לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מכים שורש


כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.      

אברהם שלונסקי, מתוך "כתלי ביתי"

 

טקס חנוכת בתי שכונת היער, בקבלת חג של שמחת תורה, הציף אותי בתחושה מתוקה של אושר; של "בראשית" חדשה של קיבוץ אורטל. לא נכנסתי לראות את הבתים. אני מודה שזה לא כל כך מעניין אותי (כל אחד והדפיקוּת שלו), אני מתעניין יותר באנשים מאשר במבנים. אבל בית אינו רק ארבע קירות, גג ורצפה. בית הוא משפחה, בית הוא קהילה, בית הוא שורשים. בשבע הברכות בטקס הנישואין, בברכת "יוצר האדם" אנו מברכים "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". ותחושתי בטקס היה כבטקס נישואין, המסמל את החיבור בין החברים החדשים והנקלטים עם קיבוץ אורטל. בחנוכת הבתים אני רואה את הכאת השורשים באדמת אורטל.

 

עברנו ימים קשים בשנים האחרונות, והבית התערער. ספגנו עזיבות קשות. ולאחר שנים רבות של הימנעות מקליטה היינו על המדרון של קיבוץ מזדקן, מצטמצם, במסלול של ניוון. תפסנו את עצמנו בידיים ופתחנו במהלך החשוב ביותר בתולדות אורטל, מהלך המבטיח את עתידנו – תהליך הצמיחה הדמוגרפית הגדולה. המשימה הקהילתית של הצמיחה הדמוגרפית דורשת מאמץ רב של אנשים רבים בקהילה, והיא רצופה קשיים ואכזבות. אבל הגעה של משפחה חדשה לאורטל היא בשורה. קבלה לחברות של משפחה היא חג.  כניסה של משפחה לבית הקבע שלה היא חגיגה. והיום, כשעשר משפחות כבר הגיעו לאורטל, שלוש משפחות כבר התקבלו לחברות, שש משפחות כבר נכנסו לבית הקבע שלהם ובית התינוקות של אורטל הומה מתינוקות – זוהי עדות לכך שאורטל נמצאת בתנופה אדירה של צמיחה, שהיא הרבה יותר מתוספת מספרית של אנשים, ואינה רק הצערת הקהילה, אלא זוהי צמיחה ופריחה אדירה בכל תחומי חיינו.

 

****


בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר...

יהודה עמיחי, מתוך "בניית בית" 

 

****

 

בעבר, הקיבוץ הגדיר את מקום המגורים של החברים – חדר. הוא באמת היה חדר (שדרוג של אוהל, צריף...). היה זה החדר של ההורים. הילדים התגוררו בבתי הילדים. המקלחת הייתה משותפת. חדר האוכל היה המקום היחיד שבו חברי קיבוץ אכלו. הבית היה הקיבוץ עצמו.

 

הקיבוץ של ימינו, קיבוץ של אינדיבידואליסטים, שם במקור אחר לגמרי את הפרט ואת המשפחה. הקיבוץ אינו מפחד עוד מהפרט ומהמשפחה. ולכן, הקיבוץ בונה לחברים בתים ולא חדרים, בתים למשפחות (וכלל איננו זקוקים לפיקציית ה"שיוך" ואשליית הבעלות, לצורך תחושת הבית).  

 

האתגר הוא לשמר את אורטל כבית וכמשפחה מורחבת, גם בהיותה חברה המקדשת את המשפחתיות. הבית הפרטי מגן עלינו, על פרטיותנו, איננו חשופים עירום ועריה בפני הכלל. כל אחד מאתנו מעצב את הגבול בינו לבין הקהילה ואת רמת המעורבות שלה בחייו הפרטיים. כך הרבה יותר נכון וטוב. אבל חשוב מאוד שלא להסתגר בדל"ת אמות של הבית, שלא להפוך את קירות הבית לחומות, שהמשפחות החדשות תהיינה מעורות, מעורבות, פעילות, מתנדבות ותורמות לקהילה. אני משוכנע שכך יהיה.

 

****

 

ב-1996 הייתה הנגלה הראשונה של הרחבת הדירות המשפחתיות. בחנוכה אירחו המשפחות את הקיבוץ לחנוכת הדירות המורחבות – חילקנו את הקיבוץ ל-6 קבוצות, כל משפחה הביאה מאכל ובכל בית הדלקנו נר של חנוכה, שרנו שירי חנוכה ואכלנו ארוחת ערב משותפת. וכך המשכנו משנה לשנה, מסורת יפה שנמשכה 13 שנים כאירוע העומד בפני עצמו, כאירוח בבתי חברים, ללא קשר להרחבות. לצערי בחמש השנים האחרונות הוא לא התקיים, ואני מקווה מאוד שנחדש אותו השנה.

 

אני מקווה מאוד שפתחנו השנה מסורת קיבוצית חדשה, של חנוכת הבתים החדשים בחג הסוכות. בסוכות אנו יושבים בדירת ארעי, אך הישיבה בסוכה מעצימה את הזיקה לבית הקבע. בסוכות נחנך מקדש שלמה ובאורטל יהיה זה החג של חנוכת בתי החברים החדשים, כשחברי הקהילה הם האושפיזין.

 

נ.ב. כאשר יש מי שמטיפים להמרת החיים במולדת בנדודים אחרי מילקי בשקל בניכר, יש משהו מרומם נפש בצעירים ישראליים הבונים בית ומכים שורש באדמת הגולן, באדמת ארץ ישראל.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 18/10/2014 22:04   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חברה, יהדות, משפחה, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת בראשית תשע"ה


דרשה לשבת בראשית תשע"ה

קבלת שבת באורטל 17.10.14

 

אתמול, בשמחת תורה, הסתיימו חגי תשרי שעוד התארכו מעט בשישבת הצמוד להם. בחגי תשרי אנו מציינים את ההתחדשות האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית, האקלימית. בשמחת תורה, אנו נושאים את תפילת הגשם ומייחלים לחורף טוב וגשום, בוודאי אחרי החורף השחון אשתקד. בשמחת תורה אנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה. מסיימים מחזור אחד של קריאה, ומיד מתחילים מחזור חדש, שחס וחלילה לא נתפס מחוץ למעגל התורה. בשמחת תורה קראנו את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה המסיימת את התורה ואת תחילתה של פרשת "בראשית" – את סיפור בריאת העולם.

 

השבת הראשונה אחרי שמחת תורה נקראת "שבת בראשית", ואנו קוראים בה את פרשת "בראשית" במלואה. הפרשה מתארת בשני אופנים שונים את סיפור בריאת העולם והאדם, את סיפור בריאת האישה, את פרשת אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת טוב ורע, את הגירוש מגן העדן, את רצח הבל בידי אחיו קין ועונשו של קין ומפרטת את עשרת הדורות של שושלת האדם, עד דורו של נוח.

 

בסופה של הפרשה עורך האלוהים דו"ח רווח והפסד של יצירתו, ותוצאת חשבון הנפש עגומה למדי. "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ". וינחם, פירושו – התחרט. אלוהים התחרט על בריאת האדם והדבר גרם לו לעגמת נפש רבה. בקרת האיכות הקודמת שערך אלוהים הביאה למסקנות שונות לגמרי: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד", הוא אמר בתום היום השישי, היום בו ברא את האדם. מה קרה באותם עשרה דורות?

 

אדם וחוה הפרו את הצו שלו ואכלו מעץ הדעת טוב ורע. כאשר נתפסו על חם, ברחו מאחריות – אדם הטיל את מלוא האחריות על חוה, אותה הגדיר בהתרסה "האישה אשר נתתה עמדי". חוה הטילה את מלוא האחריות על הנחש. והרי רק לפני רגע טעמתם מעץ הדעת טוב ורע, אינכם מבינים שבריחה מאחריות היא רע?

 

האדם גורש מגן עדן, מצויד ביכולת להבחין בין טוב ורע, וכבר בדור השני הקנאה מובילה לשנאה והשנאה לרצח – הרצח הראשון בהיסטוריה, רצח הבל בידי קין אחיו. "איה הבל אחיך?" שואל אלוהים את קין, וקין משיב לו אולי במשפט המצמרר ביותר בתנ"ך: "השומר אחי אנוכי?" התורה מנסה לחנך אותנו לערבות הדדית, לסולידריות, לאחווה. אחווה היא סולידריות בין אחים. וכך נוהגים האחים הראשונים במשפחת האדם, ושוב, החוטא בורח מאחריות.

 

בפרשה הבאה, אלוהים יאמר דברים קשים מאוד על רצח ויקבע עונש מוות על הפשע: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". אבל קין דווקא יוצא אצלו בזול. הוא נדון לנדודים, ואלוהים מצמיד לו אות המגן עליו ואוסר לפגוע בו. קין יוצא לנדודים אך במהרה מסתיימים נדודיו והוא מקים יישוב. בקיצור, לא העונש המרתיע ביותר, ומה הפלא שגם אחד מצאצאיו, למך, הוא רוצח. לא סתם רוצח, אלא מתגאה במעשיו, מפאר אותם בשיר. אולי אפילו יוצא לחלק סוכריות ובקלאוות ברחוב.

 

אז מה הפלא שאלוהים חש כישלון, מתחרט ומתעצב? והמסקנה שלו קשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ואין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף: "מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". אז איך זה שהעולם קיים והאנושות קיימת. על כך בפרשה הבאה, הנרמזת כבר בפסוק האחרון לפרשתנו: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה".

 

כמובן שלא נסכם את הדרשה, ללא אמירה שראוי ללמוד ממנה. עוד טרם רצח הבל, כאשר קין קבל בפני האלוהים על שהוא שעה למנחת אחיו ואל מנחתו לא שעה, השיב לו האלוהים במשפט מפתח: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ". 

 

זהו בעיניי לוז המסר של התורה – אחריות הפרט וחופש הבחירה של האדם. אומר אלוהים לקין: אם תעשה טוב, יהיה לך יתרון. אם לא תיטיב, החטא רובץ לפתחך. ואף שאליך תשוקתו, כלומר אתה רוצה לחטוא, לנקום, לפגוע – ביכולתך למשול ברגשות הללו. הבחירה היא בידיך. יתכן שה' אמר זאת לקין מתוך היכרותו עם אופיו, אך זו אמירה אוניברסלית לכל אדם ולאנושות כולה. האדם מועד לחטא, אך יש בו כוח ויכולת להתגבר על הרע שבתוכו.

 

זה בעיניי המסר החשוב של הפרשה.  

נכתב על ידי הייטנר , 17/10/2014 21:27   בקטגוריות אורטל, הגות, יהדות, חינוך, משפחה, משפט, נאומים, פרשת השבוע, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ארבעים שנה למותה של סבתא


היום, יום הכיפורים, מלאו ארבעים שנה לפטירתה של סבתי, אמה של אמי, סבתא מינה. מינה מסר.

 

סבתא מינה הייתה ניצולת שואה, מן העיר רובנו שבפולין, שעלתה עם משפחתה לארץ ב-1949, לאחר ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, התגוררה עד יומה האחרון באזור והתפרנסה כתופרת.

 

אהבתי מאוד אותה ואת ביתה וחצרה (את סבא שלי, סבא איציק, שנפטר כשהייתי בן 3, אני זוכר רק באופן עמום). היא הייתה סבתא אוהבת, מפנקת, מחבקת ומנשקת מאוד, ואף שמאוד לא אהבתי את החיבוקים והנשיקות, מאוד אהבתי אותה, הייתי קשור אליה.

 

ולא פחות, אהבתי את החצר שלה. אזור, או כפי שעדין נהגנו לקרוא לו, בשמו הערבי יעזור, היה יישוב כפרי, באווירה כפרית קהילתית שקסמה לי. בחצרה היה עץ שסק ענק, שאהבתי לטפס עליו, לא רק אך בעיקר בעונה, והוא היה ממש ביתי. יכולתי לשבת שעות ולקטוף עוד ועוד מכמויות הפרי האינסופיות. ולא היה עוד פרי שמתק לי, כמֶתֶק השסק של סבתא.

 

אהבתי את החצר הגדולה, עם עצי השזיף והקלמנטינות, עם הנדנדה שאהבתי להתנדנד בה עד השמים, בעיקר בעמידה, ולקפוץ ממנה למרחקים כשהייתה בשיא הגובה. ולעבוד בגינה, עם הכלים במחסן – המריצה, המגרפה והמעדר.

 

ואצל השכנים, משפחת ז'זק, הסתובבו גם תרנגולות ואווזים. ולשכנים אחרים היה גם שובך יונים. עד היום, כאשר אני שומע את המערכון של מתי כספי על מוריס והיונים, העלילה מתרחשת לנגד עיניי בין ביתה של סבתא לביתם של שכניה...

 

למרות שסבתא הייתה ניצולת שואה, שחוותה סיוטים בלילות ולעתים התעוררה בצעקות, ושפת אמה הייתה יידיש (ותמיד נעלבתי כאשר אמי והיא דברו יידיש ותבעתי במפגיע שיעברו לעברית), ביתה וחצרה וסביבתה, היו בעיניי הדבר הרחוק ביותר מהגולה; הם היו הרבה יותר ארץ ישראל, בעבורי, מביתי ושכונתי ברמת גן.

 

ביתה של סבתא היה צמוד לתל אזור העתיקה – היישוב היהודי שעל חורבותיו קם לימים הכפר הערבי. אהבתי מאוד לטייל על התל. איני יודע האם הוא היה שמורת טבע מוכרזת, אך הוא היה שמורה של טבע פראי, ואני זוכר את עצמי מטייל בין חצבים, חבצלות, סביונים, חרציות ופרגים, כלניות ורקפות, אוסף צבים וחלזונות, משחק בחרסים הפזורים על התל.

 

ופעם אחת פגשתי שם שודד. שודד ממש, אמתי, עם רטיה על העין. והיה זה ממש מרגש לפגוש את שודד העתיקות, שכן היה זה שר הביטחון הנערץ, משה דיין. לראותו, עם הרטיה ובגדי החאקי, לא בטלוויזיה שחור לבן, אלא עשרים מטר לידי, בצבע טבעי, בשר ודם, זוחל ומגיח מן האדמה כולו מלוכלך מעפר... איזו התרגשות! מה הוא עושה שם? ידעתי מה זה תל. ידעתי שכאן מצויה אזור העתיקה. ידעתי מהי ארכיאולוגיה. הבנתי שדיין אינו רק לוחם ומצביא אלא גם ארכיאולוג חובב. לא ממש הבנתי שהוא שודד עתיקות. אגב, בתל אזור, מול ביתה של סבתא, הוא נפצע קשה בתאונת שוד, או תאונה ארכיאולוגית, עת נקבר תחת אדמת החפירות.

 

****

 

יש לי זיכרונות רבים עם סבתא. מידי שבת נסענו לבקר אותה. בחופשים אהבתי לשהות בביתה ובביתם של הדודים של אמי באזור, לכמה ימים. ומפעם לפעם היא הגיע לביתנו, באוטובוס.

 

לאמא שלי היו סיפורים רבים על הילדות באזור (להבדיל משתיקתה המוחלטת על ילדותה המוקדמת בשואה), ואת כולם ראיתי לנגד עיניי בחצר (אף שעץ התות, שהיה גיבורם של חלק מן הסיפורים, נעקר ולא זכיתי להכירו). גיבור הסיפורים היה יוסי, בן דודה השובב של אמי. והיה לה גם סיפור בדיוני על משה, אחיה, שנתקע בתוך בקבוק עם סוכריות.

 

אני זוכר את עצמי שוכב שעות על הרצפה בביתה של סבתא וקורא שוב ושוב את אלבום העשור לצה"ל שהיה שם. ואת פמוטי השבת המשולשים שלה, ואת הסכו"ם המעוטר, מנחושת.

 

אני זוכר שהייתה לה מחברת עם פתגמים וניבים, לפי הא"ב, והיינו משחקים בחידות בקיאות עם הפתגמים.

 

אני זוכר את סבתא ואותי צופים יחד באולגה קורבוט, המתעמלת הנפלאה, בשידורי ההתעמלות מאולימפיאדת מינכן.

 

אני זוכר נסיעה אתה ליום כיף בחיפה. נסענו לשם ברכבת, ובעיר - בכרמלית, וביקרנו בגן האם ובמקדש הבהאי. וטיול אחר, אתה ועם שכנה, ז'זק, שהיה מזכיר סניף מפ"ם באזור. הצטרפנו לטיול של הסניף, וז'זק הדריך אותו בבקיאות מרשימה. בסחנה נפגשנו עם עוד סניפים רבים, ושר הבריאות ויקטור שם טוב נאם לפנינו והבטיח להדביר את מגפת הכולירע.

 

ואני זוכר את סדר פסח בביתה, כשלוש שנים לפני מותה.

 

סבתא הייתה תופרת. הייתה בביתה מכונת תפירה גדולה, "זינגר", שהייתה אמצעי הייצור שלה. אהבתי מאוד לשבת ליד מכונת התפירה, ולהניע אותה במהירות ברגליי, באמצעות הדוושה הגדולה. ואהבתי לצפות במלאכת התפירה של סבתא.

 

לימים, כאשר חוה אלברשטיין שרה את שירה "הפסנתר של אמא", על אמה התופרת ומכונת התפירה שלה, כשהיא יושבת "ושרה לה ביידיש ובעברית קלה", הזדהיתי מאוד עם השיר, שהחזיר אותי לסבתא. וכך, עד היום כאשר אני שומע אותו.

 

****

 

סבתא שלי סבלה ממחלת לב ומחלות שונות, ואם זכרוני אינו מטעני, היא אושפזה בעקבות דלקת ריאות שסיבכה את מחלת הלב שלה.

 

הייתי בכיתה ו', בן 12 בקירוב. התפללתי עם אבי בבית הכנסת. באמצע תפילת מוסף, ניגש אחד המתפללים לאבא שלי וסיפר לו בלחש שאחותי ממתינה בחצר בית הכנסת וקוראת לו. לאחר דקה קצרה הוא חזר, הכניס את הטלית והמחזור לשקית, ואמר לי שאנו הולכים הביתה. כשיצאנו החוצה, פגשתי את אסתי, ראיתי שעיניה דומעות, ואבא סיפר לי על מותה של סבתא.

 

אסתי עשתה אותה הדרך שהיא ואני עשינו שנה קודם לכן, לאחר הטלפון שקרע את השקט של יום הכיפורים, בהודעה שעל אבא שלנו להתייצב מיד למילואים. חלפה שנה בדיוק, וכאילו תפקידה של אסתי הוא להיות המבשרת של יום הכיפורים, היא חזרה להוציא שוב את אבא מבית הכנסת, לא כאשת בשורה, אך בפיה בשורה.

 

הלכנו הביתה. אמא ישבה בוכה, ולידה משה, הדוד שלי. אני הסתגרתי בחדרי, עם הספר שקראתי (על מבצע העריקה של מטוס המיג העיראקי, לפני מלחמת ששת הימים). למחרת לא הלכתי להלוויה, כיוון שאצלנו במשפחה, לפני הבר מצווה לא הולכים לבית קברות (לא כך נהגנו כשחמי נפטר. הרשינו לאסף, שהיה בן עשר, להשתתף בהלוויה).

 

****

 

ביום הכיפורים תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. ביום הכיפורים תשל"ה נפטרה סבתי. ביום הכיפורים תשל"ז, נפטרה מסרטן רותי, בת כיתתי, ילדה מלאך – היפה ביותר, החכמה ביותר, הטובה ביותר, ממש מושלמת, "לו אך ברכת לה בחיים", בגיל 13.5. ערב יום הכיפורים תשל"ט נפטר סבא שלי, אביו של אבי. היה זה רצף של ימי כיפורים קשים, שהעצימו מאוד בעבורי את מקומו של היום נורא ההוד. 

נכתב על ידי הייטנר , 4/10/2014 19:23   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, הספדים, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ