לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 26.11.14


* אין מנוס מפשרה בנושא חוק הלאום.

 

פשרה אינה אידיאל. פשרה – כשמה כן היא; מתפשרים בה על האידיאל.

 

הפשרה הראויה היא ברוח הצעתו המתגבשת של נתניהו, שלא הועלתה השבוע להצבעה בממשלה. היא צריכה לכלול תוספת המציינת את שוויון זכויות הפרט ללא הבדל דת, גזע ומין ככתוב במגילת העצמאות.

 

התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שהזכויות הללו מעוגנות בחקיקה הישראלית, כולל בחוקי היסוד. התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שכלל אינה קשורה לנושא החוק, העוסק בזהותה של המדינה כקולקטיב. התוספת הזאת היא בהחלט "כל המוסיף גורע".

 

ומדוע אני תומך בפשרה כזאת? כי הנזק שבתוספת הזאת, קטן לאין שיעור מהנזק הגלום בכך שחוק הלאום יעבור על חודו של קול (אם בכלל). המסר לעולם ולאזרחי ישראל בכך שמחצית הכנסת אינה מסוגלת להצביע בעד חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית, הוא נזק כבד מאוד. על אף תמיכתי הנלהבת בהצעת החוק – מוטב שכלל לא תעלה, מאשר שתתקבל על חודו של קול. יתר על כן, הסתמכות על החרדים כלשון המאזניים לקבלת החוק, עלולה להביא אותם להעמיד כתנאי לתמיכתם בחוק, צירוף סעיפים שיצבעו אותו בצבעים דתיים, שאינם ראויים לו וסותרים את תכליתו.

 

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל ברוב גדול מאוד, הכולל את כל סיעות הקואליציה וכן את מפלגת העבודה, הסיעות החרדיות ו"קדימה", כאירוע היסטורי וחגיגי. חוסר האחריות הלאומי המשווע שגילו "יש עתיד", "התנועה" ומפלגת העבודה ייזכר לדיראון עולם.

 

כעת, יש לתקן את הנזק. יש לעשות מאמץ להוריד את "יש עתיד" ו"התנועה" מן העץ שהם טיפסו עליו, ולהעביר את חוק הלאום, במתכונת קצת פחות טובה, אך ברוב גדול.

 

* יאיר לפיד הוא דמגוג זול, צבוע וציני. בריקוד צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של השוטר הדרוזי זידאן סייף, שנהרג בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף בשבוע שאמר, אמר לפיד: "מה נגיד למשפחה שלו, שהוא אזרח סוג ב' במדינת ישראל?" וכי בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מי שאינם יהודים הם "אזרחים סוג ב'"? מה הוא מציע? שישראל לא תהיה מדינה יהודית? הוא מתנגד למדינה יהודית? דבריו של לפיד מעוררים שאט נפש. מדהים להיווכח לאיזו עליבות נפש הפוליטיקה מורידה אנשים.

 

* טענה חדשה של ציפי לבני נגד חוק הלאום – היא תהפוך את ישראל למדינת הלכה. למה? מה הקשר? שמא ציפי לבני מסמנת את השלב הבא במדרון החלקלק האידיאולוגי שלה – אימוץ הטענה לפיה אין לאום יהודי, אלא רק דת? כפי שכבר ציינתי בעבר, ציפי לבני הייתה הראשונה שהוצע לה בידי המכון לאסטרטגיה ציונית - יוזמי הצעת החוק, להגיש אותו. היא הסכימה לכך בהתלהבות, כמעט ללא סייג, אף שהחוק היה מרחיק לכת יותר מזה המוצע היום. זה היה לפני 5 שנים בלבד. אח"כ קיבלה רגליים קרות. ועכשיו היא מקריצה תירוצים מבישים למלחמתה בהצעת החוק.

 

* כתבתי "כמעט ללא סייג". ההסתייגות היחידה (!) שלה הייתה מן המשפט "במקומות ממלכתיים יוגש אוכל כשר". היא טענה שזהו סעיף דתי. אמנם יוזמי החוק התכוונו לכך מן הממד הלאומי, אך הם לא התעקשו והסירו את הסעיף מן ההצעה.

 

* בבחירות שהתקיימו רק לפני כשנה וחצי, הציעה ציפי לבני ליו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית (המכון היוזם ודוחף את הצעת החוק) ד"ר יועז הנדל – מקום בצמרת רשימתה לכנסת. רק לפני שנה וחצי!

 

* כשאני קורא את דבריו המתלהמים של ח"כ הרצוג נגד חוק הלאום, והצגת חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית כגזענות, איני יכול שלא להיזכר בנאומו ההיסטורי של אביו, השגריר באו"ם ולימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, בעצרת האו"ם, שאף היא גינתה את הציונות כגזענות. וכשאני עושה את ההשוואה, אני מבין את המושג "חומץ בן יין".

 

* תמצית ההתנגדות לחוק הלאום מופיעה במאמרו של אורי משגב בנדון: "אין באמת דבר כזה יהודית-דמוקרטית. זה אוקסימורון. בועת סבון. הברקה רטורית של בן-גוריון וחבריו למועצת העם, שאין מאחוריה דבר. ... מדינה דמוקרטית היא דמוקרטיה. מדינה יהודית היא אתנוקרטיה. אין גם וגם".

 

הגישה האנטי ציונית הרדיקלית הזאת, היא עמדה אנטישמית מובהקת. משמעותה האמתית היא, שיש רק עם אחד בעולם שאין לו זכות למדינת לאום, ושיש סתירה בין היותו מדינת לאום להיותו דמוקרטיה, וזה העם היהודי. האסון הוא שהגישה הזאת מחלחלת משולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי – אל לב השיח הישראלי. ומה שגרוע עוד יותר, הוא שאפילו איננו מבחינים עד כמה אנו מושפעים מהרעל הזה. המערכת החיסונית שלנו מפני הרעל הזה סובלת מכשל חמור.

 

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!), 12 בפברואר 1996, לפני 18 שנים בלבד: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יסבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית-לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מ האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

 

היש המחשה מוחשית מזו להידרדרות התודעתית בסוגיות היסוד של המדינה שני העשורים האחרונים?

 

* עשרים סיבות מדוע ראוי לבטל מיד ובדיעבד את מגילת העצמאות הגזענית של ישראל: 1. "בארץ ישראל קם העם היהודי". 2. "חתרו היהודים בכל דור". 3. "חזון המדינה היהודית". 4. "זכות העם היהודי לתקומה". 5. "בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל". 6. "ולזכות העם היהודי להקים". 7. "מיליונים יהודים באירופה". 8. "בעיית העם היהודי". 9. "חידוש המדינה היהודית". 10. "שערי המולדת לכל יהודי". 11. "ותעניק לעם היהודי". 12. "באירופה ויהודי ארצות אחרות". 13. "הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל". 14. "בזכות העם היהודי להקים". 15. "זכותו הטבעית של העם היהודי". 16. "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". 17. "הממשלה הזמנית של המדינה היהודית". 18. "לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". 19. "לעם היהודי בבניין מדינתו". 20. "העם היהודי בכל התפוצות".

 

* הבריטים צדקו כאשר תפסו את ספינת המעפילים של אבא שלי וגירשו את נוסעיה לקפריסין. הספינה הזאת נקראה "מדינת היהודים", וזה הרי ביטוי גזעני, לא פוליטיקלי קורקט, לא דמוקרטי, בלתי בגיץ. שכחתי משהו? אה, בלתי מידתי.

 

... יצאנו מדעתנו.

 

* אמי נולדה בעיר רובנו. היא לא סיפרה לנו דבר על ילדותה בשואה, ובכל מקרה, מן העיר היא נעקרה כילדה בת ארבע, בראשית המלחמה. את ידיעותיי על העיר שאבתי בעיקר מספר המופת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שגם אמו הייתה בת העיר. עוז לא ביקר בעיר מעודו. בתו, פרופ' פניה עוז זלצברג (ושותפתו לכתיבת הספר הנפלא "יהודים ומילים") ביקרה בעיר לאחרונה, ובין השאר פקדה את בית סבתה (וזכתה לשמוע מפי הדיירת הנוכחית, שהיא שמעה שבבית הזה חיה משפחתו של "פושקין הישראלי"). תיעוד ביקורה שודר בכתבה יפה של יעקב אחימאיר ב"רואים עולם".

 

מהי רובנו בשבילי? אין ספק שיש לה משמעות בביוגרפיה האישית שלי. הרי שם נולדה אמי ושם חוותה את שנותיה הראשונות. זו עירם של סבתי וסבי, של דודיה ודודותיה של אמי. חשתי התרגשות מסוימת כשצפיתי בכתבה, כפי שחשתי כאשר ביקרתי עם אחיי ואבי בעיר הולדתו רדאוץ, שבבוקובינה.

 

אבל ממש, ממש לא הרגשתי ששם שורשיי. ממש לא הרגשתי שייכות למקום הזה. איני מרגיש שהמשותף ביני לבין עמוס עוז הוא רובנו. המשותף ביני לבין עמוס עוז הן ירושלים, חולדה וערד, הן רמת גן וקיבוץ אורטל. אמנם לא גדלתי בירושלים, הייתי מעט פעמים בחיי בערד ומעולם לא ביקרתי בחולדה וככל הידוע לי עמוס עוז לא ביקר באורטל. אך המשותף לנו הוא ארץ ישראל.

 

כיהודי, מעניין אותי לקרוא על יהדות רובנו, אך לא יותר מכפי שמעניין אותי לקרוא בספריו של סמי מיכאל על יהדות עיראק. הגלות היא מרכיב משמעותי בהיסטוריה היהודית ובה נוצר חלק גדול וחשוב בתרבות וביצירה היהודית. הארץ היחידה שבה יש לי שורשים היא ארץ ישראל. מבחינתי, טיול שורשים אינו נסיעה לרובנו או לרדאוץ, אלא לירושלים ולגמלא. השורשים התרבותיים שלי, הם כל יצירה יהודית. ומהבחינה הזאת, היצירה שנוצרה בפולין ובתימן, בגרמניה וברוסיה, במרוקו ובארה"ב, באתיופיה או בספרד, הם נכסים שלי, בדיוק כפי שהם נכסיו של מי שהוריו או סביו נולדו בכל אחד מן המקומות הללו. אלה הם מרכיבים בפסיפס היהודי התרבותי, שיחד עם היצירה הארצישראלית יוצרים את התרבות היהודית היפהפיה והמגוונת.

 

* כשאמי נולדה ברובנו, רובנו הייתה שייכת לפולין. היום היא שייכת לאוקראינה. אז אני פולני או אוקראיני? כשאבי נולד בבוקובינה היא הייתה שייכת לרומניה. אז אני רומני? אבל היום רובה של בוקובינה שייכת לאוקראינה. אז בעצם אני אוקראיני. לא, אבל רדאוץ היא חלק מבוקובינה שבידי רומניה. אז אני כן רומני. אבל שפת אמו של אבי לא הייתה רומנית אלא גרמנית. וסבי נלחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע במדי הצבא האוסטרו-הונגרי. אז אולי אני אוסטרי בכלל? או הונגרי? או אוסטרו-הונגרי?

 

מבולבלים? אני בכלל לא. כי הזהות שלי ברורה לי בדיוק כמו השמש הזורחת בבוקר. אני לא פולני, לא אוקראיני, לא רומני ולא אוסטרו-הונגרי. אני לא אשכנזי ואיני יודע מה זה אשכנזי.

אני יהודי ישראלי. אין לי, לא הייתה לי ולא תהיה לי כל זהות אחרת. אני חש זיקה לכל יהודי באשר הוא, ולהיסטוריה היהודית בכל מקום ולתרבות היהודית על כל גווניה. אך המקום היחיד שהוא מקומי, המקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל.

 

איך אני כותב שהמקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל, בעוד הוריי נולדו ברובנו וברדאוץ? אין בכך כל קושי. הם אמנם נולדו שם, אך גם להם לא היו שם שורשים. הם היו נטולי שורשים. הם היו בגולה.

 

אני נולדתי במולדת, אני חי במולדת ושורשיי עמוקים. עוד לא הצלחנו לעקור מתוכנו את תסביכי הגולה. עובדה שיש בתוכנו מי שמטיפים לרדת לארץ המרצחים כי המילקי שם קצת זול יותר. אבל אלה פרפורי המאסף של הגלות שדבקה בנו. אני מאמין שבעוד דור או שניים, אף ילד יהודי ישראלי לא יבין את השאלה המוזרה האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

 

* קראתי שבבה"ד 1 מכניסים תכנים של "שוברים שתיקה". הצעד הבא יהיה מינויו של גולדסטון לפרקליט הצבאי הראשי.

 

* ראש עיריית אשקלון מציע הצעת "פשרה", על פיה העובדים הערבים יעבדו בגנים, אך ילדי הגנים יעברו בינתיים למתנ"ס. ולמה הוא מציע זאת? כי אין דבר הקשה לפוליטיקאי יותר מאשר להודות: טעיתי.

 

* כתושב הצפון, את שירותיי הרפואיים אני מקבל במוסדות הבריאות הצפוניים – בצפת, בפוריה ובעפולה ובקופות החולים באזור. רבים מן הרופאים שטיפלו בי, בבני משפחתי ובחבריי הם ערבים. ערבים גאים ורופאים מקצועיים ומסורים, בדיוק כמו עמיתיהם היהודים.  ומעולם איש מהם לא חשב להסתיר את זהותו.

 

קראתי השבוע כתבה של גדעון לוי, על איזו ד"ר א', רופאה ערביה המסתירה את זהותה מתוך פחד. כיוון שכתב זאת גדעון לוי, סטטיסטית – רוב הסיכויים שמדובר בשקר. ואם במקרה מדובר באמת, הרי מדובר במקרה חריג שבחריגים, שאינו מעיד אלא על אותה א'. במקום לגשת לגדעון לוי, מומלץ לה לבדוק את עצמה אצל רופא המטפל בפרנויה.

 

* להבדיל מגדעון לוי, סיוון רהב מאיר היא עיתונאית אמינה. אצטט מתוך מאמרה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון: "זכיתי להביא בימים אלה חיים לעולם, כשמסביב כל כך הרבה חיים נגדעו. ... הצוות המקסים של המיילדות כלל יהודיות וערביות וגם היולדות היו כאלה וכאלה. הרבה רעלות, הרבה כיסויי ראש של מתנחלות, הרבה פאות, הרבה חילוניות. הרבה עברית באוויר וגם הרבה ערבית. מה מרגישה מיילדת יהודייה שמביאה עכשיו לעולם תינוק ערבי? מה מרגישה ערבייה שמיילדת מתנחל טרי? מה חושבים זה על זה הבעלים הנרגשים? אף אחד לא מדבר על זה. באוויר נשמעות רק הוראות רפואיות, צעקות של יולדות והמון 'מזל טוב, מזל טוב!' ... בחוץ ערבים הורגים יהודים ובפנים ערבים ויהודים מנסים ביחד לרפא". ניכרים דברי אמת.

 

* ביד הלשון

 

בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", נקרא על הולדת בני יעקב ובתו. כל בן ובת מקבלים שם וניתן הסבר לשם.

 

וכך נכתב על זבולון: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב! הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים - וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ: זְבֻלוּן".

 

זבד הוא מתנה. קיבלתי מאלוהים מתנה טובה. מכאן הטקס "זבד הבת", שבעברית קלוקלת מכונה "בריתה" – טקס חגיגת הבת וקריאת שמה. זבד הבת, ללמדנו שהבת היא מתנה.

 

אונקלוס מפרש זבד כחלק הטוב, והאסוציאציה שלי היא לזִבְדָה, הקרום של החלב.

 

כאשר לאה אומרת: "זבדני אלוהים אותי זבד טוב", ניתן היה לצפות שהילד יקרא זבודון. למה זבולון? ומהו יזבלני?

 

רש"י מסביר זבול כבית. הוא מסתייע בפסוקו של שלמה בחנוכת בית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים". ומכאן פירושו ל"יזבלני אישי" הוא, שכתוצאה מן החלק הטוב הזה שנתן לי אלוהים - הבן החדש, "מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עִמי".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/11/2014 20:05   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רשמים מכנס שדרות לחברה, 2014


כנס שדרות מושך אליו, כמדי שנה, את בכירי הפוליטיקאים בישראל.

 

יו"ר האופוזיציה שהשתתף בכנס, נשא בו נאום כיכרות מתלהם, שמסריו המרכזיים היו "נפתלי אבו עלי", "אריאל המשתולל" ושאר פנינים מסוג זה. הוא חירף וגידף ולא הציג שום אג'נדה משלו. חבל. אני מניח שיש לו אג'נדה. אך כנראה שחזקה יותר האובססיה שלו להוכיח "היי, אני לא חנון". התוצאה – פאתטית.

 

הרצוג התייחס לחוק הלאום בטענה המוזרה שהוא סותר את מגילת העצמאות. כדי להוכיח זאת, הוא ציטט מתוך מגילת העצמאות את המשפט המבטיח "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה ללא הבדלי דת, גזע ומין".

 

ביקשתי את רשות הדיבור. הזכרתי שהרצוג עומד היום בראש התנועה שהקימה את המדינה שהוגדרה במשפט הבא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". זה אחד מעשרים אזכורים של היות המדינה יהודית. המדינה היהודית, היא המעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה ללא הבדלי דת גזע ומין".

 

ומכאן נגזרו שתי שאלותיי להרצוג. 1. איך מפלגת העבודה מפנה עורף לרעיון המדינה היהודית ומנהלת מאבק חריף נגד חוק שנועד להגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? 2. כיוון שאני מכיר היטב את החוק, ובהנחה שגם אתה קראת את החוק, הסבר לי, בבקשה, היכן אתה מוצא סתירה כלשהי בין נוסח החוק לעקרונות הדמוקרטיה הישראלית ושוויון הזכויות לאזרחים הערבים.

 

באשר לשאלה הראשונה, הרצוג אמר דברים ברורים וחד משמעיים בזכות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ואף אמר שכאשר הוא ינהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא לא יחתום על הסכם שלא תהיה בו הכרה הדדית, כולל הכרה פלשתינאית בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. יפה. באשר לשאלה השניה – לא הייתה לו שום תשובה. הוא דיבר על העיתוי המזיק. הוא אמר שהצעת החוק היא בריחה של הממשלה מעיסוק בבעיות המדינה. הוא אמר שהשאלה אינה מה כתוב בחוק, אלא מה המגמה של מגישי החוק. כמובן שהוא לא יכול להציג מתוך החוק הוכחה לצדקת טענותיו. פשוט, כי אין כזאת.

 

ציפי לבני שדיברה אחריו, חילקה את העם לשני מחנות – המחנה המנסה להוביל מדינה לאומנית, מדינת הלכה וחוסר צדק חברתי ואי שלום וכו' לעומת המחנה החותר למדינה יהודית ודמוקרטית פתוחה, צודקת וחותרת לשלום. כל נאומה התמקד במסר הזה – זה מאבק בין מדינה למדינה וצריך לבחור. היא תקפה את המחאה החברתית של קיץ 2011 על כך שלא עסקה בשלום וביחסי יהודים ערבים, מתוך בלבול ואי הבנה שמדובר במאבק כולל בין מדינה א' ומדינה ב'.

 

לבני, שנכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו, אמרה שנכנסה לפוליטיקה שהייתה מקוטבת ואלימה בין ימין ושמאל כי הרגישה שהקול שלה לא נשמע – הקול המחפש פשרה ונכונות לוותר על חלקי א"י כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. כל מי שקצת מכיר את העובדות, יודע שדבריה הם שקר וכזב. הרי אני זוכר אותה משסעת בקריאות ביניים מתלהמות את אהוד ברק בדיון מדיני בעקבות פסגת קמפ-דיוויד, בה הוא הציע את מה שהיא מציעה היום. היה קצת יותר מכובד אילו פשוט אמרה ביושר: "שיניתי את דעתי". הרי מותר לשנות דעה. אולם אם היא תודֶה ששינתה את דעתה, היא תתקשה להציג את העמדה שבשמה נכנסה לפוליטיקה כגזענית, אנטי דמוקרטית והורסת את המדינה. עדיף לסלף את ההיסטוריה.

 

בהתייחסה לחוק הלאום, אמרה לבני שכמו אדם עם פנים יפות שהוא מכוער מבפנים, כך החוק מדבר על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובכך הרי כולנו תומכים, אך הבעיה היא במה שמסתתר בתוכו. מה מסתתר בתוכו? היא נתנה דוגמה – החוק מדבר על הכנסת המשפט העברי למערכת המשפט. ומהו, בעיניה המשפט העברי? "המחוקקים רוצים שנתן יד לחקיקה שתאסור על נשים לשבת בקדמת האוטובוס? שתחייב מדרכה נפרדת לנשים? שתאסור השכרת דירות לערבים?" כל כך מגוחך, כל כך חסר שחר.

 

כשרת המשפטים אמורה לבני לדעת שגם בחוק יסוד יסודות המשפט מדובר על חקיקה ברוח המשפט העברי ויש במשרדה מחלקה מיוחדת שתפקידה הוא לחבר את המשפט בישראל למשפט העברי. ההצגה של חוק הלאום כניסיון לכפות את ההלכה, והצגת ההלכה על פי השוליים הקיצונים והמטורפים של הדוברים בשמה, היא ניסיון דמגוגי להלך אימים על הציבור.

 

יש לציין שכמו הרצוג, כך גם לבני אמרה דברים ברורים בדבר אמונתה בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כיוון שאני מאמין לשניהם, ברור לי שאין כל סיבה עניינית להתנגדותם לחוק.

 

כעת, כאשר הוויכוח הציבורי יצר חלוקה מלאכותית, חסרת שחר, לפיה תומכי החוק הם נגד הדמוקרטיה ומתנגדי החוק הם נגד המדינה היהודית, יש לחשב מסלול מחדש. על הגורמים השונים לשבת יחד ולגבש נוסח מוסכם, המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת מחויבותה לזכויות השוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין.

 

אורי אריאל שדיבר אחרי לבני, מיקד את דבריו בענייני שיכון. הוא התייחס למשבר הקואליציוני, שחוק הלאום הוא אחד ממרכיביו, רק במשפט אחד - אמירה שאם ראשי המפלגות יוותרו קצת על האגו ויישבו יחד, בתוך שעה הם יפתרו את כל המחלוקות המלאכותיות ולא יובילו את העם לבחירות מיותרות שאף אחד אינו רוצה בהן. אני מסכים אתו לחלוטין. נשארת השאלה, האם ראשי המפלגות מסוגלים לוותר קצת על האגו.

 

****

 

לצד הדיונים רבי המשתתפים, מתקיימים בכנס מפגשים מצומצמים בנוסח "שולחן עגול", העוסקים בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית, במטרה לגבש הסכמות ודרכי פעולה מעשיים. אני הוזמנתי ליטול חלק בשולחן עגול בנושא "שבת ישראלית". עוד השתתפו בדיון הח"כיות רות קלדרון ותמר זנדברג, הרב יעקב מדן – ראש ישיבת הר עציון, קובי ברמר – יו"ר ארגון העסקים הקטנים, שמטה לחמם נשבר כתוצאה מבולמוס הקניות בשבת של רשתות הענק, ד"ר יועז הנדל – יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, ראשי ארגוני התחדשות יהודית ועוד. הנחתה העיתונאית שרה ב"ק.

 

שוחחנו על קידום הרעיון של שבת שיש בה יותר תרבות, עם דגש על תכני השבת ויצירת תשתית שתאפשר פעילות תרבות ורוח בשבת, וצמצום העבודה, העסקים והצרכנות בשבת. דובר על קידום רעיון השבת גם לצורך קידום הצדק החברתי בישראל. דובר על עשייה במעגל הקהילתי תרבותי, הפוליטי (תקציבי מדינה וחקיקה) ובמעגל המוניציפלי. ועלו רעיונות מעשיים, שאותם נמשיך לקדם לאחר הכנס.

 

לנוכח הדיון הציבורי הקשה, שאיבד כיוון, בנושא חוק הלאום, שמחתי ליטול חלק בשיח אמתי, תרבותי, העוסק בתכניה וצביונה של ישראל כמדינה יהודית.

 

****

 

קבוצה גדולה של ארגון "נשים עושות שלום" בולטת בכנס בנוכחות לא נעימה, כפייתית, פולשנית, שתלטנית ורעשנית.

 

****

 

בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן, נהגתי להזמין עיתונאים ליום של סיור אישי בגולן. אחד מהם היה מנשה רז. הוא אמר לי אז, שמחוץ לתפקידו העיתונאי, הוא גם ממלא במילואים תפקיד משמעותי בחיל האוויר, ומידיעותיו מן המילואים הוא יודע בוודאות, שבתוך שלושה חודשים לכל היותר ישראל וסוריה חותמות על הסכם שלום הכולל נסיגה מכל הגולן. בוודאות.

 

זה היה לפני כעשרים שנה. מאז, יצא לי כמה פעמים לפגוש אותו ולהזכיר לו את הוודאות הזאת. גם בכנס שדרות פגשתי אותו. הפעם לא הזכרתי לו. רק חייכתי. זה הספיק.

 

****

 

בנאומו של עמיר פרץ ניסיתי, ללא הצלחה, לספור כמה פעמים הוא אמר את המילה "אני".

 

****

 

שר הביטחון משה יעלון, דיבר על החוסן החברתי והערבות ההדדית כמרכיב המשמעותי ביותר בביטחון הלאומי.

 

יעלון אינו נואם גדול, אין בדבריו ברקים ורעמים, קולו מונוטוני. אך נאומו הוא חף מדמגוגיה, מסיסמאות ומהתלהמות. נאומו היה רציני, מכובד ומעמיק.

 

****


שר החינוך שי פירון הציג תכנית לקידום השוויון וצמצום הפערים במערכת החינוך, באמצעות שינוי מבנה תקציבי החינוך והקצאת משאבים רבים יותר, באופן משמעותי, לאזורים מוחלשים ולפריפריה חברתית-כלכלית וגיאוגרפית, בעיקר בשעות חינוך, ובפרט שעות תגבור.

 

אם התכנית לא תישאר בגדר דיבורים אלא תצא לפועל, זאת מהפכה חברתית ממדרגה ראשונה. מבחינתי, כמשתתף קבוע בכנס, מדי שנה, זאת הבשורה הגדולה ביותר שיצאה ממנו.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/11/2014 19:25   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, היסטוריה, המאבק החברתי, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, חינוך, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אצבע בסכר


בן דרור ימיני, תעשיית השקרים – מדיה, אקדמיה והסכסוך הישראלי-ערבי, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2014, 415 עמ'

 

אני מציע לעורכי "הארץ" את האתגר הבא. להקדיש חוברת שלמה של מוסף "ספרים", לוויכוח עם ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". איני מתכוון דווקא לוויכוח עם הפרק שהוקדש לעיתון ולתפקידו בעשור האחרון כבמה מרכזית להסתה נגד ישראל, אלא לספר כולו. ובמיזם המיוחד, לתת למו"ל עמוס שוקן, ולעיתונאים עקיבא אלדר, צבי בראל, גדעון לוי, אורי משגב, עמירה הס, רווית הכט, ספי רכלבסקי, יצחק לאור, עודה בשאראת, יוסי שריד ואחרים במה מכובדת להפריך את העובדות המוצגות בספרו של בן דרור ימיני.

 

הסיכוי ש"הארץ" יפיק חוברת כזאת שווה לסיכוי שכותביו יוכלו להפריך את העובדות שבספר. גדולתו של הספר הוא המסד העובדתי עליו הוא נשען. הספר הוא שילוב של פובליציסטיקה ומחקר. דעותיו של הכותב מוצגות בו בבהירות, אולם רובו הוא פשוט עובדות ונתונים, לרוב נתונים הלקוחים מגורמים נייטראליים, מקצועיים, כמו לשכות סטטיסטיקה וכד'.

 

הספר עוסק בתעשיית השקרים, הדה-לגיטימציה, הדה-הומניזציה והדמוניזציה נגד מדינת ישראל וקיומה. הוא מציג ומוכיח את קיומה של מערכה חובקת עולם שכזו – הקואליציה האדומה-ירוקה, כפי שהוא מכנה את השותפות בין גורמי ה"שמאל" הרדיקלי במערב ובישראל, שרוממות זכויות האדם והשלום בגרונם, עם האסלמיזם הפוליטי הרדיקלי, שאין כמוהו לרמוס את זכויות האדם ולהיות אויב השלום. המערכה הזאת מציגה את ישראל כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, כמדינה המבוססת על ג'נוסייד, טיהור אתני ופשעי מלחמה נוראים. בן דרור נוטל טענה אחר טענה, כולל טענות הג'נוסייד המופרכות ביותר, מתייחס אליהן במלוא הרצינות ומפריך אותן באמצעות עובדות.

 

דרך ההתמודדות שלו היא בעיקר מחקר השוואתי. לדוגמה, כאשר הוא מתמודד עם טענות "הטיהור האתני" במלחמת העצמאות, הוא מתאר, תוך שימוש בנתונים ובמספרים, את רוח התקופה, אחרי מלחמות העולם, שבה נעשתה החלפת אוכלוסיות במימדי ענק, כמרכיב ביכולת לקיים שלום המבוסס על הומוגניזציה יחסית של מדינות הלאום. זו הייתה גם ההגות המדינית המתקדמת המקובלת בתקופה. הוא מוכיח שבאותה תקופה, מדינות ערב גירשו את היהודים מתוכן, ללא כל סיבה, ללא מלחמה וללא פרובוקציה. ומתוך הפרספקטיבה הזאת, הוא בחן את בריחתם של רוב ערביי א"י ואת הגירוש של חלקם, בתוך הסיטואציה של פלישת כל מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה כדי להשמידה. לצורך השוואה עם היחס שלנו לערבים במלחמה, הוא מציג את היחס של הערבים למעט היישובים שנכבשו בידיהם - טבח המוני. מכאן ניתן להבין מה היה צפוי ליישוב היהודי בארץ, אילו הערבים ניצחו. אך למה ללכת רחוק, כאשר אנו רואים איך נוהגים היום הערבים אלה באלה, במלחמות האזרחים הפנימיות? ניתן רק להסיק בקל וחומר איך היו נוהגים באויב הציוני.

 

כאשר בן דרור בוחן את טענת "פשעי המלחמה", הוא בוחן את מספר האזרחים הבלתי מעורבים שנהרגו בידי ישראל לעומת ההרוגים האזרחיים במלחמות אחרות, באותם ימים, כמו המלחמות של ארה"ב ונאט"ו בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה ומוכיח, שמספר ההרוגים במלחמות הללו גדול לאין שיעור יותר ממספר ההרוגים האזרחים במלחמות של ישראל ברצועת עזה. וזאת, למרות שערי ארה"ב ובריטניה אינן מופגזות בטילים מאותן ארצות. ושוב, הכל במספרים מדויקים ונתונים אובייקטיביים, הלקוחים מגורמים רשמיים, הכל מתועד וממוסמך ולכל המסמכים מראי מקום שקופים.

 

כמי שטבע את המונח "תעשיית השקר" ומקדיש את עיקר מרצו ומשאביו למלחמה בו, כולל עזיבת משרד עורכי דין שהיה מטה לחמו, וכמי שכותב על הנושא בכל במה אפשרית בארץ ובעולם ומרצה על הנושא בפני כל פורום בארץ ובעולם המוכן להקשיב, בן דרור יודע היטב עד כמה מחפשים אותו ומנסים לקעקע את אמינותו. הסיכוי למצוא טעויות בספרו, העמוס לעייפה בנתונים, קטן יותר מהסיכוי למצוא שגיאות בעברית בספר של אבשלום קור.

 

לפני הבחירות האחרונות של הוגו צ'אבס בוונצואלה, ציטטתי במאמר שכתבתי דברי נאצה אנטישמיים קשים ביותר שנאמרו על יריבו בבחירות, שהיה חשוד בשורשים יהודיים קלושים. בן דרור התקשר אליי ושאל מה המקור, כיוון שהוא רצה לכתוב על כך בעצמו. הצגתי לו את הכתבה ב"ידיעות אחרונות" ממנה העתקתי את הדברים. הוא בחן זאת לעומק, ונמנע מלכתוב, כיוון שלא הצליח לוודא שאכן הציטוט מדויק.

 

דומני, שאופן כתיבתו יוצאת מנקודת הנחה שיריביו יעשו כל ניסיון למצוא איזו טעות כדי לערער את אמינותו. הוא לא נותן להם את התענוג. וכך, למרות שמדובר ברב מכר ובספר מצוין, לא בכדי אנשי ה"שמאל" הרדיקאלי מתעקשים לא לכתוב עליו מאמרי ביקורת (לפחות עד עתה). זאת, למשל, להבדיל מספרו של טוביה טננבאום "תפוס ת'היהודי" (שלא קראתי אותו ואיני יכול להעיד על טיבו), שכנראה הוא טרף קל יותר.

 

****

 

בפרק "אגדת אושוויץ" מתמודד בן דרור ימיני עם טענת "פשעי הכיבוש". אחרי שהוא מציג את הטענות על מעשי הזוועה של ישראל ביהודה ושומרון בשנות שלטונה ובהן ההשוואה הפופולארית למעשי הנאצים, הוא מפשיל שרוולים, נוטל איזמל מנתחים ובוחן באופן יסודי את הנתונים על מצבם של הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה תחת שלטון ישראל, בתחומי החיים השונים, על פי נתונים של מוסדות האו"ם וגורמי מחקר וסטטיסטיקה שונים.

 

הוא בוחן פרמטרים שונים כמו תוחלת חיים, מים זורמים, תמותת תינוקות, חינוך והשכלה גבוהה, ומוכיח בעובדות, שבמצבם של הפלשתינאים באותם שטחים חלה מהפיכה חסרת תקדים. זו אינה קפיצת מדרגה ואף לא קפיצת קומה, אלא קפיצה לציוויליזציה אחרת. בכל אותם מדדים, מצבם של הפלשתינאים טוב לאין ערוך ממצבה של האוכלוסיה במדינות ערב וממצבם של המיעוטים במדינות המערב.

 

ומדוע אני מזכיר דווקא את הפרק הזה? כיוון שאם מישהו מסיק ממנו שבן דרור ימיני מצדד בישיבתנו ובשליטתנו ביו"ש, אין הוא אלא טועה. בן דרור ימיני שייך לצד היוני במפה הפוליטית של ישראל ועמדותיו קרובות לעמדות מרצ. לא בכדי, ציפי לבני הציעה לו ערב הבחירות מקום בצמרת רשימת "התנועה" לכנסת. הוא תומך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים, כלומר במתווה קלינטון ובהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא מגדיר את מפעל ההתנחלות כאיום הגדול ביותר על עתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית.

 

אם כך, מדוע הוא מציג את הנתונים הללו?

 

השאלה הזאת נובעת מאופי השיח הישראלי המקוטב, המחולק אוטומטית למחנה ה"ימין" ומחנה ה"שמאל", "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום", כאשר ברור מראש מה צריכה להיות טענתו של אדם ברגע שהגדיר עצמו למחנה, וברור שהוא יטען רק טיעונים לחיזוק עמדתו ויתיישר לפי הקיצונים ביותר במחנה.

 

בן דרור משבש את השיח הזה. האיבה כלפיו בקרב ה"שמאל", נובעת מכך שדווקא הוא האיש הלוחם בתעשיית השקר מבית ומחוץ. היה להם הרבה יותר קל להתמודד עם מי שניתן להציגו כאיש "ימין" קיצוני, מתנחל עם דובון ועוזי ושאר הקלישאות המוכרות עד לזרא. בן דרור אינו לבד. ה"מנטורים" שלו, כהגדרתו, הם אישים כפרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אלכס יעקובזון, הסופר ד"ר גדי טאוב ובמידה מסוימת גם העיתונאי ארי שביט מ"הארץ". אך דומני שבן דרור הוא ראש החץ של אותה קבוצה.

 

אם בן דרור ימיני חושב ששליטת ישראל ביהודה ושומרון סותרת את אמונתו במדינות לאום הומוגניות ואת צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית דמוקרטית, אין הדבר מחייב אותו להשלים עם שקרים ועלילות דם נוראות על מדינת ישראל באשר לשלטונה על אותם אזורים. אין זה מחייב אותו להתכחש לעובדה שקיומה של הרשות הפלשתינאית הקטינה באופן משמעותי של השלטון הישראלי באותם שטחים ואת החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינאית, הגם שאין זו המדינה הפלשתינאית העצמאית שבה הוא מצדד. העובדה שהוא תומך בהצעתו של אולמרט לאבו מאזן, אינה מחייבת אותו לתת יד לשקר הגס של אולמרט המכחיש את העובדה שאבו מאזן דחה את ההצעה (אחרי שאבו מאזן ואולמרט בעצמם העידו על כך). העובדה שהוא תומך ברעיון שתי המדינות לשני עמים, אינה מחייבת אותו לעשות שקר בנפשו ולטעון שיש לנו היום פרטנר לרעיון הזה, שהשלים עם קיומה של ישראל ומוכן להתפשר על "זכות" השיבה. הוא סבור שיש להמשיך ולחתור לפתרון הזה, אך לא לרמות את עצמנו.

 

לא רק רדיפת האמת מניעה את בן דרור ימיני, אלא בעיקר ראייתו את תעשיית השקר, הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל כמכשול הגדול ביותר לשלום. אם ישראל היא מפלצת, מי יעשה אתה שלום? לטענתו, המסע הזה מחזק את ההקצנה והסרבנות הערבית ומונע פתרון בדרכי שלום, ולכן הוא רואה כחובתו, בתור איש של שלום, להילחם בה.

 

****

 

 בקרוב ייצא הספר לאור באנגלית. אני רואה בכך חשיבות רבה ביותר, אף יותר מחשיבותו של הספר בעברית. חובה להיאבק בתעשיית השקרים נגד ישראל. הבעיה היא, שעם כל ההערכה למפעלו של בן דרור ימיני, אין הוא אלא הילד עם האצבע על הסכר, מול נחשול השקר האנטישמי והאנטי ישראלי. הוא עושה המון, אבל הוא יחיד, במאבק שצריך להיות מאבקה של מדינת ישראל.

 

מדינת ישראל שהיטיבה להתמודד עם כל סוג של איום ביטחוני, טרם הגדירה את מסע הדה-לגיטימציה כאיום לא פחות מסוכן, המחייב התמודדות עם התעשייה ויצירת תעשיית אמת מולה. מדינת ישראל, בשיתוף עם יהדות העולם, חייבת להכשיר ולממן אלף בן דרור ימינים שיפעלו בכל העולם נגד תעשיית השקר ויובילו את מתקפת האמת.

 

אילו הייתי שר החינוך, הייתי מצרף את ספרו של בן דרור ימיני לתכנית הלימודים. "תעשיית השקרים" – ספר חובה!

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 24/11/2014 12:51   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ