאחד", ניסוח שעלול להתפרש כיציאה ידי חובה, אלא הוא בפירוש קורא לנביאות, לבשר את בשורת הגאולה. עלי על הר גבוה, הוא פונה למְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, כדי להשמיע את קולך למרחוק. הרימי את קולך, הוא מדרבן את מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, ואין לו כל פוביה מפני "קול באישה ערווה" או מיני קשקושים מסוג זה. להיפך.

 

והנה, בהתגשם חזונו של ישעיהו, חזון שיבת ציון בימינו; כאשר קול השופר של הרצל וביאליק עורר את המת – לא בכדי יישובים שקמו ליד ירושלים זכו להיקרא בשמות אלו.

 

****

 

גם לבידור הקל חדרו ביטויים מן הפרק. במערכון של "הגשש החיוור" "חמרדכי" (קיצור של "החכם מרדכי") מאת יוסי בנאי, מופיע הפסוק האלמותי: "נחשו נחשו עמי, מי פיתה את מי? הנחש את חווה ככתוב, או היא שבחרב פיפיות אהבה אותו העלוב, שנחש קרוי. אז מי פיתה את מי, חמורדכי, חשוב לי מאוד לדעת".

 

****

 

ועוד ביטויים הלקוחים מהפרק:

 

לדבר על לבו - דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם.

שכרו אתו - הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

איש לא ייעדר - לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ. אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

 

ועוד קובץ פנינים מקסימות ומטאפורות נפלאות מן הפרק:

"כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא. עָלוֹת יְנַהֵל".

"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת –בְּמֹאזְנָיִם?"

"הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל".

"הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ, וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ, וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף".

"הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ - כַּחֲגָבִים. הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת".

 

****

 

בקרב חוקרי המקרא קיימת הסכמה כמעט מקיר לקיר, שפרקי הנחמה מפרק מ ועד סוף הספר, הם של נביא אחר, ולא ישעיהו בן אמוץ, והוא מכונה "ישעיהו השני". ישעיהו בן אמוץ פעל בתקופת בית ראשון, בימי גדולתה ונפילתה של ממלכת אשור, בימי מלכות חזקיהו. נבואות הנחמה של ישעיהו השני סמוכות לשיבת ציון, כ-200 שנים לאחר מכן. לעומת זאת, מרבית הפרשנים המסורתיים רואים בספר מִקְשָׁה אחת של נביא אחד – שאת פרקי הנחמה על התקופה המאוחרת כל כך, כתב ברוח הנבואה.

 

יחסי אל ביקורת המקרא, מושפעת ממאמרו של אחד העם "משה", שבו הוא הבחין בין "האמת הארכיאולוגית" שהיא האמת המדעית, המחקרית, לבין "האמת ההיסטורית" שהיא הסיפור שהופנם בעם ישראל לאורך הדורות, והוא האמת הקיומית שלו. השאלה האם משה היה דמות אמתית, אינה מעלה ואינה מורידה מגדולת דמותו של משה, כפי שנצרב בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל לדורותיו.

 

ביקורת המקרא מבוססת על מחקר המקורות השונים של כתיבת המקרא. סתירות בתיאור הסיפורי, באידיאולוגיה ובתיאולוגיה מוסברות בכך שמדובר בטקסטים מתקופות שונות, של זרמים שונים, שאוחדו לספר אחד, אך שמרו על ה-DNA הרעיוני והסגנוני שלהם.

 

איני חולק על המחקר, ואני מאמין שחלק ניכר ממסקנותיו נכונים. אולם אני מפריד בין גישה מדעית של חקר המקרא, לבין גישה יצירתית דרשנית אל התנ"ך.

 

יישוב הסתירה באמצעות חקר המקרא – מדובר בטקסט של אסכולה א' לעומת אסכולה ב', מסרס את היכולת ליישב את הסתירה באופן מדרשי ויצירתי. מי שאיחדו את המקורות השונים לטקסט אחד, עשו זאת בכוונת מכוון, ולאחר אלפי שנים שבהן המקורות הללו נצרבו בתודעת העם כטקסט אחיד – הן טקסט אחיד. וכאשר יש בו סתירות, הרבה יותר מאתגר ומעניין, לטעמי, לדרוש אותם ולחפש את משמעותן, ולא להסתפק בזיהוי מקורותיהן.

 

קרוב לוודאי שאכן ישעיהו בן אמוץ וישעיהו מפרק מ ואילך, הם שני נביאים שונים. אז מה? בתודעה ההיסטורית של העם מדובר בנביא אחד. ומי שחיברו את הנבואות הללו לספר אחד, יצרו בעצם החיבור יצירה חדשה, של "ישעיהו", הממזג בתוכו את שני הנביאים. כך אני מעדיף לגשת אל הטקסט.

 

גם ברבים מפרקי ישעיהו בן אמוץ, ישעיהו הראשון, מופיעות בצוותא חדא נבואות תוכחה ונחמה. הנביא אינו רואה מתפקידו רק להוכיח, אלא גם לתת תקווה. החיבור של שני הישעיהוים לספר אחד, נותן תקווה להיאחז בה, גם למקרא נבואות החורבן.

 

בפרק לט, בשיא האופוריה לאחר תבוסת אשור והצלת יהודה, לאחר ביקורה ההיסטורי של משלחת דיפלומטית בבלית ביהודה, בישר ישעיהו למלך חזקיהו את בשורת החורבן. ובעצם, כך אמור היה להסתיים הספר.

 

וכמה טוב שהפרק הבא נפתח ב"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/5/2016 17:12   בקטגוריות אמנות, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ