לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דברים ד: ואת הרמה הסורית בבשן למנשי


פרק ד' בספר "דברים" מעורר בי התרגשות מיוחדת, לנוכח העובדה שזה המקום הראשון בתנ"ך שבו מופיע הגולן בשמו. כתושב הגולן, הגולן הוא בעבורי הרבה יותר מאזור שבו אני מתגורר. החיים בגולן הם תמצית הוויית חיי, אורח חיי, מפעל חיי, אמונתי הציונית, עמדותיי הפוליטיות. אני חי בגולן מרבית חיי – כבר למעלה מ-31 שנים, כאן בניתי את ביתי, כאן הקמתי את משפחתי, כאן נולדו לי ילדיי, שהבכור שבהם יהיה בשנה הבאה בגיל שבו התיישבתי בגולן, כאן אחיה עד אחרון ימיי וכאן אקבר.

 

דוד בן גוריון, מורנו ורבנו וגדול מנהיגינו, בהופיעו בפני האומות כדי להביא בפניהם את דבר האומה ואת צדקת הציונות, אמר שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו. אני הולך בדרכו. והתנ"ך הוא גם הקושאן שלנו בגולן.

 

האמת היא שהגולן כחבל ארץ אינו מופיע לראשונה בפרק שלנו. הרי הפרק הקודם עסק בכיבוש הבשן, שהוא חבל הארץ שהגולן הוא חלק ממנו. בפרק הקודם הוזכר החרמון בשמותיו – חרמון, שריון ושניר ובפרק הזה גם בשמו הנוסף – שיאון. בפרק הזה מופיע הגולן בשמו, אך אין זה חבל הארץ הנקרא היום גולן, אלא עיר בתוך חבל הארץ, ששמה מופיע כגולן בבשן; לא ברור האם שם העיר הוא גולן בבשן, או שהכוונה היא שהעיר גולן נמצאת בבשן.

 

על כיבוש הבשן קראנו כבר בספר במדבר: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.  וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ.

 

סיפור המלחמה הזה מופיע שוב בתיאורו של משה, בפרק ג' בספר דברים. בפרק שלנו, מקדיש משה את העיר גולן בבשן לעיר מקלט: "וְאֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי". היות העיר אחת מערי המקלט למי שהרגו נפש בשוגג, מעידה על כך שמדובר באזור עתיר אוכלוסיה ישראלית.

 

ישנן השערות שונות, בקרב החוקרים, בנוגע לזיהויה המדויק של העיר גולן. החל בתקופת בית שני, השם גולן נקרא על כל האזור שבו שכנה העיר; החלק המערבי של הבשן, כולל החרמון, עד עמק החולה.

 

****

 

לפני שנים אחדות, פרסם העיתונאי אורי משגב סדרת כתבות ב"ידיעות אחרונות", שנועדו ליצור דה-לגיטימציה להתיישבות בגולן. אחת הפנינים במאמרו הייתה הקובלנה על מתנחלי הגולן ששינו את שמה של הרמה הסורית לרמת הגולן.

 

קראתי את דבריו ומיד נזכרתי בשירה של רחל המשוררת "כינרת": "שם הרי הרמה הסורית, הושט היד וגע בם" ואת שירה "שי" ובו המילים: אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת, וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹּקֶר

בֵּין עֲצֵי הַגָּן, / זְהַב הַצָּהֳרַיִם בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ וְלִילַךְ הָעֶרֶב עַל הָרֵי הרמה הסורית". איזו חריזה מקסימה, איזה משקל מדויק. נזכרתי גם בשירו של המשורר יוסף נצר, חבר קיבוץ שער הרמה הסורית: "כאן ביתי, אל מול הרמה הסורית, עטור מטע וכרם". וכמובן הגעתי עד לפרק שלנו: "ואת הרמה הסורית בבשן למנשי".

 

הרמה הסורית, הכינוי האימתני שהדביקו תושבי הגליל והעמקים להר שהיה כמפלצת, ממנו הומטרה לעברם אש כמעט מידי יום, בשנות הכיבוש הסורי של הגולן, נקרא באותם ימים בערבית: אל-ג'ולן... התרגום לערבית של השם העברי המקורי.

 

שנים אחדות לאחר מכן, התקנא גדעון לוי בחברו אורי משגב, והשמיע פנינים דומות: "אלו ימים נפלאים בג'בל א-שייח. ימי שיא העונה ... רק תזכירו לי, לכל הרוחות, איפה זה ג'בל א-שייח? את שמו הסורי, המקורי, של הר החרמון, מחקנו כלא היה – אין אלף ישראלים ששמעו את שמו".

 

הוא צודק, החרמון הוא שם שהמציאו הכובשים הציונים הקולוניאליסטים, שייהדו את ג'אבל שייח ב-1967. הרי מאז ומתמיד ההר נקרא ג'בל א-שייח. זה שמו המקורי.

 

עם עובדות אין להתווכח, במיוחד כשהן מסתמכות על פסוקים. למשל: "וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת-הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד- ג'בל שייח. צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְג'בל שייח שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר" (דברים ג', ח-ט). ושוב מופיע השם המפורש בפרק הבא, הפרק שלנו: "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנֹן וְעַד-הַר שִׂיאֹן הוּא ג'בל שייח (שם, ד', מח). ובתהילים: " אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח, עַל-כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְג'בל שייחים מֵהַר מִצְעָר (תהלים מב, ז) ו"כְּטַל-ג'בל שייח שֶׁיֹּרֵד עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן, כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה אֶת-הַבְּרָכָה חַיִּים עַד-הָעוֹלָם" (שם, קל"ז, ג). כל כך ברור, פתחו ספר, כתוב שחור על גבי תנ"ך. מי שעוד פתח ספר וציטט מן התנ"ך, היה יגאל אלון. זה נוסח מברק ברכה ששיגר לחלוצי שניר, ביום עלייתם לקרקע חודשים אחדים לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל ג'בל שייח וּשְׂנִיר וְג'בל שייח הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון".

 

השם ג'בל שייח המשיך ללוות אותנו לאורך השנים. כך כתב ר' יהודה הלוי: "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ / מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן, שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ / וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל / ג'בל שייח וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ / לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ".

 

דור דור ומשורריו, וכך כתב ביאליק בשירו "אל הציפור": "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל ג'בל שייח, / אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? / וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? / וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?"

 

הזכרנו את שירה של רחל המשוררת, "כינרת". נחזור להמשכו: "בבדידות קורנת נם ג'בל שייח הסבא". ואילו זאב ז'בוטינסקי, ב"שיר אסירי עכו" מבטא כבר ב-1920 את שאיפות הכיבוש, הנישול והנכבה הקולוניאליסטיים – לאומנים – פשיסטים – גזענים – ציונים (שכחתי משהו?), בשורה: "לנו לנו, יהיה לנו כתר ג'בל שייח, כתר ג'בל שייח".

 

הוא שאמרתי, עם עובדות אי אפשר להתווכח.


* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2015 00:59   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים ב: החל רש


דמוסתנס, גדול נואמי יוון, מי ששמו הוא סמל, עד היום, לנואם מלהיב ומוצלח, היה ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון, בראשית דרכו. קולו היה חלש, הוא גמגם והוא משך באופן בלתי רצוני את כתפו בדיבורו. בכוח רצון אדיר ובאימונים מפרכים, הוא הצליח להתגבר על מגבלותיו. ימים שלמים עמד מול הים הסוער ואימן את עצמו לנאום בקול רם ולהתגבר על שאון הגלים. מן הגמגום נפטר דמוסתנס באמצעות נאום תוך שהוא מעפיל בטיפוס מאומץ על הרי הסביבה כשבפיו חלוקי נחל. אכזרית במיוחד הייתה התמודדותו עם משיכת הכתף. הוא תלה חרב חדה על כתפו, שפצעה אותו בכל משיכת כתף, עד שנפטר מן הטיק.

 

גם משה היה, על פי עדותו, ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון. "לא איש דברים אנוכי" הוא אמר לאלוהים, כשהטיל עליו את השליחות, להוציא את בני ישראל ממצרים. לא הייתה לו מוטיבציה רטורית כשל דמוסתנס, אך החיים זימנו לו אימונים מפרכים לאין ערוך משל דמוסתנס. מצעד של ארבעים שנה במדבר, כשעמו מאכיל אותו תועפות של חצץ. הוא לא עמד מול הים ונאם, אך הוא עבר בים בחרבה. אולם התגברותו על המחסום נבעה משני אירועים טראומתיים, שחווה אחר שנות הנדודים במדבר. באחד, משה נצטווה לדבר אל הסלע כדי להוציא ממנו מים, ובמקום לדבר, הרי לא איש דברים הוא, הוא היכה בסלע. כתוצאה מכך נענש עונש כבד ביותר – הדרה מן הגאולה, מהכניסה לארץ ישראל. היה זה לקח מר, בדרך הקשה, שאין הוא יכול עוד להתחמק מן הדיבור. הטראומה השניה הייתה מות אחיו אהרון. אהרון היה הקביים המילוליות של משה. מותו, חייב את משה לקום ולהתחיל ללכת בכוחות עצמו; להיות לאיש דברים, בגיל 120.

 

וכשפתח את הפה, נשא נאום גדול במשך למעלה מחודש וחצי, באוזני עם ישראל כולו, ערב הכניסה לארץ כנען. ולפתע, מי שהעיד על עצמו שאינו איש דברים, מוכיח עצמו כאיש דברים, שדבריו ראויים להיכנס כחומש המסכם של התורה, ולהיקרא "דברים". וכך, סופו של משה לא רק להיות איש דברים, אלא גם בעל "דברים".

 

****

 

בנאומו הגדול, מוסר משה לעם ישראל את מורשתו, בדבר משמעות היותו של עם ישראל עם סגולה, כלומר חברת מופת. זאת המורשת שמשה מוריש לעמו על מנת שיורישה מדור לדורות, עד קץ הדורות. בנאומו, הוא גם שב ומצווה את ישראל לרשת את הארץ ולהתנחל בה.

 

החיבור בין המורשת להורשת הארץ איני מקרי. משמעות אחת שלו, היא  המסר שאין די בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה. לא פחות חשוב התוכן הערכי, המוסרי והרוחני של הישיבה בה. משמעות שניה שלו, היא שאין כל משמעות לתכנים הערכיים והמוסריים, ללא כיבוש הארץ ויישובה, ללא חיי מעשה ארציים. אין כל חפץ ברוחניות תלושה, ואין בה כל מוסר, כיוון שאין היא נדרשת להתמודד עם דילמות המוסר הכרוכות בחיים האמתיים, במלחמה, בשלטון, בכלכלה, בהיאחזות בארץ. אין כל דבר מוסרי בהתייפיפות ריקה בערכים אמורפים שאינם מעומתים עם אתגרי המציאות.

 

הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוייג (1886-1929) רצה במורשת רוחנית, בלי לרשת את הארץ. הוא ראה בגלות את הקיום האידיאלי של היהדות. הוא שלל את הציונות, שבעיניו מחזירה את היהדות לשלב פרימיטיבי שלה, של מלחמה על קרקע. רק הניתוק מהאחיזה בחומר, באבנים, בקרקע, בבית המקדש, טען רוזנצווייג, שיחרר את עם ישראל ואפשר לו להתמקד ברוח ולא לעסוק במלחמות, בכלכלה, בחומר. חזרת עם ישראל לארצו ולהיסטוריה, היא קשירה מחדש של העם היהודי אל האדמה ואל החומר, ותסיג אותו אחור מהישגיו הגדולים שנוצרו בגלות.

 

מותו המוקדם מניוון שרירים בגיל 43, חסך ממנו את חוויית עליית גישתו המופרכת בעשן המשרפות.

 

אולם יש מי שגם היום לא למדו דבר, וממשיכים להטיף ליהדות תלושה, מנותקת מארציות וממולדת. הרב פרופסור אברהם יהושע השל, הציג עמדה הפוכה. לשיטתו, התנ"ך עלול להיות סתם ספר חסר ערך, ניירות ודיו, אלא אם רעיונותיו יוגשמו בידי עם ישראל, בארץ ישראל, במדינת ישראל. השל רואה בגעגוע לא"י ובשאיפה לשוב אליה ולהיגאל בה, את מהות קיומו של העם היהודי בגולה הארוכה. הזיקה היא ממשית ואין קיום לעם היהודי בלעדיה. הזיקה היא תביעה מן העם היהודי לבחור במימושה, והמימוש שלה הוא הדרך לגאולה. הזיקה לא"י לא הייתה רק געגוע, אלא תמיד חיו יהודים בא"י ותמיד היו ניסיונות של היהודים לשוב אליה. הזיקה של העם היהודי לא"י היא אקסקלוסיבית – לא רק שאין לעם היהודי זיקה לאף ארץ אחרת, אין אף עם אחר שזיקתו היא לא"י. לכן, בכל תקופת הגולה הארוכה, לא הייתה עצמאות של אף עם אחר בא"י ולא הייתה תביעה לעצמאות של אף עם אחר על א"י. עם ישראל המתין לשובו לא"י, וא"י המתינה לשובו של העם אליה. על פי חזונו, במדינת ישראל, העם היהודי ממשיך לכתוב את התנ"ך. "התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה, מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה".

 

****

 

חיבור מעניין בין מורשתו של משה לבין הורשת הארץ, עושה מאיר אריאל, שהשבוע אנו מציינים 16 שנים לפטירתו. בשירו "החל רש" (לחן וביצוע – דיוויד ברוזה), דורש אריאל בדרך מעניינת את פסוק ל"א בפרק שלנו, פרק ב' בספר דברים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

 

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל (ובאופן ספציפי את ארץ מואב).

 

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רָש".

 

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

 

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באֶ...בֶּ...רֶ... ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

 

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

 

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

 

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

 

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

 

החל רש, החל רש.

 

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

 

החל רש החל רש

 

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

 

החל רש

 

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

 

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

 

החל רש!

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 23/7/2015 00:46   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, הגות, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: החל רש


החל רש / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.15

 

אתמול מלאו 16 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ופרשת השבוע היא פרשת "דברים". לכן, אשמיע היום שיר של מאיר אריאל, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

 

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

 

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

 

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רָש", שמשום מה מבוטאות כ"החל רֵש".

 

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

 

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ...בָ...רָ... ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

 

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

 

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

 

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

 

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

 

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

 

החל רש, החל רש.

 

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

 

החל רש החל רש

 

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

 

החל רש

 

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

 

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

 

החל רש!

נכתב על ידי הייטנר , 19/7/2015 23:17   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, זיכרון, חינוך, יהדות, משפחה, אמנות, פרשת השבוע, תרבות, רדיו אורנים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ