לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳×׳§׳©׳•׳¨׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 12.7.17


* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

 

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

 

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

 

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

 

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

 

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

 

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

 

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

 

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

 

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

 

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

 

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

 

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

 

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

 

            * ביד הלשון

 

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

 

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

 

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

 

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 00:33   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת, אהבה ויחסים, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 9.7.17


* מנהיגות ישראלית - מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.

 

* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

 

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

 

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.

 

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

 

* נגד המתווה הנרקם - איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?

 

בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א. תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד השני, ללא תנאי.

 

והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר, תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.

 

* סיקור רחב ומפרגן - בגיליון ערב שבת של "ישראל היום", הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד, שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על ביקורו של מודי הופיעה בע' 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפניה לכתבה.

 

ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב', בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד וחלק.

 

אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.

 

יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש – תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.

 

* פוסט קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי, היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.

 

* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס "לא בשמים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן" שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

 

מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם הייתה אמירה כזאת – איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?

 

פייק היסטוריה.

 

* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות" – ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני הרציתי בארגון.

 

זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם, בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.

 

את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.

 

עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעיה של ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".

 

* ממוצא יהודי - צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים, מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור קשתי ושכמותו.

 

רוגל אלפר תמצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו מהעבר". אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.

 

אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים את ההיפך מאתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך.  

 

* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים גם בשבילנו.

 

אותי המאמר שכנע. הוא שכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו, שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות "אותנטי".

 

איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה ה-21.

 

אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה שנכשלתי בחינוך ילדיי.

 

* קצה ההגות האנטי ציונית - במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא: "הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם. "הם המרכז, אנחנו הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו – ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה הייתה הארץ המובטחת שבה הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה הייתה ההשפעה הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכל מוצב חזית של יהדות ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם".

 

כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן, אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

 

אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של "עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל, לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב, וישראל היא סתם פרובינציה.

 

אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.

 

* ניצחון התרבות - ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.

 

* עדותה של סימון וייל - אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל הקומוניסטים.

 

בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודיה הצרפתיה, ניצולת השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף "הארץ", בעקבות פטירתה.

 

"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות מלוכלכות' ".

 

* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי, טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).

 

* ביד הלשון

 

יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".

 

בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהכה אותה בלעם והיא התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…" (במדבר כב, לב–לג).

 

אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי", הוא סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי אויב במלחמה.

נכתב על ידי הייטנר , 9/7/2017 00:20   בקטגוריות אמנות, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 2.7.17


* קלון שאין לו תפוגה - שלילת חירותו של אדם היא עונש נורא. העובדה שהאנושות טרם מצאה ענישה הומאנית יותר, היא תעודת עניות. לכן, אני בעד תנאים טובים ככל הניתן לאסירים וסולד מהקשקושים על "בית הבראה על חשבוננו", שאינם אלא רוע ונקמנות לשמם. ולכן, אני אוהב מאוד את הרעיון של קיצור עונשו של אסיר בשליש. החברה מציבה לאסיר אור בקצה המנהרה, מיום כניסתו לכלא, ליציאה מוקדמת לחופשי, אם יעמוד בקריטריונים של התנהגות טובה.

 

אני סומך על שיקול הדעת של ועדות השחרורים, כולל ועדת השחרורים שקיצרה את עונשו של אולמרט.

 

מאוד לא אהבתי את קמפיין גיוס רחמי הציבור שערכה סוללת היחצ"נים של אולמרט, עם הפצת תמונה מעוררת רחמים. אני מרחם עליו, כפי שאני מרחם על כל אסיר. בעצם, אני מרחם עליו פחות מאשר על כל אסיר. אולמרט אינו אדם שגורלו המר עליו, ומצוקת חייו דחפה אותו לפשע. הוא היה האיש החזק ביותר במדינה, היה לו הכל, והוא בחר בחיי פשע ושחיתות.

 

אולם מרגע שהוא נכלא מאחורי סורג ובריח, הוא חסר ישע, ולכן ראוי לנהוג כלפיו בדיוק כמו כלפי כל אסיר אחר. ואם הוא עומד בקריטריונים, יש לשחררו. את הסיפור של "הדלפת הסודות הביטחוניים" מלכתחילה לא קניתי, ואני שמח שוועדת השחרורים לא פסקה על פי הפרשה. נכון עשתה הפרקליטות שלא ערערה על ההחלטה.

 

מה שחשוב הוא, שבמקרה של אולמרט לא תחזור חרפת דרעי – חזרתו של העבריין המשוחרר לחיים הציבוריים. אולמרט החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא ייצא מכותלי הכלא, אבל לקלונו הציבורי אין תפוגה. את הקלון הזה הוא יישא עמו עד הקבר. חוששני, שעיתון הבית שלו, "ידיעות אחרונות", וסוללות יחצ"ניו יזדרזו להתחיל בקמפיין חזרתו לחיים הפוליטיים.

 

* הסתה שקרית - ראשי איפא"ק, האנשים הנלחמים את מלחמתה של ישראל בארה"ב, ניצבים תמיד לצדה של כל ממשלה ישראלית ומהווים נכס אסטרטגי אדיר למדינת ישראל, הגיעו ארצה בדחיפות, לנסות להעביר את רוע גזירות הגיור והכותל. הם חשים, בצדק ובאופן מדויק, שממשלת ישראל מתנתקת ממהותה של ישראל כמדינת העם היהודי, משפילה אותם, מבזה אותם, תוקעת סכין בגבם ומסובבת אותו באכזריות.

 

... ובינתיים, ברשתות החברתיות, נמשכת ההסתה הפרועה והשקרית על "הרפורמים האנטי ציונים תומכי ה-BDS אנשי הקרן החדשה" בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

 

* לשיטתו הוא צודק - בפשקוויל התורן שלו, תחת הכותרת "היהודים זועמים", מגדף גדעון לוי ומחרף את היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב. למה? כי הם תומכים בישראל, נאבקים באויביה. ובלשונו הם תומכים באקיבוש, באפרטהייד, בפשעי המלחמה, בטבח אזרחים במבצע "צוק איתן", ב"הוצאות להורג של ילדות הסכינים" וכו' וכו' וכו'. ופתאום הם מזדעקים על שטויות וקשקושים, כמו "חופש הפולחן למרגלות קיר אבנים שנמצא בשטח כבוש שבגללו הרסו בתים של מאות בני אדם לפני 50 שנה", בעוד הם אינם נלחמים בעד חופש הפולחן של המוסלמים באל אקצה. והחמור מכל – הם סותמים פיות של יהודים שמעיזים לבקר את ישראל. ולכן הם צבועים, שמתחזים לליברלים וכו' וכו' וכו'.

 

כמו כל פשקיווליו – קשקוש, הבל ורעות רוח. אבל הרבה יותר נכון ומדויק מגל ההסתה והשטנה הימננית ברשתות נגד יהדות ארה"ב. במסע הזה, המבוסס כולו על שקר ובורות, מוצגים הרפורמים והקונסרבטיבים, אלה שעומדים בראש המאבק נגד ה-BDS, כתומכי הפלשתינאים, אנטי ציונים שנאבקים נגד מדינת ישראל ושאר שקרים. נכון, יש גם כאלה. להציג כך את הרפורמים, זה כמו לומר שהחילונים בישראל הם גדעון לוי ורוגל אלפר.

 

לשיטתו, גדעון לוי צודק במתקפתו. להבדיל מהמתקפות הימנניות, המבוססות על בדיות, על שנאת חינם ועל בורות.

 

* הפרוטוקולים של זקני הרפורמה - גל ההסתה והשקרים נגד הרפורמים, הוא הפרק החדש בפרוטוקולים של זקני ציון. אוטואנטישמיות מן הזן הנחות ביותר.

 

* אהבת ישראל – בעקבות ביקורת שמתחתי על המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות, הואשמתי בשנאת חרדים.

 

אין לכך שחר. אהבת ישראל שלי כוללת גם את החרדים. ישראל שחטא – ישראל הוא. והרי רובם המוחלט אינם אלא תינוקות שנשבו. אני מאמין שהם יחזרו בתשובה.

 

אבל אין להשלים עם המתקפה שלהם נגד צביונה של ישראל כמדינת העם היהודי. מדינת ישראל אינה סתם עוד מדינה שתפקידה לספק ביטחון ורווחה לאזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה עם יעוד – הגשמת הציונות. היא מדינתו של העם היהודי כולו, שנועדה להוות בית לעם היהודי כולו ולכל יהודי ויהודי. ליהודי ישראל וליהודי הגלויות. ליהודים חילונים ודתיים. לחרדים, חרד"לים, דתיים לאומיים, רפורמים, קונסרבטיבים, רה-קונסטרוקציוניסטים. אם מדינת ישראל לא תהיה כזאת, היא תבגוד במהותה. ושם שיקולי עסקנות פוליטית אינם מצדיקים כניעה לניסיון להוריד אותה ממסלולה.

 

* החוק נגד גיור - ליהודיה אמריקאית היה חבר, בן כיתתה, שאינו יהודי. כשהחלו לדבר על חתונה, היא הבהירה לו, שהיא יהודיה ורוצה להקים בית יהודי בישראל. באהבתו אליה הוא החליט להתגייר, להצטרף למשפחתה, לקהילתה ולעמה.

 

הגיור נעשה בקהילה שלה, שאליה היא נולדה, שהיא הקהילה של הוריה ושל סביה. זו הקהילה שבה היא ביטאה את יהדותה.

 

הזוג התחתן, הקים משפחה, וכיהודים וציונים החליטו לעלות לישראל. ובישראל, הרבנות החרדית לא הכירה ביהדותו. מבחינת הממסד החרדי הוא צריך... להתגייר. וכדי להתגייר, הוא צריך להתחייב לקבל את אורח חייהם של החרדים, המנוגד לאורח חייהם של הרוב הגדול של היהודים בישראל ובגולה. והם בולשים, ועוקבים ובודקים.

 

הזוועה הזאת היא החוק נגד גיור, שקרוי בלשון מכובסת "חוק הגיור".

 

אך החוק הזה הוא גם נגד הגיורים האורתודוכסים שנעשו בצה"ל. והוא גם נגד הגיורים האורתודוכסים שנעשו בידי הרב דרוקמן, שגם הוא אינו מקובל עליהם.

 

והחוק הזה אינו רק נגד הגרים. כאשר מדינת ישראל שוללת את הגיורים שנעשו בידי הזרמים היהודיים שאינם אורתודוכסים, היא מעבירה מסר שהיא שוללת את עצם יהדותם של הזרמים. כלומר, כבודדים, היא נאלצת לקבל את יהדותו של מי שאמו יהודיה, אך לא את היהדות שלהם. כי אם הם אינם יכולים לגייר את מי שרוצה להיות יהודי כמותם, פירוש הדבר שהם אינם מספיק יהודים.

 

החוק נגד גיור הוא גם חוק המכוון נגד יהדות חבר העמים, ששרדה 70 שנות רדיפות והתנכלות, עלתה לישראל והיא אחד ההישגים הגדולים של הציונות. משמעות החוק הוא מסר ליהודים הללו שישראל לעולם לא תכיר ביהדותם וגם לא תאפשר להם להתגייר.

 

החרדים שמשתמטים משירות בצה"ל, שעורקים ממלחמת מצווה, שאינם נוטלים חלק בהגנת העם והמולדת, הם יקבעו היהדות של מי כשרה ושל מי לא? זאת המשמעות של החוק האנטי ציוני, שחותר תחת זהותה וצביונה של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי.

 

שום שיקול עסקני של פוליטיקה קטנה אינו מצדיק כניעה לחוק האנטי ציוני הזה.

 

* ללא עמוד שדרה - יש צד חיובי בחוסר המנהיגות של נתניהו. כפי שהוא נכנע לחרדים, כעת אין זה מן הנמנע שהוא ייכנע לאייפא"ק, ל-JCC ולהנהגת יהדות ארה"ב.

 

* מה חדש בבידוד המדיני? -  במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, ייערך השבוע ביקור ראשון בישראל של ראש ממשלת הודו. הביקור יכלול עסקאות ענק, שתחזקנה את הכלכלה הישראלית, את מערכת הביטחון ואת מערך יחסי החוץ של ישראל.

 

שוב ושוב אנו נוכחים בהתבדות נבואות הזעם על בידודה המדיני של ישראל.

 

ישראל הייתה פעם מבודדת. בימים שקדמו לאקיבוש, ישראל הייתה מדינה קטנה, עם גבה לים, עם כלכלה חלשה, נתונה למצור כלכלי (החרם הערבי הצליח לאין ערוך יותר מה-BDS) ובבידוד מדיני. היום המצב אחר לגמרי.

 

את היחסים עם הודו כוננה ממשלת שמיר, כמו גם עם סין, בריה"מ ועוד כשלושים מדינות. כזכור, גם ממשלת שמיר הואשמה ביצירת בידוד מדיני (ובניגוד לממשלה הנוכחית, היא גם בנתה בניה רבתי ביו"ש והקימה יישובים לרוב).

 

הממשלה הנוכחית מצליחה מאוד בקידום יחסי החוץ של ישראל, והיא ראויה על כך לשבח ופרגון.

 

אין זה אומר שמדינות העולם מסכימות עם עמדותיה המדיניות של ישראל. מבחינה זו, למרבה הצער, אנו עדיין מבודדים. גם הודו, שהיא היום אחת הידידות הקרובות של ישראל, מצביעה נגדנו באו"ם. אך מדינות יכולות לקיים יחסים טובים והדוקים, גם כאשר עמדותיהן חלוקות.

 

 * קן צרעות – ביישוב יצהר פועל קן צרעות של עוכרי ישראל; בוגדים הלוחמים בצה"ל ובכוחות הביטחון, ופוגרומיסטים המתנכלים לערבים.

 

הממשלה (וקודמותיה), צה"ל והמשטרה מגלים אוזלת יד נגד התופעה הזאת. הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולהיכנס בהם בכל הכוח, כדי לדכא אחת ולתמיד את התופעה.

 

על צה"ל לנהוג בפורעים בדיוק כפי שהוא נוהג בפורעים ערבים הפועלים כמותם.

 

איני טוען שכל התושבים, כבודדים, הם כאלה. אולי רובם אינם כאלה. אולם היישוב כקהילה אינו נלחם בתופעה ומאפשר את קיומה, אינו מסגיר את הגיס החמישי ואת הפורעים לשב"כ, אינו פועל בנחרצות כדי לדכא את המורדים, מאפשר את קיומה של ישיבתו של הרב גינצבורג המסית למרד – ולכן היישוב אינו יכול להתחמק מאחריות לתופעה החמורה שקורית בו.

 

* קומפקטי וסימפטי – אני מבלה בחופשה משפחתית ברודוס. לראשונה, טסנו משדה התעופה בחיפה. קטן, צנוע, קומפקטי והרבה יותר סימפטי.

 

            * ביד הלשון

 

אד הומינם - טיעון אַד הוֹמִינֶם, הוא טיעון לגופו של אדם, במקום לגופו של עניין.

 

הביטוי נטבע במסתו של הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק "מסה על שכל האדם". טיעון אד הומינם מסב את הדיון מרציונליות, לכשל שאינו מאפשר בחינה אמתית של הרעיון. במקום להתמודד עם הרעיון, מוכיחים שהדובר לא רציני, לא קוהרנטי, הוא בעצמו נוהג כך וכך.

 

בקהילה קטנה כמו קיבוץ, טיעונים אד הומינם נפוצים. "לי אל תספרו מי זה גלעד, אני מכיר אותו עוד מהסיר", או "גם אבא שלו היה כזה".

 

טיעונים אד-הומינם נפוצים למדיי בשיח הישראלי, אך דומני שכל השיאים נשברו במתקפת אד הומינם פרועה על פרופ' אסא כשר, בעקבות הקוד האתי שהציע לאקדמיה, כשניכר בעליל שכמעט כל המסתערים עליו כלל לא קראו את הקוד, או קראו והתעלמו. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 2/7/2017 01:16   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, משפחה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ