לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חופש הבחירה ומחיר הבחירה


הרעיון החדשני שהדהד בדיון באסיפה בנושא ענף המזון וחדר האוכל, הוא הצורך בפתרון לחברים שבוחרים שלא לאכול בחדר האוכל. לא הוצגה עדין הצעה אופרטיבית, אך רוח הדברים הייתה שהקיבוץ צריך לשפות את עלות בחירתם; מעין הפרטה פרסונלית למי שבוחר בדרך זו, או מסלולים שונים לחברים האוכלים בחדר האוכל ולאלה שאינם אוכלים בחדר האוכל.

 

הצעה זו אינה הפרטת המזון ואף לא הפרטה חלקית. במובנים מסוימים היא אפילו מנוגדת לעקרון ההפרטה. אני מתנגד להפרטה מלאה או חלקית של חדר האוכל, אך אני מבין את ההיגיון שמאחוריה. איני מבין את ההיגיון שמאחורי ההצעה הזאת.

 

חדר האוכל ממומן ב-100% מתקציב הקהילה, מתוך תפיסה הרואה חשיבות אדירה לחדר האוכל בבניין הקהילה, במפגש החברתי הכרוך בו, בהיותו מעין מקדש-מעט קהילתי. אולם האכילה בחדר האוכל היא בחירה. כל חבר בוחר האם ועד כמה לאכול בחדר האוכל. כאשר הוא בוחר לאכול בחדר האוכל, הוא נהנה מהסבסוד המלא, כי בעצם בחירתו הוא מתאים עצמו למטרה שלשמה אורטל מממנת את חדר האוכל. כאשר הוא בוחר שלא לאכול בחדר האוכל, הוא בוחר שלא להתאים את עצמו לאותה מטרה. איזו סיבה מצדיקה את התביעה שקופת הכלל תממן את הבחירה הזאת?

 

מיהו אותו כלל? מיהו הקיבוץ, מי הקהילה? את, אתה ואני. אני ומשפחתי אוכלים בחדר האוכל בליל שבת ובשבת בצהרים, אך אנו ממעטים מאוד לאכול בחד"א באמצע השבוע (למרות שאני אוהב מאוד לאכול בחדר האוכל). למה? כך התרגלנו, אני אפילו לא יכול לציין סיבה. אך זו הבחירה שלנו. מעולם לא עלה על דעתי שאת ואתה צריכים לממן לי את הבחירה הזאת. בדיוק לשם כך יש לנו תקציב אישי. התקציב נמוך מדי? מסלול ב' מאפשר את הגדלתו, ואפשר להציע דיון בהגדלת התקציב במסלול א'. אבל כפי שהקיבוץ אינו מממן את הבגדים שאני קונה, את נסיעותיי הפרטיות ואת צריכת החשמל הפרטית שלי, כך אין הוא צריך לממן את ארוחותיי הפרטיות, בפרט כאשר הוא מציב לי אלטרנטיבה במימון מלא – חדר האוכל. בחרתי לא להשתמש בו? עליי לעמוד מאחורי הבחירה שלי ולממן אותה. המשמעות של חירות הבחירה, היא האחריות על מחיר הבחירה.

 

****

 

למחרת האסיפה שוחחתי עם חברים, שדיברו בכעס ותסכול על האסיפה. הם לא מבינים למה בכל פעם חוזרים ומעלים את רעיונות ההפרטה ואי אפשר לדון בנושא חדר האוכל ללא אותן הצעות. זה מעייף, זה מתיש...

 

אני חוויתי אחרת לחלוטין את האסיפה. בעיניי הייתה זו שיחה מצוינת, בעיקר מסיבה אחת – הבעת אמון הציבור בענף המזון ובחדר האוכל. דּוֹבֵר אחר דּוֹבֵר, מי שתומך בהפרטה ומי שמתנגד לה, מי שמציע פתרון כספי לאלה שאינם אוכלים בחדר האוכל ומי שמתנגד לרעיון, כל הדוברים פתחו באמירה שהם אישית אוהבים את חדר האוכל, מרוצים מן האוכל, מן השירות ומן הניקיון. היה זה כיף גדול לשמוע את הדברים.

 

אני חבר בצוות העוסק באי הנחת מחדר האוכל. בישיבה הראשונה בה השתתפתי אמרתי שאני מייצג את אלה שמרוצים... אבל מה פירוש מרוצים? מרוצים מהכל? כמובן שיש תמיד מקום לשינויים, לשיפורים. כמובן שיש בעיות וכשלים שיש להתמודד עמם. יש בעיה בהגדרה "חוסר נחת", כי היא מתפרשת כעמדה גורפת של חוסר נחת מחדר האוכל. אני רואה זאת, כנקודות ספציפיות של חוסר נחת מחדר האוכל, וזה דבר אחר לגמרי. האסיפה הבהירה זאת היטב.

 

אני יכול להעיד, שהנקלטים הרבים המתארחים, ומדובר בעשרות משפחות בשנה, מתפעלים מן האוכל ומן האווירה והשירות. אורח לרגע רואה כל פגע, והנה, אורחים לרגע דווקא מתפעלים. יש לנו הרבה סיבות להתגאות בחדר האוכל שלנו.


****

 

שביעות הרצון מחדר האוכל, אין פירושה שהכל טוב. הצוות עוסק בנקודות הטעונות שיפור. הטענה שכיוון שמדובר בתיקונים קוסמטיים (כלומר לא בהפרטה) שלא ישנו דבר, אינה מקובלת עליי. המהלך שביצענו לפני שנתיים הוביל לשינויים משמעותיים ומבורכים (לצד נושאים שלא תוקנו ולכן יש לחפש דרכים חדשות להתמודד עמם). הדוגמה הבולטת ביותר, הייתה הנושא הכאוב, בו התמקדנו אז, והוא לקיחת כמויות האוכל המופרזות הביתה, בעיקר בליל שבת. הבעיה הזאת כמעט אינה קיימת עוד. השיפור הוא דרמטי. גם אז היו שאמרו ששום דבר לא יעזור, כי אף אחד לא ירצה להיות שוטר. אולם בלי להיות שוטרים, השילוב של החלטות נכונות ושל אמירה ציבורית נוקבת וחד משמעית, עשה את שלו.

 

דוגמה לשינוי שעומד לצאת מן הצוות, הוא ארוחת בוהריים (בראנץ') בשבתות. כבר שנים חברים מדברים על כך, וכעת כנראה שננסה זאת.

 

****

 

אין לי בעיה עם העובדה שרעיון ההפרטה שב וחוזר. יש חברים שזו דעתם וזכותם לשוב ולהביע אותה ולהעלות אותה.

 

ובאותה מידה, גם אני מציג שוב ושוב את התפיסה שלי. בעיניי, המשמעות היחידה של חדר האוכל היא המפגש החברתי. כדי לעודד אותו, על הקהילה לממן את חדר האוכל באופן מלא. אולם אין היא צריכה להיות שותפה כלל במימון האכילה בבית.

 

בשתי הקדנציות שלי כמזכיר (לפני שנות אלף בקיבוץ...), הובלתי החלטות של ביטול המוצרים החופשיים, המוצרים המסובסדים וה"חלוקה" למיניה. כל המוצרים נמכרים בכלבו והחברים משלמים עליהם. הצעדים הללו נעשו לצד הפרטות מבורכות נוספות של הצריכה הפרטית ו(מלבד הלחם, שגם אותו לדעתי יש להפריט). במקביל – הגדלנו באופן משמעותי את התקציב האישי. אולם הצעה אחת, עליה אני חוזר שוב ושוב כבר עשרים שנה ואיני מצליח לשכנע, היא שנשלם גם על לקיחת אוכל הביתה מחדר האוכל.

 

יש לי הרגשה, שכמו חבריי הקוראים להפרטת חדר האוכל, גם אני לא אצליח לשכנע את הציבור בצדקתי בעתיד הנראה לעין.

 

****

 

ההצעה למימון המזון למי שבוחרים לא לאכול בחדר האוכל, היא נסיגה מתהליכי הפרטת הצריכה הפרטית; היא מנוגדת להיגיון שבבסיסם. בדיוק כפי שאתנגד להצעה שאורטל תממן חוגים לילדים שבחרו לא להשתתף בחינוך החברתי קהילתי, כך אני מתנגד גם להצעה הזאת.

 

ב .   ע ל   ש ת י   ה ס ע י פ י ם

 

"לפסוח על שתי הסעיפים", כתבתי במאמרי בשבוע שעבר, והעיר לי אחד הקוראים שסעיף הוא בלשון זכר. אין זו הפעם הראשונה ש"מתקנים" אותי כך. היו גם עורכים לשוניים בעיתונים ש"תיקנו" את "טעותי".

 

אותם עורכים לשוניים "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".

 

כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?

 

הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד, אינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?"  

 

זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/3/2015 23:55   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, כלכלה, משפחה, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדרך לשיר הסלפי


חיכיתי חיכיתי

בכיתי בכיתי

ומי לא בא

מי לא בא

מיכאל

 

והוא הבטיח פעמיים

שיבוא אחר הצהריים

ומי לא בא

מיכאל

 

שמלה לבשתי יפה מאוד

עם סינר בו רקום

אפרוח ורוד

דומם ישבתי דומם חשבתי

עלי ועל מיכאל

ומי לא בא

מי לא בא

מיכאל

 

שירה של מרים ילן שטקליס, "מיכאל", לא הופיע בסרט התעודה "הכי הרבה אני אוהב אותי". הוא לא מאושש את התזה של הסרט.

 

על פי התזה, עד אמצע שנות השבעים, לא היו שירי ילדים אישיים. שירי הילדים היו שירי קולקטיב, שירים מגויסים, שירים לאומיים, ובאמצע שנות השבעים חל מהפך ושירי הילדים החלו להיות שירים אישיים, אינדיבידואליסטיים, המבטאים את הילד, את רגשותיו ורצונותיו, כפי שהם בשירי "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן ובשירי "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס.

 

"מיכאל" לא הוקרן, אך הוקרנו "שכב בני" ו"לילה לילה";  ועל רקע שירתה של שושנה דמארי  "אחד היה טרף, שני מת בחרב" הוקרנו תמונות בשחור לבן של ילדים בוכים במיטות הלינה המשותפת.

 

אבל האם יש שיר יותר אישי, יותר רגשי, מ"מיכאל"? האם יש שיר שיותר מבטא אמפתיה לילדה, לרגשותיה האמתיים, הכנים, ומיטיב לבטא אותה, כמו השיר הזה?

 

השיר הזה אינו שיר זניח של אמן זניח. מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל לספרות ילדים (משנת 1956), הייתה היוצרת החשובה והמוערכת ביותר של שירי ילדים בתקופה שבה על פי הנראטיב של הסרט, שטפו לילדים את המוח עם "טוב למות בעד ארצנו", או בלשונו הצינית של יהונתן גפן, "לימדו אותנו שמה שחשוב הוא לחרוש את השדות ולהרוג ערבים". ספרי הילדים שעליהם אני גדלתי, בבית ובגן, היו בראש ובראשונה "חיוך הגדי" ושאר שיריה של מרים ילן שטקליס.

 

שיר אחד של ילן שטקליס דווקא הוצג בסרט. "דני גיבור". המסר ברור: אנו מעבירים לילד מסר שאסור לבכות. "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון". אבל הספר מדבר על רגשותיו של ילד, שנתן לנורית פרח ותפוח, והיא הלכה לשחק עם ילד אחר. ולכן "הדמעות זולגות מעצמן". השיר דווקא נותן לגיטימציה לבכי, גם לבכי של בן, ובכי בגלל שהילדה שאהב הלכה לשחק עם ילד אחר, ולא כפי שסיפר יהודה אטלס, מותר היה לנו להתרגש רק מהעליה למצדה בשביל הנחש. ועל השיר הזה גדלנו, בבית ובגן, אני, אחיי וחבריי ובני דורי וגם גדולים ממני בעשר ועשרים שנה. וגם על "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו. אבא, למה?"

 

מרים ילן שטקליס כתבה את "ג'ינג'י", שבו תיארה את "האחר" – את תחושותיו, רגשותיו ותסכוליו. וע' הלל כתב על "יוסי, ילד שלי מוצלח", שהוא ממש לא המאצ'ו האולטימטיבי, אלא הילד הרגיש, המבולבל, המתרגש מפרח אדמוני, מזמר מפוחית ומנביחות כלבלב. והשיר הזה התקבל כלהיט גדול של להקת "התרנגולים", שלבטח מתויגת כהתגלמות "תרבות הקולקטיב".

 

הסרט הציג את מלחמת יום הכיפורים כקו פרשת המים, שחולל את השינוי. אולי הסמל לחוסר הנכונות של הטענה הזאת, הוא שב-1973, חודשים אחדים לפני המלחמה, יצא אריך הנגן של "ילד הפלא" נועם קניאל, עם הלהיט הגדול, שירה של לאה נאור "אמא שלי", שיר כל כך כל כך אישי.

 

אז מה, תום שנאן סתם בלבל את המוח? הוא בדה מהפכה שלא הייתה ולא נבראה? סתם יהונתן גפן, יהודה אטלס, יוני רכטר, מתי כספי וחוה אלברשטיין המציאו לעצמם ולדורם ביוגרפיה?

 

קשה להתווכח עם התחושות האישיות של המרואיינים בסרט, כי קשה להתווכח עם תחושות אישיות. אולם בחינה אובייקטיבית תוכיח שהמציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים הזיכרון מתעתע ולעתים הוא מתועל לשרת את הנראטיב. יהונתן גפן סיפר: כשכבר היה שיר על ילד חמוד, "הודי חמודי הוא בן אביטל", טרחו לספר לנו שהודי, שעליו נכתב השיר, נהרג במלחמה. אלא שאהוד דפנא, "הודי חמודי", נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשיהונתן גפן כבר היה בן 26, כך שהילדים שגדלו על כך שגיבור השיר נפל במלחמה, הם דווקא הילדים שגדלו אחרי המהפכה שחוללה, לפי הסרט, מלחמת יום הכיפורים.

 

אין ספק ששנות השבעים בישרו שינוי, אולם כפי שהוכחתי בכמה דוגמיות, השינוי לא היה שהתחילו לכתוב שירים אישיים. כפי שחיים גורי מרבה להפריך את הטענה כאילו "דור הפלמ"ח" לא כתב שירה אישית, כך גם הטענה שלא נכתבו כאן שירי ילדים אישיים, חסרת שחר. הייתה מהפכה, אך היא הייתה אחרת. המהפכה הייתה, שבאותה תקופה הפסיקו, כמעט, לכתוב שירים קולקטיביים ולאומיים. השירים האישיים של יהונתן גפן, של יהודה אטלס ואחרים באותה תקופה הם באמת שירים מקסימים. אולם בראיה תרבותית כוללת, חסר להם האיזון של ה"אנחנו".

 

"אם אין אני לי – מי לי?", אמר הלל הזקן והוסיף "וכשאני לעצמי – מה אני?" זה התמהיל המאוזן, הראוי, בין פרט לכלל. חלקו הראשון של המשפט מקדש את האינדיבידואל. חלקו השני, מבטל אותו, אם הוא כשלעצמו, אינו חלק ממשהו; ממשפחה, מקהילה, מחברה, מאומה. בספרו "אור הגנוז" מביא מרטין בובר את סיפור החסידים על ר' בונים, שהיה הולך ובכיס אחד של מכנסיו הפסוק מן המשנה "בשבילי נברא העולם" ובכיסו השני הפסוק מן התורה "ואנוכי עפר ואפר". והקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הגדיר את עצמו לפני 25 שנה, כ"קיבוץ של אינדיבידואליסטים". כי אין כל סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם. הקולקטיב בנוי מאינדיבידואלים, ואדם שלם – הוא אדם אוטונומי בפני עצמו, אך הוא גם משתייך למשהו גדול ממנו. אין סתירה בין ציבור, קהילה, קיבוץ, קולקטיב לבין אינדיבידואליזם, אך יש גם יש סתירה בין ציבור לבין אגואיזם. וכאשר אנו מחנכים באופן בלתי מאוזן, רק לאינדיבידואליזם, אנו מגדלים אגואיסטים.

 

בפרפראזה על הסיפור אודות ר' בונים, ראוי שילד ילך כשבכיס מכנסיו האחד "אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי" ובכיס מכנסיו השני "שירה הנוער שיר עתידנו שיר התחדשות בניין ועליה" וילמד להתמודד עם המתח בין השניים. כי אם נגדל אותו רק על "הכי הרבה אני אוהב אותי", התוצאה תהיה "שיר הסלפי": "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלאק אחי, אני מת על עצמי".

 

הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" הוא סרט מצוין. ההקלטות והצילומים המקוריים של השירים הנפלאים – שירי "הכבש הששה עשר" ושירי הילדים המקסימים של שנות השבעים, יפים ומרגשים. הצילומים נפלאים, הראיונות מרתקים.

 

אבל הנראטיב מחמיץ את הסיפור האמתי.

 

* "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 24/3/2015 23:42   בקטגוריות אמנות, אורטל, הגות, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חינוך, יהדות, משפחה, קיבוץ, תרבות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוטוביוגרפיה אלקטורלית (או: קיצור תולדות הזיגזג)


על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שאין לי מפלגה, אין לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות. הסיבה לכך אחת – אין מפלגה המשקפת ומייצגת את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי...

 

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

 

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

 

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

 

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

 

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

 

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

 

הפעילות הראשונה שלי בנוער "התחיה" עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

 

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער "התחיה", לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילות בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

 

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת "התחיה", ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

 

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

 

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

 

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

 

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. "צומת" ו"התחיה" התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

 

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של "כך" לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי ש"התחיה", ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

 

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

 

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת "השידרה הכפולה" שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

 

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

 

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

 

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

 

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

 

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

 

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

 

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

 

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

 

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

 

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של 25 שנים.

 

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

 

1996 - הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

 

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה.

 

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

 

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

 

הייתי בין מייסדי "הדרך השלישית", בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

 

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

 

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי).

 

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

 

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

 

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו ו"הדרך השלישית". נתניהו הפתיע וניצח ו"הדרך השלישית" קיבלה 4 מנדטים.

 

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

 

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות "הדרך השלישית" לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת.

 

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת "הדרך השלישית" מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של "הדרך השלישית" עם "ישראל בעליה" (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

 

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי ב"דרך השלישית" הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

 

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

 

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי ל"הדרך השלישית", אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

 

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

 

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

 

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

 

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

 

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

 

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו. שמחתי מאוד על ניצחונו.

 

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

 

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. "הדרך השלישית" כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

 

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

 

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

 

בחרתי ב"ישראל בעליה", מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת "הדרך השלישית".

 

"ישראל בעליה" נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של "הדרך השלישית", וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן "ישראל בעליה" קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

 

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

 

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה ל"קדימה" לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות, אח"כ התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

 

בבחירות תמכתי ב"תפנית" בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותומך בחלק ניכר מעמדותיו. הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

 

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

 

לצערי, "תפנית" לא עברה את אחוז החסימה.

 

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

 

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי ל"בית היהודי", בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

 

אך "הבית היהודי", ללא "האיחוד הלאומי", הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי ב"בית היהודי" את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

 

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

 

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת "הבית היהודי" תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

 

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

 

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

 

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

 

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

 

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה - לכנסת.

 

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

 

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

 

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

 

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

 

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

 

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

 

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

 

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת, מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

 

אני חייב לציין – המחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

 

אני שולל גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות אני רואה כגחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

 

אני תומך בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה חסרת אחריות, ומעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

 

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. אני רואה בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

 

בבחירות הללו החלטתי לתמוך ב"כולנו" – כמפלגה המשדרת אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. אני תומך במסר החברתי שהוא מייצג, אף שאני חולק עליו בכמה סוגיות יסוד (ובראשם הפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). אני רואה בו את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, ומאמין ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. אני מאמין שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושוללים את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של "כולנו" ניצי.

 

אני מאמין ש"כולנו" תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

 

לכן, בין האלטרנטיבות הקיימות, החלטתי לבחור הפעם ב"כולנו".

 

****

 

רק פעמיים הצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

 

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה. 


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 11/3/2015 12:53   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, המאבק החברתי, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, דת ומדינה, אנשים, מנהיגות, משפחה, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, רצח רבין, שחיתות, תרבות, סיפורים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ