לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 29.7.15


* סתירה מהותית – קיימת סתירה מהותית בין הרצון שבית אל (או כל מקום אחר ביו"ש) תהיה חלק ממדינת ישראל, לבין הרצון שחוקי ישראל יהיו בה מחוץ לתחום, פסיקות בית המשפט העליון לא תקוימנה בה ושוטרי ישראל יותקפו בה.

 

* תכובד הכרעת בג"ץ – אני מתנגד והתנגדתי תמיד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות של בית המשפט בנושאים פוליטיים שבתחום סמכותן של הרשויות הפוליטיות, הכנסת והממשלה.

 

מדיניות ההתיישבות היא סוגיה פוליטית מובהקת, ולבית המשפט אין אמירה בנוגע לה.

 

יש לציין, שבית המשפט העליון, לאורך כל השנים, כולל בתקופות האקטיביסטיות ביותר של נשיאות ברק, הקפיד לכבד את הסמכות של המוסדות הנבחרים בנושא התיישבות, ודחה את הניסיונות הרבים לכפות עמדה פוליטית המתנגדת להתיישבות, באמצעות בית המשפט.

 

כל הניסיונות לגרור את בית המשפט לשלילת חוקיות ההתיישבות ביו"ש נדחו, ולא בכדי חיים שם היום 400,000 ישראלים. עם זאת, בית המשפט התערב ובצדק, במקרים נקודתיים ונדירים, של התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים ושל בניה בלתי חוקית. הסוגיות הללו אינן פוליטיות, אלא סוגיות משפטיות מובהקות, וחובתה של הרשות המבצעת לציית להחלטות בית המשפט.

 

בנושא הבניה בבית אל בג"ץ טרם אמר המילה האחרונה. ברגע שיפסוק את הכרעתו הסופית, לכאן או לכאן – חובה הן על הרשויות והן על האזרחים לציית לפסיקתו.

 

* כמו מדינת עולם שלישי – תמיכתם של שרים בממשלה בהפרת חוק, במפירי חוק, במי שתקפו באלימות את שוטרי משטרת ישראל, היא התנהגות אנטי ממלכתית, המתאימה למדינת עולם שלישי, לא למדינת חוק דמוקרטית מסודרת. זו שערוריה ממדרגה ראשונה.

 

יש לחזק את ידיו של שר הביטחון בוגי יעלון, הנוהג באחריות ממלכתית, מגן על הדמוקרטיה ואינו נרתע מהאיומים.

 

אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

 

* לא ראויים – יאיר לפיד תקף בדף הפייסבוק שלו את התנועה הקיבוצית על כך שהזמינה את אנשי "שוברים שתיקה" להופיע בפני בני נוער באירוע הרפסודיה.

 

בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים להופיע בפני בני נוער של התנועה הקיבוצית. אולם חשוב להבין שאין בהזמנתם תמיכה של התנועה בדרכם. גם אני הוזמנתי, ולא בפעם הראשונה, להיפגש עם בני נוער ברפסודיה (השנה לא עשיתי זאת, כיוון שהדבר לא הסתדר לי). לאירוע הזה מוזמנת כל קשת הדעות.

 

בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים, לא בשל דעותיהם אלא בשל מעשיהם. אני בטוח שדעותיהם קיבלו ייצוג מפי דוברים אחרים וטוב שכך. לדעתי, יש להציב קווים אדומים. בעבר הוזמנו גם נציגי "נוער הגבעות" למפגשים האלה עם הנוער הקיבוצי, וכפי שאני מתנגד להזמנת "שוברים שתיקה", התנגדתי גם להזמנתם. 

 

לפיד צודק בביקורתו על הזמנת נציגי הארגון, אך הוא סילף את אופי האירוע, כשהציג אותו כאירוע שכוכביו הם "שוברים שתיקה". האמת היא שגם "האמת שלי", ארגון המציג את האמת בניגוד לשקרים ולעלילות של "שוברים שתיקה" הוזמן והשתתף, כחלק מקשת רחבה מאוד של דעות להם נחשפו בני הנוער.

 

* לא שמאלנית מספיק – בבחירות האחרונות, "הארץ" היה עיתון מגויס לשירות קרטל הלאומנות הערבית. כמובן שהנפגעת העיקרית מהמגמה הזאת הייתה מרצ. השבוע יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד זהבה גלאון, והאשים אותה באשמה הנוראה של "התמרכזות". כותרת המאמר הייתה "מכירת החיסול של מרצ". גלאון בטאה את עלבונה במאמר תגובה, שבו יצאה בשצף קצף נגד העיתון. משפט המפתח היה: "אני מודה שזו הפעם הראשונה שנטען כלפי שאני לא שמאלנית מספיק". בוקר טוב, גלאון! סוף סוף את מתחילה להבין את חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו קיצוני ממך, שיאשים אותך בבגידה.

 

* חד"ש נמחקה – הטענה המרכזית של מאמר המערכת נגד גלאון, הייתה שהיא חותרת לאיחוד עם מפלגת העבודה. לי נראה, שמה שעומד מאחורי המאמר, הוא רצון לדחוף את מרצ לאיחוד עם קרטל הלאומנות הערבי. אם כך יהיה, יקרה למרצ מה שקרה לחד"ש. על פי חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית, חד"ש היא מפלגה "מתונה", כיוון שקמו מפלגות קיצוניות יותר. אך למרות שבראש הקרטל עומד ראש חד"ש – ח"כ עודה, חד"ש טבעה בתוך הקיצוניות הלאומנית והקנאות הדתית של שותפותיה. לכן, היא סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, למשל. והיום הם מתכננים עליה פרובוקטיבית של הסיעה להר הבית. הקומוניסטים עולים להר הבית להזדהות עם הקנאות האסלמיסטית! מעניין אם הם ייקחו אתם את דב חנין, או שכיהודי אסור לרגליו לטמא את המקום הקדוש.

 

* אמת המידה – שעה שמאמר המערכת של "הארץ" מאשים את מרצ ב"התמרכזות", גדעון לוי כבר מגדיר את מרצ כמפלגת ימין. הוא שאמרתי, חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. גדעון לוי ממורמר. הוא מלין על כך שכל מפלגות ה"שמאל" וה"מרכז-שמאל", כולל מרצ, הן בעצם מפלגות ימין, כי הן אינן תומכות בחרם על ישראל.

 

* תמרון במיצר מורכב – אילו היה סיכוי סביר לסכל את הסכם הגרעין עם איראן בהצבעת הקונגרס, ראוי היה שישראל תפעל בכל העוצמה כדי לגייס רוב נגד ההסכם, גם במחיר משבר חריף עם הממשל האמריקאי, כי נזקו של ההסכם חמור יותר מנזקו של המשבר.

 

אולם הסיכוי לכך הוא בין קלוש לאפסי, ולכן האינטרס הישראלי מחייב הימנעות ממשבר, כדי לא "ליהנות" משני העולמות – גם הסכם הרה אסון עם איראן וגם משבר חמור עם ארה"ב.

 

מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות את גבה לידידיה בארה"ב, המנהלים מאבק הירואי נחוש לסיכול ההסכם. אין היא יכולה, בעיצומו של המאבק בקונגרס, לבצע צעדים שיתפרשו כהשלמה עמו, כמו ניהול מו"מ מיידי על חבילת פיצוי.

 

במיצר המורכב הזה, יש לתמרן במתינות, בחוכמה ובשיקול דעת, ולמצוא דרך אמצע, שבה איננו משדרים השלמה ואיננו שורפים גשרים ושוברים כלים.

 

בינתיים יש להיערך למו"מ עם האמריקאים (אחרי שיאושר ההסכם) על מזעור סכנות ההסכם, ובעיקר על דרכים לאיתור ההפרות האיראניות, הסכמות על תגובה חריפה להפרות, וסל פיצוי לישראל. יש לנסות למצות את המרב מהממשל הנוכחי, בתחומים הללו, ולאחר חילופי הממשל, לנהל מו"מ מחודש שבו ניתן יהיה להשיג יותר.

 

יש לזכור – הפוליטיקה היא אמנות האפשר, ובכל מצב נתון, עלינו לנסות להשיג את המקסימום שניתן לחיזוק האינטרסים של ישראל.

 

* בל נתבלבל – במאבק נגד הגרעין האיראני ונגד ההסכם עם איראן, סעודיה היא בעלת בריתנו המרכזית. אך כדאי שלא נתבלבל. סעודיה היא מדינה אסלמיסטית קנאית, תומכת טרור ומממנת טרור, ממובילות החרם הערבי לאורך השנים ומי שהנהיגה את חרם הנפט. סעודיה היא רודנות קשה נגד אזרחיה ובעיקר נגד הנשים שבתוכה. אישה סעודית אינה רשאית לנהוג ואסור לה לצאת מן הבית שלא בלוויית בעלה, אביה או אחיה.

 

אין ספק שהאויבת המרכזית שלנו היא איראן והיא גם האויבת המרכזית של סעודיה. שיתוף פעולה בין ישראל לסעודיה במאבק נגד ההסכם עם איראן הוא מחויב המציאות. אבל כדאי שלא נטעה בהבנת מהותה של שכנתנו מדרום מזרח.

 

ומה שמסוכן מכל - התוצאה של הסכם הגרעין, עלולה להיות מרוץ חימוש גרעיני בין איראן וסעודיה.

 

כן, זאת השכונה שלנו.

 

* המילה שאחרי האחרונה – אחת התוכניות היפות ביותר ברדיו הישראלי בעשרים השנים האחרונות הייתה "המילה האחרונה" בגל"צ. תכנית מלאת חן ויצירתיות, שהביאה אנשים ממחוזות שונים בציבוריות הישראלית, לשיח פתוח ומקרב. התכנית הייתה מעניינת, זורמת ובעיקר שוברת את קווי המתאר המשעממים והעבשים של המגזריות ומגירות הסמולימין בישראל. המשתתפים בה לא חשו שחובתם ליחצ"ן את המצופה מהם, אלא לומר את מה שהם באמת חושבים, והם עשו זאת בכישרון רב.

 

היום יש תכנית הנושאת אותו שם, אך היא תכנית אחרת לגמרי. שוב אותו שיח צפוי ומשמים של שני נציגי סמולימין, המושלכים לזירת הגלדיאטורים והשופט מציג להם נושא, כדי שכל אחד מהם ידקלם את הצפוי והם ימרטו זה את שאריות שערו של זה.

 

יוסי שריד ומנחם הורביץ, נפוחים מחשיבות עצמית, מלאים בעצמם ובאהבתם הגדולה – איש איש לעצמו, ומלוא כל הארץ האגו שלהם. שריד, שהצטיין בעבר באירוניה שנונה וחדה, מצטייר בעיקר כאדם מר ונרגן המתבטא בציניות מרירה ובשנאה רבה. רוני בראון, מדושן עונג, זחוח, יהיר ומתנשא. ועירית לינור, אוד מוצל מהמילה האחרונה, מאבדת את זה... תוצר הכימיה שלה עם אורי אורבך או קובי אריאלי היה שנון ומעניין. תוצר חוסר הכימיה שלה עם בראון, הוא קהה ומצ'עמם.

 

בקשה לי למפקד גל"צ ירון דקל: החזר את התכנית "המילה האחרונה". או לפחות, שנה את שמה של התכנית החלופית.

 

* יום צום או יום חג – מאמרי "למה אני צם בתשעה באב" עורר תגובות רבות. רבים ביטאו תמיכה בדברים, ובהם לא מעט חילונים (שאיני יודע אם הם עצמם צמים, או רק הסכימו עם הרעיון). היו גם שוללים רבים.

 

הגישה השוללת מתחלקת לשתי תפיסות. האחת, היא שהצום הוא לדתיים ומה פתאום חילוני כמוני צם? אני חייב להודות, שאיני מכבד את הגישה הזאת, שהיא מאוד שטחית, רדודה וחסרת משמעות וערך. נכון שאיני מגדיר את עצמי דתי אך גם איני מגדיר את עצמי כחילוני. ההגדרות הללו אינן מקובלות עליי, לא בהקשר הלאומי ובטח לא במימד האישי. אני מגדיר את עצמי כ"יהודי סתם", מעל המגירות והקופסאות החונקות הללו. מה אומרת הגישה הזאת? כל יהודי חייב להיות דתי או חילוני. אם הוא דתי, הוא חייב לנהוג כך וכך ואם הוא חילוני הוא חייב לנהוג כך וכך. למה? ככה. נו, טוף.

 

אני מעדיף להתייחס לתפיסה השניה, שהיא רצינית, מכובדת וראויה לדיון משמעותי. על פי תפיסה זו, היום, כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, ירושלים השלמה בידי ישראל, התפוצה היהודית הגדולה ביותר היא בישראל והיא מונה כמעט מחצית העם היהודי, אין כבר טעם לציין את תשעה באב.

 

אף שעמדתי שונה, הגישה הזו בהחלט מדברת אליי. בשיג ושיח ביני לבין עצמי, שהביא אותי לפני שנים אחדות להחלטה לצום בתשעה באב, הגישה הזאת הוותה בהחלט משקל נגד, ויכולתי לאמץ אותה.

 

הנביא זכריה ניבא שלעתיד לבוא ימי התענית ובהם תשעה באב ("צום החמישי", כלשונו – אב הוא החודש החמישי בלוח השנה שנפתח בניסן), יהיו לימי חג. אני בהחלט מבין את הגישה על פיה תשעה באב צריך להפוך ליום של חג, ומעדיף אותה אלף מונים על הגישה המנוכרת לתשעה באב, שמתעלמת מהיום או מזלזלת בו.

 

אולם הפיכת היום הזה ליום חג, צריכה לבוא מתוך הסכמה לאומית רחבה, שתנבע משיח מהותי ומשמעותי ולא מניכור כלפי היום הזה. החלטה כזאת חייבת לנבוע מתוך הכרת מהותו, משמעותו ומרכזיותו של היום; משמעותו ההיסטורית והסמלית.

 

אני מאמין, שיום המהווה לאורך דורות היום המלכד את העם היהודי באבל על האסונות שחווה לאורך ההיסטוריה, החורבנות והגלות, ראוי שיהיה יום של חשבון נפש לאומי, שמהותו במדינת ישראל השלישית, היא הדיון בהבטחת קיומה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית, של העם היהודי, תוך הפקת לקחי העבר.

 

* נו, באמת – כאמור, אני מכבד מאוד את הגישה השוללת את צום תשעה באב לאור הגשמת הציונות. אולם נתקלתי במאמר המסביר שציון תשעה באב בימינו היא... פוסט ציונות. כל כך זול...

 

            * ביד הלשון

 

והיה העקוב למישור – השבת שאחרי תשעה באב היא "שבת נחמו", שבהפטרתה אנו קוראים את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ'), הנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

 

הפטרה זו הנחילה לשפה העברית ביטויים ומכתמים רבים. בשנה שעברה, למשל, עסקנו בפינה זו בביטוי (שהשפה היומיומית עוותה את משמעותו) "קול קורא במדבר".

 

הפעם אזכיר יצירות ספרותיות, מתוך הספרות העברית החדשה, שנכתבו בהשראת הטקסט.

 

האחת היא שירו של ביאליק "אכן חציר העם". הפסוק בישעיהו: "יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן חָצִיר הָעָם" (יש' מ', ז').

 

השניה היא הנובלה של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור". הפסוק בישעיהו: "כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (שם מ', ד').

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/7/2015 00:34   בקטגוריות הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, משפט, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שופטים אנוסים


לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו מצטרף לשירת ההמנון הלאומי. אבל אין לי כל טענות לשופט ערבי שאינו שר את "התקווה" ואיני מצפה ממנו לעשות כן. דברי חבר הוועדה למינוי שופטים ח"כ אילטוב הדורש לחייב אותו לעשות כן – אומללים ומבישים.

 

יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.

 

אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה.

 

דווקא מתוך עמדה זו, עלינו לקבל בהבנה מלאה את הקושי של ערביי ישראל להזדהות עם סמלי הלאום של מדינתם, שאינם סמלי הלאום שלהם. עלינו להתחשב ברגשותיהם ולנהוג בהגינות. איני רוצה לכפות על אף ערבי לשיר את "התקווה". איני מצפה שבלבו פנימה נפש יהודי תהֱמֶה. לא אם הוא אזרח פשוט, לא אם הוא מנהיג ולא אם הוא שופט בישראל.

 

לא כל כך נעים לראות שופט בישראל שאינו שר את מילות ההמנון הלאומי של ישראל, אבל זה מחיר התעקשותנו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש מתח מובנה בין שתי המהויות הללו. וכאשר מתעורר מתח כזה, אין כל סיבה להבעיר תבערות מיותרות, אלא יש לגשר עליו, בדרכי נועם ונתיבות שלום.

 

אל לנו לאחוז במקל בשני קצותיו; גם לעמוד על כך שסמלי מדינת ישראל יהיו סמלי הלאום היהודי וגם לדרוש מאזרחי ישראל הערבים להזדהות עמם. אם החלטנו, ובצדק ובדין החלטנו, שסמלי המדינה יהיו מגן דוד, המנורה ו"התקווה", מחיר ההחלטה הזו הוא ויתור מודע על הזדהותם של 20% מן האזרחים עם סמלי המדינה. זה לא כל כך נעים לנו? להם זה עולה יותר. אנו יכולים להרשות לעצמנו גדלות רוח וגילוי הבנה, ולא לנסות להפוך את האזרחים הערבים לאנוּסים.

 

עלינו לדרוש מכל אזרח לכבד את סמלי המדינה, אך לא להזדהות עמם. די בכך ששופט יכבד מעמד שבו מושר ההמנון בעמידת דום, ואין כל סיבה שבעולם לדובב את שפתיו בכפיה, לשיר המנון שאינו יכול להזדהות עמו.

 

מגילת העצמאות הכריזה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, והבטיחה שוויון מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. כהונתם של שופטים ערבים היא הגשמת חזונה של מגילת העצמאות. האם אנו רוצים ששופט יהיה אנוס, מי ששר את ההמנון הלאומי של העם היהודי, כמי שכְּפָאוֹ שֵד? ח"כ אילטוב, התובע זאת, פשוט אינו רוצה בשופטים ערביים בבתי המשפט בישראל. 

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2015 15:53   בקטגוריות חברה, משפט, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים א: לא נס לחו ולא כהתה עינו


אנו פותחים את החומש החמישי והאחרון בחמשת חומשי תורה – ספר דברים. הוא נקרא כך, כיוון שהוא נפתח במילים "אלה הדברים". שם נוסף של הספר הוא "משנה תורה", כיוון שהוא מעין סיכום של עיקרי הכתוב בתורה עד אליו.

 

רובו הגדול של הספר הוא נאום שנשא משה בפני בני ישראל בערבות מואב, ערב הכניסה לא"י – נאום שחלקו שירה, חלקו נבואה, חלקו פרוזה, חלקו חקיקה, חלקו היסטוריה, חלקו מוסר. עיקרו – חזרה על המצוות שנצטוו בני ישראל בהר סיני ובמהלך הנדודים במדבר.

 

אני מנסה לדמיין את המעמד – משה בן 120, אך  לא נס לחו ולא כהתה עינו. הוא עומד בפני עם שלם – מאות אלפי אנשים, נשים וילדים (אך לא זקנים, כיוון שמלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה, כל דור המדבר הומת). הוא לא מדבר אליהם באמצעות הרדיו והטלוויזיה וגם ללא מערכת הגברה משוכללת, אף לא מערכת פרימיטיבית. וכך, בקולו, הוא נואם במשך ימים בפני עם שלם. והעם כולו דרוך וקשוב, מבין את גודל המעמד וגודל השעה. ואף ילד אינו שואל מי זה "החופר" הזה? ... ואולי דווקא כן?

 

משה סוקר כמה אירועים מכוננים בתולדות העם – בראש ובראשונה פרשת המרגלים והעונש הכבד שקיבל העם בעקבותיה, 40 שנות נדודים במדבר. כנראה שהדגש ששם משה על הפרשה, אינו רק טראומת העונש, אלא בעיקר אזהרה. רגע לפני שעם ישראל יוצא להילחם, לכבוש את הארץ ולהתנחל בה, משה מזהיר אותו מפני חזרה על הסיטואציה שהייתה לפני 40 שנה, כאשר בני ישראל עמדו באותו מצב – ערב הכניסה לארץ ישראל. התזכורת הזאת, נועדה להזהיר אותם מפני הגורמים לחטא המרגלים: מאיסה בארץ חמדה ומורך לב ערב הקרב. נדמה לי, שהתופעות הללו קיימת בתוכנו עד היום.

 

בסקירתו מזכיר משה את מינוי השופטים ואת הדרך בה הנחה אותם: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ". מסר חד משמעי ומהפכני, של שוויון ערך האדם – כקטון כגדול תשמעון. עם ישראל התחנך בארבעים שנות נדודיו, למערכת הערכים היהודית, שהונחלה לנו במדבר. מערכת ערכים של צדק ומשפט, של אחריות לחלש בחברה, לגר, ליתום ולאלמנה, של צדק חברתי וחקיקה חברתית, שבאה לידי ביטוי בחוקי השבת, השמיטה והיובל, הלקט השכחה והפאה. ערכים, שמן הראוי שינחו אותנו גם היום.

 

יש לציין, שהתורה המצווה אותנו לצדק חברתי ולסולידריות חברתית, אינה מסתפקת בדרישה מן המדינה לצדק, אלא דורשת זאת מהקהילה ומכל אדם ואדם. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 21/7/2015 23:51   בקטגוריות הגולן, הזירה הלשונית, חברה, חינוך, משפט, מנהיגות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ