לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳×׳§׳©׳•׳¨׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 28.6.17


* נגד ייעודה של מדינת ישראל - החרדים הכופים על הממשלה את חוק הגיור האנטי ציוני, מוכיחים בעליל שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. החוק שלהם מנוגד הן לאופיה הדמוקרטי של ישראל ובעיקר לצביונה היהודי ולייעודה כמדינת העם היהודי.

 

אני חוזר בי. הם לא כופים את החוק. נתניהו, מנהיג המחנה ה"לאומי" מתמסר להם בקלות, בגילוי מנהיגות של רכיכה.

 

* המחנה האנטי לאומי - ביטול מתווה הכותל הוא ניצחון החרדות על הציונות. נתניהו התגאה בצדק על הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל, שההחלטה עליו הייתה הישג חשוב שלו ושל ממשלתו. והנה, הוא נכנע לסחטנות החרדית האנטי ציונית, ההורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית והופכת את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטעטל חרדי.

 

על פי המתווה, רחבת הכותל כפי שהיא תישאר בנהלי תפילה אורתודוכסיים ובמרחק מה ממנה תוקם רחבה חדשה, פלורליסטית, במקום שבו כלל לא התפללו עד כה, כך שאיש אינו יכול להתבכיין שנוגסים לו במשהו. אבל שנאת האחים, החמדנות, הגרידיות, הרשעות והאנטי ציונות ובעיקר שכרון הכוח והכרת רפיסותו של נתניהו, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם. זאת ממשלת המחנה האנטי לאומי.

 

* 2:0 – חוג הגיור וביטול מתווה הכותל: החרדות ניצחה את הציונות 2:0.

 

* מיעוטנו - בבחירות האחרונות בחרתי בכחלון. המסר של "כולנו" היה משב רוח מרענן במערכת בחירות איומה ונוראה, שכל כולה שנאת חינם והסתה דו צדדית; היה זה מסר של אחדות לאומית, של יחד. והנה, גם כחלון ומפלגתו תמכו ביוזמות שנאת האחים והקרע של החרדים. מפלגה התומכת בהפניית עורף של מדינת היהודים לרוב העם היהודי, אינה ראויה לשם "כולנו".

 

* הגורם האחראי – בעקבות התרגיל המכוער של הדחת יעלון והכנסתו לממשלה בתפקיד שר הביטחון של ליברמן, האיש שהוביל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו בפרשת אלאור אזריה – תקפתי בחריפות את המהלך. דעתי בנדון נותרה כשהייתה. עם זאת, אני חייב לציין שליברמן הוא הגורם האחראי ביותר היום בממשלה. אני מאחל לעם ישראל שליברמן יעמוד איתן מול המתקפה האנטי ציונית של החרדים, ויצליח לסכל אותה.

 

* שלא יתערבו - ח"כ גפני אמר בראיון לישראל אייכלר ב"כאן": "מה יהודי ארה"ב מתערבים? הם לא חיים כאן והם לא יחליטו בעניינים שלנו". וכמעט אמר: "הם לא משרתים בצה"ל, שלא יתערבו".

 

* גרועים מהיטלר – הפשקוויל האנטישמי התורן של רוגל אלפר, הוא נגד המכביה, שאותה הוא מכנה אירוע גזעני ולאומני הסותר את רוח האולימפיאדה, כתם על מדינת ישראל ויש להחרים אותו.

 

כידוע, אלפר אובססיבי לנושא השואה והנאצים, הוא יוצא שוב ושוב נגד זכר השואה בישראל ומשווה בין ישראל לנאצים. בהשוואה הפעם, ישראל גרועה מהנאצים. בעוד היטלר עזב את האיצטדיון באולימפיאדת ברלין, כדי שלא ללחוץ את ידו של האצן השחור המנצח ג'סי אוונס, אצלנו ג'סי אוונס כלל לא היה מוזמן, כי הוא לא יהודי.

 

ונשאלת השאלה, האם אין לשוקניה קווים אדומים? הרי אם נאסוף את כל הפרובוקציות שכתב בני ציפר בחייו הן אינן מתקרבות לכל משפט אקראי בפשקוויל ממוצע של אלפר. מציפר נלקח הטור שלו, ואילו אלפר ממשיך להכות מדי יום.

 

דברי הבלע של אלפר ממחישים את חשיבותה של המכביה – אירוע שנועד לחזק את הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, לקרב את היהודים למולדתם ולמדינת הלאום שלהם, להדק את הסולידריות הלאומית היהודית. אלפר מבין זאת, ולכן הוא נלחם נגד המכביה. לשיטתו הוא צודק – מי שסולד מן הערכים האלה, יתנגד למכביה.

 

* מזדהה עם נתניהו - אני מזדהה בכל לבי עם כל מילה שראש האופוזיציה בנימין נתניהו היה אומר על ראש הממשלה הרצוג, אילו הוא היה מתנצל בפני טורקיה על תוקפנותה כלפי ישראל ומשלם עשרות מיליוני דולר פיצויים למשפחות המחבלים.

 

* לחידוש ההתיישבות בגולן – אירועי היובל להתיישבות בגולן נקראים בהקפדה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. אנו רואים לנכון להדגיש בענווה, שלא המצאנו את הגלגל, ובסך הכל חידשנו את ההתיישבות היהודית הגדולה והענפה, לאורך דורות, בימי המקרא ובעיקר בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד.  

 

ובפרשת השבוע, פרשת "חוקת" נקרא על כיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן, עוד בימי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אַל-תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

 

ארזי הלבנון - אורנה שמעוני, חברתי היקרה, היא אישה מדהימה - שילוב יוצא דופן של חזון ומעש, מעוף וביצועיזם, כושר ארגון, יכולת הובלה ודחיפה ובעיקר אכפתיות ומסירות אין קץ. מתוך אסונה הכבד, נפילת בנה סגן איל שמעוני, היא יצאה לעשיה למען הכלל, הן בפעילות ציבורית ובעיקר בהקמת "בית איל" בקיבוצה, אשדות יעקב. היא הקימה מרכז אזורי נפלא העוסק בשילוב נכים ובעלי צרכים מיוחדים בקהילה, בפעילות ספורטיבית, תרבותית וחברתית משותפת עם אנשים מתוך הקהילה.

 

בנוסף לכך, פועל המקום להנצחת חללי מלחמות צה"ל בלבנון, החל בכ"ד יוצאי הסירה (מה שקרוי בטעות כ"ג) עוד טרם הקמת המדינה ועד מלחמת לבנון השניה, בתקווה שהגבול לא יגבה עוד מחיר ואובדן. ההנצחה היא בקיר ארזי הלבנון, המתאר את תולדות הסכסוך עם לבנון ומנציח כל אחד ואחד מחלליו. גילוי נאות, הייתי שותף בייעוץ היסטורי (בהתנדבות) בתכנון ההנצחה.

 

אורנה הצליחה באופן מרשים לגייס משאבים רבים ל"בית איל", וכעת היא יוצאת בגיוס המונים למיזוג אזור ההנצחה, שכעת אינו ממוזג, וכיוון שמדובר בעמק הירדן הלוהט, ברור לכל מה משמעות הדברים.

 

אני ממליץ בחום על התגייסות למימון.

איך תורמים?

קישור לאתר:

https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=656&isactive=true

 

           * ביד הלשון

 

אמנות – אוּמנות היא מלאכה, מקצוע. אָמנות היא (על פי מילון אבן שושן) "יצירה ששוקעו בה כישרון רב וטעם מעולה. יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית". הקמץ באות הראשונה של המילה הוא קמץ קטן, הנקרא כחולם, כלומר המילה נשמעת כאוֹמנות.

 

אוּמנות ואָמנות הן שתי מילים שונות. כאשר אני קורא את המילה אומנות, ברור לי במה המדובר וכך גם כשאני קורא את המילה אמנות.

 

על פי כללי הכתיב החדשים שפסקה האקדמיה ללשון עברית, שתי המילים תכתבנה בכתיב מלא – אומנות. אם כן, איך אדע אם מדובר באומנות או באומנות? כלומר, באוּמנות או באוֹמנות?

 

השינויים שהציעה האקדמיה נועדו להקל על הקריאה וההבנה, אולם הדוגמה שנתתי היא אחת מני רבות, שבהן השינויים יקשו דווקא על הקריאה וההבנה. הרצון להקל רצוי, אך הבעיה בפסיקת האקדמיה היא היותה גורפת.

 

מן הראוי להפעיל שיקול דעת. שיקול הדעת שאני אפעיל – במקומות שבהם השינוי אכן מקל על הקריאה וההבנה, אפעל על פיו. במקומות שבהם השינוי יקשה על הקריאה וההבנה, אתעלם ממנו.

 

ויש מקרים שבהם הכתיב המלא פשוט צורם לי, ולכן אני נאמן לכתיב החסר. כך למשל במילה אמא, שכבר שנים מקובל לאיית אותה אימא, אך בעיניי זו אם חורגת. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 28/6/2017 00:24   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.6.17


* המהפך הסעודי – הדחתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף ומינויו של מוחמד בין סלמן תחתיו, היא הזדמנות להזכיר נשכחות, על אודות המדינה המרכזית בציר "המתון", הפרו מערבי, במזה"ת.

 

סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא שליט יחיד, ללא מגבלות, ללא כל איזונים ובלמים; על פיו יישק דבר. סעודיה היא עריצות נוראית, שנתיניה נטולי זכויות אדם ואזרח מינימליות. סעודיה היא מדינה המדכאת את הנשים, שאין להן אפילו רשות לצאת לבד מבתיהן, ללא ליווי האבא, האח או הבעל, ואסור להן לנהוג ברכב. סעודיה היא תיאוקרטיה איסלמית שנהוגים בה חוקי השריעא, ההלכה האיסלמית, כולל ענישה פיסית (למשל, כריתת יד לגנבים). סעודיה, עתירת המשאבים בזכות מרבצי הנפט, מעולם לא חשבה להקצות את משאביה למטרות קונסטרוקטיביות כמו למשל שיקומם של ה"פליטים" הפלשתינאיים, שנשארו ב"פליטותם" ככלי במערכה נגד קיומה של ישראל. לעומת זאת, מעולם לא חסרו לה משאבים לממן טרור, והיא אחת מהמדינות תומכות הטרור המובהקות לאורך השנים, כולל הקמת הארגון אל-קאעידה. היא השתמשה בנפט שברשותה כנשק וכאמצעי לסחטנות, בהנהגת חרם הנפט על מדינות הקשורות לישראל בשנות ה-70. סעודיה השתתפה בפלישה לישראל ביום הקמתה ומאז ועד היום היא אויבת מרה של ישראל.

 

סעודיה היא היום אויבתה של האויבת הגדולה של ישראל – איראן, ולכן מתקיים שיתוף פעולה בין המדינות מול האויב הגדול. שיתוף הפעולה הזה רצוי, וטוב אם יתרחב ואולי, הלוואי, יוביל לשלום בין המדינות. הסיכוי לכך הוא אפסי, אך בהחלט יתכן שיפור ביחסים ונורמליזציה מסוימת. אני בעד, כי כל שיפור ביחסים של ישראל עם שכנותיה, אם אינו כרוך בתשלום מחיר שעלול לסכן את ישראל, הוא רצוי. אך אל נתבלבל ואל נשכח מיהי סעודיה האמתית.

 

אגב, ההדחה מעניינת מבחינת שיטת ההורשה הסעודית. כל שליטי סעודיה, מאת מותו של  עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמן בן פיצל אָאל סעוד, המכונה אבן סעוד ועד היום, היו בניו של אבן סעוד. לאבן סעוד היו 51 צאצאים משמונה נשותיו ובתוכם 37 בנים (שרק הם יכולים, כמובן, לשלוט). סבב הירושה עבר על פי גיל בין האחים הרבים – בכל פעם שהמלך מת, מונה תחתיו הן המבוגר ביותר שעדין בחיים (לכן, כבר שנים רבות מלכי סעודיה הם זקנים). המלך הנוכחי, סלמן הוא אחרון המלכים בניו של אבן סעוד. מוחמד בן סלמן יהיה הראשון מדור הנכדים.

 

* חטאו הכבד של ריבלין - התחדשה מתקפת ההסתה והלינץ' הציבורי ברשתות על נשיא המדינה ריבלין, בהשראת נתניהו. התירוץ הפעם הוא נאומו של ריבלין בכנס הרצליה, שבו הזכיר שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, שעלול להפוך לעריצות הרוב, אלא יש בה איזונים ובלמים והיא מחויבת לסט של ערכים וזכויות. אני חושד בריבלין, שמא הוא קרא את כתבי ז'בוטינסקי ובגין וחמור יותר – שהוא הפנים אותם, ובליכוד של היום זהו חטא בל יכופר.

 

אני קורא את הפשקווילים והטוקבקים והם מזעזעים. אולם כדאי להכניס את הדברים לפרופורציה. בשבוע שעבר היה ריבלין אורח הכבוד בעצרת היובל לשחרור הגולן וחידוש ההתיישבות היהודית. קהל האלפים, שהינו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הרעיף עליו אהבה וחום, והמחיש לי איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי ברשתות, הנשלט בידי קיצונים ומחרחרי שנאה וקרע.

 

* ביזיון לאומי – טורקיה הודיעה שישראל השלימה את העברת עשרות מיליוני הדולרים – הפיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע "מרמרה". הסכמים צריך לכבד, ואיני מלין על מימוש ההסכם, אבל זו הזדמנות להזכיר את החומרה שבעצם ההסכם, הסכם של ביזיון לאומי. קודם ראש ממשלת ישראל התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגד ישראל, וכשגם זה לא ריצה את התוקפן הוא הוסיף על כך תשלום פיצויים למשפחות המחבלים. וכדי ביזיון וקצף.

 

* מה נלין על אבו מאזן? - ישראל מלינה על אבו מאזן שמשלם משכורות למחבלים כלואים, ובמקביל מעבירה פיצויים למשפחות מחבלים טורקים הרוגים.

 

* חברים טובים - חבריו של יגאל סרנה יוצאים בקמפיין גיוס המונים למימון הפיצויים שעליו לשלם לזוג נתניהו, על לשון הרע והדיבה שרקם עליהם. אם הם היו חברים טובים באמת, הם היו מורידים אותו מזמן מן העץ הזה ולא נותנים לו להגיע למצב הזה. ואם הם היו חברים טובים טובים, באמת באמת, כבר מזמן הם היו ממליצים לו להיבדק.

 

* חסינות ל"שוברים שתיקה" -  ארגון "שוברים שתיקה" יוצא נגד המשטרה, על שהיא חוקרת חשוד בתקיפה בלתי חוקית של פלשתינאי. מי היה מאמין? הסיבה לכך היא שהחשוד, דין יששכרוף, הוא דובר הארגון. כנראה שלאנשי "שוברים שתיקה" אמורה להיות חסינות.

 

להערכתי, החקירה תסתיים ללא כתב אישום. על מה מבוססת ההערכה? על עדותם של חבריו ומפקדיו של דין לפלוגה, שהעידו כאיש אחד שהוא משקר.

 

* מגלם תפקיד במחזה אנטישמי - השחקן יוסי צברי הוא יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו לארץ ישראל מגלות תימן. הוא מגדיר את עצמו כערבי, אם כי מסייג זאת קצת – "ערבי מן אל יאהוד". ולמה איני מכבד את הגדרתו העצמית, ומגדיר אותו כרצוני? הוא רוצה להיות ערבי? שיהיה לו לבריאות. מנין אני לוקח לעצמי את הסמכות? מי שלקח לעצמו את הסמכות הוא צברי עצמו, בנסותו לכפות את "זהותו" הבדויה על מירי רגב. "תרשמירי!/ גם את ערבייה./ הכי ערבייה שיש./ רק שברחת מזה כמו מאש".

 

ובכן, ה"זהות" שהוא עוטה על עצמו, היא כלי משחק בתעמולה אנטישמית ארסית, שנועדה להכחיש את קיומו של העם היהודי. למה להכחיש את קיומו של העם היהודי? כי אם יש עם יהודי, יש לו זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו, כמו לכל עם ועם. כדי לשלול מן העם היהודי את הזכות הטבעית הזאת, האנטישמיות החדשה מצאה פטנט, להכחיש את קיומו.

 

צברי – יהודי, ישראלי, יליד הארץ שהוריו עלו למולדתם מגלות תימן, הוא שחקן שבוחר לגלם תפקיד של בן הלאום ערבי ודת משה, בהצגה שנכתבה ונכתבת בידי הגרועים באנטישמים.

 

ונשאלת השאלה – איך יתכן שיהודי יהיה אנטישמי? אכן, זו השאלה. תשובה אין. אבל זאת עובדה.

 

* נאום מבריחת השב"חים - מבריחת השב"חים הסדרתית אילנה המרמרן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל קינה והלל למחבלת שנטלה סכין ויצאה לרצוח יהודים ונהרגה. ולעוד מחבלת. ולעוד שלושה מחבלים שדווקא הצליחו אבל גם הם נהרגו.

 

כיוון שהעבריינית הנ"ל היא בחורה רצינית – לא פקה-פקה, היא אשכרה עושה מעשים, מן הסתם היא עוד תבריח שב"חים שיצליחו לבצע את זממם.

 

* אסיר ככל האסירים – גל של קריאות מצד פוליטיקאים לשחרור מוקדם של אולמרט מכלאו, לקראת הכרעת ועדת השחרורים. חבל שהם עושים כן. אין זה עניין פוליטי ואל לשרים להתערב בו. אולמרט הוא אסיר, ויש לנהוג בו כבכל אסיר אחר. יש קריטריונים על פיהם מופחת עונשו של אסיר, וההחלטה בעניינו של אולמרט צריכה להיות אך ורק על פי אותם קריטריונים. הוא אינו זכאי לשום פריבילגיה ואין הוא שונה מכל אסיר אחר. הוא יושב בכלא בגין היותו עבריין מושחת, כמו כל עבריין אחר שהורשע בדין.

 

הטיעונים של השרים בנט, שקד וכץ שקראו לשחרורו המוקדם בזכות תרומתו לביטחון המדינה, מקוממים. תרומתו, שאין עוררין עליה, נעשתה בתפקידו כראש הממשלה. העובדה שאדם שהיה ראש ממשלה חטא בפלילים ובשחיתות, אינו אמורה להקל בדינו, אלא להיפך, להחמיר בדינו, כיוון שראש ממשלה הוא מנהיג שאמור להוות דוגמה אישית לציבור.

 

אך כאמור, היום כשהוא אסיר, אין להחמיר, אלא להתייחס אליו כאל כל אסיר.

 

* המלצת השף - המלצת עונג השבת שלי, בעיתוני סופ"ש - פרויקט מיוחד ב"גלריה", של בן שלו, על ברי סחרוף, במלאת לו 60. מיני ביוגרפיה אמנותית מורכבת מ-60 סיפורים. העשיר אותי מאוד.

 

* משהו בלבבה - אילו התבקשתי לבחור את שתי הזמרות הישראליות האהובות עליי ביותר, נורית גלרון הייתה ביניהן (אבל אם היה עליי לבחור אחת, זוהי חוה אלברשטיין). במלאת שלושים שנה לתקליטה המצליח ביותר (הצליח לאין ערוך יותר מכל תקליטיה לפני כן ואחרי כן) "משהו בלבבה", תקליט נפלא, ערכה גלרון מופע במוזיאון ת"א, שהתבסס ברובו על שירי התקליט. אני האזנתי לו (מאמצע המופע) בשידור חי ב"כאן ג' ", התרגשתי מאוד ונהניתי מאוד.

 

"משהו בלבבה" היה תקליטה המצליח ביותר והוא גם מוערך יותר מתקליטיה האחרים, אולם בעיניי הוא לא הטוב בתקליטיה. להיפך, אני חושב שכל התקליטים שקדמו לו היו טובים ממנו. ואחריו היא ירדה, לא רק בהצלחה אלא בעיניי גם באיכות, והיא אף המעיטה באופן דרסטי את פעולתה משהחליטה להתמסר לגידול ילדיה. אני מקווה מאוד שהמופע הזה, כשהיא כבר סבתא, יזניק אותו לפריצה מחודשת של הקריירה האמנותית שלה.

 

מבין תקליטיה, האהוב עליי ביותר הוא "שירים באמצע הלילה", משירי נתן זך. אני אוהב מאוד מאוד גם את "נורית גלרון", תקליטה הראשון, הכולל, בין השאר, את השיר "מה יהיה בסופנו", שכאשר שמעתי אותו לראשונה, כנער צעיר, התאהבתי בנורית גלרון, את "סימפטיה", "אני ראיתי יופי" ו"נגיעה אחת רכה".

 

* איכות תרבותית - ערב של התרוממות רוח היה לי ביום ה, במסיבת הסיום של מחזור נה בביה"ס "הר וגיא". בני אסף סיים יב. כבוד! היה זה מופע ברמה גבוהה מאוד מבחינת התוכן והביצוע, ערב תרבותי, בטעם טוב, מגוון מאוד – משחק, שירה, נגינה ומחול. רבים מבוגרי המחזור היו על הבמה. אסף ניגן על קלידים. היה זה ערב של גאווה גדולה. זהו, עוד ילד סיים את חוק לימודיו.

 

            * ביד הלשון

 

גשר הזיו – ביוני 1946, לפני 71 שנה, נערכה אחת הפעולות המוצלחות והחשובות של תנועת המרי העברי – שיתוף הפעולה (הזמני מדי, למרבה הצער) בין ההגנה, האצ"ל ולח"י בפעולות המרד נגד השלטון הזר הבריטי – ליל הגשרים.

 

בלילה אחד, פוצצו לוחמי הפלמ"ח 11 גשרים וניתקו בכך את נתיבי האספקה שהיו בשימוש השלטון. הפעולה הייתה הצלחה גדולה, אך היה בתוכה אסון – פיצוץ מוקדם מדי של גשר א-זיב, מעל נחל כזיב, שגבה את חייהם של 13 לוחמים, בנוסף ללוחם שנפל מירי עוד טרם הפיצוץ. 

 

קיבוץ גשר הזיו, בגליל המערבי, מנציח בשמו את המבצע ואת הלוחמים שנפלו בו. השם שומר על צליל שמו של הגשר, אך הוא מעוברת כך שזיב הפך לזיו – אור, זוהר.

 

הוא מנציח את "זיו העלומים", כנאמר ב"יזכור" שחיבל ברל כצנלסון אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל: "זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה". ובמקרה זה – זיו העלומים של 14 הנופלים בליל הגשרים. סמוך לגשר נבנתה אנדרטה לזכר הנופלים, הנקראת "יד לי"ד". 

נכתב על ידי הייטנר , 25/6/2017 00:16   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, אינטרנט, חינוך, מנהיגות, משפחה, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.6.17


* שכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.

 

* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי פריבילגיות אך גם בלי אפליה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על התנהגות טובה, צריכה להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר העבריינים.

 

סיפור ה"סודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.

 

אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו יכול להזיק.  

 

* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום, הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכל כדי לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

 

הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים האנטי ציונים. בושה.

 

* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.

 

בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים לדבר עם חיילים.

 

ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו. כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם חיילים.

 

* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים אתי.

 

ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם, "ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה, הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.

 

ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.

 

אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעיה.

 

מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.

 

והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר דמגוגי.

 

* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם ברגישות רבה.

 

הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע, הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות, בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח הישראלי.

 

* פרובוקציה - הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה. העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.

 

מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח ירושלים, בשכונות הערביות.

 

האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת, זולת פרובוקציה ופרסום עצמי.  

 

למה?

 

* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר את ההתנהלות.

 

אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?

 

* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת, מה פגם הם מצאו בתכנית. הכל פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס" הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר וחוסר המנהיגות של נתניהו.

 

* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה, בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השניה.

 

אולם המבחן האמתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש את מדיניותו.

 

כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית, חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.

 

* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.

 

* כך טופיק טובי שימח את בגין - בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף קריאת ביניים.

 

לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.

 

לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך". על כך הגיבו הח"כים והקהל במחיאות כפיים.

 

* פייק קמפיין - בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

 

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער".

 

ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של הליכוד.

 

הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה רלוונטית. זה פייק ניוז.  

 

* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר, מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.

 

חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד. היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון, אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.

 

בשנים הראשונות של המדינה, החופשה הייתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד. בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים בלבד. "תשאלי את שר החינוך", השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח, ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל. דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון: "ליהודית, שלום! אני מודה לך עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב שאת לא מרוצה מזה. בברכה, ב. דינור". (תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא קמפיין נגד ה"הדתה").

 

מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה יב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.

 

הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה: "לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום רב!

קוראים לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים, כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.

שלום, אסף הייטנר, קיבוץ אורטל".

 

אנו עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.

 

* קפיצה על סוס - לשם מה אבא הולך לסיום חוג התעמלות קרקע של בתו? כדי לראות אותה, להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה שלי הייתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.

 

אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את החזה...

 

            * ביד הלשון

 

יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהפנו כלפיו המפלגות החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום מיומיים".

 

אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום מיומיים", שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?". כץ היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.

 

החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי המקורי לא היה  "מה יום מיומיים" אלא "מה יום מימים".

 

נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג, ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.

 

לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ" למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.

 

משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.  

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 00:23   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, סיפורים, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ