לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: אחד מן הגח"ל


אחד מן הגח"ל / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 28.7.14

 

מטרת הטרור היא להטיל אימה על הציבור, לזרוע דמורליזציה ולשבור את החברה הישראלית. במלחמת "צוק איתן", נחל הטרור כישלון חרוץ בהשגת מטרה זו. מלחמה זו מעידה על חוסן לאומי יוצא דופן, שבא לידי ביטוי בגילויים מרגשים של ערבות הדדית, סולידריות חברתית, פטריוטיזם ואחדות לאומית (גם אם פה ושם יש קצת עשב שוטה המפגין נגד זכותנו להגנה עצמית).

 

אחד הגילויים היפים ביותר במלחמה הזאת, הוא היחס לחיילים הבודדים. נפילתם של שון כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג, שלושת החיילים הבודדים, האירה לעין הציבור את התופעה של אותם צעירים, עולים חדשים או בני יורדים שחזרו, שהגיעו ארצה ללא משפחתם והתנדבו להגן על המדינה ביחידות הקרביות של צה"ל. רבבות ליוו את הנופלים לדרכם האחרונה, ומשפחותיהם זכו לחיבוק חם ואוהב של החברה הישראלית. המונים ביקרו את החיילים הבודדים הפצועים בבתי החולים. יוסי גמזו שורר שיר נפלא לזכרם, אריאל הורביץ כתב לזכרו של שון את השיר המקסים "עשרים אלף איש".

 

התנועה הקיבוצית היא אחד הבתים החמים של החיילים הבודדים. בקיבוץ אורטל היו עד כה 5 גרעיני עולים, שרוב חבריהם חיילים בודדים, וחלקם נשארו כחברים באורטל. כמו כן, במשך השנים אימצנו חיילים בודדים.

 

תופעת החיילים הבודדים – ימיה כימי צה"ל, כימי מדינת ישראל. גם אבי, שעלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, והשתחרר עם הילדים והנוער אחרי כ"ט בנובמבר, בסוף דצמבר 1947 (שבועיים בטרם מלאו לו 18), לחם במלחמת השחרור כחייל בודד. הוא לא השתייך למסגרת של חיילים כאלה, אך היו שתי מסגרות מסוג זה במלחמת השחרור: מח"ל וגח"ל. מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, למעלה מ-3,000 מתנדבים מארה"ב ומדינות מערב אירופה שהתנדבו לעלות לארץ ולהילחם בשורות צה"ל. גח"ל – גיוס חוץ לארץ, למעלה מ-20,000 עולים חדשים, שזה מקרוב באו, ממזרח אירופה וארצות ערב, רובם הגדול פליטי שואה, שהיוו שליש מהכוח הלוחם של צה"ל. רבים מהם ירדו מן האניה, ומיד יצאו לשדה הקרב, ללא אימון או לאחר אימון מינימלי בהפעלת נשק. רובם הגדול כלל לא ידעו עברית. לאחרונה קראתי את האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי, שהיה מ"כ של כיתת עולים כזאת, בליל של לשונות ומקומות מוצא, במסגרת חטיבת "גבעתי"; פרק מאלף, המרתק בפרקי הספר.

 

ב-31.12.48 פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" את שירו "אחד מן הגח"ל", לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האוניה, ובערב הוא החזיר לה אותם בחזרה.

 

אני רואה בשיר הזה אודות הלוחם ניצול השואה, כמו בשיר על החייל דנינו – על אותו גיבור עולה ממרוקו שזינק על רימון חי והציל את חיי חבריו, ובשיר אליפלט על אנטי גיבור שהיה לגיבור שבגיבורים, שירים שבהם אלתרמן נותן ביטוי לאותם לוחמים גיבורים שלא באו מן המיינסטרים הצברי – גם הם "הנערה והנער" מהשיר "מגש הכסף", כולם יחד הם מגש הכסף עליו נתנה לנו מדינת היהודים.

 

שלושה עשורים מאוחר יותר הלחין שם טוב לוי את השיר, ואריק איינשטיין שר אותו.

 

מסיפון אוניה מתנודדת.

הוא ירד אל רציף הנמל.

וחכתה ברציף לו מולדת

בדמות אוטו צבאי וסמל.

 

היא את שמו בחותמת הטביעה,

היא השליכה בגדיו אל השק.

ושבועה נוראה היא השביעה

לקולו של הגשם הדק.

 

ונראהו זוחל, או כורע,

או עומד עם צלחת בתור,

ונדע: ללא בית ורע

קר ללחום את מלחמת הדור

 

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד, לא פינה למקלט,

לא שמחה מן האלף הללו,

אשר לנו היה למתת.

 

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב

הוא קיבל על החוף מידה.

אבל גם את חייו, אי בערב,

הוא השיב בנפלו בעדה.

נכתב על ידי הייטנר , 28/7/2014 23:13   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, ספרות ואמנות, צוק איתן, ציונות, קליטה, אורטל, רדיו אורנים, תרבות, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמת ההתפכחות


"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם". כך פתח, לפני ששים שנה, ב-1954, הרמטכ"ל משה דיין את הספדו לרועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מחבלים.

 

לא השמש סנוורה את רועי. "האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

 

ששים שנה חלפו. את נחל עוז הפכנו מחדש ליישוב ספר. וביום שבו מחבלים ניסו לחדור לקיבוץ באמצעות מנהרה כדי לבצע בו טבח המוני, קשה שלא להשתחרר מאותה אמירה, האקטואלית כל כך: הערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב.

 

הדרך שהובילה אותנו עד הלום, הייתה רצופה בכוונות טובות; הכמיהה לשלום עיוורה את עינינו, ולא ראינו את ברק המאכלת.

 

ההספד שנשא דיין, הוא אחד הניתוחים החדים והמדויקים של המציאות הישראלית, ולמרבה הצער, הם חדים ומדויקים גם היום, בחלוף 60 שנה, באותה מידה. זה היה שנים רבות לפני "הכיבוש". בוודאי שנים רבות לפני "המצור". אך דיין היטיב לראות, בעינו האחת, שאין זה סכסוך על מיקומו של הגבול, אלא על זכות הקיום ויכולת הקיום של מדינת ישראל. הם רואים בארץ ישראל את ארצם, את ארץ אבותיהם, וכאשר הם רואים אותנו הופכים אותה לנחלה, עזה שנאתם אלינו. ומאחר ואיננו יכולים לוותר על קיומנו, אין כאן שאלה של נכונות לפשרות ולוויתורים, כי הפשרות והוויתורים אינם רלוונטיים לסכסוך על עצם הקיום. כל כך אקטואליים דבריו על "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו". היום קוראים להם אובמה וקרי. אז היו להם שמות אחרים.

 

מלחמת "צוק איתן" קשה, כואבת ועקובה מדם. מלחמה היא דבר רע, אך האלטרנטיבה נוראה. אילו הצליחו במזימתם, וערב אחד הייתה נפערת האדמה בקיבוצים רבים ומאות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש היו יוצאים מהם וטובחים מאות או אלפי נשים וילדים, גברים וזקנים, חוטפים רבים מהם אל תוך עזה, והופכים ילדים ישראלים למגן אנושי שלהם בתוך יישובינו – היה זה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואין צורך בדמיון רב כדי לשער את השלכותיו. ולכן, המלחמה הרעה הזאת, היא אולי הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו, כי זו מלחמת הצלה שאין כדוגמתה. לא בכדי, העם כולו, זולת קומץ עשבים שוטים, תומך בכל לבו במבצע.

 

מן הראוי שתהיה זו מלחמת ההתפכחות שלנו. עלינו להתפכח מהמחשבה שהמאבק הפלשתינאי הוא נגד "הכיבוש"; הרי ברצועת עזה אין כיבוש. עלינו להתפכח מן האשליה ששטח שניסוג ממנו יהיה לסינגפור של המזרח התיכון – הוא יהיה מפלצת טרור ורצח מעל ומתחת לקרקע. עלינו להשתחרר מסיסמאות שווא, כאילו בעידן הטילים אין משמעות לשטח ולעומק טריטוריאלי ואין צורך בגבולות בני הגנה – ספרו את האגדה הזאת לתושבי עוטף עזה, שמחבלים חופרים תחת בתיהם, במטרה לערער את יסודותיהם ולהחריב אותם. ספרו את האגדה הזאת למי שאין אפילו טווח זמן להתריע בפניהם מפני ירי פצמ"ר (כל אלפי הטילים שנורו על מדינת ישראל, לא גרמו להרג, להבדיל מהפצמ"רים שנורו מטווח קצר ליישובי הגדר). עלינו לקחת במלוא הרצינות את האיומים עלינו, וכאשר מזהירים אותנו מפני פצמ"רים על נתב"ג, מן הראוי שלא נתייחס אליהם כאל נביאי זעם תימהוניים, זורעי אימה, כפי שהולעגו מי שהזהירו מפני קטיושות על אשקלון (!), בוויכוחים על אוסלו ועל ההתנתקות.  

 

השלום הוא ערך נשגב, הוא מטרה נעלה, הוא מחוז חפץ, שראוי לחנך עליו, וראוי לערוג לו ולהתגעגע אליו, אך יש להדיר אותו מן השיח הפוליטי המעשי, כיוון שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ואי אפשר לכפות שלום על מי שחותר להשמדתנו.

 

יש חלומות אחרים, שאינם תלויים באויב אלא בנו ורק בנו, ומן הראוי שהם יהיו היעד הלאומי שלנו; יצירת חברת מופת, דמוקרטיה יציבה, צדק חברתי, מערכות חינוך, השכלה, מדע ותרבות מפותחים ומתקדמים, כלכלה משגשגת. עלינו להעצים את האחדות הלאומית, הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, את כל אותם ערכים שבאו לידי ביטוי באופן כה יפה ומרשים במלחמה הזאת. עלינו להעמיק את אמונתנו בצדקת הציונות ולחנך עליה את הדורות הבאים. וכדי לאפשר את ההישגים הללו, יש צורך בצבא חזק, ובנחישות להגן על המדינה מפני אויביה.

 

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", אמר דיין בדברי ההספד. הדברים נכונים גם היום, בדור הזה, בחלוף למעלה משני דורות. "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו".

 

אם נביט 60 שנה אחורה, ונראה איפה היינו אז ואיפה אנו היום – כמה התפתחנו, כמה התקדמנו, לאן הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, יש לנו כל הסיבות להיות אופטימיים ביותר אודות העתיד. על אפם ועל חמתם של חורשי רעתנו, נבנה ונעצים את מדינת המופת היהודית בארצנו. 


* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 28/7/2014 22:18   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, ציונות, קיבוץ, תרבות, צוק איתן  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה אני צם צם בתשעה באב?


בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

 

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

 

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

 

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

 

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

 

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

 

****

 

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

 

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

 

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

 

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

 

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון ... אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי ... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

 

****

 

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

 

לפני 13 שנים, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה".

 

לפני קצת יותר מארבע שנים, עברתי לנהל את מרכז "יובלים". בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

 

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

 

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

 

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

 

****

 

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, ואפילו העשבים השוטים המפגינים בעת מבצע "צוק איתן" נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

 

****

 

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  


 * "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 23/7/2014 15:08   בקטגוריות הגולן, היסטוריה, המאבק החברתי, חברה, יהדות, חינוך, יובלים, משפחה, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ