לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 5.7.15


* למה נקבע משאל העם ביוון? – את תמיכתי העקרונית במשאל עם, כמרכיב של דמוקרטיה ישירה במערכת שלטונית, הבעתי פעמים רבות לאורך השנים. אני עוקב בעניין אחרי משאלי עם בעולם, וכך גם במשאל העם שיתקיים ביום א' ביוון.

 

הנושא העומד להכרעת העם הוא נושא לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לעתידה של יוון, ולכן הוא בהחלט ראוי למשאל עם. הוא גם עוסק בעקיפין בשאלות ריבונות – האם להישאר חלק מגוש האירו או לחזור לדרכמה, המטבע המקומי. סוגיות של ריבונות הן סוגיות קלאסיות של משאל עם, ובמדינות האיחוד האירופי כל ההחלטות הללו התקבלו במשאלי עם. עם זאת, הגדרתי את הנגיעה לריבונות כ"בעקיפין", כיוון שהפרישה מגוש האירו אינה עומדת על הפרק, והממשלה אף מכחישה שזאת כוונתה, אולם היא נמצאת ברקע ועלולה להיות ההשלכה של דחיית ההצעה האירופית.

 

במשאל העם ביוון, אני מזהה כמה אפיונים ייחודיים ואף נדירים.

 

ראשית, זהו משאל עם העוקף את הפרלמנט. העם הוא הריבון והוא מהווה ערכאה עליונה, מעל הפרלמנט. אך אין הוא מחליף את הפרלמנט. מקובל להביא להצבעה במשאל הצעה שהתקבלה בפרלמנט. אם הפרלמנט אינו מקבל את ההצעה, היא אינה עולה לערכאה הגבוהה יותר. כאן הפרלמנט נעקף. ומה שמוזר יותר – הפרלמנט לא נעקף בשל חששה של הממשלה שעמדתה לא תתקבל, אלא למרות שיש לממשלה רוב בפרלמנט.

 

שנית, לרוב מביאה ממשלה למשאל עם החלטה או הסכם שהיא קיבלה, והיא מבקשת את העם לאשר אותו. במשאל עם הממשלה מבקשת מהציבור להצביע "כן" והאופוזיציה מבקשת מהציבור להצביע "לא". כאן המקרה הפוך. הממשלה מביאה להכרעת העם תכנית של "הטרויקה" (האיחוד האירופי, הבנק האירופי המרכזי וקרן המטבע הבינלאומית)  שהיא עצמה מתנגדת לה, ומבקשת מהציבור להצביע "לא".

 

שלישית, לא זו בלבד שהממשלה אינה מבקשת מהציבור לאשר יוזמה שלה, אלא שהיא חוזרת אל העם בסוגיה שסביבה נסובו הבחירות, ובבחירתה – העם אמר את דברו ונתן מנדט לממשלה לדחות את התביעות של אירופה. לשם מה יש, אם כן, לקיים משאל עם?

 

אני רואה שתי תשובות אפשריות לתמיהות שהעליתי. על פניו, הסיבה היא צורך של ציפראס בגיבוי ציבורי בעמידה מול האיחוד האירופי ויותר מכך, הוא רואה צורך לקבל את אישור הציבור למדיניות שעלולה להביא למשבר כלכלי חריף שיפגע באזרח היווני, ולהתחלק עם האזרחים באחריות.

 

אך איני מוציא מכלל אפשרות סיבה אחרת. ציפראס זקוק למשאל העם כסולם לרדת מהעץ של העימות עם אירופה. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" כדבר הקלישאה, וציפראס מתחיל להבין את מחיר ההתנתקות מהפִּטְמָה שממנה יונקת יוון את מזונה. אין לו אומץ ציבורי לחזור בו מן הקו שעליו נלחם, בזכותו נבחר ובו נקט מאז בחירתו, ולכן הוא מתערטל ביוזמתו מסמכויותיו, מעניק אותן לעם, בתקווה שהעם יוציא בעבורו את הערמונים מן האש. אמנם ציפראס קרא לציבור להצביע "לא", אך לא נראה שהוא מתאמץ במיוחד לשכנע את העם בעמדתו.

 

מה שספק אם ציפראס לוקח בחשבון, הוא שלא יוכל להמשיך ולהנהיג את יוון, אם הכרעת משאל העם תהיה בניגוד לעמדתו הפומבית.

 

* המקרה הבריטי – כתבתי שבדרך כלל במשאל עם הממשלה מביאה להכרעת העם יוזמה שהיא דוחפת, וזה נכון. אך יש לציין שגם בבריטניה, שהיא דמוקרטיה הרבה יותר מסודרת ומבוססת מיוון, צפוי משאל עם על פרישה מן האיחוד האירופי, ביוזמת ראש הממשלה קאמרון, המתנגד לפרישה.

 

* דו פרצופיות – במאמר באתר "הגדה השמאלית" מעלה על נס ח"כ דב חנין את החלטת ראש ממשלת יוון ציפראס ללכת למשאל עם על דרישות האיחוד האירופי מארצו. "העם הוא הריבון, והוא זה שצריך לקבל החלטות לגבי עתידו". מעניין, אותו דב חנין נאבק בתקיפות נגד חוק משאל העם בישראל, וכך הוא כתב בשעתו: "הצעת החוק היא פגיעה קשה במשטר החוקתי של ישראל. היא מציעה מנגנון היכול לבטל הכרעה של רוב חברי הכנסת".

 

איך ניתן להסביר את הדו-פרצופיות הצבועה שלו? זה פשוט. התנגדותו לחוק משאל העם, בדומה לשאר המתנגדים לחוק, נבעה אך ורק מהפחד מתוצאותיו. הא, ותו לא. כל הטיעונים על כך שמשאל העם אינו דמוקרטי, לא היו אלא דמגוגיה זולה.

 

* מעלי גירה – כמו בכל כנסת, חוזר על עצמו הריטואל. הרשימה הערבית המשותפת (עד הכנסת הנוכחית היו אלו הסיעות הערביות) מטרידה את הכנסת בהצעת החוק לביטול סיפוח הגולן לריבונות ישראל. מילא, שהם רוצים להחריב את היישובים הישראלים, לעקור ולנשל אותנו מעל אדמתנו. אבל לא חבל להפקיר את הדרוזים בגולן לטבח?

 

* שלושה סוגי ישראלים - לפני שבועיים הלך לעולמו חבר קרוב שלי, בתום אשפוז ממושך וקשה ביחידה לטיפול נמרץ בביה"ח "שיבא" תל-השומר. יומיים לאחר שקמו מן השבעה, עשו אשתו ובנותיו את הדרך הארוכה מצפון הגולן ל"שיבא", על מנת לפגוש את הצוות הרפואי המסור שטיפל בו, ולהודות לו מקרב לב הן על הטיפול המסור ביקירם ולא פחות מכך, על היחס האנושי, היפה והמכבד כלפיו וכלפיהם בתקופתם הקשה. יחס, אותו העלו על נס הן בתקופת האשפוז והן לאחר הסוף הטרגי, ואף אני נוכחתי בו בביקוריי את חברי בבית החולים.

 

המחווה המרגשת של המשפחה, הזכירה לי מסה שפרסמה לפני חודשים אחדים אווה אילוז במוסף "הארץ", לאחר פטירתו של אביה, ובו הצליפה ברופאי אותו בית חולים, על כשלים אתיים ועל יחס בלתי הומאני. חשבתי על כך, שמצד אחד אין תופסים אדם בשעת צערו, אך מצד שני אדם ניכר גם בשעת צערו. בהנחה שהרופאים לא נהגו אחרת כלפי חברי וכלפי אביה של אווה אילוז, כנראה שההבדל הוא בדמותם של בני המשפחה. יש אנשים שתוקפים באלימות את הרופאים והצוות הרפואי לאחר מות יקירם. יש הצולפים בהם מעל דפי העיתון. ויש המקדישים יום שלם כדי לנסוע ולהודות לרופאים שעשו הכל כדי להציל את יקירם.

 

לא התכוונתי להעלות את מחשבותיי אלו על הכתב ולא הייתי עושה כן אלמלא פרסמה השבוע אווה אילוז מסת המשך, שבה הסבירה למה הישראלים אינם יודעים לגלות חמלה ואינם מוכנים להתנצל. היא מילאה ארבעה עמודים בהגיגיה, בז'רגון הפסבדו-אינטלקטואלי האופייני לה ומחניף לקוראיה, החשים השתייכות לכת יודע ח"ן של "אנשים חושבים". וכל אותם ארבעת העמודים לא נועדו אלא למען שתי הפסקאות הבאות.

 

א. "האם ניתן לצפות שהסגידה לביטחון תייצר רגישות מופלאה לזולת? איזה סוג אדם סביר להניח שייווצר כתוצאה מטירונות צבאית, שירות חשאי, מבצעים צבאיים, עמידה במחסומים, הרס בתים, כליאה, מעצרים מנהליים, מבצעים ביטחוניים, עינויים, סיכולים ממוקדים ועוד?"

 

ב. "כשמדינה עושה שימוש בכוח דרך קבע, מחריבה את חייה של אוכלוסיה שלמה, משתלטת על שטחים באופן לא חוקי, מלגלגת על החוק הבינלאומי, היא יכולה לעשות זאת באופן מתמשך רק על ידי הכחשת מעשיה, ולכן לא יכולה, באופן לוגי, להתנצל על כך".

 

וכך, אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ", עושה שימוש ציני וזול במותו של אביה, וסונטת ברופאיו ומשמיצה דרכם את כלל הרופאים הישראליים, כדי להעביר את מסרי הדה-לגיטימציה שלה למדינת ישראל, לישראלים, לישראליוּת.

 

חלק ניכר ממסתה של אילוז הוקדש להצדקת ההכללה שנקטה בה כלפי רופאי ישראל במאמר הראשון, ובהסבר עקרוני למה נכון להכליל. ובכן, גם אני אכליל. יש שלושה סוגים של ישראלים. יש ישראלים המודים לרופאים על טיפולם המסור ביקיריהם. יש ישראלים המכים את הרופאים שטיפלו ביקיריהם. ויש ישראלים שמשמיצים אותם באלימות מילולית מעל דפי העיתון, בציניות שנועדה לקדם אג'נדה פוליטית. ובהטעמה: יש הישראלי היפה, יש הישראלי המכוער, יש הישראלי הנבזה.

 

* תועמלן ירידה – לא ראיתי את פרקי הסדרה של ירון דקל "דה-יזראליס", שבה הוא מלווה ישראלים שירדו לארה"ב. קראתי את הביקורת עליה של רוגל אלפר. מביקורתו, אני מבין שנקודת המוצא של דקל היא ציונית, וביקורתית כלפי תופעת הירידה וכלפי היורדים. ולכן, אלפר משפד אותו, משווה אותו לחבר כת המתאר את חבריו שיצאו לתרבות רעה, מתאר אותו כנרקיסיסט (!), כ"מתקרבן" (אלא מה?) ובעיקר, מאשים אותו בתועמלנות ציונית גסה.

 

כמובן שאצל אלפר אין "יורדים" אלא "מהגרים". המילה מולדת דווקא מופיעה במאמרו, כאשר הוא מדבר על ישראלית שעלתה מנורבגיה וירדה אליה. היא "שבה למולדתה". הרי המולדת של היהודים היא המקום שממנו עלו הם, הוריהם או סביהם.

 

מאמרו של אלפר הוא תעמולה אנטי ציונית גסה, שאינה מפתיעה, בהיותו תועמלן ירידה ותיק.

 

* התקרבנות – בדומה לרבים מחבריו לדבוקת שוקן, גם רוגל אלפר מתקשה לסיים מאמר בלי המילה "התקרבנות". אותם אנטי ציונים צובעים דווקא את הציונות – התנועה הלאומית שגאלה את העם היהודי מתחושת הקורבן הנצחי, שהייתה חלק מובנה מן הגלות, והמירה אותה בתפיסה ריבונית של עם הלוקח אחריות על גורלו, בצבעי ה"התקרבנות".

 

את הדברים כותב דווקא רוגל אלפר, שבשבועות האחרונים עסוק בפמפום נראטיב מתקרבן ומתבכיין על אודות המזרחים שנזרקו בידי הממסד הציוני האשכנזי בעל כורחם לחור הנידח חבל לכיש; הוא כתב על כך לראשונה בתגובה לסרט על בן גוריון שהוצג בטלוויזיה וירד על ב"ג ולובה אליאב, ולאחר מכן קיים עימות מילולי חריף בנדון עם פרופ' מיכאל בר זוהר.

 

אני פוגש את אנשי קריית שמונה, שהביוגרפיה הקולקטיבית שלהם דומה לזו של מתיישבי חבל לכיש. יש להם ביקורת רוויית כאב על תהליך קליטתם (כפי שיש לכל עליה). אולם המסר המרכזי שלהם, הוא של גאווה על היותם חלוצים ציונים שיישבו את הארץ, שיישבו את הסְפָר, שהגנו על הגבול, שעמדו בגבורה ב-40 שנות טרור מלבנון. הביקורת הכואבת שלהם היא על הדרתם מן האתוס הישראלי הציוני, על חוסר ההכרה בחלוציותם.

 

אבל אלפר יתעקש לאמץ ולהפיץ את הנראטיב המתבכיין של השוליים, הרואים עצמם "קורבנות הציונות"; שבונים לעצמם סיפור פאסיבי של "זרקו אותנו, אכלו לנו, שתו לנו".

 

ולשמוע דווקא ממנו את הבוז ל"התקרבנות" הציונית...

 

* תקציב התרבות והמרחב הציבורי - השתתפתי בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, שנערך בגבעת חביבה, ונהניתי משלל הרצאות והצגת מחקרים על הקיבוץ, בנושאים שונים.

 

במושב שעסק בדימוי הקיבוץ בקולנוע ובאמנות, הרצתה החוקרת והאוצרת טלי תמיר ("לינה משותפת") על "ההיפוך בין חוץ ופנים במרחב הקיבוצי". היא דיברה על המרחב הציבורי בקיבוץ, שגם היום (אם כי פחות מבעבר) אינו משאיר מקום למרחב הפרטי ויוצר אווירה קולקטיבית מגויסת המוחקת את הפרט. לטענתה, התופעה הזאת אמנם חזקה יותר בקיבוץ, אך היא תופעה ישראלית טיפוסית. היא המחישה זאת במדיניותה של מירי רגב, שרת התרבות, שבשם הקולקטיב הלאומי מנסה להשתיק קולות פרטיים אלטרנטיביים.

 

דברים ברוח זו קראתי במאמרים רבים בשבועות האחרונים, ואני מתחיל לדאוג שמא אלה שאומרים וכותבים זאת, עוד יתחילו להאמין בדבריהם. כדאי לזכור – כל הדיון הציבורי אינו נוגע כלל לצנזורה, לחופש הביטוי, לחופש היצירה. הדיון נוגע לדבר אחד בלבד – המימון הציבורי. חופש הביטוי והיצירה הוא המרחב הפרטי, ואל לרשות הציבורית להתערב בכך, אלא במקרים קיצוניים במיוחד של הסתה מובהקת לאלימות. אולם תקציב המדינה הוא התגלמות המרחב הציבורי. אין דבר ציבורי יותר מתקציב המדינה. ולכן, יש מקום לדיון ציבורי ופוליטי באפיקים אליו הוא זורם, גם בתחום מימון התרבות. מן הראוי שהמימון יוקצה למגוון קולות רחב מאוד, אך הציבור, באמצעות נציגיו, זכאי לקבוע גם קווים אדומים – מה אינו ראוי למימון המדינה.

 

יש מקום לדיון ציבורי האם ראוי שהמדינה תממן סרט המאדיר את מי שרצח את ראש ממשלתה, או מחבל שחטף, עינה ורצח חייל. אך הטענה שמדובר בצנזורה, בהשתקה ובסתימת פיות, אינה טיעון רציני, אלא סתם שקר.

 

* הניצחון - אחד המושבים בכנס עסק בתנועה הקיבוצית במבצע "צוק איתן". חברת קיבוץ נירים רינת גלילי הרצתה, בליווי מצגת מרגשת, על קיבוץ נירים במלחמה. כזכור, קיבוץ זה חווה נפילות רבות של פצמ"רים ואיבד שנים מחבריו המרכזיים. המשפט האחרון בדברי רינת ריגשו אותי עד עמקי נשמתי. "הקיץ יגיעו לקליטה בנירים עשר משפחות חדשות". אין ניצחון גדול מזה.

 

* תובנה חשובה שלמדתי – במושב על התנועה הקיבוצית ב"צוק איתן", נשמעה הרצאה שממש לא ברור לי מה הקשר שלה לנושא. ענת שריד הציגה מחקר שנערך בקרב סטודנטים באוניברסיטת ב"ג, שהחל לפני המלחמה ונמשך אחריה, והוא "בוחן את הקשר בין תחושת קוהרנטיות לאומית, פתיחות כלפי הנרטיב של ה'אחר' ונכונות לפיוס בקונטקסט של הקונפליקט הישראלי פלשתינאי". אם לתרגם את הג'יבריש הזה לשפת בני אדם – קוהרנטיות לאומית פירושה סולידריות ולכידות לאומית. והמחקר הגיע לתוצאות מדאיגות. במלחמה עלתה הקוהרנטיות הלאומית וביחס ישיר ירדה רמת הפתיחות כלפי נרטיבים של הקבוצה ה"אחרת" ועל בלימת הנכונות לפיוס. באמת, נורא.

 

אההההה, הבנתי. הבעיה במלחמת "צוק איתן", היא שהטילים שנורו עלינו מאזור ממנו נסוגונו למען הפיוס, יצרו אצלנו סולידריות לאומית שפגעה בסולידריות הרצויה שלנו, עם אלה שירו עלינו טילים. באמת, לא בסדר.

 

* הישרדות - מבצע אנטבה יצר מלחמת קרדיטים עקובה מדם-רע שנמשכה שנים, בין רבין ופרס. בינתיים רבין, הרמטכ"ל מוטה גור, מפקד המבצע דן שומרון, וכן חברי צוות השרים שניהל את המשבר לצד רבין ופרס, השרים אלון, גלילי, צדוק ויעקובי הלכו לעולמם. פרס נשאר יחיד לספר את הסיפור. וסיפורו הוא: אני אני אני אני. ורק אני.

 

            * ביד הלשון

 

* עם לבדד ישכון – במאבקים המדיניים ובניסיון לבודד את ישראל, עולה לעתים הביטוי "עם לבדד ישכון" – אם כברכה, אם כקללה ואם כתיאור מציאות.

 

הביטוי הזה הוא מתוך פרשת השבוע, פרשת "בלק": "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". בלק בן ציפור, מלך מואב, שוכר את שירותיו של הנביא והקוסם הידוע בלעם, כדי לקלל את ישראל. בלעם מזהיר אותו מראש, שאין הוא מנבא על פי הזמנה, אלא אומר את מה שה' שם בפיו. בלק מתעקש, ושולח אותו שוב ושוב למשימה, תוך שהוא מבטיח לו שכר רב, אולי הפעם תצא לו קללה. אך בכל פעם יוצאת לו ברכה. בקונטקסט של דברי בלעם, מדובר בברכה; בהצגת עם ישראל כעם מיוחד, שאינו נחשב לעם רגיל ("בגויים לא יתחשב").

 

* הקיבוץ העשירי - השתתפתי השבוע בכנס לימודי הקיבוץ העשירי, בגבעת חביבה. ומשום מה, לא למדתי שם דבר על הקיבוץ העשירי. הכותרת הראויה לכנס הייתה הכנס העשירי ללימודי הקיבוץ.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 5/7/2015 00:10   בקטגוריות אורטל, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, אמנות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כד: נופל וגלוי עיניים


בקרב חז"ל ודורות של פרשנים, חלוקות הדעות באשר לבלעם. המיעוט, שאני שותף לדעתו, רואה בבלעם את התגלמות המושג נביא אמת, הנאמן לדבר מצפונו ועומד בכל פיתוי. הרוב רואה בו נביא שתמורת כסף בא לקלל את עם ישראל, אך בשל התערבות נסית של אלוהים, התבלבלו מילותיו והוא יצא מברך. הוא מכונה בלעם הרשע.

 

בפתח שני נאומים של בלעם בפרק כ"ד, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים". לאוהבי מאיר אריאל חייב ליפול אסימון.

 

שלושת אלבומיו הראשונים של מאיר אריאל, הם הטרילוגיה "שירי חג ומועד ... ונופל", "וגלוי עיניים" ו"ירוקות". שמו של האלבום הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל. האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים", כפי שבלעם מגדיר את עצמו. השם של האלבום השלישי, "ירוקות",  משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם, כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר.

 

 

****

 

אסיים בכמה פסוקים יפים מנאום הברכה השלישי של בלעם לעם ישראל, המופיע עד היום בסידור התפילה ונאמר מידי יום בתפילת שחרית:

 

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 4/7/2015 22:46   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, חינוך, יהדות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בין שוויון מהותי לשוויון טכני


האסיפה שדנה במתווה חלוקת הרווחים דחתה את הצעתי להוסיף כקריטריון לחלוקה את הילדים הקטינים של המשפחה. כיוון שחלוקת הרווחים אינה הלחם אלא הקצפת, אני יכול לחיות עם ההחלטה הזאת.

 

****

 

בדיון על הצעתי, הושמעו מושגים שונים הנוגעים לערך השוויון, וחשתי שקיים אצלנו בלבול-מה, לפחות בטרמינולוגיה ואולי אף במהות.

 

אני הזכרתי באסיפה את השוויון המהותי לעומת השוויון הטכני. רן דיבר על השוויון המוחלט לעומת השוויון היחסי. במאמר אעסוק בשוויון המהותי לעומת הטכני, אך אקדים לכך התייחסות למונח "שוויון מוחלט".

 

שוויון מוחלט קיים במתמטיקה, לא בחיים. בעיניי, הוא גם אינו אידיאל, מחוז חפץ או משאת נפש. אך גם כאידיאל, שוויון מוחלט אינו נמדד על פי התשומות הניתנות לאנשים, אלא בשורה התחתונה של מצבם.

 

למה כוונתי? שוויון מוחלט הוא מצב שבו לשני אנשים יש בדיוק מאה ₪.

אם ניקח שני אנשים, שלאחד מהם 60 ₪ ולשני 40 ₪ וניתן לכל אחד מהם 50 ₪, לא ניצור בכך שוויון מוחלט. כדי ליצור שוויון מוחלט, יהיה עלינו לתת לראשון 40 ₪ ולשני – 60 ₪. הקצאה של סכום שווה לשניהם, היא אולי הקצאה שווה, אך אין קשר בינה לשוויון.

 

הדבר בולט יותר, במקרה שבו יש לאחד 200 ₪ והשני נמצא במינוס של 200 ₪, וניתן לכל אחד מהם 50 ₪. יש קשר כלשהו בין ההקצאה השווה לבין ערך השוויון?

 

אם הקצאה שווה אינה מקדמת שוויון, לא כל שכן גביה שווה. מס פרוגרסיבי הוא מס באחוזים גבוהים יותר ככל שההכנסה (או הרכוש) של האזרח גבוהה יותר. ככל שהפער בין אחוזי הגביה מבעלי הכנסה גבוהה לאחוזי הגביה מבעלי הכנס נמוכה גדול יותר, המס פרוגרסיבי יותר.

 

היפוכו של מס פרוגרסיבי הוא מס רגרסיבי, הנגבה באותו אחוז מעניים ומעשירים.

 

אולם יש מס עוד יותר רגרסיבי – מס גולגולת. מס כזה אינו נגבה מעשיר ומעני באותו אחוז מהכנסותיו, אלא הוא זהה מבחינה נומינלית. אותו סכום בדיוק נגבה מהטייקון ומההומלס.

 

איפה משתלבת כאן המילה שוויון? המס השווה ביותר הוא מס גולגולות, והשונה ביותר הוא מס פרוגרסיבי. אולם המס השוויוני ביותר הוא המס הפרוגרסיבי, בעוד מס גולגולת מעמיק את הפערים, כיוון שאת הטייקון הוא לא ידגדג, אך העני עלול לאבד את עולמו.

 

מכאן, שהמושג שוויון אינו מתייחס לא להקצאות ולא לגביה, אלא לבני האדם.

 

****

 

אני נוהג להבחין בין שוויון מהותי לשוויון טכני. שוויון מהותי לוקח בחשבון את השוני בין בני אדם ושוויון טכני מתעלם ממנו.

 

שוויון מוחלט, מתעלם מהשוני בין האנשים. אגדת חז"ל מספרת על מיטת סדום, בה השכיבו תושבי העיר החטאה את האורחים שבאו אליה. אם הם היו ארוכים ממנה, הם קצצו את רגליהם. אם היו קצרים ממנה, היו מותחים בכוח את אבריהם עד שיתאימו אליה. שוויון מוחלט הוא ניסיון להפוך את בני האדם, השונים במהותם, לזהים.

 

שוויון מוחלט הוא מצב שבו לשני אנשים יש בדיוק מאה ₪. אבל מה אם הצרכים של אדם א' הם בעלות של 120 ₪ ושל אדם ב' הם בעלות של 80 ₪? במצב זה, אדם אחד נהנה מסיפוק צרכיו ואף נשאר לו כסף שאינו זקוק לו, ואילו אדם שני לא הצליח לספק את צרכיו. האם זה שוויון? זהו שוויון טכני, אך הוא אינו מהותי.

 

האידיאל הקיבוצי אינו שוויון מוחלט, אלא שוויון ערך האדם. מהות השוויון במחשבה הקיבוצית, היא שבני האדם שונים זה מזה, אך הם שווים בערכם. הם שווים בכך שכל אחד מהם ראוי ליכולת לספק את צרכיו. העיקרון מנוסח במשפט: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". בעצם ההגדרה הזאת נעוצה הבנת השוני בין האנשים, הן ביכולת והן בצרכים. יש אנשים שיכולים לתרום יותר ויש שיכולים לתרום פחות. יש שצרכיהם גדולים יותר ויש שצרכיהם קטנים יותר, ובכל מקרה – הצרכים שונים זה מזה. לעומת החברה הרכושנית, שבה לכל אחד יש מה שהצליח להרוויח או לרשת, החברה הקיבוצית מתבססת על הערבות ההדדית, על השיתוף ועל שוויון ערך האדם. היא מפרידה בין תרומה לתמורה, כדי להגשים את האידיאל של מקסום התרומה המרבית השונה של כלל החברים, כדי להגדיל את העוגה, כך שכל אחד יוכל לממש את צרכיו השונים.

 

כמו כל אידיאל, יש פער משמעותי בינו לבין היישום שלו בחיים. ראשית, לא כל חבר באמת נותן לפי כל יכולתו. ובוודאי, שאי אפשר ליצור קופה משותפת שתאפשר לכל אחד לממש את מלוא צרכיו. קומונה קטנה יכולה לקיים קופה משותפת חופשית, כמו במשפחה, שממנה נוטל חבר לפי צרכיו. כמובן שהדבר אינו אפשרי בקיבוץ גדול, לא כל שכן - רב דורי. ולכן, דרך החיים הקיבוצית מתמודדת בדרכים שונות עם הפער בין המציאות לאידיאל וממציאה פתרונות שונים.

 

בעבר, הפתרונות ביטאו שוויון טכני יותר – ביגוד זהה לכל, חלוקה זהה לכל בהתעלם מן הצרכים השונים. בכך, דווקא הקיבוץ של פעם היה רחוק יותר מהאידיאל השוויוני. דווקא התקציב הכולל, שיש בו סכום גדול הניתן למשפחה על מנת שתכלכל את חייה ותקבע את סדר העדיפויות שלה על פי צרכיה האמתיים, קידם את הקיבוץ לעבר האידיאל השוויוני (בניגוד לטענה של מי שראו בכל שינוי פגיעה באידיאל הקיבוצי).

 

כשאורטל קמה, כבר היה קיים תקציב כולל בקיבוצים. אולם הוא היה מצומצם למדיי, והיו הרבה מאוד "תקציבים נורמטיביים" לכל. התקציב הראשון שאני בניתי בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, היה עדין "תכנית אחזקת אדם". היא נבנתה על פי חוברת צהובה של התק"ם, ובה הנחיות כמה להקצות לכל נושא. היו בה אנכרוניזמים מגוחכים כמו תקציב לתספורת ותקציב לתיקון שעונים... במהרה ערכנו את תהליך השינוי הראשון (1988) שבו הכנסנו את המרכיבים לתוך תקציב כולל גדול. ובהמשך, לא רק את המרכיבים הקטנים, אלא גם תקציבים גדולים כמו תקציבי ריהוט, תקציב נסיעות לחו"ל, תקציב נסיעות (ואפשרנו לחברים להחזיק רכב פרטי – בין הראשונים ואולי הראשונים בתנועה), תקציב החשמל, תקציבי חוגים לילדים ועוד. הרעיון היה שתור לחו"ל אינו שוויוני, כי לחבר אחד חשוב לנסוע מדי שנה, וחבר אחר אינו מעוניין כלל לנסוע לחו"ל, אך חשוב לו לרכוש מכשירים חשמליים שונים (שבעבר אסור היה לחבר להחזיק בבית...). כל אותם שינויים, קירבו אותנו יותר לאידיאל השוויון המהותי, אף שככל אידיאל, לעולם אי אפשר להגשים אותו במלואו.

 

****

 

איזה תקציב שוויוני יותר במהותו, תקציב שווה העיוור למספר הנפשות במשפחה, או תקציב שגודלו מושפע מגודל המשפחה? כמובן שהתקציב המתייחס לגודל המשפחה. אמנם בקיבוץ שיתופי כאורטל, שבו החינוך הפורמלי והחברתי-קהילתי, הבריאות, חדר האוכל, ההשכלה וכד' הם באחריות הקיבוץ, חלק ניכר מהוצאות הילדים אינם נופלים על המשפחה, אך עדין ככל שמספר הנפשות גדול יותר, כך גדלים הצרכים וגדלות ההוצאות.

 

חלוקת הרווחים אינה התקציב הבסיסי, היא לא נועדה לצרכי המחיה הבסיסיים, ולכן אין זה נורא בעיניי שהצעתי נדחתה. אך כדאי להשתמש נכון בשפה. ההצעה שהתקבלה אינה שוויונית יותר, אלא שוויונית פחות מהצעתי. החלוקה השווה לזוג ללא ילדים ולמשפחה בעלת ארבעה ילדים, פוגעת בשוויון.

 

יש היגיון בעמדה שנאמרה באסיפה בתגובה להצעתי, לפיה חלוקת הרווחים אינה קשורה לצרכים, אלא היא מבטאת את ההישג של המאמץ המשותף שלנו בשנה החולפת, והמאמץ הוא של החברים המבוגרים, לא של הילדים, ולכן החלוקה צריכה להיות שווה. הייתי מקבל זאת, אילו כל החלוקה הייתה שווה. אולם מחצית החלוקה היא על פי הוותק ואילו ההישג שנוצר במאמץ המשותף, אינו קשור לוותק.

 

****

 

ומעבר לכל מחלוקת – החשוב ביותר הוא המשך ההצלחות הכלכליות שלנו גם בשנים הבאות; שהמאמץ המשותף שלנו והמאמץ האישי של כל אחד מאתנו, ימשיכו להניב פרי שיאפשר לנו להמשיך להתווכח כיצד לחלק אותו בצורה הנכונה ביותר.

 

ובמיוחד אני שמח שאנו מקפידים על העיקרון שלא כל חלוקת הרווחים מיועדת לחברים, אלא כמחציתה מוקדשת למיזמים חברתיים משותפים. 

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 4/7/2015 18:46   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, כלכלה, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ