לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 23.11.14


* אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון. כזכור, הצעתי אותה לתפקיד נשיאת המדינה. אני חש קרבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אולם אני ממש לא מקבל את עמדתה השוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון".

 

הצעתה של גביזון, הייתה נכונה אלמלא היו חוקי יסוד בישראל, ולפתע צנח לו חוק יסוד ראשון או הצעה לחוקה, המדברת רק על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. אולם המציאות היא, שיש חוקי יסוד רבים, המעגנים את זכויות האזרח בישראל ואת זכויות המיעוטים בישראל, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק שהם חוקים אוניברסליים. לעומת זאת, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינה מעוגנת בחוק, לא כל שכן בחוק יסוד, ובלעדיה החוקה הנכתבת היא חוקה נכה.

 

הצעת "חוק החזון" היא הצעה המנסה לומר הכל, ובכך אינה אומרת כלום. היא בוללת חוקים שאין בהם צורך כי הם כבר קיימים, עם אמירה אמורפית על מה שאינו קיים בחוק ודורש חקיקה ואמירה ברורה.

 

אין כל צורך "לאזן" את האמירה והחקיקה הברורה, המעגנת את מהות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. עצם המחשבה שיש צורך באיזון הקדוש הזה, היא ניצחון תודעתי של הפוסט ציונות, שהצליחה להטמיע בשיח הישראלי את השקר הנבזי כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וחבל שפרופ' גביזון, הניצבת עשרות שנים בחזית המאבק התודעתי נגד מארת הפוסט ציונות, נפלה כך למלכודת התודעתית הזאת.

 

* מה המחויבות של מדינת ישראל ליהודי העולם? האם יש לה תפקיד כלשהו בנוגע אליהם, לשלומם, לביטחונם? האם יש ליהודי הגולה מעמד כלשהו במדינת ישראל?

 

זו דוגמה לסוגיה שיש לדון בה ולהגדיר אותה, בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. זו סוגיה שיש לדון בה ברמה החוקתית. זו דוגמה אחת לנושאים הכבדים שיש לדון בהם במסגרת חוק הלאום. ואין כל צורך "לאזן" אותם.

 

* אני מעדיף את הצעת חוק הלאום המקורית, כפי שהוצגה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר ("קדימה") בכנסת הקודמת ובידי ח"כ אלקין בכנסת הזאת, על פני נוסח הפשרה של נתניהו. לנוסח הפשרה הוכנסו עקרונות נכונים, בדבר זכויות הפרט השווים לכל, אלא שהם קיימים בחוקי יסוד אחרים ואין כל סיבה לצרף אותם לחוק יסוד שכלל אינו קשור לזכויות הפרט. אולם אם הצעת החוק של נתניהו תוריד חלק מן המתנגדים מן העץ ותאפשר קבלת החוק ברוב גדול – גם זו לטובה.

 

* שילובם של ערביי ישראל במדינה הוא יעד לאומי חשוב. השילוב הכלכלי והתעסוקתי הוא מרכיב משמעותי במהלך הזה, ולא אחת הצהיר על כך שר הכלכלה נפתלי בנט כאחד מיעדי משרדו. לפיכך, הוראתו של שמעוני, ראש העיר אשקלון, למנוע העסקת ערבים מנוגדת לאינטרס הלאומי. זאת, עוד בלי להתייחס לחומרה העיקרית של ההוראה - הפגיעה בזכותו של אזרח לעבודה ולפרנסה, והאפליה הגזענית שבהנחיה הזאת.

 

ומה באשר לעניין הביטחוני, שבשמו קיבל ראש העיר את ההחלטה? זהו ניצול ציני ופופוליסטי של הפחדים בציבור ונשיאת שם הביטחון לשווא.

 

תגובותיהם הנחרצות והמהירות של ראש הממשלה, שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, השרים לפיד, בנט ולבני היו ראויות. ... מה שלא יפריע למלעיזים להציג אותם כגזענים, כביכול.

 

* ומי יצאה להגנתו של שמעוני? רווית הכט, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ" על הראיון עם שמעוני בערוץ השני. עבור הכט ושכמותה, החלטתו של שמעוני היא תענוג שאין כמותו – הוכחה ניצחת לעלילה שישראל היא מפלצת גזענית. איזה כיף!!! לכן, יש לאתרג אותו. חסוך שלא יחסר. באו ראש הממשלה והשרים, וקלקלו לה את החגיגה. אבל הכט בשלה. היא אינה מוותרת. "אותו שמעוני חטא כי הרשה לעצמו לצקת תוכן משלו להוראות ההפעלה של המערכת, ועוד עשה זאת בצורה חסרת חן ואלגנטיות, שמאיימת למוטט את מפעל הדיבור הכפול והצדקני. על כך הוא נענש היום במהדורת השבט".

 

* בנאום שנשא נפתלי בנט לפני כשנה וחצי, הוא אמר שעלינו להשלים עם המציאות שהבעיה הפלשתינאית אינה ניתנת לפתרון, ונאלץ להמשיך לחיות אתה. הוא תיאר זאת באופן ציורי: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת".

 

אפשר להסכים עם בנט ואפשר לחלוק עליו. אפשר לאהוב את האלגוריה שבה הוא השתמש ואפשר לשנוא אותה. אבל זה מה שהוא אמר. זה, ולא שום דבר אחר.

 

אם ניקח עשרה אנשים, ונשאל אותם מה אמר בנט בנושא הרסיס הישבן, לפחות 9 מהם "יצטטו" את דבריו של בנט ש"הערבים הם קוץ בישבן". למה? כי כבר שנה וחצי אין כמעט יום שמישהו אינו "מצטט" את הדברים, כ"הוכחה" לגזענות בישראל, ששריה אומרים שהערבים הם קוץ בישבן.

 

בתגובה להנחיית ראש העיריה שמעוני בנוגע להעסקת ערבים, אמר בנט שכשר הכלכלה "לא אתן יד לפגיעה באף עובד על רקע דת או גזע" וש"99.9% מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים" (קצת נסחף, אבל נסלח לו).

 

קראתי היום תגובה, ה"מצטטת" את בנט עם "הערבים כקוץ בישבן" כ"הוכחה" לכך ש"שמעוני הוא תוצאה של התססה מתמשכת כלפי המגזר הערבי".   

 

* כשאני קורא את מנשה נוי אומר בראיון קידום-מכירות, שהוא יסתיר ערבי בבוידם, יש לי תחושה עזה שהוא מייחל בכל מאודו למציאות (שמיותר לציין שהיא היפוכה המוחלט של המציאות הישראלית) שבה יצטרכו להחביא ערבים בבוידם.

 

* לסדרת הכזבים הנפוצים בשיח הציבורי, הצטרף לאחרונה כזב נוסף – הטענה שהרעיון של ניהול הסכסוך מנוגד לשלום ומבטא ויתור על השלום.

 

לא. הרעיון של ניהול הסכסוך, הוא שמאחר והיום ובעתיד הנראה לעין אין אפשרות לשלום, הברירה היחידה אינה רק מלחמה, אלא קיימת אופציה של ניהול חכם של הסכסוך באופן של פתרונות מקומיים, הסכמות בכל מקום שניתן, הנמכת להבות, הסכמים חלקיים לצד תקיפות ביטחונית והרתעה. אם יש סיכוי לשלום מחר, הוא נעוץ ביכולת לנהל היום את הסכסוך בחכמה.

 

* אחד מעמודי התווך של ילקוט הכזבים של השיח הציבורי בישראל, הוא הטענה שהציונות הייתה עיוורת לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות.

 

הכזב מתבסס בעיקר על עיוות משמעותה של האמירה: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר?

 

אלא שזו ממש לא משמעותו של המשפט. זהו משפט המדבר על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותו היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.

 

אגב, מי שטבע את המשפט הזה הוא ישראל זנגוויל, שלצד היותו מנהיג ציוני, היה פעיל מרכזי בתנועה שפעלה למען שלום אוניברסלי. זנגוויל היה אחת התומכים המרכזיים בתכנית אוגנדה, ובעקבות דחייתה בידי הקונגרס הציוני השביעי, הוא פרש מהתנועה הציונית וייסד את התנועה הטריטוריאליסטית, שחתרה להקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בא"י.

 

* מאז ומתמיד התנגדתי להרס בתי משפחות מחבלים, כאמצעי ענישה. איני דוגל בבנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, אלא באיש בחטאו ייענש. למרות עמדתי העקרונית, המוסרית, הייתי תומך בצעד הזה, אילו באמת היה אפקטיבי להרתעה ולמלחמה בטרור. אולם הוכח בעבר שאין זה צעד אפקטיבי. ומדוע נוקטים בו? כי זאת פעולה המצטלמת כעשיה נחרצת במלחמה בטרור. כלומר יותר משזאת פעולה בעלת ערך מבצעי, זהו צעד ראווה פוליטי של מקבלי ההחלטות.

 

* מה פירוש המושג "הפוסל – במומו פוסל"?

 

אמחיש זאת בדוגמה. לפני כשבוע, כיניתי את ח"כ מירי רגב בכינוי "פוסטמה". האמת היא, שזה לא היה ראוי ולא מכובד. גם אני צריך לזכור שלא כל מה שאני חושב אני צריך לכתוב.

 

אולם בעקבות הביטוי הזה, כתב לי הקורא אופק בירנהולץ, ושב וכתב ולא הרפה, שזהו ביטוי גזעני כלפי הח"כית, כי היא מזרחית.

 

מכאן, שבעיני המגיב פוסטמה = מזרחית.

 

הוא שאמרתי. הפוסל – במומו פוסל.

 

* חוק השכירות ההוגנת הוא בשורה חברתית חשובה, החורגת מנושא השכירות עצמו. הבשורה היא של ריסון השוק הפרוע באמצעי הגנה על האזרחים ודרישה להגינות בחיים הכלכליים.

 

* שאלה לטוענים שהמחאה החברתית של קיץ 2011 נכשלה. עם יד על הלב - ללא המחאה, ניתן לדמיין כלל חוק כזה?

 

* הנקמה של "ישראל היום" בליברמן שהצביע בעד "חוק ישראל היום": העיתון לא יצא בכותרת ענק "המטרה - ליברמן", עם תמונה גדולה של היעד לחיסול.

 

* ביד הלשון

 

בכתבה שקראתי לאחרונה על פרשת רצח, נכתב שהרוצח היכה את הקורבן "במכשיר כהה". ותמהתי, שמא הוא היכה אותו בסכין שחורה?

 

כהה הוא ההיפך מבהיר. קהה הוא ההיפך מחד.

 

מן הסתם, הכתב התכוון לדווח על מכה במכשיר קהה.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 23/11/2014 00:03   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, משפט, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ניצחון שטיפת המוח


האם יחוקק "חוק הלאום" או לא? ואם כן, מה יהיו תכניו ומה יהיה נוסחו? שאלות אלו פתוחות עדין. אלם כבר עתה ניתן לציין בצער, שהשיח סביב החוק מעיד על ניצחון מדאיג של הפוסט ציונות בקרב על התודעה.

 

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הייתה במילים אלו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ההכרזה הזאת נומקה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". הזכות הטבעית היא זכותו של כל עם ועם למדינה עצמאית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד משפט ההכרזה עצמו, הוא הרחבה והבהרה של שתי הזכויות הנותנות את התוקף להכרזה.

 

כל אלה לא הפריעו כהוא זה למנסחי המגילה ולחותמיה, להוסיף את המחויבות להבטיח "שוויון זכויות אזרחי ומדיני [כלומר פוליטי – הזכות לבחור ולהיבחר א.ה.] גמור לכל תושביה, ללא הבדל דת, גזע ומין".

 

אין כל סתירה ואף לא צל צלה של סתירה בין היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי, לבין היותה דמוקרטיה ליברלית המעניקה שוויון זכויות אוניברסלי לכל אזרחיה.

 

כמדינה דמוקרטית, כל אזרחיה נהנים מזכויות הפרט ללא אבחנה. כמדינת לאום, היא נועדה לממש את מאווייו הקולקטיביים של העם היהודי – לא רק הבטחת זכותו של כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולקבל את אזרחותה, אלא פעולה אקטיבית למען עליית היהודים לארץ ישראל ויישוב הארץ ביהודים, אחריות של המדינה לכל יהודי הגולה, סמלי המדינה הם סמלים יהודיים וכד'.

 

אילו חוקקה המדינה חוקה, המבוא לחוקה היה הגדרת זהותה ומהותה כמדינה יהודית ובין סעיפיה היה מעוגן השוויון האזרחי כמובטח במגילה. ישראל לא חוקקה חוקה, אולם היא חוקקה חוקי יסוד, המתאספים לחוקה. חוקים אלה, ובראש ובראשונה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הם חוקים אוניברסליים המעגנים את זכויות האדם והאזרח ללא אפליה.

 

זהותה היהודית של המדינה, לעומת זאת, טרם עוגנה בחוקה. באיחור אופנתי קל של 66 שנים, מוצע לעגנה סוף סוף בחוק. מן הראוי היה שיתגבש קונצנזוס לאומי סביב החוק, ומשום מה הוא מעורר התנגדות, שאין לה כל הצדקה.

 

אילו החוק היה עולה לדיון לפני עשרים שנה, הוא היה נתמך מן הקצה אל הקצה. יתכן שהסיבה לכך שהוא לא חוקק, הייתה היותו מובן מאליו. מה קרה באותן שנים? קמפיין של שטיפת מוח פוסט ציונית, שהציגה סתירה כביכול בין מדינת לאום יהודית ומדינה דמוקרטית. העדר סתירה בין השניים מובן מאליו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם, ורק כאשר מדובר במדינה היהודית מוטל בכך ספק.

 

כאשר אני מדבר על ניצחון תודעתי של שטיפת המוח הפוסט ציונית, אין כוונתי לכך שרוב הציבור מקבל את הטענה שמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון, אלא שטענת הכזב הזה קנתה שבת בלב השיח הציבורי, והפכה לנקודת התייחסות של כל השותפים בו. גם מי שאינם מקבלים את טענת הסתירה, אך טוענים שיש לאזן בין היותה יהודית ודמוקרטית, בוחנים בחשדנות כל אמירה בדבר יהדותה של המדינה ומבקשים את האיזון הקדוש עם אמירה מקבילה בדבר דמוקרטיותה – מושפעים מאוד מטענת הכזב.

 

גם בארזים נפלה שלהבת. אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון וחש קרבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. למרבה הצער, גם היא שוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון" המציב "בייביסיטר" מטעם הדמוקרטיה, כביכול, על כל אמירה אודות מדינת הלאום היהודי.

 

אין בכך כל צורך. דמותה הדמוקרטית של ישראל מעוגנת היטב בחוקי היסוד, אולם צביונה היהודי חסר. חוקה לישראל ללא המרכיב הזה, היא חוקה נכה.

 

השפעתו המזיקה של השיח הפוסט ציוני מעיד על הצורך החיוני בחקיקת חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום היהודית.

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 19/11/2014 23:29   בקטגוריות היסטוריה, יהדות, משפט, פוליטיקה, ציונות, חינוך, תקשורת, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 9.11.14


* על פי צילומי האבטחה, חיר חמדאן חמוש בסכין תקף שוטרים. הוא ניסה לשבור את שמשות הניידת באמצעות הסכין כדי לתקוף אותם. שוטר פתח דלת וחמאדן תקף אותו והוא נאלץ לסגור את הדלת. השוטרים יצאו מהרכב ובאקט מובהק של הגנה עצמית ירו בחמדאן והרגוהו.

 

* האם באמת היו השוטרים בסכנה? אין ספק שהם הותקפו בידי אדם חמוש בסכין. אין ספק שהיו להם כל הסיבות לחוש איום על חייהם. במקרה הגרוע, הייתה טעות בשיקול הדעת, באירוע סוער שבו היה עליהם לקבל החלטה בחלקיק שניה. על המדינה לתת גיבוי לשוטריה כאשר הם מותקפים, ואני מקווה שכך יהיה.

 

* הטענות על "הוצאה להורג" של חמדאן מופרכות וחסרות שחר. אולם אפילו אילו היו נכונות, לא היה בכך כל הצדקה להתפרעויות האלימות בכפר כנא ובמגזר הערבי, כולל יידויי אבנים וחפצים בשוטרים. מי שפועל נגד כוחות הביטחון של ישראל ומתייחס אליהם כאל אויב, הופך את עצמו באחת לאויב, על כל ההשלכות של הדבר.

 

* האם ערביי ישראל הם אויב? אני שותף בימים אלה לכמה יוזמות של הידברות עם ערבים, ואני שומע קולות משמעותיים ביותר של ערבים, האומרים שעליהם לבחור האם הם אזרחים או אויבים, והבחירה שלהם היא באזרחות. הקולות הללו הולכים וגוברים וחשוב מאוד לעודד אותם, בעיקר בתכנית לאומית לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל. אבל במקביל, יש לנקוט יד קשה נגד התפרעויות מהסוג שחווינו היום.

 

* המצופה ממנהיגות הוא להיות גורם מרגיע ואחראי. המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל, הח"כים הערבים, הם היפוכה של מנהיגות אחראית – הם גדולי המסיתים והמתסיסים, מציתי התבערות. אחמד טיבי התראיין בטלוויזיה ודיבר על הוצאה להורג של ערבי בשל היותו ערבי. איזו הסתה איומה! הוא אמר שזהו המשך של ההוצאות להורג בירושלים. כוונתו למחבלים הרוצחים שנהרגו בעיצומם של פיגועי תופת – שני פיגועי הדריסה בירושלים והמתנקש בחיי יהודה גליק, שנהרג כאשר ניסה לתקוף את שוטרי ימ"מ שבאו לעצרו.

 

* השר לביטחון פנים צדק בדבריו שיש להרוג מחבל בשעת פיגוע. הוא לא אמר שום דבר חדש, הוא אמר את המובן מאליו.

 

* כתב חברי לפייסבוק יצחק לוי, ואני מסכים עם כל מילה: "ח"כ אחמד טיבי יצא לא מזמן, מעל דוכן הכנסת, בקריאה נרגשת למשטרת ישראל לאכוף את החוק ביישובי המגזר הערבי. היה זה לאחר שמנהל בית ספר בטייבה, חברו הטוב של טיבי, נרצח בבית הספר אל מול עיני המורים. השוטרים שהגיעו לכפר כנא באו לטפל במקרה אלימות פלילי, בפעולת אכיפה כפי שמצופה ממשטרה במדינת חוק. הם באו להגן על שלום הציבור, במקרה זה הציבור הערבי. על כן ההתקפות, הן זו הפיזית והן זו המילולית, קרי ההסתה נגד המשטרה, חמורות שבעתיים".

 

* במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תושתת על יסודות הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל. אדריכלי המדינה לא התכוונו לתיאור המצב בפי הנביא ישעיהו "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִיםכֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" אלא לחזון שהוא הציב: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". אהוד "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד" אולמרט הוא התגלמות תיאור המצב בנבואתו של ישעיהו. המאבק במה שהוא מייצג נובע מחזון הנביאים. המאבק בשחיתות השלטונית הוא מאבק על דמותה וצביונה של מדינת ישראל, והוא חשוב לא פחות מהמאבק על ביטחונה של ישראל וחוסנה הכלכלי.

 

* החומרים וההקלטות שהעלו פרקליטיו של אולמרט, רק העמיקו את תחושת המיאוס ואי האמון בחבורה המושחתת שהנהיגה את המדינה ובתרבות המאפיה והנכלולים שאפיינו אותה. מדוע, אם כן, הם עשו זאת? כדי לערער את האמון, המפוקפק ממילא, בשולה זקן. אם היא שקרנית, אולי יתקשו השופטים לייחס אמינות לעדותה ומָרשם שוב יינצל מחמת הספק. אולם ההקלטות בקולו אינן קשורות לאמינותה של העדה. הוא הפליל את עצמו. ובאשר לאמינות של שולה זקן – ברור שקשה לייחס אמינות למי שכל חייה עבדה בלשכה שלא ידעה "לְתַּקְשֵׁר" עם האמת.

 

* אהוד בן עזר צודק כאשר הוא מתקומם על הצגתה של ישראל כמדינה מושחתת. אמנם העובדה שמושא הערצתו אהוד אולמרט, הפושע המושחת, היה ראש הממשלה, היא כתם על מדינת ישראל לדיראון עולם. מצד שני, העובדה שהוא יישב שנים רבות מאחורי סורג ובריח היא אות כבוד לחברה הישראלית, שנאבקת בשחיתות ומנצחת. עם זאת, כאשר להגנתו של אולמרט טוען אהוד בן עזר ש"כולם" נהגו כמוהו – כאילו אמר שישראל היא המדינה המושחתת ביותר בעולם. ולא היא. לא כולם נהגו כמוהו. איש לא נהג כמוהו.

 

* אהוד בן עזר קובל על ההתמקדות באולמרט שעה שמגלים היסוס בטיפול בפשע המאורגן. אבל דווקא ההתמקדות באולמרט מעידה על טיפול נחרץ בפשע המאורגן, והרי אין סכנה גדולה יותר מפשע מאורגן בהנהגת המדינה.

 

* בשנת 2003, סער הציבור הישראלי בעקבות ידיעות על הצטרפות זאב רוזנשטיין לפעילות פוליטית בליכוד. הגינויים נשמעו מכל עבר, כולל מתוך הליכוד עצמו. מי שהיה אז ח"כ, רוני בר-און (תמורת חברון), שהתראיין בנושא, דווקא הגן על רוזנשטיין. טיעונו של בר-און היה חזקת חפותו של רוזנשטיין - עוד מעולם לא הוכחה אשמתו בבית משפט.

 

טיעון זה נכון לפרקליט המגונן על מרשו. מבחינה משפטית, חזקת החפות היא זכות אזרח בסיסית, שיש לשמור עליה מכל משמר. אבל הסוגיה אינה משפטית בלבד. העובדה שאדם הנחשב לעבריין מס' 1 בישראל, שהינו יעד מס' 1 של משטרת ישראל, שידוע לכל שהינו ראש ארגון פשע, מתערב בחיים הפוליטיים, הינה בראש ובראשונה סוגיה ציבורית. ומבחינה ציבורית, חזקת חפותו היא שאלה משנית ושולית. יש למנוע לחלוטין כניסתם אנשים כאלה לפוליטיקה.

 

רוני בר-און (תמורת חברון) הוא עו"ד במקצועו, אך באותם ימים היה ח"כ, יו"ר ועדת הכנסת וזמן קצר לאחר מכן שר, כלומר נבחר ציבור. ככזה, מצופה ממנו ראיית טובת הציבור, ולא גישה של פרקליט המנסה לסייע ללקוח... מה הפלא שאריה דרעי, בהיותו נאשם, התערב ואף הצליח לקדם את מינויו של בר-און (תמורת חברון) לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה?

 

במוצ"ש הופיע בר-און (תמורת חברון) ב"פגוש את העיתונות", כשכפ"ץ של אולמרט. תחילה המהם משהו על כך שלא כל כך שמח לשמוע את מה שאמר אולמרט בהקלטות, ומיד עבר להתקפה. ועיקר המסר של מרשו מפיו, הוא ששולה זקן היא שקרנית פאתולוגית. כלומר, מי שבמשך עשרות שנים הייתה שפחתו החרופה של אולמרט ושמשה כמגן האנושי שלו, היא עכשיו מטרת דמות שהאיש המושחת הזה ושליחיו לא יבחלו באמצעים כדי לפגוע בה. איש נקלה.

 

* אפשר להתייחס להאשמותיו של אהוד אולמרט (בהקלטות סתר) שאהוד ברק לקח שוחד בסכומי עתק בעסקאות נשק, כשקרים של שקרן מועד, כאשר גבו אל הקיר, כשהוא מדבר על  אויבו בנפש. ויתכן מאוד שזה באמת הסיפור. ובכל זאת, אי אפשר לתת להאשמה כל כך חריפה, על ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל, מפי ראש ממשלת ישראל, להתמסמס בלי בדיקה. אם ברק לא יגיש תביעת דיבה נגד אולמרט, זה מעורר חשד כבד. זאת טענה שחובה לחקור אותה.

 

אם הדברים הנם עלילת שווא, זו הוכחה נוספות לנכלוליותו של אולמרט, אדם שאין לו כל גבולות מוסריים. אם הדברים נכונים, הרי שמלבד עצם חומרתם, הם מעידים מה המשמעות של ראש ממשלה שהנו קופת שרצים מהלכת, עד כדי כך שהוא מפחד לפעול נגד שר ביטחון הלוקח שוחד מעסקאות נשק. הדבר מעיד עד כמה חשוב להיאבק למען טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, ועד כמה אסור להקל ראש בתופעות הללו.

 

* "ידיעות אחרונות" עקבי בתמיכתו באשכנזי בכל הקשור בפרשת אשכנזי, ואחד הביטויים לכך הוא התעקשותו להמשיך לכנות את הפרשה "פרשת הרפז" (כלומר פרשת הש.ג.). אולם ערב שבת, בכתבה גדולה של הכתב לענייני צבא אלכס פישמן על בחירת הרמטכ"ל הבא, הוא כתב שוב ושוב "פרשת אשכנזי". כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להתכחש לעובדות.

 

* כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להתכחש לעובדות. במאמר לציון עשור למותו של ערפאת, כותב עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ": "מה שברור הוא, שהיו"ר לא נטש מעולם את הטרור כאמצעי להשגת מטרותיו". בזמן אמת, מי שאמר זאת הוגדר כ"איש האתמול" ו"סרבן שלום".

 

* ביקורים הפגנתיים מתוקשרים של פוליטיקאים בהר הבית דווקא עכשיו, מיותרים ומזיקים. ליד חבית אבק שריפה אין מקום למשחק בגפרורים. ועם זאת, אל לנו להתבלבל. האשמים בתבערה בירושלים הם הפלשתינאים. כאשר אבו מאזן קורא למנוע בכל מחיר מהיהודים לטמא את הר הבית, זו הסתה אנטישמית נוראה לאלימות. קנאי כמו חמאס, גם אבו מאזן מנסה להצית מלחמת דת, ומיד רץ להתבכיין בעולם. בשעה זו חשוב להרגיע את הלהבה, בשילוב של נחישות ותבונה וללא פרובוקציות. 

 

* צודקים הטוענים שאי אפשר לנצח אלימות באמצעי מגננה ובבטונדות. אך הם טועים כאשר הם מתנגדים לבטונדות. גם כאשר צה"ל נלחם במתקפת הטרור של העשור הקודם בכל העוצמה, הוצבו בטונדות ליד טרמפיאדות והוצבו מאבטחים בכל פינה. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אך אין היא חזות הכל. יש מקום גם למיגון, בוודאי של אוכלוסיה אזרחית. זו חובתה של המדינה לאזרחיה.

 

* הפיכתה של המלחמה למלחמה דתית היא סכנה גדולה. אולם בעוד לשלום יש צורך בשני צדדים, למלחמה די בצד אחד. גם למלחמה דתית. כלומר, הרתיעה שלנו מפני מלחמת דת, אינה מחייבת את הצד השני. האמת היא, שמאז מאורעות תר"פ (1920), כאשר חג נבי מוסא וחג הפסח חלו באותו יום, ואספסוף ערבי מוסת שיצא מן המסגדים התנפל על היישוב היהודי בתאוות טבח, קיים מרכיב דתי משמעותי במלחמה הערבית נגד קיומנו בא"י. המרכיב הזה הולך ומתחזק לנוכח ההקצנה הקנאית במזה"ת בשנים האחרונות. זה רע. אך זאת המציאות.

 

* מה נפתלי בנט עושה בממשלה שלדבריו אין לה זכות קיום?

 

* בימים האחרונים מוביל "הארץ" קמפיין בעד נטלי כהן-וקסברג, "אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל, והפיצה את יצירת ה"אמנות" שהפיקה ממעיה בכל הרשתות החברתיות. העיתון לא הביע תמיכה ב"יצירה", אלא יצא נגד מעצרה והגן עליה בשם חופש הביטוי, החופש האמנותי וכו'.

 

אכן, חופש הביטוי והחופש האמנותי הם ערכים נשגבים בחברה דמוקרטית. אולם האם הם בלתי מוגבלים? למשל, האם עיתון "הארץ" הדוגל בחופש הביטוי והאמנות, רואה בכתובות "מוחמד חזיר" על קיר מסגד, ביטוי לחופש הביטוי והאמנות? למיטב ידיעתי, "יצירה" כזאת מוגדרת דווקא כפשע שנאה. למה פשע שנאה? בשל הפגיעה ברגשות האחר, בסמליו ואמונותיו. ומהו חִרבון על דגל ישראל? האם אינו פשע שנאה? אין הוא פוגע ברגשותיו, סמליו ואמונותיו של ציבור רחב בישראל? האם ניתן לראות בחרבון על הדגל יצירת אמנות?

 

אפשר לטעון, שהנ"ל חרבנה על הדגל ברשות הפרט ואילו כותבי "מוחמד חזיר" עשו זאת כפרובוקציה דווקא על קיר המסגד. ובכן, מה היה אומר "הארץ" על הפרובוקציה הנ"ל? "שחקנית" המחופשת לזונה, נקראת "השואה" ובמיצג נתעב ליד "יד ושם", היא דורשת להודות לה, על כך שמדינת ישראל קיימת בזכותה, והיא הנותנת לישראל את ההכשר ואת כל הרעיונות, האידיאלים ושיטות הפעולה. לא המצאתי. פשע השנאה הזה נמצא ב"יוטיוב". ומי כתבה, ביימה והציגה אותו? נטלי כהן-וקסברג. ומי הפטרון של התועבה? גדעון ספירו.

 

האם גם על פשע השנאה הזה, שנעשה דווקא בחצר "יד ושם", יגן "הארץ"? האמת היא, שהמיצג המבחיל הזה הוא בסך הכל הביטוי הוויזואלי של מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב, המשווים את ישראל לנאצים.

 

ומיהי נטלי כהן-וקסברג? חתיכת חרא.

 

* גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום, אומרת הקלישאה השחוקה.

 

אז הנה, מצאתי משפט שכתב גדעון לוי שאני יכול לחתום עליו. "אוסלו הייתה הונאה". קראתם היטב? כך כותב גדעון לוי (!): "אוסלו הייתה הונאה".

 

כן, לטענתו של לוי, רבין, פרס וביילין הונו את הפלשתינאים. הם לא רצו שלום אלא את המשך אקיבוש. הציטוט הוא מתוך מאמר בגיליון מיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום, תחת הכותרת "אין דבר העומד בפני היעדר הרצון", שהמסר שלו הוא שהישראלים אינם רוצים שלום ומעולם לא רצו בשלום ולעומתם הפלשתינאים רוצים שלום ותמיד רצו בשלום ובחיים משותפים, והם מוכנים לפשרה עמוקה, שהיא ויתור ענק כיוון ש"הצדק הבסיסי אִתם".

 

ונדמה לי שכאן מתאימה יותר הפרפרזה המבריקה מתוך התכנית "חותרים למגע" בגל"צ: "גם חלב מקולקל צודק פעמיים ביום".

 

* בשידורי הגל הפתוח של גל"צ בפיגוע "מרמרה", ניב רסקי המשיך כל העת לכנות את המחבלים הג'יהאדיסטים "פעילי שלום". השבוע הוא יקבל את פרס הרדיו, בכנס העיתונות באילת.

 

* ביום השנה לרצח רבין, פרסמה שלי יחימוביץ' את התמונה המפורסמת של נתניהו עם ארון המתים, אך בצילום מזווית שבה אי אפשר לקרוא מה כתוב על הארון, וניתן להמשיך עם ההסתה והשקר כאילו המדובר הוא בארון קבורה לרבין. אין צורך לציין שהדברים עוררו גל של טוקבקים מתלהמים, שמשמעותם אחת – הרוצח הוא נתניהו ויגאל עמיר הוא בסך הכל שליחו. זאת תמונת הראי של תאוריות הקונספירציה השקריות, כאילו השב"כ רצח את רבין כדי לפגוע בימין ויגאל עמיר היה רק פיון.

 

בתגובה לדבריה של שלי, צירפתי דברים שכתבתי בעבר: "כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'. ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

 

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח".

 

דבריי התקבלו בגל של התלהמות, שהיה לי מאוד לא נעים לקרוא. אבל אני שמח שכתבתי את הדברים והעמדתי דברים על דיוקם. עצם העובדה שדבריי התקבלו גם בכמה עשרות לייקים, הוכיחה לי שחשוב היה להציג את המסר. אני מאמין, שסופה של האמת לגבור על השקרים. 

 

* שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקאלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. ודה-לגיטימציה כזו היא פגיעה בדמוקרטיה. בדיוק כפי שיש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על הממשלה, לבין "הרעים לטיס" ו"שחקנית" שמחרבנת על דגל המדינה, כך יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

 

* בשנת 1990, לאחר כישלון "התרגיל המסריח", הקים יצחק שמיר ממשלה עם החרדים, ובהסכם הקואליציוני ויתר ויתורים מרחיקי לכת בנושאים שונים של חקיקה דתית (אגב, צל חיוור של הוויתורים שפרס הציע להם בתרגיל עצמו, כפי שהתפרסם רק בשבועות האחרונים). הטרחתי את עצמי ממרומי הגולן לת"א, כדי להשתתף בהפגנה נגד ההסכם והכפיה הדתית. הייתה זו הפגנה מכובדת מאוד, שקטה, מסודרת ודמוקרטית. מצעד ההפגנה הסתיים בעצרת ברחבת מוזיאון ת"א. נאמו שם מוקי צור (אז מזכיר התק"ם), יאיר צבן, אברום בורג (הרבה לפני ההקצנה האנטי ציונית שלו בשנים האחרונות) ואחרים. ופתאום, קבוצה קטנה מתוך הקהל קראה קריאות זוועה "דרוס כל דוס". היו אלו קריאות איומות ונוראות. אני בספק אם היושבים על הבמה שמעו אותן ונחשפו אליהן. אני משוכנע, שכפי שאותו קומץ עורר בי סלידה, כך הוא עורר סלידה בקרב הרוב המוחלט של הקהל ושל מארגני ההפגנה והנואמים בה. ניתן לצפות ממארגני הפגנה שייערכו למקרים כאלה וידאגו לסתום לצרחנים את הפה, וראוי לבקר אותם אם לא עשו כן. אך בשום פנים ואופן אין להשליך מקומץ קיצונים כלפי הכלל.

 

* בקיץ 1992, בראשית המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אחת ההפגנות הראשונות של ועד יישובי הגולן הייתה בגן הוורדים, מול הכנסת. במהלך ההפגנה, החלו כמה צעקנים, לא מן הגולן, לקרוא קריאות "רבין בוגד" וכמה מבני הנוער מהגולן הצטרפו אליהם.

 

בישיבת הפקת לקחים של הוועד אחרי ההפגנה, החלטנו שמעתה ואילך לא ניתן לדברים כאלה לקרות. ואכן, בכל הפגנה שלנו הצבנו סדרנים, שהורידו מיד כל שלט מתלהם, השתיקו כל קריאה מתלהמת וכל דגל צהוב. זאת, בנוסף לפעילות הסברה וחינוך שעשינו, בעיקר בקרב הנוער. אני בטוח שלא תמיד ההצלחה הייתה מלאה. אין ספק שטרמפיסטים פנאטים המתעלקים על הפגנות כאלו, גורמים נזק כבד למסר של המפגינים. חשוב מאוד להשכיל להפריד בין הרוב הגדול, לבין אותם פרובוקטורים.

 

* ב-1994 נערכה בכיכר הפעמון בירושלים הפגנה נגד מדיניות הממשלה. את ההפגנה ארגנה קואליציה של כמה ארגונים. אני נאמתי בהפגנה מטעם ועד יישובי הגולן (שלא היה בין המארגנים, אך התבקש לצרף נציג שידבר על הגולן). ישבתי על הבמה, ולצדי ישב בני בגין. לפתע החלו להישמע קריאות "מוות לערבים". מיד, בני בגין קם, תפס את המיקרופון ואמר דברים קשים ביותר נגד הקריאות והקוראים. הרוב המכריע של הקהל הריע לו, והקומץ השתתק. אבל אין ספק, שניתן היה לצלם באותה הפגנה את קריאות הפיגולים הללו, ולהציג את בני בגין ואף אותי, על הבמה.

 

* אני רואה חשיבות אדירה בהשתתפותה של רחלי פרנקל בעצרת לציון 19 שנה לרצח רבין. פרנקל תביא לעצרת את הקול שהושתק במשך 19 שנים. היא הביאה את הקול של מי שהתנגדו בתוקף למדיניותו של רבין וניהלו נגדה מאבק דמוקרטי אופוזיציוני לגיטימי לחלוטין. היא הביאה את הקול של הרוב המוחלט של הנאבקים נגד אוסלו, שלא היו שותפים להתלהמות, להסתה ולאלימות שקדמו לרצח. היא הביאה את הקול של מתנגדי רבין, שכאבו את הרצח והזדעזעו ממנו בדיוק כמו גדולי תומכיו. היא הביאה את קולו של ציבור ענק שמיד אחרי הרצח ובמשך 19 השנים מאז, היה קורבן לעלילת דם נוראה, שקשרה את התנגדותו הלגיטימית לרצח הנתעב. בעצם השתתפותה בעצרת, יצגה רחלי פרנקל את הלקח הלאומי מהרצח ואת המהות שיש לצקת ביום הזיכרון לרצח – התנגדות נחרצת וחד משמעית לאלימות, לקנאות, להתלהמות, להסתה ובחירה בדרך של דמוקרטיה, של ממלכתיות, של אחדות לאומית גם כאשר חילוקי הדעות עמוקים, של כבוד הדדי בין בעלי פלוגתא. הערכים הללו משותפים לרוב העם, ובשמם יש לצאת נגד הגורמים הקנאים והאלימים, הקיימים בכל המחנות, ומסכנים את הדמוקרטיה.

 

* אורי משגב במאמר ב"הארץ": "שני עשורים אחרי, ראוי למחנה שמכבד את עצמו להפסיק להיתלות במנטרה שלפיה ב–4 בנובמבר גנבו לו את המדינה. גנבו לכם את המדינה? תגנבו אותה חזרה". בעת מבצע "צוק איתן", פרסם אורי משגב מאמר ב"הארץ" ובו העלה על נס את מי שצריכים להיות ההשראה של השמאל הישראלי. אלה שלא התבכיינו ש"גנבו להם את המדינה" אלא עשו מעשה. הוא דיבר על קבוצת הקצינים שקשרה קשר להתנקש בחייו של היטלר. כל מי שיודע לקרוא ואינו בוחר לרמות את עצמו, הבין בדיוק מי המשל ומי הנמשל. את המאמר הזה חשוב מאוד להזכיר השבוע, כדי שלא נאלץ לומר לאחר מעשה שהכתובת הייתה על הקיר.

 

* תמיד עצבנה אותי הקלישאה שפרופ' ליבוביץ' אהב לחזור עליה עד לזרא, ש"הכדורגל הוא משחק שבו 22 חוליגנים רודפים אחרי כדור". איזו התנשאות. אינך אוהב כדורגל? לא מעניין אותך? בסדר. אבל ... חוליגנים?! למה הם חוליגנים? השבוע חשבתי ביני לביני שאולי הוא בעצם צדק...

 

* יש לי חבר שנוהג לומר: "בני האדם מתחלקים לשני חלקים - אלה שחושבים שבני האדם מתחלקים לשני חלקים, ואלה שאינם חושבים שבני האדם מתחלקים לשני חלקים". לאיזו משתי הקבוצות משתייך דאעש?

 

 * "ביד הלשון"

 

בנאום שנשא מפכ"ל המשטרה רב ניצב יוחנן דנינו בכנס אלי הורביץ לחברה וכלכלה, הוא הציע להבחין בין חושפי שחיתויות אמתיים, מתוך מניע טהור, לבין מי שחושפים שחיתות בלית ברירה כדי להציל את עורם, והגדיר אותם "טובל ושרץ בידו".

 

זהו ביטוי חז"לי המופיע בכמה מקורות. למשל, בילקוט שמעוני: "שנו רבותינו: אדם שיש בו עבירות ומתוודה ואינו חוזר למה הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו. שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה בידו טבילה".

 

הכוונה היא לאדם שכביכול חזר בתשובה, והדבר מתבטא בטבילה, אך למעשה בעודו טובל, הוא מחזיק בידו שרץ, כלומר ממשיך לעבור עבירות. בשפת ימינו נוהגים להשתמש בביטוי זה כלפי אנשים המטיפים לערכים מסוימים או לנורמות מסוימות, בעוד הם עצמם אינם נוהגים על פי ההטפה שלהם.

 

ומהו שרץ? בעל חיים שהמגע עמו מטמא. למשל – חולד, עכבר וצב. חז"ל השתמשו במילה בהשאלה, לתיאור עבירות (למשל, הביטוי "קופה של שרצים", מדבר על מי שנושא תיק שמן של עבר עברייני).

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 9/11/2014 00:55   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, הזירה הלשונית, יהדות, פוליטיקה, רצח רבין, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ