לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ירמיהו יז: בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר


ב-1983, בעיצומה של מלחמת הלבנון, פרסם יעקב חסדאי את ספרו השני, שכמו ספרו הראשון "אמת בצל המלחמה" שיצא לאור לאחר מלחמת יום הכיפורים, הנו לקט הרצאות שנשא בפני קצינים וחיילים ומאמרים שכתב. חסדאי, אל"מ במיל', בעל עיטור העוז במלחמת ששת הימים ופצוע הקרב בסואץ במלחמת יום הכיפורים, ייסד את בית הספר למ"כים והיה מפקדו הראשון. לאחר מלחמת יום הכיפורים היה תחקירן ועדת אגרנט.

 

ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ועו"ד, פעמיים רץ לכנסת מטעם מפלגת לאו"ר (לב אחד ורוח חדשה) אך לא עבר את אחוז החסימה. הוא איש חינוך שהוביל פרוייקטים חינוכיים וחברתיים משמעותיים.

 

בספרו, מתח חסדאי ביקורת חריפה על חוליי החברה הישראלית, על דמות המנהיגות ועל פיקוד צה"ל. הוא הציב מודל של מנהיגות מופת המבוססת על דוגמה אישית, נטילת אחריות מוחלטת, דבקות חסרת פשרות באמת וניקיון כפיים.

 

קראתי את ספרו בהיותי חייל בסדיר והושפעתי ממנו מאוד. קראתי אותו בשקיקה, והזדהיתי מאוד עם רבים מרעיונותיו. הזדהיתי במיוחד עם המקוריות שלו, והסירוב שלו למצב את עצמו במחנות המסורתיים של "שמאל" ו"ימין". הוא אינו שמאל ולא ימין, או אולי נכון יותר לומר שהוא גם שמאל וגם ימין. אולם אין הוא "מרכז" במובן הד"שי או היאיר לפידי של המושג, כלומר מן אמצע פרווע, חסר זהות. ההיפך הוא הנכון, מדובר באדם בעל עמדות נחרצות, אך מחוץ לקופסאות.

 

זמן קצר לאחר שקראתי את הספר, זכיתי לשמוע הרצאה שלו במסגרת הכנת סגל בבית הספר למ"כים. הוא דיבר בשקט, ללא פאתוס, לא שפע כריזמה רטורית, אך הכל ישבו בדומיה והאזינו לדבריו; התרשמו מחכמתו, מבהירות דבריו ובעיקר מן האמת שבהם. אני ישבתי מרותק, האזנתי בשקיקה לדבריו ושתיתי אותם בצמא. כאשר חסדאי התמודד בבחירות לכנסת (1988) שקלתי לבחור בו, אך לבסוף נמנעתי מכך כדי לא לבזבז את קולי. לימים, זכיתי לפעול בשיתוף פעולה עמו בהנהגת המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.

 

שם ספרו שכבש אותי היה "בְּעֵט בַּרְזֶל".

 

****

 

21 שנים מאוחר יותר, זמן קצר טרם פטירתו של חתן פרס ישראל לספרות, הסופר משה שמיר, הוציאו שלושה משוררים דתיים צעירים, אלחנן ניר, עודד מזרחי וראובן טבול ספר על יצירתו של שמיר, שנוצר בסדרת שיחות עומק שקיימו עמו.

 

משה שמיר שהיה בצעירותו ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם, היה לאחר מלחמת ששת הימים בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל. בהדרגה הוא אימץ השקפת עולם יותר ויותר ימנית ואף אמונית, הגם שלא חבש כיפה. זכיתי להכירו במאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. ואף שדעותיו היו הרבה ימינה לי, תמיד אהבתי לשמוע את דבריו, את ניתוחיו ובעיקר את העברית הנפלאה והניסוח הנדיר בבהירותו, שאפיינו אותו.

 

קראתי ואהבתי מאוד את מרבית ספריו, וכך גם את הספר שכתבו ניר, מזרחי וטבול. שמו של הספר: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".

 

****

 

שנה לאחר מכן, ב-2005, ערכה המשוררת, המתרגמת ואשת השמאל טל ניצן אנתולוגיה של 99 שירי מחאה נגד "הכיבוש", שנכתבו בין השנים 1984-2004.

 

שם הספר "בְּעֵט בַּרְזֶל".

 

עוד 11 שנים חלפו. לפני חודשים אחדים נפתחה במרכז בגין תערוכה לזכרו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, במלאת מאה שנים להולדתו. התערוכה נקראת: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".

 

****

 

וכך, מפעילי השמאל הרדיקלי שכתבו שירי מחאה ועד עודד מזרחי, איש הימין הרדיקלי, מאנשיו של הרב גינזבורג רבם של פורעי "תג מחיר", דרך איש הימין הממלכתי יצחק שמיר ואיש המרכז יעקב חסדאי, כולם פרטו על אותה אסוציאציה, "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר". קדם להם ביותר מ-200 שנה החיד"א, הרב והמקובל הירושלמי חיים יוסף דוד אזולאי, בספרו "בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר", ספר מוסר, הנהגות ותפילות.

 

המסר של כולם אותו מסר. נכון שבמקרה של משה ויצחק שמיר, יש גם התכתבות עם שם המשפחה של האיש, אך בכל המקרים המסר הוא מסר של נחישות, של עוצמה, של קשיות, של כתיבה בעט ברזל; עט שנועדה לחרוט באבן אך גם לחרוט בלבבות הציבור מסר נחוש וחד משמעי.

 

המעיין ממנו שתו כולם הוא אותו מעיין – התנ"ך. אמר הנביא ירמיהו בפרק שלנו, פרק יז: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל, בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". הנביא מבטא במילים אלה את תוקפה ועוצמתה של חטאת יהודה. אי אפשר למחוק אותה כמו ש"ים מוחק שמות כתובים בחול". היא חקוקה עמוק, בעט ברזל. בציפורן שמיר.  

 

מהו שמיר? מדובר בחומר או כלי קשה מאוד, שעל פי אגדות חז"ל באמצעותו ביקע משה את אבני החושן, ושלמה סיתת באמצעותו את אבני המקדש. על פי רש"י, מדובר בסוג של תולעת פלאית. על פי מסכת אבות במשנה, השמיר הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו ערב שבת, בין השמשות. "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵלו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".

 

****

 

הפסוקים האחרונים בפרק טז ומרבית פרק יז, הם ההפטרה לפרשת "בחוקותיי". זו הפרשה העוסקת בשכר ועונש ועיקרה – הברכה והקללה. המסר של הברכה והקללה הוא המסר של הבחירה החופשית. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. אלוהים אינו יכול להחליף את ההחלטה האישית של האדם כיצד ינהג. הוא יכול להגיב על בחירתו בפרס או קנס. כך באשר לאדם הבודד וכך באשר לעם.

 

על פי הרמב"ן, הקללות המופיעות בפרשה מכוונות לחורבן בית ראשון וגלות בבל, ומכאן הבחירה בנבואת ירמיהו כהפטרת הפרשה. אך הסיבה העיקרית לכך, היא שכמו בפרשה, גם בנבואת ירמיהו מופיעות ברכות וקללות. "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה" לעומת "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח" בפוליטיקאי (ְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ). בהמשך הפרק (בחלק שאינו מופיע בהפטרה) מוצגות הברכה והקללה לעם ישראל, אם ישמור שבת או יחללה. המסר הזה מנוגד למסר דטרמיניסטי מובהק בספר ירמיהו, השולל במקרים רבים את יכולת התשובה והתיקון של עם ישראל.

 

כה יפה ברכת בָּרוּךְ הַגֶּבֶר (שחלקה נכנסה לברכת המזון), ברכה מקסימה: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה, וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".  

 

****

 

פתחתי בשימוש בן ימינו באסוציאציות מן הפרק, ובכך גם אסיים.

 

ראש האופוזיציה שמעון פרס חתר ללא לאות תחת יוזמת הממשלה לתקוף את הכור הגרעיני העיראקי, ב-1981. ב-10 במאי, כשמטוסי חיל האוויר כבר היו באוויר, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין להחזיר אותם, כשהתברר לו ששמעון פרס הדליף את המידע שהגיע אליו, על אודות הפעולה. היה זה ברגע שבגין קיבל מכתב דחוף מאת פרס וראשי המערך.

 

במכתב איים פרס על בגין, שהפעולה תותיר את ישראל מבודדת מבחינה בינלאומית כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה.

 

כמה נלעג נראה היום האיום הזה.

 

עשר שנים לאחר הפעולה, בתקופת מלחמת המפרץ ומתקפת הסקאדים העיראקיים על ישראל, יצחק רבין עמד בראש קבוצת ח"כים שכתבו מכתב אבירי לבגין, ראש הממשלה לשעבר שישב ספון בביתו, והודו לו על המבצע החשוב, שמנע מסדאם פצצת גרעין.

 

אולם שמעון פרס לא אזר עוז בנפשו עד היום, לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה, שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: טעיתי.

 

כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה. במילים אלה מקולל הגבר שיבטח באדם. "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".

 

מזעזע במיוחד שימוש במילים "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" דווקא לפיאורו של אדם ארור. זה שמו של ספר הפיגולים, המפאר את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, שרצח 29 בני אדם, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, בשעת התפילה במערת המכפלה, אך ורק בשל היותם ערבים.

 

התמיכה במעשהו מזעזעת לא פחות מאשר המעשה עצמו. קורה שיש מטורף בודד העושה מעשה, מזוויע ככל שיהיה. כאשר אלפים תומכים בו, הדבר מזעזע אף יותר. הספר "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" הוא הקדימון לחתונת הדמים שבה בני עוולה רקדו סביב תמונת התינוק הערבי שנרצח בכפר דומא ותקעו סכינים בתמונתו. אלה ואלה הם בני דמותם של הפלשתינאים הצוהלים ומחלקים סוכריות לשמע הידיעה על רצח יהודים. הם גם בני דמותם של ישראלים, המביעים תמיכה בטרור הפלשתינאי נגד יהודים, כמו אותו מנוול שכתב פוסט תמיכה מתועב ברצח הילדה הלל אריאל, וזכה במאות לייקים. זו אותה תופעה נואלת ונאלחת.

 

****

 

בפברואר 1994 פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "מבצע מכעיס". במאמר, תקפתי את תנועת "זו ארצנו" בראשות משה פייגלין, על "מבצע מכפיל", מבצע הפגנתי של תפיסה בלתי חוקית של גבעות לצד יישובים קיימים, בקריאה להכפלת היישובים. במאמר, יצאתי נגד חילול ערך ההתיישבות כאשר עורכים בשמו פרובוקציות הפגנתיות.

 

ביום פרסום המאמר, קיבלתי טלפון בהול מהכהניסט מיכאל בן חורין, תושב הגולן, שמחה נגד המאמר וביקש להיפגש אתי בדחיפות. בפגישה הוא תהה, באיזו זכות אני, דובר ועד יישובי הגולן, שאמור לייצג את כל תושבי הגולן, תוקף את אחינו ביש"ע. הסברתי לו שאין פגיעה גדולה יותר ביש"ע מאשר פעולות קיצוניות מסוג זה.

 

שיחתנו התגלגלה לדיון פילוסופי במושג "קיצוניות". בן חורין דיבר בשבח הקיצוניות כעיקרון, ואמר שאין מעשה שהוא קיצוני מידי, כאשר אתה נאבק על דבר שאתה מאמין בו. שום דבר? תהיתי. שום דבר אינו קיצוני מדי?! תמהתי. והוא השיב בנחרצות: "שום דבר".

 

בבוקר יום שישי של אותו השבוע, השכמנו לשמע הידיעה המזעזעת על אודות הטבח במערת המכפלה. מיד נזכרתי בדבריו של בן חורין. לא העליתי על דעתי שגם בטבח כזה הוא יתמוך. רציתי להתקשר אליו, ולהראות לו עד לאיזו תהום עלולה להידרדר הפילוסופיה הקנאית בזכות הקיצוניות כעיקרון. אולם הייתי עסוק מאוד באותו יום ולא הספקתי להתקשר אליו טרם כניסת השבת. חשבתי שאעשה זאת במוצאי שבת.

 

בערב צפיתי בחדשות, והזדעזעתי לראות את מיכאל בן חורין מתראיין ומשבח בכל פה את הרוצח הארור על הטבח שביצע. כן, חשבתי בלבי. הוא התכוון באמת, ממש, למה שהוא אמר. הכל כשר בעיניו. מאז ועד היום, לא החלפתי עמו מילה.

 

ימים אחדים לאחר מכן, בן חורין נשלח למעצר מנהלי בן חצי שנה. לאחר שחרורו, הוציא חוברת תועבה שכותרתה "ברוך הגבר", שהייתה הבסיס לספר שנשא את השם. הוא המשיך כהרגלו לשלוח מאמרים לעיתון "הרי גולן" שערכתי. כל מאמר שלו שהגיע אליי, הוכנס מיד חזרה למעטפה ונשלח שוב לכותבו, בצירוף פתק, בו נכתב: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן'. אתה בחרת".

 

הדמוקרט הגדול הזה האשים אותי בדיקטטורה וסתימת פיות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת.

בדמוקרטיה מתגוננת אין לתת פתחון פה לתמיכה בטרור, לא מצד בן חורין ולא מצד רוגל אלפר. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2016 22:45   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, סיפורים, פוליטיקה, תרבות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.7.16


* בירור אצל הקומיסר - עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית היא אנומליה. מזה שנים רבות אני מעלה את הצורך לדון בעצם קיומה. אבל איכשהו, אנו מוצאים את הדרך המאוזנת לקיים אותה, כתחנת שידור איכותית למרות אותה אנומליה.

 

הזמנת מפקד התחנה לבירור אצל ליברמן על שידור במסגרת האוניברסיטה המשודרת של תכנית על מחמוד דרוויש, היא מעשה בלתי נסבל. את התכנית לא שמעתי, אבל בעצם קיומו של שידור כזה, בוודאי במסגרת האוניברסיטה המשודרת, איני רואה בעיה. ניתן לחלוק על עמדתי, כמובן. יש מקום לוויכוח ציבורי בנדון. אך גם אילו חשבתי ששידור כזה אינו ראוי - רב המרחק בין ביקורת ציבורית, להזמנה לבירור אצל הקומיסר. טוב, לפחות, שלא הושיב את דקל על כיסא נמוך.

 

למה ליברמן עשה זאת? על הפער בין הדמגוגיה ה"ביטחונית" המתלהמת לפני "הניתוח" לבין ההתנהלות האחראית שלו כאשר האחריות מוטלת על כתפיו, הוא מנסה לכסות בצעדים פופוליסטיים לריצוי הימין הקיצוני.

 

* ללמד את דרוויש – אני תומך בלימוד שירתו של דרוויש במערכת החינוך הישראלי. אני רואה בכך הכרח.

 

הסיבה לכך היא חשיבותו של דרוויש כמשורר הלאומי הפלשתינאי, וכדובר החשוב ביותר של חזונם.

 

כישראלים וכיהודים, חשוב מאוד שנכיר את שכנינו, את מאווייהם הלאומיים ואת תרבותם.

 

כמובן שלא נוכל ללמוד את כל שירתו של דרוויש, ולכן אני ממליץ על שיר אחד. השיר הזה מופנה אלינו, בגוף שני, ולכן אפילו לשם הנימוס, בתור שכנים, חשוב שנאזין בקשב רב לפניה המנומסת אלינו:

 

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

 

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכל.

 

חשוב מאוד ללמוד זאת. חשוב ללמד זאת את ילדינו. אם איננו רוצים לנהוג מנהג בת יענה, עלינו ללמוד, להכיר, להבין.

 

* דרוויש לייט – יש בתוכנו מי שרוצים ללמד את שירת דרוויש, אך כדרוויש לייט, כי האמת מקשה עליהם להנדס את הדור הבא על האג'נדה הפוליטית שלהם, שהעובדות אינן מיטיבות עמה.

 

* תרגיעו – אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים וסולד מהומופוביה, אך איני בעד אובדן עשתונות ובוודאי שאני מתנגד למקארתיזם.

 

כאשר רב בישראל משמיע דברי נאצה ושטנה כלפי ציבור הלה"טבים, דבריו ראויים לגינוי והוקעה. מכאן ועד רדיפת אנשי ציבור כיוון שאינם משתתפים במצעד הגאווה, רב המרחק.

 

אילו ראש העיר ירושלים פעל לסיכול המצעד, היה מקום לבקר אותו. אך על כך שבאופן אישי הוא אינו משתתף במצעד?! מה קרה? איפה כתוב שאחד מתפקידיו של ראש העיר ירושלים הוא השתתפות במצעד הגאווה? הוא אינו חייב כל דין וחשבון לציבור על אי השתתפותו. וגם בהסבר שנתן איני רואה כל פסול. הוא אמר שרבים בעירו חשים נפגעים כתוצאה מהמצעד והוא, כראש העיר שלהם, אינו רוצה לפגוע בהם. אכן, רבים מאוד בירושלים חשים נפגעים מהמצעד. צר לי על כך, אך זו עובדה. ואני מכבד את רצונו של ראש העיר לכבד אותם.

 

מה העליהום הזה על ראש העיר? מה זו ההיסטריה הציבורית הזאת? הלו, תרגיעו.

 

בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" נכתב שאם זו דעת ראש העיר ירושלים – מוטב לחזור לתכנית בינאום ירושלים של האו"ם... זה כבר לא אובדן עשתונות. זה כבר טירוף מערכות. התחרפנתם?

 

* המסר החשוב – המסר החשוב ביותר, בעיניי, של מצעד הגאווה בירושלים, היה השתתפותם הבולטת של דתיים רבים. כאשר בנט גינה את דברי הרב לוינשטיין, הוא ידע שהוא מבטא רבים מאוד בקרב הציונות הדתית. הדבר התבטא בנוכחות המרשימה במצעד.

 

* האסיר המפורסם - כאשר הכותרות דיברו על "אסיר מפורסם" החשוד ביוזמה לפגיעה במצעד הגאווה, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי, שאני מהמר של שליסל. לא נחה עלי כל רוח נבואה וגם איני מהמהמרים ובוודאי לא מהממהרים להמר. פשוט, קצת היגיון. פוטנציאל הטרור ההומופובי בישראל מתמצה, פחות או יותר, באיש אחד. כשכתבתי זאת, כמעט בלעו אותי חי. ואני תמה, למה יש מי שכל כך כל כך חשוב להם הנראטיב שיש כאן מיליוני שליסלים?

 

* געגועים לגטו - על רקע התבטאויות הרבנים קרים ולוינשטיין, סיפק ב. מיכאל ב"הארץ" את הפרשנות הבאה: "וכך אנחנו גם שבים ומוכיחים אמת היסטורית מדאיבה: תן לדת מונותאיסטית שררה, צבא, ונַחֲלָה - ותקבל מפלצת".

 

וזו כל התפיסה כולה שלו ושל בני דמותו, על רגל אחת. המקום הראוי לנו הוא בגטו בגולה, נטולי ריבונות, נטולי שורשים, נטולי כוח, נטולי סמכות. בלי מדינה – לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של מדינה. בלי צבא, לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של צבא. בלי כוח, לא תהיה התמודדות עם המשמעות של הפעלת כוח.

 

היה כל כך טוב בגטו, עד שבאה הציונות והמיטה עלינו שררה, צבא ונחלה. היה כל כך טוב בארובות, מה אנחנו צריכים מדינה-שמדינה שתהפוך אותנו למפלצת?

 

* מצפון של עלוקות - שעה שבנות ובני גילה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ומסכנים את חייהם ואת שלמות גופם למען קיומה של המדינה והגנה על שלומם וחייהם של אזרחיה, תאיר קמינר בחרה לערוק מצה"ל. וכשהעריקה הזאת שילמה את מחיר החלטתה וישבה בכלא, יצא קמפיין התבכיינות למענה, נגד המדינה שמדכאת את המצפון. וזה נשמע כמו אויאויאוי... העריקה המשתמטת הפכה לגיבורת ישראל. "אנשי רוח" התייצבו למענה. "הארץ" התגייס לעזרתה. והיא קיבלה את התואר "סרבנית המצפון". הרי החיילים שמקריבים את חייהם כדי שתאיר תוכל לערוק הם חסרי מצפון, והעריקה על חשבון דמם וזעתם של בני גילה היא התגלמות המצפון. מצפון פרזיטי. מצפון של עלוקות.

 

"ידיעות אחרונות", בגיליון השבת, מקדיש שלושה עמודים לראיון עם הוד עריקותה, הגברת  המשתמטת. והמשתמטת מצטנעת "אני לא גיבורה". ואו! לו יהי חלקי עמכם, ענווי עולם!

 

וכשבעלת מצפון העלוקות נשאלה על רצח הילדה בקריית ארבע היא הביעה "כאב": "זה כואב ועצוב. אני נשברת בכל מצב שאדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדי לפתור בעיות". כואב לה על הרוצח הנתעב. לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב לפתור בעיות והוא נאלץ לרצוח את הילדה הלל בשנתה. כואב לה על כך.

 

בעלת מצפון. סרבנית מצפון. מצפון? מצפון של פרזיטים. עלוקה.

 

* התנקשות בדמוקרטיה - הסינמטק עורך אירוע הצדעה לעריקת צה"ל תאיר קמינר. אירוע זה הנו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. זה אירוע תמיכה בעבריינות פוליטית. זה אירוע הזדהות עם מרד בדמוקרטיה. זה אירוע המסית לא לקבל ולא לכבד את החלטות הרוב.

 

כל אזרח המאמין בדמוקרטיה חייב להוקיע את התופעה החולנית הזאת.

 

על השמאל הציוני הדמוקרטי לגנות את האירוע.

 

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע כי יחרים את טקס הענקת פרסי ישראל 1993, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס). מן הראוי שאלה הנוהגים להצטלם תחת תמונתו של רבין ולהישבע אמונים למורשתו, ילכו בעקבותיו ויציבו תהום עמוקה ושורצת תנינים בינם לבין העריקה והעריקים (גם כאשר הם מתייפייפים בשמות חיבה מכובסים כמו "סרבני" "מצפון"). על השמאל הציוני הדמוקרטי לנער חוצנו מתומכי העריקה ומהמטיפים לה.

 

* חדשות הבידוד המדיני – מצעד המדינות המחדשות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ראוי לאותו סיקור שהיה זוכה מצעד של מדינות המנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

 

* מפלגתו של לינקולן – הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש, האב והבן, החרימו את ועידת המפלגה הרפובליקאית שהמליכה את טראמפ למועמדה לנשיאות. מישהו מעלה על דעתו שבקלפי הם יבחרו בטראמפ? בערך כמו שהמנהיגים הרפובליקאים קיסינג'ר, שולץ, בייקר וקונדוליזה רייס יבחרו בטראמפ. בערך כמו שהמועמדים לשעבר קלי ורומני יצביעו לו.

 

מי יגלה עפר מעיני אברהם לינקולן, הלוחם הגדול בעבדות, שהדמגוג הגזען טראמפ ינהיג את מפלגתו.

 

* לכל אנס יש אמא – ynet פרסם פוסט שהעלה אחיו של האנס הסדרתי משה קצב, ובו הוא מספר על סבלה של אמם הקשישה, שציפתה לשחרור בנה, והוא לא חזר הביתה.

 

לכל אנס ולכל פושע יש אמא. גם לאנס הסדרתי משה קצב. מי שהתעלל בכל כך הרבה נשים, שאגב, גם להן יש אמהות, מנסה לסחוט מאתנו אמפתיה דרך אמא שלו. אלמלא אנס, לא היה יושב בכלא והסבל היה נמנע מאמו.

 

            * ביד הלשון

 

כטב"מ – צה"ל כשל בניסיון ליירט, באמצעות שלושה טילי "פטריוט", עצם שחדר לשמי ישראל מסוריה.

 

איך נקרא העצם? בעיתונים השונים הופיעו שמות שונים לאותו עצם, ולעתים שלושתם באותו עיתון: מל"ט, מזל"ט וכטב"ם – מטוס ללא טייס, מטוס זעיר ללא טייס וכלי טיס בלתי מאויש (בהתאמה).

 

השינויים והעדכונים החוזרים ונשנים של מושגים בצה"ל, שנועדו להיות מדויקים יותר, רק יוצרים בלבול וסרבול. היום גם הכטב"ם התיישן ושמו החדש הוא כטמ"ם, כלי טיס מאויש מרחוק. 

 

* "חדשות בן עזר" 

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2016 00:26   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אגדות עם פוליטיות


אורי יזהר דייק בהתייחסותו לאמירתו המפורסמת של יצחק בן אהרון בליל המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לראשונה לשלטון (17 במאי 1977). אכן, בן אהרון לא אמר את המשפט שיוחס לו, ש"צריך להחליף את העם". אכן, בן אהרון אמר: "אם זאת הכרעת העם, איני מכבד אותה". אני גם מסכים עם הפרשנות של אורי יזהר, שמשמעות ה"איני מכבד" בשום אופן אינה אי קבלת ההכרעה, אלא אי מתן כבוד להכרעה שאותה הוא מקבל.

 

גם דבריו אלה של בן אהרון מקוממים וראויים לביקורת, אולם יש הבדל בין ביקורת על דברים שאמר, לביקורת על דברים שלא אמר.

 

פעמים רבות, במשך השנים, תיקנתי בכתב ובע"פ את המיתוס הזה, כפי שעשה יזהר במאמרו, אך לצערי, אגדת העם הפוליטית הזאת הכתה שורשים כה עמוקים, עד שהיכולת לעקור אותה מן התודעה כמעט בלתי אפשרית. זו דרכן של אגדות עם פוליטיות.

 

הרי אלפי אנשים מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שבמו אוזניהם הם שמעו את דבריו של בן אהרון בליל המהפך ש"צריך להחליף את העם", כולל רבים שטרם נולדו ב-1977.

 

ניתן להצביע על דוגמאות רבות מסוג זה. כזוהי למשל אגדת העם הפוליטית על כך שהימין האשים את פרס שאמא שלו ערביה... אין לכך שחר. מעולם לא נאמר הדבר על פרס. מי שהמציא זאת היה פרס עצמו, שבמפגני התבכיינות אופייניים הלין על הימין: "מה לא אמרו עליי? אמרו שאמא שלי ערביה". והוא חזר על השקר הזה פעמים רבות כל כך עד שהיה לאמת. ואלפי אנשים מוכנים להישבע בהן צדק, שבמו אוזניהם שמעו את אנשי הימין מספרים על אמו הערביה של פרס.

 

אגדות עם פוליטיות. 

 

* "הזמן הירוק"

נכתב על ידי הייטנר , 23/7/2016 00:58   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, פוליטיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ