לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 20.4.16


* מחלוקת טקטית – לרגל קיומה של ישיבת הממשלה ההיסטורית בגולן והצהרתו של ראש הממשלה שהגולן ישאר ישראלי לעד, נערך דיון בגל"צ בין אלוף (מיל') גרשון הכהן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (גילוי נאות – גרשון הוא חבר שלי וגיורא היה מג"ד נערץ שלי).

 

גרשון בירך על קריאת רוה"מ לעולם להכיר בריבונות ישראל על הגולן, ודיבר על החשיבות של האמירה הפומבית – "אנחנו כאן!", בעידן שבו העולם עומד לדון בעתידה של סוריה. גיורא, לעומתו, טען שההצהרה מיותרת ומזיקה. הוא טען שיש לקדם את הכרת העולם בריבונות ישראל על הגולן בפוליטיקה דיסקרטית, והצהרות פומביות אינן מועילות לכך.

 

המחלוקת הייתה טקטית, אולם במהות הייתה תמימות דעים בין השניים. שניהם אמרו בצורה נחרצת, שהגולן הכרחי למדינת ישראל, לביטחונה ולא רק לביטחונה (אף שכאנשי צבא הם התמקדו בצד הביטחוני). שניהם דיברו על הצורך ביוזמה מדינית ישראלית לקידום הכרת העולם בריבונות ישראל על הגולן. המחלוקת ביניהם הייתה רק בשאלה הטקטית, מה הדרך הנכונה לקדם את היעד המוסכם.

 

אופי הדיון מצביע על השינוי שחל בתודעה הציבורית בישראל באשר לעתיד הגולן הישראלי. קשה מאוד למצוא היום עוד תמהונים סרבני התפכחות, שאין מסוגלים להעלות על דל שפתם את המילה "טעיתי", שידקלמו את הטיעונים השחוקים והנדושים בעד נסיגה. כמה אפשר עוד לשמוע את אורי שגיא?

 

במחלוקת הטקטית, אני מצדד בקו שגרשון הציג. כמובן שהעשיה הדיסקרטית היא החשובה ביותר, אך ראוי לגבות אותה גם בפוליטיקה פומבית. כמובן שהסתפקות בהצהרות ללא עשיה דיפלומטית לא תקדם את הנושא, אך חזקה על ראש הממשלה שהוא מקדם את ההכרה העולמית גם בדרכי דיפלומטיה דיסקרטית.

 

* כותרת משעשעת – כותרת משעשעת שקראתי לאחרונה: "סוריה על דברי נתניהו ברמת הגולן: 'הרמה היא שטח סורי כבוש' ". המשעשע בכותרת הזאת, זו המילה הראשונה.

 

* כש"הארץ" היה עיתון ציוני - "הארץ" יצא במאמר מערכת בעד נסיגה מהגולן, ואף השווה את ישיבתנו בגולן ל...קולוניאליזם.

 

הייתי נעלב אם "הארץ" לא היה מביע עמדה כזאת. הרי למה ניתן לצפות מעיתון התומך בהתלהבות במתקפת טרור נגד אזרחי ישראל? למה ניתן לצפות מעיתון שבכל עימות בין ישראל לאויביה – תומך באויביה?

 

הרי כבר הנביא ישעיהו הביע את דעתו על "הארץ": "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

 

לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.

 

וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:

 

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

 

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

 

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

 

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

 

* ממה אני מתרגש – איני מתרגש יתר על המידה מכך שהתברר שחמאס חפרו מנהרת תופת לתוך ישראל. אני מתרגש מכך שישראל איתרה את המנהרה. אני מתרגש מכך, כיוון שהדבר מצטרף לחמש מנהרות שבאורח פלא, לגמרי במקרה, קרסו על המחבלים (אני מתנצל בפני ח"כ בהלול על הביטוי) שפעלו בתוכן, בשבועות האחרונים.

 

הרצון של אויבינו לפגוע בנו, להרוג בנו, לערער את אחיזתנו בארץ ואת ביטחוננו, להלך עלינו אימים, אינו חדש. ימיו כימי המפעל הציוני. מה שקרה בשנתיים האחרונות בגבול רצועת עזה, הוא שאחרי 14 שנים של ירי רקטות בלתי פוסק על אזרחי ישראל, מזה קרוב לשנתיים חלה ירידה דרסטית בירי, שנפסק כמעט כליל. כעת, הולך ומתברר שאנו הולכים וקרבים למענה הולם לאיום המנהרות.

 

מה שאני מתרגש ממנו באמת, הוא הצמיחה הדמוגרפית המשמעותית בקיבוצים ובמושבים בקו התפר, לאורך הגבול עם רצועת עזה. זו מהות הציונות, זאת מהות חיינו, זה ייעודה של מדינת ישראל.

 

* המגרש הלא נכון – ההשתמטות החרדית מהשתתפות בהגנה על קיומה של מדינת ישראל ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה, היא רעה חולה. ההשתמטות הזאת מנוגדת לערכי היהדות, למצוות התורה, לערך החשוב כל כך של "כל ישראל ערבים זה בזה"; היא פוגעת בחברה הישראלית ובביטחון המדינה.

 

כל פתרון שאינו גיוס חובה מלא של כל אזרחי ישראל היהודים, הוא פתרון רע. אולם מתוך הבנה שהפתרון הראוי אינו ריאלי כ"זבנג וגמרנו", יש מקום לפתרונות פשרה, שיקדמו בהדרגה את החברה הישראלית ליעד.

 

"חוק השוויון בנטל" (איני אוהב את הביטוי, כי אני רואה בשירות בצה"ל זכות גדולה) לא היה חוק טוב, כיוון הוא איפשר את המשך ההשתמטות, אך תמכתי בו כי הוא טוב הרבה יותר מהמצב שקדם לו. איני איש של "הכל או לא כלום" ואני תומך בכל צעד בכיוון הנכון. החוק בוטל בשל הכניעה המחפירה של נתניהו לסחטנות החרדית.

 

למרות שזאת דעתי, אני נגד העתירות לבג"ץ בנושא ונגד התערבות בית המשפט. זה לא עניינו של בית המשפט. בדיוק כפי שאזרח שאינו מרוצה מהכרעת בית המשפט בעניינו לא יעתור לכנסת כדי שתבטל את ההחלטה, כך אין להעביר סוגיות חברתיות ופוליטיות לפתחו של בית המשפט. את המאבק הציבורי יש לנהל במגרש הציבורי ואין להפוך את בית המשפט למסלול עוקף דמוקרטיה.

 

* הוא לא ידע – יצחק הרצוג יעשה כל מאמץ לשכנע את חוקריו, ואם יוגש נגדו כתב אישום – את שופטיו, שבדומה לרחמים, גם "הוא לא ידע". ואם לא תהיינה ראיות שהוא ידע, הוא יהיה זכאי מבחינה משפטית.

 

אולם מבחינה ציבורית, מנהיג אינו יכול לחמוק מאחריותו לדברים הנעשים במטה הבחירות שלו, בטענת "לא ידעתי". האם אריק שרון ידע על המעשים שבעטיים נשלח בנו, עמרי, לכלא? יתכן שלא. אין זה מן הנמנע, שבניו רמזו לו ש"יותר בריא שלא תדע" והוא סמך עליהם שאכן כך הדבר. האם זה פוטר אותו מאחריות ציבורית? לא כל מה שאינו פלילי, הוא תקין מבחינה ציבורית. הנורמה הציבורית אינה יכולה לשחרר מנהיג מאחריות לעבריינות פוליטית של אנשיו בבחירות, בטענת אי ידיעה. 

 

כאשר הרצוג היה המועמד ואחרים עשו בעבורו את העבודה המלוכלכת, "הוא לא ידע". כאשר הוא עשה את העבודה המלוכלכת בעבור המועמד אהוד ברק, הוא שתק בחקירות.

 

* בעד ונגד צה"ל – "אתה בעד 'העצרת' "? – לא. אני בעד צה"ל.

 

* מיהו אמן? - מי שקרא את הדברים הרבים שכתבתי בנושא "החייל היורה" מבין שאני מתנגד בכל תוקף לעצרת התמיכה בו, לעצם קיומה ולמסריה.

 

אך התקוממתי למקרא דברים שכתב יריב אופנהיימר, על פיהם האמנים המשתתפים בעצרת (שבינתיים ביטלו את השתתפותם) אינם ראויים להגדרה אמנים.

 

איזו חוצפה, יהירות והתנשאות. אני מבין שאמנים הם רק מי שתוחבים את דגל הלאום לתחת, מי שמחרבנים על הדגל, מי שמביעים תמיכה במחבלים, מי שמציגים את חיילי צה"ל כנאצים.

 

* כולם מרזל – יאיר לפיד העז לבקר את "הארץ" על מאבקיו נגד מדינת ישראל. עכשיו הוא כבר מתויג. גדעון לוי הגדיר אותו "לפיד מרזל". אפילו בלי מקף מחבר. כיוון שבעיניו, כל מי שאינם אנטי ישראלים פנאטים כמותו, "כולם אותו דבר". כולם מרזל.

 

* הכופרת בעיקר - לפני שבועות אחדים כתב רוגל אלפר על הישראלים "החברתיים לאומיים" והזכיר שזה ... תרגום של נאציונל סוציאליסטים. למי הוא התכוון?

 

כך הוא הגדיר השבוע את שלי יחימוביץ': "מנהיגה חברתית־לאומנית". וכל זאת למה? כי היא אמרה את המשפט הבא: "הם לא חיילים בצבא כיבוש אלא בצבא הגנה לישראל". למה עוד? כיוון שהיא תומכת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שבעיני אלפר הוא כולל מדינה אחת מיותרת, של עם שאינו קיים: 'היא בעד פתרון שתי המדינות, הבלתי רלוונטי בעליל, אך ורק כדי לשמר את ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' ". פשע נורא. אבל הפשע הגדול ביותר של שלי יחימוביץ', המנהיגה הנאציונל-סוציאליסטית, הוא שהיא אינה תומכת בטרור הפלשתינאי: "היא חושבת שפלסטיני הדוקר חייל בחברון איננו עוסק בהתנגדות לגיטימית של עם נכבש".

 

אמנם שלי יחימוביץ' תומכת במדינה פלשתינאית, שזה כמובן חיובי, אך היא תומכת גם במדינה יהודית, וזו כבר כפירה בעיקר: "זה הצדק לפי יחימוביץ'. שמור ליהודים בלבד. הצדק שלה הוא 'ציוני', לדבריה. המוסר שלה איננו אוניברסלי. לקרוא לה סוציאל־דמוקרטית זה בושה לסוציאל־דמוקרטיה. ליחסה הנקלה לפלסטינים אין דבר וחצי דבר עם המסורת הסוציאלית או עם המסורת הדמוקרטית".

 

במאמר שפרסם למחרת, הוא הגדיר את ישראל "מדינה ביזארית, קטנה, מיוזעת, צעקנית, היסטרית, וולגרית". מה הפלא שבעיניו אין לה זכות קיום?

 

* למה הם תומכים בסנדרס – עד לאחרונה, עקבתי באהדה אחרי הקמפיין של ברני סנדרס. ראיתי יופי רב בכך שאדם המציג תפיסה סוציאל דמוקרטית מציב אלטרנטיבה חברתית ראויה לג'ונגל האמריקאי. אולם כיוון שאיני מזן היהודים שקפצו ראשונים לעגלת המהפכנים בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אלא אני בראש ובראשונה ציוני וישראלי פטריוט, ציפיתי לשמוע מה עמדתו כלפי ישראל, אותה נזהר מלבטא זמן רב, בטרם אגבש דעה על אודותיו.

 

כעת, לאחר שהתבטא, ומתברר שהוא תערובת של בורות מביכה עם דקלום מסרי ה-BDS ותעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל והוא יוצא נגד תמיכת ארה"ב בישראל (בעיניו, אובמה (!) מתייצב אוטומטית בעד נתניהו והוא צריך להזכיר לו שנתניהו לא תמיד צודק) והביע תמיכה בפלשתינאים, ישראלים רבים שאהדו אותו, מבינים שמדובר בשרלטן מסוכן ביותר.

 

אבל ב"הארץ" נולד גיבור חדש. כל עוד הוא לא ביטא את עמדתו האנטי ישראלית, הוא לא עניין את העיתון. כעת, הוא גיבור, הוא התקווה. חמי שלו, יחסית מן המתונים בעיתון, מתאר אותו כילד שאמר "המלך עירום". "דבריו אמיצים"... "אם ינצח... יפתח פרק חדש בהיסטוריה" ועוד.

 

יש לזכור שחמי שלו היה הפרשן המדיני של "ישראל היום" ובבוקר בהיר אחד היה לכתב ופרשן של "הארץ". באותו בוקר בהיר, עמדותיו השתנו מן הקצה אל הקצה. היום הוא מזדהה עם מועמד אנטי ישראלי לנשיאות ארה"ב, רק בשל היותו אנטי ישראלי.

 

...ואילו גדעון לוי כותב שדונלד טראמפ הוא מורו ורבו של יאיר לפיד.

 

* ידיד ישראל - סנדרס הוא ידיד ישראל. נכון, הוא העליל עליה שהרגה 10,000 חפים מפשע ב"צוק איתן". אבל הוא יכול היה להעליל עליה שהרגה 100,000, שהרגה מיליון, שהרגה עשרה מיליון. והוא לא עשה זאת. למה? כי הוא ידיד גדול של ישראל.

 

* רונית אלקבץ - שמעתי בצער את הידיעה העצובה על מותה של רונית אלקבץ. כל כך צעירה! איזה בזבוז.

 

יהי זכרה ברוך!

 

כך כתבתי על סרטה "גט":

 

כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה. אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.

 

הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.

 

דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט, אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין וגירושין בתוקף חוק המדינה.

 

הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול השם של פגמיה.

 

            * ביד הלשון

 

* מחלף מסובים – "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית". בני ברק העתיקה לא הייתה במקום בו נמצאת היום בני ברק אלא ק"מ ספורים מדרום לה. המקום המדויק הוא בסמוך למחלף מסובים, בפארק אריאל שרון, לשעבר מזבלת חיריה.

 

הרצון להנציח את מקומה של בני ברק העתיקה בשמו של מקום חדש - ראוי ויפה. ראוי אף להנציח זאת באמצעות הסיפור המפורסם ביותר מבני ברק העתיקה, והוא סיפור ליל הסדר המכונן של רבי עקיבא וחבריו, שבו עוצבה דמותו של ליל הסדר, אחרי חורבן הבית, כלילה שתוכנו הוא "לספר ביציאת מצרים".

 

אולם יש משהו מוזר בכך שהשם הוא "מסובים". הרי מה זה מסובים? יושבים בהסבה. כאילו, אם ירצו להנציח מקום שבו חתמו שני מנהיגים על הסכם שלום היסטורי, לא יקראו לו, למשל, דרך השלום, אלא "דרך היושבים" כי השנים ישבו שעה שחתמו.

 

אולם זה היופי בטקסט קאנוני לאומי. המילה "מסובין", אפילו כאשר היא מעוברתת ל"מסובים", מצויה כל כך עמוק במחזור הדם התרבותי שלנו, כך שהיא מעוררת אוטומטית עולם של אסוציאציות לטקסטים של ליל הסדר, לטעמים ולריחות של סדר הפסח. 

נכתב על ידי הייטנר , 20/4/2016 00:34   בקטגוריות הגולן, דת ומדינה, אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 13.4.16


* אנחנו נעבור – באיגרת ששיגר ללוחמי חטיבה 9, שהוקראה בפי הרמטכ"ל משה דיין במסדר סיום מלחמת סיני (6.11.56), כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".

 

מיצרי טיראן, נתיב השיט העובר בין האי טיראן וחופי סיני, מדרום למפרץ אילת, הם הקשר בין ישראל לבין ים סוף. איי טיראן וסנפיר מצויים בין חצי האי סיני וחצי האי ערב, והם מעבר ימי הכרחי מישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק.

 

יוטבת, המכונה טיראן, לא חזרה, כידוע, להיות חלק ממלכות ישראל השלישית. לחץ ברוטאלי משולב של ארה"ב ובריה"מ, כולל איום מפורש של בריה"מ לפעול בכוח נגד ישראל, אילץ את ב"ג להחלטה על נסיגה מסיני.

 

אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה, היה הפגיעה בחופש השיט של ישראל. הערבים, ובראשם רודן מצרים נאצר, לא בחלו בכל דרך לפגוע בישראל, כולל פגיעה כלכלית ומדינית, ומנעו מעבר כלי שיט ישראליים במפרץ אילת. הבטחת חופש השיט של ישראל הייתה אחת המטרות המרכזיות של המלחמה. ההישג הגדול של המלחמה, היה הבטחת חופש השיט של ישראל בהחלטת או"ם.

 

ההישג הזה החזיק מעמד עשר שנים, עד קריסתו ערב מלחמת ששת הימים. בין צעדי התוקפנות המצריים שדרדרו את המזה"ת למלחמה, החמור והמשמעותי ביותר היה חסימת מצרי טיראן. לא היה זה הקאזוס בלי (עילה למלחמה) היחיד שמצרים חצתה במודע, אך הוא היה הבוטה מכל.

 

יחיאל מוהר כתב, בעיצומה של תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, את השיר "אנחנו נעבור", שצמד "הדודאים" שר ללחנו של משה וילנסקי. השיר מבטא היטב את הנחישות של ישראל להגן על קיומה ועל חופש השיט שלה:

 

לכל המְצָרים יכולנו וגברנו

מכל המצרים יצאנו עם איתן.

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו,

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

 

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במצרי טיראן.

 

את כל המצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן.

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

 

אנחנו נעבור...

 

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת,

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן.

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

 

בהסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה מסיני, כולל מצרי טיראן וסנפיר. מצרים מצדה התחייבה להבטיח את חופש השיט של ישראל. יש לציין, שבעוד מצרים, מיום עלייתו של מובארק לשלטון, הפרה ברגל גסה כמעט את כל התחייבויותיה בהסכם השלום – היא קיימה בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, כולל פירוז סיני, ואת הבטחת חופש השיט של ישראל.

 

השבוע, בהסכם בין מצרים לסעודיה, החזירה מצרים את איי טיראן וסנפיר לשליטה סעודית. האיים הללו שייכים במקורם לסעודיה, והם הוחכרו למצרים ב-1950.

 

ישראל הייתה בסוד העניינים ונתנה את הסכמתה ואף את חתימתה למהלך, תמורת ערבויות לחופש השיט שלה. יש לציין שמערכת היחסים בין ישראל לסעודיה ולמצרים בתקופה האחרונה, לנוכח האירועים בארצות ערב ובעקבות איום הגרעין האיראני המסכן את ישראל וסעודיה, בעיקר כתוצאה מהסכם הגרעין האיראני, היא מערכת טובה של שיתוף אינטרסים.

 

עם זאת, המשמעות המדינית של המהלך, היא העברת השליטה על מצרי טיראן ועל המעבר הימי מישראל לאסיה ואפריקה מידי מדינה שחתומה עם ישראל על חוזה שלום, למדינה הנמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.  

 

ראוי היה שישראל תתנה את הסכמתה למהלך – אם לא בחוזה שלום בינה לבין סעודיה, לפחות בצעדים בוני אמון, כמו הכרה רשמית של סעודיה בישראל או פגישה גלויה משולשת של מנהיגי ישראל, מצרים וסעודיה. למרבה הצער, זה לא קרה, וספק אם ממשלת ישראל עשתה מאמץ בכיוון זה.

 

יש לציין, שסעודיה, המצויה בשכנות עם ישראל, היא מדינת אויב, שפלשה לישראל ביום הקמתה, ולא חתמה עמה בסיום המלחמה על הסכם שביתת נשק. סעודיה מימנה לאורך שנים את ארגוני הטרור. סעודיה הנהיגה את חרם הנפט על מדינות המערב שתמכו בישראל, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. סעודיה נתקה את יחסיה עם מצרים במחאה על הסכם השלום עם ישראל. סעודיה שותפה פעילה בכל פעולה בינלאומית נגד ישראל.

 

מן הראוי היה לנצל את הסיטואציה המדינית שבה נדרשה הסכמת ישראל למימוש אינטרס הדדי של סעודיה ומצרים, להישגים מדיניים משמעותיים. יש לקוות שלפחות במישור החשאי, השיגה ישראל הישגים בתמורה להסכמתה.

 

* אין בו דעת – ברני סנדרס נשאל בראיון האם לדעתו על ישראל לסגת לקווי 4.6.67. הוא השיב שאין לו דעה בנושא. אין לו דעה בענייני המזה"ת כיוון שאין לו שמץ של מושג ירוק בענייני המזה"ת (ואולי גם בנושאים אחרים). אבל הבורות המחפירה של מי שרוצה להיות מנהיג העולם החופשי אינה מפריעה לו לקבוע, שב"צוק איתן" התגובה הישראלית הייתה "בלתי פרופורציונלית", ולספר שישראל הפציצה בתי חולים והרגה 10,000 חפים מפשע. אוי לעולם שאפס כזה מתמודד על התפקיד הבכיר והרם ביותר שיש בו. אין לו דעה? אין בו דעת.

 

* אידיוטים שימושיים - אני מודה, שעד לאחרונה חשתי אהדה רבה לסנדרס ולמסריו הסוציאל דמוקרטיים. אך אני מסרב להיות אידיוט שימושי של ה-BDS ומי שמפיצים את תעשיית השקרים שלהם. אסור לנו, כיהודים, להתייחס בסלחנות לאדם כזה. יהודי התומך בו, כמוהו כאותם יהודים שמרוב להט יהודי אותנטי להביא צדק לאנושות, הפנו עורף לציונות, כלומר לעמם, ובחרו להיות חלק מתנועות המהפכה, שבסופו של דבר המיטו רק אסונות על האנושות ועל עמיהם.

 

אם יכרע ברך ויתנצל בפני מדינת ישראל והעם היהודי על דברי הבלע ועלילת הדם הנוראה שהשמיע בשבוע שעבר – שערי תשובה אינם ננעלים. בינתיים הוא רק אומר, להגנתו, שיש לו משפחה בישראל. אז מה? גם לגדעון לוי יש משפחה בישראל.

 

* בהלול השתדרג – עד לפני ימים אחדים, היה זוהיר בהלול יעד ללעג ולקלס בפיו הגס, המתנשא, הגזעני-קולוניאליסטי בדרכו, של גדעון לוי. הוא היה "ערבי טוב" כביטוי לערבי מתרפס, עלוב נפש, המרכין ראש בפני האדון הציוני. בן דמותה של לוסי אהריש, השנואה כל כך על הגדעון לויים למיניהן.

 

בהלול רק הביע תמיכה ("הבנה") במחבלים (בעצם אין דבר כזה) והפך באחת ליקיר רח' שוקן. הוא אמר את "המובן מאליו", כהגדרת לוי.

 

* בין בהלול לסמוטריץ' – בצרור הקודם הגדרתי את בהלול "תמונת ראי של סמוטריץ'". למה, בעצם? האם בהלול הביע התנגדות לכך שאשתו תשכב בחדר לידה לצד יהודיות? לא. אבל בהלול אמר על מחבלים פלשתינאים הבאים לרצוח יהודים שאינם מחבלים, כפי שסמוטריץ' טען שמבצעי הטבח בכפר דומא אינם טרוריסטים.

 

* משגב מודה לסמוטריץ' – דבריו הגזעניים של סמוטריץ' גונו מקיר אל קיר, כולל השרים מטעם סיעתו - בנט, שקד ואורי אריאל. אבל ברחוב שוקן הבעירו זיקוקים – כל אמירה כזאת היא שמן למדורה שהם מבעירים, והיא לכאורה הוכחה לאופן שבו הם מציירים את מדינת ישראל, במסגרת תעשיית השקרים שהם אמונים עליה. תמצת זאת אורי משגב, שסיים את מאמרו במשפט הבא: "תודה לך סמוטריץ' על שחשפת את הצביעות של החברה הישראלית". אין כל ציניות ב"תודה לך סמוטריץ'". זה חוק הרדיקלים השלובים, המזינים אלה את אלה ומפרנסים אלה את אלה, שנאמר: "חרא נדבק לחרא".

 

וקובי ניב אינו רואה הבדל בין ההפרדה בחדרי היולדות שמציע סמוטריץ' להפרדה בינינו לפלשתינאים שמציע הרצוג. שניהם גזענים, בעיניו. כל מי שאינו מציע חיסול המדינה היהודית גזען בעיניו.

 

* לא פחות ממהפכה – כנס "הלכה והכלה", בהובלת רבני "בית הלל", ובעקבותיו המסמך של עשרות מרבני הציונות הדתית הקורא לקבל ולהכיל בקהילה הדתית את הלהט"בים, הוא לא פחות ממהפכה.

 

הציונות הדתית נמצאת, מבחינת קבלת ההומואים, במקום מתקדם יותר מכפי שהיה הציבור החילוני לפני עשור.

 

אנו מרבים לשמוע על "ההקצנה הדתית", אבל אותה הקצנה היא ריאקציה של מיעוט קנאי, כנגד הזרם המרכזי ההולך ונעשה יותר פתוח, יותר ליברלי, יותר מתקדם. לא רק בתחום הזה, אלא גם במעמד האישה, ביחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ועוד.

 

* חוויה תרבותית - לקראת פסח, נערך מפגש כותבים במיזם 929, מיזם לימוד התנ"ך. במרכזו היה שיעור על ספר ישעיהו בהנחיית דב אלבוים. אלבוים מצוין, אבל העיקר היה ההרכב – פשוט תענוג להתחדד על להביהם של חכמים כמו הרב בני לאו והרב יואל בן נון, ועוד כותבות וכותבים, חילונים ודתיים, רבה רפורמית לצד רבנים אורתודוכסים, צעירים ומבוגרים, לא רק בכבוד הדדי ובקשב, אלא בחכמה ובמצוינות. חוויה רוחנית ותרבותית יוצאת דופן.

 

* פעיל זכויות האדם – אחד המשתתפים במפגש היה יהודה גליק, אחד הפעילים המרכזיים בתנועת הר הבית וסמל המאבק. בסבב ההיכרות הוא הציג עצמו "יהודה, פעיל זכויות אדם". כפי שכבר כתבתי פעמים רבות, אני מתנגד למאבק של תנועות הר הבית לשינוי הסטטוס קוו במקום. אין כל עניין לישראל להוסיף קיסם למדורות מלחמת הדת ולהצית אש זרה. אבל גליק עצמו הוא אדם מתון, אוהב אדם, חף לחלוטין משמץ של שנאה לערבים (גם אחרי שערבי ניסה להתנקש בחייו ופצע אותו קשה), רחוק מהקנאים הקוראים לסילוק המוסלמים ומסגדיהם מהר הבית ואין כל ציניות בהגדרה שהגדיר את עצמו, כיוון ההוא באמת ובתמים רואה את מאבקו בעיקר כמאבק על חופש הפולחן ליהודים.

 

* איש עקרונות – כל הח"כים של המחנ"צ השיבו לשאלת "ידיעות אחרונות" שהם מתנגדים להצטרפות סיעתם לממשלה. הגדיל לעשות עמיר פרץ, שאמר שגם אם המחנ"צ יצטרף לממשלה, הוא לא יצטרף לממשלה הזאת. הרי הוא איש עקרונות. מה שמזכיר לי, שבבחירות 2013 פרש פרץ מסיעת מפלגת העבודה, כיוון ששלי יחימוביץ' סירבה להכריז מראש שלא תשב בממשלה בראשות נתניהו. הוא ערק ל"התנועה". שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה בחרה באופוזיציה. "התנועה" הצטרפה לממשלה ופרץ כיהן כשר.

 

* הקטל בדרכים בפרספקטיבה היסטורית - עברנו שבוע קשה מאוד של קטל בדרכים. אך אני רוצה להצביע על פרספקטיבה אופטימית בעניין זה. הסטטיסטיקה הישנה ביותר, שמצאתי על מספרי תאונות דרכים, היא משנת 1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים בתאונות דרכים. היו אז בסך הכל 2 מיליון נפש בישראל, ומספר המכוניות פר-קפיטה היה נמוך לאין ערוך מן הקיים היום. בהשוואה לימינו מדובר בכ-1,600 הרוגים מבחינת גודל האוכלוסיה, ובאלפים רבים מבחינת מספר המכוניות. הדבר מעיד על כך שהכיוון שבו אנו הולכים בנושא זה, הוא חיובי.

 

1967 לא הייתה שנה חריגה. אלה היו המספרים באותן שנים, והם ירדו באופן משמעותי. ב-2015, שהייתה שנה חריגה לרעה, שהייתה בה עלייה גדולה במספר ההרוגים, נהרגו 357 איש. בשנה שלפניה נהרגו 319 איש.

 

כל הרוג הוא עולם ומלואו. הסטטיסטיקה לא תעזור לאף משפחה שכולה. ויש לנו עוד הרבה מה לעשות ולשפר. אך בהיבט הרחב חשוב להכיר בדרך הארוכה שעשינו, בעיקר כדי לנסות להבין מה גרם לשינוי, לצורך לימוד ושיפור.

 

גורם אחד הוא תשתיות הכבישים – ובנושא הזה אנו נמצאים בתנופה בלתי רגילה של בניית תשתיות חדשות וחדישות בטוחות לאין ערוך. הדבר נכון הן במיזמי התשתיות הגדולים אך גם בסובות (כיכרות) כמעט בכל רחוב וכביש, עירוניים ובין עירוניים. זה חידוש המציל חיי בני אדם רבים.

 

גם כלי הרכב היום בטוחים לאין ערוך יותר מבעבר.

 

החקיקה קידמה מאוד את הנושא. בעבר לא היו חגורות בטיחות, אופנוענים לא חבשו קסדות. היה זה תהליך שארך שנים, של חובת חגורת בטיחות מלפנים, לאחר מכן מאחור – מחוץ לעיר, לאחר מכן מאחור גם בתוך העיר, לאחר מכן כסאות בטיחות לילדים וכן הלאה. בילדותי, נהגתי לשבת על הספסל האחורי, לא חגור, עם הפנים לאחור, קפצתי ו"עשיתי פרצופים" לנהג שמאחורינו. הילדים שלי כבר ישבו כל שנות ילדותם חגורים בכיסאות בטיחות ולאחר מכן בבוסטרים, בהתאם לגילם וגודלם הפיסי. זו אינה רק חקיקה, אלא גם מודעות וחינוך.

 

יש להעמיק את העשיה בכל התחומים האלה. יש עוד הרבה להשתפר. אך תמיד כדאי להכיר בכברת הדרך שעשינו, כי בלי הפרספקטיבה הזאת, אנו עלולים להתייאש, ללא כל הצדקה.

 

אגב, אנו אוהבים מאוד להלקות את עצמנו, אך השיפור אינו רק בתחום הזה, אלא בתחומים רבים בחיינו.

 

* שיפוט אנכרוניסטי - אין הצדקה עניינית להוצאת רחבעם זאבי – גנדי מקברו, כדי לדון במעלליו המיניים בלי לאפשר לו את זכות התגובה. שיפוט התנהגותו המינית בנורמות של ימינו אנכרוניסטית. ראוי לשבח את החברה הישראלית על כברת הדרך שעברה מן הימים שבהם מה שנתפס היום כהתנהגות אסורה, נתפס אז כמצ'ואיזם, בצבא ומחוצה לו. אך אין כל טעם בשיפוט אנכרוניסטי. כלומר, אין בכך טעם ענייני.

 

* וזהו סוף הזיכרון – בהגיע השוטרים לקחת לחקירה את ענבל אור, לאחר שזו חמקה ולא הגיעה לחקירתה, היא מיהרה להתקשר למד"א בטענה שאינה חשה בטוב. עכשיו היא תוכל  לומר, כמו בנימין בן אליעזר, שהיא חשה שלא בטוב ונמחקו לה כמה שנים וכמה מיליוני ₪ מן הזיכרון.

 

* דאבל פארקינג – חוויה מעצבנת שחוויתי השבוע. חניתי באחד החניונים של אוניברסיטת ת"א והפעלתי את יישומון "פנגו" לתשלום על החניה. בצאתי מהחניה, העברתי את הכרטיס, השער לא נפתח ונשלחתי לעמדת התשלום. התקשרתי באינטרקום למוקד והם "הודיעו" לי שלא שילמתי. מה לעשות? השעה 19:15. יש לי עוד שעתיים וחצי נסיעה הביתה. השער נעול. שילמתי שוב על החניה שכבר שילמתי עליה.

 

* מפסידים משהו – ביליתי יום שלם במוסך. המכונית בחדר ניתוח ואני בחדר ההמתנה. אני עם הלפטופ שלי – עובד, כותב, קורא. ואתי עוד שלושה אנשים, כל אחד עם המסך שלו. אין בינינו כל תקשורת. פעם, במקרה כזה הייתה מתפתחת בינינו שיחה. אין ספק שיש הרבה יתרונות למה שהטכנולוגיה והתקשורת העכשוויים מאפשרים לנו. חיסכון אדיר בזמן. יעילות רבה. אבל... אנחנו לא מפסידים משהו?

 

            * ביד הלשון

 

שאר ישוב – באחת הפינות הקודמות כתבתי על המושבה יסוד המעלה, שנהוג להגות באופן שגוי את שמה – "יסוֹד" במקום "יסוּד". יש יישובים ואתרים נוספים ברחבי הארץ שנהוג לשבש את שמם, ובתקופה הקרובה אקדיש לכך חלק מן הפינות.

 

מקובל להגות את שמו של מושב שאר ישוב - שְׁאָר יִשּׁוּב, מן המילה יישוב, מקום מיושב בידי אנשים. אך שם היישוב הוא שְׁאָר יָשׁוּב, על שם בנו של הנביא ישעיהו.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 13/4/2016 00:32   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, חינוך, כלכלה, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו י: איפה היה אלוהים?


תקופת פעולתו של ישעיהו הייתה תקופה של תהפוכות מדיניות וצבאיות דרמטיות בעולם, ושל אסונות כבדים לעם ישראל. והאסון הזה מקבל בפרק שלנו שם מצמרר: שׁוֹאָה (פסוק ג').

 

תקופה כזו מעוררת שאלות אמוניות קשות. בפרק זה, נותן ישעיהו פשר תיאולוגי לכל ההתרחשויות.

 

הרקע ההיסטורי: אשור, המעצמה העולה, כובשת בסערה עיר אחר עיר, מדינה אחר מדינה, כֶּאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת. היא כובשת את ממלכת ישראל ומחריבה אותה ואת בירתה שומרון ומגרשת את הישראלים לגולה. היא מיישבת נוכרים בשומרון. אשור ממשיכה לכיוון ירושלים, כובשת חלקים ניכרים משטח ממלכת יהודה, צרה על ירושלים, אך אינה מצליחה לכבוש אותה. היא נסוגה ומאבדת את כוחה כמעצמת העל.

 

ההסבר התיאולוגי: אשור היא מכשיר בידי אלוהים להעניש עמים חוטאים ובעיקר את עם ישראל: "שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי". עם ישראל נענש על חטאיו החברתיים. אך בסופו של דבר אשור מובסת, בשל חטא ההיבריס. האשורים אינם מפנימים את העובדה שהם מכשיר אלוהי, ורואים בכוחם ובעוצם ידם את סיבת הצלחתם. "כִּי אָמַר: בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי, וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים". מה זה?! "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ?! אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ?!" אך החטא הזה אינו רק יהירות, אלא יש בו משהו עמוק יותר. אם אשור אינו מבין שהוא כלי לענישה אלוהית, למה הוא כובש, משמיד ומגרש? מתוך תאוות השמדה. "כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט". על כך אשור תיענש, תובס ותרד מגדולתה. יהודה וירושלים ינצלו.

 

הדבר החשוב בפרק, הוא הסבר החטא שחטא עם ישראל ועליו הוא נענש. בניגוד לנראטיב של מלכים, על פיו החטא הוא פולחני, הנראטיב של ישעיהו מדבר על חטא חברתי. ועיקרו – משפט קלוקל, ככתוב במשל הכרם: "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, - לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה".

 

מהו המשפט הקלוקל? משפט צדק הוא משפט שנועד להגן על החלשים, על העניים, על פשוטי העם. הנביא מתאר מציאות שבה המשפט מגן על החזקים ונותן גושפנקא משפטית בירוקרטית לעוולות נגד החלשים. הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ. לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים, וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי. לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם, וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ". החטא הנורא הזה הוא יצירת תשתית חוקית לעוול, כפי שעשו משטרים טוטליטריים גם בתקופה המודרנית – נתנו כיסוי "חוקי" לעוולות.

 

המעשים הללו הם הגורם הישיר לאסון. הנביא מבהיר לחוקקים חקקי אוון, למטי דין דלים וגוזמי משפט עניי עמו, שבבוא יום פקודה, לא יהיה מי שיסייע להם: "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה, וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא? עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה? וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם?"

 

הפרק מסתיים בנבואת גאולה, הנמשכת בפרק יא. הנביא מנבא את גאולת ישראל לאחר מפלת אשור. אנו יודעים שזה לא קרה. שאחרי מפלת אשור, עלתה בבל והחריבה את ירושלים. הגאולה החלה בשיבת ציון אחרי הצהרת כורש.

 

ואולי היא בעצם חיכתה לימינו, להקמת מדינת ישראל. לא בכדי, הפסוקים האחרונים בפרק זה והמשכם בפרק הבא, נקבעו בידי הרבנות הראשית של מדינת ישראל, עוד בטרם ההשתלטות העוינת של החרדים עליה, כהפטרה ליום העצמאות.

 

הציונות הדתית, בעידודה של ממשלת ישראל ועידודו של ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, העניקה ליום העצמאות צביון של חג לכל דבר, ככל חגי ישראל. נקבע שיקרא בו ההלל. אין אומרים בו "תחנון", יש בו סדרי תפילה של חג.

 

ההחלטות הללו לא היו פשוטות. הן עוררו התנגדות עזה של החרדים. וניתן לומר שיש בהן פשרה עם עמדתם. לא מעט סוגיות הלכתיות עלו – האם יש לקיים ביום זה מנהגי אבלות של ספירת העומר? שאלה זו שנויה במחלוקת. הגורמים הציונים ניסו לשוות ליום העצמאות יותר ויותר סממני חג, ובהם תקיעה בשופר. כאמור, הנהגים שעוצבו הם פשרה.

 

בין השאר נקבעה הפטרה ליום העצמאות: מישעיהו י פסוק לב עד ישעיהו יא פסוק יב. היא נפתח במילים: "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד".

 

יש משהו יפה מאוד בבחירה הזו. זו ההפטרה שהייתה נהוגה בפסח, ביום טוב שני של גלויות. בגולה קראו את הפסוקים הללו בציפיה לגאולה. אבל בארץ אין קוראים אותה. אמרה הרבנות הראשית – אדרבא ואדרבא. יום העצמאות של מדינת היהודים הריבונית בארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי, הוא היום שבו ראוי לקרוא את נבואת הגאולה של הנביא ישעיהו. כיוון שמרבית ההפטרה היא בפרק יא, ארחיב על אודותיה מחר. כקלקלן (=ספוילר) אספר, שהגאולה על פי נבואה זו אינה רק קיבוץ גלויות והקמת המדינה, אלא מימוש הפסוק ממגילת העצמאות, על פיו מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 12/4/2016 20:30   בקטגוריות דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, משפט, ציונות, תרבות, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ