לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שומרי הגחלת


לפני כשלושים שנה ביצע קיבוץ אורטל שינויים משמעותיים באורחות חייו: הפרדה בין עסק וקהילה, ביטול סידור העבודה ומתן אפשרות לכל חבר לעבוד בכל מקום שיחפוץ בו באורטל ובחוץ, הקמת יחידה למשאבי אנוש, פנסיה לחברי הקיבוץ, הפרטה של מוצרי צריכה, אפשרות להחזיק רכב ועוד. כשעשינו זאת, שמענו קולות מקיבוצים שכנים, מן הקיבוץ המאמץ ומהתנועה, שמה שאנו עושים יביא לסוף הקיבוץ.

 

לא חלפו שנים ספורות, והקיבוצים שהזהירו אותנו הפריטו את עצמם לדעת. אנו נשארנו קיבוץ שיתופי. לא נשארנו קיבוץ שיתופי למרות אותם שינויים, אלא במידה רבה בזכות אותם שינויים. המותג "קיבוץ מתחדש" מיוחס היום לקיבוצים המופרטים, אולם האמת היא שאנו, כקיבוץ שיתופי, הננו קיבוץ מתחדש – המחפש בכל עת את הדרכים החדשות והחדשניות לקיים את ערכי הקיבוץ – שוויון ערך האדם, שיתוף, ערבות הדדית, חינוך משותף, תרבות קיבוצית עשירה וכד'.

 

לפני כחמש שנים, לאחר הפסקה ארוכה למדיי, ארוכה מדי, בקליטה לקיבוץ, יצאנו בתוכנית חומש לצמיחה דמוגרפית באורטל. חברים רבים לא האמינו שזה יצליח. "את מי מעניין היום קיבוץ שיתופי?". אולם בארבע השנים הראשונות לתכנית קלטנו עשרים משפחות ובשנה החמישית (בקיץ הקרוב) נקלוט חמש משפחות נוספות. משפחות טובות, צעירות, רציניות, שבחרו בקיבוץ השיתופי – לא מתוך חוסר ברירה, אלא כי זה מה שהן חיפשו. משפחות שתרומתן לחיי הקיבוץ לא תסולא בפז. ונתון מעניין לא פחות – בחמש השנים הללו טיפלנו בכ-150 פניות להיקלט באורטל, ובתהליך משמעותי שפיתחנו, בחרנו בכל שנה את המתאימים ביותר לאורח החיים הזה, בהתאם ליכולת הקליטה והבניה שלנו.

 

מכאן, שהידיעות על מותו של הקיבוץ השיתופי היו מוקדמות ומוגזמות.

 

יכולתי לסיים בכך, להתברך בעובדות שציינתי, כדי לסכם באמירה: אנו מנחילים לבנינו, לדור הבא, קיבוץ שיתופי מתחדש, קהילה תוססת, קיבוץ קולט וגדל.

 

אך משהו חסר. הרי הקיבוץ אינו קיים רק כדי לספק בית, דרך ואורח חיים לכמה עשרות המשפחות החיות בו. הקיבוץ ראה עצמו תמיד כחלוץ לפני המחנה, המציג דרך לרבים, המשפיע על החברה. את זה לא יכול להציע יישוב בודד. ולמרבה הצער, איננו יכולים להתהדר בהצלחה, בהשפעה. הרי אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה משפחות פונות לאורטל, היא מיעוט הקיבוצים השיתופיים בכלל ופרט – קיבוצים שיתופיים קולטים. הרי כבר לפני כעשרים שנה, אורטל הייתה הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן.

 

כשקיבוץ אורטל קם, כקיבוץ צעיר, קיבוצים בני ארבעים נחשבו לקיבוצים זקנים. בשנה הבאה נחגוג את שנת הארבעים, ומכל עבר אני שומע "אתם קיבוץ צעיר". ולמה אנחנו קיבוץ צעיר? כי בעשרות השנים האחרונות לא קמו קיבוצים. תנועת התיישבות שאינה מיישבת, אינה ראויה לשמה. והתנועה הקיבוצית חדלה לחלוטין להקים קיבוצים. הקמת קיבוץ כלל אינה על הפרק. ההתייחסות של התנועה להתיישבות, היא בעיקר בהתרסה ש"אנחנו התיישבות אמתית" להבדיל מ"הם" שהם לא באמת מתיישבים (הם רק יישבו מאות אלפי אנשים בשנים שאנו לא הקמנו אף יישוב).

 

אז מה המשמעות של אורטל בראיה הרחבה הזאת? איזה מסר אנו יכולים להנחיל לדור הבא?

 

ראשית, אפשר לציין בסיפוק, שיחד עם שאר יישובי הגולן, עיצבנו את גבולות המדינה, מנענו אסון לאומי של נסיגה מהגולן והבטחנו שהגולן יישאר ישראלי, באמצעות מפעל ציוני התיישבותי נפלא שבנינו.

 

שנית, כקיבוץ שיתופי מתפתח ומצליח, אנו שומרים על גחלת הקיבוץ השיתופי. למרבה הצער, איננו אוונגרד והשפעתנו מועטה. אולם אין לזלזל בשמירה על הגחלת. עצם השמירה על הגחלת מבטיחה, שיבוא יום שבו הגחלת הזאת תשוב ותהיה עמוד האש שלפני החברה הישראלית. זה מסר שאנו בהחלט יכולים להנחיל לדור ההמשך, ולהתברך בו.

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 12/3/2017 11:19   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, משפחה, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 12.3.17


* מתנה ל-BDS – אין תופעה נתעבת בעיניי יותר מתופעת ה-BDS, האנטישמיות של המאה ה-21. אין אנשים נתעבים בעיניי יותר מאנשי ה-BDS ועוזריהם, בעיקר עוזריהם הישראלים. לכן, אני סולד מכל דבר המקדם ומחזק את התופעה.

 

מסיבה זו אני מתנגד לחוק הפופוליסטי למניעת כניסתם לישראל; חוק שהוא מתנה ל-BDS. הנזק של הארגון הזה, הוא בעיקר תעמולתי – פגיעה בתדמיתה של ישראל. הוא בעיקר בעולם, לא בישראל. חוק המונע כניסתם לישראל, לא תורם למדינת ישראל במאומה, אך הוא פוגע בתדמיתה של ישראל ונותן למנוולים של BDS ועוזריהם להציג את עצמם כ"נרדפים", "דיסידנטים", "סתומי פיות" וכו', ובכך לזכות ליותר אוזן קשבת, ליותר אהדה וליותר תרומות.

 

האם קברניטי ישראל אינם מבינים זאת? הם מבינים. אז מה ההיגיון של החקיקה הזאת? פופוליזם לשמו. תחרות בין הח"כים מי מציע הצעות יותר פופוליסטיות, שתצגנה אותם כמי שנלחמים במנוולים, וחוסר מנהיגות של ראש הממשלה, שאינו נוהג כמבוגר האחראי ושם קץ לקרקס הזה.

 

* אנטישמית במסיכת פורים - לינדה סרסור הנה פעילה ומנהיגה איסלמיסטית בארה"ב, ממובילות מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים. בעקבות גל חילול בתי קברות יהודיים בארה"ב, היא יצאה בקמפיין לגיוס כספים בקהילה המוסלמית בארה"ב לסיוע בשיפוץ בתי הקברות. אוהדיה בשמאל הרדיקלי הישראלי יצאו מגדרם כדי להציג זאת כהוכחה שאין היא אנטישמית.

 

כדאי לא להתבלבל. מי ששולל את זכות קיומו של בית לאומי ליהודים החיים הוא אנטישמי, גם אם הוא חובב בתי עלמין של יהודים מתים.

 

* הנציג שלי – הנציג שלי השבוע בכנסת, היה מי שלא זו בלבד שלא הצבעתי למפלגתו, אלא בדעה הקדומה שלי, הוא האיש האחרון שהיה גורם לי לתמוך במפלגתו. כוונתי ליהודה גליק, ח"כ הליכוד, שהצביע נגד חוק הכריזה הפופוליסטי. זהו חוק שנועד לגרום ליוזמיו למחיאות כפיים אספסופיות, לאחרים להצביע בעדו כי אין להם אומץ ציבורי להתנגד לו בגלוי; הוא לא ישנה דבר בשטח (מה שניתן בהחלט היה לשנות בהידברות) ורק יוסיף שנאה ופירוד והעמקת הקרעים בחברה הישראלית.

 

* מכחישת השואה קרולינה לנדסמן – כפי שכבר כתבתי בעבר, אני מתנגד לחוק המואזינים; חוק פופוליסטי שלא יועיל בכלום, אך נותן נשק בידי שונאי ישראל.

 

דוגמה לאופן שבו שונאי ישראל מנצלים את החוק כדי להסית נגד המדינה, סיפקה דבוקת שוקן בגיליון שבת של "הארץ". קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נאצה נגד ישראל, שכולו השוואה נואלת ובזויה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, בגין אותו חוק.

 

אין טעם להיגרר לדיון על ההשוואות המופרכות והמופרעות הללו, כיוון שעצם הכניסה לדיון כזה נותנת לגיטימציה להשוואה. די באמירה שהשוואות מהסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה.

 

אגב, לתוך הפשקוויל שירבבה לנדסמן משפט מחויך בקריצה: "אין כאן ולו רמיזה להשוואה בין פשעי הנאצים לחוק המואזין". כיוון שאין זו הפעם הראשונה ולא השניה, שאני מוצא משפט כזה בפשקוויל השוואה בין ישראל לנאצים ב"הארץ", אני משער שיש איזו הנחיה גורפת של היועץ המשפט של העיתון, לסייג את הפשקווילים המתארים את ישראל כנאצית במשפט כסת"ח מסוג זה.

 

* הבל וריק - מאז התפרסמה הידיעה על הצטרפות שבעה ראשי מועצות אזוריות ל"יש עתיד", פנו אליי מספר אנשים וביקשו לשמוע את תגובתי להצטרפותו של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן.

 

מתוך היכרותי עם אלי, אין לי ספק שהצטרפותו ל"יש עתיד" נועדה לקדם אותו לפוליטיקה הארצית – לכנסת ולממשלה. יתכן מאוד שהדבר אף הובטח לו, ולא בכדי מבין שבעת ראשי המועצות, הוא הוצב בפרונט.

 

אלי הוא ראש מועצה מצוין ואין לי ספק שבהצטרפותו לפוליטיקה הארצית כח"כ ואולי כשר, המערכת הזאת תתברך באדם איכותי, מוכשר, כריזמטי ובעל יכולת ביצוע נדירה.

 

"יש עתיד" היא מפלגה נעדרת זהות מדינית ברורה, והצטרפותו של אלי תחזק בה את הקו הניצי אקטיביסטי, וזה טוב וחשוב.

 

אלי יפעל ויתרום לחיזוק ההתיישבות, הפריפריה, הגליל המזרחי והגולן, בכל תפקיד שיבצע, וזה טוב וחשוב.

 

איני רואה סכנה ממשית לעתיד הגולן, אולם אם חלילה הדבר יקרה, אין לי ספק שנאמנותו של אלי לגולן תקדם לכל משמעת סיעתית או קואליציונית.

 

כך, שבסך הכל אני רואה בחיוב את החלטתו.

 

ואחרי שכתבתי כל זאת, אומר שאני תמה על צעדו של אלי. הרי שלוש פעמים ביום אנו אומרים: "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק".

 

* השוואה - אגב, אלי מלכה עבר ל"יש עתיד" מהליכוד. יש לציין, שבניגוד למנהיג הליכוד, מנהיג "יש עתיד" אף פעם לא ניסה למסור את הגולן לאסד.

 

* סיפור של הצלחה וכישלון – ב-9.3 מלאו 25 שנים להקמת מרצ, מאיחוד של שלוש מפלגות: רצ (התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגתה ומייסודה של שולמית אלוני), מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת, אז בהנהגת יאיר צבן) ושינוי (מייסודו ובהנהגתו של אמנון רובינשטיין). המאזן היסטורי של מרצ מצביע על סיפור של הצלחה וכישלון.

 

ההצלחה – עמדותיה של מרצ, שבמשך שנים היו שולי השוליים של השמאל ההזוי, אומצו בהדרגה בידי המיינסטרים, הפכו לעמדות הרשמיות של ממשלות ישראל, ויושמו באופן מלא או חלקי בידי ממשלות העבודה, קדימה והליכוד. הצלחה כבירה.

 

הכישלון – ברגע שהרעיונות יושמו, הם התנפצו על סלע המציאות. התברר שאין לרעיונות הללו פרטנר בצד השני, ואין הן אלא שלום אך שווא. צעדים שאמורים היו להביא לשלום, הביאו לשפיכות דמים רבתי ולמתקפות טרור רצחניות. ומה שעצר את המתקפות הללו ומנע את המשך שפיכות הדמים, היו צעדים צבאיים כוחניים, שמנוגדים במהותם לדרכה של מרצ.

 

* המשותף – מה המשותף לזהבה גלאון ולבצלאל סמוטריץ'? לרעיונות של שניהם (ושל כל מי שתווך ביניהם) אין פרטנר פלשתינאי.

 

* גאוות הציונות הדתית - חברי היקר, הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב בנטור, הוזמן לפני שנים אחדות לתת שיעור באחת האולפנות. כיוון באותה תקופה הוא היה ראש מדרשת עין הנצי"ב לבנות דתיות המתגייסות לצה"ל, שאלו אותו הבנות, איך הוא, רב אורתודוכסי, עומד בראש מדרשה שפועלת בניגוד גמור לפסיקת הרבנות הראשית.

 

שאל הרב את הבנות: "מי מכן קראה בעצמה את פסיקת הרבנות?" אף יד לא התרוממה. הוא הוציא את נוסח הפסיקה מכיסו וקרא באוזניהן. פסיקת הרבנות לא הייתה רק נגד שירות בנות בצה"ל, אלא גם נגד יציאת בנות לשירות לאומי. שאל אביה את הבנות: "מי מכן עומדת ללכת לשירות לאומי?" ים של ידיים התרוממו. "כן, גם אתן הולכות נגד פסיקת הרבנות", הוא אמר להן.

 

ואכן, עם קום המדינה הנהגת הציונות הדתית שללה את יציאת הבנות לשירות לאומי, אבל הבנות לא הסכימו להסתפק בתפקיד שאליו הן לוהקו, ורבבות בנות דתיות שירתו בשירות לאומי והיו לגאוות הציונות הדתית, עד שאיש אינו זוכר שפעם הייתה התנגדות לשירות הזה.

 

בשנים האחרונות, יותר ויותר בנות דתיות מסרבות להמשיך ולהתבדל מכלל ישראל, במיוחד היום כשצה"ל מציע תפקידים משמעותיים לבנות (פעם הייתה סיסמה, שמה שהבנות הדתיות תורמות בשירות הלאומי, הרבה יותר משמעותי מהתרומה של חיילת שתפקידה להגיש קפה למפקד שלה. היום איש לא יכול עוד לטעון טענה כזאת). משנה לשנה גובר זרם הבנות הדתיות המתנדבות לשירות בצה"ל והמהלך הזה הוא בלתי הפיך. לא רחוק היום שבו רובן המוחלט של הבנות הדתיות תתגייסנה לצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר שיש, והן תהיינה גאוות הציונות הדתית.

 

* מה אני מאחל ללווינשטיין? – אני מאחל לו מכל לבי, שהנכדות שלו תתגייסנה לצה"ל, תבצענה שירות משמעותי והוא יהיה גאה בהן.

 

* טיימינג - איזה מזל יש לי, שאבא שלי לא שמע את דברי הבלע בשפת הביבים של לווינשטיין: "מי ירצה להתחתן עם בת ששרתה בצה"ל?". כיוון שהוא לא שמע את הדברים בזמן, אבא שלי התחתן עם אמא שלי ואני נולדתי. עניין של טיימינג.

 

* ליבת הפוסט-מודרניזם – "פוסט אמת", "פייק ניוז", "עובדות אלטרנטיביות" – אלה מושגים חדשים. אבל התופעה ישנה. קודם קראו לה רלטיביזם, נרטיבים. זאת ליבת הפוסט-מודרניזם.

 

* במסגרת עקרונות היסוד - האם הכנסת רשאית, בהצבעת רוב, לבטל את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית? בנושא זה מעניינת עמדתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, בספרו "פרשנות במשפט": "יש מקום לתפיסה כי חוק או חוק-יסוד, אשר ישללו את אופייה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי. העם, הריבון, לא הסמיך לכך את הכנסת שלנו. זו הוסמכה לפעול במסגרת עקרונות היסוד של המשטר. היא לא הוסמכה לבטלם". המדהים כאן, הוא שברק טוען שאפילו חוק יסוד כזה אינו חוקתי.

 

אף שאני מתנגד לגישתו האקטיביסטית של ברק, במקרה זה אני מסכים. התנגדותי לאקטיביזם היא בעיקר כמותית. אני סבור שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין, שהשימוש בו צריך להיות נדיר שבנדירים; זה צריך להיות צעד כה חריג, שיזעזע את אמות הספים ויהדהד מקצה העולם ועד קצהו. ביטול אופיה היהודי או הדמוקרטי של המדינה הוא בהחלט כזה.

 

* פרשת תל-חי חיה ובועטת - החבר הצעיר ביותר בהנהלת הארגון הארצי של חברי ההגנה הוא בן 91. המבוגר ביותר הוא בן 102. אך כוחם במתניהם, לא נס ליחם, והם פעילים ופעלתנים ומתמידים במלאכת הקודש של הנחלת מורשת "ההגנה" (כשעמם אנשי ביצוע צעירים המוציאים לפועל את הפעילות).

 

לכבוד י"א באדר, 97 שנים לנפילת טרומפלדור וחבריו בקרב בתל-חי ויום ההגנה, ערך הארגון בשיתוף עם המכללה האקדמית תל-חי יום עיון מרתק במכללה. למרבה הצער, מספר המשתתפים היה מועט מאוד, וכיוון שלאירוע הוקדש האולם הגדול ביותר במכללה, היה קצת עצוב לראות את השורות הרבות הריקות. אבל יום העיון עצמו היה מרתק, ולעתים אף סוער.

 

כאשר ד"ר עמיר בר-אור, שהרצה על השפעת מאורעות תל-חי על יסוד ההגנה, כינה את ארגון "השומר" בתואר "אספסוף", הוא לא שיער שבקהל יושב גדעון גלעדי מכפר גלעדי, גלעדי הנכד, נוצר חותם מורשת "השומר". התפתח ויכוח סוער, שגרם למרצה להתפתל ולחזור בו בצורה קצת מביכה. ד"ר אמיר גולדשטיין, חוקר הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, דיבר על המקום האמביוולנטי של טרומפלדור בזרם זה, שאימץ כגיבור את טרומפלדור (בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. הוא גם דיבר על תרומפלדור מול טרומפלדור) אף שהיה סוציאליסט, ולמרות שז'בוטינסקי התנגד להתעקשות להישאר בתל-חי ובאצבע הגליל וקרא להיות ריאליסטים ולפנות את היישובים מאזור זה. פרופ' מוסטפא עבאסי הרצה על רוצחו של טרומפלדור, כמאל יוסף, שב-1949 חוסל בידי המודיעין הסורי וד"ר יעקב מרקובציקי סיפר על מבצע תל-חי של "ההגנה" ב-1947; עוד בטרם התקבלה תכנית החלוקה היה ניסיון סורי לפלוש לא"י המנדטורית ולהשתלט על מקורות הירדן שסוכל בידי הבריטים ואח"כ פולשים מסוריה תקפו את יישובי הגליל העליון בשתי מתקפות בינואר 1948. עופר גביש והגיטרה הנעימו ב"תל-חי בזמר העברי".

 

מרגשים במיוחד היו דברי הברכה והתודה של ד"ר ברוך לוי, יו"ר ארגון חברי ההגנה, שבעשור העשירי לחייו הוא כל כך רהוט, חיוני ושופע קסם אישי והומור.

 

כאמור, יום העיון היה מרתק. אני מקווה שיהיה לו המשך גם בשנים הבאות, אך יש לקוות שבפני קהל רב יותר.

 

* דוגמה אישית – מסמך:

 

ירושלים, כ"ד באלול תשי"ח

9 בספטמבר 1959

 

אל: הנהלת המכס, רח' ממילא ירושלים

מאת: לשכת שרת החוץ

 

ב-24 באוגוסט 1958 חזרה שרת החוץ, הגב' גולדה מאיר, מחו"ל והביאה עמה פטיפון ללא ארגז, בשווי של 14 ליש"ט, שנקנה בלונדון. הפטיפון העבר עם שאר חפציה האישיים של הגב' מאיר ולא עבר ביקורת פקיד המכס.

 

אודה לכם מאוד אם תואילו להודיענו מהו שיעור המכס שמוטל על הגב' מאיר לשלם.

 

בברכה,

 

ל. שרון

מזכירת שרת החוץ

 

יש שיאמרו "היו זמנים". ואילו אני אומר: היו אנשים. היו ועודם. ואין כל סיבה שמנהיגינו לא ינהגו כך גם היום. ואין כל סיבה שאנו לא נדרוש מהם לנהוג כך.

 

* מפלצות – המפלצת שהתעללה בבנה בן הארבע מואשמת בתקיפת קטין ובהתעללות בקטין חסר ישע. אך אין בכך די. יש להאשימה גם בניסיון לרצח. האם סיכנה את חייו בעליל ובמודע, כאשר הזריקה לעירוי שלו מים עם מלח שולחני ואמפולות של סודיום כלוריד. לא בכדי הוא אושפז בטיפול נמרץ.

 

אם אדם לוקח סכין ודוקר, עוד אפשר לראות זאת כהתקפת טירוף רגעית. אבל כאן מדובר בתכנון מפורט, בהשגת החומר, בפעולה מחושבת. זאת קשירת קשר לביצוע הפשע. ולכן, ראוי היה להעמיד אותה לדין על ניסיון רצח.

 

כתב האישום המקל הזה, יוביל לעונש מקל. ואילו היא ראויה לעונש המקסימלי. היא ובעלה המפלצת.

 

* מעצמת בייסבול - מסתמן - ישראל היא מעצמת בייסבול (ואולי יש גם כמה ישראלים שמבינים מה זה המשחק הזה).

 

* מכל החגים - החג האהוב עליי ביותר, מכל החגים, הוא פורים. למה? כי תמיד החג האהוב עליי ביותר הוא החג הקרוב.

 

            * ביד הלשון

 

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? – בעקבות פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום האישה הבינלאומי על מצב הנשים בישראל, העלתה עירית לינור פוסט בפייסבוק, הנפתח במילים: "אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?"

 

מה זה? מאיפה זה בא?

 

כך נפתחת הפואמה של יל"ג, המשורר יהודה לייב גורדון, "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד". יל"ג (1830-1892) היה מגדולי המשוררים והמנהיגים של תנועת ההשכלה היהודית. הפואמה, שהתפרסמה ב-1878, מבקרת בחריפות ובנימה סאטירית, את מעמד האישה היהודיה, דרך סיפורה הקשה של מסורבת גט.

 

עמה - באחת הפרובוקציות הפופוליסטיות הזולות האופייניות לו, אמר אורן חזן מעל דוכן הכנסת: "הפלשתינאים הם לא עם, אפילו לא עמה". עמה? עמה במלעיל ודגש במ' פירושה בסלנג, בהשפעת הערבית, טיפש. יש לה גם משמעות של עיוור (תודה לרוביק רוזנטל).

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 12/3/2017 00:05   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה, שחיתות, תקשורת, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.2.17


* חסרי ישע – אבא שלי הוא אדם זקן, חולה וסיעודי, שמצבו הפיסי והמנטלי הוא כמצבם של החוסים באותו בית אבות ארור בחיפה, שבו נחשפו ההתעללויות בקשישים. דרך מצבו של אבי, למדתי להבין לא רק ברמה התיאורטית, אלא באופן מעשי ומוחשי, את משמעות המושג: חסר ישע. אבי, שהיה התגלמות המושג "פריק קונטרול"; אדם אסרטיבי, פרו-אקטיבי, פעיל, יעיל, יוזם, חרוץ, נחוש, אכפתניק, דעתן, חכם, איבד את כל אלה בשנים האחרונות, והיה לאדם שבקושי מסוגל להגיב לגירויי הסביבה; אדם כמעט חסר רצון. איך אפשר לפגוע באדם כזה? באנשים כאלה? לאלו תהומות נפש מסוגל לרדת אדם, כדי לפגוע בחסר ישע שכזה? לאיזה שפל מוסרי יכול להידרדר אדם, כדי להתעלל באדם, שלא זו בלבד שאינו יכול להשיב מלחמה שערה, הוא אף אינו מסוגל להתגונן ולעתים גם לא להתלונן. זו התגלמות הרוע.

 

ניתן לצפות שהאנשים הבוחרים במקצוע הקשה של עבודה עם קשישים, יהיו אנשים ערכיים ומוסריים, אנשים מלאי אהבת אדם וחמלה, אנשים מלאי אמפתיה והזדהות עם הזולת. אין לי ספק שרובם אכן כאלה. אבל איך אנשים המסוגלים להתעלל בחסרי ישע מגיעים דווקא למקצוע הזה?

 

חוששני שאין זה מקרה. שיש סדיסטים הבוחרים במקצוע הזה, דווקא כיוון שהוא מזמן להם אובייקטים חסרי ישע, שניתן להתעלל בהם מבלי להיפגע.

 

* אחריות ושיקול דעת – גזר הדין במשפט אלאור אזריה, הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. השופטים לקחו בחשבון הן את חומרת המעשה ואת הפגיעה בערכי צה"ל ומדינת ישראל והן את הנסיבות האישיות והמבצעיות המיוחדות, ופסקו לקולא, כבית הלל.

 

זה בדיוק העונש שהערכתי שאזריה יקבל, אולי כיוון שזה העונש שסברתי שהוא ראוי לו.

 

אני מאמין, שלמרות קולת העונש, יעבור לחיילי צה"ל היום ובעתיד הן המסר הערכי והחינוכי והן המסר המרתיע.

 

קולת העונש אינה בזכות עורכי דינו של אזריה, אלא על אף עורכי הדין, שרק הזיקו לו.

 

בית המשפט טעה, לדעתי, בביקורת המרומזת על דבריהם של רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל לאחר האירוע. היו אלה דברים מחויבי המציאות – מסר ערכי, מנהיגותי ופיקודי שהיה חייב להיאמר, ולא היה לו כל קשר לתהליך החקירה.

 

ובאשר לחנינה – אם אזריה יביע חרטה כנה על מעשהו ויבין את טעותו, ראוי לחון אותו.

 

* אמנות בשירות השקר – הקליפ על פרשת אזריה ב"ארץ נהדרת" הוא הישג אמנותי מרשים. אבל אם האמנות אמורה לבטא אמת, במקרה הזה מדובר באמנות מגויסת לשירות השקר.

 

כל הקליפ הזה, מן התו הראשון שלו ומן המילה הראשונה בטקסט, הובילו לשורה התחתונה, שהיא המסר של השיר: "יש כמוני אלף, רק אותי צילמו".

 

זהו שקר נתעב, השקר המשותף של השמאלימין הקיצוני. זה השקר של "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שמעלילים על צה"ל עלילת דם קולקטיבית, וזה השקר של תומכי אזריה שמוכנים לשתף פעולה עם עלילת הדם ולהקריב את צה"ל על מזבח אזריה.

 

אין שחר לטענות הללו. הנה העובדות. א. התחקיר המבצעי וההחלטה לשלוח את אזריה לחקירת מצ"ח, נעשו בטרם היה למישהו מושג שהאירוע צולם. ב. ההגנה ניסתה להשתמש בטיעון הזה, אך היא לא הצליחה להוכיח ולו בדל טענה שכביכול היה ולו מקרה נוסף דומה לו. ג. במשך שנים רבות שותלים פעילי "בצלם" אלפי מצלמות בקרב הפלשתינאים והללו אף עושים פרובוקציות רבות כדי למשוך את חיילי צה"ל להתנהגות בלתי נורמטיבית, ומעולם הם לא הצליחו להביא ולו חלקיק הוכחה לעלילותיהם.

 

אבל כשהאמנות מגויסת בשירות השקר, מה הבעיה לזרוק "אלף כמוני"?

 

* אלימות כלפי הצוות הרפואי - מחבל פצוע שנורה בידי חיילי צה"ל, אושפז בבית החולים שיבא. במשך שלושה חדשים, עשה הצוות הרפואי לילות כימים להצלת חייו, וטיפל בו במסירות כפי שהוא נוהג בכל חולה, ללא הבדל דת, לאום, מגדר; בלי להבחין אם הוא צדיק או רשע, פושע או נפגע פשע, מחבל או פצוע בפיגוע.

 

הפצוע, שגם היה חולה סרטן, מת אחרי שלושה חודשים, שבהם קיבל את הטיפול המסור והמקצועי ביותר. וכפי שלעתים משפחות של חולים שנפטרו נוקטות באלימות כלפי הצוות הרפואי, כך נהג במקרה זה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא פרסם פשקוויל הסתה אלים במיוחד נגד הרופאים, שניסו להציל את חיי הפצוע, באשמות שווא חמורות. "טיפלתם בו לפי הספר", סנט התועמלן האנטי ישראלי השקרן. "איפה היו מנהל המחלקה ומנהל בית החולים? האם גם הם מסכימים שזוועה כזאת תתרחש אצלם? שבועת היפוקרטס, זוכרים?".

 

כן, שבועת היפוקרטס. זוכרים גם זוכרים. הרופאים העניקו למחבל שניסה לדקור חיילים בדיוק אותו הטיפול שהיה מקבל החייל, אילו המחבל הצליח לדקור אותו והוא היה מאושפז פצוע.

 

כאשר גירש המלך חוסיין בכוח את הפת"ח מארצו בספטמבר 1970, המוני מחבלים, מנופפים בדגלים לבנים, חצו את הירדן והסגירו את עצמם לישראל, מתוך הכרה בנורמות ההומניטריות שלנו, ובלבד שלא יפלו בידי הירדנים, שותפיהם עד אתמול. וכך זה תמיד – ובוודאי כאשר מדובר בחולים ופצועים. כנראה שהמחבלים אינם קוראים את גדעון לוי. ידוע שהוא אינו דובר ערבית, אך כנראה שפשקוויליו אינם מתורגמים בעבורם.

 

התועמלן האנטי ישראלי התייחס גם לעיכוב במסירת גופתו של המחבל למשפחתו. "וכשהצבא או המשטרה לקחו את גופתו, עניין אתכם לדעת שמדינתכם החזיקה אותה לצרכיה הברבריים עוד עשרה ימים, אך ורק לשם ההתעללות?". כדאי לזכור, שרק בשבוע שעבר, הצדיק ראש הדבוקה, עמוס שוקן, את הפשקוויל של יקיר הדבוקה רוגל אלפר, שכינה את רצון משפחות גולדין ושאול שגופות בניהם יוחזרו אחרי שנתיים וחצי כ"שגעון גדלות".

 

* סחר בגופות – עמדתי העקרונית באשר להחזרת גופות מחבלים, היא שאין מקום למשחקים הללו בגופות. יש למסור מיד כל גופה של מחבל למשפחתו, לקבורה, ללא תנאי. אולם כל עוד המחבלים מחזיקים ברשותם גופות של חללי צה"ל כדי להתעלל במשפחותיהם ובניסיון סחיטה לשחרור מחבלים פעילים ולהחזירם למעגל הטרור, על ישראל להודיע, שדקה אחרי החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו למשפחותיהם גופות כל המחבלים ההרוגים. ועד אז – אף גופה.

 

יש להבהיר – אף מחבל חי לא יוחזר תמורת גופות. בעיקרון זה יש לעמוד על קוצו של יו"ד. אפילו לא להקדים ביום אחד שחרורו של מחבל תמורת גופה. את הסחטנות הזאת יש להפסיק.

 

* הכישלון הוא ההצלחה - כתבתו של ברק רביד ב"הארץ" על כישלון היוזמה האזורית, עוררה חילופי האשמות, בשאלה מי אחראי לכישלון. אולם כיוון שעל פי הכתבה, מטרת היוזמה הייתה להביא למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") – העובדה שהיוזמה כשלה היא דווקא הצלחה, ואילו הצליחה היה זה כישלון חרוץ.

 

הרעיון של הסדר אזורי הוא רעיון נכון, דווקא כיוון שהוא מאפשר פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה, ולא חזרה כתקליט שרוט על אותה מנטרה שחוקה של מדינה פלשתינאית בקווי 49'. אולי הדרך לכך היא במגע ישיר של ישראל עם מדינות האזור, ללא מעורבות אמריקאית.

 

* מזדהה עם תושבי עמונה - ללא קשר לסוגיית הצוות הישראלי האמריקאי המשותף בנושא ההתיישבות ביו"ש, את עמונה יש להקים מחדש ללא תנאי. ראשית, כי זו התחייבות ממשלתית ויש לכבדהּ. שנית, כי זו מחויבות מוסרית כלפי המתיישבים, שהמדינה העלתה אותם על אדמה פרטית, המדינה הורידה אותם משם, ועל המדינה להקים את היישוב על אדמת מדינה. שלישית, כיוון שגם אם נתניהו יסכם עם האמריקאים שלא יוקמו יישובים חדשים – אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעברת יישוב קיים לנקודת הקבע שלו.

 

עם כל הביקורת שלי על תושבי עמונה, שהיו צריכים מזמן להגיע לפתרון מוסכם של הקמת נקודת הקבע על אדמת מדינה, בלי לגרור את המדינה למשבר הקשה והמיותר, כעת אני מזדהה עם דרישתם ומאבקם (ומקווה שהם גם עושים את חשבון הנפש על שגיאות העבר).

 

* המחרים יוחרם – אני מתנגד עקרונית לחרמות. לא יעלה על דעתי להחרים יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, מרים ככל שיהיו. אבל המחרים מחרים – פטור. בהחלט יתכן שאראה לנכון להחרים את מי שמחרימים התנחלויות. לכן, החוק המחייב סימון עסקים שמחרימים אחרים הוא חוק ראוי והגון, המאפשר לאזרח הנורמטיבי להתגונן מפני המחרימים. הוא נועד לסמן: "אני מחרים – החרם אותי. מגיע לי. אני התחלתי".

 

* אילו הייתי מורה לאזרחות - אילו הייתי מורה לאזרחות, הייתי מצפצף על הרוח הרעה והפוסט ציונית, המוכתבת בידי הגורמים ה"מקצועיים" כביכול, שהשתלטו על הענף, בראשות המפמ"רית יעל גוארון. ההשתלטות הגיעה לשיאה במשמרת של נפתלי בנט, שמבחינתו משרד החינוך הוא קרש קפיצה לתפקידים שלאמונתו - להם נועד והם נועדו לו, להבדיל ממשחקי ילדים כמו חינוך. אני מקווה שיותר ויותר מורים לאזרחות יצפצפו על הקו המוכתב, יזכרו את תפקידם האמתי כמחנכים, יזכרו שהם מחנכים לאזרחות במדינת הלאום של העם היהודי, שייעודה הוא הגשמת הציונות. יזכרו שהטקסט המכונן של האזרחות הישראלית הוא מגילת העצמאות על כל חלקיה, ויחנכו על ערכיה כשלמות אחת, ולא יתנו יד לאינדוקטרינציה באמצעות הוצאה דמגוגית של שברי פסוקים מתוכה, והנגדתם למהותה. יזכרו ששוויון הזכויות המלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, מופיע במגילת העצמאות, שליבתה היא ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", והמדינה היהודית בארץ ישראל, היא שתבטיח את שוויון הזכויות למיעוטים. יזכרו שמגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת שבה דבר נובע מדבר, והבסיס הוא החלק הראשון, המסביר מהי זכותנו הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יזכרו שהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית אינה "איזון" להיותה יהודית, אלא אין כל סתירה בין יהדותה והיותה דמוקרטית. רק מורה לאזרחות שייקח את הסיכון ויצפצף על הקו של המשרד, יהיה ראוי לתפקידו ונאמן לשליחותו החינוכית.

 

* מתגעגע לשלטון העות'מני – סדרת הטלוויזיה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", ששודרה בחודשים האחרונים בערוץ הראשון, הייתה אי של איכות בים ההבל והזבל הטלוויזיוני האופף אותנו. הייתה זו תכנית מושקעת מאוד, שתיארה את תולדות ארץ ישראל מן התקופה הפרה-היסטורית עד תום התקופה העות'מנית.

 

עם זאת, הסדרה ממש אינה חפה מפגמים. יתר על כן – עיקר איכותה הוא בעצם קיומה; עצם הבחירה לעסוק בהיסטוריה של ארץ ישראל, יותר מאשר מה שהיה בה בפועל.

 

היו בה פרקים איכותיים יותר ופחות, אך היא הייתה נגועה ברלטיביזם ונראטיביזים – מוטה לרעיונות פוליטיים של יוצריה, שגייסו את הארכיאולוגיה להצגת השקפותיהם.

 

אמחיש זאת בשלוש דוגמאות. כאשר עסקה הסדרה במצדה, קפץ הפרק לימינו והציג בצורה נלעגת את מקומה של מצדה באתוס הציוני. היה זה ניסיון פופוליסטי להתחנף להלך הרוח הפוסט ציוני הבז לאתוס הזה. והמכעיס מכל, הוא האופן הרדוד, הירוד והשקרי שבו הוצג אתוס מצדה, כפיאור ההתאבדות, כביכול, ולא כסמל לנחישות ולמסירות נפש במלחמה על הקיום ועל החירות האנושית והלאומית.  

 

דוגמה שניה, מן הפרק האחרון, הייתה האמירה שבניגוד לסיפור הציוני, העליה הציונית לא הגיעה לארץ ריקה. היו כאן אנשים והייתה היסטוריה. השקר באמירה הזאת, אינו שהיו אנשים בארץ הזאת טרם העליה הציונית, אלא הנראטיב כאילו הציונות התעלמה מכך. אין לכך שחר. כל מנהיגי וראשי הציונות, ללא יוצא מן הכלל, התמודדו עם הבעיה הערבית והבינו שקיים פוטנציאל עימות בין הערבים לבין היהודים השבים לארצם. הביטוי שטבע זנגוויל על "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", שאותו אוהבים הפוסט ציונים לנגח כאילו הוא מאיין את הערבים שחיו כאן, כלל לא טען זאת. הרי זנגוויל לא ייחשד שכאשר הוא אמר "עם ללא ארץ" הוא כפר בכך שלעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. האמירה שלו הייתה שהעם היהודי שאינו יושב בארצו, יחזור לארץ שאינה מיושבת בבני העם שלו היא שייכת.

 

דוגמה שלישית, היא אולי המביכה ביותר. הפרק שעסק בשלטון העות'מני פיאר והילל את השלטון הזה ואת המורשת שהוא השאיר בארץ. לא הייתה אף מילה על השמדת יערות הארץ וכמעט אף מילה על השחיתות והבקשיש שאפיינו את השלטון העריץ. מה תואר? שזה השלטון שהנחיל לנו את הקפה והגזוז. וואו!

 

ובשיח שלאחר הסדרה, בהשתתפות כמה מיוצריה, קרא במאי הפרק נפתלי גליקסברג, "בצחוק", להחזיר את השלטון העות'מני. לא, הוא לא ממש מתכוון לזה ברצינות, אבל... צחוק, צחוק צחוקן. הוא לא ממש לא מתכוון לזה ברצינות. הוא בוודאי מתקנא בגעגוע של הפוסט היסטוריון תום שגב למנדט הבריטי.

 

הייתי שמח אילו כעת, עם תום הקרנת הסדרה, תוקרן בשנית סדרת המופת "עמוד האש", העוסקת בהיסטוריה הציונית, ומתחילה בנקודה ההיסטורית בה הסתיימה "והארץ הייתה תוהו ובוהו".

 

* אתה מופרע – "אתם נאצים". כך הטיח בנו איל מגד במאמר שפרסם ב"הארץ". מי זה "אתם"? כל אוכלי הבשר. ובמאמר עצמו הוא מתקן את עצמו. אנחנו יותר גרועים מהנאצים, כי מאושוויץ היו ניצולים, ואילו מבין בעלי החיים המובלים לבית מטבחיים אין ניצולים.

 

איני רוצה לחזור על הקלישאה המוכרת, שהיטלר היה צמחוני. לכן, לא אחזור עליה, ולא אציין את העובדה שהיטלר היה צמחוני.

 

אומר רק, שקנאים פנאטים כמו מגד יש לכל אידיאולוגיה, ולו היפה ביותר. והקנאים האלה המיטו על האנושות את האסונות הגדולים ביותר.

 

הוא מזכיר לי את מתנגדי ההפלות בארה"ב, שבשל התנגדותם ל"רצח עוברים" נכנסו למרפאות המבצעות הפלות, ובנשק אוטומטי שקנו במכולת עם הלחם והחלב ירו לכל עבר וערכו טבח המוני. הם צודקים, הרי הם נגד "רצח עוברים".

 

מן הסתם, מגד מציע להחיל על אוכלי הבשר בעולם את החוק לעשיית דין לנאצים ועוזריהם, שיאפשר גזר דין מוות על אוכלי הבשר באשם הם שם, כיאה להומניסט כמוהו.

 

ברוח כותרת מאמרו, אגיב: אייל מגד. כן, אתה מופרע.

 

* השראה - באופן בלתי מפתיע, מגד הסביר שאת ההשראה למאמרו הוא שאב מהפשקווילים של רוגל אלפר. מוטב שיקבל השראה מאביו ז"ל, הסופר הדגול אהרון מגד, ולא מן האיש הרע הזה.

 

* רח' היטלר – יוסי אחימאיר העלה בדף הפייסבוק שלו תמונה שצילם בכפר ג'ת שבמשולש; שלט המורה על רחוב יאסר ערפאת. אני מציע להחזיר את הטמפלרים לוילהלמה, ואולי נזכה בשעה טובה ומוצלחת גם לרחוב היטלר במדינת ישראל.

 

* תגובה - טראמפ בעקבות גל האנטישמיות בארה"ב: אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים.

 

* הידיעות היו מוקדמות – הסנטור הרפובליקאי הבכיר והוותיק, בן ה-80, ג'ון מקיין, מי שהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2008, הוא היום גורם אופוזיציוני משמעותי ביותר לטראמפ, היוצא בגלוי נגד הסתערותו על הדמוקרטיה האמריקאית. מקיין הוא ההוכחה שהידיעות על מותה של המפלגה הרפובליקאית היו מוקדמות ומוגזמות. סביר להניח שאם טראמפ ימשיך בדרך שבה החל, חלק ניכר מן הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים יבכרו דבקות באידיאולוגיה של מפלגתם, מפלגתו של לינקולן, על נאמנות לטראמפ. הוא ייאלץ ללמוד בדרך הקשה מהם איזונים ובלמים, שהוא אינו שליט יחיד כפי שהוא מפנטז, ואם ימשיך לפעול כשליט יחיד, יתגבש רוב ברור נגדו בבתי הנבחרים.

 

            * ביד הלשון

 

אור יקרות – במאמרה "אחרי שהתפזרו ענני הסוכר", בגיליון ליל שבת של "הארץ", כתבה איריס לעאל: "לראשונה מאז ימיו הנהדרים והמסעירים באו"ם שוב זהר נתניהו, הפעם באור היקרות שהפיץ דונלד טראמפ".

 

מהו אוֹר יְקָרוֹת? איזה מין אור הוא?

 

צירוף המילים "אוֹר יְקָרוֹת", מתאר אור בהיר, או אור נעים. זהו מושג שחודש בידי סופרי תקופת ההשכלה ונפוץ בספרות התקופה.

 

הביטוי הזה לקוח מפרק יד בזכריה. קריאתו בטעמי המקרא, מעידה על הפרדה בין האור והיקרות. "וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת וְקִפָּאוֹן:" אם נפסק את הפסוק על פי הטעמים, כך ייראה הפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא יִהְיֶה אוֹר; יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן". משמעות הדבר, היא שביום ההוא באחרית הימים, שעליו גם נאמר שהוא יום "אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה" –פסוק שהיווה השראה לפיוט שאנו שרים בליל הסדר, לא יהיה אור במובן שאנו רגילים אליו, והוא מפרט: "יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן", שהם שני סוגים של אור, או אולי אור וחושך. האור ביום ההוא יהיה שונה. אולי יהיה זה האור הגנוז – אותו אור של בריאת העולם, שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ביום הגאולה?

 

סופרי ההשכלה לקחו את שתי המילים הצמודות, הוציאו מתוכן את הזקף קטון (או הנקודה-פסיק) והלחימו אותן לצירוף מילים אחד, המתאר אור בהיר ונעים.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 22/2/2017 00:06   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ