לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נאמן לדרכה של תנועת העבודה


בשנת 1992, חודשים אחדים לפני הבחירות בהן נבחר רבין לראשות הממשלה, ביקר דוד ליבאי, אז ח"כ ולימים שר המשפטים בממשלת רבין, בקיבוץ אורטל. בשיחה שקיימנו עמו, העלינו חשש לעתיד הגולן, בימים שאחרי ועידת מדריד. בשיחה הציע לנו ליבאי הצעה שיווקית: "בכל פעם שאתם מזכירים את הגולן, אמרו: 'הגולן שהנו חלק בלתי נפרד מישראל', כך שהדבר יתקבע כמו המנטרה 'ירושלים בירת הנצח של העם היהודי'. כך הדבר יחלחל בציבור, כפי שחלחלה סוגיית ירושלים, באופן שאיש אינו מעלה על דעתו את חלוקתה".

 

אני מזכיר את הדברים הללו, כדי להצביע איך הדבקות בשלמותה של ירושלים, לא הייתה רק עמדתו של ליבאי, אלא הוא השתמש בה כדי להדגים אקסיומה, שאין עליה עוררין.

 

נזכרתי בכך, בעקבות מאמרו של צבי כסה שהשתלח באלוף (מיל') עמוס ידלין על חברותו במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד, שמשפטים אחדים מתוכו צוטטו בטורו של יעקב לזר. עמותת אלע"ד פועלת לרכישת בתים בירושלים ויישובם ביהודים, כדי לממש את ריבונות ישראל על שני חלקי העיר. כסה האשים את ידלין ב"בגידה", לא פחות. הוא בגד, לטענתו, בדרכה של תנועת העבודה, בדרכו של הקיבוץ, בדרכו של אביו, אהרון ידלין. "אין הלך בן הקיבוצניקים אצל הכיבושניקים?"

 

התנגדותו של כסה לאחדות ירושלים וליישובה ביהודים לגיטימית, כמובן, אך כאשר הוא מאשים את ידלין בחוסר נאמנות לדרכה של תנועת העבודה, הוא עצמו חוטא בחוסר נאמנות לאמת ולעובדות ההיסטוריות. האמת היא, שאחדות ירושלים הייתה אבן יסוד בדרכה של תנועת העבודה ובסיס מצעה המדיני של מפלגת העבודה, עד שאהוד ברק נטש את הדרך ואימץ את דרכה של חד"ש.

 

מי אם לא הממשלה בראשות המערך החילה את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה? הייתה זו ממשלתו של לוי אשכול, ואת ההחלטה היא קיבלה פה אחד, כולל מפ"ם. גם בן גוריון, שקרא לסגת מכל השטחים, הקפיד לומר: "חוץ מירושלים והגולן". זמן קצר אחרי המלחמה, שנים רבות לפני שקמה עמותת אלע"ד, יגאל אלון קבע את בית השרד שלו בירושלים המזרחית. בנאומו האחרון של יצחק רבין בכנסת, ערב הירצחו, בו הציג את תכנית השלום שלו ואת הקווים האדומים שלו במו"מ לשלום, הוא קבע: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל". זוהי מורשתו המדינית של רבין, בניגוד לכל מסלפיה. וכאשר הליכוד האשים בבחירות 96' את פרס שהוא יחלק את ירושלים, הוא ומפלגתו נעלבו עד עמקי נשמתם והציגו את הטענה הזאת כשקר והסתה. והם צדקו, אכן הייתה זו טענת שקר והסתה. עמדתה של מפלגת העבודה הייתה חד משמעית – שלמות ירושלים. בהצטרפותו למועצה הציבורית של עמותת אלע"ד, ממשיך עמוס ידלין את דרכה של תנועת העבודה ומגשים אותה.

 

אין ספק שבנו של השר אהרון ידלין נאמן למורשת אביו יותר מאשר בנו של ח"כ יונה כסה.

 

* "הזמן הירוק"

נכתב על ידי הייטנר , 23/10/2014 00:55   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האם סמי לקח את הרטלין?


דברים באירוע הוקרה לסמי בר לב, קצרין העתיקה 22.10.14

 

כמה אנשים יכולים להביט אחורה בגאווה, ולדעת שבמו ידיהם הקימו עיר ואם בישראל? קצרין היא מפעל חייו של סמי בר לב. יש מעט אנשים היכולים להציג רקורד כזה, תרומה גדולה כל כך לא רק לגולן, אלא למדינת ישראל.

 

ופתאום, באמצע תנופת העשיה, בעיצומה של קליטת העליה הגדולה והמבורכת מחבר העמים שתרמה כל כך לקצרין, נקלענו למאבק על עצם קיומנו, קיום מפעל ההתיישבות בגולן. איך זה יתכן? פתאום סמי הבנאי מצא את עצמו כסמי הכבאי, כמי שנאלץ לשנות את כל סדר העדיפויות, מסדר יום של יצירה ובניה, לסדר יום של ניסיון לכבות את התבערה שהציתה ממשלה בישראל.

 

המאבק על הגולן היה קשה מאוד לסמי והשפיע עליו לרעה. סמי לא יכול היה לעכל את עצם העובדה שממשלה ישראלית מנסה להחריב את מפעל חיינו ולקח זאת כעלבון קשה, ברמה האישית ביותר.

 

לא אחת, סמי חלק על הקו של המאבק, אותו התוותה הנהלת הוועד, שלא היה מספיק לוחמני, בעיניו. הוא התקשה להתחבר לדרך הממלכתית, שאנו ראינו בה גילוי של אחריות לאומית, אך בעיניו היא נראתה לעתים כחולשה. האמת היא, שאז וגם היום, לא ידעתי האם ועד כמה הוא באמת סבר שיש לפעול אחרת, או שהוא הוציא כך את מה שרבץ על לבו, כפי שרבץ על לב כולנו. אולם לא אחת הוא היה בלתי צפוי בישיבות הוועד, עד שלפני כל ישיבה שאלנו את סמי בחיבה, האם הוא זכר לקחת היום את הרטלין?

 

בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, עבדתי עם סמי בקשרי עבודה יומיומיים. סמי לא אהב, בלשון המעטה, את ה"לוּק" הקיבוצניקי שלי, שלדעתו לא הלם את תפקידי כדובר (בחתונה שלי הוא ראה אותי לראשונה עם חולצת כפתורים ואמר לי: "אתה רואה? ככה אתה צריך ללכת לעבודה"), אך יצרנו בינינו קשרי עבודה וחברות טובים וחמים.

 

אני רוצה לספר שלוש אנקדוטות מתקופת המאבק. מפגש עם השר משה שחל, בלשכתו בחיפה. "העיראקי", כינה סמי את בן עדתו. ישבנו, ודיברנו, והעלינו את טענותינו המלומדות, ואז שחל החל להשיב באריכות ואנו חשנו שערפל של מילים ריקות אופף אותנו ומציף את החדר. פתאום, באופן בלתי צפוי, קטע סמי את דברי השר בצעקה: "תגיד, אתה מודע לכך שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה בלתי הפיך? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אחרי 50 שנה?!" שחל החוויר והחל לגמגם, "לא... לא... מה פתאום. אחרי 50 שנה?", כמי שפתאום קולט על מה מדובר.

 

הסיפור השני הוא מהפגנה בצומת גולני. אנו הקפדנו להפגין רק על פי חוק ובהתאם לתנאי הרישיון, ובמיוחד הקפדנו לא לחסום כבישים, כדי לא להרגיז את הנהגים שמחר נידרש לקולם במשאל העם. קהל האלפים מילא את הרחבה והאזין לנואמים. ולפתע – סירנות וצעקות רמות. צומת גולני נחסם. מי זה הפוחז שהפר את המשמעת? במהרה התברר, שהיה זה ראש המועצה המקומית קצרין בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, עם עוד מפגינים אחדים. בתוך דקות פונה הצומת וסמי נלקח אחר כבוד למעצר. בתוך זמן קצר סמי שוחרר, וחזר אלינו כשפניו זורחות, כמי שקיבל זה עתה טלפון מאראלה.

 

הסיפור השלישי והאחרון הוא משביתת הרעב בגמלא, לפני עשרים שנה בדיוק. 19 יום נמשכה השביתה, ונהנתה מסיקור חסר תקדים. יומיים שלושה לפני סופה, פשטה שמועה – סמי חש ברע. בתוך דקות הגיע אמבולנס, סמי הושכב על אלונקה. אבל מה שהיה חשוב יותר מהאמבולנס והאלונקה, היו צלמי העיתונות וקול צקצוק מצלמותיהם. כולנו היינו אחוזי דאגה, אבל הפעם דובר ועד יישובי הרגיש שקיבל זה עתה טלפון מאראלה. עוד באותו ערב חזר אלינו סמי, אחרי שחוזק בכמה אינפוזיות, והמשיך את השביתה עד תומה.

 

כל זה מאחורינו, והיום שוב מעיינינו אינם למאבקים אלא לבניית הגולן. כל מה שאנו יוצרים היום, בנוי על המסד שבנו הראשונים. ואין מי שתרם לבניין הזה כמו סמי בר לב, סמי הבנאי.

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 23:17   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, מנהיגות, נאומים, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא על המילקי לבדו


"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". פרשת השבוע, פרשת "לך לך" [המאמר יתפרסם ערב פרשת "לך לך" א.ה.], נפתחת בציווי הזה של אלוהים לאברם. האם הקריאה הייתה אות להשתקעות בארץ כנען כדי להקים בה עם לעולם, או שמא היה זה אות הפתיחה להקמתו של עם נודד, שאין מנוח לכף רגלו?

 

לא חלפו תשעה פסוקים, ולאחר השתקעותו בארץ וקבלת ההבטחה האלוהית לתת את הארץ הזאת לזרעו, אברם יורד מצרימה. הוא לא ירד כיוון שהמילקי בסופרמרקט ברעמסס זול במקצת מזה שבבית אל, אלא "כי כבד הרעב בארץ", כלומר בשל שיקול של הישרדות פיסית, במובן הבסיסי ביותר של המושג. ואף על פי כן, שמא ירידתו מצרימה, ולאחר מכן ירידת נכדו ישראל ששמנו נקרא עליו, תחילה לחרן ואח"כ למצרים, אינם אב טיפוס ליהודי הנודד? שמא טבועה בד.נ.א. שלנו קללתו של קין "נע ונד תהיה בארץ"? האם אלפי שנות נדודים יצקו בנו הפרעה של "טרמינל איי לאב יו", כבשירו של מאיר אריאל?

 

****

 

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בת"א לעומת ברלין, על פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במספר ערים, ובהן שתי הערים הללו. בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים והן בתחומים אחרים. בנושאים החשובים יותר בחיים, למיטב שיפוטי, היתרונות של ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.

 

אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן לחתור ולמה לשאוף.

 

ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש במילה הבלתי אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף. אפילו לא מילקי בשקל. לא על המילקי לבדו יחיה אדם. אדם מחפש משמעות לחייו, והיא קצת יותר עמוקה מטבלת המחירים בסופרמרקט.

 

****

 

הזֶמֶר העברי הוא סוכן התרבות והחינוך מספר אחד בתולדות הציונות, יותר מכל סוגה תרבותית אחרת. איך מתמודד הזמר העברי עם סוגיית ה"צומוד" שלנו במולדתנו? לא אציג כאן דוגמאות מן הימים ההרואיים של ראשית הציונות, ההתיישבות והקמת המדינה, ימי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", אלא מימי מדינת ישראל בהתבססותה.

 

אפתח בכלת פרס ישראל, המשוררת והפזמונאית הדגולה נעמי שמר, שהשנה ציינו עשור למותה.

 

בשירה "אין ויש", מתארת נעמי שמר בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לא"י, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא...".

 

איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים?

 

במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו". מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא.

 

ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר".

 

יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.

 

וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי". בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (שמואל ב', כ', א'). ניתן לראות כאן מסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת בטור זה), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.

 

שירה של נעמי שמר "העיר באפור", הוא שיר אהבה לפאריס. נעמי שמר שהייתה פרנקופילית של ממש, ואף תרגמה לעברית משיריהם של כמה מטובי השאנסון הצרפתי אהבה מאוד את פאריס, שהתה בה רבות וכתבה עליה את השיר.

 

נעמי שמר אהבה את א"י, אך לא היתה זאת אהבה עיוורת, המציגה את הארץ ככליל השלמות, כארץ היפה ביותר, הטובה ביותר, שאין טובות ויפות ממנה בעולם. להיפך, כמי ששום דבר אנושי לא היה זר לה, נעמי שמר כתבה גם על מקומות אחרים, וראתה בהם ואהבה בהם דווקא את מה שאין בא"י.

 

היא אוהבת את פאריס, העיר באפור, אך לא כתחליף לתל אביב, העיר הלבנה. "מקצף גל ועננה / בניתי עיר לי לבנה / כמותם קוצפה, כמותם שוטפה / כמותם יפה. / עם ערב רך חלון נפקח / ואת ילדה צופה בו כך / כמו מלכה המחכה לאלופה. // כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר. / הנה עירי גדולה בליל / והיא ארמון ענק אפל / וילדתי בו מולכת / עד מחר".

 

איזו אהבה גוברת? האהבה לעיר באפור או לעיר הלבנה? את התשובה נותנת נעמי שמר בשירה "העיר באפור". היא מבטיחה לבתה: "על ספסל אז נשבה ועם רדת האור / אם תגידי עייפתי מן העיר באפור / אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים / אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים".

 

הנה כי כן, גם שיר האהבה לפאריס "העיר באפור" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לת"א, "העיר הלבנה", שיר אהבה לארץ ישראל. העיר הלבנה שהיא בנתה לבתה, ממתינה לילדתה, על בתיה הלבנים, כאשר היא מבלה עם אמה בפאריס.

 

ואם עלול מישהו לחשוב שהגעגוע הוא רק לתל אביב, לישראליות החילונית הים תיכונית, מסירה נעמי שמר ספק באשר למהות הגעגוע, בפריטה על האסוציאציה מדברי האלוהים אל משה בעלותו אל הר סיני לקבל את התורה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט ד').

 

בעוד 5 חדשים נציין עשור לפטירתו של חתן פרס ישראל אהוד מנור. גם אהוד מנור התייחס לסוגית הדבקות בארץ. המסר שלו היה חד משמעי – איננו ישראלים על תנאי. את השירים הללו הוא כתב דווקא בעתות משבר.

 

אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת / רק מילה בעברית חודרת / אל עורקיי אל נשמתי /

בגוף כואב / בלב רעב / כאן הוא ביתי. // לא אשתוק כי ארצי / שינתה את פניה / לא אוותר לה אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה.

 

אהוד מנור כתב את השיר בימי מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד למלחמה בכל מאודו ומחה נגדה. הוא חש שאדמתו בוערת, שארצו שינתה את פניה. הוא לא היה מוכן לשתוק לה, לא לוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אך עיקר המסר שלו היה לחלק מן המיליה החברתי והתרבותי שלו, שאמרו "נגמרה לנו המדינה", "אם אריק שרון יעלה לשלטון נרד מן הארץ" (מנטרה שכיחה באותם ימים), אלה שקראו לסרבנות, שעודדו את תסמונת הראש הקטן בצה"ל. מולם הציב אהוד מנור אמירה חד משמעית: כאן הוא ביתי. אין לנו ארץ אחרת.

 

עשור לפני כן, פקד את מדינת ישראל אחד ממשבריה הקשים ביותר, מלחמת יום הכיפורים. דורו של אהוד מנור הוא הדור שנלחם במלחמה הקשה הזו, בה נפלו למעלה מ-2,500 חיילים. החברה הישראלית חוותה טראומה קשה, שלוותה במשבר כלכלי קשה ובירידה המונית מהארץ (נגדה יצא ראש הממשלה יצחק רבין שכינה את היורדים בעת משבר "נפולת של נמושות"). האווירה בארץ הייתה אווירה של דכדוך.

 

באווירה הזאת הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא לא טייח את המצב, את הקושי, את המשבר. הוא לא כינה את ארץ ישראל "ארץ זבת חלב", אלא "ארץ של חלב, מרור ודבש". לצד החלב והדבש אנו נאלצים ללקק לא מעט מרור. את אדמת הארץ הוא מכנה "הנוראה והיפה הזאת". זו לא רק ארץ יפה. לעתים היא נוראה. אך מתוך התודעה המפוכחת הזאת, המסר של אהוד מנור הוא של ישראליות בלתי מותנית. נכון, יש תקופות של שכול ויתמות, "עם כל מילת פרידה למות לאט", אך אנו נאזור כוח "להיוולד כל בוקר מחדש... ולהביא אל העולם עוד בן ובת". באהבת הארץ יש לא מעט כאבים, אך המסר הוא "לכאוב אותך ושוב להתאהב".

 

מה הגורם למחויבות המוחלטת הזאת? אהוד מנור אינו מספק הסבר רציונלי. הוא אינו משווה את מחיר המילקי בסופרמרקט בבנימינה לעומת זה שבברלין. תודעת המולדת שלו נובעת מחלום הדורות שאנו נושאים. "ללכת שבי אחריך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב. לשאת חלום מבטן, מדורות, לשאול באביבייך נחמה, לחיות על פני ובתוכי האדמה, הנוראה והיפה הזאת".

 

כשכינס אהוד מנור את שיריו לספר, הוא פתח אותו בשיר "יליד הארץ" ועל שמו קרא את הספר. זה לא השיר היפה ביותר של אהוד מנור, אך זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

 

"יליד הארץ" הוא שיר תודה של אהוד מנור להוריו, על שעזבו את הגולה ועלו לארץ; ובזכותם הוא נולד, גדל וחי בארץ ישראל. 

 

במלחמת ההתשה נפל יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור. השיר הזה קשור למותו. בראיון לעופר גביש, לספרו "שיר לדרך", סיפר מנור: "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי ו...". תשובתו לאמו היא השיר הזה. 

 

אבא שר אני לך / על שיום אחד / קמת ותלך. / אמא זה השיר הוא לך / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון / ענף ירוק מלילה נעור / וילד שפקח עיניו לתכלת / שם בארץ אל / בצל כרמל / ליד הנחל.

 

השיר המבטא בצורה היפה ביותר את הדבקות בארץ בכל מקרה, בכל מחיר, ללא תנאי, הוא שירו של דן אלמגור "לפתח הר געש".

 

בשיר, משתומם אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

 

****

 

מאז יציאת מצרים, הנהיה אחרי עגל הזהב והערגה לסיר הבשר או לסיר המילקי במצרים נטועות באופי הלאומי שלנו, כמחלת נפש קולקטיבית שאנו מתקשים להיפטר ממנה.

 

בשנים הראשונות של המדינה הייתה ירידה גדולה לחו"ל. בשנות ה-60, שנות המיתון, כאשר התחושה הייתה שמדינת ישראל הקטנה היא מדינה במצור בגבולות עשנים ומדממים, הייתה ירידה גדולה מן הארץ והבדיחה השחורה הייתה ש"האחרון שירד יכבה את האור". אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל גדול של ירידה.

 

ועם כל המשברים וכל המהמורות, חיים היום 6 מיליון יהודים במדינת ישראל, כמחצית העם. מדינת ישראל, עם כל בעיותיה וכל המחלות הטעונות ריפוי ותיקון, היא סיפור חסר תקדים של הצלחה. הירידה היום מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה, והעליה לארץ מארצות הרווחה גדולה ממנה פי כמה וכמה. יוקר המחיה הגבוה הוא בעיה קשה שיש להיאבק בה, אך לא כישראלים על תנאי, ולא באיומי ירידה מן הארץ, דווקא לארץ המרצחים, ותוך שימוש פרובוקטיבי בביטוי הנואל "עליה לברלין".

 

כי כאן הוא ביתנו, זו ארצנו, זו המדינה שלנו.

 

ובסופו של דבר, זכינו לחיות בתקופה הטובה ביותר בתולדות העם היהודי; התקופה בה התגשמו דברי הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

 

* "שישי בגולן", "אשמורת שלישית"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 11:57   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, אמנות, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ