לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: הבלדה על נערי שגדל


הבלדה על נערי שגדל / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 15.5.17

 

בעוד כשבועיים יפתח בירושלים פסטיבל ישראל. אחד משיאיו יהיה המופע "מערבה מכאן" – ערב משיריה של תרצה אתר, המשוררת, הפזמונאית, הסופרת והמתרגמת, במלאת ארבעים שנה למותה הטראגי. בערב, שאותו מפיקים בנה נתן סלור, ערן צור ומשה ברון, גרסאות חדשות וחדשניות לרבים משיריה המולחנים ולחנים חדשים, שנכתבו במיוחד לערב זה, לכמה משיריה.

 

אחד משירי המופע הוא "הבלדה על נערי שגדל" בעיבוד חדש ובביצועו של נתן סלור. זה גם השיר שאנו נשמע, אך בגרסה המקורית של אילנה רובינא. מעניין למצוא בשיר שנכתב בידי בתו של נתן אלתרמן ובוצע בידי בתו של אלכסנדר פן, את ה-DNA של האב המשורר.

 

מאזיני התכנית כבר מכירים את הערצתי הגדולה לאלתרמן. הקדשתי לו תכנית והשמעתי שירים רבים שכתב. אולם במקרה זה מדובר דווקא בצד האפל שלו. שירים המבטאים את המסר של הפסוק משיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה". שירים על אהבה גדולה, שמלווה אותה קנאה גדולה, שהופכת לשנאה גדולה ואלימה.

 

ב"הזר מקנא לחן רעייתו" כתב אלתרמן:

 

אל תלבשי את שמלת הֶחג

אל תצחקי לעולם.

מסביבך יִחנף וִיפֻתה וִילֻהג

ואני מעגל עולמים לך עג

ואני על קווֹ כמו עיט חג

ממלטך מבני חם ונוצרך מקהלם

לבל תראי שמש לבל תדעי חג

לבל תצחקי לעולם.

 

אם תנוסי אל סתר בית

אם בשבת רעים תשטי

לא תנוסי מקול העיט

המצעק לך אשתי אשתי.

 

ב"זמר שלוש התשובות" הוא מכניס לפי האישה הכותבת נאמנות אין קץ, חד צדדית.

 

היא רק רגע שתקה ותחייך

אז דברה ופניה ככפור:

"אם תאמר לי ללכת, אלך,

אם תאמר לא לחזור, לא אחזור.

 

אך דבר רק אחד אל תשאל.

אל תאמר לי אותך לשכוח.

כי את זאת, אהובי, לא אוכל.

בשביל זה לא יהיה לי כח.

 

את השיר "אנקש" השמעתי כבר בפינה זו, וסיפרתי שזהו תרגום לשיר של ברכט. מה שלא ידעתי אז, ולמדתי רק כשיצאה הביוגרפיה של אלתרמן שכתב דן לאור, זו העובדה שהסיום האכזרי של השיר, אינו של ברכט. הסיום הזה הוא של אלתרמן.

 

על צוואר הנידון מניחים עניבה

ושומעים לרצונו היחיד:

הביאו לכאן את אשתי היפה.

אמרו לה כי הנס ילטפה לטיפה חזקה מתמיד.

 

היא הרכינה הראש והראש לא נסוג

הוא נופץ באגרוף הגדול.

זאת היתה אנקש, עוללי המתוק,

אלוהים חטאותיה ימחול.

 

גם פן, בשירו "וידוי", מתמלל את האישה. ואף היא מבטאת נאמנות אין קץ ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

 

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

 

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת...

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

 

השיר של אלתרמן המוביל אותנו לשיר שנשמע היום הוא "ניגון עתיק". בלחנו המתקתק של מרדכי זעירא וביצועו היפיוף של יהורם גאון, השיר מאבד את מהותו. אולם כאשר אריק לביא, שאגב – שר רבים מן השירים שהזכרתי כאן ועוד שכמותם שלא הזכרתי, שר אותו בלחנו של יוחנן זראי, האלימות הקשה שלו בולטת מאוד.

 

בבתיו הראשונים זהו שיר של אהבת אין קץ. אלתרמן, מלך המטאפורות, יוצא מגדרו כדי להוכיח לאהובתו עד כמה גדולה אהבתו אליה ועד כמה הוא מוכן לעשות הכל, כולל הכל, למענה. אולם כל גילויי האהבה הללו ייעלמו ברגע שפעם היא תהיה צוחקת בלעדיו במסיבת מרעיה. הרי ברור שאין לה רעים, רק מרעים. או אז

תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת

וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.

 

וכאן אנו מגיעים לבלדה על נערי שגדל, שכתבה בתו של אלתרמן, תרצה אתר.

 

שיר אהבה נעים, באווירה רומנטית ופסטורלית.

 

הס באפיקו הנחל שט,

רוח בו נושבה קלילה.

בלב הכפר בקתת עצים בדד

ניצבת לה, עוטפה שלגים ואפילה.

 

היא מספרת על הנער שלה, שבו היא מאוהבת. הוא הבטיח לה שישא אותה לאישה כשיגדל. היא ממתינה לו בסבלנות. אך לאכזבתה

נערי גדל וייף מאוד.

וביום אחד נשא אישה יפה כמותו.

 

כמו האישה ב"זמר שלוש התשובות", לדבר אחד לא יהיה לה כוח. לשכוח אותו.

אך אני עד עולם,

לא אשכח אותו.

 

אולם כאן חלה תפנית בשיר. הקנאה מוציאה מתוכה דמות אחרת, קשה, מפלצתית, שאסור להתקרב אליה. האש הזרה מ"ניגון עתיק", עוברת אליה בירושה.

 

בלב הכפר בקתת עצים לי יש,

ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש.

 

בל יקרב איש אלי,

פן תאכלנו האש!

 

אני משתדל לחבר את הפינה לאקטואליה, ולא פעם הוחלף השיר, אפילו ברגע האחרון, למען האקטואליה. האקטואליה של השבוע היא סוף דרכה של רשות השידור. אבל הפעם לא היה צורך ב"שינוי משימה".

 

גולת הכותרת של היצירה המוסיקלית של רשות השידור, הייתה פסטיבלי הזמר והפזמון ביום העצמאות, שהיו בשנות הששים והשבעים גולת הכותרת של אירועי החג.

 

ביום העצמאות תשלב 1972, הלך לעולמו המשורר אלכסנדר פן. אילנה רובינא, בתם המשותפת של פן והשחקנית חנה רובינא, טרם ידעה על כך, כאשר עלתה במוצאי החג על במת פסטיבל הזמר והפזמון, לשיר את "הבלדה על נערי שגדל". השיר זכה במקום האחרון והמכובד. השיר שניצח באותו פסטיבל היה "טוב לי לשיר" של אהוד מנור בביצוע שלישיית "הטוב, הרע והנערה" – בני אמדורסקי, ישראל גוריון וג'וזי כץ. היה זה פסטיבל הזמר והפזמון הראשון שלא הנחה אותו המנחה המיתולוגי של 12 הפסטיבלים הראשונים, יצחק שמעוני. המנחים היו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי, ומהשנה שלאחר מכן, ועד הפסטיבל האחרון ב-1980, רבקה מיכאלי הייתה המנחה.

 

שיר אחר של תרצה אתר זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון תשל 1970 – "פתאום עכשיו פתאום היום", המוכר יותר כ"אהבתיה", בביצוע החייל הצעיר שלמה ארצי.

 

הס באפיקו הנחל שט,

רוח בו נושבה קלילה.

בלב הכפר בקתת עצים בדד

ניצבת לה, עוטפה שלגים ואפילה.

 

ואני לא אישן,

כי עצוב הלילה.

 

נערי הקט עצים יכרות

יום וליל ירבה עמל

עוד נער קט הוא, וידיו ריקות,

אך לי נשבע להיות לי בעל, כשיגדל.

 

נערי, גדל מהר,

נערי שלי, גדל!

 

אט חולף הזמן עוטף סודות.

עלומי חולפים איתו.

ונערי גדל וייף מאוד.

וביום אחד נשא אישה יפה כמותו.

 

אך אני עד עולם,

לא אשכח אותו.

 

רוח על הנחל רץ, גועש,

בכנפיו נישאו ימי.

בלב הכפר בקתת עצים לי יש,

ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש.

 

בל יקרב איש אלי,

פן תאכלנו האש!     

 

נכתב על ידי הייטנר , 15/5/2017 22:53   בקטגוריות אנשים, ספרות ואמנות, משפחה, רדיו אורנים, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: לוח וגיר


לוח וגיר / שמוליק קראוס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 8.5.17

 

אתמול נערכו הבחירות לנשיאות צרפת. עמנואל מקרון ניצח ונבחר לנשיא צרפת בשבע השנים הבאות; הנשיא הצעיר ביותר בתולדות הרפובליקה הצרפתית – בן 39 בלבד.

 

עיקר החשיבות בניצחונו, הוא בלימתה של מארין לה-פן, מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת והניצחון עליה. עם זאת, יתכן שמוקדם לחגוג, לנוכח העובדה שאחד מכל שלושה צרפתים בחר בה לנשיאה, וזה בהחלט הישג מאיים.

 

האתגרים הניצבים בפני מקרון גדולים – אם הוא לא יצליח להשיב את הביטחון האישי והביטחון הכלכלי והתעסוקתי לצרפתים, הם עלולים לאבד לגמרי את אמונם בדמוקרטיה ולהעלות לשלטון את מקסם השווא הפשיסטי.

 

הפינה מוקדשת היום למקרון, אולם היא לא תעסוק במה שחשוב, אלא באופן חריג – במה שצהוב.

 

מקרון נשוי לבריז'יט טרונייה, המבוגרת ממנו ב-24 שנים. זה גם פער הגילים בין טראמפ לאשתו, אבל על פי המוסכמות החברתיות המקובלות, פער כזה אפשרי כאשר הגבר הוא המבוגר יותר, אך פחות מקובל במצב ההפוך. אם כן, כבר ניתן לראות בקשר הזה עדות ליכולתו של מקרון לא ללכת בתלם, להעיז ולעשות דברים שאינם מקובלים.

 

אבל הסיפור הצהוב האמתי אינו פער הגילים, אלא העובדה שבריז'יט הייתה מורתו של מקרון. הוא היה נער בן 15 כשהתאהב בה, והיא אישה בדיוק בגילו היום, בת 39, נשואה ואם לשלושה ילדים. והנער בן ה-15 שהתאהב במורתו, היה נחוש להשיג אותה, והצליח להפריד בינה לבין בעלה ולהתחתן אתה. וכך, בגילו הצעיר הוא אינו רק נשיא, אלא גם סבא, אמנם חורג, לשבעת נכדיה של רעייתו. הסיפור הזה מעיד על נחישותו ויכולתו להשיג את מה שהוא רוצה. את הנשיאות הוא השיג באמצעות הקמת מפלגה חדשה יש מאין לפני פחות משנה, וכבר הוא זכה מטעמה בנשיאות, ברוב גדול.

 

הסיפור על הילד שהתאהב במורתו, מביא אותנו אל השיר שבחרתי להשמיע השבוע, ואותו אני מקדיש למקרון, שירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "לוח וגיר".

 

זהו שיר על תלמיד שהתאהב במורתו. הוא יושב בכיתה וחולם על מה שלא בא בחשבון. ובפזמון הוא מבטיח לה: "לו רק היית קצת פחות המורה שלי, לו רק היית קצת יותר נערה שלי, הייתי מראה לך מיהו הילד הכי מפותח בכיתה".

 

לעמנואל מקרון זה הצליח.

 

 

לוח וגיר, מפה על הקיר

מחברת, יומן וצלצול

היא שהיתה, מורה שעשתה

לי בלבול.

 

שם בכיתה, אהבתי אותה

הייתי כמו אפלטון

יושב וחולם על מה שלא

בא בחשבון.

 

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך מיהו הילד

הכי מפותח בכיתה.

 

שם בדירה, עם עוד חברה

את גרה יותר משנה

איזה תקליט את שמה

לפני השינה?

 

לילה יורד, אינני לומד

פשוט לא יכול מורתי

האם את ערה?

האם את זוכרת אותי?

 

סוף השיעור, בסדר גמור

הכל כבר ברור לי מלבד

מתי נתראה?

ומה את עושה בשבת?

 

זה לא יכאב, ספרי לי עליו

מיהו אצלך הראשון?

אל מי את שמחה?

עם מי את הולכת לישון?

 

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך

הייתי מראה לך... הכל.

 

לו... היית יותר אתי מורתי...

לו... היית יותר...

לו... היית רק שלי.

נכתב על ידי הייטנר , 8/5/2017 22:49   בקטגוריות אנשים, חינוך, מנהיגות, משפחה, פוליטיקה, עולם, רדיו אורנים, תיאטרון, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על שתיקתה של אמי


דברים בטקס יום השואה, צפון הגולן, תשעז


לזכר אמי, רחל הייטנר לבית מסר, זכרה לברכה.

 

אמי הייתה ניצולת שואה. ואני אפילו לא ידעתי.

 

ידעתי שאמי נולדה בפולין ב-1936. ידעתי שהיא עלתה לישראל ב-1949. כמובן שידעתי על השואה, כמובן שידעתי מה היה בפולין בין שנת הולדתה לשנת עלייתה. ולא קישרתי.

 

אמי לא הייתה שתקנית. היא דיברה וסיפרה. היא ידעה לספר והיו לה הרבה סיפורים על נעוריה כעולה חדשה שהתיישבה עם משפחתה בבית ערבי באזור, על אחיה משה, על בן דודה יוסי. על הסמינר למורות, על שירותה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב, על התיישבותה עם אבי בנגב... כילד אפילו לא שמתי לב לכך שסיפוריה של אמי היו ביוגרפיה שמתחילה בגיל 13.  

 

אמי מעולם לא דיברה ולא סיפרה על השנים ההן. אף מילה.

 

אמי דיברה על השואה – במובן הכללי, ההיסטורי. קראנו ספרים על השואה ושוחחנו עליהם. אבל אף פעם לא על סיפורה האישי. 

 

זו לא הייתה שתיקה מעיקה. זאת הייתה הדחקה.

 

לא אחת, קראתי ושמעתי על ניצולי שואה שבחרו בהדחקה ובשתיקה, ושפתחו את סגור ליבם רק באוזני נכדיהם, בעבודות השורשים או לקראת מסעם לפולין. אמי לא זכתה בחייה לנכדים ונכדיה לא זכו להכיר את סבתם.

 

לפני 29 שנים, אמי נפטרה ממחלת הסרטן. אנו, ילדיה, היינו קרובים אליה מאוד, הכרנו אותה היטב. או, כך לפחות חשבנו, אך על החלק המשמעותי כל כך בסיפור חייה לא שמענו מפיה מעולם. 

נכתב על ידי הייטנר , 24/4/2017 09:05   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, הספדים, זיכרון, חינוך, משפחה, נאומים, סיפורים, ציונות, שואה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ