לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שמות כא: חוקי עבד עברי – מהפכה חברתית


היום שאחרי המהפכה קשה יותר מהמהפכה. המהפכה היא זיקוקי די-נור של רומנטיקה ואידיאליזם טהור. היום שלמחרת הוא יום קטנות אפרורי. גם הטהורה שבמהפכות, עתידה להישחק, להיסדק ולהתברגן בבוקר שלמחרת.

 

מעמד הר סיני, שכולנו השתתפנו בו בפרקים הקודמים, הוא הגדולה במהפכות בתולדות האנושות. במעמד זה עוצבה באירוע חד פעמי, במפגן חסר תקדים של פירוטכניקה, התשתית המוסרית של האנושות. איך אפשר למחרת בבוקר לקום לעבודה?

 

משה אינו נח לרגע. את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, הוא מיד מתחיל לפרוט לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרק כ"א הוא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה רצף עמוס בחוקים.

 

ניתן היה לצפות שמערכת החוקים תפתח באמירה כללית, במסר אוניברסלי המהווה את תשתית המוסר עליו מבוססת התורה. במקום זאת, היא נפתחת ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

 

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

 

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

 

העבדות בארה"ב הסתיימה רק לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות היתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

 

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרק שלנו מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

 

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

 

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ').

 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

 

אין היום עבדות במובן הקלאסי של המושג, אולם ביצת העוני ההולכת וגדלה בחברה הישראלית, העוני של עובדים רבים שאינם מסוגלים לפרנס את משפחתם בשכרם העלוב, עובדי הקבלן וחברות כו"א, העובדים שאינם מקבלים שכר מינימום ואלה שמקבלים את שכר המינימום הנמוך כל כך, העובדים הזרים המושפלים בישראל, עובדים ששכרם מולן חודשים ארוכים – בכל אלה יש יותר מקורטוב של עבדות.

 

"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חוליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חוליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

 

 זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

 

את הפטנט הזו המציאו, למעשה, חז"ל. בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, חכמי התלמוד הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

 

דוגמה מובהקת מכך, ניתן למצוא בפרק שלנו. כך כתוב בו: וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

 

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

 

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

 

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, ההיקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

 

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, אותו ישלם הפוגע.

 

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך גם אנו מבינים שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

 

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. וגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.

נכתב על ידי הייטנר , 29/3/2015 01:01   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 29.3.15


* ההסכם הנרקם בשוויץ יביא את איראן למרחק נגיעה מחזונה הגדול – הפיכתה למעצמה גרעינית. זהו האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה, והוא רשום כולו לחובתו של צ'מברליין השני, חתן פרס נובל לשלום (!) ברק אובמה.

 

* אובמה הוא מנהיג קר רוח ומחושב, ולכן אין לראות בהתפרעותו מאז ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל תגובה ספונטנית של מי שהפסיד בבחירות. מדובר במהלך מדיני מחושב, שנועד להלך אימים על נתניהו וממשלת ישראל, לבל יעמדו בדרכו במפעל חייו – הפיוס עם איראן בכל מחיר.

 

* הוא לא היה נוהג כפי שהוא נוהג, אלמלא ידע שהתנהגותו תתקבל בברכה בידי האופוזיציה בישראל. מן הראוי שהאופוזיציה בראשות הרצוג תנהג כאופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית תתייצב מאחורי הממשלה בנושא זה, ותבהיר לאובמה שהתנכלותו לראש ממשלה ישראלי שנבחר בידי רוב העם, היא התנכלות לכל אזרח ישראלי. ואם היא לא תעשה כן כי כך ראוי, לפחות שתעשה זאת כהפקת לקחים מהפסדה בבחירות.

 

* ... ובינתיים במזרח התיכון - איראן משתלטת גם על תימן. הציר הסוני המתון (יחסית) מגלה סימנים של התעוררות והשבת מלחמה שערה, אבל משום מה נדמה לי שאני מזהה משהו מבצבץ מתוך גבו...

 

* ב-20.1.17 יישב אדם אחר בבית הלבן.

 

* לשם מה יש נשיא? בדיוק כדי להיות המנהיג הממלכתי, שמעל הפוליטיקה הקטנה, שידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, בפרט כאשר צריך לתקן את הנזק שגורמים פוליטיקאים, שהאינטרס גורם להם לא אחת לשכוח את אחריותם הממלכתית.

 

אחרי ששלושת הנשיאים האחרונים הורידו את מעמד הנשיאות לשפל חסר תקדים, יש סוף סוף נשיא אמתי, ממלכתי, המבין את תפקידו, המבצע את תפקידו ועושה זאת על הצד הטוב ביותר. ריבלין מגלם את הממלכתיות הישראלית, ופועל לאיחוי הקרעים בחברה. מערכת הבחירות הנוראה שחווינו מחייבת איחוי הקרעים, וכל כך טוב שהאדם היושב בבית הנשיא הוא ראובן ריבלין.

 

* "מי שמפחד מפתקים בקלפי – סופו שיקבל אבנים" – הפסוק הזה של הנשיא ריבלין, ראוי להילמד עוד שנים רבות בשיעורי האזרחות.

 

* מיהו נתניהו האמתי? מי שביטא בנאומו בבית הנשיא מחויבות לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת גזע ומין והתחייב להיות ראש הממשלה של מי שתמכו בו ומי שהתנגדו לו כאחד? או מי שביום הבחירות שלהב את הרוחות וחרחר מדנים בסמס הגזעני הבהול שלו?

 

מדובר בשני ביטויים אותנטיים של אותו נתניהו. דבריו בבית הנשיא מבטאים באמת את אמונתו, את השקפת עולמו וגם את אופן פעולתו כראש הממשלה. נתניהו התחנך בבית רוויזיוניסטי קלאסי. האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית, הז'בוטינסקאית, היא לאומית ליברלית, הסולדת מגזענות. נתניהו שנאם בבית הנשיא, הוא נתניהו אותנטי לחלוטין.

 

אולם ביום הבחירות הוא הציג פן אחר הקיים בו – המטרה מקדשת את כל האמצעים. המטרה הייתה לנצח בבחירות בכל מחיר, והוא לא בחל באמצעים, כאילו אין מחר. כאשר חש, בדיעבד - לא בצדק, שהמאבק צמוד וההכרעה היא על כל קול, הוא היה אטום לכל מה שאינו משרת את המטרה הזאת, ולכן נהג כפי שנהג. אגב, אני משוכנע שלא היה נגרע ממנו אפילו חצי מנדט, אילו דרבן את תומכיו ללכת לקלפי בלי אותן אמירות מעוררות סלידה.

 

ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי.

 

* "בדמוקרטיה הרוב מכריע", ציין ריבלין בהטילו על נתניהו את הרכבת הממשלה, "והרוב אמר את דברו בצורה ברורה". לשם מה צריך היה ריבלין לומר את המובן מאליו? הרי כאילו ציין הנשיא שהשמש זורחת בבוקר. לכאורה, דברים מיותרים. אז זהו, שלא. לנוכח תגובות שונות לתוצאות הבחירות, ולא של קוטלי קנים, שנעו בין "מקבלים ולא מכבדים" לבין "לא מקבלים ולא מכבדים" את תוצאות הבחירות, מתברר שיש בתוכנו מי שמסרבים להשלים עם הכרעת הרוב. ולכן, חשוב מאוד שריבלין, כנשיא המדינה, יחזור על המסר באוזני העם, כאילו היה מורה לאזרחות בשיעור הראשון.

 

* לפני שבועות אחדים כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", אנשי השחור לבן, מ"שמאל" ומ"ימין", שצר עולמם כפלקט; אלה שאינם מסוגלים להבין מציאות מורכבת ושהדבר המעורר בהם את הסלידה העמוקה ביותר, הוא אנשים שאינם פלקטים כמותם. כתבתי שם, שהאויב הנורא של הפלקטים מ"שמאל" אינו הפלקט מ"ימין" ולהיפך, אלא מי שמאתגרים את העולם המוגבל שלהם. נתתי שתי דוגמאות - הסלידה של ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מבן דרור ימיני ואברי גלעד (הרבה יותר נוח להם עם ברוך מרזל, למשל) ושל ה"קוהרנטים" מ"ימין" מהנשיא ריבלין (הרבה יותר נוח להם עם גדעון לוי, למשל).

 

הנה, חבורת ה"קוהרנטים" מימין התנפלו בטירוף על ריבלין, בעקבות דבריו השבוע, וטענו, שימו לב - מי שלא נתקל בדברי הבלע הללו, שהוא מסית את ערביי ישראל לאינתיפאדה, שהוא אחראי מעתה על כל אבן שתיזרק על ידי ערבים, שהוא לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו כשיהודים יירצחו ושיש להעמיד אותו לדין על הסתה.

 

וכאשר אני הבעתי תמיכה בדברי הנשיא, אחד ה"קוהרנטים" העמיד אותי בשורה אחת עם חצרוני ויאיר גרבוז, אחר שאל אם "הקרן החדשה" ממנת אותי, ומיד החל גל של כמה "קוהרנטים" שהחלו ללהג ברצינות שכנראה אני פועל מטעם הקרן החדשה ודרשו ממני לצאת מהארון ולחשוף את האמת, כמה הם משלמים לי.

 

וכך, מדי יום ה"קוהרנטים" מ"שמאל" מאשימים אותי ברצח רבין ותמונת הראי שלהם מ"ימין" מאשימים אותי שהקרן החדשה מממנת אותי, ואני אמשיך להציג השקפת עולם ציונית מורכבת, וכמי שקצת יודע היסטוריה, אמשיך להזהיר מפני הקיצוניות המטורפת וה"קוהרנטית", שהמיטה את האסונות הגדולים ביותר על האנושות.

 

* בחרתי ב"כולנו" בתקווה שמשה כחלון ימונה לשר האוצר. אני שמח שראש הממשלה החליט על המינוי הזה. אני סמוך ובטוח שכחלון יהיה שר אוצר מצוין.

 

* הצעד הראשון שאני מצפה לו מכחלון כשר האוצר, הוא הסרת החסמים שבהם מנע יאיר לפיד את הקמת הבנק החברתי הראשון, בנק "אופק". הקמת הבנק החברתי יהיה הצעד הראשון לשבירת מונופול הבנקים המסחריים, שהוא קרטל הטייקונים החזק ביותר במשק הישראלי. צעד זה יהיה סמל למהפך - החלפת הפרזנטור של קרטל הבנקים בשר אוצר חברתי.

 

* כחלון נשא את דגל צמצום הפערים והמלחמה בעוני והתחייב להגדיל את תקציבי החינוך והבריאות הציבורית ולממש את מסקנות ועדת אלאלוף.

 

מהיכן יבוא הכסף? מצע "כולנו" הצביע על תוצאות הרפורמות המבניות כמקור, אולם אין זה מקור מיידי. כדי לממש את היעדים, יש להיפרד מהפופוליזם האנטי חברתי של אי העלאת מסים, נוסח נתניהו ולפיד. אין מנוס מהעלאת מסים על עשירי הארץ. אך קודם כל, ביטול הפטורים השערורייתיים ממס, לטייקונים ולמקורבים.

 

* במערכת הבחירות הגדיר את עצמו כחלון כ"הליכוד של בגין". הנה, ציטוט של בגין, שכדאי שיהווה השראה לכחלון: "האדם, כל אדם, חייב להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם תרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי דיור הגונים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתו – הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק, אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צורכי קיומו הגופניים סופקו במלואם. ... אלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: 'בצלם האלוהים נוצר האדם' ו'לא על הלחם לבדו יחיה אדם'. דווקא האנשים המבססים את השקפת החיים שלהם על חרות היחיד, חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני – לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, 'בלתי מורגש'. ... השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה האלמנטרית לצדק. יוצר האדם נתנה בנשמת האדם יחד עם רגשות טבעיים האחרים, כגון אהבה ורעות, קנאה ושנאה".

 

* מירי רגב כינתה את כחלון, ליברמן ובנט "סחטנים" ואיימה באינתיפאדה אם לא תמונה לשרה.

 

* עלינו להציב לנגד עינינו את מוסר הנביאים, שהתייחסו בחומרה רבתי לשחיתות שלטונית, לשוחד וגניבה בידי שועי ארץ ומנהיגים. עלינו להעלות על נס מוסר ציבורי, יושרה ונקיון כפיים ולהוקיע את השחיתות. אין להחזיר את קצב לנשיאות, את אולמרט לראשות הממשלה, את הירשזון למשרד האוצר ואת דרעי למשרד הפנים.

 

* תומכי מינויו של דרעי טוענים שתי טענות. א. החוק מאפשר זאת. ב. אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו בעדו.

 

שתי הטענות נכונות. אז מה? החוק מאפשר למנות אותו, אינו מחייב למנות אותו. החוק עצמו שנוי במחלוקת, אך כלל איני מתייחס לנושא מבחינה חוקית, אלא מבחינה ציבורית, מוסרית, אתית. לא כל מה שמותר ראוי. אני מצפה מההנהגה לרף מוסרי קצת יותר גבוה מן הסף הפלילי. נכון, אי אפשר להתעלם מהרבבות שהצביעו לדרעי. ויתכן שמקבילית הכוחות הפוליטית אינה מאפשרת הקמת ממשלה בלעדיו. אולם אין הדבר צריך לגרום לי ולכל מי שחושב כמוני להשמיע את קולו, לזעוק נגד הקלקול הזה. נכון, בערך 7% מהציבור תמכו בעבריין בקלפי ונתנו לו כוח רב. האם הדבר צריך למנוע מ-93% מהציבור שלא תמכו בעבריין להתנגד למינויו? ואם המציאות הפוליטית מחייבת את מינויו לשר, האם היא באמת מחייבת את החזרתו דווקא למשרד הפנים, דווקא למקום הפשע, לספק לו את תמונת הניצחון ולציבור – את התובנה שהפשע משתלם?

 

* מאז ומתמיד יצאתי נגד הביטויים המתנשאים והמדירים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום" (אליהם הצטרף לאחרונה גם "המחנה הציוני" כשם של מפלגה), של אנשים המרשים לעצמם לנכס לעצמם את הלאומיות ואת השלום ולהדיר מהם את בעלי הדעות השונות משלהם. אולם אם כבר מדברים על מחנה לאומי – מה בדיוק לאומי במפלגות של ציבור שבניו משתמטים מגיוס לצה"ל או משירות לאומי כלשהו, שאינם מטים כתף להגנה על העם והארץ, העורקים ממלחמת מצווה, שמתחמקים מן הערך החשוב ביותר ביהדות – כל ישראל ערבים זה בזה? מה כל כך לאומי במי שמפנים עורף ללאומיות היהודית – הציונות; במי שמנהיגם הרוחני לועג לסמלים הלאומיים ומכנה את ההמנון הלאומי "שיר מטומטם"?

 

* בשבוע שעבר כתב יוסי שריד ב"הארץ" שהוא מקבל אך לא מכבד את תוצאות הבחירות. לגבי ה"מקבל" הוא הסביר: "יש לי ברירה"? ובכן, יש ברירה, כותב השבוע דימיטרי שומסקי. צריך לא לקבל ולא לכבד את התוצאות. את קבלת התוצאות הוא משווה להשלמה עם הפלישה הסובייטית לפראג, כלומר מבחינתו אין הבדל בין שרשראות טנקים לבין פתקים בקלפי. האבחנה אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין הדעה שלי, שהיא לגיטימית, והדעה האחרת שהיא אינה לגיטימית, ולכן אם זו עמדת הרוב, אין לקבל זאת. מי שאינו מקבל את עמדת הרוב, כשהיא שונה מעמדתו – אם הוא יהיה בשלטון הוא לא יאפשר להשמיע את עמדת המיעוט. שלטון של אנשים כאלה יהיה שלטון דיקטטורי, עריץ, מדכא. שלטון שיכניס מיליונים למחנות ריכוז, שלטון של רצח מתנגדי משטר.

 

שומסקי מסית להפר חוק ולשתף פעולה עם האויב הפלשתינאי נגד מדינת ישראל. מדובר, אם כן, לא רק באנטי דמוקרט אלא בבוגד.

 

* קדם לו עודא בשאראת שהגדיר את תוצאות הבחירות "בחירות שדגל שחור מתנוסס עליהן". הביטוי "דגל שחור מתנוסס עליו" לקוח מפסק דין כפר קאסם ומתייחס לפקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לקיים אותה. השימוש בביטוי הזה, הוא התייחסות לתוצאות הבחירות הדמוקרטיות כבלתי חוקיות בעליל, ולכן אסור להישמע להחלטות הממשלה הנבחרת ולחוקי הכנסת הנבחרת. זאת הסתה למרד.

 

* בעניין נישוק מזוזות - המצווה היא קביעת מזוזה על הדלת. נישוק המזוזה הוא מנהג. אני רואה במזוזה סמל ליהדותי ולכן יש בפתח ביתי מזוזה. מעולם לא נישקתי מזוזה, ובעיקרון איני מתנשק עם דומם. אני מכבד את המזוזה כסמל, אך בשום אופן לא כקמע. קמעות מנוגדות למהות היהדות. אני מכבד את האנשים שמנהגיהם שונים משלי.

 

* השבוע לפני 80 שנה נולד מחמוד עבאס, הלה הוא אבו מאזן. אבו מאזן הוא תרמית היסטורית. אדם שמאז שעמד על דעתו היה מראשוני וראשי הטרור הפלשתינאי, מאנשיו הקרובים ביותר של רב המרצחים ערפאת. מכחיש שואה שקיבל דוקטורט על עבודת הכחשת השואה שלו. נושא הדגל של ההתנגדות לקיומה של מדינה יהודית, ושל הדרך היעילה למחיקתה מן המפה – "זכות" ה"שיבה". "דמוקרט" שנבחר לפני 11 שנה לכהונה בת ארבע שנים ומאז אינו מאפשר בחירות. ולמרות הכל, הוא מצליח, בסיועם של אידיוטים שימושיים במערב ובישראל, לעטות על פניו את פני ה"מתון". לא זכור לי, למשל, שלאובמה הייתה איזו בעיה עם אמירתו האנטישמית נגד היהודים המטמאים ברגליהם את מסגד אל-אקצא. מותר לו, הרי הוא "מתון".

 

אבו מאזן הוא האב טיפוס של רוחאני – שנים שמצליחים לשטות בעולם ולקדם באופן ערמומי את הדרך של ערפאת / חמינאי.

 

* אני תומך בהחלטת ראש הממשלה לחדש את העברת כספי המסים לרש"פ. יש סיבות עקרוניות מוצדקות לאי העברת הכספים, אבל אין לישראל אינטרס להסלים את המצב, למוטט את הרש"פ וליצור כאוס בשטחיה, ולכן טוב עשה נתניהו בהחלטתו הפרגמטית.

 

אנו ניצבים בעיצומו של עימות עם ארה"ב בנושא הגרעין האיראני, ומן הראוי שבעיתוי זה נצמצם חזיתות מיותרות.

 

* כל טרנד הלחם, לחמניות ופיתות כשרים לפסח, הוא אולי לא חמץ, אך הוא החמצה. מה הטעם? הרי כל העניין הוא "מה נשתנה", ולא איך כלום לא נשתנה, העיקר שיעמוד בתקן.

 

* בפינתי השבועית ברדיו "אורנים" בשבוע הבא אשמיע שיר של יהונתן גפן. גם בפינתי "ביד הלשון" בגיליון זה אני מצטט משני פיליטונים שלו.

 

השקפותיו הפוליטיות של גפן זרות ורחוקות ממני כרחוק מזרח ומערב. אולם כאשר ביריון קנאי תוקף אותו ומכה אותו, זו דרכי לגלות עמו סולידריות, ולהתייצב לצד זכותו להביע את דעתו ולהוציא אותי מהכלים בכל פעם שהוא כותב ומדבר.

 

* ביד הלשון

 

האיברים הזוגיים בגוף האדם הם לרוב בלשון נקבה: ידיים, רגליים, עיניים, שיניים, אוזניים, לחיים, כתפיים, מותניים, ברכיים, ירכיים, שוקיים. מיעוטם הם בלשון זכר: עפעפיים, נחיריים ושדיים. מעניין, שדווקא השד הוא בזכר.

 

אם כן, יהונתן גפן טעה, בתכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "סוף המסיבה": "שדיים קטנות יש לגברת". לעומת זאת, יהונתן גפן צדק, בתכניתו "שיחות סלון", כשכתב בקטע "אהבת שבוע הספר העברי": "מהדקת את פרנץ קפקא אל שדך השזוף".

 

גם אשך ושקד הם בלשון זכר, אולם אנו נוהגים, משום מה, לומר את צורת הריבוי שלהם לא כזוג, אלא כרבים: אשכִים ושקדִים.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/3/2015 00:45   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, יהדות, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חופש הבחירה ומחיר הבחירה


הרעיון החדשני שהדהד בדיון באסיפה בנושא ענף המזון וחדר האוכל, הוא הצורך בפתרון לחברים שבוחרים שלא לאכול בחדר האוכל. לא הוצגה עדין הצעה אופרטיבית, אך רוח הדברים הייתה שהקיבוץ צריך לשפות את עלות בחירתם; מעין הפרטה פרסונלית למי שבוחר בדרך זו, או מסלולים שונים לחברים האוכלים בחדר האוכל ולאלה שאינם אוכלים בחדר האוכל.

 

הצעה זו אינה הפרטת המזון ואף לא הפרטה חלקית. במובנים מסוימים היא אפילו מנוגדת לעקרון ההפרטה. אני מתנגד להפרטה מלאה או חלקית של חדר האוכל, אך אני מבין את ההיגיון שמאחוריה. איני מבין את ההיגיון שמאחורי ההצעה הזאת.

 

חדר האוכל ממומן ב-100% מתקציב הקהילה, מתוך תפיסה הרואה חשיבות אדירה לחדר האוכל בבניין הקהילה, במפגש החברתי הכרוך בו, בהיותו מעין מקדש-מעט קהילתי. אולם האכילה בחדר האוכל היא בחירה. כל חבר בוחר האם ועד כמה לאכול בחדר האוכל. כאשר הוא בוחר לאכול בחדר האוכל, הוא נהנה מהסבסוד המלא, כי בעצם בחירתו הוא מתאים עצמו למטרה שלשמה אורטל מממנת את חדר האוכל. כאשר הוא בוחר שלא לאכול בחדר האוכל, הוא בוחר שלא להתאים את עצמו לאותה מטרה. איזו סיבה מצדיקה את התביעה שקופת הכלל תממן את הבחירה הזאת?

 

מיהו אותו כלל? מיהו הקיבוץ, מי הקהילה? את, אתה ואני. אני ומשפחתי אוכלים בחדר האוכל בליל שבת ובשבת בצהרים, אך אנו ממעטים מאוד לאכול בחד"א באמצע השבוע (למרות שאני אוהב מאוד לאכול בחדר האוכל). למה? כך התרגלנו, אני אפילו לא יכול לציין סיבה. אך זו הבחירה שלנו. מעולם לא עלה על דעתי שאת ואתה צריכים לממן לי את הבחירה הזאת. בדיוק לשם כך יש לנו תקציב אישי. התקציב נמוך מדי? מסלול ב' מאפשר את הגדלתו, ואפשר להציע דיון בהגדלת התקציב במסלול א'. אבל כפי שהקיבוץ אינו מממן את הבגדים שאני קונה, את נסיעותיי הפרטיות ואת צריכת החשמל הפרטית שלי, כך אין הוא צריך לממן את ארוחותיי הפרטיות, בפרט כאשר הוא מציב לי אלטרנטיבה במימון מלא – חדר האוכל. בחרתי לא להשתמש בו? עליי לעמוד מאחורי הבחירה שלי ולממן אותה. המשמעות של חירות הבחירה, היא האחריות על מחיר הבחירה.

 

****

 

למחרת האסיפה שוחחתי עם חברים, שדיברו בכעס ותסכול על האסיפה. הם לא מבינים למה בכל פעם חוזרים ומעלים את רעיונות ההפרטה ואי אפשר לדון בנושא חדר האוכל ללא אותן הצעות. זה מעייף, זה מתיש...

 

אני חוויתי אחרת לחלוטין את האסיפה. בעיניי הייתה זו שיחה מצוינת, בעיקר מסיבה אחת – הבעת אמון הציבור בענף המזון ובחדר האוכל. דּוֹבֵר אחר דּוֹבֵר, מי שתומך בהפרטה ומי שמתנגד לה, מי שמציע פתרון כספי לאלה שאינם אוכלים בחדר האוכל ומי שמתנגד לרעיון, כל הדוברים פתחו באמירה שהם אישית אוהבים את חדר האוכל, מרוצים מן האוכל, מן השירות ומן הניקיון. היה זה כיף גדול לשמוע את הדברים.

 

אני חבר בצוות העוסק באי הנחת מחדר האוכל. בישיבה הראשונה בה השתתפתי אמרתי שאני מייצג את אלה שמרוצים... אבל מה פירוש מרוצים? מרוצים מהכל? כמובן שיש תמיד מקום לשינויים, לשיפורים. כמובן שיש בעיות וכשלים שיש להתמודד עמם. יש בעיה בהגדרה "חוסר נחת", כי היא מתפרשת כעמדה גורפת של חוסר נחת מחדר האוכל. אני רואה זאת, כנקודות ספציפיות של חוסר נחת מחדר האוכל, וזה דבר אחר לגמרי. האסיפה הבהירה זאת היטב.

 

אני יכול להעיד, שהנקלטים הרבים המתארחים, ומדובר בעשרות משפחות בשנה, מתפעלים מן האוכל ומן האווירה והשירות. אורח לרגע רואה כל פגע, והנה, אורחים לרגע דווקא מתפעלים. יש לנו הרבה סיבות להתגאות בחדר האוכל שלנו.


****

 

שביעות הרצון מחדר האוכל, אין פירושה שהכל טוב. הצוות עוסק בנקודות הטעונות שיפור. הטענה שכיוון שמדובר בתיקונים קוסמטיים (כלומר לא בהפרטה) שלא ישנו דבר, אינה מקובלת עליי. המהלך שביצענו לפני שנתיים הוביל לשינויים משמעותיים ומבורכים (לצד נושאים שלא תוקנו ולכן יש לחפש דרכים חדשות להתמודד עמם). הדוגמה הבולטת ביותר, הייתה הנושא הכאוב, בו התמקדנו אז, והוא לקיחת כמויות האוכל המופרזות הביתה, בעיקר בליל שבת. הבעיה הזאת כמעט אינה קיימת עוד. השיפור הוא דרמטי. גם אז היו שאמרו ששום דבר לא יעזור, כי אף אחד לא ירצה להיות שוטר. אולם בלי להיות שוטרים, השילוב של החלטות נכונות ושל אמירה ציבורית נוקבת וחד משמעית, עשה את שלו.

 

דוגמה לשינוי שעומד לצאת מן הצוות, הוא ארוחת בוהריים (בראנץ') בשבתות. כבר שנים חברים מדברים על כך, וכעת כנראה שננסה זאת.

 

****

 

אין לי בעיה עם העובדה שרעיון ההפרטה שב וחוזר. יש חברים שזו דעתם וזכותם לשוב ולהביע אותה ולהעלות אותה.

 

ובאותה מידה, גם אני מציג שוב ושוב את התפיסה שלי. בעיניי, המשמעות היחידה של חדר האוכל היא המפגש החברתי. כדי לעודד אותו, על הקהילה לממן את חדר האוכל באופן מלא. אולם אין היא צריכה להיות שותפה כלל במימון האכילה בבית.

 

בשתי הקדנציות שלי כמזכיר (לפני שנות אלף בקיבוץ...), הובלתי החלטות של ביטול המוצרים החופשיים, המוצרים המסובסדים וה"חלוקה" למיניה. כל המוצרים נמכרים בכלבו והחברים משלמים עליהם. הצעדים הללו נעשו לצד הפרטות מבורכות נוספות של הצריכה הפרטית ו(מלבד הלחם, שגם אותו לדעתי יש להפריט). במקביל – הגדלנו באופן משמעותי את התקציב האישי. אולם הצעה אחת, עליה אני חוזר שוב ושוב כבר עשרים שנה ואיני מצליח לשכנע, היא שנשלם גם על לקיחת אוכל הביתה מחדר האוכל.

 

יש לי הרגשה, שכמו חבריי הקוראים להפרטת חדר האוכל, גם אני לא אצליח לשכנע את הציבור בצדקתי בעתיד הנראה לעין.

 

****

 

ההצעה למימון המזון למי שבוחרים לא לאכול בחדר האוכל, היא נסיגה מתהליכי הפרטת הצריכה הפרטית; היא מנוגדת להיגיון שבבסיסם. בדיוק כפי שאתנגד להצעה שאורטל תממן חוגים לילדים שבחרו לא להשתתף בחינוך החברתי קהילתי, כך אני מתנגד גם להצעה הזאת.

 

ב .   ע ל   ש ת י   ה ס ע י פ י ם

 

"לפסוח על שתי הסעיפים", כתבתי במאמרי בשבוע שעבר, והעיר לי אחד הקוראים שסעיף הוא בלשון זכר. אין זו הפעם הראשונה ש"מתקנים" אותי כך. היו גם עורכים לשוניים בעיתונים ש"תיקנו" את "טעותי".

 

אותם עורכים לשוניים "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".

 

כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?

 

הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד, אינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?"  

 

זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/3/2015 23:55   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, כלכלה, משפחה, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ