לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ישעיהו סב: מְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ


לזכר חמי, אריק שליין, במלאת 7 שנים לפטירתו.

 

כאשר החל ההיסטוריון בועז נוימן ז"ל לנבור בכתבי החלוצים – ביומניהם, במכתביהם, במאמריהם ובשיריהם, התחולל מהפך חד בהשקפת עולמו. המפגש הזה עם החלוצים החזיר אותו בתשובה – מגישה אנטי ציונית ואנטי ישראלית, לאימוץ מחדש של הציונות והזדהות עמה, עם מטרותיה, עם צדקתה ובעיקר עם חלוציה, מגשימיה.

 

נוימן חזר לציונות דרך האהבה. הוא התאהב בחלוצים, כשהכיר את תומתם והתאהב באהבתם, אהבת המולדת היוקדת והכנה שפעמה בלבם והדריכה אותם.

 

לספרו, שבו תיעד את ממצאי מחקרו, העניק את השם "תשוקת החלוצים". על הכריכה האחורית של הספר, הוא כתב: "החלוצים היו הראשונים שזיהו את הקיום בארץ ישראל עם הקיום בכלל. להיות בארץ ישראל היה מבחינתם להיות לא רק במקום קונקרטי מוגדר. להיות בארץ ישראל היה מבחינתם להיות".

 

ספרו של נוימן הוא מחקר של היסטוריון, אך אי אפשר שלא להבחין בכל דף בספר, שאין זו רק סקירה מחקרית, אלא אהבה והערצה לגיבורי ספרו. ומה שבלט בעיניו במיוחד, היה התשוקה, שלא בכדי מצאה את מקומה בשם הספר וכמעט בכל עמוד מעמודיו. יחסם לארץ ישראל הייתה תשוקה ארוטית, למולדת, לאדמה, להתיישבות. בהגיעם לארץ ישראל, הם חשו את תשוקת הראשוניות, של מי שבאים לארץ לא זרועה, לארץ לא בעולה, לארץ בתולה, שהם יוצרים אותה מתן המסד.

 

כתב בועז נוימן: "בעיני עצמם לא הצטיירו החלוצים ככובשים. כמי שעולים אל ארץ בלא איברים הם זיהו בכל פעולה שלהם מעשה של 'בניה', 'יצירה', 'גאולה'...". הוא ציטט את החלוץ מרדכי חדש: "היה איזה כיליון נפש, תשוקה כמעט גופנית, לחיים ראשוניים, לקשיי התחלה, להרגשת כיבוש, לנעיצת מחרשה בקרקע בתולה". והסופר יהודה יערי, איש העליה השלישית: "רק פעם אחת בחייו יכול אדם להגיע בפעם הראשונה לארץ ישראל".

 

נוימן: "וכמובן אין לשכוח כי ארץ ישראל היא בסופו של דבר נקבה. בתולה שהחלוצים מבתקים את בתוליה. אהובה שהם מבקשים להתחבב עליה ואף להינשא לה. אמא אדמה שהם, כבניה, מבקשים לשוב אל חיקה". הנה, ציטוט נוסף של יהודה יערי, מספרו "כאור יהל": עם צאת השמש מאחורי ההרים תקענו את סכין המחרשה באדמה... כן, יש משהו גדול בפתוח אדמה במחרשה! אך יש משהו גדול שבעים ושבעה בפתוח אדמה בתולה שלא עלתה עליה מחרשה במשך אלפי שנים! הרגשנו שהננו אוספים את חרפתה העתיקה של אדמה זו, שהננו מארשים לנו בחרישה זו את שדות הבקעה". יעקב פת מעין חי כתב במכתב להוריו בגולה: "היום כרתי ברית עם אדמתנו... בפעם הראשונה חרשתי את אדמת ארץ ישראל. אין אושר כאושרי". ושמואל דיין, לאחר רצח משה ברסקי בדגניה (שעל שמו נקרא בנו, משה דיין): "והקרקע חרבה, הקרקע צמאה לדם וזיעת בנים! ... בדם וזיעה נרכך אותה, נרטיב אותה בטל עלומינו ותחדש את נעוריה ותזכור אותנו. נחדש את זו הזבה חלב ודבש...".

 

וכך המשורר הדגול יצחק למדן, לימים חתן פרס ישראל:

 

אֲדָמָה!

רִנְנַת יֵינֵךְ בְּתּוֹך עוֹרְקַיִךְ רַק הִקְשַׁבְתִי –

אַךְ לֹא בָא אֶל פִּי...

וְלָמָּה לֹא שִׁכְּרַנִי יֵינֵךְ

עֲדֵי לֹא אוּכָל קוּם מִכְּרוֹעַ עַל יָדֵךְ?

לָמָּה לֹא חָלַצְתְּ שָׁדֵךְ לְפִי,

עֵת כִּכְלָבְלֵב [כך הניקוד במקור] רָךְ, עִיוֵּר

גִישַׁשְׁתִּי בְּרֹאשִׁי בֵין רְגָבַיִךְ

וּבְנַהַם צָמָא חִפַּשְׂתִּיהָ?

 

("גשר", תרפ"ד 1924)

 

ועוד ועוד, לאורך הספר, תיאורי תשוקה ארוטית של החלוצים השבים למולדתם, אל אדמתה.

 

כך ניבא ישעיהו את שיבת ציון: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ". תשוקת החלוצים, שבי ציון.

 

****

 

בפרק הקודם, תיאר ישעיהו את הגאולה, באופן שבו גויים מבצעים את העבודה הפיזית עבור היהודים. כל כך רחוק וכל כך זר מעולמם של החלוצים, כובשי העבודה והאדמה.

 

אולם ישעיהו התעשת, ובפרק הזה הוא מתקן את דבריו. "נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ, וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ, אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ, וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה, וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי". לא בני נכר הם המאספים את הדגן והתירוש, אלא היהודים, גאולי ציון וגואליה.

 

****

 

עד כמה נבואת ישעיהו הייתה משמעותית לחלוצים, שבי ציון בימינו, ניתן להסיק מכך ששתי נקודות התיישבות קיבלו את השם חפציבה, המופיע בפרק זה.

 

"לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ יְהוָה".

 

ב-1906 נרכשה אדמה ליד חדרה והוקמה בה חווה חקלאית. אולגה חנקין העניקה לה, בהשראת הפסוק מישעיהו, את השם חפציבה. החווה התקיימה עד שנת 1929. היום נמצא בה מוזיאון חברת החשמל.

 

חוות חפציבה הייתה חממה שהצמיחה גרעיני התיישבות שעלו לנקודות התיישבות ברחבי הארץ. אחד הגרעינים הקים, אחרי שנתיים בחווה, את קיבוץ חפציבה בעמק חרוד. מייסדי חפציבה, חלוצים מתנועת "בלאו-וייס" – "תכלת לבן" מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, עלו על הקרקע, למרגלות הגלבוע, ב-1922. הקיבוץ שהקימו, נושא אף הוא את מסר נבואתו של ישעיהו, בשמו – חפציבה.

 

****

 

חפציבה בפרק שלנו אינה חווה חקלאית ולא קיבוץ. זהו שמה העתידי של ירושלים, לאחר שתיגאל.

 

פרק סב ממוקד בירושלים. הוא נפתח בהתחייבות אישית של ישעיהו, במילותיו היפות והמשכנעות כל כך: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".

 

דורות של יהודים הזדהו עם הפסוק הזה וציטטו אותו. הוא היווה השראה למעשה הציוני וחזר על עצמו ברטוריקה הציונית לאורך שנות הציונות לפני הקמת המדינה, אחרי הקמתה ועד היום. ראש הממשלה נתניהו סיים בו את נאומו בעצרת האו"ם לפני שנתיים.

 

הפסוק הזה היווה השראה גם ליצירה האמנותית. כלת פרס ישראל לזמר העברי לשנה זו, נורית הירש, הלחינה את הפסוק.

 

פסוק נוסף שהיווה השראה ליצירה הוא "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה". בשירו של עקיבא נוף, "שישו את ירושלים", שרובו פסוקים מן המקורות המבטאים את הכמיהה לירושלים, הפסוק הזה, בשינוי קל, במקום "ירושלים" – "עיר דוד", הוא הפזמון.

 

דן אלמגור, בשירו "שומר החומות", מתאר את התפעמותו של חייל השומר על ירושלים, ורואה עצמו כמגשים חזונו של ירושלים:

 

אני עומד על החומה

עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה

מונחת לי על כף ידי. אני מביט בה מאוהב.

אני עולה לכאן תמיד סתם להביט

אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד.

 

כן, כן, מי חלם אז בכיתה

כשלמדנו לדקלם "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם

הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים"

שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

 

קדם להם בכ-400 שנה ר' שלמה הלוי אלקבץ, שכתב בצפת את הפיוט "לכה דודי", בו שזר פסוקים רבים מנבואות הגאולה של ישעיהו.

 

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ

וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ

יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ

כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה.

 

****

 

אחזור ל"תשוקת החלוצים".

 

בהצעת מחקר שהגשתי לא מכבר, דיברתי על תשוקת ההתיישבות. האקדם הנכבד שהחזיר לי את ההצעה העיר ליד הביטוי הזה, שזהו ביטוי בלתי אקדמי. לא ויתרתי, ובהצעה המתוקנת, שאושרה, הוספתי ליד הביטוי הזה הערת שוליים, ובה הפניה לספרו של נוימן...

 

את הספר "תשוקת החלוצים" קראתי בשקיקה, בהתלהבות ובהזדהות. הספר יצא ב-2009. באותה שנה נפטר חמי, אריק שליין, איש נהלל, לאחר שנפצע בתאונה חקלאית, בגיל 80. כשקראתי את הספר, דמותו של אריק ניצבה לנגד עיניי.

 

במלאת שנה למותו, ספדתי לו, בשם המשפחה, באירוע לזכרו שנערך ב"פרלמנט העמק". וכך אמרתי, בין השאר:

 

"קראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון בועז נוימן 'תשוקת החלוצים'. בספר זה, מתאר נוימן את היחס של חלוצי העליה השניה והשלישית לארץ ישראל, לאדמה, לעבודה, לחקלאות, תוך שהוא מרבה בציטוטים מיומנים, מכתבים ומאמרים של החלוצים. הספר מתאר יחס של אהבת אין קץ ותשוקה, ממש תשוקה ארוטית.

 

כשקראתי את הספר, כל הזמן שמעתי באוזני רוחי את קולו של אריק. הדברים שנכתבו ונאמרו בידי החלוצים הדהדו באוזניי בקולו של אריק. הם כתבו את הדברים עוד בטרם אריק נולד. היום, לא שומעים דברים כאלה. אבל ככה אריק חשב, ככה אריק דיבר, ככה אריק חלם, ככה אריק חי, עד יומו האחרון. והרי גם על אריק אמרו הכל, עוד בחייו ואחרי מותו, שהיום אין מייצרים עוד אנשים כאלה.

 

החלוצים היו בני תשחורת רומנטיקנים, מלאי מרץ והתלהבות, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ואף פחות מכך. אצל אריק, הרומנטיקה, המרץ וההתלהבות היו לחם חוק גם כשעבר את גיל השמונים. כי גם בגיל שמונים אריק לא הפסיק להיות חלוץ.

 

ביום שבו נפצע אריק, הוקרן בטלוויזיה הסרט 'אדמה', שהוא היה אחד מגיבוריו. באחת השיחות עמו, השווה אריק את עבודת האדמה, את החריש והזריעה והציפיה לקציר, להכנסת האישה להריון. אי אפשר היה שלא להתרשם מהאהבה הרבה, שעה שאריק חפן אדמה בידיו וקרבה לפיו, או רכן אל האדמה והריח אותה".

 

לפני שלושה ימים עלינו על קברו של אריק, בגבעת שמרון, לציון שבע שנים למותו.

 

נכתב על ידי הייטנר , 25/6/2016 22:03   בקטגוריות אנשים, אמנות, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, ציונות, ספרות ואמנות, משפחה, הספדים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.5.16


* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

 

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

 

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

 

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

 

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

 

* כדורי הטניס של ליברמן - התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

 

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

 

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

 

* רווח לי - חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה". רווח לי.

 

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן". פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

 

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

 

* מצפן - לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פרסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?

 

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

 

* צה"ל חוטף ילדים? - קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..." ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופיה.

 

* כשל חינוכי - בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו - שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

 

ועוד בימים האחרונים - מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" - קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

 

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

 

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה הייתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

 

* פרופורציות - קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים": "במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

 

על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

 

* החירותניקים האחרונים - בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערבים, כבר בהקמתה ב-1948).

 

האם יתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

 

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של ממשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

 

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה הייתה היום בשלטון והייתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

 

חבל.

 

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

 

* התנאי של בנט - מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תכנית הצפון" – תכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התכנית, הייתה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

 

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

 

* אופוזיציה למדינה - תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

 

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, הייתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

 

* מודעות עצמית - תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

 

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

 

לא הייתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא הייתה לנתניהו בעיה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

 

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

 

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שיפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

 

* צ'ק פתוח - לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

 

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

 

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

 

* חצי יובל למבצע שלמה - 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

 

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

 

            * ביד הלשון

 

נגע בקיר - בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לנגוע בו ולחזור.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 00:04   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו לה: וְהָיָה ... צִמָּאוֹן - לְמַבּוּעֵי מָיִם


פרק לה בספר ישעיהו, הוא פרק החזון הציוני. ישעיהו מציג חזון ציוני של התיישבות ועליה; הפרחת שממות המולדת, יישוב ארץ ישראל ובניינה וקיבוץ גלויות. הגשמת החזון הזה, תביא לשמחה ולששון לעם: "שִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

 

כבר עמדתי באחד הפרקים הקודמים על גדולתו של ישעיהו כמשורר. וכך גם בפרק הזה ופסוק הזה. נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה – איזה יופי!

 

ישעיהו יודע גם יודע להיות נביא תוכחה וזעם. אולם היותו נביא אמת באה לידי ביטוי ביכולת שלו לחזק את החוסן הלאומי, לרומם את רוח העם, לעודד את העם במצוקתו, להפיח בו תקווה ביאושו. "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת, וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב: חִזְקוּ! אַל תִּירָאוּ!" היכולת הזאת, היא הנותנת תוקף לנבואת התוכחה. היא המאפשרת לתוכחה ליפול על אוזניים קשובות.

 

זה התפקיד הכפול של איש רוח אמתי. זאת הסיבה לכך שנתן אלתרמן, ביאליק ונעמי שמר היו נביאי אמת, אנשי רוח אמתיים. ולכן חנוך לוין וישעיהו ליבוביץ' מרפי הידיים, הגם שהיו להם עדות מעריצים, לא היו אנשי רוח אמתיים.

 

****

 

הציונות הגשימה, מגשימה ותגשים את חזון ישעיהו. אלא שבעוד ישעיהו מדבר על הגשמה נסית, הציונות מגשימה זאת באופן אקטיבי, בעשיה אנושית של הפרחת השממה, יישוב הארץ וקיבוץ גלויות. אחרי אלפים שנות גלות, הבנו שאם לא ניטול את האחריות על העם היהודי לידינו, לא יקרה כל נס.

 

הציונות הגשימה את החזון, תוך שהחזון מפיח בה רוח ונוסך בה כוחות.

 

קצת יותר משנתיים וחצי לאחר קום המדינה, בעיצומה של העליה הגדולה ושל יישוב הגליל והנגב במאות מושבי עולים, נפעם המלחין החלוץ, חבר קיבוץ גבע, דוד זהבי, והלחין את מילות ישעיהו מן הפרק הזה.

 

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה

וְתָגֵל עֲרָבָה

וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת.

 

כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם

וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.

 

זהבי ראה את התגשמות הנבואה – את הארץ נושבת, הנגב פורח, הערבה מוריקה, והעניק למילותיו של הנביא לחן המבטא את השמחה האדירה הפורצת מן הלב. הייתה זו תקופה קשה של צנע ומחסור, של התנכלות האויב מעבר לגבול, של בידוד מדיני של המדינה הצעירה (בידוד אמתי, לא סיפורי בידוד שאנו שומעים עליהם היום). אך דוד זהבי היה איש רוח אמתי, ובתוך הקושי והסבל הוא הבין שתפקיד איש הרוח הוא לחזק ידיים רפות, לאמץ רגליים כושלות, להעמיד את הקושי והסבל בפרופורציה, לנוכח התגשמות חזון הנביאים.

 

את השיר הוא ייעד בראש ובראשונה לילדים. ולכן הוא פרסם אותו לראשונה – את המילים ולצדם התווים, בינואר 1951, בעיתון "דבר לילדים".

 

****

 

בפרק כזה, העוסק בהתיישבות ציונית, אך טבעי שיופיעו מילים שהיו ליישובים.

 

אחד מהם קרוב ללבי במיוחד. אומר הנביא ישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן - לְמַבּוּעֵי מָיִם". בהשראת הפסוק הזה ניתן השם ליישוב מבועים שבנגב.

 

ב-1958 הוקם בנגב היישוב מבועים כמרכז אזורי, המספק שירותים למושבי העולים באזור. הקימו אותו ישראלים ותיקים, רבים מהם בני מושבים, שנענו לקריאת בן גוריון לרדת לנגב ולסייע לקליטת העליה וליישוב הנגב.

 

בין מייסדי מבועים, היה גם זוג צעיר, של ישראלים ותיקים לתחושתם, אף שהם חיו פחות מעשור בארץ – רחל ויוסי הייטנר. זוג צעיר, שאך התחתן והקים את ביתו ביישוב הצעיר, שזה עתה נוסד.

 

שם הם החלו לבנות את הקן המשפחתי. שם נולדה אחותי הבכורה. למרבה הצער, היישוב ננטש בידי רבים ממייסדיו בתוך זמן קצר. הוריי היו בין האחרונים מן הקבוצה המייסדת, שדבקו במקום. אולם ב-1962, שנה טרם הולדתי, גם הם הרימו ידיים, ועזבו למרכז הארץ.

 

בראיון שערכתי עם אבי לקראת יום הולדתו ה-80, הוא הגדיר את ימי מבועים כתקופה היפה בחייו.

 

בתקופת העליה הגדולה מחבר העמים, בשנות ה-90, היישוב החל לצמוח, לקלוט ולגדול, והיום הוא יישוב קהילתי גדול ומצליח. לפני שנים אחדות ביום הולדתה החמישים של אחותי הגדולה, נסענו כל המשפחה למבועים, ונהנינו לראות את הצמיחה, הגידול והפיתוח של היישוב, שהורינו ייסדו.

 

****

 

ועוד התפייט הנביא ישעיהו: "לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם, וְהָלְכוּ גְּאוּלִים". הנביא מבשר על המדבר שיִישׁוֹב ומתאר אותו כדרך מלך, נטולת איומים וקשיים, שבה ילכו גאולים – האנשים שיזכו בגאולה.

 

גאולים הוא מושב בשרון. המושב הוקם בידי עולים מגרמניה ב-1938. בעצם עלייתם לא"י, בוודאי מגרמניה לפני 70 ו-80 שנה, הם ראו עצמם גאולים, מי שזכו לגאולה.

 

אך קשה לומר שהנבואה על חיים שקטים ללא איום של פריצי חיות, התגשמה. היום גאולים הוא מושב במרכז הארץ, ליד נתניה, אולם הוא קם כיישוב ספר, ועד מלחמת ששת הימים הוא היה יישוב ספר.

 

בתש"ח הותקף היישוב בידי חיל המשלוח העיראקי. באחת ההתקפות הקשות, פונו מן היישוב הנשים, הילדים והאוכלוסיה הבלתי לוחמת. רוב היישוב נכבש, והעיראקים וערביי הסביבה בזזו את בתיו. היישוב שוחרר בקרב גבורה מבית לבית, בידי חטיבת אלכסנדרוני.

 

****

 

"פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ".

 

הפסוק הזה היווה השראה להקמת שכונת הגנים הדר הכרמל בחיפה, ב-1922, על אדמות שנגאלו כבר ב-1914.

 

מבועים, גאולים והדר הכרמל – שני יישובים, והרחבה משמעותית של עיר, בהשראת פסוקי פרק אחד, פרק של חזון הציונות, חזון ההתיישבות וקיבוץ הגלויות של ישעיהו.

 

****

 

עד כה התמקדתי בחזון ההתיישבות וששונו, אך לא פחות חשוב חזון קיבוץ הגלויות ורינתו: "וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה".

 

בהגיענו לפרק ה"נרצה" בסדר פסח, אנו שרים את "חסל סידור פסח", המסתיים במילים: "פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה". ומיד שרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

 

זכינו, וה"לשנה הבאה" כל כך אנכרוניסטי לדורנו.

 

וההגדה הקיבוצית, הציונית, מסתיימת במילים: "פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה – בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה".

 

 * 929

נכתב על ידי הייטנר , 17/5/2016 20:52   בקטגוריות אמנות, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, משפחה, מנהיגות, ציונות, קליטה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ