לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומנהל מרכז "יובלים"במכללת תל-חי – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 16.4.14


* בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מרכיב מהותי ומשמעותי בסדר הפסח המשפחתי שלנו, הוא סיפור יציאת מצרים המשפחתית; העליה לארץ של הורינו. אבי, בן ה-84, סיפר את סיפור עלייתו כנער בן 17, לבדו, באניית המעפילים "מדינת היהודים", לכידת הספינה, גירושו לקפריסין והחזרה ארצה, היישר לקרבות מלחמת השחרור. קראנו את שירו של אלתרמן "שחרור קפריסין", מתוך "הטור השביעי", שבו הוא מתייחס לספינה "מדינת היהודים".

 

... מְדִינַת הַיְּהוּדִים, לָךְ יָדוּעַ: / הֵם נָסְכוּ אֶת כֹּחַם אֶל כֹּחֵךְ / בְּלִי רְאוֹת אֶת הַשְּׂכָר הַצָּנוּעַ / אֲשֶֹר שְׁמוֹ הוּא לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ! // אִם כַּיּוֹם בְּעֵינָיִךְ רוֹאָה אַתְּ / עַצְמָאוּת / וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת - / מֶה הָיוּ אֵלֶה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת: / אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיוֹת... / שְׁמֵךְ כָּיּוֹם בְּלֵב צָר נוֹתֵן פַּחַד, / אַךְ הַשֵּׁם 'מְדִינַת הַיְהוּדִים' / מֶה הָיָה הוּא? סְפִינֹנֶת נִדַּחַת / שֶׁבָּכוּ בָּהּ הַרְבֵּה יְלָדִים...". והשיר מסתיים בשורות הבאות: "וְכָבוֹד לָרִבּוֹא הַמֵּגִיחַ, / שֶׁעָרַךְ אֶת הַקְּרָב וְכִלָּה. / וְכָבוֹד לַמַּדְרִיךְ, לַשָּׁלִיחַ, / לַמּוֹרֶה בַּבִּקְתָּה הַבָּלָה! // וְכָבוֹד לָהּ לָאֵם–בַּמִטְפַּחַת, / וְלַיֶּלֶד חוֹבֵק הַבֻּבָּה... / וְכָבוֹד לַאֻמָּה הַנִּצַּחַת / שֶׁאוֹיֶב לֹא יִרְאֶה אֶת גַּבָּהּ!"

 

* בצרור הקודם כתבתי שאיני מבין את אלה הנוסעים לחגוג את ליל הסדר בחו"ל. טענתי שבעיניי זה אבסורד, ותהיתי מה משמעות הסדר בעבורם. התגובות להערה היו ברוח של "זכותו של כל אחד לחגוג איפה שהוא רוצה ואיזו זכות יש לך להתערב?", בווריאציות שונות. כרגיל, שיח הזכויות האינדיבידואלי, שהשתלט על השיח הציבורי ואינו מאפשר לגיטימיות לכל שיח אחר. וכי פקפקתי בזכותו של כל אחד לחגוג את הפסח בדרכו, באיזו צורה שיחפוץ, באיזה מקום שירצה ואף לא לחגוג אותו כלל? ודאי שזכותו של כל אחד לחגוג כרצונו, וזכות זו אינה מוטלת בספק ואינה ניתנת לערעור. אולם לצד שיח הזכויות, יש מקום גם לשיח של זהות, לשיח ערכי, לשיח תרבותי. יש מקום לשיח, לא רק של "מה מותר" אלא גם של "מה ראוי". ובשיח הזה, עמדתי היא שיציאה לחגוג בחו"ל את ליל הסדר, מנוגדת למשמעות ולמהות של החג, שבו אנו חוגגים את יציאת מצרים, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכיו"ב. ואם לנקוט בלשון שיח הזכויות – זכותי לחשוב שהמנהג הזה של נסיעה לחו"ל לחגוג את הסדר מוריד באופן משמעותי את ערכו של הסדר. זכותי לחשוב שיש מקום לדיון מהותי ומשמעותי על עומקם של דברים, ולא להישאר בדיוטה הנמוכה של "אתה לא מחליט עליי".

 

* שני מקרי רצח אנטישמיים אירעו ערב הפסח, בהר חברון ובקנזס סיטי. הרוצח מקנזס סיטי, פרייז'ן גלן מילר, נלכד. סביר להניח שגם הרוצח מהר חברון יילכד בימים הקרובים. מילר ינמק מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון. ארה"ב לא תשחרר רוצח יהודים. הרוצח מהר חברון ישתחרר באחת העסקאות הקרובות, בלחץ ארה"ב.

 

* את ספרו האנטישמי סיים הרוצח מילר בקריאה למלחמה בציונות. אנטי ציונות ואנטישמיות – חד הן, ואינן ניתנות להפרדה. הקואליציה האנטישמית המובילה את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל והחרם עליה (BDS), היא קואליציית דרבן – הברית הבלתי קדושה של הימין הרדיקאלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. למרבה הבושה, בין הפעילים המרכזיים של התועבה הזאת – יהודים וישראלים.

 

* ציפי לבני מאשימה את בנט בכך, שבשל התנגדותו להקפאת בניה אנו נאלצים לשחרר מחבלים. הגישה שהיא מבטאת, היא אם כל חטאת. זו גישה המנוגדת לעיקרון הבסיסי של מו"מ; שהוא ללא תנאים מוקדמים. הפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם נושאים ונותנים עמנו. אין שום סיבה שנשלם להם על כך במשהו – לא בהקפאה, לא בשחרור מחבלים ולא בשום מחיר אחר. נקודת המוצא של ציפי לבני, היא שעלינו לשלם לפלשתינאים על נכונותם לשבת אתנו, והשאלה היא אם התשלום הוא הקפאה או שחרור מחבלים. נקודת מוצא זו, חושפת את ישראל לסחטנות בלתי פוסקת. יש לשים קץ לתופעה הזאת. מו"מ – רק ללא תנאים מוקדמים.

 

* ועוד מאשימה ציפי לבני את בנט, בכך שהוא דומה לפורעי יצהר. זה נכון כמו להאשים את ציפי לבני שהיא דומה לפורעי בלעין, ל"זוכרות" ולאודי אדיב.

 

* מי שאינם יכולים להתגייס לצה"ל ולהגן על מדינת ישראל וחיי אזרחיה, כי זה "ביטול תורה", יכולים לבטל תורה כדי ליידות אבנים בשוטרי ישראל ולחסום כבישים בבירה.

 

* תכניות אלימות בטלוויזיה מעודדות אלימות בקרב הנוער. זו אקסיומה שהוכחה באינספור מחקרים, בארץ ובעולם. עובדה זו מחייבת את הרגולטור, אך יותר מכך את ההורים והמחנכים, לתת על כך את הדעת. אולם הסדרה "גאליס", שבתי נוהגת לצפות בה ולא אחת הצטרפתי אליה וצפיתי בקטעים מתוכה, ממש אינה שייכת לקטגוריה הזאת. לבטח פחות ממהדורות החדשות.

 

* לאורך כל הדיון הציבורי על חוק הספרים, לא הצלחתי לגבש עמדה. מצד אחד, אני בעד כל מה שמעודד את הקריאה, וספרים במחיר זול מעודדים את הקריאה. מחירי המבצע מעודדים קניית ספרים של סופרים פחות מוכרים ומצליחים, וזה כשלעצמו דבר חשוב. מצד שני, אני מתייחס בהבנה רבה לרצונם של הסופרים ליהנות מעמל כפיהם, שכה נשחק כאשר הספרים נמכרים כמעט בחינם, ואחרי שמורידים את פערי התיווך.

 

הדיון הציבורי על החוק לא הסתיים. החוק אינו בלתי הפיך, ואם לא יוכיח את עצמו ניתן לתקן אותו, לשנות אותו או לבטל אותו, על פי מבחן התוצאה.

 

אולם הטענה שהמשבר ב"סטימצקי" הוא מבחן תוצאה של החוק אינה נכונה. המשבר קדם לחוק והוא בא לידי ביטוי בתוצאות העסקיות של 2013, טרם חקיקת החוק. השימוש בטענה הזאת נגד החוק, הוא דמגוגי.

 

* ביד הלשון

 

"והיא שעמדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו".

 

מי זאת ה"היא" ההיא?

 

כדי לדעת את התשובה יש לדפדף לאחור, לטקסט שלפני השיר הזה.
זהו טקסט המתחיל במילים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא". איזו הבטחה? זו המופיעה בברית בין הבתרים ומצוטטת בהגדה: "שהקב"ה חישב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). והיא, ההבטחה הזאת בברית בין הבתרים, עמדה לאבותינו במצרים, ובכל דור ודור עד ימינו.

 

ועוד ואָרט חביב ששמעתי: "והיא = ו סדרי משנה, ה ספרי תורה, י דבריא, א אלוהינו".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 16/4/2014 00:39   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: הסלע האדום


הסלע האדום / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 24.3.14

 

אני מקדיש היום את הפינה לזכרו של מאיר הר ציון, מטובי הלוחמים והמפקדים בתולדות צה"ל, לוחם ומפקד ביחידה 101, בסיירת הצנחנים ובסיירת מטכ"ל, בעל עיטור העוז, שהלך לעולמו לפני למעלה משבוע.

 

מאיר הר ציון היה סייר מעולה, סייר טבעי, והוא אהב לטייל ואהב את א"י. עוד כנער הרבה לטייל בא"י, אך לאו דווקא בתוך גבולות המדינה. הוא סייר במדבר יהודה ובגולן, ואף נתפס בטיול בגולן, בבקעת הבטיחה, יחד עם אחותו, וישב חודשים אחדים בכלא הסורי בקונייטרה, בהיותו בן 17 ואחותו בת 14 בלבד.

 

יעד נוסף אליו הגיע במאי 1953, היה העיר הנבטית פטרה בהרי אדום שבירדן, שכינויה – הסלע האדום. מאיר הר ציון סייר שם, במקום מלא ההוד והקסם הזה, יחד עם ידידתו מעין חרוד, רחל סבוראי, פלמ"חניקית, המבוגרת ממנו בשמונה שנים. פטרה הייתה יעד להרפתקנים צעירים רבים, והעובדה שמאיר הר ציון היה דמות נערצת, אגדית, הפכה את מסעו למודל לחיקוי. אלא שמרבית ההולכים לפטרה, 12 במספר, נהרגו בידי הירדנים במסעות המסוכנים.

 

המסעות הללו הציתו את דמיונו של חיים חפר, הפזמונאי הפלמ"חניק, והוא כתב את השיר "הסלע האדום", שיש בו מצד אחד הזדהות עם המטיילים ההרפתקנים, אך תובנה מציאותית של תוצאות המסעות – "מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר". השיר מתאר מסע שגיבוריו הגיעו אל הסלע האדום, הגשימו את חלומם, אך מטח היריות היה קצר, וגם הם לא חזרו חיים. יוחנן זראי הלחין את השיר ואריק לביא שר אותו. יש בשיר מידה רבה של הרואיזציה למטיילים חרף המחיר הכבד והתחושה הייתה שהשיר עודד צעירים לצאת למסע. מתוך רצון להילחם בתופעה, הוחלט ב-1958 לאסור את השמעת השיר, בהסכמת חפר עצמו, ולטענתו – ביוזמתו.

 

אני גדלתי על סיפורי יחידה 101 והצנחנים, קראתי את הספרים עליהם ואריק שרון, שלמה באום, מאיר הר ציון, קאצ'ה, סמסון, גוליבר וחבריהם היו שמות שליוו את ילדותי ונעוריי. בין השאר, קראתי ואהבתי את "פרקי יומן" של מאיר הר ציון, שהוציא יחד עם הסופרת נעמי פרנקל, וראיתי בו ובטיוליו מודל לחיקוי. בשנות נעוריי, יצאתי עם חבריי לטיולים רגליים רבים, במדבר יהודה, בגולן ובמקומות אחרים, וראינו את עצמנו כממשיכי דרכם. חוות הבקר של קיבוץ נווה איתן, "החווה של קאצ'ה", הייתה נקודת המוצא לטיולינו לזוויתן וליהודיה, והתרגשנו מאוד לראותו אותו על סוסו.

 

בבגרותי זכיתי להכיר רבים מן הלוחמים הללו. במאבק על הגולן הכרתי את אריק שרון, שלמה באום וקאצ'ה וכן את רחל סבוראי. וכמובן, זכיתי להיות חתנו של לוחם ה-101 אריק שליין, ודרכו הכרתי רבים מחבריו ליחידה, ששמרו עמו על קשר עד יומו האחרון.

 

את מאיר הר ציון לא זכיתי להכיר. בהיותי בשל"ת בבית השיטה, בשנת 81', יצאתי עם אחדים מחבריי באחת השבתות במסע רגלי לאחוזת שושנה, החווה של מאיר הר ציון בכוכב הרוחות וקיווינו לפגוש אותו ולשוחח אתו, אך הדבר לא הסתייע. עם השנים, גישתי אליו הייתה מורכבת יותר וביקורתית, בעיקר בכל הנוגע לפעולת הנקם שערך בשבט הבדואי שממנו יצאו רוצחי אחותו. ועם זאת, נותרה בי הערכה רבה למי שתרומתו לצה"ל ולמדינה הייתה אדירה, בהיותו מופת של ערכי דבקות במשימה, חתירה למגע, רעות, דוגמה אישית וערכים צה"ליים נוספים.

 

מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות, ישנו מקום,
שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא הסלע האדום.
הו, הסלע - האדום - האדום.

שלשה יצאו לדרך עם שקיעה,
מנגד להטו הרי אדום,
חלום ישן, מפה ומימיה,
לקחו הם אל הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

ראשון הלך גשש, מרים פניו,
מביט בכוכבים שבמרום,
אך המראה אשר ראו עיניו - 
היה מראה הסלע האדום 
הו, הסלע האדום - האדום.

בוואדי, עת חנו בין אבנים,
אמר אחד, כמו מכה חלום:
רואה אני - פניה לבנים.
ענו רעיו: הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

גלגל השמש על ראשם הלם 
והם נושמים אבק מדבר וחם 
ולפתע - כמו קפא בהם דמם - 
ראו הם את הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

מטח היריות היה קצר.
גנח אחד: נפצעתי - ויידום.
ענו רעיו בפה מלא עפר:
הגענו אל הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות, ישנו מקום,
שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא: הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

נכתב על ידי הייטנר , 24/3/2014 22:58   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, היסטוריה, הספדים, התיישבות, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, משפחה, ציונות, רדיו אורנים, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ע' כמופת


ע' הוא אחד מבוגרי קורס קציני חי"ר האחרון. ע' סיים את הקורס בציון 90 והיום הוא משרת כמפקד מחלקה ביחידת חי"ר.

 

סיפורו של ע' הוא סיפור ייחודי, שעשוי להוות מופת חברתי. ע' הוא עולה מאתיופיה. בגיל צעיר הוא התדרדר אל שולי החברה, והעתיד שהיה צפוי לו הוא של פשע וסמים. הוא הגיע לכפר הנוער נווה עמיאל, אליו מגיע נוער בסיכון, נוער מנותק. ולאחר י"ב, הגיע למכינה הקדם צבאית "ימין אורד" בחצור הגלילית, שכמעט כל חבריה הם יוצאי אתיופיה, רבים מהם בוגרי פנימיות לנוער בסיכון.

 

בהגיעו למכינה, הוא סבל עדין מבעיות קשות של התנהגות, משמעת ואלימות. אולם הוא יצא ממנה אדם אחר. הוא התגייס ליחידה קרבית והיום הוא משרת בה כקצין.

 

בוגר אחר של המכינה, שסבל מאלימות בראשית הדרך והיה מה שקרוי "ילד כאפות", משרת היום בשנת קבע ביחידה מובחרת.

 

לבושתנו, רק 70% מעולי אתיופיה מסיימים שירות צבאי מלא. זהו כישלון של החברה הישראלית. בין בוגרי המכינה, 100% מסיימים את השירות. למעלה מ-80% מתוכם כלוחמים ביחידות קרביות. 10% מהם כקצינים. כל אלה יהיו אזרחים טובים, תורמים לחברה, מובילים בה.

 

את מכינת "ימין אורד" הכרתי לפני 4 שנים, כשהתחלתי לנהל את מרכז "יובלים". הפעלנו תכנית מפגשים למכינות הקדם צבאיות בצפון. הרעיון היה הפגשת נוער דתי וחילוני. אולם הפגשת הנוער הצברי עם יוצאי אתיופיה היה בעיניי אתגר חשוב לא פחות.

 

המכינות הקדם צבאיות ושנות השירות, הם מן המפעלים היפים ביותר בחברה הישראלית. אלו מפעלים מובהקים של אליטה משרתת במובן הנשגב ביותר; נוער שגדל בחממות החברה הישראלית, ומפנה את מרצו וכשרונו כדי להתנדב ולתרום לחברה, בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה. אני מכיר ומוקיר את המפעל הזה. בהיכרותי עם מכינת "ימין אורד", נחשפתי למכינה מסוג אחר. מכינה, המיועדת למי שלכאורה אמורים להיות הצד המקבל, ההתנדבות נעשית בקרבו. והנה, כאשר הפניה לנוער הזה היא כאל מי שיכולים לעשות, לתת, לתרום – התוצאות הן מעל ומעבר למשוער. סג"מ ע' הוא מופת, והוא אינו יחיד. ביום העצמאות האחרון, שלושה מבוגרי מכינת "ימין אורד" בחצור, הוזמנו לבית הנשיא כחיילים מצטיינים. יכול להיות סיפוק גדול מזה?

 


****

 

"ימין אורד"אינם יחידים. אני מרבה להרצות לפני מכינות קדם צבאיות. רבות מן המכינות נוהגות לעלות לסדרה בגולן, ומזמינות אותי להרצות להן על ההתיישבות בגולן. בשנה שעברה, הוזמנתי להרצות בפני חניכי מכינת "אשר רוח בו" ממצפה רמון, מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון. פגשתי 12 צעירים, כמעט כולם יוצאי אתיופיה, ושוחחתי אתם במשך כשעה. בתום ההרצאה, קמו כולם, ונגשו אליי, ללחוץ את ידי. אני מרבה להרצות בפני קהלים שונים, אך מעולם לא נתקלתי בתגובה כזו. לפני כשבועיים, הרציתי בפני המחזור הבא של המכינה. מספר החניכים היה כפול מאשתקד. המוצא העדתי שלהם היה הרבה יותר מגוון ורחב. אך ההגדרה – אותה הגדרה; נוער בסיכון. הם שתו את הדברים בצמא, ולמרות נתוני הפתיחה, הופתעתי לטובה מהידע שלהם, שלפחות בנושאים עליהם דיברנו – גדול יותר משל בוגר י"ב ממוצע. בכמה כיתות י"ב, ידעו להשיב לי מי היו ראש הממשלה, שר הביטחון   והרמטכ"ל במלחמת ששת הימים?

 

לא חלף שבוע, ושוב הוזמנתי להרצות למכינה קדם צבאית מיוחדת, הפעם זו מכינת "מלח הארץ" בעין גדי. הבשורה החברתית שלה, היא שילוב של נוער ממגוון רחב של מעמדות סוציואקונומיים, כולל אזורי מצוקה ונוער בסיכון, לצד אזורים חזקים. ובכל המקומות – אותה תמונה. בכל המקומות, מי ש"הגורל" אמור היה לדרדר אותם לתחתיות, הופכים, בזכות מפעל חברתי חינוכי אדיר, לאזרחים תורמים ומובילים בחברה. 

 

אני קשור היום למיזם מסוים של מרכז "מעשה" – ארגון המפעיל התנדבות של בני נוער במכינות קדם צבאיות, שנות שירות וגרעיני נח"ל קהילתי – משימתי. כאן אין המדובר ממש בנוער בסיכון, אך לא בהרכב הסוציואקונומי המקובל במכינות ובשנות השירות, אלא בנוער מן הפריפריה החברתית ואזורי המצוקה בישראל.

 

 

****


 בני הבכור, עמוס, משרת בשנת שירות בכפר הנוער נווה עמיאל בשדה יעקב. כפר הנוער הוא גלגל ההצלה האחרון של בני נוער מנותקים, נוער בסיכון הקשה ביותר בחברה הישראלית. שני המקורות העיקריים של הפנימיה, הם יוצאי אתיופיה, ונושרי החברה החרדית, שהוקעו וגורשו ממשפחותיהם.

 

ביקרתי שם בשבוע שעבר עם חברי תכנית "גוונים בגליל" – תכנית של מובילים בתחומי החינוך והחברה בגליל, שאני עומד בראשה. בשיחה עם אחד ממנהלי הכפר, היה ממש קשה לשמוע את הסיפורים על המציאות ממנה באו הילדים הללו. "מ'כיכר החתולות' הם יורדים ל..." והוא נתקע ללא מילים. "ביגון שאולה", הפטירה אחת מחברות הקבוצה. "את השאול הם עברו כבר מזמן", השיב הדובר.

 

והנה, בעבודת הקודש החינוכית, רובם הגדול של החניכים מסיימים כאנשים נורמטיביים, אזרחים טובים ושומרי חוק; כולם ניגשים לבחינות הבגרות, רבים מהם זכאים לתעודת בגרות, כולם מתגייסים לצה"ל. הם ניצלו.

 

והכפר מעודד את בוגריו ללכת למכינות קדם צבאיות, שתרומתן להצלחת הנערים היא אדירה; למכינות ול... שנת שירות. כן, כן, לשנת שירות. מקרב אותם בני נוער, שלכאורה נגזר עליהם להיות הצד הנתרם והמקבל משנות השירות, יש המתנדבים לשנת שירות לפני הצבא כדי לתרום ולסייע לאוכלוסיות מוחלשות, למי שחולקים אותה נקודת התחלה, וכעת הם יכולים לבוא אליהם כמופת של היחלצות, של נתינה ותרומה. שנים מחברי גרעין שנת השירות של בני, הם בוגרים של כפר הנוער "נירים", שאף הוא מיועד לנוער בסיכון, בדומה לנווה עמיאל. הם שינשינים וחברי גרעין לכל דבר ותרומתם – אדירה.

 

אין דרך טובה יותר להתמודד עם המצוקות בחברה הישראלית, עם האוכלוסיות המוחלשות, עם הנוער המנותק, מאשר להציב בפניהם אתגר גדול, שבו הם הצד העושה, הנותן, התורם, המוביל, המנהיג. סג"מ ע' ושכמותו הם מעטים, אך הם ההוכחה שאפשר, שזו הדרך הראויה לרבים. זהו אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית.

 

* "שישי בגולן" 

נכתב על ידי הייטנר , 6/3/2014 00:22   בקטגוריות חברה, חינוך, מנהיגות, משפחה, ציונות, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ