לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 22.10.14


* בערך שליש מבנות הציונות הדתית מתנדבות לצה"ל. למה מתנדבות? כי הן פטורות על פי חוק. לא זו בלבד שהן פטורות, העמדה המסורתית של קהילתן (זולת הקיבוץ הדתי) שוללת מכל וכל את גיוס הבנות, עד כדי הצגתו כמנוגד למצוות הדת, כביכול. ועדין תקפה ההחלטה השערורייתית של הרבנות הראשית נגד גיוס בנות.

 

רוב בנות הציונות הדתית שאינן משרתות בצה"ל מתנדבות לפחות לשנה ולעתים קרובות לשנתיים של שירות לאומי, לרוב שירות איכותי, שהתרומה בו לחברה הישראלית אינה נופלת מהתרומה בשירות הצבאי.

 

אם יש אופציה כזו, מה גורם לכל כך הרבה בנות דתיות ללכת נגד הזרם, ובקהילה שמרנית לא פשוט ללכת נגד הזרם, ולהתנדב לצה"ל? לא רק הרצון לתרום – הרי יכלו לתרום גם בשירות לאומי, אלא הרצון להשתלב, להיות חלק אמתי של החברה הישראלית.

 

יצא לי לפגוש בנות דתיות רבות לקראת גיוס לצה"ל, שהרציתי בפניהן במכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי", במדרשה לבנות דתיות לפני גיוס בעין הנצי"ב ובמדרשת השילוב בגולן. ממש לא מדובר ב"דתיות לייט", ב"חפיפיניקיות". להיפך, לפחות חלקן אדוקות ורציניות מאוד באמונתן ובאורח חייהן הדתי.

 

זהו ביטוי אחד מרבים, לשינוי המהפכני המתחולל בציונות הדתית – יותר היפתחות לחברה, פחות הסתגרות מגזרית ומהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים.

 

סרן תמר אריאל, נווטת הקרב הדתיה הראשונה, שנהרגה באסון בנפאל, אמרה בראיון שאינה רוצה להיות סמל של הציונות הדתית, אבל מן הראוי שהיא תאומץ כסמל, כמודל לחיקוי. צעירה דתיה שהתגייסה לתפקיד מחייב ביותר, חתמה 9 שנות קבע, הצטיינה כנווטת וכמפקדת, הצטיינה באינספור גיחות מבצעיות במלחמת "צוק איתן" ורק בשל נסיעתה לטיול לא ייצגה את יחידתה כמצטיינת בסוכת הרמטכ"ל. תמר אריאל היא סמל לשינוי בציונות הדתית וראויה לשמש מופת לבנות דתיות לאומיות שתלכנה בעקבותיה.  

 

יהי זכרה ברוך!

 

* באסון ההימלאיה נספו ונפצעו תיירים ממדינות רבות, אך רק ישראל יצאה מגדרה במשלחות חיפוש ומשלחות רפואית כדי לסייע לאנשיה. הסיבה לכך, היא שישראל היא חברה סולידרית יותר, המבוססת על הערך היהודי העליון – ערבות הדדית; כל ישראל ערבין זה בזה. את זה אי אפשר לקנות בזול בסופרמרקט בברלין.

 

* כל מי שיורד מן הארץ, עושה זאת למען ובשם ה"אני", תוך שהוא מוותר על ה"אנחנו" ועל היותו חלק מן ה"אנחנו". ולכן, מן הראוי שלא יעטוף את החלטתו באכפתיות, כביכול, ל"אנחנו". אם חשוב לו להשפיע על ה"אנחנו", שיישאר חלק מן ה"אנחנו". אם הוא בחר אחרת, זו זכותו, אבל שיפסיק להטיף. ובטח שלא יעשה פרובוקציות מכוערות, כמו הטפה לירידה המונית ודווקא לגרמניה, יכנה ירידה כ"עליה" וכו'. אגב, ה"אני" הוא חשוב ביותר. ה"אנחנו" בנוי מהרבה "אני"ים. אולם הוא בנוי ממי שבחרו ליצור זהות בין ה"אני" וה"אנחנו"; שקשרו את גורלם ל"אנחנו", ללא תנאי ובלי להתייחס ל"אנחנו" כאל כספומט.

 

* נרקיסיזם הוא אהבה עצמית חולנית, המתבטאת באנוכיות קיצונית ושחצנות יהירה. כל כך אופייני, שמצית קמפיין הירידה לברלין נקרא נרקיס.

 

* הטייקונים המאיימים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו המסים, או שיוציאו את החברות שלהם לחו"ל אם ידרשו להעביר תמלוגים גדולים יותר למדינה, אינם טובים יותר מאלה המטיפים לירידה מן הארץ בגלל יוקר המחיה. זה אותו סוג של ישראליות אגואיסטית, ישראליות על תנאי.

 

* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

כל מי שמאמין בכך, בהכרח מאמין שארץ ישראל אינה שייכת ליצחק תשובה או למשפחת עופר.

 

ולכן, ברור שאוצרות הטבע של א"י, השייכים לכולנו, אינם עסקם הפרטי של אותם טייקונים.

 

ועדת ששינסקי א' שעסקה ברווחי הגז, יצרה איזון סביר בין הרווחים מאוצרות הטבע של א"י שישתלשלו לכיסו של תשובה לתמלוגים שעם ישראל יוכל ליהנות מהם לצרכי חינוך, רווחה וביטחון. יש לציין את שר האוצר לשעבר שטייניץ שעמד בלחצים כבירים של תשובה ומקורביו ולא ויתר על האינטרס הלאומי. בכך הוא נהג כפי שר צריך לנהוג – כנאמן האינטרס הלאומי.  גם ועדת ששינסקי ב', במסקנותיה הראשונות, הציעה מסלול סביר של תשלום תמלוגים בסך 57% לציבור. אלא שששינסקי לא עמד בלחץ הברוטאלי של משפ' עופר והתקפל. כנראה הוא לא סמך על יכולת העמידה של יאיר לפיד על האינטרס הלאומי.

 

* שר האוצר אמר בעת הגשת מסקנות ועדת ששינסקי, לבחינת חלקה של המדינה ברווחים מאוצרות טבע: "מודע היטב לניסיונות להלך אימים עלינו ועל הציבור, ולאיים בסגירת המפעלים או פיטורי עובדים. הניסיונות אלו לא יצליחו".

 

הם כבר הצליחו.

 

* בעקבות משבר הקפיטליזם ב-2008, המחאה החברתית ב-2011 ומסקנות ועדת טרכטנברג, דומה היה שהממשלה נוקטת בצעדים לריסון כלכלת הג'ונגל הדרוויניסטי ולשיקום חלקי של כמה ממרכיבי מדינת הרווחה. לא שהיא מאמצת את דרכו החברתית כלכלית של ז'בוטינסקי, שלא לדבר על דרך סוציאל דמוקרטית, אלא שהיא ממתנת את דרכה, מתקנת כמה מקלקוליה.

 

תקציב המדינה החדש מסמן חזרה של הממשלה לסורה, לדרכו המסורתית של נתניהו במיטוט מדינת הרווחה הישראלית. דווקא לאחר גילויי הסולידריות החברתית הנפלאים של הציבור הישראלי במלחמת "צוק איתן", הממשלה נוקטת במדיניות נוגדת סולידריות.

 

נתניהו לא למד דבר.

 

* אני שותף לקבוצה הפועלת לקידום אזורי בתחומי החברה האזרחית בגליל המזרחי, ברוח הקואופרציה. אחד הנושאים בהם אנו עוסקים הוא שילוב אזורי עם היישוב הבדואי טובא זנגריה (היישוב הערבי היחיד באזור). מספר חברים בקבוצה הם מטובא. הדיונים בנושא הניבו רעיון של הקמת מכינה קדם צבאית לבדואים המתגייסים לצה"ל, מתוך רצון להגביר את אחוזי הגיוס לשירות משמעותי. נפגשנו עם ראש המועצה המקומית והוא התלהב מן הרעיון ורתם אליו את ההנהגה המקומית.

 

צוות ההיגוי נפגש בראשית השבוע עם אנשי משרד הביטחון. המפגש הזה קידם מאוד את הרעיון. עד שתקום מכינה תחלופנה שנים אחדות, אך בדרך לכך תהיינה יוזמות קצרות טווח יותר, תכניות ברוח המכינה לבני הנוער בטובא.

 

הבדואים אינם מחויבי גיוס, אך בטובא ובשבט אל-היב מתגייסים רבים מאז הפלמ"ח. הגברת אחוז המתגייסים, עשויה לקדם מאוד את השתלבותם של ערביי ישראל במדינה. אנו מקווים ליצור שילוב אזורי שיהווה דוגמה לשילוב ברמה הארצית.

 

* כאשר החלה נסיקתה של קבוצת הכדורגל בני סכנין, היא עוררה אהדה בקרב יהודים רבים, ואני בתוכם, בתקווה שהיא מסמלת שילוב נאות של ערביי ישראל במדינה. כה מצער, שבעוד הקבוצה נושאת את דגל הדו-קיום, היא פונה לקווים לאומניים. ההוקרה לעזמי בשארה, שהנו סמל של לאומנות קיצונית הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם הקיצונים במחבלים, והיותו עבריין ביטחוני נמלט, חצתה את הקווים האדומים.

 

התגובה למעשה צריכה להיות מחיקת כל הנקודות שהקבוצה צברה העונה בליגה. צעד כזה יבהיר, שמי שנוקט בצעדים בלתי ספורטיביים קיצוניים, נענש באובדן הישגיו הספורטיביים.

 

* זו הדרך גם למאבק נגד הגזענות בכדורגל.

 

* הבעיה עם חנין זועבי – היא קוראת יותר מדי את גדעון לוי וב. מיכאל, ובצורה פחות מדי ביקורתית.

 

* מתמחה ערבי בביה"ח "ברזילי" התנדב לדאעש ונהרג בקרבות בסוריה. נראה לי שהמודל שלו לחיקוי היה הרופא ברוך גולדשטיין.

 

* הרשתות החברתיות הומות מהשתלחות מתלהמת של גורמי ימין בנשיא המדינה ראובן ריבלין. כנראה שהם לא אוהבים ז'בוטינסקאים מובהקים. לא בכדי בני בגין נפלט מרשימת הליכוד. סביר להניח שמנחם בגין היה מוקע בידי אותם אנשים, שלא לדבר על ז'בוטינסקי.

 

* אילו יצחק רבין נרצח בידי מחבלים פלשתינאים, לא היה מקום, לדעתי, ליום זיכרון ממלכתי לזכרו. הוא היה חלל נוסף במערכות ישראל, וראוי היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד כל חללי צה"ל, מטוראים ועד אלופים (חמישה אלופים נפלו במערכות ישראל) ולצד כל נפגעי פעולות האיבה.

 

לכן אני מתנגד גם ליום הזיכרון הממלכתי לזכרו של רחבעם זאבי, שנרצח בידי מחבלים. לדעתי, נכון היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לעומת זאת, אילו נרצח בידי יריבים פוליטיים, ראוי היה לקיים יום ממלכתי לזכרו, כיום של מסר לאומי נגד אלימות פוליטית ובעד הדמוקרטיה.

 

הסיבה לקביעת יום זיכרון ממלכתי לזכר גנדי, היא מעין "פרס ניחומים" ל"ימין" על יום הזיכרון הממלכתי לזכר רבין, שהוא "החג" של "השמאל". לא בכדי דפוסי היום כמעט זהים. אין בכך כל טעם, כי אין כל דמיון בין האירועים.

 

יום הזיכרון לרצח רבין אינו יום של "השמאל". הכדורים שנורו לעבר רבין כוונו לעבר הדמוקרטיה הישראלית, לעבר החברה הישראלית וחבל שהן ב"שמאל" והן בקרב חלק מן ה"ימין" גימדו וכרסמו את משמעותו של היום הזה, והפכו אותו ליום שבטי. את המעוות הזה ראוי לתקן.

 

גנדי הביע משאלה להיקבר לצד רעו לנשק, הקצין הבדואי סא"ל עבד אל-מג'יד ח'דר אל-מזאריב, הידוע בכינויו עמוס ירקוני. בסופו של דבר נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל. אני מאמין שהוא היה מרגיש נוח יותר, אילו היינו מכבדים את זכרו יחד עם חבריו הלוחמים, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. הרי כמותם הוא נהרג במערכה על עצמאות ישראל.

 

* אין עלבון גדול יותר לאמריקאים מהסיסמה: Yankees, go home!. סיסמה זו היא הביטוי הבוטה של שנאת הדמוקרטיה, שנאת המערב, שנאת העולם החופשי, שנאת כל מה שארה"ב מסמלת. זו קריאת הקרב שהלהיטה תנועת ה"שלום" שסטלין הפיץ בעולם, זו הסיסמה של האיראנים הרואים בארה"ב את השטן הגדול. ולכן, אין תִמה שזו סיסמתו של גדעון לוי.

 

Yankees, go home! כתב גדעון לוי במאמרו האחרון ב"הארץ". הסיבה לכך היא תמיכתה של ארה"ב בישראל. מאמר רצוף בביטויי שנאה לישראל ולארה"ב ותיאור גרוטסקי של מערכת יחסים פרברסית, שבה הענק האמריקאי משועבד לגמד השולט בו, מתעמר בו ומהלך עליו אימים.

 

שנאתו היוקדת של לוי למדינת ישראל אינה חדשה וגם לא תוקפנותו כלפי כל מי שתומך בישראל. לאחר עלייתו של אובמה לשלטון כתב לוי מאמר תחת הכותרת "אנא בכוח" שבו התחנן בפני אובמה שיפעל בכוח נגד ישראל.

 

אבל למה דווקא עכשיו יצא לוי במאמר התוקפני ביותר שכתב אי פעם נגד ארה"ב? למה דווקא עכשיו, כאשר נשיא ארה"ב מנהל בעקביות מדיניות פייסנות כלפי האסלאם, כולל האסלאם הקיצוני? למה דווקא עכשיו, כאשר הממשל האמריקאי ביקורתי כלפי ישראל יותר מקודמיו?

 

נדמה לי שאני מבין את הסיבה. בשתי מילים – "כיפת ברזל". כמו גדר הביטחון, כך "כיפת ברזל" היא סמל למענה ישראלי שבלם אסטרטגיה תוקפנית אנטי ישראלית אותה טיפחו הפלשתינאים לאורך שנים (גדר הביטחון, היא אמצעי זניח יחסית בעצירת טרור המאבדים, אבל היא הפכה לסמל). "כיפת ברזל" היא תסכול נורא בעבורם. מאחר וארה"ב מימנה את "כיפת ברזל", הם יורקים עליה קיתונות של זעם. הם והשופר שלהם.

 

* מה הפלא שמכחיש השואה אבו מאזן מגדיר יהודים כ"עדר"?

 

* עסקת הטיעון עם "הרב" פינטו היא אחד מרגעי השפל של פרקליטות המדינה, שפעלה כמריונטה של עבריין צמרת. אם בית המשפט העליון אינו חותמת גומי של הפרקליטות, עליו לבטל את העסקה.

 

* קציני המשטרה הבכירים שהסתופפו בצלו של פינטו, מעלו בתפקידם ובאמון הציבור. אולם במקרה הזה, גם הניצבים הם דגי הרקק בפרשה. מדובר במי שפעל במודע להשחתת צמרת המשטרה, כדי שיוכל להמשיך בפעולתו העבריינית באין מפריע.

 

* פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר הדין החמור של המעורבים בה, התוו דרך למלחמת חורמה בשוחד, שהוא אבי אבות השחיתות. ההתמודדות עם פרשת פינטו תבהיר, האם היה זה סימן דרך לבאות, או בסך הכל פסק דין חריג של שופט יוצא דופן ביושרו ואומץ לבו.

 

* בתקופת המאבק על הגולן, קיימתי מספר עימותים פומביים עם רן כהן, אז ח"כ מטעם מרצ. המחלוקת בינינו הייתה עמוקה והוויכוח נוקב, אך הוא התנהל בכבוד והערכה הדדית. הרגשתי שניצב מולי יריב ראוי, שעמדותיו ראויות ומנוסחות היטב והדיון עמו היה מאתגר.

 

היום עימת בינינו רדיו "גלי ישראל", במלאת 20 שנה לשביתת הרעב של ועד יישובי הגולן בה נטלתי חלק, לדיון בפרספקטיבה של שני עשורים, על המו"מ לנסיגה מהגולן והמאבק על הגולן. הפעם, למרבה הצער, חשתי שניצב מולי יריב נלעג.

 

מה הסיבה לכך? העובדה שהוא ממשיך לדקלם אותם דקלומים, כאילו אסד האב לא דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן ובעיקר – כאילו לא קרה מאז דבר בסוריה ובמזה"ת. הוא דקלם את המנטרה של סרבן ההתפכחות אורי שגיא, לפיה אילו נחתם הסכם עם סוריה, היא הייתה הופכת לדמוקרטיה מערבית יציבה ושוחרת שלום. הוא באמת מאמין בזה?

 

האם יש קשר בין ישראל לבין מה שקורה בעיראק, בלוב, בתימן, במצרים, בתוניס, בבחריין? האם נסיגה מהגולן הייתה מביאה דיקטטורה של המיעוט העלאווי הרודה ב-90% מהסורים להיפתח, להפוך לדמוקרטיה ואף ליהנות מאמון העם הסורי? אין שחר לאשליה הזו.

 

* הנימוקים המרכזיים למאבקנו על הגולן היו ציוניים - זיקתנו לחבל ארץ ישראל שאין בו סכנה דמוגרפית, השורשים ההתיישבותיים שהיכינו בגולן, הקהילה הנפלאה שיצרנו באחד המפעלים המוצלחים בתולדות הציונות וכיבוד הריבונות הישראלית. רק לאחר מכן היו הטיעונים הביטחוניים ודמותו של המשטר הסורי.

 

אולם בנושא המשטר הסורי, לעגו לנו על שאנחנו מתעקשים להבין יותר מן המומחים, כאשר ברור שהניתוח שלנו מוטה אידיאולוגית. מסתבר שהניתוח שלנו את מהות המשטר הסורי המעיט בחומרתו לעומת המציאות, אך לבטח היה קרוב יותר למציאות משל ה"מומחים". דווקא הניתוח שלהם היה מוטה אידיאולוגיה. "אורות בערפל" קרא אורי שגיא לספרו, אלא שכמו נהג המדליק אורות גבוהים בערפל, הוא סונוור מהאורות של עצמו. אני מאמין בכנות הכמיהה לשלום שלו ושל עמיתיו, אלא שבלשונו של דיין, האור שבלבם סינוור את עיניהם, והם לא הבחינו בברק המאכלת. 

 

* אילו נסוגונו מהגולן סוריה לא הייתה הופכת לדמוקרטיה. אין בכך כל ספק. אך אילו הייתה הופכת לדמוקרטיה, מה היה קורה? בבחירות ברש"פ ניצח חמאס. בבחירות במצרים ניצחו "האחים המוסלמים" וא-סיסי שולט כיוון שהפיל אותם בהפיכה צבאית. בבחירות בעיראק ניצחו השיעים, נאמני איראן.

 

השכונה שבה אנו חיים אינה מלבבת, ואין סיבה שנעצום את עינינו ונתעלם מן המציאות.

 

* ביד הלשון

 

בשבת הקרובה תמלא שנה לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. ביום מותו, כוסתה ירושלים במודעות אבל ענקיות, שנפתחו במשפט: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים". מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

 

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

 

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

 

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 01:23   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, משפט, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוק הגיור - אינטרס לאומי


לא היתה בדור האחרון הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה, חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטאליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה. ולאחר התקופה הזאת, עם ישראל בחבר העמים חי, וגל התעוררות לאומית יהודית הביא לעליה הגדולה, שהיא ההישג הציוני הגדול ביותר זה עשרות שנים, ותרומה אדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

 

בסיטואציה בה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן, אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין. בעוונותינו, אנו נעדרים מנהיגות ראויה, והעולים נתקלו במוחין דקטנות כתחליף למנהיגות; בבירוקרטיה פסבדו הלכתית של ממסד מקטין ראש וחף ממעוף ומאחריות לאומית, שלא העלה על דעתו להכיר ביהדותם ועשה הכל כדי להמאיס עליהם את היהדות.

 

משלא הוכרה יהדותם של העולים, ניתן היה לצפות שמדינת ישראל תצא מגדרה כדי לעודד אותם להתגייר ולהקל על הגיור. אולם מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוכסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים, שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר, נפסלים בידי מדינת העם היהודי, ואינם רשאים להוות שער הכניסה ליהדות.

 

וגם אם מקבלים את המונופול האורתודוכסי, ניתן היה לצפות להתנהגות אחרת לגמרי, ליחס שונה בתכלית כלפי העולים החפצים להתגייר. למרבה הצער, ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, מתעלל בפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות הכניסה ליהדות בפניהם, בגסות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוכסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

 

מצב שבו מאה אלף ילדים ובני נוער יהודים אינם מוכרים בידי מדינתם כיהודים, הוא הרה אסון. על מדינת ישראל, כמדינה יהודית ציונית לקבוע כמטרה וכאתגר את שינוי המצב הזה.

 

חוק הגיור שהציע ח"כ אלעזר שטרן, אינו נותן את המענה ההולם לבעיה. הוא אינו מציע הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים. הוא אינו מציע הכרה בגיור של כל הזרמים ביהדות. הוא מנציח את המונופול האורתודוכסי על הגיור. במקום מענה מהפכני או לפחות סיטוני לבעיה, הוא מציע מענה קמעונאי – הקלה על החפצים בגיור, באמצעות מתן אפשרות לכל המבקש להתגייר להגיע לבית דין רבני אורתודוכסי של רבנים ציונים, המחפשים את הדרך לאפשר את הגיור ולא לחסום אותו. הצעת החוק תפתח את שערי הגיור, בהקמת 30 הרכבי גיור נוספים ברחבי הארץ, כאשר כל רב של מועצה מקומית או עיר יוכל להקים בית דין לגיור.

כל מתגייר יוכל לבחור היכן להתגייר, כך שאם אחד הדיינים יחמיר או יסרב לגיירו, תהיה בפניו האפשרות לגשת לדיין אחר. החוק הזה רחוק מלתת מענה הולם לבעיה, אך כנראה שזה המקסימום שניתן להגיע אליו במבנה הפוליטי של ישראל. ואפילו החוק הפשרני, המינימליסטי הזה, אפילו כבשת הרש הזאת, נתקל בקשיים עצומים.

 

קבלת החוק היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. בחסימתו, פועל ראש הממשלה בשם אינטרס צר וזר נגד האינטרס הלאומי. על הנושא הזה, ראוי להפר כל משמעת קואליציונית וסיעתית, כיוון שמדובר בנשמת אפה של הציונות. 

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 01:09   בקטגוריות דת ומדינה, היסטוריה, חברה, יהדות, מנהיגות, ציונות, קליטה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 15.10.14


* כבכל שנה, את יום א' בשבוע של חול המועד סוכות, ביליתי בפסטיבל "הקהל" בסמינר אפעל – האירוע השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים.

 

לראשונה לאחר שנים רבות, לא הרציתי, לא לימדתי, לא הופעתי, לא הייתי בצוות הארגון – עמדתי בסבלנות בתור, קניתי כרטיס, ונהניתי מן הפעילויות.

 

הדבר המרשים ביותר ב"הקהל" הוא ציבור המשתתפים הרב, הגודש את המקום. זהו פסיפס מרתק של החברה הישראלית היהודית – מכיפות בכל הגדלים עד חצאיות מיני בכל הקטנים. מציציות בחוץ עד... ציציות בחוץ. דתיים, מסורתיים, חילונים. אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים. וכולם יחד, כשהמשותף לכולם הוא הצמא לדעת וללמוד, ולמצוא משמעות לחייהם ביהדות.

 

המאפיין העיקרי של הציבור הוא גילו הצעיר. מאות רבות של צעירים משתתפים באירוע מדי שנה. מה מביא אותם לאפעל? בדקתי, המילקי שם אינו זול יותר. אבל אלה צעירים ישראלים אוטנטיים, אמתיים, המחפשים משמעות לחייהם; משמעות עמוקה יותר מהמחירים בסופרמרקט. זו תופעה משמעותית לאין ערוך מהתופעות המתוקשרות של יורדי המילקי לגרמניה ועריקי 8200. אבל כנראה שבעיני קברניטי התקשורת זו תופעה מצ'עממת.

 

* הקושי ב"הקהל" הוא הבחירה בכל סשן באחד מתוך כ-15 אירועים המתרחשים במקביל, כולם מעניינים. אחת הפעילויות שלא השתתפתי בה, הייתה הרצאה של ד"ר מיכה גודמן על ספרו רב המכר "הנאום האחרון של משה" (הרצאה שכבר שמעתי בכנס אחר). האולם בו התקיימה ההרצאה לא יכול להכיל את הקהל, והמארגנים הוציאו רמקול החוצה, לאפשר להמונים לשמוע את ההרצאה.

 

ברדיו נשמעת פעמים רבות ביום פרסומת לספר. לפני עשר שנים, לבטח 15 שנים, לא היה סיכוי שספר בתחום היהדות, פרשנות לספר "דברים", יהיה להיט כזה, שהוצאת ספרים תשקיע בו בפרסומות. זה חלק מהשינוי המשמעותי שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות. זו תופעה הרבה יותר מהותית ומשמעותית מהריקנות של יורדי המילקי.

 

* מיכה גודמן הוא ראש המכינה הקדם צבאית עין פרת. המכינות הקדם צבאיות הן תופעה חברתית חינוכית משמעותית ביותר, היוצרת אליטה משרתת בחברה הישראלית, המחוברת בטבורה ליהדות ולציונות, ומחויבת להתמודדות עם מצוקות החברה הישראלית ולחזון של תיקונה. יש היום 48 מכינות קדם צבאיות, מתוכן 26 כלליות (חילוניות או מעורבות, בגישות שונות) ו-22 תורניות. יש גם מכינה דרוזית אחת ואני מעורב במהלך להקמת מכינה בדואית בטובא זנגריה. יש השנה 2,700 חניכים בשנה א' (שנבררו מתוך אלפי פניות) ועוד 600 בשנה ב' (כלומר כאלה שדוחים את השירות בשנתיים כדי להמשיך ולהעמיק עוד שנה – לאחרונה העברתי סדרת הרצאות לקבוצה נפלאה כזאת ממכינת "בני ציון" בת"א והתרשמתי ממנה עמוקות).

 

יש היום בחברה הישראלית 23,000 בוגרי מכינות קדם צבאיות, שבשנים הבאות יתפסו את מוקדי ההנהגה בכל תחומי החיים, ויובילו מהפכה יהודית, ציונית חברתית אמתית במדינת ישראל. ועוד לא דיברתי על אלפי הצעירים העושים שנת שירות לפני צבא, ועל התכניות הרבות לבוגרי צבא, תכניות שההשתתפות בהן הולכת וגדלה משנה לשנה ועל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות בערים. משהו גדול מתרחש בחברה הישראלית. איפה הם, ואיפה הנמושות שערוץ 2 שלח כתב כדי לדוג בברלין, ולשמוע כמה חרא בישראל וכמה זול בסופרמרקט הגרמני.

 

* במכינת עין פרת, פועלת להקת רוק, שהקפיצה את הקהל בהופעה ב"הקהל". לפתע, בין שיר לשיר, צעקה אחת הזמרות באקסטזה: "איזה כיף לנו שזכינו לחיות בתקופה הזאת!" מה, היא שכחה לעשות הבוקר השוואה של מחירי המילקי בישראל ובגרמניה?

 

* בחזית המאבק נגד קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל במערב, ניצבים יהודים וישראלים החיים באותן ארצות. חלק מן הישראלים הם סטודנטים או אחרים הנמצאים בניכר באופן זמני, אך יש בהם גם יורדים מן הארץ. לנוכח עמדתי הנחרצת השוללת את הירידה מן הארץ, והדברים שכתבתי בעקבות קמפיין הירידה לברלין – מה דעתי על היורדים הפועלים למען ישראל?

 

אני סבור שמקומו של יהודי, בוודאי של יהודי ישראלי, הוא בישראל. צר לי על כל ישראלי שיורד מן הארץ. אני שמח על כל יורד שיחזור לארץ. אולם מי שבחר לרדת - אני מעוניין שישמור ככל הניתן על זיקתו לישראל וליהדות, שיהיה לו חשוב שילדיו יהיו יהודים, שירבה לבקר בארץ, שיהיה שותף לקהילה היהודית או אפילו לקהילת יורדים. יש יורדים שהזיקה שלהם לישראל עמוקה מאוד, ובאה לידי ביטוי בכך שהם מחנכים את ילדיהם לשרת בצה"ל, כחיילים בודדים. בקיבוצי, אורטל, חינכנו גרעין צב"ר של חיילים בודדים, חלקם בני יורדים, וכמה מן ההורים חזרו לארץ בעקבות הילדים. יש לעודד כל מגמה כזו. ודאי שמעורבות של יורדים למען ישראל, ובין השאר במאבק נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית והדה-לגיטימציה לישראל, היא עשיה ברוכה וחשובה ויש לעודד אותה.

 

אך אשמח אם כל יורד הפועל בניכר למען המדינה, יחזור לישראל. כאן מקומו.

 

* יש לציין, למרבה הכלימה, שגם בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל פועלים יהודים וישראלים יורדים. באשר ליורדים הללו, דומני שיצחק רבין כבר היטיב להגדירם.

 

* כל מי שירד מן הארץ, עשה זאת מסיבות אישיות. הוא ירד מתוך אמונה שבניכר ישפר את מצבו הכלכלי, או את הקריירה שלו. יש כאלה שנסיבות חייהם גרמו להם להפוך שהות  זמנית בחו"ל לירידה מן הארץ. צר לי על כל יורד.

 

מה שמרתיח אותי בקמפיין הירידה הנוכחי, הוא שהיורדים הופכים את הירידה לאידיאולוגיה. מה שמכעיס אותי כל כך, הוא הציניות של הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים שמובילים את הקמפיין.

 

* החלאה שמארגן את קמפיין הירידה לברלין, וקורא לירידת מאות אלפי ישראלים לברלין (וכמובן שynet- מפרסם את "הגותו" העמוקה), מדבר על "עליה" לגרמניה. אין גבול להזניית השפה. אולי באמת מתאים לו, שהילדים שלו יתחנכו בשפה שבה נשלחו הסבים שלו לתאי הגזים.

 

* כתבה מעניינת, יפה ומעודדת בערוץ 2 הציגה את הביקוש הרב להתיישבות בירוחם. ציונות 2014. למה מה קרה? כמה עולה שם מילקי?

 

* למה עדין לא הדיחו את עריקי 8200 מיחידתם ולא שללו את דרגותיהם? מאז פרסום הפרשה החמורה הזאת, אני שב ושואל את השאלה הזאת. בתגובה, נאמר לי שבלאו הכי רובם כבר זמן רב אינם עושים מילואים וגם את השאר לא יזמנו עוד.

 

טוב, ברור שאף אחד לא ייתן לאנשים כאלה להתקרב ליחידה, להיחשף לסודותיה, אבל לא בזה העניין. קיימת חשיבות חינוכית, ערכית, ציבורית רבה באקט הפומבי של הדחה ושלילת דרגות. זהו מסר חינוכי ממדרגה ראשונה. הגיעה השעה לעשות זאת.

 

* המשמעות של ההדחה הפומבית אינה רק למען יראו וייראו, אלא כאמירה מוסרית של החברה הישראלית; אמירה של "סור מרע".

 

* יש מקום גם להעמדתם לדין על המרדה. אבל בעיניי, חשיבות האקט החינוכי רבה יותר מחשיבות האקט הפלילי.

 

* הפרק הראשון בספרו המעולה של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", החושף ומנתח את תעשיית השקרים שבבסיס מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא "מדריך לפענוח שקרים". בפרק זה בן דרור מחלק את שקרי הקמפיין לסוגים שונים ונותן בהם סימנים. לצד השקרים הבוטים, שקרים של הטעיה, שקרים של פרופורציות, שקרים של ניתוח אקדמי והשקרים הגדולים, קיימת קבוצת השקרים על בסיס של סיפורי אמת. לוקחים סיפור אמתי, מוציאים אותו מהקשרו, מעוותים את הקונטקסט מחברים שורה של סיפורים כאלה ודרכם מעוותים לחלוטין את התמונה ומציירים את ישראל כמפלצת.

 

במאמר שפרסם בראשית השבוע גדעון לוי ב"הארץ", הוא מפנה את הקוראים לבית כנסת ברשפון, שבשלט הקבוע בו מסופר שבתקופת המנדט הוטמן בו סליק של נשק. סיפור אמתי, אין ספק. וכמו הסליק הזה, היו עוד רבים בבתי כנסיות ובתי ספר. גם זו אמת. ומכאן בונה לוי מאמר שלם, המסביר איך זה בדיוק מה שעושה חמאס, ואיך אנו באים אליו בטענות כשהוא עושה מה שאנו עשינו? ולפי המוסר הכפול שלנו, הבריטים היו צריכים להפציץ את בית הכנסת.

 

אלא שיש כמה הבדלים קטנים בין שני המקרים, שלא ממש באים לידי ביטוי במאמרו של לוי. בסיס ההשוואה שקרי, כיוון שישראל עזבה לחלוטין את רצועת עזה ואיך ניתן להשוות זאת למנדט הבריטי? ההשוואה הנכונה היא למציאות אחרי 15 במאי 1948. המחתרות העבריות הסליקו נשק קל. נשק כזה והרבה יותר כבד ממנו יכול השלטון ברצועת עזה לשאת בגלוי, ללא כל בעיה. והעיקר – היישוב היהודי בא"י לא ירה טילים לעבר ערי בריטניה, לא שיגר לשם מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת ולא חפר מנהרות תופת על מנת לבצע בה מעשי טבח המוני. והמחתרות וכל שכן צה"ל, לא הסתתרו מאחורי נשים וילדים – לא רק לצורך פיגועים קטלניים שלא עשו, אלא גם כאשר התגוננו. היכן שנכון וניתן היה, פונו נשים וילדים מאזורי הקרבות. והיכן שלא ניתן היה, הם הראשונים שהוסתרו במקלטים, בבונקרים ובשוחות, והלוחמים הגנו עליהם. אצל הפלשתינאים זה הפוך. בקיצור – תוך שימוש בעובדה אמתית, השקרן המדופלם הזה בדה שקר גדול, שנועד להסית נגד ישראל ולהאדיר את שמו של חמאס.

 

ואם לעשות השוואה אמתית בין ישראל לבריטניה, הבה נבדוק מה עשתה בריטניה לאויב שהפציץ את אוכלוסייתה האזרחית. ע"ע דרזדן. ומה עשתה בריטניה לגדעון לוי שלה. ע"ע הלורד האו האו.

 

וכדי להסיר ספק – כמובן שאיני רואה, חלילה, במעשיה של בריטניה מודל לחיקוי. להיפך, אני גאה להיות אזרח בדמוקרטיה הליברלית ביותר בעולם שצבאה אמון על ערכי טוהר הנשק והוא המוסרי ביותר בתולדות האנושות.

 

* תפקידו של פרקליט הוא לנבור מתחת לקרקע כדי למצוא כל בדל של טיעון שיוכל לסייע למרשו. כך נוהג גם רון וייס, באובססיה חסרת הפשר שלו ללמד סנגוריה על האויב הפלשתינאי ולקטרג על מדינתו. כך, הוא מנסה לטהר את חמאס מההשוואה עם דאעש כיוון שדאעש רוצה ליצור חליפות על לאומית, ואילו חמאס היא תנועה אסלמיסטית לאומית. כלומר, לזכותו של חמאס הוא מציין, שאת מה שדאעש מנסה ליצור באופן גלובלי, חמאס מנסה ליצור רק בא"י, במקום מדינת ישראל. אכן, הבדל משמעותי. יופי, רון. אגב, חמאס רואה עצמו בפירוש חלק ממהפכה אסלאמית גלובלית והאמנה שלו אומרת זאת בפירוש. אבל אלה עובדות, וממתי עובדות תשפענה על הסניגור רון וייס?

 

בהמשך, רון וייס מסנגר על מכחיש השואה המדופלם אבו מאזן. מכחיש השואה הנ"ל כתב עבודת דוקטורט שעיקרה הוא כתב אישום נגד הציונות ששיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים. זה לוז הכחשת השואה – דה לגיטימציה אנטישמית למדינת היהודים. מדינת ישראל קמה כביכול (וכמובן מדובר בשקר היסטורי) בגלל השואה. מטרת הטיעון הזה היא לטעון שהמיני שואה שכביכול הייתה, נעשתה בידי הציונים, כדי להקים את מדינת העוול והגזל בפלשתין. על זה מגן רון וייס. בעבודתו, מתייחס אבו מאזן למספרים: הוא טוען שאין הוכחה למספר 6 מיליון ויתכן מאוד שזה פחות ממיליון, ובעצם המספר הזה קטן ביחס לקורבנות של כלל המדינות במלחמת העולם. זאת הכחשת שואה פר אקסלנס. ועל כך הוא אמר, כמצוות הפוליטיקלי קורקט, שכמובן המספר לא משמעותי ויש להצטער על כל קורבן. בעיני פרקליטו של השטן רון וייס, המשפט הזה מטהר את שרץ הכחשת השואה.

 

יופי, רון. טיעונים מאוד רציניים.

 

* לפני שנים אחדות פרסם שלמה זנד ספר "מחקרי" השולל את קיומו של העם היהודי. השבוע הוא הכריז על פרישתו מן העם היהודי הגזעני. יפה שהוא פורש מעם שאינו קיים, או שמא הוא הקים את העם היהודי כדי לפרוש ממנו.

 

* לפני כעשרים שנה, פרופ' אילן פפה, פוסט היסטוריון אנטי ישראלי קיצוני, עמד מאחורי "מחקר" של תדי כץ על פיו לוחמי "אלכסנדרוני" ביצעו טבח בטנטורה. היה זה שקר וכזב. עמותת לוחמי "אלכסנדרוני" עתרה לבית המשפט. במשפט הוכח שהעבודה הייתה מעשה רמיה ובדיה, כולל זיוף עדויות מוקלטות ועוד. פשוט, האיש רקם עלילת דם על צה"ל.

 

המקרים שבהם בית המשפט מתערב במחקר אקדמי נדירים ביותר ובצדק. הרי החופש האקדמי הוא ערך מרכזי במדינה דמוקרטית. אולם היה זה מקרה כל כך קיצוני, והתערבות בית המשפט הייתה רק אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מפניות העמותה, כך שבית המשפט לא יכול היה שלא להתערב. בית המשפט קבע שעל כ"ץ להתנצל. הנ"ל עתר לבית המשפט עליון ועתירתו נדחתה.

 

אוניברסיטת חיפה הקימה ועדת בדיקה אקדמית, שכמובן העלתה אף היא שה"מחקר" אינו אלא זיוף ופסלה את העבודה ואת התואר של כ"ץ. פפה המשיך להגן על השקרן וטען שהעבודה נפסלה מטעמים פוליטיים.

 

בעקבות זאת, יזם רקטור אוניברסיטת חיפה צעד קיצוני חריג של סילוקו של פפה מן האוניברסיטה. פפה, שהבין שהוא עומד בפני הדחה, עזב את האוניברסיטה ואת "הארץ", ובכך הגשים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

 

רקטור האוניברסיטה שיזם את הדחתו של פפה, היה פרופ' יוסי בן ארצי. בן ארצי הוא ממייסדי "שלום עכשיו" וחבר בהנהגתה שנים רבות. ללמדך, שלא איש ימין, חלילה, יזם את ההדחה.

 

חופש אקדמי? זהו ערך חשוב ביותר, ערך נעלה. אולם אף ערך אינו בלתי מוגבל. בן ארצי צדק.

 

איני רוצה לקבוע האם נכון להדיח את שלמה זנד מאוניברסיטת ת"א. האם הוא חצה את הקווים האדומים של החופש האקדמי? אין לי דעה מוחלטת. אבל ברור לי, שהוא אִתְגֵר את החופש האקדמי, ויש מקום לדיון ציבורי ולדיון באקדמיה, על שאלת המשך העסקתו של זנד. היא אינה מובנת מאליה.

 

* לפני 5 שנים, לאחר שחרורה מצה"ל, מונתה אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש מחלקת דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. היה זה זמן קצר לאחר מבצע "עופרת יצוקה".

 

קבוצה של מרצים וסטודנטים חתמו על עצומה והפגינו נגד העסקתה, כיוון שהיא נתנה גיבוי משפטי ל"פשעי מלחמה". מאמר המערכת של עיתון "הארץ" ("מינוי בלתי ראוי" 21.1.09) יצא אף הוא נגד המינוי. עיתון "הארץ" ואותה קבוצת מרצים, שכחו את חופש הביטוי, שכחו את החופש האקדמי, והם ניסו למנוע פרנסה ממשפטנית בכירה בשל שירותה בצה"ל להגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה במאבק בטרור.

 

אבל אם תעלה שאלת המשך העסקתו של המסית נגד המדינה ונגד העם היהודי שלמה זנד, אין ספק שכל אותם סותמי פיות צבועים, ובראשם עיתון "הארץ", יקפצו בזעקות שבר על "סתימת פיות", "חופש הביטוי" ו"חופש אקדמי".

 

* אגב, עצם הגדרתו של זנד כ"היסטוריון" היא בדיחה גרועה.

 

* תהום הפעורה בין ה"שמאל" נוסח יוסי בן ארצי ל"שמאל" נוסח פפה וזנד. יוכי ברנדס, מתוך ספרה "היהדות שלא היכרנו": "הנביא ישעיהו זועק במשל הכרם המפורסם שלו: ויקו למשפט והנה משפח. המילה מִשְׁפָּח לא לגמרי מובנת, אך ברור שזה משהו רע. ההיפך ממשפט צדק. וזה מה שקרה לרבנים שומרי משפט. הם הפכו לרבנים שומרי משפח.

 

איך זה קרה להם? למה רבנים מוסריים ושוחרי טוב מפרסמים תעמולה מרושעת נגד המדינה שלנו?

 

השמאל הישראלי לקה במחלה ממארת. דווקא משום שבמשך שנים רבות הייתי חברה גאה בשורותיו, אני יודעת לאבחן את תסמיני מחלתו. התנגדותו הלגיטימית למדיניות הממשלה בנושא הפלשתינאי גרמה לרבים וטובים מתוכו לפתח רגשות עוינות ואיבה כלפי מדינת ישראל.

 

רק אם השמאל ישוב לעמדותיו הציוניות משכבר הימים, הוא יוכל להיות גורם בעל השפעה בחברה הישראלית.

 

ספר משלי אומר: נאמנים פצעי אוהב. אנחנו מוכנים לקבל תוכחה, ואפילו מכאיבה ומייסרת, אבל בתנאי שהיא באה מידי אוהב".

 

* הקהילה הבינלאומית שופכת מיליארדים על שיקומה של עזה. האם העולם לוקח בחשבון את האפשרות הסבירה שבעוד שנה, שנתיים, חמש או עשר, כל הכסף ירד לטמיון ושוב יידרש העולם לשקם את עזה? זה תלוי רק בפלשתינאים – האם לשם שינוי ינתבו את משאביהם לבניית החברה שלהם או כהרגלם - לתוקפנות וטרור נגד ישראל. עד כה העולם לא נקף אצבע לריסון התוקפנות הפלשתינאית ולא חס על אזרחי ישראל ועל הפלשתינאים בעזה. האם, לשם שינוי, העולם יחוס על כספו ויפעל לריסון הטרור?

 

* במלחמת "צוק איתן" שידרה החברה הישראלית מסר ברור, שאינה מוכנה להשלים עם מצב שקבוצה קטנה בתוכה, האזרחים הסמוכים לגבול עזה, יחיו תחת איום של שגרת רקטות ופצמ"רים, שזכתה לשם החיבה המכובס "טפטוף". החברה הישראלית (למעט קומץ עשבים שוטים) התאחדה באמירה שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה", אלא ירי על אזרחי ישראל, ועל ישראל להגן על עצמה ולהכות בתוקפן.

 

מזה ארבעה חודשים, חיים אזרחי ישראל הירושלמים תחת מתקפת אלימות קשה מצד ערביי העיר. מדי יום מיידים אבנים על הרכבת הקלה, יורים זיקוקים לבתי יהודים, תוקפים באבנים מתפללים יהודים בכותל. שגרת "טפטוף". אסור להשלים עם המצב הזה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר ארבעה חודשים ומשטרת ישראל טרם הצליחה לשים לכך קץ, היא מחדל חמור שאין להשלים אתו. נדרשת פעולה נמרצת נגד הפורעים. נמרצת אפילו יותר מאיסור על יהודים להיכנס בסוכות להר הבית.

 

* כישלונה המחפיר של המדינה בהגנה על אזרחי ירושלים, אינו מצדיק, חלילה, ירידה מן הארץ.

 

* הו, כמה לעגנו לירוחם משל, מזכ"ל ההסתדרות, האיש האפור, נטול הכריזמה, העילג, עם המבטא הפולני-יידישיסטי. אולם היה זה איש צנוע וישר דרך, שכל מעשיו כוונו להגנה על העובדים ולתיקון החברה הישראלית. מישהו יכול לדמיין אותו חוצה את הקווים ותמורת שכר עתק מייעץ להנהלה בפעולתה נגד העובדים? מישהו יכול לתאר אותו מקיים מפגן ראווה של חתונת פאר בהשתתפות כל הטייקונים וראשי המדינה במדמנת הון ושלטון ראוותנית, רהבתנית וסרת טעם, כחתונתו של עופר עיני. לא, איננו יכולים לדמיין כך את ירוחם משל, לא את בן אהרון ולא את יבל"א ישראל קיסר.

 

אני מודה ומתוודה שטעיתי בעופר עיני. הגנתי עליו לא פעם מפני התקפות, שכעת אני נוכח שהיו נכונות. אין ספק שפועלו הניב הישגים לציבור העובדים, דווקא כיוון שהעדיף את דרך ההידברות והפשרה על דרך השביתות והסכסוכים וידו לא הייתה קלה על הדק השביתה. אולם היום ברור שהוא לא עשה זאת לשם שמים, לא למען העובדים, אלא למען אינטרס אישי, זר.

 

* בדיון על תקציב המדינה לשנת 1993, עמד ח"כ מיקי איתן מהליכוד במשך עשר שעות ושבע דקות (!) על הדוכן, ונאם ברצף, נאום שבו הציג את אינספור הסתייגויותיו לתקציב. הוא לא עצר להשתין ולא לגם מים כדי שלא יצטרך להשתין. מסירות נפש של פרלמנטר מצטיין, ששבר את שיא הפיליבסטרים בתולדות הכנסת. לא בכדי, אנו זוכרים עד היום אותו ואת נאומו.

 

נו, וזה עזר במשהו? זה השפיע על התקציב? הנאום השפיע על דעת הקהל? ככל הזכור לי, השיח הציבורי התמקד באיתן עצמו, ביכולת הנאום המדהימה שלו, במסירות שלו. ממש לא בתוכן נאומו. וכמובן שלא הייתה לנאומו כל השפעה מעשית.

 

ח"כ איציק שמולי הגיש לא פחות מ-10,000 הסתייגויות לדיון על תקציב המדינה. ואכן, הוא זכה מיד לכותרות ולראיונות בכלי התקשורת. אך האם הוא ישפיע על התקציב? להערכתי, הוא לא ישפיע כלל. 10,000 הסתייגויות מעידות אולי על חריצות רבה ועל ירידה לפרטים, אך זה לא רציני, זה לא אפקטיבי; כך לא משפיעים על התקציב.

 

אם האופוזיציה רוצה להשפיע, עליה להתמקד ב-10-15 הסתייגויות בנושאים משמעותיים, לנהל עליהן מאבק פרלמנטרי וציבורי, לנסות לגבש סביבן אצבעות מן הקואליציה. בדרך זו היא תוכל להשפיע על התקציב במקרה הטוב, או לפחות על דעת הקהל.

 

תפסת מרובה – לא תפסת.

 

* עם כניסתי לתפקיד מנהל מרכז "יובלים" - מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללת תל-חי, לפני 4.5 שנים, האתגר הגדול ביותר שהצבתי לפניי, היה כניסה לקריית שמונה, פעילות עם הקהילה בקריה ופעילות משותפת לקריה ולקיבוצים ולמושבים סביב. מכל הכיוונים ריפו את ידיי, באמירה שאנו "חילונים" מדי, "אשכנזים" מדי וקיבוצניקים מדי. אולם לשמחתי הצלחנו בגדול, בזכות קואליציה של ארגונים שהקמנו, בהובלה של "יובלים", ובין השותפים היו הגורמים הדתיים בקהילה, ובהם המועצה הדתית בראשותו של הרב יצחק קקון. הרב קקון היה שותף מלא ואמתי, בתוכן, בארגון ובגיוס משאבים, ותמך בכל לבו בקונספט פלורליסטי, שכנראה ניתן לקיים אתו עם הדתיות המזרחית ביתר קלות מאשר עם הדתיות האשכנזית המחמירה (ואני אומר זאת מניסיוני הרב בגולן). הפתיחות לא הייתה רק בשיתוף עם חילונים, אלא בתוכן המשתף, הפתוח, ללא הטלת וטו ובנכונות מלאה לקבל גישות שונות, כולל רבה רקונסטרוקציוניסטית כמלמדת באירועים משותפים, כולל נשים שקראו בציבור במגילת איכה (והרב קקון עצמו הכין אחת הקוראות), כולל מופע של מקהלת הגליל העליון לקראת חג הפסח בשחזור סדר פסח הקיבוצי של יגור ועוד.

 

יושרו וטוהר כפיו והניהול התקין של המועצה בראשותו, היו לשם דבר וזיכו אותו בפרסים.  לצערי, אין זה מובן מאליו בעולם המועצות הדתיות, אם לנקוט לשון המעטה.

 

וכעת, קנוניה פוליטית עלולה להביא להחלפתו. אני רואה חשיבות רבה, לקריית שמונה ולאזור, שהשכל הישר ינצח את האינטרסים הפוליטיים והרב יצחק קקון ימשיך בתפקידו.

 

* ביד הלשון

 

"מועדים לשמחה" איחלתי בערב סוכות, וקיבלתי שתי תגובות מעניינות, לפיהן הקדמתי במקצת בברכה הזאת, שהיא הברכה של חול המועד. וכך למדתי שקיים מנהג מסוים, לאחל "חג שמח" בחג, ובחול המועד - "מועדים לשמחה".

 

אולם ברכת "חג שמח" הינה ברכה חדשה, בת פחות ממאה שנה. ואילו הברכה המסורתית "מועדים לשמחה" אינה מיוחדת לחול המועד, אלא לחג עצמו.

 

בקידוש לליל החג (בסוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות) וארבע פעמים ביום בתפילות עמידה (תפילת שמונה עשרה) באותם ימי חג, אנו מברכים "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". מקובל להשיב על ברכת "מועדים לשמחה" ב"חגים וזמנים לששון".

 

ובאשר ל"חג שמח" – האם הברכה היא שהחג יהיה שמח או שאנו נהיה שמחים בחג? אפילו במובן הלוגי הזה, עדיפה ברכת "מועדים לשמחה". עליי היא חביבה יותר.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 15/10/2014 01:07   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, פוליטיקה, ציונות, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ