לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳”׳×׳ ׳•׳¢׳” ׳”׳§׳™׳‘׳•׳¦׳™׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 12.7.17


* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

 

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

 

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

 

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

 

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

 

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

 

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

 

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

 

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

 

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

 

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

 

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

 

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

 

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

 

            * ביד הלשון

 

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

 

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

 

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

 

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 00:33   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת, אהבה ויחסים, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצהרה מיותרת ומזיקה


ועידת התק"צ לא הייתה ועידה מדינית. זה לא היה הנושא שעל סדר יומה, לא על כך נשלח חומר ליישובים ולא על כך נערך דיון בקומץ היישובים שקיימו דיון מוקדם (ובהם קיבוץ אורטל). לא בכך עסקו חוגי הדיון בוועידה – אף לא חוג אחד.

 

ההצהרה המדינית שיצאה מן הוועידה הייתה בעיקר מס שפתיים, מין ריטואל שכנראה צריך איכשהו לרצות באמצעותו את הפרוטוקול.

 

לא הייתי נדרש להצהרה, אלמלא קיבלה בדיווחים על הוועידה בעיתונות הקיבוצית סיקור חסר פרופורציה.

 

לצערי, ההצהרה המיותרת הזאת הייתה הצהרה מזיקה. יש לי כבוד רב לשני מנסחיה, אהרון ידלין ואלישע שפירא, אך לצערי הם יצרו נוסח בלתי ראוי. הם ניסו בתחכום רב לכתוב מסמך של הסכמה, שייתן מענה מילולי למגוון הדעות והקולות בתנועה הקיבוצית. אולם יותר מתחכום, יש כאן התחכמות.

 

הסעיף הראשון של ההצהרה מדבר על תפקידה של ההתיישבות בקביעת גבולות המדינה. יפה. דא עקא, הסעיף הזה מנוסח כולו בלשון עבר, וכדי שלא יהיה ספק, נוספה במפורש המילה "בעבר" – "קבעה בעבר את גבולות המדינה".

 

הסעיף השני מעלה על נס את ההתיישבות הקיבוצית בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. אלא שהסעיף הזה מנותק מהסעיף הראשון. יש בו אמירה אמורפית על כך ש"התנועה הקיבוצית ממשיכה ותמשיך גם בעתיד לתמוך ולחזק את יישוביה". אך לא נאמר בשום אופן שתמיכתה ביישובים תהיה בעמידה על קיומם ועל תפקידם הציוני בעיצוב גבולה של המדינה. לשמחתי הרבה, ההתיישבות בגולן הצליחה למלא את משימתה וקבעה את הגבול עם סוריה. לצערי הרב, לא זה המצב בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. מן הראוי היה שהתנועה תתמוך תמיכה אמתית, ללא סייג, ביישובה ובמימוש ייעודן.

 

בסעיף העוסק בהקמת מדינה פלשתינאית נאמר "הגבולות הסופיים בין מדינת ישראל והמדינה הפלשתינאית ייקבעו במשא ומתן". ואללה יופי. אבל מה צריכה להיות עמדת ישראל במו"מ? מה עמדת התנועה הקיבוצית על העמדה הרצויה של ישראל במו"מ? היכן ניצבת מחויבותה של התנועה ליישוביה, במו"מ על קביעת הגבולות הסופיים? מכל אלה מתחמקת ההצהרה.

 

הסעיף החמור ביותר הוא דקלום המנטרה מבית מדרשו של הקיבוץ הארצי ש"שום יישוב אינו אמור להוות מכשול לשלום". במקום להבהיר, שיישובינו יקבעו את גבול השלום, ובכך יהיו תרומה ליצירת שלום אמת, אנו מדקלמים סיסמאות הבל, שנשמעות כמו התנדבות שלנו לעקור ולהחריב את יישובינו. לשם מה?

 

התנועה הקיבוצית אף פעם לא הייתה תנועת מחאה עקרה וכוחה אף פעם לא היה במלל ריק. האמירה הפוליטית המשמעותית של התנועה, היא המעשה ההתיישבותי. למרבה הצער, איננו ממלאים משימה זו כבר שלושה עשורים וחצי. לפחות נחזק באמת ובתמים את היישובים האחרונים שהקמנו, במשימתם וייעודם לעיצוב גבולה של המדינה.

 

חשיבותה של הוועידה הייתה בחזרה למשימתיות ציונית, ויש לקוות שאכן נעמוד במטלות הציוניות שנטלנו על עצמנו. אך טבעי, שוועידה העוסקת בקיבוץ ובציונות הצדיעה להתיישבות הציונית בגולן, במלאת לה יובל. אך טבעי, שההצדעה להתיישבות בגולן התמזגה עם ההצדעה ליישובי חומה ומגדל, ללמדך שתפקידה של ההתיישבות הציונית בעיצוב גבולה של הארץ לא תם עם הקמת המדינה.

 

וחבל שוועידה כל כך חשובה הפיקה את הניירת המיותרת והמזיקה של ההצהרה המדינית.

 

* "הזמן הירוק"

נכתב על ידי הייטנר , 18/6/2017 23:41   בקטגוריות הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים פג: אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל


לפני תשע שנים, ערכה מקהלת הגליל העליון, בניצוחו של רון זרחי, מסע הופעות של סדר יגור; שחזור סדר הפסח המיתולוגי של קיבוץ יגור בניצוחו של גיבור התרבות (כשם הביוגרפיה שלו שכתב מוקי צור) יהודה שרת, עורך ההגדה של פסח של קיבוץ יגור. מסע ההופעות הוקדש למלאת 70 שנה לסדר יגור.

 

לאחת ההופעות, בפסטיבל "צלילים במדבר" בשדה בוקר, בהנחייתו של מוקי צור, התבקשתי בידי מנהלי המקהלה להצטרף אליהם כקריין, למלא את מקומו של הקריין שנבצר ממנו להשתתף באותה הופעה. ומה היה תפקידי? לקרוא את תהלים פג.

 

התאמנתי וערכתי חזרות בקריאה מדויקת ומוטעמת של המזמור, כשליח ציבור –

"נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי" כבתפילת שליח הציבור בימים הנוראים, "הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ".

 

ונשאלת השאלה – מה למזמור פג ולהגדה של פסח? הרי המזמור הזה אינו מופיע כלל בהגדה! וכיצד הוא קשור להגדה?

 

סדר פסח יגור, החל את דרכו בשנת תרצח (1938) והמזמור הזה לא הופיע בו. מתי הוא הוכנס לתוכו? בשנת תשד (1944). ובאותה שנה בדיוק, הוא הוכנס גם להגדה של פסח של קיבוץ תל יוסף. האם יהודה שרת ידע שגם עורך ההגדה בתל יוסף הכניס להגדה את המזמור? האם עורך ההגדה בתל יוסף ידע שכך נעשה גם ביגור? אני משער שלא. אך אין זה מקרה שבשני מקומות חשבו על אותו מזמור. כיוון שהפרט החשוב בעובדה זו, הוא השנה – 1944.

 

ההגדות לפסח של הקיבוצים בשנות השואה, הוקדשו במידה רבה לשואה. רגשותיהם ותחושותיהם של חברי הקיבוצים שהתכנסו לחגוג את חג החירות בשעה הרת גורל זו, כשבני משפחותיהם נטבחים בגולה, לא היו שונים משל יהודים שהתכנסו לליל הסדר מחוץ לקיבוץ. אולם כיוון שהתרבות הקיבוצית העזה לחרוג מנוסח סדר פסח המסורתי ולעצב את סדר הפסח ברוחם – הם ביטאו אותן תחושות בטקסט של הסדר, בהגדה. באותן שנים, לב לבו של סדר פסח היה "שפוך חמתך", אותו טקסט שהיום הס מלהזכירו בהגדה הקיבוצית. אולם באותן שנים, הוסיפו עורכי ההגדות והוסיפו בית אקטואלי נוסף ל"שפוך חמתך", שנראה להם מתון מדי, ואין די בו כדי לבטא את כאבם, את צערם, את זעמם ואת תסכולם.

 

ובאותן שנים, ביגור ובתל יוסף הוסיפו את מזמור פג – הקריאה לאלוהים לשבור את האויב, להשמידו עד שיהיה דֹּמֶן לָאֲדָמָה.

 

הם בחרו במזמור הזה, מאותה סיבה שעד היום אנו קוראים את המזמור הזה בטקס הפתיחה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". 

 

אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל   

כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ.

כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר   

וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים.

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ   

וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.

מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 14/6/2017 22:42   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, התנועה הקיבוצית, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, קיבוץ, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ