לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 22.2.17


* חסרי ישע – אבא שלי הוא אדם זקן, חולה וסיעודי, שמצבו הפיסי והמנטלי הוא כמצבם של החוסים באותו בית אבות ארור בחיפה, שבו נחשפו ההתעללויות בקשישים. דרך מצבו של אבי, למדתי להבין לא רק ברמה התיאורטית, אלא באופן מעשי ומוחשי, את משמעות המושג: חסר ישע. אבי, שהיה התגלמות המושג "פריק קונטרול"; אדם אסרטיבי, פרו-אקטיבי, פעיל, יעיל, יוזם, חרוץ, נחוש, אכפתניק, דעתן, חכם, איבד את כל אלה בשנים האחרונות, והיה לאדם שבקושי מסוגל להגיב לגירויי הסביבה; אדם כמעט חסר רצון. איך אפשר לפגוע באדם כזה? באנשים כאלה? לאלו תהומות נפש מסוגל לרדת אדם, כדי לפגוע בחסר ישע שכזה? לאיזה שפל מוסרי יכול להידרדר אדם, כדי להתעלל באדם, שלא זו בלבד שאינו יכול להשיב מלחמה שערה, הוא אף אינו מסוגל להתגונן ולעתים גם לא להתלונן. זו התגלמות הרוע.

 

ניתן לצפות שהאנשים הבוחרים במקצוע הקשה של עבודה עם קשישים, יהיו אנשים ערכיים ומוסריים, אנשים מלאי אהבת אדם וחמלה, אנשים מלאי אמפתיה והזדהות עם הזולת. אין לי ספק שרובם אכן כאלה. אבל איך אנשים המסוגלים להתעלל בחסרי ישע מגיעים דווקא למקצוע הזה?

 

חוששני שאין זה מקרה. שיש סדיסטים הבוחרים במקצוע הזה, דווקא כיוון שהוא מזמן להם אובייקטים חסרי ישע, שניתן להתעלל בהם מבלי להיפגע.

 

* אחריות ושיקול דעת – גזר הדין במשפט אלאור אזריה, הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. השופטים לקחו בחשבון הן את חומרת המעשה ואת הפגיעה בערכי צה"ל ומדינת ישראל והן את הנסיבות האישיות והמבצעיות המיוחדות, ופסקו לקולא, כבית הלל.

 

זה בדיוק העונש שהערכתי שאזריה יקבל, אולי כיוון שזה העונש שסברתי שהוא ראוי לו.

 

אני מאמין, שלמרות קולת העונש, יעבור לחיילי צה"ל היום ובעתיד הן המסר הערכי והחינוכי והן המסר המרתיע.

 

קולת העונש אינה בזכות עורכי דינו של אזריה, אלא על אף עורכי הדין, שרק הזיקו לו.

 

בית המשפט טעה, לדעתי, בביקורת המרומזת על דבריהם של רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל לאחר האירוע. היו אלה דברים מחויבי המציאות – מסר ערכי, מנהיגותי ופיקודי שהיה חייב להיאמר, ולא היה לו כל קשר לתהליך החקירה.

 

ובאשר לחנינה – אם אזריה יביע חרטה כנה על מעשהו ויבין את טעותו, ראוי לחון אותו.

 

* אמנות בשירות השקר – הקליפ על פרשת אזריה ב"ארץ נהדרת" הוא הישג אמנותי מרשים. אבל אם האמנות אמורה לבטא אמת, במקרה הזה מדובר באמנות מגויסת לשירות השקר.

 

כל הקליפ הזה, מן התו הראשון שלו ומן המילה הראשונה בטקסט, הובילו לשורה התחתונה, שהיא המסר של השיר: "יש כמוני אלף, רק אותי צילמו".

 

זהו שקר נתעב, השקר המשותף של השמאלימין הקיצוני. זה השקר של "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שמעלילים על צה"ל עלילת דם קולקטיבית, וזה השקר של תומכי אזריה שמוכנים לשתף פעולה עם עלילת הדם ולהקריב את צה"ל על מזבח אזריה.

 

אין שחר לטענות הללו. הנה העובדות. א. התחקיר המבצעי וההחלטה לשלוח את אזריה לחקירת מצ"ח, נעשו בטרם היה למישהו מושג שהאירוע צולם. ב. ההגנה ניסתה להשתמש בטיעון הזה, אך היא לא הצליחה להוכיח ולו בדל טענה שכביכול היה ולו מקרה נוסף דומה לו. ג. במשך שנים רבות שותלים פעילי "בצלם" אלפי מצלמות בקרב הפלשתינאים והללו אף עושים פרובוקציות רבות כדי למשוך את חיילי צה"ל להתנהגות בלתי נורמטיבית, ומעולם הם לא הצליחו להביא ולו חלקיק הוכחה לעלילותיהם.

 

אבל כשהאמנות מגויסת בשירות השקר, מה הבעיה לזרוק "אלף כמוני"?

 

* אלימות כלפי הצוות הרפואי - מחבל פצוע שנורה בידי חיילי צה"ל, אושפז בבית החולים שיבא. במשך שלושה חדשים, עשה הצוות הרפואי לילות כימים להצלת חייו, וטיפל בו במסירות כפי שהוא נוהג בכל חולה, ללא הבדל דת, לאום, מגדר; בלי להבחין אם הוא צדיק או רשע, פושע או נפגע פשע, מחבל או פצוע בפיגוע.

 

הפצוע, שגם היה חולה סרטן, מת אחרי שלושה חודשים, שבהם קיבל את הטיפול המסור והמקצועי ביותר. וכפי שלעתים משפחות של חולים שנפטרו נוקטות באלימות כלפי הצוות הרפואי, כך נהג במקרה זה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא פרסם פשקוויל הסתה אלים במיוחד נגד הרופאים, שניסו להציל את חיי הפצוע, באשמות שווא חמורות. "טיפלתם בו לפי הספר", סנט התועמלן האנטי ישראלי השקרן. "איפה היו מנהל המחלקה ומנהל בית החולים? האם גם הם מסכימים שזוועה כזאת תתרחש אצלם? שבועת היפוקרטס, זוכרים?".

 

כן, שבועת היפוקרטס. זוכרים גם זוכרים. הרופאים העניקו למחבל שניסה לדקור חיילים בדיוק אותו הטיפול שהיה מקבל החייל, אילו המחבל הצליח לדקור אותו והוא היה מאושפז פצוע.

 

כאשר גירש המלך חוסיין בכוח את הפת"ח מארצו בספטמבר 1970, המוני מחבלים, מנופפים בדגלים לבנים, חצו את הירדן והסגירו את עצמם לישראל, מתוך הכרה בנורמות ההומניטריות שלנו, ובלבד שלא יפלו בידי הירדנים, שותפיהם עד אתמול. וכך זה תמיד – ובוודאי כאשר מדובר בחולים ופצועים. כנראה שהמחבלים אינם קוראים את גדעון לוי. ידוע שהוא אינו דובר ערבית, אך כנראה שפשקוויליו אינם מתורגמים בעבורם.

 

התועמלן האנטי ישראלי התייחס גם לעיכוב במסירת גופתו של המחבל למשפחתו. "וכשהצבא או המשטרה לקחו את גופתו, עניין אתכם לדעת שמדינתכם החזיקה אותה לצרכיה הברבריים עוד עשרה ימים, אך ורק לשם ההתעללות?". כדאי לזכור, שרק בשבוע שעבר, הצדיק ראש הדבוקה, עמוס שוקן, את הפשקוויל של יקיר הדבוקה רוגל אלפר, שכינה את רצון משפחות גולדין ושאול שגופות בניהם יוחזרו אחרי שנתיים וחצי כ"שגעון גדלות".

 

* סחר בגופות – עמדתי העקרונית באשר להחזרת גופות מחבלים, היא שאין מקום למשחקים הללו בגופות. יש למסור מיד כל גופה של מחבל למשפחתו, לקבורה, ללא תנאי. אולם כל עוד המחבלים מחזיקים ברשותם גופות של חללי צה"ל כדי להתעלל במשפחותיהם ובניסיון סחיטה לשחרור מחבלים פעילים ולהחזירם למעגל הטרור, על ישראל להודיע, שדקה אחרי החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו למשפחותיהם גופות כל המחבלים ההרוגים. ועד אז – אף גופה.

 

יש להבהיר – אף מחבל חי לא יוחזר תמורת גופות. בעיקרון זה יש לעמוד על קוצו של יו"ד. אפילו לא להקדים ביום אחד שחרורו של מחבל תמורת גופה. את הסחטנות הזאת יש להפסיק.

 

* הכישלון הוא ההצלחה - כתבתו של ברק רביד ב"הארץ" על כישלון היוזמה האזורית, עוררה חילופי האשמות, בשאלה מי אחראי לכישלון. אולם כיוון שעל פי הכתבה, מטרת היוזמה הייתה להביא למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") – העובדה שהיוזמה כשלה היא דווקא הצלחה, ואילו הצליחה היה זה כישלון חרוץ.

 

הרעיון של הסדר אזורי הוא רעיון נכון, דווקא כיוון שהוא מאפשר פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה, ולא חזרה כתקליט שרוט על אותה מנטרה שחוקה של מדינה פלשתינאית בקווי 49'. אולי הדרך לכך היא במגע ישיר של ישראל עם מדינות האזור, ללא מעורבות אמריקאית.

 

* מזדהה עם תושבי עמונה - ללא קשר לסוגיית הצוות הישראלי האמריקאי המשותף בנושא ההתיישבות ביו"ש, את עמונה יש להקים מחדש ללא תנאי. ראשית, כי זו התחייבות ממשלתית ויש לכבדהּ. שנית, כי זו מחויבות מוסרית כלפי המתיישבים, שהמדינה העלתה אותם על אדמה פרטית, המדינה הורידה אותם משם, ועל המדינה להקים את היישוב על אדמת מדינה. שלישית, כיוון שגם אם נתניהו יסכם עם האמריקאים שלא יוקמו יישובים חדשים – אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעברת יישוב קיים לנקודת הקבע שלו.

 

עם כל הביקורת שלי על תושבי עמונה, שהיו צריכים מזמן להגיע לפתרון מוסכם של הקמת נקודת הקבע על אדמת מדינה, בלי לגרור את המדינה למשבר הקשה והמיותר, כעת אני מזדהה עם דרישתם ומאבקם (ומקווה שהם גם עושים את חשבון הנפש על שגיאות העבר).

 

* המחרים יוחרם – אני מתנגד עקרונית לחרמות. לא יעלה על דעתי להחרים יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, מרים ככל שיהיו. אבל המחרים מחרים – פטור. בהחלט יתכן שאראה לנכון להחרים את מי שמחרימים התנחלויות. לכן, החוק המחייב סימון עסקים שמחרימים אחרים הוא חוק ראוי והגון, המאפשר לאזרח הנורמטיבי להתגונן מפני המחרימים. הוא נועד לסמן: "אני מחרים – החרם אותי. מגיע לי. אני התחלתי".

 

* אילו הייתי מורה לאזרחות - אילו הייתי מורה לאזרחות, הייתי מצפצף על הרוח הרעה והפוסט ציונית, המוכתבת בידי הגורמים ה"מקצועיים" כביכול, שהשתלטו על הענף, בראשות המפמ"רית יעל גוארון. ההשתלטות הגיעה לשיאה במשמרת של נפתלי בנט, שמבחינתו משרד החינוך הוא קרש קפיצה לתפקידים שלאמונתו - להם נועד והם נועדו לו, להבדיל ממשחקי ילדים כמו חינוך. אני מקווה שיותר ויותר מורים לאזרחות יצפצפו על הקו המוכתב, יזכרו את תפקידם האמתי כמחנכים, יזכרו שהם מחנכים לאזרחות במדינת הלאום של העם היהודי, שייעודה הוא הגשמת הציונות. יזכרו שהטקסט המכונן של האזרחות הישראלית הוא מגילת העצמאות על כל חלקיה, ויחנכו על ערכיה כשלמות אחת, ולא יתנו יד לאינדוקטרינציה באמצעות הוצאה דמגוגית של שברי פסוקים מתוכה, והנגדתם למהותה. יזכרו ששוויון הזכויות המלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, מופיע במגילת העצמאות, שליבתה היא ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", והמדינה היהודית בארץ ישראל, היא שתבטיח את שוויון הזכויות למיעוטים. יזכרו שמגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת שבה דבר נובע מדבר, והבסיס הוא החלק הראשון, המסביר מהי זכותנו הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יזכרו שהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית אינה "איזון" להיותה יהודית, אלא אין כל סתירה בין יהדותה והיותה דמוקרטית. רק מורה לאזרחות שייקח את הסיכון ויצפצף על הקו של המשרד, יהיה ראוי לתפקידו ונאמן לשליחותו החינוכית.

 

* מתגעגע לשלטון העות'מני – סדרת הטלוויזיה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", ששודרה בחודשים האחרונים בערוץ הראשון, הייתה אי של איכות בים ההבל והזבל הטלוויזיוני האופף אותנו. הייתה זו תכנית מושקעת מאוד, שתיארה את תולדות ארץ ישראל מן התקופה הפרה-היסטורית עד תום התקופה העות'מנית.

 

עם זאת, הסדרה ממש אינה חפה מפגמים. יתר על כן – עיקר איכותה הוא בעצם קיומה; עצם הבחירה לעסוק בהיסטוריה של ארץ ישראל, יותר מאשר מה שהיה בה בפועל.

 

היו בה פרקים איכותיים יותר ופחות, אך היא הייתה נגועה ברלטיביזם ונראטיביזים – מוטה לרעיונות פוליטיים של יוצריה, שגייסו את הארכיאולוגיה להצגת השקפותיהם.

 

אמחיש זאת בשלוש דוגמאות. כאשר עסקה הסדרה במצדה, קפץ הפרק לימינו והציג בצורה נלעגת את מקומה של מצדה באתוס הציוני. היה זה ניסיון פופוליסטי להתחנף להלך הרוח הפוסט ציוני הבז לאתוס הזה. והמכעיס מכל, הוא האופן הרדוד, הירוד והשקרי שבו הוצג אתוס מצדה, כפיאור ההתאבדות, כביכול, ולא כסמל לנחישות ולמסירות נפש במלחמה על הקיום ועל החירות האנושית והלאומית.  

 

דוגמה שניה, מן הפרק האחרון, הייתה האמירה שבניגוד לסיפור הציוני, העליה הציונית לא הגיעה לארץ ריקה. היו כאן אנשים והייתה היסטוריה. השקר באמירה הזאת, אינו שהיו אנשים בארץ הזאת טרם העליה הציונית, אלא הנראטיב כאילו הציונות התעלמה מכך. אין לכך שחר. כל מנהיגי וראשי הציונות, ללא יוצא מן הכלל, התמודדו עם הבעיה הערבית והבינו שקיים פוטנציאל עימות בין הערבים לבין היהודים השבים לארצם. הביטוי שטבע זנגוויל על "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", שאותו אוהבים הפוסט ציונים לנגח כאילו הוא מאיין את הערבים שחיו כאן, כלל לא טען זאת. הרי זנגוויל לא ייחשד שכאשר הוא אמר "עם ללא ארץ" הוא כפר בכך שלעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. האמירה שלו הייתה שהעם היהודי שאינו יושב בארצו, יחזור לארץ שאינה מיושבת בבני העם שלו היא שייכת.

 

דוגמה שלישית, היא אולי המביכה ביותר. הפרק שעסק בשלטון העות'מני פיאר והילל את השלטון הזה ואת המורשת שהוא השאיר בארץ. לא הייתה אף מילה על השמדת יערות הארץ וכמעט אף מילה על השחיתות והבקשיש שאפיינו את השלטון העריץ. מה תואר? שזה השלטון שהנחיל לנו את הקפה והגזוז. וואו!

 

ובשיח שלאחר הסדרה, בהשתתפות כמה מיוצריה, קרא במאי הפרק נפתלי גליקסברג, "בצחוק", להחזיר את השלטון העות'מני. לא, הוא לא ממש מתכוון לזה ברצינות, אבל... צחוק, צחוק צחוקן. הוא לא ממש לא מתכוון לזה ברצינות. הוא בוודאי מתקנא בגעגוע של הפוסט היסטוריון תום שגב למנדט הבריטי.

 

הייתי שמח אילו כעת, עם תום הקרנת הסדרה, תוקרן בשנית סדרת המופת "עמוד האש", העוסקת בהיסטוריה הציונית, ומתחילה בנקודה ההיסטורית בה הסתיימה "והארץ הייתה תוהו ובוהו".

 

* אתה מופרע – "אתם נאצים". כך הטיח בנו איל מגד במאמר שפרסם ב"הארץ". מי זה "אתם"? כל אוכלי הבשר. ובמאמר עצמו הוא מתקן את עצמו. אנחנו יותר גרועים מהנאצים, כי מאושוויץ היו ניצולים, ואילו מבין בעלי החיים המובלים לבית מטבחיים אין ניצולים.

 

איני רוצה לחזור על הקלישאה המוכרת, שהיטלר היה צמחוני. לכן, לא אחזור עליה, ולא אציין את העובדה שהיטלר היה צמחוני.

 

אומר רק, שקנאים פנאטים כמו מגד יש לכל אידיאולוגיה, ולו היפה ביותר. והקנאים האלה המיטו על האנושות את האסונות הגדולים ביותר.

 

הוא מזכיר לי את מתנגדי ההפלות בארה"ב, שבשל התנגדותם ל"רצח עוברים" נכנסו למרפאות המבצעות הפלות, ובנשק אוטומטי שקנו במכולת עם הלחם והחלב ירו לכל עבר וערכו טבח המוני. הם צודקים, הרי הם נגד "רצח עוברים".

 

מן הסתם, מגד מציע להחיל על אוכלי הבשר בעולם את החוק לעשיית דין לנאצים ועוזריהם, שיאפשר גזר דין מוות על אוכלי הבשר באשם הם שם, כיאה להומניסט כמוהו.

 

ברוח כותרת מאמרו, אגיב: אייל מגד. כן, אתה מופרע.

 

* השראה - באופן בלתי מפתיע, מגד הסביר שאת ההשראה למאמרו הוא שאב מהפשקווילים של רוגל אלפר. מוטב שיקבל השראה מאביו ז"ל, הסופר הדגול אהרון מגד, ולא מן האיש הרע הזה.

 

* רח' היטלר – יוסי אחימאיר העלה בדף הפייסבוק שלו תמונה שצילם בכפר ג'ת שבמשולש; שלט המורה על רחוב יאסר ערפאת. אני מציע להחזיר את הטמפלרים לוילהלמה, ואולי נזכה בשעה טובה ומוצלחת גם לרחוב היטלר במדינת ישראל.

 

* תגובה - טראמפ בעקבות גל האנטישמיות בארה"ב: אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים.

 

* הידיעות היו מוקדמות – הסנטור הרפובליקאי הבכיר והוותיק, בן ה-80, ג'ון מקיין, מי שהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2008, הוא היום גורם אופוזיציוני משמעותי ביותר לטראמפ, היוצא בגלוי נגד הסתערותו על הדמוקרטיה האמריקאית. מקיין הוא ההוכחה שהידיעות על מותה של המפלגה הרפובליקאית היו מוקדמות ומוגזמות. סביר להניח שאם טראמפ ימשיך בדרך שבה החל, חלק ניכר מן הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים יבכרו דבקות באידיאולוגיה של מפלגתם, מפלגתו של לינקולן, על נאמנות לטראמפ. הוא ייאלץ ללמוד בדרך הקשה מהם איזונים ובלמים, שהוא אינו שליט יחיד כפי שהוא מפנטז, ואם ימשיך לפעול כשליט יחיד, יתגבש רוב ברור נגדו בבתי הנבחרים.

 

            * ביד הלשון

 

אור יקרות – במאמרה "אחרי שהתפזרו ענני הסוכר", בגיליון ליל שבת של "הארץ", כתבה איריס לעאל: "לראשונה מאז ימיו הנהדרים והמסעירים באו"ם שוב זהר נתניהו, הפעם באור היקרות שהפיץ דונלד טראמפ".

 

מהו אוֹר יְקָרוֹת? איזה מין אור הוא?

 

צירוף המילים "אוֹר יְקָרוֹת", מתאר אור בהיר, או אור נעים. זהו מושג שחודש בידי סופרי תקופת ההשכלה ונפוץ בספרות התקופה.

 

הביטוי הזה לקוח מפרק יד בזכריה. קריאתו בטעמי המקרא, מעידה על הפרדה בין האור והיקרות. "וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת וְקִפָּאוֹן:" אם נפסק את הפסוק על פי הטעמים, כך ייראה הפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא יִהְיֶה אוֹר; יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן". משמעות הדבר, היא שביום ההוא באחרית הימים, שעליו גם נאמר שהוא יום "אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה" –פסוק שהיווה השראה לפיוט שאנו שרים בליל הסדר, לא יהיה אור במובן שאנו רגילים אליו, והוא מפרט: "יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן", שהם שני סוגים של אור, או אולי אור וחושך. האור ביום ההוא יהיה שונה. אולי יהיה זה האור הגנוז – אותו אור של בריאת העולם, שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ביום הגאולה?

 

סופרי ההשכלה לקחו את שתי המילים הצמודות, הוציאו מתוכן את הזקף קטון (או הנקודה-פסיק) והלחימו אותן לצירוף מילים אחד, המתאר אור בהיר ונעים.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 22/2/2017 00:06   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים א: כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם


מתנות בר המצווה שלי, לא היו מקריות. אורחיי ידעו מה אני אוהב ומה אני רוצה. הייתי תולעת ספרים, ובעיקר – חובב היסטוריה, ובפרט היסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל.

 

וכך, ארון הספרים שלי התמלא בספרים רבים, לא "ספרי מתנה" שיהפכו כמתנה שלי לבר מצווה של זה שימסור אותה כמתנה לבר המצווה הבא וכן הלאה. גם לא ספרים מכובדים שיעטרו לראווה את קירות חדרי, אלא ספרים שאקרא, נכון יותר – שאבלע.

 

בין הספרים, היו שני הכרכים העבים של ספרו המונומנטלי של יהושע פראוור: "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל". את המתנה הזאת קיבלתי מידידי המשפחה, משפחת שליטא.

 

בהקדשת הספר, כתבה לי חנה בכתב הפנינים שלה:

"לאורי, חובב דברי הימים,

בהגיעך למצוות

קבל ברכותינו הלבביות:

'והיית כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח!'

 

בידידות

משפחת שליטא

ו' טבת תשל"ו.

 

זאת, כמדומני, פגישתי הראשונה עם פסוק מתהלים, ממזמור א בתהילים. גם היום, בחלוף 41 שנים, אני זוכר עד כמה הפסוק הזה ריגש אותי, הסעיר אותי, והבחירה בו החמיאה לי. איזה יופי טמון בו. איזו מטאפורה נפלאה. יש בו משהו, כנראה, בתהילים הזה. בשירה הגדולה הזאת, שקל כל כך, לכל אדם, בכל תקופה, להתחבר אליה.

 

****

 

 

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". איזו פתיחה מהממת.

 

האיש המאושר והמבורך, הוא האיש שהלך בדרך הישר. מהי דרך הישר? היא מנוסחת על דרך השלילה. קל יותר למשורר, כנראה, להגדירה בדרך זו. הוא מתאר באיזו דרך לא ראוי לו לאדם לבחור – לא לשמוע לעצה של רשעים, לא לעמוד בדרך חטאים ולא לשבת במושב לצים.

 

ארץ ישראל, לארכה ולרחבה, זרועה עשרות יישובים, רובם מושבים, ששמותיהם נובעים מפסוקים בתהלים. אך את מושב לצים לא נמצא.

 

למה לא, בעצם? מה רע בלצון, בהומור, אפילו בליצנות?

 

כאשר המשורר מקביל את מושב הלצים עם עצת הרשעים ודרך החטאים, ברור שאין כוונתו להומור. כוונתו לציניות, לציניות מרושעת, ניהיליסטית. אשרי מי שנמנע מחברה צינית.

 

המזמור הזה אופטימי; הוא מציג תחזית של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". לא פלא שאין זה ספר היסטוריה, אלא ספר תפילות.

 

****

 

ר' דוד בוזגלו, היה גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה העשרים. חתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון, היה ממעריציו.

 

ביטון כתב "שחרית לר' דוד בוזגלו", תחת הכותרת "לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה".

 

הפסוק האחרון של ספר נביאים, של מלאכי, אומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". המסר של החלוצים הציונים היה הפוך. על מנת להקל על התמודדותם עם הקרע שקרעו ממשפחותיהם ואורח חייהם בגולה, עם עלותם לארץ, רבים מהם בחרו דווקא במסר של דוד שמעוני: "אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב / וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט".

 

אולי היה זה הכרח, כדי לאפשר את המהפכה הציונית, אך המחיר שלה היה כבד. מחיר הנתק מן ההורים ומן המסורת, היה קרע בנשמותיהם של רבים מן החלוצים.

 

גם בקרב אנשי התרבות היה קרע כזה, והקריעה עברה בין דורות ספרותיים והתנקמה בקורעים. האם שירתו של שלונסקי התברכה מהמרד בביאליק והקרע משירתו? והנה, חלף דור ונתן זך ובני דורו מרדו בדורו של שלונסקי, ובעיקר בבולט בבני דורו – אלתרמן (שבאופן אישי לא היה שותף למרד בביאליק). האם הבוץ שהטיח נתן זך בנתן אלתרמן, הפך את שירתו לטובה יותר? הפך אותו לגדול יותר? ועכשיו, בא רועי חסן ובשיריו הוא מתגאה בכך ששרף את ספרי השירה של נתן זך. האם מכך הוא ייבנה? ומי יתנאה בעוד דור או שניים בשריפת ספריו, חד גדיא חד גדיא?

 

זו לא דרכו של ארז ביטון. ארז ביטון אמון על המסורת, המסורתיות וההמשכיות. הוא חש שגדולתו כמשורר תהיה דווקא ברוח פרקי אבות, של "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וגו'.

 

וכאשר הוא מביט בדור שלפניו, הוא מוצא בראש ובראשונה את דוד בוזגלו. הוא אינו סונט בו, הוא אינו מורד בו, הוא אינו מטיח בו. הוא מתחבר אליו, יונק משורשיו ואוכל מפריו. ונדמה לי שזו דרך ראויה יותר.

 

זה המסר של השיר, והוא שוזר בו פסוק ממזמור א בתהלים:

 

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר לִשְמֹעַ אֶת שְמֶךָ

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

עֲסִיס אַהֲבָתִי נִגָּר עַל סַף דְּלָתֶיךָ

בּוֹא מִן הַפִּנָּה

אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת

ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ

כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

בְּזָכְרִי אוֹתְךָ

לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ

שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ

אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש

אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

 

איזה יופי! "אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש".

 

וכמו משוררים רבים לאורך הדורות, ולא רק משוררים עבריים, חוזר ביטון אל השירה הנשגבה, העילאית, אל מקור השירה, אל תהילים. "בְּזָכְרִי אוֹתְךָ / לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם".

 

****

 

הפרק הזה שימש השראה גם ליענקלה רוטבליט, בכתבו את אחד משיריו היפים ביותר, "אם לא הַ" – "רואים רחוק רואים שקוף".

 

השיר מדבר על תחושת מחנק של האדם, החש שצר לו במקומו ושהאוויר עכור ואין לו פרספקטיבה לראות רחוק, את חייו, את סביבתו, את עתידו. הוא מבקש להגביה עוף למקום אחר. למקום שיאפשר לו לראות רחוק, לראות שקוף. הדימוי שלו הוא להר נבו, ההר שממנו משה השקיף על א"י, טרם מותו. מעניין שהכותב אינו חותר להגשמת חלום, אלא להזדמנות לראות רחוק, אולי לראות את היכולת של החלום להתגשם, גם אם בלעדיו. מכל מקום, הסמל שבבחירת הר נבו מעניין ומעורר שאלות.

 

בפזמון החוזר מציג הכותב את הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא - כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה?

 

את השאיפה להכות שורש, מסמל רוטבליט באמצעות פסוק ממזמור א בתהלים:

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

הפסוק הזה הוא ברכה, המובטחת לצדיק, לאיש שלא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב.

 

האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

 

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של ה' למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג.

 

דוד בוזגלו, ארז ביטון, יענקלה רוטבליט. כל כך שונים האחד מרעיו, וכל כך דומים. והחוט המחבר והמקשר, הוא אותו פסוק בתהלים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 20/2/2017 20:02   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, משפחה, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלאכי ב: וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ


בפרק ב עוסק מלאכי בבגידה.

 

אין זה חדש שנביאי ישראל עוסקים בבגידה, אך הפעם זה אחרת. בדרך כלל, כאשר דיברו הנביאים על בגידה, הייתה זו אלגוריה. הם דיברו על אישה נואפת, בוגדת בבעלה, כאשר האישה הייתה אלגוריה לעם ישראל הבוגד באלוהיו.

 

בפרק זה מדבר הנביא על בגידה בין בני זוג, ולא כאלגוריה, אלא כתופעה ארצית, שהוא יוצא נגדה. וכאן, הבוגדים הם הגברים.

 

הנביא יוצא נגד גברים יהודיים הבוגדים בנשותיהם היהודיות למען נשים נוכריות. יש בכך ביקורת חריפה נגד נישואי תערובת ויחסים עם נשים לא יהודיות. אך יש כאן בפירוש קריאה לנאמנות של גבר לרעייתו.

 

למה? כי "הִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". אין המדובר כאן ביחסי קניין ובעלות, אלא ביחסי חברות וברית שוויונית. הגבר שבגד באשתו הפר את ברית האהבה והחברות ההדדית ביניהם. "יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. וְלֹא אֶחָד עָשָׂה, וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד".

 

העובדה שמדובר בתופעה המונית, מתבטאת בים של דמעות של הנשים הנבגדות, הפגועות. "כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח יְהוָה, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה, וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם". בית המקדש אינו יכול למלא את ייעודו, כיוון שהוא משמש בעיקר כאתר הבכי של הנשים הפגועות.

 

גם חלקו הראשון של הפרק עוסק בבגידה. בחלק זה נוזף הנביא בכוהנים, שאמורים להיות נושאי הברית בין אלוהים לישראל, הנותנים דוגמה אישית המחנכים את הציבור. אך הם מפרים את הברית, מועלים באמון שהוענק בהם ובשליחותם. "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי".

 

אין חילול השם גדול יותר, משחיתות של כוהני דת. ע"ע פינטו, ברלנד, מצגר.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 18/2/2017 16:40   בקטגוריות דת ומדינה, חינוך, יהדות, משפחה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ