לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: שער הרחמים


שער הרחמים / מאיר בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 17.1.17

 

ביום חמישי שעבר הוכה עולם התרבות הישראלי בתדהמה, בהגיע הידיעה המרה על פטירתו בטרם עת של אחד המוכשרים והטובים במוסיקאים הישראליים, מאיר בנאי. בשנים האחרונות איבד עולם המוסיקה הישראלית אמנים רבים וטובים, אבל גילו הצעיר של מאיר בנאי, שנפטר בגיל 55 בלבד, והעובדה שמחלתו לא הייתה ידועה, העצימו את תחושת האבל וההחמצה.

 

מאיר בנאי היה פורץ הדרך של הדור השני במשפחת בנאי, והקדים במעט את בן דודו המבוגר ממנו ב-8 שנים, אהוד. אחד הדברים המאפיינים את הדור השני של משפחת בנאי, הוא שרובם, לדעתי כולם מלבד אורי בנאי, שירתו בצה"ל כלוחמים קרביים, ולא בלהקה צבאית. מאיר בנאי שירת בתותחנים. מיד לאחר שחרורו החלה הקריירה המוסיקלית שלו, הוא הופיע בתכנית "זה הזמן" של רם עברון בטלוויזיה כזמר אורח והוציא תקליט שדרים עם שני שירים. נחום היימן, שחזר באותם ימים לארץ ממספר שנים שבהן גלה לאירופה, שמע אותו, התפעל מקולו ומכישרונו יוצאי הדופן והחליט לטפח אותו. את תקליטו הראשון הוציא בנאי בחברת תקליטים פרטית שהייתה אז בבעלותו של נחום היימן. לאחר מכן הוא צירף אותו ללהקת "חופים" שהופיעה בכל רחבי הארץ במאות הופעות משיריו של היימן והוציאה תקליט רב מכר, שיצר חשיפה אדירה לזמרים הצעירים שכינס היימן ללהקה, כמשה דץ, חני לבנה ובעיקר מאיר בנאי.

 

אני ראיתי את בנאי לראשונה במופע של להקת "חופים" והתפעלתי. בנאי שר סולו את "תפילת דייג" של נתן יונתן ואת "את שומעת" של אלתרמן. היו אלו שני ביצועים מיוחדים, אבל גם הלחנים היו יוצאי דופן. בדיעבד, אני יכול לומר שהם הרבה יותר מאיר בנאי מאשר נחום היימן. מעניין האם זו הגאונות של היימן, שידע להלחין את השיר בדיוק עבור הזמר שהתאים לו את השיר, או שזאת טביעת האצבעות הייחודית של בנאי בשירים שקיבל מהיימן. אבל "תפילת דייג" הוא אותו שילוב של בלוז עם שירת נשמה, ואותה נהמת לב הפורצת מן השיר באופן כל כך אותנטי ומשכנע, המאפיינים כל כך את מאיר בנאי.

 

לאחר להקת "חופים", חזר מאיר לאלמנט הטבעי שלו כ"סינגר-סונג-רייטר", אמן מבצע, השר את השירים שהוא הלחין וכתב. בשבוע שעבר שוחחנו על התופעה הזאת, שמצד אחד הצמיחה כמה מטובי האמנים ומן היצירות הטובות והחשובות ביותר, בישראל ובעולם, אך מצד שני יש בה הרבה מאוד בינוניות ומטה, של זמרים שמתעקשים לכתוב ולהלחין אף שאינם מוכשרים לכך, או של כותבים המתעקשים לשיר, אף שאינם מוכשרים לכך. מאיר בנאי בולט מאוד כהתגלמות החיוב בתופעת ה"סינגר-סונג-רייטר", בשל הכישרון, היצירתיות והמקוריות שלו הן כתמלילן, הן כמוסיקאי והן כזמר. אגב, גם כשחקן, בראשית דרכו האמנותית.

 

מה מיוחד במאיר בנאי? בעיניי, בעיקר האותנטיות. כאשר הוא שר על הבדידות והניכור של אדם לבד בעיר הגדולה, אם בשירו "גשם" או ב"שער הרחמים" שנשמיע היום, המאזין מזדהה עם השיר וחש יחד עמו את חוויית הבדידות הזאת. כאשר מאיר כמה לאהובה, למשל בשיר "אצלך בעולם", המאזין מתפלל יחד אתו "תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם", והשיר הזה באמת נשמע כמו תפילה.

 

הקול שלו יוצא דופן באיכותו, בעוצמתו. המנעד הקולי שלו רחב, והכל – בקול מלא, ללא זיוף, ללא אובדן העוצמה, וגם ללא הצרידות האופיינית לרוקרים ובלוזיסטים. בסגנון המאפיין אותו אני רואה שילוב של בלוז ושירת נשמה, והדבר בא לידי ביטוי בזעקה האותנטית הבוקעת מתוכו במספר שירים, בראש ובראשונה בפזמון של הגדול והמצליח בשיריו – "גשם", וגם בשיר שנשמע בהמשך.

 

לאחר חזרתו בתשובה, הוציא מאיר בנאי את תקליטו הנפלא, "שמע קולי" – פיוטים ותפילות, רובם בלחנו ומיעוטם בלחן המסורתי שעליו גדל כילד מסורתי בבית הכנסת הספרדי. הוא היה בין הראשונים בגל היצירה היהודית, עוד לפני שנשפט כ"טרנד". אני אוהב מאוד את התקליט ושמחתי מאוד על הצלחתו. מאיר בנאי עצמו חשש מאוד לאבד את הקהל שלו, והופתע לטובה מההצלחה הגדולה של התקליט.

 

שלוש פעמים צפיתי בהופעה "שמע קולי". אני חייב לציין שמאיר בנאי המאוחר לא היה פרפורמר טוב. הוא לא תקשר עם הקהל. הוא עמד כפוף, הביט על רצפת הבמה, הכובע שחבש מאז חזרתו בתשובה הסתיר את פניו, היה מרוכז מאוד בגיטרה ובמפוחית ובנוסף לכך, העיבודים שלו רחקו מאוד מהלחן המוכר, מה שהקשה מאוד על הקהל להצטרף אליו. במופע בק"ש, מחצית הקהל עזבה את המופע באמצע. גם במופע בקצרין עזבו רבים.

 

בימים האחרונים חשבתי הרבה על מאיר בנאי, ושאלתי את עצמי למה חזרתי לאותו מופע שלוש פעמים, על אף הבעייתיות שלו? הרי לשירים הקשבתי בדיסק ולשם כך לא הייתי צריך ללכת למופע. כנראה שמה שכבש אותי הוא שוב, אותה אותנטיות של אמן המחובר לעצמו, ואינו מנסה להתחנף לקהל או להתאים את עצמו. מה שכבש אותי במופע, היה לראות דווקא את המופנמות שלו, את ההתמזגות של היוצר עם יצירתו.

 

אני אוהב מאוד את מאיר בנאי ואת שיריו. באורטל אנו עורכים מדי שנה ערב חורף – שירי סולנים סביב נושא או אמן. הערב הראשון, לפני שנים אחדות, הוקדש לשירי חורף, ואני שרתי את "גשם". הערב האחרון, בשנה שעברה, עסק בנושא חברות, ואני שרתי את "שירו של שפשף". לפני שנים אחדות פעלה באורטל חבורת זמר, "הקולית", שהייתי מחבריה. העמדנו ערב של שירים בנושא אהבה. אני שרתי כסולן את "אהבה קצרה".

 

את קבלת השבת באורטל, ביום שישי, הקדשנו לזכרו של מאיר בנאי. הגיטריסט אופיר גל, שליווה שנים רבות את קורין אלאל והיום הוא חי באורטל, זכה לנגן עם מאיר בנאי והוא שיתף אותנו בחוויה, ואח"כ שר וניגן את "אצלך בעולם" ואנו הצטרפנו, והייתה אווירת קדושה והתרוממות רוח יוצאי דופן.

 

את השיר שנשמע היום, "שער הרחמים", מתוך התקליט "וביניהם", הכנסתי באחד מערבי יום הכיפורים להתכנסות שאני מוביל מדי שנה באורטל, שנקראת "כל נדרינו". בעיניי, מאיר בנאי כתב תפילות גם בתקופה החילונית שלו. ו"שער הרחמים" הוא סוג של תפילה. לכן, המעבר שלו לשירה דתית, כביכול, ב"שמע קולי", לא היה בעיניי מעבר חד. אני חושב שאף פעם לא היה אצלו פער בין הישראלי והיהודי, והוא גם מיטיב למזג בין מזרח ומערב, הן בלחניו והן באופן השירה שלו, שיש בה סוג ייחודי של סלסול קל.

 

ב"שער הרחמים" עוסק מאיר בנאי בנושא החוזר אצלו בשירים נוספים, ואגב, גם בשירים של בן דודו אהוד בנאי – הניכור של האדם הבודד בעיר הגדולה. העיר מתאפיינת ברעש בכל פינה, אבל הוא לא מביט סביב, לא מקשיב, הוא איש חולם וכך היה תמיד. הוא הולך בדרך עצמאית משלו, הדרך המובילה לשער הרחמים. שער הרחמים הוא אחד משערי ירושלים, אולם הכוונה היא יותר כמטפורה – השער של האדם הבודד, המחפש בחיים חמלה, רחמים. הוא מחפש את השער לעולם שיש בו חסד. הוא מכיר את הדרך לשער הזה, אך הוא יודע ששער הרחמים לא יגאל אותו מן הבדידות. הוא רוצה להגיע לשער הזה עם אהובתו. ולכן הוא שר לה: "בואי אתי יחד, בואי מתוך הפחד, כי את, גם את חלק משער הרחמים".

 

"חי פעם, רק פעם", הוא שר. לביטוי "חיים רק פעם אחת" אפשר להתייחס במובן של לא לקחת את החיים ברצינות כי חיים רק פעם אחת, או – כיוון שחיים רק פעם אחת, ראוי לחיות אותם במלוא המהות והמשמעות. מאיר בנאי תוהה: "יש טעם, אין טעם", אבל החיפוש אחרי שער הרחמים, מבטא את הפרשנות המהותית והמשמעותית לחיים. וכשמאיר בנאי זועק לפתע, ש"בתוך לבי יש זעקה והיא גדולה" – המשפט הזה הוא המאיר בנאיות במיטבה, באותנטיות הכובשת שלה.

 

אי אפשר לסיים פינה המוקדשת למאיר בנאי, בלי לומר מילה על משפחת בנאי. משפחת בנאי הענפה, מקבץ הכישרונות האדיר והנדיר הזה, הוא תופעה המרסקת את מדע הסטטיסטיקה. כאמור, מאיר היה הראשון מבני הדור השני. בין הבולטים מבני דורו, גם אחיו אביתר ואחותו אורנה. ובין הזמרים בני הדור השלישי של השבט, בולט בנו נועם בנאי. הייתי בהופעה שלו. ההופעה הייתה בליל שבת, מה שאומר שהוא לא המשיך בדרכו של מאיר כאדם דתי, אך הוא אמר במופע שהאופציה שהוא לא יהיה מוסיקאי אף פעם לא הייתה קיימת מבחינתו.

 

נפרדנו השבוע מאמן ענק, מאיר בנאי. יהי זכרו ברוך!

 

מסתובב בעיר הישנה

ורעש בא מכל פינה

אני מכיר כבר

מכיר כבר את דרכי

בדרך לשער הרחמים.

 

לא מביט סביב

לא מקשיב

איש חולם אני

וכך היה תמיד

אבל מכיר כבר

מכיר כבר את דרכי

הדרך אל שער הרחמים.

 

חי פעם רק פעם

יש טעם אין טעם

עם כח בלי כח

שער הרחמים.

בואי איתי יחד

בואי מתוך הפחד

כי את, גם את חלק

משער הרחמים.

 

השלטים מעל החנויות

משקיפים, על הרחובות

בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה

הראו לי את שער הרחמים.

 

חי פעם רק פעם...

נכתב על ידי הייטנר , 16/1/2017 23:03   בקטגוריות אורטל, אמנות, אנשים, היסטוריה, הספדים, יהדות, משפחה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 11.1.17


* רוקדים על הדם – הוראות הפתיחה באש של צה"ל ברורות וחד משמעיות. במחבל בפיגוע יש לירות. כל חייל שהיה יום אחד בצבא יודע זאת. כל חייל מחונך לחתירה למגע. מי שטוען שהצוערים היססו לירות במחבל בירושלים בשל "אפקט אזריה", משקר ביודעין ורוקד על הדם כדי לשלהב יצרים ולעשות הון. זאת טענה דמגוגית וצינית. חיילים שונים נהגו בצורות שונות באירוע. יש בהם כאלה שגילו גבורה ויוזמה, חתרו למגע והסתערו באש על המחבל. יש שנצרו כדי למנוע דו-צדדי. ויש כאלה שנבהלו וברחו. צריך לזכור שאין המדובר בלוחמים אלא בתומכי לחימה. כמובן שאין בכך כדי להצדיק בשום אופן את הבריחה. נהפוך הוא. כל מי שהסתער ידע שהוא מבצע את הנדרש ממנו והמצופה ממנו. כל מי שפחד להסתער, יודע שהוא נהג בניגוד לנדרש ולמצופה ממנו. גיוס האירוע לצורך פוליטי ציני, הוא מעשה מכוער. כמה נמוך הם יכולים לרדת?

 

* למה הש"ג ברח? - היו לא אחת בתולדות צה"ל מקרים של חיילים פחדנים, גם בקרב לוחמים. לדוגמה, רוני אלמוג, שברח ממחבלים כאשר שמר בשער מחנה "גיבור", ובשל פחדנותו ובאחריותו נהרגו 6 חיילים ונפצעו 10 ב"ליל הגלשונים" (1987). ואח"כ הוא משפחתו וכל מיני יחצ"נים הדביקו, ללא בושה, לסיפורו את מיתוס "מפקירים את הש"ג" (הוא היה לוחם, שעמדת השמירה שלו הייתה השער). אני משוכנע, שגם הבריחה המבישה שלו הייתה בגלל "אפקט אזריה". אלא מה?

 

* 269 - 269 מחבלים נהרגו בהסתערות לוחמי צה"ל והמשטרה במתקפת הטרור אשתקד. הם נהרגו בידי לוחמים אמתיים, גיבורים אמתיים, שחתרו למגע וחירפו נפשם בהגנה על אזרחים ישראליים ועל חבריהם. הם הסתערו על מחבלים חיים ומתפקדים. כולם זכו לשבחים מכל הדרגים. לרבים מהם הוענקו צל"שים. הם נהגו על פי ערכי צה"ל ופקודותיו. שאף אחד לא יבלבל את המוח עם האגדה שחיילים מפחדים לירות, למרות שאנו בעידן ה"פוסט אמת".

 

* גיבורה אמתית - לוחמת אמתית. גיבורה אמתית. גיבורה על פי אמות המידה של צה"ל - של חתירה למגע וירי במחבל בעת אירוע, כשהוא מהווה סכנה. סגן מאיה פלד שהסתערה עם חייליה על המחבל בירושלים וחיסלה אותו, היא התשובה לשקר, להסתה ולריקודים על הדם.

 

* אפקט שמפקט - מחבל שניסה לדקור חיילים במחנה פרעה נורה ונהרג אתמול מאש חיילים ש... פחדו לירות בלה בלה בלה

 

* אז למה היה הפיגוע? – הפיגוע היה, כי המחבל ראה קבוצת חיילים עומדת בצפיפות והבין שהוא יכול. מי שרוקד על הדם וקושר את מניעי הפיגוע עם פסק הדין של אזריה, יודע שהוא משקר, ובעצמו לא מאמין למה שהוא מלהג. הרי באותה מידה, ניתן לומר שהמחבל שמע את ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הבין שהחברה הישראלית יוצאת מדעתה, אולי האמין בסיפורי "אפקט אזריה" וניצל זאת לפיגוע. די עם המחול הציני על דמם של ארבעת חללי צה"ל.

 

* משפחת השכול - ההיסטוריה של גוש עציון, היא מופת ציוני של היאחזות עקשנית באדמת ארץ ישראל, ותשלום מחיר דמים כבד מאוד. לרשימת השכול הארוכה כל כך של גוש עציון, נוסף בפיגוע הדריסה בירושלים ארז אורבך, בן אלון שבות.

 

סבתא רבתא של ארז, חנה ברי, שכלה את בנה משה במלחמת יום הכיפורים, את נכדה מאיר בדרום לבנון ואת נינה ארז בפיגוע. ארז עצמו סבל מבעיה רפואית שבעטיה צה"ל סירב לגייסו, אפילו כמתנדב. הוא נלחם בעקשנות עד שאושרה התנדבותו. שירת בחיל האוויר ויצא לקורס קצינים.

 

יהי זכרם של ארז אורבך, שירה צור, יעל יקותיאל ושיר חג'אג' ברוך!

 

* אויב משותף - על שער ברנבורג בברלין הוקרן דגל ישראל, כהזדהות עם העם בישראל בעקבות הפיגוע בארמון הנציב. דגל ישראל הונף על גג עיריית אמסטרדם, בעקבות אותו פיגוע. ולמחרת, מאותה סיבה - גם על עיריית פריס הונף דגל ישראל.

 

מה קרה? מה יום מיומיים? איפה הם היו במאות פיגועים בשנה שעברה? אז התגובה באירופה הייתה גינוי רפה לטרור ומיד אמירה "מאזנת" נגד אקיבוש.

 

מה שקרה הוא גל הטרור האיסלמי המכה באירופה. האירופאים מבינים מפיגוע לפיגוע עם איזו מציאות אנו מתמודדים. הם מתחילים להבין באיזו שכונה אנו חיים. הם מתחילים להבין מי האויב שלנו ושהוא גם האויב שלהם.

 

יתכן שהדמיון בין הפיגוע בירושלים לפיגועים בניס ובברלין המחישו להם יותר מתמיד את העובדות הללו.

 

* תמצית השוקניזם – בפשקוויל התורן שלו, גדעון לוי ערך השוואה בין אזריה למחבל שהרג. בין השאר כתב: "הם היו שניהם כמעט מאותו הכפר: גדלו בשתי ערים פלסטיניות כבושות, במרחק כשעת נסיעה זו מזו. אלאור אזריה גדל ברמלה, שהייתה פעם עיר פלסטינית ואינה עוד, עבד אל־פתאח א־שריף גדל בחברון, שנותרה עיר פלסטינית, אבל תחת כיבוש ישראלי אלים". המשפט הזה הוא תמצית השוקניזם. לא רק חברון אלא גם רמלה היא עיר "קבושה". ולכן, גם אם ישראל תיסוג מחברון ומכל השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים, עדין תמשך המלחמה ויימשך הטרור, במאבק הצודק נגד "אקיבוש", ברמלה, ביפו, בלוד, בנהריה ובאשדוד. וגדעון לוי וחבר מרעיו, עמיתיו לדבוקת שוקן, ימשיכו לעודד את המאבק הצודק נגד "אקיבוש" ואת הטרור הרצחני שנעשה בשמו.

 

* לא מצחיק - נכנסתי למכון שמיר למחקר, מקום עבודתי. עמדתי מול פסלו של יצחק שמיר, וניסיתי לדמיין אותו מקבל מחבר טייקון אספקת עתק של סיגרים יוקרתיים וארגזי שמפניה יוקרתית, או מבלה ביאכטה עם מיליארדר נוכל צרפתי מפוקפק. הייתי אמור לצחוק מעצם ההשוואה. אבל לא הצלחתי לצחוק.

 

* לא היה מסרב – יצחק שמיר לעולם לא היה מסרב ל"מתנות" מפוקפקות בסך מאות אלפי ₪, מהסיבה הפשוטה שאיש לא היה מעלה על דעתו להעז להציע לו.

 

* פחדן – כאשר נתניהו שולח את ח"כ אמסלם להשתלח בראיונות לתקשורת בראש אגף החקירות, השר לביטחון פנים ארדן ממלא פיו מים ומפחד לגבות את משטרת ישראל.

 

* יושרה נדירה – ראיינתי לפני ימים אחדים את ירון לונדון לספר שאני כותב. שיחתנו התגלגלה לסוגיית הגולן, והוא אמר דברים שלכאורה הם מובנים מאליהם, אך האמת היא שבשיח הישראלי הם נדירים ביושרתם: "אני התנגדתי להתיישבות בגולן, כי חשבתי שאפשר להגיע להסדר עם סוריה וצריך לשמור את הגולן כקלף למיקוח. לא ראיתי בגולן מולדת. לא חשבתי שההתיישבות בגולן היא דבר נבון. אבל היום, אוי ואבוי אם הסורים היו יושבים בגולן.

 

כל ראשי הממשלות, כולל נתניהו, היו מוכנים לכך. אני ראיתי במו עיניי את המפה של נתניהו. הוא היה מוכן לסגת עד המצוק. ראיתי את זה. אני יודע בדיוק מה הוא נתן ללאודר. כך שקשה להאשים דווקא אותי בַּטָעוּת. אני מוכרח להודות, שהיום, כשאני עולה לגולן, קשה לי לראות את זה בידיים סוריות. לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינת יְפִי הטבע, לא מבחינת איכות ההתיישבות. בדיעבד אני טעיתי. היסטורית, יהודה הראל ואתה צדקתם ואני טעיתי. מה אני יכול לעשות? לא ידענו את זה. מה היה קורה אם היינו בהסדר עם אסד? האם היה שינוי, בסוריה, זאת הייתה סוריה אחרת? אלה משחקים בהיסטוריה אלטרנטיבית. בדיעבד, מי שיישב את הגולן צדק ואני טעיתי".

 

* מיהו יורד? – אהוד בן עזר נוהג לכנות את סייד קשוע "העיתונאי הערבי היורד". ירידה ועליה, הן אמירות הנוגעות אך ורק להגירה של יהודים מהגולה למולדת, או חלילה מהמולדת לגולה. כאשר מדובר במי שאינו יהודי, אין זו ירידה אלא הגירה.

 

            * ביד הלשון

 

עורבא פרח – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "כלום", בהקשר לאמירתו של נתניהו "לא יהיה כלום כי אין כלום". עוד אמר נתניהו, שיתברר שהכל עורבא פרח. מה פירוש עורבא פרח?

 

הביטוי הוא בארמית. התרגום המילולי הוא "העורב עף". המקור הוא מן התלמוד הבבלי. רב אויא הטריד את רב הונא בשאלות דקדקניות. בשלב כלשהו נמאס לרב הונא והוא אמר לו: "עורבא פרח", כלומר הסב את תשומת לבו לעורב שעף בשמים. מכאן, שבמקור - הביטוי מסמל הסחת דעת, כמו שאומרים לילד "הנה ציפור" ומכניסים לו את הכפית לפה.

 

אולם בגלגולו של הביטוי השתנתה משמעותו, והיום משתמשים בו כדי לומר על דבר מה שאין לו שחר, שזו טענה מופרכת. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 11/1/2017 00:11   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: אהבת איתמר בן אב"י


אהבת איתמר בן אב"י / מירי אלוני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.1.17

 

בשבוע הבא יתקיים בראשון לציון כנס ראש הממשלה לשפה העברית מספר עשר, "לשון ראשון". במסגרת הכנס, מוענקים מדי שנה שני פרסים. האחד הוא פרס ראש הממשלה לשפה העברית על שם אליעזר בן יהודה, הניתן לרוב לבלשנים, חוקרי לשון ואנשים שפועלים להאדרת השפה העברית, כדוגמת אבשלום קור ורות אלמגור רמון. השני הוא פרס ראש עיריית ראשל"צ ליצירתיות בשפה העברית על שם מאיר אריאל, הניתן לאמנים ויוצרים, ובהם דני סנדרסון וערן צור.

 

השנה זכו שניים בפרס ע"ש מאיר אריאל – הפזמונאי דודו ברק והמוסיקאית והזמרת רונה קינן. את הפינה נקדיש היום לדודו ברק, פזמונאי בולט ביותר בזמר העברי לאורך עשרות שנים, שעד היום טרם השמענו שיר שלו. ברק, שנולד יחד עם המדינה, הוא משורר, פזמונאי והיה עורך מוסיקלי בקול ישראל במשך עשרות שנים. באמרי משורר ופזמונאי, כוונתי לכך שהוא כותב הן שירה פואטית והן פזמונים להלחנה, אולם עיקר פרסומו והצלחתו הוא כפזמונאי. יש לציין שהפזמונאות היא מקצוע נכחד. היום לרוב הזמרים כותבים לעצמם את השירים, או כותבים שירים זה לזה. יש הרבה יופי ואותנטיות בתופעת ה"סינגר-סונג-רייטר", האמן המלחין ושר את שיריו, ומיטיב להביע את יצירתו בביצועו, ודי אם נזכיר את האיש שהפרס הוא לזכרו – מאיר אריאל, את שלום חנוך, את כלת הפרס השנה רונה קינן ואת חתן פרס נובל לספרות השנה בוב דילן, כדי להיווכח בכך. אולם לא כל זמר מבצע הוא גם אמן יוצר והציפיה מזמר לכתוב לעצמו מביאה לא אחת לתוצאות בינוניות ומטה, אפילו מביכות. חלק ניכר מן הזמר העברי נכתב בידי פזמונאים שפזמונאותם-אומנותם והם אחראים לשירים מקסימים, ויש להצטער על כך שהמקצוע הולך ונעלם. יש מקום לשתי הסוגות זו לצד זו.

 

דודו ברק כותב פזמונים כבר כמעט 50 שנה. טובי המלחינים הלחינו את שיריו ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נחום היימן, יאיר רוזנבלום, דובי זלצר, נורית הירש, מוני אמריליו, שייקה פייקוב, יצחק קלפטר, בועז שרעבי ועוד. כירושלמי מלידה ועד היום, הוא הרבה לכתוב שירים על ירושלים, כמו "שובי בת ירושלים" שכתב לשושנה דמארי. הוא כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, ולזמרים רבים ובהם שושנה דמארי, מירי אלוני, אילנית (שלה כתב יותר מלכל זמר אחר), בועז שרעבי, אבי טולדנו ועוד. אזכיר כמה משיריו הבולטים: "חייך וחיי", "פרחים בקנה", "ארץ ישראל יפה", "למה ככה", "עגילי דמאר", "היום היום", "דרך ארץ השקד", "בצל כפות תמר", "אחי גיבורי התהילה", "חופשי ומאושר", "כותל המזרח", "ושוב אתכם" ועוד ועוד. הוא כתב למלחינים וזמרים בסגנונות רבים – שירי מולדת; באמת שירי אהבה רבים לא"י, פופ, מוסיקה ים תיכונית ושירי ילדים. הוא זכה להצלחות של שיריו בפסטיבלים השונים ופסטיבלים בינלאומיים, ולפרסים ועיטורים כמו פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם וערב הוקרה בכנס "מי אני שיר ישראל".

 

כיוון שהפרס שיקבל ברק בשבוע הבא יהיה מטעם כנס השפה העברית, השיר שנשמיע קשור מאוד לשפה העברית. זהו שיר על הילד העברי הראשון, כפי שכונה בנו של מחיה השפה העברית, או הבולט בין מחיי השפה העברית ליתר דיוק – אליעזר בן יהודה.

 

שמו הראשון היה בן ציון בן יהודה. אולם אמו דבורה ספרה לו שהיה בכוונתם לקרוא לו איתמר, על שם עץ התמר, כסמל לציונות, אך כיוון שהשם לא היה מקובל, לחצו עליהם לתת לילד, שצפויה לו ילדות לא נורמלית בעליל, שם נורמלי. אולם לאחר מות אמו הוא שינה את שמו לאיתמר ולאחר מות אביו שינה את שם משפחתו לבן אב"י; אב"י – ראשי התיבות של אליעזר בן יהודה. "איתמר בן אב"י, שאביו היה נביא", כהגדרתו של ירון לונדון.

 

את שירו "אליעזר בן יהודה", שכבר השמענו בפינה זו, פתח ירון לונדון במילים "כמו הנביאים הקנאים לשם, הוא קינא לתואר, ולפועל ולשם". ואכן, בן יהודה היה קנאי לשפה העברית. ומי ששילם במידה רבה את מחיר קנאותו היה בנו, "הילד העברי הראשון", שנאסר עליו לפגוש ילדים אחרים לבל ישחיתו אותו והוא ילמד מפיהם לע"ז. איתמר בן אב"י היה עיתונאי, עורך, סופר ופעיל ציוני.

 

השיר שנשמע היום הוא שירו של דודו ברק "אהבת איתמר בן אב"י". השיר מתאר את סיפור האהבה של איתמר בן אב"י ללאה אבו-שדיד, מבנות האצולה הספרדית המוגרבית של ירושלים. בהיותו בן 26 הוא פגש בנערה בת ה-16, התאהב בה ממבט ראשון ורצה את ידה. אלא שאמה אסרה עליה בכל תוקף להתרועע עם האיש. קודם כל, מה פתאום בת למשפחה ספרדית מיוחסת, תתחתן עם איזה שכנוז מוסקובי לא עלינו, ועוד אדם עני ובוהמיין פרוע. על גופתי המתה.

 

איתמר לא ויתר, היה נחוש מאוד, והטריד אותה בסמסים חמש פעמים בשעה. אבל כיוון שאז עוד לא היו סמסים, הוא נאלץ לכתוב לה שירי אהבה פיוטיים, ולפרסם אותם בעיתון "האור" בעריכתו, וכך אהבתו וחיזורו האובססיבי היו לנחלת הכלל, והיישוב היהודי הקטן עקב אחרי הפרשה. לאחר שנתיים של חיזור גורלי, שבו משפחתה של לאה לא הרשתה לה להתרועע עמו, הוא פרסם בעיתונו שיר התאבדות, תחת הכותרת "האקדח". השיר עורר סערה גדולה ביישוב. אביו שחרד לגורלו, אליעזר בן יהודה, לקח את העניינים לידיים. הוא יצר קשרים עם כמה מבני משפחתה, והם שכנעו את האם לקרוא לנערה ולשאול את פיה. לאה השיבה לאמה שלא תמרה את פיה, אך לא תינשא לאיש אחר. בסופו של דבר האם התרצתה והשניים נישאו ונולדו להם שלושה ילדים.

 

דודו ברק כתב בלדה מקסימה המתאתר את סיפור אהבת איתמר בן אב"י ללאה האהובה, האהבה הטהורה, המיוסרת, הכואבת. "את לאתי אהבתי למרות רצונה / מי ייתן יכולתי לסור למעונה". הוא מספר איך נאבק איתמר עם עצמו, ניסה להמית את אהבתו בתוכו – אך האהבה הייתה חזקה ממנו. השיר מתאר, כמובן גם האיום בהתאבדות. "ביקש לשים קץ לחייו באקדחו הקר".

 

את השיר הלחינה כלת פרס ישראל נורית הירש ושרה בקולה הנדיר מירי אלוני.

 

ברכות לחתן פרס מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית – דודו ברק.

 

הנה ורטט בעורפי שוב יעבור

איכה דיברה האהבה של פעם

בעיר ירושלים איש טהור טהור

אהוב אהב כאוב כאב בזעם

וזהו דבר אהבתו

עולה בלהבה

אשר שמעה נסיכתו

לאה האהובה

 

את לאתי אהבתי למרות רצונה

מי ייתן יכולתי לסור למעונה

אני אוהב אותך כל כך

אני נושק אותך כל כך

לו אהבתיני לאתי

חיי לך ומותי

 

והוא אמר לה את שוכנת בלבבי

וצר עלי ביתה ותשוקותיה

חתם בלהט איתמר הוא בן אב"י

שלוש שנים בכֹה בכה אליה

ביקש לשים קץ לחייו

באקדחו הקר

ושר לה נחל דמעותיו

ושר ושר ושר

 

את לאתי אהבתי למרות רצונה

מי ייתן יכולתי לסור למעונה

אני אוהב אותך כל כך

אני נושק אותך כל כך

לו אהבתיני לאתי

חיי לך ומותי

 

לאה סוגרת ומסוגרת במחבוא

פחם שער ראשה צחות פניה

נשבע הוא להמית דמותה בלבבו

בשבועתו נכשל ושב אליה

אי אז מקץ שלוש שנים

הלכה היא אחריו

מאז לכתו פעמונים

נוגנים לה את שיריו

 

את לאתי אהבתי למרות רצונה

מי ייתן יכולתי לסור למעונה

אני אוהב אותך כל כך

אני נושק אותך כל כך

לו אהבתיני לאתי

חיי לך ומותי

כי אהבתיני לאתי

חיי לך ומותי

נכתב על ידי הייטנר , 10/1/2017 23:00   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, משפחה, סיפורים, ציונות, רדיו אורנים, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ