לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בראשית נ': וישב מצרימה


לאחר מות יעקב, הולכים כל בני ישראל אחרי גופתו החנוטה, בהלוויה ממלכתית גדולה ומכובדת, בהשתתפות צמרת השלטון המצרי, מלווים ומאובטחים בצבא מצרי רב. כמקובל בתנ"ך, תיאור ההלוויה מתמקד במעשים ואין בו ביטוי לרגשות ומחשבות. כיצד חשו בני ישראל כאשר שבו להתהלך בארץ אבותם, ארץ הולדתם, ארץ מולדתם, הארץ בה התהלכו ובה רעו את מקניהם, ארץ כנען? האם התגעגעו? האם חלפה בראשו של מי מהם המחשבה, שמא ראוי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בארץ? האם חזרתם למצרים, אל המקנה שהשאירו שם, היא ביטוי מוקדם להעדפת סיר הבשר של הגלות? ואולי, בכלל לא הייתה להם ברירה. לא בכדי הם נדרשו להשאיר את רכושם ומקניהם בארץ גושן, והצבא שנשלח להגן עליהם, נדרש גם להבטיח את שובם למצרים. אין לסוגיה זו תשובה בכתוב, אך היא משאירה תחושה של החמצה.

 

כל אימת שאני קורא מחדש את הפרק הזה, אני מקווה שאולי הפעם יקום בין בני ישראל איזה משה, או הרצל או בן גוריון, שיאמר: "אחים יקרים, חזרנו הביתה. כפרה על המקנה והרכוש. אל נסב ראשינו אחור. נישאר כאן ונתחיל הכל מחדש". ובכל פעם שאני קורא מחדש את הפרק, אני מתאכזב... גם הפעם ביכרו אבותינו את הגולה על הגאולה. "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו". ומתוך שהחמיצו את השעה, גזרו על בניהם ובני בניהם שעבוד.

 

****

 

"פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

 

****

 

סוגיה נוספת שמעלה הפרק, היא יחסי יוסף ואחיו. אחיו של יוסף מודעים לחשבון שיש לו עמם, שטרם יושב. אמנם יחסו אליהם עד כה היה מופתי, אך יתכן שהדבר היה בזכות יעקב, שהיה מעין חומת מגן מסביבם. עם מותו, הם מצפים מיוסף שינקום בהם, ככתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". האחים בודים צוואה של יעקב, שלא הייתה ולא נבראה, ואומרים ליוסף: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ".

 

יוסף יודע שהם משקרים. אילו רצה יעקב להעביר לו מסר זה, הוא היה עושה זאת בפגישות הפרידה שקיימו. אולם אין ליוסף כל כוונה לנקום באחיו על שעשו לו, והוא משלים גם עם העובדה שלא הוא, האיש החזק בעולם בתקופתו, אלא אחיו יהודה, ינהיג את עם ישראל. הוא פורץ בבכי בשמעו את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל לבם: אַל-תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם".

 

יש ליוסף כל ההצדקות להתנכר לאחיו. אך הוא מעדיף להיות המבוגר האחראי; הוא רואה בשלום הבית, שלום המשפחה, שלום העם ערך עליון, ולוקח אחריות על מימושו. ראוי שנלמד את המסר הזה – אחדות העם היא מטרה נעלה, שהגשמתה מצדיקה, לעתים, התפשרות על עקרונות אחרים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/2/2015 23:50   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית מ"ט: יעקב נפרד מבניו בברכות (וגם בקללה)


בבראשית מ"ט תם עידן האבות, עם מותו של יעקב אבינו.

 

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

 

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

 

גם כאשר מברך יעקב את בניו, הוא מבהיר מי מהם ינהיג את העם. לא ראובן הבכור. גם לא יוסף, הבכור מאשתו האהובה, רחל. המנהיג הוא יהודה, והשבט המוביל הוא שבט יהודה: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב.

 

יעקב מברך את יהודה בשפע כלכלי, המבוטא בגפן וביין שיזרמו כמים עד שניתן יהיה לכבס ביין את הבגדים ולקשור את הבהמות אל הגפנים. אך עיקר הברכה היא למנהיגות על העם. ואכן, בית דוד הוא משבט יהודה. מעניין, שלאחר שחלום יוסף, שאחיו ישתחוו לו, התגשם בבואם למצרים לשבור שבר, יעקב מסיט את השתחוות האחים מיוסף ליהודה. הוא מקפיד לציין – "ישתחוו לך בני אביך", כלומר גם יוסף ובנימין, שאינם אחיו מצד אמו.

 

בכל סיפורי האבות, לא הבכור הוא ממשיך הדרך – יצחק הצעיר ולא ישמעאל הבכור הוא ממשיכו של אברהם, יעקב הצעיר ולא עשו הבכור הוא ממשיכו של יצחק, המנהיג מבין בניו של יעקב אינו ראובן הבכור אלא יהודה, הבן הרביעי, ומבין בניו של יוסף המנהיגות היא בידי אפרים הצעיר ולא מנשה הבכור. המסר ברור – המנהיגות אינה עוברת באופן דטרמיניסטי "כדרך הטבע", אלא נבחר מי שראוי לכך. המסר לימינו, הוא שיש לבחור כמנהיג ובעצם לכל תפקיד, את האדם המתאים באמת, ולא את מי ש"מגיע לו"; בחירה על פי כישורים ולא על פי קשרים.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/2/2015 23:42   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית מ"ו: אבותינו יורדים מהארץ


"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי".

 

איזו התרגשות! איזה הפי אנד לפרשה הארוכה והכואבת של יוסף ואחיו, של יוסף ואביו.

 

הפי אנד? כן, ולא. שכן לצד האיחוד ההיסטורי, יעקב ובניו יורדים מצרימה, ומתחילה הפרשה הארוכה והעגומה של הגלות והעבדות.

 

פרק מ"ו מספר את סיפור הירידה הגדולה מהארץ. יעקב ו"בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה", "וַיִּקְחוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם וְאֶת-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן", "כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ".

 

הדבר האחרון שאני יכול להתחבר אליו הוא ירידה מן הארץ. להיפך, אני סולד מהלגיטימציה לירידה, עד כדי כך שכבר לא פוליטיקלי קורקט להשתמש במושג "ירידה": "יש לי שני ילדים, אחד גר בת"א ואחד גר בניו יורק", כאילו מדובר רק במקום מגורים, ואין משמעות ערכית לחיים בארץ או בגולה, ומה שקובע הוא מחיר המילקי. אני מאמין שמקומו של יהודי הוא אך ורק בא"י ובוודאי שאני שולל את עזיבת הארץ של יהודי ישראלי שחי בה, כמו משפחת יעקב.

 

לכאורה, יש להם סיבה מוצדקת – הרעב הכבד. הם לא ירדו למקום שבו המילקי קצת יותר זול. ירידתם מן הארץ נועדה לאפשר חיים, וככזאת היא הכרח בל יגונה. ניתן היה, אולי, לקבל זאת, אלמלא הפסוק אותו נקרא בפרק הבא: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". הם לא ירדו כפליטים עד יעבור זעם, אלא התנחלו ונאחזו במצרים, היאחזות לדורות, עד יציאת מצרים שאף היא נכפתה על צאצאיהם.

 

תירוץ נוסף המצדיק את הירידה מהארץ וההשתקעות במצרים, הוא שמדובר בתכנית אלוהית, שפורטה בברית בן הבתרים. בעיניי, התירוץ הזה הוא כפירה בעיקר, מאחר ועיקר היהדות הוא חופש הבחירה של האדם. יש תכנית אלוהית? הכל צפוי? יתכן. אבל הרשות נתונה, וכל אדם בן חורין לקבל את ההחלטה הנכונה או השגויה. ומה לעשות, לא נעים אך אבותינו בחרו לרדת מהארץ הקשה שלנו לחיים הטובים במנהטן שעל גדת הנילוס.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 21/2/2015 22:18   בקטגוריות חינוך, יהדות, משפחה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ