לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 4.12.16


* כוכב רוק – בכנס שדרות לחברה נטלו חלק, כבכל שנה, שרים, מנהיגי מפלגות וח"כים. כאשר נפתלי בנט נכנס לאולם, אירע דבר שלא היה אצל אף דובר אחר. חשמל היה באוויר. הוא רק נכנס, והקהל החל לשאוג כאילו נכנס לאולם כוכב רוק. חלק ניכר מן הקהל היו חניכי מכינות קדם צבאיות ותלמידי תיכון ברנר, שהוא תיכון קיבוצי. בהפסקה שמעתי את הנערים מתווכחים על דבריו ורבים לא הסכימו אתו. אולם הם לא הזכירו אף דובר אחר זולתו. הוא פתח את נאומו ב"אחיותיי ואחיי" ושוב – האולם געש כבמופע רוק. בתום דבריו, בנט דילג בקלילות החוצה והמאבטחים חסמו את הצעירים המאוכזבים שרק רצו סלפי.

 

האמת היא שהקשבתי לו, ולא בפעם הראשונה, וקשה לי להבין מה יש בו שמהלך קסם על הבריות. אולם כצופה מן הצד על הקהל, אין ספק שהוא בורך כריזמה. כריזמה מוכחת.

 

* כלכלה יהודית – בנאומו דיבר בנט על כך שיש צורך בכלכלה יהודית שתציע דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם. את הנוסחה הזאת אני מקבל. אולם כאשר הוא פרט את הרעיון, מסתבר שמדובר בליברטיאנות לשמה, ולצדה חמלה וצדקה, ומחויבות לעיקרון של שוויון הזדמנויות. בקיצור – תאצ'ר בעברית.

 

לאורך כל השנים המפד"ל הייתה מפלגה חברתית מאוד – הן בשנים שבהן הייתה מפלגה יונית והן בשנים שבהן הייתה מפלגה ניצית. בנט, שבתחומים רבים הוא מנהיג המקדם סדר יום מאוד חיובי, במיוחד בהקשר של יחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ובכלל בגישה מתונה בענייני דת ומדינה (לדוגמה - אי אפשר לדמיין את בורג, המר, איתם או אורלב נואמים בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ומפליגים בשבחם, כפי שעשה בנט). אולם בנושא החברתי-כלכלי, הוא מוביל את מפלגתו למקום רע.

 

* סמכות טבעית - מבין הפוליטיקאים שנאמו בכנס, הרשים אותי במיוחד יואב גלנט. הוא הזכיר לי את רבין, באופן שבו הוא מקרין סמכות טבעית, מנהיגות ואמינות. בלי זיקוקי די-נור רטוריים, ללא חנופה לקהל, מדבר לעניין, ברור, מקצועי, בוטח בעצמו. כשהוא מדבר, הקהל מקשיב בדריכות. אולם אף אחד לא רץ לחבק אותו והוא לא מנשק אף אחד בדרך ואף אחד אינו רוצה סלפי אתו.

 

הוא נשמע משוכנע ומשכנע כשהציג את המתווה שלו ליציאה ממשבר השיכון בשנים הקרובות. וכשסטודנטית שאלה אותו מדוע מקימים יישובים בנגב במקום לחזק את באר שבע, הוא השיב: אם נמתח קו החוצה לשניים את המדינה מדרום לצפון – מדרום לקו הזה יש רק 100,000 יהודים. זה נראה לך הגיוני? ישראל היא מדינה יהודית ותפקידה לקדם התיישבות יהודית ממטולה עד אילת.

 

* אוריינטציה שיקומית - מכלל המרצים בכנס, התרשמתי יותר מכל מנציבת שירות בתי הסוהר, רב גונדר (ולא רבת גודנרה!) עופרה קלינגר. היא משדרת דמות רחוקה מאוד מכל סטריאוטיפ של סוהר, ומביאה מסר מקצועי של אוריינטציה שיקומית חברתית.

 

* בוקר טוב - כל דובר פתח את דבריו ב"כבוד ראש העיר שדרות, אדוני נשיא מכללת ספיר, אדוני נשיא כנס שדרות לחברה" ומוסיף ונוקב בשמות הבכירים שהיו שם (במקרים הנדירים שבהם המרצה נשאר כמה דקות אחרי נאומו או הקדים קצת את בואו וישב בקהל). רק שר הרווחה לשעבר, ח"כ מאיר כהן, פתח אחרת: "בוקר טוב לאורי הייטנר. כמה זמן אנחנו כבר לא עושים מילואים... כבוד ראש העיר וכו'".

 

* ללא אבדות בנפש - כשגל שריפות והצתות כל כך גדול, חסר תקדים, מסתיים ללא אבדות בנפש וללא אף פצוע קשה, זהו הישג אדיר של רשויות המדינה. בניגוד מוחלט לברדק באסון הכרמל, לפני שש שנים בלבד, הפעם הופגנה הפקת לקחים מרשימה, והמבצע התנהל היטב. השינוי המשמעותי ביותר, הוא הקמת רשות כבאות ארצית, להבדיל מהמצב הקודם, שבו הכבאות הייתה כפופה לרשויות המוניציפליות. נכון, יש נושאים שבהם הביזור נכון, ושאותם נכון לנהל ברמה האזורית, אולם נושאים כמו כיבוי אש – נכון שיהיו מרוכזים בידי הממשלה, בדומה לצבא ולמשטרה. לקח חשוב נוסף הוא טייסת הכבאות, שהוכיחה את עצמה באופן מרשים. הישג נוסף הוא שיתוף הפעולה עם מדינות אחרות. מדינה בודדת אינה יכולה להרשות לעצמה את העלויות של אחזקה בשגרה של מטוסי כיבוי בכמות הדרושה למקרה קיצון. שיתוף הפעולה הזה הוא עורף מבצעי, שיש לקחתו בחשבון כחלק מכל תרחיש קיצוני. שיתוף הפעולה הזה הדדי – גם ישראל נחלצת לסייע למדינות אחרות.

 

גם באירוע הזה היו תקלות, כמובן, וחשוב לתחקר ולהפיק לקחים.

 

יש לשבח גם את התייצבותו המידית של שר האוצר, שהרגיע, התחייב לפצות, הורה לפעול במהירות. זה תפקידו כמנהיג כלכלי. אולם מבחנו יהיה בביצוע. בתחום שלו, המשימה העיקרית היא לאחר האירוע.

 

* מכחישי ההצתות – מאז גל השריפות וההצתות, מתרחשת תופעה מוזרה, של ניסיון אינטנסיבי, אפשר לומר אובססיבי, להכחיש את ההצתות, להמעיט בכמותן, להציג את כל השריפות כתוצאה של איתני הטבע ושל רשלנות, ואולי מעט הצתות שאינן על רקע לאומני.

 

התופעה הזאת מוזרה, ואני מנסה להבין מה עומד מאחוריה. איני נוהג לחשוד בכשרים, ואיני מעלה על דעתי שהמכחישים רוצים לגונן על המחבלים המציתים, לסייע להם להימלט מעונש.

 

יתכן שהמניע לתופעה הוא הרצון לצאת נגד האשמות קולקטיביות כלפי הציבור הערבי, בגין ההצתות. היעד הזה בהחלט ראוי ומוצדק, אולם ההכחשה תשיג רק את ההיפך, בשל חוסר אמינותה. אדרבא, הצגת עובדת ההצתות במלוא חומרתה מצד אחד, ומצד שני, ההבהרה שרוב הציבור הערבי מתנגד להן והצגת הצד המואר של העשן – אותם ערבים רבים שהתנדבו להילחם באש, שפתחו את בתיהם למפונים, שהפגינו סולידריות עם הנפגעים, תסייע הרבה יותר להשגת המטרה הזו.

 

חוששני שלא זה היעד של המכחישים, אלא יעד פוליטי – להציג את הממשלה ובעיקר את ראש הממשלה כמי שניצלו את השריפות כדי להסית נגד הערבים. זו עלילה חמורה ושקרית על ממשלת ישראל. לא הייתה כל הכללה ובטח לא הסתה בדברי הנהגת המדינה נגד הערבים. הייתה אמירה תקיפה על המציתים והמסיתים. כך שיש כאן שקר כפול: הן השקר על ההסתה כביכול, וכן הכחשת ההצתות.

 

זו תופעה מכוערת, של מי שבעיניהם המטרה הפוליטית מקדשת את כל האמצעים.

 

אין להכחיש, שהיו גורמים בחברה הישראלית שניצלו את גל ההצתות להאשמה קולקטיבית והסתה נגד הציבור הערבי בכללו, אך ראש הממשלה והשרים בשום אופן לא נהגו כך. יתכן שהיה עליהם לצאת נגד ההאשמות הללו, ויש לבקר אותם על שלא עשו כן. אך מכאן ועד הצגתם כמסיתים ומעלילים – רב המרחק.

 

* אנרכיה – כל ניסיון למנוע מהמדינה לבצע את החלטות בית המשפט העליון, הוא הרס הממלכתיות הישראלית.

 

מכתב רבני הציונות הדתית, הקורא להמונים להגיע לעמונה כדי לסכל את פינויה, למרות שדובר בו על התנגדות פיסית ללא אלימות, הוא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית.

 

העובדה שאת המכתב כתבו מנהיגים דתיים, שרבים ובעיקר בני נוער רואים בקריאתם צו מוחלט, חמורה שבעתיים. זהו מעשה של חוסר אחריות לאומית, של אנשים שאינם מבינים שמשמעותה של מנהיגות אמת היא לדעת למתן ולרסן, ולא לשלהב את היצרים ולהלהיט את הרוחות.

 

וכל זאת בשל יישוב של 40 בתים שנבנה באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות של ערבים, בניגוד למדיניות של כל ממשלות ישראל שההתיישבות תהיה על אדמות מדינה בלבד, וכאשר הוצעו למתיישבי עמונה חלופות מצוינות לא רחוק ממקום ישיבתם.

 

אילו היה מדובר בהפגנת מחאה – לא היה בכך כל בעיה. זאת הדמוקרטיה. אולם הניסיון לסכל את ההחלטה, הוא הרמת יד על הדמוקרטיה.

 

חבל שמנהיגי ציבור אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המילים היוצאות תחת ידיהם, שתוצאותיהן - מי ישורנו.

 

* חוסר מנהיגות - ראש הממשלה מתנגד נחרצות לחוק ההסדרה. הוא יודע שזהו חוק רע ומזיק. הוא יודע שהוא לא יסייע במאומה למטרה שלשמה נועד. הוא יודע שקבלת החוק תגרום לנזק בינלאומי חמור לישראל ולו עצמו. והוא יודע שהחוק אינו חוקתי ויפסל בבית המשפט.

 

מדוע, אם כן, הקואליציה שלו ממשיכה לקדם את החוק? בשל חוסר המנהיגות של נתניהו. הוא אינו מעז לעמוד מול הימין הקיצוני והוא נגרר אחרי בנט, שאף הוא מבין שהחוק מזיק, אך הוא נגרר אחרי "תקומה". כרגיל, במשטר המחנות, הקיצונים נותנים את הטון והמחנה נגרר אחריהם.

 

גם אם נתניהו יתעשת וימנע את החוק, התנהגותו עד כה מבישה ומדאיגה בגילוי חוסר המנהיגות שבה. וחוששני שהוא לא יתעשת. החוק יעבור, כשנתניהו יעביר את תפוח האדמה הבוער לבית המשפט העליון, שיוציא בעבורו את הערמונים מן האש, והוא ירחץ בניקיון כפיו ויפנה את החצים והזעם נגד בית המשפט.

 

* מי נאבקו בממשל הצבאי - בעיצומה של מלחמת השחרור, הוטל בצדק ממשל צבאי על ערביי ישראל, כדי להבטיח שלא יחברו לצבאות האויב בלחימה, שהחלה בהתנפלות ערביי הארץ על היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. הטלת הממשל הצבאי בעיצומה של המלחמה, הייתה בהסכמה רחבה. אולם עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949, והחלטת ב"ג להשאיר את הממשל הצבאי על כנו, החלה התנגדות מוצדקת להמשך קיומו של הממשל הצבאי, שהלכה וגברה עד הסרתו, באיחור רב, רק בנובמבר 1966. בין ראשי הנאבקים לביטול הממשל הצבאי, הייתה תנועת החירות בהנהגתו של מנחם בגין.

 

במלאת חמישים שנה לביטול הממשל הצבאי, הוציא מרכז מורשת מנחם בגין חוברת המתעדת את מאבקם של בגין ותנועתו נגד הממשל הצבאי, שבו הם ראו פגיעה בזכויות האזרח של ערביי ישראל ופגיעה בדמוקרטיה. לפני שבועות אחדים אף נערך במרכז בגין כנס בנושא. חשיבותה של היוזמה, היא הניסיון להציג בפני הציבור את דמותו המקורית של הליכוד בימי בגין, כמפלגה לאומית ליברלית, להבדיל מן הרוח הרעה ההולכת ומשתלטת עליו היום, שבעטיה המוהיקנים האחרונים, נאמני מורשת הליכוד כבני בגין ורובי ריבלין, נדחקים מן הליכוד.

 

עופר אדרת כתב על הנושא מאמר ב"הארץ", בגיליון ערב שבת. טעותו של אדרת – הוא טען שמי שהובילו את המאבק היו תנועת החירות מימין ומק"י משמאל, ובכך התעלם משותפותן של מפ"ם ואחדות העבודה במאבק.

 

* לוחם מהולל, מפקד נערץ ומדינאי כושל - בתגובה על הצגת הנזק המדיני החמור שגרם אהוד ברק למדינת ישראל בכהנו כראש הממשלה, הנזק המדיני החמור ביותר שמדינאי כלשהו בתולדות המדינה גרם לו, שלח לי מישהו כהוכחה לטעותי תמונות של הצל"שים והעיטורים שלו, תמונת הדרגות שלו וכו'. באמת, טיעון אינטליגנטי.

 

אהוד ברק הוא, ללא ספק, אחד הלוחמים והמפקדים המעולים והמהוללים שהיו לצה"ל. לא רק שאי אפשר לקחת ממנו את העובדה הזו, אלא מי שמנסה לקחת זאת ממנו, עושה זאת מטעמים פוליטיים מכוערים בלבד. גם הטענה נגדו ש"ברח" בפרשת אסון צאלים חסרת שחר.

 

כן, אדם יכול להיות לוחם ומפקד מעולה ומדינאי כושל. כפי שאדם שלא היה לוחם ומפקד מעולה יכול להיות מדינאי טוב.

 

מה עומד מאחורי התגובה הזאת, או סוג התגובות הללו? העדר ראיה מורכבת של החיים. אותו אדם, שהתמונות ששלח הן חלק מים של תגובות ששלח בהגנה על ברק, הוא חסיד שוטה שרמת הערצתו לברק מגיעה לעבודת אלילים. לעתים אני תוהה, לשם מה צריך היה אברהם אבינו לנתץ את הפסילים, אם בקרב בניו יש תופעות כאלו של עבודת אלילים.

 

אולם זו לא רק ההערצה העיוורת, אלא גם ראיית שחור לבן. אותו אדם בטוח, שאם לדעתי ברק היה מדינאי כושל, ברור שבעיניי הוא היה חייל דמיקולו, מפקד עלוב, ברח מצאלים והוא גם אדם חרא, מושחת, ובטח גם תמכתי בפוטש של אשכנזי נגדו. למה? כי עובדה שטענתי שהוא מדינאי כושל.

 

אבל עובדה, שלמרות ביקורתי החריפה עליו כראש הממשלה, אני בטוח שהוא היה הצד הצודק יותר (גם אם לא חף משגיאות) בפרשת אשכנזי, וזאת רק דוגמה.

 

זו גישתי העקרונית. אין לי קושי לשבח את העבריין אולמרט, שהוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית ביותר בתולדות המדינה, ושהוא מדינאי כושל שהמשיך את דרכו הקלוקלת של ברק, על הפצצת הכור הסורי ועל מלחמת לבנון השניה, שעם הבעיות שצצו בה, היא הצלחה רבתי שהביאה ליותר מעשור של שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם 40 שנה. אין לי קושי לתקוף את נתניהו על גילויי חוסר מנהיגות וחוסר דוגמה אישית, על התנהלותו המסואבת ועל הנזק שהוא גורם לחברה הישראלית בשיטות ההפרד ומשול, ולתמוך בנאומו בבית הנבחרים האמריקאי ולשבח את הדרך האחראית והשקולה שבה הוא מנהל את התמודדות ישראל עם התבערה במזרח התיכון ואת מבצע "צוק איתן".

 

וכך גם לגבי ברק. הוא אדם עתיר זכויות בביטחון מדינת ישראל. אך הוא מדינאי כושל.

 

* והמזכ"ל שותק – לפני כשבועיים כתבתי מכתב למזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר, ובו מחיתי על ההזמנה השערורייתית והאבסורדית של "שוברים שתיקה" למפגש בכנס י"ב, שנועד להגביר את המוטיבציה של בנות ובני הקיבוצים לשירות משמעותי בצה"ל ולשנות שירות. לאחר שבמשך שבוע לא קיבלתי כל מענה, הפכתי את המכתב לגלוי, ופרסמתי אותו מעל במות שונות. חלף שבוע נוסף ומזכ"ל התנועה לא טרח להשיב.

 

אני משער שמזכ"ל התנועה לא היה מעורב בבניית תכנית כנס י"ב. מדוע, אם כן, מיענתי את המכתב דווקא אליו? כי הוא עומד בראש התנועה והוא נושא באחריות למעשיהם של בעלי התפקיד הכפופים לו. כי אם הוא ידע הדבר חמור ביותר, אך בהנחה שהוא לא ידע – חשוב  שיידע ויפעל.

 

התחמקותו מתשובה היא עזות מצח ופחדנות.

 

* ברוגז אינו מדיניות - כינון היחסים בין ארה"ב לקובה, היה צעד מדיני נכון של אובמה. בתקופת המלחמה הקרה, קובה הייתה מוצב סובייטי בעורף ארה"ב, ולכן היא הייתה אויב מסוכן. לאחר התמוטטות בריה"מ והגוש הסובייטי, היא שכנה חלשה, עניה ולא מסוכנת, ולא הייתה כל הצדקה להמשך החרם וה"ברוגז" במשך שנות דור. ברוגז אינו מדיניות, בוודאי לא מדיניות ראויה למעצמת על.

 

גם החרם הדיפלומטי בן ארבעים השנה על טייוואן חסר הצדקה. המדיניות האמריקאית הישנה, שהכירה בטייוואן כ"סין", מתוך התעלמות מהמציאות בשטח, כאשר טייוואן היא זו שהחזיקה במושב של סין במועצת הביטחון הייתה מגוחכת, וטוב עשה הממשל האמריקאי (אגב, הממשל הרפובליקאי דווקא, של ניקסון וקיסינג'ר) כשהכיר ב-1974 בסין, כלומר במציאות. אולם לא הייתה כל הצדקה להסרת ההכרה בטייוואן בידי ממשל קרטר, כעבור חמש שנים, ומאז – לחרם הדיפלומטי על טייוואן (לצד המשך קיום יחסים כלכליים). המדיניות הראויה היא הכרה בסין – כסין, ובטייוואן - כטייוואן, מדינה קטנה בשכנותה של סין, ואף להגן על זכותה להכריז פורמלית על עצמאות. החרם הדיפלומטי על טייוואן היה כניעה לתוקפנות הסינית.

 

אם שיחת הטלפון של טראמפ ונשיאת טייוואן מבשרת שינוי במדיניותה של ארה"ב, לכיוון של כינון יחסים עם טייוואן לצד המשך יחסים תקינים וטובים עם סין – זו מדיניות ראויה למעצמת העל האמריקאית. ... אולם, להערכתי, שיחת הטלפון לא נעשתה מתוך מדיניות מחושבת, אלא כשליפה.

 

* יש אינטלקטואלים בימין? - בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של "הארץ", ראיין את עורך כתב העת "השילוח", יואב שורק, לרגל צאת כתב העת החדש. אין ספק שראיון כזה אמור לסקרן כל אינטלקטואל ישראלי, אולם במקום את הראיון, פרסם ציפר מעין רשימת אווירה, שהמקום שניתן בו לביקורת על מכונת אספרסו בבית קפה שבו שתה והשלכה מוזרה ממנה על החיים בין הקו הירוק לירדן היה כמעט כמו לדבריו של שורק.

 

ציפר כתב ש"השילוח" "שובר במידה רבה את הסטריאוטיפ שאין לימין אינטלקטואלים רציניים. והנה – יש ויש. הוא עצמו [שורק] אחד מהם: רציני ואינטלקטואלי עד קצות אצבעותיו".

 

מעניין שבדיוק באותו בוקר הרצה ההיסטוריון פרופ' דני גוטוויין, נושא הדגל של הסוציאל דמוקרטיה בשיח האינטלקטואלי הישראלי, בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה שבו אני חבר. גוטוויין טען בהרצאתו בצער, שהימין בולט בעליונות אינטלקטואלית מובהקת, בכתבי עת, בספרים וכו', לעומת חולשתו האינטלקטואלית של השמאל, שהוא עצמו חלק ממנו.

 

ציפר הזכיר את קרן "תקווה" האמריקאית שממנת את "השילוח" והוסיף שהקרן תמכה "במגזינים ימניים דומים שהלכו לעולמם, כגון 'תכלת' ו'ארץ אחרת' ". נדמה לי שציפר מעולם לא פתח גיליון של "ארץ אחרת". ייחודו של כתב העת "ארץ אחרת", שאותו ערכה במבי שלג ז"ל, היה דווקא בשבירת החלוקה הסטריאוטיפית בין "שמאל" ו"ימין", אולם אם בכל זאת רוצים לתייג אותו, הרי שבסוגיה הכלכלית חברתית הוא נשא דגל "שמאלי" מובהק.

 

* המפא"יניק האחרון - ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, כאשר הבנו שעומד להיות מופעל לחץ מדיני על ישראל לסגת מהגולן, כפרס אמריקאי לסוריה על השתתפותה (הסמלית) בקואליציה נגד סדאם, הקמנו מחדש, לאחר הפסקה של שנים אחדות, את ועד יישובי הגולן. אחת המשימות הראשונות הייתה להקים מחדש את שדולת הגולן בכנסת.

 

פנינו ליו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל, וביקשנו ממנו לקחת את התפקיד. הוא השיב מיד בחיוב, ופעל במרץ להקמת השדולה, שכללה רבים מחברי מפלגת העבודה, ובהם חיים בר לב, מוטה גור ואחרים, לצד אנשי ימין. בתקופת ועידת מדריד, השדולה ברשות הלל פעלה להבטיח שלא יהיה כרסום בעמדת ישראל בנושא הגולן.

 

ב-1992 פרש הלל מהכנסת. כעבור שנה הפסיד, למרבה הצער, לעזר ויצמן בהתמודדות על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. גם לאחר פרישתו מן הפוליטיקה, תמיכתו של הלל במאבק נגד הנסיגה מהגולן הייתה חד משמעית והוא אף הצטרף למועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן ויצא נגד נכונותו של אהוד ברק לסגת מהבקעה.

 

בערב שבת התראיין הלל בן ה-93 ל"גלובס". ראיון מרתק. לצערי, לא היה בו ביטוי לתפיסתו הניצית של הלל אז והיום.

 

"אולי המפא"יניק האחרון", הוגדר הלל בכתבה. "אני המפא"יניק אחרי האחרון", אמר הלל, ברומזו לשמעון פרס, שהיה צעיר ממנו בשלושה חודשים.

 

במאבקו של הלל למען הגולן ובקעת הירדן, הוא היה באמת המפא"יניק האחרון.

 

* שפע גשמי ברכה – נובמבר 2016 היה השחון ביותר בתולדות קיבוץ אורטל. 12 מ"מ ב-1.11 ומאז – עצירת גשמים מוחלטת, עד סוף החודש. ואז, דצמבר נפתח בסערה – בתוך שלושה ימים 139 מ"מ, שפע של גשמי ברכה. איזה אושר! נקווה שלא נובמבר, אלא ראשית דצמבר, מסמנים את צביונו של חורף תשעז, 2016-2017.

 

והחרמון – לבן!

 

            * ביד הלשון

 

הזורע רוח קוצר סופה – סופת רוחות קדים קשה פקדה אותנו בשבוע שעבר, ובעקבותיה סופת הצתות ושריפות.

 

הביטוי "הזורע רוח קוצר סופה", לקוח מספר הושע, פרק ח: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". הביטוי מגנה אדם שהדעות שהוא מטיף להן, יביאו לכך שאנשים מסוימים יעשו מעשים פסולים או שמדיניותו תגרום לאסון.

 

אני רואה את הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות (כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את התופעה ולגנות אותה).

 

אני מאמין להם. הם באמת מגנים את ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה" כביכול, כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם מאבדים שליטה על גובה הלהבות.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 4/12/2016 00:06   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, טריוויה, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 30.11.16


* בניגוד לערכי צה"ל – התחקיר והכתבה של עמרי אסנהיים על פרשת אזריה, ששודרה בתכנית "עובדה", היא מופת של מקצוענות עיתונאית. האיש ניגש לחומר נטול פניות, ונתן לעובדות לדבר. והן דיברו.

 

מסקנותיי מן הכתבה:

א. עמדתי העקרונית באשר למהות האירוע – הריגת מחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל ובלי שהיווה סכנה, מנוגדת לערכי צה"ל, לפקודות צה"ל ולמוסר הלחימה של צה"ל.

ב. לא היה בכתבה שום דבר שיצדיק כהוא זה את המעשה של אזריה. החייל סרח ועשה מעשה שלא יעשה.

ג. התנהגותו של אזריה באירוע ואחריו מפריכה את הטענה שהוא חשש שהמחבל ממולכד.

ד. מה שהתחדש לי בכתבה, הוא תת התפקוד של מפקדיו של אזריה לאורך האירוע; לפני הירי, בזמן הירי ואחרי הירי. בכל שנותיי בצה"ל לא נתקלתי בתופעה כזאת. זאת הייתה זירה ללא פיקוד, ללא שליטה. המפקדים, כולל המ"פ שהגיע במהירות, התנהגו כדחלילים. אזרחים, שהנם אנשי ימין קיצוני, ניהלו את הזירה, והסיתו את אזריה. גם אם לא הסיתו אותו ישירות לעשות את המעשה שעשה - דיבורם והתנהגותם הכשירו את הרקע למעשהו.

ה. מכל חייל מצופה לפעול על פי ערכי צה"ל ופקודותיו. אולם כאשר חייל נמצא באירוע עם מפקדיו, והם פשוט אינם מתפקדים, זו בהחלט נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. כאשר מנהלים את הזירה אזרחים שמטפטפים ארס למוחו, גם זו נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. אין באלה כדי לפטור אותו מהאחריות העיקרית, אך אלו נסיבות מקלות.

ו. המפקדים שהיו בשטח אינם ראויים לפיקוד. נקודה. המפקדים הבכירים יותר לא היו בשטח, אולם גם הם אינם יכולים שלא לשאת באחריות לכך שפלוגה בגדוד שלהם מתפקדת בצורה כזאת.

ז. אזריה נהג בניגוד לערכי מוסר הלחימה של צה"ל, אך מפקדיו נהגו בניגוד לערכי האחריות והמנהיגות של צה"ל.

ח. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מילאו את חובתם המנהיגותית, בדברים הנחרצים שאמרו אחרי האירוע. ראש הממשלה נהג בפחדנות וחוסר מנהיגות, כשהחל לגמגם ולחזור בו, כשנסחף בזרם העכור של דעת הקהל.

 

* איום אסטרטגי - גל עכור ברשת, של תגובות שמחה בעקבות פציעתה של גילה אלמגור, השחקנית הנפלאה. איחולי סבל ומוות. איזה אנשים עלובי נפש. הם, ותמונת הראי שלהם - אלה שמאשימים את נתניהו בהצתות כדי להסיח את הדעת מהצוללות ולהסית נגד הערבים, הם שתי דוגמאות עכשוויות לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על החברה הישראלית - ההקצנה הממארת, תרבות השנאה.

 

החברה הישראלית זקוקה למנהיגות אמת, שהאג'נדה המרכזית שלה היא איחוי הקרעים וגיבוש מיינסטרים ציוני דמוקרטי המבטא את הקונסנזוס הלאומי הרחב, ושובר את משטר המחנאות השבטית, הגורמת להיגררות אחרי הפנאטים, ולתופעה המסוכנת של הזנבות המכשכשים בחברה הישראלית.

 

* הגשה להנחתה - את השאלה הבאה הפניתי לח"כ שלי יחימוביץ' בכנס שדרות לחברה: "לאחרונה אנו עדים לתופעה חמורה ביותר, של ארגונים ישראליים השותפים ומובילים במסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל. התופעה החמורה הזו הגיעה לשפל חסר תקדים, כאשר מנכ"ל 'בצלם' הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול נגד מדינת ישראל, לעבור ממעשים לדיבורים ולפעול בכל הכוח.

 

למרבה האכזבה, מפלגת העבודה ומנהיגיה לא הוקיעו בחומרה הראויה את התופעה החמורה הזאת, ואף ממשיכים לכנות את הארגונים האלה בשמות מכובסים כמו 'זכויות האדם' או משהו כזה.

 

האם תנצלי את הבמה הזאת כדי להוקיע את התופעה? והאם מפלגת העבודה תפער תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי?"

 

כששלי הגיעה להשיב לשאלתי, המנחה ביקש ממנה לסיים כי היא חרגה מן הזמן וישראל כץ לחץ לעלות ולדבר. לדעתי, היה עליה להיות אסרטיבית יותר ולעמוד על כך שתשיב בשני משפטים קצרים על השאלה. לתפיסתי, הגשתי לה להנחתה – הזדמנות להציל את כבוד מפלגתה. היא החמיצה את ההזדמנות. ואולי היא לא כל כך רצתה?

 

* סוגיה חברתית ממדרגה ראשונה – "זה כנס חברתי, לא פוליטי" קראו לי מהקהל, כשהפניתי לשלי יחימוביץ' את השאלה. אלה דברי הבל. אין חברתי שאינו פוליטי, הפוליטיקה אינה רק חוץ וביטחון, ואני מאמין בכלים השלובים שבין חוץ וביטחון לחברה וכלכלה. השאלה ששאלתי היא חברתית ממדרגה ראשונה. שלי יחימוביץ' דיברה בנאומה על הצורך לכונן אתוס לאומי ישראלי משותף, כסוגיה חברתית, והיא צודקת. איך אפשר ליצור אתוס כזה, בלי להתנער מהזנבות הפנאטיים המכשכשים בנו?

 

* בשביל הכיף - כל שנה אני משתתף בכנס שדרות לחברה (פעמים אחדות גם כמרצה, הפעם רק כ"פציינט"). תמיד אני שוכר חדר אירוח בקיבוץ ניר עם. בעבר, היה זה אקט של סולידריות עם היישוב מוכה הפצמ"רים, המותקף ביותר ב"עוטף עזה". בזכות הצלחת מבצע "צוק איתן", כעת אני שוכר שם רק בשביל הכיף. איזה כיף!

 

כשאכלתי פלפל בשדרות, נזכרתי שכמנהל מתנ"ס הגולן ארגנתי אוטובוסים לנסוע לקניות בשדרות, כדי למנוע את קריסת העסקים בעיר המופגזת. איזה תענוג לראות את העיר המשגשגת!

 

* פריפריה או סְפָר - חלפו כבר 15 שנים מאז סיימתי את שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, אבל במערכות התקשורת, השם שלי עדין מופיע. היום, למשל, התקשרו אליי מערוץ 2 וביקשו שאמצא להם משפחה מהגולן שתספר כמה קשה בפריפריה, כמה הפריפריה מקופחת ודפוקה, כמה אנחנו סובלים. "אנחנו בעדכם. אנחנו רוצים לעזור" היא ניסתה לשכנע אותי.

 

האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע... כן, יש בעיות בפריפריה. אבל ב-dna שלי טבועה הסתייגות יסודית מהתבכיינות. ובכלל, איננו פריפריה אלא סְפָר.

 

בטרם השיחה הסתיימה, כשבת שיחי העלתה חרס בידה, שכחתי לומר לה שכדאי לה לשמור את מספר הטלפון שלי, למקרה שהם ירצו משפחות שיסבירו שהגולן הוא המקום הטוב ביותר לחיות בו.

 

* בעיניים פקוחות - תחקיר של תאגיד השידור הציבורי, חשף פרשה מזעזעת, של מוהל ששולח את תלמידיו חסרי הניסיון להתאמן על "אתיופים". הזוועה הזאת היא התגלמות הגזענות – דה-הומניזציה של בני אדם והתייחסות אליהם כאל בובות אימונים או עכברי מעבדה, בשל צבע עורם. העובדה שזוועה גזענית כזאת יכולה להתרחש במדינת ישראל, היא קלון לחברה הישראלית.

 

לאחרונה נבחרה עולה מאתיופיה לשופטת. השופטת הראשונה מעדה זו. בשבוע שעבר הועלה קצין עולה מאתיופיה לדרגת אל"מ ומונה לקצין הרפואה הפיקודי של פיקוד דרום. שתי הדוגמאות הללו הן עדות לקידום והשתלבות למופת של יהודים יוצאי אתיופיה בישראל, והן גאווה לחברה הישראלית.

 

איזה מן המקרים הללו מייצג את החברה הישראלית? שניהם. אסור בשום אופן להתעלם מתופעות הגזענות ויש להילחם בהן. אך ראוי להכיר ולהעלות על נס את תופעות ההשתלבות, כיוון שאי אפשר להתמודד עם הבעיה בלי להצביע על תקווה, ובעיקר – כיוון שיש לראות ולהכיר את המציאות האמתית, על כל צדדיה.

 

את הרע צריך לראות כדי להילחם בו

על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו.

אל תרכיבו משקפיים,

לא ורודות ולא כהות,

הסתכלו נא בעיניים -

בעיניים פקוחות.

 

נתן אלתרמן, "סיום".

 

* אנטישמיות במדינה היהודית – המדינה היהודית הריבונית בארץ ישראל, מדינת ישראל, קמה, במידה רבה, כדי להגן על היהודים מפני אנטישמיות. היא הוקמה כדי שיהיה מקום אחד בעולם שבו לא יחללו עוד בתי כנסת, לא יאיימו עוד על חיי רבנים.

 

השבוע בוצע פשע שנאה אנטישמי נורא ברעננה – בית הכנסת של הקהילה הרפורמית בעיר חולל, והוצבו בו סכינים עם שמותיהם של רבני התנועה.

 

על מדינת ישראל למגר את האנטישמיות הבזויה הזאת. אין אנטישמיות בזויה יותר מאשר אנטישמיות של יהודים.

 

... ימים אחדים לאחר פשע השנאה האנטישמי הזה, ש"ס הגישה הצעת חוק אנטי ציונית להדרת מרבית יהדות העולם מן הכותל, והפיכתו מנכס לאומי לשטעטל חרדי.

 

* חומוס טבול בדם - נתקלתי בפוסט גזעני בזוי. תמונה של צלחת חומוס טבולה בדם וכיתוב: "לא קונים חומוס מהאויב". הזכיר לי מצות אפויות בדם. מחר אכנס לנגב חומוס במסעדה ערבית.

 

* החלטה שגויה – בית המשפט העליון אישר את מינויו של הרב קרים לרב הצבאי הראשי. זאת החלטה שגויה. גם ההחלטה הקודמת לעכב את המינוי הייתה שגויה. ואילו המינוי היה נפסל – ההחלטה הייתה שגויה שבעתיים.

 

על עתירה כזאת יש רק פסיקה ראויה אחת של בית המשפט – לדחות אותה על הסף, מן הטעם שהסוגיה הזאת אינה מעניינו של בית המשפט.

 

* מה היא השיגה? – ח"כ תמר זנדברג שעתרה נגד המינוי, הפסידה. כעת, בזכותה, המינוי הוא כשר בהשגחת בג"ץ. אגב, כך קורה ברוב שפע העתירות של ח"כי מרצ. אך הם אינם לומדים את הלקח, וממשיכים להטריד את בית המשפט בעתירות פוליטיות.

 

מה הם משיגים? א. פגיעה בריבונותה של הכנסת ובסמכותה של הממשלה, כתוצאה מכך שח"כים, שאנו משלמים את שכרם כדי למלא תפקיד פרלמנטרי בכנסת, מבזים אותה כאשר הם מפנים את הסוגיות הפוליטיות לבית המשפט. פגיעה במעמד הפרלמנט היא פגיעה בדמוקרטיה. ב. פגיעה במעמדו ויוקרתו של בית המשפט העליון, ששוב ושוב נגרר לסוגיות פוליטיות שאינן מעניינו. פגיעה במעמד בית המשפט, היא פגיעה בשלטון החוק. פגיעה במעמד בית המשפט ובשלטון החוק היא פגיעה בדמוקרטיה.

 

האם ח"כ זנדברג למדה את הלקח? לא ולא. על מפתנו של בית המשפט העליון ניצבת עתירה שלה המבקשת לכפות הנהגת תחבורה ציבורית בשבת. זוהי סוגיה פוליטית, ערכית וחברתית רגישה, הנוגעת להסכמות לאומיות באשר לדמות הפרהסיה הציבורית במדינת ישראל. זנדברג מנסה לכפות באמצעות בית המשפט את עמדתה הפוליטית בנושא. זו ממש חבלה בדמוקרטיה.

 

* המשיח התורן – אהוד ברק בונה את דמותו כמשיח התורן, האיש שהחברה תקרא לו לבוא ולהציל את מדינת ישראל. אולם אהוד ברק הוא המדינאי שגרם לנזק החמור ביותר למדינת ישראל בכל תולדותיה. על דעת עצמו, אפילו ללא דיון בקבינט, הוא שבר את עמדתה של ישראל בסוגיה המדינית, וריסק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר. הוא הפך על צירם את הקווים האדומים שהציב רבין בנאומו האחרון ערב הרצח, והפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הנים".

 

ומה הוא השיג? שלום? מתקפת טרור עקובה מדם, חסרת תקדים. ואת האבן שהוא זרק, עד היום אי אפשר להוציא. אנחנו תקועים על המתווה הרה האסון שלו, וכל הצעה ישראלית שפויה נמדדת בעולם על פי הצעתו, ונחשבת אוטומטית ל"קיצונית". הוא שבר את העמדה הישראלית בנושאים כמו העיקרון של אי חזרה לקווי 67, שלמות ירושלים, בקעת הירדן, נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים") ועוד. ואחרי שערפאת דחה את הצעתו על הסף, בדם ואש ותמרות עשן, הוא לא קם ואמר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא זחל על גחונו לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת עוד יותר, שנדחו בבוז על ידי הפלשתינאים שהגדירו אותן "חרטא ברטא". וגם אז, ערב בחירות 2001, הוא אמר שחסר רק עוד צעד אחד לשלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. ועד היום, הוא ממשיך לומר על תכניתו ההרפתקנית: "זו התכנית ואין בלתה".

 

המשיח התורן הזה, אינו אלא משיח שקר. הרפתקן מדיני מסוכן.

 

* למרות השואה – בכנס שדרות לחברה הוקדש מושב לציון 69 שנים להחלטת כט בנובמבר. ההיסטוריונית ד"ר אביבה חלמיש סיפרה, שלקראת השתתפותה במושב, היא קראה בעיון את כל הפרוטוקולים של הדיונים בעצרת האו"ם על ההחלטה, והשואה לא הוזכרה בהם ולו פעם אחת.

 

דבריה מוכיחים שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה אלא למרות השואה. נכון שהשואה הוכיחה את מהות החיים היהודיים בגולה, ללא ריבונות במולדת, אך מה שקבע הן זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הזאת הוכרה בהצהרת בלפור ואושרה בחבר הלאומים יותר מעשרים שנה לפני השואה. הציונות יצרה מהלך בלתי הפיך, שהשואה עיכבה את הגשמתו.

 

* תמצית השוקניזם – במלאת 69 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, צייץ אסף רונאל, עורך מדור החוץ של "הארץ", הודעה חגיגית בזו הלשון: "And we are all still paying the price for that", ובלשוננו: "ואנחנו עדיין משלמים את המחיר על זה".

 

ועל כך יש לי שלוש הערות: 1. אני מבין שרונאל מתגעגע למחיר ששילמנו לפני שהייתה לנו מדינה. 2. אני מתרשם שרונאל אינו סבור שהכל החל באקיבוש. 3. זו תמצית דרכה של דבוקת שוקן.

 

            * ביד הלשון

 

Kaba – מה זה Kaba? שאל אחד מחברי צוות הכוננות של אורטל, שכונס לתדריך הערכות לשריפה, לאחר שהמילה הוזכרה פעמים אחדות בתדריך.

 

נו, אז מה זה Kaba?

 

א. הקב"ה – הקדוש ברוך הוא.

ב. הקבה"א – הקיבוץ הארצי.

ג. קב"א – קבוצת איכות.

ד. כב"א – כיבוי אש.

ה. כל התשובות נכונות.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 30/11/2016 00:45   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, התיישבות, שואה, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 23.11.16


* מלחמת המואזינים – רעש. המון רעש. בעיקר רעש נשמע בנוגע ל"פרשת הצוללות". כרגיל במחוזותינו, לאחרונה, קשה לקול השכל הישר להישמע במלחמת המואזינים, עם מערכות ההגברה בפול ווליום, בין הכת שמבחינתה ברור ש"ביבי אשם" בכל אשמה, דמיונית ככל שתהיה, ואם החקירה אינה מוכיחה זאת, זאת "הוכחה" שגם המשטרה / היוהמ"ש / המבקר מושחתים ומשת"פים של ביבי, לבין הכת שמבחינתה אסור לפקפק, לשאול שאלות, לעורר תהיות באפשרות הדמיונית שרום מעלתו אי פעם שגה או עלול לשגות, חטא או עלול לחטוא, וברור שהכל הכפשות ופוטש נגד ראש הממשלה הנבחר.

 

ובתוך הרעש הזה, איך אפשר לְפָנות קשב לקול מורכב יותר? למשל, לקול המאמין בדרך כלל בכוונות הטובות של ההנהגה המדינית והביטחונית, ומאמין שהמחלוקת על הצוללות היא מחלוקת מקצועית בין צדדים המחפשים את טובתה של ישראל, ואינו מפקפק בסמכות רוה"מ להחליט בנדון (בלי קשר לשאלה אם החלטתו נכונה או שגויה), אך מצד שני אינו יכול להתעלם מסימני השאלה הכבדים שצצו באשר לטוהר המידות בתהליך הזה – קשרי הון שלטון, נפוטיזם, גזירת קופונים בידי מקורבים; שגם אם לא השפיעו על עצם ההחלטה - אם הם נכונים, הם חמורים. קול המבין שיש חובה לבדוק ולחקור, לא "כדי להוכיח" משהו, אלא כדי לדעת את האמת, כדי שאם הייתה שחיתות – היא תבוער; קול הקורא לחקירה, מתוך רצון עמוק שהיא תפריך את כל החשדות.

 

במלחמת המואזינים הזאת כבר שמעתי, למשל, את התאוריה המטורפת הבאה: רכישת הצוללות נועדה לתת מענה נגד הגרעין האיראני, עם תפוגת הסכם הגרעין. לכן, אובמה שתל בישראל את ההתנגדות לצוללות, כנראה כיוון שהוא תומך בהטלת פצצת גרעין על ישראל. וברור שכל צמרת צה"ל, שר הביטחון לשעבר וכו', הם פיונים של הכושי המוסלמי הרדיקלי האנטישמי באראכ.

 

וממגבר המסגד השני שמעתי בביטחון, שכל הצוללות הללו הן חרטא, אין בהן כל צורך, כולם יודעים שאין בהן צורך, וההחלטה היא פשוט תוצאה של שוחד שהגרמנים שילמו לנתניהו, שבמזיד פוגע בביטחון ישראל ובכלכלת ישראל, כדי לגרוף הון אישי.

 

אין להם גבול למואזינים האלה.

 

ויש גם אתנחתות קומיות ברעש הזה. למשל, כמעט בכל קבוצת ווצאפ שבה אני חבר, הופצה הודעה מתלהמת ומתבהמת, שכולה תאוריית קונספירציה נגד נתניהו, שבה מצוטט אלדד יניב השרלטן. אוקיי. אז מה קומי בזה? אה, הוא הוגדר "הפובליציסט" אלדד יניב. צחקתי.

 

ומילה בנוגע לרביב דרוקר. חשיפת קשריו של דוד שמרון עם החברה הגרמנית היא עבודה עיתונאית טובה וחשובה, שהעלתה לסדר היום הציבורי חשדות כבדים, שאין מנוס מבדיקתן. על כך הוא ראוי לשבח. לשם כך יש צורך בתקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. עם זאת, פוזת הלוחם בשחיתות שאותה הוא עוטה, ממש מגוחכת, כשהיא באה מפיו של אחד משופריו ויח"צניו בתקשורת של הארכי-מושחת בתולדות מדינת ישראל, אהוד אולמרט. מדרוקר ובן כספית לא נלמד שיעור במלחמה בשחיתות.

 

* למה אין שר חוץ? – רעיון ממשלת האחדות הלאומית ירד מעל הפרק (אם אכן היה שם אי פעם), ולכן התירוץ של נתניהו להחזקת תיק החוץ, כביכול כיוון שהוא שומר אותו בעבור הרצוג, אינו רלוונטי עוד.

 

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ בממשלתו?

 

מאותה הסיבה שסער, כחלון, יעלון ועוד רבים וטובים אינם עוד בליכוד. כיוון שנתניהו מרחיק את כל מי שטוב, מי שמוכשר, מי שחזק, מי שפופולרי; בכולם הוא רואה איום. הוא רוצה לראות בסביבתו רק ננסים ומשרתים. הוא לא רוצה לחזק את ארדן או את ישראל כץ, למשל.

 

מנהיג אמת שואף לחזק את סביבתו בטובים ביותר, במוכשרים ביותר, מאציל עליהם סמכויות, מטפח אותם, מקדם אותם, מפרגן להם, רואה בהצלחתם הזדמנות ולא איום. נתניהו, השבוי בפרנויה ובאובססיות שלו, הוא היפוכה של מנהיגות אמת.

 

* הכוחות האפלים אינם בוחלים - הוועדה לבחירת שופטים צבאיים פרסמה את החלטותיה לבחירת שופטי בית הדין הצבאי לערעורים ובהם אל"מ מאיה הלר, ראש הרכב השופטים במשפט אזריה.

 

כצפוי, מיד הגיחו מן האפלה מנוולים שהחלו לחגוג על כך ברשתות. כעת יש להם עוד תחמושת בארסנל תאוריית הקונספירציה הצינית, השקרית והמרושעת, שהם מכינים לרגע שבו פסק הדין לא יהיה כרצונם. דוגמית: "מתי החליטו? מתי הודיעו לה? איזו עסקה נעשתה כאן?!" אהה.

 

כמה הערות בנדון:

 

א. כאשר נערך דיון על קידום שופטים – תמיד אותם שופטים יהיו באמצע משפטים. האם מישהו מציע לא למנות אף שופט שנמצא בעיצומו של משפט?

ב. אילו ההחלטה על המינוי הייתה מעוכבת בשל משפט אלאור אזריה – או אז אולי היה מקום לחשד שיש כאן ניסיון להשפיע על תוצאות המשפט. אהה, מנסים לרמוז לשופטת שאם היא רוצה להתקדם עליה לפסוק כפי שאנחנו רוצים... מהלכים עליה אימים... הרי אלה שמשפריצים את תאוריית ה"עסקה" היו כותבים כך בדיוק, אילו נתקלו בכותרת על עיכוב במינוי השופטים עד אחרי משפט אזריה. במקרה כזה, לפחות היה היגיון בטענה.

ג. הפוליטיקאי שיותר מכל אחד אחר הזדהה עם אזריה הוא ליברמן. הוא הפגין למענו, הוא ביקר את משפחתו וגם אחרי שמונה לשר, "הסביר" לבית המשפט, למעשה, שעליו לזכות את אזריה. ליברמן הוא ראש הוועדה לבחירת שופטים צבאיים.

 

אבל מה זה משנה? אותם כוחות אפלים, מרושעים וציניים המובילים את הקמפיין הזה אינם בוחלים ולא יבחלו בשום "טענה", בניסיונם להפוך את צה"ל לכנופיה.

 

* אין זה תפקיד בית המשפט - השאלה הראויה לדיון בעקבות החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב קרים לרבצ"ר, כלל אינה האם המינוי ראוי או לא, אלא מי ממנה את מפקדי צה"ל. העתירה הזאת צריכה הייתה להידחות על הסף, כי היא אינה שפיטה. הרבצ"ר הוא מפקד בצה"ל, בדיוק כמו כל מפקד חיל או מח"ט, והסמכות למינויים היא בידי המפקדים ובראשם הרמטכ"ל. הרמטכ"ל יכול לשגות במינוי של הרבצ"ר כפי שהוא יכול לשגות במינוי של מפקד פיקוד המרכז, אך אין זה נושא לבית המשפט.

 

החלטת בית המשפט פוגעת בסמכות המפקדים ובאמון החיילים והציבור במפקדי צה"ל, והיא פוגעת באמון הציבור בבית המשפט.

 

ההחלטה היא פגיעה בשלטון החוק, במעמד המשפט, בדמוקרטיה ובביטחון.

 

אגב, עם מינויו של קרים, ולאחר שהתפרסמו ההתבטאויות הבלתי נסבלות שלו, שבעטיין הוגשה העתירה, כתבתי נגד מינויו. זו דעתי כאזרח. כאזרח זכותי להביע דעה, אך שופט אינו אמור להביע דעה, בוודאי לא כפסק דין, ובוודאי לא בנושא שאינו מעניינו.

 

* מינוי בלתי ראוי – מינוי הרבצ"ר הוא לחלוטין לא עניין לבג"ץ שגה כאשר הורה לעכב את המינוי והוא ישגה אם יאשר בסופו של דבר את המינוי. פשוט, אין זה מעניינו.

 

אולם יש מקום לדיון ציבורי על המינוי. בדיון הזה, עמדתי היא שהמינוי אינו ראוי. אני חוזר על דברים שכתבתי בנדון, לאחר שהרמטכ"ל אישר את המינוי:

 

הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה, וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכל מותר, כולל אונס.

 

אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה; להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.

 

כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.

 

את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.

 

אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה, וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.

 

ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.

 

אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה במינוי.

 

יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.

 

במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

 

* תרחיש סגן הרמטכ"ל - סגן הרמטכ"ל, באופן טבעי, הוא המועמד הראשון לתפקיד הרמטכ"ל הבא. כשאייזנקוט יפרוש מתפקידו, סגן הרמטכ"ל היוצא אלוף יאיר גולן, יהיה אחד המועמדים המובלים להחליפו. אני מקווה שהוא לא ימונה לתפקיד, בשל דבריו החמורים בטקס יום הזיכרון לשואה אשתקד, וכיוון שהתעקש לא לחזור בו ולא להתנצל על הדברים.

 

אם הוא יבחר לתפקיד, לא אעלה על דעתי לעתור לבג"ץ נגד המינוי, ואם תהיינה עתירות כאלו, על בית המשפט יהיה לדחות אותן על הסף. למה? כי אין זה מעניינו ואין זה תפקידו.

 

* טנקיסטיות? – בתקופת הדיון הציבורי בסוגיית "השוויון בנטל" הבעתי שוב ושוב את הסתייגותי מן השימוש במילה "נטל". בעבורי, שרות המדינה, הגנה על המולדת, הגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל, אינו עול, אינו נטל, אלא זכות גדולה. זו חובה וגם זכות. על כך אני מחנך את ילדיי.

 

מן הראוי לחנך כל בת ובן על שירות משמעותי ככל הניתן – כערך. ואין תפקיד משמעותי יותר בצה"ל, מאשר לוחם קרבי. מן הראוי שהמוטיבציה תדחוף כמה שיותר בנות ובנים לשירות קרבי, וצה"ל יוכל לבחור את המתאימים לו ביותר לכל תפקיד.

 

האם בנות מתאימות לשירות כטנקיסטיות בשיריון? תפקידים מסוג זה מתאימים יותר לבנים מאשר לבנות. אני מעריך שתמיד, רוב מוחלט של הלוחמים ביחידות כאלו יהיו בנים. אך יש לבחון כל מקרה לגופו. בת שיש לה היכולות, הכישורים והמוטיבציה לשרת כטנקיסטית, ראויה לתפקיד לא פחות מבן.

 

אבל מבחן השוויון המגדרי האמתי הוא ממש לא בתפקידי לחימה, שבאופן בסיסי הם גבריים מטבעם, אלא בתפקידים כמו: ראש הממשלה (וחלילה לא "ראשת" העילג), שרות, חברות כנסת, מנהלות בכירות, ראשי ערים (וחלילה לא "ראשות" העילג), רבות, ראשי ישיבות (וחלילה לא "ראשות" העילג), מהנדסות וכד'.

 

* ארדואן נשאר ארדואן – אחרי שנתניהו השפיל את מדינת ישראל ואת עם ישראל בהתנצלות בפני הטורקים על תוקפנותה של טורקיה כלפי ישראל בפיגוע "מרמרה" ובתשלום פיצויים למשפחות המחבלים, הגיע הרודן הטורקי לראיון של מנצח בערוץ 2. הוא לא הושיט יד לישראלים. הוא הציג את הפרשנות שלו לפיוס ונורמליזציה: המשך ההסתה נגד ישראל, המשך עלילות הדם נגד ישראל, המשך ההשוואות של ישראל לנאצים, המשך התמיכה בחמאס, המשך העלילות על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה. פיוס.

 

* בין התנצלות להתנצלות – ההתנצלות המקוממת בפני טורקיה על תוקפנותה כלפינו, מזכירה לי התנצלות מקוממת אחרת; התנצלותה של ישראל בפני ארגנטינה על חטיפת הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

 

חטיפתו של אייכמן בידי המוסד, יצרה משבר חריף ביחסי ישראל ארגנטינה. ארגנטינה טענה, במידה רבה של צדק, שישראל הפרה את ריבונותה כאשר פעלה בשטחה וחטפה נתין שלה. אלא שהפער במקרה הזה בין הלגאליזם לבין הצדק הטבעי כל כך זועק, שקשה להבין את התגובה חסרת הפרופורציות.

 

ארגנטינה מיהרה להחזיר את שגרירה בישראל להתייעצויות וגירשה את שגריר ישראל בארגנטינה עליו הכריזה כ"פרסונה נון גרטה" - אישיות בלתי רצויה. היא יזמה דיון במועצת הביטחון של האו"ם, בדרישה לגינויה של ישראל ותביעה מישראל להחזיר לידיה את אייכמן. באותם ימים עוד לא היה הווטו האוטומטי של ארה"ב על הצעות החלטה אנטי ישראליות, ובישראל היה חשש כבד שהצעת ארגנטינה תתקבל. ישראל פתחה במסע נמרץ הן בקרב חברות מועצת הביטחון לסיכול ההצעה, והן בניסיונות לפיוס ארגנטינה; מהלך אותו הובילו ראש הממשלה בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר והשר ללא תיק, עד זמן קצר קודם לכן שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן. המסע הניב תוצאות, העולם לא קיבל את העמדה הארגנטינאית, ולבסוף התקבלה החלטה מינורית, שדרשה מישראל "פיצוי נאות" לארגנטינה, מבלי להבהיר מה פירוש המושג. היה מוסכם שהכוונה היא להתנצלות.

 

במגעים בין שתי המדינות, סוכם על הודעת פיוס משותפת קצרה, ששמה קץ למשבר, שנמשך קצת יותר מחודשיים. "... היחסים הידידותיים המסורתיים בין שתי המדינות ישתפרו וילכו... מחליטות בזה לראות כמחוסלת את התקרית שנבעה מהפעולה שבוצעה ע"י אזרחים ישראליים, ואשר היה בה משום פגיעה בזכויות יסוד של המדינה הארגנטינאית". כדאי לשים לב להגדרה "בוצעה בידי אזרחים ישראליים" – הגדרה עמומה, בקריצה; ישראל לא הודתה רשמית באחריותה לפעולה.

 

יש הרבה דמיון בין המקרה הזה לבין המקרה הטורקי, בכך שישראל התנצלה ללא הצדקה על פעולה צודקת שעשתה, כדי לפייס את המדינה היריבה. אך יש הבדלים רבים.

 

ישראל היום חזקה לאין ערוך מישראל של 1960. מעמדה הבינלאומי של ישראל היום איתן לאין ערוך מזה שהיה לפני 56 שנים. במקרה הזה היה קייס לטענה הארגנטינאית על שישראל הפרה את ריבונותה, בעוד במקרה "מרמרה" טורקיה נהגה בתוקפנות כלפי ישראל. ההתנצלות כלפי ארגנטינה הייתה מינורית, ולא משפילה כמו ההתנצלות בפני טורקיה. הסכסוך נמשך כחודשיים ולא שש שנים, כיוון שארגנטינה באמת חפצה לסיים אותו, להבדיל מטורקיה. וההבדל העיקרי – ההודעה המשותפת עם ארגנטינה החזירה את יחסי שתי המדינות למסלול של ידידות, בעוד המטרה של טורקיה הייתה להשפיל את ישראל, והרודן הטורקי ממשיך לנקוט בקו עוין ותוקפני נגד ישראל.

 

            * ביד הלשון

 

* יש שופטים – פרשת עמונה וחוק ההמרה, מחזירים אותנו לפרשה דומה משנת 1979 – בג"ץ אלון מורה. בית המשפט העליון חייב את המדינה להחזיר לבעלי קרקע פלשתינאים 700 ד' שהופקעו להקמת אלון מורה ברוג'יב. ראש הממשלה מנחם בגין ביצע את החלטת בית המשפט וטבע את מטבע הלשון המפורסם: "יש שופטים בירושלים" (בגין אמר "יש שופטים בישראל", אך בתודעה הציבורית הביטוי השתרש כ"יש שופטים בירושלים").

 

הביטוי של בגין לא היה מקורי, אלא פרפרזה על ביטוי מוכר בגרמנית; ודומני שבגין לא בחר בו במקרה. כשמלך פרוסיה (המאה ה-18) פרידריך הגדול איים להחרים טחנת קמח פרטית של טוחן מפוטסדאם, השיב הטוחן: "איני מפחד, עוד יש שופטים בברלין".

 

אגב, לימים נרכשו אדמות רוג'יב כדין, והוקם עליהם היישוב איתמר.

 

* "חדשות בן עזר" 

נכתב על ידי הייטנר , 23/11/2016 00:44   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, יהדות, מנהיגות, חוץ וביטחון, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ