לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לנטוע שמים


"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז).

 

"לנטוע שמים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

 

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, למשל, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

 

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.

 

****

 

העיתונאית, היוצרת והזמרת שרה ב"ק, כתבה בהשראת דברי ישעיהו את שירה "לנטוע שמים" (אריאל הורביץ הלחין, שרה ב"ק שרה, אך לצערי אין עדין ברשת הקלטה שלה):

 

אני רוצה לנטוע אתך שמים / ניקח אתנו שק / ובתוכו מילים עתיקות/ שנשכחו ואין להן שפתיים. / נפזר אותן לאט / שירדו כמו גשם על הגגות / ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור. // אני רוצה לנטוע אתך שמים / בעבודה קשה עם זיעה בעיניים / נפזר ערפילים של בוקר לפני עלות השמש / עם רוחות מזרח / וריח אדמה מליל אמש / ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור. // כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי / אנשים לפנינו / שנתנו את הכל / שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול / אז עכשיו צריך לנטוע שמים // אני רוצה לנטוע אתך שמים / עתיקים כמו החלום וחדשים כמו שנות האלפיים / הבית כבר מוכן אבל כלום לא בטוח / הקורות לא יעמדו אם לא תנשוב בהן רוח / אז נביא אתנו תכלת ואור כשנחזור // כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי. / אנשים לפנינו / שנתנו את הכל / שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול / אז עכשיו צריך לנטוע שמים.

 

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי ואיש העליה השניה, נהג לומר על חלוצי העליה השניה, ברוח דברי חז"ל, שראשם בשמים ורגליהם נטועות באדמה. אולם האמת היא, שעל אף שנוצרו כאן נכסים תרבותיים נפלאים, הציונות עסקה בעיקר בבניין הפיסי של הארץ והמדינה, והזניחה את הצד הרוחני, התרבותי.

 

תנועת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית מתמודדת עם עובדה זו, ועושה לנטיעת השפה, התרבות והערכים היהודיים להוויה הישראלית. שרה ב"ק מיטיבה להסביר זאת בשירה: "כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי".

 

****

 

גם באורטל אנו נוטעים שמים. בחינוך הנוער והילדים כשהשיא הוא שנת הבר מצווה. בחיי התרבות ובעיקר בחגי ישראל, מ"כל נדרינו" בימים הנוראים עד תיקון ליל שבועות. אבל גולת הכותרת, בעיניי, היא קבלת השבת, בשל התדירות שלה, מדי שבוע, ובשל ההתמדה בה כבר שש שנים. השבת אינו יום ז' בשבוע, אלא יום השמים, שאותם אנו נוטעים בחיי הקהילה שלנו.

 

את קבלות השבת התחלנו בדיוק היום לפני שש שנים, בפרשת "שופטים" תשס"ח. בהפטרה לפרשת "שופטים" אנו קוראים מתוך פרקי הנבואה של ישעיהו, את הפסוק על נטיעת השמים. 

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 23/8/2014 22:36   בקטגוריות אורטל, אמנות, דת ומדינה, הזירה הלשונית, חברה, חינוך, יהדות, פרשת השבוע, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 20.8.14


* בסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ כרם שלום שתי משפחות המבקשות להתקבל לקליטה בקיבוץ. זאת תמונת הניצחון שלנו.

 

* למה הפלשתינאים הפרו את הפסקת האש? ראשית, כי זה טבעם. מאז אוסלו ועד היום, לא היה כל הסכם, גדול או קטן, כולל כל הפסקות האש ב"צוק איתן", שהם לא הפרו. שנית, כאמצעי לחץ על ישראל במו"מ, הנובע מתחושתם שישראל מגלה להיטות יתר להגיע להפסקת אש. שלישית, כדי לאותת שבעבורם הפסקת אש אינה שקט מוחלט, אלא שגרת "טפטוף".

 

כל אחת מן הסיבות וכולן יחד מחייבות את ישראל לראות בירי הזה חידוש המלחמה, ולהכות בחמאס בכל הכוח, והפעם כדי להגיע להכרעה. אי אפשר להשלים עם כללי המשחק שהם מנסים לכפות עלינו. אם כך הם נוהגים כעת, כנראה שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, או לא במקומות הכואבים ביותר, והרי ישראל יכולה להכות בהם ביתר שאת. גם אם רוצים להגיע להסדרה בהסכם, יש להקדים לכך מכה כואבת. שהם יגיעו להוטים להגיע להסדרה בכל מחיר. ובמו"מ – לא לוותר על פירוז.

 

* אם וכאשר יתחדש מו"מ על הפסקת אש קבועה, כדאי לזכור: עם כל החשיבות של תנאי ההסכם, וכמובן שחשיבותם רבה, הם משניים לעומת השאלה הגדולה, החשובה, היחידה המשמעותית לעיצוב המציאות בגבול עזה בשנים הבאות – האם המכה שהוכה חמאס חזקה דיה כדי להרתיע אותם מחידוש האש.

 

אם התשובה היא שלילית, הם ישובו במהרה לירות על יישובינו, ואז בלאו הכי הפסקת האש, על כל תנאיה, לא תתקיים. אם התשובה חיובית, הם יכבדו את ההסכם ושקט ישרור בגבול, ואז גם צפרדעים בהסכם שנראים קשים לעיכול, יהפכו לנסבלים.

 

לכן, תנאי הכרחי להפסקת אש יציבה, הוא פעולה צבאית חזקה דיה, כדי להרתיע את האויב.

 

* פעמים רבות כתבתי לאחרונה על ההצלחה הגדולה של מלחמת לבנון השניה, שיצרה הרתעה משמעותית והביאה לפחות לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. הרי בשעתו, לא היה אדם אופטימי אחד ששיער שההצלחה תהיה גדולה כל כך. גם אני הייתי רחוק ת"ק פרסה מהערכה כזאת. לשמחתי, התבדיתי והלוואי וכך תתבדה כל הערכה פסימית שלי.

 

משום מה, כשאני כותב זאת אני מקבל תגובות הכופרות בעובדה הזאת. כלומר, לא בעובדת הגבול השקט, אלא בעובדת ההרתעה שנוצרה במלחמה.

 

שוללי הניתוח שלי, מנמקים זאת בשני טיעונים. האחד, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה עסוק היום במלחמה בסוריה. השני, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה חופר מנהרות וצובר טילים ומרדים אותנו כדי לתקוף אותנו בעתיד.

 

אתייחס לשני הטיעונים. לגבי המעורבות של חיזבאללה בסוריה – היא החלה לפני שנתיים. עד אז, שש שנים נשמר השקט, כולל בתקופות מבחן כ"עופרת יצוקה". הרי גם על שש שנות שקט כאלה אפילו לא חלמנו.

 

לגבי היערכות חיזבאללה לתוקפנות – אין ספק שחיזבאללה לא הפכו לידידי ישראל, לא ויתרו על המוטיבציה שלהם להילחם בישראל ולהרוג יהודים ועל חלומם להשמיד את ישראל. ולכן, אין ספק שהם נערכים למלחמה.

 

אבל לפני מלחמת לבנון השניה הם חפרו את מערך "שמורות טבע" התת קרקעי והצטיידו במערך הטילים שלהם וזה לא הפריע להם לירות עלינו במקביל, להרוג ולחטוף. וגם ברצועת עזה המנהור וההצטיידות בטילים נעשו במקביל להמשך הירי והתוקפנות.

 

אבל חיזבאללה לא תוקף. למה? מפַּחַד, תוצאת ההרתעה של מלחמת לבנון השניה. הרי נסראללה עצמו אמר שאילו שיער מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מורה לחטוף את החיילים.

 

קשה לי להבין את הלך הנפש, המביא אנשים ממש לאובססיה של הלקאה עצמית, לשיגעון קטנות, להתעקש ולהתחפר בטענה שחיזבאללה הביס אותנו במלחמת לבנון השניה.

 

* בדומה למלחמת לבנון השניה, כך גם תוצאות "צוק איתן" תתבררנה רק בדיעבד. בעתיד נוכל לדעת האם נוצרה הרתעה שהביאה לשקט, כמו בלבנון השניה, או שלא נוצרה הרתעה ונמשכה התוקפנות, כמו ב"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".

 

אולם גם בתסריט השלילי, הטענה שחמאס הביס את ישראל, אף היא באה מאותו סוג של מזוכיזם והלקאה עצמית, מאותו שיגעון קטנות. הרי אין שחר לטענה הזאת. חמאס הוכה קשות. מערך המנהרות שלו, שהיה מערך אסטרטגי לביצוע מתקפת רצח המוני שיערער את הביטחון הישראלי, לפחות ברמת מתקפת 11 בספטמבר בארה"ב, הושמד ועמל של שנים ירד לטימיון. מערך הטילים ספג מכה קשה. האפקטיביות של מתקפת אלפי הטילים לעבר ישראל הייתה נמוכה מאוד, בזכות "כיפת ברזל" והתנהגות העורף. הרצון של הפלשתינאים לשבור את החברה הישראלית נחל כישלון חרוץ – החברה הישראלית הוכיחה עמידה איתנה וגילתה גילויי סולידריות וערבות הדדית נפלאים.

 

נכון, לא היה זה ניצחון גדול של ישראל. לא הגענו למפקדי חמאס. לא הצלחנו (או לא ניסינו) לפגוע במפקדותיהם. ולחמאס בהחלט היו הצלחות – עצם היכולת להמשיך ולירות עד הרגע האחרון, ההצלחה להשבית ל-24 שעות את נתב"ג, הצלחתם להביא להרג אזרחים וילדים פלשתינאים רבים כדי לפגוע בתדמית ישראל ועוד.

 

אבל מכאן ועד הצגת המערכה כתבוסה ישראלית, המרחק רב. זוהי טענה חסרת שחר, מופרכת מעיקרה.

 

* בימים האחרונים נמתחת מכל עבר ביקורת על הממשלה המקיימת מו"מ עם חמאס ובכך מעניקה לו מעמד מדיני ולא של ארגון טרור וכו'.

 

כאשר מי שקראו למוטט את שלטון חמאס אומרים זאת, זו אמירה קוהרנטית לשיטתם. אבל כאשר אומרים זאת מי שהזהירו מפני מיטוט שלטון חמאס, זו אמירה צבועה. שהרי אם לא מוטטנו את שלטון חמאס – בעצם היותו גורם שלטוני במדינת עזה, אין מנוס מסוג של מו"מ עקיף עמו, בניסיון להגיע להסדרה.

 

* אם כל כך חשוב לפלשתינאים להתהדר בכך שהוסר המצור, אולי כדאי באמת להטיל קודם מצור, שניתן יהיה להסיר אותו. נניח, למשך שבוע.

 

* זוכרים את פרשת אדם ורטה, שהסעירה את הציבוריות הישראלית, אי אז בשש לפני המלחמה? פרשה זו, שהכריחה אותנו לבחור בין ורטה ה"שמאלני" הרדיקלי וספיר סבאח ה"ימנית" הרדיקלית, כאילו אין מקום ל-90% הנורמליים שביניהם, היא דוגמה בולטת לשיח הקצוות שהשתלט בשנים האחרונות על הציבוריות הישראלית.

 

במלחמה, הרוב השפוי, הנורמלי, הציוני, הדמוקרטי, נטל את ההובלה של השיח הציבורי. הישראליות היפה הפציעה בשמי ישראל במלוא הדרה. והתברר, שמעבר למחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות הלגיטימיות, קיימת הסכמה לאומית רחבה על צדקת הציונות, על הבנת האיום על מדינת ישראל.

 

בסיטואציה הזאת השוליים הגבירו את הווליום והקצינו. מכאן כל ההשוואות הנואלות של חיילי צה"ל לנאצים, מאמרי ההסתה והשטנה של אורי משגב וגדעון לוי למדינת ישראל ולצה"ל, ומצד שני הביריונות האלימה של ה"ימין" הקיצוני, כמו כנופיית "הצל" וכו'.

 

איך הפגנת ה"שמאל" משתלבת בתוך התמונה הזאת? היה זה ניסיון נואש, ניסיון חירום, לצעוק – היי, אנחנו לא קונצנזוס. הרי קונצנזוס הוא בהכרח "דביק", כמאמר המנטרה השחוקה. ומכאן הדבקות בפרוטוקול, שבו כתוב שכל אימת שצה"ל נלחם (ולא חשוב שהפעם אדם ישר אינו יכול להביט במראה ולטעון שישראל לא הותקפה), "אנחנו" צריכים להפגין במוצ"ש בכיכר. אבל מה המסר? הרי חייב להיות כאן איזשהו "אנחנו" ו"הם". וכך, תופעת שולי שוליים קיצונית, חמורה ביותר באיכותה, אך זניחה לחלוטין בכמותה – האלימות הפוליטית, הוצגה כתמונת החברה הישראלית, כביכול, ונופחה לדמון המאיים על הדמוקרטיה הישראלית. מי הם האלימים? "הם". מיהם "הם"? מי שאינו "אנחנו". וכך, דווקא בימים שהתאפיינו בסולידריות לאומית, בערבות הדדית, בגילויים כל כך יפים – התבכיינו בכיכר על הסכנה לדמוקרטיה. ודוד גרוסמן קונן, ללא בושה, על "מרחבי הפחד".

 

* דוד גרוסמן הוא סופר גדול, אחד הסופרים הישראליים הטובים ביותר. קראתי כמעט את כל ספריו ואהבתי אותם מאוד. ילדיי גדלו על ספרי הילדים המקסימים שלו.

 

אבל כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה מדינית, לא לקריאה נכונה של המציאות ולא למוסריות. בכל אלה, אין לסופר כל יתרון על נהג מונית, רופא, מהנדס, סנדלר, מורה או שוטר. היתרון היחיד שלו הוא ברמת הניסוח ועוצמת הביטוי של עמדותיו.

 

ההיסטוריה מוכיחה שלא אחת דווקא הסופרים ואנשי הרוח לקו יותר מאחרים בקריאת המציאות ובשיפוט מוסרי. דוגמה בולטת לכך היא תמיכתם הבלתי מסויגת של רבים מהסופרים במערב בשלטונו הרצחני של סטלין.

 

לצערי, קיימת תופעה חזקה של עדריות בקרב הסופרים בישראל. אין כל סיבה הגיונית לכך שהתפלגות הדעות בתוכם תהיה שונה מהתפלגות הדעות בקרב כלל הציבור. כאשר בניגוד לכל היגיון סטטיסטי, בציבור מובחן - רוב גדול תומך בעמדות שנהנות מתמיכת מיעוט קטן בקרב כלל הציבור, הדבר מעיד על עדריות.

 

* דוד גרוסמן היה הנואם המרכזי בהפגנת ה"שמאל" במוצ"ש שעברה בכיכר רבין; הפגנה שספק אם משתתפיה הבינו לשם מה היא התקיימה, בעד מה ונגד מה הם הפגינו, חוץ מאשר בעד הנגד ונגד הבעד.

 

בדבריו הוא אמר דברים המעידים על בוחן מציאות ירוד, כושר שיפוט מוסרי לקוי, ואובדן אוריינטציה בסיסית ביכולת להבחין בין סיבה למסובב. ברמזו לסגר על רצועת עזה, אמר גרוסמן: "עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושבי עזה גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה".

 

זה כמו לומר על אדם המרצה עונש מאסר על עבירת רצח, שכל עוד נשלל ממנו החופש, איננו יכולים לבוא אליו בטענות על כך שהנו רוצח.

 

* מה כל כך מאכזב בנאומו של גרוסמן? הפער בין העושר הלשוני לדלות הרעיונית. בין מורכבות כתיבתו הספרותית, לבין הרדידות הפשטנית של נאומיו הפוליטיים. נאום חלול.

 

* בדבר אחד שאמר גרוסמן אני מסכים אתו – בביקורתו על ראש הממשלה שלא גינה את גילויי האלימות וההסתה של ביריוני ה"ימין" הקיצוני נגד ה"שמאל" והערבים.

 

מן הראוי היה לקיים הפגנה נגד אותם גילויים, אולם לא הפגנת "שמאל", אלא הפגנת הרוב הגדול, מ"ימין" ומ"שמאל", דתיים וחילונים, נגד השוליים הרדיקליים בחברה הישראלית. גם השוליים המכנים את טייסי צה"ל רוצחים ומסיתים אותם לערוק מן המלחמה ואלה המשווים את נתניהו להיטלר ומזכירים את הקשר להתנקש בחייו של היטלר כהשראה. הם אינם טובים יותר מכנופיית בריוני "הצל", הגם שהם משתינים ממקפצת "הארץ".

 

* במהלך המלחמה, ובפרט לאחר רצח הילד משועפט, התקיימו הפגנות סוערות ואף אלימות של ערבים ישראלים, ובהם תופעה איומה ונוראה של חיפוש יהודים כדי לבצע בהם לינץ'. אלו תופעות בלתי נסלחות שיש לדכא אותן.

 

אולם רק מיעוט קטן השתתף בהפגנות, כולל בהפגנות החוקיות והלגיטימיות נגד המלחמה. הרוב המוחלט של הערבים לא נטל בהן חלק.

 

על החברה הישראלית להחליט איך היא מתייחסת לתופעה. ניתן לכוון זרקור להפגנות האלימות ולהקצין את העימות עם ערביי ישראל. אפשר לכוון זרקור לעובדה שהרוב הגדול והדומם לא השתתף בהן, ולמנף עובדה זו לתהליכים שיקדמו את השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית.

 

צידוק להטלת אור על האלימות, הוא העובדה שהח"כים הערבים הם שעמדו מאחוריה, ומי בחר בהם אם לא הרוב הגדול של הציבור הערבי? צידוק להטלת אור על הרוב שלא הפגין, הוא העובדה שרבים מראשי הערים הערביים יצאו נגד ההפגנות ואף גינו את התנהגות הח"כים והרי גם זו מנהיגות שבחר הציבור.  

 

בעיניי, מה שצריך להנחות אותנו הוא טובתה של מדינת ישראל. האינטרס הלאומי שלנו הוא לקרב את הערבים למדינה. יש לחזק את הרוב שלא השתתף בהפגנות ולבודד את הקיצונים.

 

* חופש ההפגנה הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, אך זכות ההפגנה אינה בלתי מוגבלת. אין כל סיבה לאפשר הפגנה נגד חתונה, והרחקת המפגינים 200 מ' עלובים ממקום החתונה אינה רצינית. יש מקום להפגנות בעד או נגד השלטון, בעד או נגד תופעות חברתיות. אין מקום להפגנות נגד אנשים פרטיים, ובוודאי לא להפרעה ביריונית לחתונה של זוג צעיר.

 

* המחלוקת בנוגע לחתונתם של מורל ומחמוד, אינה על שאלת נישואי תערובת והתבוללות, אלא שאלת זכותם של אנשים פרטיים לממש את אהבתם.

 

* לא מעט ישראלים יהודים מתאהבים בתיירות/ים לא יהודים, במתנדבות/ים בקיבוצים, ישראלים המטיילים בחו"ל מתאהבים במקומיות/ים. לשיטתם של הלהבות למיניהן, גם חלק ניכר מהיהודים שעלו מחבר העמים אינם נחשבים יהודים, וכמובן שרבים מהם נישאים לישראלים יהודים. ההיטפלות דווקא לזוג הזה מעידה, שיותר משיש כאן מאבק נגד נישואי תערובת, זוהי גזענות לשמה נגד ערבים.

 

* במדינת ישראל, שהינה מדינת יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק, שהשפה בה עברית, שהחגים בה הם חגי ישראל, אין כל סכנה של התבוללות. מסע הסתה נגד צעירה יהודיה שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי, מתוך הפחדה נגד התבוללות היא טירוף לאומני לשמו.

 

* כל חיי אני פועל להעמקת הזהות היהודית בחברה הישראלית, בקירוב הישראלים ליהדותם, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אין דבר המרחיק את הישראלים מהיהדות יותר מאשר קנאות דתית מאיימת ומסתגרת. לכן, גופים קיצונים כלהב"ה למעשה דוחפים להתבוללות.

 

* בניגוד לישראל, בגולה קיימת תופעה רחבה של התבוללות. הדרך להתמודד עם התופעה, היא קרוב יהודי הגולה ליהדות, לציונות ולישראל. אין דבר המרחיק אותם מן היהדות, הציונות וישראל יותר מקנאות דתית פונדמנטליסטית. לכן, גופים כמו להב"ה הם סוכני התבוללות.

 

* ההפגנה נגד החתונה היא מפגן מבחיל של גסות רוח. המפגינים הם התגלמות הישראלי המכוער.

 

* התביישתי כאשר נשיא המדינה התנצל בפני נשיאת ברזיל, על התגובות הישראלית בעקבות מדיניותה האנטי ישראלית והפרו חמאסית האקטיבית של ברזיל במלחמה. לא יכול להיות יותר "מה יפית" מזה.

 

רובי ריבלין לא נבחר כדי להיות שמעון פרס 2, ואם ינסה להיות פרס 2 לא יהיה אלא צל חיוור של המקור. הוא נבחר כדי להיות רובי ריבלין.

 

יש לו מספיק משימות חברתיות שהן משימות קלסיות של נשיא והן ממש תפורות עליו. במלחמה ראינו את גילוייה היפים של החברה הישראלית, ולצדה ראינו גילויים מכוערים ואלימים. מי אם לא הנשיא ריבלין, מתאים וראוי להוביל מהלכים חברתיים שיעצימו את הישראליות היפה ויטפחו אותה גם בימי שגרה? מי אם לא ריבלין הוא האיש, שיוביל מהלך ציבורי להתמודדות עם הישראליות המכוערת, כדי לצמצם ולבודד אותה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל מהלך משמעותי של גישור והתקרבות של ערביי ישראל למדינה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל תהליך מגשר בין מגזרים בחברה ומחנות פוליטיים?

 

במקום זאת הוא מתעסק בהתנצלויות מבישות בפני מי שראוי היה שיתנצלו בפנינו?

 

* שעה שאבו מאזן הקים עם חמאס ממשלת אחדות, חמאס ניסה להפיל אותו בהפיכה. לאחר שישראל הצילה אותו מההפיכה, הוא מוביל מסע הסתה בינלאומי ומהלך משפטי נגדה. הפרטנר.

 

* ראש ממשלת בריטניה דיוויד קאמרון מצדיק את הפעולות נגד דאעש בכך, שאם לא נעצור את הטרור הוא יגיע לבירות אירופה. נו, אז מה? הרי הטרור הג'יהאדיסטי מגיע בפועל לבירת ישראל ולערי ישראל, ובריטניה ואירופה עסוקים בעיקר בהפרעה לישראל להגן על אזרחיה ולהיאבק בטרור. אז מה יקרה אם גם אירופה תטעם מן המעדן הזה?

 

* לא הבנתי. אז זה מזרח תיכון חדעאש, חדאעש, או חדאע"ש?

 

* שני תהליכים חברתיים משמעותיים ביותר קרו בצה"ל בעשורים שמאז שירותי בסדיר. האחד, הוא המקום המאוד רחב של הציבור הדתי לאומי בשדרת הפיקוד. השני, הוא השתלבותן הגדולה של בנות בתפקידים משמעותיים ובהם תפקידים קרביים, שהיו חסומים בפניהן לחלוטין.

 

אין אלו תהליכים שהזינו זה את זה. לא אחת, נוצרו חיכוכים ופערים בין שני התהליכים. אבל העובדה ששני התהליכים קרו במקביל, מוכיחה עד כמה הפרנויה הדוסופובית מפני ה"הדתה" בצה"ל, אינה מוצדקת.

 

* אחת הטענות נגד ה"הדתה" בצה"ל, היא בלבול במקור הסמכות. שקר. אין שום בעיה של מקור הסמכות. זאת חלק מהפרנויה המתוזמרת והמומצאת. מתוך ראיון עם מח"ט "גבעתי" עופר וינטר ב"7 ימים": - מי הסמכות הקובעת לחייל? הרב או המפקד? - "המפקד. אין שאלה בכלל". עד כאן הציטוט. אכן, אין שאלה בכלל. זאת המצאה זדונית, של מי שרוצים להדיר את הדתיים.

 

* עצם השתלבותם של דתיים לאומיים בתפקידי הפיקוד היא תרומה גדולה לצה"ל. מדובר בנוער איכותי, ערכי ובעל מוטיבציה גבוהה. ההשתלבות בצה"ל היא ביטוי להשתלבות המבורכת של הציונות הדתית בכל תחומי החיים במדינה.

 

אם יש בעיה של עמדה בלתי פרופורציונלית של הכיפות הסרוגות בפיקוד הצה"לי, היא נובעת מהירידה במוטיבציה בציבור החילוני ובפרט בהתיישבות העובדת, לשירות ארוך בקבע.

 

ככל שהמוטיבציה המאפיינת את הציבור הדתי תאפיין את כל המגזרים בחברה, כן ייטב.

 

* לכבוד שר הפנים מר גדעון סער אבן,

הברכה והשלום!

 

אני מתפלא עליך. איפה הראש היהודי?

יושב לו עם שלם, וסופר לאחור את השעות והדקות לקראת חצות. יירה או לא יירה?

 

גדעון, הרי אתה יכול, בהבה נתחכמה לו, לפתור את הבעיה בקלות.

 

הנה הצעתי. היא ממש פשוטה.

 

בשעה 23:30, ללא התרעה מוקדמת, תחליף את שעון הקיץ לשעון חורף. וכך, השעה תהיה 22:30. זה כבר ישבש לחמאס את התכניות. ואז, כעבור שעה, ב-23:30, תחזיר במפתיע את השעון לשעון קיץ והשעה תהיה חצות וחצי.

 

וככה, אין חצות. וכל התכניות של חמאס יעלו בתוהו.

 

טוב, הה?

 

מה היית עושה בלעדיי?

 

שלך,

 

אני.

 

* ביד הלשון

 

ועוד שלוש תוספות ללקסיקון "צוק איתן". הלקסיקון המלא נמצא בבלוג שלי http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

הוכו קשות – שאלת השאלות אודות חמאס ב"צוק איתן". ע"ע הרתעה.

 

חמש עשרה שניות – טווח ההתרעה ביישובי עוטף עזה. התושבים חוששים מפני חזרה לשגרת 15 השניות.

 

פצמ"ר (2) – שמו של הפאב הקיבוצי בכרם שלום. ראשי תיבות של פאב ציוני מול רפיח.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 20/8/2014 00:01   בקטגוריות דת ומדינה, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות, תקשורת  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ההיסטוריה בחרה בנו


מלחמת "צוק איתן" האירה בזרקור ענק על יופיה של הישראליות, נתנה ביטוי לרוח הישראלית במלוא הדרה. אולם היו בה גם תופעות מכוערות. גם הישראלי המכוער מצא את הדרך להבליט בה את כיעורו.

 

אחד הגילויים המכוערים ביותר, היה גל של כתבות מרושעות הקוראות להדיח מתפקידו את מח"ט "גבעתי" אל"מ עופר וינטר.

 

במשך כל ימות המלחמה, עופר וינטר לחם בראש לוחמיו בתוך רצועת עזה, בקרבות העזים ביותר. הוא הנהיג ביד רמה את החטיבה לקרבות קשים ולניצחונות מרשימים. הוא ניהל את הקרבות בכישרון רב, במנהיגות, כאיש מופת. הוא איבד במלחמה את הקרובים לו בין מפקדי "גבעתי". וכמובן שהוא סיכן את חייו, במאבק על היכולת של כולנו לקיים כאן את חיינו.

 

ובאותה שעה, יושבים אלה בביתם או במערכות עיתוניהם, נועצים בגבו את עטם המורעל, ללא שמץ של בושה. לא על כשל מבצעי, הם קראו להדחתו. לא על סירוב פקודה, לא על חריגה מן הפקודה, לא על אי דבקות במשימה, לא על כשל מנהיגותי. הם קראו להדחתו, כוון שנוסח דף המפקד לקרב, עם היציאה למבצע, לא היה לרוחם... הוא דתי מדי לטעמם, רחמנא לצלן.

 

נוסח דף המפקד, בהחלט ראוי לדיון ציבורי ובהחלט מעורר מחלוקת. בעיניי, וינטר ראוי לשבח על עצם העובדה שכתב מסמך שיכול להפרות שיח ציבורי ערכי, מהותי, שיח של זהות, שיח על ייעוד. עצם הוויכוח על המסמך ראוי בהחלט. אבל המקרתיזם המכוער הזה, של קריאה להדחת קצין מצטיין בעיצומה של מלחמה, בשל התנגדות לדעותיו, מלמד בעיקר על צרות מוחין, על העדר סובלנות, על העדר פלורליזם, על רוחם הטוטליטרית של הקוראים להדחתו.

 

איני רוצה מפקדים שמה שיש להם לומר לחייליהם בצאתם לקרב, הוא רק רשימת כוחות ומשימות, הגדרת המשימה, כוחותינו והאויב, מודיעין ותנאי קרקע. חיילי צה"ל ראויים למפקדים בעלי שאר רוח, המדברים עמם על המטרה הגדולה לשמה הם נקראים להילחם ולסכן את חייהם. מפקדים המדברים ציונות, המדברים על צדקת הדרך. ומפקדים היודעים לצטט פסוק למסור לחייליהם ממקורותינו. הרי היה זה בן גוריון שכינה את התנ"ך – הקושאן שלנו על הארץ, ופתאום ציטוט ממנו אינו פוליטיקלי קורקט.

 

מפקדים ולוחמים יקרים!

 

זכות גדולה נפלה בחלקנו לפקד ולשרת בחטיבת גבעתי בעת הזו. ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי "העזתי", אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. נערכנו והתכוננו לעת הזו ואנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו.

 

נפעל יחד בנחישות ובעוצמה, יוזמה ותחבולה ונחתור למגע עם האויב. נעשה הכל כדי לעמוד במשימה ועל מנת להכרית אויב ולהסיר את האיום מעם ישראל. אצלנו, "לא חוזרים בלי לבצע". נפעל ונעשה הכל כדי להחזיר את בחורינו בשלום, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש.

 

אני סומך עליכם, על כל אחד ואחד מכם, כי תעלו ברוח זו, רוח של לוחמים ישראלים ההולכים חלוץ לפני המחנה. "הרוח ששמה הוא גבעתי". אני נושא עיניי לשמים וקורא עמכם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב "כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" ונאמר אמן. "יחד ורק יחד ננצח".

 

עופר וינטר, אל"מ. מפקד חטיבת גבעתי.  

 

אילו אני כתבתי פקודת יום לפני הקרב, מן הסתם היא הייתה נראית אחרת לגמרי. לבטח היו בה אמונה יוקדת בצדקת הדרך – צדקת הדרך הציונית וצדקת המלחמה הזאת. גם אני הייתי מצטט ממקורות ישראל, שהרי אלה שורשינו ומהיכן אם לא מהם נשאב את תעצומות הנפש הדרושות להולך לקרב? אך כנראה שהייתי בוחר בפסוקים אחרים. סביר להניח שהייתי מוסיף פסוק משירת אלתרמן או חיים גורי. אצלי אלוהים היה מקבל מקום מצומצם בהרבה, אם בכלל, ולבטח הוא לא היה מוגדר "אלוקים".

 

אולם אילו עופר וינטר היה מתייעץ אתי, לא הייתי מציע לו לכתוב את פקודת היום שלי. הייתי מציע לו לכתוב את פקודת היום שלו. שהרי ניכרים דברי אמת, וברגע "נתנה תוקפי" שכזה, טרם היציאה לקרב, מן הראוי שהמפקד יביא את האמת שלו, מתוך עולמו, שכן חייליו מזדהים עמו והולכים אחריו, לא אחרי שחקן המגלם דמות שאינה הוא. עם זאת, הייתי מציע לו להיות זהיר, לחשוב היטב כיצד לנסח את דבריו כך שלא יובנו באופן שגוי, מתוך הכרה בכך שהפסוקים שמובנים לו מאליו, זרים לחלק מקוראיהם, לצערנו, והם עלולים להתפרש אחרת מכוונתו.

 

מכל דבריו של וינטר, אהבתי במיוחד את המשפט "אנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו". אין מסר ראוי יותר, יפה יותר, מנהיגותי יותר, של מפקד לחייליו היוצאים אחריו לקרב. ועוד משפט אחד שריגש אותי באופן מיוחד: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית". המפקד מציב את חייליו ברגע המכריע הזה בתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של תולדות עם ישראל, ובתוך הפרספקטיבה הזאת, שבה בכל תקופה יש מי שניצב בחוד החנית, אומר להם – עכשיו תורנו. עכשיו אנחנו המובילים, כל העם מאחורינו, כל האחריות על כתפינו. איזה מסר בעל עוצמה!

 

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" קרא עופר וינטר. זהו קוד ההפעלה היהודי לאורך הדורות. אלו מילים אותן דובבו לאורך הדורות יהודים שמסרו את נפשם. אין כל צורך להיות אדם דתי או מאמין, כדי שהמילים הללו, כסמל, כדגל, יהוו מוקד להזדהות של יהודי. ואני בטוח, שאין כמעט יהודי שהמשפט הזה אינו מרעיד את הנימים הדקות בלבבו. איזה פסול ניתן למצוא בכך שבצבאה של המדינה היהודית, מפקד קורא קריאת שמע לפני יציאה לקרב? השתגענו?

 

"כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", זהו פסוק מספר דברים, המופיע במסגרת הלכות מלחמה. אדם דתי ומסורתי, היוצא למשימה, מתפלל לאל שיהיה אתו, שילחם אתו, שיגן עליו, שיסייע לו. וגם אדם שאינו דתי יכול להזדהות עם הפסוק, ולראות בו את כוחה של האמונה בצדקת המלחמה, את הרוח היהודית המפעמת בנו, כמרכיב של עוצמה לעת קרב.

 

זהו פסוק שנועד לרומם את נפש החייל, לנסוך בו ביטחון, לבל יירא ובל ייחת. הפסוק הוא חלק מטקסט שעל פי התורה על הכהן לומר לחיילים טרם קרב. הפסוק הקודם לו מבהיר את משמעותו: "ואמר אליהם: שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

 

בהמשך הפרק, מתוארת היציאה למלחמה, ומדהים כיצד היא מתארת, אחד לאחד, את "צוק איתן". "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום... ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה" וגו'. ובלשון ימינו, "שקט ייענה בשקט".

 

בתפילת "מי שברך לחיילי צה"ל" שכתב הרב גורן לאחר מלחמת השחרור, מופיע הפסוק "כי ה' אלוהיכם" וגו'. אך טבעי שוינטר בחר בו. איזה פסול ניתן למצוא בבחירה הזאת?

 

אולם עיקר הביקורת נמתחה על וינטר בשל דבריו על האויב "אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". ואיזו ביקורת: "הוא הופך את המאבק הזה ממאבק שנלחם בטרור למאבק שהוא דתי בכל בן אדם שהוא תושב עזה... צה"ל הוא צבא העם ולא מיליציה דתית, לכן הוא צריך להכיל את כל מי שמשרת בצה"ל"... "מסמך דתי אמוני שאינו תואם את האופי החילוני שצריך להיות לצבא ממלכתי. חייבים לזכור שחיילי צבא הגנה לישראל מקבלים פקודות מממשלת ישראל, מראש הממשלה ומשר הביטחון ולא מסמכות אלוהית עליונה... להגן על משפחותיהם ועל מולדתם ואינם במשימה אלוהית קדושה"... "מקור הסמכות של צה"ל הוא מדינת ישראל", "מלחמת דת" ועוד ועוד.  

 

למשפט הזה התכוונתי בהמלצה להתבטא בזהירות. אין לי ספק שהמבקרים את המשפט, אינם מפרשים אותו על פי כוונתו של וינטר. מכל מקום, אני הבנתי אותו אחרת לגמרי. היכן יש כאן כפירה בסמכות הממשלה הנבחרת? הרי וינטר הוליך את חטיבתו למשימה שקיבל מצה"ל במלחמה אליה נשלח בידי הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של מדינת ישראל. האם ניתן למצוא בדבריו פקפוק כלשהו בהיררכיה הזאת, בכפיפות לדרג המדיני, לדמוקרטיה? האם אי פעם הפר וינטר פקודה בטענה שהסמכות שלו אינה המדינה אלא האלוהים? האם כאשר קיבל הוראה לסגת מעזה בתום הקרב, הוא אמר שאינו נסוג מעזה כי היא שטח משוחרר, או ביצע את הפקודה ללא סייג, בדיוק כמו את הפקודה להיכנס לעזה?

 

כאשר אדם מצטט פסוק מהתנ"ך, הוא מעורר בו עולם אסוציאציות הנובע מהיכרותו את המקורות. אצל אדם שאינו בקיא במקורות, האסוציאציות אינן מתעוררות, ולכן אני רואה בביקורת אי הבנה הנובעת מבורות. כאשר אני שמעתי את צירוף המילים "מגדף אלוקי מערכות ישראל", האסוציאציה המיידית שלי הייתה לפסוק "קלע לו בול בפוני".

 

בשמוע דוד הנער, שבא בשליחות הוריו למסור חבילת צ'ופרים לאחיו הלוחמים, את הפרובוקציות של גוליית, ובראותו את כל המחנה הנס מפניו, הוא אמר: "מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוהים חיים?" ובפתח הקרב עם גוליית הוא אומר לו: "אנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת".

 

המסר של וינטר, כפי שאני מבין אותו, הוא שבהיפוך לנראטיב המציג אותנו כגוליית ואת האויב כדוד - בראיה הכוללת אנו גם היום הצד הצודק, הנאבק על חייו, והאויב העזתי, כמוהו כפלישתים החותרים למרר את חיינו.

 

זהו מסר ראוי, ואין בו כל בעיה.

 

ובאשר לטענה שצה"ל הוא צבא חילוני – זוהי שטות גמורה, המדירה את כל החיילים הדתיים מן הצבא. צה"ל אינו צבא דתי ואינו צבא חילוני. הוא צבא העם. ככזה, הוא צבאם של החילונים ושל הדתיים, של המסורתיים והלוואי בעתיד הקרוב גם של החרדים, של הדרוזים ושל הצ'רקסים. האם מי שטוען שדיבור בעל גוון דתי של מפקד דתי פוגע בחייליו החילונים, ניסה פעם לחשוב מה מרגישים חיילים דתיים מהגוון החילוני של דברי מפקדיהם החילונים?

 

יש יותר משמץ של פרנויה דוסופובית בטענות והמענות על "הדתה" של הצבא. הטענות הללו התנקזו להסתה פרועה נגד מח"ט גבעתי, בזמן מלחמה. כך התנפלו עליו בטענה שהוא מדיר נשים, כאשר חייליו העדיפו הופעה של משה פרץ על הופעה של שרית חדד. זוהי טענת שווא, שהרי באותו שבוע הזמין וינטר את הזמרת רוני דלומי להופיע בפני חייליו, קיבל אותה בחום, לחץ את ידה ולא עלתה על הפרק כל שאלה של "שירת נשים".

 

מן הראוי שנאפסן את כל הפרנויות וכל הפוביות שלנו, ואת מקומה של שנאת החינם הקיימת בנו, יתפוס תהליך של הסרת המחיצות בין חילונים ודתיים. כפי שאמר המח"ט בסיום מכתבו לחייליו: יחד ורק יחד ננצח.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 14/8/2014 00:59   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, היסטוריה, יהדות, מנהיגות, חוץ וביטחון, ציונות, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ