לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 12.7.17


* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

 

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

 

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

 

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

 

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

 

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

 

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

 

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

 

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

 

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

 

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

 

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

 

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

 

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

 

            * ביד הלשון

 

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

 

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

 

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

 

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 00:33   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת, אהבה ויחסים, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 9.7.17


* מנהיגות ישראלית - מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.

 

* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

 

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

 

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.

 

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

 

* נגד המתווה הנרקם - איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?

 

בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א. תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד השני, ללא תנאי.

 

והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר, תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.

 

* סיקור רחב ומפרגן - בגיליון ערב שבת של "ישראל היום", הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד, שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על ביקורו של מודי הופיעה בע' 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפניה לכתבה.

 

ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב', בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד וחלק.

 

אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.

 

יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש – תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.

 

* פוסט קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי, היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.

 

* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס "לא בשמים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן" שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

 

מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם הייתה אמירה כזאת – איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?

 

פייק היסטוריה.

 

* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות" – ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני הרציתי בארגון.

 

זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם, בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.

 

את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.

 

עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעיה של ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".

 

* ממוצא יהודי - צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים, מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור קשתי ושכמותו.

 

רוגל אלפר תמצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו מהעבר". אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.

 

אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים את ההיפך מאתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך.  

 

* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים גם בשבילנו.

 

אותי המאמר שכנע. הוא שכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו, שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות "אותנטי".

 

איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה ה-21.

 

אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה שנכשלתי בחינוך ילדיי.

 

* קצה ההגות האנטי ציונית - במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא: "הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם. "הם המרכז, אנחנו הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו – ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה הייתה הארץ המובטחת שבה הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה הייתה ההשפעה הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכל מוצב חזית של יהדות ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם".

 

כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן, אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

 

אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של "עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל, לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב, וישראל היא סתם פרובינציה.

 

אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.

 

* ניצחון התרבות - ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.

 

* עדותה של סימון וייל - אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל הקומוניסטים.

 

בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודיה הצרפתיה, ניצולת השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף "הארץ", בעקבות פטירתה.

 

"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות מלוכלכות' ".

 

* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי, טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).

 

* ביד הלשון

 

יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".

 

בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהכה אותה בלעם והיא התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…" (במדבר כב, לב–לג).

 

אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי", הוא סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי אויב במלחמה.

נכתב על ידי הייטנר , 9/7/2017 00:20   בקטגוריות אמנות, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 5.7.17


* אין זו אגדה – כל ציוני מאמין ובעל הכרה, חייב להתקומם ולהיאבק נגד המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות.

 

כל מי שאינו רואה במדינת ישראל סתם עוד מדינת אזרחיה, שתפקידה מסתכם באספקת ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא מדינה ציונית בעלת ייעוד וחזון – מדינת הלאום של העם היהודי, שתפקידה להוות בית ומולדת לכל היהודים ולכל יהודי, חייב להיאבק למען הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים והגוונים ביהדות.

 

כל ישראלי הגון חייב לדחות את מסע ההסתה רווי השקרים, המבוסס על בורות הציבור, נגד הרפורמים.

 

אבל

 

בסופו של דבר הפתרון הציוני לבעיה הוא עליית יהדות ארה"ב לישראל.

 

הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הצילו מיליוני יהודים משמד והתבוללות, אבל לא לעולם חוסן. לטווח הרחוק, רק חיים במדינה היהודית, שתרבותה יהודית, החינוך בה יהודי, לוח השנה שלה עברי (כמובן שמזמן נגמלנו מהקשקוש שיש הבדל בין יהודי לעברי), שפתה עברית והיא מקיימת רוב יהודי יציב ומוצק לדורות, מבטיחה את המשך הקיום היהודי.

 

רק בעליה לישראל הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי יזכו באמת ובתמים לכבוד וליקר שלו הם ראויים ויתקנו את הקלקול של השלטת זרם אחד, חשוב כשלעצמו, על היהדות במדינה.

 

אני יודע, כמובן, שמעולם לא הייתה עליה המונית של יהודים מתפוצת רווחה, ואין ולא הייתה בהיסטוריה תפוצת רווחה כיהדות ארה"ב.

 

אבל אין ציונות בלי האמונה שאם תרצו אין זו אגדה.

 

* לחזק את חוק הלאום – המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות, מוכיחה עד כמה חיונית חקיקתו של חוק הלאום. עד כמה שברירי מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עד כדי כך שהוא יכול להיות מרמס בפני שיקולים קואליציוניים צרים ובני חלוף.

 

אולם חייבים לחזק ולשדרג את חוק הלאום, ולהוסיף אליו את מחויבותה של מדינת ישראל לעם היהודי כולו ואת ההכרה בכל זרמיו וגווניו.

 

* מהודו ועד כוש - ביקור היסטורי וידידותי של נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, בישראל. מה חדש ב"בידוד המדיני" של ישראל? ביקורו של מודי, בהמשך לביקורו ההיסטורי של נתניהו באפריקה, מסמלים את פתיחת המרחב "מהודו עד כוש", שהיה מרחב עוין לישראל, והוא נעשה יותר ויותר ידידותי.

 

* אזרחים בעלי שכל ישר -  מתוך אירועי השבוע: ביקור היסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, שהחליט להעלות קומה את היחסים בין שתי המדינות. דו"ח קשה של ה-OECD על מצב מערכת הבריאות בישראל. דו"ח חמור על מצב החינוך המיוחד בישראל.

 

כך מציגים זאת עדרי האוטומטים. עדר א: נהנתניהו החריב את מערכות הבריאות והחינוך בישראל כחלק מהחורבן הכללי ו... בידוד מדיני... סרבן שלום... אקיבוש... אפרטהייד. עדר ב: הישג מדיני אדיר של גדול מנהיגינו מאז משה רבנו, שקידם באופן דרמטי את מדינת ישראל בכל תחומי החיים – יחסי חוץ, מערכות החינוך והבריאות ורק התשקורת ה0מולנית (ושלוחתה ה-OECD) רודפת אותו בפייק ניוז ו... הקרן החד"שה להשמדת ישראל... אובמה הצורר המוסלמי האנטישמי... גרבוז.

 

ואילו אזרחים ישראליים בעלי שכל ישר, יודעים שהמציאות מורכבת, שיש לממשלה הנוכחית הישגים וכישלונות, שיש בישראל אורות וצללים, שיש לפרגן ולשבח על הראוי לשבח, לבקר את הראוי לביקורת ולתקן את הטעון תיקון.

 

* ניצחונו הגדול של גבאי - אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי מצביע לאבי גבאי; כתבתי על כך כבר לפני מספר שבועות וכך המלצתי לחבריי החברים במפלגת העבודה. סברתי שיש לו סיכוי מסוים לעלות לסיבוב השני, אך הופתעתי מאוד מגודל הצלחתו, כשכמעט הדביק את הפייבוריט המנוסה, עמיר פרץ. ההישג גדול שבעתיים לנוכח העובדה שמדובר במי שרק החל את צעדיו הראשונים בחיים הפוליטיים ואך לאחרונה הצטרף למפלגת העבודה.

 

להערכתי, יהיה עכשיו מומנטום של תמיכה בגבאי ויש לו סיכוי לגמרי לא רע לנצח בסיבוב השני.

 

* מפלגה אוכלת מנהיגיה - תבוסתו של הרצוג היא חלק מהקללה השורה על מפלגת העבודה מזה כמה עשורים – מפלגה אוכלת מנהיגיה. לאורך מסע הבחירות שלו, ניגן הרצוג על המסר הזה, כאילו הוא עצמו לא קרא תגר על מנהיגותה של שלי יחימוביץ', זמן קצר אחרי בחירתה (ולמען ההשכלה הכללית – אוכלת לא במובן של מזון, אלא הורגת).

 

* איש הקיבינימט - אני שמח על תבוסתו של אראל מרגלית, וקיוויתי שתהיה צורבת יותר. זאת, למרות שאני מודע לכישרונותיו ולהיותו איש עשיה בעל קבלות. דווקא כאיש עם קבלות, לא ברור מדוע הוא בחר למצב את עצמו כאיש הקיבינימט; כבעל סגנון מתלהם, מתבהם, משולח רסן; לשון ביבים וסגנון של התקפות אישיות מרושעות ושיימינג.

 

התנהגות כזאת אינה נדירה בפוליטיקה הישראלית, אך היא מקובלת יותר בספסלים האחוריים, של מי שמנסים בכל מחיר להיחלץ מאלמוניותם המוצדקת. היא אינה מקובלת בהנהגה. למרבה הצער, בשנים האחרונות הסגנון הזה החל לחדור לקדמת הבמה (יו"ר הקואליציה, שרת התרבות) ויש בכך מסר קשה לציבוריות הישראלית.

 

אני מקווה שהמכה שחטף מרגלית תהווה תמרור אזהרה לא רק במפלגתו אלא במערכת הפוליטית כולה.

 

דומה שהסגנון הזה אינו סגנונו הטבעי של מרגלית, והוא אימץ אותו, משום מה, כאסטרטגיית בחירות, וטוב שהציבור אמר את דברו. המלצתי למרגלית היא לחשב מסלול מחדש.

 

* שיעור הצבעה גבוה? - איני שותף להתפעלות מ-60% הצבעה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה (למרות שאני מודע לכך שהיא נובעת מהשוואה עם אחוזי ההצבעה במערכות הקודמות). בעיניי, מובן מאליו שבבחירות כאלו שיעור ההשתתפות יתקרב ל-100%. הרי אין המדובר בבחירות של כלל הציבור, אלא של אנשים שבאופן אקטיבי בחרו להצטרף למפלגה ואף משלמים דמי חבר. לא הגיוני, בעיניי, שחברים כאלה לא ישתתפו בבחירות.

 

מה שמפליא אותי אף יותר, הוא תוצאות כאלו בהתמודדויות במרכזי מפלגות. הרי חבר מרכז, אינו רק חבר מפלגה, אלא פעיל במפלגה, שנבחר למוסד שלה, שהגיש מועמדות ופעל להיבחר. איך חבר במוסד כזה אינו מממש את זכותו (ומחויבותו)?

 

נשגב מבינתי.

 

* חסידים שוטים – מי שרוצה דוגמה מוחשית למושג חסידים שוטים – המפגינים שקידמו את אולמרט בצאתו מן הכלא המחישו זאת. עבריין סדרתי, מושחת עד שורשי שערותיו, אדם שהקדיש עשרות משנותיו לשחיתות; אדם שסביבתו, שבשלב מסוים הייתה ללשכת ראש הממשלה, התנהלה כארגון פשע, יוצא מהכלא. והם מפגינים על כך שהפסדנו "מנהיג ענק שהיה מוביל אותנו לשלום וביטחון".

 

מנהיג ענק? מי שנטל שוחד, גנב, רימה, הדיח, שיבש חקירה – הוא מנהיג ענק?

 

והאגדה שהוא היה מוביל אותנו לשלום... הרי הוא ההוכחה, יותר מכל אחד אחר, שאין לנו פרטנר לשלום. הוא הציע את ההצעות המטורפות ביותר והמסוכנות ביותר לפלשתינאים, והם דחו אותן על הסף, כי אינם מוכנים להשלים עם קיומנו. במקום למנף עובדה זו להסברה הישראלית, הוא הפך לתועמלן של הפלשתינאים, סייע להם להסתיר את העובדה והאשים את ישראל בקיפאון, אך ורק כדי למצב את מקומו בתודעה הציבורית כמשיח שאו-טו-טו הביא את השלום המיוחל, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי למנוע את בוא השלום.

 

ההפגנה הזאת היא הסנונית הראשונה של המאבק לקמבק של אולמרט בסגנון חרפת דרעי.

 

חשוב מאוד להבהיר, שגם אם אולמרט החזיר את חובו לחברה, הקלון שלו הוא בלתי מחיק, ועליו לשאת אותו כאות קין עד יומו האחרון.

 

ועם זאת, אין להכחיש ואין לבטל את תרומתו הרבה לביטחון ישראל, בהפצצת הכור הסורי (לפי פרסומים וכו'), במלחמת לבנון השניה – שעל אף כל הכשלים והמחדלים הרבים שהיו בה, הייתה אחד ההישגים הגדולים בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל ובעמידתו האיתנה בלחצים לבצע עסקה מופקרת תמורת גלעד שליט, מין הסוג שעשה מחליפו וכבר עלתה לנו בלא מעט חיי אדם.

 

* לא ראוי לפריבילגיות - החלטת ועדת השחרורים לקצר בשליש את מאסרו של העבריין המושחת אהוד אולמרט, הייתה החלטה מקצועית, בהתאם לקריטריונים המקובלים לגבי עבריינים המרצים את עונשם, ולכן, אין בה פסול.

 

לא כן, החנינה שקיבל מהנשיא ריבלין, ששחררה אותו מן המגבלות של "אסיר ברישיון". אם ראש ממשלה נוהג כעבריין ונענש, אין זה ראוי, מבחינה ציבורית, להעניק לו פריבילגיות. יתכבד ויהיה אסיר ברישיון עד תום תקופת המאסר שנגזרה עליו.

 

יש גם צד יפה בהחלטת ריבלין – היכולת שלו להתעלות, כאשר מדובר באויבו המר במשך עשרות שנים, עוד בסניף הליכוד בירושלים; ריבלין הוא בין הראשונים שזיהו את אולמרט, "הלוחם בשחיתות", כאדם מושחת. היריבות והשנאה ההדדית ביניהם נמשכה לאורך זמן.

 

אך מבחינה ציבורית ומבחינת המלחמה בשחיתות, זו החלטה שגויה.

 

* לא עוד חרפת דרעי – על אזרחי ישראל למנוע חזרה על חרפת דרעי. אין מקום לפושעים בהנהגת המדינה. קצב ואולמרט לא יחזרו לפוליטיקה.

 

* משק כנפי ההיסטוריה - במסגרת פסטיבל "לא בשמים", חגיגת לימודי יהדות וישראליות במכללת תל-חי, הדרכתי סיור בעקבות ראשית ההתיישבות בגולן, לציון יובל לחידושה. גולת הכותרת של הסיור הייתה ביקור במחנה עליקה, היום הבסיס של חטיבת "ברק" 188. בעליקה החלה ההתיישבות בגולן. ב-14 ביולי 1967, בדיוק לפני חמישים שנה, 5 שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות ושחרור הגולן במלחמת ששת הימים, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, למחנה עליקה, בהגדרה של מחנה עבודה לאיסוף בקר, ושינו את ההיסטוריה של מדינת ישראל, וכמיטב הציונות המעשית, קבעו את גבולה של המדינה. אין זו הפעם הראשונה שהבאתי קבוצות למחנה, ותמיד אני נרגש מחדש, ממשק כנפי ההיסטוריה, שעדין נשמע שם. והפעם, באווירת חגיגות היובל, ההתרגשות גדולה במיוחד.

 

* מאין אתה יהודי? - מאין אתה יהודי? – מירושלים.

ולאן אתה הולך יהודי? – לירושלים.

מתי יצאת מירושלים? – לא יצאתי ממנה, מעולם!

ומתי תגיע אליה לירושלים? - מי חכם וידע. כבר דורות אני הולך אליה.

מה שלומה של ירושלים? – חרבה ובנויה. בוכה וצוחקת.

ומתי תיבנה ירושלים? – בכל רגע היא נבנית.

היכן היא ירושלים? – שם, בראש ההרים, במקום בו הומות היונים.

והאם רחוקה היא ירושלים? – לא ולא. חלילה! כאן היא עמדי, בליבי!

 

את הטקסט הזה כתב המשורר, הפזמונאי והמחזאי ומנכ"ל היכל התרבות עודד אבישר. אני יכול לצטט אותו על פה. בזכות מה? בזכות העובדה שהוא היה חלק ממסיבת סיום כיתה ח' שלי, של מחזור כ', בבית הספר הממלכתי (החילוני) "תל-גנים" (היום הוא נקרא יאנוש קורצ'אק) בר"ג. זה היה בדיוק לפני ארבעים שנה, ב-30 ביוני 1977. נושא מסיבת הסיום היה עשור לשחרור ירושלים.

 

אני זוכר אפילו את תנועות הריקוד של "לך ירושלים" של עמוס אטינגר (למרות שאם אגדיר את עצמי כרקדן קטן מאוד, זאת תהיה מחמאה חסרת מודעות עצמית...):

לך ירושלים, בין חומות העיר

לך ירושלים, אור חדש יאיר.

 

בליבנו, בליבנו רק שיר אחד קיים

לך ירושלים, בין ירדן וים.

 

היום אין מצב שבבתי ספר חילוניים נושא כזה יהיה נושא מסיבת הסיום של בית הספר. אך לא היינו היחידים. באותה שנה, העמידה אמי, רחל ז"ל, את מסיבת סוף כיתה ח' של בית הספר "שילה" בר"ג, עם סיום מחזור שהיא חינכה. ומה היה הנושא? עשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה של יצחק נבון, לימים (כעבור שנה) נשיא מדינת ישראל, "ששת הימים – שבעה שערים".

 

נזכרתי בכך בעקבות כתבה מתבכיינת בערוץ 2 של "אוי אוי אוי" משרד החינוך מציע קייטנה שהנושא שלה הוא, שוד ושבר, ירושלים. הדתה... לאומנות... ואיזה אבא נודניק מציין שלא מזכירים שם שירושלים אינה רק שלנו. וזאת כבר באמת הידרדרות של מערכת החינוך, בעקבות שלטון הימין בלה בלה בלה.

 

טקס הסיום שלי היה חודש וחצי אחרי המהפך ושבוע וחצי לאחר הקמת ממשלת בגין. אבל הממשלה שכיהנה בשנות לימודיי בבית הספר היסודי הייתה ממשלת המערך. שר החינוך והתרבות היה אהרון ידלין. וחגיגת עשור לשחרור ירושלים הייתה מובנה מאליה בחינוך הממלכתי החילוני תחת ממשלות המערך.

 

אני יכול לקבוע שכל מתקפת ההתבכיינות בהובלת אור קשתי ב"הארץ", שאליה הצטרפו כמה הורים נודניקים, אינה אלא קשקוש. הלוואי שתהיה ציוניזציה של מערכת החינוך, כדי שהיא תתקרב במעט לזו שהייתה בתקופת שלטון המערך ושרי חינוך כיגאל אלון ואהרון ידלין.

 

* אינך יכול להתנתק? – אינך יכול להתנתק כשאתה בחופשה? שואלים אותי. אנשים מתקשים להבין איך זה שגם בחופשה אני מחובר לחדשות, כותב ומגיב, עוסק בענייני הקיבוץ וכד'.

 

בעצם ניסוח השאלה מובנה כשל – בתוך השאלה מובלעת הנחה שאני רוצה להתנתק אך לא יכול. וכאן הטעות. לא שאיני יכול, איני רוצה.

 

יש מי שבעבורם החופשה היא ההתנתקות. אצלי לא. כאשר אני מטייל בחו"ל, איני נהנה מכך שאיני בארץ, אלא מכך שאני רואה עולם, נחשף למקומות חדשים ונהנה מהטיול. כאשר אני בחופשה, איני נהנה מכך שאיני בעבודה, אלא מעצם הבילוי, מעצם היחד המשפחתי, מהטיולים, הפעילות, הרחצה בים ובבריכה וכו'.

 

וכפי שבחופשה איני מפסיק לאכול, לקרוא ספרים וכד', כך אין לי כל צורך להתנתק.

 

            * ביד הלשון

 

רק ... יכול – עמרם מצנע פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במועמדותו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. כותרת המאמר: "רק פרץ יכול".

 

לכאורה, כותרת מוזרה – משפט בלתי גמור וחסר בסיס לוגי. כמו לומר: מצנע יודע... מה הוא יודע? מה פרץ יכול?

 

אולם לא בכדי אף עורך לא שינה את הכותרת. כיוון שמדובר בסלוגן מוכר ומבוסס בתרבות הפוליטית ובהיסטוריה הפוליטית של ישראל, עד שהוא עומד בפני עצמו, ולכן אינו מחייב פרשנות.

 

המקור לסלוגן הוא תעמולת הבחירות של הליכוד בבחירות לכנסת ה-11, 1984. היה זה בתקופת שפל לליכוד; בעיצומה של מלחמת הלבנון, בשפל הקשה של המשבר הכלכלי – אינפלציה תלת ספרתית בלתי נשלטת, משבר המניות והתמוטטות הבורסה, כשהליכוד לראשונה התמודד ללא המנהיג הכריזמטי והפופולרי בגין, אלא בראשות שמיר שנחשב (בטעות) לאפור ובכירי מפלגתו שרון ולוי קראו תגר על מנהיגותו.

 

תבוסתו של הליכוד נראתה מובנת מאליה. הליכוד רץ עם הסיסמה "רק הליכוד יכול", ומתוך השפל הגיע לתיקו שחייב ממשלת אחדות רוטציונית, כנגד כל הסיכויים.

 

בזכות הסיסמה? אני לא מאמין שאנשים מצביעים בגלל סיסמה. אבל הייתה זו סיסמה מנצחת, היא הפכה למיתולוגית ולמטבע לשון פוליטי שנפוץ גם בחלוף 33 שנים.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 4/7/2017 23:59   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ