לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: אנחנו שנינו מאותו הכפר


     

אנחנו שנינו מאותו הכפר / להקת פיקוד מרכז

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.1.15

 

במלאת שנה למותו של אריק שרון, נשמיע את השיר שהושמע בהלוויה שלו – "אנחנו שנינו מאותו הכפר". בהלוויה שרה אותו, בביצוע מצמרר, שרית חדד. במקור נעמי שמר כתבה אותו בעבור חברה הקרוב יוסי בנאי, שמאוחר יותר אכן הקליט אותו, כמו זמרים רבים נוספים. אולם הביצוע המקורי היה של להקת פיקוד מרכז, ששרה אותו לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום העצמאות תשכ"ט, 1969.

 

לא בכדי הושר השיר בהלווייתו של שרון. הוא לא היה רק השיר האהוב עליו, ולא רק אחד משירי הרעות והפרידה היפים ביותר בזמר העברי, אלא השיר הזה מספר על שני חבריו הטובים של שרון, זאבל'ה סלוצקי עמית ויוספל'ה רגב.

 

השניים, שני החברים הקרובים, הם בני נהלל, ילידי 1928, שכל חייהם היו שלובים זה בזה. שניהם בנו את חייהם ומשקיהם בנהלל. שניהם שירתו יחד ב"הגנה" ובמלחמת השחרור היו בין ראשוני חטיבת "גולני", שעברו ליחידת הפשיטה - יחידת הקומנדו של משה דיין, איש נהלל בעצמו. שניהם התנדבו לאחר הצבא ליחידה 101 בפיקודו של חברם אריק שרון ולאחר מכן שירתו יחד שנים רבות במוסד.

 

במסגרת תפקידו במוסד שירת זאבל'ה עמית בפריס ושם פגש ב-1964 את נעמי שמר. השנים התיידדו ודרכו הכירה שמר גם את יוספל'ה, שבא לבקרו. היא התרשמה מאוד מהחברות האמיצה בין שניהם, והנציחה אותה בשיר. כיוון שהשיר היה עלום שם, היא הרשתה לעצמה את חירות המשורר, להרוג בבית האחרון את אחד הרעים, ולתאר את הסוף הטרגי של החברות. למרבה הצער, היה זה שיר נבואי. במלחמת יום הכיפורים התנדב זאבל'ה, לוחם המוסד בן ה-45, לשרת במפקדת האוגדה של חברו הצעיר ומפקדו ביחידה ה-101 אריק שרון, אוגדה 143. הוא השתתף בקרבות של האוגדה בסיני, ונפל בחצר הצליחה.

 

שרון, שאיבד רבים מרעיו במלחמות ישראל, תיאר בראיונות רבים את נפילתו, לצדו, של זאבל'ה עמית, את רגע קבלת הבשורה המרה ואת הדמעות שזלגו על לחייו עת הלך הצדה להתבודד עם צערו וכאבו.

 

השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", זכה להצלחה רבה מרגע השמעתו, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בפסטיבל הזמר והפזמון. הוא היה מיד לשיר קאנוני, אחד משירי הזיכרון היפים והחשובים המושרים עד היום בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. במצעד שירי נעמי שמר ברשת ג', לכבוד יום הולדתה ה-60, שבו "ירושלים של זהב" היה מעל התחרות, זכה השיר במקום הראשון.

 

אני חש קשר אישי לשיר הזה, השזור בביוגרפיה של חמי, אריק שליין ז"ל. אריק היה בן נהלל, נולד שנה אחרי זאבל'ה ויוספל'ה, וכמוהם שירת ב"הגנה", ב"גולני", ביחידת הפשיטה של דיין וביחידה 101 והקים את ביתו ומשקו בנהלל.

 

נאזין לשיר בביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז.

 

אנחנו שנינו מאותו הכפר
אותה קומה, אותה בלורית שיער
אותו חיתוך דיבור מה יש לומר
הן אנחנו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר
שדה ירוק חצינו עד צוואר
בערב שבנו יחד לכיכר
כי אנחנו מאותו הכפר

ובלילות שישי
כשרוח חרישי
בצמרות שחורות עובר
אז אני אותך זוכר

תמיד בפרדסים ובשדרות
אהבנו את אותן הנערות
אבל תמיד אמרנו - אין דבר
זה הכל נשאר בתוך הכפר

ברחנו אל אותם המקומות
לחמנו בשלוש המלחמות
זחלנו על קוצים ועל דרדר
אבל שבנו יחד אל הכפר

ובלילות שישי...

אני זוכר בקרב שלא נגמר
פתאום ראיתי איך אתה נשבר
וכשעלה השחר מן ההר
אז אותך הבאתי אל הכפר

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר
כמעט הכל נשאר אותו הדבר
בתוך שדה ירוק אני עובר
ואתה מעבר לגדר

ובלילות שישי...

נכתב על ידי הייטנר , 25/1/2015 22:49   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, אמנות, התיישבות, זיכרון, חוץ וביטחון, מנהיגות, ציונות, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.1.15


* בשבת מלאו יובל שנים למותו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השניה וגדול מנהיגי העולם במאה ה-20.

 

מורשת צ'רצ'יל היא חובתו של העולם החופשי להילחם ברֶשע המאיים עליו.

מורשת צ'רצ'יל היא מורשת מוסרית של אבחנה בין טוב ורע, בחירה בטוב ומלחמה ברע.

מורשת צ'רצ'יל היא שהדרך להיאבק ברע אינה פייסנות. פייסנות מתפרשת כחולשה המזמינה תוקפנות ולכן משמעותה האמתית היא כניעה.

 

האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה הוא הקנאות האסלאמית, ובראשה איראן. האיום הגדול ביותר מצד איראן, הוא הצטיידותה בנשק השמדה המונית.

 

אנו ניצבים בעיצומו של מו"מ בין העולם החופשי לאיראן על הסכם מינכן של המאה ה-21. הסיבה לכך, היא שבראש העולם החופשי ניצב צ'מברליין של המאה ה-21, דווקא כאשר כל כך נחוץ צ'רצ'יל של המאה ה-21.

 

כל מי שעתידו של העולם החופשי חשוב לו, מייחל לכישלון המו"מ בין ארה"ב לאיראן.

על ישראל לפעול בכל דרך מדינית כדי להשפיע על ארה"ב להימנע מן ההסכם.

 

* ולהלן תגובתו של צ'רצ'יל על ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה".

 

* ברק אובמה הגיע לנאום מצב האומה בפני בית הנבחרים כמנצח. ובדין. הוא קיבל כלכלה הרוסה, כשארה"ב מצויה במשבר העמוק ביותר מאז שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הנהיג את ארה"ב ליציאה מן המשבר והקיפאון ולעליה על דרך של צמיחה כלכלית, צמצום הגרעון ולראשונה בתולדות ארה"ב – עצמאות אנרגטית.

 

הוא עשוי היה להיות נשיא גדול, אלמלא כישלונו החרוץ במדיניות החוץ, שדרדרה את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב לשפל חסר תקדים. נשיא ארה"ב הוא מנהיג העולם החופשי, והוא פגע קשות בשלום העולם במדיניותו הפייסנית והרופסת כלפי הקנאות האסלאמית בכלל וכלפי איראן בפרט. יחסו למהפכות במצרים מבטא את הכשל הבסיסי של דרכו. גישתו הייתה משפטנית פורמליסטית, המנותקת לחלוטין מן המציאות. הוא ראה התנגדות המונית לנשיא דיקטטור, ותמך בהמונים, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" אויבי הדמוקרטיה, אויבי העולם החופשי, אויבי ארה"ב, האויבים של ערכי החירות ניצחו, הוא התייחס אליהם כאל מפלגה נורמטיבית ולגיטימית שניצחה בבחירות דמוקרטית. כש"האחים המוסלמים" הודחו בידי א-סיסי, הוא התייחס לכך כאל הפיכה צבאית שהפילה ממשל שנבחר במדינה דמוקרטית. הוא גילה חוסר בקיאות וחוסר הבנה קיצונים והעדר יכולת להבחין בין טוב ורע. הוא פגע בידידי ארה"ב ותמך באויבי ארה"ב וכלל לא הבין זאת. הוא גרם לידידותיה של ארה"ב במזה"ת לאבד את אמונן בארה"ב ולפנות לרוסיה של פוטין.

 

בפייסנותו כלפי איראן, בירת הקנאות האסלאמית שעיקר מעייניה מופנים להפיכתה למעצמה ג'יהאדיסטית גרעינית, הוא פוגע בשלום העולם, בשלום ארה"ב ובביטחונה של ישראל, הידידה הקרובה ביותר של ארה"ב.

 

ואף על פי כן, יש לו עוד שנתיים לתקן את דרכו, ולהפוך מצ'מברליין לצ'רצ'יל.

 

* ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוזמן לשאת דברים בפני הקונגרס האמריקאי, בנושא הגרעין האיראני. אני מדגיש את המילים "ראש ממשלת ישראל", כי גם לפני הבחירות אין הוא ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. לצד הדיבורים על "צונאמי מדיני, על כך שאיש לא יתקשר לנתניהו לטלפון האדום, השבוע התארחו בארץ ראש ממשלת יפן ושר החוץ הקנדי ורוה"מ הוזמן לנאום בפני הקונגרס. כל ישראלי אמור להיות מרוצה מכך, הרי זה אינטרס לאומי, לא מפלגתי. הרי נתניהו יוצא בשליחות לאומית חשובה מאוד – להביא את דברה של ישראל באחד הנושאים החיוניים ביותר לביטחון ישראל, סיכול התחמשותה של איראן בנשק השמדה המוני.

 

אז מה זו החמיצות הזאת, דוגמת הכותרת הראשית ב"הארץ": "הרפובליקאים בשירות נתניהו".

 

* מה יותר נמוך? הקמפיין העלוב נגד שליחותו הלאומית של נתניהו לארה"ב, לפעול לסיכול הסכם כניעה לאיראן בנושא הגרעין, או הקמפיין העלוב נגד שליחותו הלאומית של נתניהו לצרפת לקרוא ליהדות צרפת לחזור הביתה ולהזעיק את העולם החופשי נגד הטרור האיסלמי? שני גילויים מכוערים ונפסדים של פוליטיקאיוּת עסקנית קטנה ועלובה, המעמידה את האינטרס המפלגתי הצר מעל האינטרס הלאומי.

 

* למה איני חושב שצריך לפטר את ראש המוסד, שהודיע לממשל האמריקאי שהמוסד מתנגד לסנקציות נוספות על איראן?

 

כי העובדה שבאיזה אתר מישהו כתב משהו ו-ynet המגויס עשה מזה מטעמים, לא הופכת שמועה למידע.

 

* ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי, כילד בן 11, המעורה מאוד בפוליטיקה, הייתה הפגנה של תנועות המחאה למען התפטרותה של ממשלת גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, אף שמסקנות הוועדה זיכו אותה ולא חייבו אותה לעשות כן.

 

ההפגנה התקיימה בגן הוורדים, מול הכנסת, ב-10 באפריל 1974. באותו לילה הודיעה גולדה על החלטתה להתפטר ולמחרת הגישה את התפטרותה לנשיא המדינה. זה היה בזכותי, כמובן.

 

גם היום, וכבר חלפו מאז חודשיים שלושה, דעתי בנדון נותרה כשהייתה. נכון, גולדה לא הייתה ראש אמ"ן. הכשל המודיעיני לא היה שלה. ההערכה השגויה לא הייתה שלה. כל מומחי הביטחון והמודיעין קיבלו את הערכת אמ"ן, והיא קיבלה את עמדתם (בניגוד לאינטואיציה שלה). למה היה עליה להתפטר? כי היא ראש הממשלה והיא נושאת באחריות. אזרחי ישראל לא בחרו את ראש אמ"ן. הם בחרו בה להנהיג, והיא נושאת באחריות על ההצלחות והכישלונות. כאשר היא בוחרת לקבל את עמדת המודיעין, מרגע זה אין זו עמדת המודיעין, אלא העמדה שלה, לכל דבר ועניין.

 

אם ראש המוסד חולק על דעתו של ראש הממשלה בנושא הסנקציות על איראן, זו זכותו המלאה וחובתו להביע את דעתו בפורומים סגורים. אולם עמדת ישראל היא הכרעתו של ראש הממשלה שאזרחי ישראל בחרו. וכאשר ראש המוסד נפגש עם מקביליו האמריקאים, עליו לייצג את עמדת ישראל ללא כחל וסרק. אם נהג אחת, זהו פוטש, ואין הוא ראוי להישאר בתפקידו אפילו שעה אחת נוספת. אבל אני משוכנע שהוא לא עשה כן; שאלו הדלפות שווא.

 

* כשאני קורא את תגובות הפוליטיקאים על הפיגוע בת"א, מראש הממשלה, דרך ראש האופוזיציה ונציגי המפלגות; את כל תשפוכת הדמגוגיה הזאת והריקוד על הדם, אני מתפלל שהבחירות האלה תסתיימנה כבר. אי אפשר לקצר את העונש? אולי לנכות לנו שליש על התנהגות טובה?

 

* בְּנִי החייל הוקפץ להגנ"ש בנחל עוז, ובשבת ביקרנו אותו. נחל עוז קיבוץ יפהפה, טובל בירק, מטופח מאוד. מניסיוני ההתיישבותי אני יודע, שקיימת רמה גבוהה של הלימה בין המראה החיצוני של יישוב לבין עוצמתה של הקהילה וחוסנה. היה משמח מאוד לראות זאת.

 

אבל... צובט הלב להיווכח בחוסר הנורמליות של החיים שם. גן הילדים מוקף בחומה בגובה של כ-4 מטרים מכל עבריו. לאורך השבילים מפוזרות מיגוניות רבות. גם כאן רואים את האכפתיות והטיפוח הקהילתיים. החומה סביב הגן וחלק מן המיגוניות צבועות בציורי קיר קהילתיים מקסימים. בעבור ילד בגן יש הבדל משמעותי בין להיות מוקף בחומה אפורה, או בחומה עליה מצוירות חיות מספר הג'ונגל. אבל ילדים אינם צריכים לגדול מאחורי חומות ובין מיגוניות. מדינה אינה יכולה להשלים עם מציאות כזאת.

 

אני קורא ושומע את כל המקטרגים על כך שישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית, להגנה על חיי ילדיה מפני פושעי המלחמה שמעבר לגבול. האם התובעת בנסודה מבית הדין בהאג ונתן זך היו מוכנים לגדל את ילדיהם בתופת הזאת? היטיב להגדיר את התופעה הזאת משה דיין: "שגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו".

 

* את הדברים הללו אמר דיין בנחל עוז, לפני 59 שנים, והם אקטואליים ונכונים היום בדיוק כפי שהיו אז.

 

נחל עוז עלה על הקרקע כהיאחזות הנח"ל הראשונה ב-1951, כדי ליישב את הגבול הפרוץ עם עזה. הוא היה הראשון במפעל הציוני הגדול של היאחזויות נח"ל, שרובן אוזרחו והיו לקיבוצים ומושבים, שעיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

 

מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים נחל עוז היה יישוב ספר. עד מלחמת סיני (1956) הוא סבל ממצוקה ביטחונית קשה ביותר. ב-1956, ביום בו נערכה בקיבוץ חתונה כפולה, של שני זוגות מחלוצי הקיבוץ, נרצח מא"ז היישוב רועי רוטברג. מלחמת ששת הימים הרחיקה את הגבול. החל בשנת 2000, עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית בעקבות דחיית הצעתו של ברק לנסיגה מלאה בקמפ-דיוויד, היישוב ככל יישובי "עוטף עזה" הפך יעד לירי יומיומי של טילים ופצמ"רים במשך 14 שנים; 14 שנות פשע מתמשך נגד האנושות. עם עקירת גוש קטיף והנסיגה המלאה מרצועת עזה חזר נחל עוז להיות יישוב ספר וטרור הטילים והפצמ"רים התעצם והפך את החיים ביישוב לגיהינום. במלחמת "צוק איתן" נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע מירי פצמ"ר.

 

* ועוד אמר הרמטכ"ל דיין בהספדו לרועי רוטברג: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". גם היום זו אמת חיינו וברירת דורנו. חלוצי נחל עוז היושבים על הגבול 64 שנים, הם הציונות בהתגשמותה.

 

* 17 משפחות עזבו את נחל עוז בעקבות המצב הביטחוני. אין לאיש זכות להלין עליהם, אך עובדה זו מעצימה את ההערצה לכושר העמידה ולחוסן החברתי של הרוב הגדול שנשאר ודבק באדמתו ובביתו. 7 משפחות חדשות הגיעו לבנות את ביתם בנחל עוז השנה, אחרי מלחמת "צוק איתן". זאת תמונת הניצחון האמתית שלנו.

 

* נכנסתי לאחת המיגוניות המקושטות, ונכתב עליה שהיא קושטה בידי ילדי קבוצת הבר מצווה של הקיבוץ בשנת 2008, ושמותיהם של הילדים. בני, עמוס, היה אף הוא בר מצווה ב-2008. כעת הוא שומר על ילדי נחל עוז.

 

* בשנת 2000 החלה מתקפת הפצמ"רים והקסאמים של הפלשתינאים על נחל עוז ויישובי הנגב המערבי, במקביל למתקפת טרור המתאבדים בכל רחבי הארץ, בה נרצחו למעלה מ-1,500 אזרחים. אחרי הבלגה ארוכה ("איפוק הוא כוח"), ב-2002 יצא צה"ל לממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל, במבצע "חומת מגן".

 

כשחיילי צה"ל יצאו לחרף נפשם בהגנה על אזרחי ישראל המותקפים, התפרסם גילוי דעת של אקדמאים ואנשי רוח, המסית את החיילים לערוק מהמלחמה בטרור. בין חותמי גילוי הדעת היה פרופ' יוסי יונה, מועמד "המחנה הציוני" לכנסת. עם חשיפת עובדה זו השבוע, הודיע "המחנה הציוני": "'המחנה הציוני' מתנגד לסרבנות על כל צורותיה... בעמדתו של פרופ' יונה חלו תמורות במהלך השנים והיום הוא מצטער על העמדה שהביע בעבר. פרופ' יונה נמצא בעמדת המחנה הציוני ומתנגד לסרבנות".

 

טוב מאוד ש"המחנה הציוני" הוציא את הודעתו השוללת בפירוש עריקה מהמלחמה (לצערי, התומכים בעריקה הצליחו להחדיר לשפתנו את המונח המכובס "סרבנות"). אני שמח לשמוע שפרופ' יונה חזר בתשובה. ובכל זאת, הייתי מעדיף לשמוע זאת בקולו – לשמוע שהוא שינה את דעותיו ומתנגד לעריקה.

 

טוב יהיה לשמוע אם גם מרב מיכאלי אינה תומכת עוד בעריקה מהמלחמה וסבורה שעל האימהות לשלוח את ילדיהן לצה"ל, בניגוד לעמדותיה בעבר. גם הבהרה כזאת, מוטב שתשמע בקולה, בפירוש.

 

* כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים, בשנת 1993, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה, יצחק רבין, שהוא יחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של מי שמסית ל"סרבנות" (בתגובה הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס).

 

מדובר בסך הכל בלחיצת יד, לא בצירופו לרשימת מועמדי מפלגת העבודה לכנסת. ועם כל הכבוד, מרב מיכאלי אינה פרופ' ליבוביץ'. אך עם כל הכבוד, גם הרצוג וציפי לבני אינם יצחק רבין.

 

* עמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון התראיין ל"ידיעות אחרונות", והתייחס לקמפיין הירידה לברלין. "כשאני שר את התקווה אני מרגיש שהגשמנו את תקוותם של היהודים שחלמו על כך 2,000 שנה. כשאני שומע על אלה שמעדיפים את המילקי בברלין, זה גורם לי צמרמורת בגב".

 

אלה דברים הראויים למנהיג בתנועת העבודה. למרבה הצער, עד לדבריו אלה של ידלין, לא נשמעו דברים כאלה מראשי מפלגת העבודה בנוגע לקמפיין הנקלה הזה. נהפוך הוא, הם העדיפו למנף אותו כדי לסנוט בממשלה, כאילו הם אופוזיציה למדינה ולא לממשלה.

 

אני מאחל לעמוס ידלין שהפוליטיקה לא תקלקל אותו.

 

* לפני כשבוע כתבתי שמועמדותו של בצלאל סמוטריץ' ברשימת "הבית היהודי" היא כתם על המפלגה, כיוון שערב ההתנתקות אסף אמל"ח לצורך ביצוע פיגוע ראווה. העירו לי על כך, שהאיש נעצר, אך אפילו לא הוגש נגדו כתב אישום. בינתיים למדתי על כתם חמור אחר בעברו, וכאן אין המדובר בחשד, אלא בעובדות חד משמעיות. הוא היה בין מארגני ומשתתפי "מצעד הבהמות" של הימין הכהניסטי כתגובה ל"מצעד הגאווה" בירושלים. היה זה אחד ממפגני ההתבהמות הנחותים והבזויים ביותר שהיו במקומותינו. מצער מאוד, שהבהמה הבלתי כשרה הזאת תמצא את מקומה בכנסת.

 

* הסאגה הבלתי נגמרת של הבחירות המקדימות לליכוד, הן חרפה למפלגה הזאת. גם אם לא היו זיופים, אלא טעויות בספירה, התמשכות הפרשה לאורך זמן כה רב, גרמה לנזק עצום ומיותר, כיוון שניתן היה לפתור זאת מזמן. כל אחד משני הניצים, חוטובלי ודיכטר, העדיפו את טובתם האישית על טובת מפלגתם, ואת "ייקוב הדין את ההר" על חיפוש פשרה מוסכמת.

 

בנימין נתניהו אינו מגלה מנהיגות ונותן לאירועים לטלטל את מפלגתו. הוא יכול לפתור את הבעיה באמצעות שריון מקומו של דיכטר. סמכות השריון נועדה בדיוק למען אנשים עם פרופיל ציבורי ורקורד של עשיה מהסוג של דיכטר. מבנה הרשימה והמקומות של נציגי המחוזות, גרם לכך שאם הפסיד דיכטר בקולות בודדים, הוא צונח מהמקום ה-20 למקום ה-26, שעל פי הסקרים הוא בלתי ריאלי. אין לי ספק שרוב חברי ובוחרי הליכוד היו תומכים בצעד כזה.

 

הפרשה הזאת עלולה לעלות לליכוד לא רק בנזק תדמיתי אלא אפילו במנדט קריטי.

 

* בדרך כלל, אני מתנגד למפלגות נשים. אלו מפלגות, שבשם הפמיניזם מנציחות גטו מגדרי, כאילו אין לנשים מה לומר בכל הנושאים הלאומיים, אלא להתמקד רק בענייני המגזר שלהן. אני מצדד בהשתלבותן של נשים בכל רמות ההנהגה, ובעניין זה יש לציין את "המחנה הציוני", "הבית היהודי" ומרצ, שבהן הייצוג נאות וראוי, יחסית. אני מקווה שנגיע למצב שבו שאלת המגדר כלל לא תהיה אישיו, ויהיה מובן מאליו שבערך מחצית ההנהגה מורכבת מגברים ומחציתה מנשים, באופן טבעי, סטטיסטי. עוד חזון למועד.

 

ובכל זאת, אני שמח מאוד על הקמתה של מפלגת נשים חדשה – "בזכותן". זו מפלגה של נשים חרדיות. נשים חרדיות הן מגזר שאינו סובל מתת-ייצוג אלא מאפס ייצוג, מתוך הדרה מובנית. פשוט, אישה אינה יכולה להתמודד במפלגה חרדית.

 

הופעתו של אריה דרעי לצד הרבנית עדינה בר-שלום לפני שבועות אחדים, הגם שאין בה פריצת מחסום ההדרה, הוכיחה שיש שינוי בציבור החרדי, לפחות בזה המזרחי, המחייב התייחסות. אך כמובן שאין זו עדין תשובה לבעיה.

 

מפלגת הנשים החרדיות "בזכותן" ראויה ביותר להערכה, בעיקר על האומץ של אותן נשים ללכת נגד הזרם, בתוך חברה מאוד חסרת סובלנות כלפי מי שהולך נגד הזרם. גם אם הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הגבוה – בעצם התמודדותן יש מסר חשוב, ואם לא יישא פרי בבחירות הקרובות, הוא עשוי להשפיע בהמשך הדרך.  

 

* כיהודי המחמד של חד"ש, דב חנין יכול היה לעטות על עצמו את האיצטלה היהודית-ערבית, כביכול, של המפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. כעת הוא באופן חד וחלק יהודי המחמד של המפלגה הלאומנית הערבית.

 

* תמר גוז'נסקי, לשעבר יהודיית המחמד של חד"ש, פרסמה לאחרונה ספר חדש: "בין נישול לניצול, שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם". בספר היא יוצאת חוצץ נגד הסתדרות העובדים הכללית, שהעדיפה את טובת הלאום על המאבק המעמדי. ה"האשמה הנוראה" הזאת נכונה. אכן, ההסתדרות לא ראתה את עצמה רק כמובילת מאבק מעמדי, אלא בראש ובראשונה מכשיר לבניין אומה, לבניית הארץ ולהקמת המדינה. ההסתדרות ותנועת העבודה, בנו חברה סולידרית, עם כלים לסולידריות וולונטרית הצודקים והיפים יותר מכל מפעל סוציאליסטי בהיסטוריה האנושית. המפלגה הקומוניסטית, שכל ימיה לחמה מלחמת חורמה בציונות ותמכה באויב הערבי בכל עימות לאומי, ראתה בהסתדרות העובדים את האויב הגדול ביותר שלה.

 

ב-1946 התקיימה שביתה כללית של עובדי ממשלת המנדט, יהודים וערבים יחד, וגוז'נסקי מציגה זאת כמופת. עודה בשאראת שפרסם מאמר על הספר במוסף הספרים של "הארץ", סיים אותו במשפט הבא: "כמה יפה היה מצדה של ההיסטוריה אילו המשיכה בדרכה של שנת 1946, שנת האחדות, ולא בדרכה של שנת 1948, שנת הפירוד. גם עכשיו לא מאוחר לתקן".

 

1948 היא שנת הקמת מדינת ישראל. את העוול הזה רוצה בשאראת לתקן.

  

* הח"כים הערבים נוהגים להלין, ובצדק רב, על העדר נוכחות משטרתית מספקת בעריהם וכפריהם, ומציגים זאת, בצדק רב, כאפליה.

 

אבל כאשר משטרת ישראל באה לעצור סוחר סמים ברהט, שוטריה מותקפים באלימות ועבריין נהרג, הם יוצאים לשביתות והפגנות. וכאשר ניידת משטרה נקלעת לעיר בעת הלוויה, ההמון המוסת מתייחס אל השוטרים כאל אויב ומנסה לבצע לינץ' בחמישה שוטרים.

 

מדינה אינה יכולה להשלים עם קיומם של איי הפקר שבהם שלטון החוק אינו קיים. הנפגעים העיקריים של מציאות כזאת, הם האזרחים באותם איים.

 

* על פי הדיווחים בתקשורת, מסתמנת תמונה, על פיה הייתה הסכמה שהמשטרה לא תכנס לרהט בעת ההלוויה והניידת שהגיעה למקום, הפרה את ההסכמה. לא ברור עדין האם השוטרים נקלעו למקום בשוגג, או שהמידע כלל לא הגיע אליהם. זהו כשל מבצעי חמור, שעל המשטרה לתחקר אותו ולהסיק מסקנות.

 

אולם הכשל המבצעי הנקודתי הזה שולי וזניח בהבנת מהות האירוע. מה שמשמעותי, הוא ההתייחסות אל משטרת ישראל כאל אויב, מה שבא לידי ביטוי בעצם הצורך להגיע להסכם כזה (ואיני מביע את דעתי אם נכון או לא נכון היה להגיע להסכם) ובעיקר העובדה ששוטרים הנקלעים לעיר בישראל מוצאים את עצמם בלינץ' המסכן את חייהם. המציאות הזאת היא בלתי נסבלת ואין להשלים עמה.

 

* לפני כחודשיים כתבתי על כך שהמנהיג הציוני ישראל זנגוויל הוא אבי האמרה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", והבהרתי שמשמעותה אינה שאין אנשים בארץ ישראל, שהרי כל ראשי הציונות התייחסו בכובד ראש לבעיה הערבית, אלא אמירה שעם שאינו חי בארצו, יגיע לארץ שהעם שלה אינו חי בה.

 

לאחרונה למדתי, שהיה מי שקדם לו באמירה זו, והוא כלל לא היה יהודי, והוא אמר את הדברים למעלה מארבעים שנה טרם הקמת התנועה הציונית.

 

בגיליון החדש של "האומה", מופיע מאמר של ד"ר אבי בקר: "'הנוצרים הציונים' ותרומתם להקמת ישראל". הוא מתאר במאמרו זרם בכנסיה האנגליקנית, שמאז המאה ה-17 מאמין בשיבת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, בהתאם לחזון שיבת ציון של נביאי התנ"ך, שהגשמתו היא תנאי הכרחי לגאולה העולמית. הזרם הזה התחזק במאה ה-19, ופעל גם במישור הפוליטי, ולפעולתו הייתה השפעה על התהליך שהביא להצהרת בלפור.

 

הבולט ביותר בין האנגליקנים הציונים בפעילותו הפוליטית היה אנטוני אשלי, המוכר יותר בתוארו הלורד שאפטסברי. הלורד שאפטסברי היה פוליטיקאי, חבר פרלמנט לאורך שנים רבות, שפעל מול מנהיגים ומדינאים בריטיים לקידום הרעיון של שיבת ציון. ב-1854, עם פרוץ מלחמת קרים, הוא פנה לשר החוץ הבריטי הלורד קלארנדון, כדי שישכנע את התורכים להחזיר את א"י ליהודים. הוא השווה זאת ביומנו להצהרת כורש ששמה קץ לגלות בבל והביאה להקמת הבית השני. בין השאר מופיע ביומנו המשפט: "ישנה ארץ ללא עם; ועתה האל, ברחמיו ובחכמתו, מכוון אותנו לעם ללא ארץ. העם שהיה ועדיין האהוב עליו, בני אברהם, יצחק ויעקב".

 

* במאמרו, עוסק בקר גם בסוגיה האקטואלית של הקשר עם 70 מיליון האוונגליסטים הפרו-ישראלים בארה"ב. הוא מתאר את הברית המוזרה של אנשי "שמאל", רבנים חרדיים ליטאיים והקיצונים בקרב הרבנים החרד"לים – ליאור ואבינר, המתנגדים לקשר הזה בטענה שמטרת האוונגליסטים היא מיסיונרית ואפילו אנטישמית (!). הטענות הללו מופרכות מעיקרן, מבהיר בקר במחקרו.

 

* ביד הלשון

 

"האם, לעניות דעתך..."

הניסוח הזה תמיד משעשע אותי, כיוון שהוא מוציא ביטוי מהקשרו, והופך אותו למגוחך.

 

הביטוי "לעניות דעתי", מבטא צניעות (או הצטנעות). אדם מגדיר את דעתו כעניה.

אבל בגוף שני, הביטוי הזה מאבד את כל משמעותו, ואת הצניעות (או ההצטנעות) שהוא מבטא.

 

למה הדבר דומה?

לביטוי "ואני, עבדך הנאמן". איך ישמע באוזננו משפט כמו "ואתה, עבדי הנאמן"? כמו "לעניות דעתך".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/1/2015 00:20   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, משפחה, סרבנות, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגבול עם סוריה – מצב חדש?


מלחמת יום הכיפורים ראויה לשם "מלחמת ההרתעה".

יותר מכל מלחמה אחרת, דווקא מלחמת יום הכיפורים, זו שבכל שנה ביום השנה לפתיחתה אנו עסוקים בהלקאה עצמית וחיטוט בפצעים שהותירה, יצרה הרתעה אסטרטגית רבתי.

 

יש הצדקה לחיטוט בפצעים; המחדל המודיעיני והביטחוני שקדם למלחמה והביא להפתעה האסטרטגית ולהצלחת ההונאה המצרית סורית (שאחד מאמצעיה היה יוזמות שלום, כביכול, שהציגו המצרים בארה"ב), לפלישת האויב אל תוך מדינת ישראל מצפון ומדרום, לכיבוש שטחים ישראליים לראשונה אחרי קום המדינה, לפינוי יישובים ישראלים ולמחיר דמים כבד ביותר, שלא היה כמותו מאז מלחמת השחרור.

 

אין ספק שבמלחמה זאת השיגו מדינות ערב את הישגיהן הגדולים ביותר בשדה הקרב, בעיקר בראשית המלחמה, אך בגבול מצרים צבא הפולש נותר בשטח ישראל גם בסיומה. הישגים אלה אפשרו למנהיגים להתפאר בניצחון, ולראשונה לא לחוש מושפלים. אולם דווקא המלחמה הזאת לימדה את הערבים את הלקח, שלא יוכלו להכריע את ישראל במלחמה.

 

ב-25 שנותיה הראשונות של המדינה, נערכו ארבע מלחמות כוללות בין ישראל לבין לפחות אחת משכנותיה, ומלבד מלחמת סיני עם יותר ממדינת אויב אחת. ב-41 השנים שחלפו מאז, לא התקיימה עוד אף מלחמה כוללת, ומלחמה כזאת אינה צפויה בעתיד הנראה לעין, על פי כל ההערכות. אין זה מקרה. העובדה שהמלחמה הזאת, שבה ישראל הופתעה ונתפסה לא מוכנה באופן שאין סיכוי שיחזור על עצמו, הסתיימה בניצחון ישראלי מכריע, כשצה"ל עוצר מאה ק"מ מקהיר ופחות מארבעים ק"מ מדמשק, שמה קץ למלחמות הכוללות.

 

נשיא מצרים תרגם את התובנה הזאת ליוזמת שלום עם ישראל. נשיא סוריה תרגם את התובנה הזאת לאי לוחמה נגד ישראל, ולחזון האיזון האסטרטגי – חתירה לאיזון אסטרטגי בין סוריה לישראל בטרם תצא למלחמה.

 

****

 

הלקח הערבי ממלחמת יום הכיפור, היה שינוי האסטרטגיה מניסיון להכריע את ישראל במלחמה, לניסיון לכרסם את יסודותיה ולייאש אותה ואת אזרחיה באמצעות טרור ולימים גם ירי טילים ובעיקר מאז ועידת דרבן (2001) גם באמצעות מהלכי דה-לגיטימציה שנועדו למוטט אותה על פי המודל של מיטוט המשטר הלבן בדרא"פ. סוריה שותפה לאורך השנים בעיצוב האסטרטגיה הזאת, אך את גבולה עם ישראל היא שמרה כגבול שקט.

 

ביום הכיפורים תשל"ד פלש הצבא הסורי לישראל, כבש את רוב הגולן ואת החרמון. ביום החמישי למלחמה גורשו אחרוני הפולשים משטח הגולן וצה"ל רדף אחריהם עד פאתי דמשק. לקראת סוף המלחמה צה"ל שחרר גם את החרמון. הסורים ידעו היטב שהדבר היחיד שעמד בין צה"ל לבין כיבוש דמשק ומיטוט המשטר, הוא החלטה ישראלית לעצור. את הלקח הזה הם הפנימו היטב; לפחות כל עוד הגולן והחרמון ישראליים, לא כדאי להתעסק עם ישראל.

 

בתום תשעה חודשי מלחמת התשה, המשכה של מלחמת יום הכיפורים, נחתם ב-31 במאי 1974 הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה. מאז ובמשך כארבעים שנה, הגבול נותר שקט לגמרי. כל הסיפורים על כך שההתיישבות בגולן, סיפוח הגולן, מלחמת של"ג, הימנעות מהסכם על נסיגה מהגולן יביאו למלחמה, התבררו כהפחדות סרק. אסד האב הנחיל את ההרתעה הישראלית גם לבנו, שאף הוא שמר על גבול שקט. אותה סוריה, שכאשר היא שלטה בגולן היא הפרה באופן יומיומי את הסכם שביתת הנשק עם ישראל במשך 18 שנות קיומו, כיבדה באדיקות את הסכם הפרדת הכוחות, כאשר הגולן הוא בידי ישראל.

 

במשך ארבעים שנה הגבול בין ישראל לבין אויבתה המרה ביותר – סוריה, היה גבולה השקט ביותר של ישראל, שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. במשך ארבעים שנה, הגולן היה האזור השקט ביותר בישראל; חף מפיגועי טרור ואפילו רמת הפשע בו נמוכה מאוד. הביטחון האישי שלנו, תושבי הגולן, היה חזק יותר משל שאר תושבי הארץ. למעט כמה עשרות טילים שנורו לעבר הגולן מלבנון במלחמת לבנון השניה, נהנינו משקט אמתי.

 

השקט הזה היה תוצאה של משטר מרכזי חזק, המשליט את רצונו על הסורים. המצב הזה השתנה עקב מלחמת האזרחים. סוריה התפוררה לגורמים. הגבול בינינו לבין הסורים אינו נשלט עוד בידי צבא סוריה, אלא בידי ארגוני טרור איסלאמיסטיים, הנלחמים בינם לבין עצמם, כמו חיזבאללה השיעי הנלחם נגד דאעש וג'בהת אל נוסרה הסוניות, אך אלה ואלה אויבים מרים שלנו. אלה ואלה אינן מדינות מסודרות וממושמעות, שיש להן אחריות להאכיל מיליוני אזרחים, אלא ארגוני טרור שתכלית קיומם הוא הטרור. אלה ואלה רואים בישראל את האויב הראשי.

 

אנו חשים את השינוי בזליגות מן המלחמות הפנימיות שלהם מפעם לפעם, אך גם במקרים אחדים של ירי מכוון. שיגורו של ג'יהאד מורניה להיאסף אל אביו, נועד לסכל התארגנות של חיזבאללה ואיראן לפיגועים בגולן. יתכן ששאיפת הנקם על הסיכול יביא להתגברות הפיגועים.

 

בשלב זה, שבו מתקיימת מלחמת האזרחים, הצדדים אינם רוצים לבזבז עלינו תחמושת. אך אין זה מן הנמנע שהמצב ישתנה וחיינו ישתנו.

 

****

 

השקט הביטחוני בגולן, לאורך עשרות שנים, היה לחלק מהמותג הגולני, חלק מהווית החיים של תושבי הגולן שהוקרנה למצטרפים ליישובי הגולן, למטיילים הרבים בגולן ולציבור הרחב.

 

ומה יהיה עכשיו? איך יהיו חיינו אם התחזית הקודרת הזאת תתממש, והגבול השלו והשקט יהיה לגבול של עימות וטרור?

 

****

 

בסרט העשור לקיבוץ אורטל, סיפר שלמה גלר מקיבוץ בית השיטה, המדריך של הגרעין המייסד – גרעין אורטל ומהמלווים את אורטל מטעם בית השיטה, על המאבק של חלוצי אורטל בניסיון לקבוע את מיקומה של אורטל מזרחה יותר. הם לא רצו להיות ג'ובניקים, הוא סיפר, ותיאר את התסכול של מי שבאו ליישב את הגבול ונאלצו להסתפק ביישוב הממוקם... 5 ק"מ מן הגבול.

 

אורטל עלתה על הקרקע ארבע שנים לאחר הסדר הפרדת הכוחות, כשאיש לא העלה על דעתו שיחזיק מעמד זמן רב כל כך. הסיפור על ראשוני אורטל הוא סיפור אופייני לראשוני המיישבים את הגולן בכל היישובים; התודעה הביטחונית של מי שהתיישבו במודע ומרצון סמוך לגבול עם סוריה, על מנת לעצב את הגבול, הייתה מרכיב משמעותי ביותר בהתיישבות בגולן. אני מאמין שגם בשנות השקט הרבות, התודעה הזאת הייתה קיימת במוח האחורי של כל אחד מאתנו, וגם של המצטרפים אלינו. אנו יושבים סמוך לגבול עם המדינה הקיצונית ביותר בין אויבינו.

 

יש לקוות שהתחזיות השליליות לא תתאמתנה והשקט יחזור לגבול וימשיך לשרור בגולן. אך גם אם חלילה המציאות תהיה שונה, אני סומך ובוטח באמונה הציונית, בחוסן החברתי ובלכידות הקהילתית של תושבי הגולן, וביכולתנו לעבור בהצלחה כל מבחן.

 

אם עמדנו בהצלחה במבחן הקשה של ממשלות ישראליות שניסו לעקור אותנו, שום דבר לא ישבור אותנו.

נכתב על ידי הייטנר , 21/1/2015 23:29   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ