לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שלוש המלצות


התבקשתי להמליץ על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה, והשלושה עוסקים בתחום הקרוב ללבי – ההיסטוריה הפוליטית של ישראל.

 

הראשון הוא "יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949-1980" מאת אודי מנור (הוצאת "דביר"). לפני שנים אחדות כתבה אניטה שפירא ביוגרפיה על יגאל אלון, אלא שהיא החליטה להרוג את הגיבור ב-1949. בצדק היא ציינה את היותו גדול מצביאי תש"ח, מנהיג שנישא על כפי חייליו וחניכיו, אך לטענתה מאז דעך ואין עוד חפץ בו. זאת, הוא לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש הממשלה. ככזה, הוא סיפור של החמצה, ואנו מתעניינים בווינרים.

 

אכן זו החמצה, יותר של מדינת ישראל מאשר של יגאל אלון. אולם אודי מנור מוכיח בספרו עד כמה גדולה הייתה השפעתו של אלון על מדינת ישראל לאורך השנים, עד מותו הפתאומי במהלך ההתמודדות נגד פרס על ראשות מפלגת העבודה, ב-1980. הוא תרם בתפקידיו המיניסטריאליים כשר העבודה, כשר הקליטה, כשר החינוך והתרבות, כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, כשר החוץ וכסגן ראש הממשלה, שבין השאר היה הראשון לקדם את נושא איכות הסביבה בישראל. בכל התפקידים ביצע רפורמות והטביע חותם. אולם עיקר השפעתו הייתה בגיבוש תורת הביטחון של מדינת ישראל, עוד לפני מלחמת ששת הימים, ועל גיבוש תפיסתה המדינית – ביטחונית – התיישבותית של ממשלת המערך בעשור שבין ששת הימים והמהפך ועל תפיסתה של מפלגת העבודה לאורך שנים רבות, למעשה, עד תקופת אהוד ברק.

 

הספר כתוב בצורה שוטפת ומרתקת. זהו ספר דעתני, הכותב אינו מהאו"ם, עובדה ההופכת אותו מראש שנוי במחלוקת, אך בעיניי היא ההופכת אותו למעניין.

 

הספר השני הוא ספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר" – טבנקין והקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק לשלמות הארץ (הוצאת "יד בן צבי" ו"יד טבנקין"). יעקב צור, מי שהיה מזכיר הקיבוץ המאוחד ולימים ח"כ ושר, ערך מחקר מקיף על האתוס המכונן והמרכזי של הקיבוץ המאוחד, ברוחו של טבנקין – ארץ ישראל השלמה. הוא מתאר את גיבוש תורתו של טבנקין – אימוצה והאמונה בה של תלמידיו, וכן את תהליך ההיפרדות ממנה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. גיבורי הספר הם טבנקין – מורה הדרך, בן גוריון – היריב האידיאולוגי הגדול של טבנקין והקיבוץ המאוחד ושני המנהיגים המדיניים, גלילי ואלון. אחרי מלחמת ששת הימים, נפרדו גלילי ובעיקר אלון מהפרקטיקה של שלמות הארץ והיו נכונים לחלוקתה, ואלון אף היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית. הספר מוכיח שהם לא התנתקו מן האידיאולוגיה, אלא ניסו לגשר בינה לבין המציאות הדמוגרפית-מדינית, בתפיסה של מימוש מקסימלי של הזכות, תוך מינימום שליטה על אוכלוסיה פלשתינאית.

 

שני הספרים הללו עוסקים בתנועה ואישים הקרובים ללבי. לעומתם, הספר השלישי הוא של מי שרחוק ממני ת"ק פרסה, אורי אבנרי. הספר הוא "אופטימי" סיפרו האוטוביוגרפי המקיף, בשני חלקים, של אבנרי (בהוצאת "ידיעות אחרונות"). אבנרי הוא כותב מוכשר וסוחף, ומבחינה זאת גם באמצע העשור העשירי לחייו לא נס לחו. באמצעות הביוגרפיה שלו ניתן ללמוד על התפתחות השמאל הרדיקלי בישראל; איך פטריוט ישראל שוחר שלום, שחתר לשלום עם האויב, נסחף בהדרגה להזדהות מוחלטת עם האויב עד הערצה וסגידה חסרי ביקורת לערפאת. הכותרת שהייתי נותן לספר היא "המדרון החלקלק". ניכר במחבר שהוא אוהב ומעריץ את גיבור הספר.

 

* עלון קיבוץ עמיר

נכתב על ידי הייטנר , 30/6/2016 23:20   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמת שלום הגליל


בראש השנה תשסז, לפני עשר שנים, הכתרתי את השייח נסראללה כאיש השנה תשסו. במאמר ב"שישי בגולן" הגדרתי אותו כמנצח של מלחמת לבנון השניה. טענתי, שאם צה"ל, שבששה ימים הכריע ומחץ שלושה צבאות ערב, לא הצליח בחודש וחצי להביס ארגון טרור מקומי, ועד היום האחרון של המערכה לא הצליח לשים קץ לירי הטילים על צפון המדינה – זו חרפה למדינת ישראל וניצחון לחיזבאללה.

 

האופן הקלוקל שבו נוהלה המערכה, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי העליון, הן בדרגי הפיקוד הטקטי והן בטיפול העורף, אך חיזק תחושה קשה זו. דו"ח ועדת וינוגרד והדו"חות על התנהלות העורף חידדו את תחושת הכישלון.

 

חלפו עשר שנים. היום אנו בוחנים את המלחמה בפרספקטיבה של עשור. ובפרספקטיבה כזו, התוצאה שונה לחלוטין, באופן קיצוני, מאותה תמונה.

 

כל אותם כשלים בהתנהלות המדינית, הצבאית וניהול העורף הם עובדה שאי אפשר לחלוק עליה, ואני מאמין שבשנים הללו הופקו הלקחים והדברים תוקנו. אולם היום אנו מביטים על המלחמה בפרספקטיבה שמעבר לבחינת ההתנהלות – היום אנו יכולים לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. במבחן התוצאה מלחמת לבנון השניה היא ניצחון ישראלי מוחץ.

 

אילו בשש אחרי המלחמה נערך בקרב אזרחי ישראל משאל, שבו היו נשאלים האם הם מאמינים שבעקבות המלחמה נהנה משנתיים של גבול שקט לגמרי, אני מעריך שמספר המשיבים בחיוב היה שואף לאפס. אילו באותו משאל נשאלו האזרחים אם המלחמה הייתה כדאית ומוצלחת אם בעקבותיה נהנה משנתיים של שקט מוחלט, אני מעריך שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה היה קרוב ל-100%.

 

לא שנתיים חלפו אלא עשר, והגבול עם לבנון הוא גבול של שקט מוחלט. נכון, אני יודע, חיזבאללה הצטייד בארסנל טילים חסר תקדים, חיזבאללה רוכש ניסיון לחימה בסוריה, יתכן שהוא אף חופר מנהרות לתוך שטח ישראל (יש מחלוקת על כך). הכל נכון. ואף על פי כן, גם אם מחר בבוקר תתחדש האש במלוא עוצמתה, ואיני רואה את זה קורה בעתיד הנראה לעין, עשר שנות השקט הן הישג בלתי רגיל, חסר תקדים.

 

לשם הפרספקטיבה, להבנת גודל הניצחון, אציג על קצה המזלג את קיצור תולדות הסכסוך הישראלי עם לבנון. ביום הקמת המדינה, צבא לבנון פלש, יחד עם כל צבאות האזור, למדינה בת יומה, כדי להשמידה. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק, כמו עם שאר המדינות השכנות. בעוד העימות עם שאר המדינות נמשך חרף שביתת הנשק, הגבול עם לבנון היה שקט יחסי במשך כעשרים שנה, והיו בו מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון הייתה המדינה השכנה היחידה שלא נטלה חלק בקרבות. נהוג היה לומר בישראל, שהמדינה הערבית השניה שישראל תחתום אתה על הסכם שלום תהיה לבנון. לא יהיה לה האומץ להיות הראשונה, אך היא תעשה זאת מיד אחרי הראשונה.

 

השינוי החל בשלהי שנות ה-60, כאשר אש"ף החל להתבסס בדרום לבנון, ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן בידי המלך חוסיין בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). אש"ף, בראשות ערפאת, יצר את ה"פתחלנד" – מדינת הטרור על גבול ישראל, ומפקדות ארגוני הטרור התמקמו בבירה ביירות. הגבול עם לבנון הפך לגבול מדמם – חדירות מחבלים לישראל, פיגועי מיקוח, פיגועי טבח המוניים וירי קטיושות היו מנת חלקם של יישובי גבול לבנון. בעוד הגבולות עם מצרים וסוריה השתתקו לאחר מלחמת יום הכיפורים והגבול עם ירדן נרגע לאחר גירוש אש"ף, הגבול עם לבנון היה לגבול הסוער, החם והעקוב מדם בכל גבולות ישראל.

 

מה לא עשינו? הפצצות חיל האוויר על קני הטרור, פשיטות קומנדו זעירות ופשיטות גדולות של יחידות צה"ל לתוך לבנון, מבצעים מזהירים כדוגמת "אביב נעורים" בביירות. מבצע "ליטני", שבו לראשונה צה"ל כבש לתקופה ממושכת יחסית את דרום לבנון. מלחמת לבנון הראשונה, שבה כבש צה"ל את רוב שטח לבנון כולל ביירות ואף הצליח לסלק את מפקדות אש"ף מלבנון לתוניס ולהביא לבחירת הנשיא באשיר ג'ומאייל, שאמור היה להיות נשיא-בובה מטעמנו, אך הוא נרצח עוד בטרם נכנס לתפקידו. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון ב-1983 (כן, עובדה נשכחת, אך לבנון באמת הייתה המדינה הערבית השניה עמה חתמנו על הסכם שלום, אלא שהוא לא היה שווה את הנייר עליו נחתם). ההתבססות (וההתבוססות) בלבנון, שהפכה את השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז כצבא משחרר הפכו לאויב מר של ישראל. הנסיגה מלבנון ב-1985 וההתבססות ברצועת הביטחון. 15 שנות התבוססות ושקיעה ברצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה החד צדדית מלבנון בשנת 2000.

 

כלום לא עזר. כמעט ארבעה עשורים הגבול עם לבנון דימם. ניסינו בכוח וניסינו בהסדרים, ניסינו בכיבוש שטחים ובנסיגה משטחים. דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השניה שמה קץ לדימום.

 

כדאי לנפץ שני מיתוסים. על פי מיתוס אחד, לאחר שבועיים של קרבות קשים לאורך הגבול ביולי 1981 הושג הסדר עם אש"ף בתיווך המתווך האמריקאי פיליפ חביב, שהביא ל-11 חודשי שקט בגבול, שהופר בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה. אין זה נכון. לפחות שלוש פעמים במהלך התקופה גבול הצפון הותקף בקטיושות מלבנון. המיתוס השני הוא שלאחר הנסיגה מלבנון נהנינו משקט. גם מיתוס זה אינו נכון. לאחר הנסיגה המציא חיזבאללה את פרשת הר דב ("חוות שבעא") כתירוץ להמשך התוקפנות נגד ישראל. התוקפנות כללה את חטיפת שלושת החיילים בהר דב ב-2000 וכן ירי קטיושות על האזור מפעם לפעם פיגועי טרור שונים דוגמת הפיגוע רב הנפגעים במצובה. השיא היה ביום פרוץ מלחמת לבנון השניה – הפיגוע הקשה שבו נהרגו 5 חיילים ישראליים וגופות שניים מהם נחטפו תוך מצג שווא שמדובר בשבויים חיים, וברגע שישראל הגיבה נקודתית, פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול, מראש הנקרה ועד החרמון.

 

השוואה נוספת לצורך הפרספקטיבה היא מה שקרה לאורך גבולנו עם רצועת עזה בעשור שמאז לבנון השניה. על סמך הפקת לקחי לבנון השניה, יצאנו למבצע "עופרת יצוקה", שלא השיג דבר. לאחר מכן יצאנו למבצע "עמוד ענן" ואף הוא לא השיג דבר. רק מלחמת "צוק איתן" הביאה לשנתיים של שקט בגבול, אך גם השקט הזה אינו מלא. מספר האירועים בגבול עזה בשנתיים אלה גדול לאין ערוך מכל האירועים בגבול לבנון במשך כל עשר השנים.

 

איך זה קרה? מה גרם להישג? התשובה נעוצה במילה אחת – הרתעה. המכה שחטף חיזבאללה במלחמה הייתה כל כך קשה וכל כך כואבת, עד כדי סכנה ממשית לעצם קיומו, שמאז כבר עשר שנים הוא מפחד לחדש את האש. הרתעה היא מוצר מתכלה ונשחק, בוודאי מול ארגון טרור שאינו נושא באחריות מדינתית. עשר שנים של הרתעה מלאה, הנם הישג כביר.

 

נכון, היו כשלים רבים במלחמה. נכון, במשך שבועות הממשלה וצה"ל התברברו בחוסר החלטיות באשר לפעולה הקרקעית – עצם ביצועה, היקפה ומטרותיה. אולם למרות עובדה זו, הושגה הרתעה רבתי.

 

שני גורמים הביאו להצלחה הזאת. האחד הוא עצם ההחלטה הנועזת של הממשלה לצאת למלחמה כדי לשנות את המצב מן היסוד (שם המבצע היה "שינוי כיוון"). השני הוא ההפצצה המאסיבית, הקשה, על רובע דאחיה בביירות, מעוז חיזבאללה. אולי נכון היה להפסיק את המלחמה לאחר ההפצצה, ולחסוך את חיי רוב החיילים שנהרגו בה. אם נכון היה להמשיך לפעולה קרקעית, היא הייתה חייבת להיראות אחרת. אולם הפעולה שנעשתה יצרה הרתעה ששיתקה את חיזבאללה והשתיקה את הגבול כבר עשר שנים.

 

ממה שלמדנו בשנים אלה, בלבנון, ברצועת עזה ובמלחמות של צבאות המערב בעיראק, אפגניסטן ומול דאעש, בסוג המלחמה של צבא מסודר של מדינה נגד ארגוני טרור, "מלחמה א-סימטרית", אין תמונת ניצחון של הכרעה מוחשית, והניצחון יכול להיבחן רק לאורך זמן, במימוש ההרתעה. הפרספקטיבה על אודות מלחמת לבנון השניה מעידה על ניצחון גדול.

 

איני מקבל את הטיעון שהגבול שקט כיוון שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. מלחמת האזרחים פרצה לפני חמש שנים, וחיזבאללה הצטרף אליה רק כעבור שנה. במשך שש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוא שמר על גבול שקט עם ישראל, לא קשר לסוריה. יתר על כן, בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, בשנות ה-70, ארגוני הטרור שהיו מעורבים בה מאוד, לא הפסיקו את הלוחמה והפיגועים בגבול ישראל.

 

העשור השקט הוא תוצאה של ההרתעה. זו הרתעה אסטרטגית שהינה הצלחה גדולה של ישראל. כל אדם מפוכח, היודע שאף מלחמה לא תגרום לצד השני להשתכנע שעליו להתאהב בנו ולהכריז על כניעה סופית ומוחלטת, חייב להעריך את גודל ההישג.

 

****

 

מי שהנהיג את מדינת ישראל בשעת המלחמה היה אהוד אולמרט, וראוי לומר כמה מילים עליו.

 

אהוד אולמרט הוא תאונה חמורה של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בפושע פלילי, אדם מושחת עד שורשי מהותו, אדם שלאורך שנים רבות השחית כל חלקה טובה שבה פעל, וניהל את כל תפקידיו כראש ארגון פשע. לאורך עשרות שנים הוא הצליח להערים על החוק, לעקוף אותו ולהימלט מעונש, אך בסופו של דבר הגיע למקום הראוי לו. אמנם עם הנחת סלב, אך עצם ישיבתו מאחורי סורג ובריח חשובה מאוד.

 

אהוד אולמרט הוא גם מדינאי הרפתקן וכושל, שהציע לפלשתינאים את ההצעה המטורפת ביותר שהוצעה להם אי פעם. לא זו בלבד שעצם ההצעה היא הפקרות, גם את המטרה שלו הוא לא השיג. הצעתו מרחיקת הלכת לא ריצתה את הפלשתינאים. ולא פחות חמור, במקום לחשוף את הדברים כדי להציג לעולם את סרבנותם של הפלשתינאים, הוא שיתף עמם פעולה בהכחשה והסתרה, כדי לשרת את הנראטיב של ראש הממשלה שהודח בקנוניה שנועדה לסכל את הסכם השלום, ומתוך ניסיון לטפח את תדמיתו כדה-גול שייקרא לשוב מהגלות ולהציל את מדינת ישראל. הנזק המדיני שהוא גרם, הן בהצעתו והן בהתנהגותו לאחר שנדחתה, חמור ביותר.

 

ולמרות כל אלו, ראוי אולמרט שנזכור את הדברים החיוביים שעשה, נכיר בהם ונוקיר אותו עליהם. אולמרט קיבל שתי החלטות בעלות חשיבות היסטורית לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים) ומלחמת לבנון השניה. לצד פשעיו וכשליו – על ההישגים הללו תזכור אותו ההיסטוריה לטובה.

 

****

 

מלחמת לבנון הראשונה נקראה מלחמת שלום הגליל, אך היא לא הביאה שלום לגליל. המלחמה הראויה לשם מלחמת שלום הגליל, היא מלחמת לבנון השניה, שהביאה שלום לגליל.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 30/6/2016 16:38   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, המלחמה בלבנון, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 29.6.16


* פיצויים למחבלים – טורקיה שלחה מחבלים לפיגוע "מרמרה". ישראל התנצלה על התוקפנות נגדה, והתנצלותה נענתה בהמשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית. עכשיו ישראל עומדת לפצות את המחבלים בעשרות מיליונים על תוקפנותם.

 

אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא בכל מחיר. לא במחיר הזה.

 

עדיף להמתין לעידן שאחרי ארדואן.

 

* בעד נתניהו – אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם טורקיה, אילו היה ראש האופוזיציה.

 

* חמקן - נתניהו הוא משווק מצוין. בכך אין ספק. ובנאומו במסיבת העיתונאים, בו הציג את ההסכם, הוא היטיב להסביר את יתרונותיו, ובהחלט יש בו יתרונות. אולם הוא התעלם לחלוטין, ולא נגע אפילו ברמז, בתשלום הפיצויים למחבלים, בהמשך להתנצלות הישראלית בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל.

 

וכאשר נשאל, הוא מיד תקף את תוקפיו ולעג להם, ואז שב וסיפר איך הוא עושה את מה שטוב למדינה ולא על פי ציוצים וכותרות, כפי שעשה כאן ועשה שם, ומה שטוב למדינה, והאינטרסים וכו'. ומה לגבי סוגיית הפיצויים? אפילו לא מילה.

 

הבעיה אינה רק במשיב אלא גם בשואל. מה שאל העיתונאי? "אדוני ראש הממשלה, מה תגובתך לביקורת מהאופוזיציה והקואליציה"? אז הוא אמר דעתו על הביקורת. איזו שאלה מטופשת. עיתונאי טוב, המבין את תפקידו ככלב השמירה ושליח הציבור, צריך היה לשאול כך: "אדוני ראש הממשלה, מדוע ישראל תשלם פיצויים למחבלים בעשרות אלפי דולרים? מדוע היא עושה זאת למרות שאפילו ועדת האו"ם הצדיקה את פעולתה? האם זאת הודאה באשמה?" נדמה לי שאפילו נתניהו היה מתקשה להתחמק מתשובה.

 

האפשרות להציג שאלות לנתניהו כל כך נדירה, וכשכבר ניתנת הזדמנות, העיתונאים מאבדים כיוון ואינם יודעים לנצל אותה.

 

* לכף זכות - אני מתנגד להסכם עם טורקיה, בשל ההתנצלות והפיצויים למחבלים. עם זאת, איני מסכים עם הביקורת של משפחות הנעדרים. בעיניי, על כף המאזניים של היתרונות והחסרונות שבהסכם, סוגיית הנעדרים נמצאת בצד החיוב. התחייבות טורקיה לפעול להחזרתם עשויה לחזק את הסיכוי להשבתם יותר מאשר הימנעות מן ההסכם.

 

* כיסא נמוך - הפיצויים למחבלים: ארדואן השיב את נתניהו על כיסא נמוך.

 

* אבל הכותרת כואבת - כתבתי ל"ישראל היום" מאמר נגד ההסכם עם טורקיה. המאמר פורסם ככתבו וכלשונו. אבל הכותרת שלי הייתה: "פיוס - לא בכל מחיר" והכותרת בעיתון הייתה: "פיוס כן, אבל המחיר כואב".

 

מתן כותרת הוא פררוגטיבה של העורך, ואיני מלין על כך, למרות שבכל פעם שהכותרת שניתנת למאמר שונה מזו שהצעתי - היא פחות טובה. אולם הפעם היא משנה את המסר. הקורא את הכותרת, מבין שאני בעד ההסכם, אבל המחיר כואב לי, בעוד הקורא את הכותרת המקורית מבין שעקרונית אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא במחיר הזה.

 

ולא מעט קוראים רק את הכותרות.

 

* מתקפת טרור באיסטנבול – האם טורקיה תשלם פיצויים למשפחות המחבלים?

 

* מכחישי רצח העם – טורקיה אחראית לאחד מפשעי המלחמה הקשים של המאה ה-20, הטבח ההמוני בארמנים. מאז, טורקיה עוסקת בהכחשת הפשע. אנו, מדינת היהודים, חייבים להיות הראשונים שלא יתנו יד להכחשה, כפי שאיננו מוכנים להשלים עם הכחשת השואה. למרבה הצער, כל ממשלות ישראל השתפנו, ומאימת התגובה הטורקית, לא קראו לרצח העם בשמו.

 

תמיד היה לכך תירוץ. פעם טורקיה הייתה בעלת ברית שלנו, ומי רוצה לריב עם בעלת הברית? אח"כ היו מתח ועוינות עם טורקיה, ולא רצינו להחריף את העימות. אח"כ במשך שנים לא רצינו לסכן את המו"מ על הפיוס. עכשיו אנו שוב מפויסים ולמה לקלקל את ירח הדבש הנפלא?

 

לאן נוליך את החרפה?

 

* בין קאמרון לקורבין - ראש ממשלת בריטניה קאמרון, הפגין מופת של כיבוד הדמוקרטיה, כאשר התפטר לאחר שנכשל במשאל עם, ללא טרוניה, מרמור וקיטורים. איזה הבדל בינו לבין יו"ר הלייבור קורבין, שהובס בהצבעת אמון בין חברי סיעתו ברוב אדיר, והוא מסרב לקבל את התוצאות. הוא מזכיר לי את אריק שרון.

 

* ביילין טועה ומטעה – יוסי ביילין הוא אחד מראשי המתנגדים עקרונית למשאלי עם. לאורך עשרות שנים, בעקביות, הוא יוצא נגד הרעיון, בטענה שהוא מנוגד לעקרון הדמוקרטיה הפרלמנטרית הייצוגית. ביום שני הוא פרסם בטור שלו ב"ישראל היום" מאמר נוסף בנדון, בו תקף את עצם קיומו של משאל העם בבריטניה (ויצא גם נגד תוצאותיו).

 

את עמדתי העקרונית בעד משאל עם ביטאתי במאמרים רבים לאורך השנים, ולא אכנס כאן לוויכוח עם טיעוניו העקרוניים של ביילין. אולם ניתן היה לצפות ממנו לפחות לדבוק בעובדות. הוא טען שכל המדינות הדמוקרטיות בעולמנו, חוץ משוויץ, הן דמוקרטיות של נציגים, ולכן ההכרעות בהן אינן במשאל עם אלא בפרלמנט.

 

הוא טועה פעמיים. ראשית, גם שוויץ היא דמוקרטיה ייצוגית, פרלמנטרית. שנית, בכל מדינות אירופה מתקיימים משאלי עם, בוודאי בנושאי ריבונות. כל מדינות אירופה שהצטרפו לאיחוד האירופי עשו זאת במשאל עם. אמנת מסטריכט התקבלה במדינות האיחוד במשאל עם. אימוץ האירו עבר במשאלי עם.

 

בשוויץ משאלי עם הנם שיטה שכיחה, חלק מאורח החיים השוטף של הדמוקרטיה במדינה. מנחם בגין הציע בעשור הראשון של המדינה לאמץ את השיטה הזאת בישראל. בשאר המדינות, משאל העם הוא הליך חריג, המתקיים רק בסוגיות הנוגעות לריבונות. על פי חוק היסוד בישראל, שביילין כל כך נאבק נגדו, ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, ברוח השיטה המקובלת בדמוקרטיות האירופיות. אין כל סתירה בין דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית לבין משאלי עם. כבודו של הפרלמנט במקומו מונח, אולם הריבון הוא העם שבוחר את הפרלמנט, ובשאלות כבדות הנוגעות לעצם הריבונות – מן הראוי שהריבון יכריע, ללא תלות בסחר מכר פוליטי.

 

* שבחים לפרופ' כרמי - נשיאת אוניברסיטת בן גוריון פרופ' כרמי ראויה לשבח על שביטלה הענקת פרס של האוניברסיטה ל"שוברים שתיקה". מאמר המערכת של "הארץ" השתלח בה בחריפות, תחת הכותרת "הקרנפית בנגב". רק לחשוב על הביזיון שהאוניברסיטה המנציחה את שמו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון תעניק פרס לארגון האנטי ישראלי הזה.

 

* סולידריות חברתית – רוגל אלפר מצא את התשובה. הוא יודע מה הסיבה ליוקר המחיה במדינתו, כלומר במדינת ת"א. העובדה שהם, התל-אביבים "מסבסדים את הפריפריה". וזהו עושק. הרי ההם שם, הפרזיטים במדינת הפריפריה, הם עלוקות מוצצי דם, שחיים על חשבון התל-אביבים.

 

"המונח 'המדינה תסבסד' מטעה קמעה. כספי המסים שנגבים מהאנשים העובדים בערי המרכז יסבסדו את קייטנות הפריפריה. אלוהים לא מסבסד את ילדי אשכנז. לא רוצים להידפק? בבקשה, עברו לפריפריה בעצמכם! שבו ארבע שעות ביום בפקקים (כי העבודה לא עוברת אתכם), וקבלו שכנים שמעריצים את אלאור אזריה ורוצים לגרש אנשים כמוכם לברלין ומצביעים ביבי, ואז החזרזירים מתל אביב יסבסדו גם את הקייטנה של הילד שלכם. בטח, תעברו ללוד, לקרית ארבע, לבית שמש, לביתר עילית, לדימונה. תפסיקו להיות כאלה אשכנזים מתנשאים בבועה. רוצים להישאר במרכז? תפסיקו להתבכיין, חזרזירים אשכנזים".

 

רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אינו חזרזיר.

הוא חזיר.

 

אני מתנצל בפני ציבור החזירים על ההשוואה המקוממת.

 

* כאן שביתה – לפעמים, כשאני שומע את ההתנשאות התל-אביבית הזאת, אני חושב מה היה קורה, אילו כל תושבי הפריפריה היו מחליטים על שביתה – שבוע, לא יותר, של החרמת תל-אביב. לא לקנות בחנויותיה, לא לאכול במסעדותיה, לא לצרוך את שירותיה, לא לבקר במוסדות התרבות שלה, לא לחגוג בה, בקיצור – לא לפרנס אותה. שבוע, לא יותר. תל-אביב הייתה קורסת.

 

...ועוד לא התחלתי לדבר על מה שיקרה לתל-אביב יום אחד ללא תוצרת הפריפיריה.

 

* בשורה למאמינים בשוויון מגדרי - החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לבטל את חזקת הגיל הרך, היא בשורה גדולה לכל מי שמאמין בשוויון מגדרי. כפי שיש להיאבק נגד כל אפליה כלפי נשים, כך יש להיאבק נגד כל אפליה כלפי גברים. בסוגיית האבות הגרושים, האפליה נגד גברים בוטה וקשה.

 

השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל ראויה לשבח על עשייתה הברוכה לקידום הצדק החברתי והשוויון בישראל.

 

* בין פמיניזם של שוויון מגדרי לפמיניזם של שנאת גברים - בכל אידיאולוגיה יש מנעד בין הביטוי ההומאני שלה, לבין הביטוי הרדיקלי מיליטנטי שלה. כזה הוא ההבדל בין לאומיות ולאומנות, בין סוציאל-דמוקרטיה לקומוניזם ועוד. כך גם בפמיניזם. הגילוי ההומני של הפמיניזם, הוא רעיון השוויון המגדרי והמאבק למען שוויון מגדרי. הגילוי הרדיקלי של הפמיניזם, הוא שנאת גברים ומלחמה בגברים. זהבה גלאון, שיצאה חוצץ, בשצף קצף, נגד ביטול חזקת הגיל הרך, שייכת לקוטב הרדיקלי מיליטנטי של הפמיניזם.

 

* חדשות בעתיקות – בשבוע שעבר הוסב שמו של המכון לחקר הגולן, שבו אני עובד כחוקר ההתיישבות בגולן, למכון שמיר למחקר. הטקס, בהשתתפות שר המדע אופיר אקוניס ומשפחתו של יצחק שמיר, נערך במהלך כנס קצרין לארכיאולוגיה, שהמכון היה שותף לו. אני שימשתי יו"ר של מושב שיזמתי, לציון 40 שנה לחפירות בגמלא ועשרים שנה לפטירתו של חופר גמלא שמריה גוטמן.

 

ספק אם מישהו היה מודע לכך, ולבטח זה לא היה מתוכנן, אך יש קשר מעניין בין שמיר לארכיאולוגיה – מי שהחליט על הקמת רשות העתיקות, שהייתה שותפה פעילה בכנס (ובכל כנסי קצרין לארכיאולוגיה) היה ראש הממשלה יצחק שמיר.

 

* אמיר דרורי - מייסד רשות העתיקות ומנהלו במשך תקופה ארוכה היה אלוף (מיל') אמיר דרורי ז"ל, מפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון הראשונה, מייסד המפח"ש ומפקדו הראשון, סגן הרמטכ"ל ובעל עיטור העוז על תפקודו ב"מבצע חרגול" – פעולת תאופיק; פעולת התגמול הגדולה של צה"ל נגד המוצב שמירר את חיי קיבוץ תל-קציר וחקלאי הקיבוץ שעִבְּדו את שדותיהם (פברואר 1960).

 

אני הכרתי את אמיר דרורי בהיותי חייל במוצב בלבנון. היה זה המוצב הקדמי ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית – מוצב "גפן" בעמיק והאלוף הרבה לבקר אותנו. כל אימת שהגיע קצין בכיר, שר או ועדת חו"ב של הכנסת למוצב, המפקדים דאגו שאני אהיה בעמדת התצפית כדי להסביר לאורחים על הגזרה. וכך זכיתי לשהות לא מעט במחיצתו.

 

הזיכרון המרכזי שלי מאמיר דרורי, הוא תחקיר מבצעי שהוא ניהל לאחר תקרית שבה נהרג חייל בגדוד שלנו, ארז בצלאל, בפעולה בתוך המתחם הסורי. במשך שעות ארוכות הוא תחקר אותנו, ושאל שוב ושוב כל אחד מאתנו, מפקדים וחיילים, על כל שניה באותו לילה ועל כל מטר מרובע שבו דרכנו. כל העת הייתה לי תחושה קשה ומתסכלת, כאילו הוא מנסה בכל מחיר להגיע למסקנה שארז נהרג מאש כוחותינו. בסוף התחקיר המתיש, אמר דרורי באנחת רווחה, שנשללה כל אפשרות של ירי כוחותינו.

 

מאז אני מעריך כל כך את הליך התחקיר המבצעי ותרבות התחקיר המבצעי.

 

* בגלל כמה מאות – אפרופו פעולת תאופיק. תגובת בריה"מ לפעולה, הייתה שבגלל ההתעקשות הישראלית שכמה מאות אנשים יישבו דווקא ב"אזור המפורז", סובלים מיליוני אנשים. זה היה, כידוע, לפני "אקיבוש". מעניין, שאותם טיעונים נשמעים גם היום. בהבדל קטן – אז הם לא נשמעו מפי ישראלים.

 

* השוואה דבילית – לפעמים אני תמה האם אנשים קוראים את השטויות שהם כותבים. כך למשל דברי ההבל של ברוך תירוש, שהשווה הריגת מחבלים בסערת קרב בשטח אויב, תוך כדי חילוץ עשרות בני הערובה באנטבה, לירי מכוון בקור רוח בראשו של מחבל פצוע ומדמם, דקות ארוכות אחרי שחדל להוות סכנה והוא נמצא בידינו, כאשר הוא מוקף בחיילים ישראליים. סביר להניח שאפילו תירוש, אילו היה קורא את שכתב, היה מבין עד כמה ההשוואה שלו אינה אינטליגנטית, בלשון המעטה.

 

            * ביד הלשון

 

הר שיפון – ההר הסמוך לקיבוצי, אורטל, הוא הר שיפון. יש המכנים אותו שִׁיפוֹן (בפ"א רפה) ויש המכנים אותו שִׁיפּוֹן (בפ"א דגושה).

 

אני ידעתי תמיד שהשם הנכון הוא שִׁיפּוֹן. הקפדתי על כך ואף תיקנתי לאחרים. מהיכן קיבלתי את התודעה הזאת, איני זוכר.

 

לאחרונה הרהרתי בדבר. מה זה שִׁיפּוֹן? הרי איני מכיר מושג כזה, להבדיל משִׁיפוֹן. אז למה הוא נקרא כך.

 

אחרי למעלה משלושים שנה בדקתי, וגיליתי שכל השנים טעיתי. השם הנכון הוא הר שִׁיפוֹן.

 

****

 

מיד לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, החל ביצוע סקר הנופים והאתרים בגולן. בעיצומו של הסקר עלה הצורך במתן שמות עבריים לאתרים ועצמים בגולן, וכך קמה ועדת שמות בלתי רשמית – אורי זעירא ומייק לבנה, מנוחתם עדן ויבל"א יהודה זיו. את הצעותיהם הם העבירו לוועדת השמות הממשלתית. כתוצאה ממפעלם החשוב, שמותיהם העבריים של הרים, נחלים ואתרים שונים ברחבי הגולן, זורמים כחלק ממחזור דמנו ושגורים על פינו כמובנים מאליהם. אחד מהם הוא הר שִׁיפוֹן, ההר "שלנו", המתנוסס לגובה 977 מ' מעל פני הים.

 

שמו הערבי של ההר הוא תל אבו-ח'נזיר ובעברית – הר אבי החזיר (אגב, גבעה נוספת שנקרא תל אבו-ח'נזיר, היא "גבעת האֵם" הסמוכה לקיבוץ כפר סאלד, וקרויה על שמה של הנרייטה סאלד, אם "עליית הנוער").

 

מה זה השם הזה? מיהו אותו אבא של חזיר? ומדוע נקראים תלים על שמו? הרי, כידוע, החזיר הוא חיה טמאה ואסורה על המוסלמים והדרוזים, בדיוק כפי שהיא אסורה עלינו. שאלה זו הטרידה גם את עורכי סקר הנופים והאתרים. הם חקרו, והתברר ש"אבו-ח'נזיר" הוא שמו של שֵׁד מזרה אימים. לכל שד יש, על פי המסורת הערבית, מקום מסתור פרטי; איזה מעיין, מערה וכו'. ואילו אותו "אבו ח'נזיר" שוכן במעבה האדמה ומדי פעם הוא פורץ מתוכה בפתאומיות ומתנפל על עוברי אורח תמימים. בהגיע הערבים לגולן הם ראו בתלים השונים מעין שדים שפרצו מן האדמה, וחלק מן השמות שנתנו להם מבטאים זאת.

 

ועדת השמות המאולתרת של עורכי הסקר, שכנעה את ועדת השמות הממשלתית להעניק לתל אבו-ח'נזיר את השם העברי הר שִׁיפוֹן (כאמור, בפ"א רפה). ולמה שִׁיפוֹן? כיוון שבמורדות ההר נתגלה שִׁיפוֹן-הבר, אבי שִׁיפוֹן התרבות. בכל ארץ ישראל המערבית לא נתגלה עד אז שִׁיפוֹן-בר, כך שהייתה זו ממש תגלית מרעישה בעבור הסוקרים.

 

יש לציין, שוועדת השמות הממשלתית שללה את השימוש במונח תל להרי הגעש, כיוון שבעברית המילה תל ייחודית לתחום הארכיאולוגיה - הוא שטח קרקע מוגבה, אשר נוצר כתוצאה מבניית יישוב באותו מקום במשך דורות רבים, כשכל דור בונה מעל חורבותיו של הדור הקודם. וכך תל אבו-ח'נזיר היה להר שִׁיפוֹן. ולא שִׁיפּוֹן.

 

סופי.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/6/2016 00:07   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, שואה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ