לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מי מפחד מיהדות?


שר החינוך נפתלי בנט היה הדובר המרכזי באירוע גדול, באמפי קיסריה, לציון ארבעים שנה לתכנית תל"י – תגבור לימודי יהדות.

 

תכנית תל"י מזוהה עם הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) ביהדות. היא החלה ביוזמה של משפחות מסורתיות בירושלים, בשנות השבעים, שהחינוך הממלכתי דתי לא התאים להשקפת עולמם, אך במערכת החינוך הממלכתית החילונית הם לא מצאו מענה הולם לרצונם שילדיהם ילמדו יהדות ברמה מספקת.

 

החסות האקדמית של תכנית תל"י היא של מכון "שכטר" למדעי היהדות, המזוהה עם התנועה המסורתית. הרוח של תכנית תל"י היא מסורתית, פלורליסטית, הומניסטית.

 

עצם העובדה ששר החינוך העומד בראש מפלגה דתית אורתודוכסית נשא את דבריו בכנס הזה, חשובה בעיניי יותר מתוכן דבריו. יש בכך הכרה חשובה מאוד בזרמים שאינם אורתודוכסים, עובדה שלצערי ממש אינה מובנת מאליה. לא זו בלבד שאי אפשר להעלות על הדעת שר חרדי משתתף בכנס כזה; איני רואה גם את קודמיו של בנט בהנהגת המפד"ל עושים זאת. בכך, הוא ממשיך במהלך של היפתחות לזרמים אחרים, המאפיין אותו מאז החל להנהיג את "הבית היהודי".

 

הד לעובדה הזאת מצאתי בדברי התלהמות של הימין הפנאטי ברשתות החברתיות, שסנטו בבנט על כך שהלך לכנס של "הקרן החדשה" וכד'; ברוח השנאה המאפיינת את הגורמים הללו. אולם מה שמעניין יותר, הוא שבתקשורת הכללית, שציטטה את דבריו של בנט בהבלטה רבה, לא צוינה הזהות של הארגון בפניו הופיע. כנראה שזה לא היה במקרה. אזכור כזה, שלא לדבר על פרגון, לא מתיישב עם האג'נדה שהדריכה את התקשורת, בהתייחסותה לדבריו של בנט.

 

משפט אחד בדבריו של שר החינוך עורר סערה: "לימודי היהדות חשובים יותר מלימודי מדעים ומתמטיקה". דבריו אלה היו אות להסתערות רבתי על בנט.

 

ההתנפלות על בנט התבטאה בשני טיעונים. האחד הוא הדחליל של ה"כפיה הדתית". הרי אם בנט דיבר על לימודי יהדות, ברור שיהדות היא רק דת, שהדת היא רק הזרם האורתודוכסי, שהזרם האורתודוכסי פירושו כפיה דתית, אינדוקטרינציה וכו'. איך מעמתים את הביקורת הזאת עם העובדה שהשר נאם בכנס של פלורליזם ביהדות? משתיקים את העובדה החשובה הזאת ולא מדווחים עליה.

 

הטיעון השני בהתנפלות על בנט, הוא "חשכת ימי הביניים" והטפה עד כמה חשובים המדעים, ומה הוא מביא עלינו לימודי דת במקום מדע, והוא רוצה למנוע מילדינו את המודרניזציה, והוא רוצה להשאיר אותם בורים כי אם הם יהיו בורים הם יצביעו לימין וכו' וכו', הכל ציטוטים של אמירות שנאמרו בכלי התקשורת. זה כל כך מגוחך, כאשר מדובר בשר שהעלה על ראש סדר היום את 5 יחידות מתמטיקה והשנה את תגבור לימודי האנגלית. דבריו היו מבוססים דווקא על העובדה הזאת, ועל כך שפועלו כשר החינוך מיתג אותו כשר המתמטיקה. יתר על כן, עד השבוע שעבר תקפו אותו מאותו צד של המפה, על כך שהוא מקדם את המתמטיקה, כדי לפגוע בלימודים ההומניים, שמפתחים מחשבה ביקורתית וכו'. והנה, כאשר הוא אמר שלימודים הומניים חשובים בעיניו אף יותר מהמתמטיקה, המזוהה כבבת עינו, אותם אנשים תוקפים אותו. למה? כי הם התכוונו להומניסטיקה אחרת.

 

וזאת האמת – הביקורת על דבריו של בנט באה מצד אלה שרוצים מערכת חינוך היוצרת אינדוקטרינציה לקו הפוליטי שלהם; של מיעוט צר ומצומצם, שמכנה את הפוסט ציונות -"ערכים ליברליים" ויוצא נגד כל מה שאינו מתיישב עם הקו שלו. מדובר באותם אנשים שמנסים להפוך את לימודי האזרחות לשטיפת מוח פוסט ציונית המציגה את המדינה היהודית כניגודה של מדינה דמוקרטית. דוברי אותו מיעוט קפצו כמוצאי שלל רב על דבריו של בנט, כי הם סולדים מיהדות.

 

אני מסכים עם דבריו של בנט. יתכן שהייתי מנסח אותם אחרת. אולי הייתי אומר "חשובים לא פחות מ..." כדי לא לתת תחמושת למי שמעוניינים לתקוף אותו. אבל הדברים נכונים. חשוב מאוד ללמוד מתמטיקה, מדעים ואנגלית. מקצועות אלה הנם מרכיב משמעותי בלימודי הליבה, שלטעמי אסור לפטור מהם אף ילד במערכת החינוך הישראלית. אך מערכת החינוך לא נועדה לייצר רק אנשים בעלי ידע, חשוב ככל שיהיה, אלא לחנך. ועליה לחנך לציונות, לאהבת הארץ, לחיבור למורשת היהודית, לחיבור לשורשים היהודיים. עליה לחנך לכך באופן פלורליסטי הנותן ביטוי לדרכים השונות ביהדות, שאינה צרה כשביל עזים, אלא היא אוטוסטרדה רבת ערוצים. החינוך הערכי נועד לחנך את הילדים להיות טובים יותר כבני אדם, כיהודים, כישראלים. לימוד התנ"ך, התלמוד, מורשת ישראל, התרבות היהודית הישראלית, ההיסטוריה של עם ישראל, הם מרכיב חשוב בציוד של הילד בצדה לדרך לחיים; כדי שלא יהיה רק בעל יכולת להיות איש הייטק, אלא שיבחר להיות איש הייטק במדינת ישראל ולתרום מכישרונו ויכולותיו לחברה הישראלית. כדי שיהיה בן בית ובעל בית בתרבותו היהודית, ולא זר ומנוכר לה.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 18/9/2016 17:24   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, חינוך, יהדות, פוליטיקה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מי אוהב את השבת


            של מי השבת הזו?

 

"אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת – אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של 'חומריות' ושפלות מוסרית ושׂכלית. ועל כן, בוודאי, אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על 'מתנה טובה' זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה".

 

אם לתמצת את הטקסט שהבאתי למשפט אחד: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

 

ומי האיש שאמר את הדברים? שמא הרב קוק? אולי החזון אי"ש? הרב סולובייצ'יק? הרב עובדיה יוסף? הרב ש"ך?

 

את הדברים האלה כתב לא אחר מאשר אחד העם. אחד העם, מנהיג זרם הציונות הרוחנית, מנסח תפיסת היהדות כתרבות, הגדיר את עצמו כאתאיסט. אולם כיהודי לאומי, כבן תרבות, הוא היה קנאי לשימור מורשת ישראל ולביסוס חיי היהודים על תרבות ישראל. בשבת הוא ראה את נזר התרבות היהודית, וכמתנה הגדולה ביותר שהיהדות העניקה לאנושות.

 

נזכרתי בדבריו של אחד העם בעקבות כותרת דמגוגית, פלגנית ולעומתית, ב"ידיעות אחרונות", לנוכח משבר השבת והרכבת: "השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים".

 

אין דבר כזה "שבת של החרדים". השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.

 

כשותף למהלכים רבים של הידברות בין "חילונים" ו"דתיים" בעשרים השנים האחרונות, אני יכול להעיד שמכל הסוגיות שבמחלוקת ביחסי דת ומדינה וביחסי דתיים וחילונים, הנושא שקל יותר להגיע עליו להסכמות הוא השבת. השבת היא ערך יהודי ואוניברסלי גדול יותר מן המחלוקות והמשברונים שנעשים בשמה. ראויה השבת להיות הגשר בין חלקי העם. ומצד שני – ראויה השבת, במקרים מסוימים, להיות גם סלע מחלוקת, ובלבד שזו מחלוקת לשם שמים. ואילו במשבר המלאכותי הזה, הדבר האחרון שניתן לומר על המחלוקת, הוא שהיא לשם שמים. זו מחלוקת מלאכותית שכולה אינטרסים זרים.

 

            טיפ טיפה רצון טוב

 

ניסיונות רבים לעיצוב הסכמה על השבת בין הזרמים בחברה היהודית ישראלית, הניבו תמיד אותו עיקרון (בווריאציות שונות): השבת הישראלית תהיה שבת של עונג, של תרבות, של רוח, של התעלות. יש מי שעונג השבת שלו הוא תפילה בבית הכנסת, ויש מי שעונג השבת שלו הוא בטיול בטבע או בביקור במוזיאון. יש מקום להפעיל בשבת פעילות של תרבות, פנאי ונופש, גם אם היא כרוכה ב"חילול שבת" על פי התפיסה האורתודוכסית, אולם אין מקום למסחר בשבת, לקניונים בשבת, לצרכנות ההמונית ולכל מה שמבטא את המרוץ החומרני אחר בצע כסף, את הצרכנות הפרועה ואת תרבות המותגים. יש גם הסכמה על הערך החברתי, הקהילתי והמשפחתי של השבת, שחורג מן הערך הדתי; הסכמה שמשמעותה - מאמץ למזער ככל הניתן את העבודה בשבת.

 

לצערי, אנו רחוקים מן השבת הזאת. מעט מדי מוסדות תרבות ופנאי פתוחים בשבת לרווחת הציבור, ומצד שני השבת מחוללת בראש חוצות בפעילות מסחרית. כן, יש עוד הרבה מה לתקן.

 

לצד אלה ניצבת הסוגיה שסביבה נוצר המשבר – העבודות החיוניות. מאז קום המדינה, קיימת הסכמה על קיום עבודות חיוניות בשבת; עבודות תשתית שקיים קושי רב לבצען ביום חול בלי לפגוע בציבור הרחב. העבודות הללו נעשות באישור של שר העבודה. ביצוע העבודות החיוניות הללו הכרחי לתפקודה של מדינה מודרנית. עם זאת, יש למזער ככל הניתן את הפגיעה בשבת היכן שאין בכך הכרח אמתי. יש מקום לבחון מפעם לפעם האם באמת רק עבודות חיוניות באמת נעשות בשבת ואם ניתן לאפשר לעובדים רבים יותר לממש את זכותם לעונג שבת עם משפחותיהם.

 

משרד העבודה נע ונד בשנים האחרונים בין משרדים שונים. לפני שבועות אחדים הוא שב ואוחד עם משרד הרווחה. עד לאחרונה הוא היה חלק ממשרד הכלכלה, או בשמו הקודם משרד התמ"ת. בשנים האחרונות כיהנו בתפקיד הזה שרים דתיים וחרדיים – אלי ישי, נפתלי בנט ואריה דרעי, ואף הם אישרו את העבודות החיוניות בשבת.

 

הפרשה הנוכחית התפוצצה בשל מבצע עבודות גדול בלב ת"א, שנועד לשבת שלפני שבועיים, ועורר את חמת החרדים. האמת היא שגם בעיניי צרם קיומו של מבצע כזה בשבת, בטבורה של עיר. אמנם כאשר שמעתי את ההסבר המקצועי, הבנתי את החיוניות שלה, אך אני משוכנע שבטיפ טיפה רצון טוב ניתן היה להגיע לפשרה מניחה את הדעת, שבה העבודה בשבת הייתה מצטמצמת, אך מה שהכרח לבצעו – היה מבוצע. למה זה לא קרה? מאותה סיבה שכעבור שבוע נערך משבר רבתי סביב עבודות התשתית השגרתיות, שהן חלק מן הסטטוס קוו לאורך שנים. כמובן שניתן ורצוי לבחון מדי פעם את הסטטוס קוו, אולם בוודאי שאין כל מקום למשבר רבתי שטלטל את המדינה.

 

עם טיפ טיפה רצון טוב, ניתן היה להגיע להסכמות. מה שחסר הוא אותו טיפ טיפה. ולמה הוא חסר? כי המשבר היה משבר מעושה, מלאכותי, מתוך אינטרסים זרים, שאין בינם לבין השבת ולא כלום.

 

            על מה היה המשבר?

 

במילים "אינטרסים זרים" כוונתי היא לאינטרסים פוליטיים. כאן אני חייב להקדים ולומר, שאיני שותף לתרבות ה"אנטי פוליטיקה". אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, ולהיות אנטי פוליטיקה, פירושו להיות אנטי דמוקרטיה. וכיוון שאין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, יש להיזהר מהדה-לגיטימציה לפוליטיקאים, שכן הדה-לגיטימציה הזאת פוגעת בדמוקרטיה.

 

השדה הפוליטי הוא התגוששות של מטרות, יעדים ואינטרסים. הבעיה היא, שיש אינטרסים חשובים שאין להם ייצוג. למשל, לאינטרס הלאומי של אחדות ישראל, של קירוב לבבות, של הסכמה לאומית, של עיצוב המיינסטרים הציוני דמוקרטי בחברה הישראלית, אין מפלגה. "כולם" בעד הערכים הללו, לכאורה, אך אף אחד אינו נלחם עליהם. וכך, הם נמוגים בקרבות היצריים בין האינטרסים האחרים.

 

ובין האינטרסים האחרים יש גם אינטרסים של מי שמנסים דווקא לפלג, להתסיס ולהשניא. בין האינטרסים הללו יש גם אינטרסים של מי שמנסים להקצין, אם לכיוון האנטי דתי ואם לכיוון האנטי חילוני. ובין האינטרסים הללו יש אינטרסים אישיים וכיתתיים צרים וזרים ופוליטיקאים המעמידים אותם מעל האינטרס הלאומי.

 

וזה מה שקרה במשבר הזה. אותם שרים חרדיים שבעצמם חתמו על היתרי עבודה בשבתות, נבהלו ממסע לחצים של חרדים קיצוניים ברשתות החברתיות החרדיות, טיפסו על עץ גבוה של הקצנה וחוללו את המשבר. אך גם מן העץ הזה, הם יכלו לרדת בקלות עם טיפ-טיפה רצון טוב שלהם ושל הצדדים האחרים. הסולם היה בהישג רגל, אלא שראש הממשלה, שתפקידו לפתור משברים, העדיף לייצר משבר, מתוך אינטרס זר, ולכן הוא שמט את הסולם.

 

המשבר המלאכותי והמיותר הזה, נבע מאינטרס אחד ויחיד – רצונו של נתניהו לפטר את ישראל כץ. למה הוא רצה לעשות כן? משלוש סיבות. א. כנקמה על כך שישראל כץ ניסה להכניס שמץ של מנהל תקין לליכוד. ב. כי נתניהו מקפיד לקפד ראשו של כל שר שקצת מתחזק ברדיוס של קילומטר ממנו, מתוך תחושת רדיפה הזויה. כך הוא נהג עם איציק מרדכי, דן מרידור, משה ארנס, כחלון, סער, יעלון ואחרים וכעת עם כץ. וגם ארדן כבר מכיר את כתפו הקרה. נתניהו אינו רוצה בסביבתו שרים מצוינים, מוכשרים, המקדמים בהצלחה את תחומי אחריותם. הוא רוצה בסביבתו יסמנים. ומי שאינו מתיישר – אחת דתו. ג. כי הוא יכול. כי גדודי חסידיו השוטים מריעים לכל גחמה שלו. די בכך שהוא רומז שפלוני מסומן, והגדודים פותחים במסעות שיימינג והסתה, כפי שעשו לנשיא ריבלין ולשר הביטחון לשעבר יעלון.

 

הפעם נתניהו הלך צעד גשר רחוק מדי וקומם עליו ציבור רחב, מה שבא לידי ביטוי בסקרים שבהם יאיר לפיד גובר עליו בבחירות. לכן, הוא נרתע צעד אחד לפני פיטורי השר כץ, אך ספק אם הוא אמר את המילה האחרונה. מעתה הוא ייבש אותו וימשיך לפגוע בו, בתקווה שיתפטר בעצמו, ואם לא – הוא יחפש עילה אחרת.

 

המשבר הזה לא היה על השבת, לא היה על הרכבת, לא היה על התחבורה, לא היה על הסעות לחיילים... ולכן גם הטענה שנתניהו נכנע לחרדים אינה נכונה. המשבר היה על נושא אחד – ניסיונו של נתניהו להיפטר מישראל כץ.

 

כתושבי הפריפריה הרחוקה אנו יודעים היטב להעריך את ישראל כץ, שר תחבורה מצוין, שתרם ותורם תרומה גדולה לחברה הישראלית במהפכת תשתיות התחבורה בגליל ובנגב ומהם למרכז. אולם אצל נתניהו מצוינות מיניסטריאלית נחשבת לאיום.

 

חילול השם

 

ראש הממשלה חרג מסמכותו והורה לעצור את עבודות תשתית הרכבת בשבת. ובמשך כל השבת עבדו אנשי לשכתו ככוורת דבורים בניסיון ליצור דעת קהל שלילית כלפי השר כץ כדי להכין את דעת הקהל לפיטוריו.

 

ויותר משהיה זה חילול שבת – עצם השימוש הציני בשבת לאינטרס אישי זר, הוא התגלמות המושג חילול השם. 

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 7/9/2016 20:15   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, היסטוריה, חברה, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 7.9.16


* לא בתחום האפור - בניסיון לבצע פיגוע דריסה בשועפט ביום שני לפנות בוקר, ירו שוטרי מג"ב במחבלים, חיסלו אחד מהם ופצעו את חברו. רוב המחבלים במתקפת הטרור נורו ונהרגו. הורגיהם – חיילים, שוטרים ואזרחים זכו לשבחים רבים ולהערכה והוקרה על מעשיהם. גם במקרים אפורים, שבהם הייתה מחלוקת אם נכון היה לירות או לא, כמו במקרה של המחבלות הנערות עם המספרים או של שוטר שירה לעבר מחבל מנוטרל שניות אחדות לאחר הנטרול, אך עדיין בסערת הקרב, היורים קבלו גיבוי מלא.

 

אין שחר לטענה כאילו בעקבות פרשת אזריה חיילים מפחדים לירות, כיוון שאין חייל שאינו יודע שירי כמו במקרה של אזריה אסור. אם להשוות את הירי הזה לאירועים אחרים במתקפת הטרור, ההשוואה היא לניסיונות הלינץ' שנעשו במספר מקרים למחבלים, אחרי שנוטרלו ונתפסו.

 

את פקודות הירי תמיד נכון לבחון ואם יש צורך לחדד אותם יותר – יש לחדד אותם יותר. תמיד נכון לבחון אם הפקודות אינן מחמירות מידי ולא מסכנות את החיילים, ואם יש צורך להתיר במידה מסוימת את הרצועה – ראוי לעשות כן. אולם בכל מקרה, אין קשר בין הסוגיות הללו לירי של אזריה, שעל פי כל אמת מידה מבצעית ומוסרית, אינו נמצא בתחום האפור.

 

ואם יש איזה חייל שמפחד לירות, זה רק בשל שטיפת המוח וההסתה נגד צה"ל של תומכי אזריה.

 

* הגיבורים – שלושה לוחמי צה"ל – סמ"ר ינאי ויסמן ז"ל, סמלת ליחי מלכה וסמל מתן שמיר, עוטרו בצל"שים, בטקס שנערך ביום ג' בגבעת התחמושת, על אומץ, נחישות, חתירה למגע ודבקות במשימה, שגילו בפיגועים במתקפת הטרור השנה.

 

במלחמות, מספרם של הקצינים בקרב מקבלי הצל"שים והעיטורים גבוה מאוד, ולא בכדי – הידיעה של המפקדים שחייליהם מתבוננים בהם ומצפים לדוגמה אישית, מעניקה להם מכפיל אומץ וגבורה. אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, הגדיר זאת במילים: "מה שנותן לך את אומץ הלב זה הדקירות בגב של מבטי החיילים. אתה לא יכול שלא להיות אמיץ, כאשר כולם מסתכלים עליך".

 

לא בכדי, במתקפת הטרור הנוכחית, הצל"שניקים הם לוחמים מן השורה. אופי העימות, טרור היחידים, הוא מתקפות של מחבלים על אזרחים וחיילים, כאשר את המענה הראוי נותן מי שנמצא בשטח – בנשק שבידו, ואם אין לו נשק, במקל, בסרגל, מה שבא ליד, אפילו בגיטרה ובעגלת סוּפֶּר.

 

בניגוד להסתה נגד צה"ל, "צבא של קוקסינלים", "הקרן להחרבת ישראל השתלטה על הצבא כדי שיירקב מבפנים", "הפיקוד גורם לחיילים לפחד לירות" ושאר דברי בלע, הענקת הצל"שים מוכיחה את ההיפך. צה"ל מחנך את לוחמיו לאומץ, לגבורה, ליוזמה, לנחישות, לחתירה למגע וכן – להסתער על האויב ולירות בו על מנת להרוג. אלה הלוחמים האמתיים – המגלים גבורה אמתית, בירי במחבלים חיים בשעת הקרב, להבדיל ממי שיורה בראשו של מחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל.

 

* שואה תחבורתית - הפקקים ביום ראשון בבוקר הזכירו לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. ... אופס... שם הרכבות דווקא עבדו.

 

איזו היסטריה מעושה. צונאמי בכפית.

 

            * ביד הלשון

 

גדות – בשבועות האחרונים ביקרנו בבית המכס העליון, ירדנו לבית המכס התחתון, חצינו את גשר בנות יעקב, והיום נמשיך במסענו, בגדתו המערבית של הירדן, לקיבוץ גדות.

 

קיבוץ גדות עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949, 4.5 חודשים בלבד לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה, בתום מלחמת השחרור. שמו של הקיבוץ היה הגוברים, והוא התיישב על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח.

 

האזור בו הוקם הקיבוץ היה שטח מפורז, אסור היה לישראל להכניס אליו כוחות צבא, ולמעשה המיקום שלו היה על פי שיקול של הקמת מוצב צבאי – כדי לשלוט על מעברי הירדן ועל גשר בנות יעקב.

 

על שמו הקבוע של היישוב, גדות, המבטא את מיקומו על גדת הירדן, הוחלט באסיפת חברי הגוברים ב-11.6.55. ואלו היו תוצאות ההצבעה באסיפת החברים: 65 בעד גדות, 25 בעד גדות הירדן, 3 בעד עין יעקב, 13 בעד השארת השם הישן – הגוברים.

 

במשך כל השנים, מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים, היה קיבוץ גדות יעד להפגזות והתקפות סוריות. פעמיים אף פונו ילדי היישוב לגינוסר ולחֻקוק, עד שהקיבוץ החליט לא לחזור על כך עוד. ב-1957, בתוך חצי שנה, בשלושה אירועים שונים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הצעיר והקטן.

 

על המצב הקיומי של חברי הקיבוץ, ניתן ללמוד ממקרא הקטע הבא, מתוך כתבה של יעקב אביאל ב"מעריב" 28.6.57, לאחר מתקפה סורית על גדות, שבה נהרגה החברה רעיה גולדשמידט. "הילדים לא זעקו":

 

"קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו. למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביותר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם את מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' "

 

ב-7 באפריל 1967, פחות מחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ספג הקיבוץ הפגזה כבדה של 680 פגזים בעשרים דקות, בטיווח מדויק אל בתי הקיבוץ. כמעט כל בית בקיבוץ נפגע ובתים רבים חרבו. כעבור חודשיים, במלחמה, שוב ספג הקיבוץ הפגזה כבדה.

 

פגז אחרון התפוצץ ושתק

עטפה הדממה את העמק

ילדה בגדות יצאה ממקלט

ואין בתים עוד במשק.

 

... הביטי למעלה בתי אל ההר

ההר שהיה כמפלצת

עוד יש חיילים, ילדתי, על ההר

אך הם מאיימים על דמשק.

 

הביטי למעלה בתי לגולן

שם יש חיילים אף להבא,

דגלם בצבעים של כחול ולבן

בוכה וצוחק שם גם אבא.

 

לא בכדי מתוך קיבוץ גדות החלה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היוזמה להקמת התיישבות ישראלית על הגולן. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/9/2016 00:42   בקטגוריות דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ