לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: שיר הקומבינה


שיר הקומבינה / מאיר אריאל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 30.8.15

 

ביום חמישי הקרוב, יפתחו אירועי חג המשק ה-37 של אורטל בערב השקה למופע משותף של אהוד אריאל ושלי – "מאיר לעולם כולו". אהוד אריאל הוא בנו של מאיר אריאל, זמר ומוסיקאי, חוזר בתשובה, חסיד ברסלב.

 

המופע הוא מסע בעקבות מאיר אריאל ויצירתו, בלימוד, שיחה ושירה, תוך התמקדות בעיקר בשני נושאים מרכזיים בכתיבתו – האמונה והיהדות והקיבוץ.

 

רוב השירים במופע, הם שירים שכבר עסקתי בהם בעבר: כתבתי עליהם, לימדתי אותם או שידרתי אותם בפינה הזאת. לצדם בחרנו שיר אחד, שסיקרן את שנינו, ושנינו לא התפננו עד היום לפצח את האתגר. השיר הוא "שיר הקומבינה".

 

"שיר הקומבינה" שזור בביטויים ביידיש, ולכן נפתח בהתייחסות ליידיש ביצירתו של מאיר אריאל.

 

מאיר אריאל גדל בעברית, בבית דובר עברית, בקיבוץ דובר עברית. אבל דור המייסדים של הקיבוץ, גדל ביידיש, ולצד השפה העברית, הוותיקים דברו ביניהם גם ביידיש. מאיר אריאל, אהב והעריץ את מייסדי הקיבוץ, היה מחובר אליהם, מיד אחרי הצבא היה הצעיר היחיד בחוג התנ"ך של הוותיקים, הוא אהב לשוחח אתם, לראיין אותם, הוא הספיד אותם בהלוויות בקיבוץ והוא אף כתב עליהם באהבה, בערגה ובכבוד רב, לצד ביקורת ותוכחה, במספר שירים כמו "באס בבלון" ו"נשל הנחש".

 

והוא אהב גם את היידיש שלהם. הוא לא שלט ביידיש, אבל, אפעס, הוא ידע א-ביסלע יידיש. בספר "מאיר אריאל – כתבים" מופיע הסיפור "מֵאִירְל". אקרא את פתיחתו, והיא אולי תמחיש את הזיקה של מאיר אריאל לזקני הקיבוץ וליידיש. "אספר לכם סיפור על מאירל, ילדְל כזה כזה, חומדְל כזה, 'מאירל מיט דע גולדן איירל', כמו שהיה קורא לו אבריימל הסנדלר, בעברית גסה: "מאיר בעל ביצי הזהב", וברור שביידיש זה מצלצל – פעמונים...

להסיר כל ספק, 'ביצי הזהב' – אלו הן ההברקות הרגעיות שמאירל היה משמיע לאבריימל הסנדלר כשהיה יושב אצלו בסנדלרייה, שנחשב לאחד המקומות היותר... איך לומר..."

 

ב"שיר כאב", שהוא אחד משירי המפתח שלו, בשיא המתח בינו לבין המאהב ה"צעיר ערבי משכיל" של אהובתו, שהוא גם אלגוריה למאבק בינינו לבין הערבים על הארץ, מופיע לפתע המשפט: "אמרתי לו ביידיש / היא שופטת בינינו". למה ביידיש? למה דווקא לערבי? אולי כי העברית, השפה הלאומית שלנו, הייתה לשפה משותפת של כל בני הארץ. ברגע שהוא רוצה להבליט דווקא את המפריד, היידיש מסמלת בעיניו את היהודיות.

 

פה ושם מופיעים בשיריו של מאיר ביטויים ביידיש. כאן "א-נו" ושם "אפעס", ואפילו שמו של אחד משירי תקליטו "רישומי פחם" הוא ס'אוחתו אפעס #3". מאיר אריאל הסביר, ש"ערבוב שפות, זה כמו יצירה, אופוס. 'אפעס' זה ביידיש, 'סאוחתו' זה בערבית. זה סוג של ניסיון למצוא שם לסגנון מצוקה ישראלי מקורי. כמו בלוז. כמו יאסו".

 

השיר שבו היידיש מככבת יותר מכל הוא "שיר הקומבינה". הוא שירבב בשיר ביטויים עסיסיים ביידיש, כמו "ווֹס טִיצַאח דּוּ עֶפֶּעס" שפירושו: "מה יש לך?" או "אִיךְ הוֹבּ נִישְׁט קֶען כּוֹיֶעח", שזה "אין לי כוח". ויש שם "גֶּעוַאלְד גֶּעצְרוּכען" שזה  "אויה, הצילו" ו-"פַארְפַאלְן" שזה "אבוד". ויש שם "חַאלוּשֶׁעס", ויש שם "גֵּיי שְׁלוּפֶען", ו"רִיבּוֹיינֶע שֶׁל עוֹיְלֶם" ו"רַחֲמוּנֶעס".

 

התבנית של שורות הבתים מבוססת על המשפט מפרקי אבות: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". התנא בן עזאי שאמר את הדברים, חיבר אותם למשפט אחר שלו: "אל תהי בז לכל אדם". כלומר המסר שלו, הוא שלכל אדם יש איזו שעה שבה תתגלה גדולתו. ואם אתה רואה מישהו שלכאורה ראוי לבוז, אל תבוז לו, אל תבוז לאף אחד, אתה עוד לא יודע איזו אישיות מסתתרת תחת התמונה הגלויה של האדם ומתי היא תתגלה.

 

על התבנית המילולית הזאת, מלביש מאיר אריאל תובנה אחרת, מהתלמוד, ש"לא העכבר גנב, החור גנב". כלומר, אם לא היה חור, העכבר לא היה גונב. ובמשמעות רחבה יותר – כאשר החברה מאפשרת פרצות, תמיד יהיו גנבים. את המסר הזה הוא פורס לדוגמאות רבות ומציב אותם בתבנית של "אין לך... שאין לו...". אין לך פרצה שאין לה גנב, אין לך גדר שאין לה שועל, אין לך קיר שאין לו זונה וכו'.

 

כשהחברה מלאה בפרצות, רבים בה הגנבים, וכשרבים בה הגנבים, דרכם נהיית הנורמה. וכשזו הנורמה, כולם הופכים לגנבים. והמספר מבין, שכמו "רבים וטובים", אם הוא רוצה להסתדר בחיים בחברה הזאת, כנראה שגם הוא ייאלץ לעקוף את העונש הזה, של "בזיעת אפיך תאכל לחם". בחברה שבה אין הערכה והצלחה למי שעמל בכבוד לפרנסתו, אלא רק למי שבקיא בקומבינה, כולם ינסו להצליח בקומבינה. למה להתאמץ? למה לקחת את החיים ברצינות? עדיף לזרום, להיות קלילים, לחיות את החיים כבדרך אגב, תוך כדי התנועה להישטף בזרם. הבעיה היא שיש מי שהקומבינה אינה מתאימה להם, ולכן הם לא ימצאו את הפרצה הקוראת לגנב, את הגדר הקוראת לשועל, את הקיר שיש לו זונה.

 

אותם אנשים יוצאים קרחים מכאן ומכאן. הם ויתרו על חיים נורמטיביים של "בזיעת אפך תאכל לחם" אבל הם אינם מוצאים את עצמם באמת בחיי הקומבינה, כי אין זה אורח החיים הטבעי שלהם. וכיוון שבאורח החיים הזה אין לאנשים אלוהים, ואין להם "רחמונעס", יוצאים אותם אנשים, בני דמותו של המספר, גיבור השיר, וידם על התחתונה במרוץ הקומבינה. הם תקועים ומדשדשים באותו המקום, הם לא מתקדמים ואינם מצליחים.

 

מאיר אריאל מדמה את המספר האומלל, כמי שניסה לבנות לעצמו סיפור כיסוי, חיים של אחרים, אבל נתקע. ובתיאור ארס-פואטי הוא מתאר את תהליך היצירה של הדמות כדרך ללא מוצא. תיאורטית הוא יודע מה החומרים הנחוצים: גדר, זונה, קיר, שועל... אבל הם לא מתחברים לכדי סיפור.

 

מיואש, הוא מסכם: "לא הצליח לי... אני באותו המקום... אני מתבייש". האם הוא מתבייש בכישלון או בעצם הניסיון?

 

לשיר אין סיום אופטימי, אך יש בו זעקה, קריאה ל"רחמונעס" של "הריבוינע של עוילם".

 

השיר הוא מתוך תקליטון של ארבעה שירים, שהוציא מאיר אריאל ב-1989 – "עברנו את פרעה". הוא הקליט את השיר עם דורי בן זאב ודפנה ערמוני.

 

 

אין לך פרצה שאין לה גנב.

אין לך גדר שאין לה שועל.

אין לך קיר שאין לו זונה.

ואין לך "ווֹס טִיצַאח דּוּ עֶפֶּעס"

שאין לו את ה"אִיךְ הוֹבּ נִישְׁט קֶען כּוֹיֶעח" שלו...

 

כרבים וטובים לפני שניסו לעקוף

את העונש הזה ש"בזיעת אפיך"

עשיתי צחוק מעצמי, התחפשתי לקוף,

לא רציתי להתאמץ מדי לעיניך.

ביקשתי לחיות את חיי כבדרך אגב,

תוך כדי התנועה בשטף הזרם,

לקלוט ולפלוט אם אפשר בלי לתפוס את הגב,

להירדם בפרדס - להתעורר בכרם,

לא הצליח לי נו מה כאן יש לחדש,

עדיין אני באותו המקום מדשדש.

אמנם יש מזגן ומזרן גומאויר בקבינה

אך הראש לא מפסיק לחפש לו את הקומבינה.

 

אין לך גדר שאין לה פרצה

אין לך שועל שאין לו קיר

אין לך זונה שאין לה גנב

ואין לך "גֶּעוַאלְד גֶּעצְרוּכען"

שאין לך את ה-"פַארְפַאלְן" שלו...

 

אז החלטתי לפטר את הכוראוגרף

שהמציא לי תנועה שבכלל לא אהבתי.

נדלקתי על בתו של הגאוגרף:

חתיכת אדמה רועדת שאכזבתי.

ויצאתי לחפש לי את ה"פרצה"

שדרכה אכנס לבוסתן הפורח

תוך כדי ריצה - קפיצה - הצצה

שמעתי קול מאחורי: "אתה גנב בורח!"

לא הצליח לי נו מה כאן יש לנחש

עדיין אני באותו המקום מתרחש

אמנם יש מזגן ומזרן גומאוויר בקבינה

אך הראש לא מפסיק לחפש לו את הקומבינה.

 

אין לך דיבור שאין לו ציפור

אין לך סיפור שאין לו זנב

אין לך זמזום שאין לו זמר

ואין לך "קבלתי חַאלוּשֶׁעס"

שאין לך את ה-"גֵּיי שְׁלוּפֶען" שלו

 

אז נותרו לי "גדר" ו"זונה" ו"קיר" ו"שועל"

וגזרתי שלא אומר "אולימפיאדה"

לחוץ אל ה"קיר", מתוחקר - משומע - מתושאל

לכל היותר אסנן "טרמפיאדה".

כנרדם על "גדר" התעוררתי בתא השקוף!

בני שטן בזגוגית עם חיוך דק - סבר...

נפנפתי לנגדם בזנב - "שועל" שרוף,

הבאתי "זונה" שתעיד שהייתי גבר...

לא הצליח לי נו מה כאן יש מה כאן יש!

זה אותו המקום ואני ממש מתבייש.

לו אשתיק את זמזום המזגן הזה בקבינה

ועל המזרן לו אשכח לי מהקומבינה.

 

אין לך זנב שאין לו משל

אין לך זמר שאין לו זמזום

ואם נשאר משתין אז בטח אין לו אש

ואין לך "רִיבּוֹיינֶע שֶׁל עוֹיְלֶם"

שאין לו את ה"רַחֲמוּנֶעס" שלו.

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 30/8/2015 22:56   בקטגוריות אורטל, אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, יובלים, משפחה, קיבוץ, ספרות ואמנות, שחיתות, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבחי החופש הגדול


חופשת הקיץ, "החופש הגדול", מסתיימת. אנחת הרווחה של ההורים מהדהדת מקצה הארץ ועד קצה, ועמה הקיטורים על התקופה הנוראה, על הילדים שטיפסו על הקירות משעמום וישבו חודשיים מול מסכים.

 

ואילו אני שותף לצערם של ילדיי עם תום החופש הגדול, ולא רק בשל החיוך שהיה מרוח על פניהם במשך חודשיים, אלא כיוון שמבחינה חינוכית, ערכית וחווייתית, הם קבלו בחופשת  הקיץ יותר מכפי שהם מקבלים בבית הספר. ואיני כותב זאת כביקורת על בית הספר, במיוחד כשילדיי לומדים בבתי ספר מצוינים, אלא נטו – בזכות מה שהם קיבלו במערכת החינוך החברתי-הקהילתי בקיבוץ ובגולן.

 

הם קיבלו חודשיים של פעילות חינוכית יוצאת דופן, הן בערכים שהיא מנחילה, הן בחוויה החברתית והאישית הכרוכה בהם והן בהעצמה האישית של כל אחד מהם. שניים מילדיי עדין בגיל החינוך. הגדול שבהם, העולה לי"א, צבר חוויות אדירות ומעצימות, טיולי הנוער של הקיבוץ והתנועה, מחנה עם חניכיו ומחנה הכנה, קורס מדריכים מתקדם ועוד פעילויות רבות ומגוונות. וכמעט בכל הימים שבהם לא היה בפעילות כזאת, הוא עבד במטע. ב-4:30 הוא התעורר ויצא חרישית מן הבית. כשאנו התעוררנו, הוא כבר ישב שעתיים על הטרקטור. ובתי הקטנה, העולה לד', הייתה עד השבוע האחרון במסגרת חינוכית מן הבוקר עד 16:00, עם פעילות עשירה, עתירה בעשיה מקדמת ומעצימה, טיולים, מופעים בפני הקיבוץ והחזרות לקראתם, פעילות של תרומה לקהילה ועוד. אך מעבר לפעילות המאורגנת – האווירה החברתית הנוצרת בקיץ הפעיל הזה, מחזקת את הקשרים בין הילדים, וגם בשעות אחה"צ והערב הם מתארגנים באופן עצמאי למשחקים שונים, וברוב לילות הקיץ, או שבתי ישנה אצל חברות או שחברות ישנו אצלה. ילדיי ישבו בקיץ מול מסכים הרבה פחות מאשר בשנת הלימודים. פשוט, לא היה להם זמן. הם היו עסוקים.

 

בכל פעם שאני מדבר או כותב על כך, אומרים לי: "זו לא חכמה. איך אתה יכול להשוות קיבוץ לעיר?". זו כן חכמה. ראשית, החיים בקיבוץ הם בחירה, שמעטים בוחרים בה. שנית, הבחירה של הקיבוץ שלי, אורטל, להישאר שיתופי, מנוגדת לרוח ההפרטה השלטת בתנועה הקיבוצית. ושלישית, גם קיבוץ שיתופי קובע לעצמו את סדר העדיפויות. הבחירה להעלות את החינוך החברתי-קהילתי על ראש שמחתנו, אינה מובנת מאליה.

 

סדר העדיפויות הזה יכול להיות גם של הורים מחוץ לקיבוץ. גם הם יכולים להפוך את החופש הגדול לאתגר חינוכי וחוויתי, אם רק יבחרו בכך. זה יקר בעיר וזה יקר בקיבוץ. אך אין זו שאלה של יוקר, כי אם של סדרי עדיפויות. נכון, אופן ההתארגנות השיתופית מקלה מאוד על היתכנות של קיץ כזה, אך גם הורים בעיר יכולים להתארגן באופן קהילתי, להקים קואופרציה של חינוך חברתי ולבטח יוכלו להסתייע בשירותיו הטובים של המתנ"ס המקומי.

 

השינוי העיקרי הוא בתודעה – לא לראות בחופשה תקופה של "לא לימודים", אלא של "כן חינוך"; חינוך חברתי קהילתי.  

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 30/8/2015 15:54   בקטגוריות אורטל, הגולן, החברה למתנ"סים, חברה, חינוך, משפחה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים כו: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי


כל חקלאי ישראלי בארץ ישראל, כלומר כמעט כל עם ישראל, נדרש לעלות עם ביכורי פרי אדמתו לבית המקדש ולהגיש את הטנא לכוהן. בטקס העלאת הביכורים, אומר מגיש הביכורים את הטקסט הבא:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

 

קיצור תולדות עם ישראל בחמישה פסוקים. דרך להציב את פרי עמלו האישי של הפרט, בפרספקטיבה רחבה של היותו חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל. דרך להנחיל את הסיפור ההיסטורי מדור לדור.

 

לאחר חורבן הבית, כאשר חז"ל עיצבו את סדר פסח, כתחליף לקורבן הפסח, ומיקדו אותו במצווה לספר ביציאת מצרים, הם בחרו בטקסט הזה כטקסט היסודי של הסדר, לב ה"מגיד". בהוראות ההפעלה לסדר פסח במשנה, אנו מצווים לדרוש "ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". והנה, בניגוד מפורש להלכה, עצרו עורכי ההגדה את פרשת ביכורים ("ארמי אובד אבי") ב"וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" והשמיטו את הפסוק האחרון: "וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". למה? נוסח ההגדה הוא גלותי, הוא מקבע את תודעת הגלות ואת הציפיה לגאולה ניסית, בבוא המשיח. ההגדה אינה מעודדת אקטיביזם לאומי, שהוגדר באותה תקופה כ"דחיקת הקץ", "עליה בחומה" ו"מרידה בגויים". זו התפיסה בעטיה היהדות החרדית לחמה בציונות, ועד היום במקרה הטוב משלימה עם מדינת ישראל כעובדה קיימת.

 

המגמה הזאת באה לידי ביטוי במקומות נוספים בהגדה. זו בדיוק הסיבה לכך שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה בספר שמות פרק ו' "והוצאתי... והצלתי... ולקחתי... וגאלתי". אולם הפסוק הבא מוסיף לשון גאולה נוספת: "הבאתי" - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה". בתקופת המשנה שתו חמש כוסות. מאוחר יותר הומרה הכוס החמישית בכוסו של אליהו הנביא, מי שאמור לבשר את הגאולה הנסית, המשיחית, שעלינו להמתין ולחכות לה.

 

וכך גם ב"הא לחמא עניא" שנאמרה בארמית כדי שהכל יבינו אותה, בימים שארמית הייתה ספר הדיבור: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' ו'השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין'. השנה אנחנו כאן, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה בארץ ישראל; השנה אנחנו עבדים, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה חופשיים.

 

אחד מחכמי ארץ ישראל של ימינו, אזר אומץ לשנות. אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מאנשי הרוח והתרבות המובהקים של התנועה הקיבוצית, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי ועורך הגדה של פסח של התנועה הקיבוצית, שינה את "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" ל"השנה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".

 

אכן, מגוחך לשבת בארץ ישראל ולומר "השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל". אולם, האם בכך שאנו יושבים בא"י ואפילו במדינה היהודית החופשית, אנו פתורים מלייחל לקיבוץ גלויות ולעליית כל העם היהודי למולדתו? הנוסח של אב"ג נותן לכך מענה.

 

ההגדה של פסח המסורתית, היא הגדה גלותית. עם שובנו למולדתנו, יש להתאימה למציאות החדשה. יש צורך בהגדה ציונית.

 

הציונות קראה תגר נגד התפיסה הגלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית. נס לא קרא לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו, באבן חצבנו עד דם, ויהי אור.

 

מדינת ישראל היא פרי המרד הזה. היתכן שבמקום להטביע חותם ציוני בהגדה, שיבטא לדורות את המעש הגדול של הציונות ואת המהפכה הגדולה שחוללה בתולדות עם ישראל, נמשיך לקרוא כמקובעים, מצוות חכמים מלומדה, את ההגדה שעוצבה בתקופה אחרת, על פי ערכים אחרים?

 

הגיעה השעה לקרוא את "ארמי אובד אבי" במלואו, לשתות כוס חמישית במקום להמתין לאליהו הנביא ולהכניס להגדה את סיפור יציאת מצרים המקראי (שאינו מופיע בה) ואת סיפור יציאת מצרים הציוני.

 

כזוהי ההגדה הקיבוצית. ההגדה הקיבוצית במובנים רבים נאמנה למקור המשנאי יותר מההגדה הרבנית, הגלותית. בהגדה הקיבוצית אנו קוראים את ארמי אובד אבי עד תום הפרשה.

 

אני עורך מדי שנה סדר פסח. לעתים אני עורך את הסדר הקיבוצי באורטל, ולעתים אני עורך סדר משפחתי, במשפחה של אשתי או במשפחה שלי. בסדרים המשפחתיים, אנו שומרים על מסורת קריאת ההגדה המסורתית, אולם אני מקפיד לקרוא את "ארמי אובד אבי" במלואו, לשתות כוס חמישית לציון הגאולה הציונית ולקרוא את הנוסח של אב"ג ל"השתא הכא".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2015 00:12   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ