לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נדודיי לאורטל של מעלה


ככל שאני יכול לשחזר לאחור, ברור לי שמשחר ילדותי החיים בעיר לא היו אופציה בעבורי. עוד הרבה לפני שהיה לכך הסבר אידיאולוגי, נמשכתי לחיי הקיבוץ, לכפר, לטבע.

 

גדלתי בר"ג. הייתה לי ילדות מאושרת. הבית המשותף שבו גדלתי והשכונה שלי היו קהילתיים מאוד, רחוקים מאוד מן המשפט שאני מרבה לשמוע ממשפחות שאני מראיין לקליטה באורטל: "אני לא מכיר את השכנים שלי". אהבתי את היחד הזה, את הקהילתיות. אך ידעתי שאני רוצה משהו אחר.

 

את חופשותינו המשפחתיות וכשקצת גדלתי גם חופשות ללא ההורים, עשינו אצל קרובי משפחתנו בקיבוץ בית זרע. שם נזרע בי הזרע הקיבוצי. בית זרע הצטיירה בעיניי כגן עדן עלי אדמות, וידעתי שאני רוצה לחיות בקיבוץ. היו למשפחתנו חברים במושב משגב דב. גם אליהם אהבתי לנסוע, גם המושב משך אותי, אבל גולת הכותרת של חלומות נדודיי הייתה הקיבוץ.

 

כנער, חפץ הלב הזה התגבש לאידיאולוגיה. החלום שלי היה לעלות עם חבריי לתנועה על הר טרשים קרח ולהקים קיבוץ חדש מן היסוד. לו יכולתי, כבר אז הייתי עוזב הכל, ועולה עם חבריי להגשמה מיידית. אחרי כיתה ט' יצאנו למחנה עבודה בן שבועיים ביראון, שהיה אירוע מכונן בעבורי, שהבהיר לי למעלה מכל ספק, שמצאתי את הכיוון בחיים.

 

בכיתה י"א, ב-1980, הוצגו בפני השכבה שלי בצופי ר"ג אופציות ההגשמה – 12 קיבוצים, שעלינו לדרג שלוש עדיפויות מתוכם. התאכזבתי מאוד שלא ניתנה לנו האפשרות של הקמת קיבוץ חדש לגמרי. אולם עלתה בפנינו האופציה של קיבוץ אורטל, הקיבוץ הצעיר ביותר בתנועה, שעלה לקרקע שנה וחצי קודם לכן. ומה שחשוב יותר – הוא בגולן. משתי הסיבות הללו, היה לי ברור ששם מקומנו. אני זוכר איך נאמתי בפני חבריי על חשיבות הבחירה דווקא באורטל ושכנעתי אותם. למחרת ייצגתי את שכבתי במפגש נציגי השכבות בבית פיליפס, מרכז הצופים. הצגתי את בקשתנו, ולאושרי הרב, בקשתנו נענתה והופנינו לאורטל.

 

היה זה אחד הימים המשמעותיים ביותר בחיי. ביום זה קיבלתי את ההחלטה החשובה ביותר בחיי – אורטל, המקום שמעולם לא ביקרתי בו ולא הכרתי בו איש, הוא המקום בו אחיה עד יומי האחרון. בעצם, זאת אפילו לא הייתה החלטה. זו הייתה ידיעה, זו הייתה עובדה. ברגע אחד הדבר היה ברור לי כשמש.  

 

יתכן שהיה זה בהשראת הביוגרפיה של אבי. בגיל 17 הוא עזב את ביתו, את משפחתו, את ארץ הולדתו, את שפתו ועלה באניית המעפילים "מדינת היהודים" לא"י. הוא גורש לקפריסין וכיוון שטרם מלאו לו 18, הוא שוחרר חודש לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, היישר לקרבות מלחמת השחרור. ביום בו דרכה כף רגלו לראשונה על אדמת א"י, הוא חזר הביתה, אל המקום היחיד בעולם שהוא מקומו. ברור היה לו שאין דבר בעולם שיגרום לו לעזוב את הארץ.

 

אני יודע, זה לא אותו הדבר. אני לא ידעתי גולה. נולדתי במולדתי. אבל יתכן שקיננה בי כנער אותה תשוקה להגשים בגופי, באורח חיי, את אמונותיי. בבחירה בקיבוץ אורטל, אני מגשים את רעיונותיי החברתיים, בחיים בקיבוץ שיתופי, ואת חלומותיי הציוניים בחיים בגולן.


ב-34 השנים שחלפו מאז, לא חלף במוחי ולו להרף עין הרהור על אפשרות אחרת זולת חיי באורטל. לא כי הכל ורוד. לא כי לא היו לנו ולי משברים, כאבים וכישלונות. אלא שהערוץ בו אני יודע לשדר, אינו של נטישה, אלא של התמודדות. יש קושי, יש משבר – אני אחראי, יחד עם חבריי, להתמודד, לפתור את הבעיה, לתקן את המקולקל, להפוך את אורטל למקום טוב יותר.

 

ויש לי פתרון נוסף – כאשר איני מרוצה מאורטל של מטה, אני נודד במחשבותיי, ערגונותיי  וחלומותיי לאורטל של מעלה; אורטל שראוי היה שתהיה.

 

* "ידיעות הקיבוץ"; גיליון מיוחד לסוכות, שבו הכותבים הקבועים התבקשו לכתוב טור אישי בנושא "נדודים".

נכתב על ידי הייטנר , 27/9/2014 22:42   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, משפחה, סיפורים, ציונות, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הכיפורים שלא אשכח


במוצ"ש שאחרי ראש השנה תשנ"ה, כינס ועד יישובי הגולן את תושבי הגולן לעצרת חירום באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה. בכנס הכרזנו על מבצע "עוז 94", שביתת רעב של 12 איש ואני ביניהם. הייתי בין הנואמים בכנס, בשם השובתים.

 

למחרת בבוקר, 11.9.94, עלינו לגמלא והתחלנו בשביתת הרעב שנמשכה 19 יום, בה שתינו רק מים (ומקצתנו שתו גם נוזלים אחרים). היה זה המבצע המוצלח ביותר של ועד יישובי הגולן לאורך כל המאבק. רבע מיליון איש ביקרו אותנו. אני שירתתי באותם ימים כדובר הוועד, ובעיצומה של שביתת הרעב הובלתי את המבצע התקשורתי הגדול והמורכב ביותר של הוועד – סיקור השביתה. לאורך כל ימיה, היא לא ירדה מהכותרות. בכל יום ביקרו אותנו תחנות הטלוויזיה והרדיו, שודרו שידורים חיים מניידת שידור בגמלא, התקשורת העולמית סיקרה אותנו.

 

אני רוצה לספר דווקא על היום החריג באותה שביתה – יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום חשוב מאוד בעבורי. ביום זה חוויתי חוויות משמעותיות ביותר בחיי – ובהם מקרי מוות במשפחתי. אך יום הכיפורים בגמלא הוא יום הכיפורים שלא אשכח לעולם.

 

מאז כיתה ג' אני צם בכל יום כיפורים. לכאורה, דווקא הצום הזה היה פחות ייחודי – כיוון שהוא היה חלק מצום ממושך יותר וכיוון שהלכתית לא היה זה צום של ממש, מאחר ששתיתי בו מים. אך מהותית, היה זה יום הכיפורים המהותי והמשמעותי ביותר, יום הכיפורים המרגש ביותר.

 

יום זה היה חריג, כיוון שהיה זה היום היחיד שלא הוצפנו בו באלפי מבקרים, ולא הוצפנו בו בתקשורת. היה זה היום היחיד שלא עבדתי בו, בדברור השביתה, מבוקר עד לילה ללא הפסקה.

 

בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של נשים מאורטל לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.

 

היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד משובתי הרעב: "רֶבּ הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.

 

הנשים מאורטל היו איתנו לכל אורך יום הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית השיטה – חברים שבאו להזדהות איתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את "ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.

 

האירוע המרגש ביותר בעבורי בשביתת הרעב, היה בעל אופי משפחתי. שביתת הרעב החלה בדיוק חודש לאחר נישואיי ליעל. באחד מביקוריה יעל קראה לי הצידה, וסיפרה לי שהיא בהריון. לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. ידיעה כזו, על הריון ראשון, תמיד מרגשת, לא כל שכן בסיטואציה כזו של שביתת רעב. לפתע השביתה קיבלה מימד נוסף – לא רק מלחמה על הבית הלאומי, אלא גם על הבית הפרטי, על המשפחה, על הילד שעוד לא נולד.

 

בכתבה על הנעשה בימים אלה בגולן, בערוץ הראשון, צולם עמוס בני, בענף הבקר בו הוא עובד עד גיוסו הקרוב לצה"ל. בראיון הוא סיפר את הסיפור הזה, איך בשביתת הרעב נודע לי על ההריון, כסיפור מכונן, המבהיר את המציאות המובנת מאליה אליה נולד, המציאות של אורטל, של הגולן.

 

היום זה מובן מאליו. בשבוע שעבר השתתפתי באירוע השקת ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". בדבריו אמר בן דרור: "יושב אתנו כאן אורי הייטנר, ממנהלי הקמפיין נגד נסיגה מהגולן. אני תמכתי בנסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה במשך שנים. היום, בעקבות מה שקורה בשנים האחרונות במזרח התיכון, אני מודה שטעיתי". אין כמעט יום שאיני שומע  אמירות כאלו. רעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

 

אולם באותם ימים, חיינו תחת גרזן שהונף עלינו, להכריתנו. אנו יצאנו למאבק נחוש וחכם, תוך הקפדה על כללי הדמוקרטיה וכיבוד החוק. ניצחנו. אין לי ספק שמה שהציל את מדינת ישראל מפני אסון לאומי בדמות נסיגה מהגולן, היה המאבק שלנו. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של שמונה שנות המאבק. 

 

על הישג אחד לא הצלחתי לשמור... את 11 הק"ג שהורדתי ב-19 הימים ההם החזרתי במהרה.

 

המאמר מבוסס על סיפור מתוך הספר "אורטל – 30 שנים וסיפורים", שיצא לאור לפני שש שנים.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 23/9/2014 15:41   בקטגוריות הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, סיפורים, פוליטיקה, ציונות, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: כנרת


כנרת / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 22.9.14

 

השבוע אני משמיע שיר בהזמנה. את השיר הזמינה תמר, בתי הקטנה, שבראש השנה, א' בתשרי, היא תחגוג את יום הולדתה השמיני. תמר בחרה את השיר האהוב עליה ביותר, שירה של רחל המשוררת "כנרת", המוכר יותר לפי מילות הפתיחה שלו "שם הרי גולן", בביצועה של חוה אלברשטיין.

 

בשנה שעברה תמר ביקרה בטיול השנתי בבית הקברות של כנרת, בקבריהן של רחל המשוררת ונעמי שמר, ושם למדה את השיר, אותו כתבה רחל והלחינה נעמי, והתאהבה בו. היא אפילו שרה אותו סולו בפני כמעט 200 איש בערב לזכרו של סבא אריק בנהלל, בביטחון עצמי רב וללא זיוף.

 

יש לתמר טעם טוב. אכן, זה שיר מקסים.

 

הקשר של השיר לבית הקברות של כנרת, אינו רק העובדה ששתי היוצרות שלו טמונות בו, אלא שהמקום המתואר בו הוא אותו בית קברות. מה ירבו פלאים בחורף על הכֶּרָךְּ, שרה רחל (על הכֶּרָךְּ ולא על הקרח, כפי שרבים שרים בטעות – ממתי הכלנית והכרכום פורחים על הקרח, בגובה 210 מ' תחת פני הים?). גבעת הכרך היא הגבעה, שעליה נמצא בית הקברות.

 

ומשם נראים הרי הגולן כה קרובים, "הושט היד וגע בם". ומשם נראה "בבדידות קורנת, נם חרמון הסבא". אותו "דקל שפל צמרת" עליו כתבה רחל נטוע עד היום בבית הקברות, ולידו על סלע חרוט המשפט הרלוונטי מן השיר.

 

שגיאה נפוצה נוספת בפיהם של השרים את השיר, בנוסף ל"קרח", הוא משֹוּאות זרים, בשי"ן שמאלית.

 

מהי משׂוּאה? לפיד. איך המשׂוּאה מתקשרת לשיר?

 

כך הוא הבית כולו:

 

גם כי איוורש

ואהלך שחוח

והיה הלב למשואות זרים

האוכל לבגוד בך

האוכל לשכוח

חסד נעורים?

 

כי  - פירושו, כמו בעברית התנ"כית, אם.

איוורש = אעשה רש, עני.

שחוח = כפוף.

 

ננסה להבין את הבית: גם אם אעשה עני ואהלך כפוף, הלב שלי יהיה ללפידי זרים... האם אוכל לבגוד בך וגו'? מה הקשר ללפידים? מה הם נדחפים?

 

אין המדובר במשׂוּאות (בשי"ן שמאלית), אלא במשׁוּאות (בשי"ן ימנית). כך בפירוש מנוקדת המילה בספרי שירת רחל.

 

מהי מַשּׁוּאָה? במילון אבן שושן נכתב: "שממון, חורבן, הרס".

 

אם כן, המשפט אמור להתפרש כ"היה הלב להריסות של זרים". אולי קצת יותר הגיוני מלפידים, אך עדין לא מסתדר.

 

ההצעה שלי לפירוש המילה, שולחת אותנו לספר בראשית, לסיפור אדם, חוה והנחש. בתחקיר שעושה אלוהים למעורבים בפרשת אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא פונה לחוה בשאלה: "מה זאת עשית?" היא משיבה: "הנחש הִשִּׁיאָנִי ואוכל". מה פירוש הִשִּׁיאָנִי? פיתה אותי.

 

נחזור לשיר: גם כי איוורש / ואהלך שחוח / והיה הלב ל"פיתויי" זרים / האוכל לבגוד בך?

 

זה ההסבר. גם אם אהיה עני וכפוף, ואף אם אעמוד בפני פיתויים של זרים, לא אוכל לבגוד בך, כנרת.

 

השיר לא נכתב בדגניה, על חוף הכנרת, אלא בתל-אביב, אליה נאלצה לגלות בשל מחלת השחפת. שם, בתל אביב, בעליית גג קטנה, תוך שהיא נאבקת במחלתה הקשה, כתבה רחל את מרבית שיריה, וברבים מהם שירי געגועים לכנרת, ולהוויה החלוצית אותה נאלצה לעזוב. את השיר "כנרת" היא כתבה בשנת תרפ"ז 1927, ארבע שנים לפני מותה. בשיר היא נשבעת אמונים לכנרת; נשבעת לא לשכוח את חסד נעוריה.

 

בפסח 1993, בתקופת המאבק על הגולן, ערכנו את סדר פסח הקיבוצי של קיבוץ אורטל, בגן הוורדים בירושלים, מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה, במחאה על המו"מ לנסיגה מהגולן. היה זה אירוע הפגנתי שקיבל חשיפה גדולה בתקשורת. רצינו לבטא בצעד זה את המסר שאנחנו נאמנים לציונות של תנועת העבודה, של הקיבוץ, של העמק, בניגוד לממשלת העבודה, המנסה לעקור אותנו. הסדר עצמו היה סדר כהלכתנו, כמעט ללא שינויים. אבל לרשימת השירים הוספנו שיר אחד נוסף – "כינרת", הלה הוא "שם הרי גולן". ושרנו בכוונה גדולה את השורה "האוכל לבגוד בך?"

 

לתמר – מזל טוב!

 

 

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים:  עֲצֹר.

בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

 

שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,

סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת

מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

 

מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ,

דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,

יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,

פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

 

גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,

וְהָיָה הַלֵּב לְמַשׁוּאוֹת זָרִים –

הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

חֶסֶד נְעוּרִים?

נכתב על ידי הייטנר , 23/9/2014 01:20   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, קיבוץ, תרבות, רדיו אורנים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ