לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הפיגומים של ארז ביטון


ביום העצמאות, יוענק פרס ישראל לספרות ולשירה למשורר ארז ביטון.

 

על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר / בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמים.

 "פיגומים", ארז ביטון.

 

שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.

 

מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה האבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבניה מסתיימת.

ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמים?

 

לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.

 

שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום לרוח ללא החומר.

 

****

 

אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לא"י גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחיה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בא"י, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.

 

המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עמו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם"... הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה". מתי? "פעם". אין כל מחויבות וכל עשיה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עמו עלה ארצה. החלום הזה יבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר". במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיתקין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.

 

גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.

 

הבן אינו אומר "נבנה פעם". הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים". הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב". בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף", הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.

 

הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמים". בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.

 

הדימוי של הפיגומים אל לב השמים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"). השניה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמים"). מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמים עלול להיות הרסני ועשוי להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.

 

דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבניה ויצירה. החיבור בין הארץ והשמים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

 

****

 

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחויבות לתיקון עולם. המחויבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי - זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשיה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.

 

האבא בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִתית. לכן, היהדות האמתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

 

****

 

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההוויה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות". החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האבא בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמים.

 

****

 

מדינת ישראל, שאנו חוגגים השבוע את חגה, היא הבית השלישי. היא התגלמות גאולתו של עם ישראל.

 

מדינת ישראל, כמדינה יהודית עצמאית, היא המסד המאפשר לנו ליצור חברה המבוססת על צדק ועל חסד, על ערבות הדדית. מדינת ישראל היא התשתית למימוש מחויבותנו לתיקון החברה הישראלית, לתיקון הקהילה שלנו וכל אחד מאתנו - לתיקונו הוא. מדינת ישראל היא האדמה עליה אנו יכולים להציב את הפיגומים אל לב השמים ולתרום את תרומתנו לתיקון העולם.

 

התברכה מדינת ישראל במשורר גדול כארז ביטון, המציב פיגומים מאדמת הארץ אל לב השמים. הענקת פרס ישראל לארז ביטון – מעבר להכרה במצוינותו האמנותית, היא גם הכרה בפיגומים שהוא מסמל. 

 

* "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 21/4/2015 01:33   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, חברה, יהדות, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, קליטה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חופש הבחירה ומחיר הבחירה


הרעיון החדשני שהדהד בדיון באסיפה בנושא ענף המזון וחדר האוכל, הוא הצורך בפתרון לחברים שבוחרים שלא לאכול בחדר האוכל. לא הוצגה עדין הצעה אופרטיבית, אך רוח הדברים הייתה שהקיבוץ צריך לשפות את עלות בחירתם; מעין הפרטה פרסונלית למי שבוחר בדרך זו, או מסלולים שונים לחברים האוכלים בחדר האוכל ולאלה שאינם אוכלים בחדר האוכל.

 

הצעה זו אינה הפרטת המזון ואף לא הפרטה חלקית. במובנים מסוימים היא אפילו מנוגדת לעקרון ההפרטה. אני מתנגד להפרטה מלאה או חלקית של חדר האוכל, אך אני מבין את ההיגיון שמאחוריה. איני מבין את ההיגיון שמאחורי ההצעה הזאת.

 

חדר האוכל ממומן ב-100% מתקציב הקהילה, מתוך תפיסה הרואה חשיבות אדירה לחדר האוכל בבניין הקהילה, במפגש החברתי הכרוך בו, בהיותו מעין מקדש-מעט קהילתי. אולם האכילה בחדר האוכל היא בחירה. כל חבר בוחר האם ועד כמה לאכול בחדר האוכל. כאשר הוא בוחר לאכול בחדר האוכל, הוא נהנה מהסבסוד המלא, כי בעצם בחירתו הוא מתאים עצמו למטרה שלשמה אורטל מממנת את חדר האוכל. כאשר הוא בוחר שלא לאכול בחדר האוכל, הוא בוחר שלא להתאים את עצמו לאותה מטרה. איזו סיבה מצדיקה את התביעה שקופת הכלל תממן את הבחירה הזאת?

 

מיהו אותו כלל? מיהו הקיבוץ, מי הקהילה? את, אתה ואני. אני ומשפחתי אוכלים בחדר האוכל בליל שבת ובשבת בצהרים, אך אנו ממעטים מאוד לאכול בחד"א באמצע השבוע (למרות שאני אוהב מאוד לאכול בחדר האוכל). למה? כך התרגלנו, אני אפילו לא יכול לציין סיבה. אך זו הבחירה שלנו. מעולם לא עלה על דעתי שאת ואתה צריכים לממן לי את הבחירה הזאת. בדיוק לשם כך יש לנו תקציב אישי. התקציב נמוך מדי? מסלול ב' מאפשר את הגדלתו, ואפשר להציע דיון בהגדלת התקציב במסלול א'. אבל כפי שהקיבוץ אינו מממן את הבגדים שאני קונה, את נסיעותיי הפרטיות ואת צריכת החשמל הפרטית שלי, כך אין הוא צריך לממן את ארוחותיי הפרטיות, בפרט כאשר הוא מציב לי אלטרנטיבה במימון מלא – חדר האוכל. בחרתי לא להשתמש בו? עליי לעמוד מאחורי הבחירה שלי ולממן אותה. המשמעות של חירות הבחירה, היא האחריות על מחיר הבחירה.

 

****

 

למחרת האסיפה שוחחתי עם חברים, שדיברו בכעס ותסכול על האסיפה. הם לא מבינים למה בכל פעם חוזרים ומעלים את רעיונות ההפרטה ואי אפשר לדון בנושא חדר האוכל ללא אותן הצעות. זה מעייף, זה מתיש...

 

אני חוויתי אחרת לחלוטין את האסיפה. בעיניי הייתה זו שיחה מצוינת, בעיקר מסיבה אחת – הבעת אמון הציבור בענף המזון ובחדר האוכל. דּוֹבֵר אחר דּוֹבֵר, מי שתומך בהפרטה ומי שמתנגד לה, מי שמציע פתרון כספי לאלה שאינם אוכלים בחדר האוכל ומי שמתנגד לרעיון, כל הדוברים פתחו באמירה שהם אישית אוהבים את חדר האוכל, מרוצים מן האוכל, מן השירות ומן הניקיון. היה זה כיף גדול לשמוע את הדברים.

 

אני חבר בצוות העוסק באי הנחת מחדר האוכל. בישיבה הראשונה בה השתתפתי אמרתי שאני מייצג את אלה שמרוצים... אבל מה פירוש מרוצים? מרוצים מהכל? כמובן שיש תמיד מקום לשינויים, לשיפורים. כמובן שיש בעיות וכשלים שיש להתמודד עמם. יש בעיה בהגדרה "חוסר נחת", כי היא מתפרשת כעמדה גורפת של חוסר נחת מחדר האוכל. אני רואה זאת, כנקודות ספציפיות של חוסר נחת מחדר האוכל, וזה דבר אחר לגמרי. האסיפה הבהירה זאת היטב.

 

אני יכול להעיד, שהנקלטים הרבים המתארחים, ומדובר בעשרות משפחות בשנה, מתפעלים מן האוכל ומן האווירה והשירות. אורח לרגע רואה כל פגע, והנה, אורחים לרגע דווקא מתפעלים. יש לנו הרבה סיבות להתגאות בחדר האוכל שלנו.


****

 

שביעות הרצון מחדר האוכל, אין פירושה שהכל טוב. הצוות עוסק בנקודות הטעונות שיפור. הטענה שכיוון שמדובר בתיקונים קוסמטיים (כלומר לא בהפרטה) שלא ישנו דבר, אינה מקובלת עליי. המהלך שביצענו לפני שנתיים הוביל לשינויים משמעותיים ומבורכים (לצד נושאים שלא תוקנו ולכן יש לחפש דרכים חדשות להתמודד עמם). הדוגמה הבולטת ביותר, הייתה הנושא הכאוב, בו התמקדנו אז, והוא לקיחת כמויות האוכל המופרזות הביתה, בעיקר בליל שבת. הבעיה הזאת כמעט אינה קיימת עוד. השיפור הוא דרמטי. גם אז היו שאמרו ששום דבר לא יעזור, כי אף אחד לא ירצה להיות שוטר. אולם בלי להיות שוטרים, השילוב של החלטות נכונות ושל אמירה ציבורית נוקבת וחד משמעית, עשה את שלו.

 

דוגמה לשינוי שעומד לצאת מן הצוות, הוא ארוחת בוהריים (בראנץ') בשבתות. כבר שנים חברים מדברים על כך, וכעת כנראה שננסה זאת.

 

****

 

אין לי בעיה עם העובדה שרעיון ההפרטה שב וחוזר. יש חברים שזו דעתם וזכותם לשוב ולהביע אותה ולהעלות אותה.

 

ובאותה מידה, גם אני מציג שוב ושוב את התפיסה שלי. בעיניי, המשמעות היחידה של חדר האוכל היא המפגש החברתי. כדי לעודד אותו, על הקהילה לממן את חדר האוכל באופן מלא. אולם אין היא צריכה להיות שותפה כלל במימון האכילה בבית.

 

בשתי הקדנציות שלי כמזכיר (לפני שנות אלף בקיבוץ...), הובלתי החלטות של ביטול המוצרים החופשיים, המוצרים המסובסדים וה"חלוקה" למיניה. כל המוצרים נמכרים בכלבו והחברים משלמים עליהם. הצעדים הללו נעשו לצד הפרטות מבורכות נוספות של הצריכה הפרטית ו(מלבד הלחם, שגם אותו לדעתי יש להפריט). במקביל – הגדלנו באופן משמעותי את התקציב האישי. אולם הצעה אחת, עליה אני חוזר שוב ושוב כבר עשרים שנה ואיני מצליח לשכנע, היא שנשלם גם על לקיחת אוכל הביתה מחדר האוכל.

 

יש לי הרגשה, שכמו חבריי הקוראים להפרטת חדר האוכל, גם אני לא אצליח לשכנע את הציבור בצדקתי בעתיד הנראה לעין.

 

****

 

ההצעה למימון המזון למי שבוחרים לא לאכול בחדר האוכל, היא נסיגה מתהליכי הפרטת הצריכה הפרטית; היא מנוגדת להיגיון שבבסיסם. בדיוק כפי שאתנגד להצעה שאורטל תממן חוגים לילדים שבחרו לא להשתתף בחינוך החברתי קהילתי, כך אני מתנגד גם להצעה הזאת.

 

ב .   ע ל   ש ת י   ה ס ע י פ י ם

 

"לפסוח על שתי הסעיפים", כתבתי במאמרי בשבוע שעבר, והעיר לי אחד הקוראים שסעיף הוא בלשון זכר. אין זו הפעם הראשונה ש"מתקנים" אותי כך. היו גם עורכים לשוניים בעיתונים ש"תיקנו" את "טעותי".

 

אותם עורכים לשוניים "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".

 

כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?

 

הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד, אינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?"  

 

זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/3/2015 23:55   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, כלכלה, משפחה, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדרך לשיר הסלפי


חיכיתי חיכיתי

בכיתי בכיתי

ומי לא בא

מי לא בא

מיכאל

 

והוא הבטיח פעמיים

שיבוא אחר הצהריים

ומי לא בא

מיכאל

 

שמלה לבשתי יפה מאוד

עם סינר בו רקום

אפרוח ורוד

דומם ישבתי דומם חשבתי

עלי ועל מיכאל

ומי לא בא

מי לא בא

מיכאל

 

שירה של מרים ילן שטקליס, "מיכאל", לא הופיע בסרט התעודה "הכי הרבה אני אוהב אותי". הוא לא מאושש את התזה של הסרט.

 

על פי התזה, עד אמצע שנות השבעים, לא היו שירי ילדים אישיים. שירי הילדים היו שירי קולקטיב, שירים מגויסים, שירים לאומיים, ובאמצע שנות השבעים חל מהפך ושירי הילדים החלו להיות שירים אישיים, אינדיבידואליסטיים, המבטאים את הילד, את רגשותיו ורצונותיו, כפי שהם בשירי "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן ובשירי "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס.

 

"מיכאל" לא הוקרן, אך הוקרנו "שכב בני" ו"לילה לילה";  ועל רקע שירתה של שושנה דמארי  "אחד היה טרף, שני מת בחרב" הוקרנו תמונות בשחור לבן של ילדים בוכים במיטות הלינה המשותפת.

 

אבל האם יש שיר יותר אישי, יותר רגשי, מ"מיכאל"? האם יש שיר שיותר מבטא אמפתיה לילדה, לרגשותיה האמתיים, הכנים, ומיטיב לבטא אותה, כמו השיר הזה?

 

השיר הזה אינו שיר זניח של אמן זניח. מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל לספרות ילדים (משנת 1956), הייתה היוצרת החשובה והמוערכת ביותר של שירי ילדים בתקופה שבה על פי הנראטיב של הסרט, שטפו לילדים את המוח עם "טוב למות בעד ארצנו", או בלשונו הצינית של יהונתן גפן, "לימדו אותנו שמה שחשוב הוא לחרוש את השדות ולהרוג ערבים". ספרי הילדים שעליהם אני גדלתי, בבית ובגן, היו בראש ובראשונה "חיוך הגדי" ושאר שיריה של מרים ילן שטקליס.

 

שיר אחד של ילן שטקליס דווקא הוצג בסרט. "דני גיבור". המסר ברור: אנו מעבירים לילד מסר שאסור לבכות. "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון". אבל הספר מדבר על רגשותיו של ילד, שנתן לנורית פרח ותפוח, והיא הלכה לשחק עם ילד אחר. ולכן "הדמעות זולגות מעצמן". השיר דווקא נותן לגיטימציה לבכי, גם לבכי של בן, ובכי בגלל שהילדה שאהב הלכה לשחק עם ילד אחר, ולא כפי שסיפר יהודה אטלס, מותר היה לנו להתרגש רק מהעליה למצדה בשביל הנחש. ועל השיר הזה גדלנו, בבית ובגן, אני, אחיי וחבריי ובני דורי וגם גדולים ממני בעשר ועשרים שנה. וגם על "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו. אבא, למה?"

 

מרים ילן שטקליס כתבה את "ג'ינג'י", שבו תיארה את "האחר" – את תחושותיו, רגשותיו ותסכוליו. וע' הלל כתב על "יוסי, ילד שלי מוצלח", שהוא ממש לא המאצ'ו האולטימטיבי, אלא הילד הרגיש, המבולבל, המתרגש מפרח אדמוני, מזמר מפוחית ומנביחות כלבלב. והשיר הזה התקבל כלהיט גדול של להקת "התרנגולים", שלבטח מתויגת כהתגלמות "תרבות הקולקטיב".

 

הסרט הציג את מלחמת יום הכיפורים כקו פרשת המים, שחולל את השינוי. אולי הסמל לחוסר הנכונות של הטענה הזאת, הוא שב-1973, חודשים אחדים לפני המלחמה, יצא אריך הנגן של "ילד הפלא" נועם קניאל, עם הלהיט הגדול, שירה של לאה נאור "אמא שלי", שיר כל כך כל כך אישי.

 

אז מה, תום שנאן סתם בלבל את המוח? הוא בדה מהפכה שלא הייתה ולא נבראה? סתם יהונתן גפן, יהודה אטלס, יוני רכטר, מתי כספי וחוה אלברשטיין המציאו לעצמם ולדורם ביוגרפיה?

 

קשה להתווכח עם התחושות האישיות של המרואיינים בסרט, כי קשה להתווכח עם תחושות אישיות. אולם בחינה אובייקטיבית תוכיח שהמציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים הזיכרון מתעתע ולעתים הוא מתועל לשרת את הנראטיב. יהונתן גפן סיפר: כשכבר היה שיר על ילד חמוד, "הודי חמודי הוא בן אביטל", טרחו לספר לנו שהודי, שעליו נכתב השיר, נהרג במלחמה. אלא שאהוד דפנא, "הודי חמודי", נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשיהונתן גפן כבר היה בן 26, כך שהילדים שגדלו על כך שגיבור השיר נפל במלחמה, הם דווקא הילדים שגדלו אחרי המהפכה שחוללה, לפי הסרט, מלחמת יום הכיפורים.

 

אין ספק ששנות השבעים בישרו שינוי, אולם כפי שהוכחתי בכמה דוגמיות, השינוי לא היה שהתחילו לכתוב שירים אישיים. כפי שחיים גורי מרבה להפריך את הטענה כאילו "דור הפלמ"ח" לא כתב שירה אישית, כך גם הטענה שלא נכתבו כאן שירי ילדים אישיים, חסרת שחר. הייתה מהפכה, אך היא הייתה אחרת. המהפכה הייתה, שבאותה תקופה הפסיקו, כמעט, לכתוב שירים קולקטיביים ולאומיים. השירים האישיים של יהונתן גפן, של יהודה אטלס ואחרים באותה תקופה הם באמת שירים מקסימים. אולם בראיה תרבותית כוללת, חסר להם האיזון של ה"אנחנו".

 

"אם אין אני לי – מי לי?", אמר הלל הזקן והוסיף "וכשאני לעצמי – מה אני?" זה התמהיל המאוזן, הראוי, בין פרט לכלל. חלקו הראשון של המשפט מקדש את האינדיבידואל. חלקו השני, מבטל אותו, אם הוא כשלעצמו, אינו חלק ממשהו; ממשפחה, מקהילה, מחברה, מאומה. בספרו "אור הגנוז" מביא מרטין בובר את סיפור החסידים על ר' בונים, שהיה הולך ובכיס אחד של מכנסיו הפסוק מן המשנה "בשבילי נברא העולם" ובכיסו השני הפסוק מן התורה "ואנוכי עפר ואפר". והקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הגדיר את עצמו לפני 25 שנה, כ"קיבוץ של אינדיבידואליסטים". כי אין כל סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם. הקולקטיב בנוי מאינדיבידואלים, ואדם שלם – הוא אדם אוטונומי בפני עצמו, אך הוא גם משתייך למשהו גדול ממנו. אין סתירה בין ציבור, קהילה, קיבוץ, קולקטיב לבין אינדיבידואליזם, אך יש גם יש סתירה בין ציבור לבין אגואיזם. וכאשר אנו מחנכים באופן בלתי מאוזן, רק לאינדיבידואליזם, אנו מגדלים אגואיסטים.

 

בפרפראזה על הסיפור אודות ר' בונים, ראוי שילד ילך כשבכיס מכנסיו האחד "אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי" ובכיס מכנסיו השני "שירה הנוער שיר עתידנו שיר התחדשות בניין ועליה" וילמד להתמודד עם המתח בין השניים. כי אם נגדל אותו רק על "הכי הרבה אני אוהב אותי", התוצאה תהיה "שיר הסלפי": "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלאק אחי, אני מת על עצמי".

 

הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" הוא סרט מצוין. ההקלטות והצילומים המקוריים של השירים הנפלאים – שירי "הכבש הששה עשר" ושירי הילדים המקסימים של שנות השבעים, יפים ומרגשים. הצילומים נפלאים, הראיונות מרתקים.

 

אבל הנראטיב מחמיץ את הסיפור האמתי.

 

* "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 24/3/2015 23:42   בקטגוריות אמנות, אורטל, הגות, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חינוך, יהדות, משפחה, קיבוץ, תרבות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ