הבלוג של אורי הייטנר

כי אישה כושית לקח / אל תקרא לי שחור

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.5.13

בפרשת השבוע, אותה נקרא בשבת, פרשת "בהעלותך", מסופר על מרים אחותו של משה, ש"דיברה ואהרון (מושג בעייתי ולא לגמרי פתור – האם אהרון היה פאסיבי או שגם הוא היה שותף לדיבור) במשה, עד אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח". על כך היא נענשה בצרעת ואנו זכינו לתפילתו הקצרה והמרגשת של משה להחלמתה: "אל נא, רפא נא לה".

מן הסיפור הזה למדים חז"ל לקח גורף, שמחלת הצרעת היא תוצאה ישירה של לשון הרע ורכילות. ובאשר לאישה הכושית שלקח משה – הסיפור הזה הוא המקור היחיד לכך, ולא ברור האם אשתו ציפורה הייתה כושית, או שמדובר באישה נוספת.

את הסיפור הזה דרש דן אלמגור, בשירו "כי אישה כושית לקח" שכתב למחזמר "אל תקרא לי שחור", באמירה שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחת האישה הכושית לאישה. זו הסיבה והמסובב לכל מה שקרהו בהמשך חייו. בזכות העובדה הזאת הוא נבחר להיות גדול הנביאים, אהוב ה', האיש שזכה לכל הפלאים, לכל ההצלחות ולכל הניצחונות. אך בשל העובדה הזאת, העם לא היה מוכן לקבל אותו ולסלוח לו, חרף כל ההצלחות, ועל כך זעמו עליו גם אחיו ואחותו ולא סלחו לו עד אחרון ימיו. בזכות האישה הכושית עורו קרן, בזכותה הוא זכה לראות את הירדן, אך בגללה הוא מת בהר נבו בודד, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל.

השיר מלא סימפטיה למשה על בחירתו וטוען שבכך הוא גם מילא את רצון ה', חרף זעם העם והמשפחה. אבל הסוף הוא סוף טרגי. בזכות האישה הכושית הוא זכה לכל ההצלחות, אך לכאורה בעטיה הוא הופלה ולא הורשה להיכנס לארץ, ובכך יש בהחלט ביקורת כלפי החלטת האלוהים. יש כאן מירמור, בנוסח הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.

"אל תקרא לי שחור" הוא מחזמר רוק שכתב דן אלמגור ועלה על הבמות ב-1972, בביצוע להקה בת 7 זמרים ובהם רותי נבון, עוזי פוקס, אברהם פררה ודודו זר. המחזמר עסק בסוגיית השחורים בארה"ב ומאבקם לשוויון ולחופש. כמו מאבקם של השחורים בארה"ב, גם המחזמר "אל תקרא לי שחור" הושפע מאוד מהתנ"ך, גיבוריו וסיפוריו. השיר המצליח ביותר של הלהקה, בזמן אמתי ובמבחן הזמן היה "יום יבוא", המבוסס על נאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" ואותו השמענו בפינה זו לקראת פסח בשנה שעברה. בני נגרי הלחין גם את השיר הזה, כמו את כל שירי המחזמר.

והאיש משה זכור לטוב / כי אישה כושית לקח / ולא קם נביא גדול כמותו / כי אישה כושית לקח / הוא זכה לכל אותם פלאים / כי אישה כושית לקח / ויאהב אותו האלוהים / כי אישה כושית לקח. // ומשה גבר על כל אויביו / כי אישה כושית לקח / והוריד לארץ לנו שליו / כי אישה כושית לקח / והבקיע דרך במדבר / כי אישה כושית לקח / והמתיק מימיו של נחל מר / כי אישה כושית לקח. / הוא זכה לגבור על עמלק / כי אישה כושית לקח / את סיחון מעל דרכו סילק / כי אישה כושית לקח / הוא החריד עמים וממלכות / כי אישה כושית לקח / ונבחר לתת את הלוחות. // ויקצוף העם כולו חרון / כי אישה כושית לקח / זעמו מרים ואהרון / כי אישה כושית לקח / לא סלחו לו עד אחרון ימיו / כי אישה כושית לקח / אך משה אותה מכל אהב / כי אישה כושית לקח. // והאיש משה כולו קורן / כי אישה כושית לקח / הוא זכה לראות את הירדן / כי אישה כושית לקח / אל הארץ לא הורשה לבוא / כי אישה כושית לקח / והוא מת בודד על הר נבו / כי אישה כושית לקח.

לפני כ-11 שנים, התארחה באורטל מזכירות התק"צ, בראשותו של נתן טל, מי שהיה באותם ימים מזכיר התנועה. נתן טל היה הדוחף הגדול של הפרטת הקיבוץ, ולא הייתה בו אהדה, בלשון המעטה, לקיבוצים השיתופיים, שהיו בעיניו "שמרנים" שלא ראו את האור.

מזכירות אורטל ובעלי התפקידים השתתפו בפגישה עם המזכירות. חברי המזכירות התפעלו ממה ששמעו, על ההישגים החברתיים והכלכליים של אורטל, אך נתן עצמו ישב כלא מאמין לנוכח המסרים האידיאולוגיים ששמע, שנראו לו התעקשות חסרת תוחלת להיאחז בדרך חיים שפג תוקפה. הוא לא ניסה לשכנע, אלא ישב והקשיב, ממאן להאמין, ורק שפת הגוף שידרה את תדהמתו. ... עד שעלה נושא חדר האוכל.

ביקשנו את עזרת התנועה בהשגת משאבים להרחבת חדר האוכל. זה כבר היה יותר מידי בעבורו. "חבר'ה, על מה אתם מדברים? בכל המקומות סוגרים את חדר האוכל, הוא עבר מן העולם. השתגעתם?! אתם רוצים להשקיע בהרחבת חדר האוכל?! הרי עוד שלוש שנים הוא יהיה פיל לבן. אתם לא שמים לב שאתם הולכים נגד הזרם?". כן, שמנו לב שהלכנו נגד הזרם והודינו לו על המחמאה. סיוע לא קיבלנו, לא מהתנועה, לא מהמועצה ולא מאף גורם.

כעבור שנה, בסדנת המרחב הפתוח בשנת ה-25 לאורטל, אחד הנושאים המרכזיים שהעלו החברים, הוא מצוקת המקום בחדר האוכל. החלטנו שאין עוד טעם להמתין למשאבים מבחוץ וההשקעה נעשתה במימון עצמי, תוך הקפאה של העברת החיסכון לחברים.

בחרנו בקיבוץ. וחדר האוכל הוא הלב הפועם של הקיבוץ – מקום המפגש של החברים, מרכז העצבים של הפעילות והעשיה. הוא לא היה פיל לבן, אלא ממשיך עד היום, כעבור עשור, להיות מרכז החיים הקיבוציים.

המלצות הצוות החברתי והמזכירות, נועדו להעצים את חדר האוכל כמרכז החיים הקיבוציים. משמעותן היא אמירה – המזון שהחבר אוכל הוא צריכה פרטית והוא באחריותו ומתקציבו. אולם מתוך רצון לחזק את השותפות והיחד, אורטל ממנת את הארוחות בחדר האוכל, כדי לחזק את מעמדו ומקומו החברתי ולחזק את החברה האורטלית. וכשירות לחברים הרוצים לאכול בבית, ענף המזון מוכר להם ארוחות חמות בליל שבת. אך בניגוד לאכילה בחדר האוכל, הארוחות בבית הן בתשלום.

****

לפני שנים אחדות, נקלענו למשבר החברתי הקשה ביותר בתולדות אורטל, שהיום אנו מעפילים ממנו חזרה לצמיחה חברתית (גם אם יש מי שמתעקשים, משום מה, להשאיר אותנו שם). המשבר הזה הציב אותנו בפני מבחן לא פשוט. הדבר הקל ביותר היה לפרק את החבילה – איש לאוהליך ישראל. אולם אנו בחרנו בקיבוץ ונאחזנו בקהילה; המשכנו לקיים את חיי התרבות, את החגים הקיבוציים, את ליל הסדר המשותף, את קבלות השבת ואת "שישי מתוק", את החינוך הקהילתי המשותף, את שנת הבר מצווה וכד'. ודבקנו גם בחדר האוכל.

זה לא היה קל לאף אחד. לאף אחד; לא רק למי  שקוֹרְבָּנִיוּתוֹ – אוּמְנוּתוֹ. אך אנו התעקשנו כי אנו אוהבים את הקיבוץ, מאמינים בקיבוץ ולא רצינו לשקוע במשבר, אלא להיבנות ממנו לצמיחה קיבוצית. ולכן, כאשר חבר באסיפה אמר שעל אורטל לממן את ארוחותיו בבית כי לא היה לו נעים לעלות לחדר האוכל... איך להגדיר את האמירה הזאת בעדינות? היא מוזרה משהו...

****

באסיפה עלתה הצעה, שלבטח תידון בהמשך, על מכסת מנות שחבר רשאי לקחת הביתה על חשבון הקיבוץ ומעבר לה – הוא ישלם בעצמו. הצעה דומה עלתה גם במזכירות ונפלה.

ההצעה הזאת, אם תתקבל, משפרת את המצב הנוכחי, אך היא מחמיצה את העיקר. המסר שלה, היא שהמהלך נועד להתמודד עם העמסת היתר החזירית של קומץ חברים הלוקחים הביתה כמויות חסרות פרופורציות של אוכל. אכן, קיימת בעיה כזו, והתשלום על לקיחת אוכל הביתה יפתור אותה, אבל זה לא העיקר. התשלום על האוכל הנלקח הביתה אינו עונש ולא נועד לפתור בעיה. הוא פשוט נכון בתפיסה הערכית של אורטל, על פיה מה שנועד לפרט – על הפרט לשלם, ומה שנועד לכלל, לחיזוק הקהילה, על הקהילה לממן.

****

ובאשר ל"העמסת היתר" – הבעיה היא בקושי שלנו ליצור נורמות התנהגות נאותות, שכל החברים ינהגו על פיהם. אמנם רוב גדול של החברים נוהגים על פי הנורמות, אולם אלה שמפרים את הנורמות, פוגעים באיכות חיינו הקיבוציים.

אנו מעוניינים בהפנמת הנורמות על דרך החיוב – בקבלתן בידי החברים מרצון, באהבה, מתוך שלמות והבנה שכך נוהגת קהילה שיתופית וכך נוהגים בני תרבות. לְמִצְעָר, במקום שבו לא הצלחנו להנחיל את הנורמות על דרך החיוב, אפשר להנחילן על דרך השלילה – לגרום לאנשים להתבייש לנהוג בניגוד להן. במקרים שבהם אנשים נוהגים בניגוד לנורמות, נכשלנו לא רק בחיבורם לדרך הראויה, אלא לא הצלחנו אפילו לגרום לאותם אנשים להתבייש.

העמסת היתר של אוכל היא רק דוגמה אחת לתופעה הזאת. רק לאחרונה קראנו במידף על חברים שבמשך חודש ימים (!) המשיכו להסיק את ביתם על חשבון הקיבוץ, בלי להתבייש. רק באסיפה האחרונה, ראינו חבר שאינו מתבייש לשקר בלי להניד עפעף ולהכפיש חבר אחר. רק לאחרונה קראנו על חברים המתחברים באופן פיראטי (ריפי כתבה "באופן פרטי" – כנראה שגיאת הקלדה או הגהה) לגז, ומשתמשים במשאבי האנרגיה של כולנו, בלי להתבייש, למטרות זרות, פרטיות. כך שיש להודות על האמת, שיש לנו לאן להתקדם בתחום הזה של גיבוש הנורמות הקיבוציות, בראש ובראשונה באמצעות השיח הציבורי ויצירת דעת קהל.

****

בניגוד לחיוב על לקיחת אוכל הביתה, בחיוב אורחים איני רואה עניין עקרוני. להיפך, ברמה העקרונית, אין לי התנגדות להכללת האורחים בשירות הקהילתי של חדר האוכל. אלא שאני מודע למחיר החברתי שאנו משלמים על סוגיית האורחים – הרכילות, לשון הרע ומצד שני הימנעות חברים מלהביא אורחים, בשל אותה רכילות. אין סיבה לכך שנשלם את המחיר הזה, וכדי ליצור אווירה טובה יותר בקיבוץ, נבנתה ההצעה על חיוב אורחים.

ההצעה, המחריגה מדרישת החיוב את הורי החברים ואת ילדיהם החיים מחוץ לקיבוץ, ומכניסה תוספת לתקציב במקביל, היא הצעה מאוזנת והוגנת. היא תיטיב עם אורטל.

****

בסקירה ההיסטורית, בחלקו השני של המאמר, סיפרתי שכאשר ביטלנו את המוצרים החופשיים והתחלנו לחייב על כל מוצרי המזון, החרגנו מן ההחלטה את הלחם.

הסיבה לכך הייתה בקשת חברים לאפשר להם, למען הנוחות, להמשיך להשתמש בשירותי מכונת החיתוך, ולא להעביר את הלחם לכלבו. כעת, כאשר הלחם עבר לכלבו והוצבה בו מכונת חיתוך, הגיעה השעה לשנות את ההחלטה האנכרוניסטית הזו.

****

הטענה שהושמעה כנגד הצעת המזכירות, כאילו היא שלב בדרך להפרטת חדר האוכל, חסרת שחר ומשוללת יסוד. ההיפך הוא הנכון, היא נועדה לחזק את חדר האוכל וקבלתה תחזק את חדר האוכל, ואת אורח חיינו השיתופי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

תיקון ליל שבועות תשע"ג, קריית שמונה 16.5.13

ערב טוב וחג שמח!

ר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר בליטא במאה ה-19, נהג לספר שלילה אחד הלך ברחוב, וראה אור דולק באחד הבתים. הוא הציץ פנימה, וראה סנדלר יהודי עובד אל תוך הלילה. למה אתה עובד בשעה מאוחרת כל כך? הוא שאל אותו. השיב הסנדלר: כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

חג שבועות כבר מאחורינו, אנו במוצאי אִסרו חג, אבל הנר שלנו דולק, ויש הרבה מה לתקן והרבה צורך בתיקון, וגם תיקון ליל שבועות, לא מאוחר לעשות.

שמי אורי הייטנר, מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. מרכז "יובלים" שותף לקבוצת ארגונים החובר זו השנה השלישית לקיום במשותף של תיקון ליל שבועות ומפגשים נוספים בחגי ישראל, שנועדו להעניק צביון יהודי, ציוני, קהילתי לחיינו בקריית שמונה ואצבע הגליל, באופן הנותן ביטוי לדרכים השונות ולמגוון אורחות החיים שלנו. שותפינו הם "הלל" בתל-חי, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, עיריית קריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, ישיבת ההסדר קריית שמונה ואחרונים חביבים – מארחינו, מתנ"ס קריית שמונה, שאנו שמחים מאוד על חידוש פעולתו והצטרפותו לקואליציית הארגונים. אנו מודים ל"צו פיוס", למכללת תל-חי ולמחלקה להתחדשות יהודית בקהילה בחברה למתנ"סים שנרתמו אף הם להצלחת הערב – מי בקמח ומי בתורה.

הנושא שאותו ננסה לברר הערב, הוא  – האם שנת 2013 היא שנת מהפך ביחסי חילונים, דתיים וחרדים בישראל? הערב יפתח בפאנל, ימשך במעגלי שיח ולימוד ויסתיים בשירה בציבור, באמפיתיאטרון החאן, בהובלתו של גבי ברלין.

אני מזמין אל הבמה את משתתפי הרב שיח – ח"כ הרב דב ליפמן וח"כ איילת שקד.

הרכב הפאנל מסמל – אם לא את המהפך, לפחות את הציפיה והתקווה למהפך כזה. איילת שקד היא הח"כית החילונית הראשונה במפלגה שהיא גלגולה של המפד"ל. איני מדבר על לפני 30 – גם לפני שלוש שנים קשה היה להאמין שדבר כזה יתכן. הרב דב ליפמן הוא ח"כ חרדי במפלגה ששם משפחתו של העומד בראשה הוא לפיד. האם מישהו יכול היה לחלום על כך לפני עשור? הרב ליפמן אינו יחיד. מספר 2 ברשימת "יש עתיד", ומי שמכהן היום מטעמה כשר החינוך, הוא ראש ישיבה, הרב שי פירון. וברשימת המפלגה ח"כית דתית נוספת – ד"ר עליזה לביא. אבל נדמה לי שמי שמזוהה יותר מכל באותה מפלגה עם הנחלת היהדות לעם, היא דווקא ח"כית חילונית – ד"ר רות קלדרון, שהשתתפה כאן בתיקון ליל שבועות אשתקד, כשלא חלמה אפילו על הכנסת. מבולבלים? גם אנחנו. מה קורה כאן?

האם ברית האחים בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד" הוא קוניוקטורה פוליטית טקטית זמנית; ברית אינטרסים של מו"מ קואליציוני, או באמת ובתמים משהו חדש מתחיל בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית? מצד שני, אנו שומעים את החרדים החשים פגיעה קשה ונוראה, כמי שהודרו מהקואליציה וכמי שנרדפים בשנאת חרדים והופכים לשק החבטות של החברה הישראלית. וכך לצד סממנים של חיבורים ואחדות, אנו רואים ביטויים של פלגנות וקרע. אז מה קרה השנה בחברה הישראלית, בפוליטיקה הישראלית?

שני המשתתפים בפאנל יאמרו דברי פתיחה של כעשר דקות, ולאחר מכן שאלות מהקהל ושאלות שלי.

* במגילת העצמאות הכרזנו שמדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל. בן גוריון נהג לומר שישראל תהיה אור לגויים. בנימין זאב הרצל תיאר את מתווה המדינה בספרו אלטנוילנד כחברת מופת וצדק חברתי. אתמול קראנו את עשרת הדברות – הקוד המוסרי העמוק ביותר שהיהדות הנחילה לאנושות כולה. מגילת רות אותה קראנו אתמול היא מגילת החסד, מגילה של ערבות הדדית ואחריות חברתית וקהילתית. אנו רואים בה הגשמה בפועל, הלכה למעשה, של מצוות לקט, שכחה ופאה, שבה אלה שיש להם נותנים משלהם לטובת אלה שאין להם. ובאותו יום, התפרסם דו"ח העוני של ארגון ה-OECD דו"ח קלון המעיד שחברת המופת, שאמורה להיות אור לגויים, היא המדינה המובילה בעוני, ובחמישיה הפותחת בפערי השכר.

כמדינה יהודית, המחויבת לערכי היהדות – מה מתחייב מאתנו לעשות כדי לתקן את החברה והכלכלה בישראל?

- שאלות והתייחסויות מהקהל וסבב מסכם.

ברכת ראש העיר – הרב נסים מלכה.

קדימון לכנס האקדמי – "צדק חברתי ביהדות", יום א' 19.5.13.

מעגלי שיח ולימוד:

"יובלים" וישיבת ההסדר (איימי קליין, לוני נתנזון ואליאב סמואל) – מחלוקת לשם שמים. חילונים ודתיים במרחב הציבורי.

"הלל" (טליה איצקוביץ' ועקנין) – חיים ביחד. חינוך וחיי קהילה משותפים בין המגזרים.

ניגון נשים "יובלים" (גלית דקל) – נשים מובילות התקרבות. מודל לשיח מקדם חיבור בין ציבורים.

מכללת תל-חי (ד"ר איילת שביט) – ערבות הדדית ביהדות דתית וביהדות חילונית.

החברה למתנ"סים (שרה טסלר) – נשים במגילת רות.