לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ÷ ֳ¥ֳ®ֳ£ֳ©ֳ°ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 27.7.16


* על מה הסכסוך – מי שמשלים את עצמם שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על מיקום הגבול, על אקיבוש, על יהודה ושומרון; שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לשלום ולא למה שהובילה הנסיגה מרצועת עזה – בעלי האשליות קיבלו תשובה ניצחת מאבו מאזן.

 

אבו מאזן מנסה לגייס את הליגה הערבית לתביעה נגד בריטניה על הצהרת בלפור, שניתנה לפני 99 שנה. לטענתו, הצהרת בלפור הייתה המבוא ל"נכבה".

 

ה"נכבה" היא הקטסטרופה. כך מכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל, את תוצאות המלחמה התוקפנית שהם יזמו בניסיון למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

 

הפלשתינאים רוצים לתבוע את בריטניה על ההצהרה המכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

 

זאת מהות הסכסוך – שאלת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. על כך מתנהל כל הסכסוך – סירובם העקשני של הפלשתינאים, גם אחרי כל האסונות שאותו סירוב המיט עליהם, להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. זאת האמת ואין בלתה.

 

* חינוך או בייביסיטר – המחלוקת סביב השאלה האם להעביר את מעונות היום למשרד החינוך או להשאירם במשרד הכלכלה, מצטיירת בתקשורת, ואולי כך היא אכן נדונה גם במערכת הפוליטית, כמחלוקת כוחנית על סמכויות ותקציבים בין מפלגות השולטות במשרדים.

 

את הציבור צריך לעניין העניין עצמו. הגיעה העת לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?

 

רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

 

שרת העבודה בשנים 1949-1956 הייתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה הייתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העליה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

 

הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו למעלה מ-60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

 

מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד הם באחריות משרד הכלכלה.

 

הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא - הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. יש לקיים את החלטת הממשלה להעביר את המעונות למשרד החינוך. על משרד החינוך להשקיע במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

 

הוא הדין באשר להעברת בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. גם בתי הספר הללו הם מוסד חינוכי ושם מקומם.

 

* לא בכפיה – תומכי ביטול החוק המחייב לימודי ליבה בחינוך החרדי, מצדיקים את הצעד בכך שרצוי לקיים את תהליך הפרודוקטיביזציה של החברה החרדית בדרכי נועם ולא בכפיה כוחנית.

 

הם צודקים. אין לכפות לימודי ליבה בחינוך החרדי. אין לשלוח שוטרים למוסדות החינוך האלה ולכפות עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכוח. אך אין לכפות על המדינה לממן את המוסדות הללו.

 

מי שרוצה לחנך את ילדיו בדרך שונה לחלוטין מדרישותיה וצרכיה של המדינה, יואיל לממן זאת בעצמו ולא מכספי המדינה. מוסד חינוכי שאינו עומד בדרישות משרד החינוך, שהן מינימליסטיות למדיי - בל יקבל אגורה מן המדינה.

 

* הליבה היהודית - לאחר החלטת הממשלה על ביטול חובת לימודי הליבה, עלה ח"כ אייכלר לראיון בגל"צ. המראיין היה ירון וילנסקי. "אז מה", שאלה המראיין, "היום הוא יום חג בעבורכם?" ונענה מיד בתשובה: "היום הוא יום אבל ותענית. י"ז בתמוז". דומה היה שהמראיין כלל אינו יודע במה המדובר. בתחרות הבורות - 1:0.

 

דעתי ידועה. אין להתפשר על חובת לימודי הליבה. אבל בחינוך החילוני קיים גם קיים חסך בלימודי הליבה היהודית.

 

* נתניהו טוב לערבים - נאום "הערבים נוהרים לקלפיות" היה מחזה מכוער ומגונה, המנוגד למהות תפקידו של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הדברים לא נאמרו מתוך גזענות, כיוון שנתניהו רחוק מגזענות, אלא מתוך ציניות של פוליטיקאי שכדי לקושש קולות מוכן לפרוט על רגשות גזעניים של חלק מהציבור. נתניהו התנצל כעבור שבוע, ואני משוכנע שההתנצלות הייתה מתוכננת מראש, חלק מן המהלך הציני.

 

עם זאת, מנהיג וממשלה נבחנים בראש ובראשונה במעשיהם. ולזכותה של הממשלה הנוכחית יש לומר, שהיא מיטיבה יותר מכל קודמותיה עם המגזר הערבי, בתקציבי עתק והשקעות עתק ובהתמודדות עם הפשע ברחוב הערבי.

 

מגדילים עשות בעניין זה שרי "הבית היהודי": נפתלי בנט בהשקעות גדולות ומדיניות העדפה מתקנת, איילת שקד בקידום חסר תקדים של המגזר הערבי, תוספת תקנים, שופטים ערביים, הקמת בית דין שרעי חדש וכעת בית דין ערבי לתעבורה ואורי אריאל בפעולה לפתרון בעיית הבדואים בנגב והקמת יישוב בדואי חדש. הם עושים זאת ללא כל אשליה לרווח אלקטורלי, מתוך הבנת מהות אחריותם.

 

לא אחת אני מבקר את "הבית היהודי" ואת ראשיה, ודווקא לכן היושרה מחייבת אותי לברך אותם כאשר הם ראויים לשבח.

 

* כוחו של טרור – על פי החקירה בגרמניה, מסתמן שהטבח בקניון במינכן לא היה פיגוע טרור, במובן האידיאולוגי פוליטי של המושג טרור. אך האירוע הזה מיטיב להמחיש את כוחו של הטרור. נער אחד בן 18 הצליח לשתק למשך שעות את מינכן, אחת הערים הגדולות, המאוכלסות והמתקדמות באירופה. מבחינת הטרור, הישג כזה גדול יותר ממספר ההרוגים.

 

* חוק אנטי ציוני – "חוק המקוואות", הכניעה התורנית של הקואליציה לחרדים, הוא חוק אנטי ציוני, חוק החותר תחת מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כיוון שמשמעותו היא הפניית עורף ליהדות הגולה, שרוב מניינה ובניינה משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, והצגתם כיהדות סוג ב'.

 

במקום לקרב את יהדות העולם למדינת ישראל, להפגין שישראל היא ביתו של כל יהודי, אנו מתעקשים להרחיק, לסגור דלתות.

 

פתרון העומק האמתי לבעיה, היא עליה רבתי של היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים לישראל, כדי לשבור את התלות הפוליטית בגורמים חרדים שוללי הציונות.

 

* דמוקרטיה מתגוננת – הדבר נעשה באיחור של שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא. מלחמה לחברה הישראלית בארגון הטרור "לה-פמיליה". זו מהותה של דמוקרטיה מתגוננת.

 

* המרוויחים העיקריים – אם אכן מדינת ישראל תשבור סוף סוף, באיחור ניכר, את ארגון הטרור "לה-פמיליה", המרוויחים העיקריים יהיו קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה הנורמטיביים (שהם הרוב המכריע של האוהדים).

 

* מהפכת ארדואן – המהפכה שמבצע ארדואן בארצו, אינה הפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא הפיכת דיקטטורה במראית עין של דמוקרטיה ועם פתיחות מסוימת, לרודנות איסלמיסטית טוטליטרית. ההפיכה נגדו (אם אכן הייתה וזו אינה קונספירציה שלו) האיצה את התהליכים שהוא החל לכונן עם בחירתו לראשונה לראשות הממשלה ב-2002. כנראה שכמו באיראן, גם בטורקיה יהיה הליך כלשהו של בחירות, אבל תהיינה אלו בחירות חרטא.

 

יש לזכור, שתפקיד הנשיא בטורקיה הוא בעיקרו ייצוגי. בשנים שבהן ארדואן היה ראש הממשלה הוא היה השליט הבלעדי של טורקיה ואילו הנשיא, עבדוללה גול, היה בתפקיד סמלי, ייצוגי, כמו בישראל, בגרמניה ובמדינות רבות נוספות. טרם בחירתו לנשיא, ב-2014, הוביל ארדואן לשינוי החוקה ולבחירה ישירה של הנשיא, ובבחירה הזו הוא השתמש כלגיטימציה ציבורית להפיכת התפקיד הסמלי לשליט המדינה, בניגוד לחוקה.

 

ארדואן הוא דיקטטור איסלמיסטי, והוא גם אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך בטרור.

 

* הגמגום של אובמה – הגמגום של אובמה לנוכח דרישת הרודן הטורקי להסגיר לידיו את יריבו גולן, הוא ביטוי לחולשתה של ארה"ב. על ארה"ב להשיב לדרישת הרודן: לא, באל"ף רבתי. במקום זאת אובמה מבקש מארדואן הוכחות למעורבותו של גולן בהפיכה. כך לא מנהיגים את העולם החופשי.

 

* סקירת מודיעין יומית – יום א' ב"הארץ". גדעון לוי: "חטא גדול היה פה. הקמת המדינה, צודקת ככל שהייתה, לוותה בפשע הטיהור האתני הבלתי נסלח של חלקים נרחבים של הארץ". רוגל אלפר: "אין שום לגיטימציה מוסרית לקרוא לישראל מדינת היהודים".

 

* לא שווה יריקה – איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אולם השבוע צפיתי ב"גב האומה".

ליבת התכנית היא המונולוג של ליאור שליין. כאמור, איני מרבה לצפות בתכנית, אולם ממעט הפעמים שצפיתי במונולוג, כולל השבוע, אני מרשה לעצמי להגדיר את שליין כסטיריקן מבריק. הוא חד כתער, בעל טיימינג בלתי רגיל, והמונולוגים שלו עוקצים, נושכים, מצליפים – כפי שאמורה להיות סאטירה טובה. שליין אינו מבטא את עמדותיי הפוליטיות. רחוק מזה. כאשר אני צופה במונולוג שלו, איני נהנה כאוהד המעודד את כוכב קבוצתו. נהפוך הוא, איני נהנה, איני אמור ליהנות, כי דבריו המצליפים כואבים לי. הם כואבים לי, כי הם כתובים בחוכמה, בהיגיון, בלוגיקה שמחייבת אותי להתאמץ כדי להתמודד עם מסריה.

 

באשר לשאר חברי הפאנל – יש טובים יותר ופחות. אמירותיהם מוצלחות יותר או פחות.

 

ויש את תום אהרון. אם להגדיר את תום אהרון בשתי מילים, ההגדרה היא: תת רמה.

 

סאטירה אינה בידור. המטרה של סאטירה אינה להצחיק, אלא לעורר, להכאיב, אפילו לזעזע. אולם הכלי של הסאטירה הוא ההומור. סאטירה טובה מעוררת, מכאיבה, אפילו מזעזעת, באמצעות ההומור.

 

אדם נטול חוש הומור אינו יכול לעשות סאטירה. כי הוא פשוט פאתטי. אם להגדיר את תום אהרון במילה אחת, ההגדרה היא: פאתטי.

 

יציאה אחת שלו הייתה בזויה במיוחד. המרואיין בתכנית היה השר כחלון. שאל אותו תום אהרון, איך בתור השר שאמור להיות המתון בממשלה, הוא מסתדר בממשלה של נועצי סכינים בתמונת התינוק מהכפר דומא. איזה מנוול. איזה איש קטן ועלוב נפש. זאת הדרך שלו לחפות על חוסר כישרונו, על הפאתטיות שלו.

 

הסטיריקן המיתולוגי אפרים קישון נהג לומר שיש להבחין בין סאטירה לסטירת לחי. דבריו של תום אהרון – לא זו בלבד שאינם סאטירה, הם גם אינם סטירת לחי. הם אפילו לא יריקה בפרצוף. אם להגדיר את תום אהרון בשלוש מילים, ההגדרה היא: לא שווה יריקה.

 

* ביד הלשון

 

מעורר מדנים – במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר הגדרתי את "חוק ההדחה" כחוק מעורר מדנים.

 

מעורר מדנים הוא מי שגורם למריבות ואיבה. הביטוי לקוח מספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

 

בסליחות לתענית אסתר אנו אומרים: "האויב בקומו לעורר מדנים / דימה להכרית פרחי שושנים".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2016 00:15   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.7.16


* בירור אצל הקומיסר - עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית היא אנומליה. מזה שנים רבות אני מעלה את הצורך לדון בעצם קיומה. אבל איכשהו, אנו מוצאים את הדרך המאוזנת לקיים אותה, כתחנת שידור איכותית למרות אותה אנומליה.

 

הזמנת מפקד התחנה לבירור אצל ליברמן על שידור במסגרת האוניברסיטה המשודרת של תכנית על מחמוד דרוויש, היא מעשה בלתי נסבל. את התכנית לא שמעתי, אבל בעצם קיומו של שידור כזה, בוודאי במסגרת האוניברסיטה המשודרת, איני רואה בעיה. ניתן לחלוק על עמדתי, כמובן. יש מקום לוויכוח ציבורי בנדון. אך גם אילו חשבתי ששידור כזה אינו ראוי - רב המרחק בין ביקורת ציבורית, להזמנה לבירור אצל הקומיסר. טוב, לפחות, שלא הושיב את דקל על כיסא נמוך.

 

למה ליברמן עשה זאת? על הפער בין הדמגוגיה ה"ביטחונית" המתלהמת לפני "הניתוח" לבין ההתנהלות האחראית שלו כאשר האחריות מוטלת על כתפיו, הוא מנסה לכסות בצעדים פופוליסטיים לריצוי הימין הקיצוני.

 

* ללמד את דרוויש – אני תומך בלימוד שירתו של דרוויש במערכת החינוך הישראלי. אני רואה בכך הכרח.

 

הסיבה לכך היא חשיבותו של דרוויש כמשורר הלאומי הפלשתינאי, וכדובר החשוב ביותר של חזונם.

 

כישראלים וכיהודים, חשוב מאוד שנכיר את שכנינו, את מאווייהם הלאומיים ואת תרבותם.

 

כמובן שלא נוכל ללמוד את כל שירתו של דרוויש, ולכן אני ממליץ על שיר אחד. השיר הזה מופנה אלינו, בגוף שני, ולכן אפילו לשם הנימוס, בתור שכנים, חשוב שנאזין בקשב רב לפניה המנומסת אלינו:

 

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

 

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכל.

 

חשוב מאוד ללמוד זאת. חשוב ללמד זאת את ילדינו. אם איננו רוצים לנהוג מנהג בת יענה, עלינו ללמוד, להכיר, להבין.

 

* דרוויש לייט – יש בתוכנו מי שרוצים ללמד את שירת דרוויש, אך כדרוויש לייט, כי האמת מקשה עליהם להנדס את הדור הבא על האג'נדה הפוליטית שלהם, שהעובדות אינן מיטיבות עמה.

 

* תרגיעו – אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים וסולד מהומופוביה, אך איני בעד אובדן עשתונות ובוודאי שאני מתנגד למקארתיזם.

 

כאשר רב בישראל משמיע דברי נאצה ושטנה כלפי ציבור הלה"טבים, דבריו ראויים לגינוי והוקעה. מכאן ועד רדיפת אנשי ציבור כיוון שאינם משתתפים במצעד הגאווה, רב המרחק.

 

אילו ראש העיר ירושלים פעל לסיכול המצעד, היה מקום לבקר אותו. אך על כך שבאופן אישי הוא אינו משתתף במצעד?! מה קרה? איפה כתוב שאחד מתפקידיו של ראש העיר ירושלים הוא השתתפות במצעד הגאווה? הוא אינו חייב כל דין וחשבון לציבור על אי השתתפותו. וגם בהסבר שנתן איני רואה כל פסול. הוא אמר שרבים בעירו חשים נפגעים כתוצאה מהמצעד והוא, כראש העיר שלהם, אינו רוצה לפגוע בהם. אכן, רבים מאוד בירושלים חשים נפגעים מהמצעד. צר לי על כך, אך זו עובדה. ואני מכבד את רצונו של ראש העיר לכבד אותם.

 

מה העליהום הזה על ראש העיר? מה זו ההיסטריה הציבורית הזאת? הלו, תרגיעו.

 

בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" נכתב שאם זו דעת ראש העיר ירושלים – מוטב לחזור לתכנית בינאום ירושלים של האו"ם... זה כבר לא אובדן עשתונות. זה כבר טירוף מערכות. התחרפנתם?

 

* המסר החשוב – המסר החשוב ביותר, בעיניי, של מצעד הגאווה בירושלים, היה השתתפותם הבולטת של דתיים רבים. כאשר בנט גינה את דברי הרב לוינשטיין, הוא ידע שהוא מבטא רבים מאוד בקרב הציונות הדתית. הדבר התבטא בנוכחות המרשימה במצעד.

 

* האסיר המפורסם - כאשר הכותרות דיברו על "אסיר מפורסם" החשוד ביוזמה לפגיעה במצעד הגאווה, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי, שאני מהמר של שליסל. לא נחה עלי כל רוח נבואה וגם איני מהמהמרים ובוודאי לא מהממהרים להמר. פשוט, קצת היגיון. פוטנציאל הטרור ההומופובי בישראל מתמצה, פחות או יותר, באיש אחד. כשכתבתי זאת, כמעט בלעו אותי חי. ואני תמה, למה יש מי שכל כך כל כך חשוב להם הנראטיב שיש כאן מיליוני שליסלים?

 

* געגועים לגטו - על רקע התבטאויות הרבנים קרים ולוינשטיין, סיפק ב. מיכאל ב"הארץ" את הפרשנות הבאה: "וכך אנחנו גם שבים ומוכיחים אמת היסטורית מדאיבה: תן לדת מונותאיסטית שררה, צבא, ונַחֲלָה - ותקבל מפלצת".

 

וזו כל התפיסה כולה שלו ושל בני דמותו, על רגל אחת. המקום הראוי לנו הוא בגטו בגולה, נטולי ריבונות, נטולי שורשים, נטולי כוח, נטולי סמכות. בלי מדינה – לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של מדינה. בלי צבא, לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של צבא. בלי כוח, לא תהיה התמודדות עם המשמעות של הפעלת כוח.

 

היה כל כך טוב בגטו, עד שבאה הציונות והמיטה עלינו שררה, צבא ונחלה. היה כל כך טוב בארובות, מה אנחנו צריכים מדינה-שמדינה שתהפוך אותנו למפלצת?

 

* מצפון של עלוקות - שעה שבנות ובני גילה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ומסכנים את חייהם ואת שלמות גופם למען קיומה של המדינה והגנה על שלומם וחייהם של אזרחיה, תאיר קמינר בחרה לערוק מצה"ל. וכשהעריקה הזאת שילמה את מחיר החלטתה וישבה בכלא, יצא קמפיין התבכיינות למענה, נגד המדינה שמדכאת את המצפון. וזה נשמע כמו אויאויאוי... העריקה המשתמטת הפכה לגיבורת ישראל. "אנשי רוח" התייצבו למענה. "הארץ" התגייס לעזרתה. והיא קיבלה את התואר "סרבנית המצפון". הרי החיילים שמקריבים את חייהם כדי שתאיר תוכל לערוק הם חסרי מצפון, והעריקה על חשבון דמם וזעתם של בני גילה היא התגלמות המצפון. מצפון פרזיטי. מצפון של עלוקות.

 

"ידיעות אחרונות", בגיליון השבת, מקדיש שלושה עמודים לראיון עם הוד עריקותה, הגברת  המשתמטת. והמשתמטת מצטנעת "אני לא גיבורה". ואו! לו יהי חלקי עמכם, ענווי עולם!

 

וכשבעלת מצפון העלוקות נשאלה על רצח הילדה בקריית ארבע היא הביעה "כאב": "זה כואב ועצוב. אני נשברת בכל מצב שאדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדי לפתור בעיות". כואב לה על הרוצח הנתעב. לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב לפתור בעיות והוא נאלץ לרצוח את הילדה הלל בשנתה. כואב לה על כך.

 

בעלת מצפון. סרבנית מצפון. מצפון? מצפון של פרזיטים. עלוקה.

 

* התנקשות בדמוקרטיה - הסינמטק עורך אירוע הצדעה לעריקת צה"ל תאיר קמינר. אירוע זה הנו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. זה אירוע תמיכה בעבריינות פוליטית. זה אירוע הזדהות עם מרד בדמוקרטיה. זה אירוע המסית לא לקבל ולא לכבד את החלטות הרוב.

 

כל אזרח המאמין בדמוקרטיה חייב להוקיע את התופעה החולנית הזאת.

 

על השמאל הציוני הדמוקרטי לגנות את האירוע.

 

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע כי יחרים את טקס הענקת פרסי ישראל 1993, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס). מן הראוי שאלה הנוהגים להצטלם תחת תמונתו של רבין ולהישבע אמונים למורשתו, ילכו בעקבותיו ויציבו תהום עמוקה ושורצת תנינים בינם לבין העריקה והעריקים (גם כאשר הם מתייפייפים בשמות חיבה מכובסים כמו "סרבני" "מצפון"). על השמאל הציוני הדמוקרטי לנער חוצנו מתומכי העריקה ומהמטיפים לה.

 

* חדשות הבידוד המדיני – מצעד המדינות המחדשות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ראוי לאותו סיקור שהיה זוכה מצעד של מדינות המנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

 

* מפלגתו של לינקולן – הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש, האב והבן, החרימו את ועידת המפלגה הרפובליקאית שהמליכה את טראמפ למועמדה לנשיאות. מישהו מעלה על דעתו שבקלפי הם יבחרו בטראמפ? בערך כמו שהמנהיגים הרפובליקאים קיסינג'ר, שולץ, בייקר וקונדוליזה רייס יבחרו בטראמפ. בערך כמו שהמועמדים לשעבר קלי ורומני יצביעו לו.

 

מי יגלה עפר מעיני אברהם לינקולן, הלוחם הגדול בעבדות, שהדמגוג הגזען טראמפ ינהיג את מפלגתו.

 

* לכל אנס יש אמא – ynet פרסם פוסט שהעלה אחיו של האנס הסדרתי משה קצב, ובו הוא מספר על סבלה של אמם הקשישה, שציפתה לשחרור בנה, והוא לא חזר הביתה.

 

לכל אנס ולכל פושע יש אמא. גם לאנס הסדרתי משה קצב. מי שהתעלל בכל כך הרבה נשים, שאגב, גם להן יש אמהות, מנסה לסחוט מאתנו אמפתיה דרך אמא שלו. אלמלא אנס, לא היה יושב בכלא והסבל היה נמנע מאמו.

 

            * ביד הלשון

 

כטב"מ – צה"ל כשל בניסיון ליירט, באמצעות שלושה טילי "פטריוט", עצם שחדר לשמי ישראל מסוריה.

 

איך נקרא העצם? בעיתונים השונים הופיעו שמות שונים לאותו עצם, ולעתים שלושתם באותו עיתון: מל"ט, מזל"ט וכטב"ם – מטוס ללא טייס, מטוס זעיר ללא טייס וכלי טיס בלתי מאויש (בהתאמה).

 

השינויים והעדכונים החוזרים ונשנים של מושגים בצה"ל, שנועדו להיות מדויקים יותר, רק יוצרים בלבול וסרבול. היום גם הכטב"ם התיישן ושמו החדש הוא כטמ"ם, כלי טיס מאויש מרחוק. 

 

* "חדשות בן עזר" 

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2016 00:26   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 20.7.16


* בין יהדות של אהבת ישראל ליהדות של שנאה וקנאות – אני מעריך ומוקיר עד מאוד את המכינות הקדם צבאיות ואת תרומתן האדירה לחברה הישראלית, לחינוך בישראל ולצה"ל. דווקא עובדה זו הופכת לחמורים במיוחד את דברי הבלע של הרב לוינשטיין נגד ההומואים ונגד הרפורמים. כאשר אדם המחנך את האליטה של הנוער הציוני דתי ומכשיר אותו ליציאה לצה"ל משמיע דברי תועבה ונאצה כאלה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים.

 

הדבר החיובי שבפרשה, הוא התגובות החריפות בתוך הציבור הדתי לאומי. הגדיל לעשות הרב בני לאו, שהקליט והעלה ליוטיוב שיעור של 17 דקות, שבו הציג בכאב אך בנחישות את חומרת דרכו הקנאית של לוינשטיין בכלל, וכלפי הלהט"בים בפרט. מילותיו היו כדורבנות, והן זכו לתפוצה ויראלית, בעיקר בקרב הציונות דתית.

 

הציונות הדתית קרועה בין מה שמייצג הרב בני לבין מה שמייצג הרב לוינשטיין. הרב בני לאו מייצג יהדות של אהבת ישראל, יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, יהדות יפה ומאירת פנים. בכל עשייתו ודבריו הוא אינו מנסה לתפוס בעלות על היהדות, לא להיות הקוזאק של הקב"ה ולא להיות שומר הסף המרשה לעצמו בחוצפה לקבוע מי יהודי אותנטי ומי לא. נהפוך הוא, הוא מבטא יהדות פלורליסטית, פתוחה, יהדות השייכת לכל יהודי.

 

לעומתו, הרב לוינשטיין מייצג יהדות כדת קנאית, חשוכה, פונדמנטליסטית, מסתגרת, רוויית שנאה ובוז.

 

השאלה האם פני הציבור הדתי לכיוונו של הרב בני לאו או של הרב לוינשטיין, היא שאלה קריטית לאחדותה ועתידה של החברה הישראלית כולה.

 

במידה רבה, התשובה לשאלה זו, היא דבריו הנכוחים והנחרצים של נפתלי בנט, שגינה באופן חד משמעי את דברי לוינשטיין, והעביר מסר של פתיחות ואחדות. לא אחת אני מבקר את בנט, בעיקר בשל הפופוליזם הביטחוני שהוא מייצג, אך פעמים רבות הוא התגלה כמנהיג, באמירות נחרצות נגד הקנאות וההקצנה. כך הוא עשה גם הפעם, והוא ראוי על כך לכל שבח.

 

בנט הוא פוליטיקאי חכם ומתוחכם, וחזקה עליו שלא היה אומר את הדברים (שהוא ללא ספק מאמין בהם) אלמלא ידע שרבים מקרב הציבור שלו תומך בהם ומצפה לשמוע אותם.

 

* תסכול של תבוסה – דבריו של הרב לוינשטיין מזעזעים, אך אני מסרב להזדעזע, כיוון שאני יודע שזאת מלחמת מאסף אבודה של ההומופוביה בשם הדת. החברה הישראלית, כולל הציבור הדתי לאומי, פתוחה כפי שלא הייתה מעולם כלפי הלהט"בים והולכת ונפתחת בקצב מואץ. התהליך הזה הוא בלתי הפיך. ההתבטאויות הקיצוניות של לוינשטיין ושכמותו מבטאות תסכול של תבוסה.

 

* חוק מעורר מדנים – התנגדותי לחוק ההדחה היא בראש ובראשונה עקרונית – אני שולל את עצם הרעיון שפוליטיקאים יוכלו להדיח פוליטיקאים, נבחרי ציבור. הנזק של החוק, לא כל שכן של הדחה בפועל, למדינת ישראל ולתדמיתה, גדול יותר משל כל ח"כ שהחוק יופעל נגדו.

 

אך אני מתנגד לחוק גם מסיבה נוספת. ברור לכל, כולל ליוזמי החוק, שזהו חוק דקלרטיבי לחלוטין. אין ולא יהיה מקרה, שבו 90 ח"כים יתמכו בהדחה. לכן, אפשר לקבוע שאף ח"כ לא יודח בגין חוק זה.

 

אם כך, מה הבעיה בחוק? רק העניין העקרוני? העניין העקרוני חשוב, אך יש בחוק סכנה נוספת. על אף הידיעה שאין זה חוק מעשי, אני צופה שימוש תדיר מצד ח"כים מן הימין בתהליך ההדחה, כדי להביך את השמאל הציוני ולהציג אותו כמשת"פ של המועמד להדחה, בשל התנגדותו להדחה.

 

ולכן, זהו חוק מעורר מדנים. וכי חסרי מדנים אנחנו? זה מה שחסר לנו?

 

* המניפסט להחרבת מדינת ישראל – מהי מדינת ישראל? המדינה שהוכרזה במילים הללו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מי שמציע שמדינת ישראל לא תהיה מדינת ישראל, אינו מציע לשנות את מדינת ישראל, אלא לבטלה, להחריבה. נקודה. גם אם הוא מציע לקרוא למדינה שהוא יקים תחתיה "ישראל", אין שום משמעות אחרת להצעתו. זו הצעה להחריב מדינה קיימת.

 

כל הצעה להקים במקומה של מדינת ישראל מדינה לא יהודית, היא הצעה גזענית ואנטישמית. משמעות ההצעה, היא שלכל עם ועם בעולם זכות למדינה עצמאית משלו זולת עם אחד – העם היהודי. וכיוון שהעם היהודי אינו ראוי למדינה משלו – יש לפרק את מדינתו ולהקים מדינה אחרת תחתיו.

 

מה הפלא שרוגל אלפר, הגזען האוטו-אנטישמי המטיף לחורבן מדינת ישראל (אף שלכאורה הוא מציע שהמדינה שתקום על חורבותיה תיקרא "ישראל" – הצעה שממנה יחזור מיד כשיבין שאף אחד מאוכלוסֵיה שאינם יהודים אינם מוכנים לכך, כי הם יודעים היטב ומבינים, שהמשמעות של מדינת-ישראל היא המדינה של עם ישראל, כלומר של העם היהודי), תומך בכל לבו בטרור נגד יהודים, ברצח יהודים ואפילו כתב מאמר שבו התנצל מראש בפני הערבי שירצח אותו בצדק והביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת?

 

מאמרו האחרון הוא המניפסט של רעיון החרבתה של מדינת ישראל. "במדינת ישראל קם העם הישראלי. העם הישראלי מורכב מיהודים, ממוסלמים, מנוצרים, מדרוזים ומצ'רקסים, מסודאנים ומאריתריאים. הוא מורכב מיושבי הארץ הנתונים תחת שלטון ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו הנוסחה היחידה לשימור הדמוקרטיה הישראלית. צריך לשלח את האוטובוסים של 'תגלית' בחזרה למקום שממנו באו. הצעירים שמתיירים בהם כאפנדים בארץ אבות שהובטחה להם על ידי אלוהים איבדו את זכויותיהם כאן. ... צריך גם לבטל את חוק השבות, בבת עינו של בן־גוריון. ... הוא משמש כאחד מנדבכי הפשיזם המזדחל שמשתלט על המדינה. צריך לשים קץ לאיוולת הזאת".

 

אגב, הגיע הזמן לקבוע את חוק השבות כחוק יסוד, כבסיס לחוקה ההולכת ונבנית של מדינת ישראל; מדינת הלאום של העם היהודי.

 

* הגנים התבלבלו – בשנות השמונים שירת בכנסת, מטעם המערך, ח"כ אהרון הראל. הראל השתייך לאגף הניצי – האקטיביסטי במפלגת העבודה והיה אחד התומכים המובהקים בהתיישבות בגולן. עוד טרם כניסתו לכנסת, בתפקידו כראש אגף הארגון ומועצות הפועלים בהסתדרות, הוא נרתם לעזרת יישובי הגולן בכל שהתבקש. לדוגמה, מחלקת הארגון בראשותו מימנה את המודעות בעיתונים להקמת הגרעין לעיר הגולן, לימים קצרין. מיד עם הקמת קצרין הוא הקים מועצת פועלים משותפת לקצרין, ליישובים הכפריים בגולן ולכפרים הדרוזים, שבאותה תקופה הייתה גורם משמעותי בגולן. הוא דאג לתקצב אותה ואף לתקצב באמצעותה פעולות שונות לחיזוק ההתיישבות, שלא היה להם גורם מימון, כולל השתתפות במימון פעילות ועד יישובי הגולן.

 

בנו של אהרון הראל הוא אסף הראל, שבתכנית הטלוויזיה שלו העלה את המערכון המבזה את זכרו של יוני נתניהו ולועג לו. חומץ בן יין.

 

דודיו של אסף הראל, אחיו של אהרון הראל לבית גרבוז, הם אלון ויאיר גרבוז. למרבה הצער, הגֶנים במשפחת גרבוז / הראל התבלבלו ועברו באלכסון. הגנים של השנאה והביזוי, של חוסר הסובלנות וההתנשאות, עברו מהדודים לאחיין.

 

* לא אנרכיסטית - נשאלתי מדוע כיניתי את אליס גולדמן, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ איתן ברושי, שקראה להפיכה צבאית בישראל, פשיסטית, ולא אנרכיסטית.

 

אנרכיסטים אינם תומכים בהפיכות צבאיות.

 

* הייתה הפיכה? - פעולתו של ארדואן להעמקת הדיקטטורה האיסלמיסטית בטורקיה, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, מצדיקה בדיעבד את ההפיכה. אך כלל איני שולל את האפשרות, שכל ההפיכה הייתה קונספירציה של ארדואן, להעמקת שלטונו הרודני. אצל דיקטטורים כמותו המטרה מקדשת את כל האמצעים.

 

* רפורמה מצילת חיים - כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. אין מימוש אציל יותר של החיים הפוליטיים, מאשר קבלת החלטות שתובלנה להצלת חיי אדם. הרפורמה בסל התרופות, תציל חייהם של עשרות אלפי בני אדם. לשם כך ראוי אדם לכוח הפוליטי שבידיו. תרומה חשובה נוספת של הרפורמה הזו -  בכך סיכל שר האוצר את יוזמתו של השר ליצמן להפרטת תרופות מצילות חיים, שמשמעותה הייתה חיים לעשירים ומוות לעניים.

 

אגב, גם אני שותף ברפורמה הזאת, כי בקלפי הצבעתי לכחלון.

 

* הרס השידור הציבורי – אני מאמין ברפורמות, לא במהפכות. במהפכות של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", לרוב אנו הורסים את הקיים ולא בונים משהו חדש, טוב יותר. להרוס זה קל. לבנות – הרבה יותר קשה. לא היה צורך לסגור את רשות השידור, אלא לתקן אותה. כעת נשארנו עם רשות השידור בגסיסה ובלי התאגיד החלופי. מלכתחילה, הקמת התאגיד לא הייתה הפתרון הנכון, אולם משהוחלט על הפתרון, יש לבצעו לאלתר. הדחיה בת השנה וחצי בהקמת התאגיד, תיצור מציאות של קרחים מכאן ומכאן. הדבר עלול להחריב את השידור הציבורי. שידור ציבורי הוא גוף הכרחי בדמוקרטיה בריאה. הרס השידור הציבורי הוא התנקשות בדמוקרטיה.

 

* מתוך שלא לשמה - הפרסום הסמוי של תוכן שיווקי בתשלום, ללא הרמת מסך שקופה, הוא השחתת התקשורת. הסוגיה הזו מעידה עד כמה חיוני שידור ציבורי, המחויב לציבור ולא לבעל הון; שלא יקריב את האתיקה למען הרווח העסקי. ח"כ רוזנטל ראוי לשבח על החקיקה המגבילה פרסום סמוי ומחייבת שקיפות. גרם רוה"מ ושר התקשורת ראוי לשבח על תמיכתו הנלהבת בחוק. יתכן שצודקים הטוענים שנתניהו פועל מתוך אינטרס – רצון לפגוע ב"ידיעות אחרונות" וערוץ 2, שנואי נפשו. אולי זה נכון. אך החוק הוא טוב ואם ראש הממשלה תומך בו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, יש לברך על כך, כיוון שתמיכתו מבטיחה שהחוק יעבור.

 

            * ביד הלשון

 

חדשות לבקרים – ירון וילנסקי, ביומן הערב של גל"צ: "פרשת הרב קרים היא עוד אחת מאותן פרשיות שתופסות את הכותרות חדשות לבקרים ונעלמות במהרה מסדר היום" (ציטוט מן הזיכרון).

 

מה פירוש "חדשות לבקרים"? לעתים קרובות. אלא שצירוף המילים המוכר והמקובל הזה, הוא שיבוש. המקור הוא "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים". הביטוי הוא תנ"כי, המופיע במגילת איכה, פרק ג: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".

נכתב על ידי הייטנר , 20/7/2016 00:24   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, חינוך, כלכלה, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ