לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ויקרא יח: וחי בהם


פרשת "אחרי מות" רוויה במוות ובעונשי מוות, כפי שהיטיב לתאר בדרשתו ארי אלון, על פרשת בר המצווה שלו.

 

אך אני בוחר להתמקד דווקא בשתי מילים המופיעות בפרק י"ח, המנוגדות לשפעת עונשי המוות : "וחי בהם". אני בוחר בהן מחוץ להקשרן, כצירוף בפני עצמו, כי אני יכול להיתלות באילנות גבוהים – כבר חז"ל עשו כן. כבר חז"ל הפקיעו את "וחי בהם" מכל הקשר והפכו אותם לאחד מעיקרי היהדות, כתורת חיים.

 

רבי ישמעאל נתלה במילים "וחי בהם" כדי לחלוק אפילו על העמדה המקובלת בזכות מסירת הנפש כדי לא לעבוד עבודה זרה. "ומנין שאם אמרו לו לאדם 'עבוד עבודה זרה ואל תיהרג', מנין שיעבור ואל ייהרג? תלמוד לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם".

 

עמדה זו שנויה במחלוקת, אך המחלוקת היא מידתית. הכלל המקובל על הכל הוא "יעבור ובל ייהרג" למעט חריגים, והמחלוקת היא על החריגים.

 

בין החריגים, עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", לצד "עבודה זרה" ו"שפיכות דמים" הוא "גילוי עריות". וזה הנושא המרכזי של הפרק. הפרק מתמקד באיסורי עריות.

 

חלקם אינו רלוונטי לימינו ונראים בלתי מוסריים בעינינו, כמו איסור יחסי מין בין גברים. אולם רובם עוסקים באיסור על גילוי עריות במשפחה, וזו ליבת המוסר המיני גם בחברה הומניסטית מודרנית. העיסוק הרב בנושא מעיד עד כמה גילוי העריות היה נפוץ ולגיטימי בחברה הסובבת באותם ימים. עם ישראל נדרש להיבדל הן מתרבות מצרים והן מתרבות כנען, בראש ובראשונה באיסורי העריות.

 

עצם הרעיון שמאחורי האיסורים, הוא מותר האדם מן הבהמה – לא היצרים, ויצר המין הוא אולי החזק בהם, שולטים בנו, אלא אנו בהם. אנו יכולים, ולכן אנו נדרשים, להגביל את יצרינו באתיקה של מותר ואסור.

נכתב על ידי הייטנר , 19/5/2015 00:52   בקטגוריות חינוך, יהדות, משפחה, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ויקרא ח': חשבנו עושים חיים


פרק ח' בחומש ויקרא מסיים את פרשת "צו". מסתבר שהצו הוא צו מילואים. בתום הפרק מקבלים אהרון ובניו צו מילואים, לשבעת ימי מילואים ביחידת העלית, המובחרת שביחידות. היחידה כפופה ישירות למצביא העליון, משה, שבתחילת הדרך הוא עצמו מפקד עליה, עד שהוא מעביר את הפיקוד בפועל לאהרון.

 

משה אינו מפקד באמצעות מסכי פלזמה. לא ולא. משה אינו מתבייש ללכלך את הידיים. גם דם לא מפחיד אותו. לאורך כל הפרק הוא טורח במו ידיו, מתקין את המזבח, חותך את הקורבן, מזה את הדם, נותן ממנו על תנוך אוזנם ועל בהונות ידיהם ורגליהם הימניות של הכוהנים. על פי מדרש חז"ל, בכל אחד משבעת ימי המילואים הוא עצמו, במו ידיו, מפרק את המשכן ומרכיבו מחדש. הכל בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח.

 

אהרון ובניו מקבלים את צו המילואים, והם חדורי מוטיבציה אדירה. מקובל לא להציב בני משפחה באותה יחידה, ובוודאי לא באותה משימה. אולם ביחידת העלית של אהרון ובניו – המשפחה היא דבוקה אחת, אב ובניו. פצמ"ר אחד, וכל המשפחה הלכה.

 

שירות המילואים של יחידת העלית המשפחתית, מועבר בשידור חי לכל בני ישראל, 7X24, כמו בית האח הגדול, או במקרה הזה, משכן האב הגדול. ההתרגשות גדולה. המתח הולך ונבנה בהדרגה.

 

אהרון ובניו חדורי שליחות ומוטיבציה, ובסך הכל, אנחנו הרי יודעים שמילואים זה גם כיף. "באנו למילואים / חשבנו עושים חיים / נתנו לנו עוזי / אוכל ווזווזי / באנו למילואים".

 

בסך הכל, אהרון ובניו חשים מוגנים מאוד. זה לא רק הנמרים הממוגנים ולא רק האפוד הקראמי. יש להם פוליסת ביטוח שאין איתנה ממנה: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ  כִּי-כֵן צֻוֵּיתִי". יש ביטחון מובהק מזה?

 

לא פלא שפיהם מלא שירה. "חשבנו עושים חיים". אז חשבתם. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 4/5/2015 23:26   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, תרבות, צבא  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפיגומים של ארז ביטון


ביום העצמאות, יוענק פרס ישראל לספרות ולשירה למשורר ארז ביטון.

 

על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר / בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמים.

 "פיגומים", ארז ביטון.

 

שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.

 

מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה האבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבניה מסתיימת.

ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמים?

 

לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.

 

שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום לרוח ללא החומר.

 

****

 

אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לא"י גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחיה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בא"י, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.

 

המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עמו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם"... הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה". מתי? "פעם". אין כל מחויבות וכל עשיה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עמו עלה ארצה. החלום הזה יבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר". במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיתקין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.

 

גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.

 

הבן אינו אומר "נבנה פעם". הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים". הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב". בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף", הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.

 

הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמים". בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.

 

הדימוי של הפיגומים אל לב השמים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"). השניה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמים"). מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמים עלול להיות הרסני ועשוי להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.

 

דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבניה ויצירה. החיבור בין הארץ והשמים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

 

****

 

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחויבות לתיקון עולם. המחויבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי - זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשיה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.

 

האבא בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִתית. לכן, היהדות האמתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

 

****

 

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההוויה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות". החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האבא בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמים.

 

****

 

מדינת ישראל, שאנו חוגגים השבוע את חגה, היא הבית השלישי. היא התגלמות גאולתו של עם ישראל.

 

מדינת ישראל, כמדינה יהודית עצמאית, היא המסד המאפשר לנו ליצור חברה המבוססת על צדק ועל חסד, על ערבות הדדית. מדינת ישראל היא התשתית למימוש מחויבותנו לתיקון החברה הישראלית, לתיקון הקהילה שלנו וכל אחד מאתנו - לתיקונו הוא. מדינת ישראל היא האדמה עליה אנו יכולים להציב את הפיגומים אל לב השמים ולתרום את תרומתנו לתיקון העולם.

 

התברכה מדינת ישראל במשורר גדול כארז ביטון, המציב פיגומים מאדמת הארץ אל לב השמים. הענקת פרס ישראל לארז ביטון – מעבר להכרה במצוינותו האמנותית, היא גם הכרה בפיגומים שהוא מסמל. 

 

* "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 21/4/2015 01:33   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, חברה, יהדות, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, קליטה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ