לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על שתיקתה של אמי


דברים בטקס יום השואה, צפון הגולן, תשעז


לזכר אמי, רחל הייטנר לבית מסר, זכרה לברכה.

 

אמי הייתה ניצולת שואה. ואני אפילו לא ידעתי.

 

ידעתי שאמי נולדה בפולין ב-1936. ידעתי שהיא עלתה לישראל ב-1949. כמובן שידעתי על השואה, כמובן שידעתי מה היה בפולין בין שנת הולדתה לשנת עלייתה. ולא קישרתי.

 

אמי לא הייתה שתקנית. היא דיברה וסיפרה. היא ידעה לספר והיו לה הרבה סיפורים על נעוריה כעולה חדשה שהתיישבה עם משפחתה בבית ערבי באזור, על אחיה משה, על בן דודה יוסי. על הסמינר למורות, על שירותה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב, על התיישבותה עם אבי בנגב... כילד אפילו לא שמתי לב לכך שסיפוריה של אמי היו ביוגרפיה שמתחילה בגיל 13.  

 

אמי מעולם לא דיברה ולא סיפרה על השנים ההן. אף מילה.

 

אמי דיברה על השואה – במובן הכללי, ההיסטורי. קראנו ספרים על השואה ושוחחנו עליהם. אבל אף פעם לא על סיפורה האישי. 

 

זו לא הייתה שתיקה מעיקה. זאת הייתה הדחקה.

 

לא אחת, קראתי ושמעתי על ניצולי שואה שבחרו בהדחקה ובשתיקה, ושפתחו את סגור ליבם רק באוזני נכדיהם, בעבודות השורשים או לקראת מסעם לפולין. אמי לא זכתה בחייה לנכדים ונכדיה לא זכו להכיר את סבתם.

 

לפני 29 שנים, אמי נפטרה ממחלת הסרטן. אנו, ילדיה, היינו קרובים אליה מאוד, הכרנו אותה היטב. או, כך לפחות חשבנו, אך על החלק המשמעותי כל כך בסיפור חייה לא שמענו מפיה מעולם. 

נכתב על ידי הייטנר , 24/4/2017 09:05   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, הספדים, זיכרון, חינוך, משפחה, נאומים, סיפורים, ציונות, שואה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים לח: וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו


המזמור נכתב מתוך מצוקה קשה. המשורר (השיר מיוחס לדוד) סובל ממחלה קשה. הוא חלש מאוד. כל גופו חבול ואין בו מתום, כלומר אין בו איבר שאינו נגוע. לא זו בלבד שפצעיו אינם מגלידים, הם אף מחמירים, ונוספים אליהם תסמינים נוספים – מוגלה וריח רע.

 

לא פחות חמור מכך – הוא סובל מבדידות נוראה. קרוביו ואוהביו נמנעים מלהתקרב אליו. אולי מתוך חשש להידבקות, או בשל חוסר האסתטיקה המלווה את מחלתו. ואילו שונאיו מנצלים את המצב כדי לפגוע בו ולהשמיץ אותו.

 

בצר לו הוא פונה לאלוהיו. אך הפניה אינה התרסה על מצבו, אלא בקשת מחילה. המשורר מייחס את מצבו לחטאיו ועוונותיו. הוא לוקח אחריות, מקבל את הדין, מתוודה על חטאיו ומבקש מחילה.

 

****

 

אומר המשורר: "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ, וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת".

 

הפסוק הזה מופיע לאחר הפסוק המתאר את אויביו המנצלים לרעה את מצבו כדי להזיק לו: "וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת, וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ".

 

הוא מודע למזימותיהם של אויביו, ולהַוּוֹת = שיימינג ומִרְמוֹת = הכפשות, שלהם. והוא אינו מגיב. הוא נוהג כחרש שאינו שומע וכאילם שאינו משיב.

 

למה? כי הוא חלש מאוד ואינו מסוגל. ואולי כי זו בחירה, מתוך אמונה שאלוהים יתערב למענו. "כִּי לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי, אַתָּה תַעֲנֶה, אֲדֹנָי אֱלֹהָי".

 

השתיקה היא תוצאת החולשה, אך אולי היא אפילו מחריפה את המשבר. כשהאדם הסובל אינו מדבר, שומר את כאבו, כעסו ועלבונו בבטן, הדבר עלול להחליש אותו ולפגוע אף יותר בבריאותו. לא בכדי אמר בנו של המשורר, שלמה, בספר משלי: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ – יַשְׁחֶנָּה".

 

אנו יודעים שרבים משורדי השואה שתקו לאורך שנים רבות, מסיבות שונות, ולא סיפרו את סיפוריהם. אך כאשר סיפרו, לעתים אחרי עשרות שנים, חשו הקלה מסוימת, מעצם העובדה שפתחו את סכר השתיקה.

 

השתיקה הייתה לחלק מתרבות השכול הישראלית, בעיקר בתנועת העבודה. היא נתפסה כביטוי לעוצמה, ובמידה מסוימת אכן הייתה ביטוי כזה, אולם שהיה לה מחיר כבד.

 

****

 

המשורר יעקב אורלנד נולד באוקראינה ב-1914. בהיותו בן 5, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, נערך פוגרום ביהודי עיירת הולדתו טטייב, שבפאתי קייב. שמונה מבני משפחתו נטבחו לנגד עיניו. הוא התחבא בתוך חבית דגים, ודרך החריצים הוא ראה איך ראשו של סבו נערף בגרזן. הוא ראה מראות זוועה של רצח ואונס של בני משפחתו.

 

כעבור שנתיים, בגיל 7, אורלנד עלה עם משפחתו לארץ. הוא היה נחוש להתערות בארץ כאחד הצברים. על הטראומה שחווה הוא לא אמר מילה. הוא נעל את הסיפור עמוק עמוק בחדרי לבו. איש לא שמע מפיו את הסיפור, גם לא בני משפחתו.

 

רק בהגיעו לגיל 80, שמונה שנים טרם מותו, נפרץ הסכר. אורלנד כתב פואמה, שבה תיאר את האירוע המחריד שהעיב על חייו. עד אז, נשא עמו את צער השתיקה, ורק רמז על הסיפור באחדים משיריו.

 

ב-1939, בהיותו צעיר בן 25, כתב אורלנד את השיר "אני נושא עמי", שרק כעבור 55 שנים ניתן היה להבינו כהלכה. בשיר הזה רמז לחורבן עירו, ובעיקר דיבר על מועקת השתיקה בה בחר. צער השתיקה הוא צער כפול – שתיקת האימה שגזר על עצמו בתוך החבית, כשלא יכול לצעוק ולבכות כאשר ראה את הזוועה; את נוף האלם שהוא שרף אז, מפחד. והשתיקה שגזר על עצמו כל חייו, לא לספר את סיפורו.

 

לכאורה, השתדל אורלנד להקרין חיים רגילים, עליזים. הוא היה מהדמויות המרכזיות בבוהמה התל אביבית, מיושבי בית הקפה "כסית", חברו הקרוב של אלתרמן, חברם של שלונסקי, פן ולאה גולדברג; אחד מהחבורה, איש רֵעים להתרועע. אך כל אלה היו תכסית לצער שהיה חבוי בו. שושני הנוחם כבר קמלו. גם החיוך האמתי בלתי אפשרי, רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב.

 

למה הוא שתק? למה הוא לא פרק את הסיפור? הבחירה שלו הייתה לנסות ולהדחיק את הטראומה. "בחלומות", הוא ייחל, "נרדים את עברנו". אבל הוא ידע שבסופו של דבר, יבוא יום שבו לא יוכל לשתוק, שבו הטראומה תצא ממחבואה, מן ההדחקה. הוא ייחל לכך, שיבוא היום שבו יהיה בשל לכך, יוכל להתפייס עם עברו, עם ילדותו, שהפגישה לא תהיה כל כך קשה, אלא כמו בפגישת יעקב ועשיו שלמרות הפחד מפניה, הם נפלו בנשיקות איש על צווארי אחיו. הוא ייחל שכך תהיה גם הפגישה המאוחרת עם ילדותו, שתיפול שוב בנשיקות על צווארינו.

 

עד אחרית ימיו, עת סיפר את סיפורו, השיר נתפס כשיר אהבה, שיר המופנה לאהובה ממנה נפרד בכמיהה לפגישה מחודשת, מפויסת. אך אני רואה בשיר את הגעגוע לילדות שנקטעה באכזריות בלילה מר ונמהר, ואת הרצון לשוב ולהיפגש אתה, ולאחות את הקרע בחייו, הקרע בנשמתו. אותה ילדות ממנה נפרד, שאמרה לו "העיר כל כך ריקה" וצוותה עליו "נשתוק מעט ביחד".

 

המעט הזה, היה לשתיקה של 75 שנים.

 

אני מתחבר ומזדהה מאוד עם השיר הזה, בשל סיפורה של אמי ז"ל, רחל. אמי חוותה את השואה כילדה קטנה. הייתה לה ילדות איומה ונוראה, בלתי נתפסת. היא עלתה לארץ בגיל 13, אחרי השואה, ואף היא עשתה הכל כדי להיות ישראלית, צברית לכל דבר. בצבא ואחרי הצבא היא שירתה כמורה חיילת ולאחר מכן כמורה אזרחית בנגב, לשם ירדה כדי ללמד עברית וישראליות את ילדי העולים החדשים. היא ירדה לשם, חמש שנים אחרי עלייתה לארץ, כישראלית ותיקה המסייעת לעולים זה מקרוב באו להתערות בארץ, בחברה הישראלית. ואת סיפור ילדותה היא טמנה עמוק עמוק בתוך תוכה.

 

מעולם לא שמענו רמז מאמא שלנו על ילדותה. סבתא שלנו, שלעתים צעקה בלילות, נתפסה בעינינו כניצולת שואה. אבל אמא שלנו?! ישראלית מבטן ומלידה. מה לה ולסיפורים הללו. ההדחקה שלה הייתה כל כך עמוקה, עד שינקנו אותה עם חלבהּ, והדבר נראה לנו כל כך נורמלי וטבעי, שלא עלה על דעתנו להתעניין, לשאול. ביום השואה שוחחנו, כמובן, על השואה. באופן כללי. בלי שום חוויה אישית. מה פתאום? מה לה ולזה?

 

אמי נפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר מאוד, צעירה ממני היום, בת 52. לאחר מותה, הוצאנו חוברת לזכרה. הכנת החוברת הייתה מסע שלנו לאמא שלנו שלא הכרנו, לאותה ילדות שכה היטיבה להדחיק. נחשפנו לסיפורה הקשה. בדיעבד, כאשר אני חושב על כך, אני יכול להבין ולפרש התנהגויות מסוימות, אפיונים מסוימים שלה, כנובעים מחוויות ילדותה, שאותן חסכה מאתנו, מתוך רצונה לגונן עלינו ולשמור עלינו מכל משמר. כך אני מפרש את דאגנותה היתרה, את האובססיה שלה להצלחתנו בלימודים ובחיים ועוד.

 

לא אחת חשבתי, האם היא הייתה שוברת את השתיקה, אילו האריכה ימים, כפי שעשו רבים מבני דורה? האם היא הייתה נפתחת, ואת סיפור חייה, שמנעה מאתנו, הייתה מספרת לנכדיה, ילדינו, אותם לא זכתה להכיר והם לא זכו להכיר אותה – בעבודות השורשים לקראת הבר מצווה, או לקראת מסעותיהם לפולין?

 

אורלנד סיפר את סיפורו בהגיעו לגיל 80. בערב פסח, בעשרה באפריל, מלאו 81 שנה לאמי.

 

בליל הסדר, אנו נוהגים לספר את סיפור יציאת מצרים של הורינו, מעבדות לחירות, מחושך לאור יום, מגולה לגאולה, מן הניכר למולדת. השנה סיפרנו את סיפורה של אמי. ילדינו, שלא זכו להכירה, מכירים היטב את סיפורה, שאנו בגילם כלל לא נחשפנו אליו.

 

****

 

בשיר "אֱלֵי תְּהוֹם", מתוך הפואמה שלו "מסדה", עוסק המשורר יצחק למדן בתרבות השתיקה של החלוצים, שאינם חושפים את כאביהם, מצוקותיהם וסבלם.

 

- וַאֲנִי יוֹדֵעַ, לֹא תַּעֲבוֹר תְּלוּנָה עַל שִׂפְתֵי

הַנּוֹפְלִים מִן הַחוֹמָה,

שׁוֹתקִים הֵם וּכְאִלְּמִים פֶּה לֹא יִפְתְּחוּ,

אַךְ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה כֹּה שְׁתִיקָתָם.

 

- בַאֲשֶׁר הַמָּוֶת עַל סְגוֹרָהּ רוֹבֵץ...

 

- שׁוֹתקִים הֵם וַאֲיֻמָּה שְׁתִיקָתָם.

הִנֵּה שָׁכַב אֶחָד מֵהֶם בֵּינֵינוּ פֹּה,

בַּקַּרְקַע רֹאשׁ כָּבַשׁ. הִקְשִׁיב לְשִׂיחֵנוּ,

הִקְשִׁיב וְלֹא דִּבֵּר דָּבָר...

 

- וַאֲנִי גַם רְאִיתִיו מִתְחַמֵּק מִן הַמַּחֲנֶה.

אֵין זֹאת כִּי גָמְלָה בּוֹ כְּבָר שְׁתִיקָה זֹאת נוֹרָאָה

וַיִתְחַמֵּק לְהַשִּׁיל פִּרְיָהּ לַתְּהוֹם...

 

למדן מתאר אדם ששתק את סבלו, עד שהשתיקה הכריעה אותו. המשורר רומז שהאיש התאבד; בהשליכו את פרי שתיקתו הנוראה, שעל סגורהּ רובץ המוות.

 

ובתיאור הזה, משתמש המשורר במילות מזמור לח: "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, בכתבו: "שׁוֹתקִים הֵם וּכְאִלְּמִים פֶּה לֹא יִפְתְּחוּ".

 

והמשורר מזהיר, שהבחירה בשתיקה, שהביאה אותו אדם לתהום, מאיימת על הקולקטיב החלוצי כולו:

- הָהּ, מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא כֻּלָּנוּ כֹּה

אֶחָד אֶחָד נִתְחַמֵּק אֱלֵי תְּהוֹם...

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 12/4/2017 17:59   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, זיכרון, חינוך, יהדות, משפחה, ספרות ואמנות, ציונות, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: היי


היי / עילי בוטנר ו"ילדי החוץ"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 3.4.17

 

השיר שאשמיע היום הוא שירם של עילי בוטנר וההרכב המחודש של להקתו "ילדי החוץ" – "היי". בדרך כלל איני נוהג להשמיע שירים ממש חדשים. אני מעדיף לתת להם קצת להתיישן, קצת להרגיל אליהם את האוזן. אבל בשיר הזה התאהבתי מהאזנה ראשונה. ואולי נכון יותר לומר, שהשיר הסעיר אותי מהאזנה ראשונה. כי השיר הזה הוא סוג של אגרוף בבטן. זה שיר, שיוצרו, מתוך החוויה האישית שלו, מציב מראה בפני החברה המערבית הפוסט מודרנית, ומצביע על תוצאות אחת התופעות המאפיינות אותה.

 

בעידן הפוסט מודרני, שהכל בו "אני" ו"עכשיו", ערך המשפחה הוא מילה כמעט נלעגת. ריבוי הגירושים בו הוא לא מקרי, הוא ביטוי לשינוי הערכי. הגירושין אינם תופעה חדשה. היא הייתה קיימת תמיד. בסופו של דבר, לעתים באמת אין טעם להמשיך בחיי זוגיות אם הם כושלים ומסבים סבל לבני הזוג. השינוי בעידן העכשווי, הוא הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין. קלות שנובעת משינוי הערכים. כאשר המשפחה אינה ערך, אין טעם להתאמץ בעבורה. קצת קשה בזוגיות? לא הולך בקלות? יש משברים? יש מריבות? יאללה, נסגור את הבסטה. נחפש את אושרנו בשדות זרים. כי סולם הערכים השתנה, ערכים של מחויבות הוחלפו באגואיזם. העיקר הוא אני, והאושר שלי, כשהאושר הוא משהו מידי. אם הוא יתפוגג במהרה, נמשיך ללכת הלאה.

 

ולאורח החיים הזה יש מחיר כבד. את המחיר הכבד ביותר משלמים הילדים.

עילי בוטנר, שהוריו התגרשו כשהיה ילד בן עשר, שילם את מלוא המחיר. ובשיר הזה, שיר מחאה של ילד כלפי הוריו שפגעו בו, כאשר התגרשו, מתפרץ הכאב האצור בו, בחלוף 28 שנים. השיר הזה הוא זעקה. זעקה של ילד בן עשר, המתפרצת בהגיעו לגיל 38, כאשר הוא כבר נשוי ואב לשלושה ילדים. ונדמה, שהוא חש שלא יוכל לקיים את הבית והמשפחה שהוא בונה, בלי שייתן ביטוי לאותו כאב, על הבית שלו שחרב. והשיר הזה, הוא שיר מחאה על חורבן הבית; חורבן הבית הפרטי, המשפחתי, הבית שבו הוא גדל. שיר מחאה של ילד שהוריו פגעו בו, והוא לא קיבל את האהבה שילד זקוק לה כל כך.

 

השיר הזה הוא סינגל ראשון מתקליט הנושא את השם "בית?" ובדיוק בכך עוסק התקליט – בבית של עילי שנהרס בילדותו, ובבית שהוא בונה היום תחת אותו רושם, כאשר הוא מנסה להיאחז בכל כוחותיו בערכי המשפחה והבית.

 

בראיון למאקו, עם צאת השיר, אמר בוטנר: "בגיל 10 ההורים שלי החליטו להתגרש. נשמע טריוויאלי בעולם בו הסטטיסטיקה מדברת על יותר משליש מהזוגות הנישאים אשר מסיימים דרכם בצורה כזו. עוד נתון בעולם המכור לסקרים, נתונים, טריוויה ומדדים למיניהם. אבל מאחורי המספרים יש עשרות אלפי ילדים, בני נוער ובוגרים החווים וחיים את הטראומה הזו מדי יום.  מסתובבים עם פצע שלא מגליד אף פעם".

 

בוטנר ממשיך: "נדהמתי לגלות מחקרים מודרניים המצביעים על כך שילדים שגדלו בבתים להורים גרושים מועדים לחזור על דפוס התנהגות זה גם שנים אחר כך, בחיי הזוגיות שלהם עצמם. מה שהופך את הטראומה לסוג של קללה בעצם. אני נשוי ואב לשלושה ילדים. הפחד הזה אמתי ומוחשי, והוא בתת מודע כמעט בכל דיאלוג עם ילדיי. רק לא לחזור על טעויות".

 

השיר הזה הוא זעקה שיכולה להדהד מקצה העולם ועד קצהו. מילות השיר, הלחן ואופן הביצוע בפי אוהד שרגאי ממוקדים בזעקה הזאת, מוכוונים לכך שאף מאזין לא יישאר אדיש לזעקה.

 

בלי לעדן ובלי לטייח עילי פונה לאמו בהתרסה: "היי, יש ילד שצריך אותך בבית / לחלום ולעצום את העיניים / ואימא ששומרת רק עליו./ היי, אף פעם לא אמרת שאת גאה בי / עוד שיר מסתיר את מה שלא היה לי / החזיקי את ידי / אל תעזבי". ניכר במילים אלה, שהחסך הרגשי שנמנע מעילי, לא נבע רק מן הגירושין, אלא מהניכור של אמו. הניכור הזה אינו קשור בהכרח לגירושין. הרי הרבה הורים גרושים דווקא עוטפים מאוד את ילדיהם, דווקא כפיצוי על עצם הפרידה, והורים מנוכרים יכולים להיות גם ללא גירושים. אבל בחוויה של עילי, אין הפרדה והכאב הוא אותו כאב, והוא מיוחס לגירושין, שהם בעבורו חורבן הבית.

 

אני מודה, שלא תמיד אני אוהב את החשיפה הזאת. בעיקר אני סולד מאמנים שערב השקת מופע או תקליט חדש, היח"צנים מזמנים להם ראיון "חושפני" בצהובון, תחת הכותרת "איקס פותחת את הפה" ובו וידוי סוחט דמעות של השחקנית על אמא שלה שלא שוחחה אתה כשקיבלה את המחזור הראשון.

 

אבל ניכרים דברי אמת. וכאן, אין המדובר בראיון יח"צני, אלא ביצירת האמנות עצמה. ומעבר לסיפור האישי, יש כאן מסר ערכי, חברתי, אוניברסלי. יש כאן אמירה המתייחסת לשינוי הערכים בחברה המערבית.

 

עילי בוֹטנר הוא יוצר ומוסיקאי מוכשר. הוא נולד וגדל בקיבוץ עין כרמל. הוא חווה חוויה קשה, כאשר אחיו התמוטט בעקבות נטילת כדורים, היה על סף מוות, ניצל, אך ספג פגיעה בלתי הפיכה ומוגדר פגוע נפש עם צרכים מיוחדים. על כך הוא כתב בשיריו "מכתב לאחי" ו"שווים". עוד כנער הוא ניגן בהרכבים וליווה את שמוליק קראוס. הוא שירת בתזמורת חיל האוויר ולאחר שחרורו החל בקריירה של נגן, שליווה בהקלטות והופעות את טובי האמנים בישראל.

 

רק לקראת גיל 30 העז, והחל ליצור ולהתבלט ככותב ומלחין, תחילה לזמרים אחרים, הראשונה שבהם הייתה נינט טייב. הוא הוציא ארבעה תקליטים משיריו, הראשון שבהם הוא "שווים" שיצא ב-2007. ב-2011 הקים את ההרכב "עילי בוטנר וילדי החוץ", עם אוהד שרגאי וברק גולד. ההרכב שר את שיריו, אך רק במעט שירים הוא הסולן. בחודשים האחרונים הורחבה הלהקה, והצטרפו אליה תום גפן וגל לוגסי. עם ההרכב הזה יצר בוטנר את התקליט החדש "בית?" שמתוכו נשמע את "היי", בהובלת הסולן אוהד שרגאי.

 

ולא היו לך חלומות גדולים

רק פחד

רק כישלונות על כישלונות

ובית שעומד ליפול

בית שעומד ליפול

ואת נזכרת בילדות ומה היה שם

הכאבים ההשפלות

זה כמו למות ולהמשיך לחיות

כמו למות ולהמשיך לחיות

 

היי

יש ילד שצריך אותך בבית

לחלום ולעצום את העיניים

ואמא ששומרת רק עליו

היי

אף פעם לא אמרת אם את גאה בי

עוד שיר מסתיר את מה שלא היה לי

החזיקי את ידי

אל תעזבי

 

ולסייד את המגרש

למצוא אופניים

לנסוע עד הכביש בגשם

לראות אם כבר חזרת אליי

מתי כבר תחזרי אליי?

מה את שומרת שם בתוך הבטן?

רק זיכרונות על זיכרונות

ובית שעומד לקרוס

בית שעומד לקרוס.

נכתב על ידי הייטנר , 4/4/2017 01:15   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, משפחה, רדיו אורנים, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ