לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ§ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 25.5.16


* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

 

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

 

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

 

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

 

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

 

* כדורי הטניס של ליברמן - התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

 

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

 

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

 

* רווח לי - חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה". רווח לי.

 

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן". פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

 

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

 

* מצפן - לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פרסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?

 

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

 

* צה"ל חוטף ילדים? - קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..." ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופיה.

 

* כשל חינוכי - בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו - שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

 

ועוד בימים האחרונים - מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" - קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

 

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

 

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה הייתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

 

* פרופורציות - קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים": "במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

 

על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

 

* החירותניקים האחרונים - בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערבים, כבר בהקמתה ב-1948).

 

האם יתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

 

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של ממשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

 

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה הייתה היום בשלטון והייתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

 

חבל.

 

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

 

* התנאי של בנט - מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תכנית הצפון" – תכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התכנית, הייתה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

 

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

 

* אופוזיציה למדינה - תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

 

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, הייתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

 

* מודעות עצמית - תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

 

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

 

לא הייתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא הייתה לנתניהו בעיה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

 

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

 

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שיפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

 

* צ'ק פתוח - לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

 

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

 

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

 

* חצי יובל למבצע שלמה - 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

 

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

 

            * ביד הלשון

 

נגע בקיר - בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לנגוע בו ולחזור.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 00:04   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו לה: וְהָיָה ... צִמָּאוֹן - לְמַבּוּעֵי מָיִם


פרק לה בספר ישעיהו, הוא פרק החזון הציוני. ישעיהו מציג חזון ציוני של התיישבות ועליה; הפרחת שממות המולדת, יישוב ארץ ישראל ובניינה וקיבוץ גלויות. הגשמת החזון הזה, תביא לשמחה ולששון לעם: "שִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

 

כבר עמדתי באחד הפרקים הקודמים על גדולתו של ישעיהו כמשורר. וכך גם בפרק הזה ופסוק הזה. נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה – איזה יופי!

 

ישעיהו יודע גם יודע להיות נביא תוכחה וזעם. אולם היותו נביא אמת באה לידי ביטוי ביכולת שלו לחזק את החוסן הלאומי, לרומם את רוח העם, לעודד את העם במצוקתו, להפיח בו תקווה ביאושו. "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת, וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב: חִזְקוּ! אַל תִּירָאוּ!" היכולת הזאת, היא הנותנת תוקף לנבואת התוכחה. היא המאפשרת לתוכחה ליפול על אוזניים קשובות.

 

זה התפקיד הכפול של איש רוח אמתי. זאת הסיבה לכך שנתן אלתרמן, ביאליק ונעמי שמר היו נביאי אמת, אנשי רוח אמתיים. ולכן חנוך לוין וישעיהו ליבוביץ' מרפי הידיים, הגם שהיו להם עדות מעריצים, לא היו אנשי רוח אמתיים.

 

****

 

הציונות הגשימה, מגשימה ותגשים את חזון ישעיהו. אלא שבעוד ישעיהו מדבר על הגשמה נסית, הציונות מגשימה זאת באופן אקטיבי, בעשיה אנושית של הפרחת השממה, יישוב הארץ וקיבוץ גלויות. אחרי אלפים שנות גלות, הבנו שאם לא ניטול את האחריות על העם היהודי לידינו, לא יקרה כל נס.

 

הציונות הגשימה את החזון, תוך שהחזון מפיח בה רוח ונוסך בה כוחות.

 

קצת יותר משנתיים וחצי לאחר קום המדינה, בעיצומה של העליה הגדולה ושל יישוב הגליל והנגב במאות מושבי עולים, נפעם המלחין החלוץ, חבר קיבוץ גבע, דוד זהבי, והלחין את מילות ישעיהו מן הפרק הזה.

 

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה

וְתָגֵל עֲרָבָה

וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת.

 

כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם

וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.

 

זהבי ראה את התגשמות הנבואה – את הארץ נושבת, הנגב פורח, הערבה מוריקה, והעניק למילותיו של הנביא לחן המבטא את השמחה האדירה הפורצת מן הלב. הייתה זו תקופה קשה של צנע ומחסור, של התנכלות האויב מעבר לגבול, של בידוד מדיני של המדינה הצעירה (בידוד אמתי, לא סיפורי בידוד שאנו שומעים עליהם היום). אך דוד זהבי היה איש רוח אמתי, ובתוך הקושי והסבל הוא הבין שתפקיד איש הרוח הוא לחזק ידיים רפות, לאמץ רגליים כושלות, להעמיד את הקושי והסבל בפרופורציה, לנוכח התגשמות חזון הנביאים.

 

את השיר הוא ייעד בראש ובראשונה לילדים. ולכן הוא פרסם אותו לראשונה – את המילים ולצדם התווים, בינואר 1951, בעיתון "דבר לילדים".

 

****

 

בפרק כזה, העוסק בהתיישבות ציונית, אך טבעי שיופיעו מילים שהיו ליישובים.

 

אחד מהם קרוב ללבי במיוחד. אומר הנביא ישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן - לְמַבּוּעֵי מָיִם". בהשראת הפסוק הזה ניתן השם ליישוב מבועים שבנגב.

 

ב-1958 הוקם בנגב היישוב מבועים כמרכז אזורי, המספק שירותים למושבי העולים באזור. הקימו אותו ישראלים ותיקים, רבים מהם בני מושבים, שנענו לקריאת בן גוריון לרדת לנגב ולסייע לקליטת העליה וליישוב הנגב.

 

בין מייסדי מבועים, היה גם זוג צעיר, של ישראלים ותיקים לתחושתם, אף שהם חיו פחות מעשור בארץ – רחל ויוסי הייטנר. זוג צעיר, שאך התחתן והקים את ביתו ביישוב הצעיר, שזה עתה נוסד.

 

שם הם החלו לבנות את הקן המשפחתי. שם נולדה אחותי הבכורה. למרבה הצער, היישוב ננטש בידי רבים ממייסדיו בתוך זמן קצר. הוריי היו בין האחרונים מן הקבוצה המייסדת, שדבקו במקום. אולם ב-1962, שנה טרם הולדתי, גם הם הרימו ידיים, ועזבו למרכז הארץ.

 

בראיון שערכתי עם אבי לקראת יום הולדתו ה-80, הוא הגדיר את ימי מבועים כתקופה היפה בחייו.

 

בתקופת העליה הגדולה מחבר העמים, בשנות ה-90, היישוב החל לצמוח, לקלוט ולגדול, והיום הוא יישוב קהילתי גדול ומצליח. לפני שנים אחדות ביום הולדתה החמישים של אחותי הגדולה, נסענו כל המשפחה למבועים, ונהנינו לראות את הצמיחה, הגידול והפיתוח של היישוב, שהורינו ייסדו.

 

****

 

ועוד התפייט הנביא ישעיהו: "לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם, וְהָלְכוּ גְּאוּלִים". הנביא מבשר על המדבר שיִישׁוֹב ומתאר אותו כדרך מלך, נטולת איומים וקשיים, שבה ילכו גאולים – האנשים שיזכו בגאולה.

 

גאולים הוא מושב בשרון. המושב הוקם בידי עולים מגרמניה ב-1938. בעצם עלייתם לא"י, בוודאי מגרמניה לפני 70 ו-80 שנה, הם ראו עצמם גאולים, מי שזכו לגאולה.

 

אך קשה לומר שהנבואה על חיים שקטים ללא איום של פריצי חיות, התגשמה. היום גאולים הוא מושב במרכז הארץ, ליד נתניה, אולם הוא קם כיישוב ספר, ועד מלחמת ששת הימים הוא היה יישוב ספר.

 

בתש"ח הותקף היישוב בידי חיל המשלוח העיראקי. באחת ההתקפות הקשות, פונו מן היישוב הנשים, הילדים והאוכלוסיה הבלתי לוחמת. רוב היישוב נכבש, והעיראקים וערביי הסביבה בזזו את בתיו. היישוב שוחרר בקרב גבורה מבית לבית, בידי חטיבת אלכסנדרוני.

 

****

 

"פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ".

 

הפסוק הזה היווה השראה להקמת שכונת הגנים הדר הכרמל בחיפה, ב-1922, על אדמות שנגאלו כבר ב-1914.

 

מבועים, גאולים והדר הכרמל – שני יישובים, והרחבה משמעותית של עיר, בהשראת פסוקי פרק אחד, פרק של חזון הציונות, חזון ההתיישבות וקיבוץ הגלויות של ישעיהו.

 

****

 

עד כה התמקדתי בחזון ההתיישבות וששונו, אך לא פחות חשוב חזון קיבוץ הגלויות ורינתו: "וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה".

 

בהגיענו לפרק ה"נרצה" בסדר פסח, אנו שרים את "חסל סידור פסח", המסתיים במילים: "פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה". ומיד שרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

 

זכינו, וה"לשנה הבאה" כל כך אנכרוניסטי לדורנו.

 

וההגדה הקיבוצית, הציונית, מסתיימת במילים: "פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה – בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה".

 

 * 929

נכתב על ידי הייטנר , 17/5/2016 20:52   בקטגוריות אמנות, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, משפחה, מנהיגות, ציונות, קליטה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.4.16


* בן חורין – במה אני בן חורין? בכך שאני חופשי מכבלי המחנות "שמאל" ו"ימין". בכך שאיני שייך לאף "מחנה", איני מחויב לאף מחנה ולכן איני נדרש לחשוב כאוטומט, על פי תכתיב המחנה. ובעיקר, איני מרגיש צורך לגונן על הקיצונים במחנה, וכתוצאה מכך להיגרר אחריהם.

 

כיוון שאיני שייך לאף מחנה, איני "שמאל", איני "ימין" ואיני "מרכז", אני חופשי לעצב את עמדותיי בנושאים השונים, על פי מחשבתי החופשית. החופש האינטלקטואלי הזה, הוא אחד הדברים החשובים והיקרים לי ביותר.

 

* ההגדה שלי – ההגדה של פסח האהובה עליי, ושעמה אני מנחה את סדרי הפסח זה למעלה מעשור, היא "הלילה הזה – הגדה ישראלית" בעריכת מישאל ציון ונועם ציון. קודם צאתה, במשך כחמש שנים ההגדה שלי הייתה "הצעה לסדר: הגדה של פסח – מסורת וחידוש", שנערכה בידי צוות מאנשי המדרשה ב"אורנים".

 

אולם ההגדה של ילדותי, של נעוריי ואף כמבוגר, עד לפני כ-15 שנים, הייתה "הגדה של פסח ארכיאולוגית היסטורית", בעריכת הארכיאולוג והצלם ד"ר בנו רותנברג עם מבוא מאת ההיסטוריון, הגיאוגרף, חוקר תולדות האמנות והארכיאולוג הדגול פרופ' מיכאל אבי-יונה, מי שערך גם את אטלס כרתא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, את האנציקלופדיה של העולם הקלסי, תולדות האמנות הקלסית ועוד ספרים רבים.

 

ההגדה הזאת יצאה לאחר מלחמת סיני, שנים אחדות טרם הולדתי. הטקסט של ההגדה הוא הטקסט המסורתי, ללא כל שינוי. הייחוד שלה הוא ההסברים ובעיקר התמונות המרהיבות המלוות אותה, שהסעירו את דמיוני בילדותי, וגם היום הן מלהיבות אותי, ולא רק בגין הנוסטלגיה לעצם היותה הגדת ילדותי.

 

התמה המרכזית של ההגדה הזאת, מתבטאת בעיטוריה וצורתהּ הגרפית. יסודותיה הם הנוף והעתיקות של ארץ ישראל ושכנותיה. כתב אבי-יונה במבוא: "ההצדקה למעשה נועז זה יש לראות במהפכה הגדולה אשר התחוללה בחיי האומה בדורנו, ואשר עיקרה בחזרה למקורות: מקורות האדמה והמקורות הצפונים בה".

 

על הכריכה מופיע צילום של ציור החרוט על דפנות ארונו של תות-אנך-אמון (שכאן הוא נקרא תות-ענק-אמון), שבהגדה עצמה הוא מלווה את הפסוק "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". זהו ציור מרהיב המיטיב לתאר את עוצמת הצבא המצרי. לידו הכיתוב "כל סוס רכב פרעה ופרשיו חילו" (שמות יד, ט). ומעליו מופיעה תמונה של חיילי צה"ל על טנק, על רקע הזריחה מים סוף במבצע "קדש", עם הכיתוב "וישיגו אותם חונים על הים" (שמות יד, ט). לא בכדי תמונת חיל פרעה המרהיבה מצויה גם על הכריכה. וכשפותחים את הספר, מופיעה על כפולת שני עמודים מפה ישנה – לוח המסעות במדבר של בני ישראל.

 

ההגדה בת ה-59 מדיפה את הריח האהוב עליי, ריחם של ספרים ישנים, ויש בה כתמי יין ויושן. גם היום היא נמצאת על שולחן הסדר שלנו, ותמיד מישהו מילדיי או ממשתתפי הסדר קורא בה.

 

הסדרים שבהם אני משתתף מתחלקים בין הסדר של המשפחה שלי, הסדר של המשפחה של אשתי והסדרים הקיבוציים של קיבוץ אורטל. בכולם אני מנחה את הסדר. באורטל – על פי ההגדה הקיבוצית. במשפחתיות – על פי ההגדה המסורתית, אך אני משלב גם מן ההגדה הקיבוצית.

 

* ונאכל פסחים – בברכה לכוס השניה בארבע כוסות הסדר, אנו מאחלים: "הגיענו למועדים ולרגלים אחרים, הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". ברכה זו מתקיימת במנגל של יום העצמאות.

 

* לגאולת העם והאדם – על כרזות רבות של תנועת הפועלים הציונית, לצד ציורי עמלים ברוח הריאליזם הסוציאליסטי, הופיעו סיסמאות ברוח הססמה: "לגאולת העם והאדם". כך לפני קום המדינה, וביתר שאת אחרי קום המדינה, בשל הקרבה בין יום העצמאות לבין האחד במאי. הססמה הזאת מבטאת את הפרימט הציוני של תנועת העבודה, כולל החלקים השמאליים ביותר שבה - קודם כל גאולת העם, כי בלי גאולת העם, לא תהיה גאולת האדם. אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליזם.

 

האויבים הגדולים ביותר של תנועת הפועלים הציונית, היו היהודים שהפנו עורף לעמם ובמקום לבחור בציונות בחרו בתנועות המהפכניות בארצותיהם, שבסופו של דבר המיטו אסונות הן על עמיהם והן על העם היהודי. היהודים שהעדיפו את המהפכנות הקוסמופוליטית, היו אידיוטים שימושיים, שמן על גלגלי המהפכה ואח"כ קורבנותיה הראשוניים, שנטחנו בידיה עד דק. הם מזכירים לי את היהודים והישראלים התומכים היום בברני סנדרס לנשיאות ארה"ב, בשל עמדותיו הסוציאליסטיות, ומתעלמים מהיותו אנטי ישראלי ותועמלן של תעשיית השקרים והדה-לגיטימציה לישראל.

 

* גידף והתרסק – המועמד לנשיאות ברני סנדרס היה בשיא תנופתו. הוא ניצח ב-8 מ-9 ההתמודדויות האחרונות. הוא ניצח במדינה, ועוד מדינה ועוד מדינה - שבעה ניצחונות רצופים. הוא היה בנסיקה. הוא היה על הגל. דומה היה שמעתה הוא בעליה מתמדת.

 

ואז, בתחושת הביטחון המופרז, הוא הסיר את המסכה מעל פניו, התגלה בכל כיעורו האנטי ישראלי בהשמיעו דברי בלע ועלילות דם על מדינת ישראל. ואז הוא התרסק בבחירות החשובות באמת, בניו יורק.

 

האם באמת הסיבה למפלתו המוחצת היא העמדות האנטי ישראליות שביטא? איני יודע. אבל אני אוהב את הרעיון הזה. ובעיקר, אני מקווה שכך יפרשו זאת הפוליטיקאים האמריקאיים.

 

* מועמדת נורמטיבית – חשיבות ניצחונה של הילארי קלינטון בניו יורק גוברת לנוכח ניצחונו של טראמפ, והמגמה ההולכת ומסתמנת שהוא יהיה, חלילה, מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. טראמפ שונא את המפלגה הרפובליקאית, את ערכיה, את ההיסטוריה שלה ואת מסורתה. המפלגה הרפובליקאית מתעבת אותו. אבל האספסוף מעלה אותו. וכך, אם המפלגה הרפובליקאית לא תצליח לבלום אותו בוועידתה, אותו ביריון, אותו דמגוג גזען ומיזוגן, יהיה מועמדהּ לנשיאות.

 

אם הוא היה פוגש מולו את סנדרס, והברירה של הציבור האמריקאי הייתה בין נבלה לטריפה, הייתה זו סכנה של ממש לשלום העולם.

 

הילארי קלינטון אינה המאור הגדול, אין היא מנהיגה דגולה, אבל היא לפחות נורמטיבית. וחשוב שמול סכנת טראמפ, תוצג לאזרחי ארה"ב מועמדת שפויה, נורמטיבית.

 

* מהפכה גלילית – האם אנו רוצים בפריפריה נחשלת, עם פערים עמוקים בינה לבין המרכז; פריפריה חלשה ומוחלשת, שבניה בורחים ממנה? או שמא אנו רוצים אזור סְפָר חלוצי, חזק, גאה, בוטח בעצמו, המחזק את החברה הישראלית, את כלכלת ישראל ואת ביטחון ישראל?

 

העדרה, לאורך שנים, של מדיניות ממשלתית יזומה לחיזוק הגליל והנגב, באמצעות שינוי אסטרטגי שיהפוך אזורים אלה לאבן שואבת לאוכלוסיה צעירה, משכילה, מתקדמת, מישראל ומתפוצות הגולה, חיזק את מגמת ההחלשה וההיחלשות. המדינה שפכה הון תועפות על הפריפריה, אולם כל ההון הזה נמוג, באין כיוון.

 

ההנהגה האזורית של הגליל והנגב, מצד שני, שידרה כל השנים מִסְכֵּנוּת, רק תבעה מהממשלה עוד ועוד תקציבים, אך לרוב לא נטלה אחריות של ממש. בכך יצרה לעצמה דימוי שלילי, הרחיקה את בניה, שנדדו למרכז, ולא משכה אוכלוסיה חזקה. והיא גם הרחיקה את הרצון של הממשלות להעניק, כיוון שכאשר מדובר בהענקה ולא בהשקעה, ואין השקעה ללא מנהיגות מקומית היודעת כיצד למנף אותה, הכסף יורד לטִמיון.

 

ירוחם היא מופת של עיר נחשלת שלקחה את עצמה בידיים, בהנהגתו מעוררת ההשראה של מיכאל ביטון (שאני מייחל שיתקדם להנהגה לאומית), והפכה לפנינה.

 

ההצלחה של הגולן, בעשור וחצי שלאחר סיכול תכניות הנסיגה, היא הוכחה לכך שגם בפריפריה הצפונית מזרחית; גם בגליל המזרחי, ניתן להצליח, להתקדם ולמשוך אוכלוסיה איכותית. לשם כך יש צורך, בראש ובראשונה, בהנהגה ראויה, אמיצה, מחויבת, בעלת חזון ומעוף. כזאת היא הנהגת הגולן בראשותו של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן. מה שהאט ובלם את ההתפתחות של הגולן ולא אִפְשׁר פריצה רבתי, זו העובדה שפריצה אמתית אינה יכולה להיות באזור שהוא אי המנותק מן הסביבה. אם הסביבה תישאר מאחור, הגולן יוכל להתקדם כברת דרך, אך לא לבצע את קפיצת המדרגה הממשית. שינוי אמתית, מהפכני, יכול להיעשות רק ברמה אזורית, בראיה אזורית ובשותפות אזורית, של כל הגליל המזרחי.

 

בשנים האחרונות, הגליל המזרחי עובר תהליך מעורר השראה של גולניזציה; כלומר של אימוץ דפוסי ההנהגה של הגולן והנורמות התרבותיות של הגולן. הוקם אשכול הגליל המזרחי, שבו התאחדו 18 רשויות מקומיות: ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, יישובים יהודיים, דרוזיים וערבים, לנטילת אחריות אמתית על קידום האזור. תכנית אסטרטגית רצינית ביותר, הגדירה את החקלאות כיתרון היחסי של האזור. גם ההנהגה העירונית, ראשי הערים בגליל המזרחי, מכירים בכך. ומכאן נבנתה התכנית, שעיקרה – הפיכת הגליל המזרחי למרכז לאומי ועולמי של חקלאות מתקדמת, עתירת ידע. מנוע הצמיחה של מהלך אסטרטגי אדיר כזה, הוא בתחום האקדמיה והמחקר, ומעל הכל בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי.

 

היוזמה האזורית נתקלה בתגובה חיובית ואוהדת ביותר מצד הממשלה, שהבינה שהפעם אין המדובר בשפיכת משאבים, אלא בהשקעת משאבים למהפכה פריפריאלית בגליל. והממשלה נענית ומקדמת את הנושא.

 

היוזמה, שאני מקווה מאוד שתבשיל בקרוב להחלטה, להעלות לגליל את מכון וולקני, היא אבן יסוד במהלך הזה. צעד זה יביא לגליל את טובי החוקרים, המדענים, האגרונומים בישראל. החיבור של מכון וולקני עם מכוני המחקר הגליליים המצוינים, שישודרגו בקפיצת מדרגה, כמו מיגל, מו"פ צפון והמכון לחקר הגולן, והחיבור שלהם עם האוניברסיטה שתקום בגליל ועם מוסדות החינוך באזור, יחוללו את המהפכה הגלילית. זו מהפכה ציונית אדירה, זה יהיה הישג גדול לחברה הישראלית ולכלכלת ישראל. חבל, שיש המנסים לחבל במהלך, בשל אינטרסים צרים וקטנוניים, בהתעלמות מהאינטרס הלאומי, תוך שהם ממשיכים לדקלם ש"צריך לחזק את הגליל". איך לחזק? בדיבורים?

 

* להעמיד דברים על דיוקם – אברהם כץ עוז ראוי לשבח על הדברים הנחרצים והברורים שכתב ל"חדשות בן עזר" בזכות ריבונות ישראל על הגולן כמציאות של קבע. ברצוני להעמיד על דיוקם כמה שגיאות היסטוריות במאמרו.

 

הגרעין שהקים את קיבוץ מרום גולן קדם בחצי שנה לגרעין שהקים את מבוא חמה. הראשון עלה לגולן כבר ב-14 ביולי 1967, חמשה שבועות לאחר שוך הקרבות. אגב, הוא לא עלה לקונייטרה אלא לעלייקה, ועבר לקונייטרה באוקטובר. השני עלה לתחנת הרכבת בחמת גדר ב-22 בינואר 1968.

 

אכן, אברהם כץ עוז היה יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוביל את המאבק הפרלמנטרי למען סיפוח הגולן לריבונות ישראל. באשר להצבעת מפלגתו, המערך, על חוק הגולן, הוא לא דייק. לטענתו, הסיעה בראשות פרס הצביעה נגד, ואילו הוא ועוד 7 חברים תמכו. זה לא מדויק.

 

סיעת העבודה החליטה להיעדר מן ההצבעה. התירוץ הדחוק להיעדרות, היה מחאה על כך שהנושא מגיע לכנסת להצבעת בזק – שלוש קריאות בו ביום על החלטה שקיבלה במפתיע הממשלה רק באותו בוקר. הסיבה לנוהל הבזק, היתה רצונו של בגין להימנע מחשיפה ללחץ אמריקאי ובינלאומי כבד למנוע את קבלת ההחלטה. מה שבאמת עמד מאחורי החלטת סיעת המערך, היה הרצון למנוע מעצמה מבוכה, מכך שצפוי פיצול קולות בהצבעה בין תומכים ומתנגדים. יש לציין שפרס ורבין היו באותו יום בחו"ל, ומי שהוביל את המהלך העסקני היה יו"ר הסיעה משה שחל. התוצאה הייתה מביכה ומבישה – סיעת המערך התפצלה לשלוש. הרוב כיבדו את ההחלטה ונעדרו. שמונה ח"כים, ובהם כץ עוז וכל נציגי התנועה הקיבוצית במפלגת העבודה, הפרו את המשמעת והצביעו בעד החוק, ונענשו על כך. ואילו כל חברי מפ"ם (שאז היו שותפים למפלגת העבודה במערך, ושלוש שנים אח"כ פרקו את המערך ומאוחר יותר היו בין מרכיבי מרצ) ויוסי שריד הפרו אף הם את ההחלטה והצביעו נגד.

 

מה שכץ עוז שכח לציין, הוא העובדה שהוא היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בתקופת ממשלת רבין, שניהלה מו"מ על נסיגה מהגולן, והוא גיבה את ראש הממשלה ולא פצה פה וצפצף. היום הוא כותב בצדק שזאת הייתה טעות חמורה, אך כאשר היה בעמדת השפעה הוא השתפן. אני זוכר את השיחות הקשות שניהלנו עם השר יעקב צור והח"כים כץ עוז, גולדשמידט וחגי מרום, נציגי התק"ם בכנסת – ללא הועיל. אבל טוב שהיום הוא מודה שהייתה זו טעות. במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

 

כץ עוז צדק כאשר הזכיר את תפקידו החשוב של יגאל אלון בחוק הגולן. הוא היה הראשון, שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן. ב-1968 הוא הציע זאת באופן רשמי במכתב לאשכול. הוא היה הח"כ הראשון שחתם על עצומת ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן ב-1979, בפתח המהלך שהוביל לחוק הגולן כעבור שנתיים וחצי. הוא עצמו לא זכה לראות בהתגשמות חלומו. הוא נפטר שנה וחצי לפני שהכנסת מימשה את יוזמתו, באיחור של 14 שנים.

 

כן אציין את שלמה הלל, שאף הוא הפר את המשמעת הסיעתית והצביע בעד החוק. לאחר קבלת החוק התפרקה שדולת הגולן. היא הוקמה שנית ב-1991, לקראת ועידת מדריד. אז עמד בראשה יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. הלל, איש רב פעלים ורב זכויות, שמילא תפקידים רבים וחשובים במדינת ישראל ועוד טרם הקמתה, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-93. נאחל לו אריכות ימים ובריאות טובה!

 

* פופוליסט - בנט מתחרה עם ליברמן על תואר הפופוליסט הביטחוני. אך אם את התנהגותו של ליברמן אפשר להבין כחלק מכללי המשחק של ראש סיעה אופוזיציונית, לא כן כאשר מדובר בבנט, שהנו חבר בקבינט המדיני-ביטחוני.

 

* שיקול דעת - בנט התפאר שהשיג את מה שרצה, כיוון שנמסר שלא תהיה הגבלה על פעילות צה"ל לסיכול טרור משטח A. אלא שמי שהחליטו על כך היו נתניהו ויעלון, בהתאם להמלצת הרמטכ"ל, השב"כ והמשטרה. כמו בנושא המנהרות, בנט לוקח קרדיט לא לו ומתרברב.

 

האינטרס הישראלי הוא לצמצם למינימום את החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינאית ואת הנוכחות של צה"ל בשטחי A, ובלבד שהדבר לא יפגע בביטחון. לכן, טוב שהתקיים מו"מ עם הפלשתינאים בנושא, חבל שהוא לא הניב פרות וטוב שהממשלה נהגה בשיקול דעת ואחריות והחליטה, במצב הקיים, להמשיך לפעול במתכונת הקיימת. אני מקווה שגם בעתיד ייעשו ניסיונות להגיע עם הפלשתינאים להבנות והסדרים, ומקווה שהתוצאה תהיה מוצלחת יותר.

 

* אוי אקיבוש - כתבה של אליאור לוי ב-ynet מציגה את מפת מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינאית. המנגנונים מתורגמים למקביליהם בישראל. המודיעין הכללי – המוסד. הביטחון המסכל – שב"כ. הביטחון הלאומי – צה"ל. המשטרה הפלשתינאית – המשטרה. המודיעין הצבאי – המלמ"ב. ההגנה האזרחית – כיבוי והצלה.

 

יש גם מנגנון שאין לו מקבילה בישראל – המשמר הנשיאותי. אבל יש לו מקבילה בדיקטטורות ברחבי העולם.

 

כך גם בכל הקשור למנגנונים האזרחיים. יש לפלשתינאים נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, משרדי ממשלה, פרלמנט, בית משפט עליון, בתי כלא, שלטון מקומי. שגרירויות ברוב מדינות העולם. אבל אין שם בחירות. למה? כי אבו מאזן החליט שלא תהיינה בחירות, אז אין בחירות.

 

בשל המשטר הדיקטטורי ברש"פ, נתיני הרשות הנם משוללי זכויות אזרח. אך לא בגלל אקיבוש. הרשות הפלשתינאית הרבה יותר קרובה למדינה עצמאית מאשר לאוטונומיה. היא כמעט מדינה. למה כמעט? כיוון שהאחריות הביטחונית העליונה היא על צה"ל, שפועל בה לסיכול טרור. אולם בשנותיה הראשונות של הרשות, צה"ל לא פעל בה. במשך 7 שנים, הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. 1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור מהרש"פ, חייבו את ישראל לממש כך את אחריותה לשלום אזרחיה.

 

אבל כל אלה הנן עובדות, וממתי עובדות רלוונטיות למפיצי נראטיב אקיבוש? הרי בעיניהם גם רצועת עזה, שממנה ישראל יצאה לחלוטין ועקרה את כל יישוביה ואזרחיה וצה"ל אינו פועל בתוכה, מוגדרת כאקיבוש.

 

* ביטוי אומלל - לפני שנים אחדות, הנחיתי פאנל שבו השתתף אורי אליצור ז"ל, ממנהיגי המתנחלים ביש"ע ומי שערך את "נקודה" ו"מקור ראשון". אליצור סיפר על כינוי הגנאי שאנשי הימין הקיצוני נוהגים להטיח בו: "אוהב ערבים". ועל כך הוא הגיב: "זה נכון. אני באמת ובתמים אוהב ערבים ואני גאה בכך".

 

נזכרתי בכך לשמע דבריו של הרצוג, על כך שמפלגת העבודה מצטיירת יותר מדי כמפלגה של "אוהבי ערבים". ברור לי שהכוונה שלו הייתה שהמפלגה מצטיירת כמתייצבת לצד הפלשתינאים בעימות עם ישראל, ושעליה להציג קו יותר פטריוטי, המבטא ביתר שאת את האמונה שאנחנו הצד הצודק בסכסוך, ובכך הוא צודק לחלוטין. אולם האופן בו אמר את הדברים, היה קלוקל. הביטוי "אוהבי ערבים" הוא ביטוי אומלל.

 

* התבהמות - אם אראל מרגלית מתבהם, זה אומר שהוא בהמה?

 

* בין מרגלית לטראמפ - דני רשף כתב מאמר שהציג את סרטו המתבהם של אראל מרגלית כחיקוי של תופעת דונאלד טראמפ. הוא צודק, אבל יש הבדל קטן בין השניים. התבהמותו של טראמפ העלתה אותו למעמד של אחד המועמדים המובילים לבית הלבן. התבהמותו של מרגלית, היא תחילת הקץ של הקריירה הפוליטית שלו.

 

* נגד צה"ל - עצרת המנסה להפוך את צה"ל למיליציה מזרח תיכונית, וקוראת לקבור את ערכי צה"ל, את מוסר הלחימה של צה"ל ואת המשמעת הצבאית ומסיתה נגד הפיקוד העליון, היא עצרת נגד צה"ל.

 

* הקומץ - מה שבלט בהפגנה נגד צה"ל, היה דלילות המשתתפים בה. כבוגר הפגנות רבות בכיכר, אני יודע מה זו הפגנת ענק. ב"אם כל ההפגנות" נגד הנסיגה מהגולן, למשל, בכל הרחובות מסביב לכיכר ההומה אדם, הצטופפו רבבות אזרחים לאורך קילומטרים, מעבר לכך שהכיכר עצמה גלשה זמן רב טרם התחלת ההפגנה.

 

כבעל ניסיון אני צופה בהפגנות בטלוויזיה ויודע להשוות. יש הפגנות שלכאורה ממלאות את הכיכר, אך במבט-על הן נראות בערך כמו הפדחת של אבי בניהו – יותר קרחות ממפגינים. ההפגנה נגד צה"ל לא הייתה אפילו כזאת. הפגנה דלילה ומביכה, בוודאי לאור יחסי הציבור שהיו לה – שלושה ימים שהתקשורת לא חדלה לדבר עליה. בסופו של דבר, מי בא להפגין נגד צה"ל? הקומץ.

 

* התקפה מרושעת על מערכת המשפט - החלטת הפרקליטות הצבאית להאשים את אוראל אזריה בפשע חמור של הריגה מעוררת מחלוקת. הרי מדובר בחייל שהרג מחבל שדקות ספורות קודם ניסה לרצוח את חבריו. סביר להניח שבכל צבא אחר, אירוע כזה לא היה מגיע לדין פלילי, ובטח לא באשמה חמורה של הריגה.

 

ולמרות זאת, אני תומך באישום החמור הזה. צה"ל חייב להגן על ערכיו, על מוסר הלחימה שלו, על טוהר הנשק שלו, על המשמעת המבצעית. כבר למחרת האירוע, הגדרתי את המקרה כהריגה, וטענתי שזה הסעיף שבו יש להאשים את אזריה.

 

כמובן שההדלפה על כך שאולי יואשם אזריה בסעיף של רצח, שכנראה נועדה לצרכים של לחץ בחקירה, הייתה מראשיתה משוללת יסוד. הרי ברור שאין בית משפט בעולם שבמקרה כזה ירשיע אותו ברצח. דבוקת שוקן, שאינה חדלה לחגוג ולרייר מאז נתן לה אזריה את המתנה לה היא כה מחכה עשרות שנים, הקפידה לכנות את המעשה "רצח", ולגנות כל אישום שהוא פחות מזה. וכבר הסברתי פעמים אחדות מה עומד מאחורי הטענה המופרכת הזאת – הרצון להכשיר את הקרקע מראש, למתקפה מרושעת על בית המשפט אחרי פסק הדין והצגתו כמשפט מוטה ומבוים.

 

הנה, כך כתב התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי: "צריך לפסול את כל מערכת המשפט הצבאית, קצינים בצבא הכיבוש, חלקם מתנחלים, שדנים בגורל בני אדם החיים תחת מגפיו... המשחק מכור... בית הדין הצבאי הוא חלק מהצבא שמגבה את חייליו... זו מערכת משפט, שספר החוקים שלה גזעני".

 

גדעון לוי נגוע בשנאת ישראל חולנית. וכל כך אופייני שהוא בן בריתם של הכהניסטים ותמונת הראי של הימין הגזעני, בהסתה ובשנאה נגד כל המערכות הישראליות – צה"ל, מערכת המשפט ועוד.

 

* חוק הרדיקלים השלובים – בפרשת "החייל היורה" בולטת מאוד התופעה של שיח הקצוות; הקיצונים משני הצדדים המשתלטים על השיח הישראלי ומשרתים אלה את אלה. דווקא במקרים כאלה, הדבר החשוב הוא שהגורמים הנורמטיביים, השפויים, ישמיעו קול ולא יגררו אחרי קצות המחנות שלהם. במקרה הזה, הדוגמה הבולטת ביותר למנהיגות שפויה היא יעלון, מנהיג אמת. כאשר שיח הזנבות משתלט, בוגי יעלון הוא פתאום "שמאל". ה"ימננים" התומכים בירי בראשו של מחבל פצוע ומנוטרל, ומציגים את החייל הסורר שביצע את המעשה הפחדני הזה כ"גיבור", רק מספקים תחמושת לבני דמותם "השמאלנים", היוצרים דה-לגיטימציה לישראל, פועלים להשחרתה, מציגים את צה"ל כפי ש"שוברים שתיקה" מציגים אותו, ומתארים את ישראל כפי ש"הארץ" מתאר אותה. מי שבאמת מייצגים את דמותו וערכיו של צה"ל, את דמותה וערכיה של ישראל, הם שר הביטחון, הרמטכ"ל וכל שדרת הפיקוד של צה"ל שפעלה נחרצות נגד המקרה החריג. במקרה הזה יש שני מחנות - המחנה הציוני הדמוקרטי השפוי, שבמקרה זה יעלון הוא המייצג אותו ומולו - המחנה היוצא נגדו, הכולל את גדעון לוי ו"בצלם" יחד עם אנשי הימין המפגינים נגד צה"ל ותומכים בהריגת שבויים. 

 

האם באמת כל מי שמתייצבים לצד החייל הם נגד צה"ל ובעד הריגת שבויים? לא. רובם פשוט נסחפו לדמגוגיה של "גיבוי לחיילים של כולנו", בלי להבין שהם אידיוטים שימושיים של מחנה השמאלימין הרדיקלי. המחנה הזה הרסני למדינת ישראל, ובמקרה הזה הוא הצליח להכות בה מכה קשה ביותר.

 

* היאורה תשליכוהו – בצלאל סמוטריץ' הצדיק את תביעתו הגזענית להפרדה בין יהודים לערבים בבתי החולים, בטענה שאינו רוצה שבנו ייוולד ליד מי שאולי יקום בעוד עשרים שנה לרצוח את הבן שלו. הוא צודק, אבל מה זאת הרכרוכיות הזאת שקפצה עליו? מה תעזור הפרדה? יש צורך במשהו מעשי, מועיל. במופת של פרעה: "כל בן היילוד, היאורה תשליכוהו".

 

* שונא את השמאל - פסח הוא חג המבטא מסר של אחדות. כולנו היינו עבדים במצרים. כולנו יצאנו ממצרים. כולנו נכנסנו לארץ ישראל. יש בינינו מחלוקות, אך מותר לנו בחג כפסח להאיר בזרקור דווקא את המשותף.

 

בגיליון ערב פסח של "ישראל היום", הופיעה כתבה תחת הכותרת: "אני שונא את השמאל". זה כל כך מכוער, כל כך לא מתאים לרוח החג.

 

הכותרת היא לראיון עם בני ציפר, עורך מדור התרבות, ספרות ואמנות של "הארץ" מזה 30 שנה, עם צאת ספרו החדש "לגן עדן עם החמורים". ציפר היה במשך שנים איש ה"שמאל" הרדיקלי. עכשיו הוא שונא את השמאל. וכפי שכבר כתבתי בעבר, אני רואה בו בעיקר ניהיליסט, ופרובוקטור לשם הפרובוקציה, הנהנה מעצם הפרובוקציה; האוהב להיות ובעיקר להיראות בעד הנגד ונגד הבעד. לא בכדי הוא מגלה בראיון אהדה לאורן חזן. "אורן חזן מתוחכם במובן הזה, שהבין שכדי לצבור אהדה ותמיכה אתה לא צריך להיות הגון, נחמד וטוב אלא להיות מעצבן ולעשות דברים לא תקינים. את זה גם אני הבנתי על עצמי. ככה אנשים יתעניינו בך. הסימפטיה הולכת לאנשים שהם לאו דווקא מושלמים בכל המעלות". לאחרונה גם אראל מרגלית מנסה להיות אורן חזן...

 

"שונא את השמאל". האמת שזה מתאים לעיתון שבו הוא כותב. הרי אפשר לתמצת את כל מאמריו של אורי משגב בשנים האחרונות במשפט "אני שונא את הימין". המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי שונא את החרדים, רוגל אלפר, האיש הרע הזה, שונא את המשפחות השכולות וגדעון לוי שונא את הישראלים.

 

* אבדה למלחמה בשחיתות – מותו של אריה אבנרי הוא אבדה למאבק נגד השחיתות השלטונית ולמען טוהר המידות וניקיון הכפים בישראל. אבנרי היה הסיוט של הדרעים והאולמרטים למיניהם.

 

אבנרי גם פרסם ספרים רבים, ובהם הביוגרפיות של דוד לוי, פנחס ספיר ואברהם שפירא, "המפולת" - על המהפך הפוליטי ו"פעולות התגמול".

 

יהי זכרו ברוך!

 

* תערוכה במגדל המים - ב"גלריה מגדל המים", במגדל המים הישן של קיבוץ שפיים, מוצגת כעת תערוכת ציורים וצילומים יפה ומרגשת של איציק פרג'ון (חבר הקיבוץ), עידית חי ותמר ברז"ל. המשותף לשלושתם, מלבד הכישרון, חדוות היצירה ואהבת האמנות, הוא היותם חברים באותו גרעין נח"ל, גרעין "שיטל" לקיבוץ אורטל, הגרעין שלי.

 

לפני קרוב לשנתיים, נערך לראשונה לאחר שלושים שנה מפגש של הגרעין באורטל. מאז, הגרעין קם לתחיה, ומתקיימת פעילות חברתית ענפה, בערך אחת לחודש. כיוון שחוץ ממני ומחבר נוסף החי באורטל, כולם גרים רחוק מאוד (אי שם במרכז הארץ), אני לא משתתף ברוב המפגשים, אך מפעם לפעם אני מצטרף.

 

תחיית הגרעין הניבה את התערוכה הזאת. לאירוע זה דווקא הגעתי, ולו כיוון שפרג'ון הוא חברי הקרוב, עוד מתקופת נעורינו בר"ג. ושוב, הייתה זו חוויה לפגוש מחדש את חברי הגרעין, לאחר שלושה עשורים של נתק.

 

            * ביד הלשון

 

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

 

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

 

מצודת כח היא מצודת טגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

 

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

 

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

 

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 24/4/2016 00:28   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, טריוויה, משפחה, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות, משפט  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ