לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 26.3.17


* האובססיה חזקה ממנו - כל ניסיון לפרש באופן רציונלי את המשבר המלאכותי שיצר נתניהו בניסיונו לחסל את תאגיד "כאן" נידון לכישלון. אין שום פירוש רציונלי. מדובר כאן בגחמה, באובססיה מטורפת של האיש הזה לתקשורת.

 

על פי כל שיקול רציונלי, הסיכוי בין אחד לאלף שנתניהו יטלטל שוב מדינת ישראל לבחירות מיותרות ובזבזניות על הגחמה הזאת, הוא אפס. מה הוא יכול להרוויח? הוא עלול להפסיד בבחירות, ואם ינצח, כוחו ייחלש, ואם כוחו לא ייחלש ואפילו אם הוא יתחזק, אין מצב שהליכוד יקבל 61 מנדטים. בכל מקרה הוא יצטרך להקים קואליציה. יכולה להיות לו קואליציה נוחה וטובה יותר מהנוכחית? ובכל מקרה, אין סיכוי ששותפותיו הקואליציוניות תסכמנה שוב לחתום על הסעיף השערורייתי לפיו הן מקבלות מראש כל "רפורמה" שהוא ינסה להוביל בתקשורת. יתר על כן, אני מאמין שכל השותפות הפוטנציאליות תתאחדנה בדרישה שתיק התקשורת לא יהיה בידי נתניהו ואולי אף לא בידי הליכוד.

 

אבל העובדה שאין כל תסריט רציונלי על פיו נתניהו ילך לבחירות על הגחמה הזאת, אינה אומרת שהוא לא יעשה כן, כיוון שהאובססיה המטורפת שלו בנושא התקשורת כנראה חזקה ממנו.

 

* פיגוע חינוכי – תרחיש א. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. הוא נכנס לירושלים, החנה את מכוניתו ועטה על עצמו חגורת נפץ. הוא צעד למסעדה הומת אדם ופוצץ את עצמו. 12 סועדים נהרגו ו-34 נפצעו, מתוכם 2 במצב אנוש וששה במצב קשה.

 

תרחיש ב. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. בכניסה לירושלים הוא נעצר במחסום. בחיפוש במכוניתו התגלתה חגורת הנפץ. המחבל נעצר.

 

החייל הערני במחסום הציל חייהם של 12 בני אדם ואת שלמות גופם של עוד 34.

 

חיילים כמותו כבר הצילו חייהם של מאות, אולי אלפי בני אדם, כאשר עצרו מחבלים, ואת חייהם של אלפי בני אדם שניצלו כי המחבלים ויתרו מראש, בגלל המחסומים.

 

כל המקיים נפש אחד כאילו קיים עולם מלא.

 

על פי הסעיף הראשון בחוק החינוך הממלכתי, אמורה מערכת החינוך הישראלית לחנך את התלמיד להיות "אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". מערכת חינוך כזו, תראה זכות וחובה לחנך את הנוער לשירות משמעותי בצה"ל. בין השאר, היא תדגים את חשיבותו של השירות, באמצעות המחסומים. העבודה במחסום היא עבודה מחורבנת, מתישה, שוחקת, לא נעימה, מעצבנת. אבל די בכך שאחת ל... נתפס מחבל וחייהם של אזרחים וילדים ישראליים ניצלים, כדי שכל חייל יבין איזו חשיבות יש למשימה הזאת; לשליחות הזאת.

 

גם בגימנסיה הרצליה מחנכים את הנוער ערב גיוסו לצה"ל. בבית הספר הנושא את שמו של הרצל, מוסד שחינך דורות של ציונים, מוסד שממחזור א' שלו יצאה שדרת הפיקוד של "ההגנה", מוסד שבתש"ח כל תלמידי יב שבו ויתרו על תעודות הבגרות והתגייסו להגן על המדינה הצעירה, נערך השבוע פיגוע חינוכי המוני.

 

התלמידים התבקשו להשתתף במיצג מבחיל, המדמה כביכול את פעילותם של המחסומים הישראליים ביו"ש. בימים האחרונים רוססו ברחבי בית הספר כתובות גרפיטי, שלשונן "כמה זמן לוקח לך להגיע לבית החולים?" ו"כמה זמן לוקח לך להגיע לבית הספר?", וביום רביעי הופתעו תלמידי כיתות י"א וי"ב לגלות את ה"מחסומים" שהוצבו בכניסה לקומה שלהם.

 

בשתי הכניסות לקומה הוצבו שולחנות וביניהם סרט סימון אדום, ושלטים "מחסום". במחסום עמדו כמה תלמידים שדימו חיילים, ושאר תלמידי המגמה ליחסים בינלאומיים בשכבה י"א עמדו בתורים ארוכים לפני המחסומים, כדי להיכנס לשכבה. ה"חיילים" התעמרו ב"פלשתינאים" ואף סירבו להכניס את חלקה. לדברי התלמידים, הם חויבו להשתתף במיצג על מנת לקבל ציון במגמה.

 

הפיגוע החינוכי, שנועד "ללמוד את הנרטיב הפלסטיני ולחוות את מה שהפלסטינים חווים ביומיום", כפי שהסבירה אחת המורות לתלמידים, הוא חלק משיעורי יחסים בינלאומיים, שעליו אחראית המורה אדווה זלצר. זלצר היא פעילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", הנלחם למען מימוש "זכות" השיבה ונגד קיומה של מדינת ישראל. גימנסיה הרצליה מעסיקה פעילה בארגון הזה כמורה, ומאפשרת לה להשתולל ולהתפרע כאוות נפשה בבית הספר.

 

במסגרת הפיגוע החינוכי, המורה המנוולת חילקה לתלמידים, שדימו פלשתינאים, תעודות זהות ואישורי מעבר מנומקים, כמו למשל אב לחמישה ילדים שצריך להגיע ליום עבודתו או אדם מבוגר שזקוק לעבור לבית החולים בירושלים. אחד מהתלמידים סיפר: "ילדה אחת הייתה פלשתינאית, החייל אומר לה 'האישור מזויף' וקורע אותו. היא צורחת והיא אומרת 'הוא קרע לי את האישור'". עשרות תלמידים נטלו חלק בפיגוע, ואחד מהם סיפר כי מורה במגמה אמרה שמטרת המיצג הוא ללמוד על צדק, אחרי שלמדו על רצח העם ברואנדה.

 

איזו זוועה. וזאת, בבית ספר ממלכתי במדינת ישראל.

 

האשם הראשי בחרפה הזאת הוא מנהל בית הספר. כמובן אותה פעילה אנטי ישראלית שארגנה הפיגוע. כך גם שאר המורים שהשתתפו. וכן, כל המורים ששתקו. לא היה אפילו צדיק אחד ששבר את השתיקה ומנע את הפיגוע.

 

כן, וגם התלמידים, שלא התמרדו ושיתפו פעולה. מנערות ונערים בני 17 ו-18 ניתן לצפות לראש גדול ולזכות הסירוב. היה עליהם לסרב להשתתף בפיגוע ולהשבית את הלימודים.

 

הפיגוע התרחש ביום רביעי. נכון למוצ"ש, המנהל טרם הושעה מתפקידו ולא זומן לשימוע לפני פיטורין.

 

* אנטישמי או אנטי מערבי? - איך מגדיר גדעון לוי, למחרת הפיגוע הרצחני בלונדון, את מתקפת הטרור של הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית נגד המערב וערכיו? "העולם אוסר מלחמה על המוסלמים". כלומר, טעיתי בו, כאשר חשבתי שהוא סתם אוטו-אנטישמי, הנוקט אמת מידה אחת כלפי מדינת היהודים ואחרת כלפי שאר מדינות העולם. מסתבר שהשנאה שלו היא למערב כולו, והתמיכה שלו היא באויבי המערב כולו. לא, לא טעיתי. נכון, הוא אנטי מערבי, אך הוא בראש ובראשונה אוטו-אנטישמי, כי הוא אינו מתנגד לעצם קיומן של מדינות עצמאיות לעם הצרפתי, לעם האיטלקי, לעם הספרדי ולעם הרוסי. הוא מתנגד אך ורק לקיומה של מדינת לאום לעם היהודי.

 

* מסית למרד - ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסית את הנוער הדתי למרד; הוא קורא לו לערוק מצה"ל ומההגנה על קיומה של מדינת ישראל (או בשפתו המכובסת "לדחות את הגיוס בשלושה חודשים"). אפס מאופס! אין שמץ של הבדל בינו לבין תמונת הראי שלו - השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הם קורצו מאותה שקית אשפה. ברור שהנוער הדתי לאומי יצפצף עליו בבוז.

 

* אבולוציה – ב-1955 ניצחה גולדה מאיר, מועמדת מפא"י לראשות העיר תל אביב, בבחירות המוניציפליות. היה זה בטרם הונהגה בחירה ישירה לראשות העיר, והיה צורך בקואליציה. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה, כיוון שהמפד"ל (!), שהייתה אז בעלת בריתה של מפא"י, סירבה לתמוך באישה לראשות העיר, ומישהו שם מצא איזה פסוק לפיו אסור, כביכול, לאישה להנהיג.

 

14 שנה מאוחר יותר, המפד"ל, אותה מפד"ל, הצטרפה לממשלה בראשות מנהיגה, אותה מנהיגה, גולדה מאיר.

 

והנה, חלפו עוד 48 שנים, וש"ס החרדית (!) תומכת בשלי יחימוביץ' לראשות ההסתדרות.

 

לאט לאט, אבל לא דורכים במקום.

 

* הפרעת קשב – ח"כ מרב מיכאלי התארחה בתכנית הבוקר של ערוץ 2. היה לי חשוב לשמוע מה שיש לה לומר – הרי היא יו"ר הסיעה האופוזיציונית הראשית, וחשוב לשמוע באמצעותה את דבר האופוזיציה באשר למשבר הקואליציוני.

 

ניסיתי להאזין לראיון עמה, וכרגיל, התקשיתי להקשיב לתוכן דבריה, בשל הרעשים שהיא יוצרת בלהגה, המקשים על הקשב של המאזין. כוונתי, כמובן, להתעקשותה לדבוק בשפתה הטרחנית והפאתטית, ולניסיונה לאנוס על השפה העברית את האג'נדה הפוליטית-מגדרית שלה.

 

טוב/ה, די/ה, הבנו/נו.

 

(אגב, יו"ר או יו"רית? יו"ר = יושבת ראש. יו"רית = יושבת ראשה).

 

* למשל ולשנינה – אברהם "אברשה" שריר, מי שכיהן כשר התיירות והמשפטים בשנות השמונים מטעם המפלגה הליברלית בליכוד, הלך לעולמו בגיל 84. כיוון שבמשך 25 שנים הוא היה מחוץ לחיים הציבוריים, סביר היה שיישכח כמו רבים אחרים מן התודעה הציבורית. אולם כל מי שעמד על דעתו בראשית שנות ה-90, דווקא זוכר אותו כסמל לפוליטיקה צינית ומכוערת. שריר היה לסמל התרגיל המסריח, למשל ולשנינה.

 

ב-1988 הרכיב יצחק שמיר את ממשלתו ולא צירף את שריר לממשלה. במשך שנתיים הסתובב שריר ממורמר ומלא רגשות נקם. ב-1990 רקח שמעון פרס את התרגיל המסריח. בהיותו מ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת ראש הממשלה והממשלה. במשך חודשים הוא רקם תכנית חתרנית, שבה המפלגות החרדיות יחברו אליו, תמורת הבטחות מפליגות וחסרות תקדים בתחומי דת ומדינה ומשאבים, ואז הוא יפיל את הממשלה ויתמנה בתמיכתן לראשות הממשלה. לאחר מו"מ ממושך, כאשר הצליח לשכנע את ש"ס ויהדות התורה, הוא ביים משבר קואליציוני מלאכותי על סוגיית קש מדינית, והפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יחד עם החרדים.

 

הנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה, אך הכל השתבש כאשר הרב ש"ך ובעקבותיו הרב עובדיה עצרו את המהלך. וכאן נקט פרס בתרגיל חדש – הוא שיחד את שריר הממורמר, וחתם עמו על הסכם על פיו תמורת עריקתו מהליכוד, הוא ימונה לשר האחראי על שני תיקים, ישוריין מקומו ברשימת "העבודה" לכנסת הבאה, מטעם מפלגה שיקים מכספי מפלגת העבודה, ו-13 ממקורביו ימונו לתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות. אחריו, התמסרו עוד 3 ח"כים מהמפלגה הליברלית בליכוד, בראשות השר מודעי, לפיתויים דומים אך חזרו בהם. בסוף גם שריר חזר בו, לאחר הקריאה המפורסמת של יצחק שמיר "אברשה חזור הביתה!" (אגב, שמיר לא אמר אברשה, אלא "אברהם שריר חזור הביתה").

 

ואם האירוע הזה מאפיל על כל מעשיו של שריר בפוליטיקה, מן הראוי שיהיה זה לקח לפוליטיקאים בימינו.

 

* סגירת מעגל – במשך השנים שמו היישוב קלע אלון בצפון הגולן עבר גלגולים רבים: קלע, קלע אלון, קלע גולן, ברוכים, מצוק עורבים. לא אתאר כאן את הגורם לגלגולים ולשינויים, שחלקם נבע מגלגולי היישוב והאוכלוסיות שהתחלפו בו.

 

לאחרונה החליטו התושבים לעשות סדר, ולהבטיח שליישוב יהיה שם אחד ויחיד, ושכך יהיה בכל הרשומות הפורמליות. והם החליטו לחזור לשם עליו החליטה ועדת השמות הממשלתית – קלע אלון.

 

כחלק מהליך הרישום הפורמלי של המדינה, ביום רביעי אשררנו במליאת המועצה האזורית גולן את השם קלע אלון.

 

זו סגירת מעגל. בדיוק השבוע לפני 37 שנים עלתה היוזמה לשם הזה, חודש בדיוק לאחר פטירתו של יגאל אלון. מתוך פרוטוקול ועד יישובי הגולן 30 במרץ 1980: "אנו תובעים להקים בדחיפות את 4 היישובים שהוחלט עליהם בשנה שעברה. אנו מציעים לקרוא את שם היישוב הצפוני (קלעה) ע"ש יגאל אלון ז"ל - נאמן ההתיישבות בגולן".

 

ארבעת היישובים המדוברים הם נמרוד, קלע אלון, אלוני הבשן ומיצר.

 

* בדיחה רצינית - כבכל חצי שנה, רצה הבדיחה על כך ש"אני מכוון את השעון ל-2:00 כדי לקום ולהזיז את השעון שעה קדימה / אחורה". ותמיד מישהו מגיב ברצינות: אבל אתה יכול לכוון מראש וללכת לישון.

 

* ביד הלשון

 

אצבע בעין – כותרת ב"מעריב": "גורמים בסביבת נתניהו: 'המינוי של אבן הוא תקיעת אצבע בעין'. ובאותו יום, בידיעה ב"ישראל היום", צוטטה הודעה של מירי רגב, ובה המשפט: "ההחלטה של מפקד גל"צ וגלגלצ היא אצבע בעין והכרזת מלחמה על כל מה שנתפס בעיניהם כתרבות האחרת".

 

אז מה פירוש הביטוי "אצבע בעין"? זהו ביטוי להתגרות בוטה, שנועדה להכעיס ולהכאיב.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 26/3/2017 00:21   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 19.3.17


* זנב הלטאה - במוצ"ש שיגר נתניהו את נער השליחויות שלו דוד ביטן, לספר שהוא עשה עוד פליק-פלאק וחוזר בו מן ההסכם עם כחלון בנושא תאגיד "כאן", אליו הגיעו השניים לפני 48 שעות בלבד.

 

מה הגורם לכך? אפשרות אחת, היא שכמו לפני שנתיים נתניהו החליט לגרור את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת ובזבזנית בגלל גחמה. והפעם – כדי להקדים כתב אישום אפשרי בפרשיות השחיתות עליהן הוא נחקר.

 

אולם אני מרשה לעצמי להמר על הערכה אחרת. אני סבור שזהו זנב הלטאה של המסע האובססיבי המטורף של נתניהו נגד תאגיד השידור הציבורי. עוד ניסיון אחרון, פרפורי הגסיסה של המסע. עוד ניסיון אחרון ודי.

 

אבל זה ניסיון אחרי אחרון. כחלון לא יתקפל. ב-30 באפריל יפתחו שידורי "כאן". נתניהו יישב על הכורסה מול הטלוויזיה ויתפלץ.

 

* כפיים – מלכתחילה, לא צריך היה להקים את תאגיד השידור "כאן". נכון היה לשקם את רשות השידור, בהתאם לתכנית ההבראה שכבר התקבלה לא מכבר. אולם בדחיפתו של נתניהו, שרצה לרסק את רשות השידור, ארדן ולפיד הובילו לרפורמה של הקמת "כאן". לזכותו של ארדן, שר התקשורת באותם ימים, ייאמר, שמטרתו הייתה חיזוק השידור הציבורי, ולא ריסוק רשות השידור, כמו הבוס.

 

כאשר תאגיד "כאן" כבר היה לעובדה קיימת ורשות השידור כבר הייתה במצב גסיסה בלתי הפיך, הבין נתניהו ש"כאן" עומד להיות תאגיד שידור עצמאי, רציני, מקצועי ולא תקשורת צייתנית מטעם, שסרה למרותו. הוא החליט למנוע את הקמתה, ומתוך הבנה שאת רשות השידור כבר אי אפשר יהיה לשקם, להציג זאת כ"שיקום רשות השידור", כביכול. לשם כך הוא רתם את נער השליחויות שלו דוד ביטן. ביטן הגיש הצעת חוק "פרטית" לביטול התאגיד. נתניהו שתק בקריצה. ביטן סיפר שהוא "מקווה שנתניהו ישתכנע". בשלב מסוים הוסרה המסכה, ונתניהו פתח במתקפה אובססיבית מטורפת נגד "כאן". ביטן התרברב שביטול התאגיד הוא בלתי הפיך.

 

מי שעמד מול נתניהו כצוק איתן, עמד על משמר הדמוקרטיה, חופש העיתונות והשידור הציבורי היה שר האוצר משה כחלון. בחיוכו הנצחי ונועם הליכותיו, הוא הבהיר לנתניהו שהוא לא איזה דוד ביטן; שהוא מחויב לקופת הציבור ולא יזרוק לפח כשני מיליארד ₪ בגלל גחמה מטורפת של נתניהו, שהוא מחויב ל-300,000 שלא בחרו בו כדי להיות פודל של ביבי או גרוע יותר – דוד ביטן, ומעל הכל – שהוא מחויב לציבור הישראלי, לאזרחי ישראל, לדמוקרטיה הישראלית, לטובת המדינה. הוא גילה נחישות וסיכל את המזימה של נתניהו.

 

נתניהו עשה עוד ניסיון ב"גיבושון" הפאתטי של הקואליציה, בנאומו ההיסטרי. מיד הוא נענה ב"כפיים" של מירי רגב שצווחה "תסגור אותו, תסגור אותו" בהתלהמות נוסח היציע המזרחי ב"טדי".

 

אך כחלון לא יכרע ולא ישתחווה, הבהיר לו מאיפה משתין הדג, וגרם לו להבין שאם הוא רוצה ממשלה, שירגיע.

 

נתניהו ימשיך לצייץ ציוצי הסתה מתלהמים בטוויטר נגד התאגיד, ישגר את הנגבי ביטן אמסלם להשתלח בשמו בתקשורת – אבל זה לא יעזור לו. התאגיד קום יקום, על אפו ועל חמתו.

 

ה"פשרה" עם כחלון היא כניעה של נתניהו. על פי הפשרה – התאגיד קום יקום ב-30 באפריל, ועקרונית מתישהו תעלה הצעת החוק שזומם נתניהו להפיכת התקשורת לצייתנית. ואולי בסוף יהיה מין חוק כזה, שיקשט את הנייר, אבל לא יצליח לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה מסוג פרסי הניחומים שאורי זוהר נהג לחלק למי שהפסידו בשעשועוני הטלוויזיה שהוא הנחה – גליל נייר טואלט.

 

מי שישלם את החשבון הוא ארדן. הוא יהיה השעיר לעזאזל. כמו כל שר שקצת מתחזק בליכוד, הוא יחווה את מה שחוו סער, ריבלין, כחלון, יעלון, ישראל כץ ובכירי הליכוד בקדנציה הראשונה של נתניהו – הוא ישסה בהם את נחילי חסידיו השוטים.

 

ולכן נצפה בתקופה הקרובה במיצגי התרפסות וליקוק מביכים ומשפילים של ארדן לנתניהו, מן הסוג של מיצג מחיאות הכפיים ה"ספונטניות" של ישראל כץ בישיבת הממשלה האחרונה.

 

* גורם שפוי - כאשר שתי המפלגות הגדולות רצו לבחירות תחת אותה סיסמה: "או אנחנו או הם", וכל המסר שלהם היה של שנאה, פלגנות והעמקת השסע בחברה הישראלית, הצבעתי למפלגה ששמה "כולנו". ידעתי שהיא תצטרף לממשלה שתיבחר, הן אם יעמוד בראשה נתניהו והן אם יעמוד בראשה הרצוג, ותשמש בה כגורם שקול, שפוי, מאוזן ומאזן.

 

יש לי לא מעט ביקורת על כחלון. למשל, על המתנה הפופוליסטית של הורדת מסים, במקום השקעת העודפים ביעדים החברתיים שלשמם אנו משלמים את המסים, ומצבם מחייב השקעת משאבים ממלכתיים רבים.

 

אולם הוא בהחלט מהווה גורם שפוי, שקול, מאוזן ומאזן בממשלה, ומפגין עמידה איתנה מול הקפריזות של נתניהו כמו מסע הצלב שלו נגד התקשורת מתוך מגמה להפכה לתקשורת צייתנית בשליטתו.

 

* עימות - הראיון של יגאל סרנה לדנה וייס בחדשות ערוץ 2, היה עימות בין עיתונאית לשרלטן.

 

* חץ ההרתעה - ירי טיל החץ לעבר טיל הנ"מ הסורי ונפילתו בשטח ירדן, אילצו את ישראל להודות לראשונה בתקיפה בסוריה. זה לא נעים, זה לא רצוי, כמובן שלא הייתה כוונה כזאת.

אבל אני מציע לראות גם את הצד החיובי שבדבר. הירי המוצלח של החץ עשוי לשרת היטב את ההרתעה הישראלית, ואת תובנת האויב על עוצמתנו.

 

* דיפלומטיית האנטישמיות - הדיפלומטית הירדנית שעמדה בראש ועדת האו"ם שהפיקה את הדו"ח האנטישמי על ישראל, היא בת דמותו של האספסוף שהריע לרוצח שבע הילדות וקיבל אותו כגיבור לאומי. חבל שהיא התפטרה ולא התאבדה.

 

ועכשיו האנטישמית השקרנית הזאת עומדת לקבל עיטור כבוד ממכחיש השואה אבו מאזן.

 

* מקארתיזם – את דעתי על דבריו של יגאל לוינשטיין נגד חיילות צה"ל כבר הבעתי – שלילה מוחלטת של התוכן וסלידה עמוקה מן הסגנון. על הסגנון הוא התנצל. בתוכן הוא דבק, ואני חולק על עמדתו בכל ישותי. לא אזיל דמעה אם הוא יתפטר מתפקידו, וזאת בלשון המעטה.

 

ועם זאת, אני מתנגד לחלוטין להצהרתו של ליברמן על הפסקת התמיכה במכינת עלי אם הוא לא יתפטר. אמנם אני בספק אם יש לו בכלל סמכות כזאת, אך אני מתייחס לעיקרון. זאת, מארבעה טעמים.

 

א. זהו מקארתיזם. גם אם דבריו של לוינשטיין מקוממים בעיניי, לפני שסוגרים את התקציבים למוסד שהוא עומד בראשו, יש עוד לא מעט מוסדות שהעומדים בראשם או המלמדים בהם משמיעים עמדות מקוממות לא פחות ואיש אינו נוגע בהם לרעה. אני מכיר אישית דמות מרכזית לאורך שנים רבות באחת המכינות הקדם צבאיות הגדולות, שנוקט בעמדות שמאל קיצוני מקוממות יותר מעמדותיו של לוינשטיין, והוא מעולם לא חש מאוים. האם מדינת ישראל הפסיקה לתקצב את ביה"ס עירוני ה', שמנהלו מרבה להתראיין ולהשמיע עמדות פוליטיות קיצוניות ביותר? הדמוקרטיה יכולה להכיל זאת.

 

ב. תרומתה של מכינת עלי לביטחון המדינה, לצה"ל, להכנת אלפי בני נוער להיות לוחמים ומפקדים מהטובים ומהמסורים ביותר שיש, לאורך שנים רבות כל כך, לא תסולא בפז. העמדת דברי לוינשטיין מול עובדה זו בהחלטה על תקצוב מתקציב הביטחון, היא חסרת פרופורציות.

 

ג. הרוב המוחלט של הציונות הדתית אינו מזדהה עם דברי לוינשטיין ובטח לא עם סגנונו. לא בכדי, נמתחה עליו ביקורת חריפה בציבור הדתי לאומי. הצעד של ליברמן רק ילכד את הציבור הדתי לאומי מאחורי לוינשטיין, ובכך ישיג ליברמן תוצאה הפוכה.

 

ד. איני מאמין בכנותו של ליברמן. כשהוא התחפש ל"שאול" מ"ארץ נהדרת" תחפושתו אמינה יותר מהתחפושת הממלכתית שהוא עטה על עצמו מאז "הניתוח להארכת הפתיל". הרי הוא הפרובוקטור הציני והפופוליסט שחולל את המאבק הציבורי למען אלאור אזריה, כולל ההסתה נגד שר הביטחון לשעבר, הרמטכ"ל וצה"ל. שירגיע.

 

* המסע מתחיל - פורסמו שמותיהם של חברי ההרכב שידון בערעור של אלאור אזריה. ומרגע זה, יחל מסע הרדיפה, השמועות, ההשמצות וההכפשות כלפי כל אחד ואחד מחברי ההרכב.

 

* שערורייה – עסקת הטיעון שנחתמה עם ח"כ גטאס היא שערורייה. ראשית, כיוון שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כשמדובר בנבחרי ציבור, יש עניין לציבור במשפט שבו האמת תתברר. שנית, כאשר מדובר בח"כ הנאשם בפגיעה בביטחון המדינה – על אחת כמה וכמה. שלישית, עסקת טיעון, שבה גטאס, שהעביר למחבלים טלפונים סלולריים, לא יואשם בסיוע לארגון טרור היא בדיחה. ורביעית, גם העונש, שנתיים מאסר בפועל (שממנו לבטח ינוכה שליש), על עבירה כזאת, הוא בדיחה.

 

* מפעלי חיים ציוניים - כציוני וכחבר קיבוץ אני גאה בצביקה לוי, אבי החיילים הבודדים, המנוע של מיזם אימוץ החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה, על פרס ישראל למפעל חיים שקיבל. לוי הוא מופת של התמסרות בכל ישותו למשימה ציונית, המשלבת התיישבות, עליה וביטחון.

 

אני תומך גם בהענקת פרס ישראל לדוידלה בארי, האיש שהקים את המפעל הלאומי החשוב בעיר דוד שבירושלים. אלה שתקפו את הענקת הפרס, בטענה שמפעלו הוא מכשול לשלום, הם אלה שתומכים בחלוקת ירושלים ובוויתור על העיר העתיקה. עיר דוד אינה איזה כפר או שכונה שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, אלא היא הליבה  של ירושלים. ובמלאת יובל לשחרור ירושלים, ראוי דוידלה לפרס.

 

מבחינתי, דוידלה הוא גם שותף למיזם של חוק יסוד משאל עם – בדחיפה משותפת של ועד יישובי הגולן ועמותת אלע"ד.

 

* סמל בעל כורחו – באיחור של חצי שנה, קראתי את המסה של איילת שקד בגיליון הראשון של כתב העת האיכותי "השילוח" – "מסילוֹת אל המשילוּת". זוהי מסה מרתקת, עמוקה, שמזמן לא קראתי כמותה מאת פוליטיקאי, הנוסך עומק ותוכן הגותי לעשייתו.

 

יש פרקים במסה שהסכמתי אתם יותר, יש פרקים שפחות. אחד הפרקים שבהם הסכמתי אתה, הוא הצורך בהענקת משמעות ותוכן למהותה ולצביונה של ישראל כמדינה יהודית. אך דווקא הפרק הזה הכעיס אותי, כיוון ששקד חזרה שוב ושוב על גינוי "אליק", הסמל של הישראליות החילונית התלושה, ש"נולד מן הים". הכוונה לאליק שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר שנפל בתש"ח, ולאחר מותו כתב עליו שמיר את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)".

 

בשנות הששים והשבעים החל לפעול זרם ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית וחילוניות הישראלית. בקרב הזרם הזה, שאני חלק ממנו, הפך ספרו של שמיר לסמל התלישות החילונית, שנגדו יצא זרם ההתחדשות היהודית ובו הוא מרד. אלא שאין כל קשר אמתי בין הסמל, לבין אליק ומשה שמיר.

 

משה שמיר מעולם לא התנכר לשורשיו היהודיים ולא ראה בצבריות התחלה חדשה מקו האפס. נהפוך הוא, הוא תמיד הבליט את שורשיו היהודיים. כידוע, במלחמת ששת הימים חל מהפך בעמדותיו של שמיר, ממרקסיסט, איש מפ"ם, לאיש ארץ ישראל השלמה המצוי בקוטב הימני של המפה הפוליטית. אולם גם טרם המהפך, שמיר לא היה כנעני ואף לא בעל נטייה כנענית כלשהי. נהפוך הוא – ב-1947 פרסמה קבוצת צעירים ארצישראליים בהנהגת אורי אבנרי כתב עת בעל נטייה כנענית, שנקרא "במאבק". משה שמיר כתב נגד הקבוצה, וכינה אותה "במת אבק". במאמרו לגלג על התלישות המבוטאת בדרך הכנענית והציג את הניסיון ליצור עם חדש, מנותק משורשי תרבותו, כאבק פורח, כהבל ורעות רוח.

 

מנין התדמית שהודבקה למשה שמיר כ"צבר המנותק משורשיו"? משורת הפתיחה של "במו ידיו (פרקי אליק)" - "אליק נולד מן הים". שורה זו היתה לסמל התלישות של דור צברי מנותק וחסר שורשים, שכאילו נולד מן הים.

 

שמיר התקומם על הפרשנות הזו למשפט זה, וכתב שוב ושוב, שדבריו אודות אליק שנולד מן הים, אינם סמל אלא ביטוי לאהבתו של אליק את הים, ולכך שילדותו של אליק היתה ברובה בחוף הים.

 

הסמל הזה השתרש והתאזרח בתרבות הישראלית, ללא כל קשר למהותו והיום גם משה שמיר כבר אינו אתנו, כדי להעמיד דברים על דיוקם.

 

* הקלה וריענון – לא אחת אני נשאל מדוע אני קורא את הספרים ואת רוב העיתונים (בעיקר עיתוני השבת) במהדורה מודפסת ולא בספרים אלקטרוניים. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא שזו קריאה איכותית יותר, מעמיקה יותר, יסודית יותר. לפחות למי שסיגל את הרגלי הקריאה בעידן הקדם דיגיטילי והתחבר למסכים כבר כאדם מבוגר. השניה, היא שמרבית שעות היממה, מרגע אחרי היקיצה ועד סמוך ללכתי לישון, אני מול צג המחשב. וכך, קריאת הספר או העיתון, על נייר מודפס, בכורסה הנוחה, היא זמן מנוחה לגוף ולנפש.

 

עד לפני שנים אחדות, תשובות אלו העידו על היותי שריד לעולם הולך ונעלם. לא עוד. בכתבה במוסף הספרותי של "ישראל השבוע", תחת הכותרת "הקאמבק של המאה" דווח שבניגוד לכל התחזיות, בשנים האחרונות מסתמנת התאוששות מרשימה במכירת ספרים מודפסים וצניחה דרמטית במכירת ספרים אלקטרוניים. וההפתעה הגדולה ביותר, היא שהשינוי הזה הוא בעיקר בקרב צעירים, כאלה שנולדו לעידן הדיגיטלי. ומה הסיבה לכך? בדיוק הסיבה שלי. "צעירים קוראים בספרים מודפסים כהפסקה מהסמרטפונים ומהמחשבים: הדור הצעיר כל כך עסוק דיגיטלית, שספרים מודפסים משמשים הקלה וריענון".

 

* מיהו קומיקאי - בעיניי, קומדיה היא פסגת התיאטרון. קומיקאי טוב חייב להיות שחקן מוכשר, אבל לא כל שחקן טוב מסוגל להיות קומיקאי. לעמוד על במה במערכון אינסופי, בניסיון כושל לחקות מבטא יידישיסטי ולצרוח בדיחות ישנות, מוכרות ולא מצחיקות על פולניות, זה לא קומיקאית.

 

זה מה שהיה במופע של אמירה פולן ודרור עפרון בפני מועדון 50+ באורטל. מיציתי אחרי כחצי שעה.

 

וכשעליתי הביתה ראיתי בטלוויזיה את מוני ובראבא. הם אינם צריכים לפתוח את הפה כדי שאהיה על הרצפה. אלה קומיקאים אמתיים!

 

            * ביד הלשון

 

היוצ"ר – אברהם בלבן הקדיש את טורו "רשימות תל אביביות" במוסף התרבות והספרות של הארץ לרח' יוצ"ר הקרוי על שמו של המשורר יוסף צבי רימון. הוא שמח לגלות שרימון מונצח בעיר והביע את צערו על כך שהמשורר נדחק לשולי התודעה הציבורית. וכך סיים בלבן את מאמרו: "כשאני מסתובב לאורך הרחוב הקרוי על שמו בתל אביב אני מגלה שאפילו פקידי העירייה הוסיפו לאלמוניותו. ליד השלט המדווח כי 'יוצ"ר' הם ראשי התיבות של יוסף צבי רימון, מופיע שם הרחוב כ'שדרות היוצר', שם המעלה על הדעת את מתחם 'חוצות היוצר' בירושלים. במלים אחרות, הפקיד העירוני החרוץ לא הבין כלל שלפניו ראשי תיבות של שמו של אדם פרטי והוסיף את האות 'הא' לשם (בדומה לרחוב הביאליק? שדרות הח"ן?). אני עובר לאורך הבתים הבאים ומגלה את עקביות הרשלנות: 'שדרות היוצ"ר' , 'שדרות היוצר', 'שדרות יוצר'. אני מרים טלפון לכמה ממכרי החדשים, ותיקי העיר: איש מהם אינו יודע כי בעיר רחוב על שם יוסף צבי רימון. מישהו צריך לכתוב על כך לעיריית התל-אביב.

 

השמש השקרנית נעלמת ומתחיל לטפטף. אני מסתיר את 'הנני' בתיקי וממהר הביתה דרך רחובות הסוקולוב והארלוזורוב".

 

קרוב לוודאי, שה"הא" נוספה כאן מתוך בורות ורשלנות, כטענת בלבן. אך אין הוא צודק באשר לתוספת הא הידיעה לשמות המופיעים בראשי תיבות או בכינויים. רשימה חלקית: הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"ג, הרמח"ל, הנצי"ב, הגר"א, האר"י, הראי"ה, החזון אי"ש, החפץ חיים, הרצב"י.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 19/3/2017 00:27   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים יט: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר


מזמור יט בתהלים הוא שירה נפלאה, נשגבת, עשירה בניבים ובעברית יפהפיה.

 

בבית הראשון של השיר, מתבונן המשורר ביפי הטבע, ביפי הבריאה, ורואה בה עדות לגדולתו של האלוהים.

 

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל - מִלֵּיהֶם, לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם, וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.

 

המשורר אינו מספר את כבוד האל. השמים מספרים אותם. די למשורר בכך שהוא מביט בשמים, והמראה הנגלה לעיניו מתפרץ בשיר.

 

****

 

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת – מן הפסוק הזה נובע הביטוי "דור לדור יביע אומר". הביטוי מתאר את המסורת, העוברת מדור לדור, מאב לבן, מאם לבת. אבל הפסוק אומר דבר אחר. אני מבין אותו, כאמירה שהיום יום, כל פרט קטן וטריוויאלי, יש בו כדי לבטא את גדולת הבריאה, את יפי היצירה, את גדולתו של האלוהים. בהשראת הפסוק הזה נוצר צירוף המילים: חוות דעת.

 

****

 

כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ – אחד משירי "שירי עיר היונה", האפוס הגדול של תקומת ישראל שכתב אלתרמן, הוא "שיר הזקנים". שיר זה מעלה על נס את היהודים הזקנים שהסתכנו ועלו לארץ ישראל בספינות המעפילים. בניגוד לזקנים מן הדורות הקודמים שעלו לארץ ישראל כדי למות ולהיקבר בה, אותם זקנים עולים לארץ כדי להיאחז בה, וכדי להיאחז בחיים, חיים אמתיים ובריאים, חיים יהודיים מלאים – חיים במולדת. אותם זקנים נחושים, מהווים דוגמה ומופת לעם. את התקווה לעם מעניקים הצעירים, אך הזקנים הללו מעניקים לו את קשי ערפה.

 

תִּקְוַת אֻמָּהּ בְּכַף יַד נַעַר מָצְאָה קֵן

אַךְ קְשִׁי עָרְפָּהּ בְּיֵצֶר לֵב זָקֵן.

 

זִקְנָה חוֹצֶפֶת, מֶצַח נְחוּשָׁה!

 

ובשיר זה מתכתב אלתרמן עם מזמור יט בתהלים, והוא נוטל מתוכו את המילים: "כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ". מילים אלה מובאות כביטוי למרץ הנעורים, ל"דם בחורים". לעומת דם הזקנים, שהוא קמצן; קומץ השנים שנותרו לו הם כאצבעות כף יד אחת.

 

דַּם בַּחוּרִים - חָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ.

אַךְ דַּם זְקֵנִים כִּילַי, חַיָּיו בְּכַפָּתוֹ.

 

****

 

הבית השני של השיר, ובעיניי היפה והמרגש שבו, מתאר את התורה כשלמות, ובדימויים נפלאים כיצד היא משיבה נפש, מחכימה טיפשים וטהורה, כיוון שהיא מכוונת את חיי האדם והחברה בדרכי צדק ומשפט. המשורר יוצא מגדרו לתאר את פסוקי התורה כנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. ומה פירוש נֶּחֱמָדִים? נחשקים. כאלה שאנו חומדים אותם, חושקים בהם.

 

תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה, עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים.

 

****

 

הבית האחרון בשיר הוא תפילה אישית של המשורר, המבקש מאלוהים לשמור עליו מפני שגיאות, ושהדברים שהוא אומר והמחשבות שהוא חושב, יהיו לרצון האל. הפסוק האחרון במזמור, נאמר שלוש פעמים ביום וארבע פעמים בשבת וחג, בחלקה האחרון, האישי, של תפילת העמידה ("תפילת שמונה עשרה"): "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי".

 

****

 

בציונות הדתית ובפרט בקרב תלמידי הרב קוק, המושג "מזמור יט", הוא לאו דווקא מזמור יט בתהלים, אלא דרשה מפתיעה שנשא הרב צבי יהודה הכהן קוק בליל יום העצמאות תשכז, לפני חמשים שנה בדיוק.

 

בדרשה זו, קונן הרב צבי יהודה על כך שחבלי ארץ ישראל – ירושלים, יהודה ושומרון, אינם חלק מארץ ישראל.

 

"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו, לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום, כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי עשר – 'ואת ארצי חילקו'! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!"

 

דרשה זו היא אולי יסוד היסודות להקמת "גוש אמונים" כעבור שנים אחדות. תלמידי הרצי"ה מתארים את הדרשה, את זעקתו המטלטלת של הרב, כחוויה מכוננת, אולי החוויה המכוננת בחייהם.

 

למחרת אותו נאום, הכניס נאצר את צבאו לסיני, איים להטביע את היהודים בים והחלה תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. בערב, שרה שולי נתן את "ירושלים של זהב", קינתה של נעמי שמר על ירושלים, העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררה ירושלים, שוחררו חבלי ארץ ישראל עליהם זעק הרב קוק. בעיני תלמידיו, נתפסת הדרשה הזאת כנבואה. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 18/3/2017 23:13   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, חינוך, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ