לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 10.2.16


* בתוך ים הברבריות - מאות אלפי בני אדם נהרגו ונטבחו במרחץ הדמים הנורא המתחולל בסוריה כבר קרוב לחמש שנים ומיליונים הפכו לפליטים. שנאת הכל בכל חסרת גבולות ובלתי נתפסת.

 

אהוד יערי הציג בליל שבת תמונות מהתכנסות של אחד הכוחות, איני יודע של איזה צד וזה גם ממש לא משנה. מה הם צווחו? "מוות לישראל", כמובן.

 

כלומר, גם בעיצומו של הטבח ההדדי הבלתי פוסק, הצדדים הרוצחים זה בזה אינם מתבלבלים, אינם מאבדים אוריינטציה, אינם שוכחים מי הראוי למוות הראשי – ישראל.

 

זה המזה"ת שבו אנו חיים. בתוך הברבריות הרצחנית הזאת, הצלחנו להקים ולקיים מדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת. ומשימתנו לדורות הבאים היא להמשיך לפתח את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת, בתוך ים הברבריות.

 

* פשע שנאה ברברי - חילול בית כנסת והצתת ספרי תורה, הם פשעי שנאה ברבריים כשלעצמם. אולם במקרה זה המחבלים שביצעו אותו חיללו מקום תפילה שנועד להנציח את זכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים, ואין זה מן הנמנע שהם ידעו זאת. זוהי הוספת חטא על פשע והתעללות מכוונת בזכר הנרצחים, מתוך כוונה להתעלל במשפחותיהם וביקיריהם.

 

* הסתה – על פשע השנאה של הצתת ספרי התורה שמעתי לראשונה דרך הודעת ההוקעה של הנשיא ריבלין. זה לא הפריע למסיתים הימננים, שהפכו פטריוט ציוני בלב ובנפש כריבלין לאיזה "שתול", להתחיל להתגולל עליו ולהסית נגדו, כדרכם. "איפה ריבלין? למה לא שומעים אותו? הוא ישן? בני עמי שמבני עמי וכו'". נמאס כבר מההסתה הדוחה הזאת. ה"רמז" הזה, כאילו לא אכפת לנשיא כאשר ערבים מבצעים פשעי שנאה, היא הסתה מטורפת ומרושעת. וכל זאת, רק כיוון שהוא ביצע את חובתו כאשר הוקיע את בני עמנו שבחרו בטרור וברצח. אלה שמסיתים נגד הנשיא בשל אותה הוקעה מוצדקת, למעשה קופצים בראש כדי להגן על המחבלים המרצחים שנולדו לאימהות יהודיות. ושוב הם חוזרים על השקר הנתעב, שכנראה כבר חזרו עליו כל כך הרבה עד שהפך ל"אמת", כאילו ריבלין האשים את עמו, ולא הוקיע את אלה מבני עמנו שבחרו בטרור; אלה שלמרבה הקלון אין ולו צל של הבדל בינם לבין חמאס. וחשוב לומר – אין כל הבדל בין הצתת ספרי התורה, לבין הצתת כנסיות ומסגדים בידי מחבלים שנולדו ליהודיות, בעידוד של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין, ובעידוד בשתיקה של כל המציגים את המעשים כ"גרפיטי". ויש לדייק - הצתת כנסיה היא גרפיטי כפי שהצתת בית כנסת היא גרפיטי.

 

* חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר - מפגש ההזדהות של ח"כי "הרשימה המשותפת" עם משפחות המחבלים ועמידת הדומיה לזכר הרוצחים חצתה קווים אדומים ומחייבת תגובה הולמת של דמוקרטיה מתגוננת. כפי שכתבתי במאמרי ב"ישראל היום" "על צביעות וסחר בגופות", "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה". יש גבול ליכולת ההכלה של הדמוקרטיה.

 

אני תומך בהחלטת ועדת האתיקה להשעות את הח"כים, ואני בספק אם די בכך כתגובה על מעשה כל כך חמור. עם זאת, אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

 

הצעת החוק המקורית, שהחלה להתגבש לפני שבועות אחדים כדי להתמודד עם התופעה המבישה של אורן חזן, כוונה להתנהגות שאינה הולמת ח"כ. השינוי בנוסח החוק הקובע פרמטרים של דעות ולא של מעשים – אינו מתקבל על הדעת.

 

בשנות החמישים והשישים, ניסה ראש הממשלה דוד בן גוריון להביא להוצאתה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הורתה של חד"ש) אל מחוץ לחוק וכן לסגור את העיתון "העולם הזה" ולאסור את עורכו אורי אבנרי. מי שסיכל הניסיונות הללו היה ראש האופוזיציה מנחם בגין, שראה בהם התנקשות בדמוקרטיה הצעירה, המנוגדת לתפיסה הליברלית של תנועת החרות (הורתו של הליכוד).

 

בהובלת הצעת החוק הדרקונית הזו, נתניהו פועל בניגוד לדרכו של בגין ודרכה של תנועתו. הוא נוהג גם בניגוד לדרך הפעולה של בן גוריון, שהבין שצעד כל כך קיצוני מחייב תמיכה רחבה וגיבוי של האופוזיציה.

 

אכן, יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע "מרמרה" ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו"יש עתיד", להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר.

 

הצעת החוק מחייבת רוב גדול מאוד של 90 ח"כים – 75% מהכנסת, כדי להרחיק ח"כ. ללא תמיכת האופוזיציה, החוק הזה יהיה אות מתה. האופוזיציה לא תתן ידה להרחקת ח"כ בהתאם לחוק דרקוני שלא שותפה בו. כך, במקום להתמודד עם הבעיה האמתית, הכנסת עלולה לחוקק חוק שיגביר את הפילוג בעם, ויאלץ את השמאל הציוני, שמן הראוי שיהיה חוד החנית במאבק נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, להגן על ח"כים שהימין ינסה לדחוק מהכנסת. ואולי בעצם זו מטרת ההצעה...

 

* התייצבות אוטומטית - אפילו מרצ גינתה את הפרובוקציה של ח"כי "הרשימה המשותפת" שנפגשו עם משפחות המחבלים. אך "הארץ" התייצב כאוטומט לתמוך בהם. כך מאמר המערכת של העיתון, כך רווית הכט בביקורת הטלוויזיה שצלבה את התקשורת על כך שהעזה לבקר את הקדושים והגדיל לעשות גדעון לוי, שכתב שהפגישה עם משפחות המחבלים אינה זכותם אלא חובתם. ושלושתם הציגו את הביקורת על הח"כים כהסתה גזענית נגד ערבים. אלא מה?

 

* קו הפרדה ברור - אחת הרעות החולות בקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", היה סימונם כ"שתולים" של ציונים פטריוטים, שמעדו בתמיכה והזדהות עם גורמים רדיקליים. במקום לגבש הסכמה לאומית של מיינסטרים ציוני דמוקרטי נגד הרדיקליות האנטי ציונית והצבת קו מפריד בין השמאל הציוני והאנטי ציוני, הקמפיין טשטש את הפער הזה בתיאור שקרי את יריביו הפוליטיים בצבעים הרדיקליים.

 

הצגת פטריוטים ציונים כשתולים עוררה זעם רב בקרבם ובציבור הרחב, ורבים מהם הצביעו על האבסורד בהצגתם ככאלה, לנוכח פועלם ועשייתם למען המדינה לאורך השנים. עובדה זו הקפיצה את קובי ניב. ניב יצא נגד אותם "שתולים", על האמירות הפטריוטיות שבידלו אותם ממנו ושכמותו. במאמר ב"הארץ" הוא גינה אותם בתקיפות על כך שהם שיחקו לידי הימין ו"בכך רשם לעצמו הימין הקיצוני־מלשני ניצחון גדול".

 

שמחתי על מאמרו של קובי ניב, כיוון שהוא סימן קו ברור בינו ושכמותו, לבין אנשי השמאל הציוני, אותם הוא הוקיע.

 

* מי גרם לקריסת המנהרות - אין לי מושג האם ידה של ישראל בקריסת המנהרות ברצועת עזה. אולם אם הפלשתינאים חושבים שידה של ישראל בדבר, זה מצוין. והעובדה שישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה כל קשר, אלא פשוט שותקת – היא מצוינת, הן אם ידו של צה"ל בדבר והן אם לאו.

 

* פטפטת חסרת אחריות - דבריו הפומביים של השר שטייניץ על כך שהמצרים הציפו מנהרות ברצועת עזה לבקשת ישראל, הם פטפטת חסרת אחריות, שגרמה נזק מדיני לישראל ופגעה במצרים, שבעידן א-סיסי נוהגת כבת ברית של ישראל. הופתעתי מכך שדווקא שטייניץ חטא בכך, כיוון שבדרך כלל מדובר בשר אחראי וסולידי. כנראה שהוא נלחץ מהביקורת של אנשי "מלחמה עכשיו" הרצוג ועומר בר לב.

 

למרות שדבריהם של הרצוג ובר לב היו פופוליסטיים, לא הצטערתי עליהם. ראשית, כיוון שיש בהם גיבוי מראש של האופוזיציה לפעולה צבאית, אם וכאשר תהיה נחוצה. שנית, מבחינה בינלאומית טוב לממשלת ישראל להיראות כמי שנוקטת איפוק גם כאשר האופוזיציה משמאל דוחפת אותה לפעולה צבאית.

 

* המצפן של עמיר פרץ – הזג האחרון של עמיר פרץ – חזרה למפלגת העבודה. בזיג הקודם הוא פרש, לאחר הפסדו בפריימריז, כביכול כמחאה על כך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלת נתניהו. הוא ערק ל"התנועה" והצטרף מטעמה לממשלת נתניהו. בזג שקדם לו הוא חזר למפלגת העבודה, בחסותו ובזכותו ובמאמציו של היו"ר פרס. ומיד כשחצה על גבו של פרס את הנהר, הוא הכריז על התמודדות נגדו וניצח אותו. בזיג שקדם לו הוא פרש ממפלגת העבודה והקים את "עם אחד". מה הייתה הסיבה? מה זה משנה? בלאו הכי לא היה שמץ של שיקול אידיאולוגי באף זיג ובאף זג. כל הזיגזוג נובע מהליכה על פי מצפן. המצפן של עמיר פרץ הוא האמביציה להיות הראשון. רק חזר למפלגת העבודה, וכבר רמז פרץ, כמעט הכריז, על התמודדותו. ובציטוט האמירה של רבין, שנועדה להבדיל בינו לבין פרס, הוא אמר שאצלו ראשות המפלגה היא אופציה, לא אובססיה. לא אובססיה?! יש לו הומור.

 

* עניין לציבור – במאמרו ב"הארץ" "עסקת טיעון מרסקת אמון" מותח משה נגבי ביקורת חריפה על עסקת הטיעון עם אולמרט. נגבי מציג במאמרו מהם הפרמטרים המקובלים להצדקת עסקאות טיעון, ומוכיח שהעסקה עם אולמרט נעדרת כל אחד מן הפרמטרים הללו. ואני מוסיף על כך עיקרון נוסף: כאשר מדובר בנבחרי ציבור אין מקום לעסקאות טיעון, אלא למיצוי ההליך המשפטי עד תומו. בוודאי כאשר מדובר בראש הממשלה או בנשיא (אפרופו עסקת הטיעון השערורייתית עם קצב).

 

* חביב הקהל – חזקת החפות עומדת לזכותו של משה אבגי, כל עוד לא הורשע בפלילים. אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה הקשה, שעשר נשים העידו שהטריד או תקף אותן מינית. וכאשר עשר נשים מתלוננות על כך, ניתן להניח שיש דברים בגו, אם לנקוט לשון המעטה. ואפשר לשער שהעשר שדיברו, אינן בהכרח כל הנפגעות.

 

חזקת החפות עומדת לזכותו של אבגי, אך אין בה כדי לזכות אותו במחיאות הכפיים הממושכות מצד הקהל בבית ציוני אמריקה, לאחר הדברים שאמר באוזניו. מחיאות הכפיים הללו הן בושה וחרפה.

 

על מה מחאו לו כפיים, בדיוק? אך ורק על היותו חביב הקהל. האם היותו חביב הקהל נותנת לו פריבילגיות לזכות בחיבת הקהל לנוכח תלונות של נשים רבות כל כך שנפגעו ממנו? ישאל כל מוחא כפיים ותשאל כל מוחאת כפיים, האם הם מחאו כפיים גם כאשר דובר בנציבים במשטרה, ברבנים או בפוליטיקאים, בעיקר יריבים פוליטיים, שעמדו במצבו של אבגי?

 

            * ביד הלשון

 

התאבדות – בשפה העברית יש מספר ביטויים המתארים התאבדות. יתכן שחוסר היכולת לתפוס את המעשה, היא הסיבה ליצירתיות בביטויים המתארים אותו. לצד התאבד, קיימים המונחים "שם קץ לחייו", "טרף את נפשו בכפו", "שלח יד בנפשו", "מת בנסיבות טרגיות" ו"איבד את עצמו לדעת".

 

על פי מילון הצירופים של רוביק רוזנטל, הביטוי "שלח יד בנפשו" הוא מן העברית של ימי הביניים, "שם קץ לחייו" – ביטוי שנלקח משפות אירופיות: אנגלית, גרמנית וצרפתית ומן היידיש. "טרף את נפשו בכפו" – מן המקרא. "איבד את עצמו לדעת" – מלשון חז"ל. "מת בנסיבות טרגיות" – ניב שהיה מקובל שנים רבות בתקשורת, כדי להימנע מפגיעה במת ובמשפחתו. 


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 10/2/2016 00:13   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 3.2.16


* סחרור של רדיקליזציה – בצרור ההערות הקודם, בהערה "גט כריתות" בה יצאתי בחריפות נגד הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", כתבתי: כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן הייתה כזאת. אולי זו הייתה הסוואה.

 

כצפוי, קיבלתי תגובות הקובעות נחרצות שזו הייתה הסוואה, שהייתי עיוור או שעצמתי עין.

 

אני דווקא חושב אחרת. לדעתי, מה שקרה ל"אם תרצו" דומה למה שקורה לארגונים אקטיביסטיים רבים, מימין ומשמאל – תהליך של הקצנה, שבשלב מסוים מאבד שליטה והופך לסחרור של רדיקליזציה.

 

אני מאמין, לדוגמה, שארגון "שוברים שתיקה" קם כהתארגנות של לוחמים, שוחרי טוב, שנתקלו בעוולות שנעשו בידי חיילים ובשם מדינת ישראל, והחליטו לפעול במישור האזרחי כדי להביא לתיקון. מה שקרה להם, הוא שהם עלו על המדרון החלקלק של ההקצנה, כמו נרקומנים הגדילו את מינון ההקצנה עוד ועוד עד שאיבדו שליטה. לכך התלווה שכרון הכוח בגין הפיכתם לכוכבים בינלאומיים, הנהנים מהילת "דיסידנטים" ומחיאות כפיים ואהדה בכל מקום בעולם שבו הם פועלים נגד ישראל, וככל שהם מקצינים, כך גדלה האהדה, וככל שהם מקצינים, כך גדלות התרומות להן הם מתמכרים. וכך הם איבדו את עולמם ומכרו את נשמתם לשטן.

 

גם "אם תרצו" קמו כהתארגנות של סטודנטים צעירים שרצו להנכיח את הציונות בשיח הציבורי ולהיאבק נגד מגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות. אך גם הם עלו על המדרון החלקלק של ההקצנה. מקמפיין לקמפיין הם הגדילו את מינון ההקצנה, ועברו לשפת ההתלהמות והסתחררו לשפת ההסתה. ככל שהקצינו גברו מחיאות הכפיים מצד גורמי הימננות הקיצונית וכן שכרון הכוח שלהם כמי שמצליחים שוב ושוב לתפוס כותרות ולהשפיל את הגורמים נגדם יצאו. וכך הם הידרדרו למצבם הנוכחי, שבו הם פועלים כ"ועדות הלם" ביריוניות.

 

יש לקוות שהגינוי מקיר אל קיר לקמפיין האחרון, שהגדיש את הסאה, היכה בהם ויביא אותם לחשבון נפש ולחזרה בתשובה.

 

* רישיון לגזענות - ח"כ תמר זנדברג ממרצ וארז תדמור סגן עורך אתר "מידה" (ממייסדי "אם תרצו") התעמתו בתכנית הבוקר של ערוץ 2. לא צפיתי בעימות, אלא שמעתי רק משפט אחד של זנדברג. אני משער שהוא תשובה לשאלה מדוע השמאל אינו מגנה את השמאל הקיצוני.

 

זנדברג אמרה שצריך לקעקע את השקר של איזון בין הקיצוניות משמאל ומימין. "תמיכה בטרור אינה דומה להתנגדות לטרור, גזענות אינה דומה להתנגדות לגזענות". זה נכון. אבל תמיכה בטרור דומה לתמיכה בטרור וגזענות דומה לגזענות. הביקורת על השמאל היא שאין הוא מתנער מתומכי הטרור הגזענים.

 

כאשר רוגל אלפר פרסם מאמר שבו התנצל מראש בפני המחבל שידקור אותו, והביע תמיכה מלאה במעשה הדקירה ותמיהה על כך שהוא עדין לא נדקר, זו תמיכה בטרור. בשבוע שעבר פרסם גדעון לוי מאמר תמיכה מובהק בטרור, שבו הסביר שהטרור אינו מופנה נגד יהודים אלא נגד הכיבוש. עובדה – הם לא גזענים, הם רוצחים גם חיילים דרוזים וצ'רקסים. מאמריהם של גדעון לוי, עמירה הס, אלפר, קובי ניב, ב. מיכאל, יצחק לאור ואחרים ב"הארץ", הם מאמרי תמיכה ועידוד לטרור. האם מרצ גינתה את הכותבים, את העיתון שפרסם אותם?

 

והאם התנגדות לקיומה של מדינה יהודית אינה גזענות? עמדה קוסמופוליטית, השוללת מיסודה את כל מדינות הלאום ומתייחסת לכל הלאומים כ"זהויות מומצאות", היא אכן עמדה אוניברסלית לא גזענית. אני שולל אותה מכל וכל, אך אין בה שמץ של גזענות ואנטישמיות. אולם גישה התומכת בקיומן של כל מדינות הלאום ומתנגדת אך ורק למדינת הלאום היהודית; גישה התומכת בזכות ההגדרה העצמית של כל העמים זולת העם היהודי; גישה שאינה רואה כל סתירה בין מדינת לאום למדינה דמוקרטית, אלא כאשר מדובר במדינת הלאום היהודית; גישה התומכת בקיומן של 20 מדינות לאום ערביות ושוללת את קיומה של מדינת הלאום היהודית בלבד; גישה התומכת בחלוקת הארץ לשתי מדינות: האחת פלשתינאית חד-לאומית טהורה, שמשטחה יגורשו כל היהודים ולצדה מוטציה דו-לאומית שתקום במקומה של המדינה היהודית – הגישה הזו היא אנטישמית וגזענית. האם תמר זנדברג מגנה ומוקיעה את מי ששולל את זכות קיומה של מדינה יהודית? רק בשבוע שעבר פרסם קובי ניב מאמר בו הוא שלל מעיקרה, מלכתחילה ובדיעבד, את זכות הקיום של מדינה יהודית. האם תמר זנדברג גינתה אותו? האם מרצ הוקיעה אותו? או שבעיניהם זו עמדה לגיטימית שראוי לדון בה. זו לא עמדה לגיטימית, אלא אם כן הגזענות והאנטישמיות הן לגיטימיות.

 

* חזון השלום של טובי פולק – במאמר ל"הארץ" מאשים טובי פולק את כל ממשלות ישראל (ואת כל מי ש"ימינה ממרץ"), שאינן רוצות שלום, שגם אינן רוצות הסדר מדיני כלשהו ושהן מעדיפות מלחמה, ואנו משלמים על כך בדם. "כמה דם? כמה שצריך". זאת, כי הן יודעות שהשלום פירושו נסיגה לקווי 4.6.67 (הוא לועג ל"הזיית" "תיקון גבולות" או "חילופי השטחים"), חלוקת ירושלים והקמת בירה פלשתינאית בה, עקירת ההתנחלויות והמתנחלים והפיכת הר הבית למעין ותיקן של שלוש הדתות.

 

"כולם יודעים בע"פ מה הן החלופות: או הפרדה מוחלטת ושתי מדינות ריבוניות שביניהן גבול; או ישות אחת דו-לאומית, עם שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחיה; או המשך והנצחת מצב המלחמה תוך יישום מדיניות אפרטהייד הלכה למעשה". מלחמה ואפרטהייד – חס וחלילה. נותרו שתי חלופות. ובכן, מהי החלופה שמציע פולק. כמובן, הפרדה מוחלטת ושתי מדינות ריבוניות שביניהן גבול, נכון? הרי הוא הציע נסיגה מלאה ועקירת כל ההתיישבות וחלוקת ירושלים.

 

אז זהו, שלא. "שכחתי" פרט חשוב, שהוא כמובן זכר. בין תנאי השלום מופיע תנאי נוסף: "זכות" השיבה. "כי במקום שבו שולט חוק השבות תהיה גם זכות שיבה. כולם יודעים". אז מה היה לנו שם? נסיגה מלאה בלי "תיקוני גבולות" ו"חילופי שטחים"? כן. חלוקת ירושלים? כן. עקירת כל ההתנחלות והמתנחלים? כן. למה? כדי שמהקו הירוק ומזרחה תהיה מדינה ריבונית פלשתינאית נקייה מיהודים. ומה יהיה ממערב לה? במקומה של מדינת ישראל תקום מוטציה דו-לאומית שתוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

 

רגע, רגע, יקפוץ הקורא. פולק זרק לנו סוכריה. על "זכות" השיבה הוא כתב "הכרה (גם אם סימבולית) בזכות השיבה".

 

בדיחה גרועה. אם "במקום שבו שולט חוק השבות תהיה גם זכות שיבה", הרי שבמקום שבו חוק השבות אינו סימבולי, גם "זכות" השיבה לא תהיה סימבולית. כולם יודעים. וכולם יודעים שאף פלשתינאי אינו מוכן להסתפק ב"הכרה סימבולית". הרי אולמרט הציע לאבו מאזן הרבה מעבר ל"הכרה סימבולית" והצעתו נדחתה על הסף, מכל וכל. ואם ה"זכות" הזאת מוכרת, איזו סיבה יש לפלשתינאים להסכים לכך שהיא תמומש רק באופן "סימבולי"?

 

אם ישראל תוותר על כל מה שמציע פולק לוותר, ותסכים ל"זכות" השיבה רק כהכרה סימבולית, יקום מיד איזה פולק שיטען שישראל אינה רוצה שלום, אינה רוצה הסדר, אלא היא רוצה מלחמה ושפיכות דמים. כמה דמים? "כמה שיידרש". עובדה – היא אינה מוכנה לתנאי השלום, הכוללים את "זכות" השיבה. כולם יודעים.

 

* הסרגל של גדעון לוי – לגדעון לוי יש סרגל. יש לו דרך למדוד אישים בעולם. ככל שאדם שונא יותר את ישראל, פוגע בה ונלחם בה, כך עולות מניותיו אצל גדעון לוי. לפני שבועות אחדים הוא מרח על פני עמודים רבים "ראיון" לקקני, עם גדול המסיתים האנטישמים מאז מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס, טקסט מבחיל של חנופה מביכה שכתב גרופי על אלילו, רק בזכות ההסתה שלו להחרמת ישראל.

 

והשבוע הוא יצא מגדרו בדברי הלל ושבח על שרת החוץ השוודית וולסטרום, שבחוצפתה, בורותה ושנאתה היא מתארת את מתקפת הטרור והרצח הפלשתינאית כהוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים בידי ישראל. לוי נסע לחלות פניה וכתב מאמר סגידה מביך. וכפי שהוא נוהג לבטא את כעסו על אובמה והממשל האמריקאי על כך שאינו פועל נגד ישראל, הפעם הוא יוצא חוצץ נגד אירופה ודעת הקהל בשוודיה. שמחתי לקרוא במאמרו על הביקורת באירופה ובשוודיה על מתקפתה של השרה נגד ישראל. הוא נלחץ להגן עליה, מפני אלה שבעיניהם אסור "לבקר" את ישראל; מפני אירופה הרואה בה קיצונית. קיצונית?! תמה לוי. "בשוודיה ובאיחוד האירופי עדיין חושבים שהדרישה לחקור הוצאות להרוג של סכינאים פלסטינים היא צעד 'קיצוני' מדי, שאסור לאירופה לנקוט אותו בגלל מטעני העבר". בגלל מטעני העבר... הטענה הנואלת של האנטישמים הרדיקלים באירופה, על פיה ישראל כביכול זוכה בחסינות בשל ניצולה לרעה את רגשות האשמה האירופים על השואה. על השוודים הוא מלין: "אין כביקורתה כלפי ישראל כדי לסכן את הקריירה המרשימה שלה".

 

* הסרגל של רוגל - רוגל אלפר כועס על רחלי רוטנר, שחשפה את ההטרדות המיניות של ינון מגל. זה מה שמעניין אותה? איזו הטרדה מינית עלובה? ולא אכפת לה "שהוא פשיסט וגזען שדוגל במשטר אפרטהייד. אבל על הפשיזם רוטנר שותקת".

 

האנס (לכאורה) יצחק לאור הוא כנראה מופת מוסרי בעיני אלפר. הוא לא "פשיסט".

 

* היד תכבד עליהם - יצאתי בשעתו נגד קולת העונש שגזר בית המשפט על המחבלים שהציתו את בית הספר הדו-לשוני. החלטת בית המשפט העליון להחמיר את עונשם, כך שיישבו כשלוש שנים בכלא – יש בה תיקון מסוים, אם כי עדין העונש קל ואינו מרתיע דיו.

 

בצדק אמר המשנה לנשיאת העליון, השופט אליקים רובינשטיין: "כדאי שיידעו כל השוקלים מעשים מעין אלה של הצתה שעמה רכיבי הסתה (גם אם לא בעבירת הסתה הואשמו המשיבים), כי היד תכבד עליהם. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, והשולח אש במבקשי דו-קיום בין יהודים לערבים, גם אם הוא חולק על דרכם, פוגע לא רק בערכיה הדמוקרטיים של המדינה אלא גם בערכיה היהודיים, ותחת שינהג דרכי שלום וסובלנות בין בני הארץ הוא מחרחר ומלבה – מלבה תרתי משמע – שנאה. לבית משפט זה ולבתי המשפט בכלל חובה להיאבק בכך".

 

אמת ויציב, וחבל שנאה דורש ולא נאה מקיים. שלוש שנות מאסר אינם "היד תכבד עליהם".

 

* רצח מורשת רבין – הידעתם שיש במפלגת העבודה "מחנה רבין"? לקראת כינוס הוועידה המדינית של מפלגת העבודה (7.2) הופץ בקרב ותיקי מה שהיה מחנה רבין מכתב של מולי דור, שהיה מצעירי "המחנה", ובו הצעת החלטה שיזם יחד עם פיני שומר. אם לתמצת את ההצעה לחצי משפט – אימוץ היוזמה הסעודית.

 

הצעה לגיטימית, אם כי קצת מוזר איך חמש שנים אחרי ה"אביב" הערבי אין כל התייחסות למציאות הנוצרת סביבנו שטרפה את כל הקלפים. מה שמוזר, הוא הפניה למחנה רבין. מה לתכנית הזאת ולרבין?

 

בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הרצח, הציג רבין את המורשת המדינית שלו. כותרת המורשת: לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967. כמובן שהרעיון של "חילופי שטחים" לא מוזכר בה. מה שכן הוזכר בה הם הקווים האדומים של רבין במו"מ: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

 

הצעתם של שומר ודור היא רצח מורשת רבין. הם מציעים להמיר את כל הקווים האדומים של רבין לאורות ירוקים, להפוך את כל ה"לאווים" ל"הנים".

 

* יוזמה מדינית - אם מפלגת העבודה מכנסת ועידה מדינית ורוצה להתכתב עם המציאות, מן הראוי שתוביל יוזמה מדינית להכרה בינלאומית בסיפוח הגולן לריבונות ישראל, לנוכח התפוררותה של סוריה.

 

* היועה"מ הבא – ביום שני נכנס אביחי מנדלבליט לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה. מי יהיה היועה"מ הבא, בתום הקדנציה שלו? אין לי מושג. אבל אני יודע שתוגשנה עתירות לבג"ץ נגד מינויו.

 

* כלב נשך אדם –אולמרט הורשע בשיבוש הליכי משפט. אין דבר המפגין את השפל אליו דרדר אולמרט את החברה הישראלית, כמו העובדה שהרשעה של ראש ממשלה לשעבר הופכת לידיעה בשולי החדשות. עוד הרשעה פחות הרשעה, מה זה כבר משנה.

 

* נכס לאומי - אימוץ הפשרה בנושא תפילת נשים בכותל, היא ניצחון השכל הישר על הקנאות והשנאה. הכותל שוחרר שנית, והוא הופך מקניין חרדי לנכס לאומי, השייך לעם ישראל כולו, על כל גווניו.

 

* מעט מן החושך – דברי הבלע של יריב לוין על הזרם הרפורמי ביהדות הכעיסו אותי מאוד. שר בישראל, מדינת העם היהודי, מרשה לעצמו לעלוב בצורה כזו בזרם הגדול ביותר בעם היהודי – באיזו זכות? באיזו חוצפה? שר בישראל שטוף בדעות קדומות, מוציא מפיו תשלובת כזו של בורות, רשעות ושנאה – למה?

 

זה מכעיס, אבל אני מעדיף לראות את הדברים בפרופורציות. דברי הבלע הללו נאמרו בישיבת ממשלה שבה התקבלה ברוב גדול הפשרה בנושא תפילת נשים בכותל. מקובלני שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אין זה אומר שמעט מן החושך דוחה הרבה מן האור, נהפוך הוא. החלטת הממשלה הפיצה אור גדול, ומוטב שלא ניתן לחשכת דברי הבלע של לוין להעכיר את השמחה.

 

* הליכודניקית הפופולרית – בסקר פופולריות בין חברי מרכז הליכוד, שנערך ב"ליכודיאדה" באילת, זכתה במקום הראשון השרה גילה גמליאל. דווקא היא – האחראית, הממלכתית, הליברלית, החברתית, הסולידית, המתונה, ההגונה; דווקא היא, ולא הקיצונים, הדמגוגים, הפופוליסטים, הצעקנים, המתלהמים, הלעומתיים, המפלגים. ואף שאיני חובב סקרים מסוג זה, אני שמח מאוד על התוצאה, בתקווה שהיא תשפיע לטובה על התנהגות השרים והח"כים של הליכוד.

 

* סוף הטרנד של טרמפ - לא הופתעתי מהפסדו של טרמפ בבחירות המקדימות באיווה על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. אמנם מערכת הבחירות היא ממש בשלביה הראשונים, אך להערכתי הבחירות באיווה הן סימן דרך – סוף הטרנד של טרמפ.

 

טרמפ הוביל לאורך השנה האחרונה בכל הסקרים, והפסיד במבחן הראשון בקלפי. בסקר אדם אינו נושא באחריות, וטרמפ היה אמצעי לביטוי הזעם והתסכול כלפי הממסד. לא כל מי שביטא את תסכולו באמצעות תמיכה בטרמפ בסקר, ינהג באותה דרך בקלפי. בקלפי מוטלת עליו אחריות לבחירת נשיא ארה"ב, והוא יהסס מאוד בטרם יעניק את קולו לליצן הדמגוג הגזען.

 

לכך מתווסף גם השיקול האלקטורלי. המצביעים הרפובליקאים יודעים שהעמדת טרמפ בראשות מפלגתם תנחיל לה מפלה בבחירות לנשיאות.

 

* שוק הבשר - פרשת איילת זורר מגלמת את האתיקה של שוק הבשר הקרוי עולם הדוגמנות, עולם העושה שימוש מכוער באנשים יפים ובעיקר בנשים יפות. שלי יחימוביץ' העלתה פוסט מצוין בנושא. נדהמתי לקרוא תגובות של נשים (!) שהפנימו את האתיקה של שוק הבשר.

 

* ראש קטן - תינוקות בחיפה נולדים עם ראש קטן. כשיהיו גדולים יוכלו לכהן בממשלה.

 

            * ביד הלשון

 

להתנבא על העתיד – בניגוד לכל הסקרים והתחזיות, דונאלד טרמפ הפסיד בבחירות המקדימות באיווה. מה שמזכיר את המכתם המבריק: "קשה להתנבא, בעיקר על העתיד".

 

הביטוי הזה מיוחס בטעות לשחקן הבייסבול יוגי ברה (לו מיוחסות אמירות רבות פגומות מבחינה לוגית). אך המקור האמתי הוא הפיזיקאי ההולנדי נילס הנריק דייוויד בּוֹהר.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 3/2/2016 00:11   בקטגוריות איכות הסביבה, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, רצח רבין, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.1.16


* התנהגות שאינה הולמת קצין – באווירת המשפטיזציה והפליליזציה של החברה  הישראלית, כל פעולה נשפטת על פי אמות מידה משפטיות ופליליות, הסף שאנו מציבים לאישי ציבור ולקציני צבא בישראל הוא לא להיות עבריינים פליליים ואין לנו מהם ציפיות נורמטיביות, מוסריות וציבוריות. באווירה כזאת, גבי אשכנזי עלול לצאת כגיבור לאומי מפרשת אשכנזי, כיוון שלא התקבלה המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום.

 

אולם על החברה הישראלית להציב רף מוסרי ונורמטיבי גבוה הרבה יותר. בעיניי, המשפט החשוב ביותר בהודעתו של היועץ המשפטי, הוא שאין בהחלטתו זו כדי "להשליך, לשנות או להקהות כהוא זה מקביעותיו הקשות של מבקר המדינה", במישור הערכי והציבורי, על התנהגותם של אשכנזי ווינר, שבוודאי איננה הולמת קצינים כה בכירים בצה"ל.

 

* דג רקק - עם ההחלטה שלא להעמיד לדין את אשכנזי, יש לסגור גם את התיק של הרפז, ולהודיע שהתנהגותו אינה הולמת דג רקק.

 

* פמיניזם כמפלט – בתגובה לביקורת הציבורית על משכורות העתק החזיריות והמושחתות שרותי שטרית משכה ללא בושה מ"מגה" הקורסת, שאלפי עובדיה קשי היום עומדים להיזרק לרחוב, היא אמרה ללא בושה ש"רודפים אותה בגלל שהיא אישה". פמיניזם דה-לה-שמטה כמפלטו האחרון של הנבל. באותה מידה יכול יו"ר החברה אביגדור קפלן, לטעון שרודפים אותו כיוון שהוא גבר. לזכותו יאמר, שבעקבות הביקורת הציבורית הוא החזיר את הבונוס החזירי, ויש לקוות שבעקבותיו ילכו גם המנכ"ל ובכירים נוספים.

 

* שאלה של טעם (ומודעות עצמית) – רותי שטרית: "אם הייתי פחות יפה, אף אחד לא היה מצייץ". כנראה שזה אני שלא כל כך מבין ביופי.

 

* נרדף – אולמרט: רודפים אותי כי אני גבר אשכנזי חילוני.

 

* אי של אחריות - שר הביטחון יעלון מתגלה שוב ושוב כאי של אחריות לאומית וממלכתיות בהנהגה הישראלית.

 

* ריבלין יכול לנוח - הנשיא ריבלין יכול לנוח. עד הודעה חדשה - מוקד השנאה של הימין הקיצוני הוא בוגי יעלון.

 

* אופוזיציה ממלכתית - ראש האופוזיציה הרצוג נועד עם נשיא צרפת, ותבע מצרפת להימנע מיוזמות מדיניות אנטי ישראליות ולאזן את מדיניותה במזה"ת. ראש מפלגת האופוזיציה השניה יאיר לפיד, נועד עם שרת החוץ האירופית ותבע ממנה לבטל או לפחות למתן את תועבת סימון המוצרים.

 

כך נוהגת אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית, שרוצה להוות אלטרנטיבה לשלטון. אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה. האופוזיציה אינה צריכה לעמעם את עמדותיה ועליה לבקר את מדיניות הממשלה ולהציב לה חלופה. בוויכוח הפנימי, תפקידה של האופוזיציה להבליט את המפריד, את השוני בין דרכה לדרכה של הממשלה. בפעילותה המדינית בחו"ל, עליה להבליט את המאחד, והוא רב על המפריד. בפעילותם בחו"ל מנהיגי האופוזיציה אינם צריכים להצדיק מדיניות שהם מתנגדים לה, אך עליהם להגן על האינטרסים הישראליים ולצאת נגד פגיעה בישראל.

 

מי שרוצה לשכנע את הציבור שהוא ראוי להנהגה לאומית, צריך לנהוג באחריות לאומית, במנהיגות לאומית ובמדינאות לאומית. הציבור לעולם לא ייתן אמון באדם שיפעל כמדינאי נגד המדינה.

 

יש לקוות שהלעג והמתקפות עליהם מצד "הארץ", לא ירפו את ידיהם של הרצוג ולפיד.

 

* ביקורת על שפירו – אל רשימת המבקרים את השגריר האמריקאי רון שפירו על נאומו האנטי-ישראלי, הצטרף צבי בראל ב"הארץ". הוא תוקף את שגריר ארה"ב על התמיכה האמריקאית בישראל, על הווטו האמריקאי באו"ם, על כך שארה"ב לא עשתה אפילו את המינימום של החרמת מוצרים כדוגמת אירופה.

 

הבעיה אינה בכך שעיתונאי ישראלי מטיף למדינות זרות לפעול נגד מדינתו. הבעיה היא בכך שעיתון ישראלי מטיף לכך. הבעיה היא בכך שזה הקו של העיתון. נכון, "הארץ" פתוח להשמעת דעות אחרות. הן באותו יום שבו התפרסם מאמרו של בראל ומאמר של דימיטרי שומסקי על פיו אנו נמצאים בתקופה טובה בזכות סימון המוצרים באירופה והסירוב הברזילאי לקבל את שגריר ישראל, התפרסם גם מאמר חשוב של פרופ' אלכס יעקובסון – תשובה שפויה המסבירה את הצדקת קיומה של מדינה יהודית, כלומר הצדקת קיומה של מדינת ישראל, בתגובה לפשקוויל של קובי ניב המסביר מדוע אין זכות קיום למדינה היהודית, ויש להקים על חורבותיה של ישראל איזו שקשוקה קוסמופוליטית. אך זו הבעיה – שבשם חופש הביטוי יש בעיתון מקום גם לדעה המוזרה והרדיקלית שלמדינת ישראל יש זכות קיום.

 

"הארץ" הוא עיתון היוצא מדי יום בגרסה באנגלית, הוא מופץ בקרב מובילי דעת הקהל בעולם כחלון הראווה, לעתים כחלון הראווה היחיד, של ישראל. כלומר, משכיל אירופי או אמריקאי, הקורא את שטיפת המוח הערבית נגד קיומה של מדינת ישראל, רוצה לצורך האיזון לקרוא עיתון ישראלי, והוא קורא חיזוקים מתוך ישראל להסתה הערבית.

 

למרות הנזק הנורא של העיתון, אני חושב שהדמוקרטיה הליברלית הישראלית יכולה להכיל אותו. אולם חשוב לגנות ולהוקיע אותו. ובכל פעם שאני מוקיע אותו, מיד קופצים טוקבקיסטים הטוענים שעצם ביקורתי היא... "סתימת פיות" ומזכירים לי את חופש הביטוי של העיתון... כלומר, חופש הביטוי אינו כולל ביקורת על "הארץ".

 

* אופוזיציה למדינה – מאמר המערכת של "הארץ" ביום חמישי, יצא במתקפה חריפה נגד ראש האופוזיציה ויו"ר המחנ"צ יצחק הרצוג, בשל סגנונו ועמדותיו. "הרצוג בתפקיד נתניהו" מוכתר המאמר, והטענה בו היא שהרצוג מדקלם את נתניהו ומשרת את מדיניותו, וכך גם יאיר לפיד. ומי שיודע מה פירוש "כמו נתניהו" בעבור מערכת "הארץ", מבין שהכוונה היא לאויב הקשה ביותר.

 

אם הרצוג, ראש האופוזיציה, התוקף את הממשלה ואת ראש הממשלה השכם והערב הוא "בתפקיד נתניהו" אליבא דמערכת "הארץ", באיזה תפקיד משרת "הארץ"? "הארץ" הפך מזמן אופוזיציה למדינה. מבחינתו, פער העמדות בין נתניהו להרצוג אינו קיים, כי שניהם ציונים ופטריוטים ישראלים. בין "הארץ" למדינת ישראל פעורה תהום – נתניהו והרצוג, עם כל היריבות הקשה כל כך ביניהם, מצויים בצדו האחד של התהום ו"הארץ" – בצדו האחר. בין נתניהו והרצוג יש מחלוקות מדיניות מהותיות, אך בעימות ביננו לבין הפלשתינאים – במתקפת הטרור של המחבלים, שניהם באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני. במבצע "צוק איתן" והעימות הקשה עם המחבלים שהפגיזו בטילים את ערי ישראל, נתניהו והרצוג, עם כל חילוקי הדעות ביניהם היו באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני.

 

* מיהו פטריוט – עוזי ברעם פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה באלון ליאל, הפועל בחו"ל למען החרמתה של ישראל. אמנם הוא הביע הסתייגות רפה ממעשיו, טען שלא זו הדרך, אך הגן בחירוף נפש על היותו פטריוט ישראלי. הרי ליאל שירת נאמנה את מדינת ישראל כשגריר בדרא"פ ובטורקיה וכמנכ"ל משרד החוץ.

 

למה הדבר דומה? לקצין צה"ל ששירת נאמנה את מדינת ישראל, הוביל חיילים לקרב וזכה בצל"ש, וכעבור עשר שנים הוא משרת כיועץ ביטחוני לחמאס, כיוון שהוא מתנגד לדרכה של ממשלת ישראל. האם העובדה שהוא שירת את המדינה במסירות מעידה עליו כפטריוט היום, כאשר הוא פועל במסירות נגדה? הוא הדין באלון ליאל. הוא שירת נאמנה את ישראל ואיש לא ייקח זאת ממנו. אך מבחנו של פטריוט אינו כאשר הוא מסכים עם מדיניות הממשלה, אלא דווקא כאשר הוא מתנגד לה. מי שפועל נגד המדינה ולמען פגיעה בה, כיוון שאינו מקבל את דין הבוחר ואת הכרעות הדמוקרטיה, הוא אנטי פטריוט.

 

פטריוט יאבק בדרכים דמוקרטיות למען עמדותיו וימשיך לשרת נאמנה את המדינה, כי אין לו ארץ אחרת, גם אם לתחושתו – אדמתו בוערת.

 

* הדג מסריח מהראש – מי שרוצה להבין את הקוד של "הארץ", מוזמן לקרוא את מאמרו של עמוס שוקן בגיליון ערב שבת. שוקן, המו"ל, קובע הקו, משלם המשכורות, האיש שהעיתון הוא בצלמו ובדמותו, הגדיר במאמר את ישראל כמדינת אפרטהייד בלתי דמוקרטית והצדיק את מסע הדה-לגיטימציה נגדה ואת הסייענות של ישראלים למסע. והוא תוקף בחריפות את הרצוג ולפיד, כיוון שהם מתעקשים להיות אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה.

 

הדג מסריח מהראש. אז מה הפלא שזה כבר גיליון שבת השני ברציפות, שמאמר המערכת מתייצב לצדו של עזרא נאווי? מה הפלא שכבר שבועיים העיתון חובט שוב ושוב באילנה דיין וב"עובדה", כדי להלך אימים על כל עיתונאי שיעלה על דעתו לבצע את מלאכתו העיתונאית בתחקירים על ה"שמאל" הרדיקלי [עקיבא אלדר: זו לא פרשת "תעאיוש", זו פרשת "עובדה"]? מה הפלא, שהמאמר הצמוד לזה של שוקן, הוא של עורך הדין מיכאל ספרד, ביריון עם עניבה – תמונת הראי מ"שמאל" של איתמר בן גביר, על פשעיה של ישראל? ומה הפלא שהמאמר הצמוד לזה של ספרד הוא של מכחיש קיום העם היהודי שלמה זנד, שבו הוא מטיף להתבוללות ובז לאינטלקטואלים חילונים הדבקים בהמשכיות הקיום של העם היהודי ושל מדינת העם היהודי? ומה הפלא, שלאחר שארי שביט תקף את ה"שמאל" הרדיקלי ומתח ביקורת על ה"שמאל" הציוני שאינו יוצא נגדו – כבר שבוע הוא היה למרמס ומשיסה מצד כותבי "הארץ"? אין פלא.

 

* הפנים האמתיות - רצח דפנה מאיר חשף בפנינו אישה ומשפחה אציליים ומקסימים מעתניאל, מתונים, אוהבי אדם, פתוחים; אנשים המקיימים יחסי חברות עם ערבים וגם אחרי הרצח ממשיכים בכך. אנשים שאינם מחפשים נקם. וכך בדיוק נחשפה בפנינו השבוע מיכל פרומן ומשפחתה מתקוע. וכך בדיוק נחשפה בפנינו משפחת הנקין מנריה ששני הוריה נרצחו בפיגוע בשומרון. וכך בדיוק נחשפו בפנינו משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו אשתקד.

 

צר מאוד, שרק באמצעות מעשי רצח וטרור מזעזעים, אנו נחשפים אישית לאותם אנשים מקסימים, אנשי ההתנחלויות, אנשי הציונות הדתית. לפתע הם מקבלים פנים, וכשהם מקבלים פנים, אנו שוב ושוב נחשפים לכך שהפנים שונות כל כך מהקריקטורה המצטיירת לנו באופן שבה "המתנחלים" מתוארים בתקשורת.

 

האנשים הללו אינם החריג, הם הנורמה. מה שמחריג אותם הוא העובדה שבנסיבות המצערות הללו נחשפנו אליהם באופן בלתי אמצעי, לא דרך שידורי התעמולה.

 

* השיגה את מטרתה – העמדתה לדין של הפרובוקטורית פעורת התחת נטלי כהן-וקסברג, שסרטוני הווידאו המחורבנים שבהם היא עושה את צרכיה על הדגל אינם הפרובוקציה החמורה ביותר שלה (החלאה הזאת צילמה פרובוקציית הכחשת שואה נתעבת לאין ערוך ליד מוזיאון "יד ושם") היא המתנה הטובה ביותר שהיא יכלה להעלות על דעתה שתקבל מהמדינה השנואה עליה כל כך. די בכמות הפעמים שהתקשורת הקדימה לתופעה הנאלחת הזאת את התואר "אמנית", כדי להיווכח בכך. וכעת אנו נותנים לה במה בבית המשפט, שבה היא תסוקר בידי התקשורת בארץ ובעולם כשהיא מגלמת את תפקיד ה"נרדפת", שפערה עכוז וכעת סותמים לה את הפה. אנחנו פשוט מטומטמים המשחקים לידי אויבינו.

 

* לגדוע את היד - הסופר וההוגה פרופ' יעקב מלכין בן ה-90, הוא מייסד "תמורה" - התנועה ליהדות חילונית הומניסטית, אחד מהאבות המייסדים של ההתחדשות היהודית הישראלית ומי שלאורך עשרות שנים האדיר תורה בישראל, בדרכו. עם בתו וממשיכת דרכו, הרב סיוון מס, ישבתי בפורומים וועדות שונות בארגון "פנים" – ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, ומצאתי בה בת ברית נאמנה בהתחדשות היהודית הציונית. ההתחדשות היהודית היא רבת פנים ומייצגת רבים משבעים הפנים בתורה. איני מגדיר עצמי כחילוני, ואיני רואה עין בעין עם מלכין ומס את אופן ההתחדשות, אך זה היופי שבפלורליזם היהודי.

 

קנאים פנאטים כתבו כתובות נאצה והצמידו סכין לביתו של פרופ' מלכין. יש לגדוע את היד הקנאית, המתנקשת ביהדות ובדמוקרטיה, כביכול בשם היהדות.

 

* היתרון באריכות ימים - ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם אלוף (מיל') שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים והיום, בגיל 90, יו"ר עמותת הפלמ"ח; אדם פעיל מאוד, שפותח מידי בוקר את יומו בחדר כושר ושחיה בבריכה, עובד ומדריך בבית הפלמ"ח ועובד בחלקה חקלאית קטנה השייכת לו.

 

אני תמיד קורא בשקיקה ובהערצה את סיפוריהם של בני הדור הזה, דור מייסדי המדינה. אבל כרגיל, לא חסרות בדברים השמצות וחוסר פרגון לאחרים.

 

אומר גביש בראשית הראיון: "תראי מה קרה לחבורה שלנו ממלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול, איננו. שר הביטחון משה דיין, איננו. הרמטכ"ל יצחק רבין, איננו. ראש אג"ם עזר ויצמן, איננו. אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, איננו. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, איננו. אריק שרון, שהיה אחד ממפקדי האוגדות, איננו. נשארתי לבד. עצוב לי. הדור הזה הלך". הוא יכול כמובן להאריך עוד ברשימת אלה שאינם - מכל המטכ"ל נותרו בחיים רק הוא ומפקד חיל הים שלמה אראל. בהמשך הראיון הוא מכסח את הצורה לאשכול, דיין, רבין, ויצמן, דדו ואריק שרון... רק בר לב יוצא אצלו טוב.

 

האמת היא שגם הם לא טמנו את ידם בצלחת מלחמות הקרדיט והגנרלים. אבל היום הם אינם יכולים להגיב. רק הוא נשאר לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו.

 

מה שמוכיח, שיש יתרונות לאריכות ימים.

 

* פרי וירק - מה ההבדל בין פרי וירק? ההגדרה המדעית, הבוטנית הלשונאית, מבחינה בין השניים על פי "מאין באת" ואילו ההגדרה האורי הייטנרית מבחינה בין השניים על פי "לאן אתה הולך". כלומר - ההגדרה נגזרת מן הסלט. פרי הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט פירות. ירק הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט ירקות. לכן, לדידי תות שדה, אבטיח ובננה הם פירות, ואילו אבוקדו הוא ירק.

 

             * ביד הלשון

 

מזלזל ועד חוטר – ט"ו בשבט בפתח, חג לאילנות, ואני מביא לקסיקון מונחים הנוגעים לענפים, בסדר אלפביתי, שערך ירעם נתניהו:

 

אָמִיר – הענפים העליונים שבעץ, הצַמֶרֶת.

 

בַּד – ענף עבה ששימש למוֹט או לקורה.

 

גבעול – החלק הצומח מן השורש ועליו גדלים העלים, הפרחים והפֵּרות של הצמחים.

 

גְּרוֹפִית – ענף של זית או שִׁקמה (בדרך כלל כָּרוּת).

 

דָּלִית, דָּלִיָּה – ענף ארוך, דק וגמיש המתרומם כלפי מעלה (בעיקר של גפן).

 

זַלְזַל – ענף דק (בדרך כלל קטן או המזיק לאילן).

 

זְמוֹרה – ענף של גפן הנושא את אשכולות הענבים והעלים (ויש אומרים ענף שזמרו [חתכו] אותו כדי להרכיב על הגפן ולהשביח את ענביה).

 

זֶרֶד – ענף רך ודק (בדרך כלל הנאכל ע"י בהמות).

 

חוֹטֶר – ענף היוצא מהגזע והסמוך לשורש.

 

חֲרוּת – ענף של דקל.

 

יוֹנְקָה, יוֹנֶקֶת – שלוחה דקה היוצאת קרוב לקצה השורש (ובכך מגדילה את שטח הפנים ויניקת המים). בקצה כל שורש יש אלפי יונקות מיקרוסקופיות.

 

כַּף – לולב.

 

נְטִישָׁה – ענף המונח על הארץ.

 

נֵצֶר – ענף רך הצומח מהשורש.

 

סָעיף, סְעַפָּה, סַרְעַפָּה – מקום שבו יש ענפים רבים המסתבכים יחד (מעין סְבַך).

 

סַנְסַן – תפרחת התמר (בראש האילן).

 

עֳפִי, עֳפָאִים – צמרת האילן (ויש אומרים: ענף דק).

 

עָנָף – שם כולל לגבעול היוצא מן הגזע ושעליו צומחים הפֵּרות, העלים או הפרחים.

 

פֹּארָה, פֻּארָה – שם קיבוצי לענפים.

 

רַגְלִית, רוֹגְלִית – ענפים (בדרך כלל של גפן) המתפשטים על גבי הקרקע לרגלי בני האדם (ההפך מדָּלִית – ע"ע).

 

שׂוֹךְ, שׂוֹכָה – ענף מסועף וארוך מצמרת העץ, הנושא בדים צדדיים מרובים.

 

שְׁלוּחָה – גבעול המתפשט לאורך הקרקע.

 

שָׂרִיג, שָׂרִיגִים – ענפים דקים המשתרגים ומסתבכים ונאחזים זה בזה (ויש אומרים: ענפי הגפן).

 

בעברית גם יש שמות לקבוצת ענפים: נוֹף, סְבַך, צַמֶּרֶת.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/1/2016 01:18   בקטגוריות אנשים, אמנות, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, כלכלה, מנהיגות, חוץ וביטחון, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ