לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בראשית כ"ז - תכמן אבינו?


     

לפני שלושה פרקים פגשנו לראשונה את רבקה אמנו. ואיזו פגישה! רבקה נכנסה לחיינו בגדול. פגשנו אותה באודישן שהפיק עבד אברהם לתפקיד אשת יצחק, שככזו היא תהיה אם האומה. רבקה הייתה "טובת מראה מאוד, בתולה, איש לא ידעה" וגם עשירה, בלי עין הרע. אך תנאי המכרז כלל לא נגעו ליופי ולעושר. תכונות אחרות נדרשו ממי שתהיה אם האומה: "והיה, הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן, כך היה: "ותכל להשקותו, ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו". מופת של חסד, של אכפתיות, של עזרה לזולת, של מסירות, של חריצות; כל מה שהיינו מצפים מאמנו, שתהווה דוגמה לנו ולבנינו אחרינו.

 

והנה, בפרקים הבאים אנו מגלים צד אחר לגמרי באישיותה של אמנו. ראשית, שני ילדים יש לה, עשו ויעקב. ורבקה באופן חד משמעי מעדיפה בן אחד על פני אחיו: "ורבקה אוהבת את יעקב". האם זהו מופת הורי? ובהמשך, לא כל כך נעים להודות, אך אנו מגלים את אמנו כתכמנית, הרוקמת מעשה מרמה, שבו גונב יעקב את הברכה מעשו. "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו, וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור: הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמור. הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברכך לפני ה' לפני מותי. ועתה בני, שמע בקולי, לאשר אני מצווה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל, בעבור אשר יברכך לפני מותו. ויאמר יעקב אל רבקה אמו: הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק. אולי ימושנו אבי, והייתי בעיניו כמתעתע, והבאת עלי קללה ולא ברכה. ותאמר לו אמו: עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי. וילך ויקח ויבא לאמו, ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה". ככה? כזאת קנוניה, נגד רצון יצחק אבינו, במרמה, לגנוב מעשו את הברכה? זה המופת של אמנו?

 

גם יעקב אבינו אינו יוצא כל כך טוב בפרשה, בלשון המעטה. פירוש המילה "עקבה" הוא מרמה. יעקב חותר ללא לאות נגד אחיו הבכור. כאשר עשו חוזר מן השדה, עייף ורעב, ומבקש מאחיו שנזד נזיד, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", אין הוא רץ ומגיש לו את המאכל הטעים וממהר להשקות גם את גמליו, על פי מופת אמו, אלא מנצל את מצבו של אחיו לעסקה מכוערת. הוא מוכן להאכיל את אחיו בנזיד העדשים, אך לא בלי תמורה: "מכרה כיום את בכורתך לי". וכשעשו התשוש מסכים, אין הוא מסתפק בכך אלא משביע אותו על הוויתור, ליתר ביטחון. רק לאחר שעשו נשבע, הוא נותן לו את מבוקשו.

 

כשרבקה רוקמת אתו את הקנוניה לגניבת הברכה, אין הוא משמיע כל הסתייגות מוסרית או ערכית. הספקות שהוא מעלה הן רק מעשיות – האם זה יצליח? האם אביו לא יזהה אותו? ובסופו של דבר, ללא בושה, הוא מרמה את אביו וגונב את הברכה מאחיו.

 

האם על כך נאמר "מעשה אבות סימן לבנים"? האם זה המופת שעלינו ללמוד מאבותינו – מופת של מרמה וגזל? האם אדם שכך השיג את הבכורה ואת הברכה, ראוי בכלל להיות אבי האומה?

 

לכאורה, התשובה לשאלה זו חיובית. עובדה, לאחר הדברים האלה, יעקב הוא אבינו.

 

בעיניי, התשובה אחרת לגמרי. הפרשה אינה נגמרת בהפי אנד מבחינתו של יעקב. להיפך, הפרשה מסתיימת בכישלונו המוחלט של יעקב. לא את הבכורה הוא קיבל, אלא הוא נאלץ לברוח, כל עוד נפשו בו, מבית אביו ומנקמת אחיו, ויוצא לגלות ארוכה, ארוכה מאוד וקשה מאוד.

 

אם המשחק היה מתפוצץ במקום הזה, יעקב היה יוצא וידו על התחתונה. אבל המשחק נמשך, כפי שנראה בפרקים הבאים. יעקב, היוצא חסר כל לגלות, עושה "ריסט". הוא מתחיל הכל מחדש. וכאן ניצבת בפניו בחירה. האם להמשיך בדרך המרמה, העקבה, התכמנות והחתרנות, או לפתוח דף חדש ולהוכיח עצמו בדרך חדשה כמי שראוי להיות אבי האומה.

 

בפרקים הבאים נמשיך לעקוב אחרי יעקב, אחרי בחירותיו. מבולבלים? גם אנחנו. אל תחמיצו את הפרקים הבאים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/1/2015 23:48   בקטגוריות יהדות, משפט, חינוך, תרבות, שחיתות, פוליטיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.1.15


* סרן שי, מ"פ בגדס"ר צנחנים, לקה בגידול במוחו, ונאלץ לעזוב את הפיקוד ולעבור לתפקיד באגף המודיעין. בפרוץ מלחמת "צוק איתן", חש שמקומו עם לוחמיו. על אף מחלתו, התנדב וחזר לסיירת. הוא נפצע, ושב להילחם ונפצע שוב. על לחימתו, הצטיינותו וגבורתו בקרב זכה בצל"ש המח"ט.

 

ביום שבו התפרסמו 53 הצל"שים, ובראשם עיטור המופת שיוענק לסגן איתן פונד, קצין הסיור של "גבעתי", שנכנס למנהרת הטרור בניסיון להציל את רעו הדר גולדין שנחטף, והביא את חלקי גופתו, נפטר תת אלוף נתק'ה ניר. נתק'ה ניר נפצע קשה בשתי רגליו כמג"ד במלחמת ששת הימים. במאמצים עליונים השתקם וחזר לפיקוד. במלחמת יום הכיפורים נלחם והצטיין כמח"ט בקרבות בסיני. בשבוע שבו התפרסמו 53 הצל"שים מלאו 60 שנה למותו של אורי אילן, לוחם "גולני" מקיבוץ גן שמואל, שהתאבד בשבי הסורי כדי לא להסגיר סוד צבאי, והטמין בין אצבעות רגליו את הפתק "לא בגדתי".

 

דור לדור יביע אומר. מסורת הגבורה ומסירות הנפש עוברת מדור לדור, ומצווה לנו את החיים.

 

התקשורת נוהגת להבליט את הישראלי המכוער; נמושות היורדות לגרמניה כדי לקנות "מילקי" קצת יותר בזול, עריקים מיחידה 8200 וכד'. רשימת הצל"שניקים, הישראלים היפים, מזכירה לנו שיש בתוכנו אנשי מופת, מודלים לחיקוי, עליהם ראוי לחנך את הדורות הבאים.

 

* על פי מקורות זרים צה"ל חיסל יתום.

 

* הרמז של יואב גלנט על קשר בין עיתוי חיסולו של ג'יהאד מורנייה לבחירות, מעיד על כך שלקח לו פחות משבועיים להפוך לפוליטיקאי, במובן הרע של המושג.

 

* מן הראוי היה שגלנט יודה שכשל בלשונו ויתנצל. זה יהיה הרבה יותר מכובד והרבה פחות מזיק לו ולמפלגתו, מאשר כל ההתפתלויות של "לא התכוונתי ולא הובנתי נכון".

 

* אני רוצה להשיב בכנות לשאלה שנשאלתי. אילו הייתי תומך בעמדותיו ובדרכו של הרצוג, האם גם אז הייתה עמדתי בנוגע לזכות השתיקה ששמר ובנוגע למעורבותו בפרשת שחיתות חמורה, דומה לעמדה שאני מביע היום?

 

עד כמה שניתן להעריך התנהגות במצב היפותטי, זאת תשובתי: אילו הוא היה המנהיג המייצג את השקפת עולמי ועשוי להגשים את רעיונותיי בתחומים המדיניים והחברתיים, ומפלגתו הייתה המפלגה שבדרכה אני תומך ולא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת המתאימה לדרכי; הייתי מצביע בעד מפלגתו.

 

הייתי מביע את דעתי על מעשיו ועל שתיקתו, ולא היה כל פער בינה לבין העמדה שאני משמיע היום. אולם הייתי מסביר, שפוליטיקה היא אמנות האפשרי והבחירה היא בין האופציות הקיימות. ברגע שהוא עומד בראש המפלגה המייצגת את דרכי, לא אתמוך במפלגות שאני שולל את דרכן ואת הדרך שבה תנהגנה את המדינה, רק בשל הסיבה הזאת. הייתי מבליט יותר את הסיבות שבעטין אני תומך בו, בלי להסתיר את ביקורתי.

 

דבר אחד אני יכול לומר בוודאות. בשום פנים ואופן לא הייתי מטהר את שרץ השחיתות והשתיקה, ולא הייתי מדקלם את "הסבריו" המתחמקים והמבישים.

 

לצערי, אנשים שאני מעריך מאוד ומוקיר, ויודע שהם לעולם לא היו מעלים על דעתם לפעול בדרכיו המושחתות של הרצוג, מסנגרים עליו ועל מעשיו, בשל תמיכתם הפוליטית במפלגתו. על כך אני מצר. אני מחכה שהבחירות כבר תעבורנה, כדי שאוכל לשאול אותם ברחל בתך הקטנה, ולשמוע את מה שהם חושבים באמת.

 

* אחדים מחבריי מאשימים אותו שאני "אובססיבי" בנושא זכות השתיקה של הרצוג בפרשת עמותות ברק. אובססיבי? שיהיה אובססיבי. ובכן, להלן קיצור תולדות האובססיה שלי.

 

לפני שנים אחדות, אולי עשר שנים, הוצג בכנס שדרות לחברה "מדד השחיתות" – סקר דעת קהל מקיף דירג את הח"כים על פי רמת השחיתות / היושר הציבורי שלהם. בראש הישרים עמד הצדיק הידוע יצחק הרצוג. הוכיתי בהלם. איזה פער בין דמות לתדמית!

 

נועם הליכותיו, דיבורו הרך, קולו הדק, הבייביפייס שלו יצרו לו תדמית מסוימת, שמחקה את עברו הפלילי כמחוק הגלים כתובת על החול. באותו רגע גמרתי אומר לעשות כל שלאל ידי כדי לחשוף את השקר.

 

באותו ערב כתבתי לנשיא הכנס, עוזי דיין, את דעתי על הסקר הזה, שאין בו דבר וחצי דבר כדי לשקף את השחיתות, ואין לו מקום. ואכן, לשמחתי, הכנס חדל לערוך את מדד השחיתות הזה. ועוד באותו הלילה כתבתי מאמר תחת הכותרת "בזכות השתיקה". פתחתי אותו במשפט: "בזכות מה נבחר הרצוג לח"כ הישר ביותר? בזכות השתיקה".

 

באותם הימים, הרצוג עוד לא התיימר למנהיגות המפלגה או המדינה. כאשר התמודד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה, שבתי לכתוב נגדו. את העדפתו, בידי חברי מפלגת העבודה, על מנהיגה נקיית כפים וישרת דרך כשלי יחימוביץ', ראיתי כשבר מוסרי של מפלגת העבודה (שבא לידי ביטוי בהרצתו של פואד לנשיאות, כשיחימוביץ' לבדה עומדת בפרץ ומתנגדת למועמדות המבישה).

 

יותר משמפריעה לי עצם מועמדותו לראשות הממשלה, מפריעה לי העובדה שכלל אין דיון בסוגיה. אני יכול להבין אדם האומר שבין האפשרויות הקיימות, הוא בוחר בהרצוג על אף אותה פרשה. אבל קשר השתיקה וההשתקה של הסוגיה, שחייבת להיות מרכזית מאוד במערכת בחירות שבה הרצוג מתמודד, היא זאת שהביאה אותי להזכיר את הסוגיה ב"אובססיביות".

 

לשמחתי, בימים האחרונים חל שינוי מסוים, והנושא החל לעלות על סדר היום של הבחירות. בראיונות, הרצוג נשאל על הנושא. ואף שתשובותיו מתחמקות, עצם העובדה שהנושא על סדר היום, חשובה ביותר.

 

ואם היה לי בכך חלק, ולו זעיר, על כך גאוותי.

 

* למי ששכח – מהי פרשיית השחיתות בה מעורב הרצוג? לפני בחירות 99', גויסו מיליוני ש"ח באופן בלתי חוקי למסע הבחירות של ברק לראשות הממשלה, באמצעות עמותות קש פיקטיביות, שהוגדרו למען מטרות חברתיות שונות, אך שימשו צינור לתקציבי בחירות בלתי חוקיים. מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על המעשה והעלה חשש שמדובר בעבירות פליליות. היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לחקור את ברק ואת האנשים שביצעו את המהלך, יצחק הרצוג, ויצמן שירי וטל זילברשטיין. הקו של ברק היה שהוא כלל לא עסק בנושא מימון הבחירות ולא היה לו מושג מה קרה ומהיכן הגיע הכסף. הרצוג נחשד בעבירות מרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירה על חוק מימון הבחירות. בחקירתו הוא ישב שעות, שמע את השאלות וכאחרון העבריינים סכר את פיו. יש לציין שאין המדובר באיזו מעידה, אלא במהלך מורכב מאוד, מנוהל היטב, יזום, מתוך הבנה שמדובר בעבירות. לשם מה הוקמו עמותות פיקטיביות? מתוך הבנה שיש להערים על החוק ולגייס כספים שאסור לגייס. זאת ממש התנהלות מאפיוזית.

 

זכות השתיקה היא הזכות המוקנית לעבריין כדי שלא יפליל את עצמו. הרצוג ידע שהאמת תפליל אותו, ושאין לו אליבי או דרך להתחמק מאחריותו האישית ולכן הוא שיבש את החקירה בשתיקה. ולבסוף התיק שלו נסגר מחוסר ראיות.

 

אגב, הפרשה דומה מאוד לפרשת שרון. בפריימריז בליכוד בשנת 2000, שבהן שרון ניצח את אולמרט בהתמודדות על ראשות הליכוד, נעשו עבירות דומות. שרון נחקר, ובדיוק כמו ברק הקו שלו היה שהוא לא עסק בזה ואין לו מושג איך הדברים התנהלו. מקבילו של הרצוג בניהול מערכת הבחירות היה עמרי שרון. עמרי שרון שיתף פעולה בחקירה, לקח אחריות, הודה והגיע לעסקת טיעון בה נדון ל-9 חודשי מאסר + 9 חודשי מאסר על תנאי + קנס בסך 300,000 ש"ח.

 

* משב רוח מרענן ברשימת "המחנה הציוני" - עם הצטרפותו של אלוף (מיל') עמוס ידלין לרשימה, יש בה נציג הוועד המנהל של עמותת "אל-עד", המיישבת את עיר דוד בירושלים (סילואן). יש לקוות שידלין ידבק בדרכו גם כפוליטיקאי.

 

* הבון-טון של הפרשנים הפוליטיים בימים האחרונים, הוא לציין שאחרי שבכירי "ישראל ביתנו" פרשו או הופרשו וליברמן לא הצליח לגייס כוכבים, אורלי אבוקסיס לוי נותרה במקום השני במפלגה.

 

ואילו לעניות דעתי, אורלי אבוקסיס לוי טובה יותר מהבכירים שפרשו או הופרשו ומן הכוכבים שליברמן לא הצליח לגייס.

 

* הצטרפותו של אלעזר שטרן ל"יש עתיד", מחזקת את צביונה כמפלגה כלל ישראלית ולא "חילונית". הוא מצטרף לרב שי פירון, עליזה לביא ודב ליפמן, ובסה"כ כ-20% דתיים (בהנחה שהרשימה הבאה תהיה דומה לקודמתה). זו מגמה מבורכת, ויש לקוות שהיא תלך ותתרחב למפלגות נוספות.

 

* הדבר המעניין ב"יש עתיד", הוא שרוב מועמדיה איכותיים ורציניים יותר ממנהיגהּ.

 

* בתכנית על משה כחלון בערוץ השני, נשאלה השאלה, באשר לדרכו המדינית של כחלון: האם הוא יהיה בגין או נתניהו?

 

ואני תמה, למה הם בדיוק התכוונו?

 

האם הם התכוונו לשאול, האם הוא יהיה כמו בגין שעד יומו האחרון דגל בארץ ישראל השלמה והיה מוכן להעניק אוטונומיה לפלשתינאים או כמו נתניהו המצדד בשתי מדינות לשני עמים וניהל מו"מ מתקדם על בסיס גבולות 67'?

 

האם הם התכוונו לשאול האם הוא יהיה כמו בגין שסיפח את הגולן לריבונות ישראל או כמו נתניהו שניהל עם אסד האב מו"מ על נסיגה מהגולן?

 

האם הם התכוונו לשאול, האם הוא יהיה כמו בגין שהפציץ את הכור העיראקי או כמו נתניהו שנמנע מלהפציץ את הכור האיראני?

 

או שמא הם התכוונו לשאול האם הוא יהיה כמו נתניהו שאנחנו אוהבים לשנוא, או כמו בגין שמת, ולכן אנחנו כבר לא שונאים אותו, אלא בונים מיתוס לפיו בגין = ביילין?

 

* לא ראיתי את תשדיר הגנון של הליכוד. לא עניין אותי. הספיק לי לשמוע מה היה שם, וזה ילדותי, לא רציני, רדוד.

 

... מצד שני, לביקורת הצדקנית כאילו נחטפו ילדים וכו', תגובתי היא: יאללה יאללה.

 

* ראיתי את תשדיר הטלפון האדום של הליכוד. ילדותי, לא רציני, רדוד. יותר משהוא מזלזל בהרצוג ולבני, הוא מזלזל באינטליגנציה של הצופים.

 

... מצד שני, טוב שהפעם גם הרצוג מופיע בתשדיר. כך לא יוכלו לטעון נגדו שהוא סקסיסטי כפי שטענו על תעמולה קודמת ברוח זו של ביבי נגד ציפי או ביבי נגד שלי.

 

* ראיתי את תשדיר התגובה – תשדיר הטלפון האדום של "המחנה הציוני". רדוד, נגרר ושקרי. מגוחך כשהוא מתקיים בעת ביקוריהם של ראש ממשלת יפן ושר החוץ הקנדי בישראל, שהינה מוקד עליה לרגל של כל מנהיגי העולם.

 

* החרם על שבדיה בעקבות הכרתה החד צדדית במדינה הפלשתינאית, היא איוולת מדינית והתנהגות שחצנית ויהירה. האינטרס הישראלי הוא קיום מערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינות העולם, על אף כל מחלוקת ובלי לעמעם את המחלוקת, בדיוק כפי שאנו מצפים שמדינות העולם החולקות על עמדותינו ומעשינו תתייחסנה אלינו.

 

מוזר, שראש ממשלה שהשפיל את עמו ומדינתו, בהתנצלות שערורייתית בפני התורכים על מעשה תוקפנות אלים שהם ביצעו כלפי ישראל, מגלה לפתע כזו זקיפות קומה ונחישות, כאשר אנו נמצאים חודשיים לפני הבחירות.

 

* מי ששלחה את הרוצחים לתובע הארגנטינאי ניסמן, היא זו ששלחה את החוקרים להגיע למסקנה שהוא התאבד.

 

* כן, אני יודע שאני מזמין סקילה ומסתכן בנפשי, אבל אני מודה שאיני מתלהב מקריקטורות המבזות את הנביא מוחמד.

 

הקריקטורות הללו הן בגדר חופש הביטוי, זה נכון. אבל לא כל מה שמותר הוא גם ראוי. ולא כל מה שראוי להגן על החופש שלו להיאמר, ראוי להגן על עצם אמירתו, או כתיבתו, או ציורו.

 

אמנות המבזה את אמונותיו של הזולת ואת הקדוש לו, היא אמנות ההופכת את העולם למקום פחות טוב. ונדמה לי, שהאמנות אמורה להפוך את העולם למקום טוב יותר.

 

* התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, בעיקר עם צמד המנחים ג'קי לוי ואברי גלעד, היא אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. תכנית איכותית ומעניינת, עם מנחים מקצועיים מאוד, אינטליגנטים באופן חריג, חריפים, שנונים, בעלי הומור בריא, בעלי שפה מדויקת, עשירה ויצירתית, ששוררת ביניהם כימיה, הייתי אפילו אומר אהבה. ו... הם גם פטריוטים, רחמנא לצלן.

 

וכעת עומד מפקד גל"צ לסגור את התכנית או לפחות להחליף את המנחים.

 

אחרי כל כך הרבה שנים, יש הגיון מקצועי בהחלטה זו. הרי איש לא העניק להם חזקת נצח על נחלת 11:00-12:00. ובכל זאת, אני מקווה שטרם נאמרה המילה האחרונה, ושתגובות הקהל תבאנה לשינוי ההחלטה.

 

הסיבה להחלפה, כך נמסר, היא העובדה שבין המנחים, הן ג'קי ואברי והן עירית לינור וקובי אריאלי, נוצרה במהלך השנים התקרבות בדעות, ואין זה עוד הוויכוח שהיה בעבר. ואני תמה, האם המחשבה שרק ויכוח בין הקצוות מעניינת, אינה אנכרוניסטית במקצת? האמנם רק ליהוק של ביילין ופייגלין יעורר ריגוש בקרב המאזינים? אולי דווקא היכולת של אנשים בעלי רקע כל כך שונה ועמדות מוצא כל כך רחוקות, להתקרב זה לזה, הן באופן אישי והן בעמדות, מרתקת לא פחות?

 

* מיזם 929 – "תנ"ך ביחד", הוא בשורה משמעותית לחברה היהודית ישראלית. המיזם מנכיח את התנ"ך, התשתית של זהותנו, בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית, באופן לא פדגוגי, לא אקדמי, לא כתחליף למערכת החינוך ולא למחקר האקדמי, אלא כתשתית תרבותית של היהדות הישראלית. היופי בו הוא היותו אוטוסטרדה רב נתיבית – לא שביל עזים צר המבטא אחידות, אלא דרך רחבה שיש בה מקום לדרכים שונות ומגוונות ביהדות. כאשר בפרק העוסק בברית המילה של אברהם אבינו, מתפרסמת רשימה הקוראת לחילונים לא למול את ילדיהם, אני כמעט יוצא מעורי, ואני יכול רק לשער איך זה מקפיץ את הדתיים האורתודוכסים הקוראים אותו ויותר מכך – השותפים לו. אלא שזהו קול חריג, שגם לו יש מקום, בתוך המגוון הרחב של הקולות, ההופכים את הטקסט המקראי כר למחשבה ולשיח ישראלי אקטואלי, תרבותי.

 

* דווקא מתוך הערכתי את הפלורליזם והפתיחות של המיזם, הצטערתי כאשר החלו לצאת מן האוטוסטרדה הזאת ערוצים צדדיים, של "תנ"ך לחוד". תחילה היה זה "תתקכ"ט" (929 בגימטריא), שהוא על טהרת הפרשנות האורתודוכסית ולא יהיו בו קולות חילונים או של הזרמים הליברליים ביהדות. ולאחר מכן היה זה "מחלנים תנ"ך 929 חלונות" החילוני, שהוא על טהרת החילונים ולא יהיו בו קולות אורתודוכסים, שמרניים. זה חרה לי מאוד, עד כדי חשש מפני החמצה של המהלך ופיצולה של הדרך.

 

אולם לאחר מחשבה ושיחות עם מספר אנשים ובהם יוזם 929 והעומד בראשו הרב בני לאו, שיניתי את דעתי. אדרבא, הערוצים הנוספים רק מגבירים ומעצימים את המהלך. ישנה האוטוסטרדה הגדולה והמגוונת, ולצדה נתיבים נוספים שאולי פחות מתאימים לדרך המשותפת או לפחות נותנים דגשים אחרים, אך הם חלק מהמהלך הגדול, הם צועדים יחד ולומדים באותו יום אותו פרק ומעשירים את המיזם. אדרבא ואדרבא.

 

* כשפנה אליי ארי אלון והציע לי לכתוב ב"מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות" (וריאציה על ההגדרה של המשורר והמחנך בארי צימרמן, שאינו יהודי חילוני אלא יהודי חֲלוֹנִי, הפותח את החלונות כדי לקבל השראה והעשרה מכל רוחות השמים), היססתי. התניתי את תשובתי החיובית, בהסכמתו של הרב בני לאו. אם הוא, כיוזם המהלך, רואה פגיעה בערוץ החֲלוני, לא ארצה להיות שותף לפגיעה. גם ברמה האישית, אני חש מחויבות לרב בני, שפנה אליי לפני חודשים אחדים וביקש ממנו להיות שותף במיזם.

 

הרב בני עודד אותי להיענות בחיוב להצעה ולכתוב לשני הערוצים. אני עושה זאת בשמחה.

 

* ביד הלשון

 

דרך רבין, כלומר כביש חוצה ישראל, הידוע ככביש שש – המיזם הלאומי המקרב את הגליל והנגב למרכז, ממשיך להימתח צפונה ודרומה. הקטע הצפוני החדש יגיע עד מחלף סומך. מחלף סומך, בעמק זבולון, על מפגש כביש 70 וכביש 79, דרכו זורמת מרבית תנועת המכוניות מהגליל המערבי למפרץ חיפה, נמצא בקרבת קריית אתא ושפרעם.

 

מיהו הסומך הזה, שעל שמו קרוי המחלף ובעבר הצומת? שמא חתן פרס ישראל, המזרחן פרופ' ששון סומך? שמא רב גדול יוצא עיראק?

 

לא ולא. שם הצומת אכן קשור לרב ולרבנות, אך אינו קשור לאדם ששמו סומך. הוא קשור לסומך במִלרע, מהמילה סמיכה, סמיכה לרבנות.

 

הסמיכה היא הענקת הסמכות לתואר רב, וליכולת לפסוק הלכות ולדון בדיני נפשות וממונות. המילה לקוחה מן התנ"ך - "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". הסומך הוא הרב הוותיק המסמיך את הרב הצעיר.

 

על פי המסורת, נמשכה שרשרת הסמיכה ממשה שמסר את התורה ליהושע, יהושע לזקנים וכן הלאה עד אנשי כנסת הגדולה ואחריהם חז"ל. זה מקור הסמכות של חז"ל, שבמקורה היא אלוהית: "משה קיבל תורה מסיני", כנאמר בפתיחת מסכת אבות.

 

ומה הקשר למחלף סומך, ומיהו הסומך שעליו קרוי המחלף ולמה דווקא שם?

 

לאחר מרד בר כוכבא, ביקשו הרומאים להכרית את היהדות, בגזירות השמד שגזרו. הם הבינו את החשיבות הרבה של הסמיכה להמשכיות היהדות, ויצאו למלחמת חורמה נגדה. הם אסרו על הסמיכה וגזרו מוות על הסומך ועל הנסמכים והשמדת עיר שתהיה בה סמיכה ועקירת היישובים שבמחוז שבאותה עיר.

 

הסומך שעל שמו נקרא המחלף, הוא התנא ר' יהודה בן בבא, רעו ותלמידו של רבי עקיבא, מעשרת הרוגי המלכות. בן בבא לקח אחריות לאי עקירת תורה מישראל ולהמשך מסורת הסמיכה. הוא סמך "חמשה זקנים": רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

 

הסומך והנמסכים היו מוכנים למסור את נפשם על הסמיכה, אולם לא רצו לסכן ערים ומחוזות. "מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין ב' תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים". כך, במקום נייטרלי שלא יסכן אוכלוסיה בלתי מעורבת, הוא ותלמידיו סכנו את נפשותיהם. בן בבא נתפס, והוצא להורג באכזריות רבה. "נעצו לגופו ג' מאות לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה"‏. המיקום המשוער של המעשה הוא במחלף סומך, והאיש ומעשהו הונצחו בשמו, במקום בו נעשתה הסמיכה.

 

ומדוע כתבתי "הצומת נקרא" ולא הצומת נקראת? כי צומת הוא זכר.

 

* "חדשות בן עזר"  

נכתב על ידי הייטנר , 21/1/2015 00:33   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, אמנות, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 18.1.15


* כאשר שופט בית המשפט העליון, לא כל שכן – נשיא בית המשפט העליון, בוחר את פסק הדין שיקרא בטקס הפרידה ממנו, הוא מגדיר את המורשת שהוא רוצה להנחיל לבית המשפט ולציבור הישראלי. הנשיא היוצא גרוניס מבקש מאתנו לראות בפסק הדין בפרשת דיראני את חלון הראווה של מפעל חייו המשפטי.

 

פסק הדין הזה הפך על פניו פסק דין קודם, שאישר לרב המחבלים הלבנוני מוסטפה דיראני, חוטפו של רון ארד, ששוחרר בעסקת טננבוים, להגיש תביעה אזרחית בישראל לאחר שחרורו. פסק הדין שולל מדיראני את הזכות הזאת, בהיותו אויב של ישראל בעת מלחמה.

 

פסק הדין החדש חורג בחשיבותו הרבה מעבר לפרשת דיראני. יש בו אמירות עקרוניות חשובות ביותר. ראשית, יש בו אמירה שטענת זכויות האדם והאזרח אינה מילת קסם המאיינת כל שיקול דעת אחר, ובית המשפט אינו חייב לעבור לדום מול כל טענה כזאת. שנית, יש בו אמירה שישראל היא מדינה במלחמה, יש לה אויב, כן כן, יש מושג כזה שנקרא "אויב", וגם בית המשפט העליון שוקל שיקולים לאומיים, וגם בית המשפט העליון שוקל שיקולים של מדינה במלחמה וגם בעיני בית המשפט העליון יש דבר כזה "אויב" ולא רק פרט שמגיעות לו מלוא הזכויות.

 

פסק הדין הזה מבטא את השינוי שחולל גרוניס בשנים האחרונות בבית המשפט העליון. פסק דין כזה לא היה מתקבל בעידן של ברק ובייניש.

 

חשוב מאוד שיהיה ביטוי בבית המשפט העליון לקו של ברק ובייניש. הבעיה היא, שבתקופתם בית המשפט היה מונוליטי, מה שבא לידי ביטוי בסיכול בחירתה של כלת פרס ישראל, המשפטנית הדגולה פרופ' רות גביזון לשופטת, כיוון שלא צעדה בסך על פי האג'נדה של ברק (או בלשונו של ברק: "יש לה אג'נדה", בדומה ל"הוא עצמאי" של הרב עובדיה).

 

היום בית המשפט הרבה יותר פלורליסטי, גם אם לטעמי עדיין אקטיביסטי מדי.

 

ואולי המסר החשוב ביותר בפסק הדין שגרוניס קרא, הוא שבין שופטי הרוב שפסקו כך, נמצאת גם הנשיאה החדשה, השופטת מרים נאור.

 

* ברוב של 8 נגד 1 דחה בית המשפט העליון את העתירה נגד העלאת אחוז החסימה. אני מתנגד להעלאת אחוז החסימה, אך תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שזאת החלטה לגיטימית של הכנסת. לא, בעצם איני תומך בהחלטת בית המשפט, כי בית המשפט אינו אמור לאשר את החלטות הכנסת. בנושא פוליטי מובהק, שאין בו שום פגיעה בזכויות האזרח, אסור לבית המשפט לדון. על בית המשפט היה לדחות את העתירה על סף, ובטח לא להביאה להרכב של 9 שופטים, כאילו יש כאן איזו דילמה משפטית כבדה.

 

* בחן את עצמך. האם אתה ציוני?

 

שאלה:

יהודי צרפת הם בעבורך: א. בני העם הצרפתי ממוצא יהודי. ב. בני העם היהודי, אזרחים ישראליים בפוטנציה, המתגוררים בגלות צרפת.

* מאז טבח היהודים בהיפר כשר בפאריס, כחלק ממתקפת הטרור האסלאמיסטית על צרפת, עומד "הארץ" על רגליו האחוריות במסע צלב נגד הסכנה של עליה גדולה לארץ, שעלולה להיות תחיה ציונית, רחמנא לצלן. וכך, מדי יום, מאמרי המערכת ומאמרי דבוקת שוקן, מיוחדים למתקפה מרושעת נגד הקריאה ליהודי צרפת לעלות ארצה. חלק מן המהלך הוא החרפת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה נגד ישראל, כדי להזכיר ליהודי צרפת איזו טעות טרגית הם יעשו אם "יהגרו" למדינה הנתעבת והמשוקצת הזאת.

 

ספי רכלבסקי, המסית והמדיח הסדרתי, אמר שהמאבק נגד דאעש הוא מאבק נגד "קיצוניות דתית, וגזענות משיחית הומופובית של קיצונים איסלאמיסטים" וזה בדיוק אותו המאבק שיש לנהל נגד "קיצוניות דתית, וגזענות משיחית הומופובית של קיצונים יהודים". ומיהם אותם קיצונים? כמובן, נתניהו, הליכוד, "הבית היהודי" (או בלשונו משולחת הרסן והמסיתה "האחים היהודים") ה"ימין" ויאיר לפיד המשת"פ שאפילו מסרב להודיע שלא יישב אתם בקואליציה (מהיום שבו לפיד צירף לרשימתו דתיים והציב במקום השני את שי פירון, ברשימה לכנסת הקודמת, המסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי מנהל נגדו רדיפה מקארסיטית נוראה).

 

וצבי בראל מאשים ברדיפת היהודים באירופה את ישראל. למה? כי גישתה אינה גישה של "מדינת כל אזרחיה" אלא של "טוהר האומה" (!), ולכן היא מדכאת את הלא יהודים בתוכה, וקוראת ליהודים לעזוב את אירופה, כי אינם חלק מטוהר האומה של עמי אירופה וכו' וכו'. תאוריה אנטי ציונית, המשלבת התנגדות למדינה יהודית ("טוהר האומה") ומצדדת בהישארות היהודים במדינותיהם כי אין משמעות לאומית ליהדותם ועליהם להיטמע שם.

 

הנה, הלוגיקה האנטי-ציונית, על רגל אחת, במילותיו של בראל: "הפירוש הבלתי נמנע של השקפת עוועים זאת קובע, כי כשם שערבים אינם יכולים להיות נאמנים למדינה שאיננה 'שלהם', יהיה זה מוגזם לדרוש מיהודים להיות נאמנים למדינה שאיננה מדינתם, והרי בלי נאמנות אין אזרחות. המסקנה המתבקשת היא שטבעי הוא שיהודים יהיו נרדפים בכל מדינות העולם, כשם שערבים ומוסלמים נרדפים במדינות לא להם. זו איננה רק תיאוריה לאומית שנשענת על הגדרה מרושעת, שלא לומר גזענית, של אזרחות. התפישה המעוותת הזאת, שמרסקת את המהות האוניברסלית של מושג האזרחות, כוללת בתוכה סלחנות והבנה למופעי אנטישמיות. אם יאמצו אותה מנהיגים בעולם, הם יוכלו לטעון שרק אם יסתלקו היהודים מאדמתם יבוא הקץ לאנטישמיות, וכל עוד הם פזורים בעולם, אין מנוס ממנה".

 

אחד הביטויים הנואלים של האנטישמיות החדשה, היא הצגת ישראל כנאצית. בראל אינו מותיר הרבה מקום לדמיון. "טוהר האומה הוא אחיו של טוהר הגזע". וכאן הוא מתאר בפירוט את מדיניות "טוהר האומה", כביכול, של ישראל.

 

סיום המאמר הוא קריאה נרגשת ליהודי צרפת לא לעלות לישראל: "יהודי צרפת שחרדים עכשיו לשלומם וממהרים אל משרדי הנסיעות כדי למצוא מקלט בישראל, ראוי שיבדקו גם אם תג המחיר למקלט במדינה היהודית אינו כולל דרישה להתנער מן היסודות הדמוקרטיים שעליהם חונכו בצרפת".

 

* ב-1883 פרסם ד"ר יהודה לייב פינסקר את מסתו "אוטואמנציפציה", שבה ניתח את כישלון האמנציפציה - השתלבותם האזרחית של היהודים במדינות אירופה הדמוקרטיות, תוך הצנעת ייחודם היהודי (ברוח שירו של יל"ג "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך"), וניסח את הצורך בשחרור עצמי לאומי של העם היהודי, כעם חופשי ועצמאי כפתרון היחיד לאנטישמיות. פינסקר היה ממנהיגי תנועת "חיבת ציון". השילוב בין כוח המשיכה של המולדת וכוח הדחיה של הגולה; בין החיבה לציון, כלומר המסר הפוזיטיבי של ייעוד לאומי ותחיה לאומית של העם היהודי כעם ריבוני במולדתו, לבין ההכרה הריאלית של מהות החיים כגולים נרדפים בניכר, היא הציונות.

 

ההגות האנטי ציונית המרושעת מאשימה את הרצל ואת הציונות בשיתוף פעולה עם האנטישמיות, שכן אלה ואלה חתרו לאירופה נקיה מיהודים. בראל מאמץ את הגישה הנתעבת הזאת במאמרו האנטי ציוני, המשקף את המסר הכללי של העיתון בו הוא כותב.

 

אין כל סתירה, בין מאבק על זכותם של היהודים בכל מקום ומקום לביטחון ולשוויון ואחריותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי להיאבק על כך, לבין הקריאה ליהודים לחזור הביתה, למולדתם, למדינתם הלאומית.

 

* על ישראל לקרוא ליהודי הגולה לעלות ארצה, כי זו ארצם. קיבוץ גלויות הוא ייעודה של מדינת ישראל, הוא מהותה ותכלית קיומה.

 

המסר המרכזי ליהודי הגולה אינו האנטישמיות בגולה, אלא עצם העובדה שהיא גולה, ושארץ ישראל היא מולדתם ומדינת ישראל היא מדינתם. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהמערב שטוף בגל עכור של אנטישמיות, שלעתים מגדירה עצמה כ"אנטי-ציונות" או "אנטי-ישראליות" כי זה נשמע פחות מאיים, משום מה. הגל האנטישמי הזה, שעיקרו הסתה ודה-לגיטימציה נגד המדינה היהודית, הוא ברית של הקידוש הטמא – הימין הרדיקאלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הקנאי.

 

הברית הזאת אינה מאיימת רק על ישראל, אלא על העולם החופשי כולו. על ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית, בניגוד להשמצות של מתעביה בחו"ל וב"הארץ", ליזום מאבק של העולם החופשי נגד הסכנה הזאת.

 

* הציונות שילבה מאז ומתמיד מסר לאומי, של תחיית העם היהודי במולדתו, עם מסר אוניברסלי, ששחרור העם היהודי יהפוך את העולם כולו למקום טוב יותר. המסר הזה עובר כחוט השני במורשת ישראל, מאז אברהם אבינו, שבורך בידי האל: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". לא בכדי, הביטאון של ההסתדרות הציונית שייסד הרצל נקרא "די וולט" – העולם. וכך כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו–אנו ובמולדתנו שלנו, למות בשלום. העולם משתחרר בשחרורנו, מתעשר בעושרנו ומתגדל מגדולתנו. וכל מה שננסה לחולל שם, ולו רק למען רווחתנו אנו, יפעל בעוצמה אדירה ויסב אושר לאנושות כולה".

 

כאז, כן היום, המלחמה נגד ישראל היא מלחמה נגד האנושות. המאבק של ישראל נגד אויביה, הוא מאבק נגד אויבי האנושות. והמסר האוניברסלי של ישראל לעולם החופשי, הוא לשלב ידיים יחד במערכה נגד האויב הזה.

 

* כשאני קורא על הצלחתה הגדולה של מרב מיכאלי הפוסט ציונית בפריימריז במפלגת העבודה, אני מעלה לנגד עיניי את דמותם של בן גוריון, ברל, טבנקין, אשכול, גולדה, יגאל אלון, יצחק רבין וחיים הרצוג, דורות של מנהיגות תנועת העבודה הציונית. כך חולפת לה תהילת עולם.

 

* האם חברי מפלגת העבודה שבחרו בהמוניהם את מרב מיכאלי, עִמתו אותה עם מאמריה נגד "התקווה" והקריאה להחלפתו בהמנון שלא יהיה בו ביטוי לעם היהודי? האם הם עמתו אתה עם מאמריה המגדירים את מלחמת השחרור כ"נכבה" ואת מדינת ישראל כמדינה שקמה בעוול? האם הם עמתו אותה אם קריאתה לעריקת חיילי צה"ל מהגנה על מדינת ישראל (או בשפה מכובסת "סרבנות")? האם עמתו אותה עם קריאתה לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לצה"ל? איני חושב שחברי מפלגת העבודה זנחו את הציונות, אלא התמסרו להולכת שולל של אנטי ציונים המנסים לבצע השתלטות עוינת על מפלגתם. מרב מיכאלי נושאת ארומה של כוכבת טלוויזיה והמצביעים התבשמו מאבק הכוכבים שלה, בלי להתעמק בהשקפת עולמה.

 

* בחירתו של פרופ' יוסי יונה למקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, מכניסה דרך המפלגה המתיימרת לרשת את התנועה של הציונות המגשימה, התנועה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, את נציג רוחות הפוסט-ציונות באקדמיה.

 

* התוצאה החיובית בפריימריז של מפלגת העבודה, היא ניצחונה של שלי יחימוביץ', על אף המהלך המאורגן לחיסולה הפוליטי. בתוך הנוף הצחיח של מפלגת העבודה, ההולכת ומתרחקת מדרכה הרעיונית של תנועת העבודה, שלי יחימוביץ' היא שושנה בין החוחים. היא ראויה לניצחון, אך ספק אם מפלגת העבודה ראויה לה.

 

* שלי יחימוביץ', פרופ' טרכטנברג ואיציק שמולי הם המנהיגים המבטיחים של מפלגת העבודה / התנועה. ואיך אני מציג בכפיפה אחת את טרכטנברג, המזוהה מעל הכל עם המלצות ועדת טרכטנברג ואת שלי יחימוביץ' המזוהה כל כך עם המאבק נגדן.

 

עם כל הערכתי לשלי, היא שגתה בגדול בהתנגדותה למסקנות הוועדה, אותה טעות של מנהיגי המחאה. היא נקטה בגישה פוליטית של אופוזיציה לשם אופוזיציה ושל "הכל לא כלום", במקום גישה פרגמטית של הפוליטיקה כאמנות האפשרי. ההבדל העיקרי בין מהפכן לרפורמטור, הוא בעיקר במבחן התוצאה. אם נבחן לאורך ההיסטוריה את ההצלחות החברתיות הכבירות, נגלה שהן תוצאה של מאמץ פוליטי ותחיקתי קשה ומדורג, ובשום אופן לא של כפיה הר כגיגית של חזון חברתי מושלם. היחס הנכון להמלצות הוועדה הוא ראיית השינוי שהן מחוללות לעומת המצב הקיים, ולא השוואתן לחזון של חברה אידיאלית. אילו האופוזיציה ותנועת המחאה, במקום להתנגד למסקנות היו נאבקות על יישומן, יתכן מאוד שחלק גדול הרבה יותר מהן היה מיושם, לטובת החברה הישראלית.

 

* דחיקתו של איתן כבל, שהתהדר כנאבק על המקום הראשון, אל המקום העשירי, היא מכה קשה ומוצדקת למשרתם של שני אדונים – עמיר פרץ ונוני מוזס. הניסיון שלו לעשות סיכול ממוקד לשלי יחימוביץ' חזר אליו כבומרנג. עיקר פועלו בכנסת היוצאת היה החוק האנטי-דמוקרטי נגד "ישראל היום", שהקנה לו רוח גבית אדירה ב-ynet ו"ידיעות אחרונות", שלא ממש עזרה לו. טוב היה אילו כלל לא נכנס לרשימה, אך עצם המכה שחטף היא תוצאה חיובית.

 

* בזכות היבחרו של איתן ברושי לרשימת העבודה, יהיה בסיעת העבודה בכנסת הבאה ח"כ אחד המתנגד לנסיגה מבקעת הירדן ונאמן לדרכה המדינית של תנועת העבודה - לתכנית אלון ולמורשת רבין. אדם שחי, מאמין ומדבר על התיישבות וביטחון.

 

* הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. איני מצפה מערביי ישראל להיות ציונים. אני מצפה מהם להשלים עם עובדת היותם אזרחים שווי זכויות במדינה היהודית, ולהיות אזרחים שומרי חוק המשתלבים במערכותיה.

 

לכן, איני מתרגש כלל מהצהרתו של זוהיר בהלול, שנבחר ברשימת "העבודה", שאינו ציוני. עצם בחירתו לרוץ לכנסת במפלגה ציונית, וברשימה הנושאת את השם "המחנה הציוני", היא מסר חשוב של רצון להשתלב.

 

כמו כל ח"כ, בהלול יבחן על פי עמדותיו ומעשיו בכנסת. האם הוא יהיה תואם אחמד טיבי בתוך מפלגת העבודה או ח"כ ערבי המחויב למדינתו ונאבק להטבת מצבם של בני עמו? זאת השאלה.

 

* מה שמאפיין את מפלגת העבודה הוא טוהר מידות ונקיון כפיים (חוץ מהמועמדים שלה לראשות הממשלה ולנשיאות המדינה).

 

* קשר השתיקה התקשורתי סביב פרשת זכות השתיקה שעליה שמר יצחק הרצוג בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, מעידה על שיניו הרקובות של כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

 

* מי ששמר על זכות השתיקה, הפסיד את הזכות להחזיר את חובו לחברה.

 

* מתוך מאמרו של חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי ב"הארץ": "מהלכים אלה של מרצ [מודעה של המפלגה הקוראת לפרלמנט האירופי להכיר באורח חד-צדדי במדינה פלשתינאית. א.ה.] הם פרובלמטיים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית. האם יוזמי הפניה שאלו את עצמם, אם ידוע על מקרה אחד שבו מפלגה פרלמנטרית במשטר דמוקרטי, שלא הצליחה לשכנע את קהל הבוחרים לתמוך בעמדותיה, פנתה לפרלמנטים זרים לסיוע? ... לא נעים להודות, אך הפניה של מרצ לפרלמנט האירופי מזכירה במידה מסוימת את יוזמת מנהיג 'ברית שלום' יהודה לייב מגנס, שלנוכח התנגדות הערבים לתכנית החלוקה והידרדרות המצב בארץ, פנה בתחילת 1948 למשרד החוץ של ארה"ב בהצעה להתערבות אמריקאית – כולל התערבות מזוינת – כדי לכפות על הצדדים הנִצים משהו הדומה למשטר נאמנות בינלאומית. פנייה פתטית זו, שנעשתה בעת שהישוב היהודי נאבק על חייו ועל הסיכוי ההיסטורי להקים את מדינת היהודים, סתמה – ובצדק – את הגולל על 'ברית שלום'".

 

מה גרם למרצ לנקוט צעד כל כך רדיקלי, שלבטח לא הייתה מעלה אותו על דעתה אפילו לפני 5 שנים? ההקצנה הדרמטית של מפלגת העבודה, שטשטשה את ההבדל בין המפלגות, גרמה למרצ להקצין עוד יותר, לצורכי בידול. ואיפה הקו האדום? אין.

 

* ניצחונה של איילת שקד ה"חילונית" בבחירות המקדימות של "הבית היהודי", לא בהצנחה או שריון אלא בפריימריז של עשרות אלפי מתפקדים, רובם המוחלט דתיים, היא צעד חשוב להסרת החיץ בין "דתיים" ו"חילונים". הגיע הזמן להשליך את הדיכוטומיה הזאת לפח האשפה של ההיסטוריה ואני מייחל ליום שבו מפלגות לא תגדרנה עוד את עצמן כ"דתיות" או "חילוניות".

 

* איילת שקד נבחרה בזכות הצטיינותה כפרלמנטרית נחושה ומוכשרת. איני תומך בעמדותיה הקיצוניות בחלק ניכר מן הנושאים, אך אין ספק שהיא ח"כית מעולה, המייצגת היטב את בוחריה והם גמלו לה בקלפי.

 

* ב-1955 העמידה מפא"י את שרת העבודה גולדה מאיר בראש רשימתה בבחירות לעיריית תל-אביב יפו (אז עוד לא היו בחירות ישירות לראשות הרשויות). מפא"י ניצחה, אולם גולדה לא הייתה לראש העיר, כיוון שלא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך, היא שהשותפה ובעלת הברית של מפא"י באותם ימים במערכת הארצית והמוניציפלית, המפד"ל, סירבה להצטרף לקואליציה בראשות אישה!

 

היום, בפריימריז של "הבית היהודי", יורשתה של המפד"ל ההיסטורית, אישה נבחרה למקום הראשון. ולא סתם אישה, אלא אישה הלובשת, שומו שמים, מכנסיים ואינה חובשת, אוי לנו שכך ראו עינינו, כיסוי ראש. היום מוצבות ארבע נשים במקומות ריאליים ברשימת "הבית היהודי".

 

זוהי עדות לשינוי במעמד האישה בישראל, אך בראש ובראשונה למהפכה האדירה העוברת על הציונות הדתית בשנים האחרונות.

 

* אחת מארבע הנשים ברשימת "הבית היהודי" היא הרבנית יהודית שילת. על בחירתה אני שמח במיוחד. שילת היא הרוח החיה בפורום "תקנה", ששבר את קשר השתיקה בנושא פגיעות מיניות מצד רבנים, הביא להתמודדות קהילתית עם התופעה, ושיאה היה בטיפול האמיץ בפרשת מוטי אלון.

 

בשל מעורבותה בפרשה נעשה ניסיון סיכול ממוקד למועמדותה בידי אוהדי אלון. מצד שני, רבני "תקנה", המייצגים את כל הקשת הדתית לאומית, מן הקצה החרד"לי עד הקצה הליברלי, יצאו להגנתה. בחירתה היא מסר ציבורי חשוב ואמירה ברורה של הציבור הדתי לאומי, המגבה את פורום "תקנה".

 

* תחקיר של קלמן ליבסקינד חשף את שיטות האינסטלציה הרקובה של העברת תקציבים באמצעות צינורות, בידי ניסן סלומיאנסקי. מדובר באותן שיטות הנחקרות היום בחקירת "ישראל ביתנו". סלומיאנסקי, אדם מוכשר ללא ספק, אינו ראוי לשמור על הקופה הציבורית. בחירתו למקום השלישי בפריימריז של ה"בית היהודי" מצערת.

 

* הדבר הגרוע ביותר שקרה ל"בית היהודי", היה החלטת "האיחוד הלאומי" לא לפרוש ממנו. סביר להניח שאתם ובלעדיהם מספר המנדטים של "הבית היהודי" יהיה זהה, אולם אתם - 3 ח"כים המייצגים את הקו המקובל על מצביעי "הבית היהודי" ידחקו החוצה, ובמקומם יישבו שלושה ח"כים המבטאים קו הרבה יותר קיצוני מבחינה דתית ומדינית. הח"כים של "האיחוד הלאומי" יכנסו לכנסת כטרמפיסטים על הפופולאריות של בנט, על הסנטימנט הקיים בציונות הדתית לרעיון של אחדות המחנה (שבעטיו בנט לא פעל בגלוי לפרישת "האיחוד הלאומי", אלא רק קיווה שהם יעשו את המלאכה בעבורו), ועל הצבעת המיינסטרים של הציונות הדתית, במקום להציע את מרכולתם לבחירת הציבור בבחירות.

 

* בעייתית במיוחד בחירתו של בצלאל סמוטריץ' למקום התשיעי, הריאלי על פי כל הסקרים, ברשימת "הבית היהודי". מדובר באדם צעיר ורב פעלים חיוביים, בעיקר בהקמת תנועת "רגבים", הפועלת נגד השתלטות בלתי חוקית של ערבים על קרקעות המדינה, ומנהלת מאבקים משפטיים בנדון. אולם הוא נושא כתם בעברו – ערב עקירת יישובי גוש קטיף הוא נעצר בחשד שניסה לבצע פיגוע בכביש ראשי, כמחאה נגד העקירה. אמנם לא הוגש נגד חבריו ונגדו כתב אישום, כך שמן הבחינה המשפטית גרידא הוא זכאי לחזקת החפות. אולם מנבחרי ציבור אני מצפה להרבה יותר מחזקת החפות. מבחינה ציבורית, עליו להסביר לציבור לשם מה החזיקו הוא וחבריו 700 ליטר דלק ושמן ומה הם תכננו לעשות בהם. הוא טרם עשה זאת.

 

* עקירת גוש קטיף הייתה מבחן גדול לדמוקרטיה הישראלית. היה זה אירוע שעלול היה להתדרדר למלחמת אחים, ורק מאמץ עליון של גורמים שונים, ובראשם מנהיגי מועצת יש"ע ותושבי גוש קטיף עצמם, שבאחריות לאומית עילאית הובילו להתנגדות שאין בה שבירת כלים ממלכתיים, המתוחמת במסגרת הכללים הדמוקרטיים והינה מחויבת לאחדות ישראל, מנע זאת. האחריות הזאת שלהם, ושל קציני צה"ל בראשות אלוף גרשון הכהן, הצילה את מדינת ישראל מהידרדרות לאסון לאומי.

 

אולם בשוליים היו מי שפעלו אחרת, שניסו להצית אש זרה שסופה מי ישורנו. וחבל שהשוליים הללו מקבלים לגיטימציה כח"כים.

 

* אם נכונה הידיעה שאילן שוחט, ראש העיר צפת, יתמודד לכנסת מטעם "ישראל ביתנו", מדובר באדם ראוי ביותר – מנהיג חברתי צעיר משכמו ומעלה, שהוביל מהפך משמעותי בעיר, שהנהגתה הקודמת ברחה במלחמת לבנון השניה והפקירה את האוכלוסיה החלשה, הנטושה. שוחט הציב בראש מעייניו את החינוך וההשכלה, וחולל שינוי מהותי ומשמעותי. הוא מנהיג עיר מורכבת מאוד מבחינה דמוגרפית, ועושה זאת בחכמה וברגישות.

 

אין לי ספק ששוחט ראוי להנהגה ברמה הלאומית. עם זאת, הייתי מעדיף לראותו אותו עוד שנים אחדות כראש העיר, משלים את המלאכה.

 

* אילן קרוי על שמה של אילנה, דודתו, שנרצחה בטבח במעלות חצי שנה לפני לידתו. בכל אשר ילך הוא נושא עמו צילום של מכתב שכתבה דודתו להוריה שעה שהייתה חטופה בידי המחבלים, שבו הביעה אמונה גדולה – דתית וציונית, ושלמות עם התעקשותה לצאת לטיול על אף פחדם של הוריה. מכתב מרגש, צוואה רוחנית, המהווה את המוטו של חייו.

 

* האם הסאגה המכוערת של הבחירות המקדימות בליכוד תשכנע מישהו במהותה של מחלת הפריימריטיס?

 

* ארגון דאעש הפיץ השבוע תמונות של ילד בן 8 חמוש באקדח יורה בראשו של שבוי ורוצח אותו. ארגון בוקו-חראם שיגר השבוע ילדה בת עשר לפיגוע התאבדות בשוק בניגריה, שגבה חיי עשרות בני אדם. ארגון חמאס הקיף את מחבליו בשכבת מגן של ילדים ואזרחים, שעה שביצע את פשעיו נגד האנושות – הירי המכוון של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. האויב של האנושות הוא הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי, ששלושת הארגונים שהזכרתי הם שלוש זרועות שלו. נגד האויב הזה על העולם הנאור לנהל מלחמת חורמה.

 

במקום זאת, בית הדין הבינלאומי בהאג החליט לפתוח בבדיקה מקדימה לקראת חקירת ההגנה העצמית של ישראל. איזו חגיגה של צביעות!

 

* החוק הבינלאומי, נכתב במציאות של מלחמה בין צבאות של מדינות מסודרות, המקבלות אותו ונוטלות אחריות על מילויו או הפרתו. החוק הבינלאומי חייב להתאים את עצמו למציאות החדשה, שבה רוב המלחמות הן א-סימטריות, בין צבאות של מדינות מסודרות, אחראיות ושומרות חוק, לבין ארגוני טרור שאין להם אלוהים, אין להם גבולות ואינם כפופים לכל חוק אנושי, דוגמת דאעש, חמאס ובוקו-חראם. המצב שבו החוק כובל את ידי המדינות המתגוננות נגד טרור שהחוק אינו חל עליו, חייב להשתנות. צה"ל הוא הצבא המחויב לחוקי המלחמה יותר מכל צבא אחר בעולם, והדבר בא לידי ביטוי במיעוט ההרוגים בקרב המגן האנושי של האויב, ביחס לכל מלחמה אחרת של צבא של מדינה דמוקרטית (כמובן שלא נשווה את צה"ל לצבא של דיקטטורה, או חס וחלילה של מדינה ערבית). ובסוף, הארגון הצבוע הזה פועל דווקא נגדה.

 

יש לברך על הגינוי האמריקאי להחלטת בית הדין בהאג. שוב הוכח שארה"ב, תחת כל ממשל, וגם כאשר ישנן מחלוקות בין המדינות, היא ידידת אמת של ישראל. על ארה"ב וישראל ליזום את שינויו של החוק הבינלאומי והתאמתו למציאות החדשה.

 

* אני רואה חשיבות חינוכית רבה יותר בטיולים השנתיים מאשר בכל יום לימודים סטנדרטי. לכן, שמחתי על המקום שמועצת התלמידים והנוער הארצית העמידה את הסוגיה, על החלטתה הנחושה לצאת למאבק, על הצלחתה להנהיג מיליון תלמידים ללכת בעקבותיה, ועל הצלחתה להביא את שני הצדדים לפתרון, לאחר יום אחד בלבד של שביתה. כל הכבוד!

 

* "שאלתו" של נעמן כהן, עם מי מזדהה היום יותר "השומר הצעיר", עם הגיבור הלאומי אורי אילן או עם הבוגד והמרגל אודי אדיב, שניהם בני קיבוץ גן שמואל, מכוערת ורוויית שנאת חינם. האם חברי "השומר הצעיר" ובני הקיבוצים של "השומר הצעיר" לא היו בשורות הראשונות של הלוחמים במלחמת "צוק איתן"? באתר האינטרנט של קיבוץ גן שמואל, תופס אורי אילן מקום מרכזי, כחלק מן האתוס של הקיבוץ וכמופת חינוכי. ואילו אודי אדיב הבוגד כלל אינו מוזכר.

 

* לאחרונה, אני מבלה הרבה בארכיון העיתונות בבית אריאלה, במסגרת מחקר אקדמי. וכך נחשפתי לתופעה שלא הייתה מוכרת לי – גמלאים, המבלים מדי יום שעות אחדות בבית אריאלה וקוראים באדיקות את כל העיתונים היומיים, ומחליפים ביניהם: "יש לך גלובס? גמרת את גלריה?" נפשי יוצאת אליהם.

 

* ביד הלשון

 

בפינתי "ביד הלשון" בגיליון 1007, ציטטתי את אבשלום קור, שהסביר לי את שם משפחתי, הייטנר. בציטוט הופיעה בטעות המילה "איפה" במובן "אפוא", ואיילה זמרוני תהתה, בצדק, על השגיאה הזאת והוסיפה: "אם באבשלום קור נפלה שלהבת, מה יגידו עמך ישראל".

 

את תשובתו של אבשלום קור על שאלתי הוא שלח לי בפקס, לפני למעלה משנתיים. לא שמרתי את המקור, אלא העתקתי את התשובה ושמרתי במחשבי. חזקה על אבשלום קור, ש... השגיאה היא פליטת מקלדת שלי.

 

אכפר על שגיאתי, בהצגת ההבדל בין שתי המילים, שצלילן זהה.

 

איפה = היכן.

אפוא = אם כן.

 

" וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ?" (שמות לג טז).

 

אחזור על הציטוט של אבשלום קור, הפעם באופן תקין: "... שמו היה מאיר הייטנר. ומובנו, אפוא: מאיר המאיר". ואני מקווה שהפעם אורי המאיר האיר את עיני הקוראים.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 18/1/2015 00:22   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, המאבק החברתי, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, שחיתות, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ