לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

במדבר כא: וכי נחש ממית?


חרף ההודעה שקיבל משה, על כך שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל, הוא ממשיך להנהיג את העם, ובמהלך הפרשה הוא מוביל אותם לכיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

 

ובין הסיפורים על כיבוש עבה"י, שזור הסיפור הדרמטי על נחש הנחושת.

 

****

 

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

 

במנזר השתקנים, אסור היה לנזירים להוציא מילה מהפה. רק פעם בשנה, התכנסו כל הנזירים לאסיפה, ובה בכל שנה, מותר רק לנזיר אחד, לומר משפט אחד.

 

בחלוף שנה, קם נזיר ואמר: "נמאס לי לאכול בכל יום צ'יפס".

 

חלפה שנה נוספת, ובהתכנס האסיפה אמר הנזיר שהגיע תורו לדבר: "למה? אני דווקא מאוד אוהב צ'יפס".

 

ועוד שנה חלפה ושוב התכנסו הנזירים. קם נזיר ואמר בכעס: "די! נמאס לי! כל הזמן מדברים פה רק על אוכל!" ועזב בזעם את האסיפה.

 

****

 

קצרה רוחם של העם בדרך, והם החלו לקטר על האוכל והמים. אלוהים כועס ושולח נחשים לנשוך את העם. רבים מתו, והנותרים התחרטו, התנצלו, התפללו וביקשו רחמים. אלוהים מורה למשה לעשות נחש מנחושת ולהניח אותו על ראש של תורן גבוה. כל החולים שהביטו בנחש – נרפאו. מה נחש? למה נחש? מה הוא מסמל? תעלומה. אחד הפירושים הוא, שלא הנחש העיקר, אלא התורן הגבוה, שאילץ את החולים להרים ראשם ולשאתו אל השמים, אל האלוהים. אם כך, למה נחש? וכי נחש נחושת יכול להמית או להחיות? לי הסיפור התמוה הזה נשמע יותר כהשפעה של עבודה זרה.

 

****

 

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים (מסכת ראש השנה ג', ח').

 

"וכי נחש ממית?" בשאלה התלמודית הזאת הכתיר ישראל סגל ז"ל, את ספרו האוטוביוגרפי, שבו תיאר את התהליך הקשה והכואב של התנתקותו ממשפחתו ומליבת העולם החרדי, בו נולד ובו נועד לגדולות.

 

לפני 11 שנים, לאחר צאת הספר, כתבתי את המאמר הבא:

 

הצדיק

 

מנהיג "שינוי" טומי לפיד התארח בתכניתו של ניסים משעל, מיד לאחר פיטוריו מן הממשלה. ישראל סגל, עורך התכנית, שהיה שותף לראיון, מחה באוזניו על התבטאותו הבוטה, המשפילה והנפסדת אודות ה"קניידלאך לרבנים". לפיד לא התבלבל, וצעק על סגל: "מי אתה שתטיף מוסר? הרי בספר שלך גרמת לחרדים נזק יותר מכל מה שאני יכול לגרום בכל ההתבטאויות שלי" וכו' וכו' וכו'.

 

סגל ההמום ישב מולו כילד נזוף, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. שוב נקט הדמגוג המנוסה בדרך המוכרת לו כל כך, לפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא, איש הציבור, הנושא באחריות ציבורית, מתחמק משאלת עיתונאי על סגנונו הבוטה, תוך שהוא משתמש ביצירה אמנותית של השואל כטיעון בוויכוח. עיתונאי השואל שאלה, אמור לייצג את הציבור המצפה לתשובה. הציבור לא קיבל תשובה. לפיד "ניצח" בוויכוח.

 

ישראל סגל כתב בדם לבו את הרומן האוטוביוגרפי "וכי נחש ממית?", בו התעמת עם הקרע במשפחתו, ובעיקר הקרע בינו לבין אחיו. אחיו, "הצדיק", אדמו"ר חשוב, מראשי הציבור החרדי, כפה על משפחתו לנדות את בן דמותו של ישראל סגל, "הרשע", בעקבות עזיבתו את הדת והפיכתו לחילוני. הספר כתוב ברגישות רבה ובכאב עמוק. בהפיכת הספר לכלי במאבק הפוליטי-תקשורתי בידי לפיד, ובעיקר בהפיכתו לכלי לנגח את הסופר, שבתפקידו כעיתונאי הקשה עליו בשאלה ממנה רצה להתחמק, התנהג לפיד כפיל בחנות חרסינה, בחוסר רגישות קיצוני, אך אופייני.

 

אכן, החברה החרדית יוצאת רע מאוד מהספר של סגל. אולם הפרשנות של לפיד מחטיאה לחלוטין את המסר של הספר. סגל אינו תוקף את החברה החרדית על אמונתה, על דרכה, על אורח חייה. סגל תוקף אותה על חוסר סובלנותה ועל אי נכונותה לקבל את זכותו לחיות באורח חיים שונה. ישראל סגל אינו מנסה לשנות את אורחותיה של החברה החרדית. הוא מבקש לקבל אותה כמות שהיא. הוא מכבד אותה, הוא כותב אודותיה בערגה ובגעגוע, וחרף הסבל שסבל בעטיה הוא מכיר ומוקיר את הטוב שבה. כל חפצו הוא, שהחברה החרדית תכבד אותו ותהיה מוכנה לקבלו כמות שהוא.

 

כל הספר הוא תאור ייסורי הנתק של המספר מאחיו, ממשפחתו, מקהילתו. לאורך כל הספר מופיעה הערגה של המספר לשוב לחיק משפחתו, ובלבד שיוכל לחזור אליה כמות שהוא. המספר אינו מחמיץ כל הזדמנות לנסות לשוב ולהתקרב.

 

בניגוד אליו, אחיו "הצדיק" מתנכר אליו, ובזדון לב מכשיל כל ניסיון פיוס, שאינו כרוך בחזרתו של אחיו אל "הדרך הנכונה". הביקורת החריפה שמשמיע סגל על החברה החרדית היא פצעי אוהב. אין הוא שונא את אחיו, וכשהוא מבטא שנאה – השנאה היא אך ורק תגובה לגילויי הניכור של אחיו כלפיו.

 

מהתנפלותו של לפיד על סגל, ניתן להסיק מהי פרשנותו לספר. על פי פרשנות זו, שני האחים מייצגים את העולמות. האח החילוני מייצג את העולם החילוני והאח החרד מייצג את העולם החרדי. האח החילוני הוא הטוב והאח החרד הוא הרע. האח הטוב מייצג את הטובים והאח הרע מייצג את הרעים. מאחר והוא, טומי לפיד, הוא הלוחם הראשי ברעים, הרי הוא הטוב שבטובים. מאחר וישראל סגל כתב ספר "נגד החרדים", הרי שספר זה הוא חלק ממלחמת גוג ומגוג של החילונים בחרדים, שהוא, לפיד, מצביאו. כל כך פשטני. כל כך אופייני לתפיסת עולמו הפשטנית עד פרימיטיבות של לפיד.

 

מי מבין שני האחים, גיבורי הספר, דומה יותר לטומי לפיד? האם האח "הרשע", זה שכל חייו מתייסר על הקרע, מייחל לאיחויו, מכבד את האחר, את אמונתו, את דרכו ואת אורח חייו, או האח "הצדיק", המתנכר לאחיו, המוציא אותו אל מחוץ למחנה, המחרים אותו, שאינו מוכן לגלות שמץ של סובלנות כלפיו?

 

לאיזה מן האחים דומה יותר לפיד המחרים את החרדים ושולל את עצם זכותם של ליטול חלק בקואליציה בישראל? בדרכו של מי הוא נוקט, בבוז ובשנאה שלו כלפי מי שמעז לחשוב ולחיות אחרת ממנו? כמו מי מן האחים הוא מתנהג, כאשר אין הוא מוכן לקבל כלגיטימית כל דרישה של החרדים, ומיד מציג אותה כסחטנות?

 

השוני הגדול בין שני האחים בספר, אינו בין מי שאורח חייו חרדי למי שאורח חייו חילוני, אלא בין אדם סובלני ונאור לפנאט קיצוני, חסר סובלנות ומלא שנאה. זה קו השבר האמתי בספר. בקו השבר הזה, טומי לפיד אינו נמצא בצד של המספר, ישראל סגל, אלא בצד של אחיו, "הצדיק". טומי לפיד הוא תמונת הראי החילונית של האח "הצדיק".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 29/6/2015 20:22   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



במדבר יט: הסימניות נפגשו


בספר התנ"ך שלי, מצויות שתי סימניות. לסימניה של פרשת השבוע, הצטרפה בחודשים האחרונים סימניית 929.

 

היום הסימניות נפגשו. סימניית פרשת השבוע נחתה על פרשת חוקת וסימניית 929 – על במדבר י"ט, הפרק הפותח את פרשת חוקת. זו הזדמנות טובה לומר מילים מספר על מיזם 929, שמן העובדה שמדי יום אני מקדיש מזמני לכתיבה על פרק בתנ"ך, במסגרתו, ניתן להסיק עד כמה הוא חשוב לי.

 

מקורות ישראל בכלל והתנ"ך בכלל חשובים לי, אהובים עליי, הם מקורות השראתי ולב העולם התרבותי והרוחני שלי כפרט, כחלק ממשפחה, כחלק מקהילה, כחלק מאומה וכחלק מן האנושות. כך היה תמיד, וכבר שנים אני לומד ומלמד, כותב ומרצה בנושאים הללו.

 

חשיבותו של מיזם 929 הוא הניסיון לחבר את העם כולו, על חלקיו ופלגיו השונים, למסע משותף בנתיבי התנ"ך. קשה להפריז בחשיבותו וגודלו של החזון, שיהודים המגדירים עצמם דתיים או חילונים, חרדים או מסורתיים, חרד"לים או דתיים ליברליים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים ואפילו יהודים כמוני המגדירים עצמם כ"יהודים סתם", ילמדו מדי יום אותו פרק בתנ"ך, בכל רחבי המדינה ובכל גלויות העם היהודי. מה טוב ומה נעים כשהלימוד הזה הוא פלורליסטי, הנותן מקום לדעות שונות, לפרשנויות שונות ולכיוונים שונים, הרי שבעים פנים לתורה. שבעים?! למה לא שבע מאות, למה לא שבעת אלפים, למה לא שבעים ריבוא?

 

מידי ערב (למעט מקרים חריגים) אני כותב ליום הבא – מיעוטם של המאמרים לאתר הרשמי של המיזם ורובם לקבוצת הפייסבוק "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". כאמור, איני מגדיר עצמי כחילוני, אלא כיהודי סתם. ופעמים רבות הפרשנות שלי שונה וחריגה משל חבריי לאתר ואולי גם משל קוראיו. אולם כל עוד ניתנת לי במה לכתוב מדי יום, באופן חופשי, ללא הגבלת מקום, על הפרק היומי, אני מאושר לממש את האפשרות הזאת.

 

****

 

את "מחלנים" יזם ארי אלון, ולעניות דעתי כתיבתו היא לב הקבוצה. ארי הוא דרשן וסופר מחונן, מבריק ויצירתי, וכל מאמר שלו גורם לי כקורא להתעלות, ומעורר אותי למחשבה – כשאני מסכים אתו, ועוד יותר מכך כשאיני מסכים אתו. אולם באופן בסיסי, אנו ניגשים למסע 929 ממקומות אחרים לגמרי.

 

שלשום הכריז ארי על מלחמה, ולא סתם מלחמה – מלחמת קודש. הוא הכריז על מלחמת קודש בין החילונים הריבוניים לדתיים הרבניים. כשארי יוצא למסע הזה, הוא יוצא למלחמה. כמובן שמדובר במלחמה של מילים בלבד. שדה הקרב הוא רעיוני, והמלחמה "לא תגרום אפילו לשריטה קלה".

 

צר לי, אך איני שותף למלחמה, וכלל איני רואה עצמי צד בה. אני בא ל-929 מאהבה. אני ניגש ל-929 כדי לקרב שלום בעם ישראל. אֲ‍נִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר, הֵמָּה לַמִּלְחָמָה.

 

אני שונא מלחמות בכלל ומלחמות קודש בפרט. ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים. ואין חיה כזאת מלחמה של מילים, לבטח לא מלחמת קודש. מי שמילותיו הן מלחמה במערכה הראשונה, הן עלולות לירות ולהרוג במערכה השלישית.

 

די לנו במלחמת הקיום הכפויה עלינו, מלחמת האין ברירה, שסופה אינו נראה באופק. אין כל סיבה שנוסיף עליה מלחמת ברירה בתוכנו.

 

אני בא מאהבה ל-929 כדי לקדם אחדות לאומית. אחדות, בשום אופן לא אחידות. אחדות פלורליסטית, הנותנת מקום לכל גוון וגוון, לכל דעה, פרשנות ומדרש. אחדות מתוך מחלוקת; מחלוקת שהיא לשם שמים, מחלוקת מתוך כבוד הדדי. איני ניגש ל-929 למלחמה. אני ניגש ל-929 לדיאלוג. או ליתר דיוק – לפולילוג.

 

****

 

לפני שנים אחדות, קיבלתי פניה להשתתף ברב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שנערך במכללת אוהלו. ברב שיח השתתפו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית, ואני התבקשתי לייצג את היהדות החילונית. "אשמח להשתתף בפאנל", אמרתי לד"ר רינה חבלין שהזמינה אותי, "אבל יש בעיה. איני מגדיר את עצמי כחילוני". – "לא חשוב", היא השיבה. "בוא ותגדיר את עצמך".

 

"למה אינך מגדיר את עצמך כחילוני?", שאלה אותי רינה, מנחת השיח. אמרתי שאני מזמין את הסטודנטים, שרובם הגדול מגדירים עצמם כחילונים, לתרגיל קצר. "הגדירו מהו חילוני", ביקשתי. אספתי עשר הגדרות. מתוך העשר, תשע נפתחו במילה "לא": "לא שומר שבת", "לא שומרת כשרות", "לא מניח תפילין" וכו'. ההגדרה שלא נפתחה במילה "לא", הייתה "נוסע בשבת". אבל הוא נוסע גם ביום רביעי, ואפילו ביום שני. מה המיוחד בכך שהוא נוסע בשבת? שהוא לא לא-נוסע בשבת. כל עשר ההגדרות הן על דרך השלילה. ובאמת, מה משותף לכל המגדירים עצמם חילונים? העובדה שאינם דתיים. וכפי שאיני מגדיר את עצמי כ"לא אישה", כ"לא צרפתי" וכ"לא נוצרי", כך איני מגדיר את עצמי לא דתי או חילוני. אני מגדיר את עצמי כיהודי, כציוני, כישראלי, כחבר קיבוץ, כתושב הגולן, כחבר אורטל ועוד. אני מסרב להשתבץ בתיוגים חסרי משמעות בעיניי; תיוגים מיושנים וחסרי ערך כמו "שמאל ימין", "דתי חילוני", "אשכנזי מזרחי". אלה תיוגים שאיני מזדהה אתם והם לבטח אינם מגדירים אותי.

 

לארי אלון הגדרה מעניינת לחילוניות. היא נובעת מהמקורות היהודיים העתיקים ביותר של המילה, כבר במאה הראשונה לספירה. בתרגום אונקלוס חילוני פירושו – זר. "והזר הקרב יומת" מתורגם ל"והחילוני הקרב יומת". וכפי שהיהדות הכוהנית בתקופת המקרא שמרה על בעלותה המוחלטת על קודש הקודשים ולא נתנה לזר להתקרב אליה, כך, לטענתו, הדתיים הרבניים בימינו שומרים על המונופול שלהם בתיווך התורה לעם. הם שומרים מכל משמר על המונופול על פרשנות התורה ומדירים מתוכה את מי שזר להם, כלומר מי שחילוני. והוא קורא למלחמת קודש, לשחרור קודש הקודשים.

 

אני מכיר את תאוריית ההדרה ואיני מקבל אותה. אני מכיר הדרה עצמית – מי שהדירו את עצמם מן העיסוק בתורה, הם שהעניקו מונופול-ממילא לאחרים על התורה, על פרשנותה ומדרשה. ומי שבוחרים להיות על מגרש התורה – התורה היא שלהם, וחופש הפרשנות והמדרש שלהם אינו מוגבל. כיוון שאיני מדיר ומעולם לא הדרתי את עצמי מן התורה וממורשת ישראל, מעולם לא חשתי רגשי נחיתות בפני זרם זה או אחר, גם לא בפני פרשנות דתית אורתודוכסית ומעולם לא התקרבנתי ולא התבכיינתי: אויאויאוי אכלו לי את התורה שתו לי את היהדות.

 

איני חש צורך להיאבק על זכות הפרשנות והמדרש, כי היא בידי ובידי בלבד. ולכן, איני צריך להילחם עליה, אלא לקיים עליה דיאלוג פלורליסטי פורה ומפרה, עם כל מי שמוכן להיות שותף לו. ואני שמח שרבים, הן כאלה שמגדירים עצמם כדתיים, הן כאלה המגדירים עצמם כחילונים והן כאלה המגדירים עצמם, כמוני, "יהודים סתם", שותפים לדיאלוג.

 

מיזם 929 הוא היום אחת הזירות המרכזיות ל... לא למלחמה, חלילה, ובוודאי לא למלחמת קודש. לדיאלוג רב הערוצים.

 

 * 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/6/2015 22:52   בקטגוריות דת ומדינה, חברה, חינוך, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.6.15


* מסרב לבחור – מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שאנו נדרשים לבחור בין קוטלריזם ורגביזם? שיח הקצוות המטורף הזה מסכן את החברה הישראלית. האם גם הרוב השפוי ישמיע קול?

 

* האידיאולוגיה של החיה הכהניסטית – האידיאולוגיה של החיה הכהניסטית היא פרשנות קנאית, פונדמנטליסטית ומעוותת ל"לא תחנם" כאיסור על גויים לחיות בארץ ישראל, ובוודאי קיום פולחן של גויים בא"י. סמל האגרוף שעל דגל החיה הכהניסטית, הוא השיטה – הפעלת כוח נגד הגויים.

 

כהנא הבעיר אש זרה. זו האש שהציתה את כנסיית הלחם והיין בכפר נחום. פשע השנאה הזה הוא מימוש האידיאולוגיה של החיה הכהניסטית.

 

אוזלת היד של המדינה, לאורך עשרות שנים, במלחמה נגד החיה הכהניסטית נובעת מפסיכוזת חופש הביטוי, ומכבילת ידי שלטון החוק בידי בתי המשפט.

 

הגיע הזמן להילחם בחיה הכהניסטית בכל הכוח. על הדמוקרטיה להתגונן בפני אויביה מבפנים.

 

* גרפיטי - האופנה הנפוצה בקרב מתלהמי הימין הקיצוני ברשתות החברתיות, לכנות את פשעי השנאה כלפי מוסלמים ונוצרים "גרפיטי", היא חלק מהאווירה המאפשרת זוועות כמו פשע השנאה של הצתת הכנסיה בטבחה.

 

* חוק הרדיקלים השלובים – ומי מתייצבים למען הקרנת הסרט על יגאל עמיר? גדעון לוי וקרולינה לנדסמן ב"הארץ". חוק הרדיקלים השלובים.

 

גדעון לוי גם הגדיר את זהבה גלאון משת"פית, כיוון שגינתה את דבריו של עודד קוטלר.

 

* על מה הקמפיין – ההסתה וההפגנות נגד נאומו של יצחק הרצוג בבריטניה, מעידים בעליל שאין המדובר בהתנגדות למדיניות זו או אחרת של ממשלה זו או אחרת, אלא במלחמת דה-לגיטימציה נגד זכות קיומה ועובדת קיומה של מדינה יהודית.

 

* עדות אופי – אין כל פסול בעדויות האופי של בכירים בצה"ל על סא"ל חג'בי. האיש הורשע. נקודה. בטיעונים לעונש, המתמקדים בעיקר בעבירה, קיים הליך נוסף של עדות אופי – הצגת הפן החיובי באישיותו של העבריין, בתקווה שהשופטים יתחשבו בכך ויקלו בעונש. כל עבריין ראוי להליך הזה, שנועד להציג את מורכבות האדם, שאינו רק רע. חג'בי ייענש על מעשיו, וכמו כל מורשע, גם הוא זכאי להליך הזה.

 

* הכיבוש משחית – הסרט "שיח לוחמים – הסלילים" חושף פשעי מלחמה שאירעו במלחמת ששת הימים ובהם רצח שבויים. הסרט מבוסס על ההקלטות המקוריות של הספר "שיח לוחמים" שיצא אחרי המלחמה. הסיפורים הללו לא פורסמו עד היום כיוון שהם צונזרו.

 

היום דבר כזה לא היה קורה ולא יכול לקרות. בצה"ל של היום, לא יתכן רצח שבויים, וגם הסתרת מעשה כזה בידי הצנזורה לא תתכן.

 

מה גרם לשינוי הזה? נו, זה ברור. הכיבוש משחית.

 

* ביד הלשון

 

גבב – בתור בהמה, לא זכיתי ברוחב האופקים, בעומק האינטלקטואלי ובעושר הלשוני של עודד קוטלר. ולכן, איני יודע מהו הגבב שקוטלר מציע לי לאכול. גבב?! אני מכיר גבבה. מוגבל, כבר אמרנו?

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2015 00:03   בקטגוריות אמנות, הזירה הלשונית, דת ומדינה, חברה, חוץ וביטחון, היסטוריה, משפט, פוליטיקה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ