לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ויקרא א': האם אלוהים רוצה מאתנו אנטריקוט?


מיזם 929 הגיע לחומש השלישי בחמשת חומשי תורה – "ויקרא". החומש נקרא גם תורת הכוהנים, ואכן – זה עיקר תוכנו; תיאור עבודת הכוהנים בבית המקדש – עבודת הקורבנות, דיני המקדש, טומאה וטוהרה וכד'.

 

איני אוהב את ספר "ויקרא". ראשית, כי הוא משעמם (לא כולו, אך הפרקים העוסקים בעבודת הקורבנות, שהם עיקר הספר). אחרי ספר שמות המלהיב – עם סיפור יציאת מצרים, קבלת התורה, הנדודים במדבר והחוקים החברתיים הרבים שבו, ספר זה עוסק בפרקטיקה של בית המטבחיים. מה כבר יכול לרומם את נפשנו בתיאורים כמו: "וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה". וכן הלאה וכן הלאה.

 

אך לא זו הסיבה העיקרית לאי החיבה שלי לספר. הסיבה העיקרית היא הסתייגותי הטבעית מעצם עבודת הקורבנות. איזו קדושה יש בפולחן של שחיטת בעלי חיים? הרי זה הדבר הכי בלתי רוחני שניתן להעלות על הדעת? והאם באמת זה מה שאלוהים רוצה מאתנו? סטייקים?

 

ובכן, על פי התפיסה היהודית, הפולחן אינו למען אלוהים אלא למען האדם המאמין. אלוהים לא זקוק לאנטריקוט, וגם לא לתפילה. אז למה קורבנות?

 

האדם בגן העדן היה צמחוני. הבשר היה אסור על האדם. רק לאחר המבול, הותר לאדם לאכול מן החי. המבול היה ניסיון ליצור אדם חדש, באמצעות השמדת האנושות. אולם נוח, שהיה צדיק בדורותיו, לא היה צדיק גדול, אלא אדם רגיל, עם חולשות רבות. כשאלוהים כרת ברית עם נוח ונשבע שלא יוריד עוד מבול, הוא נימק זאת בכך שיצר לב האדם רע מנעוריו.

 

ההתפכחות של אלוהים מהאפשרות ליצור אדם מושלם, הביאה אותו להמיר מהפכות כמו המבול בתהליכים חינוכיים של התמודדות עם יצרו הרע של האדם. ההתפכחות גרמה לו להוריד במעט את הרף המוסרי שתבע מן האדם ולאפשר לו, כהוראת שעה ומתוך השלמה עם המציאות, לאכול בשר. האידיאל הוא צמחונות. אולם התורה מבינה את הקושי שבכך, ומתפשרת.

 

כך גם בנוגע לעבודת הקורבנות. ודאי שעבודת הקורבנות אינה הפולחן האידיאלי, אולם בעולם שטוף קורבנות ובהם קורבנות אדם, שהיו שיא הסגידה לאלים; בעולם שבו שיא האקסטזה הדתית הייתה הורים המקריבים את ילדיהם; בעולם כזה, קשה היה לדת לעמוד מול מתחרותיה ללא עבודת קורבנות. היהדות התפשרה – שללה מכל וכל קורבן אדם ולחמה בו, אך התפשרה על עבודת קורבנות.

 

עם זאת, ברור שהאידיאל הוא דת שאין בה קורבנות. היהדות החדשה שעיצבו חז"ל אחרי חורבן הבית, שהחליפה את עבודת הקורבנות בתפילה ואת המקדש במדרש, הינה התקדמות אל דת נעלה הרבה יותר. הגורמים המתגעגעים לעבודת הקורבנות וכמהים לה, מבטאים פונדמנטליזם של חזרה לשלב פרימיטיבי ביהדות, שאין כל סיבה להתגעגע אליו. להיפך.

 

הרי עוד בתקופת בית המקדש הראשון, הנביאים לא חיבבו, בלשון המעטה, את הקורבנות. לא קורבנות הם רצו, אלא התנהגות ערכית ומוסרית. כה אמר הנביא ישעיהו: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (יש' א', יא-יז).

 

ולמי שסבורים שעבודת הקורבנות היא האידיאל אליו יש לשאוף, אני מציע לקרוא את דעתו של הרמב"ם בנדון: "והיה המנהג המפורסם בהעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדול עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות... לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעוזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי שטבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות העם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים, שאין אמִתוּת להם לשמו יתברך, וציוונו לעולתם לו יתברך". ובלשוננו – בתקופה הפרימיטיבית ההיא, לא היה סיכוי להצליח בניסיון למנוע קורבנות, והסדרת קורבנות הייתה פשרה של השלמה עם המציאות. על מנת שלא יעבדו עבודה זרה, ניתן לבני ישראל תחליף – מעין עבודה זרה, אבל לה'.

 

אנו נמצאים במציאות אחרת לגמרי ואין מקום לכל עבודה זרה, נוסח עבודת הקורבנות.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/4/2015 21:26   בקטגוריות חינוך, יהדות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרשה לפרשת "אחרי מות - קדושים" תשע"ה


דרשה לפרשת "אחרי מות – קדושים"

קבלת שבת באורטל 24.4.15

 

השבוע התייחדנו עם זכרם של חללי מערכות ישראל, ביום הזיכרון, ולמחרת חגגנו את חג העצמאות של מדינת ישראל.

 

השבת, למחרת יום הזיכרון ויום העצמאות, אנו קוראים שתי פרשות – פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים".

 

החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות אינו קל; המעבר לעתים קשה מנשוא. אולם הוא נושא מסר ומשמעות, הדורש מאתנו לא לראות בעצמאותנו דבר מובן מאליו, כיוון שהיא הייתה, עודנה וכנראה תמשיך להיות עוד זמן רב כרוכה בנכונות שלנו למסירות נפש. מחיר עצמאותנו הוא מחיר דמים כבד. החיבור הזה גם נועד להצביע על המשמעות הגדולה של המחיר, של הקורבן; שלצד הכאב הגדול על האובדן, אנו מודעים לכך שהאובדן הוא למען מטרה גדולה ונעלה של קיום העם היהודי, קיומה של מדינת ישראל והחיים והביטחון של אזרחי ישראל.

 

אנו מקווים שנהיה ראויים למחיר הכבד, שנהיה מדינת מופת וחברת מופת, כזו שהקורבן היה ראוי לה.

 

פרשת "אחרי מות" נפתחת אחרי האירוע הדרמטי והטרגי שבו מתו לעיני כל עם ישראל שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו. תגובתו של אהרון תוארה בשתי מילים: "ויידום אהרון". וכי מה אפשר לומר אחרי אסון נורא כל כך?

 

הפרשה נפתחת במשימה שמקבל אהרון מאלוהים אחרי מות בניו. אלוהים מורה למשה להטיל על אהרון ועל כל יורשיו בעתיד את משימתם המרכזית – עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנועדה לכפר על חטאות העם. איך אדם שזה עתה איבד את שני בניו יכול לקבל על עצמו אחריות כזו, שליחות כזו, משימה כזו? איך אדם שחווה כזה אובדן יכול להנהיג? איך הוא יכול להמשיך?

 

כחברה הנאלצת להתמודד עם שכול, אנו מודעים לקושי. וגם היום יש הורים, שאחרי שאיבדו את היקר להם מכל, בחרו שלא לברוח מן הבשורה, אלא לקחת על עצמם את השליחות לשאת את הבשורה, לרומם את רוח העם ברוח שבה חינכו את בניהם, לפעול לכך שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר, שתהייה ראויה למחיר שהם שילמו.

 

בטקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, אתמול בבוקר, בחר ראש הממשלה במרים פרץ כדמות המעוררת השראה. מרים פרץ, כמו אהרון הכהן, שכלה את שני בניה. וכפי שהיא עושה כל השנים, גם אתמול, ביום העצמאות בבית הנשיא, היא פנתה אל הציבור כשהיא נושאת שליחות ונושאת בשורה של אחדות לאומית, של מסירות, של אהבת העם והארץ, של ציונות. פגשתי השנה את רחלי פרנקל שבנה נחטף ונרצח בקיץ שעבר ואת שמחה גולדין שבנו נפל בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן", וגם בהם ראיתי אותה נחישות ובעיקר אותה מחויבות לשאת בשורה, לרתום את עצמם לשליחות של הפיכתה של מדינת ישראל למקום טוב וראוי.

 

מהי חברת מופת? בלשון התורה מדובר על עם קדוש. "קדושים תהיו", אומרת הפרשה. אולם אין היא מתארת את עם ישראל כעם קדוש. בוודאי שאין היא מעניקה לו כל זכויות יתר. ההיפך הוא הנכון. היא מצווה עליו "קדושים תהיו" ומטילה עליו עומס של חובות ומחויבויות. פרשת "קדושים" מתארת מהי דרך החיים שעם ישראל מצווה בו, כדי להתקדש.

 

"ואהבת לרעך כמוך", אומרת הפרשה. זו אינה דרישה קשה מדי? האין זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה? ובכלל, איך אפשר לצוות על אהבה?

 

זו אינה גזירה ולא חוק. זה אידיאל. זה האידיאל שהתורה מצפה מאתנו ללכת לאורו. רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הגדיר את שלוש המילים הללו, מכל הכתוב בחמשת חומשי התורה, כ"כלל גדול בתורה", כלומר כקוד מפתח להבנתה. איך מתרגמים את האידיאל הזה למעשה? הפרשה מלאה בדרישות, שכאשר מבינים אותן לאור ההתייחסות ל"ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה, הן מציבות בפנינו תשתית לדרך חיים של "קדושים תהיו" ובלשוננו – חברת מופת. הפרשה מלאה מצוות של צדק חברתי, עזרה לחלש, יחס נאות והוגן למיעוטים החיים בתוכנו, יחס מכבד וראוי לזקנים בחברה, חברה ללא רכילות, חברה המושתתת על משפט צדק לכל ועוד.

 

הפרשה מספקת לנו, גם היום, מטלות וערכים לבניין חברת מופת ומדינת מופת, שתהיה ראויה למחיר הכבד ששילמנו ואנו ממשיכים לשלם על קיומה.

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 24/4/2015 20:15   בקטגוריות אורטל, זיכרון, חברה, יהדות, נאומים, פרשת השבוע, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.4.15


* אין גבול לפרובוקציה -  גם השנה, כבכל השנים האחרונות, מחולל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מבוזה זכרם של הנופלים, מלח צורב נזרה על פצעי המשפחות השכולות, בפרובוקציה פוליטית מכוערת של תנועת השמאל הרדיקלי "לוחמים לשלום" – טקס היוצר שקשוקה של אבל משותף על חללי צה"ל ועל מחבלים.

 

פעם הכל ידעו לכבד את היום הזה, ולהימנע מפרובוקציות. היום, למרבה הצער והבושה, כל הסכרים נפרצו.

 

אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל סמוך ליום העצמאות, כדי לציין ולסמל את העובדה שקיומה של מדינת ישראל ועצמאותה כרוכה במאבק, בכאב ובשכול, וכדי לציין שאנו אבלים על חיילים שלא מתו סתם, אלא נפלו חלל בהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה.

 

אילו היה מצפון בלבם של הפרובוקטורים, היה טעם לבקש מהם: אנא, הרפו. לא ביום הזה. יש עוד 364 יום בשנה לפרובוקציות. הניחו ליום הזה. אבל אין מצפון בלבם של הפרובוקטורים, ולכן אין טעם לבקש זאת מהם.

 

ישראל היא מדינה דמוקרטית, והיא יכולה להכיל את הפרברסיה הזאת. אין מקום לשחק לידי הפרובוקטורים ולאסור עליהם את קיום המפגן המבחיל.

 

מה אפשר לעשות? לגנות ולהוקיע.

 

* הפרובוקציה הבאה 1 - מעניין מה תהיה הפרובוקציה הבאה ביום הזיכרון, כאשר הנוכחית תמצה את עצמה ומארגניה יחושו צורך להעלות את המינון. אולי מצבות החללים יקבלו טיפול מן הסוג שקיבל דגל הלאום בסרט תועבה, מאחוריה של פרובוקטורית מן הסוג שלהם.

 

* הפרובוקציה הבאה 2 - אז מה תהיה הפרובוקציה הבאה? אולי טקס משותף בעברית ובגרמנית להתייחדות עם ההרוגים משני הצדדים ביום השואה הבא.

 

* תלמידיו של גבלס – מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. גם אחרי שישראל הותקפה במטחי טילים (אחרי שנים של "טיפטופים", שגם עמם אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים) ממשלת ישראל המשיכה לדחות ולדחות ולדחות את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית. ממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפני חמאס לעצור, "שקט יענה בשקט". ורק בלית ברירה הגיבה. וגם אז, דחתה ודחתה ודחתה ככל האפשר את הפעולה הקרקעית, הציעה הפסקות אש ואף הפסיקה אותה באופן חד צדדי, בעקבות יוזמת הפסקת האש המצרית, והפלשתינאים המשיכו לתקוף. רק אז, בלית ברירה, יצא צה"ל לפעולה קרקעית מינימליסטית, מצומצמת ביותר. במהלך המלחמה ישראל הסכימה לכל יוזמה של הפסקת אש. 12 פעמים הופסקה האש, כאשר תמיד חלוקת העבודה הייתה ברורה: ישראל אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.

 

ואחרי כל זאת, מפרסם "הארץ" ללא בושה, ערב יום הזיכרון, מאמר תחת הכותרת הזדונית והמרושעת "מותם היה לשווא", שבו מאשימה איריס לעאל את ממשלת ישראל שגררה בכוח את המדינה ואת הפלשתינאים למלחמה מיותרת, בהסלמה יזומה והרפתקנית, ולכן הממשלה שלחה לשווא עשרות חיילים למוות מיותר.

 

שר התעמולה הנאצי גבלס אמר, ששקר – אם תחזור עליו פעמים רבות, יהפוך לאמת. למרבה הצער, גבלס העמיד תלמידים הרבה, דווקא בישראל. אה, שכחתי. זה לא שקר. זה "נראטיב".

 

* נשיא או נשא? - "Palestine: Peace Not Apartheid" – זה הגלגול העדכני של הפרוטוקולים של זקני ציון. מחבר ספר הנאצה הוא ג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה"ב. בספר זה הוא הוציא מן הבקבוק את כל האנטישמיות החדורה בו עד לשד עצמותיו.

 

עובדה זו אינה מפריעה לו לבקר בישראל, ולצפות שמנהיגיה יעניקו לו כבוד נשיאים. היטיבו לנהוג הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו בסרבם לפגוש אותו. מבחינתנו אין הוא נשיא, אלא נשא. נשא של נגיף האנטישמיות החדשה.

 

* פיתוי מושחת -  במאמר ב"הארץ" מפציר עודה בשאראת בהרצוג להציע לכחלון ממשלת רוטציה, וכך להשיג רוב שיאפשר לו הקמת ממשלה שתכלול את הרשימה הערבית המשותפת.

 

אני מייצג את הרוב המוחלט של מצביעי כחלון, כאשר אני קובע שלא נתנו לו את קולנו, כדי שלמען נזיד העדשים של ראשות הממשלה ברוטציה, יעביר את השלטון למי שהפסיד בבחירות, בקואליציה מושחתת עם קרטל הלאומנות הערבית ועם ה"שמאל" הקיצוני. אין לי ספק, שכחלון ידחה בשאט נפש כל הצעה ממין זה.

 

אני גם מאמין שהרצוג מספיק הגון וריאלי, כדי לא להתבזות בהצעה מסוג זה. אין לי ספק, שאילו הרצוג ניצח בבחירות, הוא לא היה מעלה על דעתו הקמת ממשלה עם קרטל הלאומנות הערבית.

 

* כי זה מינו -  המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שהוא התופעה הרחוקה ביותר מרוח דמוקרטית, תוקף בחריפות ובארסיות את ערוץ 2, שהיה מגוייס למערכת רקלוביבי בבחירות, ומאשים אותו שהוא פועל כערוץ הבית של נתניהו, כיוון שהוא אינו מספיק קיצוני בהסתה נגד נתניהו.

 

למה רכלבסקי דבק בשנאה המקלקלת את השורה, גם אחרי שהכתה אותו בקלפי כבומרנג? כי הוא אינו יכול אחרת. הוא אינו מכיר דרך אחרת. כי זה טבעו.

 

אגב, גם רכלבסקי קרא לכחלון לגנוב את עשרת המנדטים שלו כדי להעביר את הניצחון למפסיד. אין זה מפתיע, שמי שהסית לפוטש בצה"ל, וקרא לטייסים לא להמריא אם יקבלו פקודה לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, מטיף היום לפוטש פוליטי וגניבת הבחירות.

 

* בשירות הקפיטליזם החזירי – אחת מאבני היסוד במשנתו החברתית–כלכלית של כחלון ובמצע הבחירות שלו, הייתה רפורמה במערכת הבנקים, שתשבור את קרטל הבנקים המסחריים. הבנקים בלחץ ומתכננים מאבק לא קל, שיגרום לכחלון להתגעגע למאבק שניהל נגדו קרטל חברות הסלולר, כשהנהיג את הרפורמה בענף.

 

הבנקים נערכים, ובנק הפועלים כבר רכש את שירותיו של שמעון פרס בעלות של 30,000$ לחודש. הוא כמובן מכחיש שזאת מטרת העסקתו. "איני עוסק בזה", יאמר, מן הסתם.

 

אך סמלי, שמי שהיה יו"ר מפלגת העבודה כשבנק הפועלים היה הבנק של העֲמֵלִים, הוא היום הפרזנטור של הבנק, כשהוא הבנק של העֲמָלוֹת.

 

* דרכי נועם - חתן פרס ישראל, ראש ישיבת הר עציון, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, הרב ד"ר (דוקטור לספרות אנגלית) אהרון ליכטנשטיין הלך לעולמו.

 

הרב ליכטנשטיין היה מופת של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

כך כתב הרב ליכטנשטיין על פרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב". ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את לבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמת".

 

* בין המבול לאחרית הימים - דברים ששמעתי פעם מפיה של שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת בית מדרש "אלול". שלומית סיפרה על הרב ליכטנשטיין, שהשתתף בכנס משותף של נציגים מכל הזרמים ביהדות. הוא אמר, בדבריו, שבתנ"ך פעמיים מתכנסות כל החיות יחד: בתיבת נוח ובאחרית הימים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"). "אני מרגיש כעת שמבול בחוץ, אבל מייחל שנהיה ראויים ונכונים לאחרית הימים". שלומית אמרה שהתנאי לכך, הוא שנאפשר לכל אחד לשמור על צביונו הייחודי, לכבש להיות כבש ולנמר – נמר.

 

* מבקשי פניך - אני ממליץ בחום על הספר "מבקשי פניך" - שיחות שניהל הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין, שהלך השבוע לעולמו. הספר מציג לעומק את השקפת עולמו הייחודית של הרב ליכטנשטיין.

 

* ביד הלשון

 

מִצְלֶה – יום העצמאות, חג המנגלים, קרב והולך. איך אומרים מנגל בעברית? מִצְלֶה, מלשון צליה, הפעולה שאנו עושים על המיצלה.  

 

ומה השם העברי לפיקניק? המילה פיקניק היא מילה צרפתית בת המאה ה-17 והיא חדרה לגרמנית ולאנגלית ואף לעברית. בשנות ה-70 הוצע התחליף העברי טוזיג, שהוא בעצם תחליף ארמי, מילה תלמודית שפירושה "סעודת רֵעים" אך המילה לא נקלטה. לדעתי, לא היה לה סיכוי להיקלט בשל דמיונה לטוסיק.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/4/2015 09:07   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, הספדים, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, כלכלה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ