לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בזכות ההתיישבות בגולן


הבוקר קיבלתי הודעה מבני בן ה-18 העובד במטע של קיבוצנו, אורטל, שחבריו והוא פונו עקב נפילה בשטחנו; זליגה מהקרבות בקוניטרה. טוב, לא צריך לרחם עליהם יותר מדי, הם נלקחו לטיול ביהודיה. אך שוב, קיבלנו תזכורת על המציאות בה אנו מתמודדים.

 

בסוריה מתנהלת מלחמת בני חושך בבני חושך אכזרית, שבצדה האחד איראן וחיזבאללה והרודן רב הטבחים אסד ומצדה האחר ארגונים כדאעש וג'בהאת-אל-נוסרה. וכדאי לזכור, שחמישה ראשי ממשלה ישראליים ניסו למסור את הגולן למה שהיה פעם סוריה; מצב שבו השאלה הייתה אם חופי הכנרת יהיו בשליטת דאעש או חיזבאללה.

 

במאבקנו נגד הנסיגה, השתמשנו בנימוקים רבים. על ראש שמחתנו העמדנו את הנימוק הציוני – מפעל ההתיישבות הנפלא שהקמנו בגולן, השורשים שנטענו בגולן הישראלי, כדי לעצב את גבולה של ישראל על פי צרכיה הקיומיים.

 

טענו טיעונים ביטחוניים והזהרנו מפני המשטר הסורי. ועל כך נאמר לנו, שעמדתנו בנושא אינה אוביקטיבית. עובדה – המומחים, המזרחנים, הביטחוניסטים, טוענים אחרת. הרי אורי שגיא הודיע כבר בשלהי שנות ה-80 שאסד חותר לשלום עם ישראל, ומה שמפריד בינינו לבין שלום קוסמי הוא מחווה קטנה ושולית של נסיגה מכל הגולן והחרבת מפעל ההתיישבות.

 

היום, כשכל מי שעיניו בראשו יודע שצדקנו במאבקנו, כשכל ישראלי סביר מבין עד כמה טעו הדוחפים לנסיגה, כשלמעט קומץ סרבני התפכחות הכל מבינים עד כמה חשוב הגולן לקיומה של ישראל – רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

 

ובמצב זה ראוי לזכור ולהזכיר – אלמלא ההתיישבות בגולן, הכל היה שונה. אלמלא ההתיישבות בגולן, היום דאעש וחיזבאללה היו נלחמים על השליטה בכינרת.

 

כל הטוב הזה, שזכתה לו מדינת ישראל, הוא בראש ובראשונה בזכותם של אותם חלוצים, רובם מקיבוצי עמק החולה, שבמשך 19 שנה חייהם היו סיוט תחת התוקפנות הסורית הרצחנית מהגולן – ההר שהיה כמפלצת, וקיבל את כינוי האימים "הרמה הסורית", שקמו ועשו מעשה. מיד אחרי המלחמה הם החליטו לשנות את מהלך ההיסטוריה באמצעות הקמת התיישבות בגולן. חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה עלו החלוצים למחנה הסורי הנטוש עליקה – והשאר היסטוריה.

 

הם, החלוצים, הובילו והממשלה הלכה אתם, דחפה ועודדה. ומן הראוי לציין בעיקר את שלושת המנהיגים שתמכו, דחפו והיו מעורבים כל כך במפעל הציוני הזה – ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. שליש מיישובי הגולן עד היום, הוקמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול; הכל במעורבות ודחיפה אישית שלו.

 

14 שנים לאחר שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות הציונית בו, סופח הגולן למדינת ישראל, עם קבלת חוק הגולן שהחיל עליו את החוק, המשפט והמנהל הישראלי. ראש הממשלה מנחם בגין ראוי למלוא השבחים על הצעד מרחיק הראות והאמיץ הזה. אך גם צעד זה היה תוצאה של מאבק שניהלו תושבי הגולן במשך שנתיים וחצי. הוא לא היה קורא, אלמלא ההתיישבות.

 

במלאת יובל להתיישבות בגולן, אנו תושבי הגולן, גאים בתרומה האדירה של מפעלנו לעתידה של מדינת ישראל.  

נכתב על ידי הייטנר , 26/6/2017 11:41   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.6.17


* המהפך הסעודי – הדחתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף ומינויו של מוחמד בין סלמן תחתיו, היא הזדמנות להזכיר נשכחות, על אודות המדינה המרכזית בציר "המתון", הפרו מערבי, במזה"ת.

 

סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא שליט יחיד, ללא מגבלות, ללא כל איזונים ובלמים; על פיו יישק דבר. סעודיה היא עריצות נוראית, שנתיניה נטולי זכויות אדם ואזרח מינימליות. סעודיה היא מדינה המדכאת את הנשים, שאין להן אפילו רשות לצאת לבד מבתיהן, ללא ליווי האבא, האח או הבעל, ואסור להן לנהוג ברכב. סעודיה היא תיאוקרטיה איסלמית שנהוגים בה חוקי השריעא, ההלכה האיסלמית, כולל ענישה פיסית (למשל, כריתת יד לגנבים). סעודיה, עתירת המשאבים בזכות מרבצי הנפט, מעולם לא חשבה להקצות את משאביה למטרות קונסטרוקטיביות כמו למשל שיקומם של ה"פליטים" הפלשתינאיים, שנשארו ב"פליטותם" ככלי במערכה נגד קיומה של ישראל. לעומת זאת, מעולם לא חסרו לה משאבים לממן טרור, והיא אחת מהמדינות תומכות הטרור המובהקות לאורך השנים, כולל הקמת הארגון אל-קאעידה. היא השתמשה בנפט שברשותה כנשק וכאמצעי לסחטנות, בהנהגת חרם הנפט על מדינות הקשורות לישראל בשנות ה-70. סעודיה השתתפה בפלישה לישראל ביום הקמתה ומאז ועד היום היא אויבת מרה של ישראל.

 

סעודיה היא היום אויבתה של האויבת הגדולה של ישראל – איראן, ולכן מתקיים שיתוף פעולה בין המדינות מול האויב הגדול. שיתוף הפעולה הזה רצוי, וטוב אם יתרחב ואולי, הלוואי, יוביל לשלום בין המדינות. הסיכוי לכך הוא אפסי, אך בהחלט יתכן שיפור ביחסים ונורמליזציה מסוימת. אני בעד, כי כל שיפור ביחסים של ישראל עם שכנותיה, אם אינו כרוך בתשלום מחיר שעלול לסכן את ישראל, הוא רצוי. אך אל נתבלבל ואל נשכח מיהי סעודיה האמתית.

 

אגב, ההדחה מעניינת מבחינת שיטת ההורשה הסעודית. כל שליטי סעודיה, מאת מותו של  עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד, המכונה אבן סעוד ועד היום, היו בניו של אבן סעוד. לאבן סעוד היו 51 צאצאים משמונה נשותיו ובתוכם 37 בנים (שרק הם יכולים, כמובן, לשלוט). סבב הירושה עבר על פי גיל בין האחים הרבים – בכל פעם שהמלך מת, מונה תחתיו הן המבוגר ביותר שעדין בחיים (לכן, כבר שנים רבות מלכי סעודיה הם זקנים). המלך הנוכחי, סלמן הוא אחרון המלכים בניו של אבן סעוד. מוחמד בן סלמן יהיה הראשון מדור הנכדים.

 

* חטאו הכבד של ריבלין - התחדשה מתקפת ההסתה והלינץ' הציבורי ברשתות על נשיא המדינה ריבלין, בהשראת נתניהו. התירוץ הפעם הוא נאומו של ריבלין בכנס הרצליה, שבו הזכיר שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב, אלא יש בה איזונים ובלמים והיא מחויבת לסט של ערכים וזכויות. אני חושד בריבלין, שמא הוא קרא את כתבי ז'בוטינסקי ובגין וחמור יותר – שהוא הפנים אותם, ובליכוד של היום זהו חטא בל יכופר.

 

אני קורא את הפשקווילים והטוקבקים והם מזעזעים. אולם כדאי להכניס את הדברים לפרופורציה. בשבוע שעבר היה ריבלין אורח הכבוד בעצרת היובל לשחרור הגולן וחידוש ההתיישבות היהודית. קהל האלפים, שהינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הרעיף עליו אהבה וחום, והמחיש לי איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי ברשתות, הנשלט בידי קיצונים ומחרחרי שנאה וקרע.

 

* ביזיון לאומי – טורקיה הודיעה שישראל השלימה את העברת עשרות מיליוני הדולרים – הפיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה". הסכמים צריך לכבד, ואיני מלין על מימוש ההסכם, אבל זו הזדמנות להזכיר את החומרה שבעצם ההסכם, הסכם של ביזיון לאומי. קודם ראש ממשלת ישראל התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגד ישראל, וכשגם זה לא ריצה את התוקפן הוא הוסיף על כך תשלום פיצויים למשפחות המחבלים. וכדי ביזיון וקצף.

 

* מה נלין על אבו מאזן? - ישראל מלינה על אבו מאזן שמשלם משכורות למחבלים כלואים, ובמקביל מעבירה פיצויים למשפחות מחבלים טורקים הרוגים.

 

* חברים טובים - חבריו של יגאל סרנה יוצאים בקמפיין גיוס המונים למימון הפיצויים שעליו לשלם לזוג נתניהו, על לשון הרע והדיבה שרקם עליהם. אם הם היו חברים טובים באמת, הם היו מורידים אותו מזמן מן העץ הזה ולא נותנים לו להגיע למצב הזה. ואם הם היו חברים טובים טובים, באמת באמת, כבר מזמן הם היו ממליצים לו להיבדק.

 

* חסינות ל"שוברים שתיקה" -  ארגון "שוברים שתיקה" יוצא נגד המשטרה, על שהיא חוקרת חשוד בתקיפה בלתי חוקית של פלשתינאי. מי היה מאמין? הסיבה לכך היא שהחשוד, דין יששכרוף, הוא דובר הארגון. כנראה שלאנשי "שוברים שתיקה" אמורה להיות חסינות.

 

להערכתי, החקירה תסתיים ללא כתב אישום. על מה מבוססת ההערכה? על עדותם של חבריו ומפקדיו של דין לפלוגה, שהעידו כאיש אחד שהוא משקר.

 

* מגלם תפקיד במחזה אנטישמי - השחקן יוסי צברי הוא יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו לארץ ישראל מגלות תימן. הוא מגדיר את עצמו כערבי, אם כי מסייג זאת קצת – "ערבי מן אל יאהוד". ולמה איני מכבד את הגדרתו העצמית, ומגדיר אותו כרצוני? הוא רוצה להיות ערבי? שיהיה לו לבריאות. מנין אני לוקח לעצמי את הסמכות? מי שלקח לעצמו את הסמכות הוא צברי עצמו, בנסותו לכפות את "זהותו" הבדויה על מירי רגב. "תרשמירי!/ גם את ערבייה./ הכי ערבייה שיש./ רק שברחת מזה כמו מאש".

 

ובכן, ה"זהות" שהוא עוטה על עצמו, היא כלי משחק בתעמולה אנטישמית ארסית, שנועדה להכחיש את קיומו של העם היהודי. למה להכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו, כמו לכל עם ועם. כדי לשלול מן העם היהודי את הזכות הטבעית הזאת, האנטישמיות החדשה מצאה פטנט, להכחיש את קיומו.

 

צברי – יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו למולדתם מגלות תימן, הוא שחקן שבוחר לגלם תפקיד של בן הלאום ערבי ודת משה, בהצגה שנכתבה ונכתבת בידי הגרועים באנטישמים.

 

ונשאלת השאלה – איך יתכן שיהודי יהיה אנטישמי? אכן, זו השאלה. תשובה אין. אבל זאת עובדה.

 

* נאום מבריחת השב"חים - מבריחת השב"חים הסדרתית אילנה המרמרן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל קינה והלל למחבלת שנטלה סכין ויצאה לרצוח יהודים ונהרגה. ולעוד מחבלת. ולעוד שלושה מחבלים שדווקא הצליחו אבל גם הם נהרגו.

 

כיוון שהעבריינית הנ"ל היא בחורה רצינית – לא פקה-פקה, היא אשכרה עושה מעשים, מן הסתם היא עוד תבריח שב"חים שיצליחו לבצע את זממם.

 

* אסיר ככל האסירים – גל של קריאות מצד פוליטיקאים לשחרור מוקדם של אולמרט מכלאו, לקראת הכרעת ועדת השחרורים. חבל שהם עושים כן. אין זה עניין פוליטי ואל לשרים להתערב בו. אולמרט הוא אסיר, ויש לנהוג בו כבכל אסיר אחר. יש קריטריונים על פיהם מופחת עונשו של אסיר, וההחלטה בעניינו של אולמרט צריכה להיות אך ורק על פי אותם קריטריונים. הוא אינו זכאי לשום פריבילגיה ואין הוא שונה מכל אסיר אחר. הוא יושב בכלא בגין היותו עבריין מושחת, כמו כל עבריין אחר שהורשע בדין.

 

הטיעונים של השרים בנט, שקד וכץ שקראו לשחרורו המוקדם בזכות תרומתו לביטחון המדינה, מקוממים. תרומתו, שאין עוררין עליה, נעשתה בתפקידו כראש הממשלה. העובדה שאדם שהיה ראש ממשלה חטא בפלילים ובשחיתות, אינו אמורה להקל בדינו, אלא להיפך, להחמיר בדינו, כיוון שראש ממשלה הוא מנהיג שאמור להוות דוגמה אישית לציבור.

 

אך כאמור, היום כשהוא אסיר, אין להחמיר, אלא להתייחס אליו כאל כל אסיר.

 

* המלצת השף - המלצת עונג השבת שלי, בעיתוני סופ"ש - פרויקט מיוחד ב"גלריה", של בן שלו, על ברי סחרוף, במלאת לו 60. מיני ביוגרפיה אמנותית מורכבת מ-60 סיפורים. העשיר אותי מאוד.

 

* משהו בלבבה - אילו התבקשתי לבחור את שתי הזמרות הישראליות האהובות עליי ביותר, נורית גלרון הייתה ביניהן (אבל אם היה עליי לבחור אחת, זוהי חוה אלברשטיין). במלאת שלושים שנה לתקליטה המצליח ביותר (הצליח לאין ערוך יותר מכל תקליטיה לפני כן ואחרי כן) "משהו בלבבה", תקליט נפלא, ערכה גלרון מופע במוזיאון ת"א, שהתבסס ברובו על שירי התקליט. אני האזנתי לו (מאמצע המופע) בשידור חי ב"כאן ג' ", התרגשתי מאוד ונהניתי מאוד.

 

"משהו בלבבה" היה תקליטה המצליח ביותר והוא גם מוערך יותר מתקליטיה האחרים, אולם בעיניי הוא לא הטוב בתקליטיה. להיפך, אני חושב שכל התקליטים שקדמו לו היו טובים ממנו. ואחריו היא ירדה, לא רק בהצלחה אלא בעיניי גם באיכות, והיא אף המעיטה באופן דרסטי את פעולתה משהחליטה להתמסר לגידול ילדיה. אני מקווה מאוד שהמופע הזה, כשהיא כבר סבתא, יזניק אותו לפריצה מחודשת של הקריירה האמנותית שלה.

 

מבין תקליטיה, האהוב עליי ביותר הוא "שירים באמצע הלילה", משירי נתן זך. אני אוהב מאוד מאוד גם את "נורית גלרון", תקליטה הראשון, הכולל, בין השאר, את השיר "מה יהיה בסופנו", שכאשר שמעתי אותו לראשונה, כנער צעיר, התאהבתי בנורית גלרון, את "סימפטיה", "אני ראיתי יופי" ו"נגיעה אחת רכה".

 

* איכות תרבותית - ערב של התרוממות רוח היה לי ביום ה, במסיבת הסיום של מחזור נה בביה"ס "הר וגיא". בני אסף סיים יב. כבוד! היה זה מופע ברמה גבוהה מאוד מבחינת התוכן והביצוע, ערב תרבותי, בטעם טוב, מגוון מאוד – משחק, שירה, נגינה ומחול. רבים מבוגרי המחזור היו על הבמה. אסף ניגן על קלידים. היה זה ערב של גאווה גדולה. זהו, עוד ילד סיים את חוק לימודיו.

 

            * ביד הלשון

 

גשר הזיו – ביוני 1946, לפני 71 שנה, נערכה אחת הפעולות המוצלחות והחשובות של תנועת המרי העברי – שיתוף הפעולה (הזמני מדי, למרבה הצער) בין ההגנה, האצ"ל ולח"י בפעולות המרד נגד השלטון הזר הבריטי – ליל הגשרים.

 

בלילה אחד, פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים וניתקו בכך את נתיבי האספקה שהיו בשימוש השלטון. הפעולה הייתה הצלחה גדולה, אך היה בתוכה אסון – פיצוץ מוקדם מדי של גשר א-זיב, מעל נחל כזיב, שגבה את חייהם של 13 לוחמים, בנוסף ללוחם שנפל מירי עוד טרם הפיצוץ. 

 

קיבוץ גשר הזיו, בגליל המערבי, מנציח בשמו את המבצע ואת הלוחמים שנפלו בו. השם שומר על צליל שמו של הגשר, אך הוא מעוברת כך שזיב הפך לזיו – אור, זוהר.

 

הוא מנציח את "זיו העלומים", כנאמר ב"יזכור" שחיבל ברל כצנלסון אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל: "זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה". ובמקרה זה – זיו העלומים של 14 הנופלים בליל הגשרים. סמוך לגשר נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לי"ד". 

נכתב על ידי הייטנר , 25/6/2017 00:16   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, אינטרנט, חינוך, מנהיגות, משפחה, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים פט: מזמור בשיטת הסנדוויץ'


"שיטת הסנדוויץ'" היא דרך לנהל שיחה ביקורתית קשה, באופן שלא יגרום לפיצוץ ויאפשר למושא הביקורת להאזין לה בקשב, ולא לאטום אליה את אוזניו.

 

תחילה יש לפתוח בדברי שבח לבר השיח. לא דברי חנופה, לא אמירות מנותקות מהקשר שתתקבלנה כמלאכותיות, אלא התייחסות אמת, שיש בה הערכה לבר השיח ולמעשיו, לתכונותיו הטובות, מתוך רצון לנקות את השיחה מתחושה של פסילה אישית, ולמקד אותה בסוגיה הנדונה, על רקע ההערכה הכללית.

 

בשלב השני יש להשמיע את דברי הביקורת. הם יכולים להיות נוקבים וקשים, אך הריכוך של הפתיחה מאפשר להקשיב להם בתשומת לב.

 

השלב השלישי – שוב אמירה חיובית, מחזקת, מעודדת; הרי המטרה אינה להשאיר את בר השיח תקוע בביקורת, אלא להתמודד אתה ממקום חיובי, לא של עלבון אלא של פתרון.

 

****

 

איתן האזרחי, מחבר מזמור פט, מכיר היטב את השיטה. והוא מיטיב לעטוף את דברי התוכחה הקשים שהוא משמיע כלפי אלוהים.

 

חלקו הראשון של המזמור הוא דברי תהילה לאלוהים, מן הסוג המקובל במזמורי תהלים. הוא מעלה על נס את חסדי ה':

חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה   

לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.

כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה   

שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם.

הוא משבח את הדרך בה אלוהים מנהיג את העולם:

צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ   

חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ.

הוא מציין בהערצה את שליטת האל באיתני הטבע:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם   

בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.

 

המשורר מתאר את גדולתו של האלוהים בפעולתו מבריאת העולם ועד הברית שכרת עם דוד. הוא משבח את עם ישראל על היותו עם האלוהים.

אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה   

יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם   

וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ.

כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה   

וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵינוּ.

כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ   

וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ.

 

שיאו של הקשר בין האלוהים לעמו היה בבחירת דוד ומשיחתו למלך ובכריתת הברית עמו.

אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ  

וַתֹּאמֶר: שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר

הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם.

מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי   

בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו.

אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ   

אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ.

לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ   

וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ.

וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו   

וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף.

וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ   

וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ.

וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ   

וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ.

הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה   

אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי.

אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ  

עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ.

לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי   

וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ.

וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ   

וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם.

 

מילות המפתח הן "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ". זו ברית עולם שאינה מותנית. והוא ממשיך ומבהיר זאת ביתר שאת:

וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ   

וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי.

לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי   

וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה.

אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי   

אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב.

זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה  

וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי.

כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם   

וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה.

 

ומכאן יוצא המשורר בהאשמה כבדה כלפי אלוהים, תוכחה גדולה, שעצם כניסתה לספר מעידה על אומץ ויושרה גבוהים של עורכי התנ"ך:

וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס  

הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ.

נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ   

חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ.

פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו   

שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה.

שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ   

הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו.

הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו   

הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו.

אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ   

וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה.

הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ   

וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה.

הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו   

הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה.

 

דברים קשים מאוד. האשמה כבדה בהפרת ברית, בהפרת שבועה, מה שהופך אותה לשבועת שקר.

 

והמשורר תמה ומנסה להבין איך יתכן הדבר?

עַד מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח,   

תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ?

זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד   

עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם?

מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת   

יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה?

אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים, אֲדֹנָי,  

נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ?

 

הוא מבקש מאלוהים לשוב ולפעול על פי מחויבותו, ולממש את הברית עם ישראל, הסובל כתוצאה מהפרת הברית:

זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ   

שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים.

אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה   

אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ.

 

ובמתודה של "שיטת הסנדוויץ'" הוא מסיים בברכה:

בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

 

****

 

במזמור מצוינים שני אתרים חשובים בארץ ישראל, הר תבור והר חרמון: "תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ".

 

ואילו שלוש מילים המופיעות במזמור היו ליישובים בארץ ישראל המתחדשת.

 

תעוז – מושב עובדים של תנועת מושבי הפועל המזרחי, מצפון לבית שמש, שהוקם ב-1950 בידי חלוצים מעולי תימן. כעבור שנים אחדות הצטרפו אליהם חלוצים מעולי קוצ'ין שבהודו. בשנים שעד מלחמת ששת הימים, היה תעוז יישוב ספר, שסבל מבעיות ביטחוניות קשות, שאף גרמו לעזיבת חלק מן המשפחות החברות בו.

 

שמו של היישוב נובע מפסוק במזמור פט:

לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה

תָּעֹז יָדְךָ,

תָּרוּם יְמִינֶךָ.

 

תרוּם – פסוק זה נתן את השם גם למושב תָּרוּם, המושב השכן, אף הוא מושב עובדים של תנועת הפועל המזרחי, אף הוא עלה לקרקע ב-1950, אף הוא יוּשָׁב בידי חלוצים שעלו מתימן ואף אליו הצטרפו חלוצים שעלו מקוצ'ין.

 

עזר – עֵזֶר הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית באר טוביה. הוא הוקם ב-1966 כמרכז אזורי של מושבי הסביבה וב-1990 היה ליישוב קהילתי.

 

שמו של היישוב נובע משני מקורות מקראיים. האחד הוא מספר נחמיה והשני מהמזמור שלנו.  

 

אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ  

וַתֹּאמֶר: שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר

הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם.

 

עזר ויצמן, הנשיא השביעי של ישראל, נקרא כך על שם סבו עוזר. איני יודע אם הבחירה בשם עֵזֶר, ולא עוזר, היא בהשראת המזמור הזה. אולם בהשראת המזמור הזה, בחר ויצמן את שם ספרו האוטוביוגרפי הראשון (מתוך שלושה, יצא ב-1974) שתיאר בעיקר את הקריירה הצבאית שלו, שהגיעה לשיאה בתפקידיו כמפקד חיל האוויר וכראש אג"ם במלחמת ששת הימים. שם הספר הוא: " לְךָ שָׁמַיִם, לְךָ אָרֶץ".

 

השם נגזר מפסוק במזמור:

לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ   

תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם.

 

המשורר כתב זאת על אלוהים. עזר ויצמן כתב זאת על עצמו, כביטוי לתחושתו כטייס.

ואם מישהו ימצא בכך שמץ של יוהרה, אתקשה לחלוק עליו.

 

****

 

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם   

בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.

 

במילות הפתיחה של "שִׁיר פּוֹתֵחַ" של "שירי עיר היונה", האתוס הגדול של מאבק עם ישראל והיחלצותו מחורבן לתקומה, משתמש אלתרמן במילה בְּשׂוֹא, לתיאור ההתרחשות ההיסטורית הכבירה של גאולת ישראל ונחשולי העליה. הוא ממשיל את ההתרחשות הזאת לגאות הים בשיא גליו, "כשאון מים כבירים".

 

כָּאן נֶאֶסְפוּ דִּבְרֵי שִׁיר

שֵׁחֻבְּרוּ בְּשׂוֹא שְׁאוֹנָהּ

שֶׁל הָעֵת בִּהְיוֹתָהּ בּוֹנָה עִיר

וּבוֹרְאָה הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנָהּ.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/6/2017 21:32   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, הזירה הלשונית, חינוך, יהדות, ציונות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ