לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳”׳™׳¡׳˜׳•׳¨׳™׳”. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים סח: אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת


נתן אלתרמן הוא נביא בן ימינו. שיריו – מזמורי תהלים של ימינו.

"שירי עיר היונה" – האפוס הגדול של תקומת ישראל, שהוציא לקראת עשור להקמת המדינה, לא התקבל באהדה במיליה התרבותי של תקופתו, וגם היום אינו נחשב פסגת שירתו, בעיני האקדמיה והעולם הספרותי. אולם אני מזדהה דווקא עם אמירתו של משורר דגול אחר, כאלתרמן – אף הוא חתן פרס ישראל, אבא קובנר, שאמר: אשראי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתבו שירי עיר היונה. כן, בעבורי, זו פסגת יצירתו של אלתרמן.

 

ב"שירי עיר היונה" העלה אלתרמן על נס את שנות המפנה ההיסטורי הגדול בתולדות ישראל: ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, העליה הגדולה בראשית שנות המדינה, ועמה – המיזם הלאומי הגדול של יישוב הנגב והגליל; מיזם חלוצי של העליה הגדולה, שעיצב את גבולותיה של ישראל, והבטיח שהנגב והגליל יהיו חלק ממדינת ישראל.

 

ב"שירי עיר היונה" מופיע השיר "עוד דף", ובו מעלה המשורר על נס את שנת ארבעים ושש, שנת פריצת דרך במבצע ההעפלה, שהייתה מנוף אדיר במהלך של תקומת ישראל. כבכל שיריו, כל פסוק רווי בציטוטים, הפניות ואסוציאציות ממקורות ישראל בכלל, ומהתנ"ך בפרט. ובין הפסוקים הרבים עמם הוא מתכתב בשיר זה, גם מזמור סח בתהלים.

 

אלתרמן מעמיד על כן ההיסטוריה את תקופת ההעפלה, וכותב:

 

עָט הַשַּׁחַף, צוֹלֵל, מְהַפֵּךְ כָּנָף

וּבָרוּחַ עוֹלֶה וּמְצַעֵק מוּל פָּנֶיהָ.

תְּסֻכָּם הַתְּקוּפָה וְתֻצַּב עַל כַּנָּהּ,

אַךְ זָרָה וְסוֹרֶרֶת לְלֹא תָקָּנָה

תִּשָּׁאֵר וְנֹכְרִים צִדְקָתָהּ וְדִינֶיהָ.

 

בָּהּ יִלְהַט נֵר דַּיַּן אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים

וְעָבַר בַּחֲלוֹם אֶת הָעִיר הָרוֹדֶמֶת

וְנִגְלוּ לָהּ בְּאוֹר יְשׁוּעוֹת וְדָמִים

פְּנֵי אִשָּׁה וְיָתוֹם וְעִוֵּר מִיָּמִים

בָּם הוֹצֵאנוּ אוֹתָם כְּחָלוּץ לְמִלְחֶמֶת-

 

הָאֻמָּה עַל הַיָּם, בְּקוּם עֵת גְּאֻלָּה

לֹא עִם קוֹל הַשּׁוֹפָר הַנִשָּׂא בַּשַּׁעַר,

כִּי עִם קוֹל שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל גּוּפָה אֲמוּלָה

שֶׁקָּבַרְנוּ בַּיָם בְּלִי זוֹכֵר אֶת גְּמוּלָהּ

שֶׁגָמַלְנוּ לָהּ. קָמוּ פְּנֵי שַׁחַר. 

 

מבצע ההעפלה, שהעלה את שורדי השואה, העלה אלמנות ויתומים רבים. האומה, היא הממלאת את התפקיד, שבמזמור הוא תפקיד האלוהים – "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת". ובשירו של אלתרמן: "בָּהּ [=בתקופה] יִלְהַט נֵר דַּיַּן אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים".

 

****

 

המזמור שהיווה השראה לשירת התקומה – היווה השראה גם למעשה התקומה. בהתיישבות הגדולה בנגב ובגליל, יישובי העולים הרבים שהוקמו בידי חלוצי העליה הגדולה, רבים מן היישובים קיבלו את שמותיהם בהשראת פסוקי תהלים.

 

כך גם היישוב עוּזָה. עוזה הוא מושב עובדים דתי שהוקם בחבל לכיש בידי חלוצים שעלו מלוב. שם היישוב נלקח מהמזמור שלנו: "צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/5/2017 17:47   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלמלא דיין התחרט


ההשראה למאמר זה, היא כותרת של ערב עיון שנערך לאחרונה בירושלים, שכותרתו: "אילו ישראל נסוגה מיהודה ושומרון מיד לאחר מלחמת ששת הימים". לא נכחתי בערב העיון ואיני יודע מה היה בו. אולם הרושם הראשון שעלה בדעתי, היה שאף הוא חלק מפסטיבל הנהי על "50 שנות כיבוש" – פסטיבל של אבל על הניצחון הישראלי הגדול, פסטיבל שהייתי נותן לו את הסלוגן: תנו לצה"ל להפסיד.

 

אולם אם אנו משתעשעים בהיסטוריה אלטרנטיבית, ב"מה היה אילו", ראוי לבחון תרחישים נוספים. בטרם אציג את התרחיש, אקדים ואומר, שהיסטוריונים אינם אוהבים את העיסוק ב"מה היה אילו". הטענה היא שיש הרבה יומרה בעיסוק הזה, כיוון שכל תרחיש כזה מבוסס על הנחות רבות, ודי אם אחת מהן לא הייתה מתקיימת - הכל יכול היה להשתנות. ואף על פי כן, אני דווקא רואה חשיבות בתרחישים הללו. כמי שרואה בעיסוק בהיסטוריה לא רק הכרת העבר, אלא גם הפקת לקחים לעתיד, ראוי לבחון את העבר, ולנסות לחשוב מה היה קורה אילו... אבל יש לגשת לעיסוק כזה בענווה; כלומר מתוך ידיעה, שהתרחיש אינו ודאי, שההיסטוריה הייתה יכולה להתקדם אחרת מהתרחיש.

 

****

 

הרקע לתרחיש, הוא סיפור ההחלטה לכבוש את הגולן במלחמת ששת הימים.

 

מלחמת ששת הימים יכולה הייתה להסתיים כמלחמת ארבעת הימים. בארבעת הימים הראשונים צה"ל השמיד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, שחרר את ירושלים, השתלט על כל יהודה ושומרון עד הירדן ועל כל סיני עד תעלת סואץ.

 

עם סוריה לא נערכה מלחמה כוללת, לא נערך תמרון. סוריה הרעישה בהרעשה כבדה ביותר את יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. היו שני ניסיונות מחטף סורי באזור דן, דפנה ושאר יישוב, שהוסגו בידי כוחות מקומיים. סוריה הפסיקה את האש ושאפה לסיום המלחמה במצב זה.

 

בישראל הייתה מחלוקת האם לתקוף את סוריה. הדוחפים העיקריים להתקפה היו תושבי הצפון, שסבלו לאורך שנים מנחת זרועם ותוקפנותם של הסורים. ברוח גבית של השר יגאל אלון (בעצמו חבר קיבוץ גינוסר) ואלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, יצאה משלחת היישובים ללחוץ על ראש הממשלה לוי אשכול לתת לצה"ל את הפקודה. אשכול, ששנים רבות היה חבר דגניה ב', תמך בכך. צה"ל, בראשות הרמטכ"ל רבין, תמך בכך. רוב שרי הממשלה תמכו בכך. כדי להגביר את הלחץ על הממשלה, זימן ראש הממשלה את המשלחת להיות נוכחת בישיבת הממשלה לכל אורכה.

 

שר הביטחון משה דיין התנגד בתוקף. הוא חשש שתקיפת סוריה, בעלת בריתה הראשית של ברית המועצות, עלולה להביא למעורבות סובייטית. כאשר נציגי התושבים אמרו שלא יוכלו להמשיך לחיות כפי שחיו עד כה, הוא הציע להעתיק את היישובים אל מחוץ לטווח התותחים.

 

כמעט בלתי אפשרי לכפות החלטה על מלחמה על שר ביטחון המתנגד לה, בוודאי כאשר מדובר בדיין, שהיה בשיא תהילתו. ההחלטה הסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט; החלטה שמשמעותה הייתה מתן זכות וטו לדיין, שהתנגדותו הייתה נחרצת.

 

באופן מפתיע, שינה דיין את דעתו באותו לילה, וללא כל הסבר, ואף בלי לעדכן את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל, הוא התקשר ישירות לאלוף הפיקוד והורה לו לתקוף. ב-9-10 ביוני 1967, שחררו כוחות צה"ל את הגולן.

 

התרחיש החלופי, אם כן, אינו דמיוני. על פי התרחיש, דיין לא היה משנה את דעתו ולא נותן לדדו את ההוראה. המלחמה הייתה מסתיימת כשהגולן בידי סוריה. מה היה קורה אז?

 

****

 

הסתיימה מלחמת ארבעת הימים. ישראל חוגגת את ניצחונה הגדול. מצרים וירדן מלקקות את פצעיהן. ובסוריה – חגיגות הניצחון. שר המלחמה והאיש החזק של סוריה, חאפז אל-אסד, הופך בן יום לגיבור הגדול והבלתי מעורער של העולם הערבי. נאצר – אאוט. אסד – אין. אסד תופס גם פורמלית את השלטון בסוריה.

 

ההערצה לאסד שוברת שיאים. המוני הערבים, שמאמינים לנראטיב לפיו חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה לחמו לצד ישראל, רואים באסד את מי שניצח את ישראל ואת שתי המעצמות גם יחד. הם רואים בו את מי שלאורך כל המלחמה לא חדל להפגיז את יישובי הצפון, ולא איבד שעל אחד מאדמתו. הם רואים בו מי שהצליח להרתיע את ישראל, להפחיד אותה.

 

אסד נואם בעצרות המוניות ברחבי סוריה, מכריז על עצמו כסלאח א-דין המודרני, האיש שישחרר את ירושלים, שישים קץ לחרפת 1948 ולחרפת 1967, האיש שיוביל את העולם הערבי להשמדת הישות הציוני, ולהשלכת היהודים לים. כל העולם הערבי נושא אותו על כפיים; שמו נישא בפי כל.

 

שבועיים אחרי המלחמה – מוקש מתפוצץ ליד צינור המוביל הארצי. שלושה שבועות אחרי המלחמה – הפגזה על תל קציר. חודש אחרי המלחמה, ירי מאסיבי על גדות. למחרת – צלף יורה אל בית הילדים בקיבוץ דן והורג ילד.

 

האווירה ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היא אווירה של ייאוש.

 

התקריות גוברות במהלך 1968. אסד מכריז על מלחמת התשה נגד ישראל. מצרים מצטרפת למלחמה. ארגון הפת"ח פועל נגד ישראל מירדן. יישובי עמק הירדן מותקפים הן מסוריה והן מירדן. במהלך שנות ההתשה, סובלים יישובי הצפון מעזיבה המונית. חלק מן היישובים נטושים.

 

במהלך מלחמת ההתשה, סוריה סופגת מכות קשות, כולל הפצצות לעומק סוריה, אך הדבר אינו גורע מההערצה לאסד בסוריה ובעולם הערבי. אדרבא, כושר העמידה שהוא מגלה, המכות הקשות שהוא מנחית על יישובי הצפון – כל אלה מצטרפים למיתוס של גיבור מלחמת 1967.

 

כאשר באוגוסט 1970 מצליח מזכיר המדינה האמריקאי רוג'רס להביא להפסקת אש, אסד נתפס כמנהיג שהכניע את ישראל פעמיים. בנאומיו מגדיר אסד את הפסקת האש כהודנא, ומתחייב שיום ההכרעה קרב ובא. אחרי כמה תאריכי יעד למלחמה שלא התממשו, גוברת ההערכה של המודיעין הישראלי, שפניהן של סוריה ומצרים אינם למלחמה. הסבירות למלחמה, מבהיר אמ"ן, נמוכה ביותר. נמוכה מנמוכה.

 

****

 

שבת, 6 באוקטובר 1973. יום הכיפורים תשל"ד.

 

בשעת בוקר מוקדמת מגיעה הידיעה: הערב ב-18:00 תפרוץ מלחמה.

 

ראש הממשלה גולדה מאיר מקבלת החלטה דחופה – עד הערב לפנות את קריית שמונה, טבריה וכל יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. אין צבא שיגן עליהם מפני הפולש הסורי. היא מורה לגייס את כל מערך התחבורה הציבורית בארץ למטרה זו, גם על חשבון גיוס המילואים.

 

בשעות הצהרים השמועה פושטת. תושבי הצפון שברשותם רכב, נכנסים למכוניותיהם ונסים על נפשם. פקקים כבדים בכבישי ישראל, בדרכים המובילות למרכז. אוטובוסים מכל רחבי הארץ עושים את דרכם צפונה לפנות את התושבים. אווירת כאוס ופאניקה בצפון.

 

14:00 ארבע שעות לפני שעת הש"ין, חוצה צבא מצרים את תעלת סואץ. צבא סוריה פולש בכל עוצמתו לישראל. מטוסי חיל האוויר הסורי מפציצים את שיירות האוטובוסים והמכוניות ואת פיקוד הצפון בצפת. טורי שריון סורים פורצים באזור דן, בגונן, במחנים ובצמח.

 

6 באוקטובר בחצות – קריית שמונה, טבריה, ראש פינה, חצור הגלילית ועשרות מושבים וקיבוצים נפלו לידי הסורים. אלפי הרוגים ישראלים, רובם אזרחים.

 

ממשלת ישראל מפנה את כוחותיה להגנה על מפרץ חיפה ועל פיקוד הצפון בצפת.

 

שר הביטחון משה דיין משכנע את גולדה מאיר, להציג בגלוי סוללת טילי יריחו בעלי ראש נפץ גרעיני.

 

ראש הממשלה בנאום לאומה: הבית השלישי בסכנה.

 

****

 

כל זה לא קרה. ב-9 ביוני 1967, לפנות בוקר, בהחלטה של רגע, במפתיע, שינה דיין את דעתו והורה לצה"ל לבצע את הפעולה ממנה הזהיר שעות אחדות קודם לכן. מה גרם לו לשינוי הדרסטי? איש אינו יודע. דיין עצמו לא ממש הסביר זאת. האם בכלל קדם להחלטה תהליך חשיבה מסודר בראשו של דיין? האם הייתה זו החלטה פזיזה? האם הייתה זו גחמה של רגע?

 

כך אין מקבלים החלטות אסטרטגיות במדינה נורמלית. ברור שכך אסור היה שתתקבל ההחלטה ההיסטורית הזאת. לימים דיין אף הביע חרטה על ההחלטה.

 

אך יתכן שההחלטה הזו, שהתקבלה בצורה כל כך תמוהה, אם לא לומר – הזויה, הייתה ההחלטה החשובה ביותר בתולדות המדינה, שהצילה את ישראל מעתיד קודר והרה אסון.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 24/5/2017 14:52   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, חוץ וביטחון, סיפורים, מנהיגות, פוליטיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.5.17


* העיקר – מכל הדברים היפים והנעימים שאמר הנשיא טראמפ בביקורו בישראל, הדבר החשוב מכל הוא זה שהוא נמנע מלומר: הוא לא הודיע על העברת השגרירות האמריקאית לישראל, כפי שהתחייב במפורש בבחירות.

 

* שבח או גנאי? – האם הנשיא טראמפ ראוי לשבח על היותו הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בכותל בעת כהונתו, או לביקורת על כך שהגדיר את הביקור כפרטי וסרב לאפשר לנתניהו להצטרף אליו?

 

התשובה היא כן. שתי התשובות נכונות ואין סתירה ביניהן. אכן, טראמפ ראוי לשבח על הביקור הנשיאותי בכותל. זהו ביטוי של ידידות לישראל ולעם היהודי, באמצעות כיבוד אתר הקדוש לו, בבירתו הלאומית. אך הוא בהחלט ראוי לביקורת, על שסייג את המחווה, עצר במחצית הדרך, מתוך חנופה לערבים, והגדיר את הביקור כפרטי.

 

* אמירה מהותית אחת - מבין שלושת הנאומים בנתב"ג, המשמעותי ביותר היה של הנשיא ריבלין. מעבר לדברי הנימוסים, רק הוא אמר אמירה מהותית, על אודות ירושלים בירת ישראל, על הכותל המערבי הישראלי.  

 

* הכיבוש – בנאומו בבית לחם, בביקורו של הנשיא טראמפ, הכריז אבו מאזן שאין לעמו שום סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש.

 

כדאי לשים לב לדקויות (דקויות עבות למדיי, אם לא מתאמצים בכוח לעצום את העיניים ולאטום את האזניים). הוא לא אמר שאין לעמו שום סכסוך עם העם היהודי או עם מדינת ישראל. ולא בכדי.

 

האמנה הפלשתינאית, שהיא המצע האידיאולוגי של אש"ף והרש"פ, אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, אלא רק בקיומה של דת יהודית. הטענה הזאת נובעת מרצון לא להתמודד עם עקרון ההגדרה העצמית. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין מקום למדינה יהודית.

 

נאמן לרוח האמנה, מספר אבו מאזן שאין לעמו סכסוך עם הדת היהודית, רק עם הכיבוש. מהו הכיבוש? מדינת ישראל.

 

* מי הזמין את המוקיון? – מלכתחילה, טראמפ לא אמור היה ללחוץ את ידי השרים בנתב"ג. נכון היה לשנות זאת, ולאפשר את לחיצת היד, ואת האפשרות לכל שר לומר מילה לנשיא. נכון היה להסתפק בשרים, ביו"ר הכנסת ויו"ר האופוזיציה. לא היה צורך באחרים. והעיקר – מי הזמין המוקיון אורן חזן? וכי היה ספק שהוא יעשה בושות? יש לציין את כושר האיפוק שהפגין נתניהו. הוא כל כך רצה לתת למוקיון את הסטירה שמגיעה לו, והצליח להתאפק.

 

* למען כבוד הכנסת – בגיליון הקודם הבעתי את שביעות רצוני מכך שטראמפ, כמו אובמה לפניו, לא נאמו בכנסת, כיוון שברור לי שח"כים קיצונים ומכורים לרייטינג יפריעו להם בנאומיהם.

 

אהוד בן עזר הזכיר בהקשר זה הוצאתה של ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה, לאחר שהפריעה לנאומו של סאדאת בכנסת. אעמיד דברים על דיוקם. ביקורו של סאדאת בכנסת עבר על מי מנוחות. הוא זכה לכל הכבוד הראוי. איש לא קרא קריאת ביניים. מלבד הרב דרוקמן, כל חברי הכנסת נענו לבקשת היו"ר והגיעו לבושים בחליפות ועניבות. בתום דבריו, כל הח"כים מחאו לו כפיים, מלבד משה שמיר, שמחה על קריאתו לנסיגה ישראלית מהשטחים וחלוקת ירושלים. אולם איש לא קרא קריאת ביניים בישיבה הזאת.

 

האירוע שאליו מתכוון בן עזר, היה ביקורו של הנשיא קרטר בכנסת, ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים, במרץ 1979. אכן, גאולה כהן הפריעה במהלך הישיבה, מתוך כוונה שתוצא מן האולם, ותמקד את תשומת לב דעת הקהל העולמית לעמדתה. הייתה זו סיטואציה חריגה וקיצונית – ערב חתימת הסכם הכולל בתוכו עקירת חבל התיישבות ישראלי. רוב גדול תמך בהסכם, וחשוב היה לגאולה כהן לממש את זכות הזעקה. אולם היא לא העלתה על דעתה להפריע לאורח. קריאות הביניים שהביאו להרחקתה, הופנו אך ורק למנחם בגין, ראש הממשלה.

 

לעומת זאת, כאשר יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ נאם בכנסת, דבריו שוסעו שוב ושוב בפי ח"כים מן הימין שהתנגדו לעמדותיו. וכאשר ראש ממשלת קנדה הפרו ישראלי סטיבן הארפר נאם בכנסת והביע את תמיכתו בישראל, התפרעו והפריעו לו ח"כים ערביים. מרגע זה, ברור היה, שבכל נאום של מנהיג זר, אלה או אלה יפריעו לו.

 

"נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם", כותב בן עזר.

 

איני מסכים עמו. יש כללי התנהגות פרלמנטריים ודיפלומטיים מקובלים בעולם. ראשי ממשלת ישראל רבין, אולמרט ונתניהו נאמו בפני בתי הנבחרים בארה"ב והנשיא פרס נאם בפני בתי הנבחרים בבריטניה. איש לא העלה על דעתו לשסע מי מהם בקריאות ביניים. האם מנהיג זר הנואם בכנסת, צריך להתמודד עם קריאות ביניים של ח"כים? ממש לא. ויותר משאני חס על כבודם של האורחים הזרים, אני חס על כבודה של כנסת ישראל.

 

* תיאוקרטיה דכאנית – ערב הסעודית, המדינה הראשונה שבה בחר מנהיג העולם החופשי לערוך את ביקורו הנשיאותי הראשון (ובכך הפר את הבטחתו שביקורו הראשון יהיה בישראל), היא תיאוקרטיה דכאנית, דיקטטורית, חשוכה. מדינה שאין בה זכויות אדם, אין בה זכויות אזרח. מדינה הכופה את השריעה – ההלכה המוסלמית, על אזרחיה. מדינה המדכאת את הנשים – אין לאישה אפילו זכות לצאת מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה, אין לה זכות לנהוג ברכב. מדינה המנהיגה ענישה פיזית על פי השריעה, כולל גדיעת ידו של גנב. מדינה המדכאת כל ביקורת ואין בה כל אפשרות להשמיע קול שונה מקולה של משפחת המלוכה.

 

סעודיה היא אויבת מרה של ישראל, מיום הקמתה, שמעולם לא עשתה צעד כלשהו שיש בו הכרה בזכות קיומה. המדינה שהנהיגה את חרם הנפט מתוך רצון לחנוק את ישראל, וחוללה בכך משבר אנרגיה עולמי. מדינה שתמכה ותומכת בארגוני הטרור ומממנת אותם. מדינה שהצמיחה ארגוני טרור סונים קנאיים, ובראשם אל-קאעידה.

 

סעודיה היא היום מדינה מרכזית בכל ציר לבלימת איראן – האויבת המסוכנת ביותר של העולם החופשי ושל ישראל, ולכן צודק טראמפ בהידוק הקשרים אתה (אך לא בעסקת הנשק) וצודקת ממשלת ישראל בהידוק היחסים החשאיים, הבלתי פורמליים, בין המדינות.

 

אבל אל נתבלבל. אין במזרח התיכון שתי מדינות דמוקרטיות.

 

* לקרוא לילד בשמו - נאומו של הנשיא טראמפ בסעודיה היה טוב. הדבר החשוב בנאום, היה הדגש שהוא שם על הטרור ועל הצורך להילחם בו. והחשוב מכל היה, שהוא הזכיר את ארגוני הטרור ובהם חמאס בשמם, כאומר: אינכם יכולים להמשיך לסייע לחמאס ולטעון שאתם נלחמים בטרור. יש לקוות, שבשיחות הסגורות הוא אמר דברים ברורים הרבה יותר בנדון. המסר השני, על כך שהשלום בין ישראל והפלשתינאים הוא אפשרי, אינו ריאלי, אך כנראה שנשיא אמריקאי שמבקר במזה"ת צריך לומר זאת.

 

* אי אפשר לכפות דמוקרטיה - בעקבות נאומו של טראמפ בסעודיה, נמתחה עליו ביקורת, על שבניגוד לאובמה, הוא לא קרא לדמוקרטיה ולכיבוד זכויות האדם במדינות ערב. אכן, ההימנעות הזאת צורמת, אבל עם יד על הלב – האם הקריאה לדמוקרטיזציה קידמה כהוא זה את הדמוקרטיה בארץ ערבית אחת?

 

האמת היא שמי שנשא את דגל הדמוקרטיזציה בעולם ובמדינות ערב יותר מאובמה, היה קודמו, בוש הבן. את ההשראה למדיניות זו קיבל בוש מנתן שרנסקי וספרו – "יתרון הדמוקרטיה". עם כל הערצתי לשרנסקי, איני מקבל את עמדתו בנדון.

 

אי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם שאינו בשל לה. שרנסקי טען שאין טעם בחתימת הסכם שלום עם דיקטטורות. האם לדעתו לא היה צריך לחתום על הסכם השלום עם ירדן, בשל היותה מונרכיה דיקטטורית? בשעתו, כתבתי שגם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, הייתי מסרב למסור לה שעל אחד מאדמת הגולן, תמורת הסכם שלום. לעומת זאת, אם הרודן אסד היה מוכן לשלום על בסיס הגבול הקיים, הייתי תומך בשלום עמו ללא סייג.

 

* צעד עוין - עסקת הנשק הענקית עם האויב הסעודי – צעד עוין כלפי ישראל. כך לא נוהגת מעצמה ידידותית.

 

* דו-קיום כלכלי – אני תומך בחבילת ההקלות לרש"פ שאישר הקבינט, וחבל שהוחלט עליה  רק כעת. אין כל אינטרס ישראלי להקשות על חיי הפלשתינאים. נהפוך הוא, ההקלה על חייהם טובה כשלעצמה וטובה לישראל. העובדה שאיני רואה סיכוי לשלום בין העמים בעתיד הנראה לעין, דווקא מצדיקה צעדים כאלה, כדרך נאותה לניהול חכם של הסכסוך וקיומו של דו קיום סביר. יש המכנים זאת "שלום כלכלי". נראה לי שיש הרבה יומרה בהגדרה הזאת. ניתן להסתפק בהגדרה ריאלית יותר - דו-קיום כלכלי.

 

* סמנכ"ל ביצוע – בבחירות באיראן נבחר נשיא המדינה, אך לא נבחר המנהיג. על פי השיטה האיראנית, מאז מהפיכת חומייני ב-1979, מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני – בעבר היה זה חומייני וכיום חמינאי. הנשיא הוא מעין סמנכ"ל ביצוע, להגשמת מדיניותו של חמינאי. המחלוקת בין הקו של רוחאני לזה של קודמו אחמדיניג'אד, היא בדבר הדרך הנכונה להגשמת דרכו של חמינאי. בחירתו מחדש של רוחאני נובעת מכך שהוא אכן הוכיח שטקטיקת החיוך וה"מתינות" מקדמת באפקטיביות רבה יותר את אסטרטגיית הגרעין האיראנית, כפי שהוכח בהסכם הגרעין עם ארה"ב.

 

* להתנתק מן השמאל הרדיקלי - צמרת סיעת המחנ"צ בכנסת ערכה סיור במעלה אדומים ובגוש עציון. הידיעה הזאת אינה אמורה להיות חדשה מסעירה, אלא משפט לקוני על המובן מאליו. למה מובן מאליו? א. כי אך טבעי שסיעה העורכת סיורים ביישובים ברחבי הארץ, תבקר בכל מקום, גם אילו התנגדה לקיומם של אותם יישובים. ב. אותם יישובים עומדים בלב הסוגיה שבראש סדר היום המדיני, ולכן, קל וחומר שסיעה רצינית תרצה לבקר בה, לראות את הדברים בעיניים, להיפגש עם התושבים. ג. במקרה זה מדובר באזורי התיישבות שעליהם החליטו ממשלות המערך והן שהחלו ליישב אותם. ד. אזורים אלה מצויים בגושי ההתיישבות שבהם תומך המחנ"צ, ומהם התחייב לא לסגת.

 

עצם קיום הביקור הקפיץ את כת השמאל הרדיקלי, ועורר סערת רוחות בשוקניה. המסר של התוקפים הוא שהמחנ"צ "מתחנף" למתנחלים. כדרכם של פנאטים, הם אינם מסוגלים להבין עמדות מורכבות. משפט הנבלה הנקלה ביותר הופיע בפשקוויל של רווית הכט. בתגובה לאמירה העובדתית הנכונה של הרצוג, שרבין הוא שהחליט על הקמת מעלה אדומים והתחייב לשמור אותה בריבונות ישראל בכל הסדר, היא כתבה בארסיות צינית (או שמא בציניות ארסית): "מעלה אדומים עזרה מאוד לרבין מול אלימות הימין". משפט קצר המתאר את כל המסר הבזוי: רבין הקים את מעלה אדומים והתחייב לא לסגת ממנה מתוך "חנופה לימין", אבל זה לא עזר לו ובתגובה "הימין" רצח אותו.

 

יש לקוות, שהמתקפה המכוערת של דבוקת שוקן על המחנ"צ, תפיל סוף סוף את האסימון ותביא את הנהגתו לגט כריתות מן השמאל הרדיקלי, להציב חיץ עמוק ומוחלט בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, ולהפסיק להיגרר אחרי עמדות קיצוניות ופוסט ציונות וקיצוניות, כמו ההגנה על "שוברים שתיקה" וההתנגדות לחוק הלאום.

 

* להניף מחדש את הדגל - דניאל הרוש, דובר מפלגת העבודה לשעבר, כתב במאמר ל"הארץ": "בגו זקוף, להחזיר את כל הסמלים שסיפח לעצמו הימין, מהדגל ועד אהבת הארץ, ולהוכיח כי אין שום סתירה בין ציונות לחתירה לשלום ובין יהדות לדמוקרטיה. אז, ורק אז, יש סיכוי שהספינר שאוחזים בני הדור הצעיר ביד יוכל לשוב ולהסתובב גם לצד שמאל".

 

צודק. אבל שאלה לי אליו. מה פרוש "הימין סיפח לעצמו"? מה, הליכוד שלח חוליה לבית מפלגת העבודה וגנב משם את הדגל? האם ממשלת הימין חוקקה חוק האוסר על השמאל את אהבת הארץ?

 

הימין לא סיפח לעצמו דבר. השמאל פשוט קיפל את הדגלים, ולכן עליו להאשים רק את עצמו. אכן, על השמאל הציוני לשוב ולהניף מחדש בראש מורם את הדגל ואת סמלי אהבת הארץ. למשל, שני צעדים שיבטאו זאת: א. לחזור למהות של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהתנער מהפיכתו ליום הזדהות עם חללי אויב. ב. לא להתנגד לחוק הלאום, אלא אדרבא – להוביל אותו.

 

יהיו אלה שני צעדים בוני אמון עם החברה הישראלית.

 

* אם הוא קורא את שוקן – בתגובה לפיגוע בבריטניה אמר אביב גפן, שהפעם רוג'ר ווטרס לא יוכל להאשים את הכיבוש בפיגוע.

 

למה, בעצם? כל מה שווטרס צריך, כדי להאשים את ישראל, הוא לקרוא את שוקן, שהסביר שהטרור באירופה נועד לאזן את תמיכתה של אירופה בציונות.

 

* המוקיון - אורן חזן לחבר'ה: דונלד ביקש ממני סלפי. התלבטתי שניה והסכמתי.

 

* המוקיון 2 – ניתן לומר לזכותו של אורן חזן, שהוא לא הופיע לנתב"ג עם השמלה של מירי רגב.

 

* המוקיון 3 - אורן חזן, לזה שהצטלם לידו: לֵך לֵך, יא נדבק.

 

* המוקיון 4 – אורן חזן חולצה אפורה.

 

* המוקיון 5 - מה יעשה אורן חזן בביקור הבא? יקפוץ מול האורח ויפתח את החלוק?

 

* המוקיון 6 - על רקע הבושות של אורן חזן, אפילו ההתבכיינות הפאתטית של שרה נתניהו הקוטרית באוזני מלניה נראית כמעט נורמטיבית.

 

            * ביד הלשון

 

מנרה – לא מעט יישובים נאבקו במשך שנים על שמם, עם ועדת השמות הממשלתית, שקבעה להם שם אחר (וכמה מהם הוזכרו במדור זה). כך גם קיבוץ מנרה.

 

אולם מה שמייחד את מנרה, הוא שחברי הקיבוץ התעקשו על שם המשמר את שם הכפר הערבי שהיה במקום – מנארה.

 

השם שהציעה ועדת השמות הממשלתי הוא רמים, בשל מיקומו של הקיבוץ על רכס רמים שבהרי נפתלי. חברי הקיבוץ נהגו לומר, שכאשר הם ילכו לבקר את חבריהם ברמות נפתלי, הם אינם רוצים לומר שהם מרמים והולכים לרמות... רק ב-1964, למעלה מעשרים שנה לאחר הקמתו, אישרה ועדת השמות את שמו.

 

קיבוץ מנרה, הסמוך לגבול עם לבנון, עלה לקרקע ב-1943. הוא הוקם בידי חניכי תנועת הנוער העובד ונוער עולה מפולין וגרמניה. במלחמת השחרור היישוב היה מנותק לזמן מה, וילדיו פונו במבצע לילי.

 

שמו של הקיבוץ הוא מְנָרָה – מ"ם שוואית בהתחלה, אך גם חבריו אינם מדייקים וקוראים לו לרוב מַנָרָה.

 

פירוש השם מנארה – מגדלור.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 23/5/2017 23:53   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ