לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 26.2.17


* עמדתי הייתה נמהרת ופזיזה – פרסום מסקנות הביניים של מח"ש בפרשת אום-אל-חיראן, מחייבות חשבון נפש של משטרת ישראל, מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים. אולם בקוראי להם לבדוק את עצמם, עליי לנהוג על פי הכלל "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים". גם אני לא נהגתי כשורה, כאשר התייצבתי באופן גורף לתמיכה בעמדתם. עמדתי הייתה נמהרת ופזיזה. זו הייתה טעות, אני מיצר עליה ואנסה להפיק לקחים ממנה.

 

מהדלפת מסקנות הביניים כלל לא ברור שזה לא היה פיגוע, שזו לא הייתה דריסה מכוונת, וכדאי שלא לתת לגורמים אינטרסנטיים להציג כך את הדברים. אולם האמירה הגורפת, הוודאית, שהיה זה פיגוע, בוודאי לא הייתה במקום, לא היה לה על מה להסתמך, ולא הייתי צריך לתמוך בה באופן גורף.

 

ואחרי שאמרתי זאת, כדאי להיכנס לפרטים שמעבר לכותרות. יש דברים שלגביהם מח"ש אינו מטיל ספק (בהנחה שההדלפות אכן משקפות את החקירה). אין ספק שהשוטרים חשו בסכנה והאמינו שמדובר בפיגוע ולכן הם נהגו כפי שנהגו. חוקרי מח"ש מציינים ש"הכוחות בשטח העידו שלא יכלו לפרש אחרת את הסיטואציה, מלבד ניסיון לבצע פיגוע". אין ספק, על פי מסקנות החקירה, שלא הייתה בהתנהגות השוטרים כל עבירה פלילית ואף לא משמעתית, אלא תקלה מבצעית.

 

אוסיף ואומר, שאין לשכוח שמדובר כאן בשוטרים שבאו להשליט את שלטון החוק, לממש את פסיקות בתי המשפט, ומולם עמדו מי שניסו באלימות למנוע את ביצוע החוק, כשהם מוסתים בידי חברי כנסת, שהגיעו למקום כדי ללבות את האש, לשלהב את היצרים ולהתסיס את ההמון.

 

מה שחמור בעיניי אינו עצם הירי, אלא האמירות הגורפות של המשטרה, של המפכ"ל והשר, שמדובר במחבל שביצע פיגוע והדיפת כל טענה אחרת. במיוחד לא היה מקום לשיוך של האיש לתנועה האסלאמית, לתומכי דאעש מחדר המורים, לגזרי העיתון על דאעש וכד'.  גם אם הכוונה הייתה מתן גיבוי לשוטרים בפעילות מבצעית, לא הייתה הצדקה לאמירה הגורפת הזאת. מן הראוי שהשר והמפכ"ל יתנצלו על דבריהם.

 

כמובן, שיש להפיק לקח מהטעויות המבצעיות שהיו באירוע, כמו ירי דו צדדי ועוד.

 

המסקנות של מח"ש, סותרות לחלוטין את הטענות של ירי מכוון ולא מוצדק, של "רצח". ואוסיף על כך, שהשמעת טיעונים כמו "הברך של הנהג ננעלה" וכו', רק פגעה באמינות של מותחי הביקורת על המשטרה, שנשמעה כמו חיפוש מתחת לאדמה של כל בדל טיעון להצדקת ביקורתם.

 

* פינת הצל"שים - לממשלת ישראל ושריה היו בשבוע שחלף כמה הישגים הראויים לשבח.

 

ראשית, ביקורו המוצלח של ראש הממשלה לסינגפור ולאוסטרליה. כל הניסיונות להלך עלינו אימים בבידוד מדיני, כביכול, מוכחים שוב ושוב כמשוללי יסוד. ישראל אינה מבודדת ויש לה ידידים בכל רחבי העולם. וגם אם יש חילוקי דעות בין ישראל לידידותיה, הם אינם מעיבים על מערכת היחסים הטובה. הביקור המוצלח הניב הישגים כלכליים ומדיניים, והוא ראוי לשבח.

 

השר להגנת הסביבה זאב אלקין ראוי לשבח על החלטתו לסגור סופית את מיכל האמוניה בחיפה. זו אחת ההחלטות החשובות והמועילות ביותר בשנים האחרונות להגנה על הסביבה, ויותר מכך – זו החלטה בעלת חשיבות רבה לחייהם וביטחונם של תושבי חיפה.

 

שרת התרבות והספורט מירי רגב ראויה לשבח על האופן שבו פתרה את משבר האבטחה של עירוני נהריה, שבעטיו כמעט לא יכלה לנסוע למשחק בטורקיה והייתה נענשת בידי איגוד הכדורסל האירופי. קפיצתה של השרה למים והצטרפותה לקבוצה עם מאבטחיה, הייתה התערבות מהירה, נחושה ויצירתית של השרה – פתרון מחוץ לקופסה שפתר את הבעיה.

 

והשבח הגדול מכולם הוא לשרה איילת שקד, שניווטה את הוועדה למינוי שופטים, לבחירה בהסכמה של נבחרת ראויה לבית המשפט העליון.

 

* בהסכמה - ההרכב המאוזן של בית המשפט העליון, שיש בו ייצוג למגוון הקולות והזרמים בחברה הישראלית, הוא הישג גדול לחברה ולמערכת המשפט בישראל. כל השותפים להסכמה, ובראשם השרה איילת שקד והנשיאה מרים נאור, ראויים לשבח על הנחישות להגיע להסכמה.

 

זהו גם ניצחון של השיטה. עד לפני שנים אחדות, די היה ברוב רגיל בוועדה כדי לבחור שופטים. וכך, במשך שנים אחדות, הצבעה אוטומטית של נציגי השמאל בכנסת עם נציגי בית המשפט העליון, יצרו מאיוריזציה, רוב אוטומטי למועמדי בית המשפט. השינוי שקיבלה הכנסת, ביוזמתו של גדעון סער, שחייב רוב מיוחד, אינו מאפשר זאת עוד. תתכבד הוועדה לבחירת שופטים, תשב ותדון ותלבן ותישא ותיתן – עד שייצא עשן לבן. לא ברוב ומיעוט, לא בכיפופי ידיים, אלא בהסכמה. ולא בכדי איני כותב פשרה אלא הסכמה, כיוון שגם אם בעיני כל אחד מחברי הוועדה המועמדים שהוא הציע הם הטובים ביותר, בראיה לאומית כוללת, ההרכב המאוזן, הוא הטוב ביותר; הוא שלם הגדול מסכום חלקיו.

 

טוב שנבלם הניסיון להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לשיטת הרוב הרגיל, שנבע מקוניוקטורה פוליטית שבה לנציגי הימין היה רוב, והם ניסו בדרך זו להשתלט על מינוי השופטים. השכל הישר ניצח, והשיטה הנכונה והראויה הוכיחה את עצמה.

 

* פוזלת לפריימריז - הדבר היפה והחשוב בתהליך בחירת השופטים החדשים, היה ההצלחה של כל הגורמים להגיע להסכמה ולבחור פה אחד את הרביעייה. על כך ראויה שרת המשפטים, שהובילה את המהלך החשוב, לכל שבח. כל כך חבל, שבמקום להתהדר בכך ולשים את הדגש על ההישג הזה, איילת שקד, הפוזלת לפריימריז בבית היהודי, מתהדרת דווקא ב"מהפכה", "שינוי כיוון" וכו', כאילו היה זה ניצחון הימין על ה"סססמול / אליטות / הקרן החד"שה / הבג"ץ" וכו'. היא הובילה מהלך כל כך חשוב ויפה, מהלך של אחדות, של מניעת קרע, ורצה לקבל "כפיים" בהצהרות פופוליסטיות מְפָלְגוֹת. בכך היא מגרה את ה"שמאל" להתנגד ולהתנגח בהרכב השופטים, וככל שהם יתקפו יותר, כך היא תוכל להציג את ההישג האמתי, באופן הצר הזה. בכך היא, שהובילה מהלך לחיזוק בית המשפט ומעמדו בציבור, גורמת לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט.

 

* מקורננים - ברגע שהשופטים החדשים יכנסו לתפקידם, יופתעו חלק מן המריעים למינוי מימין, שהשופטים הללו מחויבים לחוק, לחוקי היסוד ולדמוקרטיה, ויפסקו על פי דין. הם יופתעו שהמחויבות שלהם היא לחוקי מדינת ישראל ולא לפוליטיקה מגזרית ימנית קיצונית. ואז מהר מאוד הם יהפכו ל"מלקקים לססססמול", "מתחנפים לאליטה", "מקורננים" ו"סססמולנים". ע"ע גרוניס, רובינשטיין ומנדלבליט.

 

* האקטיביסט מכולם - ב-2011 דחה בית המשפט העליון את עתירתה של ח"כ זהבה גלאון נגד חוק האזרחות, האוסר כניסת פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בין שופטי המיעוט בהחלטה בלט השופט אדמונד לוי. הייתה זו הכרעת הדין האחרונה שלו, טרם צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהוא פסק שיש לפסול את החוק, הוא אף גינה אותו בחריפות והגדיר אותו: "אבדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל", ולכן "חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית", שעלול לסמן את סופה. לא פחות.

 

אותו אדמונד לוי, היה השופט שהציג עמדת מיעוט להחלטת בית המשפט שאישרה את ההתנתקות.

 

איך הדברים מתיישבים? אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות המדינה. הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"ימנית" בענייני חוץ וביטחון, הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"שמאלית" בענייני חברה וכלכלה והוא היה אקטיביסט בפסיקות ליברליות בענייני זכויות האדם.

 

ללמדך, שהאבחנות בין שופטים אקטיביסטים לשמרנים כשיקוף של המחלוקת בין ימין ושמאל בפוליטיקה לא מדויקת.

 

נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, היה באמת שמרן משפטי, ומתנגד עקבי לאקטיביזם השיפוטי. בהשקפותיו הפוליטיות הוא דגל בעמדות "ימניות" ברורות. הביטוי לשמרנותו הוא העובדה שעד פרישתו איש לא ידע מהן עמדותיו.

 

ודווקא השמרן והימני הזה, הוא שפסק שיש להעתיק את אלון מורה ממקומה הקודם שהייתה על קרקע פרטית. אין בכך סתירה לשמרנותו, כיוון שאין זו התערבות במדיניות ההתיישבות של הממשלה, אלא הגנה על זכות הקניין של הפרט מול הרשות. אין בכך סתירה לעמדותיו המדיניות, כיוון שתמיכתו בהתיישבות יהודית רבתי בכל יהודה ושומרון ובריבונות ישראלית בין הים והירדן, אינה מחייבת אותו להשלים עם בניה על קרקע פרטית.

 

ולכן, מוטב לחוגגים על כך שכבשו את בית המשפט להיות קצת יותר זהירים וצנועים בחגיגות. השופטים שנבחרו מחויבים לחוק ולצדק, ואינם נציגי פוליטיים של הימין.

 

* שפטליזם - כתבתי שמהר מאוד יתאכזבו אלה שמצפים מהשופטים החדשים שיהיו שליחיהם הפוליטיים ומחויבותם לא תהיה לחוק ולדמוקרטיה. אולם מתברר שיש קולות כאלה עוד לפני שהם נכנסו לתפקידם. דוגמה שהעתקתי מהפייסבוק. לא נגענו: "לא לחינם הובילה השקדיה עם נפתול את החוק לסגירת העיתון ישראל היום היא מפונקת ומתוגמלת על ידי כל עיתוני השמאל וכל הערוצים השמאלחניים ערוץ 10 וערוץ 2 .. על איזו הצלחה מדובר כשהשקדיה התקפלה לנוכח השופטת נאור והשאירה את השיטה הנלוזה של 'חבר מביא חבר' בבחירת השוטים". עד שעוכרי הדין שפטל ואיתמר בן גביר יהיו שופטי בית המשפט העליון, שום דבר לא יספק אותם.

 

* אויבי שלטון החוק - כל כך צפוי. "הארץ" יוצא בקמפיין של דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון החדשים, עוד בטרם נכנסו לתפקידם. הכותרת הראשית: "שקד ונתניהו השיקו את המהפכה האנטי חוקתית". למה אנטי חוקתית? כי בעיניהם "החוקה", היא מאמרי המערכת של דבוקת שוקן. אפשר לחשוב שעד היום הם תמכו בבית המשפט. לא ולא. שוב ושוב הם הציגו את בית המשפט כ"מכשירי אקיבוש", "פקידי אקיבוש", "מכשירי השרץ" והגרוע מכל – "ביטחוניסטים". אבל כעת הם משיקים קמפיין של דה לגיטימציה לבית המשפט, רדיפה אישית אחרי שופטים (בהמשך לציד המכשפות לשופט נועם סולברג, המוכנה בפיהם "השופט העבריין" כיוון שהוא חי ביישוב ביו"ש).

 

מלחמתו של "הארץ" בבית המשפט העליון, היא מלחמה נגד שלטון החוק ועליונות המשפט בישראל, מתוך רצון אנטי דמוקרטי שבית המשפט העליון יהיה סניף של שוקן.

 

* זילות בית המשפט - דוגמית למלחמת החורמה של "הארץ" נגד שלטון החוק ומערכת המשפט בישראל, היא המערכה שהם מנהלים נגד גזר דינו של אלאור אזריה. הם בזים לבית המשפט ולשופטים. בחוצפתם הם מכנים את בית המשפט "תיאטרון עממי" ש"מכשיר רצח" ואת פסיקתו כ"סוף לטוהר הנשק". אפשר לחשוב שאי פעם הם כיבדו את טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. לא ולא. הרי לאורך שנים הם מובילי עלילת הדם על צה"ל, המציג אותו כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נוראים.

 

גזר הדין במשפט אזריה הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. פסק הדין מהווה מסר ערכי, חינוכי, חד משמעי, המבחין בין טוב ורע, בין מותר ואסור. המסר שלו יהדהד בראשו של כל חייל צה"ל, ויחזק את המסר שכל חייל מקבל בלאו הכי ממפקדיו; מסר של מוסר לחימה, טוהר הנשק וקדושת חיי אדם. בגזר הדין בית המשפט נהג בצדק כבית הלל, מתוך התחשבות בתנאים המבצעיים המיוחדים ובעברו של אזריה כלוחם וכחייל מצטיין. כך ראוי. אבל השוקנים רוצים נקמה. הם אינם מבקשים אחריות, הם רוצים דם. בעולם המקביל שבו הם חיים, כך מתואר המשפט: "בית הדין שוב אמר לישראלים את מה שהכי רצו לשמוע: חיי הפלסטינים הם בזיל הזול, במכירת סוף עונה". אין זו אלה הסתה נגד בית המשפט והשופטים ונגד שלטון החוק בישראל.

 

יוצא דופן ב"הארץ" הוא עמוס הראל, הפרשן לענייני ביטחון, שכתב על הנושא בשיקול דעת ובראיה אחראית ורחבה.

 

* בעקבות בריטניה - אוניברסיטאות בבריטניה חסמו את פעילות ה-BDS. יש לקוות שהאוניברסיטאות בישראל ילכו בעקבותיהם.

 

* הפתרון – ארמנד אזולאי, ראש הקהילה היהודית בבונדי שבפריס, שבניו הותקפו בפשע שנאה אנטישמי: "הפתרון הוא לא להוריד את הכיפה אלא להצליח לעצור את הגישה האנטישמית ושיפסיקו להעניק נסיבות מקלות למי שעושה את זה". אני מציע פתרון אחר – לעלות לארץ ישראל. להיות יהודים חופשיים במולדתם ובמדינתם הלאומית.

 

* מינוי ממלכתי – ההחלטה של שר החינוך בנט למנות לתפקיד מנכ"ל משרדו את שמואל אבואב, היא בחירה מצוינת. בנט מינה לתפקיד איש ביצוע מעולה, עם רקורד מעולה בעיקר בתחום החינוך, כראש מועצת טבעון ולפני כן כמנהל מתנ"ס טבעון. בנט ראוי לשבח על מינוי ממלכתי, של חבר מפלגת העבודה, על אף שידע איזו ביקורת תוטח בו ברשתות, בידי מי שבעיניהם כל מי שאינו ימין קיצוני הוא אויב.

 

* לספור עד מיליון - מזכ"ל חיזבאללה השייח נסראללה התרברב השבוע שישראל תצטרך לספור היטב עד מיליון, לפני שתצא למלחמה בלבנון. קודם כל הוא צודק – תמיד צריך לספור עד מיליון לפני שיוצאים למלחמה. מלחמה היא המוצא האחרון, רק כשאין ברירה. אולם ישראל אינה רוצה במלחמות. מי שמאיים במלחמות, וכל מהות קיומו ומטרת קיומו היא מלחמה בישראל במטרה להשמידה, הוא חיזבאללה. והעובדה שכבר למעלה מעשור חיזבאללה לא ירה כמעט אף ירייה לעבר ישראל, מעידה על מצבו הקשה, מאז המכה הקשה שחטף במלחמת לבנון השניה.

 

* ניצחון בזק – כותרת: "ניצחון בזק לדאעש בגולן הסורי". כדאי לזכור, לזכור ולא לשכוח, שממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. או אז, ניצחונות הבזק של דאעש היו בגולן הישראלי ובחוף הכינרת.

 

* כאילו נערך אתמול - קטע מתוך ראיון עם יגאל אלון, שנשמע כאילו נערך אתמול. הוא סיפר על פגישה עם ז'אן פול סארטר, שנפגש עמו לאחר פגישה עם נשיא מצרים. "כאשר הוא העלה את ההצעה, לא כהצעת מצרים אלא כהצעתו הוא, בדבר הצהרה ישראלית להחזרת כל הפליטים הרוצים לשוב, מתוך הנחה, שאולי לא כולם יבואו, אך כמחווה, שתקל על נאצר לעשות צעד לקראת שלום, אמרתי לו: מר סארטר, אתה בעצמך השבת על השאלה בציטוט מדברי נאצר, ש'ישראל תהיה אחרת'. ואם היא תהיה אחרת, היא לא תהיה ישראל, ותסכים אתי, שנקודת המוצא חייבת להיות  - זכות קיומה וכושר קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שיש בה גם מיעוט ערבי. על זה הוא השיב: אני מכיר בכך; אין ספק, שזכותה של ישראל היא להתקיים ולהיות בעלת כושר קיום. התעורר ויכוח מהו גודל המיעוט הערבי האפשרי בישראל ושמא לא כל הפליטים יחזרו. על כך עניתי בציטוט מראיון שנתן נאצר בשעתו לשבועות 'לייף' האמריקני. הוא נשאל אז, כמה פליטים יחזרו לדעתו לישראל, אם יורשו. והוא השיב במילה אחת: כולם".

 

הראיון ניתן ב-14 במאי 1967. למחרת נאצר הכניס את צבאו לסיני ואיים במלחמה שבה "נזרוק את היהודים לים". החלה "תקופת ההמתנה". כעבור שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים.

 

            * ביד הלשון

 

סבא שלי היה רב – השבוע לפני שנתיים הלך לעולמו העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך.

 

אחד מספריו של אורבך היה "סבא שלי היה רב" – לקסיקון דתי חילוני. לקסיקון שנון, "המתעד בקלילות את עולם המינוחים של סרוגי הכיפה, ואת השיח המתנהל בין דתיים לחילונים בישראל. באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, מנסה הלקסיקון להציב מראה בפני הקורא הדתי, ולפתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני" – מתוך הכתוב על גב הספר.

 

אציג כמה מן הערכים בלקסיקון:

 

אתה אל תקשיב – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב", הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.

 

אתה דווקא בסדר – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?

 

דתי ומשקר?! – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה".

 

דתי מחמד – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין". ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך.

 

חילול השם – דתי שמשתטה בתכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות; תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות מחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.

 

לקחתם לנו את ה... – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל", ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה". אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"

 

סבא שלי היה רב – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה". ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אמא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש".

 

קסבה – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעיה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח".

 

תראה לי איפה כתוב בתורה – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת".

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 26/2/2017 00:18   בקטגוריות איכות הסביבה, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, דת ומדינה, זיכרון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלאכי ב: וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ


בפרק ב עוסק מלאכי בבגידה.

 

אין זה חדש שנביאי ישראל עוסקים בבגידה, אך הפעם זה אחרת. בדרך כלל, כאשר דיברו הנביאים על בגידה, הייתה זו אלגוריה. הם דיברו על אישה נואפת, בוגדת בבעלה, כאשר האישה הייתה אלגוריה לעם ישראל הבוגד באלוהיו.

 

בפרק זה מדבר הנביא על בגידה בין בני זוג, ולא כאלגוריה, אלא כתופעה ארצית, שהוא יוצא נגדה. וכאן, הבוגדים הם הגברים.

 

הנביא יוצא נגד גברים יהודיים הבוגדים בנשותיהם היהודיות למען נשים נוכריות. יש בכך ביקורת חריפה נגד נישואי תערובת ויחסים עם נשים לא יהודיות. אך יש כאן בפירוש קריאה לנאמנות של גבר לרעייתו.

 

למה? כי "הִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". אין המדובר כאן ביחסי קניין ובעלות, אלא ביחסי חברות וברית שוויונית. הגבר שבגד באשתו הפר את ברית האהבה והחברות ההדדית ביניהם. "יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. וְלֹא אֶחָד עָשָׂה, וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד".

 

העובדה שמדובר בתופעה המונית, מתבטאת בים של דמעות של הנשים הנבגדות, הפגועות. "כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח יְהוָה, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה, וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם". בית המקדש אינו יכול למלא את ייעודו, כיוון שהוא משמש בעיקר כאתר הבכי של הנשים הפגועות.

 

גם חלקו הראשון של הפרק עוסק בבגידה. בחלק זה נוזף הנביא בכוהנים, שאמורים להיות נושאי הברית בין אלוהים לישראל, הנותנים דוגמה אישית המחנכים את הציבור. אך הם מפרים את הברית, מועלים באמון שהוענק בהם ובשליחותם. "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי".

 

אין חילול השם גדול יותר, משחיתות של כוהני דת. ע"ע פינטו, ברלנד, מצגר.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 18/2/2017 16:40   בקטגוריות דת ומדינה, חינוך, יהדות, משפחה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 12.2.17


* תקציר החדשות – רקטה נורתה מרצועת עזה לעבר ישראל. שורת התקפות של צה"ל ברצועה. פגז סורי נפל בגולן. צה"ל הגיב בסוריה. ירי רקטות מסיני לעבר אילת. פיגוע טרור בשוק בפתח תקווה. תקיפת חיילות וחיילי צה"ל בידי פורעים חרדים. חוליגנים חרדים משתוללים בהפגנות נגד גיוס לצה"ל.

 

* הרהורים בשבת שירה – ב"שבת שירה" אנו קוראים בפרשת השבוע את שירת הים ובהפטרה – את שירת דבורה.

 

על רקע הפגנות החרדים נגד השירות בצה"ל ובעד ההשתמטות והעריקה בחסות בנינו המחרפים נפשם כדי שהפרזיטים האלה ימשיכו להשתמט, לערוק ולהתפרע, כדאי להיזכר באירוע המונצח בשירת דבורה.

 

יש בתוכנו מי שטרם יצאו מהגלות, טרם השתחררו מן העבדות. ההשתמטות משירות בצה"ל היא ביטוי מובהק לכך. וגם ככאלה הם אינם הראשונים. היו תקדימים להשתמטות, כבר בתקופת המקרא.

 

ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

 

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

 

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

 

על מי מדובר? יש פרשנות מיסטית המדברת על חוצנים וגורמים שמימיים שלא התגייסו לסייע לאלוהים, אך בעיניי היא סותרת את רוח היהדות. וכיוון שאיננו יכולים להפיק כל לקח מהפרשנות הזאת, היא חסרת משמעות. לעומת זאת, גרסה אחרת היא בעלת משמעות רבה.

 

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

 

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.

 

* עבדים נרצעים - בשבת שעברה, שבת פרשת "בא", קראנו על יציאת מצרים. לא חלף שבוע מהתרוממות הרוח של היציאה מבית עבדים, מעבדות לחירות, וכבר השבת, פרשת "בשלח", קראנו את הפסוקים הבאים: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם, לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם. כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

 

אנו קוראים זאת, ואותם בני ישראל נראים כל כך עלובים ובזויים בעינינו, עבדים נרצעים בנשמתם.

 

והיום? כתבה ב-ynet מלמדת על העובדה המצמררת, שמאז שנת 2000 יותר מ-33 אלף ישראלים ביקשו דרכון של גרמניה, ארץ המרצחים, וחלקם אף ויתרו לשם כך על הדרכון הישראלי. איזו עליבות! עבדים נרצעים בנשמתם.

 

 

* שיימינג לדרעי – כל מי שקרא דברים שכתבתי ב-27 השנים האחרונות, מאז החלו להתפרסם מעללי השחיתות של דרעי (הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה זולת אולמרט), לא יחשוד בי באהדה לאיש הזה, אם לנקוט לשון המעטה. אולם הפעם, אני רחוק מלהתפעל מהשיימינג שעשה לו בני אלבז, ואיני שותף לחגיגת השמחה לאיד.

 

אפשר לחשוב. מה קרה? הוא מרח קצת בצל על העיניים כדי לזייף בכי? מדובר בתשדיר בחירות. עם במאי ומשחק, כמו כל תשדיר בחירות. וכי מישהו חושד בצערו הכן על מותו של הרב עובדיה? אז נכון, זה לא סימפטי. אבל האמת היא שמה שאינו סימפטי הוא שהדבר נחשף בצורה מביכה כל כך. אני בטוח שבאותה מידה יכלו להיחשף קטעים מביכים מסוג זה אצל כל המועמדים בכל המפלגות.

 

הדבר המכוער באמת הוא השיימינג שעשה אלבז. זכרו מיהו אלבז. אלבז הוא "זמר הבית" שהדהד את "הוא זכאי" בקרב רבבות מעריצי דרעי. דרעי גנב ולקח שוחד? מה אכפת לאלבז. כל בתי המשפט בכל הערכאות פסקו פה אחד להרשעתו, על פי ראיות? אז מה? הוא זכאי! למה? ככה.

 

אבל כאשר יש ביניהם סכסוך כספי – אין זכאי. אין חברות. אין אלוהים. זה זמן השיימינג, והשיימינג הכי מכוער והכי מבייש שיש.

 

ועל מה הסכסוך? אלבז קיבל מאות אלפים, אבל טוען שהובטחה לו גם משרה ציבורית וההבטחה הופרה. לכן הוא ירד מהארץ ומשם מכפיש את דרעי.

 

בא לי להקיא. אבל לשם כך אני צריך לדחוף אצבע ללוע, ואז יאמרו שזייפתי הקאה.

 

* מדע בדיוני - מועצת הנוער של הגולן נפגשה עם מועצת הנוער של הכפר הדרוזי מסעדה, והם בנו תכנית של מפגשים ושיתופי פעולה בין בני הנוער משני המגזרים.

 

מי היה מאמין? עד לפני שנים ספורות עצם המחשבה שנמצא פרטנר למפגש כזה הייתה מדע בדיוני.

 

* מחוות סרק מפוקפקות - ככל שממשל טראמפ מרעיף עלינו מחוות סרק מפוקפקות, כמו סיכול מינויו של סלאם פיאד כשליח האו"ם ללוב, "למען ישראל", גדל חשדי שזהו תחליף למימוש הצהרות הבחירות הפרו ישראליות האמתיות שלו, כמו הכרה בריבונות ישראל על בירתה והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

 

* סניף "בצלאל" בטהרן – בהפגנות האספסוף האיראני בטהרן, בראשות המנהיג ה"מתון" רוחאני, הוצגו תמונות של טראמפ ועל צווארו כרוך חבל תליה, במסגרת חופש הביטוי.

 

* תסמונת אלפר - עיתון "הארץ" מקפיד בעקביות לתמוך בהשבת גופות מחבלים למשפחותיהם. ומה באשר להשבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, המצויים בידי חמאס? זה כבר משהו אחר.

 

רוגל אלפר, מהגרועים בדבוקת שוקן, שואב את ההנאות הגדולות של חייו, משמחה לאידן של משפחות שכולות ישראליות, מגילוי בוז לאבלן ומהתגוללות גסה עליהן. בפשקוויל שפרסם השבוע הוא בז למשפחת גולדין על מאבקה לקבורת בנה בקבר ישראל, ובעיקר לעג לאחיו של הדר, חמי. "חמי מפגין תסמינים מתקדמים של מצב שאפשר לכנות 'תסמונת גולדין', על שם אחיו... מדובר בדיסוננס קוגניטיבי שמתאפיין בכך שהדובר חדל להבחין בין המתים לחיים ומתרעם על כך שאין המת זוכה ליחס של חי... היבט נוסף ב'תסמונת גודלין' הוא שיגעון גדלות, שמאפיין הרבה משיח 'משפחת השכול' הישראלית. מעמד השכול מעניק לו בעיניו סמכות ופריבילגיה לקבוע סדר יום וסדרי עדיפויות לאומיים".

 

בעקבות פשקוויל הנאצה, כתבו הוריו של הדר למו"ל שוקן שאלה קצרה: "האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שגעון גדלות'?"

 

מה לדעתכם הייתה תשובתו הבזויה של שוקן? "בהחלט".

 

נכון, מאוחר יותר הוא מחק את התשובה וחזר בו. אך במקרה זה איני אומר "עוזב ומודה ירוחם". את האמת שלו הוא כתב בתגובה הספונטנית, האותנטית, לפני שהתייעץ עם יועציו המשפטיים.

 

על סמך מה אני כותב זאת? על סמך העובדה שבמקום לרמוז לרוגל אלפר שרצוי היה שיתייעץ עם גורמים מקצועיים שיכולים לסייע לו, הוא הפך אותו לחלון הראווה של עיתונו.

 

לא תהיה זו הגזמה להגדיר את השוקניזם כ"תסמונת אלפר".

 

* פקה פקה - מה ההבדל בין אוטו ויינינגר לרוגל אלפר? ויינינגר הגשים את האוטו-אנטישמיות שלו. אלפר סתם פקה-פקה.

 

* איזה צהוב - בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו מכתב וגלויה ששלחתי להוריי ממוצב צה"ל ליד אגם קרעון בלבנון, בראשית 1984.

 

מתוך המכתב, למחרת יום הולדתי ה-21: "ב-19.1 אחה"צ יתקיים טקס סיום בכותל. אני מבקש שכבר תשריינו לעצמכם את התאריך, ושתגיעו כולכם.

 

לאחר הטקס יש לנו מסיבת סיום. קבעו אותי לצוות המכין את המסיבה, ורצו שאכתוב לה את הטקסט.

 

הייתי אמור להישאר עם כל הצוות בארץ, בקיבוץ משמר דוד, כל היום להסתובב על בגדים אזרחיים, ולצאת כל לילה הביתה. צ'ופר מאוד רציני ומאוד קורץ, אך לא רציתי להישאר שם, כשכל החבר'ה נמצאים פה. פשוט לא הייתי מרגיש בנוח. אני מקווה שהמסיבה תהיה מוצלחת ושלא ארגיש שהייתי חסר בצוות".

 

ועל כך הגיבו הבנים שלי: "איזה צהוב!"

 

צהוב?! מתוך "שירת הפזמניק" של רוביק רוזנטל: "חייל צייתן וממושמע, בעל סממני התנהגות המוגדרים 'אשכנזיים'... הגדרה במילון פזמוזואורוס:  'צבע מהגוון הבהיר, כצבעה של השמש. משמש בסלנג החפ"ש בתור מילת גנאי לקצינים וחיילים בעלי ראש גדול ואחריות'. על פי ההגדרות המקובלות, חטיבת הצנחנים וכן חטיבת הנח"ל נחשבות חטיבות צהובות'...". טוב, הייתי נח"לאי בגדוד 50 – הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים. שילוב צהוב קטלני.

 

אגב, השהות שלנו בלבנון הוארכה, הטקס בכותל בוטל ומה שאני זוכר ממסיבת הסיום זו את ההופעה הבלתי נשכחת (עובדה!) של דני סנדרסון בליווי של חיים רומנו.

 

            * ביד הלשון

 

אחר כבוד – הודעה שנשלחה לכל חברי אורטל: "ליד הספריה מונחים ספרים רבים, שאינם מתאימים או מיועדים לספריה... אני מזמינה את כל מי שרוצה לקחת משם ספרים... מחר בבוקר הם יפונו אחר כבוד למקום אחר".

 

מה פירוש "אחר כבוד"? בצורה מכובדת. תוך שמירת כבודו ומעמדו של פלוני. אולם פעמים רבות הדבר נאמר באירוניה – "סולק אחר כבוד מ..." וכד'.

 

המקור לצירוף המילים הוא מקראי. הוא מופיע בשני מקומות. בזכריה ב: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל-הַגּוֹיִם, הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ".

ובתהילים עג: "בַּעֲצָתְךָ תַּנְחֵנִי, וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי".

 

ובאשר לספרים... באותו ערב שכחתי, ולמחרת כשנזכרתי כבר היה מאוחר מדי.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 12/2/2017 00:33   בקטגוריות אורטל, דת ומדינה, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, משפחה, סרבנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ