לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מהות הסכסוך


בעקבות נאומו של נתניהו באו"ם, שבו הציג את הזהות המהותית בין דאעש לחמאס, תקף אותו בחריפות סאיב עריקאת, מראשי אש"ף, והשווה בין ישראל לבין "ארגון המדינה האסלאמית" והזכיר שבעוד נתניהו מגנה את "המדינה האסלאמית", הוא עצמו מוביל את רעיון "המדינה היהודית".

 

אפשר להביע כעס ותרעומת על ההשוואה שאינה רק מקוממת, אלא מגוחכת. מי שמייצג עם שהכוח החזק, המשפיע והפופולארי ביותר בו הוא חמאס, בן דמותו של דאעש, מרשה לעצמו להאשים מדינה דמוקרטית ליברלית בדמיון לארגון המדינה האסלאמית. אפשר לדבר על הרש"פ שראשיה מגוננים על חמאס, שניסה רק לפני שבועות אחדים להפיל אותה בהפיכה, ולהטיל רשף בישראל שהצילה אותה מן ההפיכה.

 

אבל אני רואה בדבריו של עריקאת חשיבות רבה, מאחר והם ממקדים את הדיון במהות הסכסוך, ומעידים על הלך הרוח הפלשתינאי, המנציח את הסכסוך.

 

הרעיון המגונה, בעיני עריקאת, שאותו מוביל נתניהו, הוא רעיון המדינה היהודית. המדינה היהודית היא מדינת ישראל. כשעריקאת מציג את רעיון המדינה היהודית כרעיון הזהה לרעיון שהעולם נלחם בו היום, הוא מבהיר מה האידיאולוגיה שלו – שלילת קיומה של ישראל, ומהי מטרתו – הפסקת קיומה של מדינת ישראל. שלילת זכות קיומה של ישראל היא הגורם לסכסוך והיא הסיבה להתמשכותו האינסופית.

 

אך ההשוואה של מדינת ישראל ל"מדינה האסלאמית" מבהירה את הרובד העמוק יותר של האידיאולוגיה הפלשתינאית. ארגון "המדינה האסלאמית" שולל את מדינות הלאום הערביות והוא רוצה לבטל אותן ולהכפיף אותן לחליפות האסלאמית, המבוססת על דת ולא על לאום. מהות ההשוואה של עריקאת בין רעיון המדינה היהודית לרעיון המדינה האסלאמית, הוא מכחיש את הלאומיות היהודית (כבר תרגמו את שלמה זנד לערבית?) וטוען שהיהדות היא דת בלבד. אם יש לאום יהודי, איך אפשר להתנגד למימוש זכות ההגדרה העצמית שלו? התירוץ הוא, שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית, והרי כך בפירוש נכתב באמנה הפלשתינאית. אומר עריקאת לעולם, שכפי שהוא מתאחד נגד מי שמנסים להקים חליפות אסלאמית, כך עליו להתגייס נגד קיומה של מדינה יהודית.

 

מטרתו של ארגון "המדינה האסלאמית" הוא להשליט אותה על כל העולם. כאשר עריקאת משווה אליה את ישראל, הוא רומז לספר היסוד האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון", שתרגומו לערבית הוא רב מכר רב שנים במדינות ערב. ספר קונספירטיבי זה הוא זיוף של פרוטוקול של "זקני ציון" – ראשי הדת היהודית, שבו הם זוממים להשתלט על העולם. בדבריו, מעיד על עצמו עריקאת שהספר הזה עיצב את תמונת עולמו.

 

דבריו האנטישמיים של עריקאת משתלבים היטב ברצף התבטאויות אנטישמיות של ראשי הרש"פ השבוע. בהודעת משרד החוץ הפלשתינאי בעקבות דברי נתניהו, נאמר שישראל מנצלת את השואה כצידוק לביצוע פשעים נגד האנושות. כל כך אופייני למכחישי השואה, שטענתם העיקרית היא שהציונים המציאו את השואה כדי להצדיק את פשעיהם נגד הפלשתינאים. הכחשת השואה מוכרת כאחד הביטויים המרכזיים של האנטישמיות. מה הפלא שאלה הדוברים של רשות, שבראשה עומד מי שעבודת הדוקטורט שלו הייתה הכחשת שואה?

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 1/10/2014 00:58   בקטגוריות דת ומדינה, היסטוריה, חוץ וביטחון, יהדות, ציונות, שואה, פוליטיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 1.10.14


* נאומו של אבו מאזן באו"ם, כמוהו כהכרזת מלחמה. הוא הוכיח סופית שאינו פרטנר לשלום.

 

* נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה נאום של אמת, מול מתקפת השקר.

 

* כשיצחק הרצוג תוקף את נתניהו על נאומו, זה נשמע כאילו הוא תוקף את נאומיו הנפלאים של אביו, חיים הרצוג, שהיטיב להציג את האמת מול מתקפות השקר האנטי ישראליות.

 

* יש אדם אחד בישראל, שאם ימצא נגוע בשחיתות ינועו אמות הספים אף יותר משחיתות של שופט בבית המשפט העליון. האיש הזה הוא אליעד שרגא. אדם שהקדיש את כל חייו למלחמת חורמה בשחיתות, חייב להיות נקי מכל רבב. אדם כזה באופן טבעי, נמצא תחת מיקרוסקופ של המחפשים אותו בפינה, למצוא פגם בהתנהגותו.

 

הוא הדין בעיתונאי בן דרור ימיני. ימיני הקדיש את העשור האחרון למאבק עיתונאי נחוש נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית, מחוץ ומבית. שוב ושוב הוא חושף את השקרים של התעמולה האנטי ישראלית. וכמו אליעד שרגא בתחום השחיתות, כך הוא חייב לדבוק באמת, באופן מוחלט. באופן טבעי, כל כתיבתו נמצאת תחת מיקרוסקופ של המחפשים אותו בפינה, למצוא (או להמציא) אי דיוקים בדבריו. וכאשר מתגלית איזו טעות זניחה – חגיגה בסנוקר!

 

בן דרור מודע לכך, ולכן הוא מקפיד כל כך על דיוק בעובדות שהוא כותב. כל מאמר שלו הוא תחקיר יסודי ומגובה בעובדות. וכשלעתים נדירות נופלת שגגה תחת ידו, הוא ממהר לתקן את דבריו, להודות בשגיאה ולקחת עליה אחריות.

 

את מאבקו בתעשיית השקרים נגד ישראל; שקרי הדה-לגיטימציה והדמוניזציה של "האנטי ציונות", שאינה אלא אנטישמיות-פוליטיקלי-קורקט, מנהל בן דרור מעל דפי העיתונות, קודם "מעריב" וכעת "ידיעות אחרונות", ובהרצאות רבות בארץ ובעולם.

 

לאחרונה הוא הוציא לאור ספר מקיף, עמוס בעובדות בדוקות ומדויקות – "תעשיית השקרים". הספר רק יצא וכבר הוא בצמרת רבי המכר. בעוד שבועות אחדים הוא יצא במהדורה אנגלית ויופץ בחו"ל. השתתפתי בערב השקה שערך לכבוד הספר המכון לאסטרטגיה ציונית, בהנחיית יו"ר המכון יועז הנדל.

 

אין לי ספק שלא מעט אנשים עוברים עם זכוכית מגדלת ומתעכבים על כל מילה, בתקווה נואשת למצוא איזו טעות, שניתן יהיה לנפח אותה ולהציג אותה כ"שקר". בין אלפי העובדות אולי תמצא איזו טעות זניחה כזאת. אבל התמונה המתועדת והממוסמכת המצטיירת בספר, אינה ניתנת לקעקוע ולהפרכה – תמונת תעשיית השקר. בן דרור חושף את השקרים, ומעמת אותם עם האמת.

 

* מתקפת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל, שאות הפתיחה שלה היה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, 2001, חמורה ומסוכנת. עלינו להתייחס אליה כאל אויב על הגדר. בן דרור מפליא בפעולתו, אך הוא לבדו יכול להיות רק האצבע בסכר. את מתקפת האמת מול תעשיית השקר, צריכה להוביל ממשלת ישראל ולהפעיל את העם היהודי בגולה. 

 

* פועלו של בן דרור חשוב כל כך דווקא בשל זהותו הפוליטית – יונה פוליטית, "שמאל" מדיני. בן דרור תמך בהצעות אולמרט לאבו מאזן, ביוזמת ז'נבה, ביוזמה הערבית. השקפותיו המדיניות אינן רחוקות משל מרצ. אולם הוא פטריוט נלהב, מכיר את פניה היפות של ישראל וגאה בהן, מסרב לשתף פעולה עם תעשיית השקרים האנטי ישראלית ונלחם בה. הוא חלק מקבוצת אנשי "שמאל" המסרבים להתקרנף ואינם מוכנים לוותר על הפטריוטיות שלהם, ושותפים – איש איש בדרכו, במאבק נגד הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, החמושה בשקרים ועלילות דם. קבוצה זו כוללת אישים כפרופ' אמנון רובינשטיין – לשעבר שר החינוך מטעם מרצ, חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, כלת פרס ישראל רות גביזון, הסופר והעיתונאי גדי טאוב, פרופ' אלכס יעקובזון ועוד.

 

* דוגמה לגישתו הייחודית של בן דרור ימיני, היא עמדתו בנושא הצעותיו המדיניות של אולמרט לפלשתינאים. בן דרור תמך באולמרט ובהצעותיו, אולם לא היסס לגנות אותו כאשר מטעמי פוליטיקה אישית צרים, שיקר במצח נחושה והכחיש את העובדה שהצעתו נדחתה על הסף.

 

* קורת רוח מיוחדת הייתה לי בערב ההשקה כאשר בן דרור אמר את המשפט הבא: "נמצא אתנו כאן אורי הייטנר, שהיה ממנהלי הקמפיין נגד הנסיגה מהגולן. אני תמכתי כל השנים בנסיגה מהגולן תמורת שלום. היום, לנוכח המציאות בשנים האחרונות במדינות ערב, אני מודה שטעיתי". בכך מצטרף בן דרור לסבר פלוצקר ולארי שביט, עיתונאים ישרים, אמיצים ואמינים, שתמכו בנסיגה והודו בגלוי בטעותם.

 

* לפני עשרים שנה שבתתי רעב, במשך 19 יום, במהלך המאבק נגד נסיגה מהגולן. היה זה אקט המוכר כביטוי של מרי אזרחי בלתי אלים.

 

בעקבות שביתת הרעב, פנה אלינו חמי בן נון, פילוסוף, מתמטיקאי ומשפטן, תלמיד מובהק של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ואדם מבריק. הוא רצה להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על מרי אזרחי. כבר בראשית הפגישה הוא אמר שהוא "לא בהכרח" תומך בעמדתנו בנושא הגולן, ודי השאיר את הנושא בעמימות, אך הוא מכבד את מאבקנו ורוצה להציג לנו את רעיון המרי האזרחי הבלתי אלים, שבו הוא דוגל ואותו הוא מפיץ, ועיקרו – סירוב לקיים חוקים, לשלם מסים, לשרת בצבא וכו', במסגרת מאבק לגיטימי בדמוקרטיה, ובלבד שהנוקטים בו מוכנים לשאת בתוצאות ואינם נוקטים באלימות. הוא נתן לכל אחד מאתנו עותק של ספר שכתב בנושא – "מרי אזרחי". הפגישה של הנהלת ועד יישובי הגולן עמו הייתה ביום ו', ובשבת קראתי בשקיקה את הספר.

 

קיימנו דיון על רעיונותיו. כידוע, מאבקנו היה על נושא שאין ראוי ממנו למסירות נפש ולמרי אזרחי. ראשית, ההתיישבות בגולן היא מיצוי עיקרי אמונת חיינו, שלא נשארה כ"דעה פוליטית" אלא הפכה להגשמה, לדרך חיים בה השקענו את חיינו, בה בנינו ונבנינו, בה היכינו שורש, בנינו בית, הקמנו משפחה, הולדנו וחינכנו ילדים. שנית, המשמעות האישית של נסיגה מהגולן, הייתה חורבן מפעל חיינו, חורבן יישובינו, חורבן בתינו, חורבן קהילתנו, אובדן מקומות העבודה שלנו, משבר נורא שלנו ושל ילדינו, עוול נורא מצד המדינה שבשליחותה ועל פי החלטותיה התיישבנו בגולן.

 

אבל החלטנו לדחות על הסף את כל רעיונות המרי האזרחי. בראשית המאבק הגדרנו את המאבק ככזה שינוהל על טהרת הדמוקרטיה ושלטון החוק, ועל אף כל ההצגה המאוד מלומדת ומאוד משכנעת של רעיונות המרי האזרחי, ידענו שהם אינם משתלבים עם הדמוקרטיה.

 

הדמוקרטיה מעניקה לאזרחים כלים חוקיים רבים להיאבק על עמדותיהם: להפגין, למחות, לשבות שבת, לשבות רעב, לכתוב מכתבים למערכת, לכתוב מאמרים, לבצע פעילויות מושכות דעת קהל, להגיע לתקשורת, להקים תנועות בלתי פרלמנטריות, להקים מפלגות, להשפיע בתוך המפלגות, ללכת לפוליטיקה, לעתור לבג"ץ ועוד ועוד. וכמובן, להטיל פתק בקלפי בבחירות או במשאל עם, להחליף את השלטון.

 

בחברה דמוקרטית כזו, אין כל לגיטימציה לעבריינות פוליטית, לאי קיום חוקים, גם אם יש תאוריה כזאת. התאוריה הזאת נכונה כהתנגדות לדיקטטורות. בדיקטטורה, מרי אזרחי הוא מעשה של חובה מוסרית, מצפונית (אפילו אורי משגב מבין זאת, לכן כדי להצדיק את העריקה הוא הסביר שישראל אינה דמוקרטיה, ולכן הכל מותר).

 

בדמוקרטיה יש כללים, גם בכל הנוגע לשירות בצבא. האזרחים בוחרים בבחירות דמוקרטיות פרלמנט וממשלה, הממשלה מוסמכת לקבוע את המדיניות והכנסת יכולה להפילה, הצבא כפוף לממשלה ומחויב לבצע את הוראותיה, החיילים המשרתים בצבא מחויבים לבצע את הפקודות החוקיות המוטלות עליהם, ואסור להם למלא את הפקודות הבלתי חוקיות בעליל. 

 

לרשות אותם חיילים, בהיותם אזרחים, עומדים כל הכלים הדמוקרטיים. הסרבנות היא מרד בסדר הדמוקרטי. היא הנפת יד גסה על הדמוקרטיה, שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים. אסור לתת לה לגיטימציה.

 

הדבר חמור במיוחד לנוכח הפגיעה בביטחון. ישראל היא מדינה במלחמה, נלחמת נגד טרור קשה ביותר המופעל כלפי אזרחיה. עריקה מהמערכה בטרור, היא מעשה בוגדני.

 

החייל שייך ליחידה, ובעריקתו הוא בוגד בחבריו ליחידה. מדובר בסוציומטיות בצורתה המכוערת ביותר.

 

במספר מאמרים שכתבתי בנדון, השתמשתי במושג "עריקים" וקיבלתי תגובות לפיהן זה מושג מתלהם ושקרי, שכן על פי לשון החוק הם לא ערקו. אני מציע לא לתת לאף אחד להסיט את הדיון המהותי, המוסרי, לאפיקים שוליים ומשעממים, של טרמינולוגיה משפטפטנית האם החוק מגדיר את המעשה כעריקה. אגב, ככל הידוע לי גם המושג "סרבנות" אינו מופיע בחוק. בחוק יש סירוב פקודה, יש המרדה. העריקים הפכו את המילה "סרבנות" לאיזה תואר כבוד, מעין עיטור מופת אזרחי של אנשים "מצפוניים" ו"מוסריים", המעזים ללכת נגד הזרם המתקרנף, מבצעים צעד אמיץ נגד הרוע ומוכנים לשלם את המחיר בלה בלה בלה.

 

אני סולד מהשיח הזה, ואיני מתכוון ליפול למלכודת הג'יבריש הזאת. אני מקפיד לדבר על עריקים ולא על "סרבנים", בשל הכבוד שאני רוחש לשפה העברית. מכבסת מילים היא הזניית השפה. איני מקבל את המושג "יפי נפש", כיוון שמדובר במכוערי נפש, אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון. איני מקבל את המושג "סרבנות" כי מדובר באנשים שערקו מהמלחמה להגנה על מדינתם שבגדו בעקרונות המוסר היהודי של "לא תעמוד על דם רעך" והשתמטו מהגנה על חיי אזרחי ישראל, ילדי ישראל וחיילי צה"ל. ואיני מקבל כל הלבנה של עבריינותם. בעיניי, עבריינות פוליטית אינה טובה יותר מעבריינות פלילית. בעיניי, סוחר הסמים, האנס, הכייס והעריק, הם פושעים.

 

אני מאמין שקיים קו פרשת המים בין נאמנות לדמוקרטיה ולחוק, לבין התנקשות בדמוקרטיה ובחוק. העריקים נמצאים באותו צד שבקצהו נמצא יגאל עמיר.

 

* בתגובה למאמרי נאצה של אורי משגב וספי רכלבסקי "בהארץ" נגד שלי יחימוביץ', אחרי שתקפה את עריקי 8200, כתבה שלי: "עוד יהיו לנו הזדמנויות למכביר למתוח את הקו בין מחנה השלום הציוני הנאבק על דמותה של המדינה מתוך לקיחת חלק בחייה ובאתוס שלה ובהובלתו, ובין שוליו הצרים, הקיצוניים, המרחיקים עד כדי השוואת ממשלת ישראל להיטלר והרייך השלישי".

 

* אורי משגב קובל במאמר ב"הארץ" על חוסר יושרה מצדה של שלי יחימוביץ', שבמאמרה נגד עריקי 8200 היא הסתירה את העובדה שיש לה קרוב משפחה המשרת ביחידה. לדעתו, היה עליה לעשות זאת לשם גילוי נאות, כפי שנהג בוז'י הרצוג, שבדברי הגינוי שלו לעריקים, ציין את עברו כקצין ביחידה.

 

אלה דברי הבל ורעות רוח. הגילוי הנאות נדרש במקרה של ניגוד אינטרסים, וכאן אין כל ניגוד אינטרסים, כיוון שכלל אין מדובר באינטרס פרטי של יחידה 8200. הרצוג לא סיפר על שירותו כקצין ביחידה כגילוי נאות, כיוון שהוא לא גינה את העריקה כבוגר היחידה, אלא כאזרח מדינת ישראל, כראש מפלגה ציונית וכיו"ר האופוזיציה. מן הסתם, גם בתור מי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה, הוא אינו יכול לתמוך במרד נגד המדינה. את עברו כקצין ביחידה הוא ציין כדי להבהיר ממקור ראשון שטענות העריקים הם שקר וכזב.

 

העובדה שבנה של שלי יחימוביץ' הוא קצין ביחידה, אינה יוצרת כל ניגוד אינטרסים המחייב גילוי נאות, כיוון שהבעיה אינה של היחידה. המעשה הבוגדני והשפל שלהם פגע ברמה המיידית ביחידתם ובחבריהם, אבל זוהי בראש ובראשונה עריקה מצה"ל, מעשה בוגדני כלפי מדינת ישראל. לכן, כל מי שהינו אזרח ישראל או מי מבני משפחתו הינו או היה או יהיה אזרח מדינת ישראל, חייב בגילוי נאות על קשריו עם המדינה הזאת, בטרם יביע דעתו על העריקה. 

 

* האם העריקים, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה ודרגותיהם טרם נשללו מהם?

 

* לחובבי העריקה מצה"ל יש איזו מנטרה שחוקה, על פיה העריקים "מוכנים לשלם את המחיר" על מעשיהם בכך שהם יושבים בכלא. כאילו הדבר הופך אותם לקדושים, הראויים לעיטור העוז או המופת. כדאי לזכור שבתי הכלא בישראל מלאים בפושעים המשלמים מחיר על עברותיהם, ואף אחד לא מתייחס אליהם כאל איזה סמל לאומץ.

 

* החיילים ואנשי כוחות הביטחון שאיתרו את רוצחי שלושת הנערים וחסלו אותם, הם פחדנים, בלתי מוסריים, חסרי מצפון, כי הם לא סירבו לשרת בשטחים והסכימו לשרת את מנגנון אקיבוש.

 

* אני דורש בתוקף לחקור, האם כדי להגיע לרוצחי שלושת הנערים נדרשו חיילי 8200 להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים, כי אם כן, זה ממש לא פייר וזאת פקודה בלתי מנומסת בעליל.

 

* בסיטואציה הקיימת, חיסולם של חוטפי ורוצחי שלושת הנערים הוא הפתרון הטוב ביותר וזו בהחלט הצלחה מודיעינית ומבצעית מרשימה. אולם כדאי לנו לזכור, שהמטרה שלנו אינה לחסל אלא לסכל. כל פרשת החטיפה והרצח, היא כישלון – פיגוע שלא סוכל. איני אומר זאת בביקורתיות – אין 100% הצלחות ולא ייתכנו 100% הצלחות. אני אומר זאת כדי להבליט, באמצעות פיגוע אחד שלא סוכל, את מהות העבודה היומיומית של צה"ל וכוחות הביטחון, עבודה מודיעינית ומבצעית אפורה וקשה, שבה סוכלו בשנה האחרונה למעלה מ-100 ניסיונות חטיפה, שבה סוכלו אינספור פיגועים. המוטיבציה של המחבלים לפגע ולרצוח בנו אינה שונה היום מכפי שהייתה בתקופת מתקפת הטרור הגדולה של ראשית המאה ("האינתיפאדה השניה" בלשון מכובסת). ההבדל הוא בכך שאז הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית ולא יכולנו לפעול בה, והיום היא רשות אוטונומית תחת מעטפת ביטחונית ישראלית. המעטפת הזאת מסכלת את הפיגועים. כל לילה נעצרים מחבלים. איך אנו יודעים עליהם? איך אנו מגיעים אליהם? כל הפעילות המושמצת של מעצרים ומחסומים ולאחרונה גם האזנות, היא פעילות מצילת חיים. אלפי בני אדם החיים בינינו, היו נרצחים מזמן בפיגועים, אלמלא הפעילות הזאת.

 

זאת הפעילות שממנה עורקים ה"סרבנים". הצלחת חיי ישראלים – זאת הפעילות המוסרית שאותם מכוערי נפש סולדים ממנה. זאת הסיבה לקביעתי הנחרצת, שהעריקים הם אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון. מי שמוכן להפקיר את חיי אחיו בתואנות שונות, הוא אדם בלתי מוסרי.

 

* חייל מיצהר שהסית שוטרי מג"ב לסרב פקודה, נכנס לכלא. שם מקומו. טוב שהוא נכלא. אולם איך זה ש-43 עריקי 8200 עדין מסתובבים חופשי וטרם הודחו מיחידתם? זו איפה ואיפה.

 

* המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ביטלה החלטה לא להכיר בהתנדבות ל"בצלם" כשירות לאומי. ולפיכך, חיילים המשתמטים מחובתם לשרת בצה"ל ולהגן על המדינה ובמקום זה מתנדבים לארגון הפועל נגד צה"ל והמדינה, נחשבים משרתים שירות "לאומי". ואם אנחנו מדינה כל כך מטומטמת, כנראה שאנו ראויים לעיוות הזה.

 

* מאות אנשים, רבים מהם תושבים בעוטף עזה, הפגינו ליד שדרות למען "פתרון מדיני". גם אני בעד פתרון מדיני. למשל, דוגמת זה שעל פי דברי אבו מאזן נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים והם דחו על הסף – קבלת שטח גדול פי 6 מכל שטחי יש"ע בסיני להקמת מדינה עצמאית, כשהרש"פ ביו"ש תהיה קשורה אליה כחבל אוטונומי. למשל, פתרון של פשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון. אבל לא לכך התכוונו המפגינים. באמרם "פתרון מדיני", הם התכוונו לנסיגה ישראלית לקווי 49'. אגב, יש משותף בין הפתרון שאני דוגל בו לפתרון שהם דוגלים. לשניהם אין פרטנר. אבו מאזן שדחה על הסף את הצעתו של א-סיסי הוא אותו אבו מאזן שדחה על הסף את הצעתו של אולמרט, ברוח קריאתם של המפגינים.

 

* אני משתומם על המפגינים. האם טחו עיניהם מלראות, שהם משלמי המחיר הכבד ביותר של הדרך לה הם מטיפים? מה הם דורשים? להביא את ערפאת לעזה ולהעביר לשלטונו את העיר ואת ערי הרצועה? בוצע. לעקור את יישובי גוש קטיף? בוצע. לסגת מכל הרצועה עד גרגר החול האחרון? בוצע. מי כמוהם מודעים לתוצאות. אז מה הם מציעים? שנעשה אותו הדבר ביו"ש? לשם מה, כדי שגוש דן יהיה עוטף יו"ש? מה זה ייתן, צרת רבים? הרי צרת רבים היא נחמת טיפשים. ובמקרה זה, נחמת עיוורים.

 

* אני מכיר ומוקיר כמה מראשי המפגינים, ובראשם ראש המועצה האזורית שער הנגב אלון שוסטר, שהוכיח במלחמה כושר מנהיגות מופתי, מעורר השראה. ודווקא בשל הערכתי הרבה אליו, צר לי כל כך על עיוורונו.

 

* יגאל אלון: "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב".

 

* החלטת בג"ץ בנושא המסתננים היא שערוריה, ולאו דווקא בשל תוכנה, שעמו אני די מסכים, אלא כיוון שהיא הופכת סדרי ממשל, נדחפת למקום שאינו מעניינה, ושוללת מהכנסת והממשלה את סמכותם הנובעת מאחריותם, בעוד היא אינה נושאת באחריות.

 

ההחלטה הקודמת של בג"ץ בנושא הייתה סבירה, כיוון שהפגיעה בזכויות האדם הייתה בלתי מידתית. ההחלטה קראה לממשלה להתמודד עם הבעיה באופן מידתי. כך נהגו הכנסת והממשלה. הנשיא גרוניס ושופטי המיעוט פסקו כראוי, וחבל מאוד שהרוב קיבל החלטה נוספת, השוחקת את אמון הציבור בבית המשפט העליון, ולכן מחלישה את שלטון החוק.

 

* לגופו של עניין, המדיניות של הממשלה בנושא שגויה. לפני שנים אחדות היינו במצב חירום לאומי – חשש מהסתננות רבתי של רבבות זרים לישראל, דרך סיני הפרוצה. ולכן, היה מקום לצעדי חירום. הקמת הגדר בדרום פתרה את הבעיה. אין עוד סכנה. אין עוד הסתננות, בוודאי לא המונית. כעת, אין מקום לפתרונות חירום, אלא לפתרונות מאוזנים. 47,000 מבקשי מקלט הנמצאים בישראל אינם מהווים איום דמוגרפי. מה שנחוץ, הוא לבדוק במהרה כל אחד ממבקשי המקלט, על פי הקריטריונים הבינלאומיים המקובלים. כל מי שאינו פְּלִיט חרב, יש לגרש לאלתר. כל מי שפליט באמת, יש להשאיר בארץ. את הפליטים יש לפזר ברחבי הארץ ולהעסיקם במקום עובדים זרים, שאת מכסתם יש לקצץ כדי לאזן דמוגרפית את תוספת הפליטים הזרים.

 

* בימים אלה של רצח עם כלפי היזידים, על ישראל ליזום קליטת מכסה סבירה של פליטים יזידים בישראל.

 

* אך כאמור, אף שעמדתי בנושא רחוקה מזו של הממשלה, איני חושב שבית המשפט צריך להתערב בסוגיה.

 

* למחרת בג"ץ המסתננים יצא "הארץ" בכותרת חגיגית גדולה ומתחתיה הפניות לחמישה מאמרי דעה – חמישה מאמרי אותה דעה, כראוי לעיתון ביקורתי המעוניין בדיון פלורליסטי. בשתי הסוגיות שעל הפרק, תוכן הפסיקה ועצם ההתערבות האקטיביסטית, כולם שידרו אותם מסרים.

 

אך הרי מדובר בעיתון פלורליסטי ויש צורך באיזון. לכן, למחרת פרסם העיתון מאמר על פני עמוד שלם של איל גרוס, השופך צוננים על פסק הדין, בשתי הסוגיות שעל הפרק.

 

בנוגע לתוכן פסק הדין יצא גרוס נגד בית המשפט על כך שפסל את החוק בטענת המידתיות, וכך פָּתַח פֶּתח לחוק חדש, "אותה גברת בשינוי אדרת". לטענתו, על בית המשפט היה לפסול את החוק בשל תכלית בלתי ראויה, כלומר לפסוק שעצם ההתמודדות עם בעיית ההסתננות, או עצם ראיית ההסתננות כבעיה היא בלתי חוקתית.

 

באשר לאקטיביזם הוא יעץ לא להתלהב, כיוון שבית המשפט העליון הוא פסיביסטי, שאינו מתערב בפגיעה בזכויות האזרח של הפלשתינאים ועוד, ותקף אותו על דחיית עתירות ועדות הקבלה ולימודי הליבה.

 

טוב שהתפרסם מאמרו של גרוס, כי חשוב שיהיה בעיתון איזון, ייצוג למגוון דעות, ויכוח. חשוב ש"הארץ" ימשיך להיות עיתון פלורליסטי.

 

* האמת היא שהמאמר של גרוס ממש התבקש, שהרי לא יתכן ש"הארץ" יציג בחיוב גוף שלטוני ישראלי.

 

* במאמרו, התייחס גרוס לסוגיית ועדות הקבלה, שבמקרה אני מכיר אותה ממקור ראשון, כך שאף עיתונאי אינו יכול למרוח אותי. גרוס מטיף לגישה ריאליסטית ולא פורמליסטית של בית המשפט, וכותב: "בסופו של דבר אנו יודעים שמטרת הוועדות היא אפליית ערבים". זו השיטה הדמגוגית – לא לבדוק את העובדות, אלא להפטיר ש"בסופו של דבר אנחנו יודעים". מי זה "אנחנו"? אני באמת יודע את העובדות. אם אכתוב שאחת לאלף פניות לוועדות הקבלה הן של ערבי, אגזים מאוד. בקשות של ערבים להצטרף ליישוב קהילתי יהודי הן שוליות שבשוליות. ועדות הקבלה דנות בפניות לקליטה, כדי לקבל את המתאימים להן מבחינה חברתית, כיוון שאחרת לא יהיה קיום ליישובים קהילתיים.

 

* כשגרוס מדבר על "פסיביזם שיפוטי", המסר שלו הוא שהאקטיביזם, כלומר קבלת החלטות פוליטיות בידי בית המשפט והפקעת הכוח מנבחרי העם הוא הנורמה, והימנעות מפוליטיזציה זקוקה להמצאת ביטוי מיוחד.

 

* יעקב מלכין פרסם מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "בג"ץ פוגע בילדים החרדים". במאמר הוא תוקף את בית המשפט שדחה את העתירה נגד החוק הפוטר את הילדים החרדים מלימודי ליבה. המאמר מיטיב לנתח את הנזק והחומרה שבחוק, לחברה הישראלית בכלל ולילדים החרדים בפרט. הוא צודק בכל מילה. אולם הוא טועה במען הביקורת. לא בג"ץ אשם, אלא הכנסת שחוקקה את החוק. בג"ץ קיבל את ההחלטה הנכונה – לא להתערב בחקיקה, שהיא בסמכותו של הריבון, בסמכותם של נבחרי הציבור. מתנגדי החוק צודקים במאבקם, אך הם טעו בכך שעלו על פסים משפטיים והעבירו את המאבק הציבורי לפתחו של בג"ץ. מן הראוי שבית המשפט העליון יאמץ את פסיקתו בנושא זה כקו מנחה בעתירות נגד חוקי הכנסת.

 

* לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ", עיתון שאני מרבה לבקר אותו. יש לכך סיבות רבות. ראשית, התנגדותי העקרונית לחרמות תרבותיים (שהם תמיד חרב פיפיות, וקשה לשים להם גבול). שנית, כיוון שאיני מאמין בתרבות בת היענה. התעלמות מתופעה אינה מעלימה אותה, אלא מעצימה אותה. אני מאמין בהתמודדות וביקורת. סיבה נוספת היא האיכויות של "הארץ", אם כי לצערי חל בהן בשנים האחרונות פיחות מדאיג (שהביטוי הבוטה לו הוא הפיכתה של אווה אילוז, גמדה אינטלקטואלית, לאינטלקטואלית הבית של המוסף). אך גם היום, מפעם לפעם יש בעיתון פנינים, שקשה למצוא כמותן בעיתונים אחרים (זולת "מקור ראשון"). כך, במוסף הספרותי של ראש השנה, הופיעו שבעה שירים בלתי ידועים של יהודה עמיחי, מוקדמים יותר משיריו המוקדמים הידועים, אותם כתב כחייל בצבא הבריטי בגיל 19-21, שלח אותם לעורך המוסף הספרותי של "דבר" דב סדן (הוא לא ידע שהוא סיים את תפקידו), והנ"ל לא התרשם מהם וגנז אותם. שבעת השירים והמאמר על התגלית היו עונג החג שלי. טביעת האצבעות הייחודית של שירת עמיחי ניכרת היטב בשירתו המוקדמת, כשעוד לא היה עמיחי אלא יהודה פפויפר. סגירת המעגל היא שאותו דב סדן עמד בראש ההרכב שהעניק לעמיחי את הפרס הספרותי הראשון מרבים, פרס שלונסקי (1957), וספק האם קישר בינו לבין אותו חייל, פפויפר. סגירת מעגל נוספת היא שהפרס הוא על שמו של שלונסקי, שבניגוד לסדן זיהה את הניצוץ והיה הראשון שפרסם את שיריו.

 

* איכות נוספת שאני מוצא ב"הארץ" הוא העיתון הכלכלי "דה מרקר". אמנם אני סולד מן העובדה ששמו אינו עברי, אך אין ספק שהוא עיתונות איכותית בהתגלמותה. מייסד "דה מרקר" ובעל טור קבוע בו עד היום הוא גיא רולניק, שאותו אני מעריך מאוד וגם מסכים עמו לעתים קרובות.

 

מתוך מאמר שכתב בגיליון החג: "אנחנו לא יכולים למכור לעצמנו או לאחרים את הרעיון שהדרך לפתרון כל בעיותינו עוברת במזרח תיכון חדש או בהסדר שלום. השלום, ההסדר, לא יכול לעמוד בראש תכנית העבודה שלנו, מהסיבה הפשוטה שהוא לא בשליטתנו. יש הרבה צדדים למשחק המלחמה והשלום במזה"ת, וישראל היא רק אחד מהם, לא בהכרח הדומיננטי והמשפיע ביותר... הסיכוי שהממשלה הישראלית, הציבור הישראלי והחברה האזרחית הישראלית יצליחו לעצב מזה"ת חדש הוא אפסי. גם נסיגה חד צדדית מהשטחים, שנראתה בעבר אופציה, צבועה כיום באור אחר לאור הקיץ המדמם בעזה, שהגיע כמעט עשור לאחר ההתנתקות. ... שנים רבות מדי שימשו התהליך המדיני והמאבק בין השמאל ולימין מסך עשן שפטר את הפוליטיקאים מהתמודדות עם האתגרים הכלכליים והחברתיים בישראל".

 

אין זו הפעם הראשונה שרולניק כותב דברים אלה, וניתן לומר שהם הקו המוביל של "דה-מרקר" והוא סותר מיניה וביה את הקו המוביל של "הארץ". בין השורות, אי אפשר שלא לקרוא בדבריו של רולניק, ביקורת חריפה על הקו של "הארץ".

 

אני נתתי לתופעה שאותה מבקר רולניק את השם "אקיבוש"; תליית הקולר בכל בעיותינו ב"אקיבוש" ותחליף לכל מחשבה ולכל רעיון לקידום החברה בהפסקת "אקיבוש".

 

* הפסקה הזאת היא מתוך מאמר של רולניק בנושא הירידה מן הארץ, בתוך גיליון שהוקדש לנושא. המסר שלו, הוא שהדרך להשאיר כאן את טובי הישראלים, היא תיקון המדינה. הוא מבהיר שהתיקון אינו בתחום המדיני, אלא בתחום החברתי כלכלי. אני רואה בהקמת חברת מופת דגל ואידיאל וגם מאמין שזה מענה להשארת ישראלים בארץ ולהיות ישראל אבן שואבת ליהודי העולם. אך בניגוד לרולניק, אני מאמין שמוקד המשיכה העיקרי, הוא התחדשות ציונית ויהודית, ויצירת יחס של הישראלי לארצו ולמדינתו – לא של לקוח שיבחר בה כי היא טובה יותר ממתחרותיה, אלא כשותף הנוטל אחריות על הפיכתה לטובה יותר, כיוון שזו מדינתו, שזו ארצו. ולכן, בניגוד לרולניק, אני בהחלט מדבר על המושג "ירידה" ולא הגירה. הגישה שלי היא נורמטיבית – הגירה של יהודי לא"י היא עליה והגירה של יהודי מא"י היא ירידה.

 

* הנשיא אובמה ראוי להערכה על הובלת המערכה נגד דאעש, ועל הצלחתו לגייס קואליציה המשתתפת בלחימה הזאת. יש לקוות שהוא ידבק במערכה הזאת בנחישות, עד הכרעת ארגון הטרור.

 

האופן בו הוא פועל, סותר את דרכו מראשית כהונתו עד כה. לראשונה, מעשיו אכן מקדמים את שלום העולם, ולא מזיקים לשלום העולם. לראשונה הוא מבין שכדי שהעולם יהיה טוב יותר, יש להילחם ברוע ולא לפייס את הרוע.

 

אולם כל עוד המערכה הזאת תתמקד בארגון דאעש בלבד, שהוא רק זרוע אחת, גם אם קיצונית יותר, של תמנון הג'יהאד האסלאמיסטי, תוך לגיטימציה לתמנון עצמו, מדובר במהלך שולי בראייה היסטורית. אם לצד הלוחמה בדאעש, תאפשר ארה"ב לזרוע המאיימת והמסוכנת ביותר של התמנון – איראן, להיות מעצמת סף גרעינית, החבלה שלו בשלום העולם תעיב על המלחמה הצודקת בדאעש.

 

* כאשר בנאומו באו"ם אובמה שמר על האיזון הקדוש, ולצד הגינוי שלו למתקפת הטילים על אזרחי ישראל, הוא דיבר על כך ש"יותר מידי ילדים נהרגו בעזה", במקום לגנות את חמאס הן על פשע המלחמה של ירי טילים לאורך שנים על אזרחי ישראל והן על פשע המלחמה של הפיכת הילדים הפלשתינאים למגן אנושי, מה שהביא למותם של רבים, הוא מעיד על עצמו שעליו לעבור עוד כברת דרך ארוכה, למהפך הדרוש של הפיכתו מצ'מברליין של המאה ה-21 לצ'רצ'יל של המאה ה-21.

 

* דאעש וחמאס הם אויב משותף של האנושות.

 

* שוטרות היא מקצוע, ומן הראוי שהשוטר מס' 1 יהיה שוטר. ובכלל, איני חסיד של הצנחות חיצוניות.

 

אולם יש מקרים שבהם אין מנוס מהצנחות כאלו. המדמנה בצמרת המשטרה גורמת לאובדן אמון הציבור במשטרה ולאובדן אמון השוטרים בפיקוד הבכיר והתוצאה היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק ובביטחון הפנים של ישראל.

 

בסיטואציה הקיימת, נכון לנער את המשטרה באמצעות אדם חיצוני שהתנסה בפיקוד על מערכות גדולות ומורכבות. למשל, אלוף בצה"ל.

 

* השר לביטחון פנים אהרונוביץ' דיבר על רוח רעה במשטרה, ונשאלת השאלה מי היה השר הממונה על המשטרה ב-5.5 השנים האחרונות והאם הוא שמע על מושג האחריות המיניסטריאלית?

 

* דוארים אחורה. במסגרת צעדי ה"ייעול" וה"הבראה" של הדואר, יש כוונה לסגור את סניף הדואר במטולה. משמעות הדבר, שתושבי מטולה, הפריפריה של הפריפריה, יישוב הסְפָר היושב על הגבול, לא בטווח פצמ"ר מחיזבאללה אלא בטווח אקדח מים, לא יקבלו דואר. מי שרוצה לקבל מכתב, עיתון, הודעת חיוב, תרופה – יתכבד וייסע לקריית שמונה. חוצפה והפקרות! צריך לחסוך? יש המון סניפים בת"א. אפשר לצמצם אותם לחצי באמצעות איחוד סניפים סמוכים. אבל זאת תל אביב והרי לא יעלה על הדעת. יאללה, נוריד את מטולה.

 

* לאורך השנה, חברים רבים העלו על דף הפייסבוק שלי כל מיני תאוריות משונות, מוזרות ומשעשעות שלא תמיד הצלחתי להבין מתי הם כבר מתחילים גם להאמין להן. הנה שתי המשעשעות ביותר של השנה.

 

על פי תאוריה מוזרה אחת, בן לאדן כלל לא חוסל. זאת הייתה הצגה. הוא חי וממשיך לתת הוראות לשליח שלו בבית הלבן אובמה.

 

לפי תאוריה מוזרה אחרת, נתניהו פתח ללא כל סיבה את מבצע "צוק איתן" ושלח למותם המיותר 72 חיילים, כי הוא קיבל פקודה מאובמה להמליך את אבו מאזן על רצועת עזה (כנראה אובמה שכח שהוא איש "האחים המוסלמים" וצריך לתמוך דווקא בשלטון חמאס).

 

בראש השנה הכרזתי על תחרות ההזיה המוזרה לשנת תשע"ה.

 

* האם שטיפת המוח התקשורתית בעניין ההיריון של נינט נועדה לרמוז לי שעליי להתחיל לחסוך למתנה?

 

* בר רפאלי הופיעה בטלוויזיה. "אתה רואה?" אמרתי לבן שלי. "כזאת אני רוצה שתביא לנו". ומה השיב החצוף? "אתה רוצה? תביא לנו אתה כזאת".

 

* ביד הלשון

 

הוא הסתכל עליי כתרנגול בבני אדם.

 

מה פירוש? איך בדיוק מסתכל תרנגול בבני אדם? ומה משמעות הביטוי?

 

הביטוי מדבר על מישהו המביט בחוסר הבנה מוחלט בסיטואציה שבה הוא נמצא ושאותה הוא רואה.

 

מקור הביטוי הוא המנהג המגונה של הכפרות, ערב יום הכיפורים. במנהג הזה אוחזים בתרנגול ומסובבים אותו סביב הראש ואומרים מספר פסוקים הנפתחים ב"זאת כפרתי".

 

התפילה שקודמת לכפרות, הנמצאת באותו עמוד, מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות" ונקראת בקיצור "בני אדם".

 

המילים "בני אדם" עומדות מול עיני התרנגול, הוא רואה אותן, אך מה הוא מבין? מה שמבין מי שעליו נאמר שהוא מסתכל "כתרנגול בבני אדם".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/10/2014 00:14   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, הגולן, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, משפט, ספרות ואמנות, סרבנות, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גרשון הכהן - מפקד מזן אחר


לפני ימים אחדים, סיים את תפקידו כמפקד הגיס הצפוני, והשתחרר מצה"ל, האלוף גרשון הכהן, ותיק קציני צה"ל, והיחיד בצמרת צה"ל שלחם במלחמת יום הכיפורים.

 

על רקע התופעה הבזויה של עריקי 8200, אני רוצה להציג את גרשון כמופת.

 

- בוקר טוב, גרשון, מה נשמע?

- נורא ואיום! נורא ואיום!

- מה קרה?

- מה קרה?! מגרשים יהודים!

 

שיחת טלפון שגרתית עם גרשון, זמן קצר אחרי ההחלטה על ההתנתקות. כך הוא לקח את הדברים, באופן הקשה ביותר, האישי ביותר, הדבר העיב והעיק עליו והוא חש כמי שחרב עולמו.

 

והנה, משימת העקירה הוטלה דווקא על אוגדה 36, שעליה פיקד גרשון. הרמטכ"ל בוגי יעלון, שבעצמו התנגד להתנתקות, הטיל את המשימה על גרשון הכהן.

 

השקפת עולמו של גרשון לא היתה סוד. הכל ידעו שהוא רואה בצעד הזה אסון לאומי. הכל ידעו שטובי חבריו יהיו הצד השני בעימות. הכל ידעו שמולו יעמדו בני משפחתו. הכל ידעו שאלמלא לבש מדים, הוא עצמו היה ממנהיגי המתיישבים, מתנגדי העקירה.

 

אולם מתוך הערכת אישיותו, וההכרה ביכולת שלו להוביל את המשימה המורכבת והקשה הזאת בשלום, בלי להתדרדר למלחמת אחים חלילה, הטילו עליו את המשימה.

 

גרשון, קצין בצה"ל – צבא של מדינה דמוקרטית, הכפוף לדרג המדיני האזרחי הנבחר ומחויב לבצע את החלטותיו והחלטות הכנסת, ידע שאסור לו לסרב, כיוון שאם יסרב, יהיה זה אות לסירוב המוני, שעלול להרוס את צה"ל. ועם כל הכאב, הוא נשך שפתיים, נטל על עצמו את המשימה וביצע אותה עד תומה.

 

גרשון שילם על כך מחיר כבד – מול המיליה החברתי והמשפחתי שלו ובעיקר בתוך נפשו. אך הוא הבין שהאחריות מחייבת.

 

שנה לאחר עקירת היישובים, הזמנתי את גרשון להרצות בליל תשעה באב במתנ"ס הגולן. ההזמנה עוררה התנגדות חריפה – מה פתאום אני מזמין ביום החורבן את מי שביצע חורבן? עמדתי בתוקף על דעתי, והמתנגדים הבטיחו שלא זו בלבד שהם יחרימו את האירוע, הם גם יפגינו נגדו.

 

כשסיפרתי על כך לגרשון, הוא ביטל את ההרצאה. הוא הסביר לי שאינו אדם פרטי אלא אלוף בצה"ל, ובשום אופן אינו רוצה שנוכחותו תגרום להפגנה נגד אלוף בצה"ל בתשעה באב.

 

חודשיים לאחר עקירת יישובי גוש קטיף, סיים גרשון את תפקידו כמפקד האוגדה. להלן מאמר שכתבתי אז, תחת הכותרת ברירת גרשון:

 

במסיבת הפרידה מגרשון הכהן, המפקד היוצא של אוגדה 36 עוצבת "געש" (אוגדת הגולן), פתח המפקד היוצא את דבריו באופן שספק אם נשמע כמותו בתולדות צה"ל. גרשון הציג את המטבע בגמלא, המטבע אותה טבעו המורדים באימפריה הרומית לפני 1940 שנה, ועליה נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". גרשון סיפר את סיפורה של גמלא וסיפורה של המטבע. ואז הדהים במשפט הבא: "לצערי, היום איננו מבינים את מה שהבינו אז המורדים בגמלא. לצערי, מי שמבין זאת היום הוא השייך נסראללה. הוא נלחם על חוות שבעא מתוך הבנה שהם השער לירושלים. כי ירושלים – יותר משהיא מקום פיסי, היא ערך". התובנה שהציג גרשון, הביקורת הלאומית העצמית הנוקבת – ממש מצמררת. אין זו האמירה שצפוי לשמוע במסיבת סיום, מפיו של אדם הממתין להכרעה האם יקבל דרגת אלוף בצה"ל. אך מי שמכיר את גרשון, לא הופתע. גרשון נאמן לאמת שלו. לצד החוכמה, היצירתיות המבריקה, המקוריות המבצעית, הידע רחב ההיקף ביהדות ובפילוסופיה, גרשון הוא בראש ובראשונה איש אמת, הדבק באמת בה הוא מאמין, גם במחיר של פגיעה בקריירה שלו. לא בכדי, אף שאין מחלוקת על היותו איש צבא מבריק, גרשון היה ונותר שנוי במחלוקת בצה"ל.

 

המסר של מורדי גמלא, משמש נר לרגליו של גרשון – בכל תרגיל בכל אימון הוא רואה את המערכה על קיומו של העם היהודי. כל פעולה יומיומית, הוא רואה כחלק מההקשר הכללי של מאבק העם היהודי על חירותו במולדתו.

 

למסיבת הפרידה, הוא הזמין את רונית אופיר וביקש שתשיר מספר שירים, לא בדיוק השירים המקובלים באירועים כאלה. הראשון בהם, הוא שירו של עמנואל הרוסי "שכב בני", את מילותיו קרא אח"כ מעל הבמה, והציג אותו כמוטו חייו.

 

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,

אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.

עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,

שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

 

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן

וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...

אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,

נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל

יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.

מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

 

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,

בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,

תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

 

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,

כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

 

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה

וְתִקְצֹר בְּרִנָּה -

אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:

נוּמָה, נוּמָה נָא.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,

שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.

סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,

אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

 

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,

שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,

תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

 

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,

כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.

אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,

תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

 

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

 

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,

בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,

תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

 

בתחילת טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באתר גמלא, לחש גרשון באוזניי, שהוא עומד להאריך בדבריו. "כמה זמן תדבר?" שאלתי. "5 דקות", הוא השיב. "השתגעת?! רוב הקהל הוא ילדים! קצר, קצר". – "זאת תקופה הרת גורל, והיא מחייבת בֵּרור. זה לא זמן שתיקה. לא יזיק להם לשמוע". ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע אותו. ואכן, לא היה טעם. הוא ריתק את הקהל ששתה בצמא את דבריו. גרשון הציב את הכאב האישי על החללים, בתוך ההקשר הכולל של מאבק הקיום היהודי. בנאומו הוא שזר ציטוטים משלמה קפלנסקי, איש "השומר", יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, נאום "אל תירא עבדי יעקב" של משה דיין והמשוררת רחל. בין השאר אמר: " מאז חידוש ההגנה העברית בארץ ישראל, אנשים יחידים מחרפים נפשם למען מטרה בה נכרכות יחדיו משאת נפש פרטית עם משאת נפש לאומית ואין ביניהן הפרדה. לפיכך ברור, כי ביום הזיכרון, בדיבורנו על כל יחיד ויחיד שהקריב חייו, חובה עלינו לדבר גם על המטרה למענה השליך את חייו מנגד. גם אם יש בינינו מחלוקת על המטרות למענן ראוי לנו להילחם ולסכן את חיינו, עדיין אין ספק כי כולנו נלחמים כאן למען מטרה לאומית שהיא משאת נפש ליחיד ולציבור. איננו שכירי חרב. מטרה לאומית זו ניצבת במהות קיומנו גם כאנשים יחידים. אנו חיים במדינת ישראל בארץ ישראל מתוך ידיעה יום יומית כי רק פה יש לנו חיים מלאים המשלבים יחד קיום יהודי פרטי וקיום יהודי לאומי".

 

באותו מעמד, שנה קודם לכן, אמר גרשון:" אומה החפצה בחירותה, מחויבת לעמוד מול אימת המלחמה ולא לנוס מפניה. העבדים יכולים להימלט מן המלחמה, להעדיף את הברירה האחרת העומדת לפניהם, לשוב מצרימה. מצרים אינה רק מקום, היא רעיון. והיא מסמלת את הקיום במצב העבדות – העבד יכול להתקיים גם בלי לשאת את מוראות המלחמה. בן החורין קונה את חירותו בעצם יכולתו להילחם למענה. ביום הזיכרון, בְּאִזְכּוּר מחיר המלחמה, המחיר והקורבן של כל יחיד ומשפחה, אנו מבטאים גם את מוכנותם של אומה ושל ציבור לשאת את המלחמה, להיאבק למען קיום החירות. המוכנות להיאבק למען החירות נבחנת בכל פעם מחדש והיא צריכה להתגבש בכל יום מחדש".

 

זה גרשון. ואותו גרשון היה אחד המפקדים הבכירים בעקירת יישובי גוש קטיף. מי שהטיחו כלפי חיילי צה"ל ומפקדיו, שהם פעלו כ"שכירי חרב" חסרי הכרה ו"אוטומטים מבצעי פקודות ללא חשיבה", פשוט אינו מכיר את גרשון וחבריו. גרשון התנגד בכל נימי נפשו לעקירת היישובים, ולא הסתיר את דעתו. אך כאשר ביצע את ההחלטה, לא עשה זאת כשכיר חרב, אלא כפטריוט המבין שאין קיום למדינה שבה הצבא לא יקיים את החלטות הריבון. לכן, גם ביצוע המדיניות שהוא כה מתנגד לה, היא חלק מהראיה הכוללת, המתייחס לכל פרט כחלק ממכלול הקיום היהודי.

 

מתנגדי העקירה הפעילו על גרשון לחץ כבד, לעתים ברוטאלי, לסרב או להתפטר, להיות אלי גבע של ההתנתקות. גרשון ידע, שאם יעשה כן, יהיה גיבורם הגדול ומנהיגם הבלתי מוכתר של מתנגדי ההתנתקות – הציבור היקר לו והקרוב לו ביותר. הוא ידע שאם יבצע את המשימה, יהיה מוקד להסתה ושנאה מצד חלקים באותו ציבור, שיוקיעו אותו כבוגד. אך הוא ידע, שאם יסרב, אלפי חיילים ילכו בעקבותיו, צעד שעלול לגרום נזק אדיר ובלתי הפיך לצה"ל ולמדינת ישראל. בברירה בין שתי החלופות, גרשון גילה אחריות וביצע את משימתו במלואה, וכדרכו – בחוכמה, ביצירתיות ובנחישות. בדף מפקד שהוציא לחיילי ושוטרי האוגדה, כתב: "כל אחד מאִתָנו מחזיק בעמדתו האישית ובאמונתו, אך כצבא ומשטרה אנו מחויבים בביצוע המשימה וליכוד השורות. צה"ל וכוחות המשטרה, כמפעילי הכוח במדינה דמוקרטית, מוציאים אל הפועל את החלטות ממשלת ישראל... אנו קשובים לכאבם של המתיישבים המפונים מביתם, נגלה קור רוח, נבצע את המשימה המוטלת עלינו ונזכור שהקריאות אינן מופנות אלינו אישית, אלא אל כוחות הצבא והמשטרה המבצעים את מדיניות הממשלה הנבחרת במדינת ישראל... לביצועה המלא של המשימה על ידי כל מפקד, חייל ושוטר ישנה חשיבות רבה להמשך קיומה של מדינת ישראל ויכולתה לממש את ריבונותה". גרשון גילה גבורה אזרחית, בכך שלא סרב ולא ערק, התגבר על הקושי האישי וביצע את המשימה. מזלה של מדינת ישראל, שאת המשימה לא ביצעו מפקדים ששים לקרב, תאווי רצון "להיכנס בָּאִמְאִמָא של המתנחבלים" (כן, יש גם כאלה), אלא אדם כגרשון, שחינך את חייליו ושוטריו על שאין המדובר באויב אלא באח, במלח הארץ, ושיש להתייחס אליו לא רק ברגישות ואיפוק אלא באהבה והערכה. בכך, גרשון וחבריו, מפקדי צה"ל ומשטרת ישראל, יחד עם מנהיגות מועצת יש"ע ועם תושבי גוש קטיף, שגילו אחריות לאומית עילאית, מנעו את מלחמת האחים אליה עלולים היינו להידרדר.

 

בין באי מסיבת הפרידה לגרשון, פגשתי את זמביש, מראשי מועצת יש"ע. השתתפותו של זמביש במסיבה, ביטאה את הערכתם של מנהיגי "הצד השני" בהתנתקות, לאחד המפקדים הבכירים של צה"ל בשטח. היתה זו הפגנת אחדות, בין שני אנשים, שלכאורה פיקדו על שני גייסות בשני צדדי מתרס, אך למעשה היו שותפים לגילוי של אחריות לאומית, שהצילה את מדינת ישראל ממלחמת האחים.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 28/9/2014 19:19   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, סרבנות, פוליטיקה, ציונות, צבא  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ