לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ירמיהו מז: לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים


בהמשך לפרק הקודם, גם פרק זה מוקדש לנבואת ירמיהו לגויים, ובמקרה הזה לפלישתים. הרקע הוא אותו רקע – מלחמת העולם בין שתי מעצמות העל: מצרים ובבל. גם כאן, ירמיהו מנבא את ניצחונה המוחץ של בבל. הפעם, בהקשר הפלישתי - כיבושה של פלשת בידי בבל.

 

קולמוסי פרשנים רבים נשברו סביב דילמה היסטורית בהבנת הפרק. מדוע נבואה העוסקת בכיבוש פלשת בידי בבל, מוכתרת כנבואה שנמסרה לפלישתים ערב כיבוש עזה בידי מצרים? לעומת הטענה שנפלה כאן טעות, אני מבכר את הטענה שהכוונה היא להבליט ולהעצים את כושר הראיה לרחוק של הנביא, שבשיא הצלחתה של מצרים הוא היטיב לקרוא את המציאות ולתאר את תבוסתה לבבל.

 

בלשונו הפיוטית, מתאר הנביא את אסונם הכבד של הפלישתים המובסים. פסוק אחד מצמרר במיוחד. "מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו, מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו, לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים, מֵרִפְיוֹן יָדָיִם". 

 

הוא מתאר את הדילמה ההישרדותית והמוסרית של המובסים במנוסתם. שעטת פרסות צבאו החזק של האויב מעורר היסטריה המונית. הפלישתים מבינים שהצבא הזה אינו כפוף לאמנת ז'נבה. הוא בא כדי לזרוע מוות בארץ הכבושה. רצונם לשרוד מותנה ביכולתם למהר ולברוח.

 

הבריחה היא ברגל. אין כאן אפילו דילמה של "מה תציל מביתך בשעת שריפה". לא תציל כלום, פשוט תיקח את הילדים ותנוס אתם על נפשך. וכאן מגיע התיאור המצמרר. במנוסה הזאת, לעתים נאלץ אב להפקיר את בנו.

 

איך אפשר? הרי האינסטינקט ההורי הוא קודם כל להגן על הילדים. ברעידת האדמה באיטליה הועלתה על נס הילדה ג'וליה שגוננה על אחותה הקטנה ומתה. אנו מכירים סיפורים רבים על הורים ששכבו על ילדיהם בעת טבח או פיגוע, והקריבו את חייהם כדי להציל את חיי ילדיהם.

 

ובכל זאת, רצוי להימנע מלשפוט הורים שנהגו אחרת, כיוון שיתכן שהם הבינו שאם יתעכבו, מותם ומות ילדיהם בטוח, ועדיף להציל את נפשם. ניתן לתהות איך ניתן לחיות אח"כ עם ייסורי המצפון הללו. מצד שני, יתכן שזו הדרך היחידה של בחירה בחיים. אנו מכירים סיפורים מזמן השואה על מקרים של חניקת התינוק הבוכה, שעלול להסגיר בבכיו את המשפחה כולה או אפילו כמה משפחות שהיו במחבוא. האם אנו יכולים לשפוט את מי שנהגו כך?

 

בסיפור השואה המשפחתי שלי, יש מקרה של נטישת הסבתא לאחר ימים רבים של מנוסה ולקיחתה על הגב. זה נורא. זה מצמרר. אבל, האם אנו יכולים לשפוט? וכאשר מדובר בילדים, הדילמה גדולה שבעתיים. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 5/9/2016 00:45   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, משפחה, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.8.16


* דבר אחר – אורי משגב פרסם מאמר ב"הארץ" הקורא להתנתק מיהדות התפוצות. אין לנו צורך בעליה שלהם, אל לנו להשקיע בהם אגורה ואל להם להביע דעה בעניינינו. בין השאר הוא התחרע בתכנית "תגלית": "השיירות הקולניות של בני נוער עתירי הורמונים מלונג איילנד ובואנוס איירס, שעוברות מדי שבוע תחת חלון ביתי ביפו במסגרת פרויקט 'תגלית', מעלות בי גיחוך. באנגלית, אגב, הפרויקט הזה נקרא 'Birth right' — זכות מולדת. אלא שליהודי אמריקה הצפונית והדרומית אין כאן שום זכות, ודאי לא מולדת. הזכות על המקום הזה מוקנית רק למי שחי כאן, יהודי או ערבי".

 

היוזם והדוחף לתכנית הנפלאה "תגלית" היה יוסי ביילין. עד היום הוא גאה בה מאוד, מרבה לכתוב עליה ולפני שנים אחדות כתב ספר בו תיאר את היוזמה. לטעמי, לא זו בלבד שזה המעשה הטוב, המועיל והחשוב ביותר שעשה ביילין, אלא שהוא מכפר על כל שגיאותיו ונזקיו.

 

המחלוקת בין ביילין למשגב מבטאת את ההבדל המהותי, העקרוני, בין השמאל הציוני והפוסט ציוני. עם כל המחלוקות שלי עם ביילין, והן מחלוקות עמוקות – יש לנו מצע בסיסי משותף. יש בינינו שפה משותפת, כי אנו חולקים חזון משותף, החזון הציוני, גם אם עמדותינו לגבי גבולות העתיד של המדינה שונות וגם אם הערכות המצב שלנו לגבי המציאות המזרח תיכונית מנוגדות, ולא נדמה שהפער הזה עומד להימחק. אולם אני מכבד אותו כציוני וכפטריוט אמתי. פטריוט שטועה.

 

ואילו אורי משגב הוא דבר אחר.

 

* מהותה של מדינת ישראל - מדינת ישראל אינה סתם מדינה שתפקידה לספק שרות ללקוחותיה / אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד, יש לה חזון. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. היא מדינת העם היהודי כולו. היא מדינתם של היהודים בכל מקום בעולם, בין אם הם פרו ציונים, בין אם הם לא ציונים, בין אם הם אדישים לציונות ובין אם הם אנטי ציונים. היא מדינתם של היהודים הרפורמים, האורתודוכסיים, הקונסרבטיביים, החילונים והבלתי מאורגנים. היא מדינתו של סבא שלי שכבר מת ושל הנכד שלי שטרם נולד. זו מדינה שתפקידה לממש את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ואת זכותו הטבעית של העם היהודי לריבונות במולדתו.

 

ככזאת, יש למדינה שליחות כלפי יהדות הגולה – לחזק את יהדותם, את זהותם היהודית, את זיקתם לתרבות היהודית, לשפה העברית וגולת הכותרת – לממש את יהדותם בעליה למולדתם וקבלת אזרחות במדינתם הלאומית.

 

כותרת מאמרו של משגב היא "אין לי כסף ליהדות התפוצות". אין זו אמירה כלכלית של משגב לפיה אין לו כסף, אלא זו אמירה אידיאולוגית, על פיה הכסף שיש לו אינו מיועד ליהדות התפוצות.

 

בעיניי, כל תקציב מדינת ישראל מיועד לעם היהודי כולו. הפיכת המדינה לטובה יותר, לחזקה ובטוחה יותר, לצודקת יותר, אינה משימה רק לאזרחיה ביום נתון, אלא למען כל יהדות העולם; הן כדי לעודד עליה, הן כדי להביא להזדהות העם היהודי עם מדינת ישראל. בעיני, פיתוח הגליל והנגב, למשל, נועד בין השאר כדי להיות יעד להתיישבות של המוני יהודים שיעלו לארץ. על המדינה להשקיע תקציבים בחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה וזיקתם לישראל.

 

בימים האחרונים, התפרסמה סדרת כתבות ב"הארץ", על פיה משרד התפוצות מעביר את כל התקציב הייעודי ליהדות ארה"ב אך ורק למיעוט האורתודוכסי הקטן, המונה כעשירית מיהדות ארה"ב.

 

כיוון שהכתבות הן של אור קשתי, שאני מכיר היטב את המניפולציות שלו, כמו ציד המכשפות המקארתיסטי שניהל נגד ד"ר צבי צמרת כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ומסעות הצלב שלו נגד כל מרכיב של ציונות ויהדות במערכת החינוך ובעיקר בלימודי האזרחות, אני מתייחס מראש לכל מידע שהוא מספק כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

 

אולם בלי קשר לכתבות, אומר את דעתי העקרונית: ההשקעה ביהדות ארה"ב צריכה להיות בכל יהדות ארה"ב, על כל זרמיה וגווניה. כל מדיניות אחרת – שגויה וראויה לשינוי ותיקון.

 

* גרינפילד על המוקד - בשבועות האחרונים מנהלת צביה גרינפילד, פעילת השמאל ולשעבר ח"כית מטעם מרצ, מלחמת מאסף הרואית, מעל דפי "הארץ", על דרכו של השמאל הציוני, נגד מגמות ההידרדרות לתהום השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אגב, היא לא בודדה. השבוע, למשל, כתב ברוח זו השר לשעבר עוזי ברעם, שאף תקף ישירות את "הארץ", את כותביו הבולטים ובראשם גדעון לוי ואת מאמרי המערכת של העיתון, המבטאים גישה אנטי ציונית, ועל כך חטף על הראש בפשקוויל ארסי במיוחד של המו"ל עמוס שוקן.

 

בגיליון שבת של "הארץ", תקף בחריפות את גרינפילד בנו של עמוס שוקן, רוני שוקן. רוני שוקן נופל אפילו מאביו (!) ומאיץ את ירידת הדורות במשפחת שוקן. מה שהקפיץ אותו, הוא מאמר של גרינפילד שבו היא העזה לטעון שאין סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית (מאמר שהיה תגובה למאמר קודם של רוני שוקן, שהוא עצמו היה מאמר תגובה למאמר קודם של גרינפילד). במאמר, שהוא כְּתב אשמה רווי שנאה יוקדת ועיוורת למדינת ישראל, הגדיר ר' שוקן את השקפתה של גרינפילד כ"תפישה של עליונות יהודית" ו"דה לגיטימציה של השמאל הדמוקרטי". במאמר הבא היא כבר תזכיר לו תהליכים בגרמניה לפני...

 

גרינפילד חווה כעת את מה שחווים הנשיא ריבלין, משה יעלון ובני בגין מימין – את נחת זרועה של האינקוויזיציה כלפי מי שיוצא נגד "המחנה" וסוטה מן הקו שקיצוניו מנסים להכתיב לו. כך חשה רק לאחרונה יולי תמיר, שכשרת החינוך הייתה ז'דנוביסטית לא קטנה ולאורך שנים היא אחת הדוברות הבולטות של אינקוויזיציית השמאל, אך כאשר צעד אחד שעשתה כמנהלת שנקר היה לצנינים בעיני האינקוויזיציה, היא הועלתה על המוקד. ועכשיו גרינפילד.

 

* אינם שמאל כלל – מי שיצאו להגנתה של גרינפילד מפני האינקוויזיציה הרודפת אותה, במאמר מעניין ב"הארץ", שהוקדש לזכרו של מנחם ברינקנר ז"ל, היו דוד אוחנה ולירן גורדון. הם השוו את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני להרסנות של הניהיליזם הפרנקיסטי. ציטוטים נבחרים: "החלוקה בין שמאל ציוני לשמאל רדיקלי היא עקרונית. השימוש במושג 'שמאל' אצל אותם רדיקלים - שאינם שמאל כלל - מסב נזק רב, מכיוון שהוא גורם לעמימות בהבחנה העקרונית שיש לעשות בין ציוני לאנטי-ציוני... השמאל האנטי-ציוני מבקש לקעקע לחלוטין את הלגיטימציה של המולדת היהודית באמצעות הפרכת קיומו ההיסטורי של העם היהודי. הערעור שלו על זכות הקיום של העם היהודי במולדתו הוא עקרוני, לא מדובר כאן בביקורת על צעד כזה או אחר. וגם אין זו ביקורת על המדינה היהודית, אלא שלילה טוטלית, פרנקיסטית, של עצם הלאום היהודי".

 

אכן, הם אינם שמאל כלל.

 

* חופש הביטוי או שטיפת מוח - מתי הבעת עמדה פוליטית של מורה בכיתה, היא מימוש חופש הביטוי וזכויות האזרח של המורה, ומתי זו שטיפת מוח וניצול סמכותו וכוחו של המורה על קהל שבוי? בדרך כלל ההגדרה הראשונה היא כאשר המורה מביע את העמדות שלנו וההגדרה השניה היא כאשר המורה מביע עמדות שאנו מתנגדים להן. לכן, איני מתרשם מן הכתבה המתבכיינת ב"הארץ" על סתימת הפיות, כביכול, של המורים לאזרחות. הרי המזדהים עם המסר היו הראשונים לקפוץ כאשר המורים של ילדיהם היו משמיעים באוזניהם עמדות שאותן הם היו מתייגים כ"לאומניות".

 

אז קודם כל, תרגיעו. די עם מסע ההיסטריה. באופן כללי, מן הראוי שמורים יצניעו את השקפותיהם האישיות, ויחנכו על פי אמות מידה ממלכתיות, ציוניות ודמוקרטיות, ברוח מגילת העצמאות.

 

* יסוריו של רוגל אלפר – רוגל אלפר סובל בימים האחרונים סבל בל יתואר. מילא, העובדה שהמדינה השנואה עליו, הנתעבת בעיניו, זכתה במדליות. אבל חמור יותר, הזכיה הביאה גם לשמחה בקרב הישראלים, וזה כבר בלתי נסבל. ידוע שאלפר שונא ישראלים. יותר מכל, הוא שונא משפחות ישראליות שכולות, ולכן תחביבו העיקרי הוא להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להן, לשמוח לאידן. השבוע למדנו שיותר מכל הוא מתעב ישראלים שמחים. זה עושה לו רע. הוא מתחרפן מזה.

 

ייסורי התופת שלו, למראה הצלחות הישראלים, הניבו בימים האחרונים לא פחות מחמישה פשקיוולי שנאה לישראלים על הזכיה במדליות. לצד הניסיון הפאתטי להוכיח כמה מדובר בענף ספורט שולי, לא חשוב, שאין כל הצדקה לשמוח עליו ועד כמה בעצם ישראל עלובה באולימפיאדה, הוא משפריץ, כהרגלו, את ארסנל הארס בכל גילוי של פטריוטיות, של ישראלים האוהדים את נציגיהם, או חלילה של ישראלים הנרגשים לראות את דגלם מתנוסס אל על.

 

היתה רק ישראלית אחת שאליה התייחס אלפר באהדה והערכה – אליס שלזינגר. העובדה שהיא ישראלית שהתחרתה תחת דגל של מדינה אחרת, היא הגשמת חזונו הקוסמופוליטי. הוא הקדיש מאמר אהדה לשלזינגר, שכולו התמקד בעצם בחירתה להפנות עורף לישראליות. לשאר הספורטאים, ובראשם ג'רבי וששון, הוא מתייחס בבוז ושנאה, כיוון שהם לא התייחסו לניצחונם כהישג אישי בלבד, אלא כהישג לאומי. ואת זה מוחו המעוות אינו מסוגל לקלוט.

 

הנה, דוגמית מהפשקוויל האחרון (לעת עתה) בנדון, המתייחס לישראלים שהקבילו את פני המנצחים בנתב"ג: "כאלף איש באו לקבל את פניהם. לא כי הם שוחרי ג'ודו וביקשו להביע הערכה מקצועית להישגים הספורטיביים הנאים של השניים. אלא כי הם כבר נגועים בווירוס הפשיזם. מניעיהם לאומניים בלבד... כאלה הם, הפשיסטים המתחילים. בהמיים, תוקפניים, רומסניים, חסרי כבוד ונימוס כלפי הזולת, פרועים, מתנהגים כאספסוף. אפילו בבואם לחגוג איזו אחווה גדולה של הישות המיסטית המכונה 'עם ישראל'". וואלה. הם מזכירים לו תהליכים וגו'.

 

* צביעות אירופית - ה"בורקיני", בגד הים המכסה את כל גופה של האישה; גרסת בגד הים של הלבוש האיסלמיסטי בורקה, מייצג עולם אמונות, מושגים וערכים נתעב בעיניי. ואף על פי כן, אני מתנגד למסע הצלב באירופה נגד הבורקיני, ובמיוחד להוצאתו אל מחוץ לחוק בחופי אירופה. המסע הזה מנוגד לתפיסתי הליברלית, בדבר זכויות הפרט. מבחנה של ההשקפה הליברלית אינה בקבלת הדומה לנו, אלא בסובלנות כלפי השונה מאתנו. כפיית קוד לבוש על אישה בשם זכויות האישה, היא אבסורד.

 

במקום לרדוף מוסלמיות על לבושן, מוטב שאירופה תילחם בהסתה במסגדים לטרור. ובעיקר, מן הראוי שאירופה תתמוך במלחמתה של ישראל בטרור האיסלמיסטי, ולא תגן על הטרור ועל ההסתה המחוללת אותו, בשם "זכויות האדם".

 

* היסטרית המזון – מה עומד מאחורי היסטרית המזון? ההיסטריה מוכרת עיתונים.

 

* וידוי – אני שייך למיעוט הנרדף של הורים האוהבים את החופש הגדול יותר מאשר את שנת הלימודים.

 

* שירים עד כאן – בהגיע המלחין הדגול נחום נחצ'ה היימן, מעמודי התווך של הזמר העברי, חתן פרס ישראל - לגבורות, הקדשתי לכבודו את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" והשמעתי אותו, בשירו היחיד שגם את מילותיו כתב, "אני ממשיך לשיר". נחצ'ה המשיך לשיר עוד שנתיים. עם מותו, אקדיש בשבוע הבא את פינתי לזכרו, ואשמיע את להקת "חופים" בשיר "שירים עד כאן".

 

            * ביד הלשון

 

בית אלעזרי – האירוע שבו נאלץ נהג משאית להגן על חייו ולירות לעבר פושעים ששדדו את משאיתו ולפגוע בו, העלה על סדר היום הציבורי את בעיית חוסר הביטחון המשווע בהתיישבות החקלאית בישראל, וגם את קיומו של מושב בית אלעזרי.

 

מהו מקור שמו של המושב, שנמצא בקרבת גדרה? מיהו אלעזרי?

 

המושב מנציח את שמו של יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי) (1880-1955), איש העלייה השנייה, מנהיג ציוני, אגרונום, בוטניקאי, סופר ועיתונאי, חלוץ המחקר החקלאי בארץ, מייסד מכון המחקר החקלאי בישראל הקרוי על שמו – מכון וולקני ומהוגי רעיון מושב העובדים.

 

מלכתחילה נועד המושב, שעלה לקרקע ב-1949 להיקרא ערוגות, אולם שם זה ניתן לבסוף ליישוב אחר. זמן מה נקרא היישוב עקיר החדשה, כיוון שנקודתו הזמנית הייתה בכפר הערבי עאקיר, ששרידיו נמצאים היום בתחום קריית עקרון.

 

* ברוך תירוש בתגובתו התבלבל בין "בית המכס העליון", כפי שהוא נקרא היום, שאכן היה בית מכס, לבין "בית המכס התחתון", שלא היה בית מכס.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 21/8/2016 00:02   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, משפחה, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ירמיהו לה: יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב והדיבר החמישי


אנו נוהגים לחלק את עשרת הדברות לשניים – חמשת הדיברות הראשונים הם בין אדם למקום. חמשת האחרונים – בין אדם לחברו.

 

אף שאת הדיבר הרביעי, "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" אני רואה כדיבר חברתי, כלומר בין אדם לחברו. ובכל זאת, מקובל לראות בשבת מצווה דתית, בין אדם למקום, ולכן הדיבר מחובר ל"אָנֹכִי ה'", "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ו"לֹא תִשָּׂא".

 

אבל הדיבר החמישי?! מה פתאום הדיבר החמישי הוא בין אדם למקום, בין אדם לאלוהיו? "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" – איפה פה האלוהים?

 

את ההסבר מדוע סווג הדיבר החמישי למצוות שבין אדם למקום, מיטיב לספק פרק לה בירמיהו.

 

אלוהים שולח את ירמיהו אֶל בֵּית הָרֵכָבִים, לביתה של חמולת בני רֵכָב ולהשקותם ביין. הם מסרבים ומסבירים את עמדתם, בכך שאביהם, יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, אסר עליהם לשתות יין, ולכן הם לא ישתו יין לעולם, לצד איסורים נוספים.

 

השליחות הזאת נועדה להרשים את ירמיהו ובאמצעותו – את שומעי לקחו, באשר למערכת היחסים הראויה בין אלוהים לעם ישראל. זוהי מערכת של ציות מוחלט.

 

ירמיהו נוזף בעם ישראל, על שאין הם נוהגים בני רכב הממלאים בקפדנות את מצוות אביהם, ואילו הם מפירים את מצוות ה'.

 

וּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו, לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן, וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם. וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם, וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר צִוָּם, וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי.

 

למה הדיבר החמישי מסווג כבין אדם למקום ולא כבין אדם לחברו? כי ההורים אינם חברים של ילדיהם. הם בוראיהם. ומערכת היחסים הנדרשת ביניהם, היא כמו מערכת היחסים בין אדם והבורא. וכפי שהתפיסה המקראית גורסת ציות מלא לדבר האלוהים, הוא הדין בציות להורים.

 

בניגוד לשאר הדיברות, החמישי הוא היחיד שלצדו מופיע נימוק: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

 

מעניין שהנימוק אינו מוסרי, אלא תועלתני.

 

כאשר הנביא מציג משפחה שבה מתנהלים החיים בצייתנות מלאה כמופת של "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" הוא מעלה לשיפוט שומעי לקחו את המשך הפסוק. האם יאריכון ימיהם של המכבדים את הוריהם?

 

התשובה ברורה. בעוד העם צפוי לחורבן, למשפחת הרכבים צפויה אריכות ימים. "וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם. לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 18/8/2016 00:03   בקטגוריות חינוך, יהדות, משפחה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ