לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ויקרא כג: אלה הם מועדיי


ויקרא כג הוא פרק משמעותי ביותר בתרבות היהודית – זהו הפרק המצווה אותנו לחוג את חגי ישראל ומעצב את לוח השנה העברי. פרק זה הוא ליבת התרבות היהודית, עד היום הזה.

 

נכון, אין בו חנוכה ופורים, ט"ו בשבט ויום העצמאות, ל"ג בעומר וט"ו באב וגם לא יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, אף לא תשעה באב. אולם כל החגים מדאורייתא הנחוגים עד עצם היום הזה, שלושת אלפים חמש מאות שנה אחרי הינתנם, מצויים בפרק הזה. ולכן, במידה רבה בפרק הזה נעוץ סוד הקיום של התרבות היהודית, סוד הקיום של העם היהודי.

 

המשפט שכתבתי "מעצב את לוח השנה העברי", קצת בעייתי. גם בניכוי כל החגים והמועדים המאוחרים אותם הזכרתי – לוח השנה העברי אינו זהה לכתוב בפרק.

 

בלוח השנה העברית, החגים מדאורייתא הם ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות. כבר הצגה זו מתארת שינוי מהותי לעומת לוח השנה שבפרק שלנו. ראש השנה נחוג "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". אם הוא נחוג בחודש השביעי, הרי כמובן שאין הוא ראש השנה. מהו ראש השנה? השנה נפתחת בניסן, ואין חג ביומו הראשון של השנה. החג הראשון, פסח, הוא באמצע החודש. ומהו החג שהפך לימים לראש השנה? "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ".

 

החג הראשון הוא בלוח השנה העברי המקראי הוא חג הפסח. כמה ימים נמשך חג הפסח? שבעה ימים, לא? לאו דווקא. כך למדתי ממורי ורבי, המחנך הדגול מאיילת השחר ומענקי הרוח של התנועה הקיבוצית, אברהם אדרת זצ"ל. אבותינו לא חגגו את חג הפסח שבעה ימים, אלא לילה אחד בלבד – ליל הסדר. זה ורק זה, הוא חג הפסח. למחרת נפתח חג בן שבעה ימים – חג המצות. כך בפירוש כתוב בפרק: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (פס' ה-ח).

 

פסח הוא קורבן הפסח. לרוב המילה "חג" אינה מוצמדת למילה "פסח", כי הפסח אינו החג אלא הקורבן. גם ההגדרה שכתבתי בפסקה הקודמת, על פיה הפסח הוא ליל הסדר, אינה מדויקת, כיוון שסדר פסח הוא מאוחר, אחרי חורבן בית שני, ובוודאי אינו מצווה מקראית. הפסח הוא קורבן הפסח, שהוקרב בי"ד בניסן. ולמחרת החל חג המצות, זכר לחיפזון ביציאת מצרים ול"עוגות מצות כי לא חמץ" שאכלו אבותינו בבהילות בצאתם ממצרים. סדר פסח וההגדה של פסח שחוברו ונהגו בידי חז"ל אחרי החורבן, הן חלופה לקורבן. משבטל קורבן הפסח והומר בהגדת הפסח, כלומר בסיפור יציאת מצרים, חובר הפסח לחג המצות והיו לחג אחד.

 

בחג השבועות אין זכר למתן תורה. זהו חג חקלאי המציין את קציר החטים ואת העלאת ביכורי קציר החטים לבית המקדש. חג השבועות נקרא במשך דורות רבים "עצרת" – כלומר הסיום של החג שקדם לו (כמו שמיני עצרת לסוכות), סיום חג הפסח (או חג המצות). חג המצות נפתח בחג קציר השעורים, וסיומו הוא רק כעבור שבעה שבועות, בקציר החטים. החיבור של החג לציון מתן תורה הוא אחרי חורבן הבית, כדי לצקת בו תוכן חדש, תוכן רוחני, שאינו תלוי בקיומו של בית המקדש ובמצוות התלויות בארץ. הציונות שהשיבה את העם היהודי למולדתו ובעיקר ההתיישבות העובדת שחידשה את החיים החקלאיים בארץ, החייתה את החג החקלאי, אך זנחה לשווא את החג הרוחני – חג מתן תורה. תיקון ליל שבועות הנפוץ יותר ויותר בדור האחרון, הוא תיקון לקלקול הזה. השילוב הראוי של חג השבועות, הוא חג חקלאי ורוחני – חג המסמל את שיבת העם היהודי למולדתו, יישובה והכאת השורשים בה, וחג המסמל את המחויבות לתרבות היהודית, לתורה.

 

גם שמחת תורה הוא חג שאינו מופיע בתורה. זהו תוכן חדש שהתווסף לשמיני עצרת. מהו שמיני עצרת? יום נוסף על שבעת ימי חג הסוכות, שאין בו מצוות ישיבה בסוכה ואין בו מצוות נטילת לולב, אך הוא המשכו הישיר של החג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

 

כפי שאנו רואים, חלו לאורך אלפי שנים שינויים משמעותיים בלוח השנה העברי; היהדות לא כפאה על שמריה, אלא השתנתה והתעדכנה. ועם זאת, הליבה נשארה – אותם חגים נחוגים עד היום. סוד קיומו הנצחי של החגים המקראיים, הוא העוז לשנות. ללא הרפורמות הגדולות ובראשן הרפורמה המהפכנית ביותר בתולדות העם היהודי – הרפורמה של חז"ל, העם היהודי לא היה שורד עד היום. סוד השימור נעוץ השינוי.

 

            מסר הסוכה

 

תקצר היריעה להעמיק בכל החגים המופיעים בפרק, ובחרתי להתמקד בחג אחד, חג הסוכות.  

 

כל חג ומועד מאופיין במערכת של סמלים וטקסים, המייצגים תכנים וערכים – דתיים, לאומיים, חקלאיים, היסטוריים, חברתיים ומוסריים. כך גם חג הסוכות. לחג זה מסר היסטורי – הזדהות עם בני ישראל שחיו חיי ארעיות במדבר. מסר חקלאי – חג האסיף, המציין את סיום העונה החקלאית הקשה. ארבעת המינים מייצגים את המסר של אחדות ישראל – אחדות שאינה אחידות, אלא להיפך, מכבדת את הפלורליזם, את ריבוי הזרמים, השונויות, "המינים", תוך שכולם יעשו "אגודה אחת" מבלי שידרשו לאבד את זהותם.

 

לחג הסוכות גם מסר חברתי. יציאת עם שלם מביתו כדי להתגורר במשך שבעה ימים בסוכת ארעי, נועדה להעביר מסר של שוויון, של צמצום הפערים בין עשיר לעני, בין בעלי בתים מרווחים לחסרי בית. ניתן כמובן להתייחס לכך בציניות – מה המשמעות באקט סמלי במשך ימים ספורים בשנה, אם למחרת חוזר הסדר החברתי לקדמותו, על הפערים שבתוכו?

 

אכן, שאלה קשה, שאינה נוגעת רק לחג זה. מה המשמעות של חשבון הנפש ביום הכיפורים? חשבון נפש יש לעשות בכל השנה. סליחה יש לבקש בכל ימות השנה. תיקון עולם אינו יכול להתבצע יום בשנה. מה משמעותו של צום, שנעשה בחברה שיש בה אי צדק חברתי, כמו זה הקיים במדינת ישראל?

 

מה המשמעות של יום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי תמיד עלינו לזכור את החללים. מי שזוכר בכל יום, אינו זקוק ליום הזה. מי שאינו זוכר, היום הזה אינו מעלה ואינו מוריד בעבורו.

 

וכך ניתן להקשות לגבי כל חג וכל מועד. אך מהות החג, היא היותו סמל, המעלה לסדר יומנו נורמות וערכים שראוי לחיות על פיהם בכל ימות השנה. ביום החג, מועצם מקומו של ערך זה והוא תופס מקום מרכזי באופן מלאכותי, מתוך ציפיה שיעורר מחשבה שתשפיע עלינו לאורך השנה.

 

בהפטרה של יום כיפור, שומע המתפלל את התביעה המוסרית של ישעיהו מן החברה היהודית, ואת הבוז שלו לצומות ופולחנים שאינם מבטאים ערכים של צדק ומוסר, ובוודאי לכאלה שמכסים על עוול. "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (יש' נח, ב-ח).

 

הצום ביום הכיפורים לא נועד לכביסת מצפון חד פעמית, אלא לעורר את המצפון ולעודד

תיקון חברתי. הוא הדין בישיבה בסוכה. המטרה שלה היא העלאת ערך השוויון על סדר יומנו. למחרת החג, בידינו הבחירה, אם להתעלם ממסר זה, או לחיות על פיו.

 

המסר של השוויון, אינו ציפיה לעוני קולקטיבי; למצב בו הכל יהיו עניים. המסר הוא סולידריות חברתית, שבה לקהילה, לחברה ולמדינה אכפת ממצבו של הפרט בתוכן, ואין הן מאפשרות מצב של עוני מנוון ושל פערים בלתי נסבלים. ישעיהו, כמו עמוס וירמיהו ושאר הנביאים, מציג מופת של חברה החותרת לצדק חברתי ולשוויון ערך האדם.

 

הוא הדין בחקיקה החברתית של התורה. השבת, השמיטה והיובל נועדו להתערב במרוץ הג'ונגל החברתי, לעכב ולעצור אותו בגילוי של אחריות חברתית וערבות הדדית. ביובל כל הגורמים בחברה מוותרים על רכושם הנדל"ני, לטובת חלוקה חדשה וצודקת של העושר הלאומי, והבטחת התחלה שוויונית למשחקי השוק.

 

בספר דברים ט"ו מופיעים שני משפטים סותרים, לכאורה. האחד: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (פסוק י"א) והשני "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פסוק ד'). לאמיתו של דבר אין סתירה בין השניים. פסוק ד' מציג את האידאל, את חברת המופת אליה יש לחתור – חברה שוויונית נקיה מעוני. פסוק י"א מתייחס למצב הנתון של חברה בעלת פערים. לנוכח מציאות הפערים והעוני, מחוקקת התורה חקיקה חברתית, שנועדה להקטין את הפערים ואת העוולות החברתיים. זוהי גישה מציאותית, שאין בה הסתפקות באוטופיה משיחית, ואין בה ציפיה למהפכה שתביא באחת למימוש האוטופיה, אלא היא מציגה את האוטופיה אליה יש לחתור, אך מציבה מפת דרכים לפיה יש ללכת בתוך הסדר החברתי הקיים, כדי להתקרב אליה.

 

הישיבה בסוכה מסמלת את ערך השוויון, שיש לחתור להגשמתו, כדי להגיע לאידאל של "אפס כי לא יהיה בך אביון".

 

הישיבה בסוכה מזכירה לנו שיש ערכים חשובים יותר מצבירת הרכוש. שהתחרות הפרועה של "חטוף כפי יכולתך" מנוגדת למערכת הערכים של חברה יהודית. כחבר קיבוץ, אין לי בעלות על בית, ובקיבוצי – אורטל לא שויכו הדירות לחברים, אך עצם השתייכותי לחברה המבוססת על ערכים של שיתוף, שוויון וערבות הדדית, מעניקה לי ביטחון ואושר אלף מונים מכל בעלות פרטית על רכוש.

 

הישיבה בסוכה מזכירה לנו, שיש אנשים חסרי בית בישראל. יש אנשים המשועבדים למשכנתאות מטורפות לכל חייהם. יש אנשים שנעקרו לפני עשור מבתיהם ומפעל חייהם הקהילתי נהרס בידי שלטונות המדינה, והנחישות והרגישות שאפיינו את גרושם נעלמו כלא היו כשנדרשו לשיקומם. יש בעולם אנשים שאיבדו את בתיהם ועולמם בשל אסונות טבע, כפי שחווינו רק לאחרונה בנפאל. הישיבה בסוכה נועדה לעודד סולידריות עמם; סולידריות שעשויה לעורר אכפתיות אקטיבית, ותרומה מעשית לתיקון עולם ולעיצוב חברה צודקת ושוויונית יותר.

 

מחאת קיץ 2011, שבה ישבו אלפי צעירים ישראליים במאהלים בכל רחבי הארץ, הייתה מעין חג סוכות ספונטני אקטואלי. המסרים של המאבק החברתי – קריאה לצדק חברתי, לערבות הדדית ולמדינת רווחה, הם הערכים של חג הסוכות. ישיבה בסוכה ללא המשמעות החברתית הזו, הינה מצוות חכמים מלומדה, המחמיצה את המסר המרכזי של החג. ישיבה בסוכה תוך הבנה והפנמה של ערכי החג כציווי אקטיבי, תסמל את יציאתנו לדרך חדשה, של חברה צודקת וסולידרית.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2015 22:10   בקטגוריות היסטוריה, יהדות, חינוך, חברה, התיישבות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל תסלפו את מגילת העצמאות


הרעיון הכנעני, אותו הגה לפני כ-75 שנה המשורר אוריאל שלח, הידוע בשם העט שלו יונתן רטוש, היה מלכתחילה ולד מת. אף שרטוש קיבץ סביבו קבוצת אינטלקטואלים שהתלהבו לזמן מה מתורתו, היא הייתה כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך מופרכת, שלא היה לה כל קיום. המחשבה שהיהודים שעלו לארץ ישראל על מנת להחיות את העם היהודי ולהקים בה את ביתו הלאומי, יתכחשו לעמם, יפנו עורף להוריהם ואחיהם וימציאו כאן עם חדש משותף עם ערביי הארץ ושאר העדות החיות כאן, הייתה חסרת שחר מראשיתה, בפרט שגם הערבים, הדרוזים ושאר העדות כלל לא העלו על דעתם לאמץ את הרעיון.

 

בנוסף על כך, הדיף הרעיון ריח אנטישמי לא נעים, שבא לידי ביטוי בביטויים של רטוש כמו "עברי שונה מיהודי כפי שהאדם שונה מהקוף" (חיים גורי, "עם השירה והזמן", כרך א' ע' 142) ו"עם שתישור מעליך מסכת קורי העכביש היהודית תפקחנה עיניך אל חזון העתיד העברי הגדול מעבר לכל הישג הנפש היהודית, מעבר לכל הגבולות היהודיים, מעבר לכל האפשרויות היהודיות" ("כתב אל הנוער העברי", 1943, מנשר היסוד של הוועד לגיבוש הנוער העברי, שקיבל משלונסקי את שם הגנאי "כנענים").

 

72 שנים חלפו מאז הקמת התנועה הכנענית, ואחיו הצעיר של רטוש, פרופ' עוזי אורנן, דבק בתורתו ההזויה וממשיך לדקלם את סיסמאותיה. בראיון למוסף "הארץ" ("נפש כנעני הומיה", 22.5.15) הוא ממשיך להכחיש את קיומו של העם היהודי ולהציגו רק כדת או לכל היותר קהילה הראויה לבוז, להתנגד לעצם הרעיון של מדינה יהודית ולהשמיע דעות שיש בהן יותר מקורטוב של הכחשת השואה; גימודה והכחשת ייחודה כלפי העם היהודי, לצד הצגת היהדות כגזענית וברמז אף כהשראה לגזענות הנאצית.

 

הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל גם את הדעות ההזויות הללו, אולם ניתן לדרוש מן הנוקטים בהן להניח למגילת העצמאות ולא לסלף אותה. עוזי אורנן מציג את מגילת העצמאות, לא פחות, כ"תמצית הרעיון הכנעני", שסולף בידי הקהילה היהודית שהשתלטה על המדינה העברית הדמוקרטית, "שנשבעה שלא יהיה הבדל בין האזרחים לפי הגזע, הדת והמין". לטענתו, המגילה היא "הכרזה אנטי יהודית בעליל".

 

איזה שקר גס. מגילת העצמאות מכריזה "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המשפט עליו מבסס אורנן את טענתו, נפתח במילים "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות", אותו רעיון אותו מציג אורנן כגזעני ואפרטהיידי. המדינה המתחייבת לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", היא אותה "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ואכן, היא מקיימת בקפדנות את ההבטחה הזאת, חרף מצב המלחמה המתמשך עם האומה של המיעוט החי בתוכה. אורנן טוען שב"ג הכניס למגילה את המילים "מדינה יהודית" ולא "מדינה עברית" כדי להתאימה לנוסח Jewish State. גם זו טענה חסרת שחר – כל המגילה, מראשיתה ועד סופה מבטאת את המסר שישראל היא מדינתו של העם היהודי, והיא מתארת את ההיסטוריה של העם היהודי שקם בא"י, שהוגלה מן הארץ, שהתגעגע והתפלל לחזור לארץ, שהחל לשוב לארצו עם הקמת התנועה הציונית וליישבה, שחווה את השואה. המגילה גם מזכירה את ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית ריבונית בא"י, וכי החלטות אלו נבעו מהמאבק הציוני למען מדינה יהודית. 25 פעמים מוזכרת במגילה הקצרה הזאת המילה "יהודי" (בהטיות שונות) וברור בעליל ששלוש הפעמים בהן מוזכרת המילה "עברי" הן מילים נרדפות ל"יהודי". נכון, בני הארץ הפגינו למען "מדינה עברית", אך הם ממש לא התכוונו למדינה כנענית, אלא העברי הוא היהודי. כאשר בני היישוב הפגינו "מדינה עברית! עליה חופשית!", לעלייתם של מי הם התכוונו? למשל של אבא שלי, שעלה לארץ בספינת המעפילים שנקראה... "מדינת היהודים".

 

סילופה של מגילת העצמאות הפך לאופנה בידי מי ששוללים את מהותה ומנפנפים במשפט אחד בתוכה המוצא מהקשרו, כהצדקת הסילוף. די לסילוף!

 

* מוסף "הארץ"

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2015 19:26   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, יהדות, דת ומדינה, ציונות, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמה שאף פעם לא די לה


חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שנשבע לשקר. ולרב הראשי מונה... לכאורה...

התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.

 

לא. ארגון פשע לא השתלט על מדינת ישראל. אבל כל שאר הפרטים מדויקים. אוי לבושה!

 

האם מדינת ישראל היא מדינה מושחתת? התשובה לשאלה זו מורכבת. ישראל אינה מדינה שבה הרקב, השלמונים והבקשיש הם בסיס החיים הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים. אבל ישראל היא מדינה שאזרחיה עלולים לאבד את אמונם בשלטון החוק, בשל העובדה שרבים ממנהיגיה סרחו. ומה שחמור לא פחות ומטלטל לא פחות מבגידת המנהיגות, ואני מרשה לעצמי להשתמש בביטוי החריף אך הראוי כל כך של השופט רוזן, כלפי מעילתו של אולמרט בבסיס האמון, הוא השחיתות שפשתה בצמרת המשטרה, ובאה לידי ביטוי בשורת הניצבים שסרחו ואפילו לצמרת הפרקליטות היא חלחלה. ומי ישמור על השומרים?

 

יום מתן גזר דינו של אולמרט, בהמשך לימי הרשעותיו ולגזר דינו הקודם, הוא יום שחור למדינת ישראל – יום שבו התברר שמי שעמד בראש ממשלת ישראל הוא פושע הראוי לשבת בכלא. אך זהו יום גדול למדינת ישראל – היום שבו הוכח שישראל היא מדינת חוק, המבוססת על שוויון בפני החוק; יום של ניקוי האורוות וניצחון במלחמה בשחיתות.

 

האמנם ניצחון?

 

אי אפשר לומר שהחברה הישראלית ניצחה את השחיתות. המלחמה בשחיתות יודעת מעלות ומורדות. העובדה שהעבריין נוטל השוחד אריה דרעי חזר לכהן כשר בממשלת

ישראל, היא מכה קשה למאבק בשחיתות, והיא מעבירה מסר על פיו פושע מושחת ראוי להנהגה ציבורית לאחר שריצה את עונשו, כאילו אין כל עניין נורמטיבי וערכי זולת ריצוי העונש הפורמלי הכתוב בחוק.

 

כל הרשעה של איש ציבור שסרח, היא ניצחון במאבק בשחיתות. אין זה ניצחון סופי ומוחלט. כנראה שלא יהיה לעולם ניצחון סופי על השחיתות. כפי שאדם לעולם לא יזכה לניצחון סופי על יצר הרע שלו ועליו להתמיד במלחמה בו כל ימיו, כך חברה אנושית תיאלץ תמיד להיאבק ביצר השחיתות הציבורית, הנובע מהשילוב הקטלני של תאוות השררה והכוח עם תאוות הבצע והעדר בלמים מוסריים אצל חלק מבעלי השררה. זו מלחמה שאף פעם לא די לה, מלחמת התשה תמידית. לכן, היא מחייבת את החברה לערנות תמידית, ולחתירה לניצחונות רבים על השחיתות.

 

גזר דינו של אולמרט, הוא ניצחון חשוב במאבק הממושך בשחיתות. אולמרט אינו האדם הראשון העומד בפני פיתויי השררה והבצע וגם לא האחרון. פסק הדין, המבטא את הנורמה הציבורית המוסרית, וגזר הדין הנוקב בעונשו של העבריין, עשויים לסייע למי שיעמוד בפני פיתויים דומים בעתיד, להתגבר על יצרם – אם לא מתוך עולם ערכים של יושר ומוסר, לפחות מפני אימת הדין ויראת העונש.

 

קו ההגנה של אולמרט ופרקליטיו בדיון על הטיעונים לעונש, התמקד במכה שהוא ספג בנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הטענה היא, שכמנהיג ציבור וכמי שעמד בראש הממשלה, המכה שספג בעצם ההתפטרות ובעיקר בקלון שהמיטה עליו החשיפה, היא עונש חמור דיו ולכן יש להקל בעונשו.

 

טענה זו אינה יכולה להתקבל על הדעת. איגרא רמא מחייבת. אנו מצפים ממנהיג להוות מופת של שמירה על החוק, של יושר, של טוהר מידות וניקיון כפיים. ככל שמעמדו רם יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר. וכגודל הציפיות, גודל האכזבה. מעמדו הרם אינו סיבה מקלה אלא להיפך, היא סיבה למצות עמו את הדין במלוא החומרה.

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2015 17:11   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, מנהיגות, פוליטיקה, שחיתות, משפט  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ