לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 1.3.15


* השובע יוצא ראש הממשלה לשליחות לאומית היסטורית – אחת החשובות בתולדות המדינה. הוא יוצא לניסיון הרואי של עצירת האיום הגדול עלינו ועל שלום העולם כולו - הסכם מינכן 2, שבו ארה"ב והמערב יכשירו את איראן כמדינת סף גרעינית; הסכם שעלול להפוך את המזה"ת לאזור מוכה מרוץ חימוש גרעיני, עם סבירות גבוהה לדליפה לארגוני טרור כדעאש (שאגב, איראן אינה טובה מהם במאומה).

 

האם הדרך הנכונה למלא את השליחות הזאת היא נאום בפני בתי הנבחרים? זה ממש לא חשוב, כיוון שההחלטה לנאום כבר התקבלה. אם הייתה זו טעות, הרי זו טעות טקטית – ספק אם הטקטיקה הנכונה היא דווקא נאום, דווקא בפורום הזה, דווקא בעיתוי הזה, או שמא עדיפה טקטיקה קצת שונה. מבחינה אסטרטגית, דרכו של נתניהו נכונה – מאבק פומבי ועימות פומבי עם הממשל האמריקאי, בניסיון להשפיע על דעת הקהל האמריקאית ובאמצעותה לנסות לסכל את ההסכם הרה האסון.

 

הברית האיתנה בין ישראל לארה"ב יציבה יותר מכל מחלוקת עם ממשל זה או אחר. היסטוריית היחסים בין ארה"ב לישראל מעידה שלאורך השנים היחסים עם ארה"ב ואהדת הציבור האמריקאי לישראל הולכים ומתחזקים, והעימותים הגדולים בין המדינות, כאשר ישראל עמדה על האינטרסים הקיומיים שלה, לא פגעו לאורך זמן במערכת היחסים הזאת.

 

התגובה ההיסטרית של אובמה וממשלו, מעידה על המצוקה בה הם נמצאים והפחד שלהם מפני שכנוע דעת הקהל בארצם בידי ראש הממשלה. הם משתוללים, כיוון שהם יודעים שאין להם תשובה אמתית לטיעונים של נתניהו.

 

אובמה משתולל, כי הוא מרגיש מאוים. הוא חש מאוים, כי השליך את כל יהבו, כמו צ'מברליין בזמנו, על ההסכם ההיסטורי עם מעצמת הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית, והוא משתוקק, הו כמה הוא משתוקק, שהעם האמריקאי יקבל אותו כגיבור לאומי, כמושיע, כמי שהביא "שלום בדורנו". הוא חש מאוים, כי הוא רואה בהסכם את מימוש ההבטחה שבעטיה הוא זכה בפרס נובל לשלום, בטרם הספיק לחמם את כסאו בחדר הסגלגל.

 

אפשר להבין ללבו, אבל האינטרסים הקיומיים של ישראל חשובים יותר. חובתו של ראש ממשלת ישראל היא להיאבק למען האינטרסים הללו. חובתה של אופוזיציה אחראית ופטריוטית לגבות את ראש הממשלה בשליחות כזאת. היא מועלת בתפקידה כשאינה עושה כן.

 

* אני מציע לא להתרגש ממסע ההפחדה מפני המשבר הנורא בינינו לבין ארה"ב, כביכול. כשמדברים על היחסים עם ארה"ב בנפרד מהקונטקסט של המחלוקת – התגרענותה של איראן וההסכם הנותן לכך גושפנקא בינלאומית, כאילו מה שעומד על הפרק הוא רק רמת היחסים עם ארה"ב, מעוותים את התמונה. התמונה הכוללת היא של סכנה מוחשית שייחתם הסכם שחומרתו לשלומה של ישראל, לשלומו של המזרח התיכון, לשלומה של ארה"ב ולשלום העולם הוא דרמטי, ומשמעות המיני-משבר עם ארה"ב זניחה לידו.

 

המשבר בין ארה"ב לישראל נובע מהנחישות של אובמה להגיע להסכם. אובמה מזהה בנאומו של נתניהו איום, בשל היכולת להשפיע באמצעותו על דעת הקהל האמריקאית ועל המערכת הפוליטית האמריקאית. אובמה יוצא למתקפת נגד, נוהג באופן בלתי דיפלומטי, והוא מרשה לעצמו לנהוג כך כלפי ידידה ובעלת ברית, כיוון שהוא חש באהדה ובתמיכה מצד האופוזיציה הישראלית, ככל שהוא חובט בראש ממשלת ישראל ערב בחירות.

 

אם חלילה ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת חומרת ההסכם? אם לא ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת הרווח הגדול, לאורך זמן, מסיכול ההסכם? לכן, אין לנו מה להפסיד, ונכון לשלם את מחיר העימות.

 

אם, חלילה, ייחתם ההסכם, ארה"ב לא תתחשבן עם ישראל על ניסיונה לסכל אותו. להיפך, הממשל האמריקאי יצא מגדרו כדי לפצות את ישראל על ההסכם ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם ההסכם, והממשל יחוש שהמאבק הישראלי היה גורם משמעותי של התוצאה הזאת, הוא ישתולל ויפגע בישראל. נזקי הפגיעה הזאת יהיו כאין וכאפס לעומת נזקי ההסכם. וכמו במשברים קודמים, היא קצרת טווח ולאחר זמן מה נחזור לשגרת הידידות העמוקה וההדוקה בין שתי בעלות הברית.

 

* גיא בכור מביא באתר שלו תוצאות סקר עומק של גאלו"פ על האהדה לישראל בקרב הציבור האמריקאי; סקר מתמשך המתקיים מאז שנות ה-80. תוצאות הסקר מעידות על חיזוק משמעותי באהדה לישראל, והיא כרגע הגבוהה ביותר שהייתה אי פעם, למעט תוצאה נקודתית בעת מלחמת המפרץ הראשונה, שעה שסדאם חוסיין ירה טילי סקאד על ישראל.

 

כך, שכדאי להעמיד בפרופורציות הנכונות את מסע ההפחדה מפני קריסת היחסים המיוחדים עם ארה"ב, בשל העימות על הסכם מינכן 2.

 

* אם התמיכה הגדולה ביותר בישראל הייתה כאשר סדאם חוסיין שיגר טילים לעבר ישראל, סביר להניח שהאהדה תגיע לשיאה אם האיראנים ישגרו טיל עם ראש חץ גרעיני לעבר ישראל. אם כן, צודקים הטוענים שהמאבק נגד ההסכם עלול לחבל בתמיכה האמריקאית בישראל.

 

* בנאומו בארה"ב מייצג נתניהו לא רק את ישראל, אלא גם את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הציר המתון במזה"ת. כמובן שהן אינן מרשות לעצמן להודות בכך באופן פומבי, אבל הן מייחלות לכך שישראל תצליח לסכל את ההסכם, המאיים עליהן.

 

* חומר למחשבה להרצוג ול"מחנה הציוני". אחרי ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית (1981) נאמר שבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי. בפרספקטיבה של 34 שנים, אין ספק שהפצצת הכור האטומי, תוך עימות גלוי וקשה עם הממשל האמריקאי (כולל סנקציות), היה צעד הכרחי ואחת ההחלטות הנועזות והמוצדקות ביותר של מנהיג ישראלי בכל שנות קיומה של המדינה.

 

אולם כדאי לזכור, שלמרות הפצצת הכור העיראקי, ולמרות הסכם השלום עם מצרים, הניצחון של הליכוד היה דחוק. הרי בליל הניצחון, אחרי פרסום המדגם, פרס נשא את נאום הניצחון כראש הממשלה הנבחר.

 

נקל לשער, שאילו פרס והאופוזיציה היו מתייצבים לצד בגין בהחלטתו לתקוף את הכור העיראקי ולא יוצאים נגד ההחלטה, חלק מהקולות שהוא איבד לליכוד היו נשארים אצלו והוא היה מנצח. יותר משהפצצת הכור העיראקי העניקה לבגין את הניצחון – ההתנהגות הנואלת של האופוזיציה השאירה אותה באופוזיציה.

 

* ואפרופו מנחם בגין, הנה התייחסותו למערכת הבחירות הנוכחית: "איך יתכן שכנוע הדדי, אם ישנה שנאה הדדית? השנאה גורמת לאטימת אוזניים, להמתת רצון ההקשבה, לחיסול כושר השמיעה. לכן לא אגזים, אם אומר, כי אויבתה הראשונה של הדמוקרטיה היא השנאה".

 

* בגין גם התייחס ישירות לח"כ מירי רגב: "אם לא יהיה הבדל טרמינולוגי בין בית הנבחרים לבין בית מרזח, עלול העם כולו להתמרזח, לא רק בדיבורו, אלא גם בנוהגו ובמעשיו. עדינות, הנראית מעושה, עדיפה מגסות, הנחשבת לפשטות".

 

* הכשל הבסיסי שהוביל למשבר הדיור אינו תפעולי, אלא אידיאולוגי. אותה אידיאולוגיה הנחתה את אולמרט, נתניהו ולפיד – השוק הפרוע. מהו שוק פרוע? שוק בלתי מרוסן. יש המכנים אותו שוק חופשי. אני דוגל בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית, בשוק חופשי, אך שולל את הקדושה, כביכול, של השוק החופשי. ברגע שאנו מתייחסים לשוק החופשי כאל דבר קדוש, דבר שאסור לגעת בו, זו עבודת אלילים. במקום שהשוק ישרת אותנו, אנו משרתים אותו, הופכים לעבדיו.

 

אני בעד כלכלה חופשית, כל עוד היא משרתת את האזרחים, משרתת את האדם. תפקידה של המדינה להתערב בכשלי השוק, באותם המקומות שבהם השוק פוגע באזרחים. זאת הדרך השלישית, דרך האמצע, שביל הזהב של כלכלה חופשית המאוזנת במעורבות המדינה.

 

המשבר העולמי ב-2008 היה תוצאה ישירה של שוק פרוע, שוק של ג'ונגל, ללא אחריות חברתית, ללא התערבות המדינה, ללא ריסון בעלי הכוח, ללא שבירת מונופולים ריכוזיים, ללא איזון הכשלים. וכך גם משבר הדיור בישראל. השאלה האם מנהיג זה או אחר נושא באחריות היא חשובה, אך חשוב יותר לשנות את השיטה.

 

* נניח שבקדנציה האחרונה מחירי הדירות היו יורדים פלאים ומשבר הדיור היה נפתר. האם נתניהו היה מקפיד להבהיר לציבור שהוא אינו אחראי לכך, אלא שר האוצר יאיר לפיד?

 

מי שנושא באחריות להצלחות הוא הנושא באחריות לכישלונות. התחמקות של ראש הממשלה מאחריות לתוצאות השליליות בקדנציה שלו סותרת את עקרון האחריות המשותפת של כל שרי הממשלה ואת עקרון האחריות העודפת של ראש הממשלה. בריחה מאחריות היא היפוכה של מנהיגות.

 

* ואין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריותו של שר האוצר.

 

* האמת היא שהאשם העיקרי במשבר השיכון הוא מני נפתלי.

 

* בכתבה של יהונתן ליס ב"הארץ", הוא מדווח על שינוי מגמה ב"מחנה הציוני" - התקפה אישית ישירה על לפיד ו"יש עתיד", בעקבות דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור.

 

המעניין בכתבה, אינו עצם שינוי הכיוון, אלא המניע. על פי הכתבה, אין המדובר בכך שבתהליך ניתוח הדו"ח הגיעה המפלגה למסקנה שלפיד הוא הנושא באחריות למשבר, אלא שבסקרים התברר שאין ל"מחנה הציוני" פוטנציאל של שאיבת קולות מן הליכוד, אך יש פוטנציאל של שאיבת 2-3 מנדטים מ"יש עתיד", ובכך להבטיח את היותו של "המחנה הציוני" הסיעה הגדולה ביותר.

 

השיקול הזה הוא שיקול פוליטי אלקטורלי לגיטימי לחלוטין. אולם הוא מצביע על הבעייתיות בפרסום הדו"ח סמוך לבחירות – הדיון בו אינו ענייני, אלא פוליטי נטו.

 

* בראיון ל"קול ישראל" תקף ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד", לשעבר שר הרווחה, את ראש הממשלה על מחדל השיכון. שאל אותו המראיין, "אם כך, האם תודיעו שלא תשבו בממשלתו של נתניהו אם ינצח בבחירות?" מאיר כהן השיב, שהוא אדם פרגמטי, שנכנס לפוליטיקה כדי להשפיע ולשנות. יש מדינה לנהל, ומי שיבחר לראשות הממשלה, נתניהו או הרצוג (בלשונו "ביבי או בוז'י" אך נדמה לי שראוי להתייחס אליהם יותר ברצינות), נצטרף לממשלתו אם ייקח ברצינות את פתרון משבר השיכון ויוקר המחיה וייתן לנו את האחריות לקדם את הנושאים הללו.

 

אהבתי את דבריו, משתי סיבות. ראשית, אני מסכים אתם עקרונית. אין שום קדושה באופוזיציה ולא בהשתתפות בשלטון. מפלגה קיימת כדי להשפיע, ובכל מצב עליה לבחון האם נכון יותר שתשפיע בתוך הממשלה, או תהווה אלטרנטיבה מבחוץ. כיוון ש"יש עתיד" אינה מפלגת שלטון בפוטנציה, היא לא תהווה אלטרנטיבה באופוזיציה, אלא תנגן בה כינור שני. לכן, בצדק עליה לשאוף להיות שותפה בכל ממשלה שתבחר, כמובן שלא בכל מחיר. זו גישה פוליטית נכונה.

 

הסיבה השניה לכך שאהבתי את דבריו, היא שניכרים דברי אמת. הוא לא התחכם ולא התחמק ולשם שינוי אמר את האמת שיאיר לפיד וחבריו מתעקשים לעקוף. הוא לא השיב "נעשה הכל כדי שנתניהו לא יבחר". הוא לא השיב "זאת שאלה היפותטית". הוא פשוט אמר ישירות, שמטרתה של "יש עתיד" היא להיות שותפה בממשלה שתיבחר.

 

* כאשר לפיד תוקף את הפושע המושחת דרעי על פשעיו ושחיתותו הוא צודק. אבל הוא צבוע, כיוון שהוא תמך בבן דמותו החילוני והאשכנזי של דרעי - אהוד אולמרט.

 

* תקציר הפרקים הקודמים. פרק א' – "ישראל ביתנו" החליטה להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו". פרק ב' – ועדת הבחירות המרכזית אסרה על "ישראל ביתנו" להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו". פרק ג' – "ישראל ביתנו" עתרה לבג"ץ נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית. פרק ד' – בג"ץ קיבל את עתירת "ישראל ביתנו" וביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית. פרק ה' – אביגדור ליברמן התראיין בשבתרבות ואמר שיעביר חוק האוסר על בג"ץ להתערב בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית.

 

* במאמר מתנשא, כהרגלו, מסביר יוסי שריד מדוע אינו מצליח לשנות את דעת הקהל הישראלית, מדוע מצביעי הליכוד והימין עומדים במריים ולהערכתו כך יהיה גם בבחירות הללו. זה עניין כימי. "שוני מובהק במבנה המוח בין ליברלים לשמרנים. אצל השמרנים — החלקים שמייצרים פחדים מפותחים יותר, בעוד החלק המשכך אותם — מפותח יותר אצל הליברלים. הפחד משינוי מפתח אפוא נטייה פוליטית לימין, וגם אם המצב הקיים מאיים ובלתי נסבל, הרי האיום במצב חדש ולא מוכר — גדול יותר ונסבל פחות". וכיוון ש"ישראל מתמחה באיומים אמתיים ובעיקר באיומים מדומים" הסיכוי קלוש, כי השמרנים אינם מועמדים לניסויים במעבדות לעתיד טוב יותר.

 

אומר זאת אדם שעשרות שנים ניצב עיקש בדעותיו, ללא קשר עם המציאות, ומאיים עלינו בהפחדות מהפחדות שונות, אמתיות ובעיקר מדומות, על החורבן שישראל ממיטה על עצמה. את הפחדים בהם הוא מלעיט אותנו – אי אפשר לשכך, כי החלק במוחו שאמור היה לשכך אותם, כנראה אינו מפותח. ככה זה אצל שמרנים.

 

שמרן כיוסי שריד, מפחד לאתגר את השקפותיו עם המציאות. הוא מעדיף את התוצאות המאיימות והבלתי נסבלות של דרכו, על פני מצב חדש ובלתי מוכר שבו יצטרך לבחון אותן, להתמודד עם המציאות.

 

וכך, במקום התמודדות יש לו תירוצים. יש לו תירוצים מדוע כל שטח שנסוגונו ממנו באוסלו הפך בסיס לתוקפנות נגד ישראל – כמובן שהוא מאשים את ישראל, כי אחרת יידרש לבחון את הדרך לה הטיף שנים. יש לו תירוץ למה כאשר משנתו נוסתה במלואה ברצועת עזה – נסיגה מוחלטת עד גרגר החול האחרון וגירוש כל הנוכחות הישראלית, עד היהודי האחרון, החי או המת, לא קיבלנו שלום עכשיו אלא רקטות וטרור בלתי נפסקים – כיוון שזה היה חד צדדי, לא בהסכם. כאילו לא קיבלנו אותה תוצאה בדיוק בנסיגות בהסכם, כשמימשנו את אוסלו.

 

בעצם, לא דייקתי כאשר טענתי ששריד לא שינה את עמדותיו. בהיותו ראש מרצ, עמד על רגליו האחוריות כדי לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ בבחירות 1999 את חלוקת ירושלים. רק כעבור שנה, כאשר אהוד ברק עקף את מרצ מ"שמאל" והציע לפלשתינאים הכל, כולל מזרח ירושלים, הוא מיהר לא למצוא עצמו, חלילה, מ"ימין" לו. וכאשר ההצעה נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, באלפי נרצחים ברחובות, באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים, היו לו תירוצים. וכמובן שאנחנו אשמים.

 

שינויים במרחב? המזה"ת משתנה? האסלאם הג'יהאדיסטי משתלט עליו? העובדות הללו לא תזזנה את יוסי שריד מדעותיו הקדומות כמלוא הנימה, ולא תגרומנה לו לחשוב, להסס, להתלבט, לבחון את דרכו. הוא אינו רואה את הקנאות הפונדמנטליסטית סביבנו. הוא מזהה אותה דווקא אצלנו, בנבואות הזעם האפוקליפטיות בהן הוא מאביס אותנו ואת עצמו במסעות ההפחדה של מעל דפי "הארץ".

 

* המרכיבים הכימיים במוחו של יוסי שריד אינם של שמרן. הוא אינו מפחד משינויים. הוא אינו מפחד מרעיונות נועזים.

 

לכן, ביום שבו כנסת ישראל החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, שריד, שהפר את המשמעת הסיעתית של המערך והצביע נגד, הסתובב אנה ואנה לאורך אולם המליאה כארי בסורג, ידיו משולבות מאחורי גבו, ופלט שוב ושוב כמוכה ירח את האפוקליפסה-עכשיו שלו: "מטורפים... מטורפים... הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה... עכשיו תפרוץ מלחמה". אך דווקא ישיבתנו על הגולן הפכה את הגבול עם סוריה לשקט ביותר, אפילו יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן, כל עוד סוריה הייתה קיימת.

 

כעבור 13 שנה, בביקור בגולן בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, הוא ישב עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון של קיבוץ אורטל ואמר: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני סוריסט? כי אני יודע שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. משלה את עצמו מי שמאמין, שבלי שנחתום על הסכם שלום עם סוריה, שמחירו נקוב, אי פעם יהיה שלום עם ירדן ועם איזושהי מדינה ערבית אחרת". זה היה ביום רביעי אחרי הצהרים. בשבת לפנות בוקר נמסר רשמית שרבין וחוסיין עומדים להיוועד לראשונה בפומבי בארה"ב; הפגישה בה סוכם על הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם כאשר בקעת הירדן ישראלית, בניגוד לכל איומיו של שריד, ובלי ששילמנו את "המחיר הנקוב" לסוריה.

 

וגם היום, כאשר כל בר דעת מבין שאילו נסוגונו מהגולן, היום השאלה היחידה הייתה האם חיזבאללה או דאעש תשלוט בכינרת, החומרים הכימיים במוחו הבלתי שמרני של שריד לא הצליחו להרכיב מילה מן האותיות ט-ע-י-ת-י.

 

הוא לא יודה שצדקו אלה שלא נבהלו ממסעות ההפחדה שלו, יישבו את הגולן וסיפחו אותו לישראל, והיו להם העוז והמעוף לשנות את המציאות ולעצב מציאות חדשה, טובה יותר, ולא לצעוד בסך כבני בקר בקוראלס.

 

* על רקע הפיגועים האנטישמיים באירופה והוויכוח סביב הקריאה ליהודי אירופה לעלות לארץ, יוסי ביילין פרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" שני מאמרים שאין בהם כל התייחסות אקטואלית ישירה, אך המסר שלהם חד משמעי. האחד הוא מאמר היסטורי, בו הוא מספר על מהלך של הרצל לחבור לאנטישמים באירופה שיתמכו ממניעיהם ב"ניקוז" של חלק ניכר מיהודי אירופה, וכך יהיה סוף לאנטישמיות, והיהודים שישארו באירופה לא יסבלו מאנטישמיות. וכך סיים ביילין את מאמרו "לנקז את השנאה": "'תיאוריית הניקוז' של הרצל התבררה כטעות קשה. באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה-18, והיא אינה מאכלסת את העניים שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, הייתה אגודת צער בעלי חיים. האנטישמיות הוכיח כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה כדי לשנוא אותם".

 

המאמר השני, במדור הספרותי, הוא ביקורת על ספרו של אבי פרימור "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", המגוללת את סיפורם של שני חיילים יהודים משני צדי המתרס במלחמת העולם הראשונה. וכך מסיים ביילין את מאמרו "שניים מאותו הכפר": "לקחו של הספר ברור, אף שפרימור נזהר מלומר זאת באופן ישיר, כיאה לכתיבת ספרות: יהודי אירופה הישלו את עצמם כי ארצותיהם מוכנות לקבלם כמות שהם, וראו במלחמת העולם הראשונה הזדמנות מצוינת להוכיח לשכניהם את נאמנותם העליונה – הנכונות להקריב חיים. אשליית ההשתלבות הוליכה את היהודים לאסונם. ההיסטוריה מלמדת כי אפשר היה להבין זאת הרבה לפני מלחמת העולם השניה".

 

* התובע ניסמן חוסל – הנשיאה דה-קירשנר זוכתה. הרצח השתלם.

 

* כל מקרי השחיתות בשלטון המקומי מקוממים ומזעזעים, אך כאשר זה ברמת גן, אני נפגע אישית. נולדתי וגדלתי בר"ג, אך למרות שכבר 31 שנים חלפו מאז עליתי ברמה, מרמת גן לרמת הגולן, אני עדיין חש זיקה עמוקה לעיר הולדתי, העיר בה אבי חי עד היום. העובדה שבמשך עשרות שנים, כל ראשי העיר - ראש עיר אחרי ראש עיר, הם מושחתים, מעוררת בי תחושות של זעם וקבס.

 

פעם אחת בחיי השתתפתי בבחירות המוניציפליות. היה זה ב-1983. הייתי אז חייל בסדיר, ובעיצומו של קורס צניחה בתל-נוף הצבעתי וסייעתי למועמד המערך אורי עמית לנצח בבחירות. שמחתי מאוד על הניצחון, שהיה לי בו חלק. מה רבה הייתה עוגמת נפשי, כשכהונתו הסתיימה בהרשעה באשמת לקיחת שוחד. את צבי בר, מחליפו, שללא ספק קידם מאוד את העיר, הכרתי באופן אישי. בתו למדה אתי באותה כיתה, ומאוחר יותר הוא הצטרף לתנועת "הדרך השלישית" בה הייתי פעיל. וגם הוא סיים בהרשעה בדין. מחליפו, ישראל זינגר, היה מורה שלי בתיכון, מורה מצוין. הוא נבחר על תקן הלוחם הגדול בשחיתות, שאף זכה על כך באות מטעם התנועה לאיכות השלטון. והיום אף הוא צועד בסך לחדרי החקירות בחשדות כבדים של שחיתות ושוחד.

 

לאן נוליך את החרפה?

 

* ביד הלשון

 

לאחרונה הסתיים המחזור הראשון של קורס גנרלים בצה"ל. זה הקורס הבכיר ביותר בצה"ל. נטלו חלק בקורס אלופים וכמה תא"לים. הקורס מכשיר אותם לפיקוד ברמה הגבוהה ביותר.

 

אבל למה גנרלים? צה"ל בחר בצדק לתת שם עברי לדרגת הגנרל – אלוף. למה קורס גנרלים?

 

מן הראוי לתת שם עברי לקורס.

 

לא מתאים לקרוא לקורס - קורס אלופים, כיוון שחלק מן המשתתפים בו הם כבר אלופים ותיקים והדרגה אלוף אינה ניתנת דווקא לבוגרי הקורס.

 

הצעתי היא לכנות את הקורס - קורס מצביאים.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/3/2015 00:02   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמות א': אשר לא ידע את יוסף


"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף".

 

מה פירוש "לא ידע"? הוא שכח? הוא לקה בדימנזיה? גנזך הארמון נשרף? הוא לא שכח, אלא התכחש. למה?

 

למה ואיך פרעה התכחש ליוסף, האיש שהציל את מצרים מאסון נורא וניהל אותה ביד רמה במשבר הרעב שפקד אותה? הרי ראוי היה יוסף להיחקק על כותל המזרח של המורשת המצרית כגיבורה הלאומי של מצרים לדורות. כדי להבין מה קרה כאן, מה השתבש ולמה, נחזור כמה פרקים אחורה, וננסה לשחזר את קורות יוסף. דומני שיהיה בכך כדי להאיר בזרקור גדול על מהותה של הגלות.

 

כבר בהגיעו למצרים, בג'וב הראשון שמצא, התגלו כישרונות הניהול יוצאי הדופן של יוסף, והוא מונה למנהל אחוזתו של השר פוטיפר. רעיית השר התאהבה בו, בשל היותו "יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה", אך כשלא נענה לחיזוריה הוא היה ... "הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ". חיש קל היהודי נזרק לכלא, עקב עלילת אונס.

 

הוא היטיב לפתור את חלומות השרים שהיו חבושים עמו בבית הכלא, אך חרף הבטחתו לפעול לשחרורו, שר המשקים לא ידע את יוסף: "וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". רק כאשר איש מהשרים והיועצים לא יכול לפתור את חלום פרעה, מתוך חשש לעורו "נזכר" השר שהיה אתו בכלא "נער עברי" שהיטיב לפתור חלומות. יוסף פתר את חלום פרעה, חזה את שבע שנות הרעב בתום שבע שנות השפע ומונה למשנה למלך ולמנכ"ל הכל יכול של מצרים. יוסף, בכישרון גדול, ניהל את מצרים, אפשר לעם המצרי לעבור בשלום את שנות הרעב, ואף סייע לשאר מדינות העולם ובכך העצים את מעמדה של המעצמה המצרית ופיאר את שמו של פרעה.

 

דרך הפתרון של יוסף היה מהפכה קומוניסטית. הוא הלאים את כל אדמות מצרים והפך את המצרים לצמיתי הממלכה. "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה". כדי לא לתת למצרים רעיונות שעלולים לא להיות טובים לשלטון, הוא הרחיק אותם מאדמותיהם והעביר אותם לערים. בסך הכל, מול האלטרנטיבה העם היה מרוצה. "וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ. נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".  

 

הרעב תם, וכשיש מה לאכול, ניתן לעלות כמה שלבים בסולמו של מסלו ולדרוש חירות. החלה תסיסה במצרים והאביב המצרי כמעט איים על כסאו של פרעה. ומי שראה את "בית העם"- ארמון הפאר שבנה החבר צ'אושסקו בדמם של רבבות רומנים, יודע איך חי המנהיג במדינה קומוניסטית. העם דורש מפרעה צדק חברתי.

 

פוליטיקאי הוא פוליטיקאי, וכמו היום, גם אז מנהיג לא נהג ליטול אחריות. תמיד טוב שיש את מי להאשים. וכשיש יהודי בסביבה, יש גם אשם, ברוך השם. האשם תמיד.

 

דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר בממלכות ארגון וקסטיליה. יוסף אברבנאל היה שר האוצר של פורטוגל. שמואל הנגיד היה המשנה למלך, שר האוצר ושר הצבא של גרנדה. כמוהם, יהודים רבים הגיעו למשרות בכירות בארצות הגלות ותרמו תרומה יוצאת דופן למדינתם – ולאף אחד תרומתו לא עזרה ולא נחשבה, לא כדי להציל אותם מגזירות אנטישמיות ומגירוש ובטח לא ליהודי ארצם.

 

גם לא ליוסף. יוסף, "הנער העברי", היהודון, היה האשם האולטימטיבי במצוקת המצרים, הוא הלאים את אדמותיהם, הוא הפך אותם לעבדים, אליו הופנה כל הזעם, כאשר מי שהוליך את הזעם, היה המלך בעצמו. ולא רק כלפי יוסף, אלא כלפי כל בני עמו. די היה ביהודי בכיר אחד שלא יכרע ולא ישתחווה, כדי שהמן יגזור גזירת שמד על העם היהודי כולו. וכך פרעה הסית את כל העם המצרי נגד היהודים: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ". פרעה העביד את בני ישראל בפרך וגזר עליהם גזירת שמד: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן".

 

נחזור אחורה, כדי לתאר את קליטת בני ישראל במצרים. הם ירדו למצרים בגלל הרעב. בהגיעם למצרים, גם הם הפכו לעבדים, כמו כל מצרים. גם הם התיישבו על אדמות הלאום. הם הורחקו משאר בני מצרים, כיוון שהיו רועי צאן, אנשי מקנה, ו"תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן". הם קיבלו אדמות טובות למרעה, במיטב הארץ, עובדה שהעצימה את השנאה כלפיהם.

 

טוב היה להם במצרים. שָׁמַן ישורון. הרעב תם, אך הם לא מיהרו לשוב לארץ כנען. מחיר המילקי במצרים היה זול יותר, וטוב היה להם לשבת על סיר הבשר בארץ גושן. הם חיו בגן עדן; גן עדן של שוטים, מקסם השווא של הגלות.

 

עד שקם מלך חדש שלא ידע את יוסף. ובני ישראל לא הבינו.

 

הרי הם היו הנאמנים שבנאמנים. הם לא הבינו.

 

****

 

על רקע הפיגועים האנטישמיים האחרונים באירופה והוויכוח סביב הקריאה ליהודי אירופה לעלות לארץ, יוסי ביילין פרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" שני מאמרים שאין בהם כל התייחסות אקטואלית ישירה, אך המסר שלהם חד משמעי. האחד הוא מאמר היסטורי, בו הוא מספר על מהלך של הרצל לחבור לאנטישמים באירופה שיתמכו ממניעיהם ב"ניקוז" של חלק ניכר מיהודי אירופה, וכך יהיה סוף לאנטישמיות, והיהודים שישארו באירופה לא יסבלו מאנטישמיות. וכך סיים ביילין את מאמרו "לנקז את השנאה": "'תיאוריית הניקוז' של הרצל התבררה כטעות קשה. באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה-18, והיא אינה מאכלסת את העניים שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, הייתה אגודת צער בעלי חיים. האנטישמיות הוכיחה כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה כדי לשנוא אותם".

 

המאמר השני, במדור הספרותי, הוא ביקורת על ספרו של אבי פרימור "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", המגוללת את סיפורם של שני חיילים יהודים משני צדי המתרס במלחמת העולם הראשונה. וכך מסיים ביילין את מאמרו "שניים מאותו הכפר": "לקחו של הספר ברור, אף שפרימור נזהר מלומר זאת באופן ישיר, כיאה לכתיבת ספרות: יהודי אירופה הישלו את עצמם כי ארצותיהם מוכנות לקבלם כמות שהם, וראו במלחמת העולם הראשונה הזדמנות מצוינת להוכיח לשכניהם את נאמנותם העליונה – הנכונות להקריב חיים. אשליית ההשתלבות הוליכה את היהודים לאסונם. ההיסטוריה מלמדת כי אפשר היה להבין זאת הרבה לפני מלחמת העולם השניה".

 

****

 

זאת הגלות. ולגלות יש תשובה אחת. יציאת מצרים. אקסודוס. יציאת אירופה. יציאת אירופה תש"ז. יציאת אירופה תשע"ה. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 28/2/2015 23:42   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, ציונות, שואה, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עגלה ריקה


ב-20 באוקטובר 1952, נועד ראש הממשלה דוד בן גוריון, ביוזמתו, עם מנהיג היהדות החרדית בישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ – החזון אי"ש [אי"ש – אברהם ישעיהו. "החזון איש" – סדרה של ספרים בשם זה שכתב הרב, וכמקובל במסורת הרבנית, זכה להיקרא על שם ספרו] בביתו שבבני ברק. היה זה בעיצומו של מו"מ קואליציוני על הקמת הממשלה הרביעית, אחרי שהממשלה השלישית נפלה, בעקבות פרישת המפלגות הדתיות, במחלוקת סביב גיוס בנות לצה"ל.

 

ב"ג לא נפגש עם החזון אי"ש למו"מ קואליציוני וגם לא כדי להגיע עמו לפתרון נקודתי לסוגיית גיוס הבנות. הוא רצה לברר עמו סוגיה עמוקה ורחבה הרבה יותר – איך נוכל, דתיים וחילונים, לחיות יחד כעם אחד, כחברה אחת במדינה היהודית. השיחה הייתה לבבית ונעימה. בשיאה, שאל ב"ג את החזון אי"ש את השאלה הישירה: "איך נחיה יחד?"

 

החזון אי"ש השיב לב"ג במשל, הלקוח מהלכה במסכת סנהדרין בתלמוד: "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נכנסה למיתולוגיה החרדית ולסמל של יחסי חילונים ודתיים בישראל, בכינוי "משל העגלה המלאה והעגלה הריקה".

 

על תשובתו עזת המצח של החזון אי"ש השיב ב"ג בתרעומת: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?" ב"ג יכול היה להוסיף על כך גם את היצירה התרבותית הנפלאה שיצרה הציונות – הספרות העברית, השירה, הזמר. הוא יכול היה להוסיף את היצירה החברתית היהודית שנוצרה בארץ – חברת העובדים, הקיבוץ והמושב, שלא רק מילאו את מצוות יישוב א"י אלא גם יצרו מופת של צדק חברתי ברוח חזונם של נביאי ישראל.

 

אולם לצד התרעומת, יש להודות שהעגלה החילונית ויתרה מרצון על חלקים משמעותיים ביותר במטען מורשתנו, בשורשינו התרבותיים היהודיים. כן, יש בנו ריקנות בכל הקשור להכרת מקורותינו, ההשתייכות אליה וההזדהות עמה.

 

בדור האחרון מתחולל שינוי מהפכני בקרב החברה החילונית בישראל, של התחדשות יהודית פלורליסטית. עוד חוזר הניגון שזנחנו לשווא ואנו חוזרים אליו.

 

גם באורטל ביטויים יפים של התחדשות יהודית – קבלות השבת שאנו חוגגים מידי שבוע כבר שש שנים וחצי, התוכן היהודי בחגי ישראל, "כל נדרינו" ביום הכיפורים, סדר ט"ו בשבט, תיקון ליל שבועות, שנת הבר מצווה ועוד הם חלק מביטויי ההתחדשות. היופי בה, הוא שאיננו מקבלים על עצמנו הר כגיגית מסורות שעוצבו בידי אחרים בלי לשאול שאלות, אלא אנו יוצרים יצירה יהודית תרבותית משמעותית מתוך מקורות ישראל, ויוצקים בה תוכן ברוחנו ובערכינו. אנו ממלאים את עגלתנו היהודית ומעמיסים עליה מטען יהודי רב חשיבות.

 

לצערי, אין בנו די ביטחון עצמי כדי למלא את עגלתנו מחולייתנו, ולא אחת אנו מביאים אלינו דתיים, בתור "היהודים האותנטיים", האמתיים, שיעמיסו לנו מעט מעגלתם. כך ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה העברית, שבו אנו מפקיעים מריבונותנו את תוכנו וממליכים על עצמנו מניין אורתודוכסי, של האדוקים שבחרד"לים, המנהל את התפילה בביתנו על פי ערכיו, באופן המדיר את האישה אל מחוץ לאולם התפילה, מאחורי וילון אטום, תרתי משמע, ודורש דרשות שאינן מבטאות את רוח הערכים עליהם אנו מבססים את חברתנו. הוא הדין בטקסי העליה לתורה בבר המצווה, שרובם נעשים במתכונת אורתודוכסית, שבה האמא, הסבתא והאחיות הן מחוץ למשחק, ותפקידן להגיח מאחורי המחיצה רק כדי לרגום בסוכריות את ילדם, בר המצווה.

 

אין לי טענות לאורחינו. ההיפך הוא הנכון, אני מעריך מאוד את רצונם הכן לתת מעצמם בהתנדבות, ומתוך ביטחון שהם מושיטים יד לאחים סוררים ומקיימים את מצוות כל ישראל ערבין זה בזה. יש לי טענות אך ורק אל עצמנו. המסר שאנו משדרים לעצמנו ולילדינו, הוא שהיהדות אינה שלנו. הם, היהודים הדתיים, הם היהודים האותנטיים. היהדות היא שלהם. אנחנו קצת יהודים. לכן, יום בשנה נזמין אותנו, כדי לטעום קצת יהדות. פעם בחיים, בבר המצווה, נתנסה ביהדות בכך שאחרים יעצבו את הטקס החשוב כל כך של בר המצווה. זאת גישה היוצרת ניכור שלנו ליהדותנו, ומסר חינוכי בעייתי ביותר.

 

המסר שאני מעביר לילדיי, ואני מאמין שזה המסר שאנו כקהילה צריכים להעביר לעצמנו ולילדינו, היא שהיהדות היא שלנו, אנו יהודים אותנטיים לא פחות מהדתיים, ועלינו ליטול אחריות על יהדותנו. כך ילדיי ואני עיצבנו טקסי בר מצווה יהודיים מהותיים ומשמעותיים ביותר, בדרכנו. במשך חודשים עבדנו על עיצוב הטקס, יחד עם לימוד טעמי המקרא וקריאת ההפטרה. אני מאמין שזו חוויה המחברת את הילד ליהדותו הרבה יותר.

 

אני מאמין בזיקה עמוקה ובחיבור של ממש בין חילונים, מסורתיים ודתיים וכל חיי הבוגרים אני עוסק בחיבורים הללו, בגולן ובגליל. אולם אני שולל חיבור ברוח של עגלה מלאה ועגלה ריקה. אני דוגל בחיבור של שתי עגלות מלאות, המעשירות זו את זו, ללא רגשי עליונות ונחיתות, בגובה עיניים, בנימה שוויונית. כזאת הייתה השבת המשותפת של משפחות דתיות מן הגולן שנערכה לפני שנים רבות באורטל, והשנה יזמתי שבת נוספת ברוח זו, שתתקיים בעוד חודשים אחדים. אך אין אלו מפגשים שבהם הצד העשיר ביהדות מנדב קצת משלו כמתנות לאביונים ביהדות, הנוהגים עגלה ריקה.

 

****

 

המצווה המרכזית של חג פורים היא קריאת המגילה. במשך שנים, השכלנו לחגוג ולשמוח, להתחפש ולרקוד ולהשתכר, אך פורים ללא קריאת מגילה... זה לא ממש פורים.

 

מידי פעם ארגנו נסיעה לבית כנסת באחד היישובים הדתיים בגולן, כדי לטעום כחוצונים את טעם פורים אצל היהודים "האותנטיים".

 

בשנים האחרונות הנהגנו קריאת מגילת אסתר באורטל. אני למדתי במיוחד את טעמי קריאת המגילה, ומאז מדי שנה התכנסנו לקריאת מגילה, עם או בלי לימוד בצדה. לא רבים החברים שהשתתפו בקריאה, אך עצם העובדה שהייתה קריאת מגילה בקהילה, עצם העובדה שהייתה אופציה כזאת ומי שרצה השתתף בה, וגם מי שלא השתתף – חש את קיומה, היא בעלת חשיבות רבה ביותר.

 

אני רואה כנסיגה לא מובנת את ההחלטה להזמין חב"דניקים לקריאת מגילה באורטל. הקריאה מאוחרת, לא בשעת הקריאה, כי מבחינתם זאת לא הקריאה האמתית, אותה הם עושים בקהילה שלהם. לאחר מכן הם באים לעשות מצווה, לסור לקהילות חילוניות ולטעון מעט את עגלתם הריקה. ושוב, אנו מעבירים לעצמנו ולילדינו את המסר הבעייתי, שפורים שלנו הוא רק התחפושת והקרנבל, ואת זה אנו יודעים לעשות מצוין. אך גם ליהודים האמתיים יש איזשהו תוכן בפורים, וכדאי שנחווה אותו קצת, ולכן נזמין אלינו את החב"דניקים.

 

זהו מסר שגוי. זהו מסר בעייתי. ואיני בטוח שהושקעה בו מחשבה של ממש, מחשבה לעומק במהותה של התרבות שלנו. אז הזמנו כמה חב"דניקים שיעשו לנו שמייח, ו...?

 

צר לי מאוד על כך. 

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/2/2015 16:01   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, קיבוץ, ציונות, דת ומדינה, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ