לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

במדבר כה: בין הקנאים והפעורים


בפרק כ"ה עם ישראל נענש במגיפה, כיוון שרבים מבניו זנו אחרי בנות מואב שפיתו אותם ואחרי אלוהיהם. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, ראה את אחד ממנהיגי העדה, זמרי בן סלוא, עם מואבית צמרת. הוא לקח רומח ורצח את שניהם. המגיפה נעצרה, ואלוהים שיבח את פנחס והבטיח לו ולזרעו כהונת עולם. הוא שיבח אותו על מעשהו, "בקנאו את קנאתי בתוכם".

 

פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית. עד היום הוא מהווה המודל לחיקוי לקנאים בתוכנו, כמי שקם ועשה מעשה קיצוני ובכך הציל את ישראל. הוא היה המודל למטורפים שבקנאים בתוכנו, כמו יגאל עמיר וברוך גולדשטיין, ושל מי שמסיתים למעשים קיצונים ומטורפים.

 

במגילת העצמאות אנו מתהדרים בצדק, בכך שהנחלנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו כתב עמנו בארץ ישראל. עיקרו של התנ"ך הוא עשרת הדברות והחשוב בעשרת הדיברות הוא "לא תרצח".

 

אולם יש להודות שיש ביהדות גם דברים אפלים, הנותנים הכשר לתועבות נוראות, בשם היהדות. חובתנו להיאבק על דרכה המוסרית של היהדות ושל מדינת ישראל, ולהוקיע את תופעות הקנאות, שעלולות להמיט עלינו אסון.

 

****

 

"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר".

 

הבזוי ביותר בפולחני האלילים, היה פולחן בעל פעור. מדוע נקרא בעל פעור? כותב רש"י: "על שום שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו".

 

פולחן בזוי מסוג זה קיים גם היום. הנה רק לפני חודשים אחדים נחשפנו לכך בסרטון שהעלתה ה"אמנית" האנאלית נטלי כהן-ורצברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל.

 

הבזויה ב"אָמנִיוֹת", היא הפעורה הנ"ל.

 

****

 

יש מי שבכוח מנסים לשכנע אותנו שהברירה שלנו היא בין הקנאים ותמונת הראי שלהם – הפעורים.

 

ומן הראוי שנדחה בשאט נפש את הברירה הנוראית הזאת, נסרב לקחת חלק ב"מלחמת התרבות" שבין אלה ואלה ולא ניתן להם להשתלט על השיח הציבורי בישראל.

 

 * 929 

נכתב על ידי הייטנר , 6/7/2015 00:28   בקטגוריות אמנות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: עשרים אלף איש


עשרים אלף איש / אריאל הורוביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.7.15

 

שנה מלאה למלחמת "צוק איתן" ונקדיש לה היום את הפינה, בה נשמיע את שירו של אריאל הורוביץ "עשרים אלף איש". השיר, המספר את סיפור ההלוויה של שון כרמלי, חייל בודד שלחם ב"גולני" ונפל בסג'עיה, ועשרות אלפי ישראלים שלא הכירו אותו, הלכו אחרי ארונו בהלוויה ההמונית. השיר עוסק בסולידריות היהודית, וכיוון שהסולידריות הלאומית, הערך הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה" היה המאפיין העיקרי של המלחמה, הוא היה להמנונהּ.

 

את השיר כתב ושר אריאל הורוביץ. אמו של הורוביץ, נעמי שמר, כתבה שירים שהיו להמנוני מלחמות. "ירושלים של זהב" נכתב לפני מלחמת ששת הימים, אך בזכות שחרור העיר העתיקה, הוא היה להמנונה המובהק של המלחמה. המנון מלחמת יום הכיפורים היה "לו יהי".

 

במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורוביץ את "רקפות בין הסלעים" שהיה להמנון המבצע. בשיר זה תיאר הורוביץ את ההפתעה שגילה במלחמה – בין הכותרות על הפשע והרשע, הפערים והשחיתות, נחשף לפתע לפנים היפים של הארץ, המתחבאים כמו רקפות בין הסלעים, אך כשיש צורך שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, הם מתגלים.  

 

ב"רקפות בין הסלעים", הפנים היפים של הארץ התגלו בלוחמים שנחלצו להגן על אזרחי ישראל, ועשו זאת במסירות, בהתלהבות ובנחישות. ב"עשרים אלף איש", פניה היפים של הארץ התגלו לא רק בקרב הלוחמים, אלא גם בעורף, בקרב אזרחי ישראל. ואכן, במלחמת "צוק איתן" גילתה החברה הישראלית את פניה היפים. הלוחמים שחתרו למגע. נחושים להגן על האזרחים והילדים שהיו מטרה למתקפות טילים על העורף הישראלי. אזרחי ישראל שתמכו במלחמה והיו מוכנים לשלם במשך שבועות את המחיר של ירי מאסיבי על ערי ישראל במרכז הארץ ואף בצפונה, כי לא היו מוכנים להשלים עוד עם המציאות שבה תושבי עוטף עזה לבדם יספגו במשך שנים אלפי רקטות ופצמ"רים, והחברה הישראלית תשלים עם הפגיעה. במלחמה ראינו גילויים יפים של לכידות חברתית, של התנדבות רבתי למען תושבי הדרום וחיילי צה"ל. ואחד הגילויים היפים של הסולידריות היה ביחס לשלושת החיילים הבודדים שנפלו בקרב, ולחיילים הבודדים שנפצעו ואושפזו.

 

שון כרמלי, לוחם "גולני", נהרג בסג'עיה. יש המכנים זאת "אסון סג'עיה", אך אני לא מקבל את ההגדרה. הרוגי סג'עיה אינם נפגעי אסון, אלא לוחמים שנפלו בקרב. שון היה חייל בודד, שהוריו ירדו מן הארץ לפני 26 שנים והוא נולד וגדל בטקסס. הוא עלה לארץ לקראת גיל הגיוס, והתנדב ל"גולני".   

 

שון היה אוהד שרוף של מכבי חיפה. הסמ"פ שלו סימס לאחיו שאחד ההרוגים, שון כרמלי, הוא אוהד מכבי חיפה וחייל בודד. האח העביר את הידיעה לרפאל קבסה, הבעלים של אתר האוהדים. קבסה קרא באתר ובקבוצות הפייסבוק והווטס-אפ של האוהדים, לכבד את זכרו, כדי שלא יקבר אלמוני, ללא מלווים. הוא קיווה שכמה עשרות אוהדים ינהגו כך, ותהיה זו הלוויה מכובדת, שבה אוהדי הקבוצה יכבדו את זכרו ויחבקו את המשפחה. הוא לא העלה על דעתו אפס קצהו של מה שקרה.

 

ההודעה פשטה כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות, ועשרות אלפי ישראלים, מכל רחבי הארץ, שאיש מהם לא הכיר את שון אך הזדהו עם סיפורו, ליוו אותו לדרכו האחרונה, והמשיכו ללוות את המשפחה בשבעה ועד היום. לאחר נפילת בנה, ובעקבות היחס שקיבלה מהחברה הישראלית, המשפחה עלתה חזרה לישראל.

 

אריאל הורוביץ התרגש מאוד מן המחווה, וכתב על כך את השיר. השיר נכתב לְשון, בגוף שני. הכותב מספר לו על עשרים אלף האיש שהשתתפו בהלוויה. יש לך שתי אחיות – האחיות הביולוגיות, הוא הזכיר, אך יש לך עשרים אלף אחים.

 

האחים האלה הם התגלמות האחווה היהודית, והם אומרים לך שאצלנו "אין דבר כזה חייל בודד". הערבות ההדדית היהודית, בין החברה הישראלית ותפוצות הגולה, מבטיחה שגם בעת בידוד מדיני, איננו "עם לבדד ישכון" (אגב, ביטוי מתוך פרשת השבוע שקראנו אתמול) "כל עוד ישנם בטקסס, בחיפה ובגוש עציון, אנשים כמוך, שון".

 

למה טקסס, חיפה וגוש עציון? טקסס היא העיר בה נולד שון וגדל עד עלייתו. חיפה היא עירו בישראל, עירה של קבוצת הכדורגל שאהד, העיר בה נטמן. וגוש עציון מסמלת את שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו שבועות אחדים טרם מבצע "צוק איתן", וחטיפתם הייתה האות לגילויי הסולידריות הלאומית, האחווה היהודית. טקסס וחיפה, זו הסולידריות בין היהודים בארץ ובגולה. חיפה האדומה וגוש עציון, זו הסולידריות בין הישראלים בערים שבתוך הקו הירוק ובהתנחלויות, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

 

לזכרם של שון כרמלי וכל חללי "צוק איתן", נשמיע את "עשרים אלף איש".

 

עשרים אלף איש ואתה הראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות - עשרים אלף אחים

 

אוהדי הכדורגל שהגיעו עם הצעיפים של הקבוצה

ובחורה עם דגל

שלא ברור למה היא כל כך בוכה

בלי להכיר אותך

 

עשרים אלף איש ואתה הראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות עשרים אלף אחים

 

באו לומר תודה ולהיפרד

להגיד שאין דבר כזה חייל בודד

וגם עם לא ישכון לבדו

כל עוד ישנם בטקסס, בחיפה בגוש עציון

אנשים כמוך שון

 

עשרים אלף איש ואתה הראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות עשרים אלף אחים

 

העושה שלום במרומיו

הוא יעשה שלום עלינו

עם בוא הסתיו שלא תזכה לראות כבר שון

לכן הגיעו עד הנה מזקן ועד קטון

מחיפה, מגוש עציון

 

עשרים אלף איש

ואתה ראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות עשרים אלף אחים

 

נכתב על ידי הייטנר , 5/7/2015 22:55   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, תרבות, רדיו אורנים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 5.7.15


* למה נקבע משאל העם ביוון? – את תמיכתי העקרונית במשאל עם, כמרכיב של דמוקרטיה ישירה במערכת שלטונית, הבעתי פעמים רבות לאורך השנים. אני עוקב בעניין אחרי משאלי עם בעולם, וכך גם במשאל העם שיתקיים ביום א' ביוון.

 

הנושא העומד להכרעת העם הוא נושא לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לעתידה של יוון, ולכן הוא בהחלט ראוי למשאל עם. הוא גם עוסק בעקיפין בשאלות ריבונות – האם להישאר חלק מגוש האירו או לחזור לדרכמה, המטבע המקומי. סוגיות של ריבונות הן סוגיות קלאסיות של משאל עם, ובמדינות האיחוד האירופי כל ההחלטות הללו התקבלו במשאלי עם. עם זאת, הגדרתי את הנגיעה לריבונות כ"בעקיפין", כיוון שהפרישה מגוש האירו אינה עומדת על הפרק, והממשלה אף מכחישה שזאת כוונתה, אולם היא נמצאת ברקע ועלולה להיות ההשלכה של דחיית ההצעה האירופית.

 

במשאל העם ביוון, אני מזהה כמה אפיונים ייחודיים ואף נדירים.

 

ראשית, זהו משאל עם העוקף את הפרלמנט. העם הוא הריבון והוא מהווה ערכאה עליונה, מעל הפרלמנט. אך אין הוא מחליף את הפרלמנט. מקובל להביא להצבעה במשאל הצעה שהתקבלה בפרלמנט. אם הפרלמנט אינו מקבל את ההצעה, היא אינה עולה לערכאה הגבוהה יותר. כאן הפרלמנט נעקף. ומה שמוזר יותר – הפרלמנט לא נעקף בשל חששה של הממשלה שעמדתה לא תתקבל, אלא למרות שיש לממשלה רוב בפרלמנט.

 

שנית, לרוב מביאה ממשלה למשאל עם החלטה או הסכם שהיא קיבלה, והיא מבקשת את העם לאשר אותו. במשאל עם הממשלה מבקשת מהציבור להצביע "כן" והאופוזיציה מבקשת מהציבור להצביע "לא". כאן המקרה הפוך. הממשלה מביאה להכרעת העם תכנית של "הטרויקה" (האיחוד האירופי, הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית)  שהיא עצמה מתנגדת לה, ומבקשת מהציבור להצביע "לא".

 

שלישית, לא זו בלבד שהממשלה אינה מבקשת מהציבור לאשר יוזמה שלה, אלא שהיא חוזרת אל העם בסוגיה שסביבה נסובו הבחירות, ובבחירתה – העם אמר את דברו ונתן מנדט לממשלה לדחות את התביעות של אירופה. לשם מה יש, אם כן, לקיים משאל עם?

 

אני רואה שתי תשובות אפשריות לתמיהות שהעליתי. על פניו, הסיבה היא צורך של ציפראס בגיבוי ציבורי בעמידה מול האיחוד האירופי ויותר מכך, הוא רואה צורך לקבל את אישור הציבור למדיניות שעלולה להביא למשבר כלכלי חריף שיפגע באזרח היווני, ולהתחלק עם האזרחים באחריות.

 

אך איני מוציא מכלל אפשרות סיבה אחרת. ציפראס זקוק למשאל העם כסולם לרדת מהעץ של העימות עם אירופה. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" כדבר הקלישאה, וציפראס מתחיל להבין את מחיר ההתנתקות מהפִּטְמָה שממנה יונקת יוון את מזונה. אין לו אומץ ציבורי לחזור בו מן הקו שעליו נלחם, בזכותו נבחר ובו נקט מאז בחירתו, ולכן הוא מתערטל ביוזמתו מסמכויותיו, מעניק אותן לעם, בתקווה שהעם יוציא בעבורו את הערמונים מן האש. אמנם ציפראס קרא לציבור להצביע "לא", אך לא נראה שהוא מתאמץ במיוחד לשכנע את העם בעמדתו.

 

מה שספק אם ציפראס לוקח בחשבון, הוא שלא יוכל להמשיך ולהנהיג את יוון, אם הכרעת משאל העם תהיה בניגוד לעמדתו הפומבית.

 

* המקרה הבריטי – כתבתי שבדרך כלל במשאל עם הממשלה מביאה להכרעת העם יוזמה שהיא דוחפת, וזה נכון. אך יש לציין שגם בבריטניה, שהיא דמוקרטיה הרבה יותר מסודרת ומבוססת מיוון, צפוי משאל עם על פרישה מן האיחוד האירופי, ביוזמת ראש הממשלה קאמרון, המתנגד לפרישה.

 

* דו פרצופיות – במאמר באתר "הגדה השמאלית" מעלה על נס ח"כ דב חנין את החלטת ראש ממשלת יוון ציפראס ללכת למשאל עם על דרישות האיחוד האירופי מארצו. "העם הוא הריבון, והוא זה שצריך לקבל החלטות לגבי עתידו". מעניין, אותו דב חנין נאבק בתקיפות נגד חוק משאל העם בישראל, וכך הוא כתב בשעתו: "הצעת החוק היא פגיעה קשה במשטר החוקתי של ישראל. היא מציעה מנגנון היכול לבטל הכרעה של רוב חברי הכנסת".

 

איך ניתן להסביר את הדו-פרצופיות הצבועה שלו? זה פשוט. התנגדותו לחוק משאל העם, בדומה לשאר המתנגדים לחוק, נבעה אך ורק מהפחד מתוצאותיו. הא, ותו לא. כל הטיעונים על כך שמשאל העם אינו דמוקרטי, לא היו אלא דמגוגיה זולה.

 

* מעלי גירה – כמו בכל כנסת, חוזר על עצמו הריטואל. הרשימה הערבית המשותפת (עד הכנסת הנוכחית היו אלו הסיעות הערביות) מטרידה את הכנסת בהצעת החוק לביטול סיפוח הגולן לריבונות ישראל. מילא, שהם רוצים להחריב את היישובים הישראלים, לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. אבל לא חבל להפקיר את הדרוזים בגולן לטבח?

 

* שלושה סוגי ישראלים - לפני שבועיים הלך לעולמו חבר קרוב שלי, בתום אשפוז ממושך וקשה ביחידה לטיפול נמרץ בביה"ח "שיבא" תל-השומר. יומיים לאחר שקמו מן השבעה, עשו אשתו ובנותיו את הדרך הארוכה מצפון הגולן ל"שיבא", על מנת לפגוש את הצוות הרפואי המסור שטיפל בו, ולהודות לו מקרב לב הן על הטיפול המסור ביקירם ולא פחות מכך, על היחס האנושי, היפה והמכבד כלפיו וכלפיהם בתקופתם הקשה. יחס, אותו העלו על נס הן בתקופת האשפוז והן לאחר הסוף הטרגי, ואף אני נוכחתי בו בביקוריי את חברי בבית החולים.

 

המחווה המרגשת של המשפחה, הזכירה לי מסה שפרסמה לפני חודשים אחדים אווה אילוז במוסף "הארץ", לאחר פטירתו של אביה, ובו הצליפה ברופאי אותו בית חולים, על כשלים אתיים ועל יחס בלתי הומאני. חשבתי על כך, שמצד אחד אין תופסים אדם בשעת צערו, אך מצד שני אדם ניכר גם בשעת צערו. בהנחה שהרופאים לא נהגו אחרת כלפי חברי וכלפי אביה של אווה אילוז, כנראה שההבדל הוא בדמותם של בני המשפחה. יש אנשים שתוקפים באלימות את הרופאים והצוות הרפואי לאחר מות יקירם. יש הצולפים בהם מעל דפי העיתון. ויש המקדישים יום שלם כדי לנסוע ולהודות לרופאים שעשו הכל כדי להציל את יקירם.

 

לא התכוונתי להעלות את מחשבותיי אלו על הכתב ולא הייתי עושה כן אלמלא פרסמה השבוע אווה אילוז מסת המשך, שבה הסבירה למה הישראלים אינם יודעים לגלות חמלה ואינם מוכנים להתנצל. היא מילאה ארבעה עמודים בהגיגיה, בז'רגון הפסבדו-אינטלקטואלי האופייני לה ומחניף לקוראיה, החשים השתייכות לכת יודע ח"ן של "אנשים חושבים". וכל אותם ארבעת העמודים לא נועדו אלא למען שתי הפסקאות הבאות.

 

א. "האם ניתן לצפות שהסגידה לביטחון תייצר רגישות מופלאה לזולת? איזה סוג אדם סביר להניח שייווצר כתוצאה מטירונות צבאית, שירות חשאי, מבצעים צבאיים, עמידה במחסומים, הרס בתים, כליאה, מעצרים מנהליים, מבצעים ביטחוניים, עינויים, סיכולים ממוקדים ועוד?"

 

ב. "כשמדינה עושה שימוש בכוח דרך קבע, מחריבה את חייה של אוכלוסיה שלמה, משתלטת על שטחים באופן לא חוקי, מלגלגת על החוק הבינלאומי, היא יכולה לעשות זאת באופן מתמשך רק על ידי הכחשת מעשיה, ולכן לא יכולה, באופן לוגי, להתנצל על כך".

 

וכך, אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ", עושה שימוש ציני וזול במותו של אביה, וסונטת ברופאיו ומשמיצה דרכם את כלל הרופאים הישראליים, כדי להעביר את מסרי הדה-לגיטימציה שלה למדינת ישראל, לישראלים, לישראליוּת.

 

חלק ניכר ממסתה של אילוז הוקדש להצדקת ההכללה שנקטה בה כלפי רופאי ישראל במאמר הראשון, ובהסבר עקרוני למה נכון להכליל. ובכן, גם אני אכליל. יש שלושה סוגים של ישראלים. יש ישראלים המודים לרופאים על טיפולם המסור ביקיריהם. יש ישראלים המכים את הרופאים שטיפלו ביקיריהם. ויש ישראלים שמשמיצים אותם באלימות מילולית מעל דפי העיתון, בציניות שנועדה לקדם אג'נדה פוליטית. ובהטעמה: יש הישראלי היפה, יש הישראלי המכוער, יש הישראלי הנבזה.

 

* תועמלן ירידה – לא ראיתי את פרקי הסדרה של ירון דקל "דה-יזראליס", שבה הוא מלווה ישראלים שירדו לארה"ב. קראתי את הביקורת עליה של רוגל אלפר. מביקורתו, אני מבין שנקודת המוצא של דקל היא ציונית, וביקורתית כלפי תופעת הירידה וכלפי היורדים. ולכן, אלפר משפד אותו, משווה אותו לחבר כת המתאר את חבריו שיצאו לתרבות רעה, מתאר אותו כנרקיסיסט (!), כ"מתקרבן" (אלא מה?) ובעיקר, מאשים אותו בתועמלנות ציונית גסה.

 

כמובן שאצל אלפר אין "יורדים" אלא "מהגרים". המילה מולדת דווקא מופיעה במאמרו, כאשר הוא מדבר על ישראלית שעלתה מנורבגיה וירדה אליה. היא "שבה למולדתה". הרי המולדת של היהודים היא המקום שממנו עלו הם, הוריהם או סביהם.

 

מאמרו של אלפר הוא תעמולה אנטי ציונית גסה, שאינה מפתיעה, בהיותו תועמלן ירידה ותיק.

 

* התקרבנות – בדומה לרבים מחבריו לדבוקת שוקן, גם רוגל אלפר מתקשה לסיים מאמר בלי המילה "התקרבנות". אותם אנטי ציונים צובעים דווקא את הציונות – התנועה הלאומית שגאלה את העם היהודי מתחושת הקורבן הנצחי, שהייתה חלק מובנה מן הגלות, והמירה אותה בתפיסה ריבונית של עם הלוקח אחריות על גורלו, בצבעי ה"התקרבנות".

 

את הדברים כותב דווקא רוגל אלפר, שבשבועות האחרונים עסוק בפמפום נראטיב מתקרבן ומתבכיין על אודות המזרחים שנזרקו בידי הממסד הציוני האשכנזי בעל כורחם לחור הנידח חבל לכיש; הוא כתב על כך לראשונה בתגובה לסרט על בן גוריון שהוצג בטלוויזיה וירד על ב"ג ולובה אליאב, ולאחר מכן קיים עימות מילולי חריף בנדון עם פרופ' מיכאל בר זוהר.

 

אני פוגש את אנשי קריית שמונה, שהביוגרפיה הקולקטיבית שלהם דומה לזו של מתיישבי חבל לכיש. יש להם ביקורת רוויית כאב על תהליך קליטתם (כפי שיש לכל עליה). אולם המסר המרכזי שלהם, הוא של גאווה על היותם חלוצים ציונים שיישבו את הארץ, שיישבו את הסְפָר, שהגנו על הגבול, שעמדו בגבורה ב-40 שנות טרור מלבנון. הביקורת הכואבת שלהם היא על הדרתם מן האתוס הישראלי הציוני, על חוסר ההכרה בחלוציותם.

 

אבל אלפר יתעקש לאמץ ולהפיץ את הנראטיב המתבכיין של השוליים, הרואים עצמם "קורבנות הציונות"; שבונים לעצמם סיפור פאסיבי של "זרקו אותנו, אכלו לנו, שתו לנו".

 

ולשמוע דווקא ממנו את הבוז ל"התקרבנות" הציונית...

 

* תקציב התרבות והמרחב הציבורי - השתתפתי בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, שנערך בגבעת חביבה, ונהניתי משלל הרצאות והצגת מחקרים על הקיבוץ, בנושאים שונים.

 

במושב שעסק בדימוי הקיבוץ בקולנוע ובאמנות, הרצתה החוקרת והאוצרת טלי תמיר ("לינה משותפת") על "ההיפוך בין חוץ ופנים במרחב הקיבוצי". היא דיברה על המרחב הציבורי בקיבוץ, שגם היום (אם כי פחות מבעבר) אינו משאיר מקום למרחב הפרטי ויוצר אווירה קולקטיבית מגויסת המוחקת את הפרט. לטענתה, התופעה הזאת אמנם חזקה יותר בקיבוץ, אך היא תופעה ישראלית טיפוסית. היא המחישה זאת במדיניותה של מירי רגב, שרת התרבות, שבשם הקולקטיב הלאומי מנסה להשתיק קולות פרטיים אלטרנטיביים.

 

דברים ברוח זו קראתי במאמרים רבים בשבועות האחרונים, ואני מתחיל לדאוג שמא אלה שאומרים וכותבים זאת, עוד יתחילו להאמין בדבריהם. כדאי לזכור – כל הדיון הציבורי אינו נוגע כלל לצנזורה, לחופש הביטוי, לחופש היצירה. הדיון נוגע לדבר אחד בלבד – המימון הציבורי. חופש הביטוי והיצירה הוא המרחב הפרטי, ואל לרשות הציבורית להתערב בכך, אלא במקרים קיצוניים במיוחד של הסתה מובהקת לאלימות. אולם תקציב המדינה הוא התגלמות המרחב הציבורי. אין דבר ציבורי יותר מתקציב המדינה. ולכן, יש מקום לדיון ציבורי ופוליטי באפיקים אליו הוא זורם, גם בתחום מימון התרבות. מן הראוי שהמימון יוקצה למגוון קולות רחב מאוד, אך הציבור, באמצעות נציגיו, זכאי לקבוע גם קווים אדומים – מה אינו ראוי למימון המדינה.

 

יש מקום לדיון ציבורי האם ראוי שהמדינה תממן סרט המאדיר את מי שרצח את ראש ממשלתה, או מחבל שחטף, עינה ורצח חייל. אך הטענה שמדובר בצנזורה, בהשתקה ובסתימת פיות, אינה טיעון רציני, אלא סתם שקר.

 

* הניצחון - אחד המושבים בכנס עסק בתנועה הקיבוצית במבצע "צוק איתן". חברת קיבוץ נירים רינת גלילי הרצתה, בליווי מצגת מרגשת, על קיבוץ נירים במלחמה. כזכור, קיבוץ זה חווה נפילות רבות של פצמ"רים ואיבד שנים מחבריו המרכזיים. המשפט האחרון בדברי רינת ריגשו אותי עד עמקי נשמתי. "הקיץ יגיעו לקליטה בנירים עשר משפחות חדשות". אין ניצחון גדול מזה.

 

* תובנה חשובה שלמדתי – במושב על התנועה הקיבוצית ב"צוק איתן", נשמעה הרצאה שממש לא ברור לי מה הקשר שלה לנושא. ענת שריד הציגה מחקר שנערך בקרב סטודנטים באוניברסיטת ב"ג, שהחל לפני המלחמה ונמשך אחריה, והוא "בוחן את הקשר בין תחושת קוהרנטיות לאומית, פתיחות כלפי הנרטיב של ה'אחר' ונכונות לפיוס בקונטקסט של הקונפליקט הישראלי פלשתינאי". אם לתרגם את הג'יבריש הזה לשפת בני אדם – קוהרנטיות לאומית פירושה סולידריות ולכידות לאומית. והמחקר הגיע לתוצאות מדאיגות. במלחמה עלתה הקוהרנטיות הלאומית וביחס ישיר ירדה רמת הפתיחות כלפי נרטיבים של הקבוצה ה"אחרת" ועל בלימת הנכונות לפיוס. באמת, נורא.

 

אההההה, הבנתי. הבעיה במלחמת "צוק איתן", היא שהטילים שנורו עלינו מאזור ממנו נסוגונו למען הפיוס, יצרו אצלנו סולידריות לאומית שפגעה בסולידריות הרצויה שלנו, עם אלה שירו עלינו טילים. באמת, לא בסדר.

 

* הישרדות - מבצע אנטבה יצר מלחמת קרדיטים עקובה מדם-רע שנמשכה שנים, בין רבין ופרס. בינתיים רבין, הרמטכ"ל מוטה גור, מפקד המבצע דן שומרון, וכן חברי צוות השרים שניהל את המשבר לצד רבין ופרס, השרים אלון, גלילי, צדוק ויעקובי הלכו לעולמם. פרס נשאר יחיד לספר את הסיפור. וסיפורו הוא: אני אני אני אני. ורק אני.

 

            * ביד הלשון

 

* עם לבדד ישכון – במאבקים המדיניים ובניסיון לבודד את ישראל, עולה לעתים הביטוי "עם לבדד ישכון" – אם כברכה, אם כקללה ואם כתיאור מציאות.

 

הביטוי הזה הוא מתוך פרשת השבוע, פרשת "בלק": "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". בלק בן ציפור, מלך מואב, שוכר את שירותיו של הנביא והקוסם הידוע בלעם, כדי לקלל את ישראל. בלעם מזהיר אותו מראש, שאין הוא מנבא על פי הזמנה, אלא אומר את מה שה' שם בפיו. בלק מתעקש, ושולח אותו שוב ושוב למשימה, תוך שהוא מבטיח לו שכר רב, אולי הפעם תצא לו קללה. אך בכל פעם יוצאת לו ברכה. בקונטקסט של דברי בלעם, מדובר בברכה; בהצגת עם ישראל כעם מיוחד, שאינו נחשב לעם רגיל ("בגויים לא יתחשב").

 

* הקיבוץ העשירי - השתתפתי השבוע בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, בגבעת חביבה. ומשום מה, לא למדתי שם דבר על הקיבוץ העשירי. הכותרת הראויה לכנס הייתה הכנס העשירי ללימודי הקיבוץ.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 5/7/2015 00:10   בקטגוריות אורטל, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, אמנות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ