לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 27.1.16


* מנוגד לאינטרס הישראלי – הפינוי המיידי של הפולשים לבתים בחברון היה הכרח. ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת הפקרות, וגם ביהודה ושומרון לא איש הישר בעיניו יעשה. ולכן, ברגע שהייתה פלישה, צריך היה לפנות את הפולשים, וכך נהג בצדק שר הביטחון. יעלון ראוי לשבח על כך.

 

אולם אין המדובר רק בעניין חוקי ומשפטי. מבחינה משפטית, תיערך בדיקה ויתכן שיתברר שנעשתה רכישה כדין והאנשים יורשו להיכנס. אך כמובן שמדובר בצעד שהשלכותיו הן מעבר לשאלת הבעלות על הבתים. המטרה של רוכשי הבתים היא לאומית פוליטית, ויש לבחון את הסוגיה מבחינה לאומית פוליטית – מה השלכותיה המדיניות, הביטחוניות; מה השפעתה על האסטרטגיה הלאומית של ישראל.

 

מי שקובע את מדיניות ההתיישבות של ישראל זו הממשלה הנבחרת, ולא אדם פרטי הרוכש נדל"ן. האם האינטרס הישראלי הוא להיתקע לערביי חברון בתוך עירם? להעמיק את הערבוב המזיק - דווקא של היהודים הקיצונים ביותר, החולמים על חברון "נקיה" מערבים ואין להם עניין ביחסי שכנות ודו-קיום, עם הערבים הקיצוניים ביותר בא"י מבחינה דתית ופוליטית, ערביי חברון?

 

קריית ארבע הוקמה כדי לאפשר נוכחות ישראלית באזור חברון, בלי להיתקע בתוך העיר. הקמת היישוב היהודי בחברון הייתה טעות, שסיבכה ומסבכת אותנו, כבכייה לדורות. כאשר יקבעו גבולות הקבע, יהיה צורך לדון בעתיד היישוב הקיים. יתכן שלא יהיה מנוס מסיפוח קטע מתוך חברון, על תושביו היהודיים. אולם העמקת הערבוב הדו-לאומי הנפיץ בעיר, מנוגד לאינטרס הישראלי.

 

כמובן שממשלת ישראל יכולה לחשוב ולהחליט אחרת מדעתי זו, אך ההחלטה היא החלטה פוליטית, מדינית ביטחונית, והיא בידי הממשלה. אין זו החלטה נדל"נית של רוכש קרקע.  

 

* מתמודד עם המציאות - שלי יחימוביץ' תקפה בחריפות את יו"ר מפלגתה יצחק הרצוג, על כך שבשיחתו עם נשיא צרפת, הבהיר שעל אף תמיכתו העקרונית בפתרון שתי המדינות, כרגע הפתרון אינו ריאלי, ולכן הוא מציע לקדם הפרדה בין העמים. לטענתה, בכך הרצוג "מאגף מימין" את נתניהו.

 

לא הבנתי מה, לטענתה של שלי, לא נכון בדבריו של הרצוג. האם לדעת שלי יש לישראל היום פרטנר להסכם שלום על בסיס "שתי מדינות לשני עמים"? האם יש נכונות פלשתינאית לוותר על "זכות" השיבה, כלומר להשלים עם קיומה של מדינה יהודית? אדרבא, שלי, הראי מי הפרטנר המוכן לכך. הרצוג דווקא הוכיח גישה פרגמטית, המחפשת דרך להתמודדות עם המציאות. אם הוא יגבש את הרעיונות הללו להצעה מעשית, אפשר יהיה לתמוך בה או להתנגד לה. אבל דיבור על פתרון שתי המדינות כפתרון מעשי היום, משמעותו הנצחת המצב הקיים.

 

* מדינה אחת לעם אחד - ראש השב"כ לשעבר עמי איילון הרצה... נכון יותר – ניסה להרצות בקינגס קולג' שבלונדון, ולהציג את משנתו בדבר שלום עם הפלשתינאים על בסיס הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". אלא שמפגינים פרו-פלשתינאים לא אפשרו לו לדבר, ושיסעו אותו שוב ושוב בקריאות נגד ישראל.

 

מדוע הם מפגינים נגדו? דווקא נגדו? כי הם מתנגדים בתוקף לרעיונותיו, הסותרים את הדרך עליהם הם נאבקים: מדינה אחת לעם אחד.

 

* קריאה לאומנית יהודית – שנואי נפשם ומוקד הבוז של אנשי השמאל הרדיקלי, הם אנשי השמאל הציוני, המתון. לפני שבועות אחדים רוגל אלפר נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו, "המהפכן האנרכיסט" איתמר בן גביר. אבל כאשר מדובר באנשי שמאל ציוני, הוא בז להם מעומק נשמתו, ורואה בהם רכיכות חיוורות. הפעם הוא התחרע ברפי רשף, "יהודי שמאלני לבן" שכמותו.

 

כל זאת, כיוון שרפי רשף לא ממש התפעל מכך שאוהדי סכנין צורחים במשחקי הכדורגל את קריאת המוות ליהודים "בדם ורוח נפדה את פלשתין", בשעת שירת ההמנון הלאומי. המקבילה לאותה קריאה, היא הקריאה המזוויעה באותה מידה: "מוות לערבים". אבל הקריאה הזאת כנראה לא מטרידה במיוחד את אלפר. אותו מטרידה הקריאה הלאומנית הגזענית, שאליה רפי רשף מתחבר, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". רפי רשף אינו מצפה מהערבים לשיר את ההמנון, ובצדק. אולם הוא מצפה מהם לכבד את ההמנון, ולא לקרוא קריאות מוות בעת שירתו. על כך לועג לו אלפר. בעיני אלפר, השמעת ההמנון היא חוסר כבוד כלפי אוהדי סכנין. כי מהו ההמנון הלאומי, "התקווה"? "'התקוה' הוא, הרי, קריאה לאומנית. לא פחות ולא יותר מ'ברוח, בדם, נפדה את אל־אקצה'. אבל רשף, היהודי השמאלני הלבן, לא מבין את כל זה".

 

* מתקפת הרשע – "הארץ" ממשיך במתקפת הרשע על "עובדה" ואילנה דיין. אין יום שבו העיתון לא מלקה את מי שהעזו לבצע את משימתם העיתונאית כדי לחשוף את האופל של השמאל האנטי ישראלי, תחת מסווה "זכויות האדם". מטרתו, כמובן, להלך אימים על התקשורת, לבל תתקרב ולבל תיגע. ביום שני היה זה תורו של עודא בשאראת, שאף השווה את חקירתו של יקיר העיתון עזרא נאווי לחקירות של בריה"מ הסטליניסטית. חברו לדבוקה, קובי ניב, הגדיר את מדינת ישראל משטר אפרטהייד אפל ולא דמוקרטי מיום הקמתה. על המחבלים היושבים בכלא הוא כתב שישראל מכניסה פלשתינאים לעשרות שנים בכלא ב"בתי דין מיוחדים".

 

* ציפורן חודרנית - מחבלת חמושה ניסתה לדקור למוות חייל ונוטרלה. איך מגדיר זאת גדעון לוי? "מוציאים להורג נערה בת 13 עם סכין לקול תשואות ההמון". "נערה עם סכין", כמו "האיש שנולד עם הנעל ביד". מין "ציפורן חודרנית". טוב שהוא לא כתב כמו עמיתתו עמירה הס, שהסכין הושתלה בידי רוצחיה, קלגסי צה"ל, כדי לביים פיגוע.

 

* גדעון לוי מרוצה – בעתניאל לא הוצא להורג "נער עם סכין".

 

* פיגוע דריסה - שרת החוץ השוודית מגנה את ישראל על הוצאתם להורג ללא משפט של שני פלשתינאים בבית חורון, אחרי שהללו הותקפו בפיגוע דריסה בידי מתנחל חמוש בעגלת סופר.

 

* פעורה - כאשר ה"אמנית" נטלי כהן-וקסברג פוערת את הפה, זה הרבה יותר מסריח מכאשר היא פוערת את התחת (ומי שראה את פשע השנאה שלה בחצר מוזיאון "יד ושם" יודע על מה אני מדבר). מי צריך לתת לפעורה הזאת את הבמה בבית המשפט, על תקן קדושה מעונה?

 

* מה הקריטריון – האם צריכים להיות קריטריונים ערכיים אלו או אחרים למימון תרבות מכספי משלם המסים? למשל, האם ראוי לממן יצירה פורנוגרפית? האם ראוי לממן יצירה גזענית, הבזה לערבים, לאתיופים או לקבוצה אחרת? האם ראוי לממן יצירה הומופובית? האם ראוי לממן יצירה המכחישה את השואה? האם ראוי לממן יצירה המפיצה את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין?

 

לדעתי, לא ראוי לממן אף אחת מהיצירות הללו. ולכן, ראוי לקבוע קריטריונים ערכיים למימון. הקריטריונים שהציגה שרת התרבות, הם סבירים בהחלט. למשל, היא מדברת על שלילת מימון מיצירות הבזות לסמלי המדינה. האם מישהו חושב שראוי לממן מתקציב המדינה את ה"יצירה" של הבהמה הפעורה שחרבנה על הדגל?!

 

הסכנה היא מפני שימוש לרעה בקריטריונים, כדי לסתום בשמם פיות של האופוזיציה, של עמדות המתנגדות לקו הפוליטי של השר ושל הממשלה. לכן, מן הראוי לנטרל ככל הניתן את בחינת היצירות עצמן, על סמך הקריטריונים, מידי הדרג הפוליטי. יש להקים ועדות מקצועיות, שיהיה בהן ביטוי למגוון הדעות בחברה הישראלית, שתפעלנה בכפוף לקריטריונים. על הקריטריונים עצמם, ראוי לקיים דיון ציבורי. איני חושב שיש מקום לדיון ציבורי על עצם הצורך בקביעת קריטריונים.

 

* שרלטנות – אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת אלטלנה כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להתחייב בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. יתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד לא יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה", בניצוחו של אור קשתי, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אין לי ספק, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו – אני משוכנע שהם לא יודו בטעותם.

 

אני מכיר את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. ספר מוטה פוליטית, ברוח הנוטה לקוסמופוליטיות ופוסט ציונות, לצד הרבה מאוד שגיאות עובדתיות. וכאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.

 

* מיהו חילוני – לפני שנים אחדות, הוזמנתי לרב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שהתקיים במכללת "אוהלו" בקצרין. מארגנת רב השיח אמרה לי שישתתפו בו רב אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית ואני מוזמן כנציג היהדות החילונית.

 

השבתי לה שאשמח להשתתף, אך יש בעיה קלה. איני מגדיר את עצמי כחילוני. כיוון שהמזמינה מכירה אותי היטב היא השיבה: "עזוב, תגדיר את עצמך איך שאתה רוצה, העיקר שתבוא". נעתרתי בשמחה והשתתפתי ברב השיח.

 

בדבריי, סיפרתי את סיפור ההזמנה, והבהרתי שאיני מגדיר את עצמי כחילוני ולא כדתי. אני יהודי-סתם. אני יהודי על-זרמי, שיש בו מכל הזרמים ביהדות, וחש קרבה לכל הזרמים.

 

בשלב השאלות, שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר עצמי כחילוני. עשיתי תרגיל. ביקשתי מהסטודנטים (אגב, הרוב הגדול – סטודנטיות, מדובר בתכנית לתלמידי הוראה...) שכל מי שמגדיר עצמו חילוני, בקהל, ירים את ידו. ים של ידיים הורם, רוב גדול מבין הסטודנטים. ביקשתי מהסטודנטים שהרימו את ידם, להגדיר במשפט אחד מה זה חילוני. אספתי עשר הגדרות. תשע מתוכן נפתחו במילה "לא": "לא חובש כיפה", "לא שומר מצוות", "לא מניח תפילין", "לא שומר שבת" וכו'. רק תשובה אחת לא נפתחה במילה לא. אחת הסטודנטיות אמרה "נוסעת בשבת". אבל היא נוסעת גם ביום רביעי. למה היא ציינה שהיא לא נוסעת בשבת? כאומרת שהיא "לא לא נוסעת בשבת", כלומר גם זו הגדרה על דרך השלילה.

 

"אתם מבינים למה איני חילוני"? אמרתי. "איני רוצה להגדיר את עצמי על דרך השלילה. מה אני לא. אני מעדיף להגדיר עצמי על דרך החיוב; מה אני כן. אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ, סוציאל דמוקרט, הומניסט ועוד. לא חילוני".

 

אם ניקח מאה אנשים המגדירים עצמם כחילונים ונבדוק מה השקפת עולמם, נמצא בתוכם מגוון עמדות מן הימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, בכל תחומי החיים. מה משותף להם? שהם אינם דתיים. זה מה שהופך אותם לחילונים.

 

אחת הטענות שהושמעו נגד ספר האזרחות שטרם יצא, הוא שהחילונים הוגדרו בו (אם זה נכון) כמי שאינם דתיים. איני יודע אם ההגדרה הזאת נכתבה בספר, אך אם כן – היא נכונה.

 

* קרטל השואה והלחם – חשיפת קרטל הנסיעות לפולין, שהתנהלותו המושחתת ייקרה בצורה משמעותית את עלויות הנסיעה, מצביעה על מעשה שבראש ובראשונה פגע פגיעה קשה ברעיון המסע לפולין ובמטרותיו. אלה שניצלו בציניות את החשיפה כדי לצאת נגד המסע, ולהציג באמצעותה באופן שלילי את המסע לפולין, כמוהם כמי שיאשימו את הלחם בפרשת קרטל הלחם, ויטענו שלחם הוא דבר מושחת. הם פשוט דמגוגים.

 

הגורמים השוללים כל דבר המחזק את התודעה הלאומית של הנוער, יוצאים כבר לאורך שנים במסע צלב נגד המסע לפולין. עכשיו הם מצאו להם תירוץ.

 

* הנורמה המצופה מנבחר ציבור – פוליטיקאים שהורשעו בעבירות מין, ממשה קצב, דרך איציק מרדכי ועד חיים רמון, רדפו את קורבנותיהם, אמללו אותן והתבכיינו ששופכים את דמם. כך הם נהגו מרגע הגשת התלונה ואף אחרי ההרשעה.

 

בלט בהתנהגותו השונה ינון מגל. מן הרגע הראשון הוא הודה במעשים, נטל אחריות מלאה, הביע צער וחרטה וכעבור ימים אחדים פרש מן החיים הפוליטיים. כעת מתברר, שמעשיו לא היו פליליים, מה שמחזק את משמעות התשובה שעשה. הציפיה מנבחר ציבור אינה להיות מעל הסף הפלילי, אלא לנורמות התנהגות נאותות. התנהגותו של ינון מגל הייתה בלתי מוסרית ובלתי נורמטיבית, הגם שלא הייתה פלילית, ודי היה בכך כדי שיסיק מסקנות אישיות ויתפטר.

 

הציפיה משליחי הציבור אינה להיות מלאכים, אלא בני אדם.

 

* יום הולדת לכנסת – בט"ו בשבט מלאו 67 שנים לכנסת. ב-17 השנים הראשונות לקיומה, היא פעלה במשכני ארעי, ורק לפני 50 שנה, באוגוסט 1966, היא עברה למשכנה הקבוע. ב-50 השנים שחלפו מאז חנוכת הכנסת, הרחיבה הכנסת את שטחה הבנוי פי שלושה.

 

באוקטובר 1958 נורתה אבן הפינה למשכן הכנסת. בטקס נטמנה מגילת היסוד של הכנסת החדשה, בחתימת כל חברי הכנסת. ניסוח מגילת היסוד לא היה פשוט, כיוון שכל מפלגה וזרם רצו להטביע בטקסט חותם רעיוני. כאז כן אתה, חלק מהמחלוקות היו בשאלות זהוּת.

 

אחדות העבודה דרשה שה' לא יוזכר במגילה, אלא יופיע בה הנוסח "צור ישראל", שהופיע במגילת העצמאות. המפלגות הדתיות עמדו בתוקף על כך ששמו לא יפקד מהנוסח. אף שחלק מחברי מפא"י, מפלגת השלטון, צידדו בעמדת אחה"ע, הוחלט ברוב קולות לסיים את המגילה בפסוק מתוך נבואת אחרית הימים של ישעיהו, על פי הצעת ח"כ ישראל ישעיהו ממפא"י (לימים יו"ר הכנסת): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם", כיאה למדינה שבמגילת העצמאות שלה נאמר שהיא תושתת על ערכי החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

 

דרישה נוספת שנדחתה, הייתה של תנועת החרות, בראשות מנחם בגין, שדרשה במפגיע להכניס לטקסט ציפיה ל"שחרור העיר העתיקה משלטון זרים". ההצעה נדחתה ברוב קולות, ונאמר שכאשר העיר ירושלים מוזכרת במגילה, ברור שהכוונה היא לירושלים השלמה, כולל החלק הכבוש עדין בידי זרים.

 

עמדה אחרת של תנועת החרות הייתה אולטימטיבית – חברי הסיעה הודיעו שלא יחתמו על המגילה אם לא תיענה: אזכור שמו של הרצל, חוזה המדינה. התביעה נענתה בסופו של דבר, ובצדק. תביעה נוספת של חרות שהתקבלה, בסופו של דבר, הייתה קנטרנית ומכוערת. לצד ציטוט מדבריו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן בטקס פתיחת הכנסת הראשונה, הוגדר ויצמן כ"פה לעם". חרות תבעה למחוק את צמד המילים הללו, הרי ויצמן היה יריב גדול של תנועת ז'בוטינסקי. הייתה זו תביעה בלתי ממלכתית ונטולת הדר, שש שנים אחרי מותו של ויצמן, המנהיג הציוני הדגול ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.

 

אגב, השבוע בו הונחה אבן הפינה לכנסת היה שבוע משמעותי בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית, אך מסיבה אחרת. באותו שבוע הסתיים משפט כפר קאסם, וליבתו – אחת ההלכות המשפטיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, המגדירה פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליה; פקודה שחובה להפר אותה. השופט בנימין הלוי, שניסח את פסק הדין, פרש לימים מבית המשפט העליון והצטרף לחיים הפוליטיים, כח"כ מטעם תנועת החרות האופוזיציונית, במסגרת סיעת גח"ל (גוש חרות ליברלים) ואח"כ הליכוד. לימים, הוא פרש מהליכוד ועבר לד"ש.

 

* הסערה הולידה עכברה - לאורך היום מרחפים באוויר פתיתוני שלג קלים, פתית פה פתית שם. נכון, אורטל לא נבצעה בלבן, ולא ראינו את המיצג היפהפה של הנוצות הלבנות הנוחתות לאטן ונערמות על הקרקע. אך אני מתענג גם על שמחת העניים הזאת, וגם על דוק הלובן המכסה את פסגות ההרים שסביבנו.

 

* ביד הלשון

 

בן נעוות המרדות – גידוף בתנ"כית, שמשמעותו – נבל. כך גידף שאול את בנו יהונתן, שתמך בדוד, אויבו. "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ". כן, כן. הקורא הערני מצא בפסוק הזה גם "קוסאמק".

 

מה פירוש נעווה (נעוות המרדות – נעווה בסמיכות, נעווה של...)? רש"י מפרש זאת כ"נע ונד". אישה נעה ונדה – יצאנית. כלומר רמיזה לזנות. לי הפירוש הזה לא כל נראה, אך מכל מקום, פירוש המילה אינו ידוע.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 27/1/2016 00:21   בקטגוריות אורטל, איכות הסביבה, אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 17.1.16


* עד כאן – ב"מקור ראשון" התפרסמה בערב שבת כתבה על גלעד אך, המייסד של ארגון "עד כאן", שהשתיל פעילים בארגוני ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי, כדי לחשוף את מעשיו החמורים נגד המדינה. גלעד אך הוא מלח הארץ, בוגר פנימיה צבאית ומכינה קדם צבאית, קצין בסיירת גולני, אקטיביסט ציוני וחברתי. עיקר עיסוקו הוא באקטיביזם אקולוגי ומאבק למען איכות הסביבה, במסגרת העמותה שהקים - "פורום לישראל ירוקה". לצדה הוא פועל במסגרת העמותה שהקים - "מגן לישראל יהודית דמוקרטית" והארגון "עד כאן".

 

הדברים שהם חשפו מסמרי שיער. ארגונים ישראלים המשלמים שכר לערבים המתפרעים בבלעין ומיידים אבנים ובקת"בים לעבר חיילי צה"ל, בפעולה מאורגנת, עם תדריכים מסודרים כולל תדריכים א-לה "חננו" איך לשבש חקירה, לשתוק בחקירה וכו', לפני כל הפגנה. אותם ישראלים הם המסיתים ורובם נמצאים בשורות האחרונות, שולחים את הערבים להם הם משלמים לקו האש, ליידות אבנים בחיילים צה"ל.

 

ולעתים דווקא הישראלים מלפנים והפלשתינאים מאחור. "תופעות שהצבא לא יודע להתמודד איתן. קבוצות של פלשתינאים מלווים בישראלים ואירופים שמגיעים לשטח מסוים, וכשמגיע חייל ואומר להם לצאת כי זה שטח צבאי סגור, מתחיל הבלגן. פתאום ניגש אליו עורך דין ישראלי מציג כרטיס ביקור ואומר לחייל שהוא עובר על החוק. שמים לו מצלמות על הפנים ומתחילים לזרוק אבנים, כשהישראלים עומדים ומגוננים בקו הראשון והפלשתינאים מאחור. אותו מפקד או חייל שמגיע עם הנשק והאפוד לא יכול להתמודד עם זה. הוא הרי לא יירה בהם, ובעצם אין לו כמעט מה לעשות. הארגונים האלה יודעים את זה ועושים מה שבא להם ומנצחים בעוד ועוד זירות".

 

גלעד וחבריו עושים מלאכת קודש, חשובה ביותר, להגנה על הדמוקרטיה הישראלית. מה שמצער הוא עצם העובדה שיש צורך בקיומם. הרי לשם כך יש שב"כ. בדיוק כפי שהשב"כ גילה אוזלת יד מול "תג מחיר" ורק רצח משפחת דוואבשה ניער אותו והביא אותו לפעולה אקטיבית להגנה על הדמוקרטיה, כנראה גם כאן השב"כ מגלה אוזלת יד, ורק מקרה אסון שיזעזע את החברה הישראלית יעורר אותו לפעולה ממשית.

 

אחת המנטרות של אנשי "שמאל" רדיקלי רבים, בעקבות התחקיר המזעזע ב"עובדה" הייתה: "זה כל מה שהם גילו אחרי שלוש שנות מעקב"? איזה זלזול בהסגרת אנשים אל מותם בעינויים, בתרבות ה"גזנגה" הפראית. גלעד אך: "אני מעריך שאחרי שהם יראו את כל מה שנחשוף בחודש הקרוב, הם כבר יאכלו את הכובע. יש עוד הרבה הפתעות בדרך".

 

* תדהמה – אני בהלם. חלפו כבר 48 שעות מאז מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שאף אחד אינו יודע כמובן מיהו ומה שמו של גיבור תחקיר "עובדה" מן השבוע שעבר... ועדין פעיל זכויות האדם והאזרח איתמר בן גביר טרם כינס מסיבת עיתונאים המוחה על כך שנשללת מן העציר הזכות לפגוש את עורך דינו, ושלל סיפורי "עינויים", "אינקוויזיציה", "ק.ג.ב.", "נ.ק.וו.ד", "גסטאפו", "יהודי לא מענה יהודי" וכו'.

 

* ציד מכשפות – גדעון לוי ממשיך בציד המכשפות המקארתיסטי נגד אילנה דיין, שהעזה לפרסם תחקיר החושף את פשעי "תעאיוש", ומגדיר אותה כמי "שלא עובדת אצל אף אחד זולת מולך הרייטינג, השאיפה לשאת חן ולרצות, הפחדנות המבישה והפשיזם". אז אילנה דיין היא פשיסטית, ואת מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שכנראה מבחינת לוי הוא בעל רישיון להרוג, הוא השווה לשטזי – שירות הביטחון הרצחני של מזרח גרמניה. ואריאנה מלמד השוותה את ישראל, ולא בפעם הראשונה, לרייך השלישי, בלשון ההסתה האהובה על מכחישי שואה.

 

* איך מטהרים שרץ – מאמר המערכת של "הארץ" ביום שישי הוקדש להגנה על עזרא נאווי. זהו סיכום ראוי לשבוע שבו העיתון התגייס למתקפה מרושעת נגד אילנה דיין, על חשיפת מעללי הזוועה של "תעאיוש". אלון עידן, במוסף "הארץ", האשים אותה ב"נייטרליות" היוצרת סימטריה בין טוב ורע. "למשל, הסימטרי יתעקש בגאווה בלתי מוסברת ש'אנחנו יוצאים להביא את הסיפור... בלי קשר לשאלה איזה צד פוליטי הוא משרת'. השימוש במושג 'צד פוליטי' הוא דוגמה להחלפה בין מוסר לפוליטיקה: האם השחורים בתקופת האפרטהייד היו 'צד פוליטי'? האם העבדים באמריקה היו 'צד פוליטי'? האם גם אז אפשר היה להשתמש בביטוי השחוק 'קיצונים משני הצדדים'? האם דיכוי של בני אדם הוא עניין של 'פוליטיקה' או של מוסר?".

 

זאת השיטה. הפלשתינאים הם "מדוכאים", כמו העבדים באמריקה. ולכן, מותר להם הכל. מותר להם לרצוח, מותר להם להפעיל טרור. וכל מי שמסייע להם, הוא למעשה איש חסד וצדקה. ולכן, מעשהו של נאווי, שהסגיר ערבים שעברו על החוק האנטישמי הגזעני על פיו מכירת קרקע ליהודי דינה מוות, למלתעות ה"גזנגה", הוא בעצם מעשה חסד הומניטרי.

 

* מה הם מסתירים – ציד המכשפות נגד אילנה דיין, אינו קשור למה שכבר נחשף. מה שנחשף נחשף. הפחד הוא מפני חשיפות בעתיד. הם מנסים להלך אימים על התקשורת, כי יש להם מה להסתיר.

 

* חמור יותר מנאווי - מעשיו של אלון ליאל, הפועל בערוצים מדיניים כדי לפגוע במדינת ישראל, חמורים יותר ממעשיו של עזרא נאווי. זה אולי לא פלילי, אך מבחינה מוסרית, מהותית, זה יותר חמור. והעובדה שאת המעשים הנלוזים הללו עשה מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ (!) הופכת אותם לחמורים שבעתיים. מבחינה מוסרית, כמוהו כאלוף בצה"ל המתדרך את האויב, בעיצומה של מלחמה, איך לפגוע בצה"ל ומה הבטן הרכה שלו. אדם נאלח.

 

* הטלת דופי – עובדי משרד החוץ, הם הלוחמים המצויים בחוד החנית של המערכה מול מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. שר החינוך נפתלי בנט הטיל בהם דופי בהשוואה הנואלת בינם לבין אלון ליאל, המצוי בחוד החנית של מתקפת הד-לגיטימציה נגד ישראל. בנט, שר בישראל, תקע סכין בגבם של עובדי משרד החוץ. אמנם הוא "לא מתנצל", אבל עליו להתנצל.

 

* בשירות מתקפת האמת – ביום שישי, ביליתי במשך כחצי יום עם צוות טלוויזיה מאיטליה, המפיק סרט על מדינת ישראל. הסתובבנו בצפון הגולן, בשטחי המרעה של אורטל, בתצפית לעבר סוריה. סיפרתי להם על הגולן, על ההתיישבות בגולן, על המאבק נגד כוונות הנסיגה בשנות ה-90, על ההתפכחות של רבים רבים מבין אלה שתמכו בנסיגה והיום מודים לנו שמנענו אסון לאומי. שוחחתי אתם על הציונות, על קיבוץ, על קיבוץ אורטל, על הקליטה באורטל. ובערב הם צילמו את קבלת השבת באורטל ואת סעודת ליל שבת בחדר האוכל של הקיבוץ.

 

הרגשתי כמו חייל במערכת ההסברה של ישראל, מול  מתקפת הדה-לגיטימציה; לוחם במתקפת אמת מול תעשיית השקר. ובעיקר, ישראלי פטריוט המשתמש בכוחי הדל להוות משקל נגד למעשיהם של מנוולים כאלון ליאל ו"שוברים שתיקה", שהנם חוד החנית של ה-BDS ומתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

 

* סרק סרק – ח"כ זהבה גלאון, בראיון לגל"צ, הסבירה שכלל לא בטוח שהשריפה במשרדי "בצלם" אכן הייתה תוצאה של קצר חשמלי. בוודאי נשמע בעוד כמה ימים שהשב"כ הצית את המשרדים, מישהו צעק "סרק סרק" ועוד איזה משהו על חור כניסה וחור יציאה, כיד הדמיון הטובה על קונספירטורים הזויים מסוגה.

 

* תמונת ראי - אגב, אצל תמונת הראי של זהבה גלאון רוחשות תאוריות על הצתה מכוונת מצד אנשי "בצלם" כדי להעלים ראיות לקראת החקירה הצפויה לאחר חשיפת תחקיר "עובדה" וכדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הימין.

 

* דילמה של עלות מול תועלת – אני שב ומביע את התנגדותי לחוק השקיפות, המחייב נציגי ארגונים הממומנים בידי מדינות זרות לשאת תג מזהה בביקוריהם בכנסת.

 

הוויכוח על הצעת החוק אינו בהכרח בין תומכי אותם הארגונים למתנגדיהם, בין תומכי המימון הזר ומתנגדיו. אני מתנגד לאותם ארגונים ולמימון הזר. הוויכוח הוא על מידת התועלת של החוק מול נזקו.

 

למיטב הכרתי, יותר משהחוק יועיל – הוא יזיק. הוא לא יצמצמם כהוא זה את פעולת הארגונים ולא את התמיכה הזרה בהם. עיקר הביקורת על הארגונים היא על הנזק התדמיתי שהם גורמים למדינת ישראל – הנזק הזה יגבר. הוא יחזק את קמפיין הקדושים המעונים של אותם ארגונים ובכך גם יגביר את קצב התרומות, שיחזק את פעולתם ואת השפעתם. שום דבר טוב לא ייצא מהחוק הזה, זולת הרגשה טובה של כמה אנשים ש"הכנסנו להם".

 

השקיפות קיימת בלאו הכי, גם על פי החוק הקיים. יש להתמודד עם הבעיה בדרכים אחרות. יש לגנות ולהוקיע את הארגונים ופעולתם ואת עובדת מימונם בידי ממשלות זרות. על הממשלה לפעול בדרכים דיפלומטיות בניסיון להשפיע על אותן מדינות לחדול מבחישה בפוליטיקה הפנימית הישראלית. ובמקביל, על ישראל לממן ארגונים אופוזיציוניים במדינות אירופה, כבסיס להידברות בין המדינות על הפסקה הדדית של ההתערבות הבלתי נסבלת הזאת.

 

* מבזים את זכרו של רבין – הקרן החדשה לישראל יצאה בקמפיין הסתה נגד "אם תרצו". שלטי החוצות מציגים תמונה של רבין, וכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו".

 

הקמפיין הזה הוא חטא כפול. חטא אחד הוא הניסיון להציג את "אם תרצו" בדמותו של יגאל עמיר. כלומר, ארגוניהם חסינים מפני ביקורת, וביקורת מילולית עליהם זהה לרצח. החטא השני הוא בהצגתו של יצחק רבין בדמותם של "שוברים שתיקה".

 

רבין סלד סלידה עמוקה מהארגונים הללו, שהיו אז בחיתוליהם. חצי שנה לפני הסכם אוסלו, הודיע ראש הממשלה רבין על החרמת טקס הענקת פרסי ישראל, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' ויתר על הפרס). לאחר ההסכם, הוא הסביר שערפאת ילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'". כמובן שזו הייתה אשליה, אך היא מבהירה מה הייתה דעתו של רבין על הארגון, המקשה על המלחמה בטרור. מי שמציג את רבין בדמותם של אותם ארגונים, מבזה ביודעין את דמותו של מנהיג שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל וביטחונה.

 

* גם איש חכם כחיים גורי אינו חסין מפני שגיאות חמורות - חיים גורי זכה בפרס היצירה הציונית, על ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד". הוא הסביר את סירובו בכך שהספר הוא אישי ואינו עוסק בציונות. מסתבר שהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הגישה את מועמדותו לפרס בלי ליידע אותו, והוא חשב שאינו ראוי לפרס על ספר זה. "לא היתה איזו הודעה חגיגית וזה היה לי נורא משונה, וכשהבנתי לאחר מכן במה מדובר חשבתי שהספר שבחרו בו הוא האחרון שמתאים לפרס הזה. זה ספר שירה של אדם שעורך חשבון עם עולמו, ולא עוסק במימד ציוני", אמר גורי, והוסיף: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם".

 

חיים גורי הוא גדול המשוררים העבריים החיים עמנו היום. אני מעריך ומוקיר אותו מאוד, ועומד בקשר אתו למעלה מעשרים שנה, מאז התייצב באומץ לצד המאבק על הגולן, שעה שחברו הקרוב רבין קיים מו"מ על נסיגה ממנו, ובהיותו ממייסדי תנועת "הדרך השלישית" (אף שהתנגד להפיכתה למפלגה פרלמנטרית). עם כל הערכתי אליו, צר לי על החלטתו. ראשית, כי החלטה זו אינה מכבדת את ועדת הפרס, אותם אנשים שראו ביצירתו ראויה לפרס. בין חברי הוועדה, תלמידו המובהק, ששנים רבות יוצק מים על ידיו, המשורר אליעז כהן. שנית, כיוון שברגע שהיצירה יוצאת לרשות הרבים, זכות הפרשנות עליה היא של הכלל. ואם חברי ועדת הפרס רואים בספר האישי הזה ביטוי ציוני - מן הראוי היה שיכבד את פרשנותם.

 

אולם עיקר השגיאה שלו נובעת מכך שהיה עליו להבין מראש שגורמים מסוימים ינסו לעשות ממנה הון פוליטי. דבריו על כך ש"אינו רוצה בפרס שהפך לשנוי במחלוקת" שיחקו לידיהם של מי שהפכו את פרס הציונות לשנוי במחלוקת, כיוון שהם חלוקים על הציונות. מסתבר שגם אדם חכם כמו חיים גורי, אינו חסין מפני שגיאות חמורות.

 

* מסע הפחדה – בכתבה של עמוס הראל ב"הארץ", נכתב שבכל יחידת לוחמים מתקיימת אחת לחודש שיחה עם הרב היחידתי. שאלתי את בני, המשרת ביחידה מובחרת, ומתברר שמעולם לא הייתה ביחידתו שיחה כזאת. באותה כתבה סופר על שיחה חצי שנתית עם החיילים הנשואים על חוסן משפחתי. אני מייחס למידע הזה אותה מידה של אמינות כמו לסיפור על המפגש החודשי. בהקשר זה צוטטה חיילת שסיפרה שבמפגש כזה נאמר לאישה "שעליה לתת לבעלה את התחושה שהוא זה שבידיו המושכות". יכול להיות שאיזה מרצה מטומטם וחצוף אמר זאת באיזו הרצאה, אך אין לי ספק שזו לא רוח הדברים.

 

האם עמוס הראל בדה הכל מלבו? איני חושב. מן הסתם, התגלגל לידיו איזה מסמך פנימי ברבנות, שבו מישהו ביטא את הפנטזיה שלו על השפעת הרבנות בצה"ל.

 

הראל הפך את הטיוטה הזאת להצגה מסולפת של צה"ל, כחלק ממסע ההפחדה הדוסופובי.

 

* השבוע באירופה – פוליטיקאי יהודי נרצח ליד פתח ביתו, מורה יהודי הותקף בסכין, ראש קהילת מרסיי קרא ליהודים לנהוג כאנוסים ולא לחבוש כיפה, שרת החוץ של שבדיה קראה "לחקור" אם ישראל מוציאה להורג פלשתינאים ללא משפט. זו לא המאה העשרים ולא שנות השלושים.

 

* חדשות סופשבוע – האסלם הרדיקלי ביצע טבח במלון בבירת בורקינה פאסו, ורצח עשרות "צלבנים". ארה"ב ה"צלבנית" ומדינות אירופה ה"צלבניות" מסירות את הסנקציות מעל מעצמת האסלם הרדיקלי, במסגרת עסקה המאשרת לה להיות מעצמת סף גרעינית, שתסכן את שלום העולם.

 

* נקודה לזכותו של קים ג'ונג און – נשיא צפון קוריאה קים ג'ונג און, המציג בגלוי וברטוריקה מתלהמת את תוקפנותו הגרעינית, הוא סכנה לשלום העולם. אולם הוא פחות מסוכן מנשיא איראן חסן רוחאני, המסווה את תוקפנותו הגרעינית במתקפות חיוכים וברטוריקה שקרית על "גרעין לצרכי שלום".

 

* אור נוסף על דמותו האפלה של אולמרט – בדיקת העומק שערכה המשטרה בעקבות ההאשמות נגד אהוד ברק, על נטילת שוחד בעסקאות נשק, בהיותו שר הביטחון, העלתה שאין אפילו צל של חשד המצדיק פתיחתה של חקירה פלילית.

 

סיפור זה מטיל אור נוסף על דמותו האפלה של אהוד אולמרט. במסגרת ניסיונותיו המושחתים לשדל ולשמן את שולה זקן להמשיך לשבש את הליכי המשפט למענו, הוא סיפר לה ש"כולם יודעים" שברק לוקח שוחד, כלומר פשעיו של אולמרט אינם חריגים אלא הנורמה. וגם אחרי שהקלטות נחשפו, אולמרט לא קם להודות שבדה את הדברים מלבו והעליל עלילת שווא, אולי בתקווה ש... מי יודע, אולי בחקירה המשטרה תמצא משהו על אויבו.

 

אילו באמת ברק לקח שוחד וראש הממשלה ידע ולא עשה דבר – הוא שותף לדבר עבירה. מקרה כזה רק היה מוכיח עד כמה מסוכן להפקיר את הנהגת המדינה והאחריות על ביטחונה בידי עבריין מושחת עד קצות שערותיו כאולמרט, שכל התנהלותו היא של אדם תחת סחיטה, שאינו יכול אפילו לפעול נגד שוחד של שר הביטחון, כי הוא חשוף לחקירת קופת השרצים שלו. אך מסתבר, שבמקרה הזה, הוא פשוט שיקר. אולמרט שיקר?! ואו!

 

יש לקוות שפרקליט המדינה לא ייענה לדרישה החצופה של פרקליטי אולמרט ל"הנחת סלב". ככל שמעמדו של אדם רם יותר, כך חשוב יותר למצות עמו את הדין. אסור לוותר על אישום נוסף לאולמרט בגין שיבוש הליכי המשפט והדחת עדה.

 

* העדפה לחינוך – שמחתי לקרוא שנושא שאני מטיף לו כבר כשני עשורים, מתגבש כהצעת חוק. חברי הכנסת איתן ברושי (מחנ"צ), יפעת שאשא-ביטון ("כולנו") ונורית קורין (הליכוד) הגישו הצעת חוק משותפת, הקוראת לבטל את העבודה המועדפת לבוגרי צבא בתחנות הדלק ולהסיט את התקציב לתחום החינוך. הרי זה אבסורד, שיוצא צבא שבוחר לעסוק בהדרכת נוער או תחום חינוכי אחר אינו נהנה מן המענק, לעומת מתדלק, עם כל הכבוד.

 

כשהייתי מזכיר אורטל, הענקנו על חשבון הקיבוץ לכל משתחרר מצה"ל שעסק בחינוך, מענק בסכום של מענק העבודה הנדרשת.

 

* בנאי דור 3 – בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, הופיע בליל שבת נועם בנאי, בנו של מאיר בנאי. ה-DNA הבנאיי עובד – יש כישרון. זמר טוב, עם קול נעים, יוצר מוכשר, הכותב את המילים והלחנים של שיריו. דור חדש של רוקרים לשבט בנאי. אי אפשר שלא למקם אותו במפת השבט. הקול שלו מזכיר את של אביתר. בלחנים שלו ניכרת ההשפעה של מאיר ושפת הגוף שלו היא מאיר מרוכך.

 

דומני שזו הפעם הראשונה אי פעם שהייתי בהופעה שאת כל שיריה שמעתי לראשונה. הדבר מחייב חידוד של קשב וריכוז. נהניתי. עוד נשמע עליו.

 

* פרקי אריק – מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי בשבועות האחרונים, היא הביוגרפיה המוסיקלית של אריק איינשטיין, שיואב קוטנר מגיש מדי שבוע בגל"ץ, ב-13:00. לאט לאט, שום דבר לא בוער, מוביל אותנו קוטנר לאורך הקריירה של אריק, תוך השמעת כל ההקלטות, כולל הנדירות ביותר שלו. הפרק השמיני, ששודר השבת, עסק בשלהי 1970 ותחילת 1971. חלקו הראשון סיים את הצגת תכנית הטלוויזיה "לול" מס' 2 וחלקו השני החל את הצגת תקליט הילדים הראשון של אריק, עם רוב הקסלי.

 

* ביד הלשון

 

גזנגה – "קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה", סיפר בגאווה פעיל זכויות האדם והאזרח עזרא נאווי, את האופן שבו הפלשתינאים מממשים את זכויות האדם והאזרח של מי שמוסגרים לידיהם בידי פעילי זכויות האדם והאזרח בישראל.

 

את המושג "זובור" אנו מכירים גם ממעשי התעללות קבוצתית בצה"ל. מעשים בזויים, שבשנים האחרונות צה"ל נלחם בהם, לביעור התופעה. כמובן, שה"זובור" שמבצע הביטחון המסכל הפלשתינאי, הוא ברמה אחרת לגמרי של התעללות ועינויים.

 

ומהו "גזנגה"? המילה הזו חדרה לשיח הישראלי בזכות חשיפת תכנית "עובדה" על זוועות "תעאיוש". גונן גינת, ב"ישראל היום", חקר ומבאר: "ה'גזנגה' מתבצע בדרך כלל כאשר הקורבן האומלל כבר עבר לעולם הבא. הרעיון, באופן כללי, הוא לקשור את כפות רגליו של הקורבן לפגוש האחורי של טנדר ולעשות אתו סיבובים ברחוב הראשי של העיר, שם ניתנת הזדמנות לעוברים והשבים לצהול נוכח המראה של הגווייה הנגררת. יש כאלה שמעדיפים להתחיל את ה'גזנגה' כאשר הקורבן עדיין חי, בתקווה שתוך כדי ה'גזנגה' גולגולתו תתפצח על הכביש, אבל בדרך כלל הקורבן מסיים את נוכחותו בעולם הזה כבר בשלב ה'זובור', ולכן כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש במהלך ה'גזנגה', הוא כבר לא סובל מזה. כמה אנושי".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 17/1/2016 00:00   בקטגוריות אורטל, אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת, תרבות, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 13.1.16


* וירוס התעמולה – אילנה דיין ביצעה בתכנית "עובדה" שליחות עיתונאית חשובה – היא חשפה בפני הציבור את ערוותם של מי שתחת כסות של פעילות למען "זכויות האדם", כביכול, לא רק פועלים נגד מדינת ישראל ולמען אויביה, אלא פוגעים פגיעה קשה ביותר בזכויות האדם, כולל הסגרת מי שעוברים על החוק האנטישמי הגזעני הפלשתינאי, הקובע עונש מוות למוכר קרקע ליהודים, לידי הביטחון המסכל, בידיעה ותקווה שהנ"ל יענו אותם למוות.

 

מאותו רגע, הפכה אילנה דיין לשק החבטות של ה"שמאל" הרדיקלי, האנטי ישראלי. ביום ראשון, "הארץ" התגייס למסע מרושע של סיכול ממוקד לאילנה דיין, למען יראו וייראו, כדי להלך אימים על עיתונאים אחרים ועליה אישית, לבל יעזו ליזום תחקירים על הארגונים הללו. ה"שמאל" הרדיקלי מגויס להרוג את השליח, לנפץ את המראה.

 

אין מי שה"שמאל" הרדיקלי בז להם יותר ומתעב אותם יותר מאנשי ה"שמאל" הציוני. ציטטתי לפני שבועות אחדים מאמר סגידה והערצה של רוגל אלפר לבן דמותו האנרכיסט שונא ישראל איתמר בן גביר. אולם כאשר מדובר בבן דרור ימיני או בגדי טאוב, המצדדים בשתי מדינות לשני עמים ובנסיגה מלאה ומתנגדים למפעל ההתנחלות, אך יוצאים חוצץ נגד הדה-לגיטימציה לישראל ודוגלים בקו פטריוטי מובהק – הם שנואי נפשו של ה"שמאל" הרדיקלי. אילנה דיין הצטרפה לגלריה הזאת.

 

בסופשבוע זה היא הועלתה על המוקד ברשתות החברתיות וביום ראשון – ב"הארץ", בשני מאמרי הסתה רוויי שנאה, של עמירה הס וגדעון לוי.

 

אילנה דיין הזמינה את גדעון לוי לאולפנה, להגיב על השידור. לוי, התנפל עליה בארסיות ובגסות והאשים אותה ב"מלשינות", והיא, הידועה במענה לשון חריף, התפתלה מולו כילדה נזופה ומפוחדת. והוא חימם את עצמו והמשיך בפשקוויל ב"הארץ". כמה ציטוטים מפשקוויל ההסתה של גדעון לוי: "התגייסות שוקקת לשירות התעמולה, בהסחת הדעת ובהסתה... גם מראית העין של המהוגנות והמקצועיות אבדה... הווירוס הקטלני של הסחת הדעת בשירות התעמולה... אחרוני הבן-דרור ימינים של תעמולת הכזבים וההסחה, שמחופשת לעיתונות... כך נעשה באפלים שבמשטרים לארגונים ליברליים, ועכשיו גם אצלנו, ועוד ב'עובדה'" ועוד ועוד.

 

"וירוס התעמולה" הגדיר התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני את התחקיר, והפוסל במומו פוסל.

 

אבל מה אכפת לו? רק בסוף השבוע הוא קיבל אתנן בסך 75,000$ מממשלת שבדיה העוינת ("פרס אולוף פלמה"), בזכות תעמולתו נגד ישראל ובעד אויביה, וכדי שימשיך בהסתה. מסתבר שפעולתו העוינת נגד מדינת ישראל נובעת גם מרדיפת בצע.

 

* מסיתי הערבים – בשבוע שעבר פרסם גדעון לוי ב"הארץ" פשקוויל הסתה שבו הסית את ערביי ישראל להפסיק להיות כנועים ומתרפסים ולצאת למאבק ממשי. מן הסתם, התכוון לפעולות כמו אלה של מלחם ברח' דיזנגוף ושל אל-עוקבי בתחנה המרכזית בבאר שבע.

 

רוגל אלפר החרה החזיק אחריו והמשיך ברוח ההסתה זו. וכך הוא הסביר: "המדינה היא כעת ארגון חמוש, מצויד במנגנון ביורוקרטי, שמשליט את דיקטטורת הימין הדתי בשטח הנמצא תחת שליטתו... לאור הדברים שנאמרים בגלוי ברור, למשל, שאני אינני נחשב לחלק מהמדינה. אורח חיי איננו אורח חייה, ערכיי אינם ערכיה". הוא אינו חלק מן המדינה והוא מסית להיאבק נגדה. מי? "טוב יהיה אם החברה הערבית, שאיננה כבולה להגדרה הפרדוקסלית 'יהודית ודמוקרטית', תוביל את המאבק הזה".

 

* דברי בלע – איני יודע מה חמור יותר - אם רונית מטלון מאמינה בדברי הבלע שאמרה על מדינת ישראל או אם אינה מאמינה בדברי הבלע שאמרה על מדינת ישראל.

 

* בית ליהודים – בעקבות מתקפות אנטישמיות אלימות, קרא ראש הקהילה היהודית במרסיי ליהודים להסיר את הכיפה, מטעמי ביטחון אישי.

 

פגיעה ביהודי אירופה בשל יהדותם, אינה דבר חדש. מה שהשתנה, הוא שהיום קיימת מדינה יהודית. איזו סיבה יש ליהודים לחיות כאנוסים בגולה, כשיש להם יכולת לחיות כבני חורין במולדתם ובמדינת הלאום העצמאית של עמם?

 

* אף לא צדיק אחד – הדבר המטריד ביותר במינויו של אריה דרעי לשר הפנים, התפקיד בו ביצע את מעשי הפשע והשחיתות שבעטיים ישב בכלא, זו העובדה שהממשלה אישרה פה אחד את המינוי. פה אחד! לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

 

ומה שעוד מטריד, זו הידיעה שגם אילו תוצאות הבחירות היו שונות והקואליציה הייתה אחרת, דרעי היה נבחר פה אחד לתפקיד.

 

* חילול השם – בנאומו בכנסת, בדיון על מינוי דרעי לשר הפנים, אמר ח"כ אייכלר מ"יהדות התורה": "אני רוצה לברך את דרעי על שניצח אחרי 22 שנה מבחינה מוסרית ולא רק מבחינה חוקית". לא "החזיר את חובו לחברה", לא "ריצה את עונשו", לא "אין מניעה חוקית", לא "למד את הלקח והפנים אותו", לא "לתת לו הזדמנות נוספת לתרום למדינה מכישוריו וניסיונו". לא. פשוט, ישר ולעניין, בלי מסכות: ניצחון מוסרי (!) של דרעי.

 

איזה ניצחון מוסרי? ניצחון של איזה מוסר? של מוסר השחיתות? של מוסר השוחד והשלמונים? של מוסר הגניבה? של מוסר המרמה? זה מוסר היהדות על פי אייכלר?

 

זה תמצית המושג "חילול השם".

 

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו ה', כ').

 

* בין דרעי לאולמרט – יש הבדלים אחדים בין דרעי ואולמרט. דרעי חובש כיפה, אולמרט גלוי ראש. דרעי "מזרחי", אולמרט "אשכנזי". דרעי ריצה את עונשו, אולמרט ירצה את עונשו במהרה. ויש לקוות לעוד הבדל אחד, לשם שינוי – מהותי. שהביזיון של חזרת העבריין למוקדי הכוח לא יחזור אצל אולמרט.

 

* בעד שחרור קצב – אני בעד קיצור שליש מעונשו של האנס הסדרתי משה קצב, בתנאי שיודה באשמתו, ייקח אחריות על מעשיו, יביע חרטה ויעבור שיקום טיפולי של עברייני מין.

 

* פריימריז סרק – בבחירות למועצות האזוריות (להבדיל מבחירות למועצות מקומיות וערים), כאשר יש מועמד אחד, הוא מוכרז בידי משרד הפנים כראש המועצה, ללא בחירות. כך, למשל, נבחר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, בקדנציה השלישית (הנוכחית) שלו.

 

משאיש לא הציג מועמדות מול נתניהו לראשות הליכוד, ראוי היה להכריז עליו כיו"ר וכמועמד לראשות הממשלה בבחירות הבאות, ולחסוך לקופת הליכוד את מיליוני ש"ח הכרוכים בקיומן של בחירת סרק מקדימות. אולם נתניהו התעקש, כדי לא לתת פתחון פה למועמד עתידי לכפות על נתניהו התמודדות, באמצעות בתי משפט, בטענה שנתניהו לא נבחר בקלפי.

 

לדעתי, נתניהו, לשיטתו – שגה. באין התמודדות, אחוז ההצבעה יהיה נמוך מאוד. אולם למתנגדי נתניהו, ובהם הפייגלינאים שנותרו בליכוד, יהיה תמריץ להצביע נגדו והמוטיבציה שלהם תהיה גדולה הרבה יותר משל תומכיו, שיתעצלו לצאת מן הבית להצבעה חסרת ערך. וכך, לבושתו של נתניהו, יהיה אחוז לא קטן של הצבעה נגדו בהתמודדות מול עצמו. תוצאות אלו תחלשנה אותו ותפגענה במעמדו הציבורי.

 

ואם וכאשר זה יהיה רלוונטי, אין זה מן הנמנע, שמועמד מתחרה יוכל לכפות על נתניהו התמודדות, באמצעות בתי משפט, בטענה שנתניהו לא נבחר בבחירות אמתיות, עם מועמדים נוספים.

 

* שגיאתו הגדולה של גדעון סער –  במוסף "הארץ" האחרון התפרסם פרק מהספר "אריק" - הביוגרפיה של אריק שרון מאת דיוויד לנדאו ז"ל, שגרסתה העברית התפרסמה בחודש שעברה. הפרק מתאר את התמודדותו של שרון עם הנפילה הגדולה לאחר הדחתו מתפקיד שר הביטחון בעקבות מסקנות ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה. שרון נותר בממשלה כשר בלי תיק, ובגין הרחיק אותו ולא האציל עליו כל תפקיד וסמכות. שרון התעקש להישאר בממשלה ובכנסת והבהיר למקורביו שבכל מקרה לא יפרוש. בהזדמנות המתאימה התמודד מול שמיר וזכה בהישג משמעותי, שהחזיר אותו, אחרי שהכל הספידו אותו, למרכז הבמה. בתמרון מבריק בין שמיר לפרס, כמתווך במו"מ ביניהם על הקמת ממשלת האחדות והרוטציה, שריין לעצמו תפקיד ביצועי, כשר התעשיה והמסחר. והשאר היסטוריה.

 

שרון היה פוליטיקאי חכם ונחוש. הפרק מן הספר המחיש את דרכו המוכרת, אותה נהג לנסח באמירה ש"הפוליטיקה היא כמו גלגל – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אבל לעולם אל תצא מהגלגל". ושרון נאחז בגלגל ולא הרפה.

 

גדעון סער רוצה להיות ראש הליכוד וראש הממשלה. הוא מוכשר, חכם וכריזמטי, וסיכוייו לרשת את נתניהו היו גדולים יותר משל שאר אנשי הדור שאחרי נתניהו. פרישתו ל"פסק זמן" הייתה שגיאה, וכך גם החלטותיו מאז להירתע מהתמודדות נגד נתניהו. אילו נשאר והתמודד, לא היה מנצח, אך היה מסמן את עצמו כיורש. סער ציפה שיקראו לו לדגל כמו לדה-גול, או שיחזור בגדול לאחר שיעשה לביתו תקופת-מה, כפי שעשו נתניהו וברק. אך דה-גול היה גיבור לאומי ונתניהו וברק כבר היו ראשי ממשלה. להערכתי, כמי שמעריך ומוקיר את סער – סיכוייו להגשים את חלומו נמוכים, בשל התנהלותו. חסרה לו הנחישות הדרושה למנהיגות לאומית.

 

* עונש – במה חטאנו? מה עווינו ומה פשענו? למה מגיע לנו העונש הזה, שבבית הנבחרים שלנו יושב אורן חזן?

 

* עצבים מבטון – יש צורך בעצבים מבטון כדי להתאפק מול הפרובוקציות של אורן חזן. חבל שעצביה של ח"כ ורבין לא עמדו לה, היא זרקה את עצמה ושיחקה לידי הפרובוקטור.

 

            * ביד הלשון

 

* סומליו"ן – עם מותה של סופרת הילדים מירה מאיר, נפרד ממנה אהוד בן עזר בשם סומליו"ן, כפי שעשה פעמים רבות בעבר בדברי ברכות ולהבדיל – הספדים.

 

ספק אם כל קוראי הכתב העתי יודעים מהו סומליו"ן. אלו ראשי התיבות של "סופרים ומשוררים לילדים ונוער", הארגון של סופרי הילדים והנוער בישראל.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 13/1/2016 00:19   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ