לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 30.8.15


* חיץ ברור – במאמר שני בהתכתשות בין יצחק הרצוג לגדעון לוי מעל דפי "הארץ", הרצוג אזר אומץ והיטיב להגדיר את שאיפתו ומטרת חייו של גדעון לוי: "אין הוא רוצה לזרוק אותנו לים. הוא רוצה שהמיעוט היהודי בין הירדן לים ייבלע ברוב ערבי, ושאחרי 67 שנים נכבה את האור מעל המדינה". חבל שהוא לא ציין, שהבעיה אינה רק המטרה של לוי, אלא העובדה שבעיניו המטרה מקדשת את כל האמצעים: הוא תומך ללא סייג בטרור הפלשתינאי הרצחני ביותר נגד אזרחי ישראל, הרי מדובר ב"לוחמי חירות". הוא תומך ללא סייג בחרם על ישראל. הוא אינו בוחל באף דבר שקר המקדם את המטרה, באף עלילה אנטישמית נגד ישראל ונגד צה"ל. והוא פועל ללא לאות להסתה נגד ישראל, בארץ ובעולם.

 

וכפי שהרצוג ציין ובצדק, הוא לא לבד. "לוי הוא שם גנרי לתפישה אידיאולוגית, שבטעות מזוהה על ידי הציבור הישראלי כ'שמאל' ". יש לקוות שהרצוג באמת מפנים את משמעות דבריו, ויביא לנתק מוחלט בין השמאל הציוני ל"שמאל" האנטי ציוני, שלמרבה הצער, יש לו גרורות אפילו בסיעתו.

 

גדעון לוי אינו לבד. למרבה הצער, הוא מבטא את דעת המערכת של העיתון שהפך אותו חלון הראווה שלו. יש למחנה הזה גרורות ממאירות באקדמיה ובתקשורת.

 

ובדיוק כפי שמי שצריך לנהל את מלחמת החורמה נגד הימין הרדיקאלי הוא הימין הנורמטיבי, הדמוקרטי, כך ראוי שמי שיוביל את מלחמה החרמה נגד השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, יהיה השמאל הציוני, השפוי.

 

* אנטישמיות מזוקקת – בפשקוויל השלישי של גדעון לוי נגד הרצוג, בהתכתשות בין השנים מעל דפי "הארץ", הוא הגדיר את דרכו של הרצוג "לאומנות מזוקקת". לא סתם לאומנות. מזוקקת. נטו. ו"כמעט גזענות".

 

כלומר גם גישתו היונית המובהקת של הרצוג, הרחוקה כל כך מדרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה, השונה כל כך ממורשת רבין, היא "לאומנות מזוקקת". למה? כי בעיני השמאל הרדיקאלי נוסח לוי, מדינה יהודית ורוב יהודי הם ביטוי ללאומנות מזוקקת, כמעט גזענית. לכל עם בעולם יש זכות למדינת לאום משלו, חוץ מלעם היהודי. כאשר מדובר בעם היהודי, התנועה הלאומית שלו – הציונות, היא "לאומנית" ולא סתם לאומנית – "מזוקקת", כמעט גזענית.

 

למה? למה יש על פני כדור הארץ מקום למדינת לאום צרפתית, רוסית, איטלקית, ספרדית, אלבנית, פולנית, יפנית ועשרים מדינות לאום ערביות ורק עם אחד בעולם, העם היהודי, אינו זכאי למדינת לאום משלו, אינו זכאי לריבונות, לחירות, לפיסת אדמה משלו תחת השמים?

 

יש לכך אך ורק הגדרה אחת. אנטישמיות. אנטישמיות מזוקקת. ולא "כמעט", אלא גזענית. גזענית מזוקקת.

 

מכל סוגי האנטישמיות, האנטישמיות הנחותה ביותר, הבזויה ביותר, העלובה ביותר, הנתעבת ביותר, היא האוטו-אנטישמיות, אנטישמיות של יהודים. זו אנטישמיות מזוקקת. והסמל המזוקק שלה הוא גדעון לוי.

 

* סימון הגבול – בני ציפר לועג להרצוג על כך שנגרר לשרשרת המאמרים, התגובות והתגובות שכנגד עם גדעון לוי. בעיניו, זהו ביטוי של חוסר מנהיגות. "מאמרי התגובה של הרצוג לגדעון לוי... מציגים אותו, שהיה אמור להיות ראש ממשלת ישראל, כנודניק פשוט. הם מעמידים אותו בשורה אחת עם מאות ואלפי הנודניקים המטלפנים לתכניות הרדיו, ועם כותבי הטוקבקים באתרי האינטרנט של העיתונים". בניגוד אליו הוא מציג את האורים והתומים: "לא זכור לי שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, הגיב אי פעם במאמר על דברי הביקורת שנאמרו או נכתבו עליו". ואו. גבר-גבר.

 

שיטוט מהיר בעיתוני שנות החמישים והשישים מראה, שראש הממשלה דוד בן גוריון, דווקא הרבה להתנצח מעל דפי העיתונות עם יריביו, בעיקר יריביו מבית, לעתים במסות שארכו 6-7 מאמרים ארוכים בהמשכים. כך שהרצוג יכול דווקא למצוא אילן להיתלות בו.

 

אלא שכלל לא בכך העניין. תגובותיו של הרצוג חשובות מאוד, לא כדי להתגונן בפני מי שהשתלח בו ולא כדי להחזיר לו מנה אחת אפיים, אלא כדי לסמן גבול ברור וחד משמעי בין מפלגת העבודה והשמאל הציוני, הפטריוטי, לבין השמאל הרדיקאלי, האנטי ציוני, הבוגדני, שגדעון לוי הוא דוברו הבולט. זהו מסר בעל חשיבות ערכית, מוסרית ופוליטית ראשונה במעלה.

 

וזה בדיוק מה שמפריע לציפר. לכן הוא כותב בסיום מאמרו: "משום מה יש לי הרגשה שעבאס טִלפן אל הרצוג לברך אותו על מאמרי התגובה שלו ואמר לו: 'כל הכבוד לך שהכנסת לגדעון לוי' ומיד אחר כך הרים טלפון לגדעון לוי ואמר לו 'כל הכבוד לך שהכנסת להרצוג'. ולאחר שתי שיחות הטלפון הקצרות האלה הזמין כרטיס טיסה לטהראן". או במילים אחרות: עזבו, שניהם ססססססססססמולנים. ודווקא לכן, יש חשיבות רבה בהצבת הגבול בידי הרצוג.

 

* תזכורת – במאמרה "50 ימים של תקווה" שפורסם ב"הארץ", הביעה צרויה שלו תמיכה בשביתת הרעב של "נשים עושות שלום". וכך נפתח המאמר: "מי שעלה בקיץ הזה במעלה רחוב עזה בירושלים, חלף על פני הצומת שבו התפוצץ אוטובוס ב–2004, ומיד אחריו על פני בית הקפה שהתפוצץ ב–2002, הבחין בוודאי באוהל לבן הניצב מול בית ראש הממשלה מוקף בשלטים. בתוך האוהל מצטופפות נשים בחולצות לבנות, מנסות להסתתר מפני השמש. כן, הקיץ הזה לוהט במיוחד. קיץ ללא סובלנות, ללא רחמים, וכמעט שהייתי מוסיפה — ללא תקווה, אלמלא פגשתי את הנשים הללו, שבחרו שם מלא תקווה לתנועה שהקימו בעקבות 'צוק איתן': 'נשים עושות שלום' ".

 

ותהיתי האם צרויה שלו זוכרת, שהאוטובוס ובית הקפה "התפוצצו" כתוצאה ישירה מצעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? והאם היא זוכרת ש"צוק איתן" היא מלחמת אין ברירה בעקבות מציאות של ירי רקטות על אזרחי ישראל, וגם הירי הזה היה תוצאה ישירה של צעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? ואותה מלחמה צמצמה באופן דרסטי את ירי הרקטות, אחרי שנים קשות של ירי בלתי פוסק, כפי ש"חומת מגן" הוריד באופן דרסטי את הפיגועים מיו"ש.

 

ולמה הכנסתי למירכאות את המילה "התפוצצו"? כי לא האוטובוס התפוצץ וגם לא בית הקפה. לא היה זה באג בייצור האוטובוס. היו אלה הפרטנרים שלנו, שפוצצו את עצמם ואת האוטובוס ובית הקפה, כדי להרוג יהודים רבים ככל האפשר, בניסיון לייאש אותנו מן החיים בארץ ומן המאבק עליה.

 

ונדמה לי שאותן נשים מבטאות דווקא יאוש ולא תקווה. שלו מכנה את מחאתן "חמישים ימים של תקווה", אך היא מציעה לחזור לצעדי תקווה שגרמו לשכול, יתמות ושפיכות דמים.

 

* מותרות - "הארץ" פותח במסע צלב חדש, הפעם נגד הזיקה בין אמ"ן ללימודי ערבית בישראל. בצדק. הרי אנחנו בסך הכל במזרח התיכון, ומי זקוק כאן למותרות מיותרות כמו מודיעין שמודיעין?

 

* מוניטין מפוקפק - פרשת עדותו של אלוף (מיל') אורי שגיא בעד הבנק הערבי, בעתירה נגדו של נפגעי פעולות הטרור במימונו, עליה כתב תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, מזעזעת ומסמרת שיער. ראש אמ"ן בדימוס מכר את המוניטין המודיעיני שלו, כדי לספק "מידע" שהוכח בבית המשפט כחסר שחר, לא כדי לסייע למדינת ישראל, אלא דווקא כדי לסייע לאויביה. לא יאומן!

 

ואני רוצה להטיל ספק דווקא במוניטין המודיעיני שלו. כראש אמ"ן, הוא אחראי להערכת המצב על אודות ההחלטה האסטרטגית של חאפז אסד לחתום הסכם שלום עם ישראל, אם רק יקבל את הגולן. ומאז, הוא היה הדוחף העיקרי לנסיגה מהגולן. היום, כל בר דעת יודע שנסיגה מהגולן הייתה מחוללת אסון לאומי. השאלה היחידה שאין עליה תשובה ברורה, היא האם החוף הצפוני מזרחי של הכינרת היה היום בשליטת דאע"ש או חיזבאללה.

 

איך מסביר שגיא את עדות השקר שלו למען הבנק הערבי? בדבר אחד אני משוכנע. הוא אינו אומר "טעיתי". פשוט, המילה הזו אינה קיימת בלקסיקון שלו. אפילו בנושא הסורי, הוא דבק בעמדתו, ולטענתו אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת.

 

* גיס חמישי – כבר כמעט התרגלנו, עד כדי כך שחדשה מהסוג הזה מובלעת כמבזקון בין המבזקים, וכבר אינה גורמת לנו להתרגש. פורעים יידו אבנים בכוחות הביטחון, שבאו להרוס מבנים בלתי חוקיים בבנימין. וראוי לשוב ולהזכיר – מי שלוחם בצה"ל הוא בוגד ואויב.

 

* ישראליזציה של החרדים - החלטת מועצת גדולי התורה של אגו"י לאשר את מינויו של ליצמן לשר בממשלה, היא צעד חשוב בדרך לישראליזציה של המגזר החרדי. חבל שצריך היה לעבור בבית המשפט, כדי לשים קץ לאנומליה הכפולה: סירוב החרדים האשכנזים ליטול אחריות לאומית כשרים בממשלה והמעמד הבלתי חוקי ובלתי הגיוני של סגן שר במעמד שר.

 

להערכתי, הן ראש הממשלה והן החרדים היו מעוניינים בכך שבית המשפט יוציא להם את הערמונים מן האש, וייצור את המצב שהביא לשינוי.

 

ליצמן הוא שר בריאות טוב, בעל ראיה חברתית אמתית, וטוב שימלא את התפקיד באופן ראוי ועל פי חוק.

 

* מכיר את המשטרה – ימונה הרב פינטו למפכ"ל המשטרה! בניגוד לגל הירש, הוא דווקא מכיר היטב את המשטרה, מבחוץ ומבפנים. הוא סחבק של ניצבים ובכירים העולים אליו לרגל. והעיקר, הוא לא יטלטל, חלילה, את המשטרה ואת התרבות הארגונית שלה, כפי שגל הירש עלול לטלטל.

 

* בדלת האחורית - סבר פלוצקר מציג ב"ממון" ממצאי מגה-מחקר בנושא המריחואנה ה"רפואית", שהתפרסם בבטאון המדעי המוביל של איגוד הרפואה האמריקאית JAMA, ובו ניתוח סטטיסטי של תוצאות 80 ניסויים נפרדים בהשתתפות 6,400 חולים, ובעצם כל המחקרים והניסויים הרציניים בנושא. הניסויים העלו רק אירוע אחד (!) שבו מריחואנה "רפואית" גרמה להקלה בכאבים בשיעור גבוה משמעותית ממתן תרופת דמה בלבד. פרופ' אהרון קרול שכתב על כך מאמר ב"ניו יורק טיימס", טוען באופן חד משמעי שאין ולו הוכחה אחת לכך שמריחואנה מקלה על כאב מתמשך ממחלה כרונית, שממנו סובלים 93% ממי שמבקשים להשתמש בה. "הבה נהיה גלויים", כותב קרול. "רשות המזון והתרופות האמריקאית בשום פנים ואופן לא הייתה מאשרת תרופה עם הוכחות נדירות כל כך לתועלת רפואית מצומצמת כל כך, והשפעות לוואי קשות כל כך".

 

הדיון הציבורי על לגליזציה למריחואנה הוא דיון לגיטימי, ויש בו טענות ראויות לכאן ולכאן. אולם ראוי להפסיק עם הפיקציה ה"רפואית", כביכול, ונשיאת שם הרפואה לשווא, כדי להכניס את הלגליזציה לסמים ה"קלים" בדלת האחורית.

 

            ביד הלשון

 

גַּנָּן או גָּנֵן – ראש חודש ספטמבר קרב, והמוני הילדים יחזרו לספסל הלימודים ויפגשו את מורותיהם ומעט מוריהם, את הגננות שלהם ואת קומץ הגננים.

 

ואיך מאייתים גנן? גַּנָּן. גַּנָּן כצורת הזכר של גננת, כמו זמר לזמרת, צייר לציירת וכן הלאה. אלא שהמילה גַּנָּן כבר תפוסה ומוכרת ונפוצה הרבה יותר במקצוע הטיפול בגינות הנוי. בקיבוץ, אגב, הוא נקרא "נויניק".

 

וכך נוצרה בשפת הדיבור המילה גָּנֵן. היא אינה תקנית, אבל היא יפה והגיונית.

 

למרבה הצער, האקדמיה ללשון, שלעתים היא מתירנית מדי לטעמי ("רכבים", "ראשת ממשלה") מתעקשת לשלול את צורת גָּנֵן. היא מציעה את הביטוי הארוך והמסורבל "גַּנָּן בגן ילדים".

 

ואילו אני מציע לדבוק בגָנֵן, עד שהצורה הזאת תתאזרח בשפה העברית. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 30/8/2015 00:39   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, שחיתות, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 23.8.15


* ליקוי מאורות - כאשר רופא נתקל בקונפליקט בין חובתו כרופא לבין האינטרס הלאומי, מה עליו לעשות? מה קודם למה? זו דילמה.

 

אולם הדילמה הזאת אינה ניצבת בפני הרופאים שנדרשים להזין בכפיה מחבל עצור השובת רעב. כאן יש זהות בין האתיקה, המחייבת רופא להציל חייו של חולה, כל חולה, לבין האינטרס הלאומי, למנוע מהמחבל לממש את פיגוע ההתאבדות שלו – שביתת הרעב שנועדה לפגוע במדינת ישראל ולחבל בה.

 

התנהגותה של ההסתדרות הרפואית, שבחרה לפעול נגד האתיקה הרפואית, נגד האינטרס הלאומי ונגד החוק, היא התנהגות תמוהה. ליקוי מאורות.

 

* רע הכרחי – הטיעונים הנשמעים נגד מעצרים מנהליים נכונים. שלילת חירותם של אנשים ללא משפט אינה רצויה ואינה הולמת דמוקרטיה. אלא שבחיים האמתיים, הברירה אינה תמיד בין טוב ורע. לעתים היא בין רע לרע יותר. תמיד יש לשאול מה האלטרנטיבה.

 

לפני כעשור, חווינו תקופה קשה מאוד, שבה נרצחו 1,500 ישראלים בפיגועי טרור רצחניים; פיגועי תופת במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ומקומות הומי אדם. הגל הזה לא נפסק כי הפלשתינאים החליטו להפסיק אותו, אלא בשל צעדי ישראל ב"חומת מגן" וממנו ועד עכשיו. מדי לילה כוחות של צה"ל ושב"כ עוצרים מחבלים. ישראל תופסת ועוצרת את המחבלים בעוד מועד, בטרם יבצעו את זממם. המחבלים עסוקים במנוסה, בחיפוש מקום להניח את ראשם בלילה הקרוב, ומתקשים להפנות את משאבי הזמן ותשומת הלב שלהם לתכנון וביצוע של פיגועים.

 

אף אחד אינו מתלהב ממעצרים מנהליים, וכאשר יש מסד ראיות המאפשר הגשת כתב אישום, תמיד הדבר עדיף. אולם אנו נמצאים במלחמה, דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו חזרה לראשית שנות האלפים. ללא הפעילות של שב"כ וצה"ל וללא המעצרים המנהליים, נשוב לראות את העיתונים עם הכותרות האדומות והשחורות ואת שידורי הגל הפתוח עם הדיווחים החיים מזירות הפיגוע ומבתי החולים.

 

מישהו מתגעגע לזה?

 

נכון, מעצר מנהלי אינו התגלמות התקינות המשפטית, אולם פיקוח נפש דוחה תקינות.

 

* צביעות – מי שהתרגלו להתנגד למעצרים מנהליים של מחבלים ערבים, מתנגדים כעת גם למעצרים מנהליים של מחבלים יהודיים. מן הראוי, לפחות, שהם יפסיקו להאשים את הממשלה, השב"כ וצה"ל ב"אוזלת יד", "רפיסות", "העלמת עין" במלחמה במחבלים היהודים. יש גבול לצביעות.

 

* תודה לך, מחבל יקר – אני יכול להבין את ההתנגדות למעצרים מנהליים ואפילו את הנכונות לשלם את המחיר של הימנעות מהם. אולם איני יכול להבין את הגלוריפיקציה למחבל עלאן, פעיל ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי. גדעון לוי פרסם מאמר שבו הגדיר אותו כ"לוחם חופש". "גוש שלום" פרסם הודעה בזו הלשון: "מוחמד עלאן סיכן את חייו כדי לחשוף את העוול של המעצר המנהלי. תודה!"

 

הם שוכחים שהמחבלים אינם מבחינים בין דם ודם. בפיגועים שלהם, כל יהודי נמצא על הכוונת. גם תומכיהם.

 

* מה ברל היה אומר – כאשר אני קורא את דברי הסגידה וההערצה למחבל שובת הרעב, מצד גדעון לוי, "גוש שלום" ואחרים, איני יכול שלא לחשוב על מאמרו של ברל כצנלסון בגיליון האחד במאי 1936 ב"דבר", בו נאמר: "... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".

 

השבוע מלאו 71 שנים לפטירתו של המנהיג הדגול, מעצב דרכה של תנועת העבודה הציונית.

 

* לא יכרע ולא ישתחווה – איני מכיר את דעותיו הפוליטיות של הזמר היהודי אמריקאי מתיסיהו ואין לי מושג האם הוא תומך במדינה פלשתינאית או מתנגד להקמתה. מה שאני יודע, הוא שהוא אמן בעל חוט שדרה, אדם ויהודי גאה. וכאשר מתוך כניעה לקמפיין החרם האנטישמי, מארגני סמינר בוולנסיה דרשו ממנו להצהיר על תמיכתו במדינה פלשתינאית, כתנאי להשתתפותו בסמינר (דרישה שהופנתה אך ורק לאמן היהודי), הוא דחה את הדרישה וויתר על ההשתתפות. הוא לא הסתפק בביטול, אלא שיתף את הציבור בחרפה, בדף הפייסבוק שלו, והגדיר אותה "מהלך דוחה ומעליב".

 

דבריו עוררו מחאה פוליטית בספרד. דעת הקהל בספרד חשה בושה, וקראה לילד בשמו היחיד: אנטישמיות. דעת הקהל הספרדית נהגה כראוי לציבור נאור, המסרב להיכנע לחשכת ימי הביניים, שהקואליציה האנטישמית השחורה-אדומה-ירוקה מנסה להמיט על אירופה ועל האנושות. גם ממשלת ספרד הגיבה בחומרה. היא פרסמה הודעת גינוי למארגני הפסטיבל, והגדירה את התנהגותם "התנהלות המנוגדת לעקרון אי-האפליה" והבהירה שהיא מתנגדת לכל "גילוי של אנטישמיות ופעילות התומכת בחרם נגד ישראל". הפדרציה היהודית של ספרד התלוננה במשטרת ספרד ודרשה לפתוח בחקירה נגד יוזמי הפסטיבל.

 

המחאה הצליחה. הנאורות ניצחה את האנטישמיות. בני אור ניצחו את בני חושך. מארגני הפסטיבל חזרו בהם, שבו והזמינו את מתיסיהו להופיע בפניהם. ולא פחות חשוב הוא נוסח הודעתה. לא "דברינו הוצאו מהקשרם". לא "פירשו את דברינו לא נכון", לא "קרתה כאן אי הבנה מצערת" ועוד תירוצים נוסח "אורנג'". פשוט, הבעת חרטה אמתית: "אנו מכירים בטעות שלנו שנוצרה מחרם, ממסע לחצים ומאיומים. הלחץ הזה מנע מאתנו לפעול בצלילות דעת".

 

מתיסיהו טרם החליט האם להיענות להזמנה המחודשת. אני מקווה שהוא ישיב בחיוב. הופעתו בפסטיבל תהיה חגיגת הניצחון של התרבות על הברבריות.

 

* הנספח הסודי - איראן (להלן צד א') תבצע פיקוח ובקרה על מתקני הגרעין של צד א'. אחת לחצי שנה, צד א' ידווח לסבא"א – בא כוח המעצמות (להלן צד ב') שכל הפעילות במתקנים היא למטרות שלום (בדורנו).

 

* בעד ההפשרה – אני תומך עקרונית בהסכם ההפשרה הנרקם (כך אני מאמין, למרות ההכחשות) עם המדינה הפלשתינאית החמאסית ברצועת עזה, המבוסס על הסרת חלק ניכר מן ההגבלות על הרצועה, אולי כולל פתיחת נמל, תמורת שנות שקט. הסכם כזה יתרגם להישג מדיני את ניצחון צה"ל ב"צוק איתן" ואת ההרתעה שנוצרה במבצע. המטרה של המבצע הייתה הפסקת ירי הרקטות והטרור מרצועת עזה. היציאה למבצע החלה אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לשכנע את חמאס פשוט להפסיק את האש, "שקט ייענה בשקט". אולם חמאס ראה בכך חולשה ורק הגביר את הירי והטרור ואילץ אותנו לצאת למלחמת אין-ברירה.

 

לא צריכה להיות לנו בעיה עם המחיר. אין לישראל כל עניין בהגבלות, בסגר הימי וכו', להיפך. ישראל נאלצה לבצע את הצעדים האלה בעקבות הטרור ואין סיבה שלא תפשיר אותם תמורת הפסקת הטרור.

 

כתבתי שאני תומך עקרונית, כיוון שאיני יכול לקבוע עמדה מעשית על הסכם שטרם נחתם ואיני מכיר את פרטיו.

 

* מכחישי שואה – מוסד ואן ליר עומד לקיים ערב השקה לספר הפיגולים "השואה והנכבה", פרי באושים של תהליך משותף של "אנשי חינוך יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל". הספר מציע "דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהם במשותף בהקשר הישראלי".

 

מה שלא מפתיע כלל, הוא שהפרויקט ממומן בכסף גרמני, בידי קרן גרמנית – קרן היינריך בל. מה טוב לגרמנים יותר מהיטהרות והכחשת שואה, באמצעות הצגת היהודים כנאצים והפלשתינאים כקורבנות השואה.

 

זוהי הכחשת שואה זוועתית.

 

* להביט בעיניהם - איך ראוי להגיב על הפרובוקציה הזאת? ראוי היה שמאות ניצולי שואה יעמדו בפתח המוסד, בלי לפצות פה, בלי לקרוא קריאות, רק יעמדו ויחייבו כל מי שנכנס לאירוע להביט בעיניהם.

 

* מחיקת האישיות של הפרט ושל הכלל - כשאני נתקל בפרברסיה הזאת, איני יכול שלא להיזכר בדבריו של ברל, "זיכרון לדור": "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על היסורים, לא מרוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל".

 

* עונש הרדיוס הסתיים – במשך שנים שימש "הארץ" במה לפשקווילי ההסתה והנאצה של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי. לעיתון לא הייתה כל בעיה עם ההסתה, כולל קריאה מפורשת להפיכה צבאית – קריאה לטייסי חיל האוויר לדומם מנועים ברגע שהממשלה הנבחרת תחליט להפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן. אולם כאשר התברר לעיתון שרכלבסקי עבד במטה הבחירות של הרצוג בלי לדווח למעסיקיו, הוא הוענש בהרחקה.

 

עונש הרדיוס הסתיים, והמסית והמדיח הסדרתי חזר ל"הארץ" ולסורו. במאמרו הראשון, הביע המסית והמדיח פליאה על מעצרו של מאיר אטינגר, נכדו של "הרב" כהנא. לטענתו, זו הסחת הדעת, כיוון שאטינגר מבטא את נתניהו. והפרשנות ליהדות של המוטציה הגינזבורגית – היא היא היהדות.

 

ה"יהדות" של ספר הפיגולים "תורת המלך", שכתבו תלמידי גינזבורג, היא בדיוק בדיוק אותה יהדות המצטיירת מספרו של המסית והמדיח הסדרתי "חמורו של משיח". זו התגלמות חוק הרדיקלים השלובים.

 

* אלוף האנדרסטייטמנט – במאמר תגובה לפשקוויל הסתה של גדעון לוי נגד הרצוג, שבר הרצוג את כל שיאי האנדרסטייטמנט, עד שהוא ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס. "לוי היה פעם ציוני. אני כבר לא בטוח שהוא כזה".

 

* המקום הראוי לפושע – שאלתי פעם את אהוד בן עזר, לנוכח דבקותו התמוהה בעבריין אולמרט, מה יגרום לו לשנות את דעתו. אהוד השיב לי, שרק פסק דין של בית המשפט שירשיע את אולמרט, יגרום לשינוי דעתו. היה פסק דין ועוד פסק דין והיום הדבר ברור – בראש ממשלת ישראל עמד פושע סדרתי: גנב, רמאי ונוטל שוחד. אין המדובר במעידה, גם אין המדובר בעבירה קלה. מדובר באורח חיים עברייני, מאפיוזי, לאורך עשרות שנים. מדובר בפשעים חמורים מאוד, המערערים את בסיס הקיום של כל חברה. אין חברה שאין בה פושעים וכנראה שגם לעולם לא תהיה. אבל כאשר פושע, שהתנהגותו זהה להתנהגות של ראש ארגון פשע, הוא ראש הממשלה, מדובר ברקב שעלול להרוס מדינה, יותר מכל אויב חיצוני.

 

מקומו של פושע אינו בראשות הממשלה ולא במערכת הציבורית. מקומו של פושע הוא בבית הכלא, על פי מספר השנים שהחוק מחייב. לשם יגיע, ובצדק רב, אהוד אולמרט – כי זה המקום היחיד בו ראוי שהוא יבלה בשנים הקרובות.

 

כפי שכתבתי לא פעם, אני מתנגד לחזרתו של אריה דרעי, שעבר עבירות זהות לאלו של אולמרט, לממשלה. העובדה שהוא "החזיר את חובו לחברה", כלומר ריצה את עונשו, אינה רלוונטית. בזכות עובדה זו הוא אדם חופשי וראוי שיהיה אדם חופשי. אולם ריצוי עונשו אינו הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית.

 

אולם בניגוד לדרעי, לא עומדת לזכותו של אולמרט החזרת חובו לחברה. הוא טרם ריצה את עונשו.

 

ואני מתקשה להבין את אהוד (בן עזר) – מדוע אין הוא מסוגל להשתחרר מהדבקות בפושע הזה, שבית המשפט כבר הוכיח מיהו ומהו ופסק מה המקום הראוי לו?

 

אילו אולמרט נתפס פורץ לדירה וגונב כמה אלפי ₪, אני בטוח שאהוד בן עזר לא היה ממשיך לתמוך בו. אולם פשעיו של אולמרט חמורים לאין ערוך יותר מפריצה. פושעים במעמדו של אולמרט, אינם מלכלכים את ידיהם בפעולות פשוטות כמו פריצה. ומדוע פשעיו הם פולקלור בעיני בן עזר? הדבר נשגב מבינתי.

 

* שבת של כדורגל – על פי תפיסת השבת הישראלית שלי, אין מקום לקניונים פתוחים ולחיי מסחר ועסקים בשבת, אך יש מקום לשבת של תרבות, כולל קולנוע, תיאטרון, מוזיאונים וספורט. שבת של כדורגל היא חלק מן המסורת הישראלית מזה 80 שנה, ועקרונית אני חושב שטוב היה להמשיך את המסורת הזאת.

 

זאת תפיסתי היהודית, תרבותית. ובכל זאת אני תומך באי קיום משחקי הכדורגל בשבת, מטעמים ליברליים, מתוך כיבוד אמונתו של הזולת. כדורגל בשבת מדיר שחקנים ואוהדים דתיים, ולכן מדובר בכפיה חילונית.

 

יש הבדל בין כדורגל לבין קולנוע ותיאטרון, כיוון שאם איני צופה בסרט בליל שבת, אני יכול לצפות בו ביום רביעי ואם איני מבקר במוזיאון בשבת אני יכול לבקר בו ביום שישי. לעומת זאת, משחק הכדורגל הוא חד פעמי.

 

* אקטיביזם שיפוטי נוסח רגב – מירי רגב הודיעה לאחר החלטת בית המשפט העליון בנושא מבקשי המקלט, שנחליף את השופטים. אולם היא מיהרה לברך את החלטתה של השופטת שאסרה משחקי כדורגל בשבת.

 

החלטת השופטת היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. סוגיות דת ומדינה ואופיה של הפרהסיה הציבורית הישראלית בשבת, כמו כל שאלות זהותה של החברה הישראלית, הם  נושאים לשיח ציבורי בין חלקי העם והגעה להסכמות. אין זה נושא להחלטות של שופט.

 

הצביעות של רגב – היא אינה מתנגדת לאקטיביזם שיפוטי, אלא בסך הכל רוצה שהשופטים ישפטו על פי עמדותיה.

 

            * ביד הלשון

 

תצלינה שתי אוזניו – בראיון לערוץ השני על פרשת אשכנזי, קרא השר גלנט, לחשוף את חומר החקירה בפרשה, והוסיף: "כאשר יראו את הדבר הזה, אוזניים תְּצִלֶּינָה".

 

אוזניים תְּצִלֶּינָה. אני אוהב שאנשי ציבור מדברים במשלב לשוני גבוה ומתבלים את דבריהם בביטויים מן המקורות. אולם גלנט כשל פעמים – במבחן הבקיאות ובמבחן הלוגי. במבחן הבקיאות, כי הפסוק המקורי מדבר על "כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו"; כל השומע ולא כל הרואה. במבחן הלוגי, כי הקשר בין שמיעה לאוזניים קצת יותר הגיוני מהקשר בין הראיה לאוזניים.

 

מקור הביטוי הוא מקראי, שמואל א ג יא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו". תְּצִלֶּינָה פירושו – תרעדנה. הבשורה שהוא ישמע תזעזע כל כך או תפחיד כל כך, עד כדי כך שאוזניו תרעדנה.

 

במקור, אלו הם דברי אלוהים לשמואל, הנער, בהתגלות הראשונית אליו. הוא מזהיר מפני  הזעזוע הצפוי מעונשו של בית עלי, בגין חטאיהם ושחיתותם של בני עלי.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 23/8/2015 00:37   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגרעין האיראני, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים כא: רוחצים בנקיון כפיהם


הפרק נפתח בפרשת עגלה ערופה.

 

כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה, הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל - וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה, וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

 

בקריאה מודרנית ראשונית, הדבר נראה כטקס פגאני מזעזע, של שחיטת עגלה לצורך בריחה מאחריות. מכאן הביטוי "רוחץ בניקיון כפיו", לתיאור התנערות מאחריות.

 

אם נמצאה גופה בקרבת יישוב, מתבצע טקס השחיטה והקורבן, ונכבדי היישוב רוחצים את ידיהם ומצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". כמו שלושת הקופים: עצמתם את עיניכם ולכן הן לא ראו.

 

אני מבין זאת בצורה אחרת לחלוטין, הפוכה ואפילו ראויה לאימוץ. לא את החלק הפגאני – השחיטה והקורבן, שאינו ראוי בימינו. אלא את הרעיון שמאחורי הטקס, שלא נועד לבטא בריחה מאחריות, אלא בדיוק ההיפך, תביעה לאחריות.

 

אילו היה מדובר בבריחה מאחריות, לשם מה הטקס? אדם מת. הוא מת מחוץ ליישוב. אף אחד לא האשים את היישוב. בוודאי שאף אחד לא האשים אישית את הזקנים והשופטים ביישוב. מה קפץ עליהם להתנדב באמירת קיטבג, שידיהם לא שפכו ועיניהם לא ראו? התגובה הטבעית היא להתעלם, וכלל לא להביא את הנושא למגרש האחריות.

 

חכמי המשנה עסקו בסוגיה הזאת והביעו תמיהה. "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!" כלומר – מה הסיפור? אף אחד לא האשים אתכם, אף אחד לא חשד בכם, אף אחד לא בא אליכם בטענות, אף אחד לא העלה על דעתו שאתם אשמים. "אלא, שלא בא לידינו, פטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו, והנחנוהו בלא לוויה", משיבה המשנה על השאלה.

 

זו התגלמות נטילת האחריות. אם אדם מת בקרבת היישוב, על פרנסי המקום לעשות חשבון נפש, ולבדוק האם באמת עשו הכל, אבל הכל, כדי למנוע את מותו. כלומר, השאלה אינה האם הם הרגו אותו ביודעין, ודאי שלא. השאלה היא האם הם עשו כל האפשר כדי למנוע את המוות. האם לא נהגו ברשלנות, ב"יהיה בסדר".

 

האם המשטרה התייחסה ברצינות לתלונות של האישה על אלימות בעלה ועל איומיו? האם מחלקת הרווחה, שידעה שהאב מתעלל בילדיו, פנתה למשטרה והרעישה עולמות? האם העירייה בדקה את מגרשי הספורט כדי לוודא את בטיחותם? האם היטבנו לחנך את הנוער למשמעות החמורה של העלמת עין מאלימות? האם לימדנו אותם, ש"הלשנה" היא חטא במוסר של גנבים, אך היא עשויה להציל נפשות ולכן היא מצווה במוסר של חברה מתוקנת? האם נתנו לגיטימציה לרעיונות כמו "כבוד המשפחה" שעלולים להוביל לרצח, או נלחמנו בהם?

 

כלומר, טקס ההיטהרות לא נועד לאפשר בריחה מאחריות, אלא לדרוש מפרנסי הקהילה חשבון נפש נוקב ואמתי, כדי לוודא שאכן עשו הכל כדי למנוע את האסון. רק אם אכן כך הדבר, הם יוכלו לקבוע שידיהם לא שפכו את הדם ומצפונם נקי.

 

נראה לי שהמצווה הזאת, בהתאמה לימינו (כלומר בלי עריפות), ראויה לאימוץ. היום, כשהספורט הלאומי הוא הכאה "על חטא" על חזה הזולת וריקוד על הדם כדי להאשים יריבים פוליטיים; דרישות סדרתיות להקמת ועדות חקירה משפטיות שנועדו לערוף ראשי יריבים פוליטיים, אך אין בהם כדי ללמוד ולהפיק לקחים, מוטב שנאמץ תרבות של חשבון נפש אמתי, דוגמת תרבות התחקירים בצה"ל.

 

לפני 32 שנה, השתתפתי בפעולה בלבנון, שבה נפל חייל בגדוד שלי, מירי צלף. בתקרית, ירה האויב יריה אחת, בודדת, ונעלם. כל תועפות התחמושת ששפכנו לכיוונים האפשריים של מקור הירי, לא פגעו במחבלים.

 

למחרת בבוקר, נערך תחקיר מבצעי, בראשות אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי ז"ל. בעיניים טרוטות אחרי לילה ללא שינה, ישבנו בתחקיר - כל החיילים שהשתתפו בפעולה וכל שרשרת הפיקוד שמעלינו. האלוף עבר אחד אחד ותחקר כל אחד, איפה היה, מה עשה, האם נרדם במארב, האם שמע את היריה, מה שמע, מתי השיב אש וכד'. ובמהרה התרשמתי שהוא חותר למסקנה שמדובר בהרוג מאש כוחותינו, מפליטת כדור של אחד מאתנו. כל אחד מאתנו, והמ"פ שלנו, והמג"ד שלנו והמח"ט שלנו – כולנו הזענו כהוגן. הסיטואציה ממש קוממה אותי. דומה היה, שהוא מחפש בכוח את היורה... בתוכנו.

 

 בסוף התחקיר, מסקנתו הראשונה של האלוף הייתה שלילת האפשרות של תאונה מבצעית שבה חייל נהרג מאש כוחותינו. ואז נפל לי האסימון ומאז אני מאמין גדול בתרבות התחקיר של צה"ל. תרבות זו היא היפוכה של תרבות הטיוח, הכסת"ח. קודם כל יש לבדוק לעומק את האפשרות שידינו שפכו את הדם. רק בדיקה כזאת, אמתית, במגמה להפקת לקחים ולתיקון, תאפשר לנו באמת ובתמים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר בפה מלא: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". זו הגרסה העכשווית לטקס עגלה ערופה, רק בלי עריפת ראשים, ולא רק של עגלות, שנועדה לספק את תאוות קהל הגלדיאטורים, המחפש שעיר לעזאזל.

 

****

 

כאשר אני קורא בתורה, יחסי אל הכתוב אמביוולנטי. חלק מן המצוות מעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים. ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית.

 

כזאת היא פרשת "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה". על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", הם הענישו אותו - "יִסְּרוּ אֹתוֹ" וזה לא עזר, עליו להסגירו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר ירגמו אותו למוות.

 

מזעזע.

 

מזעזע, אך זו המצווה. שחור על גבי תנ"ך. איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה בדרך שונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

 

מבחינת חז"ל, "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה", היא "הלכה ואין מורין כן". כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שיחשבו ל"בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה", כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי, אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" לא בוצע מעולם ומכאן שגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

 

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

 

****

 

סוגיה מקוממת נוספת היא זו: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

 

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

 

יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם", במלחמה, אונס נשות האויב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.

 

היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא כליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

 

בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה.

 

ואכן, כזו היא המציאות. אני יודע, שיש חוגים שאוהבים ללעוג לביטוי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", המאוס בעיניהם כמו הביטוי "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אבל אם נעדיף את האמת על התעמולה – האקסיומות הללו נכונות.

 

אינני רוצה להשוות, חלילה, את הנורמות של צה"ל לנורמות של המזרח התיכון. אנו רואים את הנעשה סביבנו, וברור שהנורמות הללו אינן בנות השוואה. אבל גם אם נשווה את צה"ל לצבאות של מדינות דמוקרטיות, שאינם לוחמים סמוך לגבולם על הגנת מדינתם וחיי אזרחיה, אלא במרחק רב מגבולם – כמו כוחות נאט"ו שלחמו בבוסניה, בעיראק או באפגניסטן – כל השוואה כזו מוכיחה שאף צבא אינו מתקרב לנורמות ההומניסטיות של צה"ל, לניסיון למזער ככל הניתן את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית של האויב, למרות העובדה שהאויב מנצל זאת לרעה בהופכו את אזרחיו למגן אנושי, וגם במחיר כבד של חיי חיילי צה"ל.

 

הכנסתי למירכאות את המילים "בימים ההם", לביטוי הנורמה המאפשרת אונס נשות האויב. הרי זה קורא בימינו, סביבנו, כאשר האונס הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה בין שיעים לסונים במזרח התיכון, בין שליטים למורדים, והוא נחשב לאקט לוחמתי לגיטימי בעיני הצדדים. אך האם לא כך היה גם בצבאות של המדינות הדמוקרטיות במלחמת העולם השניה? נכון, צבאות המערב לא גייסו שפחות מין כמו צבא יפן, אך מקרי האונס של נשים גרמניות לאחר כיבוש גרמניה, היו חזון נפרץ.

 

וגם בכך, צה"ל היה ונותר מופת של נורמות מוסריות אחרות. עובדה זו היא לצנינים בידי תעשיית השקר האנטי ישראלית. מה עושים?

 

אחד המסמכים המעוותים ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר" שכתבה במסגרת לימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א ניצן טל, שכותרתו: "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי". ב"מחקר" מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים את נשות האויב במלחמה. ומה הייתה מסקנתה? שהסיבה לכך היא ... גזענות. הפלשתינאים עברו תהליך כה קיצוני של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך אפשר לאנוס את מי שאינה אנושית?

 

מדהים. אך מה שמדהים אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תאוריה" הזו. באוטוביוגרפיה שלו "אופטימי", הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים ערביות, ומספק אותו "הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים" (ע' 232).

 

איזה גזענים אנחנו. לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר בשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך צבא יפן שחטף אלפי סיניות להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר ללוחמיו לאנוס אלפי נשים גרמניות במלחמת העולם השניה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות, ולכן הם אנסו נשים יהודיות, ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות מין. 

 

כל אלה לא היו גזענים, ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את דרכיו.

 

* ואם אי אפשר להצביע על צה"ל כצבא שחייליו אונסים נשות אויב, אפשר למצוא פתרון אחר; אפשר לחגוג על איזה ציטוט נידח של רב נידח, שכתב את דברי הפיגולים הנתעבים הבאים: "ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל". למיטב הבנתי, אפילו הדברים הנתעבים הללו נכתבו כהלכה ואין מורין בה. אבל אם אפשר לחגוג עליהם ולהצביע עליהם כ"הוכחה" למשהו, כנראה שגם זה יצר לאו בר כיבוש.

 

****

 

הביטוי בתורה ובהלכה למתן כבוד למת, הוא האיסור על הלנת המת, כלומר החובה לקבור אותו מיד. בפרק שלנו, האיסור הזה מוקדש לנדון למוות. "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". כלומר, גם כאשר מדובר בפושע שדנו מוות, יש לנהוג בגופתו בכבוד (לתשומת לבם של בעלי הרעיון ה"יצירתי" לעטוף גופות מחבלים הרוגים בעור חזיר כדי לבזות אותם ו"להרתיע").

 

גם מכלל האיסור הזה מבצבצת המציאות – הנוהג "בימים ההם" להשאיר את גופת ההרוג על העץ, למען יראו, ייראו ויחגגו. כן, גם במקרה הזה הכנסתי את "בימים ההם" למירכאות. הרי אנו חיים במזה"ת. ובכן, התורה אוסרת זאת.

 

במדינת ישראל אין עונש מוות, ואני בטוח שגם ההצעות הפופוליסטיות ברוח זו העולות מפעם לפעם לדיון, לא תשננה את המצב. את העיקרון הזה עלינו לתרגם לחובה להעניק יחס אנושי לאסירים.

 

ובראש ובראשונה, אנו מחויבים לחייו של אסיר או עציר. אם עציר מנסה להתאבד ותולה את עצמו, חובה על הסוהר הרואה זאת למהר ולהוריד אותו מחבל התליה ולהציל את חייו. כך גם אם ניסה לחתוך את ורידיו. כך גם אם ניסה להתאבד בשביתת רעב. ואם צריך להזינו בכפיה כדי להציל את חייו, זו החובה המוסרית שלנו. גם אם יש גם בתוכנו המעודדים את פיגוע ההתאבדות הזה, בשל תמיכה במטרותיה הפוליטיות ואולי גם תקווה לתוצאותיה בשטח. וגם אם יש בתוכנו אידיוטים שימושיים, שאימצו את הטענה ההזויה על "זכותו" של האסיר להתאבד ושהצלת חייו היא ... "התעללות", אין הדבר משחרר אותנו מן החובה המוסרית הזאת.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 19/8/2015 12:45   בקטגוריות דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, משפחה, משפט, פוליטיקה, ציונות, תרבות, אהבה ויחסים, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ