לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 25.3.15


* הנשיא אובמה נחוש להגיע להסכם מינכן 2 עם איראן. התקפותיו הבוטות על נתניהו נועדו לגרום לו להוריד פרופיל במאבק לסיכול ההסכם.

 

* אובמה אומר בציניות שהוא מאמין לנתניהו שלא תקום בזמן כהונתו מדינה פלשתינאית. זה נכון, אך מה הסיבה לכך? הוא יודע היטב שהפלשתינאים הכשילו את שיחות קרי. הוא יודע היטב שהם פוצצו את המו"מ. הוא יודע היטב שהם אינם מוכנים לסיים את הסכסוך ולכן אינם מוכנים להסיר את הסיבה האחת והיחידה לסכסוך – סירובם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת.

 

האם כאשר ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית בקווי 49' שבירתה ירושלים, הפלשתינאים נענו? במדיניותו, אובמה מחזק את הסרבנות הפלשתינאית. כאשר הוא רומז שייתן את ידו להסכם כפוי, איזה סיכוי יש שהפלשתינאים יחזרו לשולחן המו"מ? שיזוזו כהוא זה מעמדתם הסרבנית?

 

אם נתניהו יבטיח לאובמה לא לעמוד בדרכו, במשימתו ההיסטורית לפייס בכל מחיר את איראן, כל זעמו וכל תוקפנותו של אובמה יירגעו באחת. אסור לנתניהו לעשות כן.

 

יש לחפש נתיבות לנשיא אובמה, לשקם את היחסים עמו, אולם לא על חשבון האינטרסים הקיומיים החיוניים לישראל.

 

* די טבעי והגיוני, שמי שמנסה בכל מחיר לפייס את האויב הקיומי של אמריקה, שמנהיגיו רואים בארה"ב את השטן הגדול ומובילים את ההמון לזעוק "מוות לאמריקה", מפנה עורף לבעלת בריתו הנאמנה ביותר בעולם.

 

* וכדאי לזכור שבעוד שנתיים הוא לא כבר לא יהיה נשיא ארה"ב.

 

* בלי קשר לגינויו של אובמה, הדברים שאמר נתניהו ביום הבחירות על הצבעת הערבים היו נואלים ונקלים, ובעיקר אינם הולמים ראש ממשלה. איני יודע אם זה מקל על חומרת הדברים או אף מקצין את חומרתם, אולם ברור שנתניהו אינו מאמין ואינו חושב את הדברים שאמר – הייתה זו דמגוגיה צינית לצרכי בחירות.

 

* התנצלותו של נתניהו הייתה המעשה הנכון והמתבקש (ואני מודה שהוא אף הפתיע אותי לטובה). מצד שני, זו הוכחה לציניות שבדבריו בבחירות. ודאי שהמטרה שלו לא הייתה לפגוע בערבים, אלא לדרבן מצביעים. אלא שכדי לדרבן מצביעים הוא פגע במגזר שלם ונהג באופן שאינו הולם ראש ממשלה, פוגע בחברה הישראלית ומבייש את מדינת ישראל.

 

* "אי קבלת ההתנצלות" מצד הרשימה הערבית המשותפת, נשמעה כמו "שלא יגמר לעולם". ברור שהפוליטיקה הלאומנית הערבית נבנית מאמירות מסוג אמירתו של נתניהו.

 

* לדעתי, ההתבטאות האומללה של נתניהו בבחירות לא הוסיפה לו אפילו חצי מנדט.

 

* מן הראוי שנתניהו, בנאום ההכתרה ובראיונות לתקשורת (בהנחה שהוא למד את לקח ההימנעות מראיונות), יבטא מחויבות מוחלטת לעקרונות מגילת העצמאות אודות שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין. שיבטא מחויבות עמוקה לזכויותיו המלאות של המיעוט הערבי. שיתחייב לקדם גם את השוויון המעשי של המיעוט הערבי.

 

* המלצה לנתניהו. מרכז מורשת מנחם בגין הוציא לאור לאחרונה שלוש חוברות מעניינות מהגותו של מנחם בגין. נושאי החוברות: א. הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית. ב. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית.  ג. חרות האדם. יואיל נתניהו להקדיש מעט מזמנו כדי לקרוא את החוברות ולשנן אותן. כדאי שיקרא מה כתב ואמר בגין על שוויון הזכויות המלא לערביי ישראל, החל מדברים שנשא ביום הקמת המדינה ועד יומו האחרון. שיקרא את נאומיו חוצבי הלהבות נגד הממשל הצבאי ובעד ביטולו. שיקרא את קריאתו למצות את הדין עם הדרג הבכיר ביותר שנתן את ההוראה שהביאה לטבח בכפר קאסם. שיקרא איך תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שמיד עם הקמתה פתחה את שעריה לערבים, דרוזים וצ'רקסים ובמקביל בגין דיבר בזכות הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית. שיקרא על קריאתו של בגין למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון.

 

בגין לא המציא את הרעיונות הללו. הוא טען בכל הזדמנות שזאת התורה שחבריו והוא למדו ממורם ורבם זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני". נתניהו גדל בבית רוויזיוניסטי, על ברכי תנועת ז'בוטינסקי. אבל הוא התבלבל. לפתע, המטרה – השלטון, מקדשת את כל האמצעים, כולל הסתה גזענית (שאני בטוח שהיא מנוגדת לאמונתו הבסיסית). מצער מאוד, שממכלול משנתו של ז'בוטינסקי, נתניהו מאמץ בעיקר את השורה "אלוהים לשלטון בחרתנו".

 

* אמיר אורן ב"הארץ" ואחרים קראו להעמיד את נתניהו לדין על הסתה בעקבות דבריו ביום הבחירות. כתבתי מה דעתי על המשמעות הציבורית והערכית של דבריו, אבל אפילו מיותר להסביר עד כמה מופרך כל ניסיון להדביק לדברים "הסתה" במובנה הפלילי. אלה שאומרים זאת, הם מי שמסרבים לקבל את הכרעת הבוחר וחושבים שמצאו פטנט לסכל את ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בקלפי. אני מציע להם ללכת לשיעורי היסוד באזרחות, ללמוד א"ב של דמוקרטיה.

 

* ברשתות החברתיות אנשים מתחרים ביניהם בפנטזיה איך ניתן היה למנוע את האסון. הנה דוגמית: " אם כאן הייתה חוקה כמו שצריך- נתניהו היה נעצר /מואשם מיד בהסתה גזענית". משום מה, נמחקה לכותב שורת ההמשך, ולכן אני משלים: "הוא היה נעצר מיד, עובר משפט שדה של 2 דקות ועומד מול כיתת יורים בכיכר העיר. אח"כ היינו מקימים מחנות ריכוז למיליונים שבחרו בו".

 

* האו"ם עורך סקר עולמי תקופתי, המשווה את תחושות האזרחים במדינות השונות – מדד האושר. בסקרים הללו, באופן עקבי, ישראל היא בין המדינות המובילות. על אף המלחמות, על אף הרקטות, למרות פיגועי הטרור, אזרחי ישראל מאושרים יותר מאזרחי מדינות אחרות, טוב להם, הם גאים במדינתם ואיכות חייהם גבוהה.

 

האם יש קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות? הישראלים המרוצים מחייהם חלוקים ביניהם בהשקפות העולם, בעמדות אודות מה שנכון לעתידה של ישראל בסוגיות המדיניות והכלכליות השונות. יש בניהם מעריצים מושבעים של נתניהו יחד עם שונאיו המושבעים וכל מה שבאמצע. יש בהם מצביעים לכל המפלגות. מבחינה זאת, אין קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות.

 

הקשר הוא בפער בין המציאות המתוארת במדד האושר, לבין המציאות הבדויה שהופיעה בתקשורת המגויסת בבחירות, שהציגה את ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת, כאזור מוכה אסון, כארץ שתושביה הנם עם עבדים מזי רעב, חסרי קורת גג, המלקטים מזון מפחי האשפה, שמערכת הבריאות שלה היא מהמפגרות בין מדינות העולם השלישי. הפער בין התעמולה במסווה של מידע תקשורתי לבין החיים עצמם היה כל כך גדול ובוטה, שהוא גרם לאנשים להיאטם בפני כל דבר ביקורת, כולל ביקורת מוצדקת ועניינית שנבלעה בים התעמולה. היא גרמה לאנשים לתחושת אנטי קשה נגד מוליכי הקמפיין הזה, שגברה על הביקורת שיש להם על הממשלה ועל המדינה בנושאים השונים.

 

אפקט הזאב זאב היה כל כך מובהק במערכת הבחירות הזאת, והוא חזר כבומרנג בקלפי.

 

* הפער בין הסקרים לתוצאות הבחירות, בין האווירה הציבורית לתוצאות בקלפי וההפתעה החוזרת ונשנית כמעט מדי מערכת בחירות, מצביע על תופעה לא בריאה, שראוי לרדת לעומקה. הנה פתרון אפשרי חלקי. קיימת בחברה הישראלית אווירה הגורמת לחלק בלתי מבוטל מן הרוב להיות דומם, לא לנסות להתמודד עם הבוז, הלעג וההתנשאות, להנהן ולשתוק ולצאת מן הארון רק מאחורי הפרגוד ביום הבחירות.

 

* המועמד הרצוי לתפקיד שר החוץ הוא סילבן שלום. הוא שר עתיר ניסיון, חכם ומוכשר, מתון ולא מתלהם ויש לו היכולת לנהל היטב את התפקיד בתקופה מדינית לא פשוטה. רק מניעים אישיים קטנוניים של נתניהו יגרמו לו לבחור במועמד אחר.

 

* בכתבה ב"מעריב" נמסר שהרצוג מנסה להקים קואליציה חלופית ברוטציה עם כחלון. אני מקווה ומעריך שזה ברווז עיתונאי. נעזוב שיקולים מוסריים וקבלת דין הבוחר. אני פשוט מתקשה להאמין שהרצוג מטומטם להאמין שאחרי שהפסיד בבחירות יוכל לפתות את כחלון לרוטציה בממשלה בלתי אפשרית, שבה זהבה גלאון תשב עם שר הביטחון ליברמן ויאיר לפיד - עם שר הפנים דרעי. פשוט אבסורד.

 

ואם זה נכון, הרי סימן הוא שהרצוג הולך בדרכיו הקלוקלות והעקלקלות של שמעון פרס. אולי הוא עוד ממתין לקולות הימאים.

 

* המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי עטה על עצמו מסכה של נופת צופים ובמאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "ישראל מחכה לכחלון" קרא לכחלון לחבור להרצוג להקמת ממשלת "שמאל".

 

להלן תגובה שכתבתי למאמר: "בחרתי ב'כולנו', וקראתי להצביע ל'כולנו', ודומני שאני די מייצג את המצביע האופייני של 'כולנו'. תמכתי ב"כולנו" כמי שמשדר את הרעיון של 'כולנו' כאלטרנטיבה לרעיונות הפלגניים של 'אנחנו או הם'. בחרתי ב'כולנו' כמפלגה מתונה ושקולה, שתכבד את הכרעת הבוחר הישראלי ותשאף להיות בכל ממשלה שתיבחר, ותהיה בה גורם מתון וממתן. בחרתי באלטרנטיבה לשנאה ולהסתה שהייתה בשני הצדדים. אם אני צריך למצוא אדם שהוא בעיניי תמצית תרבות השנאה וההסתה, לאורך שנים, האיש הוא ספי רכלבסקי. ולכן, אני בטוח שאני מייצג 99.99% ממצביעי 'כולנו', כאשר אני דוחה את קריאתו של רכלבסקי בשאט נפש".

 

* בראיון רדיו יהיר (ואופייני) אמרה ציפי לבני שהיא הוסיפה למפלגת העבודה 12 מנדטים. כלומר – 12 מנדטים הביאו הרצוג ושאר -118 המועמדים לכנסת וכן כל המסורת של מפלגת העבודה לתולדותיה, ועוד 12 מנדטים הביאה לבני.

 

הערכתי טיפה שונה. בלי ציפי לבני מפלגת העבודה הייתה מקבלת 24 מנדטים. ציפי לבני שניהלה מו"מ מקביל עם העבודה ו"יש עתיד" הייתה מצטרפת ל"יש עתיד", והם היו מקבלים 11 מנדטים. או שהייתה מצטרפת למרצ, והם היו מקבלים 5 מנדטים.

 

* במערכת הבחירות, ניסה המחנ"צ בכל דרך להעמיד את הנושא החברתי כלכלי בראש סדר היום והליכוד – את הנושא המדיני ביטחוני. הסיבה לכך, היא שהנושא החברתי כלכלי הוא עקב אכילס של הליכוד בעוד הנושא המדיני הנו עקב אכילס של המחנ"צ.

 

לנוכח קריאות במפלגת העבודה לחשבון נפש, שהן קריאות חשובות וראויות, כדאי להבין  שחשבון נפש אמתי מחייב בחינה של הדרך המדינית. אפשר ללעוג לעם ולחזור על המנטרה שנתניהו והליכוד "הפחידו" אותו. אבל קשה להתעלם מהתוצאות של אוסלו, של ההתנתקות, של התגובה הפלשתינאית על הצעות ברק ואולמרט. למה הציבור צריך לתמוך בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה? למה עליו לתת אמון במי שמציע לחזור עליה בלי לבחון אותה מחדש, תוך התעלמות מן הכישלון? למה הציבור צריך לתת מנדט למי שעוצם עיניים לנוכח התהליכים במזה"ת בשנים האחרונות, בלי לחשב מסלול מחדש?

 

אין מנוס מבחינה מחודשת של הדרך הזאת. יש להשתחרר מדוגמות ופרדיגמות ולא להיכבל אליהן. האם באמת ובתמים הברירה היחידה היא בין נסיגה מכל השטחים והפיכת גוש דן ל"עוטף יו"ש" לבין מדינה דו לאומית? הרי זו נבלה וזו טריפה והציבור אינו מוכן לא לזו ולא לזו. כל עוד לא הוצעה לציבור חלופה ראויה, הוא מעדיף את מי שאינו מוכר אשליות ומציע לעת עתה את "ניהול הסכסוך". ואכן, אם אלו החלופות היחידות, ניהול הסכסוך הוא האפשרות השפויה היחידה. אלא שאין זה פתרון לטווח רחוק.

 

אם רוצים לחפש פתרון אפשרי, אפילו אם הוא לטווח הארוך, ראוי לצאת מן הקופסה, ולחשוב על כיוונים אחרים לגמרי, קצת יותר יצירתיים וקצת פחות עבשים. למשל, הרחבת יריעת הפתרון באופן שיכלול גם את ירדן ומצרים ויאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה, ששני הצדדים יוכלו לחיות אתה, ולא דבקות בפתרון "שתי המדינות" בקווי 49', שאף צד אינו יכול לחיות אתו. ההתעקשות ללכת עם הראש בקיר בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה, והאשמת ישראל בכישלונה של הדרך, בניגוד לעובדות, אינה אלטרנטיבה.

 

* מרב מיכאלי התארחה ב"גב האומה" ואמרה שם: "אנחנו אף פעם לא 'החזרנו' יישובים. היחידים שעשו זאת הם הימין".

 

קודם כל היא צודקת. עם העובדות אין להתווכח. היחידים שעקרו יישובים היו בגין ושרון, מנהיגי הליכוד. אולם האם כוונתה שעקירת יישובים היא דבר שלילי ושגוי, שאין לחזור עליו? כי אז אלה דברים של טעם. או אולי, שעקירת יישובים היא דבר רצוי וחיובי ולכן היא ממליצה לתמוך בימין, כי רק הוא עוקר יישובים? כי אז יש היקש לוגי מעניין בדבריה. או שהיא סתם אמרה דברים בעלמא כדי לומר.

 

* אחרי נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים כתבתי, שבבחירות 1981 – יותר משבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי, פרס הפסיד בשל התנגדותו הבוטה להפצצה.

 

* "לא היה קורה כלום אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם", אמר הפרופסור הגזען האוטו-אנטישמי אמיר חצרוני לבת שיחו אמירה בוזגלו בשידור ב"הבוקר של רשת". מה הפלא? מדובר באדם שהצביע לקרטל הלאומנות הערבית, שמבחינתה ההורים של כולנו היו אמורים להירקב בגלויותיהם.

 

* בעקבות התפרעותו של הבהמה הנ"ל בשידור, הוא סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא הוזמן להשתתף ב"האח הגדול VIP" והציעו לו כסף גדול. אם הוא לא משקר, זו חרפה.

 

* הפרובוקציה הגזענית של חצרוני ותעמולת ה"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, הם שני צדדים של אותו מטבע – מלחמת המאסף של הגלות, המנסה לעכב את הניצחון הבלתי נמנע של חזון קיבוץ הגלויות.

 

* בנאום קורי העכביש המפורסם של נסראללה, בבינת ג'בייל, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הוא אמר: "תנו לפלאשמורה לחזור לאתיופיה ולרוסים היהודיים לחזור לרוסיה". קצת מזכיר את דבריו של חצרוני, לא?

 

* גינוי הפרובוקציה של חצרוני אינו מקיר אל קיר. עלית קרפ ב"הארץ" יצאה נגד הסגנון, אך הביעה תמיכה בהתנגדותו לחוק השבות ולמדינה היהודית. אופייני.

 

* ואילו אמילי מואטי כתבה ב"הארץ" שנתניהו ומרזל הם היינו הך. מואטי הייתה יועצת התקשורת של קרטל הלאומנות הערבית, המפלגה אותה הריץ "הארץ". מבחינת הלאומנות הערבית בלאו הכי כל היהודים אותו הדבר.

 

* אני שמח על החלטתו של ראש העיר צפת אילן שוחט לוותר על מקומו בכנסת, מטעם "ישראל ביתנו". שוחט ויתר כדי לאפשר את המשך כהונתו של ח"כ אילטוב. אני שמח על כך, לא בגלל אילטוב אלא בגלל העיר צפת. שוחט הוא ראש עיר מצוין, המעלה עיר שהייתה נחשלת, מבירא עמיקתא על דרך המלך. מן הראוי שישלים לפחות את הקדנציה הנוכחית. לאחר מכן, הוא בהחלט ראוי לתרום לחברה הישראלית ברמה הלאומית.

 

* "ניאנדרטלים מזוינים", "בבונים", "לא מפותחים", "הקדנציה הנוכחית תנוצל היטב להמשך רדידות החינוך והגדלת הפערים הכלכליים. ניתוח תוצאות הבחירות, מוכיח כי כך הימין שומר על כוחו", "לא מבינים מה טוב להם". הנה חמש סיבות למה הליכוד ינצח גם בבחירות הבאות.

 

והנה עוד חמש סיבות: התנשאות, יהירות, שחצנות, גזענות, העדר מודעות עצמית.

 

* הרוצח יגאל עמיר עתר לבית המשפט בדרישה שיוחזר לו מכשיר DVD שנלקח ממנו. על סמך ניסיון העבר, אין זה מן הנמנע שגם הפעם בית המשפט יקבל את עתירתו. יש כאן קונפליקט מובנה בין המדינה והפרט. מבחינת המדינה, מבחינת הכלל, מדובר בפושע שהמיט על מדינת ישראל את אחד האסונות הגדולים בתולדותיה; שהתנקש בדמוקרטיה ושלושת הכדורים שירה לגבו של ראש הממשלה נורו לגבו של כל אזרח בישראל. אולם מבחינת בית המשפט, מדובר באסיר הראוי לזכויות האדם ולהגנת החוק מפני רשויות השלטון. המתח הזה בין אינטרס הכלל וההגנה על הפרט, הוא מתח מובנה בחברה דמוקרטית, ואף שלבי נוטה לאינטרס הכלל, אף שיש בו מידה רבה של נקמנות, אני מאושר לחיות במדינת חוק וסומך על בית המשפט, שיקבל החלטה מאוזנת.

 

* אגב, זאת עמדתי גם בנוגע למחבלים אסירים, בניגוד לקלישאה הפופוליסטית על הכלא כ"בית הבראה". אני נגד עסקאות שחרור מחבלים, אך אני בעד יחס הומאני והוגן לכל אסיר, גם אם הוא מחבל. רק במקרה אחד חשבתי שיש לשלול מן המחבלים האסירים את כל ההטבות – כשראיתי בכך אמצעי לחץ על חמאס שהחזיק את גלעד שליט ולא אִפשר לו אפילו להיפגש עם נציגי הצלב האדום.

 

* אהוד בן עזר תמה איך זה שאולמרט מוגדר פושע ואילו דרעי הוא ח"כ ויחזור להיות שר. ממה נפשך? אם אתה טוען שאולמרט אינו פושע, הרי גם דרעי אינו פושע, ואז מה הבעיה בכך שהוא שר? אם אתה רואה בעיה בכך שדרעי הוא שר כי הוא פושע, הרי שגם לשיטתך אולמרט פושע. הן מדובר בדיוק באותן עבירות ובאותה התנהלות מאפיוזית.

 

כמו דרעי, גם אולמרט ירצה את עונשו בכלא כמה שנים טובות ולאחר מכן תהיה לו תקופת קלון. אני מקווה שבניגוד לדרעי, החברה לא תחשוב שהדרך לשקם אותו היא החזרתו להנהגה.

 

* עורך עיתון שבו אני כותב טור שבועי פנה אליי, וביקש שאכתוב טור נוסף. "אתה כל כך פורה, לא צריכה להיות לך בעיה". אבל הייתה בעיה קטנה: "אי אפשר שהקורא יפתח את העיתון ויראה רק אורי הייטנר אורי הייטנר", ולכן הוא ביקש שאכתוב את המאמר השני בפסבדונים – שם עט. "גדולי הסופרים, המשוררים והעיתונאים כתבו כך, ואין בכך כל בעיה".

 

אולם אצלי מדובר בעיקרון בל יעבור: אני נוטל אחריות מלאה על כל מילה היוצאת תחת מקלדתי. ואין לקיחת אחריות כאשר מסתתרים מאחורי שם אחר.

 

* רק פעם אחת פרסמתי מאמר בחתימה אחרת. לפני עשרים שנה, כשבני הבכור נולד, חתמתי על מאמרי השבועי בעלון הקיבוץ "אבו עמוס".

 

* ביד הלשון

 

שאל אותי קורא על ההבדל בין נחשל ונכשל.

 

נכשל הוא פועל, נחשל הוא תואר. שם העצם של נכשל הוא כישלון, של נחשל הוא נחשלות.

 

ההבדל הוא במשמעות המילים, וניתן להציג זאת על פי ההפכים שלהם. נכשל הוא היפוכו של הצליח (כישלון הוא היפוכה של הצלחה). נחשל הוא היפוכו של מתקדם (נחשלות היא היפוכה של קדמה).

 

נחשל פירושו מפגר, מי שאינו מגיע לרמת ההתקדמות של אחרים, של סביבתו, של העולם. נכשל הוא מי שחווה אי הצלחה, מי שלא עמד ביעד או מטרה שהציב לעצמו או שהסביבה הציבה לו.

 

מלבד הדמיון בצליל בין המילים, יש גם קשר הגיוני, בין נחשלות לאי הצלחה.

 

ויש גם קשר אקטואלי – מי שנכשלו בשטיפת מוחו של הציבור בהצגתה של ישראל כמדינה נחשלת, מתרצים את כישלונם בבחירות בנחשלות של העם (הנאנדרטלי–מזוין שמשתטח על מזוזות ומנשק קברי צדיקים ולוקה בתסמונת האישה המוכה).

 

המקור הקדום של המילה הוא בתיאור ההתנפלות של העמלקים דווקא על הנחשלים בין בני ישראל לאחר יציאת מצרים, כלומר דווקא על החלשים שהשתרכו מאחור ולא יכלו להחזיר מלחמה שערה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/3/2015 00:35   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, סיפורים, פוליטיקה, ציונות, תרבות, תקשורת  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.3.15


* הדבר הראוי ביותר, הטוב והמיטיב עם מדינת ישראל, הוא הקמת ממשלת אחדות, שתאחה את שברי החברה הישראלית, אחרי מערכת הבחירות המכוערת הזאת ותתמודד יחד, עם האתגרים הביטחוניים והחברתיים שעומדים בפנינו.

 

לצערי, נראה לי ששני הצדדים אינם הולכים לכיוון הזה. דומני שגם קריאתו של הנשיא ריבלין לא תגרום לשני הצדדים לנהוג באחריות. הלוואי ואתבדה.

 

* אם לא ממשלת אחדות, אני מקווה שהממשלה תכלול בתוכה גם את "יש עתיד", שלצד "כולנו" יהיו גורם ממתן ומאזן בממשלה. הראשון שצריך לשאוף לכך הוא בנימין נתניהו.

 

* רוב מצביעי "יש עתיד" לא רצו בהמשך שלטונו של נתניהו והעדיפו שהמחנ"צ ינצח בבחירות. אולם לא בכדי, הם לא בחרו במחנ"צ אלא ב"יש עתיד". הם בחרו ב"יש עתיד", שמנהיגו הקפיד לסרב בעקשנות לומר שלא יצטרף לממשלת נתניהו. הם בחרו ב"יש עתיד", שמנהיגו הקפיד לא לציין על מי הוא ימליץ לנשיא. הם בחרו ב"יש עתיד" שהקפידה לציין שאינה חלק מגוש השמאל אלא היא מפלגת מרכז. הם נתנו ליאיר לפיד מנדט ברור לשאת ולתת על הצטרפות לכל קואליציה. ומאחר והליכוד ונתניהו ניצחו, הצטרפות לפיד לממשלה תבטא את רצון בוחריו.

 

* לנוכח מערכת הבחירות הלעומתית ורוויית השנאה מצד שני הצדדים, בחרתי ב"כולנו" כגורם שפוי ומאוזן, שיהווה גורם ממתן ומאזן בכל ממשלה שתיבחר. אני מקווה שאכן "כולנו", כמפלגת מרכז, שקיום הקואליציה תלוי בה, תנהג באחריות ולא תיתן ידה להשתוללות נוסח הצהרות הרהב של יריב לוין על שלטון ללא מיצרים ושבירת הקודים הממלכתיים.

 

* בעקבות נאום הניצחון של נתניהו, ברכתי על התחייבותו לשים דגש על נושא הרווחה, להוריד את יוקר המחיה ולפתור את משבר הדיור. ציינתי שהדבר מעיד על שינוי כיוון בדרכו.

 

התגובה האוטומטית שקיבלתי הייתה "אתה עוד מאמין לו?"

 

ובכן, גישתי תמיד היא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". ראשית, ברכתי על הצהרת הכוונות. טוב שזו הבטחתו וטוב שהוא השמיע אותה גם אחרי הבחירות. כפי שאיני קונה אף הבטחה של פוליטיקאי כאמת מוחלטת, כך איני פוסל מראש את נכונותו לקיימה.

 

אני אופטימי בנושא זה, בעיקר בזכות ההישג של "כולנו", שבלעדיה לא תהיה ממשלה. "כולנו" תיתן את הטון בנושא החברתי – כלכלי וקרוב לוודאי שכחלון יהיה שר האוצר.

 

אני שמח שבחרתי ב"כולנו", אך גם כלפי כחלון ו"כולנו" גישתי היא "מעשיכם יקרבוכם, מעשיכם ירחיקוכם".

 

* להערכתי, נתניהו ירצה מאוד לעצב, בקדנציה הרביעית, את האופן בו ייחרט בהיסטוריה. לכן, תהיה לו מוטיבציה לחולל שינוי כלכלי חברתי אמתי, ולשם כך עליו לשנות את דרכו.

 

המבחן הראשון יהיה מילוי התחייבותו למנות את משה כחלון לתפקיד שר האוצר. אין ראוי מכחלון לתפקיד, בזכות מחויבותו לשבור את שלטון הטייקונים הריכוזי בכלכלת ישראל ובעיקר את מונופול הבנקים המסחריים. אני מקווה שנתניהו, המחובר לטייקונים, לא יפריע לו. אם הוא לא יפריע, כפי שהוא לא הפריע לו ברפורמת הסלולר, הוא יוכל בצדק לזקוף לזכותו את ההצלחות.

 

* יוסי ביילין ב"ישראל היום", עקיבא אלדר ב"הארץ" ומאמר המערכת של "הארץ" קראו לכחלון להמליץ על הרצוג לנשיא ולמנוע את הקמת ממשלת נתניהו. למה? יש דרך יותר פשוטה ליישם בכל מחיר את אידיאולוגיית "רקלוביבי" – הפיכה צבאית.

 

* המנדט ש"כולנו" ביקשה וקיבלה מן הבוחר, היה להצטרף לממשלה שאזרחי ישראל יבחרו כדי להוביל בה את התחום החברתי כלכלי, על פי רעיונותיה. אזרחי ישראל בחרו בליכוד ובנתניהו, ואני בטוח שכמוני – 99% ממצביעי "כולנו" רוצים בהצטרפותה לממשלה, ויראו באי הצטרפותה מעילה באמון.

 

* במאמרו ב"הארץ" הזכיר עקיבא אלדר שבמצע המדיני של "כולנו" נאמר שעל ישראל לשמר את ההישגים הדיפלומטיים והמדיניים מן העבר ובראשם מסמך בוש. מסמך בוש מדבר על הקמת מדינה פלשתינאית. זה נכון. אך הוא גם מדבר על גבולות בני הגנה – שם קוד לריבונות ישראל על בקעת הירדן, והכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו ביהודה ושומרון במשך השנים – שם קוד לריבונות ישראל על גושי ההתיישבות. והוא בשום אופן לא הזכיר חילופי שטחים. אני משוכנע שנתניהו חותם בשתי ידיו על המסמך הזה.

 

* אחד המהלכים הציניים והנפסדים במערכת הבחירות, היה צירוף הכהניסט ברוך מרזל ל"יחד" של אלי ישי. אלי ישי רחוק מאוד מכהניזם. אבל כדי לקבל את מאגר הקולות הכהניסטי, בניסיון לעבור את אחוז החסימה, הוא נתן הכשר לתועבה. העובדה ש"יחד" לא עברה את אחוז החסימה והכהניסט לא יטמא את הכנסת, היא אחת התוצאות החשובות והמשמחות של הבחירות.

 

* לאחר הודעתה של זהבה גלאון שהיא לוקחת אחריות לתבוסה ומתפטרת, פרסמתי בפייסבוק פוסט, ובו הבעתי הערכה לצעדה הציבורי הראוי.

 

מסתבר, שבדומה לאריה דרעי, היא זרקה מפתחות קשורות בגומיה.

 

שלושה ימים טרם הבחירות אמרה בראיון לרינה מצליח שאם מרצ תקבל פחות מששה מנדטים זה יהיה כישלון והיא תישא באחריות כפי שהיא דורשת מאחרים. ולפתע, חמשה מנדטים הם הצלחה גדולה.

 

* הסיבה העיקרית לכישלון של מרצ, היא העובדה שמפלגת העבודה אימצה (כבר בשנת 2000, בימי ברק) את דרכה של מרצ, ובכך ייתרה אותה.

 

אני מקווה שחשבון הנפש של מפלגת העבודה יביא אותה להכרה, שלעולם לא תחזור לשלטון אם לא תחזור קודם לעצמה, לדרכה. או אז, יהיה מקום למרצ במערכת הפוליטית. אם לא, אין כל סיבה שמרצ לא תתמזג במפלגת העבודה.

 

* למרצ כמעט היה הסכם עודפים עם "הארץ".

 

* בני ציפר ניתח ב"הארץ" את הצבעת חבריו לקרטל הלאומנות הערבית: "שעמום, אופנתיות, התפנקות ורגשי אשם. ...היתה זו הצבעה ביזארית". והוא היטיב לסכם: "החשק שלהם לתת את קולם לרשימה המשותפת גדל כי ניתנה להם הזדמנות לפנטז על כך שהם יוכלו להתגבר על הפערים התרבותיים שביניהם לבין אותם ערבים הומופובים ופוליגמים באמצעות זה ששניהם ייאבקו שכם לצד שכם נגד האויב הציוני. מה שהם אינם מביאים בחשבון הוא שהאויב הציוני הוא אולי הם עצמם".

 

* אחד היעדים הראויים לממשלה החדשה הוא קידום המגזר הערבי ופיתוחו. המסר הלאומני של ההצבעה ההמונית לרשימה הלאומנית, מחייב את המדינה לחשבון נפש, ביחסה למיעוט הערבי. המיעוט הערבי נהנה מכל זכויות האזרח הפוליטיות, ובכך הוא שונה מכל ערביי המזרח התיכון, אך אין די בכך. יש צורך בהשקעה בתשתיות ובחינוך, בעידוד יציאת נשים לעבודה וכד'. זו מחויבות המדינה לאזרחיה.

 

* ליברמן אינו ראוי לתפקיד שר הביטחון. במלחמת "צוק איתן" הוא חתר תחת ראש הממשלה ושר הביטחון, בעודו מכהן כחבר הממשלה וקבינט המלחמה, כשר החוץ של מדינה במלחמה. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. גישתו הביטחונית היא כוח ללא שכל, ומה שאינו הולך בכוח ילך בכסח. אחרי חיסול מורנייה-ג'וניור וצמרת התארגנות איראן-חיזבאללה בקונייטרה, ישראל הכילה, בתבונה ובאחריות, את פיגוע חיזבאללה ברג'אר והגיבה במתינות, כדי לא לפגוע בהישג וכדי לא להיגרר למלחמה מיותרת. ליברמן, בעודו שר החוץ בממשלה, ניסה לחמם ולהוביל לתגובה חסרת אחריות. אדם כזה אינו ראוי להיות שר הביטחון. יתכן מאוד שכשר הביטחון, כשהאחריות תהיה עליו הוא ינהג אחרת. נכון, כשר הביטחון הוא כפוף לראש הממשלה, ונתניהו זהיר מאוד (לעתים זהיר מדי) בהפעלת הכוח. אך אסור לקחת סיכונים. האיש פשוט אינו ראוי.

 

אין גם כל סיבה פוליטית להיענות לדרישתו. עצם הדרישה הזאת, מצד ראש מפלגה קטנה בת ששה ח"כים, עזת מצח כמעט כמו סחיטת הסכם הרוטציה בידי ציפי לבני. יש לישראל שר ביטחון טוב, בוגי יעלון, ועליו להישאר בתפקידו.

 

* אריה דרעי אינו ראוי להיות שר הפנים. הוא אינו ראוי להיות שר ואף לא ח"כ, אך היותו ח"כ היא עובדה וכוחו הפוליטי מחייב את מינויו כשר. אלה תוצאות הבחירות וזה מחיר הדמוקרטיה. אבל אין כל סיבה להחזיר אותו לזירת הפשע – עמדת הכוח בה נהג ללא רסן וביצע את מעשי השחיתות העברייניים שלו. להחזיר את דרעי למשרד הפנים, זה כמו להחזיר את משה קצב לנשיאות או את אולמרט לראשות הממשלה (אחרי ש"יחזירו את חובם לחברה", כמובן).

 

* אורלי לוי אבוקסיס היא האדם המתאים ביותר לתפקיד שרת הרווחה. כח"כית היא הייתה לוחמת ומחוקקת חברתית נחושה, מסורה, מקצועית ואכפתיות. האכפתיות החברתית שלה היא אמתית, לא טרנדית. והכל היא עושה בנועם הליכות, ברוח טובה ונהנית מהערכה ואהדה של כל קצוות הכנסת. אני בטוח שהיא תהיה שרת רווחה מצוינת. אמנם היא נציגת "ישראל ביתנו", אך כמי שתמך ב"כולנו", מבחינתי היא תהיה שרה נוספת של הסיעה בה בחרתי, כי היא מייצגת אותה השקפת עולם.

 

* את שר התחבורה ישראל כץ יש להשאיר כיתה, בעוון הצטיינות יתר. כץ מחולל מהפכה רבתי בתשתית התחבורתית של ישראל, ובכך מחולל שינוי חברתי משמעותי המקרב מאוד את הפריפריה למרכז. חשוב שהוא ימשיך להוביל בהצלחה את מפעל חייו.

 

* בני בגין הוא האיש הראוי לתפקיד שר המשפטים. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, אך מוטב שהדיון בהן יעשה כאשר שר המשפטים הוא אדם המכבד את בית המשפט ואת השופטים ואת רעיונות שלטון החוק ועליונות המשפט ולא מישהו הרואה בבג"ץ אויב שיש להילחם בו. מינוי זה עשוי לאותת שנתניהו אינו מתכוון להקצין כפי שעשה במערכת הבחירות אלא לבחור בכיוון מרכזי, ממלכתי ואחראי.

 

* אני קורא ושומע את ההפחדות מן האסון הצפוי למדינת ישראל בעקבות הכרעת העם, ומבין שמחנה ה"שמאל" מתעקש לא ללמוד מטעויותיו, לא לעשות חשבון נפש ולהמשיך בדרך שגרמה לתבוסתו.

 

* הלקח של "הארץ" מכישלון מסע ההפחדה, הוא להמשיך במסע ההפחדה.

 

* אחרי בחירות המהפך ב-77' הודבקה ליצחק בן אהרון האמירה שצריך להחליף את העם. זאת אגדה אורבנית, הוא לא אמר זאת. מאז, הביטוי הזה מודבק בסרקאזם לביטויים של חוסר כבוד להכרעת הבוחר. והיום, למחרת הבחירות, יש ביטויים רבים העונים על ההגדרה. הגדיל לעשות גדעון לוי, במאמר תחת הכותרת "להחליף את העם", שבה הוא כותב ברצינות שזה הפתרון היחיד. מעניין, רק בשבוע שעבר הוא כתב שאין הבדל בין ביבי ובוז'י וקרטל הלאומנות הערבית הוא האלטרנטיבה היחידה. מן הסתם, כך הוא היה כותב אילו הרצוג ניצח.

 

האמת היא שלוי מזמן החליף את העם. הצבעתו למפלגה הלאומנית הערבית היא בסך הכל ביטוי אלקטורלי להחלפת העם שלו. כבר מזמן הוא לאומן אנטי ישראלי קיצוני.

 

* מה שבן אהרון אמר בליל המהפך, היה שאין הוא מכבד את הכרעת העם, במובן שהוא מקבל את התוצאה אך אינו נותן לה כבוד. ניתן להבין זאת כתגובת הלם של מי שקיבל בשורה קשה שלא העלה אותה על דעתו, והגיב בספונטניות בשידור חי. אבל יוסי שריד לא יצא מן ההלם גם לאחר 38 שנים, ובמאמר ב"הארץ" כתב "אני מקבל את התוצאות, אך איני מכבד אותן". לגבי ה"אני מקבל" הוא הסביר "וכי יש לי ברירה?" כלומר, אילו היו בידיו אמצעים, הוא היה מבטל את התוצאות. משמעות דבריו, היא שהשלטון שנבחר הוא אולי  לגאלי אך לא לגיטימי. דה לגיטימציה לשלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, מבטאת רוח טוטליטארית, אנטי דמוקרטית. מי שאינו מכבד את הכרעת העם, אינו מכבד את העם. ושריד אומר זאת בפירוש. מי שהצביע אחרת ממנו אינו העם שלו, או כהגדרתו "שתי מדינות לשני עמים".

 

* במקום חשבון נפש אמתי של ה"שמאל" והתקשורת, אני קורא את ההיפך מחשבון נפש; את האמירות שהכיוון היה נכון, אך לא מספיק. היה צורך ביותר שנאה, יותר הסתה, יותר שטיפת מוח, יותר תוקפנות. הגדיל לנסח זאת בן כספית ב"מעריב". הוא עושה את חשבון הנפש של התקשורת והמסקנה שלו הייתה שאסור היה לתקשורת לאפשר לנתניהו להתראיין בה לקראת הבחירות. זאת הדמוקרטיה נוסח בן כספית – על התקשורת להתגייס ולסתום את פיו של ראש הממשלה.

 

* בליל שבת התראיינה מרב מיכאלי ביומן בערוץ הראשון, ואמרה שהאופוזיציה היא מקום מצוין ללמוד ולתקן. וזה נכון. אלא שהיא אינה מבינה שהיא הבעיה ולא חלק מן הפתרון. ואיני מדבר עליה אישית אלא אידיאולוגית.

 

* מי שמצביע על הכיוון הנכון של חשבון הנפש הוא פרופ' אמנון רובינשטיין. בראיון ל"קול ישראל" הוא אמר שעל המחנה הציוני להתנתק לחלוטין מן הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ובלי להזכיר שמות הוא הזכיר את הצגת "התקווה" כהמנון גזעני, אמירות נגד שירות בצה"ל וכד'.

 

* כך כתבה אלונה קמחי בעקבות תוצאות הבחירות:

"לכל עם יש את השילטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אותכם מעצמכם".

 

מי שרוצה להבין מה קרה כאן בבחירות, כדאי שיקרא שוב ושוב את דברי הבלע (כולל ה'אותכם' העילג).

 

* בבחירות 2006 קיבל הליכוד 12 מנדטים בלבד. בבחירות 1999 הליכוד קיבל 19 מנדטים. נתונים אלה מפריכים את התאוריה הנפוצה מאז הבחירות על "ההצבעה השבטית" של מצביעי הליכוד. הטענה הזאת מתנשאת, ומבטאת חוסר כבוד לבחירה החופשית התבונית של אזרחים במדינה דמוקרטית למפלגה יריבה, ומציגה אותה כהצבעה אוטומטית, רגשית.

 

לכל מפלגה יש עוגן מוצק של מצביעים שבטיים, כאלה שהיחס שלהם למפלגה הוא כשל אוהדים לקבוצת כדורגל. אני מכיר זאת היטב, מהצבעתם של חברי קיבוצים רבים בגולן למפלגת העבודה בתקופה שהיא הובילה מדיניות של נסיגה מהגולן (ולא אחזור על התירוצים המביכים). אולם הרוב הגדול של המצביעים אינם כאלה.

 

* אני מציע לא להתרגש מן ההפחדות מפני עתיד היחסים עם ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות. הידידות בין המדינות איתנה, והדמוקרטיה האמריקאית מכבדת את הדמוקרטיה הישראלית ואת תוצאות הבחירות. מה שמאיים על היחסים אינו תוצאות הבחירות בישראל, אלא ההסכם הנרקם בין ארה"ב לאיראן. אם חלילה ייחתם ההסכם, ארה"ב תצא מגדרה כדי לפצות את ישראל ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם הסכם ואובמה יחוש שהסיבה לכך היא המסע של נתניהו לסיכולו, יהיה משבר זמני ביחסים. מבין שתי האפשרויות הללו, הראשונה הרבה יותר מסוכנת לישראל.

 

* תמונת המצב במו"מ עם איראן – דווקא אירופה, ובעיקר צרפת, מגלה אחריות ולא נסחפת ברוח הפייסנית, הצ'מברליינית, של הסכם בכל מחיר, אותה מובילים אובמה וקרי.

 

* סופית – הבדיקות הוכיחו שערפאת לא מת כתוצאה מהרעלה.

סופית – אף ערבי בעולם לא יפסיק להאמין ולהיות בטוח שהמוסד הרעיל אותו.

 

... אולי בעצם עדיף ככה.

 

* בפסח ימלאו שבעים שנה לחגיגת העומר בקיבוץ רמת יוחנן; אחת מיצירות המופת היהודיות – ציוניות החשובות ביותר שנוצרו בארץ ישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. את המסכת יצרו חברי הקיבוץ - המשורר, הפזמונאי, המוסיקאי וגיבור התרבות (במובן העמוק של המושג) מתתיהו שלם והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין.

 

לרגל התאריך העגול ולקראת חג הפסח, ערך הקיבוץ, בשיתוף עם מספר גורמים, כנס בן יומיים – "תפארת חג", העוסק ביצירת החג של שני היוצרים הדגולים, שבנוסף לטקס העומר יצרו גם טקסי ביכורים, חג המים בסוכות וחג הגז, טקסי כלולות ועוד. אני השתתפתי ביום הראשון של הכנס, שהוקדש למתתיהו שלם.

 

* הופתעתי לטובה מהקהל הרב מאוד שהשתתף בכנס. רובו – ותיקי הקיבוצים. אני חש קרבה רבה מאוד לאנשים האלה. לצדם אני תמיד חש בבית. אך אני חש גם זרות מסוימת. האירוע היה יומיים אחרי הבחירות, ופגשתי אנשים באבל. ואילו אני – איני שותף באבלם. הם מכירים אותי ואת עמדותיי הפוליטיות, אותן אני מבטא, בין השאר, בעיתונות הקיבוצית ובתנועה הקיבוצית כבר שלושה עשורים, ולא קל להם אתי. אבל בתוך תוכי אני יודע, שדווקא אני נאמן לערכי תנועת העבודה, דווקא בכך שאיני דבק במפלגת העבודה. ודומני שאין ביטוי ברור לכך יותר משיריו של מתתיהו שלם; שירי אהבת ארץ ישראל, דבקות באדמת המולדת, הזיקה לתנ"ך כתשתית חיינו וקיומנו בארץ. האם מירב מיכאלי ויוסי יונה הם נושאי הדגלים הללו?

 

* יצירתו של מתתיהו שלם מסמלת בעבורי את המסר ההפוך למסרי הקיטוב, השסע והשנאה שבאו לידי ביטוי במערכת הבחירות. יצירתו משלבת את תרבות המזרח עם תרבות המערב ובכך הוא הקדים את זמנו (לא בכדי, יוצרים ואמנים האמונים על השילוב הזה, חוזרים היום ליצירתו – יאיר דלאל, ר' חיים לוק ופרופ' מיכאל וולפה שנשא את ההרצאה המרתקת ביותר בכנס). היא משלבת את החדשנות הציונית החילונית עם הזיקה העמוקה למורשת היהדות על רבדיה השונים ובראשם התנ"ך. בעבורי הוא דמות מופת.

 

* גולת הכותרת של הכנס היה מופע זמר, מחול וקריאה מיצירת מתתיהו שלם, כולו על טהרת החברים הכישרוניים של רמת יוחנן.

 

* חיים באר הוא הסופר האהוב עליי ביותר. קראתי לראשונה את רומן הביכורים שלו "נוצות" בהיותי נער בכיתה י'. באר התגורר במרחק בתים אחדים מביתי. נהג ללכת ברחוב לבוש מכנסי ג'ינס ובטלדרס ג'ינס ועדין כיפה סרוגה לראשו, ואני התביישתי לגשת אליו, להציג את עצמי ולספר לו עד כמה אהבתי את ספרו.

 

במשך השנים קראתי את מדורו "זיכרונותיו של תולעת ספרים" ב"דבר" ואת כל ספריו. את כולם אהבתי מאוד, ומעל כולם את יצירת המופת האוטוביוגרפית שלו – "חבלים".

 

רק שלושים שנה מאוחר יותר הכרתי את חיים אישית, כשהיה מורה שלי בלימודי התואר השני ביהדות. ארבעה קורסים למדתי אצלו. חיים באר הוא המורה הטוב ביותר שהיה לי. מורה נפלא ואדם מאוד אנושי ונעים.

 

* את צירוף המילים "ארון הספרים היהודי" חיים באר המציא. הוא עצמו ארון ספרים יהודי מהלך. כל שורה בספריו מתכתבת עם אוצר התרבות היהודית. עובדה זו, ועמה - העברית העשירה, ההומור המיוחד, היצירתיות והדבקות באמת הפנימית שלו, הם העושים אותו לסופר דגול.

 

* במלאת לו שבעים, נערכה לכבוד חיים באר קבלת שבת יפה ומרגשת במועדון "צוותא". הזמנתי כרטיס חודש מראש, וכך זכיתי להיות בין המאות שהצליחו להשתתף באירוע. נהניתי מאוד.

 

וכמו יום קודם לכן, בכנס על מתתיהו שלם, מצאתי את עצמי בין אבלים, באווירת תשעה באב של מוצאי הבחירות. "נציג הימין" כינה אותי חיים באר כשנפגשנו. חיים יודע שאיני איש ימין. אך חוששני שהוא צדק – בין המאות באולם "צוותא", יתכן שאני הייתי "נציג הימין".

 

אין קלקול גדול יותר בחברה הישראלית, מאשר המציאות שבה אירוע תרבותי מכנס אולם על טהרת אנשי "שמאל" או על טהרת אנשי "ימין". ואם יש נושא שאני מאוד רוצה להשפיע עליו בפעילותי הציבורית והחינוכית ובכתיבתי, הוא תיקון הקלקול הזה.  

 

* ביד הלשון

 

* בראיון ל"קול ישראל" אמר ח"כ הרב גפני: איך אמרו חז"ל? "אל יתהלל חוגר כמפתח".

אולם לא חז"ל אמרו זאת. הפסוק הזה לקוח מן המקרא. הייתה זו תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

 

מה שבטוח, הוא שהפסוק הזה אקטואלי מאוד השבוע.

 

* לאילה זמרוני – הכתב לא דיבר על סָבַיו של מאיר דגן אלא על סָבִיו, במובן סָבוֹ, הסבא שלו, בלשון יחיד. וזאת, כאמור, טעות.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/3/2015 01:07   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, כלכלה, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 8.3.15


* כותרת העל באתר "הארץ", מעל כל פשקווילי השטנה לנתניהו ולמאבק נגד הגרעין האיראני, הוא "יום השואה". ניסיון להגחיך את נתניהו, אך למעשה המשך המהלך שאותו מוביל אורי משגב - גימוד השואה והגחכתה, ציורה של ישראל כנאצית ומלחמת חורמה נגד הפקת הלקח מן השואה, כיוון שהפקת הלקח מן השואה היא הציונות, שבעיני דבוקת שוקן היא תועבה.

 

* פשקוויל בלע מאוס נגד נאום נתניהו, כתבה רווית הכט ב"הארץ". את הנאום היא כינתה "נאום", האשימה אותו כ"גזעני" ו"איסלמופובי", כמובן האשימה אותו ואת מדינת ישראל בפשעי מלחמה והרג המוני, את נתניהו היא הגדירה כ"חייל צייתן של איל הון רפובליקאי הנלחם בשלטון הדמוקרטי", את ארה"ב היא גינתה על תמיכתה בישראל וכו'.

 

הקטע הדוחה ביותר בפשקוויל הנאצה, הוא האופן בה היא תיארה את חתן פרס נובל, איש הרוח הדגול, ניצול השואה אלי ויזל: "בובת סמרטוטים מהשואה", כמתחרה באורי משגב בהגחכת השואה וגימודה.

 

והדבר החמור ביותר – "הארץ" לא העלה את פשקוויל השטנה במדור הדעות, אלא ככותרת הראשית (!) של האתר, בשעות שלאחר הנאום.

 

* באופן חד פעמי, רווית הכט כתבה (במאמר אחר) משפט נכון: "מרזל ודומיו עושים שירות דווקא לשמאל".  

 

* חמי שלו היה פרשן מדיני ב"ישראל היום" ועבר להיות פרשן מדיני ב"הארץ". וזה בסדר גמור. מה שלא בסדר, הוא שברגע שהפך מפרשן מדיני ב"ישראל היום" לפרשן מדינית ב"הארץ", דעותיו השתנו מיד, מדעותיו של מו"ל "ישראל היום" לדעותיו מו"ל "הארץ". ונשאלת השאלה: האם עמדותיו הן העמדות שהביע ב"ישראל היום" וב"הארץ" הוא משמיע את קול אדוניו? האם עמדותיו הן העמדות שהוא מביע ב"הארץ" וב"ישראל היום" הוא השמיע את קול אדוניו? או שמא כלל אין לו דעות, והוא רק יודע להשמיע את קול אדוניו? כלומר, שכפרשן, ההתמחות שלו היא להיות הפרשן של מחשבות הבוס.

 

* בגיליון שבת של "הארץ" חמי שלו כתב מאמר ממש אנטישמי ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", על המלחמה שתפרוץ אם נתניהו יצליח לשכנע את הקונגרס לסכל את ההסכם עם איראן. תהיה זו מלחמה באשמת היהודים, ככתוב בפרוטוקול ג' של "הפרוטוקולים של זקני ציון". תהיה זו הוכחה לכוח היהודי השולט בעולם, עם הלובי היהודי ו"המיליארדר היהודי" וכו'. לא. חמי שלו לא כתב בדיוק כך. הוא הזהיר, שהאנטישמים יראו בנאום ביבי הוכחה לכך, ושהם – לא הוא, חלילה - יאמרו זאת. כלומר, הוא מראש מאשים אותנו באנטישמיות שתופנה כלפינו, אם לא ייחתם הסכם שמסכן אותנו. המסקנה היא כמובן שהאסון הגדול ביותר הוא שלא ייחתם אותו הסכם, המקבע את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

 

לכן הוא גם חוזר על הטענה שנתניהו לא הציע אלטרנטיבה. כלומר, הוא טוען שנתניהו כן הציע אלטרנטיבה, אך היא לא ממשית, כי האיראנים אינם מוכנים לה. זו גישה של הסכם בכל מחיר. למען הסכם בכל מחיר, חייבים להציע הצעה שאיראן תסכים לה. ואיראן תסכים רק להצעות שישרתו את מטרת העל שלה – להיות מעצמה עם נשק גרעיני.

 

* מתוך מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ": "ההכרעה היא בין שתי מדינות שונות — המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית, שעליה חולם הימין הקיצוני ואותה הוא מקדם יום יום ושעה שעה, או המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית, שעליה חלמו הרצל וז'בוטינסקי, ויצמן ובן־גוריון. לא פחות". אני ערכתי בעבר מחקר אקדמי מקיף על אורי אבנרי וקראתי אלפי מאמרים שלו משנות החמישים והשישים. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כחלופה למשטר בן גוריון. הוא טען שההכרעה היא בין שתי מדינות שונות: המדינה הגזענית, הסיפוחיסטית, האפרטהיידית שעליה חולמים בן גוריון ומפא"י לבין המדינה הפתוחה, ההומניסטית, הדמוקרטית שעליה חלם "הנוער העברי", שהוא היה מייצגו האולטימטיבי. פתאום אבנרי נהיה בן גוריוניסט... אגב, בן גוריון נלחם באורי אבנרי ובעיתונו, באמצעות השב"כ, כפי שהיום לא היה עולה על דעתו של שלטון כלשהו. הוא גם התכוון להוציאו מחוץ לחוק ולאסור את אבנרי על פי תקנות שעת החירום, ומי שמנע זאת היה ראש האופוזיציה מנחם בגין.

 

* שלמה זנד, יוצר ערימות הזבל ("ספרים") של הכחשת העם היהודי וארץ ישראל, מטיף במאמר ב"הארץ" לתמוך בבחירות ברשימה הערבית המשותפת. אין זה פלא שמי ששולל את הלאומיות היהודית תומך בלאומנות הערבית.

 

מיום ליום אני מתרשם, שהרשימה שתזכה לרוב בקרב כותבי המאמרים ב"הארץ" היא קרטל הלאומנות הערבית.

 

* לפני מספר שנים כתב שוקן מהו בעיניו הפתרון הסופי – נישואי תערובת עם ערביי ישראל. בינתיים העיתון שלו מוביל נישואי תערובת אלקטורליים עם קרטל הלאומנות של ערביי ישראל.

 

* במאמר ב"הארץ", יוסי קליין שב ושופך אש, גופרית ובעיקר זבל על מלחמת "צוק איתן". את נפילת 73 החללים הוא מגדיר "מוות מיותר", ומכנה אותו "מחדל 73". יש לו טענות אפילו למשפחות השכולות ששותקות.

 

אין כמעט יום מאז מלחמת המגן הזאת, מלחמת האין ברירה שאין צודקת ממנה, שלא מתפרסם ב"הארץ" לפחות מאמר אחד המתגולל במלחמת "צוק איתן". מבחינתם, זה היה בסדר גמור שתושבי הנגב המערבי ימשיכו לחטוף "טפטופים", העיקר שיהיה שקט ברח' שוקן.

 

ב-1955, אחרי ש"הארץ" התייצב בתקיפות נגד פעולת כינרת ותקף קשות את הממשלה, הגיב על כך ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו – ובין דייגים בכינרת... אבל ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט".  

 

* טענת המתנגדים לפעולת כינרת, הייתה שצריך להכיל את הירי הסורי על דייגי הכינרת ויישובי הגליל והעמקים, כיוון שאלו רק "הטרדות קלות ערך". כתב על כך נתן אלתרמן ב"הטור השביעי": "נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, / תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים /

יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד, / אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים ... אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? / וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך... / הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.

רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, / יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה / בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. ... וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם / לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ / לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם / וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ... / רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת / אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת... / יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל / לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ... ".

 

* ynet קושש כל תגובה שלילית בארה"ב על נאומו של נתניהו, והאיר עליה בזרקור ענק, כמוצא שלל רב. אחת הכותרת היא ציטוט של פרשנית ב-CNN שהשוותה את הנאום לד"ר סטריינג'לאב. בסרט "ד"ר סטריינג'לאב או איך הפסקתי לדאוג והתחלתי לאהוב את הפצצה", ד"ר סטריינג'לאב, אותו גילם פיטר סלרס (כאת שאר הדמויות המרכזיות בסרט), הוא מדען מטורף המצית מלחמה גרעינית. השוואה אליו של נתניהו, החותר למניעת מלחמה גרעינית, ולמניעת נשק גרעיני ממדינה מטורפת, ולמניעת מירוץ חימוש מטורף באיזור המסוכן ביותר בעולם, מוציאה שם רע לאורוויליאניות.

 

* בגיליון האחרון כתב אהוד בן עזר: "...ולעלובי החיים בתקשורת הישראלית שרק נגמר הנאום וכבר התחילו להשתין על נתניהו ולקבוע כי נכשל". ואני רק שאלה: האם רק כשנגמר הנאום הם התחילו להשתין? ומה הם עשו קודם?

 

* גם אם לא כל הפרטים בכתבה של נחום ברנע בנוגע לוויתורים של נתניהו מדויקים, אין ספק, שבאופן כללי זה היה הכיוון. דברים דומים, בנוגע למו"מ שניהל נתניהו עם קרי כעבור כשנתיים, כבר התפרסמו, למשל בכתבה גדולה של ברק רביד ב"הארץ" לפני חצי שנה, שלא הוכחשה.

 

הדבר מצביע על בעייתיות משני צדי המתרס הפוליטי. מצד נתניהו, התוקף את המחנ"צ על ויתוריהם, כאשר הוא ויתר כמותם. מצד המחנ"צ, המאשימים את נתניהו בהכשלת המו"מ ומציגים עצמם כמי שישיגו שלום והסדר עם הפלשתינאים, כאשר הם יודעים שהם משקרים - נתניהו הציע הצעות מרחיקות לכת באופן קיצוני, והן נדחו על הסף, כמו הצעות אולמרט, כמו הצעות ברק, כמו כל הצעה שהוגשה להם או תוגש להם, שלא תכלול הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים ("זכות" ה"שיבה").

 

* אפרופו מאמרו של נחום ברנע על הוויתורים של נתניהו, להלן דברים שכתבתי ב-1.11.14:

השוואה בין המו"מ שניהלו רבין ונתניהו עם הפלשתינאים מעידה על כך שנתניהו הרבה יותר פשרן וותרן מרבין. ההשוואה היא בין נאומו האחרון של רבין בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את מתווה תכניתו להסדר הקבע ואת הקווים האדומים שלו, לבין עמדותיו של נתניהו בדיונים על מסמך המסגרת במו"מ עם הפלשתינאים שנערך ב-2013, על פי התחקיר שערך הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד ופרסם במוסף המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. כיוון שהאג'נדה של "הארץ" היא האשמת נתניהו בכישלון המו"מ והצגתו כסרבן, יש להניח שלא הייתה לרביד מגמה לייחס לנתניהו ויתורים שלא ויתר באמת, ולכן אני מייחס אמינות רבה להצגת עמדות נתניהו במאמרו.

 

בנושא הגבולות, ניסח רבין את עמדתו במשפט נחרץ: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". כמובן שהוא לא סבר שיש לפצות על כך את הפלשתינאים בנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). נתניהו, לעומתו, הסכים לכך שהמו"מ יתנהל על בסיס נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים. עם זאת, הוא סרב בתוקף לפתוח מפות ולהציג את קווי הנסיגה המדויקים שהוא מציע.

 

בנושא בקעת הירדן רבין לא השאיר מקום לאי הבנות: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". פירוש האמירה, הוא שאין הוא מתכוון לכביש 90 ושוליו, אלא כפי שהסביר פעמים רבות, לשטח שעד כביש אלון, כלומר כולל מדבר יהודה והמורדות המזרחיים של השומרון. ואילו עמדתו של נתניהו במו"מ הייתה ותרנית לאין ערוך. "לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן, כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שֶׁיְיוּסָד באזור". הנוכחות של צה"ל לאורך הנהר הוגדרה כזמנית, כאשר אורך התקופה יקבע במו"מ.

 

אפילו בנושא ה"פליטים" גילה נתניהו ותרנות, והסכים לנוסח שישראל תשקול חזרה של "פליטים" לפי עקרון "כל מקרה לגופו" ובאמצעות מנגנון מיוחד שאליו יפנו "פליטים" פלשתינאים כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי. אגב, רביד מצטט בכיר ישראלי הטוען שבנושא הזה עמדתה של ציפי לבני הייתה קשוחה מעמדתו של נתניהו (אני מרשה לעצמי לנחש ש"הבכיר הישראלי" היא לבני).

 

לא זו בלבד שעמדותיו של רבין היו הרבה פחות פשרניות משל נתניהו, אני מאמין יותר בכושר העמידה שלו מאשר בזה של נתניהו. עם זאת, אין לי ספק שבסופו של דבר אבו מאזן היה דוחה כל הצעה, כפי שדחה את הצעת אולמרט.

 

* אי אפשר להשוות בין מתווה רבין להצעות נתניהו, בלי להבין את ההבדל בסיטואציות המדיניות.

 

בנאומו, רבין דן לראשונה במתווה הסדר הקבע, לקראת המו"מ שעמד להתחיל. הוא הציב את הקווים האדומים שלו במו"מ. אני מאמין, שגם אם הייתה חלה בהם שחיקה כלשהי, באופן כללי הוא היה עומד עליהם. אגב, רבין לא המציא אותם. הוא הציג את הדרך של מפלגת העבודה מאז 1967, בהתאמות אלו או אחרות למציאות בשטח. את המהפך המדיני הגדול ביותר בתולדות המדינה חולל אהוד ברק בקמפ-דיווייד. ברק, פחז כמים - בחוסר אחריות, בפזיזות, ביהירות, בשחצנות של "אני ואפסי עוד"; ללא כל החלטת ממשלה, ללא כל דיון בקבינט, על דעת עצמו, מחק את כל הקווים האדומים של ישראל, עקף משמאל את מרצ, והציע הצעות מטורפות, מתוך גישה משיחית של "אני מסיים בשבועיים מאה שנות סכסוך ישראלי ערבי". את המחיר כולנו משלמים עד היום. אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, הוא שכנע את קלינטון להפוך את הצעתו, "משופרת" לרעה, כ"מתווה קלינטון" ומיהר לקבל אותה וערפאת מיהר לדחות אותה. את האבן שהוא זרק, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. וכך, כל מי שעומד על אפס קצם של הקווים האדומים של רבין, נחשב "קיצוני". זאת המציאות שבה נתניהו מתמרן. הוא לא נמצא במציאות עמה התמודד רבין, אלא במציאות של פוסט ברק. זה ההבדל. האם במציאות הזאת הוא מתמרן נכון? על כך אפשר להתווכח. זה ממש לא פשוט. אך אין טעם להתכחש לכך שנתניהו הציע את מה שהוא הציע, כפי שעושים חסידיו השוטים, מאז פרסום מאמרו של ברנע.

 

* חסידיו השוטים של נתניהו, מריעים לו כאשר הוא עומד עמידה איתנה מול דרישות הפלשתינאים ותוקף את השמאל על ותרנותו, וכאשר נגלית בפניהם תמונה המוכיחה בעליל שנתניהו הציע ויתורים מפליגים, לא פחות מהרצוג ולבני, מיד משתחרר להם מצנח רזרבי וממנו קופצת בובה קשורה לקפיץ המדקלמת "נוני מוזס שקרן מזימה קוסנפירציה".

 

* כאשר רבין היה ראש הממשלה ופרס שר החוץ, סגן שר החוץ יוסי ביילין ניהל על דעת עצמו, מאחורי גבם ובלי ידיעתם, מו"מ פרטי עם אבו-מאזן, מס' 2 באש"ף וברש"פ, על מתווה להסדר הקבע. במו"מ ביילין דן על הנושאים שהיו טאבו בעיני רבין והציע הצעות מנוגדות לחלוטין לעמדות הממשלה.

 

רבין עמד על כך שבקעת הירדן "בפירוש הרחב ביותר של המושג" יהיה אזור ישראלי בהסכם הקבע, ועל כך השתית את עיקר אסטרטגיית "גבולות בני הגנה" בה דגל. ביילין הציע נסיגה מבקעת הירדן.

 

עקרון היסוד של רבין היה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", גם מטעמים עקרוניים – העובדה שהשטחים נכבשו במלחמת מגן צודקת ואין להעניק פרס לתוקפן. ביילין הציע "חילופי שטחים" – נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל תמורת סיפוח לישראל של גושי ההתיישבות המאוכלסים בצפיפות ביהודים. בכך הוא הכיר עקרונית בעיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, ולכן בצורך לפצות את הפלשתינאים בשטח חלופי, תמורת אזורים שישראל לא תיסוג מהם.

 

בנושא ירושלים הציע ביילין רעיון יצירתי לא רע – הוספת אבו דיס לירושלים ואז נסיגה מאבו- דיס, הגדרתה כאל-קודס, ובכך שמירה על ירושלים השלמה בריבונות ישראל עם הכרה בינלאומית, תוך מתן מענה לפלשתינאים כהקמת בירתם בירושלים.

 

לביילין נקבעה פגישה עם רבין, בה התכוון להציג לו את מסמך ביילין-אבו מאזן, ב-6 בנובמבר 1995. בזכות יגאל עמיר, נחסכה מביילין בעיטה בתחת מרבין וגלגולו אחר כבוד מכל המדרגות.

 

ומדוע אני מזכיר פתאום את הפרשה הזאת?

 

הדבר החשוב ביותר במסמך ביילין–אבו מאזן הוא תוצאתו. אבו מאזן התכחש למסמך ולכל הוויתורים שבו, אך כל הוויתורים של ביילין הפכו לעובדה, לנקודת המוצא לוויתוריו הנוספים של אהוד ברק בקמפ-דיוויד.

 

בשיטה הזו נהג אבו-מאזן גם במו"מ עם נתניהו, אותו תיאר נחום ברנע במאמרו. אם ננקה את המאמר מן הגידופים שהכותב הרעיף על נתניהו, שהסיבה היחידה להם היא שהכותב אינו יכול לכתוב בלי לגדף את נתניהו – היה כאן מו"מ שבו מולכו ניהל בתום לב מו"מ מטעם נתניהו, בעוד אבו מאזן שלח את אנהא לנתניהו כפיתיון לסחוט ממנו ויתורים, בעוד הוא מתכחש לכל הוויתורים שהציג אנהא.

 

כך הוא נהג בכל דרכו לאורך כל השנים. ואין מי שיודעת זאת טוב יותר מציפי לבני, שניהלה את המו"מ עם הפלשתינאים מטעם ממשלות אולמרט ונתניהו. כאשר היא מציגה מצג של סיכוי להסכם עם הפלשתינאים אם המחנ"צ ינצח בבחירות, היא יודעת בעליל שזהו מצג שווא.  

 

* מדוע, בעצם, אינך מצביע לנתניהו, שואלים אותי אנשים בעקבות תמיכתי במהלכים משמעותיים שהוא מוביל, כמו פעולתו לסיכול ההסכם עם איראן. את התשובה לשאלה זו, נתן נתניהו עצמו, בסרטון המשווה עובדים בישראל למחבלי חמאס. זה לא נושא שולי, זה לא עניין של סגנון, אין זה חוסר טעם טוב. זה עניין מהותי הרבה יותר, של ראש ממשלה המשסה ומסית נגד בני עמו, ולא כמעידה חד פעמית. העובדה שהוא עצמו משמש יעד ומוקד להסתה ודמוניזציה, אינה מקלה מחומרת חוסר האחריות הלאומי שהוא משדר. נכון, אני מבכר אותו על יריביו, שאת דרכם אני שולל, ואת חוסר האחריות הלאומי בהתנהגותם בנושא נאום נתניהו אני מגנה. אך לתת את קולי לנתניהו? איני רוצה ואיני מסוגל.

 

* אני מתנגד והתנגדתי תמיד לעונש מוות למחבלים. אני שולל עקרונית את עונש המוות, וסבור שאך לכבודה של ישראל היא העובדה, שזולת המקרה החריג של אייכמן, לא היו בה עונשי מוות. מחבל שנעצר, צריך לעמוד לדין ולהיענש על פי החוק הישראלי ומי שרצח צריך לרצות מאסר עולם (ואני מתנגד לשחרור מחבלים בעסקות חליפין, ובוודאי לשחרור רוצחים).

 

ההיסטוריה בכל העולם הוכיחה שעונש מוות אינו מרתיע טרור אלא דווקא מדרבן אותו. בוודאי שהוא לא ירתיע מחבלים מתאבדים, והמחבלים הרוצחים רובם מבצעים פיגועי התאבדות, או פיגועי הקרבה (לא התאבדות, אך כאלה שסיכוייהם לצאת מהם בחיים אפסי).

 

עונש מוות למחבל ימקד את עיני כל העולם בו ויגרום ללחץ אדיר על ישראל לא לבצע את גזר הדין. אם הוא יבוצע, הנזק יהיה חמור והנדון יהיה גיבור לאומי ומודל להזדהות וחיקוי. אם הוא לא יבוצע, ישראל תושפל וגם אז המחבל יהיה גיבור לאומי.

 

מכל כיוון שנבחן את הרעיון הזה, הוא רעיון רע.

 

ליברמן אדם חכם ומנוסה, והוא יודע שהרעיון של גזר דין מוות למחבלים הוא רעיון סרק, אך אין זה מפריע לו להפריח אותו כסיסמת בחירות.

 

ובכלל איני מתלהב ממפלגות שהסיסמה שלהן מתחילה במילה "מוות".

 

* אין ספק ש"ישראל היום" מבצע תעמולה נגד "המחנה הציוני". עובדה, מידי יום מתפרסמות בו תמונות של ציפי לבני, שאותה "המחנה הציוני" מסתיר.

 

* בתגובה לביקורת שכתבתי נגד החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזי השופט ג'ובראן להשהות בחמש דקות את שידור נאומו של ראש הממשלה, קיבלתי כצפוי תגובה גזענית (להפתעתי – רק אחת) בנוגע ללאומיותו של השופט.

 

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדלי דת, גזע ומין, כפי שהתחייבה במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל בכל מערכות החיים היא מטרה לאומית של המדינה היהודית, ובכלל זה השתלבותם במערכת המשפט. שופטים ערבים בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט, הם רק לכבודה של המדינה היהודית.

 

כשופט ישראלי, קיבל ג'ובראן החלטה אומללה, הראויה לביקורת, ולכן ביקרתי אותה. כמובן שאני שולל גם את הגזענות ההפוכה, על פיה אין לבקר החלטות של שופט ערבי, בשל היותו ערבי. ביקורתי על החלטתו, אינה פוגמת בכבוד שאני רוחש לו, בהיותו שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל.

 

* השבוע התקיים בבית המשפט העליון קדימון לדיון שיתקיים בו, אם הכנסת הבאה תקבל את "חוק ישראל היום". עו"ד בן מאיר עתר לוועדת הבחירות המרכזית בתביעה לסגור את "ישראל היום" כיוון שהוא מהווה "תעמולת בחירות אסורה". עתירתו נדחתה מכל וכל בפסק דין מפורט ומנומק של יו"ר הוועדה השופט ג'ובראן, שאף השית עליו הוצאות בסך 20,000 ₪. בן מאיר עתר לבג"ץ נגד ו' הבחירות המרכזית. בראשית הישיבה רמזה נשיאת בית המשפט מרים נאור לעותר, שהוא מבזבז את זמנו של בית המשפט, אך הוא הלך עם הראש בקיר והתעקש להרצות את גיבוביו, תוך התעלמות מן הרמזים של השופטים. רק לאחר שעה ארוכה הוא הבין לאן נושבת הרוח ומשך את עתירתו.

 

ביטול חוק של הכנסת הוא כמובן צעד הרבה יותר בעייתי וקשה מדחיית עתירה. אולם אם יתקבל החוק, שהיועץ המשפטי לממשלה ונשיאת מועצת העיתונות השופטת דליה דורנר הגדירו אותו כבלתי חוקתי, אין לי ספק שבג"ץ יפסול אותו. בג"ץ אמון על חופש הביטוי, לטעמי יש מקרים שהוא מרחיק לכת בהעדפת חופש הביטוי על פני ערכים אחרים. ברור שבמקרה הזה, החוק יבוטל.

 

* לעתים קרובות מצטטים את אמרתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", כאשר ביצע במלואה, ללא כחל וסרק, את בג"ץ אלון מורה, שחייב אותו לעקור את היישוב ממקומו המקורי, החלטה שכאבה לא מאוד.

 

חצי שנה קודם להחלטה זו, שהייתה נקודתית ליישוב אחד במקום מסוים, שנבנה על קרקע פרטית, קיבל הרכב מורחב של בג"ץ החלטה עקרונית, תקדימית, שאישרה את חוקיות ההתנחלויות. מן הראוי, שאלה המעלים שוב ושוב גרא עם טענת הכזב ש"ההתנחלויות אינן חוקיות", יאמצו את הכלל של בגין, "יש שופטים בירושלים". הם יכולים להתנגד פוליטית להתנחלויות, וזו עמדה לגיטימית לחלוטין, אולם טענת חוסר החוקיות היא שקר וקריאת תגר על החלטת בית המשפט העליון.

 

בנאום בכנסת לאחר ההחלטה (20.3.79), העלה בגין על נס את הפסיקה, ואמר שאילו ההחלטה הייתה הפוכה, ממשלתו הייתה מכבדת אותה (כפי שאכן הוכיח כעבור חצי שנה). כדאי לקרוא את תגובות ח"כי השמאל הקיצוני מאיר פעיל, שולמית אלוני ואורי אבנרי, בקריאות ביניים, ולבחון האם הם נהגו על פי הכלל של עליונות המשפט, כבוד לבית המשפט העליון ו"יש שופטים בירושלים". ח"כ מאיר פעיל קרא שלוש פעמים שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא פסק דין פוליטי. ח"כ שולמית אלוני אמרה אף היא שפסק הדין פוליטי. כאשר העירו לפעיל שהוא מבזה את בית המשפט ועובר בכך על החוק, קראה שולמית אלוני שלשם כך יש לח"כים חסינות. בגין: "לפני דקות מספר קרה דבר חמור מאוד. חבר כנסת, בנצלו את חסינותו, הרשה לעצמו לומר שבית המשפט קיבל החלטה פוליטית. זאת פגיעה חמורה ביותר בבית משפט בישראל. בית המשפט הוא עצמאי לחלוטין, ומי שאומר כפי שנאמר פוגע באושיות הדמוקרטיה בישראל... אדוני היושב ראש, יואיל להעיר בכתב או בעל פה לאותו חבר כנסת שהוא השתמש לרעה בחסינותו בפגעו בכבודו של בית המשפט בישראל. אנחנו כולנו חייבים בכבודו של בית המשפט בישראל. שמעני, אילו בית המשפט העליון היה מקבל פסק דין הפוך, הממשלה הייתה מבצעת אותו... זאת בושה שחבר כנסת משתמש בחסינותו כדי לפגוע בבית משפט בישראל, בכבודו ובמעמדו".

 

* אילו בית המשפט העליון היה מקבל החלטה בעד או נגד ההתנחלויות, זו אכן הייתה החלטה פוליטית והתערבות בנושא לא לו. ההחלטה לא הביעה דעה על צדקת המדיניות, אלא על החוקיות שלה. לשם כך קיים בית המשפט העליון. ומי שטענו שההחלטה פוליטית, הם אלה שרצו החלטה פוליטית – שבית המשפט יקבל החלטה חסרת שחר מבחינה משפטית, על פיה ההתנחלויות אינן חוקיות, כלומר הם רצו שבית המשפט יהיה כלי שרת בידיהם לקידום עמדתם הפוליטית.

 

* פורים שמח! היה לי פורים שמח במיוחד, כיוון שצפיתי עם בתי הקטנה ב"עוץ לי גוץ", בתיאטרון הקאמרי. בתי נהנתה מאוד. אני יותר.

 

גדלתי על "עוץ לי גוץ", המחזמר הנפלא של אברהם שלונסקי בלחנו של דובי זלצר. השנה מלאו למחזמר 50 שנה. צפיתי בו כילד קטן, בכיכובם של השחקנים המקוריים, ובהם – אברהם חלפי, אריק לביא, שושיק שני, יוסי ידין, יוסי גרבר וזאב רווח. את תקליט הוויניל של המחזמר חרשתי רצוא ושוב כל שנות ילדותי, יותר מכל תקליט אחר, ועד היום אני זוכר אותו על פה. גם הילדים שלי גדלו על "עוץ לי גוץ", וגם הבנים הגדולים שלי ראו אותה. בפורים השתא גם אני עשיתי זאת, לראשונה מאז ילדותי הרחוקה.

 

החוויה הייתה נפלאה. התרגשתי ונהניתי. המשחק של השחקנים הנוכחיים, ובהם רמי ברוך, שלמה וישינסקי, אלינור אהרון, יוסי טולדו ואחרים, היה יוצא מן הכלל וכך גם התפאורה.

 

לקראת ההצגה, קראתי שוב את המחזה. התפעלתי לראות, איך בהוראות הבימוי שלונסקי ליהק את הקריאות הספונטניות של הילדים בקהל, ואכן, גם היום, כעבור 50 שנה, הילדים הצטרפו וצעקו את הדברים הנכונים במקומות הנכונים בדיוק על פי הליהוק, כאילו קראו את ההוראות. "לכי, את מכוערת!" הם השיבו לחצרונית כששאלה אם היא יפה, וכו' וכו'.

 

* לצערי, רוח הפוליטיקלי קורקט הגיעה גם ל"עוץ לי גוץ לי". השורה "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" הפכה ל"אישה ילדה שם שלישיה".

 

* ביד הלשון

 

אברהם שלונסקי כתב את "עוץ לי גוץ לי" במשלב לשוני גבוה מאוד, רווי בציטוטים ממקורות ישראל והלצות לשוניות המתכתבות עמם.

 

זו הייתה דרכו בכתיבתו לילדים, מאז היצירה הראשונה (שאף עליה גדלתי) "עלילות מיקי מהו". כאשר כתב את "עלילות מיקי מהו", ההוצאה לא רצתה לפרסמו, כי איך ילדים יתחברו לשפה גבוהה כל כך? שלונסקי התעקש לא לשנות דבר, והספר זכה להצלחה רבתי. ו"עוץ לי גוץ לי" – על אחת כמה וכמה.

 

וגם היום, 50 שנה לאחר העלאת המחזמר לראשונה על הבמה, כאשר הילדים ניזונים מדייט שפה, דלה ורדודה, הם ישבו כמהופנטים מן ההצגה ומן השפה. אולי הם לא ידעו לשייך את הביטויים למגילת אסתר או למגילת איכה, והם לבטח אינם מורגלים לביטויים כמו "לצחוק יתנני ושנינה", "יישר חילך, חותני כאח לי, / שהתוודית בלי כחד / על פשעך בעוד מועד", "מהחל ועד כלה" או "מדוע שוב שתי עינך כמבוע, / ובזיו פניך – האימה?" אך עובדה, הם הבינו, הם התחברו, הם נהנו, שרו, צעקו. הם נהנו לפסוע בנתיבי העברית (מי אמר "ישראלית-שמישראלית?") במיטבה. ואילו גדלו על שפה יותר עשירה ויפה, והכירו טוב יותר את מקורותינו, היו נהנים שבעתיים.

 

אתייחס לשני ביטויים. האחד – אֻכְלוּס. המשרת שר: "מיד אצא רכוב על סוס / לרשום שמות של כל אֻכְלוּס". על פי מילון אבן שושן – אֻכְלוּס, הוא מילה נרדפת לאוכלוסיה, לאוכלוסין. אולם כיוון שהריבוי Xין הוא הגרסה הארמית לXים, כלומר לשון רבים, אם אנו מדברים על ציבור כאוכלוסין, הרי אדם אחד הוא אֻכְלוּס. ביטוי מקסים ששלונסקי המציא.

 

עוד אהבתי את השימוש שלו ב"יוצא דופן". מתוך שיר העצה: "אתמול ברפת עין חרוש / נולדה פרה שאין לה ראש / - וזה מפריע לה להיות פרה כיתר הפרות? / לא, אדרבא, הן כבר שמעו / איך היא פועה אפילו 'מו' / - בלי ראש?! ובכן, באיזה אופן / ה'מו' יוצא לה? – יוצא דופן". איזה יופי!

 

 ומהו יוצא דופן? "יוצא דופן" פירושו – חריג. ומה הקשר ללידה של חריג? מקור הביטוי הוא חז"לי, ופירושו – מי שלא נולד לידה רגילה, אלא הוצא מדופן הבטן בניתוח.  

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 8/3/2015 00:17   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חברה, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ