לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 19.4.15


* בזכות הנאום - קבלת החוק המחייב להביא את ההסכם עם איראן ל"עיון", כלומר אישור הקונגרס, היא בשורה טובה, שעשויות להיות לה השלכות חיוביות ביותר על ביטחון ישראל ושלום העולם.

 

הנה, כמה תרחישים חיוביים שהיא עשויה לחולל: א. הקונגרס ידחה את ההסכם. ב. מתוך חשש שהקונגרס ידחה את ההסכם, אובמה יקשיח את עמדתו, והאיראנים יסרבו לחתום על ההסכם. ג. מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, איראן תקשיח את עמדתה והצדדים לא יגיעו להסכם. ד. התרחיש האופטימי ביותר – מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, אובמה יקשיח את עמדתו. האיראנים יבינו שהפעם זה רציני, כי את הקונגרס הם לא יקפלו בקלות; הם ייסוגו ויוותרו, מחשש להמשך העיצומים והחרפתם, עד נפילת המשטר באיראן. כתוצאה מכך ייחתם הסכם טוב, שיבלום את תכנית הגרעין האיראנית.

 

ספק רב אם ההישג הזה היה קורה ללא נאומו המושמץ של נתניהו המושמץ בפני בתי הנבחרים בארה"ב.

 

* חרם = טרור -  מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לפסול על הסף את העתירות נגד "חוק החרם", שכן רק מקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות האדם מצדיקים התערבות שיפוטית בחקיקה, ובוודאי שאין זה המקרה; נהפוך הוא, יש כאן שימוש ציני ושקרי ב"חופש הביטוי" כהצדקה למעשה אלים ביותר. בדיעבד, אני שמח שהעתירה לא נדחתה על הסף, משתי סיבות. האחת, חשיבות האמירה הערכית הברורה של בית המשפט העליון נגד החרם. השניה, היא העובדה שההחלטה התקבלה פה אחד בהרכב של תשעה שופטים.

 

עם זאת, אני מצר על פסילת הסעיף שאפשר תביעה נגד המסיתים לחרם ללא הוכחת נזק. לא זו בלבד שזו התערבות בלתי מידתית בחוק שהכנסת קיבלה, אלא יש סתירה בין הפסילה הזאת, לבין האמירה הנורמטיבית החשובה של בית המשפט בנוגע לחרם.

 

* אלימות פוליטית קשה - מאמר המערכת של "הארץ" תוקף את פסיקת בית המשפט העליון, שדחה את העתירות נגד "חוק החרם". כותרת המאמר: "חרם על חופש הביטוי". ניסיון לשבור את מטה לחמו של אדם בשל מקום מגוריו או עמדתו הפוליטית אינה חופש הביטוי, אלא אלימות פוליטית קשה. החוק לא אסר על קריאה לחרם, אלא אִפְשֵׁר לנפגעים מהחרם לתבוע את המחרימים על הנזק שגרמו להם. העתירות נגד החוק, נועדו למנוע מקרבנות החרם את הזכות להתגונן, וגם זה בשם "חופש הביטוי".

 

* רגע, אז ... כבר מותר לבקר את בית המשפט העליון? במדינה דמוקרטית מותר לבקר את בית המשפט העליון ואת פסיקותיו. מבחינה זו, אין כל בעיה בהתקפה של "הארץ" על בית המשפט. הבעיה היא בכך, שאותו עיתון תקף בחריפות כל מי שביקר את בית המשפט ואת פסיקותיו, כשאלו היו לרוחו של "הארץ". כאשר פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' רות גביזון, בן דרור ימיני ואחרים ביקרו את החלטות בית המשפט, זו הייתה "מתקפה פרועה על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה" וכו' וכו'. האיפה ואיפה הזאת נקראת בעברית צביעות.

 

* מה ברק היה פוסק? מאמר המערכת תוקף אישית את הנשיא היוצא גרוניס ואת המורשת שהותיר, שפסק הדין בנושא "חוק החרם" הוא דוגמה לו. העיתון שוכח, שאת ההחלטה קיבל פה אחד הרכב של תשעה שופטים. מי שכתב את פסק הדין לא היה גרוניס אלא השופט חנן מלצר, שטרם בחירתו זכה לתמיכת ה"שמאל" כולל "הארץ".

 

אין ספק שקיים הבדל בין הגישה המשפטית של הנשיאים ברק ובייניש לזו של הנשיאים גרוניס ונאור, אולם בנושא "חוק החרם" אני מאמין שגם ברק ובייניש היו מקבלים אותה החלטה.

 

* לבער את נגע החרמות -  תיאטרון קריית מוצקין החליט לא להזמין הצגות שענת וקסמן משחקת בהם. ראש עיריית דימונה קרא להחרים את ענת וקסמן.

 

דבריה של וקסמן ראויים לגינוי. אלה דברי בלע והתנשאות שחצניים וגם לא כל כך אינטליגנטיים. למרבה הצער, היא גם אינה מדברת רק בשם עצמה, אם לנקוט לשון המעטה. מכאן ועד חרם על אמן, המרחק רב.

 

רק השבוע בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, דחה פה אחת עתירה של שוחרי חרמות. בדיוק כפי שיש להתנגד מכל וכל לאמנים המחרימים התנחלויות, כך יש להתנגד מכל וכל להחרמת אמנים.

 

יש לבער את נגע החרמות מהחברה הישראלית.

 

* עלילת דם - התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן" מפריך את טענות השווא המרושעות על אודות עוצמת האש בנוהל חניבעל, ומוכיח שהקמפיין של "הארץ", בהובלת אורי משגב בנדון, היה עלילת דם נגד חיילי צה"ל.

 

לאחר שהתחקיר של צה"ל הפריך מכל וכל את עלילת הדם, כל כך לא מפתיעה הייתה תגובתו של גדעון לוי. "אין כל סיכוי שצה"ל יחקור אי פעם את עצמו ברצינות. לא את פשעי יום שישי השחור ברפיח" וכאן מונה עוד שורה של "פשעים" כביכול של צה"ל, ומסקנתו החד משמעית, היא כותרת מאמרו: "רק האג". והוא מפרט: "רק בבית הדין הבינלאומי הפלילי יהיה אפשר להעמיד לדין את מי שמבצעים פשעי מלחמה... מי שמתנגד להאג רוצה בהמשך הפשעים".

 

* רובינשטיין כוכב עליון - בשבוע שעבר כתבתי: "והרי התחזית לשבוע הבא: בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב'הארץ'".

 

בערב יום השואה כתב אריאל רובינשטיין מאמר מנומק, בו הסביר מדוע יש לבטל את יום השואה. הנה ציטוט נבחר. לא נגענו: "את יום השואה צריך לבטל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומנים... הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו".

 

תופעה פרברסית.

 

ומיד, בחוגים מסוימים, רובינשטיין הפך לכוכב עליון.

 

* חוק הרדיקלים השלובים, סעיף קטן: פוסט שואה – לא אחת כתבתי על חוק הרדיקלים השלובים, כפי שאני נוהג להגדיר את מפגש הקצוות שבין ה"שמאל" הרדיקלי וה"ימין" הרדיקלי, שלא רק קרובים זה לזה הרבה יותר מאשר כל אחד מהם למרכז השפוי, אלא קיים ביניהם דמיון רב, כיוון שהמגדיר אותם הוא בעיקר הפנאטיות. היהדות על פי ספר התועבה "תורת המלך" זהה ליהדות על פי ספר הפיגולים של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח". הסרבנות מ"שמאל" והסרבנות מ"ימין" מבטאות אותו בוז לממלכתיות ואותו איום על הדמוקרטיה. ובעיקר, הם חולקים אותה סלידה עמוקה כלפי ערך הסולידריות הלאומית. לכן הם חולקים פוסט ציונות, ומסתבר שגם פוסט שואה.

 

למחרת מאמרו של אריאל רובינשטיין ב"הארץ", שהטיף לבטל את יום השואה, התפרסם ב-nrg מאמר של איתי אליצור, עם מסר דומה מאוד. ושוב, אותה טענה נגד ה"קורבניות" ושאר סיסמאות פוסט שואה דוחות. ושוב אותה הגחכה של זכר השואה. אליצור טוען, שכפי שאיננו מציגים לראווה את סבא שלנו דווקא כשהיה חולה אלצהיימר, אל לנו להציג את היהודים במצבם הירוד ביותר, ומי שיש בארנקו יהלומים, לא צריך להתפאר בבלויי סחבות. ציניות מרושעת שיכולה בהחלט להתחרות בציניות המרושעת של אורי משגב ורוגל אלפר.

 

יש נקודה מסוימת של צדק בטענתו כלפי מי רואים בשואה את הצידוק העיקרי או היחיד לקיומה של מדינת ישראל. אולם מכאן ועד למסקנתו החולנית מרחק רב.

 

יש לחנך לכך שהציונות היא ייעוד ולא רק מקלט. היא בראש ובראשונה ייעוד, אף שהיא גם מקלט. אך הציווי "לזכור ולא לשכוח" הוא ציווי מוצדק העומד בפני עצמו, וכך גם החובה להפיק את הלקחים מן השואה, הן הלאומיים והן האוניברסליים מן השואה. כמו אנשי פוסט שואה מ"שמאל" המגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח הציוני – ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית חזקה בארץ ישראל, כך אנשי פוסט שואה מ"ימין" מגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח האוניברסלי – חיזוק ערכי ההומניזם והדמוקרטיה ומלחמה חסרת פשרות בגזענות על כל ביטוייה.

 

* עולם מושגים מעוות - מה שיש לדימיטרי שומסקי לכתוב ב"הארץ" ביום השואה, הוא מאמר על פיו מתוך ניצול ציני של השואה ישראל זוכה לפריבילגיות בינלאומיות שאף מדינה אחרת לא זוכה להן. לא יאומן – מדינת הלאום היחידה בעולם שמוטל ספק בעצם זכות קיומה ולבטח בזכותה להגנה עצמית, היא הנהנית, אליבא דעולם המושגים המעוות של שום כלומסקי, מפריבילגיה.

 

ואם אתם רוצים להבין מדוע הוא ושכמותו תומכים כל כך בהסכם הכניעה לאיראן, קראו את הפסקה הבאה מתוך מאמרו: "על פי פרסומים זרים, ישראל נהנית מעוד פריווילגיה יקרת ערך: הפריווילגיה להחזיק בנשק גרעיני, אחד הגורמים החשובים המבטיחים לה מעמד הגמוני במזרח התיכון. בזכותו יכולה ישראל להמשיך לשלוט באין מפריע בעם הפלסטיני ולהפר מדי פעם בפעם — גם זאת לרוב על פי פרסומים זרים — את ריבונות מדינות האזור כל אימת שההגמוניה האזורית שלה ניצבת בפני איום". עכשיו אתרגם זאת לעברית – שומסקי ושכמותו תומכים בהסכם עם איראן, כיוון שהם תומכים בתכנית הגרעין האיראני, שתבטל את ההגמוניה הישראלית. שומסקי מייחל לכך שתחת איומי הגרעין האיראני ישראל תיסוג לקווי 49'.

 

* לימוד שואה בגיל הרך; בין דיון חינוכי לפוליטי -  סוגיית לימודי השואה בגיל הרך היא שאלה חינוכית עמוקה, מורכבת ומעניינת. מצד אחד, מדובר בנשמות רכות, שספק אם ראוי להעמיס עליהן את הזוועה הזאת, שגם אנו, המבוגרים, איננו מסוגלים להתמודד עם מוראותיה. מצד שני, ילדים הם אנשים קטנים ואין נושא שיש להסתיר מפניהם, ובכל נושא יש לדון עמם ברמה וברגישות המתאימה לגילם. ילדים הם אינטליגנטיים ואי אפשר להסתיר מהם את התובנה שיום השואה אינו יום ככל הימים. הם שומעים שיש פתאום צפירה והכל עומדים דום בצפירה, ומתעוררות אצלם שאלות, ש"כשתגדלי תביני" אינה תשובה שיכולה לספק אותם.

 

ראוי לקיים דיון חינוכי בשאלה האם לדבר עמם על השואה וכיצד. הבעיה היא שאצלנו כל דיון חינוכי הופך מיד להתנצחות פוליטית בעומק של פלקט. מיד קופצים מגמדי השואה המדברים על אינדוקטרינציה לאומנית קורבניסטית שנועדה לשטוף את המוח של הילדים על מנת שיצעדו בסך, לא ישאלו שאלות ויחוללו פשעי מלחמה בקורבנות הפלשתינאים. וכששר החינוך לשעבר העלה את הסוגיה מיד קפצו רודפיו, שאינם יכולים לסבול את הרעיון שאיש הציונות הדתית יהיה שר החינוך, בהאשמות על האינדוקטרינציה הלאומנית בלה בלה בלה. ומנגד מיד קופצים אנשים להגנה על הרעיון, בטיעונים פוליטיים שהם ריאקציה להתנגדות הפוליטית.

 

השנה, החליף את הדיון החינוכי הרציני הזה, דיון סיסמאתי על כך שמטפלת בצהרון, חסרת כל הכשרה חינוכית, הדביקה לילדים טלאי צהוב. אין ספק שמדובר בטמטום ממדרגה ראשונה, לבטח מתוך כוונות טובות. אך כל הדיון הערכי על לימוד השואה בגיל הרך, התמצה באקט הזה, כאילו זו המשמעות של לימוד שואה לילדים. זה בערך כמו לקיים דיון על משמעות החינוך המיני בבתי הספר, על פי מקרה (דמיוני) של מורה שידגים בכיתה משגל.

 

* חינוך חווייתי -  בין התגובות על פרשת הטלאי הצהוב לילדי הצהרון, הופיע מאמר ב"הארץ" של עלית קארפ, שתקפה את הסוגיה מכיוון חינוכי מעניין. לטענתה, המקרה הוא בסך הכל הליכה צעד אחד קדימה של הביקורים בפולין אותם היא תוקפת. לטענתה, לימוד צריך להיות אך ורק מספרים, וכל לימוד מוחשי הוא עבודת אלילים.

 

אכן, עיקר הלימוד הוא מספרים, אך ממש לא רק מספרים. יש ילדים שעיקר חינוכם ולימודם אינו מספרים. לצד הלימוד מספרים יש מקום לחינוך דרך חוויה – טיול, מחנה, משחק, יצירה, שירה, ציור וכו'. הדבר נכון בחינוך לכל נושא ובלימוד של כל נושא.

 

* תחזית העבר - בתחזית מזג האוויר ב-ynet על גשם ביום העצמאות נאמר שזו הפעם הראשונה מאז אמצע שנות התשעים. זה ממש לא נכון. רק לפני שנתיים, ב-2013, יום העצמאות היה חורפי וגשום.

 

* ממשלה... לאומית?! - אני מתייחס, בדרך כלל, בערבון מוגבל להדלפות מהמו"מ הקואליציוני, שהן רוויות בסחרירים. עם זאת, אני מודאג מאוד מהמגמה עליה קראתי, לקבור את חוק הלאום, מתוך כניעה למפלגות החרדיות. חבל שממשלה המתקראת ממשלת "המחנה הלאומי" נכנעת למפלגות לא ציוניות, שהמנהיג הרוחני של אחת מהן מכנה את "התקווה" "שיר מטומטם". חוק הלאום חיוני היום לא פחות מכפי שהיה כאשר נתניהו השתמש בו כאמתלה למשבר המלאכותי שיזם כדי להקדים את הבחירות. אז הוא יכול לקדם את נוסח הפשרה שניסח בקונצנזוס לאומי רחב. האם עכשיו הוא יקבור את החוק כולו, במצוות אדמו"רים הרואים בגיוס לצה"ל גזירות שמד? בושה.

 

* ביד הלשון

 

מעשה מרכבה – כינוי לתהליך הרכבת הקואליציה. ככל הזכור לי, מנחם בגין היה הראשון שהעניק לתהליך את הכינוי.

 

במקור, מדובר בספרות יהודית מיסטית, שנויה במחלוקת, שהיא חלק מתורת הסוד; עוסקת באופן התנהלות השמים. השם "מעשה מרכבה" הוא הכינוי לתיאור פמליית ארבעת הכרובים הנושאים את כס הכבוד של אלוהים, בתיאור של הנביא יחזקאל בפרק א'. המילה מרכבה אינה מופיעה שם, אך הפמליה והכס זכו לכינוי מרכבה, משרש רכב, האל רוכב על הכרובים. 

נכתב על ידי הייטנר , 19/4/2015 00:59   בקטגוריות הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, משפט, אמנות, פוליטיקה, שואה, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 15.4.15


* התייראו מן הצבועים - טרנד תקשורתי חדש. למשל, במאמר של רביב דרוקר ב"הארץ" ביום ראשון – לסנוט בנתניהו על כישלונו הגדול, ההתקדמות הגדולה של תכנית הגרעין האיראני בתקופתו. יתכן שהם צודקים. אולם אם נתניהו נכשל, היה זה בבחירתו באופציה הדיפלומטית, שאת תוצאותיה אנו רואים היום בלוזאן, ולא באופציה הצבאית. אלא שבראש התוקפים את האופציה הצבאית עמדו אלה הסונטים בנתניהו על תוצאות בחירתו בדרך שעליה הם המליצו. והם לא הביעו התנגדות לאופציה הצבאית מתוך העדפת אופציה אחרת, אלא הציגו אותה כאופציה מטורפת, בלתי לגיטימית.

 

כה אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון, טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינם פרושין, אלא מן הצבועין... העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".

 

* האם אובמה נאיבי? רביב דרוקר לועג ל"מסוקסים בירושלים" המציגים את אובמה כנאיבי. אובמה אינו נאיבי? דומני שהתנהלותו במשבר המצרי יכולה להעיד על כך. כאשר המוני מצרים יצאו לרחובות בקריאה להדחת הרודן מובארק, אובמה תמך בהדחתו. הרי הוא רודן והמהפכה היא עממית, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות הוא תמך בהם, הרי זו דמוקרטיה והם נבחרו בבחירות חופשיות. כאשר א-סיסי ביצע את ההפיכה, הוא יצא נגדו והטיל עליו אמברגו ועיצומים, כי הייתה זו הפיכה צבאית נגד שלטון לגיטימי שנבחר בבחירות.

 

בכל נקודת זמן, קיבל אובמה החלטה הגיונית, בהנחה שמצרים היא מדינה מערבית. אלא שמצרים אינה מדינה מערבית. בתמונה הכללית, אובמה תמך בהדחת בן בריתה הנאמן של ארה"ב, תמך בקנאות האסלאמית שנבחרה בבחירות אך הייתה הופכת את מצרים לאיראן 2 עם כל המשמעות של הדבר לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו, ויצא נגד מי שהציל את מצרים, את המזה"ת ואת העולם מעונשה של איראן 2.

 

נאיבי או לא? אם אין זו נאיביות, הרי צודקים בעלי תאוריית הקונספירציה שאובמה הוא שליח "האחים המוסלמים" שהשתלט מטעמם על הבית הלבן. בעיניי, התאוריה הזאת היא בדיחה הזויה. אבל אלו שתי האפשרויות היחידות לניתוח דרכו.

 

* המבוגר שאינו אחראי - השילוב הקטלני בין מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן ומדיניותו הצינית של פוטין, שבא לידי ביטוי בחתירה האמריקאית להסכם המתיר לאיראן להיות מדינת סף גרעינית בסמכות וברשות לצד הפשרת עסקת טילי הנ"מ הרוסיים לאיראן, מעיד על המצב הקשה בו נתון היום העולם. במקום לנהוג כמבוגרים האחראיים, מנהיגי מעצמות העל מקדמים מרוץ חימוש גרעיני מטורף ליד חבית הנפט (תרתי משמע) הנפיצה בעולם והופכות מדינת טרור ג'יהאדיסטית למעצמת על ומדינת סף גרעינית. עולם מטורף.

 

* חזית אחידה נגד הסכם הגרעין האיראני - המחנה הציוני פרסם נייר עמדה בנושא הסכם הגרעין האיראני. הנייר מבטא קונצנזוס לאומי, הדוחה את ההסכם המסוכן, ומציע שינויים מהותיים בתוכנו, על מנת שיהיה קביל וניתן יהיה לחיות אתו. הפרמטרים על פיהם נדחה ההסכם הנרקם דומים מאוד לאלו שבעטיין נתניהו דוחה אותו, והשינויים המוצעים דומים מאוד, כמעט זהים, לאלו של הממשלה. במסמך נאמר בפירוש שבסוגיית הגרעין האיראני אין בישראל קואליציה ואופוזיציה.

 

המסמך הזה חשוב מאוד. ראוי שישראל תציג בפני אובמה ובפני העולם חזית אחידה נגד ההסכם. אובמה רגיש מאוד לביקורת הישראלית, וכל ההתנהלות המכוערת שלו כלפי נתניהו, הייתה פעולה פוליטית קרה ומחושבת שנועדה להסיר את המכשול העיקרי שראה בפני השגת מטרתו – ההסכם לפיוס איראן. הוא בנה על הקרע בישראל ערב הבחירות, שחלק ניכר ממנו התמקד בסוגיה האיראנית, במתקפה המכוערת על שליחותו של נתניהו לבתי הנבחרים ועוד. אחדות השורות בישראל והתייצבות האופוזיציה, בנושא לאומי זה, לצד הממשלה, עשויה להשפיע לטובה על המאבק לסיכול ההסכם. התנהגותה הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות של האופוזיציה לפני הבחירות, כאילו אין מחר, ראויה לגינוי, אך חומרת השעה אינה זמן לחשבונות העבר.

 

ברק רביד ב"הארץ", ומחרת – מאמר המערכת של העיתון, תקפו בחריפות את נייר העמדה, והציגו אותו כנייר פוליטי שכל מטרתו להביא להצטרפות המחנ"צ לממשלה ולמינוי הרצוג לשר החוץ. ניתן להבין את החשד הזה לאור הפער בין ההשתלחות לפני הבחירות להתיישרות אחריהן. אבל הציניות אינה בעמדה הנשמעת עכשיו, אלא בקמפיין המרושע טרם הבחירות. רביד עצמו כתב שנייר העמדה נוסח, בעיקרו, בידי עמוס ידלין, והוא מבוסס על מאמר שידלין פרסם השבוע באתר האינטרנט של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבראשו הוא עומד. ידלין עצמו אינו ח"כ, אינו מועמד לשר ולבטח אין לו כל אינטרס אישי בהצטרפות לממשלת אחדות, כך שרביד חושד בכשרים.

 

* אופוזיציית אחריות לאומית -  כפי שאני כותב שוב ושוב מאז הבחירות, אני מצדד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, הנחוצה היום מסיבות רבות, והמאבק לסיכול הסכם הגרעין האיראני, המסכן את ישראל, את המזה"ת ואת האנושות, הוא רק אחת מהן. עם זאת, הסיכוי להקמת ממשלה כזאת קלוש, כיוון ששני הצדדים אינם מעוניינים בה. אהיה מאושר להודות שטעיתי בהערכת המצב.

 

עם זאת, אין צורך בממשלת אחדות, כדי לצפות מן האופוזיציה לנהוג באחריות ופטריוטיות. סוף סוף, הדרך הקיצונית, של הקרבת כל אינטרס לאומי על מזבח קמפיין "רק לא ביבי", לא ממש הוכיח את עצמו. להיפך.

 

* עוזי ברעם בעקבות אחיו - "הארץ" מגוייס לקמפיין נגד הקמת ממשלת אחדות לאומית (חריג יחיד, כרגיל, היה שלמה אבינרי שבמאמר בערב שבת קרא להקמת ממשלה כזאת). רק ביום שני התפרסמו שלושה מאמרים, של ברק רביד, אבירמה גולן ועוזי ברעם נגד הקמת ממשלה כזאת. עיני צדה בעיקר משפט אחד במאמרו של ברעם, האומר הכל: "הדעת נותנת, שרוב מצביעיו של בנימין נתניהו וכל מצביעי נפתלי בנט ואביגדור ליברמן רוצים מדינה יהודית הרבה יותר משהם רוצים מדינה דמוקרטית". אביו של עוזי ברעם, משה ברעם, כיהן ששר בממשלת רבין הראשונה, והשתייך לדור המפא"יניקים שהקימו מדינה שהוכרזה בזו הלשון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". בניו של משה ברעם התפצלו. בן אחד, חיים ברעם, הלך מנעוריו לשמאל הרדיקאלי, הקומוניסטי, האנטי ציוני ואנטי ישראלי. בנו עוזי המשיך בדרך אביו, הלך למפלגת העבודה ושירת כשר בממשלת רבין השניה. אמנם עוזי ברעם השתייך תמיד לאגף היוני במפלגתו, אך תמיד היה חלק מן הקונצנזוס הציוני. למרבה הצער, לאט לאט מחלחלת לכתיבתו השפעת אחיו, לפיה קיימת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. (אגב, לאחים ברעם אחות שחזרה בתשובה ומתגוררת בהתנחלות ביו"ש).

 

* בזכות ההרתעה הגרעינית -  לפני כשבועיים פרסמתי תחזית, על פיה כותבי "הארץ" יתקפו את "צביעותה" של ישראל, הנאבקת בגרעין האיראני בעוד היא, על פי מקורות זרים וכו'. יצחק לאור, למשל, האשים היום את ישראל, שכיוון שייצרה פצצה גרעינית, היא גרמה למרוץ חימוש גרעיני במזה"ת, והזכיר גילוי דעת של אנשי רוח ב-1966 שהזהירו מפני התוצאה הזאת. איזו איוולת. הרי אם אכן תצליח איראן, בחסות ארה"ב, לייצר נשק גרעיני, הדבר היחיד שעשוי למנוע בעדה מלהטיל פצצות על ישראל, הוא ההרתעה הגרעינית הישראלית והחשש מפני "ברירת שמשון" (על פי מקורות וכו'), אותה "מכה שניה", שבכוחה להחריב את איראן אם תעשה כן. ההרתעה הגרעינית הישראלית גרמה לצבאות מצרים וסוריה ריסון במלחמת יום הכיפורים והיא אחד הגורמים (לא היחיד) לכך שמאז אותה מלחמה הערבים לא העזו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת. סביר להניח שההרתעה הגרעינית הישראלית היא הגורם המרכזי להסכמי השלום של ישראל עם מצרים ועם ירדן. לאור תוקף את הדוקטרינה המחייבת עליונות גרעינית ישראלית. אולם בזכות דוקטרינה זאת ישראל השמידה את הכורים הגרעיניים של עיראק ושל סוריה. בניגוד מוחלט לדבריו של לאור, ללא ההרתעה הגרעינית הישראלית ודוקטרינת העליונות ובעצם המונופול הישראלי על גרעין במזרח התיכון, מדינות ערב היו מצוידות מזמן בנשק גרעיני וספק אם הן היו מתאפקות משימוש בו להשמדת ישראל.

 

* לא על הגרעין לבדו - עם כל החשיבות בהרתעה גרעינית, מדינה שפויה לעולם לא תסמיך עליה את ביטחונה. מדינת שפויה תבטיח לעצמה מרחבי ביטחון רחבים דיים כדי לא להיות לעולם עם הגב אל הקיר וכדי שלעולם לא תעמוד בפני מצב שבו תידרש להשתמש בפוטנציאל הגרעיני הרה האסון. לכן, בניגוד לקונספציות מסוימות בישראל אסור לישראל לראות בהרתעה הגרעינית תחליף לצבא קונבנציונלי חזק ולגבולות בני הגנה. את הביטחון של מדינת ישראל יש להשתית על השילוב של צבא חזק וגבולות בני הגנה, כשברקע – הרתעה גרעינית, שנועדה לשמש להרתעה בלבד, או לשימוש, חלילה, רק במצב של ודאות קרובה להשמדה.

 

* האביב האנטישמי – אחרי שבשבוע שעבר גדעון לוי גער באובמה ותקף אותו בחריפות רבה על כך שמתוך פחד הוא מלטף את ישראל ומתחנף אליה, את השבוע החדש הוא פתח בנימה אופטימית, אם כי מסויגת. למה מסויגת? כי את הכותרת הוא סיים בסימן שאלה. למה אופטימית? כי הכותרת היא "תחילתו של אביב אמריקאי?". ומה גרם לו לאופטימיות, לתחושה אביבית כל כך? הוא דיווח בשמחה על כנס אנטישמי בארה"ב, של גורמים המכנים את וושינגטון כ"אזור כיבוש ישראלי" ומנסים להוביל מלחמת שחרור. סוף סוף התעוררות מעוררת תקווה. משפט אופייני, האומר הכל על הכנס, על גדעון לוי ועל האכסניה שהפכה אותו לחלון הראווה שלה: "לא הפוליטיקאים, אלא השתדלנים ובהם הלובי היהודי, הם שמנהלים את המדינה הזאת".

 

נראה שמפעל חייו של הנ"ל הוא כתיבת פרק נוסף בפרוטוקולים של זקני ציון.

 

* גם בזה אנו אשמים – עודה בשאראת, איש "הארץ", מצא את האשמים בטבח הפלשתינאים בירמוכ. ישראל, כמובן. בשל ה"נכבה" בה גורשו הפלשתינאים למחנות פליטים בלה בלה בלה. והעונש – על ישראל לקלוט בתוכה את הפלשתינאים החיים בסוריה.

 

* הטרנד ה"קורבניסטי" -  יש כל כך הרבה ציניות בטרנד הנִקְלֶה של הצגת ישראל כמי שהופכת אחרים לקורבנות, כביכול, תחת סיסמת השווא של "להשתחרר מתחושת הקורבן".

 

* מה הבעיה שלכם? כאשר אני קורא את שוללי מסעות הנוער לפולין במשפטים דמגוגיים כמו: "ביום הם צועדים עם דגלים, בלילה הם שותים בפאבים", ברור לי שאין להם בעיה עם כך שהם שותים בפאבים.

 

* נאצים מתים בשיבה טובה - ערב יום השואה תשע"ה. הסופר הנאצי גינטר גראס מת. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

 

* מטהרים את השרץ הנאצי – מרבית שנותיו כסופר, גראס קרא לעמו להתמודד עם עברו. אך הוא עצמו לא התמודד עם עברו כנאצי, לוחם הוואפן SS. במשך עשרות שנים הוא הכחיש את עברו (וכשסיפר על עברו, עשה זאת באופן חלקי ומסולף). האם הוא ייזכר כמי שכתב את "תוף הפח" האנטי נאצי, או כנאצי בנעוריו ובזקנתו? איני יודע. אני יודע איך ראוי שייזכר. אין ספק, יהיו מי שימשיכו לשתף פעולה עם הכחשת עברו, אך אני מקווה שיהיו מי שידאגו להזכיר לעולם שמדובר בנאצי, שהתחנך בהיטלר יוגנד, על סמך חינוכו התנדב לוואפן SS ועל סמך חינוכו, גם בזקנתו האשים את היהודים שהם הסכנה הגדולה לשלום העולם. אה, לא את היהודים, "רק" את מדינת היהודים, שזו כמובן אנטישמיות פוליטיקלי קורקט. האיש נאצי.

 

אילו גראס היה אינסטלטור, הוא היה אינסטלטור נאצי. אבל הוא סופר ולכן הוא הוא סופר נאצי. וכתביו אחרי שיצא מהארון, מעידים שגם על פי הקורפוס הספרותי שלו, הוא סופר נאצי.

 

אני מתנצל אם מישהו נפגע מכך שאני שמח כשנאצים מתים.

 

* לקח רפיח -  יש להתייחס בזהירות לממצאי התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן", כפי שהודלפו לתקשורת, כיוון שהדלפה, באשר היא, עלולה להיות סלקטיבית, מוּטה ומשרתת אינטרסים זרים. אך עם כל הזהירות ניתן לקבוע, שהתמונה שעולה מצביעה על הבעייתיות בהפסקות האש החוזרות ונשנות במהלך לחימה. לא זו בלבד שהן בולמות את האופנסיבה, הן גם יוצרות ערפל ובלבול הגורם לאסונות. במיוחד כאשר לא ניצב מולנו צבא מסודר ואחראי, אלא ארגון טרור הבז לכל הכללים ומפר בשיטתיות את כל הפסקות האש.

 

* צבועים בשם שלטון החוק - בימי ילדותי, לא הייתה חיה כזאת חמץ בפסח. מי שרצה לאכול חמץ, היה עליו לקנות מראש ולהקפיא, או לנסוע ליפו או לנצרת. היום החמץ נמכר ומוצג חופשי וגלוי בכל ערי ישראל. בילדותי לא היה חוק החמץ. היום הוא קיים. ניתן להסיק מכאן מה דעתי על חוק החמץ ועל חקיקה דתית בכלל. אני סבור שאת דמותה היהודית של הפרהסיה הישראלית יש לקבוע בהסכמה חברתית, בהידברות, ביצירת נורמה, לא בחקיקה.

 

עם זאת, ההתנפלות על עמית סגל שיצא נגד הפרת חוק החמץ היא צבועה. הוא אמר אמת. הוא לא אמר שהחוק מוצדק, וכמובן שאמירה שהחוק מוצדק היא לגיטימית לחלוטין. הוא רק אמר שמי שמפרים חוק ומצפצפים עליו – אל יישאו ברמה את שלטון החוק. הוא צודק לחלוטין.

 

כל חוק יש לקיים, גם אם איננו אוהבים אותו. ובוודאי שמי שמטיף מטעם שלטון החוק מחויב בכך.

 

* לא משלנו - וכמובן שההתנפלות על סגל היא פחות בשל תוכן דבריו, ויותר כיוון שהוא "לא משלנו". הו, כמה הם חיכו להזדמנות, כמה הם ארבו לו, עד שייתן להם תואנה להלקותו.

 

קשה, הו כמה קשה להם לחיות עם העובדה, שאחד המוכשרים והמוצלחים בכתבי הטלוויזיה בישראל, הוא "לא משלנו".

 

* שיני בנים תקהינה – הטענה העיקרית המושמעת נגד סגל, היא פעולת הטרור של אביו, חגי סגל, איש המחתרת היהודית. עמית סגל אחראי לפעולה שבוצעה שנתיים לפני הולדתו.

 

* מיהו אויב? מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב. מי שמרים יד או אבן על חיילי צה"ל ומפקדיו הוא בוגד ואויב. מי שמשחית ציוד צה"לי, מי שפוגע ברכב צה"לי הוא אויב. מי שחודר לבסיסי צה"ל ולמוצבים של צה"ל למבצעי ונדליזם הוא אויב. חייל המסייע לאויב הוא בוגד. חייל המעביר ידיעות לאויב הוא מרגל. יש להעמיד את אלעד סלע לדין על בגידה וריגול חמור. אם יורשע, מן הראוי שייענש בכל חומרת הדין ויבלה שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

 

* נפוטיזם אמריקאי - התמונה המסתמנת של הבחירות לנשיאות ארה"ב, היא של התמודדות בין קלינטון לבוש. זו תמונה קצת מדאיגה של הדמוקרטיה האמריקאית. האם בכל ארצות הברית של אמריקה, המונה 320 מיליון איש, רק קומץ משפחות מסוגלות להוציא מתוכן נשיאים?

 

* ביד הלשון

 

עלילון – הרצאה ששמעתי השבוע פתחה בפניי צוהר לסוגה תרבותית שלא הכרתי – קומיקס על השואה; דרך אמנותית להתמודד עם מוראותיה ולבטא את אימתה. התחילו בה כבר אמנים יהודים במחנות עצמם, והמשיכו בני הדור השני והשלישי.

 

קומיקס בעברית – עלילון, מן המילה עלילה. המילה קומיקס נובעת מקומדיה. לפחות בנוגע לסיפורים המאוירים על השואה, השם העברי מתאים לאין ערוך.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 14/4/2015 23:59   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, משפט, תקשורת, תרבות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 5.4.15


* את המערכון האלמותי שלו "מוריס והיונים" סיים מתי כספי בשאלה השאלתית: "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?". האמת היא ששני העשורים האחרונים הוכיחו לנו, שיש משהו בשאלה הזאת. השלום שהביאו לנו היונים לא היה בדיוק התגשמות חזון ישעיהו.

 

ומי לנו יונה יותר מאשר חתן פרס נובל לשלום ברק אובמה? מי מזוהה יותר ממנו עם החזון של שלום עולמי? אז למה דווקא הוא מוביל להסכם, שבהכרח יאיץ בצורה מטורפת את מרוץ החימוש הגרעיני בעולם ובפרט במזה"ת?

 

* צפיתי בנאומו של אובמה, והשתכנעתי שהוא באמת ובתמים מאמין במה שהוא אומר. מה שהופך את המצב למסוכן יותר.

 

* ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

 

ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה". צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.

 

גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל לבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו.

 

* דאעש: הסכינים שלנו הם למטרות שלום.

 

* הסקירה המודיעינית מקריאתי ב"הארץ": צבי בראל מסביר למה ישראל נאבקת נגד ההסכם עם איראן. ההסכם יהפוך את איראן למדינה בעלת כלכלה משגשגת ויחסים טובים עם המערב ואז ישראל תאבד את התירוץ האיראני שנועד להציג את איראן כאיום המונע מישראל הקמתה של מדינה פלשתינאית. הבנתם?

 

עכשיו אני אפרש את עמדתו של צבי בראל. הוא מצדד בהפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, בתקווה שכך היא תכפה על ישראל הקמת מדינה פלשתינאית.

 

* במאמר ב"הארץ" סלמן מסאלחה פונה למזרחים, לחזור למהותם כערבים, בני הלאום הערבי, ולדבוק בצד הטבעי להם במאבק בין הלאום שלהם לבין הציונות שהיא "תנועה לאומית אירופית לבנה". המשמעות האמתית של משנתו, היא הגישה האנטישמית על פיה אין עם יהודי, אלא רק דת יהודית. ולכן, אין בני הלאום היהודי יוצאי ארצות ערב, אלא בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הגישה הזו, שהיא לב לבה של האמנה הפלשתינאית, נועדה לתרץ את הסתירה בין התביעה לזכות ההגדרה העצמית לפלשתינאים, לבין שלילת זכות ההגדרה העצמית מן היהודים. כיוון שאין עם יהודי, הוא אינו זקוק למדינה. אנטישמיות כבר אמרנו?

 

* הסטרט-אפ החדש של "הארץ" – קמפיין לכפיית מדינה פלשתינאית על ישראל, בניגוד לרצונה. השבוע התפרסמו שני מאמרים ברוח זו. האחד של רוגל אלפר, שנזף באובמה על יחסו הרכרוכי כלפי ישראל, שמבטא חוסר אכפתיות וקרא לו להיכנס באמ-אמא של נתניהו ולהפעיל סנקציות כלכליות נגד ישראל, כאלו שכל אזרח ירגיש על בשרו. השני של עקיבא אלדר, הפונה להרצוג בתביעה ליזום פניה של האופוזיציה הישראלית למועצת הביטחון לפתרון כפוי של נסיגה לקווי 49'.

 

איזו גישה דמוקרטית... לא הצלחת לשכנע את העם בבחירות? אין בעיה. האופוזיציה תפעל כממשלה-גולה ותפעיל מדיניות חוץ עצמאית, נגד המדיניות של הממשלה הנבחרת, בפניה יזומה למדינות זרות לכפות את הכיוון שלה על מדינתה.

 

אין שום הבדל, אני מדגיש – שמץ של הבדל, בין צעד כזה, לבין קריאה לראש האופוזיציה להורות לצה"ל לצאת למלחמה בניגוד לעמדת הממשלה.

 

* לתשומות לבו של שר החינוך הבא – יש צורך בחיזוק לימודי האזרחות, לנוכח העובדה העגומה הנגלית לנגד עינינו, של אי הבנה בסיסית מהי דמוקרטיה, מה משמעות הכרעת הבוחר בקלפי. יסודות אנטי דמוקרטיים רבי כוח פועלים בתוכנו, והדמוקרטיה חייבת להתגונן. איך להתגונן? באמצעות חינוך.

 

* פוסט שראיתי בפייסבוק: תחת הכותרת "חג חירות שמח לנו ולגר ולפליט היושבים בתוכנו" הופיעה תמונה של פסי רכבת ועליה צועדת קבוצת פליטי שואה במדי הפסים של אושוויץ, והכיתוב: "זכור כי גר היית בארץ מצרים".

 

גימוד השואה הוא סוג של הכחשת השואה. השוואת ישראל לנאצים היא טרנד פופולרי מאוד בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, פריט חובה בכל ארסנל אנטישמי. האנטישמיות הבזויה והנחותה ביותר, היא האוטו-אנטישמיות.

 

אין במילון די מילים לבטא את עומק סלידתי מהצביעות, הצדקנות, ההתחסדות, הדמגוגיה והשנאה העצמית של אלה מתוכנו השותפים לטרנד הזה.

 

* מי שמחולל פרובוקציה כזאת, מצפה לתגובה כמו "אבל אצלנו אין תאי גזים" או משהו כזה. ואז, כשחיוך ערמומי ומרושע בזווית פיו הוא מפטיר משהו כמו "עדין לא", או "נכון, אבל...". זאת המלכודת של הפרובוקטורים, מגמדי השואה. אסור ליפול למלכודת הזאת. הניסיון "להוכיח" את ההבדל בין ישראל לנאצים, מכניס אותנו למלכודת המרושעת, כאילו מדובר  במישור שהוא בר השוואה. וזו בדיוק מטרת הפרובוקציה. כאשר אני נתקל בפרובוקציה מן הסוג הזה, בכל השוואה של ישראל לנאצים, איני רואה בפרובוקטור בר שיח ובר ויכוח. אני פשוט מציין שאין המדובר אלא במכחיש שואה.

 

* לאורך שנות פרשת אולמרט, שימש "ידיעות אחרונות" כעיתון הבית שלו. חשיפת תרבות הפשע והשוחד של העבריין המושחת הזה, תוארה בידי העיתון כ"רדיפה פוליטית", "הדחת ראש ממשלה מכהן" וכמובן ההדחה היא זו שמנעה את השלום המיוחל שהיה בהישג ידו, אלמלא "הודח". האויב היה הפרקליטות, "כנופיית שלטון החוק". אולמרט עצמו, על תקן משיח, היה בחזקת "היכונו לביאת הו הא מי זה בא".

 

בעקבות הרשעת אולמרט השבוע בפרשת המעטפות המושחתות, פרסם "ידיעות אחרונות" בעמוד השער שלו מאמר פרי עטו של, לא יאומן, פרקליט המדינה בכבודו ובעצמו.

 

האם זאת התפכחות? האם זו הכאה על חטא? האם זו חזרה בתשובה?

 

או אולי העיתון עורך חשבון נפש לאחר תבוסתו בבחירות, ורוצה לחזור להיות עיתון?

 

* כתבת השער ב"7 ימים" – כתבת מציצנות צהובה עם ריקי גל. כתבת השער ב"7 לילות" – כתבת מציצנות צהובה עם אסתי גינזבורג. תופעה תקשורתית מאוסה: עיתונות ביזארית, שבדומה לתכניות הריאליטי בטלוויזיה משלבת את יצר המציצנות של הקוראים / הצופים, יצר האקסהביציוניזם של הידוענים, הצורך של הידוענים למכור את תוצרתם דרך מכירת עצמם ובעיקר - תאוות הבצע שלוחת הרסן של טייקוני התקשורת. זה המזון הרוחני שבו הם מלעיטים אותנו בחג החירות.

 

* כלקח מהתרסקות מטוס ג'רמן וינגס באלפים מציע אביגדור ליברמן גזר דין מוות למתאבדים.

 

* בפוסט שכתב נגד "התקווה" מציין מוסי רז שהשיר מדיר ערבים ו... מזרחים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים". בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן.

 

שיר אינו אטלס ואינו GPS. השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב". יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמים מזדהה עם השיר הזה. ההגדרה מזרח / מערב, רלוונטית לנקודה גיאוגרפית בה כתב אימבר את השורות הללו, אך במהותן הן הרלוונטיות בדיוק באותה מידה למי שצופה לירושלים ממזרח.

 

* כאשר 90% מיהודי העולם יחיו בישראל, ניתן יהיה לדון בהחלפת "התקווה", בהמנון חדש שיבטא את ההצלחה הגדולה של שיבת ציון.

 

* קניתי לעצמי מתנה נפלאה לחג הפסח – התקליט (אל תתקנו אותי. אני קורא לזה תקליט) של קובי אוז "חלום עקבותיך".

 

קובי אוז הוא אחד המוזיקאים והיוצרים האהובים עליי, וכבר כתבתי עליו רבות ובעיקר על יצירת המופת שלו "מזמורי נבוכים".

 

קובי אוז מגלם בעיניי את רוחה של התרבות הישראלית-היהודית-הציונית במלוא הודה והדרה – תרבות עמוקה ועשירה, היונקת ממקורות ההשראה של היהדות לכל רבדיה ושל עם ישראל על כל תפוצותיו.

 

תקליטו החדש של קובי אוז – כולו גרסאות כיסוי לשירים של אריק איינשטיין. לכל השירים הללו יש מילים ומנגינות, וקובי אוז לא כתב אותם. אך התוצר אינו ביצוע של קובי אוז ליצירתם של אחרים, אלא יצירה משותפת של אותם יוצרים ושל קובי אוז. השילוב של העיבודים של קובי אוז עם אותם שירים, יצר סינרגיה תרבותית חדשה, הצובעת אותם בגוון חדש.

 

הגוון הוא כמובן מזרחי, כדרכו של קובי אוז, והפעם דומה שהגוון הזה קיבל ביטוי חד יותר; דווקא בשירים שלכתחילה נוצרו ברובם ברוח מערבית. אך אין המדובר רק בשירי אריק איינשטיין עם עי"ן גרונית וסלסולים, אלא בהרבה מעבר לכך. זו יצירה המביאה לתוכה את עומק החיבור של המוסיקה והמקצב המזרחי, עם מוסיקת הרוק, בדרכו המיוחדת של קובי אוז.

 

קובי אוז הוא זמר נפלא, ויש לו צוות נגנים המלווים אותו ובראשם פצצת הכישרון הבלתי נדלית אדם מדר המצטרף בשירה ומלהטט במנדולינה, כינור, חצוצרה, אוקרינה, ויולה, שריקה ופלוגלהורן. באיזה עוד תקליט של אריק איינשטיין ניתן למצוא ברשימת הקרדיטים קרדיט כזה: "עוּד, כינור וצהלולים: גלעד חזן"? כן, אריק איינשטיין וצהלולים הולכים יחד נפלא.

 

שיריו של אריק איינשטיין יפים כל כך, בעיקר בביצועו המקורי, אך הם מרגשים ויפים מאוד גם בגרסת אוז, בניחוח הטוניסאי, השדרותי שהוא מביא. "היא תבוא" (גירסה אהובה עליי במיוחד), "בוקר טוב אמיר", "סוס עץ", "מאחורי השער", "ארץ ישראל" ושאר השירים כל כך יפים בביצוע הזה! פחות אהבתי את הגרסה ל"ערב אל מול הגלעד", שבו הסלסול מוגזם, לטעמי. גרסה מזרחית לאריק איינשטיין, היא גם גרסה מזרחית לביאליק ("מאחורי השער"), ללאה גולדברג ("ערב אל מול הגלעד") ולאברהם חלפי ("חלום עקבותיך") ואפילו לשיר הרוסי "בואי אמא". עם השיר הזה עושה קובי אוז חסד כפול – לצד העיבוד המזרחי, הוא משלב בתוכו לסירוגין את המקור הרוסי, בביצועו של ג'וני קורן.  

 

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ וְלֹא מְצָאתִיךָ.

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ הַלוּט בְּעָנַן.

מְלֹא נֶפֶשׁ אָרִיתִי הַדְּבָשׁ מִנִּי פִּיךָ.

רָאִיתִי חֲלוֹם עִקְבוֹתֶּיךָ בַּגָּן.

(אברהם חלפי, "חלום עקבותיך").

 

* ביד הלשון

 

בנאומו במושב הפתיחה של הכנסת העשרים הגדיר עמיר פרץ את עצמו "וְתיק חברי הכנסת", עם ו"ו בשווא. וכך הגדיר אותו גם נתניהו.

 

אין להתפלא על ההיגוי הזה, המעיד על הכרת כללי הדקדוק. בדרך כלל, בסמיכות - הקמץ בנסמך (המילה הראשונה בסמיכות) הופך לשווא. לדוגמה – זָקֵן, ובסמיכות זְקַן חברי הכנסת. יָפֶה, ובסמיכות יְפֵה-תואר וכד'.

 

אולם המילה וָתיק יוצאת מן הכלל. הקמץ נשאר גם בלשון רבים - וָתיקים וגם בסמיכות – וָתיק הח"כים, וָתיקי היישוב וכו'.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 5/4/2015 00:06   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, אמנות, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, תרבות, תקשורת, שחיתות, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ