לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 7.12.16


* הצגה פאתטית – אני מתנגד לחוק ההסדרה, כפי שכתבתי לא פעם, וגם במתכונתו המרוככת. עם זאת, חשתי ממש רחמים על יצחק הרצוג, בעקבות ההצגה הפאתטית שלו, בקריעת החוק לגזרים מעל במת הכנסת.

 

מה בעצם רצה הרצוג לומר? הוא רצה לומר: "היי, אני כמו אבא שלי, שגריר ישראל באו"ם ולימים נשיא המדינה חיים הרצוג, שקרע מעל במת האו"ם את נוסח ההחלטה המגנה את הציונות כגזענות. היי, אני כמו סבא שלי, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג שקרע את הספר הלבן. שופוני יא נאס". אולם אבותיו שמרו את הצעד הדרמטי להתרסה נגד הסמלים האנטישמיים החמורים ביותר. נגד הספר הלבן שנעל את שערי ארץ ישראל בפני יהדות אירופה שהתדפקה עליה, ערב השואה. נגד ההחלטה האנטישמית ביותר שהתקבלה אי פעם באו"ם. זו דרכו של יו"ר האופוזיציה למצב את עצמו כמנהיג לאומי? בחיקוי עלוב של האקט הזה, נגד חוק של הכנסת שהוא מתנגד לו? הרי בכך הוא הופך עצמו ללעג ולקלס. בדרך הזו הוא תמיד יישאר בוז'י, ולעולם לא יהפוך להרצוג השלישי.

 

* ירידת הדורות – בני בגין הוא נאמן שלמות ארץ ישראל יותר מכל ח"כ אחר בליכוד. הוא התפטר מממשלת נתניהו הראשונה במחאה על הסכם חברון, הוא התנגד בתוקף להסכם וואי, הוא חזר לפוליטיקה כדי להיאבק בהתנתקות (שבה נתניהו תמך כמעט עד הרגע האחרון), הוא התנגד לנאום בר-אילן. וגם בעתיד – ביום שבו נתניהו יוותר על חלק כלשהו של ארץ ישראל, בני בגין יתייצב נגדו, בהתאם למורשת שלמות המולדת, מיסודות תנועת החירות והליכוד. ואף שאני תומך בפשרה טריטוריאלית, תמכתי בהסכם חברון, תמכתי בנאום בר-אילן (להתנתקות התנגדתי בתוקף), אני מעריך אותו, על דבקותו בדרך שבה הוא מאמין.

 

אולם נאמן לדרכה הליברלית של תנועתו ולמורשת אביו, בני בגין מתנגד להתיישבות על קרקע פרטית של ערבים. הוא תומך בהתיישבות רק על אדמות מדינה, בהתאם להחלטת ממשלת בגין, שקבעה את מדיניות ההתיישבות ביו"ש עד היום.

 

בגין הצביע נגד חוק ההסדרה, גם במתכונתו המרוככת. היתה זו הצבעה מצפונית. בהצבעתו הוא הפר את המשמעת הקואליציונית. ללא משמעת קואליציונית, אי אפשר לנהל מדינה במשטר פרלמנטרי, וגם בגין יודע זאת. אולם יש מקרים בהם אדם אינו יכול להצביע נגד מצפונו, והוא מפר ביודעין את המשמעת הקואליציונית. כך נהג בני בגין בהצבעה.

 

בהחלטתו, הוא לקח בחשבון שייענש, ובצדק. צדק יו"ר הקואליציה דוד ביטן כאשר העניש אותו, בהרחקה לשלושה שבועות מוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. אני משוכנע שבגין עצמו תומך בענישתו, ויודע שהיא מוצדקת.

 

אילו הצבעתו הייתה משפיעה על התוצאה ומסכלת את החוק, סביר להניח שהעונש היה חמור עוד יותר. בצדק. גם אז, בגין היה מצדיק זאת.

 

בקיצור, דוד ביטן נהג במקרה הזה ללא דופי, ואין מקום לכל ביקורת על החלטתו.

 

ואחרי שהצדקתי אותו, איני יכול שלא להצביע על הצד הסימבולי, בכך שדוד ביטן מעניש את בני בגין. בכך שדוד ביטן כסמל, מעניש את בני בגין כסמל. בכך שבידי מה שדוד ביטן מסמל הכוח להעניש את מה שבני בגין מסמל.

 

האירוע הזה מסמל השקפה מוצקה ביהדות (שבדרך כללי אינה מקבל אותה), שנקראת  ירידת הדורות.

 

* החומה מתמוססת – ביום ראשון בבוקר הרציתי בפני מנהלי אגפי ומחלקות החינוך ברשויות המקומיות של אשכול הגליל המזרחי. מבחינתי, עוד לפני המילה הראשונה בהרצאה, הדבר המשמעותי ביותר הוא עצם קיומו של האשכול. עצם ההתאגדות, שלפני עשור אי אפשר היה לדמיין אותה, של ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות לאשכול אחד, מתוך תפיסת אחריות על כל האזור, על הובלתו ועל מאבקים בשמו. מי העלה על הדעת את אפשרות החיבור בין קריית שמונה והקיבוצים סביבה, למשל? בשנים האחרונות האשכול הופך למרכיב משמעותי יותר ויותר באזורנו.

 

האשכול כולל גם את הכפר העלאווי ע'ג'אר, את טובה זנגריה הבדואית ואת ארבעת הכפרים הדרוזים בגולן: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קניה. אני שמח במיוחד על מעורבותם של הכפרים הדרוזים. בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ניסיתי בכל דרך לחבור אליהם, אולם למעט הצלחות ספורות בתחום הספורט, נתקלתי בחומה.

 

בשנים האחרונות החומה מתמוססת בקצב הולך וגובר. מן הסתם, האירועים בסוריה הם אחד המאיצים של התהליך, אך הגורם העיקרי היא הבנתם שסכנת הנסיגה מהגולן ירדה מהפרק.

 

המפגש שבו הרציתי היה בבוקעתא. לבקר בבוקעתא ולשמוע את אנשי החינוך הבכירים בכפרים משוחחים על ישראל והישראליות בלשון "אנחנו" ועל רצון ההשתלבות – בעבורי זהו אושר גדול.

 

* שביל הזהב של הרב תרבותיות – אחת לחודש מתכנס פורום מנהלי החינוך של האשכול. מחציתו הראשונה של המפגש מוקדשת להרצאה של מרצה אורח ודיון, כדי להעשיר את הפורום בעיסוק שמעבר לדיונים המעשיים על הנושאים השוטפים.

 

הנושא שעליו התבקשתי להרצות הוא רב תרבותיות. הצגתי את תפיסתי על אודות "שביל הזהב של הרב תרבותיות". שביל הזהב הוא חלופה לשני קטבים: קוטב האחידות, הניסיון למחוק זהויות וליצור זהות אחידה וקוטב הפוליטיקה של הזהויות, החותרת לפצל ולפלג את החברה לשבטים ופלגים, תוך עידוד התרבות הפרטיקולרית של כל שבט כלעומתית לכלל הלאומי.

 

שביל הזהב הוא יצירת אתוס לאומי מכונן, רחב ככל האפשר, שיקבץ וימזג בתוכו את העושר והמגוון הרב תרבותי במיטבו, אך לא כמכשיר לפיצול ופלגנות, אלא כמסד ליצירת אחדות לאומית על בסיס המגוון. האתוס המשותף הוא המסד למדינת הלאום הסולידרית, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת רווחה. הצגתי את המתקפה הדו-ראשית על מדינת הלאום: בשם האוניברסליות הקוסמופוליטית מצד אחד, ומצד שני - בשם הזהויות הנפרדות בתוך הכלל, ואת האיום הטמון במתקפה הזאת.

 

בהרצאתי, התייחסתי לשני מעגלי ההשתייכות: המעגל היהודי ישראלי והמעגל הכלל ישראלי, ועל האתוס המשותף הראוי לכל אחד מן המעגלים.

 

* קיצור תולדות הקמצנים - בילדותי הרחוקה, הסקוטים היו קמצנים. היו המון בדיחות על קמצנותם של הסקוטים. בשלב מסוים, הסקוטים חדלו להיות קמצנים, והחליפו אותם הפרסים. וכשהפרסים נהיו קמצנים, כל הבדיחות על הסקוטים הומרו לבדיחות על פרסים, בתוספת מבטא תואם. חלפו עוד שנים אחדות, הפרסים חדלו להיות קמצנים וכעת התימנים הם הקמצנים החדשים. ושוב, אותן בדיחות על סקוטים, שהומרו לבדיחות על פרסים הומרו מחדש לבדיחות על תימנים. ומעניין, שהבדיחות שרובן ככולן לא היו מצחיקות בגלגול הסקוטי שלהן, המשיכו להיות לא מצחיקות גם בגלגול הפרסי שלהן והן ממשיכות להיות לא מצחיקות גם בגלגול התימני שלהן. מה שלא מפריע לאנשים להמשיך לצחוק מהן ולהפיץ אותן.

 

* כלב השמירה – תפקידה של העיתונות לחפור, לחקור, לחפש ולבדוק, לחשוף כשלים ומחדלים בשלטון, בכל שלטון. אלמלא רביב דרוקר היה המגן האנושי של העבריין אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר שפעל אי פעם בישראל, הייתי מתייחס לעבודתו העיתונאית ברצינות.

 

כמובן שאין בחוסר האמון שלי בדרוקר כדי להצדיק כהוא זה את המתקפה של נתניהו עליו ועל כל העיתונאים שאינם קופצים לדום ומתיישרים להגן עליו ועל משפחתו כאוטומטים.

 

* תומכי נתניהו בדרכו של רוגל אלפר - כשאני שומע את אוהדי נתניהו שיוצאים נגד חקירתו, קוראים לטייח כל חשד כלפיו ומאשימים כל חשיפה נגדו כ"שמאלנות", איני יכול שלא להיזכר במאמר הזה של רוגל אלפר, אחרי הרשעתו של אולמרט: "מה תרוויח ישראל מישיבתו של האיש הזה בכלא? ...חבל שנחשפו... זו בכייה לנצח נצחים. הסיכוי שאבד ב–2008 לא ישוב. כששוקלים על כף המאזניים את אופציית מיצוי הדין עם אולמרט אל מול אופציית סיום הכיבוש, אין עוררין שהאחרונה מעלה לאין שיעור את כמות המוסר בעולם לעומת הראשונה... החקירות אכן מצטיירות כאמצעי היעיל היחיד למניעת הקמת המדינה הפלסטינית... אבו־מאזן בהחלט היה פרטנר ואולמרט, מתברר בדיעבד, היה ההזדמנות האחרונה של פתרון שתי המדינות. שלטון החוק, אותו שלטון חוק שהימין כה בז לו, הפיל אותו. ובכך הבטיח והנציח את ביזוי החוק שהוא מפעל ההתנחלויות — שמפר באופן חמור הרבה יותר כללי מוסר יסודיים הרבה יותר מאשר אולמרט". זו אותה תפיסה קיצונית, של המטרה מקדשת את כל האמצעים. מותר להשלים עם שחיתות (במקרה אחד שחיתות מוכחת, במקרה אחר חשד לשחיתות) כדי לקדם את ההשקפה הפוליטית.

 

* שיטה עקומה - אלקטורים ממדינת טקסס, שנבחרו מטעם הרפובליקאים, הודיעו שיצביעו נגד טראמפ. על פי החוק היבש, אין בכך פסול. הם אוטונומיים להצביע על פי הבנתם. אולם אין ספק שבכך הם מועלים בשליחותם. הציבור לא בחר בהם אישית, אלא בחר בהם כדי להצביע לטראמפ.

 

מקרים כאלה כבר קרו בעבר, ובעיניי זו בסך הכל עוד הוכחה לכך ששיטת הבחירות בארה"ב היא עקומה.

 

* סקר סרק – כותרת ב"ישראל היום": "חצי מהישראלים: לא מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות". בכותרת המשנה הוגדר הסקר כ"מעורר דאגה".

 

אולם את הכותרת ניתן לנסח אחרת: "חצי מהישראלים: מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות". הניסוח הזה מתאר בדיוק אותה מציאות. האם גם הפרספקטיבה הזאת מעוררת דאגה?

 

בעיניי, כל הסקרים מן הסוג הזה חסרי כל ערך. למה שמישהו יהיה מעוניין מלכתחילה בזוגיות עם בעל מוגבלות? האם מישהו המחפש בן/בת זוג, יחפש דווקא את המוגבלות? יהיה מעוניין דווקא בבעל מוגבלות? למה? והאם זה באמת אומר משהו על יחסו לבעלי מוגבלויות?

 

אין שום ערך בסקרים האלה, שיוצרים כותרות סרק וזעזוע מעוסה. יש לפעול למען בעלי המוגבלויות, למען שילובם בחברה, להבטחת נגישות וכו' ולא להתעסק בשטויות כמו סקרי סרק.

 

            * ביד הלשון

 

אל על – המשבר ב"אל על" מביא את החברה לכותרות וגם לפינה "ביד הלשון".

 

מהו מקור השם אל על?

 

את מהות השם אין צורך להסביר – הוא מבטא את ההמראה כלפי מעלה, אל על.

 

המקור הוא מספר הושע, פרק יא: "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי, וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ, יַחַד לֹא יְרוֹמֵם". הפסוק, פסוק ז, הוא הפותח את ההפטרה שאותה נקרא בשבת הקרובה, ההפטרה לפרשת "ויצא".

 

את השם לחברה, שבמקורה הייתה חברה לאומית בבעלות מלאה של המדינה, נתן שר התחבורה הראשון דוד רמז, על פי הצעתו של עורך הדין התל-אביבי, חובב התעופה, ממניחי היסוד של התעופה העברית בא"י עוד טרם קום המדינה, שמואל שצ'ופק.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/12/2016 00:39   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, עולם, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: אחכה


 

אחכה / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 6.12.16

 

בימים אלה מלא עשור לפטירתו של הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר.

 

עלי מוהר הוא בעיניי התגלמות ארץ ישראל הישנה, הטובה, העובדת – אמנם לא ההתיישבות העובדת, כלומר הקיבוצים והמושבים, אלא העירונית, הפועלית. בשיריו ובמאמריו הוא היה מעין שגריר של ציוויליזציה כמעט נכחדת, המשלבת צניעות, פשטות, יושר, ציונות, סוציאליזם, סולידריות, אהבת ארץ ישראל וכמובן אהדה של הפועל; ציוויליזציה הסולדת מהכמיהה לעבודת האלילים של הבצע, הרייטינג, הכבוד, ניקור העיניים, החומרנות, הכוחנות.

 

בפינה זו כבר השמעתי כמה משיריו האהובים עליי ביותר: "כל עוד", "שיר נבואי קוסמי עליז" ו"אמרו לו". השיר שאשמיע היום הוא שיר הקשור לפרשת השבוע, פרשת "ויצא".

 

בפרשה, מסופר על המשולש הרומנטי של יעקב והאחיות רחל ולאה, או אולי המרובע הדרמטי הכולל גם את לבן, דודו של יעקב ואביהן של רחל ולאה. כזכור, יעקב התאהב ברחל וכדי לקבל את ידה הוא עבד במשך שבע שנים, ללא תשלום, בחריצות ובכישרון מקצועי וניהולי, במשק לבן, בחרן. ובתום שבע השנים נתן לו לבן את בתו לאה, במרמה. תמורת רחל הוא נאלץ לעבוד שבע שנים נוספות.

 

בשירו "אחכה", מתאר עלי מוהר את אהבתו של יעקב לרחל, שבאה לידי ביטוי בנכונות לחכות לה שנים רבות כל כך.

 

הקצב של השיר, הן של מילותיו והן של לחנו המדויק של מיקי גבריאלוב, איטי ומונוטוני, המיטיב להמחיש את אופי הציפיה היומיומית, הגעגוע והתקווה; העבודה הקשה ביום, והציפיה בלילה.

 

בדרך כלל, כאשר אנו מצפים ומתגעגעים, הזמן חולף לאט, אנו נוהגים לומר שכל דקה נראתה כנצח. אולם תיאורו של יעקב הפוך – מתואר שהשנים הרבות היו בעבורו "כימים אחדים באהבתו אותה". הכוונה היא כנראה שהמשימה הבלתי אפשרית של התמודדות עם געגוע וציפייה כאלה קטנה עליו, כיוון שהוא יודע מה הזכייה המצפה לו בסוף התקופה. עלי מוהר לוקח את הביטוי כפשוטו, וכותב "ושנה כמו יום תחלוף", אך הקצב והלחן מבליטים את הפער בין התחושה הזאת, לבין המציאות הקשה.

 

יעקב מבקש מרחל, אהובתו, שלבו לא יחדל אהוב אותה, לתת לו כוח לסלוח, את השקר לשכוח. לסלוח ללבן שרימה אותו, ונתן לו את לאה תחתיה. הוא לא רוצה להיות כעוס וממורמר, אך לשם כך עליו לשאוב כוח מאהובתו ומאהבתו אליה. את השקר הוא רוצה לשכוח, ומה שהוא רוצה לזכור הוא "שהאבן לא הייתה כבדה אז בשדה, כשפגשתי בך". הכוונה היא לתיאור האבן הכבדה שיעקב לבדו, בכוח בלתי מוכר ובלתי צפוי הצליח לגול לבדו, למענה, ביום פגישתם. הוא רוצה לזכור את המפגש הרומנטי הראשוני הזה, את האהבה ממבט ראשון ביניהם. אך גם את הנס של גלילת האבן, המסמל את היכולת שלו לעמוד במבחנים קשים, בלתי אנושיים, כמו בהמתנה לרחל לאורך שנים, שאותם הוא חש כימים. כפי שהאבן הכבדה הייתה קלה בעבורו באותו רגע מכונן. והוא מסיים: "הו רחל! אחכה לך ואייחל, וקולי יעקוב בליל אחרי רחל". שמו של יעקב נקרא כך כיוון שבלידתו אחז בידיו בעקבו של עשו. אולם עקבה היא גם מרמה, ומדרש אחר לשמו, מגלם את המרמה שבה רכש את ברכת יצחק, שנועדה לאחיו עשו. כאן דורש עלי מוהר את שמו בחידוש: הוא נקרא כך כי קולו יעקוב בליל אחרי אהובתו רחל.

 

את השיר שר אריק איינשטיין. בין עלי מוהר ואריק איינשטיין היה קשר מיוחד במינו. אף שאריק איינשטיין מבוגר מעלי מוהר בעשר שנים, שניהם חלקו אותה ביוגרפיה, אותו געגוע, אותו עולם ערכים. וכמובן הם חלקו אהבה משותפת לאותה קבוצת כדורגל וכדורסל.

 

עלי מוהר כתב לאריק כמה מהיפים בשיריו. הוא גם כתב את הביוגרפיה שלו "זו אותה האהבה".

 

בהקדמה לספר, כתב עלי מוהר על אריק איינשטיין, דברים הנכונים באותה מידה עליו: "כאן המקום להזכיר אחת מתכונותיו המפורסמות ביותר ... הצניעות. אכן, כשאדם הוא זמר כה מפורסם, נח לבסוף זרקור הפרסום גם על צניעותו... אלא שלפחות בעיניו אין לגישתו זו שום קשר לא לצניעות וגם לא להצטנעות – אין כאן אלא ראייה נכוחה של דברים כהווייתם". וכן "... חי את הרגע שאותו הוא שר – אבל בה בעת גם נזכר בו לא פעם בחיוך, מתבונן בו, קצת מן הצד. החיוך, אגב, אינו מקרי ... מודע היטב לנחיצותו, לחשיבותו כגורם מאזן, המכניס דברים לפרופורציה, והוא אף מתייחס לכך ישירות... לעתים זהו חיוך מרומז, לא יותר מצל של חיוך, אך כשהוא מתלווה למילים של עצב, לשירים כואבים, הוא מציל אותם מכובד ראש מופרז – מ'תהומיות' של עצב, מ'קדרות' של כאב, ובקיצור – מציל אותם מרגשנות. הומור – כך קוראים לתבלין הקטן אך החיוני הזה, ודומה כי הוא הנשק הסודי שבעזרתו הוא מגיע לאותו איזון מדויק, שהוא, כידוע, אחד מסימני ההיכר של הקלאסיקה".

 

לפני עשר שנים, נפטר עלי מוהר ערב פרשת "ויצא". באותה תקופה, נהגנו לערוך קבלת שבת משפחתית (עד שכשנה מאוחר יותר התחלנו לערוך קבלת שבת קיבוצית, שבה אנו מתמידים מדי שבוע זו השנה התשיעית). בקבלת השבת המשפחתית סיפרתי על פרשת השבוע ועל עלי מוהר, והשמעתי את אריק איינשטיין שר את השיר המקסים הזה, אותו נשמע גם היום ונקדיש אותו לזכרם של עלי מוהר ואריק איינשטיין, ולעילוי נשמתם.

 

 

אחכה

כל הלילה אחכה

וביום את הצאן

אשקה

ואחכה

 

זמן ישטוף

ושנה כמו יום

תחלוף

ולבי לא יחדל

אהוב

אותך, רחל

 

כוח -

תני לי כוח לסלוח

את השקר לשכוח

רק לזכור

כי האבן לא היתה כבדה אז בשדה

כשפגשתי בך

הו רחל

אחכה לך

ואייחל וקולי יעקוב בליל

אחרי רחל

 

אחכה

כל הלילה

אחכה וביום את הצאן

אשקה

ואחכה לרחל.

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 6/12/2016 23:27   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, הספדים, חברה, יהדות, משפחה, ציונות, רדיו אורנים, תרבות, פרשת השבוע  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד


סופה קשה הכתה בימים האחרונים את ישראל.

 

תחילתה – בפגע מזג האוויר. סופת רוח קדים (=שרקיה) עזה וממושכת, גם באזורים שלרוב אינם מוכים בשרקיות; רוחות עזות, יובש כבד וזאת לאחר עצירת גשמים מוחלטת מאז שלהי החורף שעבר, שבעטיו כל עץ רענן הוא חומר בערה פוטנציאלי. מצב שבו כל בדל סיגריה שמישהו שמט ברשלנות, עלולה להצית להבה גדולה.

 

את הסופה הזאת ניצלו המחבלים במסע הצתות ברחבי הארץ. הרי כאשר אפשר בהשלכת בקבוק תבערה, או בשפיכת מעט דלק והדלקת גפרור לגרום להרס כבד ולברוח, למה להסתכן בדקירת סכין או בדריסה; פיגועים שיכולים לפגוע רק באדם אחד או אנשים בודדים, וסביר להניח שהמחבל ייהרג? הצתה היא מעשה הרבה יותר קל. המחבלים ביקשו להשמיד ולאבד ולהצית – יערות, יישובים, ערים. הרי הם אנשי חזון ומעש. מהו החלום הגדול הפועם בלבם של המחבלים המציתים? להצית את כולנו. להצית את הכל. הם לא הצליחו להרוג אף יהודי אחד, אולם הם הצליחו להשחית, הם הצליחו לגרום לכך שעשרות אלפי ישראלים עזבו את בתיהם והיו לפליטים במולדתם.

 

****

 

זו אותה המלחמה, הלובשת צורה ופושטת צורה. פעם זו פלישה של צבאות למדינת ישראל, פעם זו שליחת מחבלים לפיגועים בישראלים, פעם זו חטיפת מטוסים ישראליים, פעם אלו פיגועי התאבדות באוטובוסים ומסעדות, פעם אלה טילים על אוכלוסיה אזרחית, פעם זה קמפיין דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולמען החרמתה (בשיתוף פעולה עם ישראלים המובילים את המסע) ופעם זה גל דקירות יהודים. הפעם זה היה גל הצתות. אלה פנים שונות של אותו מלחמה, שמטרתה אחת – למנוע נוכחות יהודית בארץ ישראל.

 

היה זה גל ההצתות הגדול ביותר בתולדות הסכסוך, אך לא הראשון. נשק ההצתות הוא חלק מארסנל המלחמה הערבית נגדנו מראשית הציונות. כאשר הסורים שלטו על הגולן, הם נהגו בין שאר שיטותיהם למירור חיי הישראלים בגליל ובעמק להצית את שדות הקיבוצים והמושבים. כך נהגו הערבים בתשח, כך הם נהגו בתרצו-תרצט. כך הם נהגו בתרפט.

 

****

 

לאחר מאורעות תרפט, כתב המשורר עמנואל הרוסי שיר ערש לבנו אבנר, "שכב בני". באחד הבתים הוא שורר: בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

 

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

 

בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד אתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

 

אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב.

 

חלפו 87 שנים. כמעט הכל השתנה מאז, בארץ ובעולם. הטכנולוגיה הקפיצה אותנו בשנות אור. אבל דבר אחד לא השתנה – כאז, כן עתה, הערבים אינם מקבלים את זכות קיומה של מדינה יהודית. ומן הראוי, שהרוח האופטימית שפעמה בנו אז, האמונה בצדקת הדרך והנחישות, יאפיינו אותנו גם היום. מחר צריך לירות המסד.

 

****

 

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב. וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ.

 

כבמשפט שלמה - במאבק על ארץ ישראל, יש צד אחד המשחית אותה, המצית אותה וצד אחר הבונה אותה, מפתח ומטפח אותה. הארץ שייכת למי שמטפח את הארץ כארץ נושבת וחיה.

 

יהי הכל / ברטולט ברכט (תרגום לעברית: נתן זך)

 

יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית - לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב - לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם - לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

 

 

****

 

הנביא הושע אמר: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". מן הפסוק הזה נוצר המכתם "הזורע רוח קוצר סופה". הביטוי מגנה את מי שהדעות שהוא מטיף להן יביאו לידי כך שאנשים מסוימים יעשו מעשים פסולים (או כבר הביאו למעשים כאלה), או שמדיניותו תגרום לאסון.

 

אני רואה את הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות (כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את התופעה ולגנות אותה).

 

אני מאמין להם. הם באמת מגנים את ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה", כביכול, כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם מאבדים שליטה על גובה הלהבות.

 

****

 

במקביל לטרור המציתים, נחשפנו לגילויים רבים של שותפות וסולידריות מצד ערבים ישראלים רבים, יישובים ערביים, מנהיגים ערביים ורשויות ערביות, עם אזרחי ישראל היהודים המותקפים בטרור השריפות. לא רק סולידריות במילים, אלא גם במעשים, בפתיחת הבתים לאירוח ועוד.

 

* "על הצפון"

 

התופעה הזאת היא הצד המואר של העשן, הנותנת תקווה ואמונה שאף על פי כן – בוא יבוא יום השלום.

נכתב על ידי הייטנר , 28/11/2016 11:25   בקטגוריות איכות הסביבה, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ