לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על צביעות וסחר בגופות


נסו לדמיין ידיעה כזאת: "חברי פרלמנט צרפתיים עמדו דקה דומיה לזכר מבצעי מתקפת הטרור בפריז". אני ניסיתי. לא הצלחתי.

 

אבל שלושה ח"כים מטעם "הרשימה המשותפת" עמדו דקה דומיה לזכר מחבלים, רוצחי יהודים. השלושה חצו כל גבול. יש לשקול ברצינות הליך להפסקת חברותם בכנסת של השלושה, ובראשם ח"כ זועבי שהינה עבריינית סדרתית, שהשתתפה בפיגוע "מרמרה".

 

מכל "הרשימה המשותפת" לא נשמעה ולו הסתייגות קלושה. הסיעה הוציאה הודעת תמיכה בפגישה וגינוי לביקורת עליה. הודעת "הרשימה המשותפת" הציגה את ביקור ההזדהות עם המחבלים כצעד הומניטרי: "הפגישה נועדה לקדם נושא הומניטרי ממדרגה ראשונה. קבורת המתים הינה מצווה אנושית ודתית, בשלוש הדתות, ועל כן אנו קוראים לשחרר את הגופות בהקדם".

 

ותהיתי – האם אותם ח"כים יצאו חוצץ נגד הסחר בגופות חללי צה"ל וההתעללות במשפחות השכולות, מצד ארגוני הטרור הערבי? מייסד בל"ד ומנהיגה הבלתי מעורער עזמי בשארה, היה שותף של חיזבאללה ונמלט מהארץ רגע לפני שהשב"כ הניח עליו את ידו בשל שיתוף הפעולה עם הארגון. האם מפלגתו גינתה אי פעם את הסחר של חיזבאללה בגופות?

 

ב-1986 עלה סיור של "גבעתי" על מארב של חיזבאללה. בקרב נפלו בשבי שני לוחמים – רחמים אלשייך ויוסף פינק. בדיעבד התברר שאחד מן השניים נפל בקרב וגופתו נחטפה, וחברו נחטף כשהוא פצוע אנוש ונפטר בידי שוביו. במשך שנים סירב חיזבאללה למסור פרטים על גורלם. רק כעבור 5 שנים, תמורת שחרור 91 מחבלים חיים, מסר חיזבאללה את המידע על מותם. חלפו עוד חמש שנים עד שחיזבאללה החזיר לישראל את גופות המחבלים, תמורת 40 מחבלים חיים וגופות המחבלים שהיו בידי ישראל.

 

האם הח"כים הערביים הוקיעו את התנהגותו הברברית, הצינית והמרושעת של חיזבאללה? האם הם גינו את חיזבאללה שנקט אותה שיטה, לאחר חטיפת לוחמי צה"ל בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד בהר דב, ב-2000? האם הם הוקיעו את חיזבאללה שנהג באותה דרך אכזרית באהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו ב-2006?

 

עד רגע החזרת הגופות, למעלה משנתיים לאחר החטיפה, סרב חיזבאללה להודיע מה עלה בגורל החיילים. בטקס החזרת הארונות ניצב נציג חיזבאללה מול המצלמות, ובציניות מרושעת ומקפיאת דם הכריז: "עכשיו תדעו את גורל השבויים", וארונותיהם הושלכו מגב הקומנדקר. כזכור, תמורת החזרת הגופות, שילמה ישראל גם במחבלים חיים, ובהם הרוצח סמיר קונטאר. האם הח"כים הערביים יצאו נגד חיזבאללה, כשרוממות ההומניטריות בפיהם?

 

והאם הם הוקיעו את חמאס, המסרב להחזיר את שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, שנפלו ב"צוק איתן"?

 

אני מתנגד לפוליטיקת הגופות. לטעמי, יש להגיע להבנות שקטות עם האויב הפלשתינאי, על פיהן גופות של הרוגים משני הצדדים, הן מחוץ למשחק. אני מתנגד עקרונית למניעת החזרת גופות מחבלים. יש להחזיר אותן למשפחותיהם. אין זה ראוי להתייחס לגופות כאל אמצעי נקם וענישה. זה לא מתאים למדינה כישראל.

 

לדעתי, על הממשלה להודיע שאין לה כל עניין להחזיק בגופות, והיא תחזיר אותן למשפחותיהן מיד עם החזרת שרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין.

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 8/2/2016 11:39   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, המלחמה בלבנון, פוליטיקה, צוק איתן  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ההצלחה היא הכישלון


עזרא דלומי הביע תמיהה, בטורו האחרון, על ההצלחה רבת השנים של "גוש אמונים", להבדיל מהכישלון של "שלום עכשיו".

 

כחברי קיבוצים יקל עלינו להבין את הסיבה לכך. לא פעם, כאשר הותקפו הקיבוצים, הצענו להביט על מפה מוארת של מדינת ישראל, ולפתע לכבות את האורות מכל הקיבוצים. מה יישאר ממדינת ישראל? המסר העומד מאחורי הגימיק, הוא התייחסות לעשיה האקטיבית של התנועה הקיבוצית ביישוב הארץ ובעיצוב גבולותיה, כביטוי לעוצמתה; עוצמת המעשה ההתיישבותי. הוא הדין ב"גוש אמונים" – הם עשו מעשה, ויצרו במעשה שעשו מציאות חדשה. זו עוצמתם.

 

ועם זאת, אני מטיל ספק בהצגת המוחלטת של "שלום עכשיו" ככישלון. דומני שאת מידת הצלחתה של "שלום עכשיו" ראוי לבחון באופן אובייקטיבי יותר.

 

"שלום עכשיו" כתנועה, החלה לפעול בתקופת שלטון הליכוד, לאחר ביקור סאדאת. אולם העמדות של "שלום עכשיו" היו רחוקות מאוד מעמדות מפלגת העבודה. גישתה של מפלגת העבודה לסוגיות השלום, הביטחון, ההתיישבות והגבולות היו רחוקות מאוד מ"שלום עכשיו", עובדה שבאה לידי ביטוי בהתיישבות בגולן, בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון, בעוטף ירושלים ועוד, בהתנגדות למדינה פלשתינאית עצמאית, בהתנגדות למו"מ עם אש"ף, בהתנגדות לנסיגה מלאה ובתמיכה בירושלים השלמה. ואף ש"שלום עכשיו" הצליחה למלא את הכיכר, בעיקר בתקופת מלחמת לבנון, השקפתה המדינית הייתה השקפה של מיעוט קטן.

 

"שלום עכשיו" הצליחו מעל המשוער, בהנחלת השקפתם לחברה הישראלית ובשינוי תודעתי דרסטי הן בקרב הציבור והן בקרב המערכת הפוליטית והנהגת המדינה. הדבר בא לידי ביטוי בדרכן של ממשלות ישראל, בהסכמי אוסלו, בהתנתקות ובהצעות השלום שהוצעו לערפאת ולאבו מאזן. המדיניות הזאת הייתה רחוקה מאוד מדרכם של מבצעיה, ו"שלום עכשיו" יכולה בצדק לזקוף זאת לזכותה.

 

הכישלון הגדול של "שלום עכשיו" נובע מהמפגש בין החזון למציאות. מרגע שדרכם אומצה ובוצעה, היא לא יכלה להיוותר בבתוליה ובתומתה, כאלטרנטיבה מבטיחה למדיניות ישראל. מרגע שדרכם אומצה, היא נבחנה במבחן המציאות. וניתן לומר שהיא התנפצה על סלעי המציאות. רבין התנגד עד יומו האחרון להשקפות הטריטוריאליות של "שלום עכשיו", אך הוא זה שחתם על הסכם עם אש"ף והעניק לו מדינה בדרך, בניגוד לתפיסתו עד אז. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות ברוח "שלום עכשיו" ואף מרחיקות לכת יותר. אריק שרון ביצע באורח חד צדדי את הצעות "שלום עכשיו" ברצועת עזה, כשהבין שאין לו פרטנר להסכם.

 

ישראל ניסתה נסיגה בהסכם, נסיגה ללא הסכם והצעות לשלום על בסיס נסיגה מלאה וחלוקת ירושלים. כל הצעות השלום נדחו, וכל הנסיגות הפכו את השטח שממנו נסוגונו בסיס לטרור וטילים נגדנו. לא זו בלבד שאותם מעשים לא הביאו לשלום עכשיו – הם אף לא קרבו את השלום במאומה והביאו לטרור עכשיו.

 

כישלונה הגדול של "שלום עכשיו" הוא פועל יוצא של הצלחתה הגדולה; הוא הכישלון המוכח של דרכה. אסונה של "שלום עכשיו" הוא העובדה שדרכה נוסתה.

 

* "הזמן הירוק"

נכתב על ידי הייטנר , 8/2/2016 00:43   בקטגוריות היסטוריה, המלחמה בלבנון, חוץ וביטחון, פוליטיקה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 7.2.16


* על במותיך חלל – לוחמת מג"ב רב-שוטר הדר כהן לא נרצחה בפיגוע. היא נפלה בקרב, על משמרתה. הדר, חברותיה וחבריה גילו דריכות, תושיה, יוזמה, חתירה למגע, נחישות, מקצועיות ואומץ לב וסיכלו את כוונת המחבלים לבצע רצח המוני של אזרחים וילדים.

 

היטיבה לתאר זאת חברתה הפצועה רווית מירילאשווילי: "אנחנו כאן כדי להגן על האזרחים. בשביל זה התגייסנו ולשם כך אנחנו כאן. אין לי ספק שהדר ידעה זאת ולאור העובדה הזאת היא פעלה. הבנתי שהדר הצילה לי את החיים".

 

* חובת ההוכחה - מאז קיבלה הממשלה את ההחלטה ההיסטורית על תכנית לקידום המגזר הערבי, בעלות של 15 מיליארד ש"ח, התקשורת מלאה בכתבות שהמסר שלהן הוא שההחלטה תישאר על הנייר, תמוסמס ותטבע בים של התניות. אני מקווה מאוד שניתן יהיה לומר שזוהי ביקורת קנטרנית ומרושעת. חובת ההוכחה היא על הממשלה ובעיקר על ראש הממשלה ושר האוצר.

 

* הסתה ותוצאותיה - כאשר ח"כי הרשימה המשותפת עורכים מפגש הזדהות עם משפחות מחבלים רוצחים, מה הפלא שילדות ערביות ברמלה הופכות למחבלות סכינאיות ומנסות לרצוח יהודים?

 

* די לכיבוס - הכותרות מדברות על מפגש ח"כי בל"ד עם משפחות המחבלים. בדקתי ומצאתי שאין בכנסת סיעה הנקראת בל"ד. אותם ח"כים הם נציגי הרשימה המשותפת, בראשות ח"כ איימן עודה.

 

* יהודי מחמד - מבין חברי הרשימה המשותפת, שנציגיה ערכו מפגש הזדהות עם משפחותיהם של רוצחי יהודים, אני סולד במיוחד מיהודי המחמד דב חנין.

 

* יורדים לזנות – הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", המנהל לאורך שנים מערכה נגד קיומה של ישראל ולמען הצפתה במיליוני פלשתינאים, מארגן אירוע תחת הכותרת "הכנס הבינלאומי השלישי לשיבת הפליטים הפלסטינים".

 

איפה מתקיים הכנס? מתוך המודעה: "על אדמת הכפר אלשייח' מונס, כיום מוזיאון ארץ ישראל".

 

על ארגון התועבה הזה לא אכביר מילים. אבל – למה המוזיאון משכיר להם את המקום? אני מבין, מדובר בארגון היושב על הרבה כסף. הרי לא חסר כסף לארגונים אנטי ישראליים. מן הסתם, אין להם בעיה לשלם והרבה. אז מה? האם הכסף יענה את הכל? האם אין למוזיאון ארץ ישראל קווים אדומים?

 

השכרת אולם במוזיאון ישראל לאירוע הפיגולים הזה הוא ירידה לזנות.

 

ואני מתנצל בפני ציבור הזונות על ההשוואה.

 

* כסף טמא – מהיכן אני יודע שהארגון הזה יושב על הרבה כסף? לפני שנים אחדות, כאשר עבדתי במכללת תל-חי, ראיתי לפתע מודעה על סדנה של ארגון "זוכרות", תחת הכותרת "איך אומרים נכבה בעברית", לאורך 14 מפגשים – חינם. אני חוזר: 14 מפגשים – חינם. חינם? כסף לא חסר להם.

 

אגב, ברגע שנתקלתי בתופעה, פניתי מיד לנשיא המכללה ולמנכ"ל, ותוך 5 דקות סוכל הפיגוע. באופן דומה הצלחתי לסכל את העברת הפיגוע לבית הספר "עינות ירדן", לקיבוץ הגושרים ועוד. בכל המקרים, הושכרה לארגון התועבה כיתת לימוד בתום לב. איזו סיבה יש לא להשכיר כיתה לארגון עם שם כל כך תמים... "זוכרות"? בטח סדנה על אלצהיימר ומגדר.

 

מן הראוי שהארגון הזה לא ימצא מנוח לכף רגלו. בשום אופן אין לתת לו במה, בעבור חוקן שקלים. הכסף הזה הנו כסף טמא.

 

* להטביע את ישראל בדמוגרפיה - פעם אחת השתתפתי בעימות עם "הזוכרת הראשי", מייסד הארגון איתן ברנשטיין. העימות נערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אף שהיכיתי אותו שוק על ירך, התחרטתי על כך שברגע של חולשה הסכמתי להשתתף בפאנל עמו, ובכך חטאתי במתן לגיטימציה לתופעה בלתי לגיטימית. "האירוע יתקיים בכל מקרה, ועדיף שאתה תעמוד מולו, כי רק אתה וכו' וכו' ועל מצפונך וכו' וכו' לא להפקיר בידיו את הבמה וכו' וכו'", ניגנו לי על המצפון, ובסוף הסכמתי והשתתפתי. עם זאת, היה זה הפאנל היחיד בחיי, שבו הקפדתי לא ללחוץ את ידו של בן שיחי.

 

לעתים אני שומע את הטענה האומרת: "מה הסיפור עם זכות השיבה? ממה יש לנו לפחד? כמה באמת ירצו לבוא? כמה אלפים". איזה קשקוש. אנשים יושבים מתוך בחירה 70 שנה במחנות פליטים, ומישהו רוצה לומר לי שאם יותר להם "לשוב" הם לא ירצו בכך? חשוב שנכניס לראשנו: "זכות" השיבה פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לזכותו של "הזוכרת הראשי" ייאמר, שהוא לפחות לא הסתיר זאת.

 

כך הוא פתח את דבריו בפאנל. "אני לא באתי הנה לדבר על זכות השיבה. זכות השיבה אינה זקוקה לי. היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור. אני נאבק על מימושה בפועל של הזכות הזאת".

 

* הפנים של "זוכרות" - אחת המייסדות והמנהיגות של הארגון היא נועה שיינדלינגר. יש לה, לאותה מנוולת, מנהג. כאשר חייל ישראלי נהרג, בתאונת אימונים או בהתקלות, היא פוצחת בקריאות שמחה וצהלה בדף הפייסבוק שלה.

 

זו דמותו של ארגון "זוכרות", שמוזיאון ארץ ישראל נותן לו במה.

 

* שיחדש נוסח עמירה הס – כיצד מגדירה עמירה הס את הסכמי אוסלו? " דחיסת הפלסטינים במובלעות A ו-B בגדה המערבית, היא הפשרה של ממשלות אוסלו בין הרצון הקמאי לגרש פלסטינים לבין הנסיבות המדיניות שלא מאפשרות זאת". ואיך היא מגדירה את ההתנתקות? "בכליאת 1.8 מיליון פלסטינים ברצועה צרה, שאינה בת־קיימא, מטפחת ישראל שאיפות הגירה אצל כ–40% מהאוכלוסייה. זהו ניסיון גירוש עקיף".

 

מי יגלה עפר מעיניך, ג'ורג' אורוויל?

 

* גטו - רצועת עזה העצמאית, ממנה ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון לאחר שעקרה את תושביה הישראליים עד היהודי האחרון, החי והמת, והייתה לבסיס טרור, ירי טילים על אזרחי ישראל וחפירת מנהרות טרור, מוגדרת בפיו של גדעון לוי – "גטו".

 

* דיסידנטים דה-לוקס - נתן שרנסקי, מותג בינלאומי של מאבק אמתי למען זכויות האדם, הסביר במאמר ל"הארץ" עד כמה מגוחך להגדיר ארגונים כ"שוברים שתיקה" כארגוני "זכויות אדם", כביכול. הוא הסביר עד כמה נואלת ההשוואה שלהם לדיסידנטים בבריה"מ. לוז ההבדל הוא כמובן החופש שממנו נהנים המבקרים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, להבדיל מהדיכוי ממנו סבלו הדיסידנטים בדיקטטורה הטוטליטרית הקומוניסטית.

 

הגיבה על כך ליזה רוזובסקי: "על הנייר היתה בברית המועצות דמוקרטיה, וההחלטות התקבלו בהכרעת הרוב. עובדה: מדי ארבע שנים התקיימו בה בחירות, שבהן רשימה משותפת של הקומוניסטים וחסרי המפלגה קיבלה באופן קבוע 99 אחוזים מהקולות".

 

כלומר, ישראל היא דמוקרטיה למראית עין, כמו בריה"מ. והיא מוסיפה בציניות: "הנוסחה הנצחית 'אסור להשוות', הפעם בהקשר הסובייטי". ולמי שאינו מכיר את הז'רגון, "אסור להשוות" הוא קוד הלעג בקרב הגורמים הרדיקליים לטענה שאין להשוות את ישראל לנאצים. והרי כידוע ישראל היא נאצית וחובה להשוות.

 

כותבת רוזובסקי: "בגדה המערבית, שעל הפרות של זכויות האדם שם זועקים 'שוברים שתיקה' וארגונים נוספים, אין משטר דמוקרטי, אפילו לא על הנייר". לא זכור לי שאזרחי ישראל בחרו את אבו מאזן ואת אסמאעיל הנייה, שליטי הפלשתינאים. נכון שמאז בחירתם הם מנעו מאזרחיהם את הזכות לשוב ולהצביע. מוזר, משום מה הם מיטיבים להתמזג בנורמות של המזה"ת.

 

* כעולם נמלה – דורון גולדברג מאשים אותי באידיוטיזם מוסרי, כיוון שהצעתי להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" חוה אלברשטיין. לא הצעתי להעניק את פרס ישראל לחברת הנהלת "בצלם" חוה אלברשטיין. הצעתי להעניק את פרס ישראל לזֶמֶר עברי לחווה אלברשטיין, גדולת הזמרות הישראליות, שכמעט ששים שנה מעשירה את התרבות הישראלית במיטב הזמר הישראלי. זמרת גדולה, יוצרת נפלאה, שהיטיבה לפרוט ביד אמן על מיתרי נשמתה של האומה, בעתות אבל ושמחה. קולה הוא פס הקול המלווה דורות של ישראלים. דורות של זמרות וזמרים גדלו על מורשתה המוסיקלית.

 

רק פנאט חשוך ימחק את כל תרומתה רבת השנים, ויצמצם אותה ל"חברת הנהלת בצלם". הפנאטיות הקנאית המטורפת הזאת, מעוורת את הפנאט, מצמצמת את אופקיו והופכת את עולמו – צר כעולם נמלה.

 

אני מרחם על האנשים הללו.

 

(אגב – "צר עולמי כעולם נמלה" הוא ציטוט משירה של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי", שאותו מבצעת חוה אלברשטיין, מתוך התקליט של שירי רחל, שהקליטה ב-1968 עם דני גרנות, עוד אחת מתרומותיה הייחודיות לזמר העברי).

 

* המחזמר "כהנא צדק" – האם מדינת ישראל צריכה לממן את המחזמר "כהנא צדק", את הסרט "ברוך הגבר" או את התערוכה "תורת המלך" (כמובן, בתנאי שיעמדו בקריטריונים של איכות אמנותית)?

 

מי שתשובתו על השאלה חיובית, והוא נאבק נגד הצעת החוק שיזמה מירי רגב בנוגע לתקצוב יצירות אמנות – אמנם אני חולק על דעתו, אך הוא לפחות אינו צבוע, והתנגדותו היא עקרונית.

 

אולם מי שישיב, כמוני, בשלילה על השאלות, ובמקביל יאבק נגד הצעת החוק, אינו אלא צבוע.

 

* להחזיר את הגופות - אני מתנגד עקרונית למניעת החזרת גופות מחבלים. יש להחזיר אותן למשפחותיהם. אין זה ראוי להתייחס לגופות כאל אמצעי נקם וענישה. זה לא מתאים למדינה כישראל.

 

לדעתי, על הממשלה להודיע שאין לה כל עניין להחזיק בגופות, והיא תחזיר אותן למשפחותיהן מיד עם החזרת שרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין.

 

* רות אלון ז"ל - השבוע הלכה לעולמה בקיבוץ גינוסר רות אלון, אלמנתו של יגאל אלון, בגיל 97. באתר "שווים" של הזרם השיתופי, פרסם עורך האתר עזרא דלומי ראיון שערך עמה בשנת 2000. בין השאר דובר בראיון על עוגמת הנפש שנגרמה מהעיכוב במשך שנים רבות בצאת הביוגרפיה של אלון, שאניטה שפירא לקחה על עצמה לכתוב.

 

בסופו של דבר יצאה הביוגרפיה לאור. ביוגרפיה מרתקת, אלא שמשום מה הסופרת החליטה להרוג את הגיבור בעודו באיבו. הייתה זו חצי ביוגרפיה, עד מלחמת השחרור, בטענה המוזרה, וחסרת השחר מבחינה היסטורית, שאלון הגיע לשיאו בתש"ח ומאז הוא סיפור של החמצה, ולכן אין טעם לספר את המשך הסיפור.

 

בימים הקרובים תצא לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, מאת ד"ר אודי מנור, המתארת את דרכו הפוליטית של אחד החשובים במנהיגי המדינה, מן הנקודה שבה הסתיים ספרה של שפירא, ועד מותו של אלון ב-1980. למרבה הצער, רות אלון לא זכתה לראות את הספר. יהי זכרה ברוך!

 

* ענת דולב ז"ל - הצטערתי לשמוע על פטירתה של שדרנית הרדיו ענת דולב. אהבתי מאוד את תכניותיה ברשת ב' - שדרנית אינטליגנטית מאוד ורחבת אופקים, סקרנית ובעלת ידע רחב מאוד, במגוון של תחומים: ספרות ואמנות, יהדות, מדע ורפואה. מגישה ומראיינת אנושית, אמפטית, נעימה ונחמדה. האזנתי לה עד הימים האחרונים, ולא נשמע ולו רמז מדבריה שהיא חולה בניוון שרירים, במצב סופני. איזו דבקות במשימה, בשליחותה העיתונאית. יהי זכרה ברוך!

 

* יוצא מן הארון – לרגל חגיגות שלושים שנה לסרט הפולחן "אלכס חולה אהבה", אני מודה ומתוודה שזה אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי.

 

* גאווה – באתר ההנצחה לחללי הנח"ל נערך אחה"צ טקס סוף מסלול של גדס"ר הנח"ל. בין המסיימים – בננו עמוס, לוחם ביחידת "עורב" של החטיבה. עמוס וחבריו סיימו שנה ורבע של מסלול מפרך ומאתגר, ועמדו בו בכבוד. בצדק אמר להם המג"ד: "אין אתגר ומשימה שלא תוכלו לעמוד בה".

 

אני גאה בעמוס, בחבריו לצוות ובמפקדיו, ואני גאה להשתייך לקבוצת הורים איכותיים וערכיים שחינכו בנים לתפארת.

 

זאת לא בושה להתרגש, אמר לי חבר לפני שנסענו לטקס. לא התביישתי.

 

            * ביד הלשון

 

בדחילו ורחימו – פירוש הביטוי הוא בזהירות רבה, מתוך יראת כבוד, בחרדת קודש. הפירוש המילולי, מארמית: ביראה ובאהבה. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/2/2016 01:11   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, חוץ וביטחון, חברה, כלכלה, משפחה, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות, צבא  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ