לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 11.9.16


* טיהור אתני – אף אחד מאלה שתוקפים את נתניהו על כך שהגדיר את הדרישה לעקור את היישובים היהודיים מיו"ש טיהור אתני, לא מסוגל להסביר באמת מדוע תביעה שחבלי ארץ שלמים "יטוהרו" מכל יהודי היושב בהם, אינה טיהור אתני.

 

(את השאלה הזאת הצגתי גם בדף הפייסבוק שלי. הניסיונות להקריץ תירוץ היו מגושמים, פאתטיים ומביכים. דקלומים אוטומטיים על "אקיבוש").

 

* עולם טיפש – איך יגיב העולם על הפרובוקציה הצפון קוריאנית הגרעינית החדשה? האמת היא שזו דילמה קשה. מה באמת אפשר לעשות? לתקוף את צפון קוריאה ולהסתכן במלחמה גרעינית?

 

דבר אחד העולם חייב ללמוד – אסור לסמוך על הסכמים עם משטרים קנאיים וטוטליטריים על מגבלות גרעיניות. כזה היה ההסכם שחתם הנשיא קלינטון עם צפון קוריאה ואנו רואים מה ערכו. הסכם הגרעין האיראני הוא מהדורה שניה להסכם הגרעין הצפון קוריאני.

 

הלקח חייב להיות שאסור לתת לאיראן להיות צפון קוריאה שניה.

 

* התכונה שבה התברכה הילארי קלינטון – המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב הילארי קלינטון נושאת על גבה קופת ענק של שרצים. היא נגועה בשחיתות פוליטית וכלכלית, היא נגועה בחוסר אמינות והיא נעדרת כריזמה. לא בכדי היא כל כך בלתי פופולרית וגם תומכיה אינם מאמינים לה. למרות זאת, היא היום האדם המתאים ביותר לנשיאות בזכות תכונה אחת חשובה שהיא התברכה בה – היא האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.

 

* חדשות בעתיקות – המחקר הארכיאולוגי שיחזר את רצפת בית המקדש השני. בעבורי, אין חדשות מעניינות ומרגשות מזו.

 

השחזור נעשה מתוך ממצאים שניצלו מהפסולת שבריוני הוואקף שטפו בביוב. הוואקפ בהר הבית, נוהג כמו טליבן באפגניסטן ודאעש בתדמור – הורס את הממצאים של ההיסטוריה שאינה מוסלמית. הפשע הברברי הזה נעשה בהעלמת עין פחדנית של ממשלות ישראל.

 

* החזיר את חובו לחברה – השופט דן כהן, שהורשע בלקיחת שוחד ונדון למאסר, שוחרר לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו. נו, אז עכשיו אפשר להחזיר אותו לכס המשפט, בטענה ש"הוא החזיר את חובו לחברה". יש תקדים, לא?

 

* אטימות - אני תומך בחוק הגבלת שכר הבכירים, ולכן אני שמח על החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגדו. אולם גם אילו התנגדתי לחוק, הייתי תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לדון בחוקים של הכנסת.

 

רק במקרים נדירים ובנסיבות קיצוניות במיוחד, ראוי שבית המשפט העליון ידון בפסילת חוקים. מתי? כאשר מדובר בחוק הפוגע בצורה בלתי מידתית בזכויות האדם והאזרח.

 

כאן אין המדובר בזכויותיהם של עשוקים הלוחמים על פת לחם לילדיהם. עצם העתירה של עתירי הכוח הללו נגד החוק, והמלחמה לסיכולו באמצעות סוללות לוביסטים ופרקליטי צמרת, מעידה על אטימות ועזות מצח.

 

* ללא גוונים וניואנסים - במשך לפחות 15 שנים אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, לבטח כתבתי עשרות מאמרים בנושא. אבל בשיח ההקצנה, של "הכל או לא כלום", ללא גוונים וניואנסים, פוסט שכתבתי נגד האקטיביזם השיפוטי הפך לדיון שבו אני מותקף על כך שאיני חושב שאפשר לשלול לחלוטין מבית המשפט את היכולת לפסול חוקים (אפילו המבקר החריף ביותר של האקטיביזם, דניאל פרידמן, אינו מציע הצעה כזאת) ואני נאלץ להגן על החוקה הישראלית המתהווה, מול טענה מנותקת מן המציאות כאילו חוקי היסוד אינן חוקה בהתהוות.

 

* המתלהם והמתבהם - לפני שנים אחדות המצאתי את הביטוי "אקיבוש", שנועד לסמל את הפלקטיות והרדידות של מי שמחליפים כל טיעון, כל דיון מורכב בסיסמה העבשה "הכיבוש", מילת קסם קוברת מחשבה. דבריו של האלוף שמני בנדון, מנוגדים לחלוטין לאמונותיי ולהשקפת עולמי. אני נמצא בוויכוח ערכי, עקרוני, עם המסר שלו. אולם כתבתי נגד הניסיון למחוק את זכויותיו הרבים שצבר בעשרות שנות שירות קרבי מבצעי בצה"ל, ונגד הטענה שמי שזאת עמדתו אינו צריך לשרת בצה"ל. זהו מסר הרסני, החותר לכך שצה"ל לא יהיה עוד צבא ממלכתי, לא יהיה עוד צבא העם, שמשרתים בו, בכל הרמות, בעלי כל השקפות העולם, כל האמונות, והפיכתו למיליציה פוליטית שכל שדרת הפיקוד שלה מתיישרת על פי הקו הפוליטי של השלטון. מיד מצאתי את עצמי בתוך ויכוח שבו אני אמור, כביכול, לייצג את עמדותיו של שמני, להן אני כל כך מתנגד. ויכוח שבו תקפו אותי בחריפות כאילו אני תאומו האידיאולוגי הסיאמי של שמני. הרעיון המורכב, שאפשר להתנגד לדעותיו של אדם ולהתווכח עם יריב פוליטי ואידיאולוגי בלי למחוק אותו, בלי להשפיל אותו, בלי לעשות לו שיימינג, בלי לבזות אותו, לא מסתדר בשיח המתלהם והמתבהם של השמאלימין הקיצוני; הזנב המכשכש בחברה הישראלית.

 

* נסיבות ההתאבדות – אם, במקרה, תשמעו בימים הקרובים שאהוד ברק התאבד, כנראה שהסיבה לכך היא העובדה המוזרה, שגדעון לוי כתב מאמר של תמיכה בו כמועמד לראשות הממשלה.

 

* על "אחרית קיץ" של גדעון תלפז - המלצת השבת שלי, מתוך עיתוני השבת, היא על קטע מתוך רומן בכתובים של גדעון תלפז, שהופיע במוסף התרבות והספרות של "הארץ", תחת הכותרת "אחרית קיץ". סיפור יפה ומרגש.

 

הסיפור הופיע לצד מסה של עורך המוסף בני ציפר על גדעון תלפז, בהגיעו לגבורות. בני ציפר מתפעל מתלפז בעיקר בזכות היותו ניהיליסט (הוא לא השתמש במושג, זאת הפרשנות שלי לדבריו). במיוחד הוא מתפעל מהעדר העכבות בכתיבתו המינית; למשל בתיאור משגל עם בחורה אמריקאית ועם אמה. הוא מתפעל מכך שהאם מצטרפת "בשיא הטבעיות" למשגל הזה, הרי מה יותר טבעי מיחסי מין משולשים עם בחורה והאמא שלה? ולהתלהבות שלו מן המין הבהמי הזה, הוסיף ציפר את ההשוואה: "אנטיתזה חריפה לדמות האם היהודיה המסרסת, שבגינה – על פי הפסיכולוגיה בגרוש – הספרות הישראלית נראית כמו שהיא נראית". טוב, לפחות שגם הוא מגדיר את הפסיכולוגיה הזאת כפסיכולוגיה בגרוש, אך על כך ש"הספרות הישראלית נראית כפי שהיא נראית" הוא אפילו לא ראה צורך להרחיב את היריעה, הרי הוא כתב אקסיומה. לדעתי, למשל, היא דווקא נראית לגמרי לא רע. ואיני מכיר שום "אם יהודיה מסרסת" המסרסת את הספרות, ואני רחוק מלהתלהב מתיאורי מין פרברסיים מן הסוג שציפר כל כך מתלהב מהם.

 

ציפר מתלהב מתלפז, גם כיוון שכתיבתו אינה אידיאולוגית, אינה פוליטית, אינה עוסקת בקיום הישראלי, היהודי, האנושי. בלשונו של ציפר: "כשהקוראים כאן ילמדו להעריך כתיבה המדברת על החיים לאמתם – על אוכל, מין, נסיעות – ולא רק על שכול, פלסטינים ושואה". האמת היא, שספרו היחיד של תלפז שאותו קראתי, "אבשלום והנזיר", הוא ספר מאוד מאוד פוליטי. וכספר פוליטי, המתאר אפוקליפסה של כת צבאית ימנית שתפסה את השלטון, לא היה בו שום מסר החורג מן המסרים של המיליה של הבוהמה הישראלית, ולכן הוא גם לא מעניין.

 

אני מודה שמאמרו של ציפר ממש לא גרם לי חשק לקרוא את תלפז. אבל בכל זאת קראתי את הסיפור, נהניתי מאוד ואני ממליץ.

 

            * ביד הלשון

 

נהלל – היום, ח' באלול, מלאו 95 שנים להקמתו של מושב העובדים הראשון, המושב נהלל, בעמק יזרעאל. ביום זה עלו שבעת החלוצים לנקודה הזמנית בגבעת שִׁמְרוֹן.

 

המושב נהלל הוא עלם רך בן 95, אבל נהלל הוא יישוב ותיק הרבה יותר. זוהי עיר מתקופת המקרא, בנחלת שבט זבולון. נהלל מוזכרת לראשונה בספר יהושע: "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן", ושוב בספר שופטים: "זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס".

 

בתקופת המשנה והתלמוד התקיים בסמוך היישוב מהלול. חז"ל זיהו אותו עם נהלל המקראית, וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "ונהלל - מהלול, ושמרון - סימונייה". השם מהלול

השתמר בשמו של הכפר הערבי מעלול, שהיה קיים סמוך למושב עד מלחמת השחרור.

 

גילוי נאות – אני התחתנתי עם נהלל.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 11/9/2016 00:07   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות, ספרות ואמנות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 4.9.16


* של מי השבת הזאת? - סוגיית עבודות הרכבת בשבת היא דילמה אמתית, ולכל צד בדילמה נימוקים אמתיים ורציניים. עם קצת רצון טוב והעדפת טוב המדינה על אינטרסים זרים, ניתן למצוא פשרה ראויה בין האינטרסים והערכים השונים הנוגעים לסוגיה.

 

למרבה הצער, יש מי שמנצלים את הדילמה לשיח של שנאה והסתה. כך "ידיעות אחרונות", שהכתיר עמוד בגיליון השבת בכותרת ענק: "השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים". זו דמגוגיה מסיתה ופלגנית, שנועדה להציג את הדילמה כמאבק אינטרסים בין אלה שמשתמטים מצה"ל ואי עבודה בשבת היא אינטרס פרטי שלהם, לבין החיילים המשרתים את המדינה והמדינה פוגעת בהם.

 

אין דבר כזה "שבת של החרדים". השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.

 

אם יש חיילים שעלולים להיפגע מהשבתת קווי רכבת ביום ראשון ושישי בשל העבודה ביום חול, זאת בעיה שיש לתת לה מענה. למשל, לבצע את העבודה ביום שני. מי אמר שהיא חייבת להיות ביום ראשון, דווקא ביום עם העומס הגדול ביותר? או להוציא אוטובוסים להסעת החיילים במדים במקום הנסיעה ברכבת. כאשר יש רצון טוב, יש פתרונות. כאשר אין רצון טוב, יש דמגוגיה, שנאה והסתה.

 

* מה מניע את נתניהו? - בדילמת השבת והרכבת, מה שמניע את נתניהו אינו השבת ואינו הרכבת, אלא ההזדמנות לפגוע בישראל כץ. לא רק בשל ניסיונו של כץ להכניס שמץ של מנהל תקין לליכוד, אלא קודם כל כי ישראל כץ קצת התחזק, או שנדמה לנתניהו שהוא קצת התחזק, ולכן נתניהו דואג לדחוק אותו כפי שדחק את כחלון, סער, יעלון ועוד רבים וטובים. גם את ארדן הוא דוחק החוצה. כי מי שמעז להתחזק בסביבתו של נתניהו, אחת דינו. נתניהו רוצה סביבו רק משרתים.

 

* קייטנת חיילים – אבא של חייל הפיץ בפייסבוק כרזה שהפכה מיד לוויראלית, "מרד החילונים הגדול". ונכתב שם, ללא בושה, "אין רכבת אין חיילים" ו"לא שולחים את הילדים בטרמפים". כאבא לחייל קרבי אני סולד מהקריאה הנואלת הזאת. מה פירוש "אין חיילים"? הבנאדם נפל על הראש? ומה פירוש "לא שולחים את הילדים"? הם ילדים, שאבא שלהם "שולח" אותם? הם גברים, לוחמים. צה"ל אינו גן ילדים. גועל נפש.

 

* מזייפים מחאה - מפגינים חסמו כבישים במחאה על שיבושי התנועה.

 

* אויב הדמוקרטיה - מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אלוף (מיל') גדי שמני הביע התנגדות למדיניות ישראל ביו"ש ויצא נגד "אקיבוש". זאת עמדה פוליטית לגיטימית של אזרח בשיח הציבורי הדמוקרטי בישראל. אם זו דעתו הפוליטית, למה הוא ביצע את המדיניות שהוא מתנגד לה, כאלוף בצה"ל? התשובה על השאלה הזאת מובנת מאליה – כי ישראל היא דמוקרטיה. בדמוקרטיה הצבא כפוף לממשלה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ומחויב לבצע את מדיניותה. חיילי צה"ל ומפקדיו, ובוודאי הבכירים שבהם, מחויבים לבצע בצורה המיטבית, ככל יכולתם, את המדיניות. אם הם מתנגדים לה - לאחר שישתחררו יביעו את דעתם. התשובה לשאלה מובנת מאליה, אך לא השאלה עצמה. השאלה עצמה היא בלתי לגיטימית. זו שאלה, שמי ששואל אותה, כופר במהותה של הדמוקרטיה.

 

רוגל אלפר לא שואל את השאלה. בעיניו השאלה מיותרת. מדובר באנרכיסט אנטי דמוקרטי. אמנם הוא מרבה לכתוב נגד ישראל כמדינה יהודית, אך האמת היא שלא פחות מכך הוא נגד ישראל כמדינה דמוקרטית.

 

לדעתו, על החיילים והקצינים למרוד בדמוקרטיה. האנטי דמוקרט הזה משווה את כפיפות הצבא לדרג המדיני הנבחר במדינה דמוקרטית לקציני הוורמכט שביצעו את פקודות היטלר. כלומר, הוא לא רק אנטי דמוקרט אלא גם מכחיש שואה.

 

אם, חלילה, אדם כמו רוגל אלפר יהיה פעם בשלטון, לא רק בעלי עמדות שונות משלו יישלחו למחנות ריכוז, אלא גם אנשים שדעתם אולי כדעתו, אך קיבלו את מרות הדמוקרטיה שהכריעה אחרת. ולכן, גם האלוף שמני לא יינקה. "אם ייכון ביום מן הימים בית משפט לפשעי הכיבוש הישראלי, יישפט גם האלוף (מיל') גדי שמני, שכיהן כאלוף פיקוד המרכז... לא חדשה לנו הבנאליות של הרוע. זכורים לנו מן העבר משפטים מפורסמים כמו 'אשמתי היא הצייתנות שלי'. שמני לא המציא את מילוי הפקודות כצידוק לביצוע מדיניות... על הלוך הרוח הזה, שכה חיוני להיתכנות הבנאליות של הרוע, כבר שמענו, במשפטים כמו 'לא רדפתי יהודים תוך תאווה ותשוקה. זאת עשתה הממשלה... שכבת ההנהגה, עמה לא נמניתי, נתנה את הפקודות' ".

 

אם, חלילה, אנשים מסוגו של אלפר יהיו פעם בשלטון, שבו בית המשפט יהיה כפוף אליהם, סביר להניח שעונשו של שמני יהיה מוות.

 

* תמונת הראי של רוגל אלפר – תמונת הראי של רוגל אלפר, הם אנשי הימין הקיצוני המשתלחים באלוף (מיל') שמני על כך ששירת כאלוף וביצע את מדיניות הממשלה וכעת הוא תוקף אותה. הנ"ל מוסיפים לכך תיאורי קונספירציה אנטי צה"ליים על איזו קרן המשתלטת על צה"ל ומחדירה את סוכניה כדי להרוס אותו (בדומה לטענות ה"הדתה" ההזויות והקונספירטיביות של תמונות הראי שלהם משמאל). גם בזכוכית מגדלת של שען חרש נתקשה למצוא את ההבדל בין אנשי השמאלימין הרדיקלי; אותה נפש מסוכסכת ופרנואידית המביאה לאותו סוג של חשיבה מעוותת.

 

יש לשוב ולהבהיר – צה"ל הוא צבא העם, הוא צבא ממלכתי, יש בו מקום לבעלי כל הדעות, לאנשים מכל הזרמים וכל המגזרים, בכל רמות הפיקוד. כולם מחויבים להגן על מדינת ישראל, על פי מדיניות הביטחון שקובעת הממשלה הנבחרת, בין אם היא משקפת את עמדתם ובין אם לאו. ולאחר שהם פושטים את המדים, הם אזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית, וזכותם לבטא את עמדתם, בין אם אני או כל אחד אחר תומך בה, או מתנגד לה.

 

ומי שמתנגד לעמדתם, מן הראוי שיתווכח אתם, כי אין להם כל חסינות מביקורת והיותם קצינים אינם הופכת את דעתם לטובה יותר או פחות משל אזרחים אחרים. אך אין כל מקום להשתלח בהם על הפער, כביכול, בין שירותם כחיילים לעמדתם כאזרחים.

 

* אבסורד - הבעיה היחידה שיש לי עם הצעת החוק של ח"כ אמיר אוחנה, האוסרת העסקת נערים שאינם מתגייסים לצה"ל בשירות ארגונים הפועלים נגד צה"ל, במסגרת השירות ה... לאומי (!), הוא הבושה על כך שצריך את החוק הזה. הבושה על כך שמדינת ישראל מאפשרת את האבסורד הזה. "חוק פשיסטי", מכנה זאת פשקוויל המערכת של "הארץ", במפגן אופייני של בורות, חוצפה ושקר.

 

* ידע כל אב עברי – אהוד בן עזר כותב שתדע כל אם עבריה שבנה יכול היה להיות אלאור אזריה. אילו הוא כתב "ידע כל אב עברי", הייתי משיב לו, בתור אב עברי של לוחם ביחידה קרבית המשרת כעת באיו"ש, שאני מצפה מבני לנהוג כלוחם בצה"ל ולא כאיש כנופיה מזרח תיכונית.

 

* מהי טענת ההגנה – ההגנה במשפט אזריה מציגה תצהיר מפורט של הפתולוג הראשי לשעבר, פרופ' יהודה היס, על פיו מותו של המחבל לא היה מהירי, והירי נעשה אחרי שהמחבל כבר מת. זאת, בניגוד לחוות הדעת הרשמית של המכון לרפואה משפטית.

 

איני מבין דבר בפתולוגיה ואין לי כל כלים לדעת איזו חוות דעת נכונה. אולם יש סתירה מוחלטת בין הטענה המרכזית של ההגנה, שהירי נעשה מתוך הגנה עצמית בשל תחושת סכנה מיידית, לבין הטענה שהמחבל מת עוד בטרם נורה.

 

* אחותה התאומה של המשפטיזציה – פעמים אינספור, בשנים האחרונות, יצאתי נגד החקיקיזציה – חקיקת היתר של הכנסת, שרבים מחבריה מתחרים ביניהם בריבוי הצעות חוק למטרות רייטינג וכדי להתהדר במספר הצעות החוק שהציעו, כאילו בכך נבחנת איכות פועלו של ח"כ.

 

מרבים לדבר על סכנת המשפטיזציה של החברה הישראלית. לעתים הדיון על המשפטיזציה הופך לשיח לעומתי בין תומכי בית המשפט, כביכול, לתומכי הכנסת, כביכול. לכאורה, המשפטיזציה מחזקת את בית המשפט ובכך מחלישה את הכנסת ולכן על הכנסת להיות חזקה יותר, לתפוס את המושכות והדרך לכך היא חקיקה, שלכאורה אמורה לחזק אותה במקבילית הכוחות הזאת.

 

זאת טעות. המשפטיזציה – גישת "הכל שפיט" וראיית כל דבר בעיניים משפטיות, פגעה ופוגעת בחברה הישראלית בכללה, אך בראש ובראשונה היא הזיקה למעמד בתי המשפט בישראל ובפרט בית המשפט העליון. המשפטיזציה של הפוליטיקה הפכה לפוליטיזציה של המשפט, ובכך דרדרה את בית המשפט ממעמדו הרם והנישא למעמד של שחקן במשחק הפוליטי. החקיקיזציה של הכנסת, עודף החקיקה, רק מעצימה את המשפטיזציה על כל נזקיה, ויחד עם זאת היא גם מדרדרת את מעמדה של הכנסת ולכן גם את כוחה.

 

המשפטיזציה והחקיקיזציה הן אחיות תאומות הפוגעות בחברה הישראלית; הן מחליפות שיח ציבורי של נורמות, של ערכים, של מוסר, של מחויבות, של זהות, של שכל ישר, בשיח של חוקים, זכויות, פורמליסטיקה. זו תופעה הרסנית.

 

לאורך השנים מצאתי שותפי דעה רבים במאבק נגד המשפטיזציה, ואכן בתי המשפט היום מאוזנים יותר ובריאים יותר מכפי שהיו בתקופת ברק ובייניש. לעומת זאת, בנושא החקיקיזציה מצאתי את עצמי לאורך השנים כקול בודד.

 

שמחתי מאוד לשמוע את דבריה הנחרצים בנדון של שרת המשפטים איילת שקד, בכנס המשפט בת"א. דבריה נגד חקיקת היתר מבורכים ועוד יותר מכך - הפעולה שהיא מובילה בפועל לבלימת המגמה.

 

* פרס ישראל בספורט – התפרסמו התחומים שבהם יחולקו פרסי ישראל ביום העצמאות תשע"ז, ובהם ספורט. אני מציע כמועמדים בתחום הספורט את גדול כדורסלני ישראלי מיקי ברקוביץ', גדול כדורגלני ישראל מוטלה שפיגלר והישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית יעל ארד.

 

            * ביד הלשון

 

מבוא חמה – בבית העלמין של קיבוץ מבוא חמה בדרום הגולן, היושב על צוק האון, המשקיף על הנוף הקסום של הכנרת, הובא השבוע למנוחות טל שלם. טל שלם היה בנו הבכור של הקיבוץ, ובקיבוץ הולדתו הוא נטמן, אף שהוא בנה את ביתו ומשפחתו במושב כנף, שבמעלות הגולן. טל נפטר מדום לב בשנתו, בקמפינג בטיול משפחתי, והוא בן 47 בלבד.

 

מה מקור שמו של הקיבוץ, מבוא חמה? את שם הקיבוץ נתן סבא של טל, המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם, ממעצבי החג הקיבוצי. הוא נועד לסמל את מיקומו של הקיבוץ במזרח המדינה, ממזרח לכנרת, בעבר הירדן המזרחי. צד מזרח הוא מבוא החמה; בו זורחת השמש. השם גם משמר את שמה של העיר המקראית חמת; את פרבר מעיינות המרפא חמת של העיר גדר בתקופת בית שני; את העיר היהודית חמת גדר בתקופת המשנה והתלמוד. בערבית שוּמָר שמו העברי המקורי של המקום בשם אל-חמה, ובעברית חודש שמו של האתר, שנמצאים בו שרידי העיר התלמודית - חמת גדר. השמות חמת או חמה מעידים על מעיינות המים החמים באזור.

 

קיבוץ מבוא חמה הוא היישוב השני שעלה לקרקע בגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים (הראשון היה מרום גולן שעלה ב-14 ביולי 1967, חמשה שבועות לאחר המלחמה). חלוצי מבוא חמה היו ברובם בני עמק הירדן, שעלו ב-22.1.68 להקים יישוב על חורבות מוצב עמרת עז א-דין שממנו ירו עליהם הסורים ומיררו את חייהם בכל שנות הכיבוש הסורי של הגולן. הנקודה הזמנית של הקיבוץ בשמונת החודשים הראשונים לקיומו,  הייתה תחנת הרכבת של חמת גדר. אזור חמת גדר היה בשטח הריבוני של מדינת ישראל על פי הסכמי שביתת הנשק, אך הסורים שהפרו את ההסכם, כבשו אותו ב-1951, בתקרית שבה נפלו שבעה חיילי צה"ל.

 

אחד מחלוצי היישוב היה בנו של מתתיהו שלם, אמיתי, בן קיבוץ רמת יוחנן, אביו של טל. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 4/9/2016 01:00   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 31.8.16


* הם לא מהגרים – מדינת ישראל אינה מדינת הגירה. היא מדינת עליה. היא מדינתו של העם היהודי ויהודי העולה אליה, הוא יהודי השב אל ביתו.

 

הביטוי העיקרי לכך הוא, כמובן, חוק השבות ומתן האזרחות האוטומטית לעולים, ברגע שמימשו את זכותם להיות אזרחי מדינתם.

 

אולם הקליטה החברתית חשובה לא פחות. ותפקידה של המשטרה משמעותי ביותר בקליטה הזאת.

 

היהודים יוצאי אתיופיה כבר אינם עולים. למעלה מ-25 שנים עברו מאז מבצע "שלמה". למעלה משלושים שנה חלפו מאז מבצע "משה". אך מפכ"ל המשטרה רואה בהם "מהגרים". טוב שלא כינה אותם מסתננים.

 

כאזרח מדינת ישראל התביישתי לשמע דבריו של המפכ"ל. תגובתו, שלא התכוון לפגוע, מעידה על חוסר מודעות עצמית. אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע, אולם בדבריו הוא חשף תמונת עולם מעוותת, הסותרת את מהותה של המשטרה במדינה יהודית דמוקרטית. והוא פגע, אף שלא התכוון.

 

דבריו המבישים, מצטרפים ללא מעט סימנים המעוררים ספק באשר לכשירותו לתפקיד. יתכן שהוא קצין שב"כ מעולה, אולי אפילו האדם המתאים ביותר לראשות השב"כ, אך ספק רב אם הוא מתאים לעמוד בראש ארגון חברתי קהילתי, כמו משטרת ישראל.

 

* חוש הריח של סמוטריץ' - לא הופתעתי מכך שח"כ סמוטריץ קפץ בראש לתמוך בדברי המפכ"ל. יש לו חוש ריח מפותח, הגורם לו להידבק לכל מה שמדיף ריח של גזענות.

 

* וידוא הריגה – יש משהו יפה ומכובד במנהג של "אחרי מות קדושים אמור", עד גבול מסוים. אין לשקר. אין להלביש על אדם תכונות שלא היו לו. ניתן ורצוי להזכיר שלא היה מושלם, ואפשר גם לציין את חולשותיו. אולם מן הראוי, בעיקר בשעות הקשות שאחרי המוות, להתמקד בצדדיו החיוביים של המנוח, בתרומתו, בתכונותיו הטובות.

 

בדמותו של פואד בן אליעזר יש צדדים בעייתיים ביותר, אך הייתה לו גם תרומה גדולה למדינת ישראל. נכון להזכיר גם את הצדדים השליליים, אך ראוי להדגיש בשעות אלו בעיקר את תרומתו.

 

מופע האימים של יוסי ביילין בערוץ הראשון, עוד בטרם התקררה גופתו של פואד, היה מכוער ומזעזע. הוא לא הכין את מראיינו ההמום למופע, ואם הבנתי נכון בין השורות, הוא יזם את הזמנתו לאולפן "מבט" כדי לספוד לפואד. הוא פתח ואמר שהוא לא בא לכאן כדי להצטרף ל"אחרי מות קדושים אמור" ופתח במסע קיטרוג משתלח, קשה, חריף, חסר מעצורים, רווי שנאה. היה זה מופע מביש.  

 

* העבריין הנמלט מהלוויית אביו - העבריין הנמלט אופיר בן אליעזר אינו מכבד את זכר אביו ובחר לא ללוות אותו לדרכו האחרונה, כי הוא פוחד מחקירת משטרה. כנראה שהוא יודע היטב למה הוא מפחד מהחקירה ומעדיף לשבש אותה באמצעות הימלטות מהארץ. כנראה שנחישותו לשבש את החקירה חזקה יותר מהרצון להיפרד מאביו. ובעזות מצח הוא מאשים את גורמי החוק במות אביו.

 

* חרם פיפיות - "בריסל איירלנס" ביטלו את החלטתם להחרים את חלווה "אחווה" המיוצרת באזור התעשיה ברקן. מה קרה? המוצר והמפעל הפסיקו להיות מיוצרים בשטח "קבוש"? או שמא בעלי החברה שינו את עמדתם הפוליטית?

 

לא ולא. החרם לא נבע מעמדה פוליטית, אלא מכניעה ללחץ מסחרי של אויבי ישראל. ביטול ההחלטה נבע מכניעה ללחץ נגדי וההודעה של יהודים וישראלים רבים שיחרימו את החברה.

 

זאת הדרך להילחם בחרם – חרם נגדי.

 

* נתניהו במדי SS – הסמל להסתה שהובילה לרצח רבין הוא הפצת תמונתו במדי SS. כאילו לא למדנו דבר, התופעה הזאת חוזרת ובגדול, ובאמצעי הטכנולוגיה והמדיה של ימינו, תפוצתה גדולה לאין ערוך ולכן השפעתה מסוכנת הרבה יותר.

 

הפוסט של תחקירנית ערוץ 10 רות אלבז, המשווה בין נתניהו להיטלר, הוא שילוב של הסתה בוטה והכחשת השואה. השילוב הזה הוא טרנד במחוזותינו. הטרנד הזה הוא תופעה ממארת.

 

מן הראוי שהחברה הישראלית תתעלה מעל המחלוקות בתוכה ותתאחד למיגור התופעה החולה הזאת.

 

* שתיקת הטרוריסטים - "ידיעות אחרונות" חשף מחנה אימונים של כנופיות להב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי. בין השאר לומדים חיילי הכנופיות איך לשבש חקירות, לעמוד בלחצים ולהמשיך לשתוק בחקירה. והחוליגנים הללו מצליחים בכך היטב, כפי שנוכחנו בחקירות רוצחי משפחת דוואבשה וחבר מרעיהם. 

 

* פסטיבל שלום חנוך - 1 בספטמבר אינו רק יום פתיחת שנת הלימודים תשעז, אלא גם יום הולדתו ה-70 של גדול הרוקרים בתולדות המוסיקה הישראלית, שלום חנוך. כבר בשבוע שעבר הקדימו העיתונים לפצוח בפסטיבל חגיגי, עטור כתבות ענק על שלום וסביר להניח שבימים הקרובים מגמה זו תגבר. האירועים יגיעו לשיאם במופע האיחוד של להקת "תמוז" ב-15 בספטמבר.

 

זה משמח מאוד. בדרך כלל, פסטיבלים כאלה נהוגים אחרי מותם של אמנים, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, עם מותו של נחום היימן. גם אחרי מות הדבר חשוב ויפה, כיוון שגדולתו של אמן היא שיצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. הבעיה היא, שהוא עצמו אינו זוכה ליהנות מן החגיגה. שלום חנוך זכה וכולנו התברכנו. 

 

            * ביד הלשון

 

כאוות נפשך – פרשת השבוע היא פרשת "ראה". בפרשה זו מופיע צירוף המילים "כאוות נפשך". אם לדייק, בפרשה הוא מופיע ללא כ"ף הדמיון, כלומר לא "כאוות נפשך", אלא "אוות נפשך". "כאוות נפשך" היא הצורה המקובלת בעברית העכשווית.

 

הנה המקור: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח, וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים יב, טו) ... אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).   

 

איווה פירושו ביקש, רצה, השתוקק. מכאן – "מאוויים" = רצונות, משאלות. וגם – תאווה = תשוקה.

 

אוות נפשך = הנפש שלך משתוקקת.

כאוות נפשך = כפי שהנפש שלך משתוקקת. ככל שאתה רוצה.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 31/8/2016 00:14   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, משפט, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות, קליטה, רצח רבין, שחיתות, תקשורת, תרבות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ