לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 7.12.14


* במסכת חילופי ההאשמות בין נתניהו לבין לפיד ולבני מי דרדר את הממשלה למשבר הזה ומי גרר את המדינה לבחירות מיותרות, בזבזניות ויקרות, שני הצדדים צודקים. לא היו צדיקים בהתנהלות הממשלה המקרטעת הזאת; לא הייתה בה מנהיגות. שני הצדדים אשמים. בעצם שלושת הצדדים – אי אפשר לשכוח את בנט וליברמן, שרי קבינט המלחמה, שבעיצומה של מלחמה תקפו את הממשלה ואת ראש הממשלה בהצהרות מתלהמות ופופוליסטיות.

 

* שמעתי את נאומו של יאיר לפיד, והוא נשמע לי מאוד מוכר; הסגנון, צורת הדיבור, האינטונציה, השילוב הפאתטי של צעקה בלחישה או לחישה בצעקה, החזרתיות הרטורית, הפאוזות במשפטים. תואם ביבי.

 

אחרי שני מופעי האימים, של נתניהו ולפיד, הולכת ומצטיירת התמונה העגומה, שסדר היום היחיד של הבחירות המיותרות הללו, הוא השמצות אישיות.

 

* כאשר קמה "יש עתיד", לא הבנתי מה מחפשים אנשים רציניים כמו שי פירון, רות קלדרון, עליזה לביא ומאיר כהן תחת כנפיו של אותו אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. לאחר מכן, בתקופת מצג השווא של "ברית האחים", שיניתי את דעתי. חשבתי שהנה, באמת ובתמים, משהו חדש מתחיל – דרך חדשה השוברת את הקונבנציות העבשות של שמאל וימין, הנוטשת את הדיכוטומיה הנוקשה של חילונים ודתיים שנועדו להתלחם לנצח אלה באלה ואינה מכפיפה את סדר היום הלאומי למחלוקת המדינית חסרת התוחלת על גבולות המדינה (בהיעדר פרטנר גם לוויתורים מרחיקי הלכת ביותר) אלא מתמקדת בתוכנה. אולם זאת הייתה אשליה. התיישרותם של אנשים כמו שי פירון אחרי גחמתו הנואלת של לפיד בהתנגדות לחוק הלאום, הייתה מבישה.

 

* איפה הכסף?

 

* בראיון ל-ynet נשאלה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן על האפשרות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה עתידית של נתניהו אחרי הבחירות. גרמן השיבה: "למדתי בפוליטיקה שאין מחרימים איש". יפה. אכן, אין להחרים איש. אין זה מן הנמנע, שנראה בעתיד את לפיד בממשלתו של נתניהו, כיוון שפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

 

* שלי יחימוביץ' דורשת מכל גוש מרכז-שמאל (כלומר "שמאל") להתחייב לא להצטרף לממשלה עתידית בראשות נתניהו. בבחירות הקודמות שלי עמדה מול לחצים רבים וסירבה להתחייב התחייבות כזאת, אותה הגדירה היטב: איוולת פוליטית. סמוך לבחירות היא נלחצה והכריזה שלא תצטרף לממשלה. ההכרזה הזאת, המתאימה למנהיגת מפלגת קצה כמו מרצ, עלתה למפלגת העבודה בכמה מנדטים טובים. אילו קיבלה מפלגת העבודה עוד 3-4 מנדטים, סביר להניח ששלי יחימוביץ' הייתה עומדת בראשה עד היום.

 

אין שום עיקרון אידיאולוגי בישיבה בממשלה או בישיבה באופוזיציה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע על המציאות, ובכל מצב נתון עליה לבחון האם נכון יותר שתהווה אלטרנטיבה באופוזיציה או שתשפיע בתוך הממשלה. מצב נתון הוא תוצאות הבחירות, ולכן הכרזה על הצטרפות או הימנעות מהצטרפות לפני הבחירות היא איוולת.

 

* המשבר הקואליציוני האחרון מוכיח, שבעיית המשילות אינה נובעת מהמפלגות הקטנות. אני התנגדתי להעלאת אחוז החסימה, כיוון שאני רואה חשיבות במתן ביטוי לקולות השונים בחברה הישראלית.

 

היו שייחסו ליוזמי העלאת אחוז החסימה רצון לחסום את ייצוג הערבים בכנסת, כיוון שבפיצול הקולות בתוכם היום, אף מפלגה ערבית אינה עוברת את אחוז החסימה החדש. אני לא קונה את ההסבר הזה. אנו רגילים לתחביב של הצגת כל הצעת חוק כקונספירציה גזענית, כביכול. אולם גם מי שמציגים את יוזמי חוק המשילות כגזענים, אינם טוענים שהם מטומטמים. וכי יש למישהו ספק שהעלאת אחוז החסימה תגרום לאיחוד כוחות במגזר הערבי ולחיזוק ייצוגו בכנסת?

 

* ובעניין ייצוג המגזר הערבי בכנסת – אף שמדובר בח"כים הרחוקים ממני ביותר בדעותיהם, שמכעיסים אותי מאוד בהופעותיהם והתבטאויותיהם, אני רואה חשיבות רבה בכך שהם בכנסת. הרעיון שחמישית מאזרחי ישראל לא ייוצגו, הוא מעורר פלצות (אני מחריג מהכלל הזה את חברת הכנסת זועבי, שחצתה את כל הקווים האדומים, ואין היא ראויה להיות ח"כית). עם זאת, אני מייחל ליום שערביי ישראל יבחרו מנהיגות אחרת, מתונה ואחראית, שתוביל להשתלבותם במדינה.

 

* הטענות על הפגיעה ההולכת וגוברת במעמדם של ערביי ישראל, לעומת הימים הרחוקים שבהם ישראל הייתה דמוקרטיה אמתית שהעניקה זכויות שוות לערבים באמת ובתמים, אינן מתיישבות עם העובדות ההיסטוריות. האמת הפוכה – מעמדם של ערביי ישראל הולך ומשתפר. כבר הזכרתי את העובדה שב-19 השנים הראשונות של המדינה היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ועל הגיחוך שהאדם המזוהה ביותר עם הממשל הצבאי החי עמנו, שמעון פרס, אמר על קברו של מי שהנהיג את הממשל הצבאי והתעקש להשאירו על כנו, בן גוריון, שחוק הלאום מפר את האיזון הבן-גוריוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

 

בשנותיה הראשונות של המדינה, מפ"ם (!) לא קיבלה ערבים לשורותיה. המחלוקת על האפשרות של קבלת ערבים למפלגה, הייתה אחד הגורמים לפילוגה בשנת 1954. ואילו היום, יש מתמודדת ערביה, אנט חאסכייה, ברשימת הבית היהודי!

 

* פנינה רוזנבלום מתכננת קמבק. גם "ארץ נהדרת".

 

* צפיתי ביום חמישי בתכנית "מצב האומה", שבה התארח בנט. רמת ההומור לא הייתה מי יודע כמה, אבל לא על כך רציתי לכתוב. מה שבלט בשפת הגוף, במימיקה של המשתתפים יותר מאשר במלל, הוא מצב הצבירה התודעתי שלהם: מרירות, נרגנות, נרדפות ברמה כל כך קיצונית, שדומה ששטיפת המוח שלהם כל כך הצליחה, עד שהם עצמם החלו להאמין בה. התיעוב, הבוז והסלידה כלפי היריב, מקלקלים את השורה. גם את ההומור. גם כשהם ניסו לזייף קצת הומור עצמי... המסרים שלהם בשאלות לבנט היו ברוח של - אתם הרי מחליפים את השלטון באמצעות רצח ראשי ממשלות ומציתים בתי ספר... מגעיל.

 

* בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

 

שמיר יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס הייתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (לעומת מערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין, שהיו ציר לעומתי לשנוא נפשם המשותף פרס). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן הייתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

 

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

 

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העליה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה הייתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

 

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

 

אני מזכיר את הסיפור ההיסטורי הזה, בעקבות הידיעות על הדיל הנרקם בין נתניהו לחרדים. החרדים מציבים בין תביעותיהם הראשיות את מניעת קבלתו של חוק הגיור. חוק הגיור הוא חוק מתון ומינימליסטי, אך הוא מתמודד עם המציאות האנטי ציונית, שבה הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים, מכשילה בכל מאודה את האתגר הציוני החשוב ביותר בימינו, והוא צירופם המלא של העולים מחבר העמים לעם היהודי.

 

אם נתניהו, המניף ברמה את דגל חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ייתן את ידו להמשך המהלך האנטי ציוני של התעללות בעולי חבר העמים, הוא ימעל באחריותו ומחויבותו כמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי.

 

* כאב לילדים במערכת החינוך, אני מקווה ששר החינוך הבא, יהיה אשר יהיה, ימשיך את המהפכה ששי פירון החל בה – מעבר ממפעל תעשייתי להשגת ציונים לבית חינוך; מעבר מהמרוץ המטורף אחרי המיליון ללמידה משמעותית ומעמיקה. אני מקווה שהשר החדש ימשיך בדרך המעודדת מצוינות לעומק ולא הישגיות של מלחמת הישרדות בג'ונגל, תחת כותרת שווא של "מצוינות". אני מקווה שגם השר החדש ימשיך במדיניות של עידוד וטיפוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בחינוך, בניגוד לשרים הדתיים שהכפיפו את לימודי היהדות לאורתודוכסיה והשרים החילונים שזה לא ממש עניין אותם.

 

* לבי נחמץ כאשר אני חושב על השמחה לאיד לנוכח התפטרותו של פירון, אצל כתבלבי "הארץ" ובראשם אור קשתי וספי רכלבסקי, שמיררו את חיי פירון מתוך אובססיה דוסופובית מקארתיסטית.

 

* עם גיוסו לצה"ל של אבנר נתניהו, פרסם יגאל סרנה (סלחו לי שאני מתקשה להקדים לשמו את התואר "עיתונאי"), פוסט בפייסבוק שבו כתב שאלמלא היו בפוליטיקה, משפחת נתניהו הייתה מטופלת במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, והטיח רפש במשפחה. לא צריך לתמוך בנתניהו (אני לא) כדי להוקיע את ההשתלחות הדוחה של סרנה. זה כבר לא דיג במים עכורים אלא התפלשות בקיא.

 

צר לי על זכרו של נחום סוקולוב, שהנ"ל הוא חתן הפרס הנושא את שמו.

 

* הנרקיס הנרקיסיסט שארגן את הקמפיין לעידוד הירידה לגרמניה, פרסם מאמר במדור הדעות של "הארץ", איך לא? עם המסר העמוק "רק לא ביבי".

 

האם נער ה-MÜLKI ממחאת הצומי הולך להיות סמל מאבקם של מתנגדי חוק הלאום?

 

* איני חסיד, בלשון המעטה, של בתי הספר הדו-לאומיים, או בשמם הרשמי – הדו-לשוניים. גם כתבתי על כך לא פעם בעבר.

 

אולם אני מזועזע ממסע הסתה הנערך כלפי בית הספר הדו-לשוני בימים האחרונים. לרוב, דברי ההסתה נפתחים באמירות בנוסח "אמנם איני תומך בהצתה, אבל" שמשמעותן  האמתית היא "אני תומך בהצתה".

 

בדרך כלל איני מאמין לתעמולת הסתה של השמאלימין הקיצוני, שלרוב מבוססת על שקרים. אבל גם אם נניח, לצורך העניין, שכל הסיפורים על בתי הספר הללו אמתיים, אין בכך שמץ של צידוק לפשע השנאה הנתעב של הצתת בית הספר.

 

מי שמתנגד בכל לבו לרעיון של בתי הספר הללו, חייב להוקיע ולגנות את המעשה הנפשע בדיוק כמו מי ששולח את ילדיו לבית הספר הזה.

 

... כלומר, אם הוא בנאדם.

 

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע. לא זו בלבד שאינו מס פרוגרסיבי (כלומר אחוז המס גדל ככל שההכנסה גדלה, כדוגמת מס הכנסה), הוא אפילו אינו מס רגרסיבי, שבו אחוז המס שווה לבעלי כל ההכנסה. מאחר והמס הוא על המוצר, זהו מס רגרסיבי בריבוע – אדם שבקושי מסוגל לקנות לחם לילדיו, משלם בדיוק אותו מחיר כמו מולטי מיליונר.

 

מדיניות של צדק חברתי וערבות הדדית תחתור לצמצום מע"מ ולביטול מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים.

 

שמחתי לקרוא על תכניתו של נתניהו ל-0 מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. מצד שני, כיוון שאני יודע שצעד כזה נוגד את השקפת עולמו הכלכלית ואת דרכו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בכהונתו כשר האוצר, מקנן בלבי חשש שמדובר בהבטחת בחירות שלא תמומש. הרי זו כמעט המרת דת מבחינתו.

 

ולמרות החשש, יש לברך על המגמה ולעודד אותה.

 

* ההסכם בין ההסתדרות למעסיקים על העלאת שכר המינימום ב-700 ₪, הוא בשורה גדולה למשק ולחברה.

 

* חבל שצריך לחוקק את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, אך החוק המחייב מעסיקים להודיע למועמדים לעבודה על החלטה שלילית בגינם, קובע סף מינימלי של כבוד אנושי.

 

* המחלוקות בין סוציאליסטים לקפיטליסטים בנוגע למדיניות חברתית כלכלית, לוקות באנכרוניזם. הסוציאל דמוקרטיה בימינו, מצדדת בשוק חופשי תחרותי. האויב הגדול ביותר של התחרותיות הוא הטייקוניזם, המונופוליזם, הריכוזיות בעיקר בענף הבנקאות, קשרי הון שלטון וכלכלת המחוברים והמקורבים. כלכלת הג'ונגל, שבה אין מגבלות על החזקים, היכולים לאכול את החלשים ואת המתחרים, אינה כלכלה חופשית ואינה כלכלה תחרותית. ההיפך הוא הנכון, היא כלכלה שאינה מאפשרת תחרות, ולכן היא מעלה את יוקר המחיה והורסת את הסולידריות החברתית. הכלכלה החזירית הזאת מנוגדת לעקרונות האתיקה הקפיטליסטית. ולכן, יש מקום לשילוב ידיים נגד הרעות החולות הללו, של גורמים שקיימת ביניהם מחלוקת בנוגע לאוטופיה החברתית כלכלית; בין מי שהסולידריות היא בעיניהם העיקר (כמוני) לבין מי שהתחרותיות היא בעיניהם העיקר. לפחות בטווח הקצר, המאבק צריך להיות משותף.

 

* החסניזם (על שם אלון חסן) – תופעת ועדי העובדים החזקים, הכוחניים והשתלטנים, חסרי האחריות, היא הצד השני של מטבע החזירות הטייקוניסטית. בדיוק כמו הטייקוניזם, היא מבטאת גישה הגורסת, שאם שיש לי כוח, הכל מותר לי. גם את התופעה הזאת יש לבער.

 

* חברות וחברים יקרים, אני שמח לבשר לכם על מהפך – נהייתי בנקאי. לא סתם בנקאי – בעל שליטה בבנק.

 

העיקרון המרכזי בבנק שלי הוא מִקסום רווחת הלקוחות. אחד העקרונות המרכזיים בבנק שלי הוא אחריות חברתית. בבנק שלי לא יועסק אפילו עובד קבלן אחד. הפער בין בעל השכר הגבוה ביותר לבין בעל השכר הנמוך ביותר לא יעלה על 1:10. ההבדל הגדול בין הבנק שלי לקרטל הבנקים המסחריים, הוא שאצלנו משקי הבית לא יסבסדו את הטייקונים.

 

הבנק הוא בנק "אופק", הבנק החברתי הקואופרטיבי הראשון בישראל. בבנק הזה אני בעל שליטה, אך לא במובן המקובל היום. הבנק הוא אגודה שיתופית שבעלי השליטה בה הם כל בעלי המניות – לכל אחד קול אחד. אנחנו, בעלי המניות, בוחרים את הוועד המנהל של הבנק בבחירות דמוקרטיות.

 

לא, עדין איני בעל מניות בבנק כיוון שהבנק עוד לא קם. בהשפעת קרטל הבנקים בעלי הכוח, האוצר מעמיד תנאי פתיחה מטורפים, שאין להם אח ורע בעולם, לפתיחת הבנק, בגובה של 75 מיליון ₪. לצורך השוואה, ההון הדרוש לפתיחת בנק קואופרטיבי בארה"ב הוא אפס סנט!

 

אני מקווה מאוד שהתנאים הדרקוניים ישתנו, אולי בזכות חילופי שר האוצר. אך גם אם לא, אני מאמין בכוחה של האגודה השיתופית להקמת הבנק לגייס בסופו של דבר את הכסף.

 

חלק ניכר מגיוס הכסף הוא מציבור המצטרפים לאגודה השיתופית. עלות ההצטרפות היא 3,000 ₪. ניתן להצטרף בעשרה תשלומים – ללא ריבית. כן, שפשפו את העיניים וקראו שנית – ללא ריבית.

 

ועדת טרכטנברג קבעה שהבנקים המסחריים מרוויחים 8 מיליארד עודפים בשנה, אותם הם שואבים ממך וממני. ועדת גבאי, שהוקמה למימוש המלצות ועדת טרכטנברג בתחום הבנקאות, המליצה על הקמת הבנק הקואופרטיבי, כפתרון לבעיית מונופול הבנקים המסחריים. ניתנת בידינו, האזרחים, ההזדמנות לפעול יחד למען עצמנו, בהקמת בנק "אופק".

 

אני מאמין שקיומם של בנקים קואופרטיביים לא רק יהווה אלטרנטיבה לבנקים המסחריים, אלא התחרות עמם תשפיע לטובה על מדיניות הבנקים הקיימים.

 

* כתושב הגולן אני יודע עד כמה קצרין חשובה לקיומם, שגשוגם והתפתחותם של היישובים הכפריים בגולן וכמה היישובים הכפריים חשובים לקיומה של קצרין, שגשוגה והתפתחותה.

 

כתושב הפריפריה הצפון מזרחית אני יודע עד כמה קיומם של הקיבוצים והמושבים בגליל המזרחי חיוניים לקריית שמונה ועד כמה קריית שמונה חיונית להם.

 

אני בטוח שתושבי קריית שמונה, ברובם המכריע, אינם שועים לדברי ההסתה נגד ההתיישבות הכפרית, כאילו היא מרוקנת את עירם, פוגעת בה, ההרחבות הורסות אותה וכו'. נכון, רבים מבני קריית שמונה בנו את ביתם בהרחבות הקיבוצים. אולם רבים הרבה יותר עברו למרכז הארץ. ההרחבות השאירו רבים מבני ק"ש בגליל. הטענה שהאטרקטיביות של ההרחבות, שמשכו אוכלוסיה חזקה ממרכז הארץ לגליל העליון ולגולן פגעו בקריית שמונה, מבוססת על ההנחה שאלמלא ההרחבות, אותם אנשים היו באים לקריית שמונה. אך זו הנחה מופרכת. רובם הגדול היה נשאר במרכז הארץ. מצד שני, חלק ניכר ממי שכן עברו לקריית שמונה לאורך השנים, הם עוזבי קיבוצים ומושבים שהחליטו להישאר בגליל, אך לא רצו עוד בדרך החיים הקיבוצית והמושבית.

 

אני כותב כל זאת, על רקע התנגדותם של ראשי הערים בנגב להקמת היישובים החדשים בנגב, בטענה שהם יפגעו בהתיישבות העירונית. זו גישה קטנונית וחסרת אחריות. אני מעריך מאוד את ראשי הערים בנגב, המובילים מהפכה בעריהם – בבאר שבע, בדימונה ובירוחם. אולם לא על התנגדות להתיישבות הכפרית תהיה תפארתם. מן הראוי שהם יהיו הראשונים לברך על כל צעד שיקדם את פיתוח הנגב. הרי בסופו של דבר, הנגב אינו עסק פרטי שלהם. יישוב הנגב הוא משימה לאומית. יש לחזק את הנגב הן בחיזוק ההתיישבות העירונית, הן בהקמת יישובים כפריים נוספים והן במימוש מלא של ההחלטה על הקמת עיר הבה"דים בנגב.

 

* בגיליון החדש של כתב העת "כיוונים חדשים", מופיעה מסה של פרופ' אסא כשר: "תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן'". זוהי מסה חשובה, המנתחת את המבצע ואת הפעולות שנעשו בו מבחינה אתית, ערכית, מוסרית; מבחינת עמידתו באמות המידה של ערכי צה"ל, של מוסר הלחימה, של מידתיות, של טוהר הנשק.

 

אני יודע שיש מי שכל הדיון הזה זר להם. שבעיניהם, הכל מותר. אולם זו אינה הדרך של מדינה דמוקרטית ובוודאי לא הדרך של מדינת ישראל.

 

הניתוח של פרופ' כשר מוכיח בעליל, שהמבצע נעשה במסגרת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וחובת ההגנה העצמית של ישראל, והימנעות ממנו הייתה בלתי מוסרית. הוא גם מפריך את הטענות לפיהן פעילות צה"ל הייתה בלתי מידתית.

 

בין העקרונות שבהם עסק כשר, חסר לי עקרון הריבונות. האין עצם הפגיעה בריבונות עילה מוצדקת למלחמה? לשאלה זו לא להתייחס כשר במאמרו.

 

* על אף האמור, קורא פרופ' כשר לקיים תחקיר עומק רציני אודות כל פעילות במבצע, כדי לוודא שהיא עומדת באמות המידה הראויות. ואגב, אמות המידה הראויות אינן רק האם נעשתה פגיעה בלתי מידתית באויב, אלא גם האם חיילי צה"ל נפגעו בשל הימנעות מהפעלת כוח, שגם זו תקלה ערכית חמורה.

 

* ציטוט מתוך המאמר, בנוגע למקורות התחקיר: "סיפור המגיע מעיתונאי הנמצא דרך קבע בעזה הוא לא אמין, כפי שסיפרו לאחרונה עיתונאים מן המערב שפעלו בעזה ויצאו ממנה, כדוגמת כתב של סוכנות AEP. זהו סיפור לא אמין כיוון שבדרכו אל ערוץ התקשורת בו יתפרסם, הוא מוכרח לעבור במסננות של החמאס. מובן מאליו שאלו הן מסננות שדרכן לסלף ולהכחיש על פי טעם הארגון הטרוריסטי. גם מעשייה המגיעה מארגון כדוגמת 'בצלם' היא לא אמינה, גם מפני שיש לארגון הזה סניף בעזה, הפועל באופן הנמנע מכל אפשרות של תגובה עוינת ואפילו קיצונית של חמאס. בגלל הצורך המתמיד לרצות את החמאס, נמנע מנכ"ל 'בצלם', לאחרונה, מתיאור החמאס כארגון טרור, כמקובל בדמוקרטיות המערביות, בתירוצים קלושים ובהצעת התחליף המטעה 'ארגון פלסטיני חמוש'. ומצד שני, ראוי לעבור על כל סיפור עיתונאי ומעשייה של החמאס או 'בצלם', כדי לראות שמא יש בהם מן האמת, למרות שאלה הם מקורות לא אמינים בעליל".

 

* אסא כשר הקפיד להשתמש במונח הרשמי "מבצע". אני רואה ב"צוק איתן" מלחמה, וסבור שעל המדינה להכיר בכך רשמית.

 

* משהו מוזר קורה לי לאחרונה. התחלתי לקבל דואר מן העולם הבא.

 

איני יודע במה זכיתי, אך הרבי מילובביץ' המנוח שולח לי איגרת שבועית.

 

כנאמן איכות הסביבה המקפיד על הפרדת פסולת, אני קורע את הניילון שבו נמצאת האיגרת, כי אני תמיד מפריד בין נייר לניילון.

 

* מי אמר שאף אחד אינו רוצה בחירות? בתי הקטנה, למשל, הגיבה: "יש! לא יהיו לימודים!"

 

* ברכות חמות, מכל הלב, לאהוד בן עזר לכבוד גיליון האלף של "חדשות בן עזר". ההתמדה, החריצות והכישרון של אהוד, ראויים להערכה עמוקה.

 

אהוד יצר במה חלופית לבמות הממסדיות. רבים ניסו זאת, ולרוב החזיקו מעמד גיליון או שניים. אהוד מתמיד, כמו שעון, פעמיים בשבוע, להוציא עיתון מרתק, המשלב אקטואליה וספרות, ברמה גבוהה, ומגיע לאלפי קוראים של כל גיליון. אני יודע שהעיתון נקרא גם בידי מעצבי דעת קהל, ואין לי ספק שהוא בעל השפעה.

 

למען ההגינות, אציין שלא אחת (כלומר פעמיים בשבוע) דברים שכותב אהוד מרתיחים אותי, וזאת בלשון עדינה. עמדות שהוא מביע בנושאים שונים, כמו יחסו מקל הראש לשחיתות שלטונית, יחסו המקל לעבירות מין, הערצתו לאהוד אולמרט, יחסו השלילי לעדות המזרח מאוד אינם לרוחי, אם לנקוט לשון המעטה. עם זאת, אני רואה צד חיובי בצפצוף של אהוד על עקרונות הפוליטיקלי קורקט, שלעתים יש בהם עריצות וצביעות.

 

אני ממתין בכיליון עיניים לכל גיליון, בכל ראשון ורביעי בלילה. אם הגיליון מאחר לצאת, אני מתחיל לשדר אותות מצוקה לכיוונו של אהוד.

 

מכל הכתוב בעיתון, אני אוהב במיוחד את שיריו של יוסי גמזו, שהם פנינים של כישרון לירי, וירטואוזיות לשונית, להט ציוני ומוסריות חסרת פשרות. לרוב, הם גם מבטאים את מחשבותיי ועמדותיי.

 

אהבתי מאוד גם את טור השו"ת של אליהו הכהן, מורנו ורבנו, ואני מייחל לכך שיתחדש.

 

לאהוד ולנו – הכותבים והקוראים, אני מאחל עוד אלפי גיליונות.

 

* ביד הלשון

 

תכנית חדשה להתיישבות בנגב, מציעה הקמת 22 יישובים חדשים, מתוכם 7 יישובים בדואים.

 

איך יקראו היישובים?

 

את שמות היישובים תקבע ועדת השמות הממשלתית. ועדת השמות קדמה למדינה. היא הוקמה בידי קק"ל, ונשיא קק"ל מנחם אוסישקין בעצמו עמד בראשה.

 

לאחר קום המדינה, הפכה לוועדה ממשלתית, המורכבת מהיסטוריונים, גיאוגרפים, לשונאים, אנשי התיישבות ואנשי רוח.

 

הוועדה מעניקה שמות ליישובים, לאתרים ולכבישים ברחבי הארץ.

 

לעתים ישנן מחלוקות בין היישוב לוועדה על שם היישוב ולא אחת הוועדה גילתה עקשנות מוזרה לאורך שנים, עד שהתרצתה ואימצה את רצון התושבים.

 

דוגמאות:

 

מנרה – הקיבוץ נקרא על שם הכפר הלבנוני מנארה, שבקרבתו הוקם היישוב. הוועדה החליטה לכנות אותו רמים, כיוון שהוא מצוי על רכס רמים. רק אחרי 21 שנים הוועדה השלימה עם רצון היישוב לדבוק בשם שחבריו בחרו. אגב, הניקוד הנכון הוא מְנרה, במ"ם שוואית, ולא מַנרה, כפי שמקובל להגות את השם. חברי הקיבוץ נהגו לומר, ברמזם למושב רמות נפתלי הקרוב, שאינם רוצים לומר בדרכם למושב: "אנחנו מרמים ואנו הולכים לרמות". מנארה בערבית הוא מגדלור.

 

אליעד – השם נועד להנציח את זכרו של המרגל הישראלי אלי כהן לעד. הוועדה התעקשה לכנות את היישוב אל-על, כיוון שהוא יושב על גדת נחל אל-על ומאחר וזה היה שמו של הכפר הערבי במקום. מוזרה יותר הייתה הפשרה בין השמות, להעניק ליישוב את השם חסר הפשר "אליעל". בסופו של דבר, רק אחרי 26 שנה הוועדה התרצתה, ואישרה את השם.

 

נערן – קיבוץ נערן שבבקעת הירדן קרוי על שם היישוב היהודי הקדום, מתקופת בית שני והמשנה נערן, על גדות ים המלח. ועדת השמות מסרבת לאשר את השם, כיוון שהמרחק בין הקיבוץ לנערן העתיקה גדול יותר מהמרחק המקובל על פי כלליה. השם הרשמי הוא עדין נירן – השומר על זיקה לשמה של נערן הקדומה ומבטא את אופיו החקלאי של היישוב והאזור.

 

נצר סירני – הקיבוץ נקרא על שם הסופר והצנחן אנצו סירני, שצנח באירופה במלחמת העולם השניה ונהרג. הוועדה סירבה תחילה לאשר את השם, כיוון שסירני הוא שם לועזי, והציעה את השם נצר חיים. הוועדה התרצתה רק אחרי שבנו היחיד של סירני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ולא נותר עוד נצר למשפחת סירני.

 

נעמה – במשך שלושים שנה התעקשה הוועדה לא לאשר את שמו של מושב נעמה, בבקעת הירדן, ולכנות אותו נעמי, כי שם עברה נעמי בדרכה ממואב לא"י. לאחרונה התרצתה הוועדה ואישרה את השם כראשי תיבות: נוער עברי מיישב הבקעה.

 

* אני מעריך מאוד את מפעלה החשוב של הוועדה, אך רצוי שתהיה גמישה יותר ופתוחה יותר לרצונם של התושבים להגדיר את שם יישובם.

 

וזאת ההזדמנות להזכיר את זכרו של מורנו ורבנו עזריה אלון, שנפטר אשתקד, שהיה חבר בוועדה במשך שנים רבות (והוא גם מי שהציע את שמו של קיבוצי, אורטל).

 

* הפינה "ביד הלשון" מברכת על החלטתו של זוהיר בהלול לרוץ לכנסת. אם יבחר, זו תהיה תרומה גדולה לשפה העברית במשכן הכנסת.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/12/2014 00:02   בקטגוריות איכות הסביבה, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, משפחה, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיח של דימויים


איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה, הרצה במפגש המועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.

 

אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבניה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.

 

דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.

 

איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בכיפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

 

אין קשר, ולו קשר קלוש, בין חוק הלאום, לבין הדימוי שמתנגדיו (שספק אם קראו אותו) יצרו לו. כתומך נלהב בחוק, הייתי נלחם נגדו בכל כוחי אילו היה באמת הדימוי שנוצר לו. אילו באמת היה זה חוק המפלה במשהו את בני המיעוטים, פוגע כהוא זה בזכויות הפרט האוניברסליות, ודאי שהוא היה פסול מכל וכל. אלא שאין בו שמץ מכל אלה. החוק נועד לעגן בחוקה ההולכת ונכתבת באמצעות חוקי יסוד, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הוא בא לעגן בחוקה את מהותה של המדינה שהוכרזה ביום הקמתה "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא נועד לעגן בחוקה את ההמנון הלאומי, את דגל הלאום את סמל המדינה, כסמלים יהודיים. הוא מעגן את הזיקה של מדינת ישראל ליהדות הגולה ואת מחויבותה כלפיהם. אולם בשיח שנוצר סביב החוק, כבר אין משמעות לעובדות. כאשר השכם והערב מהלכים עלינו אימים שהחוק גזעני, לאומני, אנטי דמוקרטי, פוגע במיעוטים, מכפיף את הדמוקרטיה ליהדות (מה זה?), הופך אותנו למדינת הלכה וכד', את מי מעניין מה באמת כתוב בחוק?

 

חוסר האחריות המשווע של המסיתים נגד החוק, או ליתר דיוק נגד הטוטם שהם ציירו כחוק הלאום, ערער את המרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל, הסית את הדרוזים ובעיקר את המשפחות השכולות בתוכם ופגע במעמדה הבינלאומי של ישראל. הכל, מטעמים זרים. זאת תרבות של שקר.

 

ההתנגדות לחוק הלאום מתבססת על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שהחוק גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל "גזענות" – ברור לי למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש לא מובן מאליו. ולכן, החוק נחוץ, הכרחי ואף דחוף.

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 5/12/2014 00:52   בקטגוריות דת ומדינה, התנועה הקיבוצית, חברה, יהדות, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 3.12.14


* עם פתיחת מושב הכנסת כתבתי, שבניגוד לכל הפרשנים אני מאמין שהכנסת תמשיך את כהונתה עד סמוך להשלמת הקדנציה. טעיתי.

 

במציאות החוקית לאחר כינון הצעת אי אמון קונסטרוקטיבי – צעד שחיזק מאוד את המשילות בישראל, הפלת ממשלה היא כמעט בלתי אפשרית. צריך כישרון יוצא דופן של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים, כדי שהממשלה תיפול. כנראה שנתניהו, לפיד, לבני, בנט וליברמן ניחנו בכישרון נדיר לא להצליח לעבוד יחד ולנהל יחד את המדינה. השבי של כל אחד מהם באינטרסים צרים, לעתים זרים, החשדנות האובססיבית של נתניהו מצד אחד והחתרנות של לפיד ולבני מצד שני, החיזור הנמרץ והמתמיד של נתניהו אחרי החרדים (ובראשם האסיר המשוחרר דרעי), כל אלה הפכו את החיים המשותפים בממשלה לבלתי נסבלים. תרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהסתה נגד חוק הלאום והצגתו כחוק "גזעני" הפוגע בדמוקרטיה ובזכויות המיעוט, היא תרבות השלטון של ישראל.

 

וכך נפלה ממשלה שקמה כשהבטחת "הפוליטיקה החדשה" בפיה.

 

* עם קצת רצון טוב, יכלו ראשי מפלגות הקואליציה להגיע לפשרה בנושאים שעל סדר היום ולהציל את הממשלה. אולם לשם כך היה עליהם לוותר קצת על האגו ולרדת מעצים שטיפסו עליהם, וזה כבר גדול עליהם. התנהגות ממלכתית?! הצחקנו אותם.

 

וכך, מדינת ישראל טולטלה למערכת בחירות מיותרת, בזבזנית ויקרה, בניגוד לאינטרס הלאומי.

 

* המנהיגים שתמרנו את המחלוקות בקואליציה לכדי משבר ואת המשבר לפיצוץ והקדמת הבחירות, לא רצו בבחירות, המנוגדות גם לאינטרס שלהם. גם מן הבחינה הפוליטית שלהם, הם צעדו בסך במצעד האיוולת.

 

נתניהו מקצר את חיי ממשלתו בכשלוש שנים, והולך אל הבלתי ידוע, אם כי רבים סיכוייו להיבחר שוב. לפיד ולבני עומדים להתרסק.

 

* גם הרצוג המזייף מן האופוזיציה צהלולי שמחה, עומד לאבד את עולמו. מפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה. היא לא סולחת למפסידים. ומאחר והרצוג יפסיד בבחירות, הוא יודח אחריהן.

 

בכנס הנהגות הקיבוצים עומר בר לב כבר שיגר רמזים דקים כפיל על כוונתו להתמודד על הנהגת מפלגתו. הוא אינו היחיד הלוטש עיניים לתפקיד.

 

* דווקא בשל החשיבות הרבה שאני רואה בחוק הלאום, צר לי על האופן שבו התנהל נתניהו בסוגיה זאת. במקום לעשות מאמץ להוביל מהלך היסטורי של חקיקת חוק היסוד הזה בהסכמה רחבה, הוא השתמש בהצעת החוק בציניות ככלי למשבר פוליטי שיוביל להתפרקות הממשלה שמאס בה. אין הדבר ממעיט מאחריותם של הגורמים שסילפו את דמותו של החוק והציגו מצג שקרי במודע, כאילו החוק גזעני ופוגע בדמוקרטיה, ובכך גרמו נזק חמור לחיים המשותפים בין יהודים וערבים בישראל ונזק תדמיתי בינלאומי לישראל. אולם כמו בכל דרכה של הממשלה – לא היו בה צדיקים, אך מי שאמור היה להנהיג אותה ביד רמה, ולו בזכות ניסיונו הרב, כשל והכשיל. גם את חקיקת חוק הלאום הוא הכשיל.

 

* שמעתי השבוע הרצאה של איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.

 

אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבניה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.

 

* ההרצאה הייתה בפני המועצה הארצית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.

 

* איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בקליפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

 

* פשע השנאה הנתעב – הצתת בית הספר הדו-לאומי בירושלים, מוכיח את הסכנה שבהקלת הראש בפשעי השנאה, שתמציתה היא האמירה המזלזלת "כולה גרפיטי". גרפיטי?!

 

אגב, בעיניי כתובת הנאצה "מוות לערבים" ("גרפיטי" עאלק) חמורה לא פחות מאשר ההצתה.

 

מדינת הלאום של העם היהודי, שהוקמה בידי העם שעל בניו נכתבו כתובות "גרפיטי" בנוסח "מוות ליהודים", חייבת להילחם מלחמת חורמה בתרבות השנאה, שתמציתה היא הקריאה הנוראה הזאת. על ישראל להוקיע את הקריאה הזאת ולהקיא את צורחיה, לא רק כיוון שהיא מדינה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה כיוון שהיא מדינה יהודית.

 

* זהבה גלאון רוקדת על האש. בתגובה דמגוגית ומסיתה על פשע השנאה של הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים, היא אמרה שחוק הלאום נותן לגיטימציה למעשים הללו. לפי אותה לוגיקה דמגוגית, ההתנגדות לחוק הלאום נותנת לגיטימציה למחבלים שביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר-נוף.

 

* במקום שבו מסיתים נגד חוק הלאום ועושים לו דמוניזציה ודה-לגיטימציה – יחללו בתי כנסת וישרפו ספרי קודש. יחללו? ישרפו? למה כתבתי זאת בלשון עתיד?

 

* הפוטומונטאז' של ריבלין, לפיד וציפי לבני במדי SS הוא מעשה הסתה נואל וחמור מאוד. יש להוקיע את ההסתה הזאת, הן כאשר היא ויזואלית והן כאשר היא מילולית. הן כאשר היא מ"ימין" והן כאשר היא מ"שמאל". בימים האחרונים קראתי פוסטים בפייסבוק המשווים את חוק הלאום לחקיקה הנאצית, פוסט המשווה את בנט להיטלר ובזמן מלחמת "צוק איתן" – מאמר של אורי משגב ב"הארץ" המשווה את נתניהו להיטלר. יש לשים קץ להסתה הנוראה הזאת.

 

* ביום שבו בנו של נתניהו התגייס לשירות קרבי במודיעין שדה, כתב אורי משגב במאמר הסתה נגד נתניהו ב"הארץ": "בהתחשב באופי השירות הצבאי המאוד מסוים של הנסיכים לבית נתניהו; נראה לי שלנתניהו האב יכול היה להיות די קשה לנסות ולדמיין את בניו נמקים במרתפי חמאס אחרי שנשבו בפעולה צבאית". מדובר באותו משגב המסית בעקביות לעריקה מן המלחמה. נכון, בנו הבכור של נתניהו שירת ביחידת דובר צה"ל, בשל סיווג הבריאות שלו. ובכלל, במשפחה שבה שלושה בנים שירתו כקצינים בסיירת מטכ"ל ואחד מהם נפל בקרב כמפקד הסיירת ושני נפצע בקרב אחר, יש להניח שאין מחנכים את הבנים להשתמט ולהתחמק משירות. אפשר להתנגד למדיניות נתניהו התנגדות נחרצת ולקרוא להחלפתו. זאת הדמוקרטיה. אך אין גבול להסתה, לדה-קרדיטיזציה, לשקרים?! לא, אין גבול. הרי רק שלשום אותו משגב כתב שזו מלחמת קיום נגד אויב, ויש צורך במלחמה מלוכלכת, ובה הכל מותר. יש צורך לרמוס את האויב.

 

אורי משגב. מסית ומדיח סדרתי. כתיבתו שלוחת הרסן של אורי משגב היא כתובת מאיימת על הקיר.

 

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ": "המילה המומצאת לאום". והנה, תמצית הכשל החיסוני, המסבירה את תופעת משגב / לוי / הס / לאור ושות'.

 

* בערך מאיר אריאל ב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראליים", כותב ניסים קלדרון: "במאי 1995 השתתף מאיר אריאל בכנס 'השמאל עם הגולן' וקרא להחזרת הגולן לריבונות סורית תמורת שלום אמת, אבל לא לעקירת ההתנחלויות בו".

 

הייתי שם, באחד במאי 1995 במועדון "צוותא". שמעתי את נאומו של מאיר אריאל (שאגב, סירב לשיר, כי אמר שלא בא להופיע אלא לומר את שעל לבו). לכאורה, קלדרון באמת מתאר את המסר של מאיר אריאל, אך הדגשים שהוא שם, מעוותים את האמור.

 

וכך אמר מאיר אריאל: "אני מתנגד לעקירת יישובי הגולן, כיוון שאני איש של שלום. עקירת יישובים היא ההיפך משלום. מי שדורש להרוס יישובים - בעצם הדרישה שלו הוא מוכיח שאינו רוצה בשלום. מכיוון שהסורים דורשים לפרק את היישובים הישראליים, הם מוכיחים בכך שאינם רוצים בשלום. אם כך, לא מדובר בשלום, ולכן הנסיגה שעליה מדובר אינה תמורת שלום, אז על מה יש לדבר?

 

הריבונות על הגולן לא מעניינת אותי. אני מוכן להחזיר את הגולן לסורים תמורת שלום. אבל רק תמורת שלום אמתי. שלום אמתי הוא כזה שבו לא ידרשו מאתנו לפרק יישובים. אם הסורים יסכימו שהיישובים יישארו, אני אתמוך בנסיגה תמורת שלום איתם. כל עוד הם אינם מוכנים לכך, כלל אין המדובר בשלום".

 

יחי ההבדל.

 

* ראש עיריית רעננה זאב ביילסקי התארח בתכנית "בני ברדיו" בגל"ץ ושר את "מי האיש". בשידור הוא סיפר שאת השיר כתב "החפץ חיים" הרב ישראל מאיר הכהן, שאף חיבר את הספר "שמירת הלשון" העוסק בלשון הרע, שאותו הוא, ביילסקי, נושא עמו לכל מקום ושולף מתיקו ברגע שמישהו מתחיל לדבר לשון הרע, או אבק לשון הרע.

 

יפה שהוא שר את "מי האיש", יפה שהוא דיבר על "החפץ חיים", יפה שדיבר על "שמירת הלשון" ועוד יותר יפים דבריו הנחרצים נגד לשון הרע.

 

אבל טוב היה עושה אילו בדק לפני השידור האם באמת "החפץ חיים" כתב את "מי האיש". הרב הכהן נקרא "החפץ חיים" על שם ספרו הנושא זה. את צירוף המילים "חפץ חיים" הוא נטל מן הפסוק המתחיל ב"מי האיש" בזכות המסר של שמירת הלשון - "נצור לשונך מרע", שבו עוסק הספר.

 

השיר הוא פסוקים י"ג-ט"ו ממזמור ל"ד בתהילים, המיוחס לדוד המלך. "מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

 

* כשאבא שלי נהיה אבא של חיילת, הוא כבר היה ממש אדם מבוגר. בן 48. ואילו אני, נער בן 52 וכבר אבא של חייל. הולך ופוחת הדור.

 

* ביד הלשון

 

על רקע העימות הפוליטי המסלים והולך, אקדיש את הפינה לביטוי "סמולני" ובלשון המהדרין "סססמולני". זהו ביטוי גנאי ל"שמאלנים" האהוד על טוקבקיסטים "ימניים" (או שמא "ימנניים"?).

 

אולם מי שהמציא את המילה, היה דווקא איש "שמאל", העיתונאי המוכשר והשנון (שלמרבה הצער אבדו עקבותיו בשנים האחרונות) דורון רוזנבלום. הוא כתב זאת בהפוך על הפוך, כמצביע על הפער בין מגוון האנשים המגדירים עצמם כאנשי שמאל, לבין הדימוי הפלקטי לשמאל בעיני אנשי הימין. כדי להבחין בין השנים, הוא הגדיר את הדימוי "סמול".

 

השימוש החביב על הטוקבקיסטים, אם כן, הוא הפוך על הפוך על הפוך.

 

הביטוי "סמולנים" היה ההשראה לקופירייט שלי – "אקיבוש"; אותו שילוב של דחליל, טוטם ומטרת דמות לתיאור פלקטי של "הכיבוש" כמקור כל הצרות בעולם. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 2/12/2014 23:56   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, הגולן, אמנות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, משפט, משפחה, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ