לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ירמיהו יט: וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם


מפרק לפרק, מנבואה לנבואה, התיאורים הפלסטיים של אימת החורבן, של גיא ההריגה, קשים ואכזריים יותר. ולא בכדי, בוחר הנביא כרקע לנבואת החורבן הזה, את גֵּיא בֶן הִנֹּם, את הגיהינום שבירושלים, המקום שבו יהודים ביצעו את החטא הנורא ביותר, מתוך אקסטזה דתית מטורפת – העבירו את בניהם באש; אותו פולחן ארור נגדו נלחמת התורה ונלחמים נביאי ישראל, המכונה "תועבות הגויים".

 

ולהבדיל, גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא גם הרקע לאחד משירי המחזור "בתים בתים ואהבה אחת" מתוך ספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח".

 

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת

בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים.

מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה.

(ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם.) ומדרגות האבן

היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב

והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות.

ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש",

אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם

ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים.

 

נקודת המוצא שלי לקריאת השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמאלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

 

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמתיים של אנשים אמתיים. הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאדם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמתיים, ועיקרם של החיים האמתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

 

הבית נמצא "בגיא בן הנום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו בפרק שלנו ובמקומות נוספים, יהיה לגיא ההריגה. הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא הגיהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהינום, ולבחור בחיים ובאהבה.

 

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת היא עיר פצועה, עיר קרועה, עיר מבותקת, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגיהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא איש". כל כך מתאים ל גֵּיא בֶן הִנֹּם. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

 

הוא הופך את אותה "ארץ לא איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

 

בשירו "תיירים", מתאר עמיחי מדריך תיירים המשתמש באדם ירושלמי העושה דרכו מן השוק לביתו וסלים בידיו, כנקודת ציון לזיהוי קשת מן התקופה הרומית שלצדה הוא יושב. עמיחי מייחל ליום שבו מדריך התיירים יציג את הקשת כנקודת ציון לזיהוי האדם הסוחב סלים. אילו מדריך התיירים הזה היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גֵּיא בֶן הִנֹּם, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

 

****

 

במסר ההומניסטי היפה של עמיחי בשיר הזה טמונה גם סכנה; סכנת הניהיליזם, סכנת הבוז לכל דבר קדוש, גדול מן החיים, לכל דבר שמחוץ לחיי היום יום של אדם, של איש ואשתו.

 

מה הטעם בירושלים, אם היא אך ורק ירושלים של מטה?

 

יש התפתחות בעלילה. השיר הזה הוא בתחילת הספר. בהמשכו חוזר עמיחי שוב ושוב לעסוק בירושלים. באחד השירים הוא כותב שהוא "רוצה לחיות בירושלים של אמצע"; האמצע בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הוא מזהיר מפני המכה בראש בניסיון לחיות כל הזמן בספירה של ירושלים של מעלה, אך גם מפני פציעת הרגליים בניסיון לחיות רק בירושלים של מטה.

 

האתגר למצוא את האיזון הנכון; אתגר שיש בו כאבים לא מעטים, הוא המסר הירושלמי של עמיחי.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2016 01:32   בקטגוריות אנשים, חינוך, יהדות, היסטוריה, משפחה, ספרות ואמנות, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: מים מתוקים


מים מתוקים / שולי רנד

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 26.7.16

 

שולי רנד הוא החתן הראשון של פרס מפעל חיים על תרומה לתרבות היהודית; פרס יקר ערך, מבחינה כספית ואני מקווה שכך יהיה גם מבחינת היוקרה, עליו הכריז שר החינוך נפתלי בנט.

אילו יוזמתו של השר בנט להעניק את הפרס נועדה רק כדי להעניק אותו לשולי רנד – די בכך כדי להצדיקה. כי אכן, תרומתו של רנד אדירה.

 

כמי שעוסק כל חיי בהתחדשות יהודית, בתרבות יהודית ישראלית, בחיבורים בין חילונים ודתיים, גישתי היא שעל קו הרצף הדתי – חילוני, אי אפשר לבצע קיצורי דרך. הדיאלוג צריך להיות עם הקרובים, לא עם הרחוקים. כבר למעלה מעשרים שנה אני מצוי בדיאלוג עם הציונות הדתית, אך דיאלוג עם החרדים נראה לי כחסר סיכוי. תקוותי היא שעצם הקירוב בין הזרמים, ישפיע על כל הספקטרום, גם על הרחוקים.

 

שולי רנד מוכיח, שזה לא חייב להיות כך. שניתן בהחלט לקיים דיאלוג תרבותי, יצירתי ופורה גם עם חרדים – לא דיאלוג של מריבה, גם לא דיאלוג של "חיה ותן לחיות", אלא דיאלוג של יצירה תרבותית משותפת. בניגוד לדור החוזרים בתשובה כאורי זוהר ופופיק ארנון, שהתנתקו מן התרבות הישראלית ואף הפכו עוינים לה, שולי רנד קשור אליה בעבותות, והוא חלק אינטגרלי ממנה כמות שהוא, כחרדי, עם האמונה, אורח החיים והלבוש החרדי. הוא מנכיח באמצעות מוסיקת הרוק את אמונתו והקהל מקבל אותו בזרועות פתוחות ובאהבה. העובדה שהוא בוחר להופיע בפני קהל מעורב, ללא קושי ובלי הטפות, היא התנאי ההכרחי לכך, וכך גם כשרונו לסול מסילות אל לב הקהל על גווניו השונים.

 

שולי רנד ראוי מאוד לפרס. הענקת הפרס לשולי רנד, קבעה רף גבוה מאוד לכלות ולחתנים הבאים.

 

שולי רנד גדל במשפחה דתית לאומית אולם בצעירותו הסיר את הכיפה, והחל את הקריירה שלו כשחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה וכבמאי ואף החל בקריירה מוסיקלית, כאמן חילוני. הוא החל בקריירה מבטיחה כשחקן מוערך מאוד. גולת הכותרת שלה, לדעתי, הייתה משחקו המשובח בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", עליו זכה לראשונה בפרס אופיר.

 

הוא קטע את הקריירה עם חזרתו בתשובה לעולם החרדי. אולם במהרה הוא חזר לעולם התרבות והאמנות, הפעם כיהודי חרדי. הוא עמד בראש מגמת התיאטרון בבית הספר "מעלה", בית הספר הדתי לאמנויות הבמה, ולאחר זמן מה חזר בעצמו לבמה בהצגה "מים אחרונים", על פי שלושה סיפורים של ש"י עגנון שעיבד ולמסך בסרטו "האושפיזין", שזיכה אותו בשנית בפרס אופיר. את הקריירה המוסיקלית החל ב-2008, בצאת תקליטו "נקודה טובה".

 

נכחתי בכמה מהופעותיו של שולי רנד, ותמיד התפעלתי מנוכחותו הבימתית הכריזמטית, מקסמו האישי ומההומור שלו. לראשונה, ראיתי אותו במופע הראשון שלו, בהפקה ובניהול המוסיקלי של אסף אמדורסקי, לאחר צאת תקליטו ""נקודה טובה"", לפני כשמונה שנים. המופע היה במסגרת פסטיבל "הקהל" ליהדות מתחדשת באפעל. על הדשא רקדו מאות רבות של צעירות וצעירים (כבר אז העליתי באופן משמעותי את הגיל הממוצע), דתיות ודתיים, חילוניות וחילונים, בנות בגופיות לצד בנות עם שמלות לוחכות דשא, בנות ובנים יחד, והיה זה פלא מרגש לראות את היחד הזה, הטבעי כל כך, אנטיתזה לשנאה ולקיטוב שיש מי שמפעל חייהם הוא לטפח ולהעמיק אותם.

 

כעבור כשנה ראיתי אותו שוב במופע העשור למותו של מאיר אריאל בקיסריה. שולי שר את "מה חדש במדע" – השיר האמוני ביותר של מאיר אריאל, שיר שאורכו למעלה מעשר דקות. יותר מכל יצירה אחרת של מאיר אריאל, השיר הזה מעיד שהחיבור שלו ליהדות לא היה רק תרבותי ומסורתי, אלא חיבור אמוני לדת עצמה. אך טבעי שמבין השירים של מאיר אריאל שולי רנד הדתי בחר דווקא בשיר הזה. אולם הזיקה שלו למאיר אריאל, אינה מסתכמת רק בשיר הזה.

 

כאשר שמעתי לראשונה ברדיו את הסינגל הראשון של "נקודה טובה" – "אייכה?", לא הספקתי לשמוע מי הזמר, ועורי הצטמרר מהתרגשות, לא רק לשמע השיר היפה, אלא כיוון שחשתי כאילו מאיר אריאל קם לתחיה. יש משהו דומה מאוד בקול, בדיקציה, בצורת השירה ואף בשירים, בין השניים. שירו האהוב עליי ביותר של שולי רנד, אותו כבר השמעתי כאן בפינה – "המשורר", נתפס באזני הקהל כשיר פרידה ממאיר אריאל. זו הייתה טעות, השיר היה על הפרידה מחנוך לוין. אך העובדה שהקהל ייחס אותו למאיר אריאל, מעידה על כך שרבים חשו כמוני את הקרבה בין השניים.

 

לאחרונה יצא שולי רנד במופע חדש – כולו משירי מאיר אריאל: "ת'מבינתי?" עצם בחירתו של שולי רנד לשיר מאיר אריאל ולקיים דיאלוג עמו, ובאמצעותו עם הקהל, מסמלת את מהותו ותרומתו לחברה הישראלית ולתרבות הישראלית.

 

לפני שבועות אחדים צפיתי במופע הזה, במסגרת פסטיבל "לא בשמים" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל העליון. המופע היה בחצר תל-חי.

 

המופע – מקסים. על הבמה היו עוד 6 נגנים מעולים, כולם חילונים, בהובלתו והפקתו המוסיקלית של ד"ר אסף תלמודי, שמזה כעשור וחצי הוא אחראי לכמה מן המיזמים התרבותיים המעניינים והחשובים ביותר שנוצרו כאן. תלמודי עצמו ליהטט באקורדיון.

 

שולי הוא זמר ושחקן, והוא שר גם כשחקן ומפיח בשירים חיים חדשים. הזדהותו עם הטקסטים ועם המוסיקה של מאיר אריאל בולטת מאוד.

 

נכון, באמצע "טוק טוק טוק על דלתי מרום" – גרסתו העברית של מאיר אריאל ל- Knockin' on Heaven's Door של בוב דילן, הוא הכניס קטע מתוך תפילת נעילה של יום הכיפורים. את "חתיכות כמוה ת'מדפדף בכל ז'ורנל", מתוך "טרמינל לומינלט" הוא המיר ל"צדיקות כמוה לא תמצא באף ז'ורנל", אך למרות זאת, הוא הכי נאמן-למקור שיש.

 

אחד מרגעי השיא במופע, היה השיר "מים מתוקים"; ביצוע מרגש לשיר הנפלא הזה.

 

שירי האהבה של מאיר אריאל אינם קיטשיים המתארים את האהבה כגן עדן הוליוודי. ב"מים מתוקים" מאיר אריאל מתאר דווקא את הקשיים והמהמורות בחיים האמתיים של הזוגיות. אולם דווקא אותם קשיים הם המחשלים את האהבה, הופכים אותה לאמתית יותר.

 

מאיר אריאל הוא אמן המטפורות, וכאן המטפורה של אהובתו היא למדבר; לא לנוף גלילי וירוק, אלא למדבר הקשה, היבש והמייבש, שיש להתאמץ כדי למצוא בו מים מתוקים. וכמו בשירים רבים של מאיר אריאל, גם בשיר הזה ניתן למצוא לצד הרובד של אהבת אהובתו, גם רובד של אהבת הארץ, שאף היא ארץ מדברית קשה, שאהבתנו אליה כרוכה לא אחת בקשיים וסבל, ודווקא אז אנו אוהבים אותה יותר.

 

"אהובתי היא כמו ארץ מדבר" פותח מאיר אריאל את השיר. במה הדבר בא לידי ביטוי? בכך שהיא לא מתמסרת קל, אם בכלל. להצגות שלו היא לא קהל, היא דוחה כל גינונים של מחזר. קשה. אבל הוא מצהיר: "דווקא אז אני אוהב אותה יותר". לא למרות זאת הוא אוהב אותה, אלא דווקא אז.

 

כי בארץ המדבר הוא מוצא ניקיון בוהק וצח. לעתים היא דוחה אותו כשהוא מעט מלוכלך; היא טוענת שהוא משקר, אפילו בשתיקה. הוא אפילו מורגש מושפל בעיניה, כמו לא שווה אפילו יריקה. אבל דווקא אז, כשהיא לא נותנת להתקרב, כשהיא מסרבת להיעתר, "דווקא אז אני אוהב אותה יותר".

 

והיא אותו? מה היא מוצאת בו? מדוע למרות שהוא פגע בה, למרות שהיא לא שוכחת ועדין לא סולחת, למה היא עדיין אתו? "כבר מזמן הייתה עוזבת, אלמלא הייתה חושבת, שתמצא בי מים מתוקים". איזו מטפורה נפלאה.

 

למה שולי רנד שר את השיר הזה? אולי כיוון שבספרות חז"ל תורה נמשלה למים, וניתן בפירוש לפרש את השיר כתיאור יחסי האהבה / שנאה, נאמנות / בגידה בין עם ישראל לאלוהים, שלא שוכח ולא סולח אבל עדין חושב שימצא בעם ישראל מים מתוקים. ואולי באמת גם זה רובד נוסף בשיר עצמו, גם בעיניי כותבו? בהחלט יתכן, כיוון שהמשחק הרב רבדי בין האהבה האישית שבין איש לאשתו לבין הסיפור הלאומי, נוכח מאוד בשיריו של מאיר אריאל.

 

בשבוע שעבר מלאו 17 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. לזכרו ולכבוד זכייתו של שולי רנד בפרס, נאזין לגרסתו ל"מים מתוקים".

 

 

אהובתי היא כמו ארץ מדבר

לא מתמסרת קל אם בכלל

להצגות שלי היא לא קהל

אפילו שרוצה אותי כבר

דוחה כל גינונים של מחזר

דווקא אז אני אוהב אותה יותר

 

אהובתי היא כמו ארץ מדבר

יש בה ניקיון בוהק וצח

שאם אני מעט מלוכלך

אפילו שרוצה אותי כבר

לא תתן להתקרב, לא תיעתר

דווקא אז אני אוהב אותה יותר

 

היא לא אוהבת כשאני מדבר

היא אומרת שאני משקר

אפילו בשתיקה

כמו לא שווה

אפילו יריקה

 

היא בטח לא שוכחת

ועדיין לא סולחת

לימים ארוכים ארוכים.

כבר מזמן היתה עוזבת

אלמלא היתה חושבת

שתמצא בי מים מתוקים.

 

אהובתי היא כמו ארץ מדבר

דוקרת כצור, צורבת כעקרב

חודרת לעצם כרוח קדים קרה

אפילו שרוצה אותי כבר

מייבשת אותי לראות אם אשאר

דווקא אז אני אוהב אותה יותר

דווקא אז אני אוהב אותה יותר

דווקא אז אני אוהב אותה יותר.

נכתב על ידי הייטנר , 26/7/2016 22:48   בקטגוריות אנשים, אמנות, היסטוריה, יהדות, משפחה, תרבות, רדיו אורנים, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: נוגה


נוגה / שובבי ציון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 28.6.16

 

הפינה מוקדשת היום לדור העתיד – לשני האחיינים הצעירים שלי, בני השלושה חודשים וחצי, התאומים איתי ונוגה.

 

איזה שיר נושא את שמותיהם?

 

יש לנו את "איתי" של קרן פלס. אבל הוא לא מוצא חן בעיניי... הוא לא לרוחי... הוא לא מתעסק ברגשות. אין בו אהבה. כמה עצבות יש במבט הזה שלו,  

כמה בדידות יש במגע הזה אתו. לא. לא מתאים.

 

נעבור לנוגה. על נוגה יש שלושה שירים מקסימים.

 

האחד הוא שירה של נעמי שמר "נומי נוגה":

 

נומי נומי,

נוגה נוגה,

נומי נומי יקירה,

מעלייך

בשמיים

כוכבים אומרים שירה.

 

מעלייך בשמים

כוכבים במסילותם

זה לזה ישמיעו זמר,

שלנצח לא ייתם.

 

השני הוא "בלדה בין כוכבים" של רוטבליט ושלום חנוך בביצוע שלישיית התאומים.

 

הנוגה שלחה אל הצדק חיוך

הי, יופיטר בוא ונצאה.

בשביל החלב כוס קפה הפוך

נראה מה שלום קסיופאה.

נתפוס עגלה, קטנה או גדולה,

הלילה הזה משגע.

 

זה לא מעט, שצדק וונוס לבד,

יוצאים לבלות יד ביד,

יד ביד, יד ביד, בשמיים.

 

שיר מקסים. אבל אני בחרתי שיר עוד יותר יפה, שירם של מאיר אריאל וחנן יובל "נוגה". שניהם, כמו שלום חנוך מהשיר הקודם, בני קיבוץ משמרות. לאחותו של חנן יובל קוראים נוגה. אני מכיר אותה, הייתי המנהל של הבת שלה, והיא טוענת בנחרצות שהיא ההשראה לשיר, או לפחות לשמו של השיר.

 

יתכן שזהו שיר של אב על בתו הקטנה. ואולי זה שיר של גבר על אהובתו.

 

הכותב מתפעל מהקסם הנגלה לעיניו – נוגה ישנה לצדו והוא רואה איך שפתיה נפשקות לחיוך. הוא נפעם, ומתפעל – מי זה עכשיו בעדנה מפשק את שפתיה? ושואל – "מי עושה לי טובות?". מעניין, לא מי עושה לה טובות, אלא מי עושה לי טובות. כלומר, אם טוב לה, אם היא חולמת איזה חלום נעים המעלה חיוך על פניה – זה משמח אותו ועושה לו טוב. הוא מתעורר בבוקר, ומתפעל למצוא בידיו את ידה, ותמה בהתפעלות מי שם את ידה בידו. הוא מתפעל וכמה לראות לה את החלום הזה, היפה והנעים. הוא רוצה לדעת מיהו אשר משכין בה שלום ולומר לו תודה.

 

השיר הזה נכתב בשלהי שנות ה-60 והיה הלהיט הגדול של שלישיית "שובבי ציון" – חנן יובל, קובי אושרת וקובי רכט.

 

לאחר מותו של מאיר אריאל, חבריו שלום חנוך, משה לוי ודורי בן זאב הפיקו תקליט חדש משיריו, מסקיצות שהקליט לעצמו, בביתו, עליהם הוסיפו הקלטה של כלי נגינה נוספים וקולות. שיר הנושא הוא "מודה אני".

 

וכבר בפעמים הראשונות ששמעתי את השיר הזה, נפל לי אסימון. בהתרגשות ורעדה, זיהיתי בו את ה-DNA של השיר "נוגה".

 

בלאט, חרש חרש

אט אט, טופפות

עתידות עתידות לקראתנו,

ואת מחייכת אלי מתוך השינה.

יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,

זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר

את צוחקת אלי

מתוך השינה.

 

נשמע מוכר. שוב היא אתו ושוב מחייכת וצוחקת אליו מתוך השינה. בסוף שנות הששים, הוא רוצה להגיד תודה לזה אשר משכין בה שלום. מה זאת אומרת "רוצה לומר לו תודה?" אתה רוצה לומר תודה – אמור תודה. אבל... הוא לא יודע למי. אולי אלה ניצני חיפוש הדרך שאפיין אותו לאורך השנים.

 

חלפו שלושים שנה, והוא כבר במקום אחר. שוב היא מחייכת וצוחקת אליו מתוך השינה, אבל עכשיו הוא אינו מסתפק ברצון לומר תודה, אלא בפירוש אומר תודה. "מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עמדי ועם ביתי, ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי ועם ארצי ועם כל העולם והאדם אשר בראת".

 

ומי שמכיר את התפתחות כתיבתו, לא יהיה מופתע. מאיר אריאל היה ליהודי מאמין. הבית הראשון הוא כמעט תעתיק של תפילה שנאמרת כשהמתפלל שב הביתה מתפילת ליל שבת. ותפילת "מודה אני" היא התפילה הנאמרת בבוקר, כשהמתפלל משכים אל יומו, ומודה לאלוהים שהחזיר נשמה לאפו – הנשמה שהפקיד בידיו כשנרדם. מאיר אריאל קם בבוקר בבוקר, מביט בפניה של אשתו, היא לצדו ישנה, היא מחייכת אליו מתוך השינה, והוא מודה לפני בוראו על כך שהוא מפשק אליו את שפתיה בעדנה, ועושה לו טובות. איזה יופי!

 

כשסיפרתי לנוגה, אחותו של חנן יובל את התגלית, היא התרגשה מאוד.

 

במופע של אהוד אריאל ושלי "מאיר לעולם כולו", אני שר את "מודה אני" ואח"כ אהוד שר את "נוגה". בין לבין אני מספר על הקשר בין השירים. ואני מוסיף שהייתי שמח מאוד לפגוש את מאיר אריאל ולבדוק האם גם הוא יודע על הקשר בין השירים.

 

נוגה היא לצדי ישנה

מי זה עכשיו בעדנה

מפשק את שפתיה

מי עושה לי טובות

 

נוגה טוב לה עכשיו לצדי

מישהו שם בידי

יד אחת מידיה

מי עושה לי טובות

 

נוגה אני רוצה

לראות לך את החלום

נוגה לראות את זה אשר

משכין בך שלום

לומר לו תודה.

 

נוגה כמה קשה לה לחיות

פעם רצתה להיות

בת מאה ליומיים

להיות נבונה.

 

נוגה...

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 28/6/2016 22:56   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, יהדות, משפחה, תרבות, אהבה ויחסים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ