לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומנהל מרכז "יובלים"במכללת תל-חי – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ₪ֳ©ֳ±ֳ¨ֳ¥ֳ¸ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יבורך כל הבא בשערים, ברוך צאתכם לשדה


התנועה הקיבוצית, כתנועה ציונית, חלוצית, כפרית ובעבר - חקלאית ברובה, יצרה נכסי תרבות שנועדו להחיות את התרבות התנ"כית, את החג התנ"כי. הרעיון שעמד מאחורי המפעל התרבותי הזה, הוא שעם שב אל אדמתו כדי להחיותה, ועליו להחיות גם את תרבותו המקורית, תרבות של אנשי אדמה, היושבים על אדמתם ומעבדים אותה. רעיון של תחיה תרבותית של העם היהודי השב לארץ ישראל.

 

קשה לומר שהמפעל התרבותי הזה הצליח לעצב את התרבות הישראלית, אם כי הוא השפיע עליה באופנים רבים (כמו ט"ו בשבט כחג הנטיעות ועוד). היום, גם התנועה הקיבוצית אינה חוגגת ממש את החגים החקלאיים. אולם הם עדין קיימים – חגיגת הביכורים, מתקיימת בצורה זו או אחרת, בכל הקיבוצים והמושבים. ובחלק מן הקיבוצים, גם חגים אחרים.

 

רמת יוחנן, קיבוץ שיתופי חזק, מבחינה קהילתית, חברתית, כלכלית ובעיקר תרבותית, מקיים מסורת חזקה ביותר של תרבות קיבוצית. כמדומני, זה הקיבוץ היחיד שקבלת השבת שלו נערכת במעמד הקיבוץ כולו, היושב סביב שולחנות סעודת השבת. והוא מקיים מסורות יפות של החגים החקלאיים. גולת הכותרת היא טקס קציר העומר, בשדה החיטה הסמוך ליישוב.

 

השנה, נכחתי בטקס, כאורחו של חברי מאייקה יפה. הייתה זו חוויה יפה ומרגשת בעבורי.

 

****

 

הטקס מתקיים בחג הפסח, למחרת הסדר, בשעות בין ערביים, לנוכח השקיעה. כל חברי הקיבוץ ואורחיהם הרבים מגיעים למקום, יושבים על באלות חציר וכסאות באזור המיועד קהל. באמצע השדה שתי במות – במת ענק למחוללים ובמה קטנה יותר לתזמורת ולמקהלה. על שני עמודים גבוהים, מעין מגדלי תצפית, משני צדי הבמה, ניצבים קריינית וקריין. ובצדדים שני רוכבים על סוסים, המשתלבים בהמשך הטקס. האזור כולו מקושט בדגלי ישראל.

 

המסכת, אורכת כ-45 דקות, והיא חוויה תרבותית מרהיבה של זמר, מחול, נגינה וקריינות, כולה על טהרת חברי רמת יוחנן וילדיהם, לבושים בבגדי מחולות מסורתיים, תנ"כיים; מסכת שכולה ביטוי לתכנים הציוניים הקיבוציים של העמקת השורשים במולדת, של יצירת קהילה חקלאית.

 

הטקס עוצב ב-1945, וזה 69 שנים מתקיים ללא כל שינוי. כל צעד מחול היום, זהה לצעד המחול של אותו הרוקד לפני עשרים, ארבעים וששים שנה. ראיתי פעם סרט, המציג את הריקוד תוך שהוא מדלג בין הדורות, והריקוד בדיוק אותו ריקוד, רק את הרוקדים שחור לבן מחליפים רוקדים בצבעים ואת השפמים השחורים מחליפים שפמים לבנים.

 

הזמן כאילו עמד מלכת. הזמרים שרים ברי"ש מתגלגלת, כפי ששרו פעם. הקריינים מדקלמים את הטקסט שלהם בפאתוס רב, באינטונציה שהייתה מקובלת בשנות ה-40, טקסטים כמו: "יבורך כל הבא בשערים, ברך יבורך – ברך יבורך! שלום צאתכם לשדה. תחזק ידכם – תחזק. תחזק, תחזק – תחזק ידכם, הבאים בפאת השדה" וכן הלאה. והכל, ללא שמץ של ציניות, אלא באותה רצינות ואותה התכוונות, אישית וקהילתית, כמו קהילה מתפללת, הקוראת בדבקות תפילה שנוסחה לפני 2000 שנה.  

 

גולת הכותרת, שיאו של הטקס, הוא כמובן האקט של קציר העומר. קבוצת גברים חסונים, מיומנת ומנוסה, קוצרת את פאת השדה בחרמשים, והנשים רוקדות אחריהם, מלקטות את השיבולים ואולמות אותן באלומות עמן הן חוזרות בריקוד אל הבמה. ניכר על הקוצרים, לבני השפם ומה שנשאר מן הבלורית, שהמיומנות שלהם בקציר ידני בחרמש, לא נרכשה בחזרות לטקס, אלא בעבודה בשדה. בכל זאת, חמישה מהם עברו את גיל השמונים ולצדם כמה זאטוטים בשנות השבעים לחייהם.

 

נקודות נוספות הם טקס הנפת העומר – בדיוק כפי המסופר במשנה, בטקסט שהקריין קורא, לא לפני ש"ראש הקוצרים" מכריז: "עומר ראשית תנובת השדה – ברכת האדמה!" וזקן המשמרת מכריז: "הנני פודה עומר זה לפי מנהגנו והייתה הארץ לנו לצמיתות".

 

הטקס מסתיים בשירת "התקווה".

 

****

 

"היי, מה עם כתובת האש?" רטנו מן הקהל. הרי הם יודעים שבכל שנה ושנה, לפני שירת "התקווה", מודלקת כתובת אש. מסתבר, שמאחר והשנה השדה כבר יבש וצהוב לגמרי, מטעמי בטיחות לא הודלקה האש. השנה אף היה תקדים מסוכן, כאשר אחד המשתתפים (מאייקה, המארח שלי) ניגש למיקרופון מיד בתום שלב הקציר, התנצל שהמשפט חורג מהפרוטוקול וסיפר שחמישה מן הקוצרים עברו את שנת ה-80 שלהם. אחרי הטקס אמר לו מישהו – "המשפט הזה עוד יגיע לבירור במזכירות..."

 

אי אפשר לספר על טקס העומר ברמת יוחנן, בלי להזכיר את מעצביו; שנים מהחשובים במעצבי התרבות הקיבוצית, המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם (שלו ילד, נכדים ונינים בגולן), שיצר את המסכת וכתב את המילים והלחנים והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, יוצרת המחולות ומעצבת התלבושות.

 

****

 

צפיתי בטקס בהנאה רבה, אך הרבה סימני שאלה ליוו את מחשבותיי, בנוגע למסורת וחידוש. מה המשמעות של יצירת מסורת חלופית למסורת דתית, כשהיא עצמה הופכת לטקס דתי שאין להזיז בו תו או תג? אך אולי זו הדרך הנכונה ליצור מסורת? נזכרתי בפרק מספרו של מוטי זעירא "מקומי", הנקרא "השנה אנו מתחילים מסורת חדשה", המציג את הקושי ליצור מסורת כלשהי בקיבוץ, בשל הרצון להמציא בכל פעם הכל מחדש. שאלתי את עצמי שאלות על הרלוונטיות של הטקס הזה, כאשר גם חברי רמת יוחנן, ברובם, אינם עוסקים עוד בחקלאות. שאלתי את עצמי האם הפאתוס הטקסי הזה יאה לימינו, או שמא הוא פאתטי? האם ניתן ליצור היום מסורת כזאת בקיבוצים? האם אנו יכולים ליצור מסורת כזאת באורטל? ואיך ראוי ורצוי להחיות ולשלב בחיי הקיבוץ את המסורות היהודיות שנזנחו לשווא בידי האבות המייסדים, לצד המסורות הנאות שהם יצרו, מתוך החייאת מסורות קדומות יותר, שנזנחו בגולה? איך משלבים את הכל ליצירה תרבותית יהודית, ציונית, ישראלית, קיבוצית רלוונטית, המשמרת מסורת לצד חדשנות יצירתית?

 

בין הנוכחים סביבי, שמעתי הרהורי כפירה גם מצד כמה מחברי הקיבוץ. אולם הם בטלים בשישים, לנוכח המשמעות העיקרית של האירוע, בעיניי – עוצמתה של תרבות קהילתית, המבטאת עוצמה קהילתית ויוצרת עוצמה קהילתית.

 

120 איש היו על הבמה – רקדנים, זמרים, נגנים וקריינים; נשים וגברים, זקנים, מבוגרים, צעירים, נוער וילדים. כן, אפילו בני הנוער, בגיל המאופיין כל כך בציניות, משתתפים בטקס הזה, ומתחרים על הזכות להשתתף במחולות. ובסך הכל, כ-200 שותפים בטקס ובהכנות לו. אין המדובר בהתגייסות חד פעמית לחג היובל של הקיבוץ. מדובר באירוע המתקיים מדי שנה בשנה, במקביל להכנות לסדר הקיבוצי. וכעבור חצי שנה - חג המים, טקס שמחת בית השואבה, בחג הסוכות.

 

ובעיקר חשבתי, לאורך הטקס, על המשמעות החינוכית; הערכים הנמסרים מדור לדור, באמצעות מפעל תרבותי כזה.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 16/4/2014 10:23   בקטגוריות אורטל, אמנות, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חינוך, יהדות, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 16.4.14


* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מרכיב מהותי ומשמעותי בסדר הפסח המשפחתי שלנו, הוא סיפור יציאת מצרים המשפחתית; העליה לארץ של הורינו. אבי, בן ה-84, סיפר את סיפור עלייתו כנער בן 17, לבדו, באניית המעפילים "מדינת היהודים", לכידת הספינה, גירושו לקפריסין והחזרה ארצה, היישר לקרבות מלחמת השחרור. קראנו את שירו של אלתרמן "שחרור קפריסין", מתוך "הטור השביעי", שבו הוא מתייחס לספינה "מדינת היהודים".

 

... מְדִינַת הַיְּהוּדִים, לָךְ יָדוּעַ: / הֵם נָסְכוּ אֶת כֹּחַם אֶל כֹּחֵךְ / בְּלִי רְאוֹת אֶת הַשְּׂכָר הַצָּנוּעַ / אֲשֶֹר שְׁמוֹ הוּא לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ! // אִם כַּיּוֹם בְּעֵינָיִךְ רוֹאָה אַתְּ / עַצְמָאוּת / וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת - / מֶה הָיוּ אֵלֶה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת: / אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיוֹת... / שְׁמֵךְ כָּיּוֹם בְּלֵב צָר נוֹתֵן פַּחַד, / אַךְ הַשֵּׁם 'מְדִינַת הַיְהוּדִים' / מֶה הָיָה הוּא? סְפִינֹנֶת נִדַּחַת / שֶׁבָּכוּ בָּהּ הַרְבֵּה יְלָדִים...". והשיר מסתיים בשורות הבאות: "וְכָבוֹד לָרִבּוֹא הַמֵּגִיחַ, / שֶׁעָרַךְ אֶת הַקְּרָב וְכִלָּה. / וְכָבוֹד לַמַּדְרִיךְ, לַשָּׁלִיחַ, / לַמּוֹרֶה בַּבִּקְתָּה הַבָּלָה! // וְכָבוֹד לָהּ לָאֵם–בַּמִטְפַּחַת, / וְלַיֶּלֶד חוֹבֵק הַבֻּבָּה... / וְכָבוֹד לַאֻמָּה הַנִּצַּחַת / שֶׁאוֹיֶב לֹא יִרְאֶה אֶת גַּבָּהּ!"

 

* בצרור הקודם כתבתי שאיני מבין את אלה הנוסעים לחגוג את ליל הסדר בחו"ל. טענתי שבעיניי זה אבסורד, ותהיתי מה משמעות הסדר בעבורם. התגובות להערה היו ברוח של "זכותו של כל אחד לחגוג איפה שהוא רוצה ואיזו זכות יש לך להתערב?", בווריאציות שונות. כרגיל, שיח הזכויות האינדיבידואלי, שהשתלט על השיח הציבורי ואינו מאפשר לגיטימיות לכל שיח אחר. וכי פקפקתי בזכותו של כל אחד לחגוג את הפסח בדרכו, באיזו צורה שיחפוץ, באיזה מקום שירצה ואף לא לחגוג אותו כלל? ודאי שזכותו של כל אחד לחגוג כרצונו, וזכות זו אינה מוטלת בספק ואינה ניתנת לערעור. אולם לצד שיח הזכויות, יש מקום גם לשיח של זהות, לשיח ערכי, לשיח תרבותי. יש מקום לשיח, לא רק של "מה מותר" אלא גם של "מה ראוי". ובשיח הזה, עמדתי היא שיציאה לחגוג בחו"ל את ליל הסדר, מנוגדת למשמעות ולמהות של החג, שבו אנו חוגגים את יציאת מצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכיו"ב. ואם לנקוט בלשון שיח הזכויות – זכותי לחשוב שהמנהג הזה של נסיעה לחו"ל לחגוג את הסדר מוריד באופן משמעותי את ערכו של הסדר. זכותי לחשוב שיש מקום לדיון מהותי ומשמעותי על עומקם של דברים, ולא להישאר בדיוטה הנמוכה של "אתה לא מחליט עליי".

 

* שני מקרי רצח אנטישמיים אירעו ערב הפסח, בהר חברון ובקנזס סיטי. הרוצח מקנזס סיטי, פרייז'ן גלן מילר, נלכד. סביר להניח שגם הרוצח מהר חברון יילכד בימים הקרובים. מילר ינמק מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון. ארה"ב לא תשחרר רוצח יהודים. הרוצח מהר חברון ישתחרר באחת העסקאות הקרובות, בלחץ ארה"ב.

 

* את ספרו האנטישמי סיים הרוצח מילר בקריאה למלחמה בציונות. אנטי ציונות ואנטישמיות – חד הן, ואינן ניתנות להפרדה. הקואליציה האנטישמית המובילה את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל והחרם עליה (BDS), היא קואליציית דרבן – הברית הבלתי קדושה של הימין הרדיקאלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. למרבה הבושה, בין הפעילים המרכזיים של התועבה הזאת – יהודים וישראלים.

 

* ציפי לבני מאשימה את בנט בכך, שבשל התנגדותו להקפאת בניה אנו נאלצים לשחרר מחבלים. הגישה שהיא מבטאת, היא אם כל חטאת. זו גישה המנוגדת לעיקרון הבסיסי של מו"מ; שהוא ללא תנאים מוקדמים. הפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם נושאים ונותנים עמנו. אין שום סיבה שנשלם להם על כך במשהו – לא בהקפאה, לא בשחרור מחבלים ולא בשום מחיר אחר. נקודת המוצא של ציפי לבני, היא שעלינו לשלם לפלשתינאים על נכונותם לשבת אתנו, והשאלה היא אם התשלום הוא הקפאה או שחרור מחבלים. נקודת מוצא זו, חושפת את ישראל לסחטנות בלתי פוסקת. יש לשים קץ לתופעה הזאת. מו"מ – רק ללא תנאים מוקדמים.

 

* ועוד מאשימה ציפי לבני את בנט, בכך שהוא דומה לפורעי יצהר. זה נכון כמו להאשים את ציפי לבני שהיא דומה לפורעי בלעין, ל"זוכרות" ולאודי אדיב.

 

* מי שאינם יכולים להתגייס לצה"ל ולהגן על מדינת ישראל וחיי אזרחיה, כי זה "ביטול תורה", יכולים לבטל תורה כדי ליידות אבנים בשוטרי ישראל ולחסום כבישים בבירה.

 

* תכניות אלימות בטלוויזיה מעודדות אלימות בקרב הנוער. זו אקסיומה שהוכחה באינספור מחקרים, בארץ ובעולם. עובדה זו מחייבת את הרגולטור, אך יותר מכך את ההורים והמחנכים, לתת על כך את הדעת. אולם הסדרה "גאליס", שבתי נוהגת לצפות בה ולא אחת הצטרפתי אליה וצפיתי בקטעים מתוכה, ממש אינה שייכת לקטגוריה הזאת. לבטח פחות ממהדורות החדשות.

 

* לאורך כל הדיון הציבורי על חוק הספרים, לא הצלחתי לגבש עמדה. מצד אחד, אני בעד כל מה שמעודד את הקריאה, וספרים במחיר זול מעודדים את הקריאה. מחירי המבצע מעודדים קניית ספרים של סופרים פחות מוכרים ומצליחים, וזה כשלעצמו דבר חשוב. מצד שני, אני מתייחס בהבנה רבה לרצונם של הסופרים ליהנות מעמל כפיהם, שכה נשחק כאשר הספרים נמכרים כמעט בחינם, ואחרי שמורידים את פערי התיווך.

 

הדיון הציבורי על החוק לא הסתיים. החוק אינו בלתי הפיך, ואם לא יוכיח את עצמו ניתן לתקן אותו, לשנות אותו או לבטל אותו, על פי מבחן התוצאה.

 

אולם הטענה שהמשבר ב"סטימצקי" הוא מבחן תוצאה של החוק אינה נכונה. המשבר קדם לחוק והוא בא לידי ביטוי בתוצאות העסקיות של 2013, טרם חקיקת החוק. השימוש בטענה הזאת נגד החוק, הוא דמגוגי.

 

* ביד הלשון

 

"והיא שעמדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו".

 

מי זאת ה"היא" ההיא?

 

כדי לדעת את התשובה יש לדפדף לאחור, לטקסט שלפני השיר הזה.
זהו טקסט המתחיל במילים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא". איזו הבטחה? זו המופיעה בברית בין הבתרים ומצוטטת בהגדה: "שהקב"ה חישב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). והיא, ההבטחה הזאת בברית בין הבתרים, עמדה לאבותינו במצרים, ובכל דור ודור עד ימינו.

 

ועוד ואָרט חביב ששמעתי: "והיא = ו סדרי משנה, ה ספרי תורה, י דבריא, א אלוהינו".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 16/4/2014 00:39   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אחריות הש"ג


הביטוי "תסמונת הש"ג", נוצר בעקבות ליל הגלשונים. ב-25 בנובמבר 1987, חדר מחבל מלבנון לישראל באמצעות גלשון רחיפה. המחבל חדר למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה, רצח ששה חיילים ופצע עשרה. היה זה אחד הביזיונות החמורים בתולדות צה"ל. תחקיר האירוע העיד על כשל חמור בדרגות הפיקוד השונות, והביא להדחת מספר קצינים בשרשרת הפיקוד, ובראשם מפקד חטיבת הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, חייל מן השורה, שאייש את עמדת הש"ג. אלמוג זיהה את המחבל, וברח. וכך, המחנה היה פרוץ, והמחבל יכול להיכנס ולבצע ללא הפרעה טבח בחיילים היְשֵנים. אלמוג נדון לשנה וחצי בכלא.

 

לאחר האירוע נמתחה ביקורת על צה"ל, ונטען כלפיו שגלגל את האחריות על הש"ג, כדי לחפות על מחדלי המערכת. הביטוי "תסמונת הש"ג" מתאר תופעה של בריחה מאחריות באמצעות גלגולהּ כלפי מטה. אכן, חובתם של המפקדים הבכירים לשאת באחריות. אולם האם ניתן לפטור את החייל הפשוט, את הש"ג מאחריות?

 

החייל הניצב בש"ג, אחראי על שער המחנה. גם אם הוא טירון – הוא המפקד של השער. הוא הרמטכ"ל של השער. הוא אחראי לבצע את תפקידו. תהיינה שגיאותיה ומחדליה של המערכת כאשר תהיינה, אם הש"ג בורח מן השער, הוא כשל באופן חמור, מבחינה מקצועית וערכית. מחדלי המערכת אינם פוטרים אותו כהוא זה מאחריותו, ואין בהן כל נסיבה מקלה למעשיו.

 

בעקבות חדירת המחבלים היהודיים למוצב צה"ל סמוך ליצהר, שבה החיילים לא תפקדו ועמדו מנגד שעה שחבורת הפראים הרסה את המוצב עד היסוד, שוב דובר על כך שמדובר בסה"כ במילואימניקים, שלא ידעו מה לעשות, ולא קיבלו פקודות נכונות, שלא הוכנו לסיטואציה וכו'. אין זה מן הנמנע שאכן היו וישנם מחדלים מערכתיים. אי אפשר לקבל טענה מערכתית של "הפתעה", שהרי לפני כשנתיים – שלוש הייתה חדירה דומה למפקדת חטיבת אפרים. אך יהיו שגיאות ומחדלי המערכת אשר יהיו – אין בכך לפתור את החיילים מאחריות. אין כל צורך בתדריך מיוחד ובפקודה מסודרת, כדי לדעת שאין לאפשר חדירה למוצב של צה"ל ולבטח שאין לאפשר את הריסתו. כל חייל אמור לדעת שעליו להגן על המוצב והציוד שלו, ואין הוא יכול לעמוד באפס מעשה כאשר פורעים עושים במוצב כבתוך שלהם.

 

כל טירון, בטירונות הג'ובניקית ביותר, לומד נוהל מעצר חשוד, ולשם כך הוא מקבל נשק. מדוע החיילים לא ביצעו את הנוהל הזה? וּלְמִצְעָר, מדוע לא הפעילו אמצעים לפיזור הפגנות נגד הפורעים?

 

מי שרואה בצה"ל אויב ונלחם נגד צה"ל - הוא אויב, ויש להתייחס אליו כפי שמתייחסים לאויב. ישראלי הנלחם בצה"ל הוא בוגד, גיס חמישי, וכך יש להתייחס אליו. אין ספק, שהיחס הסלחני כלפי הפורעים הוא כשל מערכתי, המחייב תיקון מערכתי.

 

אולם הכשל המערכתי, אינו מסיר ולו טיפת אחריות מהחיילים, שלא נהגו כחיילים. החיילים הללו ביזו את צה"ל. 


מחר, נסב כולנו לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה אומרת לנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. כאשר אנו רואים את הכופרים בעיקר, המוציאים עצמם מן הכלל, ונלחמים נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, אין ספק מיהו הבן הרשע תשע"ד.


* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 10/4/2014 00:18   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, צבא  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ