לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 23.7.14


* בשנות האלפיים המוקדמות, התייצבתי עם חבריי לשירות מילואים ברצועת עזה. אלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג נפגש אתנו, דיבר עמנו על המשימה, ובסיום דבריו אמר: "והדבר החשוב ביותר הוא שכולכם תחזרו הביתה בשלום. כל מה שאמרתי לא שווה כלום אם תיפול שערה מראשו של מישהו מכם". "אם כך", שאלתי, "למה קראתם לנו? אם הדבר החשוב ביותר הוא שלא יקרה לנו כלום, הכי בטוח בבית שלנו".

 

כמובן שקיוויתי בכל לבי שאכן לא תיפול שערה מראשו של איש מאתנו (וכמילואימניקים, לחלק מאתנו הדיבור על נפילת שערה מהראש הוא לעג לרש), אבל קיבלנו משימה, והדבר החשוב ביותר הוא לבצע את המשימה בדבקות. הדבר השני בחשיבותו, הוא לחזור בשלום, במינימום נפגעים.

 

מדינת ישראל נלחמת על קיומה מיום הקמתה וסיומה של המלחמה הזאת אינו נראה באופק. הלוחמים של היום הם דור שלישי או רביעי של לוחמים על קיומה של המדינה. קיום המדינה ושלומם של אזרחיה, גובה מחיר דמים. עלינו לפעול ולקוות לכך שהמחיר יהיה נמוך ככל הניתן, אך הנכונות לשלם מחיר היא הכרחית לקיומה של המדינה.

 

אנו מתפללים לחזרתם הביתה בשלום של כל חיילינו, אך לא פחות מכך – שיחזרו עטורים בעטרת ניצחון.

 

* סעודת ראש השנה בחדר האוכל של קיבוץ בעוטף עזה. מאות החברים, הילדים ואורחיהם אוכלים וחוגגים. לפתע, מגיחים מבטן האדמה, סמוך לחדר האוכל, עשרים מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, מסתערים לתוך חדר האוכל, ממטירים אש תופת לכל הכיוונים, יורים טילי נ"ט ומשליכים עשרות רימונים. 150 אזרחים וילדים נרצחים. שלושה ילדים נחטפים ובתוך חצי שעה נמצאים בלב עזה. אירוע כזה יכול להתרחש בחמישה קיבוצים במקביל.

 

זאת המשמעות של מנהרת תופת. יש עשרות כאלו. מניעת האסון הזה, היא התכלית המרכזית של מבצע "צוק איתן". כאשר אנו מתאבלים על חיילינו שנפלו בקרב, מחיר הדמים הכבד של המערכה, עלינו לזכור זאת. צבא ההגנה לישראל מממש את ייעודו, להגן על מדינת ישראל ועל שלומם של אזרחיה.

 

* ישראל חייבת לקבוע, בתום הלחימה, שטח סטרילי של כ-2 ק"מ לאורך הגבול, שאסור לפלשתינאי להיכנס אליו, וישראל רשאית לבצע בו בדיקות לאיתור מנהרות.

 

מי שרוצה, כמוני, למנוע חזרה לעזה כהכרח של אין ברירה, חייב לתמוך בפתרונות מסוג זה.

 

* ההצלחה המרשימה של צה"ל באיתור המנהרות ופיצוצן, אינה יכולה לחפות על מחדל המנהרות, מחדל של צה"ל ושל כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-90.

 

* מה שקרה בסג'עיה הוא פשע מלחמה נתעב. פשע מלחמה של חמאס. חמאס יורה טילים במכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראל (פשע מלחמה 1). הוא עושה זאת מתוך אוכלוסיה אזרחית ומשתמש באזרחים וילדים פלשתינאים כבמגן אנושי (פשע מלחמה 2). ישראל חייבת להגן על חיי אזרחיה ולפגוע במשגרים. כדי להימנע מפגיעות באזרחים, צה"ל נוהג כפי שאף צבא בעולם לא נהג, אינו נוהג ולא ינהג – פוגע במודע באפקטיביות המבצע ובמומנט ההפתעה, מודיע היכן יתקוף, ומבקש מן האזרחים להתפנות. חמאס מאיים על האזרחים ומונע מהם להתפנות (פשע מלחמה 3). מותו של כל אזרח וילד הוא טרגדיה נוראה. דמו של כל אזרח וילד פלשתינאי – בראשו של חמאס.

 

* חמאס ביקשו שעתיים של הפסקת אש הומניטרית בסג'עיה. ישראל נענתה. צה"ל נצר את האש. חמאס ירו לעבר צה"ל מתוך סג'עיה. כך הפלשתינאים כיבדו את כל ההסכמים עמם, מהסכם אוסלו ועד עתה.

 

* היוזמות השונות להפסקת אש, כמו היוזמה הקטארית, נועדו לעקוף את היוזמה המצרית ולהעניק הישגים לחמאס. על ישראל להודיע שהיא קיבלה את היוזמה המצרית ולא תסכים לדון בכל יוזמה אחרת. עד שחמאס יאלץ לקבל את היוזמה המצרית כמות שהיא, יש להכות בו בכל העוצמה, ובהמשך להרס מנהרות התופת, יש להגיע למסתורים התת קרקעיים בהם מסתתרים מנהיגי חמאס.

 

* מה קרי נדחף?

 

* אני מתנגד לדיבורים על הפלת חמאס, מיטוט חמאס וכו'. ראשית, כי איני חושב שזה יעד מעשי. שנית, כי הניסיון שלנו מעיד, שכל התערבות שלנו בזהות השלטון אצל שכנינו, המיטה עלינו אסונות וחיזקה את הגרועים שבאויבינו. ע"ע מלחמת לבנון. בנינו מתגייסים כדי להגן על מדינת ישראל ולא כדי להתערב בעניינים הפנימיים של אויבינו. שלישית, כיוון שהדינמיקה המזרח תיכונית מלמדת אותנו, שסביר להניח שהחלופה תהיה אפילו יותר גרועה. דאעש למשל. רביעית, כדאי להזכיר שירי הטילים מרצועת עזה החל תחת שלטון פת"ח.

 

אין סתירה בין עמדתי זו, לבין הצורך להכות מכה קשה בהנהגת חמאס המסתתרת מתחת לקרקע, כחלק מיעדי המבצע.

 

* מזרח תיכון חדש: קטאר סיפקה את הכסף. ישראל סיפקה את המלט. חמאס חפרו את המנהרות.

 

* אורד וינגייט הוביל את לוחמיו כשספר התנ"ך בידו, כמפת ניווט מוסרית ורוחנית. לוחמי הפלמ"ח סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ, כשספר התנ"ך בידיהם ופסוקיו בפיהם. המנהיגים הציוניים הדגולים חיים ויצמן – הנשיא הראשון ודוד בן גוריון – רוה"מ הראשון, אמרו בהזדמנויות שונות, שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. כאשר ב"ג נשא את נאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם, הוא דיבר עלינו כעל העם השומר וזוכר את פרטי הפרטים של יציאת מצרים. בפסקה הראשונה של מגילת העצמאות, אנו מִתְנָאִים בכך שהענקנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו יצרנו בא"י.

 

אבל כאשר מח"ט "גבעתי" אל"מ עופר וינטר ציטט מן התנ"ך בדבריו אל לוחמיו, עם היציאה למבצע "צוק איתן", הסתערה עליו המקהלה האוטומטית בזעקות שבר על "מלחמת דת"... "פונזמנטליזם"... "איראן"... "לפטר אותו". אני יודע שמדובר במיעוט קטן. אני יודע שהלוחמים, דתיים וחילונים כאחד, קיבלו את הדברים כדברי חיזוק ועידוד טרם יציאה לקרב. אני משוכנע שרוב העם, המאוחד בתמיכתו בצה"ל, בחייליו ומפקדיו, מוקיר ומעריך את רוח הספרא וסייפא שוינטר מייצג. אך המיעוט הזה הוא הרוב בכמה מצמתי ההשפעה על יצירת התודעה הישראלית, באקדמיה ובתקשורת, ובדבריו הוא מעביר מסר אנטי תרבותי, דקדנטי, ניהיליסטי. אוי אוי אוי, במדינה היהודית מצטטים מהתנ"ך, רחמנא לצלן.

 

* על ישראל לנצל את השפעתה במסדרונות הממשל האמריקאי, כדי לפעול להחזרת מלוא הסיוע האמריקאי למצרים של א-סיסי. לראשונה מאז רצח סאדאת, יש במצרים נשיא נאמן להסכם השלום עם ישראל. ממשל אובמה עשה כמעט כל טעות אפשרית ביחסי החוץ של ארה"ב, אך תמיד אפשר ורצוי לתקן, לפחות את חלקן.

 

* את ההישג הגדול ביותר לטרור במערכה הזאת, העניקה לחמאס רשות התעופה האמריקאית.

 

* הלקח המרכזי מביטול הטיסות לנתב"ג - בשום אופן לא להגיע למצב שבו נתב"ג יהיה סמוך לגבול, במרחק מנהרה או פצמ"ר (גם אם יש מי שמפנטזים על "אופק מדיני" מן הסוג הזה).

 

* מילה טובה לזכותה של זהבה גלאון. היא גינתה בחריפות את הטוקבקיסט האנטישמי המכהן כראש ממשלת תורכיה וכעת מועמד לנשיאותה, ארדואן. בין השאר היא כינתה אותו "אדם בזוי, שפל וחסר אחריות, שבאופן ציני בוחר לסלף עובדות שידועות לכל ולהתעלם מהמציאות המורכבת של הסכסוך". עכשיו נראה אותה מגנה גם את אורי משגב, שכתב דברים חמורים הרבה יותר משל ארדואן.

 

* אורי משגב הוא מכחיש שואה סדרתי ומיומן. יש לו אובססיה לכתוב נגד תודעת השואה בישראל, תוך הפגנת זלזול ציני בטקסי יום השואה, בלימוד השואה במשלחות לפולין וכו', שלטענתו הם אינדוקטרינציה שנועדה לגרום לנו לחשוב שהכל מותר לנו ולהפוך אותנו לנאצים האמתיים, בפשעים שאנו עושים כלפי הפלשתינאים.

 

התחרות בינו לבין גדעון לוי, מי יהיה חביבו של עמוס שוקן, כלומר מי יפגין אוטואנטישמיות קיצונית יותר והסתה נתעבת יותר נגד מדינת ישראל במלחמה, מוציאה ממנו ארס נורא ואיום. בשבוע שעבר הוא כתב נגד "כיפת ברזל", ההמצאה שנועדה לאפשר לנו לבצע את פשעינו ללא הפרעה. השבוע הוא הסית למרד ולהתנקשות בראש הממשלה ושריו, כשאת ההשראה הוא מקבל מהקשר להתנקשות בהיטלר, לפני 70 שנה בדיוק.

 

נכון, הוא לא צילם תמונה של נתניהו במדי אס.אס. אבל ההסתה שלו לרצח נתניהו הרבה יותר ברורה וחד משמעית מאותו צילום זכור לרע.

 

בוז למכחיש השואה, המסית האוטואנטישמי הנתעב אורי משגב.

 

* אה, שכחתי הוא גם הגניב איזה משפט שהוא יודע שזה לא בדיוק אותו דבר...

 

* במקום שבו מופיע אורי משגב במערכה הראשונה, יופיע יגאל עמיר במערכה השלישית.

 

* לפני שבועות אחדים הזדעזעה המדינה כולה מרצח הנער מחמד אבו-חדיר בירושלים. הרצח היה פרי באושים והגשמה בפועל של צרחות "מוות לערבים" ושל הסלחנות של החברה הישראלית לתועבה הזאת. השבוע, בהפגנה בת"א, צרחו עשרות ביריונים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". זאת הביצה שממנה ייצא מי שיזעזע אותנו כאשר ירצח את אמיל גרינצווייג הבא. צרחות כאלו אינן הפגנה, גם אם מלכתחילה הייתה זו הפגנה ברישיון (אין לי מושג אם היא הייתה כזו). ברגע שמתחילות צרחות כאלה, על המשטרה לפזר בכוח את ההתפרעות ולבצע מעצרים של כל הצורחים.

 

המתפרעים הללו מחבלים במאמץ המלחמתי של ישראל וכאשר הם מניפים את דגל הלאום, הם מטמאים אותו.

 

* המתפרעים הללו ואורי משגב המסית, בעיתון "הארץ", לרצח ראש הממשלה, הם אותו סוג של סכנה לאומית. הם עושים זאת ברחוב והוא – ישירות ממקפצת ה"מהוגנות" של "הארץ".

 

* ערבים מפגינים בחיפה בתמיכה בחמאס, שרוצח בדואים בנגב.

 

* המנהיג החרדי הרב שטיינמן הורה לפנות את תלמידי הישיבות בדרום ולהעבירם למקומות בטוחים יותר. הוא מפחד שהם ימותו באוהלה של תורה.

 

* לעומת זאת, ישיבת ההסדר הציונית בשדרות מגדירה עצמה כמרכז של חוסן, ולצד הלימודים תלמידיה הגבירו את פעולות ההתנדבות שלהם בעיר.

 

* מעוטף עזה דרך גבול מצרים, הערבה, בקעת הירדן, עמק בית שאן, עמק הירדן, הגולן, הגליל העליון עד הגליל המערבי; מזיקים ועד ראש הנקרה. מפת הקיבוצים היא מפת גבולות מדינת ישראל.

 

* מבצע – 4 ימים אחרונים לסיסמה: אני מתבייש/ת להיות ישראלי/ת. אל תחמיצו, יש מספיק לכולם! צוות קופירייטרים עמל על המצאת סיסמה נבובה חדשה.

 

* אדוני שר הביטחון מר משה בוגי,

אהלן!

 

לא הגבת על מכתבי הקודם ועל ההצעות שהצעתי. אני מקווה שכבר נתת לטכנאים הוראה ליישם אותן.

 

בכל אופן, יש לי עוד הצעה. כידוע, את המנהרות בונים המחבלים עם מלט שאנחנו מספקים להם. מצור, לא?

 

אז אני מציע לשתול במלט מנגנון מיוחד, המפעיל את עצמו ברגע שמשתמשים בו לביטון מנהרות. במקרה כזה, הוא יפריש חומר דביק, שכל מי שידרוך עליו, ידבק לצמיתות לבטון, ואי אפשר יהיה לחלץ אותו, כי גם מי שיבוא לחלץ אותו ידבק.

 

תעדכן אותי מה קורה עם זה, הה?

 

שלך,

אני.

 

 

 

* ביד הלשון

 

"מי ירה ומי זה שם נפל", שורר אלתרמן ב"שיר העמק", שורה המיוחסת לנפילתו על הגלבוע של משה רוזנפלד, בקרב עם כנופיית עז א-דין אל-קסאם, שעל שמו נקראת הזרוע הצבאית של חמאס. חברו חיים שטורמן שספד לו, טבע בדבריו את מטבע הלשון: "נופלים ההולכים ראשונה". מטבע שהיה לאחד האתוסים המכוננים את רוחו של צה"ל – המפקדים הולכים בראש הלוחמים. זו הרוח שהביאה לניצחונות רבים, אך למחיר כבד בחייהם של טובי המפקדים.

 

זמן קצר טרם נפילתו של משה רוזנפלד, נרצח אחיו, צבי רוזנפלד, בעת עבודתו בשדה. חיים שטורמן עצמו, מראשוני "השומר" וממייסדי עין חרוד, נפל כעבור 3 שנים, במאורעות 36'-39'. בנו, משה, נפל במלחמת השחרור. נכדיו חיים (הקרוי על שמו) ואמיר נפלו במלחמת ההתשה.

 

במלחמת לבנון השניה, התערער האתוס, ונמתחה ביקורת חריפה על מפקדי היחידות שניהלו את הקרב דרך מסכי פלזמה, מנותקים מן השטח ומן הלוחמים.

 

במבצע "צוק איתן" נפצע מח"ט "גולני", נפל מג"ד "גפן", נפצעו מג"ד גדוד הסיור של "גולני" ומפקד יחידת "אגוז". ההולכים ראשונה.

 

אגב, הייחוס של השורה "מי ירה ומי זה שם נפל" לרוזנפלד אינה נכונה עובדתית, כיוון שהשיר נכתב זמן קצר לפני נפילתו. אולם כך הוא התקבע בתודעת בני התקופה, שהאמירה הזאת בשיר הזה בטאה את תחושתם.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 23/7/2014 00:04   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ציונות, קיבוץ, תקשורת, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 20.7.14


* ניצחון במערכה מחייב השגת שלושה יעדים: א. השמדת רוב (יכולתי לכתוב "כל", אבל ספק רב בידי אם הדבר ריאלי) ארסנל הטילים. ב. החרבת מנהרות הטרור. ג. פגיעה אישית לפחות בחלק מהנהגת חמאס והג'יהאד האסלאמי, במחילות התת קרקעיות בהן הם מסתתרים.

 

* כל יעד שניתן להשיג בלי לסכן את חיילי צה"ל, בהפצצות מן האוויר ומן הים והפגזות ארטילריות, יש להשיג אותו באופן זה. אולם אי אפשר להשיג את יעדי הניצחון ללא פעולה קרקעית. הימנעות מפעולות חיוניות בשל החשש מפעולה קרקעית, פוגעת קשות בהרתעה, כיוון שהיא מעבירה לעולם הערבי כולו מסר, שישראל חוששת להפעיל את צבאה ואינה מוכנה לשלם מחיר על קיומה וביטחונה. לפיכך, הפעולה הקרקעית מוצדקת ומחויבת המציאות.

 

* תסכולם של הפלשתינאים מיירוט טיליהם, יחייב אותם לחפש פתרונות חלופיים. כיוון אחד שהם ינסו, הוא תשובה טכנולוגית עוקפת "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב שני צעדים קדימה וליצור לכך מענה. האפיק המרכזי הוא מנהרות התופת. מגה הפיגוע שנמנע בקיבוץ סופה, הוא הקדימון לשלב הבא במאבק הפלשתינאי נגדנו. הפלשתינאים ינסו להחדיר חוליות טרור דרך המנהרות לביצוע פיגועי ראווה, כמו מסעות רצח ביישובי הדרום, פיגועי מיקוח נוסח שנות ה-70 וחטיפת חיילים ואזרחים והברחתם לרצועה. לכן, מבין שלושת היעדים, החשוב מכל הוא איתור המנהרות והשמדתן.

 

* אסור להגיע להפסקת אש ללא שינוי מהותי במצב הביטחון ובראש ובראשונה השמדת המנהרות. ובאשר להפסקת האש עצמה – היא חייבת להיות ללא תנאי. בשום אופן אסור שחמאס יוכל להצביע על הישג כלשהו במו"מ, פרס על תוקפנותו, על רצח שלושת הנערים ועל מתקפות הטילים על אזרחי ישראל.

 

ומעבר לעמדה העקרונית הזאת, כמה מדרישותיו אבסורדיות. כזו היא הדרישה לשחרור המחבלים, משוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש. אין לשחרר אותם ויש להמשיך במסע המעצרים של המשוחררים, כדי לשנות את כללי המשחק של חטיפות המשיגות את יעדיהן. דרישה אבסורדית עוד יותר, היא שצה"ל לא יגיב "על כל ירי בודד של איזו חוליה". משמעות הדרישה, היא גושפנקא בהסכם להמשך "טפטוף" הירי לעבר ישראל, בעוד תגובה תחשב הפרה שלו.

 

העובדה שמחבלים עוד מעלים תביעות חצופות, מעידה על כך שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, ויש צורך בהחרפה משמעותית שלה.

 

* מושיר אל מסרי, ממנהיגי חמאס, הגיב על יוזמת הפסקת האש של מצרים במילים הללו: "המצרים החליטו להכתיב לנו מתווה מביש שהוא למעשה הסכם כניעה ויותר מזכיר את הצהרת בלפור". כאשר רוצים הפלשתינאים להציג דבר מה באור השלילי ביותר, הם חוזרים להצהרת בלפור. לא "אקיבוש", לא "הנכבה", בלפור. עצם הקיום היהודי בא"י, הוא לצנינים בעיניהם. זה כל הסיפור. זה כל הסכסוך.

 

* אונר"א = זרוע של חמאס.

 

* מולך ניצב מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה קטנה, ומכוון את הנשק לעבר הילד שלך. מה תעשה? תירה בו מיד, בלי לחשוב פעמיים. אם הילדה שמאחוריה הסתתר תיהרג, זו טרגדיה נוראה. מלוא האשמה על הטרגדיה, היא של המחבל.

 

זה הסיפור הטרגי, של הילדים הפלשתינאים שנהרגו ב"צוק איתן".

 

* הדמות השנואה, המושמצת והמשוקצת ביותר של מתלהמי ה"ימין" ברשת הוא בנימין נתניהו. כינויו הנפוץ (ויחסית המתון) הוא "הפחדן". גיבורים גדולים, שכה קלה באצבעותיהם ובמקלדותיהם האחריות הכבדה של הכרעות על חיי אדם.

 

* ומה יאמרו המאשימים את נתניהו בפחדנות, לנוכח הפעולה הקרקעית. אין ספק, הם ימשיכו לכנותו "פחדן". הרי תמיד אפשר להיכנס יותר חזק, להפעיל יותר כוח, לא להתחשב באילוצים מוסריים ומדיניים, ולכן תמיד ניתן יהיה להאשים את נתניהו בפחדנות.

 

* ואילו אני שבע רצון מהאופן האחראי, המתון, המדוד, הזהיר והשקול שבו נתניהו מנהל את המערכה. התמרון הישראלי מצרי של הפסקת האש, היה צעד מדיני מבריק, שיצר לגיטימציה בינלאומית וציבורית לשלב ב' של המבצע.

 

* כאשר שולחים את חיילי צה"ל להילחם, הקונצנזוס הציבורי חיוני מאוד. הרי כבר התנסינו באלטרנטיבה. הליכתו של רוה"מ על הסף, ויציאה לכל צעד רק כאשר ברור בעליל שאין ברירה, מבטיחה את הקונצנזוס הזה, ולכן היא חיונית להצלחת המערכה.

 

* הקונצנזוס אינו תנאי הכרחי לפעולה, אולם הוא שיקול מרכזי וחשוב, ובינתיים מוכיח את עצמו.

 

* אני רחוק מלהיות חסיד של תאוריות קונספירציה, אך איני יכול למצוא כל סיבה הגיונית לכך שמירי רגב היא אחת המרואיינות המבוקשות בערוצי הטלוויזיה, זולת הרצון להגחיך את הליכוד בעיני הצופים.

 

* ראיון עם זהבה גלאון ב"קול ישראל", בנושא מבצע "צוק איתן": "אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש אקיבוש".

 

* מרצ מתנגדת לפעולה הקרקעית. להיות דובוני לא לא זה קל מאוד, אבל מה הם מציעים? ישראל קיבלה את ההצעה המצרית להפסקת אש והפלשתינאים דחו אותה. ישראל הפסיקה את האש והפלשתינאים המשיכו לירות טילים על אזרחי ישראל. אז מה צריך לעשות? לא לתקוף ולספוג? להמשיך לתקוף מהאוויר, אף שהדבר לא גורם לחמאס להפסיק את האש?

לכתוש מהאוויר בכל העוצמה? לסגור את החשמל? אפשר פעם אחת לומר מה כן, לא רק מה לא? הפעולה הקרקעית ממוקדת בעיקר בהרס המנהרות. בניסיון הפיגוע בקיבוץ סופה נוכחנו מהי סכנתן של המנהרות, ויש עשרות מנהרות כאלו. מה מרצ מציעה? איך להתמודד עם הבעיה? לקוות שיהיה בסדר? או אולי פשוט נמשיך ללהג על אקיבוש, כי זה הכי קל.

 

* מעניין שאת מה שמרצ אינם מבינים, אובמה, מרקל, א-סיסי ומנהיגים אחרים מבינים. הם יותר פרו ישראליים ממרצ.

 

* תנועת אומ"ץ פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להעמיד לדין את גדעון לוי בעקבות מאמר הסתה ב"הארץ". אין ספק שמאמר המסית טייסים לערוק ממלחמה, הוא התגלמות המושג "המרדה", כלומר יש קייס מובהק להעמדתו לדין. ואף על פי כן, אני סבור שלא כדאי להעניק לו את המתנה הזאת. אין דבר שיחזק אותו במיליה שלו – הארגונים האנטי ישראלים והאנטישמים בעולם, יותר מאשר הפיכתו למרטיר שמשטר הדיכוי הציוני סותם את פיו בלה בלה בלה. בהעמדתו לדין, הוא עלול לגרום לנזק חמור יותר מאשר בפשקווילי ההסתה שהוא כותב.

 

* התנגדות למבצע היא לגיטימית, ויש לתת לה ביטוי בכלי התקשורת. איפה הבעיה? א. חוסר פרופורציות. קיים קונצנזוס רחב מאוד בציבור, התומך במלחמת אין ברירה מובהקת. המקום הנרחב כל כך שניתן בתקשורת לשוללי המלחמה, מעוות את המציאות ומכעיס. למה אדם כל כך קיצוני ופרובוקטיבי כגדעון לוי חייב להתרוצץ מאולפן לאולפן ולקבל חשיפה כל כך גדולה? חופש הביטוי, אינו הכרח להפוך תועמלן אנטי ישראלי לגיבור תרבות בתקשורת הישראלית. ב. הדה לגיטימציה לביקורת על מתנגדי המלחמה. מסתבר שחופש הביטוי והדמוקרטיה מסתיימים כאשר מבקרים את מתנגדי המלחמה. כל ביקורת כזאת אינה "פוליטיקלי קורקט" והיא מוצגת כ"סתימת פיות", וכך ב"הפוך על הפוך", דווקא הפה המבקר את הביקורת, הוא הנסתם. ג. ההתבכיינות של הגדעון לווים למיניהם, שלא זו בלבד שהתקשורת הישראלית אינה חדלה לשחר לפתחם ולתת להם ביטוי בלתי פרופורציונלי בעליל, הם מתבכיינים על "סתימת פיות", על "המקהלה המדקלמת בקול אחד ואינה נותנת ביטוי לקול אלטרנטיבי" וכו'. ד. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. כפי שלא נזמין, ובצדק, את איתמר בן גביר להיות כוכב טלוויזיוני ולהסית השכם והערב נגד הערבים, הוא הדין בלוי ושכמותו, המסיתים נגד מדינת ישראל וצה"ל. ה. חופש הביטוי אינו החופש לשקר ולהעליל עלילות דם. עלילת הדם הנתעבת על פשעי המלחמה של צה"ל, על הטייסים הרוצחים, כאשר ישראל מותקפת בטילים המכוונים ישירות לאזרחים, בידי אויב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, וצה"ל עושה הכל, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, רק כדי לחסוך בחיי אזרחי האויב – היא עלילת דם בלתי נסבלת.

 

* דוגמה לפרובוקציות של מתנגדי המלחמה. שבת בבוקר, יום יפה. אני מדליק ערוץ עשר, ומתארח שם פרופ' חצרוני מאוניברסיטת אריאל. חצרוני הוא פרובוקטור ידוע, ליברטיאן פנאט, שהתבטא בעד הטרדות מיניות וסחר בנשים, שלאחר התאבדות משה סילמן בירך על כך שנפטרנו מפרזיט. הוא מרצה באוניברסיטה, כיוון שבית המשפט אסר על האוניברסיטה לפטר אותו בעקבות הפרובוקציות שלו ותמיכתו בהטרדות מיניות. מי שהזמין אותו לאולפן, ידע שהוא יחולל פרובוקציה, הזמין אותו כדי שיחולל פרובוקציה. חצרוני אמר, שהממסד החזק ביותר בישראל הוא הממסד הביטחוני. כיוון שהיו דיבורים על השומן במערכת הביטחון והצורך בקיצוצים, הממסד הביטחוני היה צריך לחולל איזו מלחמה נחמדה, כדי למנוע קיצוץ ולהפסיק את הביקורת. הוא ניצל את העובדה ששלושה נערים שלנו נהרגו (חס וחלילה לא נרצחו) ובמשך שלושה שבועות העלים מהציבור את המידע על הריגתם כדי להשאיר את החטיפה בתודעה, וכך הבעיר את המזה"ת כולו במלחמה מיותרת והכניס את כל הציבור הישראלי למשך שבועות למקלטים. כשלא יכולתי עוד לשאת את דבריו, זפזפתי לערוץ השני. ושם דיברה ח"כ תמר זנדברג, על כך שהפכנו את עזה לבית סוהר הגדול בעולם, ושהמצור האכזרי שהיטלנו על עזה הוא הגורם למלחמה, ואין עם בעולם שלא היה מגיב על מצור בלה בלה בלה.

 

* כיוון שמאז הנסיגה מרצועת עזה ועקירת יישובינו, אי אפשר להצדיק את הטרור נגדנו בדחליל אקיבוש, סנגוריו של השטן המציאו את דחליל "אמתסור". רצוי – "אמתסור האכזרי". או – "בית הסוהר הגדול ביותר בעולם". כדאי רק לזכור, שה"נצורים", או "אנתסורים", יורים על אזרחינו טילים שיוצרו במחרטות שאת החשמל אנו מספקים להם, ואת מנהרות התופת, שמטרתן לאפשר מסעות רצח וחטיפות הם ביטנו בבטון שהם מקבלים מאתנו, ושאת החשמל שלהם מספקת תחנת כוח ישראלית, המטוּוחת בידיהם כיעד מועדף. מתסור...

 

* מאז מלחמת העולם השניה, לא היה בעולם מנהיג אנטישמי כמו ארדואן. בעבר נהגתי לכנות אותו אחמדיניג'אד התורכי, אך הוא הרבה יותר גרוע. אין כל אינטרס ישראלי בנורמליזציה עם תורכיה כל עוד הוא הרודן שלה. הוא רוצה להיות "מתווך"? שיסיר את הטלפיים המתועבות שלו מענייני המזה"ת.

 

* שר האוצר הארדואני: "הציונות והאנטישמיות הן פשעים נגד האנושות". וחשוב לעמוד על הסתירה הפנימית בדבריו. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מי ששולל אותה, שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית הינה זכות טבעית. מי ששולל מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכותו הטבעית של כל עם, הוא אנטישמי. כלומר, שר האוצר הארדואני, בעצם שלילתו את הציונות, מגדיר את עצמו כאנטישמי. ומאחר והוא הגדיר בעצמו, ובצדק, את האנטישמיות כפשע נגד האנושות, הוא הגדיר את עצמו כפושע נגד האנושות.

 

* אסד תמה מדוע מדינות ערב אינן נרתמות לסייע לפלשתינאים בעזה. באמת, מאוד כואב לו שערבים נהרגים.

 

* הדבר הטוב ביותר שיצא מן ה"אביב הערבי" הוא שלטון א-סיסי. א-סיסי הוא היפוכו של מובארק. לראשונה מאז רצח סאדאת יש שלום בינינו לבין מצרים.

 

* פיטוריו של סגן שר הביטחון דני דנון, העלו את השאלה, המלווה בהרמת גבה: מה, הוא סגן שר הביטחון? או – מה, יש סגן שר הביטחון? וזה לא בשל תפקודו הלקוי, אלא כיוון שמדובר בתפקיד מיותר.

 

בראש כל משרד עומד אדם פוליטי, חבר בממשלה. מתחתיו פועלת מערכת פקידותית – מקצועית, בראשות המנכ"ל. אין כל צורך בדרג פוליטי נוסף. השר אינו רוצה בו. המנכ"ל אינו רוצה בו. הוא רק מפריע.

 

סגני השרים הם בסך הכל סידור עבודה פוליטי, פיצוי למי שלא נבחרו לשרים. הם נהנים מלשכה, רכב, מזכירה והעיקר – שהתואר שלהם יכלול את המילה "שר".

 

המקרה היחיד המצדיק את תפקיד סגן השר, הוא כאשר ראש הממשלה הוא שר הביטחון (או עומד בראש משרד אחר). במקרה כזה, ראש הממשלה אינו יכול למלא את הפונקציות הנדרשות ממנו כשר, ונכון למנות סגן שר, כפי שכיהנו סגני השרים מוטה גור, אורי אור ואפרים סנה.

 

הגיע הזמן לבטל את התפקיד.

 

* בקיבוץ גן שמואל נערך כנס לקראת שנת השמיטה בהתיישבות. הכנס עסק בשנת השמיטה כהזדמנות לתיקון חברתי. בעיניי, עצם העובדה שכנס כזה נערך בקיבוץ של "השומר הצעיר", הוא עיקר המסר. לפני עשר שנים זה לא היה קורה. גם לפני חמש שנים, ספק רב.

 

פעם השמיטה הייתה איום על החקלאים, ובעיקר נושא שצריך ללמוד איך להערים עליו. קצרה היריעה הזאת (עוד אכתוב על כך בהרחבה), אבל שנת השמיטה הבעל"ט, מורחבת לקידום של צדק חברתי, במגוון רחב של נושאים, שנדונו בכנס.

 

העובדה שמאות אנשים, בעיקר מהקיבוצים והמושבים הדתיים והחילונים, אך גם עירוניים ופעילי תנועות הנוער, ראו לנכון בעיצומה של מערכה ביטחונית, לפנות לא רק את לוח הזמנים שלהם אלא גם את מחשבותיהם וטרדותיהם לעיסוק בנושא הזה, מרשימה מאוד. אין זו בריחה אסקפיסטית, אלא התובנה שדווקא כאשר אנו נלחמים על ביטחונה של המדינה, ראוי שנעסוק בדמותה וערכיה.

 

* כרגיל, אני נהניתי פחות מההרצאות במליאה, ויותר ממעגלי השיח והלימוד. המעגל שבחרתי להשתתף בו, היה משותף ל"פרדס" – מרכז לחינוך ערכי הקשור ל"שומר הצעיר" ול"תורה ועבודה" של הקיבוץ הדתי. הטקסטים שלמדנו היו של "האדמו"ר החלוץ" ושל ז'בוטינסקי. את הטקסט של ז'בוטינסקי על רעיון היובל, הביאה המנחה מן "השומר הצעיר". וכאשר "השומר הצעיר" והציונות הדתית מלמדים ולומדים טקסט של ז'בוטינסקי לקראת יישום חברתי של שנת השמיטה, כדאי לקפוץ למגרש החניה, לחפש את החמור של המשיח. על זה, שווה להילחם. אפילו לחטוף טילים.

 

* גם פוליטיקאים ואישי ציבור השתתפו בכנס, ובהם השרים שי פירון ויאיר שמיר, סגן השר בן דאהן, הח"כים רות קלדרון, ועקנין ועומר בר לב, הרב הראשי דוד לאו ואחרים.

 

הרגע המביך בכנס, היה כאשר ח"כ עומר בר לב ביקש את רשות הדיבור במליאת הפתיחה, שלא היה אמור לדבר בה. הוא עלה לבמה, הסביר שהוא ממהר לישיבה של ו' חו"ב של הכנסת, אמר שאין לו הרבה מה לומר בנושא, והחל לשאת נאום מדיני על מבצע "צוק איתן". הקהל, שדי שבע מהברברת של הפרשנים והדברנים בטלוויזיה, לא אהב, בלשון המעטה, את ההידחפות הזאת, של מי שכל כך חשוב ובוער לו לספר לנו שצריך לחזק את אבו מאזן.

 

תחילה הקהל זע בחוסר נחת על מקומו, ולאחר מכן החלו קריאות ביניים המסמנות לו שהוא אינו מדבר לעניין ולנושא. ואז הוא הפטיר משהו שהוא לא פופוליסט שבא לומר לקהל מה שהוא רוצה לשמוע, או משהו כזה.

 

הייתה זו חטיפת מיקרופון מכוערת, שחשיבותה הייתה בתזכורת, שאל לנו להיות באופוריה, ושכדאי לנו לזכור שיש גם פוליטיקה מכוערת.

 

* בפרשת השבוע, פרשת "מטות", מבקשים השבטים ראובן וגד ממשה נחלה באזורי מרעה פוריים בעבר הירדן המזרחי. משה חושד בהם שכוונתם היא להשתמט מן המלחמה על כיבוש הארץ, ומייסר אותם במילים קשות. הוא משווה את מעשיהם למעשה המרגלים, שבעטיו נדונו בני ישראל לארבעים שנות נדודים ולכך שכל הדור לא יכנס לא"י. "תרבות אנשים חטאים", מיטיב משה להגדיר את מעשה ההשתמטות, והוא שואל אותם בתמיהה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?

 

חשדו של משה בשבטים היה חשד שווא. הם היו החלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ, ורק בתום המלחמה שבו אל נחלותיהם בעבר הירדן. אולם הגינוי העקרוני של משה למעשה ההשתמטות נותר לנצח, והוא אקטואלי כל עוד קיימת תופעה של השתמטות מצה"ל.

 

בימים אלה, שבהם צה"ל נלחם במערכה על ביטחון ישראל, במבצע "צוק איתן", חשוב להזכיר שיש גם היום בישראל תרבות אנשים חטאים, המשתמטים מצה"ל ואף עושים זאת ברשות ... התורה, כביכול. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

 

* אדוני שר הביטחון מר משה בוגי שלום וברכה!

 

מה שלומך?

 

ברצוני להציע למערכת הביטחון שלושה פיתוחים ביטחוניים שלי.

 

א.      מערכת "הכל עובר עליך" – מעל הגבול עם עזה יוצב מסך בלתי נראה. כל טיל שיירה על ישראל ייעצר בו, יסתובב וינחת ויתפוצץ בול על ראשם של אלה ששיגרו אותו.

ב.      מערכת "סוס ורוכבו רמה בים" – בעקבות ניסיונות חדירת המחבלים דרך הים, תוצב מערכת גלים חכמים, היודעים לזהות מחבלים, להתהפך עליהם ולהטביע אותם.

ג.       מערכת קמ"מ – קליע מונחה מכוון. על מנת לחסוך חלק ניכר מפעילות חיל האוויר וכדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, נייצר קליעי 5.56 מונחים מכוונים. חייל יירה ברובה M-16 רגיל כדור עם כתובת, נניח אסמאעיל הניה. הקליע יחפש את הניה בכל רחבי הרצועה, מעל ומתחת לקרקע, עד שימצא אותו ויסכל אותו.

 

אלה הצעותיי נכון לעכשיו.

איך מיישמים אותם?! זה כבר עניין לטכנאים. מה, אני טכנאי?

 

שלך,

אני.

 

* ביד הלשון

 

לכל קהילה שפה משלה, סלנג מקומי, ביטויים פנימיים, שזר לא יבין.

 

במלאת שלושים שנה לקיבוץ אורטל, ערכתי את הספר "שלושים שנים וסיפורים", סיפורי המקום של חברי הקיבוץ, על העבר וההווה. בסוף הספר פרסמנו את הלקסיקון הפנימי של אורטל, במדור שנקרא "מילון אורטלי עברי" ובו כ-250 ערכים, משלושים השנים הראשונות.

 

לכבוד חג המשק ה-36 של אורטל, אותו אנו חוגגים בימים אלה, אני מציג כאן מקבץ קטן של ערכים מן הלקסיקון:

 

חופשיים – מיני מצרכים שהוגדרו כמצרכי יסוד וחולקו חינם לחברים. בין המוצרים החופשיים: סיגריות, נורות, טמפונים, תחבושות היגייניות, טיטולים, ירקות, תבלינים, ביצים, לחם. הלחם נשאר חופשי עד היום [וגם היום, שש שנים מאוחר יותר].

 

מבחן אומץ – בקומזיץ ל"ג בעומר נאספים כולם בשטח שבין המשפחתיות למגרש הכדורגל ולאחר סעודת על האש – טאבון – ניגובים, מפגינים בני קבוצת הבר מצווה של אותה השנה את מידת האומץ שבלבם, בהליכת זיקית, הליכה על חבל, גלישה באומגה, הדלקת כתובת אש וקפיצה נועזת ממגדל סנאדות ליריעת ברזנט.

 

משאית כחולה – הרכב הכי מיתולוגי באורטל. טיולית בצבע תכלת עם קבינה. המשאית הכחולה ליוותה את כל אורטל בטיולים קצרי וארוכי טווח, סחבה אותנו לגיוסים בדרום (ע"ע) ובמטעים, למקומות עבודה באזור ובמעבר לו, נשאה משאות ומטענים שונים ועשתה לא מעט הסעות חברים. כיום ניצבת המשאית בגאווה רבה בשטח המטע וניתן לראותה מהכביש.

 

פצ'ים – סרטי הדבקה צבעוניים וממוספרים מבד, איתם סומנו הבגדים הפרטיים של החברים וה"כלליים" של בתי הילדים. לכל חבר / משפחה נרכש סליל בצבע (צהוב, ירוק, כתום, ורוד, תכלת, בז') עם מספר. כל בגד סומן בפץ', שהודבק במכונת פצ'ים מהבילה.

 

שבילים – ה"מקום הטבעי" להעלאת נושאים בוערים ואקטואליים לדיון פרטיזני בין חברים. כלומר, לא באופן מסודר ולא במקום מסודר או בזמן שנקבע מראש, בד"כ ב"שושו". השביל הוא הצינור הלא מקובל, כביכול, אך הבלתי ניתן להתעלמות בדרך להנעת תהליכים והעלאת נושאים לדיון בצינורת המקובלים. חבר: "מה לא שמעתם... זה כבר שנה מסתובב בשבילים".

 

שביעיות - חלוקת תקציב הריהוט לשבעה חלקים בהסדר של הפרשת כל חלק בזמן מסוים, עפ"י זכאות. את החישוב של השביעיות רק י' ור' הבינו. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 20/7/2014 00:23   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, אורטל, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות, תקשורת  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 2.7.14


* "נקמת דם ילד קטן, לא ברא השטן", ציטט רוה"מ את ביאליק, מתוך "על השחיטה", השיר שכתב אחרי פרעות קישינב. האמת היא שביאליק לא קרא לנקם, להיפך. "ארור האומר נקום", כי אין נקמה, כי השטן טרם ברא נקמה על רצח ילד קטן. אולם הוא טבע מטבע לשון, שאי אפשר שלא לאמץ אותה, כאשר מדובר ברצח ילדים, גם כאשר אין המדובר בילד קטן אלא בנערים. גם אני, כששמעתי על הרצח, (אף שכבר זמן רב הערכתי שמדובר ברצח), חשבתי מיד על הפסוק החזק הזה, משירו של ביאליק.

 

התגובה על הטבח הנתעב חייבת להיות קשה וכואבת מאוד.

 

* ועוד מתוך "על השחיטה": "אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה / וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ".

 

* ועוד מתוך "על השחיטה": "וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים".

 

* עלינו להיגמל מהפנטזיה של "השתלבות במרחב". אנו חיים במרחב דמים. אנו חיים במרחב של רוצחי ילדים. זאת האמת. עלינו להיבדל מהסביבה, ולחזק את זהותנו ומהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית, שונה בצביונה ובערכיה מן המרחב הסובב אותנו.

 

* המתפרעים הצורחים "מוות לערבים" ומכים ערבים חפים מפשע, מנסים לשלב אותנו במרחב, ולאמץ את הנורמות שלו. אם חפצי חיים אנו, לא ניתן להם להרוס אותנו.

 

* הרוצחים אינם רק החיילים הקטנים, אלא בעיקר המנהיגים והמפקדים השולחים אותם, המסיתים אותם, הקובעים את המדיניות, המסמנים את הדרך. כפי שהשכלנו להגיע ליאסין ורנתיסי, כך ביכולתנו להגיע לחאלד משעל, הניה ומחמוד א-זאהר.

 

* ככל הידוע לי, למעלה מ-900 משוחררי עסקת שליט עדין חופשיים.

 

* בהתייחסו להסלמה בירי הרקטות מרצועת עזה, דיבר ראש הממשלה על השקט ששרר מאז "עמוד ענן". שקט?! לאורך כל התקופה לא חדל "טפטוף" הטילים. האם מדינה יכולה להשלים עם מכסת טילים על אזרחיה, ולהציג זאת כ"שקט"? המחדל היה אחרי הטיל הראשון שנורה לאחר המבצע. היה צריך להגיב עליו בכל העוצמה. אבל אנחנו "היכלנו" את הטיל הזה ועוד עשרות אחריו, ועכשיו אנו תמהים כאשר הטפטוף הפך לזלעפות.

 

* יש לציין, שירי טילים מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית, הוא פשע מלחמה כבד. אין תגובה על פשע כזה, שניתן להגדירה כ"בלתי מידתית".

 

* ברית המילה, על כל הקושי והכאב הכרוכים בה, היא המקוימת והמכובדת ביותר בכל התרי"ג – על פי הסקרים, 98% מן היהודים בישראל מלים את בניהם. זאת, אף שאין כל חוק המחייב זאת, ואף בית דין הכופה זאת. למיטב הכרתי, יש קשר בין כיבוד המצווה הזאת לבין אי כפייתה. בכך שהיא נתונה לבחירה חופשית, אין היא מעוררת אנטגוניזם ואין כל צורך למרוד בה.

 

לכן, היטיבו שופטי בג"ץ לפסול את דרישת בית הדין הרבני לחייב אם גרושה למול את בנה בניגוד לרצונה. הם היטיבו לפסוק לא רק מצד זכויות הפרט, אלא גם מצד קיום המצווה הזאת, המשמעותית כל כך לזהות היהודית, להמשכיות היהודית.

 

עם זאת, במקרה המשפטי הפרטי שנדון, עלתה סוגיה הראויה לבחינה, שעוד תידון בבית המשפט לענייני משפחה, והיא מה עושים במקרה ששני בני הזוג חלוקים בשאלת ברית המילה. במקרה כזה, כל פסיקה היא כפיה על אחד מן הצדדים.

 

* אין מקום לכל אמצעי כפיה וחקיקה בכל הנוגע לבחירותיו התרבותיות של הפרט, אך יש מקום להכרעות ציבוריות בכל הקשור לדמותה של הפרהסיה היהודית. אני שולל מכל וכל את הגישה על פיה הפרהסיה היא המקום שבו אני עושה מה שאני רוצה, כל עוד לא נקטתי באלימות כלפי מישהו אחר. הפרהסיה היא המקום שהציבור מעצב אותו, על פי ערכיו, רצוי מתוך סיג ושיח פתוח ומתחשב, וככל הנדרש גם באמצעות חקיקה.

 

בפרהסיה יהודית, השבת אינה יום ז' בשבוע. השבת היא התרומה הגדולה של היהדות לאנושיות, וכפי שכתב אחד העם, שהיה אתאיסט מוצהר, היא הביטוי הנעלה למותר האדם מן הבהמה. השבת היא בעלת ערך חברתי, תרבותי, אנושי, ואינה עניינם של הדתיים בלבד. בניית הצביון של השבת בפרהסיה היהודית, אינה פשרה בין הדתיים הרוצים בשבת לבין החילונים המואסים בשבת. השבת שייכת לכל היהודים.

 

השבת היא יום המנוחה, יום התרבות, יום הנופש והקיט, ויש לאפשר בה פתיחה מסוימת של עסקים שיאפשרו לכלל לקיים אותה ככזאת. אין לאפשר לה להיות יום מסחר ועסקים, על פי החזון של דת הבצע והחומרנות, גם כאשר היא מתחפשת ל"ליברליות", כביכול.

 

יצאתי נגד המגמה של עיריית ת"א להלבין את העבריינות של פתיחת עסקים בשבת, ואני תומך בהחלטתו של שר הפנים גדעון סער בנדון, שהיא החלטה מידתית ומאוזנת מאוד. אני גאה בו על אומץ לבו להחליט בניגוד לבון טון של המיליה התקשורתי, תוך נכונות להסתכן בלינץ' התקשורתי הצפוי לו, בעיקר בדרך המכוערת של הגחכה. אני מאמין שבג"ץ לא יקבל את העתירה נגד שר הפנים, ולא יכפה עליו לא לאכוף את החוק.

 

* נרי אריאלי, איש "שמאל" רדיקאלי מקיבוץ עין גדי, כתב בפייסבוק רשימה נגד היחס של ישראל למהגרים, וסיים אותה בקריאה דחופה להוציא את ישראל ממשפחת העמים. מי שמסוגל להוציא תחת מקלדתו משפט אנטישמי גזעני ארסי כל כך – לכל מה שכתב לפני כן, אין ערך אפילו של נפיחה.

 

* אגב, במאה שעברה כבר ניסה מישהו להוציא את ישראל ממשפחת העמים. אם אינני טועה, הוא התאבד בבונקר בחברת אווה בראון.

 

* לא אחת, כאשר אני כותב על התופעות המחרידות של אנטי ציונות / אנטי ישראליות / אנטישמיות מצד יהודים וישראלים, אני מקבל תגובות מיתממות בנוסח: "מה רע בביקורת? אסור למתוח ביקורת על ישראל?" וכי השוואת ישראל לנאצים, קריאה להוצאתה של ישראל ממשפחת האומות וביטויי שנאה מעוררי פלצות מן הסוג של ארגון "זוכרות" ושל עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב וספי רכלבסקי, ראויים להגדרה "ביקורת"?

 

בספרם המצוין והחשוב "יהודים ומילים", מיטיבים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג לתאר את האבחנה בין ביקורת לשנאה עצמית ולתת בהם סימנים: "כאן נעוץ ההבדל העמוק בין מבקריה החדשים של התרבות הציונית למבקריה הישנים. ייאושו של ברנר וכאבו של ס. יזהר, וכל הספקנות והאירוניה והסרקזם של החלוצים ושל בניהם, ואף ספריו המוקדמים של הסופר שביננו, שנכתבו מתוך הקיבוץ ברִתחה ובחמלה, כל המרידות והכפירות הללו התרחשו בתוך הבית פנימה. ובוודאי בתוך החלל הלקסיקלי של ספרי היהודים. בניגוד מוחלט לכך, הדקונסטרוקציה והפוסט-קולוניאליזם והפוסט-ציונות פועלים מבחוץ, במילים מושאלות ובמונחים המתורגמים מלקסיקונים אחרים. על כן ביקורתם של דוברי הזרמים הללו, גם אם היא חשובה ונכוחה, בדרך כלל אינה נגועה לא באינטימיות ולא בספק עצמי מר ולא בפצעי אוהב". אני הייתי מוותר רק על המילים "גם אם היא חשובה ונכוחה". היא לא.

 

כאשר מטיחים בי את הטענה שאני שולל "ביקורת", אני מגחך. אבותיי הרוחניים, מוריי ורבותיי, מקורות השתיה שלי, היו גדולי המבקרים של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל, לצד היותם גדולי אוהביה, משבחיה ומאדיריה ולא ראו שמץ של סתירה בין השניים כי אין סתירה בין השניים. כאלה היו ביאליק וברנר, גורדון וברל, אלתרמן ושלונסקי.

 

עמוס עוז הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף. "יהודים ומילים" עוסק בתשתית הרעיונית העמוקה יותר מן העמדות הפוליטיות והאקטואליות, ואני מוצא את עצמי מזדהה כמעט עם כל מילה בספר. ברשימת המקורות בסוף הספר, מסתמכים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג על מסה שכתבתי על שלונסקי, כמקור להבנת המסר הביקורתי והחתרני של שיר שבת של שלונסקי. הם מצטטים מתוך השיר, ומוסיפים: "השורות האלה מרגשות עד דמעות את מחברי הספר הזה ... מפני שהן מבטאות גם אומץ לב וגם לב שבור. במובן זה עודנו נמנים עם היהודים העברים המודרניים החצויים, לא עם הישראלים הפוסט מודרניים השלמים".

 

עמוס עוז ובמידה מסוימת גם בתו פניה עוז זלצברג, הם מבקרים חריפים של מדיניות ישראל. אולם ספרם הוא שיר אהבה והלל לעם היהודי, להיסטוריה היהודית, ליהדות ולציונות.

 

* ראיתי, לראשונה, קטעים מתוך "The voice", תכנית שעצם הבחירה הפרובינציאלית והפלצנית בשמה בשפה האנגלית, מעוררת בי דחיה. התפלצתי מהתנהגותו של אביב גפן. לכאורה, יושר ויושרה של אדם האומר דוגרי, בפנים, את האמת האמנותית חסרת הפשרות שלו. אבל אני לא קונה את הפוזה. אני ראיתי אדם בוטה, גס רוח, אלים מילולית, העושה סיבוב על חשבונם של המתמודדים אותם הוא משפיל בפומבי. ... ובסוף הם בוחרים בו כ"מנטור" (כי "חונך" זה לא מספיק פלצני).

 

* איני מתעניין במיוחד בכדורגל, גם לא במונדיאל. ובכל זאת... אני בעד הולנד. למה הולנד? כדי להבין זאת, אחזור 40 שנה אחורה, למונדיאל 1974. אז, כילד בן 11 התעניינתי מאוד בכדורגל. אבל כדי לצפות בעניין ובמתח במשחק הגמר בין הולנד לגרמניה, לא הייתי צריך להיות אוהד כדורגל. דומה, שכל המדינה הייתה מרותקת למשחק הזה, כאילו ישראל היא ששיחקה בו. בעת השידור הישיר בערוץ היחיד, הרחובות היו כתחת עוצר. אפילו אמא שלי (!) צפתה במשחק.

 

את גרמניה, כל יהודי נורמלי שונא (אל תקפצו, לא אמרתי כל יהודי. אמרתי כל יהודי נורמלי). ואילו הולנד, הייתה בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים הטובה בידידותינו, שעמדה באומץ מול חרם הנפט הערבי. יותר משהמשחק היה תחרות בין יוהאן קרויף לבקנבאואר, הוא היה בין בני אור ובני חושך. כאשר ניסקנס הבקיע שער לטובת הולנד, שאגות השמחה נשמעו מכל חלון.

 

אבל בסוף, הרעים ניצחו. ואחרי 40 שנה, הגיע הזמן לתקן את המעוות.

 

* איך לכתוב על רומן, בלי להסגיר את צפונותיו ובלי לפגום בחוויית ההפתעה של הקורא?

 

מבלי להיכנס לפרטי העלילה, אני ממליץ בחום על ספרו החדש של חתן פרס ישראל נתן שחם "חשבון רדום". גם בגיל 89 לא נס לחו של שחם, וספרו רענן, משובב נפש, עדכני וגדוש בהומור ואירוניה דקה. הספר הוא ביוגרפיה של ספר, ובעצם ביוגרפיה של ביוגרפיה. הוא מתאר ומתעד תהליך של כתיבת ביוגרפיה על סבו של המספר. ומכאן מתפשט הספר לסיפור משפחתי מרתק ועסיסי, רצוף הפתעות, סגה הפרושה על פני ארבעה דורות וארבע יבשות. ומעבר לסיפור המשפחתי, זהו ספר רווי באהבת הספרות העברית. כמו ביצירת המופת של שחם "רביעיית רוזנדורף" ובספר ההמשך "צלו של רוזנדורף" גם הספר הזה עוסק ברגשות האהבה-שנאה של היהודים יוצאי גרמניה, כלפי הגרמניוּת שלהם והתרבות עליה גדלו. מומלץ!

 

* ביד הלשון

 

פרשת לואיס סוארס, הכדורגלן הנשכן, הציתה את דמיונו של העולם ועוררה שלל סאטירות, קריקטורות ומ"מים ברשת. ברבות מהן, צויר סוארס כשעל פיו מחסום של כלב.

 

מחסום של כלב נקרא בעברית זְמָם. זוהי מילה קדומה, מתקופת חז"ל, שמשמעותה מחסום על פי בהמה או חיה, כדי למנוע ממנה לנשוך או לאכול. ומהעצם זְמָם יצא גם פועל – זָמַם = חסם בזְמָם פה של בהמה, כלב או כדורגלן סורר. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 2/7/2014 00:51   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, דת ומדינה, חוץ וביטחון, יהדות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ