לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 21.12.14


* אז מה היה לנו השבוע? מחבלים איסלאמיסטים רצחו 140 איש בבית ספר בפקיסטן ובהם למעלה מ-110 ילדים. מחבלים איסלאמיסטים רצחו 30 איש בתימן, מחציתם ילדות. מחבל איסלאמיסטי חטף אזרחים בסידני והחזיק אותם כבני ערובה 16 שעות. מחבלים איסלאמיסטים מדאע"ש הוציאו להורג בעיראק 150 נשים שסירבו להפוך לשפחות מין ורצחו גם את בעליהן. בית הדין הגבוה של האיחוד האירופי ביטל את סיווגו של ארגון המחבלים האסלאמיסטי "חמאס" כארגון טרור. מועצת הביטחון מתכנסת לכפות הסדר על המדינה הנלחמת במחבלים האיסלאמיסטים. זו המועצה האמונה על השלום והביטחון בעולם. עולם מטורף.


* כאשר אירופה נותנת לגיטימציה לחמאס, אין כל משמעות למלחמתה בדאע"ש. חמאס ודאע"ש חד הן – שתי זרועות של מפלצת הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על האנושות. אירופה מסרסת עצמה לדעת, בטירוף מערכות אובדני.


* החלטת בית הדין העליון של האיחוד האירופי אינה סופית. היא נסמכת על הטענה המוזרה, בלשון המעטה, של ... העדר ראיות, אך יש אפשרות בשלושת החודשים הבאים להציג את הראיות. למרות שזה נראה כמשחק מכור, אל לנו להתייחס לכך כאל משחק מכור. על ישראל לנהל בשלושת החודשים האלה מערכה מדינית, משפטית והסברתית ממוקדת, כדי לשנות את ההחלטה.


* הרוח האמריקאית היא רוח של חופש ושל נכונות לשלם מחיר במאבק על החופש. ההתקפלות הצ'מברליינית של סוני בפני הטרור הצפון קוריאני מנוגדת לרוח האמריקאית. זוהי רוח אובמה.


* אובמה אמנם ביקר את החלטת סוני והגדיר אותה כטעות. אך האם זו אינה הדרך בה הוא נוהג כלפי איראן והרֶשָׁע האסלאמיסטי מראשית כהונתו?


* דרכו הצ'מברליינית של אובמה כלפי איראן והקנאות האסלמית הג'יהאדיסטית היא פגיעה בשלום העולם וכרסום מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי.


לעומת זאת, הסרת החרם והעיצומים על קובה, היא החלטה נכונה של אובמה. המצור האמריקאי על קובה נבע מהיותה של קובה המוצב הקדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב. 25 שנים אחרי נפילת בריה"מ והגוש הקומוניסטי, לא היה כל היגיון בחרם האנכרוניסטי הזה. טוב עשה אובמה שהסיר אותו.


* מפלגת "כולנו" מצטרפת ל"ישראל ביתנו", "יש עתיד" ו"התנועה" – מפלגות שבהן המנהיג מכתיב את זהות הרשימה, ללא כל הליך דמוקרטי. אני ממש לא מעריך את הדרך הזאת, אם לנקוט לשון המעטה.


מצד שני, יש להודות על האמת, שהבחירות המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בפריימריז, הן מדמנה של שחיתות, פופוליזם, שלטון העשירים, קניית קולות ושאר מרעין בישין.


מכל השיטות המוכרות, הטובה ביותר, אף שגם היא אינה מושלמת, היא השיטה שהייתה נהוגה בעבר – ועדה מסדרת. יש לשכלל אותה, לוועדה שיש בה נציגות להנהגת המפלגה, לנציגים מן השטח ולאנשי רוח או מנהיגי עבר המקובלים כסמכות מוסרית במפלגה. פורום של כעשרים איש, שיבחר את הרשימה.


* ב"כולנו" הבעיה אף יותר חמורה, בשל התקנון על פיו רק כחלון יחליט על הצטרפות לממשלה ופרישה ממנה, כלומר שליטה דיקטטורית של ממש, אף ללא מראית עין של דמוקרטיה ושיתוף. אני מתנגד בכל לבי לדרך זו, ורואה בה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.


* אם זו דעתי על התנהלותה הפנימית של "כולנו", מדוע אצביע בעדה?


אני לא תומך ב"כולנו". אני תומך במפלגה שלי. המפלגה שלי מייצגת בכל הנושאים את דעותיי, ללא כחל ושרק, התנהלותה הפנימית היא בדיוק כפי שבעיניי יש לנהל מפלגה ואישיה הם אנשי מעלה נפלאים. המפלגה שלי היא כמעט מושלמת. למה כמעט? כי יש בה מגרעת אחת – היא אינה קיימת.


בהיעדרה, עליי לבחור בין המפלגות הקיימות, את זו שמייצגת את עמדותיי יותר מאחרות. ומכל הסיבות שכבר הצגתי, המפלגה הזו היא "כולנו".


* החלום הרטוב של אנשי "רק לא ביבי", היא ניצחון של דני דנון בפריימריז.


* שאלו את ד"ר יוסף בורג המנוח, מנהיג המפד"ל בשנות ה-70, מה חשוב בעיניו יותר בסלוגן של הציונות הדתית "תורה ועבודה", התורה או העבודה? בורג השיב: "ו"ו החיבור".


הגורמים החרד"ליים בציונות הדתית, איבדו מזמן אפילו את היומרה להיות ו"ו החיבור בחברה הישראלית. מכאן הקושי שלהם למצוא את מקומם ב"בית היהודי", מה שבא לידי ביטוי במעבר של יוני שטבון למפלגתו החדשה של אלי ישי, ובפרישה הצפויה, כנראה, של "האיחוד הלאומי" כולו, בראשות אורי אריאל, וחבירה לאלי ישי.


מתאימה להם מפלגה חרדית, הסרה למרות רבנים. אך מי שמכפיפים עצמם לאדם, שהנהיג במשך עשור וחצי מפלגה שהדגל העיקרי שנשאה היה דגל ההשתמטות – כיצד יתקראו האיחוד הלאומי? מה לאומי בהשתמטות מצה"ל ועריקה ממלחמת מצווה, מההגנה על המולדת ומהערך היהודי המרכזי של "כל ישראל ערבין זה בזה"?


בינתיים אלי ישי והרב מאזוז (שאלי ישי כפוף לו) מסרבים לאפשר ריצה של נשים ברשימה. אם אורי אריאל יסכים לכך, זו הפניית עורף לח"כ אורית סטרוק. אורית סטרוק רחוקה מלהיות כוס התה שלי, אם לנקוט לשון המעטה, אולם פסילתה בגין היותה אישה היא חרפה, ועלבון לכל אדם נאור.


* לאחר מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה", מי שתקף אותה בחריפות הרבה ביותר היה שר התחבורה ישראל כץ. לתכנית הבאה הוזמן, לא במקרה, ישראל כץ.


עניין אותי מאוד, מה תהיה דרך ההתמודדות שלו עם התכנית. להשתלח בגסות ביריב הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אחרי ביקורתו על לבני. באיזו טקטיקה הוא יבחר? הטקטיקה של בנט – לזייף התפקעות מעושה מצחוק ככל שיורדים עליו? אולי בדרך ההומור העצמי?


כץ הפתיע. הגישה שלו הייתה, שאם הוא מקבל זמן שידור יקר כל כך, בתכנית בעלת רייטינג גבוה בפריים-טיים של הערוץ השני, הוא ינצל אותו כדי להעביר את מסריו. וכך, הוא הגיע לתכנית הסאטירית "מצב האומה", כאילו הגיע ל"מוקד". הוא לא בא לדאחקות, הוא לא ניסה להיות מאגניב, הוא לא ניסה להתחרות בסאטירה עם מארחיו. הוא פשוט דיבר לקהל הצופים ברצינות. מכל ההופעות במערכת הבחירות הרדודה הזאת, הלעומתית הזאת, זו הייתה ההופעה הרצינית והעניינית ביותר (אם לא היחידה). והמעניין הוא, שכץ השפיע גם על המארחים שלו, שהיו הרבה יותר רציניים מכפי שהם בדרך כלל, וחלקם אף התווכחו אתו, אך בצורה עניינית ומכובדת. זה היה מוזר, שכן בכל זאת זו תכנית סאטירית, אבל נראה לי שהוא קצת הציל את הכבוד של הפוליטיקאים.


* בחלקה הראשון של התכנית, התארח הפרשן הפוליטי של הערוץ השני עמית סגל. הוא דווקא בא להתחרות עם המארחים במגרש שלהם, ועשה זאת בהצלחה רבה. מסתבר שמעבר לעובדה שהוא כתב מצוין, מקצועי ורהוט, יש לו גם הומור שנון וטוב.


* שמירתו על זכות השתיקה, בחקירה על עמותות ברק המושחתות, תלווה את הרצוג כצל כל חייו הציבוריים ולא תרפה ממנו. אם הרצוג רוצה לנקות את שמו, עליו לדרוש את חידוש חקירת המשטרה, ולומר שם את כל הידוע לו.


הוא לא יעשה זאת והוא יודע למה.


* נער ביריון, פעיל הקו-קלוקס-קלאן הישראלי (להב"ה), נעצר בחשד שתקף באלימות קשה מורה שלו. לכאורה, אין קשר בין המעשה להשתייכותו לארגון. אין זה פשע שנאה, אין כאן כל עניין פוליטי, אין כאן עניין גזעני, המורה אינו ערבי, אין כאן עניין של התבוללות. מה הקשר בין האירועים?


יש קשר. מי שפועל בכנופיית ביריונים, הגם שזו ביריונות אידיאולוגית, מאמץ דפוסים של "לי מותר", של שימוש באלימות כפתרון. לא בכדי, הדבר בא לידי ביטוי גם ביום יום.


זה מזכיר לי את המערכון המצוין מ"היהודים באים" על ארוחת הצהרים במשפחתו של יגאל עמיר.


* איך אפשר להתקבל לעבודה בהסתרת פשעיו של העבריין המושחת אהוד אולמרט? בכל זאת, $10,000 לחודש, זה לא הולך ברגל.


* מי יודע מה זה 929?


לא, אין זו החלטת מועצת הביטחון, זה לא מספר של יחידה בצה"ל, גם לא החלטת מועצת רשות מקרקעי ישראל.


929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. זהו שמו של מיזם, שכותרת המשנה שלו היא "תנ"ך ביחד", שבו החברה הישראלית והעולם היהודי ילמדו מידי יום, חמישה ימים בשבוע, פרק אחד בתנ"ך. הלימוד יהיה בקבוצות לימוד רבות מאוד בכל רחבי הארץ, באינטרנט, ברשתות החברתיות, בצה"ל, בחברה למתנ"סים ועוד ועוד. מיזם ענק, שהיוזם שלו והעומד בראשו הוא הרב ד"ר בני לאו ומשרד החינוך שותף בהובלתו והפעלתו. גילוי נאות – אני פעיל במיזם, בכתיבת מאמרים על פרקים בתנ"ך באתר 929 ובלימוד בקבוצה בה אני מלמד בגולן.


מטרת המיזם היא להנכיח מחדש את ספר הספרים, תשתית התרבות היהודית והאנושית, בקרב החברה הישראלית והעם היהודי, מתוך גישה פלורליסטית ופתוחה מאוד, המאפשרת לכל אחד לפרש ולדרוש בדרכו, על פי הבנתו, על פי השקפת עולמו, את הטקסט המקראי, ללא כל היררכיה, וללא כללים פרשניים של מותר ואסור. זהו מיזם משותף של דתיים וחילונים, של כל הזרמים ביהדות, של כולם.


היום, נר חמישי של חנוכה, יפתח המיזם בלימוד פרק א' בספר בראשית. כל מחזור של 929 ימשך שלוש שנים וחצי. המחזור הראשון יסתיים סמוך ליום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל; המדינה שהכרזת העצמאות שלה נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".


* אירוע השקת המיזם נערך בבית הנשיא, בהשתתפות הנשיא ריבלין. בני לאו אמר באירוע, שהאיום הקיומי האמתי על המדינה הוא משבר הזהות, ומטרת המיזם היא לתת מענה למשבר הזה. הוא דיבר על המסע הגדול של המיזם, ואמר ש"השביל שלו רחב דיו כדי שכל אחד ימצא בתוכו את הדרך הייחודית לו, בלי בעלות ובלי בלעדיות".


הרב שי פירון הוא מהוגי התכנית, לפני חמש שנים, עוד בטרם חלם על הליכה לפוליטיקה. כשר החינוך הוא אימץ את המיזם כמיזם דגל של המשרד, בהובלת סגן השר וירצמן, שאף הוא היה חלק מן החבורה שהגתה את הרעיון. "כאן על האדמה הזאת", אמר פירון, "דיברו על הגֵּר, היתום והאלמנה. כאן על האדמה הזאת אנו פוגעים בגר, ביתום ובאלמנה. המסע שיפתח ביום א' מחזיר אותנו לערכים הללו. העם מחכה לתנ"ך, כי כולנו מחפשים משמעות".


* באירוע ניתנו שיעורים בנושא "ויהי אור", מפי פרופ' יאיר זקוביץ', פרופ' אביגדור שנאן, בלהה בן אליהו ורינו צרור. אך המשמעותי ביותר והמרגש ביותר, בעבורי, היה קובי אוז.


אוז הופיע בשיריו "תפילת החילוני" ו"אלוהיי", שני שירים שאני מרבה ללמד, כתבתי עליהם ושידרתי אותם, ותמיד הם מרגשים אותי. השיר "תפילת החילוני" מזמן לאולם אחד את החילוני, המסורתי, החרדי והרפורמי, כשכל אחד מתואר באמצעות הסטריאוטיפים הקשים ביותר שלו בעיניי האחרים, והם מוצאים יחד את מקומם, כשכל אחד מתפלל בדרכו ובנוסח שלו. בשיר "אלוהיי", שבו מבצע אוז דואט עם הקלטת פיוט תוניסאי בפי סבו ז"ל ומדבר על מסורת המתינות הספרדית שהתחלפה בקנאות וקיצוניות, הוא מדבר על "בית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל, פה כולם מוזמנים להביט אל השמים, להתפלל לגשמים, לפחד מטילים".


וחשתי שאין ביטוי מוצלח יותר מהשירים הללו, לתיאור המיזם, שנועד לחבר את כל חלקי העם, תוך כבוד הדדי לדרכים השונות, סביב טקסט היסוד שלנו, התנ"ך.


* במסגרת המיזם, יפתח חוג תנ"ך בבית הנשיא, בהובלת בני לאו.


אין הצדקה גדולה יותר לקיומו של משכן נשיאי ישראל ושל מוסד הנשיאות, מאשר להיות הגורם המאחד והמלכד את חלקי החברה, סביב התשתית הערכית המשותפת לנו. לשמחתי, לאחר שלוש קדנציות של נשיאים שהיו עסוקים בנושאים "חשובים" יותר והשחיתו את מוסד הנשיאות, הנשיא ריבלין מבין היטב את תפקידו ומשקם את המוסד ואת מעמדו הציבורי.


השתתפתי בחודש האחרון בשני אירועים בבית הנשיא – השקת מיזם שמיטה חברתית והשקת מיזם 929. בשני האירועים חשתי ברוח החדשה הנושבת מבית הנשיא, השונה כל כך מזו שנכחה שם במשך 22 השנים האחרונות.


* האירוע נפתח בטקס הדלקת נר שני של חנוכה. הבחנתי בכך שרובי ריבלין שר יפה ומדויק. וחשבתי, שהפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בשירה, הוא אלגוריה לפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בהבנת משמעות הנשיאות.


* ברוח חנוכה, אצטט דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של א"י ומגדולי ההוגים היהודיים במאות השנים האחרונות, בסידור התפילה שלו, "עולת ראי"ה": "'להדליק נר של חנוכה'. החנוכה, המושפעת מהעתיד היותר נעלה, כאשר מבואר בהוראת חנוכה בהקבלה להוראת חינוך, היא מצטיירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. אך בטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות האלה, ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר המאורות הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו... שהרי כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד".


הרב קוק מביע את חששו מפני הסכנות שבריבוי האורות השונים, שהרי "לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות" ו"כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם". ואף על פי כן, אין הוא סבור שהמסקנה היא מחיקת ההבדלים בין האורות השונים ובין מי שנושאים את האורות השונים בעולמנו. הוא מכיר בחשיבות של כל אור ואור, בקדושה של כל אור ואור, הוא מכיר בחשיבותה של השונות: "צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות". הוא מתריע מפני מי שנטייתו ל"אור התורה", למשל, גורמת לו לראות איום ב"מי שנוטה אל שאר המאורות". איך פותרים את הדילמה הזאת? ב"הכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד".


מי מחויב בימינו לאור התורה? מי לאור הנבואה? מי לאור הצדק? מי לאור הגבורה? העם היהודי בימינו מורכב מזרמים שונים ודרכים שונות, וחלקים שונים בתוכו מחויבים בדרכים שונות לאורות שונים. יש לכבד את השונות הזאת ולתת לה מקום, ובלבד שנבין כולנו שהכל ביטויים שונים של אור גדול אחד, של מחויבות אחת לקיומו של העם היהודי, לקיומה של היהדות, לקיומה ועתידה של מדינת ישראל. יש מקום לכל האורות החלקיים, מתוך הבנה ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".


* מול הטירוף הלעומתי של מערכת בחירות שעיקריה הם "רק לא" – מציב לנו הרב קוק אתגר חלופי. מיזם 929 הוא ברוח דברים אלה של הרב קוק, וכל כך רחוק ממערכת הבחירות הנוכחית.


* אחרי 66 שנות עצמאות וריבונות מלאה ואמתית של מלכות בית חשמונאי, החלה קמילתה של הריבונות כאשר המעצמה הרומית הוזמנה להתערב בפוליטיקה הפנימית ביהודה. 66 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל הריבונות, מאות אנשי רוח ואישי ציבור, ובראשם הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן פונים למדינות האיחוד האירופי וממריצים אותם לקדם הסדר כפוי. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – נגזר עליו לחזור עליה. זוהי דלדולה של הרוח הישראלית.


* בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, הרעיד צלצול טלפון בביתנו את שלוות הצום. היה זה טלפון מהצבא, קריאה לאבי להתייצב מיד למילואים. אף שלא היינו בטוחים שאין זו מתיחה, אחותי ואני לא לקחנו סיכון ומיהרנו לבית הכנסת לקרוא לאבינו.


כשהגענו הביתה, פגשנו את שכננו הדתי מנחם, לבוש מדים, נכנס לרכבו ונוסע. הייתי המום. יהודי דתי נוסע ביום הכיפורים?!


פעם זה לא היה מובן מאליו. יהודים נטבחו בשבתות בידי אויביהם, שידעו שאין הם נלחמים בשבת. מי שתיקן את התקנה, לפיה אין להתייחס לאיסור המלאכה בשבת באופן פונדמנטליסטי, אלא פיקוח נפש דוחה שבת כי היהדות היא תורת חיים, היה מתתיהו החשמונאי.


בעקבות אחד ממעשי הטבח בשבת "וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד-מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים" (מקבים א' פרק ב).


לא בכדי, הציונות על כל גווניה אימצה את המקבים כגיבוריה, כאנטיתזה לפאסיביות של הקיום היהודי הגלותי.


* ביד הלשון


אני אוהב סלנג, המעשיר את השפה ומעניק לה לחלוחית של חיוּת.

יש שיבושי לשון שאני אוהב, בעיקר של ילדים, כיוון שהם מבטאים היגיון לשוני, העולה לעתים על זה של השפה התקנית. כאלה הם למשל ביטויים ילדותיים כמו "את מסכימה לי?" ו"נתנתי לו".

אני מקבל את השתלבותן של מילים לועזיות בעברית, כיוון שזו תוצאה בלתי נמנעת של השיג והשיח התרבותי בין עמים ולשונות. השפה העברית בכל תולדותיה אמצה אל חיקה השפעות של שפות התקופה.


ועם זאת, אני סולד עד צמרמורת מהאמריקניזמים הנכנסים לשפה העברית, ואונסים אותה בניגוד לדופק הלשוני הפנימי שלה, בניגוד להיגיון הפנימי שלה, מתוך התבטלות מתייוונת מפני האנגלית האמריקאית. ואין כוונתי רק לשרבוב מילים ומשפטים באנגלית בתוך שיחה עברית, אלא לא פחות מכך לשימוש בביטויים כאלה מתורגמים לעברית, ללא הגיון עברי.


אציג דוגמאות אחדות:


- פירוט של מספר נימוקים לעמדה או למעשה, בביטוי "פעם אחת", "פעם שניה". הרי אין כאן ספירה של מספר הפעמים שפעולה מסוימת נעשית. זו העתקה קלוקלת משפה זרה וכפייתה המאולצת על העברית.


- "זה מרגיש לי"... בשרי נעשה חידודין חידודין מה"זה מרגיש לי" הזה.


- "עושה שכל". נו, מה כבר אפשר לומר על הפיגוע הלשוני הזה?


- "לקחתי החלטה". אז תחזיר אותה. למה לא, פשוט, "החלטתי"?


- "שיהיה לך סופשבוע נפלא". מי צריך את הקשקוש הזה כשיש לנו את ה"שבת שלום" היפה כל כך והעברי כל כך?

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 21/12/2014 00:04   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, פוליטיקה, שחיתות, משפט, תרבות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: שיר משמר


שיר משמר / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 7.12.14

 

כפי שהבטחתי לפני שבועות אחדים, אשמיע השנה מספר שירים של גדול המוסיקאים בתולדות המוסיקה הישראלית, חתן פרס ישראל סשה ארגוב, במלאת מאה שנה להולדתו ועשרים שנה לפטירתו.

 

השיר שאשמיע היום הוא מפגש פסגה של הגדולים מכולם – נתן אלתרמן, סשה ארגוב וחוה אלברשטיין. השיר הוא "שיר משמר", מתוך ספרו של אלתרמן "חגיגת קיץ", שיצא לאור ב-1965. הספר "חגיגת קיץ" הוא אוסף של שירים וקטעי פרוזה, היוצרים יחד סיפור עלילתי המתאר הווי של חיים בשכונה; ספר קליל ורווי הומור. "שיר משמר", שיר כבד וקודר השונה מאוד באופיו מאווירת הספר, הוא חלק בלתי נפרד מן העלילה, והוא מושם בפיו של אחד הגיבורים הדואג לבתו שעזבה את העיר. אולם את השיר כתב אלתרמן בדם לבו לבתו תרצה אתר. אלתרמן, שמעולם לא התראיין, לא כתב על שיריו, וסירב באדיקות להסביר ולפרש אותם, חרג ממנהגו במקרה הזה, ואמר בפירוש שאת השיר הזה כתב לתרצה, בתו.

 

תרצה אתר, בתו של אלתרמן, הייתה משוררת, פזמונאית, סופרת, מתרגמת, שחקנית וזמרת מוכשרת מאוד, שהייתה צפויה לה קריירה מזהירה, לא רק בזכות אבות ואימהות (אמה הייתה השחקנית רחל מרכוס), אלא קודם כל בזכות כשרונה. אולם בראשית שנות הששים, היא נסעה לתקופה ממושכת לארה"ב עם בעלה הראשון, השחקן והמחזאי עודד קוטלר. בארה"ב היא נקלעה, לראשונה אך לא בפעם האחרונה בחייה, למשבר אישי קשה. על אף שהיא העמידה פנים שהכל כשורה, קוטלר סיפר על מצבה למשפחתו. אלתרמן, שהיה קשור לבתו היחידה בעבותות של אהבה והערצה, עזב הכל וטס אליה לארה"ב. הוא מצא אותה במצב קשה, לאחר התמוטטות עצבים, דיכאונית, אנורקסית, נוטה להתפרצויות זעם והרופאים הזהירו מפני נטיותיה האובדניות.

 

לצד אהבתו ודאגתו אליה, חש אלתרמן תחושות אשמה קשות, על כך שבשל אורח חייו הבוהמי זנח אותה בקטנותה, והיא נאלצה להיות עדה למראות קשים של חזרתו הביתה בשעות לילה מאוחרות שיכור ואלים ועל בגידתו באשתו – אמה, לנגד עיניה. אלתרמן החזיר אותה ארצה ופרס עליה את חסותו. זמן קצר אחרי שובה לארץ, ניצלה תרצה אתר מניסיון התאבדות, בשאיפת גז בביתה.

 

אלתרמן הבין היטב את מצבה הנפשי, וידע שחייה תלויים על חוט השערה. ממעמקי רגשותיו האבהיים, רגשות האהבה, הדאגה והחרדה לגורלה, הוא כתב לה את אחד היפים בשיריו ובשירה העברית בכלל, "שיר משמר".

 

הגרסה המולחנת היא רק חלק קטן מהשיר, המונה 13 בתים, שהמוטיב המרכזי, החוזר בהם, הוא המלים "שמרי נפשך". השיר נכתב בגוף שני, ובו המשורר פונה לנמענת בתחינה, שתשמור על נפשה. הוא מתאר את הסכנות האורבות לה – קיר נופל, גג נדלק, צל חשך, אבן קלע, סכין ציפורניים ומבקש ממנה להישמר מהם. להישמר מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים, מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים. המשורר מציג לנמענת את יפי החיים, את ההוויה הארצישראלית של ערב קיץ חם, והערב הזה טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם. לכאורה, זה רק ערב קיץ חם וטוב. אך הוא מודע לכך שהוא טומן בחובו גם איומים וסכנות. והוא מעודד אותה, ומסביר לה שהערב בא, לא למורא, ולא לרחש חשדות ודבר אשם, כרומז לפחדים הרודפים אותה, המסכסכים את נפשה.

 

אלתרמן מתאר את גיבורת השיר כרדופת רוחות המאיימים על חייה. הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש, פתאום חלון לאט נפתח בחשכה. וכאן מופיע תיאור אלתרמני טיפוסי, תיאורו של מלך האוקסימורונים: "אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד, אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה". רק אלתרמן יכול לחשוב ולכתוב "צוחקת כמו פחד וקופאת כמו שמחה". וכי יש תיאור מובהק מזה למאניה דיפרסיה? המשורר פונה אל בתו ומנסה להבין את עולמה. "אמרי מדוע העולם כה זר עדין, ואש ומים מביטים בו מכל צד? אמרי מדוע כה מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד? אמרי מדוע את מעוּף ורעד רב, כמו ציפור בחדר, בחפשה אשנב".

 

גם כאן אני רואה רמז לחוסר המוצא שבשיר. המשורר מדמה את בתו לציפור בחדר המחפשת אשנב, המחפשת מוצא החוצה, מסגור חדרי לבה. אולם מבחוץ הרוח שולחת אליה יד, המאיימת לקטוף אותה, דרך חלון הנפתח לאט בחשיכה.

 

מתוך התובנה הריאליסטית כל כך, הכנה כל כך, האכזרית כל כך של מצב - המסר של השיר, הוא הפניה האוהבת של האב לבתו, והבקשה שלו לשמור על עצמה, לשמור על חייה, לשמור על הטוּב, החכמה והיופי שהיא ניחנה בהם. והוא מסיים את השיר במילים: "שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, / שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך, / שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך".

 

תרצה אתר כתבה לאביה שיר תשובה, "שיר הנשמרת". בשיר היא אינה מסתירה את קשייה הנפשיים, אולם היא מבטיחה לשמור על נפשה. ניכר ממילות השיר שהכותבת רדופה פחדים, ועד כמה אביה היטיב להבין ולתאר את צפונות נפשה – "בתריסים כל מיני רוחות מכים / כל מיני עופות מדברים", כמו הרוח והציפור בשיר משמר. מעניין, שלצד האש והרוח שמהם היא נשמרת, היא מזכירה גם שירים. גם מהם היא נשמרת. מהשירים שלה? מהשירים שלו? תרצה מבטיחה לשמור על עצמה, ומצהירה שהיא שומרת על עצמה, כיוון שאבא שלה ביקש ממנה לשמור על עצמה ועל התכונות בהם התברכה. "השמיים רצים רצים רצים / בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים / כל מיני דברים נעשים / יותר ויותר סמוכים. / אני נזהרת מדברים נופלים / מאש, מרוח, משירים / בתריסים כל מיני רוחות מכים / כל מיני עופות מדברים // אבל אני שומרת את נפשי מהם / וגם איני בוכה / אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה / אני ברוכה, אני ברוכה".

 

ב-1972, שנתיים אחרי מותו של אלתרמן, העלה התיאטרון הקאמרי את "חגיגת קיץ" כמחזה, בכיכובם של יוסי ידין וזהרירה חריפאי בתפקידים הראשיים ולצדם אבנר חזקיהו, יוסי גרבר ואחרים. סשה ארגוב הלחין את שירי המחזה, ובהם את "שיר משמר". במחזה ביצעה אותו אביבה שוורץ. כעבור שנתיים, חוה אלברשטיין הקליטה אותו לתקליטה "לו יהי". במשך השנים זכה השיר לביצועים רבים, ובהם ביצוע מרגש ביותר של מתי כספי, וכן אחינועם ניני, יהודית רביץ, מרגלית צנעני ואחרים.

 

את "שיר הנשמרת" הלחין נפתלי אלתר ונורית גלרון שרה אותו.

 

ב-1977, שבע שנים לאחר מותו של אלתרמן, תרצה אתר נהרגה כשנפלה מחלון ביתה. משפחתה טוענת שזו הייתה תאונה, אך אחד משיריה האחרונים, אותו כבר השמעתי בפינה זו, "בלדה לאישה", רומז בפירוש על התאבדות צפויה. תרצה אתר מתה ביום שבו השלים משה וילנסקי את הלחנת השיר "בלדה לאישה".

 

שיר עצוב, סיפור עצוב על חיים עצובים שהסתיימו בצורה טרגית כל כך. אולם זה אחד השירים היפים ביותר בשירה העברית, שנכתב בידי גדול המשוררים שלנו והולחן בידי גדול המלחינים שלנו. שיר משמר.

 

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך

מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים

מן הדומם, מן המחכה והמושך

והממית כמי באר ואש כיריים

נפשך שמרי ובינתך שער ראשך

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

 

זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה

רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,

שבא לחסד ולרחמים, לא למורא

ולא לרחש חשדות ודבר אשם,

שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה

אשר תאיר עד אם ננוח ונישן.

רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,

רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.

 

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש

פתאום חלון לאט נפתח בחשכה

אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד

אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?

אמרי מדוע העולם כה זר עדין

ואש ומים מביטים בו מכל צד?

אמרי מדוע בו מפרפרים חייך

כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?

אמרי מדוע את מעוף ורעד רב

כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?

 

זה ערב קיץ לכאורה...

 

שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,

שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.

 

נכתב על ידי הייטנר , 8/12/2014 00:35   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, משפחה, ספרות ואמנות, רדיו אורנים, תיאטרון, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 7.12.14


* במסכת חילופי ההאשמות בין נתניהו לבין לפיד ולבני מי דרדר את הממשלה למשבר הזה ומי גרר את המדינה לבחירות מיותרות, בזבזניות ויקרות, שני הצדדים צודקים. לא היו צדיקים בהתנהלות הממשלה המקרטעת הזאת; לא הייתה בה מנהיגות. שני הצדדים אשמים. בעצם שלושת הצדדים – אי אפשר לשכוח את בנט וליברמן, שרי קבינט המלחמה, שבעיצומה של מלחמה תקפו את הממשלה ואת ראש הממשלה בהצהרות מתלהמות ופופוליסטיות.

 

* שמעתי את נאומו של יאיר לפיד, והוא נשמע לי מאוד מוכר; הסגנון, צורת הדיבור, האינטונציה, השילוב הפאתטי של צעקה בלחישה או לחישה בצעקה, החזרתיות הרטורית, הפאוזות במשפטים. תואם ביבי.

 

אחרי שני מופעי האימים, של נתניהו ולפיד, הולכת ומצטיירת התמונה העגומה, שסדר היום היחיד של הבחירות המיותרות הללו, הוא השמצות אישיות.

 

* כאשר קמה "יש עתיד", לא הבנתי מה מחפשים אנשים רציניים כמו שי פירון, רות קלדרון, עליזה לביא ומאיר כהן תחת כנפיו של אותו אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. לאחר מכן, בתקופת מצג השווא של "ברית האחים", שיניתי את דעתי. חשבתי שהנה, באמת ובתמים, משהו חדש מתחיל – דרך חדשה השוברת את הקונבנציות העבשות של שמאל וימין, הנוטשת את הדיכוטומיה הנוקשה של חילונים ודתיים שנועדו להתלחם לנצח אלה באלה ואינה מכפיפה את סדר היום הלאומי למחלוקת המדינית חסרת התוחלת על גבולות המדינה (בהיעדר פרטנר גם לוויתורים מרחיקי הלכת ביותר) אלא מתמקדת בתוכנה. אולם זאת הייתה אשליה. התיישרותם של אנשים כמו שי פירון אחרי גחמתו הנואלת של לפיד בהתנגדות לחוק הלאום, הייתה מבישה.

 

* איפה הכסף?

 

* בראיון ל-ynet נשאלה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן על האפשרות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה עתידית של נתניהו אחרי הבחירות. גרמן השיבה: "למדתי בפוליטיקה שאין מחרימים איש". יפה. אכן, אין להחרים איש. אין זה מן הנמנע, שנראה בעתיד את לפיד בממשלתו של נתניהו, כיוון שפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

 

* שלי יחימוביץ' דורשת מכל גוש מרכז-שמאל (כלומר "שמאל") להתחייב לא להצטרף לממשלה עתידית בראשות נתניהו. בבחירות הקודמות שלי עמדה מול לחצים רבים וסירבה להתחייב התחייבות כזאת, אותה הגדירה היטב: איוולת פוליטית. סמוך לבחירות היא נלחצה והכריזה שלא תצטרף לממשלה. ההכרזה הזאת, המתאימה למנהיגת מפלגת קצה כמו מרצ, עלתה למפלגת העבודה בכמה מנדטים טובים. אילו קיבלה מפלגת העבודה עוד 3-4 מנדטים, סביר להניח ששלי יחימוביץ' הייתה עומדת בראשה עד היום.

 

אין שום עיקרון אידיאולוגי בישיבה בממשלה או בישיבה באופוזיציה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע על המציאות, ובכל מצב נתון עליה לבחון האם נכון יותר שתהווה אלטרנטיבה באופוזיציה או שתשפיע בתוך הממשלה. מצב נתון הוא תוצאות הבחירות, ולכן הכרזה על הצטרפות או הימנעות מהצטרפות לפני הבחירות היא איוולת.

 

* המשבר הקואליציוני האחרון מוכיח, שבעיית המשילות אינה נובעת מהמפלגות הקטנות. אני התנגדתי להעלאת אחוז החסימה, כיוון שאני רואה חשיבות במתן ביטוי לקולות השונים בחברה הישראלית.

 

היו שייחסו ליוזמי העלאת אחוז החסימה רצון לחסום את ייצוג הערבים בכנסת, כיוון שבפיצול הקולות בתוכם היום, אף מפלגה ערבית אינה עוברת את אחוז החסימה החדש. אני לא קונה את ההסבר הזה. אנו רגילים לתחביב של הצגת כל הצעת חוק כקונספירציה גזענית, כביכול. אולם גם מי שמציגים את יוזמי חוק המשילות כגזענים, אינם טוענים שהם מטומטמים. וכי יש למישהו ספק שהעלאת אחוז החסימה תגרום לאיחוד כוחות במגזר הערבי ולחיזוק ייצוגו בכנסת?

 

* ובעניין ייצוג המגזר הערבי בכנסת – אף שמדובר בח"כים הרחוקים ממני ביותר בדעותיהם, שמכעיסים אותי מאוד בהופעותיהם והתבטאויותיהם, אני רואה חשיבות רבה בכך שהם בכנסת. הרעיון שחמישית מאזרחי ישראל לא ייוצגו, הוא מעורר פלצות (אני מחריג מהכלל הזה את חברת הכנסת זועבי, שחצתה את כל הקווים האדומים, ואין היא ראויה להיות ח"כית). עם זאת, אני מייחל ליום שערביי ישראל יבחרו מנהיגות אחרת, מתונה ואחראית, שתוביל להשתלבותם במדינה.

 

* הטענות על הפגיעה ההולכת וגוברת במעמדם של ערביי ישראל, לעומת הימים הרחוקים שבהם ישראל הייתה דמוקרטיה אמתית שהעניקה זכויות שוות לערבים באמת ובתמים, אינן מתיישבות עם העובדות ההיסטוריות. האמת הפוכה – מעמדם של ערביי ישראל הולך ומשתפר. כבר הזכרתי את העובדה שב-19 השנים הראשונות של המדינה היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ועל הגיחוך שהאדם המזוהה ביותר עם הממשל הצבאי החי עמנו, שמעון פרס, אמר על קברו של מי שהנהיג את הממשל הצבאי והתעקש להשאירו על כנו, בן גוריון, שחוק הלאום מפר את האיזון הבן-גוריוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

 

בשנותיה הראשונות של המדינה, מפ"ם (!) לא קיבלה ערבים לשורותיה. המחלוקת על האפשרות של קבלת ערבים למפלגה, הייתה אחד הגורמים לפילוגה בשנת 1954. ואילו היום, יש מתמודדת ערביה, אנט חאסכייה, ברשימת הבית היהודי!

 

* פנינה רוזנבלום מתכננת קמבק. גם "ארץ נהדרת".

 

* צפיתי ביום חמישי בתכנית "מצב האומה", שבה התארח בנט. רמת ההומור לא הייתה מי יודע כמה, אבל לא על כך רציתי לכתוב. מה שבלט בשפת הגוף, במימיקה של המשתתפים יותר מאשר במלל, הוא מצב הצבירה התודעתי שלהם: מרירות, נרגנות, נרדפות ברמה כל כך קיצונית, שדומה ששטיפת המוח שלהם כל כך הצליחה, עד שהם עצמם החלו להאמין בה. התיעוב, הבוז והסלידה כלפי היריב, מקלקלים את השורה. גם את ההומור. גם כשהם ניסו לזייף קצת הומור עצמי... המסרים שלהם בשאלות לבנט היו ברוח של - אתם הרי מחליפים את השלטון באמצעות רצח ראשי ממשלות ומציתים בתי ספר... מגעיל.

 

* בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

 

שמיר יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס הייתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (לעומת מערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין, שהיו ציר לעומתי לשנוא נפשם המשותף פרס). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן הייתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

 

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

 

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העליה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה הייתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

 

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

 

אני מזכיר את הסיפור ההיסטורי הזה, בעקבות הידיעות על הדיל הנרקם בין נתניהו לחרדים. החרדים מציבים בין תביעותיהם הראשיות את מניעת קבלתו של חוק הגיור. חוק הגיור הוא חוק מתון ומינימליסטי, אך הוא מתמודד עם המציאות האנטי ציונית, שבה הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים, מכשילה בכל מאודה את האתגר הציוני החשוב ביותר בימינו, והוא צירופם המלא של העולים מחבר העמים לעם היהודי.

 

אם נתניהו, המניף ברמה את דגל חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ייתן את ידו להמשך המהלך האנטי ציוני של התעללות בעולי חבר העמים, הוא ימעל באחריותו ומחויבותו כמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי.

 

* כאב לילדים במערכת החינוך, אני מקווה ששר החינוך הבא, יהיה אשר יהיה, ימשיך את המהפכה ששי פירון החל בה – מעבר ממפעל תעשייתי להשגת ציונים לבית חינוך; מעבר מהמרוץ המטורף אחרי המיליון ללמידה משמעותית ומעמיקה. אני מקווה שהשר החדש ימשיך בדרך המעודדת מצוינות לעומק ולא הישגיות של מלחמת הישרדות בג'ונגל, תחת כותרת שווא של "מצוינות". אני מקווה שגם השר החדש ימשיך במדיניות של עידוד וטיפוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בחינוך, בניגוד לשרים הדתיים שהכפיפו את לימודי היהדות לאורתודוכסיה והשרים החילונים שזה לא ממש עניין אותם.

 

* לבי נחמץ כאשר אני חושב על השמחה לאיד לנוכח התפטרותו של פירון, אצל כתבלבי "הארץ" ובראשם אור קשתי וספי רכלבסקי, שמיררו את חיי פירון מתוך אובססיה דוסופובית מקארתיסטית.

 

* עם גיוסו לצה"ל של אבנר נתניהו, פרסם יגאל סרנה (סלחו לי שאני מתקשה להקדים לשמו את התואר "עיתונאי"), פוסט בפייסבוק שבו כתב שאלמלא היו בפוליטיקה, משפחת נתניהו הייתה מטופלת במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, והטיח רפש במשפחה. לא צריך לתמוך בנתניהו (אני לא) כדי להוקיע את ההשתלחות הדוחה של סרנה. זה כבר לא דיג במים עכורים אלא התפלשות בקיא.

 

צר לי על זכרו של נחום סוקולוב, שהנ"ל הוא חתן הפרס הנושא את שמו.

 

* הנרקיס הנרקיסיסט שארגן את הקמפיין לעידוד הירידה לגרמניה, פרסם מאמר במדור הדעות של "הארץ", איך לא? עם המסר העמוק "רק לא ביבי".

 

האם נער ה-MÜLKI ממחאת הצומי הולך להיות סמל מאבקם של מתנגדי חוק הלאום?

 

* איני חסיד, בלשון המעטה, של בתי הספר הדו-לאומיים, או בשמם הרשמי – הדו-לשוניים. גם כתבתי על כך לא פעם בעבר.

 

אולם אני מזועזע ממסע הסתה הנערך כלפי בית הספר הדו-לשוני בימים האחרונים. לרוב, דברי ההסתה נפתחים באמירות בנוסח "אמנם איני תומך בהצתה, אבל" שמשמעותן  האמתית היא "אני תומך בהצתה".

 

בדרך כלל איני מאמין לתעמולת הסתה של השמאלימין הקיצוני, שלרוב מבוססת על שקרים. אבל גם אם נניח, לצורך העניין, שכל הסיפורים על בתי הספר הללו אמתיים, אין בכך שמץ של צידוק לפשע השנאה הנתעב של הצתת בית הספר.

 

מי שמתנגד בכל לבו לרעיון של בתי הספר הללו, חייב להוקיע ולגנות את המעשה הנפשע בדיוק כמו מי ששולח את ילדיו לבית הספר הזה.

 

... כלומר, אם הוא בנאדם.

 

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע. לא זו בלבד שאינו מס פרוגרסיבי (כלומר אחוז המס גדל ככל שההכנסה גדלה, כדוגמת מס הכנסה), הוא אפילו אינו מס רגרסיבי, שבו אחוז המס שווה לבעלי כל ההכנסה. מאחר והמס הוא על המוצר, זהו מס רגרסיבי בריבוע – אדם שבקושי מסוגל לקנות לחם לילדיו, משלם בדיוק אותו מחיר כמו מולטי מיליונר.

 

מדיניות של צדק חברתי וערבות הדדית תחתור לצמצום מע"מ ולביטול מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים.

 

שמחתי לקרוא על תכניתו של נתניהו ל-0 מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. מצד שני, כיוון שאני יודע שצעד כזה נוגד את השקפת עולמו הכלכלית ואת דרכו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בכהונתו כשר האוצר, מקנן בלבי חשש שמדובר בהבטחת בחירות שלא תמומש. הרי זו כמעט המרת דת מבחינתו.

 

ולמרות החשש, יש לברך על המגמה ולעודד אותה.

 

* ההסכם בין ההסתדרות למעסיקים על העלאת שכר המינימום ב-700 ₪, הוא בשורה גדולה למשק ולחברה.

 

* חבל שצריך לחוקק את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, אך החוק המחייב מעסיקים להודיע למועמדים לעבודה על החלטה שלילית בגינם, קובע סף מינימלי של כבוד אנושי.

 

* המחלוקות בין סוציאליסטים לקפיטליסטים בנוגע למדיניות חברתית כלכלית, לוקות באנכרוניזם. הסוציאל דמוקרטיה בימינו, מצדדת בשוק חופשי תחרותי. האויב הגדול ביותר של התחרותיות הוא הטייקוניזם, המונופוליזם, הריכוזיות בעיקר בענף הבנקאות, קשרי הון שלטון וכלכלת המחוברים והמקורבים. כלכלת הג'ונגל, שבה אין מגבלות על החזקים, היכולים לאכול את החלשים ואת המתחרים, אינה כלכלה חופשית ואינה כלכלה תחרותית. ההיפך הוא הנכון, היא כלכלה שאינה מאפשרת תחרות, ולכן היא מעלה את יוקר המחיה והורסת את הסולידריות החברתית. הכלכלה החזירית הזאת מנוגדת לעקרונות האתיקה הקפיטליסטית. ולכן, יש מקום לשילוב ידיים נגד הרעות החולות הללו, של גורמים שקיימת ביניהם מחלוקת בנוגע לאוטופיה החברתית כלכלית; בין מי שהסולידריות היא בעיניהם העיקר (כמוני) לבין מי שהתחרותיות היא בעיניהם העיקר. לפחות בטווח הקצר, המאבק צריך להיות משותף.

 

* החסניזם (על שם אלון חסן) – תופעת ועדי העובדים החזקים, הכוחניים והשתלטנים, חסרי האחריות, היא הצד השני של מטבע החזירות הטייקוניסטית. בדיוק כמו הטייקוניזם, היא מבטאת גישה הגורסת, שאם שיש לי כוח, הכל מותר לי. גם את התופעה הזאת יש לבער.

 

* חברות וחברים יקרים, אני שמח לבשר לכם על מהפך – נהייתי בנקאי. לא סתם בנקאי – בעל שליטה בבנק.

 

העיקרון המרכזי בבנק שלי הוא מִקסום רווחת הלקוחות. אחד העקרונות המרכזיים בבנק שלי הוא אחריות חברתית. בבנק שלי לא יועסק אפילו עובד קבלן אחד. הפער בין בעל השכר הגבוה ביותר לבין בעל השכר הנמוך ביותר לא יעלה על 1:10. ההבדל הגדול בין הבנק שלי לקרטל הבנקים המסחריים, הוא שאצלנו משקי הבית לא יסבסדו את הטייקונים.

 

הבנק הוא בנק "אופק", הבנק החברתי הקואופרטיבי הראשון בישראל. בבנק הזה אני בעל שליטה, אך לא במובן המקובל היום. הבנק הוא אגודה שיתופית שבעלי השליטה בה הם כל בעלי המניות – לכל אחד קול אחד. אנחנו, בעלי המניות, בוחרים את הוועד המנהל של הבנק בבחירות דמוקרטיות.

 

לא, עדין איני בעל מניות בבנק כיוון שהבנק עוד לא קם. בהשפעת קרטל הבנקים בעלי הכוח, האוצר מעמיד תנאי פתיחה מטורפים, שאין להם אח ורע בעולם, לפתיחת הבנק, בגובה של 75 מיליון ₪. לצורך השוואה, ההון הדרוש לפתיחת בנק קואופרטיבי בארה"ב הוא אפס סנט!

 

אני מקווה מאוד שהתנאים הדרקוניים ישתנו, אולי בזכות חילופי שר האוצר. אך גם אם לא, אני מאמין בכוחה של האגודה השיתופית להקמת הבנק לגייס בסופו של דבר את הכסף.

 

חלק ניכר מגיוס הכסף הוא מציבור המצטרפים לאגודה השיתופית. עלות ההצטרפות היא 3,000 ₪. ניתן להצטרף בעשרה תשלומים – ללא ריבית. כן, שפשפו את העיניים וקראו שנית – ללא ריבית.

 

ועדת טרכטנברג קבעה שהבנקים המסחריים מרוויחים 8 מיליארד עודפים בשנה, אותם הם שואבים ממך וממני. ועדת גבאי, שהוקמה למימוש המלצות ועדת טרכטנברג בתחום הבנקאות, המליצה על הקמת הבנק הקואופרטיבי, כפתרון לבעיית מונופול הבנקים המסחריים. ניתנת בידינו, האזרחים, ההזדמנות לפעול יחד למען עצמנו, בהקמת בנק "אופק".

 

אני מאמין שקיומם של בנקים קואופרטיביים לא רק יהווה אלטרנטיבה לבנקים המסחריים, אלא התחרות עמם תשפיע לטובה על מדיניות הבנקים הקיימים.

 

* כתושב הגולן אני יודע עד כמה קצרין חשובה לקיומם, שגשוגם והתפתחותם של היישובים הכפריים בגולן וכמה היישובים הכפריים חשובים לקיומה של קצרין, שגשוגה והתפתחותה.

 

כתושב הפריפריה הצפון מזרחית אני יודע עד כמה קיומם של הקיבוצים והמושבים בגליל המזרחי חיוניים לקריית שמונה ועד כמה קריית שמונה חיונית להם.

 

אני בטוח שתושבי קריית שמונה, ברובם המכריע, אינם שועים לדברי ההסתה נגד ההתיישבות הכפרית, כאילו היא מרוקנת את עירם, פוגעת בה, ההרחבות הורסות אותה וכו'. נכון, רבים מבני קריית שמונה בנו את ביתם בהרחבות הקיבוצים. אולם רבים הרבה יותר עברו למרכז הארץ. ההרחבות השאירו רבים מבני ק"ש בגליל. הטענה שהאטרקטיביות של ההרחבות, שמשכו אוכלוסיה חזקה ממרכז הארץ לגליל העליון ולגולן פגעו בקריית שמונה, מבוססת על ההנחה שאלמלא ההרחבות, אותם אנשים היו באים לקריית שמונה. אך זו הנחה מופרכת. רובם הגדול היה נשאר במרכז הארץ. מצד שני, חלק ניכר ממי שכן עברו לקריית שמונה לאורך השנים, הם עוזבי קיבוצים ומושבים שהחליטו להישאר בגליל, אך לא רצו עוד בדרך החיים הקיבוצית והמושבית.

 

אני כותב כל זאת, על רקע התנגדותם של ראשי הערים בנגב להקמת היישובים החדשים בנגב, בטענה שהם יפגעו בהתיישבות העירונית. זו גישה קטנונית וחסרת אחריות. אני מעריך מאוד את ראשי הערים בנגב, המובילים מהפכה בעריהם – בבאר שבע, בדימונה ובירוחם. אולם לא על התנגדות להתיישבות הכפרית תהיה תפארתם. מן הראוי שהם יהיו הראשונים לברך על כל צעד שיקדם את פיתוח הנגב. הרי בסופו של דבר, הנגב אינו עסק פרטי שלהם. יישוב הנגב הוא משימה לאומית. יש לחזק את הנגב הן בחיזוק ההתיישבות העירונית, הן בהקמת יישובים כפריים נוספים והן במימוש מלא של ההחלטה על הקמת עיר הבה"דים בנגב.

 

* בגיליון החדש של כתב העת "כיוונים חדשים", מופיעה מסה של פרופ' אסא כשר: "תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן'". זוהי מסה חשובה, המנתחת את המבצע ואת הפעולות שנעשו בו מבחינה אתית, ערכית, מוסרית; מבחינת עמידתו באמות המידה של ערכי צה"ל, של מוסר הלחימה, של מידתיות, של טוהר הנשק.

 

אני יודע שיש מי שכל הדיון הזה זר להם. שבעיניהם, הכל מותר. אולם זו אינה הדרך של מדינה דמוקרטית ובוודאי לא הדרך של מדינת ישראל.

 

הניתוח של פרופ' כשר מוכיח בעליל, שהמבצע נעשה במסגרת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וחובת ההגנה העצמית של ישראל, והימנעות ממנו הייתה בלתי מוסרית. הוא גם מפריך את הטענות לפיהן פעילות צה"ל הייתה בלתי מידתית.

 

בין העקרונות שבהם עסק כשר, חסר לי עקרון הריבונות. האין עצם הפגיעה בריבונות עילה מוצדקת למלחמה? לשאלה זו לא להתייחס כשר במאמרו.

 

* על אף האמור, קורא פרופ' כשר לקיים תחקיר עומק רציני אודות כל פעילות במבצע, כדי לוודא שהיא עומדת באמות המידה הראויות. ואגב, אמות המידה הראויות אינן רק האם נעשתה פגיעה בלתי מידתית באויב, אלא גם האם חיילי צה"ל נפגעו בשל הימנעות מהפעלת כוח, שגם זו תקלה ערכית חמורה.

 

* ציטוט מתוך המאמר, בנוגע למקורות התחקיר: "סיפור המגיע מעיתונאי הנמצא דרך קבע בעזה הוא לא אמין, כפי שסיפרו לאחרונה עיתונאים מן המערב שפעלו בעזה ויצאו ממנה, כדוגמת כתב של סוכנות AEP. זהו סיפור לא אמין כיוון שבדרכו אל ערוץ התקשורת בו יתפרסם, הוא מוכרח לעבור במסננות של החמאס. מובן מאליו שאלו הן מסננות שדרכן לסלף ולהכחיש על פי טעם הארגון הטרוריסטי. גם מעשייה המגיעה מארגון כדוגמת 'בצלם' היא לא אמינה, גם מפני שיש לארגון הזה סניף בעזה, הפועל באופן הנמנע מכל אפשרות של תגובה עוינת ואפילו קיצונית של חמאס. בגלל הצורך המתמיד לרצות את החמאס, נמנע מנכ"ל 'בצלם', לאחרונה, מתיאור החמאס כארגון טרור, כמקובל בדמוקרטיות המערביות, בתירוצים קלושים ובהצעת התחליף המטעה 'ארגון פלסטיני חמוש'. ומצד שני, ראוי לעבור על כל סיפור עיתונאי ומעשייה של החמאס או 'בצלם', כדי לראות שמא יש בהם מן האמת, למרות שאלה הם מקורות לא אמינים בעליל".

 

* אסא כשר הקפיד להשתמש במונח הרשמי "מבצע". אני רואה ב"צוק איתן" מלחמה, וסבור שעל המדינה להכיר בכך רשמית.

 

* משהו מוזר קורה לי לאחרונה. התחלתי לקבל דואר מן העולם הבא.

 

איני יודע במה זכיתי, אך הרבי מילובביץ' המנוח שולח לי איגרת שבועית.

 

כנאמן איכות הסביבה המקפיד על הפרדת פסולת, אני קורע את הניילון שבו נמצאת האיגרת, כי אני תמיד מפריד בין נייר לניילון.

 

* מי אמר שאף אחד אינו רוצה בחירות? בתי הקטנה, למשל, הגיבה: "יש! לא יהיו לימודים!"

 

* ברכות חמות, מכל הלב, לאהוד בן עזר לכבוד גיליון האלף של "חדשות בן עזר". ההתמדה, החריצות והכישרון של אהוד, ראויים להערכה עמוקה.

 

אהוד יצר במה חלופית לבמות הממסדיות. רבים ניסו זאת, ולרוב החזיקו מעמד גיליון או שניים. אהוד מתמיד, כמו שעון, פעמיים בשבוע, להוציא עיתון מרתק, המשלב אקטואליה וספרות, ברמה גבוהה, ומגיע לאלפי קוראים של כל גיליון. אני יודע שהעיתון נקרא גם בידי מעצבי דעת קהל, ואין לי ספק שהוא בעל השפעה.

 

למען ההגינות, אציין שלא אחת (כלומר פעמיים בשבוע) דברים שכותב אהוד מרתיחים אותי, וזאת בלשון עדינה. עמדות שהוא מביע בנושאים שונים, כמו יחסו מקל הראש לשחיתות שלטונית, יחסו המקל לעבירות מין, הערצתו לאהוד אולמרט, יחסו השלילי לעדות המזרח מאוד אינם לרוחי, אם לנקוט לשון המעטה. עם זאת, אני רואה צד חיובי בצפצוף של אהוד על עקרונות הפוליטיקלי קורקט, שלעתים יש בהם עריצות וצביעות.

 

אני ממתין בכיליון עיניים לכל גיליון, בכל ראשון ורביעי בלילה. אם הגיליון מאחר לצאת, אני מתחיל לשדר אותות מצוקה לכיוונו של אהוד.

 

מכל הכתוב בעיתון, אני אוהב במיוחד את שיריו של יוסי גמזו, שהם פנינים של כישרון לירי, וירטואוזיות לשונית, להט ציוני ומוסריות חסרת פשרות. לרוב, הם גם מבטאים את מחשבותיי ועמדותיי.

 

אהבתי מאוד גם את טור השו"ת של אליהו הכהן, מורנו ורבנו, ואני מייחל לכך שיתחדש.

 

לאהוד ולנו – הכותבים והקוראים, אני מאחל עוד אלפי גיליונות.

 

* ביד הלשון

 

תכנית חדשה להתיישבות בנגב, מציעה הקמת 22 יישובים חדשים, מתוכם 7 יישובים בדואים.

 

איך יקראו היישובים?

 

את שמות היישובים תקבע ועדת השמות הממשלתית. ועדת השמות קדמה למדינה. היא הוקמה בידי קק"ל, ונשיא קק"ל מנחם אוסישקין בעצמו עמד בראשה.

 

לאחר קום המדינה, הפכה לוועדה ממשלתית, המורכבת מהיסטוריונים, גיאוגרפים, לשונאים, אנשי התיישבות ואנשי רוח.

 

הוועדה מעניקה שמות ליישובים, לאתרים ולכבישים ברחבי הארץ.

 

לעתים ישנן מחלוקות בין היישוב לוועדה על שם היישוב ולא אחת הוועדה גילתה עקשנות מוזרה לאורך שנים, עד שהתרצתה ואימצה את רצון התושבים.

 

דוגמאות:

 

מנרה – הקיבוץ נקרא על שם הכפר הלבנוני מנארה, שבקרבתו הוקם היישוב. הוועדה החליטה לכנות אותו רמים, כיוון שהוא מצוי על רכס רמים. רק אחרי 21 שנים הוועדה השלימה עם רצון היישוב לדבוק בשם שחבריו בחרו. אגב, הניקוד הנכון הוא מְנרה, במ"ם שוואית, ולא מַנרה, כפי שמקובל להגות את השם. חברי הקיבוץ נהגו לומר, ברמזם למושב רמות נפתלי הקרוב, שאינם רוצים לומר בדרכם למושב: "אנחנו מרמים ואנו הולכים לרמות". מנארה בערבית הוא מגדלור.

 

אליעד – השם נועד להנציח את זכרו של המרגל הישראלי אלי כהן לעד. הוועדה התעקשה לכנות את היישוב אל-על, כיוון שהוא יושב על גדת נחל אל-על ומאחר וזה היה שמו של הכפר הערבי במקום. מוזרה יותר הייתה הפשרה בין השמות, להעניק ליישוב את השם חסר הפשר "אליעל". בסופו של דבר, רק אחרי 26 שנה הוועדה התרצתה, ואישרה את השם.

 

נערן – קיבוץ נערן שבבקעת הירדן קרוי על שם היישוב היהודי הקדום, מתקופת בית שני והמשנה נערן, על גדות ים המלח. ועדת השמות מסרבת לאשר את השם, כיוון שהמרחק בין הקיבוץ לנערן העתיקה גדול יותר מהמרחק המקובל על פי כלליה. השם הרשמי הוא עדין נירן – השומר על זיקה לשמה של נערן הקדומה ומבטא את אופיו החקלאי של היישוב והאזור.

 

נצר סירני – הקיבוץ נקרא על שם הסופר והצנחן אנצו סירני, שצנח באירופה במלחמת העולם השניה ונהרג. הוועדה סירבה תחילה לאשר את השם, כיוון שסירני הוא שם לועזי, והציעה את השם נצר חיים. הוועדה התרצתה רק אחרי שבנו היחיד של סירני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ולא נותר עוד נצר למשפחת סירני.

 

נעמה – במשך שלושים שנה התעקשה הוועדה לא לאשר את שמו של מושב נעמה, בבקעת הירדן, ולכנות אותו נעמי, כי שם עברה נעמי בדרכה ממואב לא"י. לאחרונה התרצתה הוועדה ואישרה את השם כראשי תיבות: נוער עברי מיישב הבקעה.

 

* אני מעריך מאוד את מפעלה החשוב של הוועדה, אך רצוי שתהיה גמישה יותר ופתוחה יותר לרצונם של התושבים להגדיר את שם יישובם.

 

וזאת ההזדמנות להזכיר את זכרו של מורנו ורבנו עזריה אלון, שנפטר אשתקד, שהיה חבר בוועדה במשך שנים רבות (והוא גם מי שהציע את שמו של קיבוצי, אורטל).

 

* הפינה "ביד הלשון" מברכת על החלטתו של זוהיר בהלול לרוץ לכנסת. אם יבחר, זו תהיה תרומה גדולה לשפה העברית במשכן הכנסת.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/12/2014 00:02   בקטגוריות איכות הסביבה, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, משפחה, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ