לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 18.1.17


* מסרון קטלני – העובדה שנתניהו לא דיווח למשטרה על כך שנוני מוזס סחט אותו או ניסה לשחד אותו, כמסופר בנראטיב של אוהדיו, מוכיחה שזהו נראטיב שקרי. היה כאן מו"מ דו צדדי, בין שני בעלי כוח קשוחים, מנוסים ומושחתים על עסקה אפלה, שלא יצאה לפועל, בסופו של דבר.

 

ולמה נתניהו הקליט את השיחות ושמר את ההקלטות? כנראה, כדי שלקראת פרסום מביך זה או אחר של תחקיר זה או אחר ב"ידיעות", מוזס יקבל ווצאפ עם דוגמית מההקלטה. מישהו אמר סחיטה?

 

* הוכחה לצדיקותו - יש לפרסם לאלתר (ולא להמתין לסוף החקירה) את הקלטות המו"מ המאפיוזי בין נתניהו למוזס. לא רק את התמלילים - את ההקלטות עצמן. למרות שיש הקלטות רק של שתיים מן הפגישות הרבות והארוכות. למרות שברור שנתניהו ידע שהן מוקלטות ולכן נקט זהירות. זה אינטרס ציבורי מובהק. ועם זאת, ברור שמה שלא יהיה בהן, חסידיו של נתניהו יראו בהן הוכחה ניצחת לצדיקותו.

 

* דוגמה אישית – אחד מחסידיו השוטים של נתניהו, שיבח אותו בפוסט שהעלה בפייסבוק, על כך שקיבל ממילצ'ן את הסיגרים והשמפניות ובכך חסך לקופת המדינה את הוצאות האירוח.

 

שתי הערות:

א. לא המצאתי את זה.

ב. הנ"ל כתב את הדברים ברצינות.

 

* מיהו חסיד שוטה – הרוב הגדול והמכריע של מצביעי הליכוד אינם חסידים שוטים של נתניהו. אנשים מצביעים בקלפי מכל מיני סיבות; בשל תמיכה אידיאולוגית בדרך, בשל תמיכה מסורתית במפלגה, בתור הרע במיעוטו, כי הם מעדיפים אותו על כל אלטרנטיבה, כיוון שהם חושבים שההצבעה האמתית היא בין שתי המפלגות הגדולות והם מעדיפים אותו על היריב ועוד. גם מי שהצביעו לליכוד מתוך הערכה לנתניהו, אינם בהכרח חסידים שוטים.

 

אז מיהו חסיד שוטה? חסיד שוטה הוא מי שסוגד לאליל שלו ללא מחשבה וללא ביקורת, עד כדי כך שהוא מוצא צידוק לכל דבר שהוא אומר או עושה, אבסורדי וחמור ככל שיהיה. אלה שמחפשים ומוצאים מתחת לאדמה כל מיני הסברים להצדקת מעשיו של נתניהו, כמו בפרשות מילצ'ן ומוזס, הם חסידים שוטים.  

 

בשפה היהודית קוראים לזה עבודה זרה.

 

* אדבוק בדרכי - כאשר אני כותב נגד עלילת הדם המרושעת על פיה נתניהו הסית נגד רבין, נגד הדה-לגיטימציה להפגנה נגד אוסלו בכיכר ציון או נגד השקר כאילו הוא צעד ליד "ארון קבורה לרבין"; כאשר כתבתי נגד העליהום של "רקלוביבי" ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" ערב הבחירות האחרונות, או כאשר תמכתי בנאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין עם איראן – כמעט כל אלה שמאשימים אותי שאני מונע משנאה תהומית ובלתי רציונלית לנתניהו וכי אני בסך הכל קיבוצניק סססססמולן, כאשר אני מבקר אותו על שחיתותו, נהנתנותו, פחדנותו וחוסר מנהיגותו (בפרשת אזריה,  למשל) ונטייתו לבסס את מנהיגותו על "הפרד ומשול", הפצת שנאה מרושעת ודחיקת רגלי כל מנהיג שמגלה סימנים של צמיחה והתחזקות, הריעו לי והרעיפו עליי לייקים ותשבחות. וכמעט כל אלה שמריעים לי ומרעיפים עליי תועפות של לייקים ותשבחות כאשר אני מבקר את נתניהו – בכל פעם שאני מגן עליו מאשימים אותי שאני בסך הכל ימני קיצוני, מתנחל בגולן וכותב ב"ביביתון" ובעצמי הייתי שותף לרצח רבין...

 

אני אדבוק בדרכי – בכל מקרה אכתוב את האמת שבה אני מאמין, בלי לכבול את עצמי למחנאות אוטומטית ובוודאי לא לאהדה או שנאה אוטומטית למנהיג זה או אחר. גם לא לנתניהו. אין לי כל בעיה לשבח אותו על מעשה א' ולגנות אותו על מעשה ב' בהפרש של 5 דקות, אם אחשוב שהוא צודק במעשה א' וטועה במעשה ב'.

 

* שתיקת הכבשים – מבין כל הכותבים ב"ידיעות אחרונות" היחידים שגילו יושרה ואומץ וקראו בפומבי למוזס להשעות את עצמו / לפרוש מתפקידו כעורך אחראי הם בן דרור ימיני וסבר פלוצקר (בהתאמה). כל כך לא מפתיע.

 

וכל כך לא מפתיע שבקרב הליכוד אין אפילו אמיץ אחד שייצא נגד נתניהו.

 

* מבינים מה מצפים מהם – בדיקת המכון לרפואה משפטית באבו כביר, בגופת המחבל מארמון הנציב בירושלים, מוכיחה שהוא נהרג מירי הצוערים. אמנם הם אינם לוחמים קרביים, אבל הם מבינים מה צה"ל מצפה מהם ולשם מה הם מקבלים נשק ליד – להסתער על מחבל בפיגוע, גם כאשר הוא שועט במשאית, ולירות בראשו על מנת להרוג. הם לא ברחנים פחדנים שמסתתרים אחרי תעמולת האפקט-שמפקט.

 

* חיילים פחדנים - מחבל שניסה לפגע בטול כרם נורה ונהרג בידי חיילים שפחדו לירות בגלל אפקט שמפקט.

 

* מי יעצור את מחול השדים - יש אדם אחד שבכוחו לשים קץ למחול השדים של ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו. שמו בנימין נתניהו. האחריות הלאומית מחייבת אותו לעשות כן. אבל החשבון שלו אחר. ועל פי החשבון שלו, הוא נבנה מהשנאה הזאת.

 

* רולטה איראנית – במאמרי "רצופה כוונות טובות", שבו ניתחתי את תקופת נשיאותו של אובמה, כתבתי שהסכם הגרעין האיראני הוא הנזק הגדול ביותר שהמיט אובמה על האנושות. בתגובה להגדרה זו, שאל אותי קורא, מה יגרום לי לשנות את דעתי על ההסכם. השבתי לו, שכל עוד ברור לי שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום", ברור לי שכל הסכם שמשמעותו היא פחות מביטול טוטלי של יכולות הגרעין ותכנית הגרעין של איראן, הוא הרה אסון.

 

ואחרי שהשבתי לו... בכל זאת, שאלתי את עצמי, נניח שב-25 השנים הבאות נראה שתכנית הגרעין מוקפאת לגמרי, ואז גם יתחלף השלטון באיראן והשלטון החדש יבטל מרצונו את התכנית – האם גם אז לא אשנה את דעתי?

 

למה הדבר דומה? אם אדם יקפוץ מהקומה העשירית, ובדרך יתקל בחבל כביסה שיאט את תאוצת נפילתו ואז ייפול על שיח רך וחייו ינצלו – האם המסקנה שלי צריכה להיות שלקפוץ מהקומה העשירית זה צעד רציונלי ונכון?

 

* יועצים חיצוניים - נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר, בהתייחסו לדברים של טראמפ, שהאיחוד האירופי אינו זקוק ליועצים חיצוניים שיאמרו לו מה לעשות. הוא אמר את הדברים בעיצומה של ועידה בינלאומית שהוא כינס, של יועצים חיצוניים שיאמרו לישראל מה לעשות.

 

* שופר ה-BDS - איך פשקוויל המערכת של "הארץ" מגדיר את תועבת ה-BDS? "מי שמאמין שחרם על ההתנחלויות או על ישראל — כמי שמאפשרת אותן ואת שגשוגן — עשוי לקדם את הפסקת העוול שנמשך זה חמישים שנה". ולמה אני מציין זאת? כי יש בתוכנו מיתממים, המנסים להפריד בצורה מלאכותית בין החרם על ישראל, שהוא כמובן בלתי לגיטימי, לבין "חרם על ההתנחלויות" שהוא לגיטימי, כביכול. והנה, פשקוויל המערכת מסיר את המסכות, ותומך בפירוש בחרם על ישראל. אבל האם ה"עוול" שה-BDS נלחם נגדו הוא בן 50 שנה, או בן 69 שנים? אנו יודעים כמובן את התשובה. ומי שקורא את פשקווילי דבוקת שוקן יודע, שזו גם גישת הדבוקה.

 

הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול טריגנו היטיב לנתח במאמר ב"ישראל היום", את האנטי ציונות והאנטי ישראליות כביטוי העכשווי המובהק של האנטישמיות. חוד החנית של האנטישמיות בימינו זו מארת ה-BDS, שאותה שוקן מקפיד לפנק בעיתונו.

 

* חומה מגוננת – בתש"י (1950) הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן"; ספר המתאר את עמידת הקבוצה בקרבות תש"ח. הספר מתאר את המלחמה ואת חיי המשק, עדויות של הלוחמים ודברים לזכר הנופלים.

 

מצאתי עותק של ספר זה בארכיון הגולן, עם הקדשה שכתבה, בשם קב' כנרת, זיוה ליש. אין תאריך להקדשה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם נפתחה הרעה בימי ראשית המדינה. היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד".

 

* יחס הסיקור - השבוע מתקיים בראשל"צ כנס ראש הממשלה העשירי לשפה העברית "לשון ראשון". במהלך הטקס יוענק הפרס ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל לפזמונאי דודו ברק ולזמרת והיוצרת רונה קינן. מעניין מה יהיה היחס בין הסיקור של האירוע לסיקור קרב הבוץ הדוחה בין אביב גפן ואיל גולן.

 

* רגשות מעורבים – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי מחקר - עבודת תזה שכתבה מסטרנטית במדעי המדינה לפני 13 שנים, על השינויים בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן. מצאתי שם דברים מעניינים שלבטח ישרתו את המחקר שלי. וכשעיינתי ברשימת המקורות, מצאתי שם: ראיון עם אורי הייטנר.

 

מצד אחד, ממש שמחתי לפגוש מכר ותיק. ומצד שני... קצת נבהלתי מהסניליות. שמא אני מתחיל לפתח אלצהיימר-נעורים?

 

אגב, דבר שגרם לי לקורת רוח רבה. מוסיקולוג הכותב מחקר על יאיר רוזנבלום התקשר אליי, כדי לקבל כמה פרטים ביביליוגרפיים על אודות מחקר שכתבתי פעם על התפילה בשירתו של אברהם שלונסקי, ובה פרק נרחב על "שיר שבת" ("עטוף נא אל שדי"), שאותו הלחין רוזנבלום. סוג של דרישת שלום, מעין "שלח לחמך", כעבור שבע שנים.

 

            * ביד הלשון

 

החדר הסגלגל – ביום שישי הקרוב, עיני העולם כולו תהיינה נשואות לחדר הסגלגל, לשכת נשיא ארה"ב, באגף המערבי של הבית הלבן, עם היכנסו של טראמפ לתפקידו, במקום אובמה.

 

מה פירוש סגלגל? האם בתוך הבית שכולו לבן, יש חדר אחד שצבעו סגול בהיר?

 

אין כל קשר לצבעו של החדר, אלא לצורתו. החדר הוא בצורת אליפסה. סגלגל הוא בעברית – אליפטי. החדר הסגלגל, הוא תרגום של Oval Office (תרגום מדויק יותר הוא המשרד הסגלגל).

 

המעניין הוא, שבעוד המילה החז"לית סגלגל לא נקלטה בעברית המדוברת, דווקא "החדר הסגלגל" נקלט.

 

אגב - בעקבות פרשת קלינטון / מוניקה לוינסקי קיבל המקום את הכינוי "החדר השגלגל".


* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 18/1/2017 00:07   בקטגוריות אנשים, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, רצח רבין, שחיתות, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חבקוק ב: אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק


חבקוק היה קופירייטר ענק. עובדה – לא נס לחם של כמה מהברקותיו גם כחלוף למעלה מ-2,600 שנה.

 

בפרק א פגשנו את "מר ונמהר" ואת "לא יאומן כי יסופר" (בווריאציה קצת שונה).

 

וכך גם בפרקנו: "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד", "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא" ו"אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק".

 

בביטוי "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד" אנו משתמשים כדי לומר שיש להמתין לדבר מה בסבלנות. ייקח עוד זמן רב עד שהוא יקרה.

 

"אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא" – אנו משתמשים בו לביטוי לאמונה בביאת המשיח. החיבור של הביטוי לאמונה בביאת המשיח הוא של הרמב"ם. אחד מ-13 עיקרי האמונה הוא: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". אנו משתמשים במילים אלו לבטא ציפיה לדבר גדול שאנו מאוד רוצים, ועל אף הקושי, איננו מתייאשים ומאמינים שהוא יגיע. הפסוק בלחנו של הזמר החסידי אברהם פריד היה המנונם של אוהדי הפועל גליל עליון בכדורסל, שעשו ב-1993 את הלא יאומן והדיחו את האלופה הנצחית מכבי ת"א מן הצמרת, לאחר 23 אליפויות רצופות, וזכו באליפות היסטורית.

 

הביטוי "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק" מבטא זעקה נגד מעשי עוול.

 

****

 

בפרק א חזינו בתופעה יוצאת הדופן, שבה משא הנביא אינו דבר האלוהים לעם, אלא דברו של הנביא, אולי כמייצג או כמי שמתיימר לייצג את העם, אל האלוהים.

 

סיים הנביא את דבריו, אך הוא לא הסתפק בכך. הוא אינו פרייר. הוא לא אמר את הדברים כדי לצאת ידי חובה. הוא לא סיים את שליחותו ואינו הולך לעשות לביתו.

 

הוא העלה דברים בפני האלוהים, והוא יעמוד על כך שיקבל מענה. הוא מציב לאלוהים מעין מארב: עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי". הנביא, עטוף באפוד, נשק וקסדה, אינו מסיים את המשמרת. הוא נשאר בעמדה, לראות מה התשובה שיקבל מאלוהים.

 

ואכן, אלוהים מתגלה ומעניק לו חזון. החזון אינו קל להבנה, אך כנראה שזהו חזון נפילתה העתידי של בבל. הנביא מדבר כאן על אימפריה שיכורת כוח הגוזלת עוד ועוד אדמות וארצות, אך בסוף היא תיפול. לכאורה, זה חזון הנחמה של אלוהים, על התמונה המחרידה שצייר הנביא בפרק הקודם, בה הוא תיאר אכזריותה המנצחת של בבל. אלוהים מראה לו שלא לעולם חוסן. בבל תיפול. מתי? "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד".

 

ואכן, בסוף בבל נפלה והוכתה. אז מה זה עזר לנו? מבחינת עם ישראל, חורבנה של האימפריה הבבלית היה מאוחר מדי. בית המקדש כבר חרב, ממלכת בית דוד נפלה והעם היהודי גלה לבבל.

 

אז נכון, חזון נפילתה של בבל התממש, אך כנראה שזה לא ממש עוזר למי שמאמינים ב"אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא". מי כמו עמנו מכיר את תוצאות הדחיינות הנרפית של ציפיה פאסיבית למשיח. גאולת ישראל באה כאשר חדלנו לצפות לו, כשחדלנו להתמהמה – והבאנו בעצמנו את הגאולה.

 

בנבואתו לבבל, מתאר הנביא את כל העוצמה והפאר של בבל ככיסוי חיצוני לחולשה, הנובעת מרקב. הרקב הוא תוצאת העובדה, שהממלכה מושחתת ומבוססת על עוול. אפילו הארמון יתפורר, כי אבניו וכפיסיו כאילו יתקוממו על העוול שהיה כרוך בבניינו. "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ, לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ, לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע. יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ, קְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ. כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". האבן תזעק מן הקיר ותעורר את מרכיבי הבית להתמרד, עד שייחרב הארמון.

 

****

 

אבן מקיר תזעק

אם עוד לא זעקה.

עיר תפצח בשיר

אם עוד לא שרה.

תייר במלון,

אישה הרה,

קצין בכיר.

 

רוח תרד לים

אם עוד לא ירדה.

גוף גמיש ישחק את הדם

אישה מאתמול,

מפה של חול

אדם לאדם.

 

הנוף מאבד את שמו

אם עוד לא איבד.

אבק הרחוב נהפך שוב -

לחול נודד.

שטר של מאה.

צבע של דלת.

היות בודד.

 

שירו של נתן זך "ליל שרב", הנפתח במילותיו של חבקוק "אבן מקיר תזעק" עוסק בבדידות. לא סתם בבדידות – בבדידות כהוויה קיומית, "היות בודד".

 

"לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה", כתב זך, כלומר אין הוא משלים עם הבדידות, אין הוא מנסה לייפות אותה, להיפך – לא טוב, היא לא טובה. אך זו המציאות, בין כה וכה, "היות בודד". את הוויית הבדידות מתאר המשורר באמצעות הצגת ייצוגי מציאות, חלקם אנושיים, חלקים דוממים. כל ייצוג ניצב בפני עצמו, אין אינטראקציה בינו לבין ייצוגים אחרים. תייר במלון. אישה הרה. קצין בכיר. אישה מאתמול. מפה של חול. שטר של מאה. צבע של דלת. יש אפילו "אדם לאדם". "אדם לאדם – מה?" האסוציאציה הראשונה היא כמובן ל"אדם לאדם זאב". 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 17/1/2017 19:40   בקטגוריות חינוך, יהדות, הזירה הלשונית, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: שער הרחמים


שער הרחמים / מאיר בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 17.1.17

 

ביום חמישי שעבר הוכה עולם התרבות הישראלי בתדהמה, בהגיע הידיעה המרה על פטירתו בטרם עת של אחד המוכשרים והטובים במוסיקאים הישראליים, מאיר בנאי. בשנים האחרונות איבד עולם המוסיקה הישראלית אמנים רבים וטובים, אבל גילו הצעיר של מאיר בנאי, שנפטר בגיל 55 בלבד, והעובדה שמחלתו לא הייתה ידועה, העצימו את תחושת האבל וההחמצה.

 

מאיר בנאי היה פורץ הדרך של הדור השני במשפחת בנאי, והקדים במעט את בן דודו המבוגר ממנו ב-8 שנים, אהוד. אחד הדברים המאפיינים את הדור השני של משפחת בנאי, הוא שרובם, לדעתי כולם מלבד אורי בנאי, שירתו בצה"ל כלוחמים קרביים, ולא בלהקה צבאית. מאיר בנאי שירת בתותחנים. מיד לאחר שחרורו החלה הקריירה המוסיקלית שלו, הוא הופיע בתכנית "זה הזמן" של רם עברון בטלוויזיה כזמר אורח והוציא תקליט שדרים עם שני שירים. נחום היימן, שחזר באותם ימים לארץ ממספר שנים שבהן גלה לאירופה, שמע אותו, התפעל מקולו ומכישרונו יוצאי הדופן והחליט לטפח אותו. את תקליטו הראשון הוציא בנאי בחברת תקליטים פרטית שהייתה אז בבעלותו של נחום היימן. לאחר מכן הוא צירף אותו ללהקת "חופים" שהופיעה בכל רחבי הארץ במאות הופעות משיריו של היימן והוציאה תקליט רב מכר, שיצר חשיפה אדירה לזמרים הצעירים שכינס היימן ללהקה, כמשה דץ, חני לבנה ובעיקר מאיר בנאי.

 

אני ראיתי את בנאי לראשונה במופע של להקת "חופים" והתפעלתי. בנאי שר סולו את "תפילת דייג" של נתן יונתן ואת "את שומעת" של אלתרמן. היו אלו שני ביצועים מיוחדים, אבל גם הלחנים היו יוצאי דופן. בדיעבד, אני יכול לומר שהם הרבה יותר מאיר בנאי מאשר נחום היימן. מעניין האם זו הגאונות של היימן, שידע להלחין את השיר בדיוק עבור הזמר שהתאים לו את השיר, או שזאת טביעת האצבעות הייחודית של בנאי בשירים שקיבל מהיימן. אבל "תפילת דייג" הוא אותו שילוב של בלוז עם שירת נשמה, ואותה נהמת לב הפורצת מן השיר באופן כל כך אותנטי ומשכנע, המאפיינים כל כך את מאיר בנאי.

 

לאחר להקת "חופים", חזר מאיר לאלמנט הטבעי שלו כ"סינגר-סונג-רייטר", אמן מבצע, השר את השירים שהוא הלחין וכתב. בשבוע שעבר שוחחנו על התופעה הזאת, שמצד אחד הצמיחה כמה מטובי האמנים ומן היצירות הטובות והחשובות ביותר, בישראל ובעולם, אך מצד שני יש בה הרבה מאוד בינוניות ומטה, של זמרים שמתעקשים לכתוב ולהלחין אף שאינם מוכשרים לכך, או של כותבים המתעקשים לשיר, אף שאינם מוכשרים לכך. מאיר בנאי בולט מאוד כהתגלמות החיוב בתופעת ה"סינגר-סונג-רייטר", בשל הכישרון, היצירתיות והמקוריות שלו הן כתמלילן, הן כמוסיקאי והן כזמר. אגב, גם כשחקן, בראשית דרכו האמנותית.

 

מה מיוחד במאיר בנאי? בעיניי, בעיקר האותנטיות. כאשר הוא שר על הבדידות והניכור של אדם לבד בעיר הגדולה, אם בשירו "גשם" או ב"שער הרחמים" שנשמיע היום, המאזין מזדהה עם השיר וחש יחד עמו את חוויית הבדידות הזאת. כאשר מאיר כמה לאהובה, למשל בשיר "אצלך בעולם", המאזין מתפלל יחד אתו "תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם", והשיר הזה באמת נשמע כמו תפילה.

 

הקול שלו יוצא דופן באיכותו, בעוצמתו. המנעד הקולי שלו רחב, והכל – בקול מלא, ללא זיוף, ללא אובדן העוצמה, וגם ללא הצרידות האופיינית לרוקרים ובלוזיסטים. בסגנון המאפיין אותו אני רואה שילוב של בלוז ושירת נשמה, והדבר בא לידי ביטוי בזעקה האותנטית הבוקעת מתוכו במספר שירים, בראש ובראשונה בפזמון של הגדול והמצליח בשיריו – "גשם", וגם בשיר שנשמע בהמשך.

 

לאחר חזרתו בתשובה, הוציא מאיר בנאי את תקליטו הנפלא, "שמע קולי" – פיוטים ותפילות, רובם בלחנו ומיעוטם בלחן המסורתי שעליו גדל כילד מסורתי בבית הכנסת הספרדי. הוא היה בין הראשונים בגל היצירה היהודית, עוד לפני שנשפט כ"טרנד". אני אוהב מאוד את התקליט ושמחתי מאוד על הצלחתו. מאיר בנאי עצמו חשש מאוד לאבד את הקהל שלו, והופתע לטובה מההצלחה הגדולה של התקליט.

 

שלוש פעמים צפיתי בהופעה "שמע קולי". אני חייב לציין שמאיר בנאי המאוחר לא היה פרפורמר טוב. הוא לא תקשר עם הקהל. הוא עמד כפוף, הביט על רצפת הבמה, הכובע שחבש מאז חזרתו בתשובה הסתיר את פניו, היה מרוכז מאוד בגיטרה ובמפוחית ובנוסף לכך, העיבודים שלו רחקו מאוד מהלחן המוכר, מה שהקשה מאוד על הקהל להצטרף אליו. במופע בק"ש, מחצית הקהל עזבה את המופע באמצע. גם במופע בקצרין עזבו רבים.

 

בימים האחרונים חשבתי הרבה על מאיר בנאי, ושאלתי את עצמי למה חזרתי לאותו מופע שלוש פעמים, על אף הבעייתיות שלו? הרי לשירים הקשבתי בדיסק ולשם כך לא הייתי צריך ללכת למופע. כנראה שמה שכבש אותי הוא שוב, אותה אותנטיות של אמן המחובר לעצמו, ואינו מנסה להתחנף לקהל או להתאים את עצמו. מה שכבש אותי במופע, היה לראות דווקא את המופנמות שלו, את ההתמזגות של היוצר עם יצירתו.

 

אני אוהב מאוד את מאיר בנאי ואת שיריו. באורטל אנו עורכים מדי שנה ערב חורף – שירי סולנים סביב נושא או אמן. הערב הראשון, לפני שנים אחדות, הוקדש לשירי חורף, ואני שרתי את "גשם". הערב האחרון, בשנה שעברה, עסק בנושא חברות, ואני שרתי את "שירו של שפשף". לפני שנים אחדות פעלה באורטל חבורת זמר, "הקולית", שהייתי מחבריה. העמדנו ערב של שירים בנושא אהבה. אני שרתי כסולן את "אהבה קצרה".

 

את קבלת השבת באורטל, ביום שישי, הקדשנו לזכרו של מאיר בנאי. הגיטריסט אופיר גל, שליווה שנים רבות את קורין אלאל והיום הוא חי באורטל, זכה לנגן עם מאיר בנאי והוא שיתף אותנו בחוויה, ואח"כ שר וניגן את "אצלך בעולם" ואנו הצטרפנו, והייתה אווירת קדושה והתרוממות רוח יוצאי דופן.

 

את השיר שנשמע היום, "שער הרחמים", מתוך התקליט "וביניהם", הכנסתי באחד מערבי יום הכיפורים להתכנסות שאני מוביל מדי שנה באורטל, שנקראת "כל נדרינו". בעיניי, מאיר בנאי כתב תפילות גם בתקופה החילונית שלו. ו"שער הרחמים" הוא סוג של תפילה. לכן, המעבר שלו לשירה דתית, כביכול, ב"שמע קולי", לא היה בעיניי מעבר חד. אני חושב שאף פעם לא היה אצלו פער בין הישראלי והיהודי, והוא גם מיטיב למזג בין מזרח ומערב, הן בלחניו והן באופן השירה שלו, שיש בה סוג ייחודי של סלסול קל.

 

ב"שער הרחמים" עוסק מאיר בנאי בנושא החוזר אצלו בשירים נוספים, ואגב, גם בשירים של בן דודו אהוד בנאי – הניכור של האדם הבודד בעיר הגדולה. העיר מתאפיינת ברעש בכל פינה, אבל הוא לא מביט סביב, לא מקשיב, הוא איש חולם וכך היה תמיד. הוא הולך בדרך עצמאית משלו, הדרך המובילה לשער הרחמים. שער הרחמים הוא אחד משערי ירושלים, אולם הכוונה היא יותר כמטפורה – השער של האדם הבודד, המחפש בחיים חמלה, רחמים. הוא מחפש את השער לעולם שיש בו חסד. הוא מכיר את הדרך לשער הזה, אך הוא יודע ששער הרחמים לא יגאל אותו מן הבדידות. הוא רוצה להגיע לשער הזה עם אהובתו. ולכן הוא שר לה: "בואי אתי יחד, בואי מתוך הפחד, כי את, גם את חלק משער הרחמים".

 

"חי פעם, רק פעם", הוא שר. לביטוי "חיים רק פעם אחת" אפשר להתייחס במובן של לא לקחת את החיים ברצינות כי חיים רק פעם אחת, או – כיוון שחיים רק פעם אחת, ראוי לחיות אותם במלוא המהות והמשמעות. מאיר בנאי תוהה: "יש טעם, אין טעם", אבל החיפוש אחרי שער הרחמים, מבטא את הפרשנות המהותית והמשמעותית לחיים. וכשמאיר בנאי זועק לפתע, ש"בתוך לבי יש זעקה והיא גדולה" – המשפט הזה הוא המאיר בנאיות במיטבה, באותנטיות הכובשת שלה.

 

אי אפשר לסיים פינה המוקדשת למאיר בנאי, בלי לומר מילה על משפחת בנאי. משפחת בנאי הענפה, מקבץ הכישרונות האדיר והנדיר הזה, הוא תופעה המרסקת את מדע הסטטיסטיקה. כאמור, מאיר היה הראשון מבני הדור השני. בין הבולטים מבני דורו, גם אחיו אביתר ואחותו אורנה. ובין הזמרים בני הדור השלישי של השבט, בולט בנו נועם בנאי. הייתי בהופעה שלו. ההופעה הייתה בליל שבת, מה שאומר שהוא לא המשיך בדרכו של מאיר כאדם דתי, אך הוא אמר במופע שהאופציה שהוא לא יהיה מוסיקאי אף פעם לא הייתה קיימת מבחינתו.

 

נפרדנו השבוע מאמן ענק, מאיר בנאי. יהי זכרו ברוך!

 

מסתובב בעיר הישנה

ורעש בא מכל פינה

אני מכיר כבר

מכיר כבר את דרכי

בדרך לשער הרחמים.

 

לא מביט סביב

לא מקשיב

איש חולם אני

וכך היה תמיד

אבל מכיר כבר

מכיר כבר את דרכי

הדרך אל שער הרחמים.

 

חי פעם רק פעם

יש טעם אין טעם

עם כח בלי כח

שער הרחמים.

בואי איתי יחד

בואי מתוך הפחד

כי את, גם את חלק

משער הרחמים.

 

השלטים מעל החנויות

משקיפים, על הרחובות

בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה

הראו לי את שער הרחמים.

 

חי פעם רק פעם...

נכתב על ידי הייטנר , 16/1/2017 23:03   בקטגוריות אורטל, אמנות, אנשים, היסטוריה, הספדים, יהדות, משפחה, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ