לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 21.9.14


* גדעון סער לא ויתר על שאיפתו להיות ראש הממשלה. בפרישתו ל"פסק זמן", הוא ניסה ללכת במודל של נתניהו וברק, שפרשו לפסק זמן ונישאו על כפיים לאחר תקופה קצרה להנהגת מפלגתם ונתניהו גם לראשות הממשלה. אלא שבניגוד אליהם, הוא לא עשה זאת מהנהגת המפלגה ולאחר ראשות הממשלה, ולכן הוא טועה אם הוא סבור שימתינו לו כאל המנהיג הגולה שיבוא להציל את התנועה. אחרים יתפסו את מקומו, כיורש הטבעי. אולי הוא התקנא בסקרים של כחלון, אך גם המקום הזה כבר תפוס.

 

חבל. מדובר בפוליטיקאי מוכשר, ביצועיסט, בעל יכולת החלטה וכושר מנהיגות, שיכול להגיע רחוק, אך בהחלטה שגויה פגע בקריירה שלו.

 

* תרומתו הגדולה של סער לחברה הישראלית, בתפקידו כשר הפנים, הייתה שינוי הגבולות המוניציפליים וגבולות הארנונה בין מועצות אזוריות ומקומיות בנגב. כתושב במועצה אזורית, אני אמור, לכאורה, להתנגד לצעד הזה, אך אני מטיף לכך כבר שנים. החלוקה ההיסטורית, שהייתה נכונה לזמנה ולא היה בה שמץ של זדון, הפכה לאנכרוניסטית ויצרה עוול חברתי.

 

טוב היה אילו המועצות האזוריות היו יוזמות בעצמן את השינוי, כפי שעשתה המועצה האזורית גולן שהעבירה שטחים הן לקצרין והן לכפרים הדרוזיים. משלא עשו כן, קיבל סער החלטה, ותרם לקידום צדק חברתי בישראל.

 

* בכלל, אני חושב שסער היה שר פנים טוב וקיבל החלטות טובות רבות, ובהן ההחלטה שקיבל השבוע, להכיר בלאום הארמי בישראל; החלטה משמעותית למרקם המגוון של החברה הישראלית.

 

* כשר פנים, סער קיבל החלטות בנושאי דת ומדינה. הוא לא היה מחויב לקטבים הדתי – חילוני, אלא החליט בכל מקרה לגופו, וכך הקפיץ עליו פעם את אלה ופעם את אלה. וכך, באווירת הדה-קרדיטיזציה וההתלהמות השרויה אצלנו, בעיקר כשמגיעים לסוגיות הזהות, הוא הואשם כ"מתחזק" ו"מתחרד" המתחנף לחרדים כדי לזכות בתמיכתם בו בעתיד, או כ"סססמולני" הרוצה לרצות את הברנז'ה התל-אביבית הליברלית (איזו מילה גסה...) וכו' וכו'.

 

אני אהבתי את בחירתו לא להיות שבוי בידי הקצוות, וגם תמכתי בהחלטותיו. הוא החליט נכון בעד סגירת מרכולים בשבת, לא למען החרדים, כי השבת אינה עסק פרטי של החרדים ורוב החילונים אינם רואים בשבת יום ז' בשבוע. החלטתו הייתה נכונה לעיצוב פניה התרבותיים היהודיים של הפרהסיה הישראלית בשבת. הוא החליט נכון בעד מתן זכויות להומואים, לקידום השוויון ומניעת אפליה על רקע נטיה מינית. והוא החליט נכון כאשר סוף סוף החליט על שעון קיץ באורך סביר, המתאים לאקלים הארצישראלי. אגב, בעיניי זו כלל אינה סוגיה הקשורה לענייני דת, אך כך היא נתפסת בשל מאבקן הפאתטי הממושך של המפלגות הדתיות נגד שעון הקיץ.

 

* סער היה שר פנים טוב ומנהיג פוליטי מבטיח. צר לי על החלטתו לפרוש. אני מקווה שיחזור, אך אני מודה שאיני מתלהב מפסקי הזמן של פוליטיקאים ההולכים לעשות לביתם. הפוליטיקה אינה מקצוע אלא שליחות, אמר סער בנאומו, וחבל שהוא נוטש את שליחותו.


* חג להתיישבות! אויבי ההתיישבות וכל הפוסט ציונים חטפו מכה קשה, כאשר בית המשפט העליון דחה את עתירתם נגד ועדות הקבלה. כל הקמפיין נגד ועדות הקבלה, היה מבוסס על שקר; לא היה כל בשר לטענותיהם נגד ועדות הקבלה. לא ועדות הקבלה הטרידו אותם, אלא עצם קיומה של התיישבות כפרית יהודית בגליל ובנגב. הם האמינו שוועדות הקבלה הן נקודת תורפה של ההתיישבות, מבחינה תדמיתית ומשפטית.

 

כל קמפיין ההתיישבות ה"גזענית", ה"קולוניאליסטית", ה"מפלה", ה"קסנופובית", ה"אתנוצנטרית", הבלה בלהיסטית,  קרס בבג"ץ. מה יגידו עכשיו מובילי הג'יהאד נגד ההתיישבות ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ"? איני יודע מה הם יאמרו, אבל בדבר אחד אני בטוח – הם יחפשו וימצאו תירוץ אחר למלחמתם בהתיישבות.

 

עם זאת, הרוב הזעום שבו התקבלה ההחלטה, בהחלט מעורר דאגה.

 

* החלטת בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק הפוטר את הישיבות הקטנות (ישיבות גיל התיכון החרדיות) מלימודי ליבה, היא החלטה מוצדקת. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת ואין זה מתפקידו להתערב בחקיקה, למעט מקרים קיצוניים שמתנוסס עליהם דגל שחור של אי חוקתיות או פגיעה משמעותית בזכויות האזרח. על החוק הזה הדגל השחור אינו מתנוסס.

 

העותרים טעו בכך שפנו לאפיק המשפטי, אולם הם צודקים במהות מאבקם. החוק פוגע בנוער החרדי וגוזר עליו עתיד של בערות ועוני. איני חושב שניתן ורצוי לחייב בכוח לימודי ליבה, אך אני סבור שהמדינה אינה צריכה לממן חינוך כזה, ולו באגורה שחוקה אחת. ניתן לאפשר חינוך פרטי, עצמאי, אך מי שזאת בחירתו, שיואיל לממן זאת מכיסו הפרטי. המדינה תממן לימודים העומדים בקריטריונים שקבעה ומפוקחים על ידה.

 

* מלחמת "צוק איתן" הייתה מלחמת הערבות ההדדית. הייתה זו המלחמה שבה עם שלם התנער והבהיר שאינו מוכן עוד שכמה אלפי אזרחים ב"עוטף עזה" יחטפו, ויהיה זה עניינם הפרטי. עם שלם הבהיר, שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה". יש ירי על מדינת ישראל. וכשיורים על מדינת ישראל, ישראל מגיבה בעוצמה.

 

עשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים יצאו לקרב מתוך נכונות מלאה להיהרג על הגנת תושבי הדרום. במכתבי פרידה שכתבו נופלים, אנו מוצאים הזדהות מוחלטת עם המשימה ונכונות מלאה לשלם כל מחיר כדי להשלימה. כך גם בשיחות וראיונות עם הורים שכולים ועם בחורות צעירות שאבדו את החבר במלחמה.

 

תושבי גוש דן ומרכז הארץ, שגם אני חוטא לעתים כלפיהם, בטיפוח מיתוס "הבועה", "מדינת תל אביב", תמכו בכל מאודם בהגנה על עוטף עזה, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יכניס אותם מיד למעגל הירי לתקופה ממושכת. ואכן, כך קרה, אך תושבי גוש דן ברובם המכריע גילו רוח איתנה ולמעט קומץ עשבים שוטים, תמכו במלחמה ובאחיהם בדרום.

 

ממשלת ישראל, שמאוד לא רצתה בהסלמה ועשתה הכל כדי למנוע את פרוץ המלחמה בנוסחת "שקט יענה בשקט", קיבלה אף היא את ההחלטה הנכונה, ברגע שהשקט נענה בתוקפנות, והוציאה את צה"ל למבצע, שהיה למלחמה.

 

לאורך המלחמה, הישראלי היפה התגלה במלוא תפארתו, בגילויים נפלאים של ערבות הדדית וסולידריות אמתית עם תושבי הדרום וחיילי צה"ל.

 

היו אלו שעותינו הגדולות ביותר.

 

היום, יש מי שבאובססיה מנסים לשכתב את ההיסטוריה. היום כבר אין צורך בפוסט היסטוריונים – הנראטיב השקרי נבנה בשידור חי. ושוב האשמות השווא של ישראל כמדינה תוקפנית, הצגת המלחמה כ"מלחמת ברירה", הצגת צה"ל בדמות של פושעי מלחמה, הצגת אירועים מכוערים בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית כ"פרצופה האמתי של החברה הישראלית הגזענית והאלימה". ומרוב שהם צועקים את הנראטיב השקרי הזה עוד ועוד במלוא גרונם, הם מתחילים להאמין בו. ואו טו טו, הוא יהיה כמעט לנראטיב הרשמי.

 

חשוב מאוד שהחברה הישראלית לא תחזור למקום של שיח הקצוות שקדם למלחמה, והישראליות היפה, הציונית והדמוקרטית, שמבטאת את הרוב השפוי, תיתן את הטון.  

 

* מיד לאחר הירי הבודד לעבר ישראל, חמאס עצר את היורים ועשה כל מאמץ להבהיר שהוא דבק בהפסקת האש. עובדה זו מעידה על כך שהמלחמה הרתיעה את חמאס והפחד מניע אותו. אולם במקביל, חמאס נוכח לדעת שישראל מבליגה על ירי לעברה ואינה עומדת במילתה שכל ירי ייענה בתגובה קשה. עובדה זו שוחקת את ההרתעה שנוצרה במלחמה, ועלולה להביא להסלמה הדרגתית כמו אחרי המבצעים הקודמים.  

 

הייתה זו טעות להבליג. עם זאת, אם יתברר שהיה זה מקרה בודד, הנזק אינו נורא כל כך. אם כך ישראל תנהג גם בירי הבא, יהיה זה אות לקריסה. אם שוב יירה ולו כדור נק"ל בודד, התגובה חייבת להיות בעוצמה רבה. המחבלים חייבים להבין שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק שלהם.

 

* הקונספירטורים לא נחים לרגע. והלהיט השבועי – הטענה שהאזעקות השבוע לא היו אזעקות שווא. נחתו טילים על ישראל, אך הממשלה וצה"ל החליטו להסתיר את זה מהציבור. החסרים משוגעים אנחנו?

 

* כאשר נשמעה הטענה ששר הביטחון יעלון לא הגיע בזמן המלחמה לנחל עוז כי הוא פחד, הגבתי כאן שזו טענה מגוחכת; לא רק בשל הקילומטרז' הרב שלו מעבר לקווי האויב, שבו הוכיח די והותר את אומץ לבו, אלא הזכרתי את העובדה שלאורך מבצע "עופרת יצוקה" הוא התנדב לעבוד כחולב מן המניין ברפת בעוטף עזה. השבוע למדתי, שהיישוב שבו הוא התנדב היה... נחל עוז. פחדן!

 

* כמי שהתנגד לעקירת גוש קטיף מלכתחילה (אני מדגיש מלכתחילה, כי יש רבים שתמכו אבל בדיעבד מודים בטעותם) אני רואה בחומרה את דבריו של שר החקלאות יאיר שמיר על נחל עוז וזאת מכמה סיבות.

 

ראשית, כי לא חברי נחל עוז עקרו את גוש קטיף. זאת החלטת ממשלת ישראל וכנסת ישראל. שנית, כי למעלה ממחצית אזרחי ישראל (על פי הסקרים, לצערי הנושא לא עלה למשאל עם, אף שהייתה הצעה כזו) תמכו בצעד, ומה הוא נטפל לנחל עוז? שלישית, על סמך מה הוא אומר שקיבוץ נחל עוז תמך בעקירת גוש קטיף? נחל עוז הוא יישוב שיש בו אנשים רבים, ואני משוכנע שהיו בין חברי נחל עוז דעות שונות.

 

אבל חומרת דבריו נובעת מהמגמה שלהם. למה הוא אמר זאת בהקשר של נחל עוז ולא למשל בהקשר של קיבוץ סאסא שבגליל, למשל? כי הוא טופס טרמפ על טרנד אינטרנט מכוער של אנשי ימין קיצוני במהלך "צוק איתן", ברוח דבריו. ולמה הטרנד הזה היה מכוער? כי שעה שהאויב תוקף את נחל עוז במנהרת תופת ובפצמ"רים, עם ישראל אמור לגלות סולידריות עם מי שיושבים על הגבול וסופגים את האש שמכוונת אל כולנו, ולא לסנוט בהם בפנקסנות וחשבונאות מכוערת. בחלק מהמקרים הטרנד הזה הגיע לשפל מוסרי של שמחה לאיד ("מגיע להם"). אמנם שמיר לא ירד לשפל המדרגה הזאת, אבל מבחינה אחרת דבריו חמורים יותר, כיוון שהוא שר, והוא אמר את הדברים בנאום רשמי כשר.

 

יש מקום לחשבון נפש לאומי נוקב על עקירת גוש קטיף ותוצאותיה החמורות, שהובילו למציאות של "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" והאיום טרם הסתיים. אולם בשום אופן אין להעמיס את שערי עזה על כתפיהם של חברי נחל עוז. מדובר במי שכבר 63 שנים מיישבים את הגבול ומגלים עמידה איתנה מול האויב. הם ראויים להצדעה ולהוקרה של האומה כולה, גם אם יש עמם מחלוקות פוליטיות. וכעת, מדובר גם בקהילה ששכלה ילד, והיא ראויה לתמיכה ואמפתיה ולא לאבני בליסטראות מיניסטריאליות.

 

יצחק שמיר לא היה מעלה דברים כאלה על דל שפתיו. אני מצפה מראש הממשלה שיגנה את דבריו של שמיר. אגב, השבוע השתתפתי במועצת התנועה הקיבוצית בשער הנגב, בהזדהות עם קיבוצי עוטף עזה. הדובר המרכזי היה שר הביטחון יעלון, שבדבריו הביע הערצה לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוצי העוטף בפרט. גם יעלון יודע שרובם תמכו בעקירה. אני מקווה שיעלון ולא שמיר מבטא את עמדת הממשלה.

 

* עריקי 8200 = הישראלי המכוער.

 

* הם עוד לא הודחו? דרגותיהם עדין לא נשללו?

 

* הממשלה עתידה לקבל ביום א' החלטה אומללה, שתפגע קשות באינטרס הלאומי של ישראל – לאשר תוואי חדש לגדר הביטחון, המשאיר מחוצה לה את גוש עציון. זוהי החלטה שלילית מבחינה ביטחונית, מדינית והתיישבותית.

 

מבחינה ביטחונית זו החלטה שתפגע בביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל, תושבי גוש עציון. מבחינה מדינית זהו מסר מדיני חמור של הממשלה, המשדר ויתור על גוש עציון, מגושי ההתיישבות המצויים בקונצנזוס הלאומי. מבחינה התיישבותית – זו מכה למפעל התיישבות ציוני מפואר.

 

* עסקאות טיעון הן דבר בעייתי, כיוון שהן משבשות את היעד של המשפט – עשיית דין וצדק. הן גורמות לפושעים להימלט מהדין. אולם לעתים הן הכרח בל יגונה – ויתור על הענשת דג רקק כדי שניתן יהיה להגיע לכרישים.

 

ניצב במשטרה שסרח הוא בהחלט כריש. יש אינטרס ציבורי מובהק שהוא יעמוד לדין ואם יורשע ייענש בכל חומרת הדין. כאשר האמונים על אכיפת החוק עוברים עליו, ובעבירות חמורות כל כך כמו שוחד, זו פגיעה קשה וחמורה בחברה הישראלית ובשלטון החוק. אין ספק, שהגעה לחקר האמת בחשד כלפי ניצב במשטרה, מצדיקה עסקת טיעון.

 

אולם כאשר מדובר ב"רב" פינטו, כלל לא בטוח שהכרישים בפרשה הם הניצבים. מדובר באחד האנשים החזקים ביותר במדינה ובמשק, שהעובדה המדאיגה והחמורה שניצבים במשטרה, כמו בכירי המשק והפוליטיקה משחרים לפתחו, אומרת דרשני. מן הראוי היה שהמשטרה תעשה מאמץ נוסף ועוד מאמץ נוסף כדי להגיע לחקר האמת, אף שמדובר באדם מתוחכם העומד בראש אימפריה משומנת היטב, תרתי משמע, (וגם משמנת היטב) ותמנע מעסקת טיעון. אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל במקרה זה את העסקה.

 

ומבחינה דתית – לא נוליך את החרפה? "הרב" פינטו הוא שם נרדף לחילול השם.

 

* תנועת "אומץ" הנאבקת נגד שחיתות שלטונית ולמען טוהר מידות במערכת הציבורית, מעניקה מדי שנה אותות הצטיינות והערכה לאישים שתרמו תרומה משמעותית למאבק בשחיתות. בין מקבלי האות השנה, בולטת אילה חסון נשר. ואכן, היא ראויה מאין כמוה לפרס. אילה חסון נשר הינה אחת העיתונאיות המקצועיות, האמיצות והאמינות בישראל, המוּנעת מתחושת שליחות ציבורית אמתית ופועלת ללא מורא וללא משוא פנים.

 

היא ראויה לציון בשל פועלה לאורך כל הקריירה שלה, שאחד השיאים שלה היה חשיפת פרשת בר-און חברון. ובשנים האחרונות, גולות הכותרת של שליחותה העיתונאית, היא מאבקה הנחוש לחשיפת מעללי פרשת אשכנזי, והבהרת חומרתם לציבור. זהו מאבק על נפשה של הדמוקרטיה.

 

בימים האחרונים מופצות ברשת השמצות שנועדו לכרסם באמון הציבורי בה ובעיקר - להלך אימים עליה ועל כל עיתונאי שינסה להתעסק עם אנשי שררה ורמטכ"לים לשעבר. זו התנהגות מאפיוזית.

 

אני סמוך ובטוח שאילה חסון לא תירתע. היא קיבלה את הפרס בעיתוי הנכון.

 

* בין מקבלי אותות ההוקרה מטעם תנועת "אומץ" היה גם פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שבאומץ ובנחישות עמד כנגד סוללות פרקליטי ודוברי הצמרת של אולמרט והוביל את התביעה שהביאה להרשעתו של ראש הממשלה לשעבר בלקיחת שוחד. דבריו הנלוזים של אמנון דנקנר שהציע לו להתאבד, הם התגלמות מסע ההכפשות המרושע וההסתה נגד לדור, מצד מעריצי אולמרט. לדור גילה כושר עמידה ראוי לשבח והגן על האינטרס הציבורי מול הנפת היד של אולמרט ועדתו על שלטון החוק בישראל.

 

עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", סימן מזמן את לדור כיעד. בשבוע שעבר הוא הסתער עליו ברשעות, בהכפשות מגעילות על טיוח, כביכול, של פרשת השופט איציק כהן.

 

כמו במקרה של אילה חסון, העיתוי הוא מקרי, אך תנועת "אומץ" העניקה להם בזמן הנכון את הגיבוי הציבורי למאבקם למען טוהר המידות בישראל, מול המלעיזים והמשמיצים.

 

* הדבר שהרשים אותי ביותר במשאל העם בסקוטלנד היה אחוז ההצבעה הפנטסטי. 97% הצבעה, פירושם שרק חולים במצב קשה נעדרו מן ההצבעה, כלומר זאת הצבעה של 100% ממי שיכלו לממש את זכות הבחירה. על כך ראויים הסקוטים להערכה גדולה.

 

* עצם קיומה של הסוגיה הזאת, אחרי מאות שנות הממלכה המאוחדת, מעידה על מהותה ומשמעותה של רוח לאומית. בדיאלוג הסקוטי, שני הצדדים דגלו בצורך לחזק את הרוח הלאומית הסקוטית, אף שהרוב סבר שיש לעשות זאת במסגרת הממלכה המאוחדת ומיעוט גדול סבר שיש לעשות זאת בעצמאות מדינית. אני רואה בכך עוד הוכחה לחוסר השחר ברעיונות הקוסמופוליטיים למיניהם, שפושטים צורה ולובשים צורה – פעם הם היו בשם אחדות מעמד הפועלים והאינטרנציונל הסוציאליסטי, היום הם בשם הגלובליזציה הקפיטליסטית המנסה להשליט עריצות של תאגידי הבצע, אבל הרעיון היה ונשאר בלתי הומני, ומנוגד לנפש האדם.

 

* אתר הסתה רעיל במיוחד נגד מדינת ישראל בפייסבוק, נקרא "אנטיפה", שם חיבה ל"אנטי פשיסטים". מיהם הפשיסטים? מדינת ישראל הציונית. זהו אתר של ישראלים אוטואנטישמים, המפיצים את תורת ה-BDS, החרם על מדינת ישראל. האתר הזה הוא פשע שנאה מתמשך.

 

* ביד הלשון

 

בכתבה ברדיו לקראת משאל העם בסקוטלנד, שמעתי את האוקסימורון המשעשע "צפויה הפתעה".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 21/9/2014 00:37   בקטגוריות דת ומדינה, אנשים, הזירה הלשונית, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, חינוך, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 17.9.14


* לאף אחד אין חשק וכוח להיגרר מחדש למלחמה, פחות מחודש אחרי סיום "צוק איתן". סביר להניח שהתובנה הזאת הנחתה את הפלשתינאים, בירי הפצמ"ר הערב בעוטף עזה. זה המבחן האמתי של המלחמה. האם כמו אחרי ההתנתקות, כמו אחרי "עופרת יצוקה" וכמו אחרי "עמוד ענן" ישראל תבליג ותכיל, וכך יחל כרסום הטפטוף, שבהכרח יביא בתוך זמן קצר לסבב הבא?

 

יש להגיב בחומרה על הפצמ"ר הזה, תגובה קשה וכואבת. ולאו דווקא בהפצצות. יש לנסות דרך אחרת. למשל – להפסיק את החשמל ל-24 שעות.

 

* זוהי מהותה של הסלמה: חמאס חטפו מכה קשה ויודעים שיש גבול שאסור להם לחצות. והם מתחילים בשיטת מצליח. תחילה יורים פצמ"ר. האם בשל פצמ"ר נבעיר את כל הגזרה? אחרי שבועיים יורים רקטה. וכן הלאה, "מטפטפים" ומסלימים. הבלגה או תגובה מתונה על ירי הפצמ"ר, עלולות להוריד לטמיון את הישגי המלחמה.

 

* על סקלה דמוקרטית, שצדה האחד הוא כיבוד הדמוקרטיה ושלטון החוק ובצדה האחר יגאל עמיר - עריקי 8200 נמצאים מעבר לקו פרשת המים, על המדרון החלקלק. הם חצו את הקו האדום. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* במלחמת "צוק איתן" ניצלו חיי עשרות חיילים בזכות התרעה שהעבירו חיילי 8200, שאינם מתביישים להאזין לשיחות של מחבלים ולפגוע להם בפרטיות. חייהם או מותם של עשרות החיילים, הם ההבדל בין חיילי 8200 המבצעים את תפקידם, לבין עריקי 8200 שמסרבים לבצע את תפקידם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין בראיון לרשת ב': מאות ישראלים ששומעים אותנו עכשיו, אינם יודעים שהם חייבים את חייהם לאנשי 8200 הפועלים בזירת הטרור הפלשתינאי, שבזכות התרעות שלהם נמנעו פיגועים. חייהם או מותם של מאות המאזינים הללו, הם ההבדל בין חיילי 8200 שביצעו את תפקידם, לבין חיילי 8200 שהחליטו לערוק ולעמוד על דם רעיהם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* לאחר חטיפת שלושת הנערים, כוחות גדולים של צה"ל יצאו לחפש אותם, לאתר אותם, לנסות להשיב אותם בחיים או לגלות את גופותיהם. במקביל, חיילי 8200 גיבו אותם בצד המודיעיני, כולל, אין ספק בכך, האזנה לשיחות פרטיות של פלשתינאים. אוי אוי אוי, הם חדרו לפרטיות?! מג-עי-לים אחד שכמותכם! יש כאלה שלא נאה להם לעשות את המלאכה. אז נחטפו שלושה נערים, ביג דיל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* יו"ר מפלגת העבודה הרצוג גינה את העריקים והביע סלידה ממעשיהם. קודמתו שלי יחימוביץ' יצאה נגדם במתקפה חריפה ביותר, בלי כפפות. הפער בינם לבין מכוערת הנפש זהבה גלאון, הוא התהום שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. זוהי תהום במחויבות לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולביטחון המדינה. יש לקוות שמפלגת העבודה תשכיל להתנתק מזיקתה למרצ ושכמותה.

 

* בעקבות ביקורתה החריפה של שלי יחימוביץ' על עריקי 8200 פרסם נגדה ב"הארץ" המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הוא מגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה. כדרכו, הפשקוויל שלו הוא ערימה מטונפת של קללות, נאצות, גידופים ודברי הסתה נגד מדינת ישראל (או כהגדרתו "מה שהיתה מדינת ישראל").

 

אפרופו פשיזם – כדאי להזכיר שרכלבסקי כתב מאמר הסתה שבו קרא לטייסי צה"ל להשבית את המטוסים אם ייקראו להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. או במילים אחרות, הוא הסית להפיכה צבאית נגד הממשלה הדמוקרטית הנבחרת. אכן, דמוקרט דגול.

 

המסית והמדיח הסדרתי ועריקי 8200 מכוערי הנפש קורצו מאותה שקית זבל.

 

* אגב, למי שתמה על כך שהצבעתי בעד מפלגת העבודה, אזכיר שמדובר בימים הרחוקים שבהם שלי יחימוביץ' הייתה מנהיגת המפלגה הזאת. המסית והמדיח האנטי דמוקרטי רכלבסקי התפקד אז למפלגת העבודה, בניסיון לבצע השתלטות עוינת לצד חברתו מרב מיכאלי, אך כשל. אולם בסופו של דבר שלי הודחה. בסופו של דבר הברית של הרכלבסקים למיניהם עם האלון חסנים למיניהם, הביאה להדחתה ולבחירתו של בוז'י זכות השתיקה הרצוג.

 

* מי שעוד השתלח בשלי יחימוביץ' הוא, איך לא, אורי משגב. עוד מסית ותיק לעריקה מהמלחמה. הוא כינה אותה "תאונת עבודה". אני רוצה להצביע על משפט אחד בדבריו.

 

ההתארגנות לעריקה היא מעשה של מרד בדמוקרטיה. מעשים כאלה מוצדקים במדינה טוטליטרית, כיוון שאין בה אפשרות להיאבק בדרכים דמוקרטיות, אך הם פסולים לחלוטין במדינה דמוקרטית. משגב יודע את זה. אם כן, איך הוא מצדיק את המעשה האנטי דמוקרטי? "כאילו שאפשר לדבר ברצינות על פגיעה בדמוקרטיה במדינה שמחזיקה תחת כיבוש או מצור..." וכו', כל הארסנל המוכר.

 

הבנתם? ישראל היא לא דמוקרטיה ולכן הכל מותר. למה לא? לערוק מצה"ל, להקיף בטנקים את הכנסת, לרצוח ראש ממשלה. מי יודע איפה זה יגמר?  

 

מדובר במסית שהשווה במלחמה את נתניהו להיטלר.

 

* "תאונת עבודה", כך השתלח בשלי יחימוביץ' אורי משגב. להיות מוקע בידי מסיתים ומדיחים סדרתיים כרכלבסקי ומשגב, זאת לא בושה כל כך גדולה, בלשון המעטה. כנראה ששלי נגעה בנקודה רגישה... שלי יחימוביץ' היא המצפן והמצפון של תנועת העבודה, והיא המייצגת האמתית את ערכיה.

 

ב-1993 הוחלט להעניק את פרס ישראל לישעיהו ליבוביץ'. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את טקס הענקת הפרסים כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות ומגדף את חיילי צה"ל. בעקבות זאת ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

 

אני מניח שבעיני אורי משגב גם רבין הוא תאונת עבודה.

 

* מדינת ישראל השקיעה הון עתק בהכשרת כל אחד מחיילי 8200 והם יודעים למנף זאת היטב לאחר השחרור, בחיים האזרחיים, העסקיים. וטוב שכך, אין בכך כל בעיה. אין בכך בעיה, כל עוד הם זוכרים שההשקעה בהם נועדה לשרת את ביטחון ישראל, לא לפגוע במזיד בביטחון ישראל. מדינת ישראל מצויה במאבק קשה מול מסע דה-לגיטימציה נוראי נגדה, המובל בידי גורמים אנטישמיים מהימין הרדיקלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלם הרדיקאלי, עם לא מעט משת"פים ישראליים, תוך הפעלת תעשיית שקרים ענפה בשירותם.

 

עריקי 8200 מכוערי הנפש, הוסיפו מיכל דלק למדורת ההסתה נגד ישראל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* הוכחה לשימוש שעושה התעמולה האנטי ישראלית בשקרים של עריקי 8200, היא מאמרו של הקיצוני בתועמלנים האנטי ישראליים גדעון האו האו לוי. במאמר שפרסם ב"הארץ" השווה לוי את 8200 לשטזי – מנגנון הטרור של מזרח גרמניה נגד אזרחיה. בעצם, יש הבדל, השטזי היה מתקנא באמצעים של 8200, הוא כתב. עוד מכוער נפש. הוא, חבריו עריקי 8200 וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* מבחינה מוסרית, עריקי 8200 הם כמו רופאים שהפרו את שבועת היפוקרטס.

 

* אתנחתא קומית. אחד העריקים התראיין לרדיו, ועל אחת השאלות הוא השיב שאינו יכול לדבר על כך מטעמים של ביטחון המדינה...

 

* בין דברי הסנגוריה על תופעת העריקים, נתקלתי באמירה הגאונית הבאה: אתמול הם היו יקירי האומה, והיום לא מוכנים להקשיב להם...

 

אם אגנוב ממך 10 ₪, אתה בקושי תרגיש בכך, אבל באותו רגע אני אהפוך לגנב. וכאן מדובר על הרבה יותר מגניבת 10 ₪.

 

* "אוקיי", אומרים לי, "אתה צודק. הסרבנות שלהם מגונה, ועליהם לשלם את המחיר. אבל למה לא לדון בטענותיהם? למה לא להתייחס אליהם ברצינות?"

 

מי שרוצה, באמת ובתמים, להעלות טענות אלו או אחרות, יש לו את הדרכים לעשות זאת. הוא יכול לפנות למפקד שלו ולהגיע עד ראש אמ"ן. לא זו הבעיה. הבעיה היא שהם אינם רוצים "לשרת את מנגנון אקיבוש". כלומר, הם מנצלים את תפקידם הצבאי, ואת ההילה הנובעת מהשקעת העתק של משלם המסים הישראלי בהכשרתם, כדי לקדם את השקפתם הפוליטית הקיצונית. והרי הדמוקרטיה מספקת דרכים רבות להבעת דעה – הצטרפות לתנועות מחאה, הצטרפות למפלגה, הקמת מפלגה, הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, מכתבים למערכת, מכתבים לפוליטיקאים, מאמרים, הרצאות בבתי ספר ועוד כהנה וכהנה. מי כמוני יודע זאת, הרי נקטתי בכל אחת מהשיטות הללו ובאחרות. אולם מעולם לא נקטתי בשיטות אנטי דמוקרטיות – לא סרבנות בצה"ל, לא רצח ראש ממשלה, לא מרד וכד'. השיטות הללו פסולות.

 

מאחר וזו הדרך בה הם נקטו, אסור בשום אופן לתת להם לגיטימציה ולדון בטענותיהם. "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא".

 

* יש להגדיל את תקציב הביטחון כדי לשפר את מערך המיון של 8200.

 

* - יש לי הצעה. 8200 יבצעו האזנות רק לפלשתינאים שיש מידע ודאי שהם מתכננים פיגועים. וכך, לא נפגע בפרטיות של חפים מפשע.

- אבל מאיפה יגיע המידע הזה?

- שתוק כבר, נודניק.

 

* בעולם המושגים האורוויליאני, אנשים שהתארגנו לערוק מהגנה על חיי אדם נחשבים... "הומאניסטים".

 

* אגב, עדין לא הדיחו אותם ושללו את דרגותיהם?

 

* שיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרון ברק, קבע בבג"ץ (02/ 7622) בעניין סרבני השירות בשטחים: "אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכול אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ואחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול... ההכרה בסרבנות הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם".

 

* מרכז הליכוד היה תמיד טרף קל לדמגוגיה זולה וחסרת אחריות נוסח "מי בעד חיסול הטרור", כקריאת תגר נגד מנהיג הנושא באחריות, לשם קידום מעמדו של מי שכאשר הגיע לעמדת אחריות ראה מכאן דברים שלא ראה משם.

 

* החלטת השופט סולברג לדחות את ריצוי עונש המאסר של אולמרט עד בירור ערעורו מוצדקת. כאשר מוגש ערעור על גזר דין, יש סיכוי שהוא יתקבל. אם הוא יתקבל, מי יחזיר למערער את התקופה שבה ישב בכלא על העבירה עליה ערער? זה צדק בסיסי, וכך ראוי לנהוג בכל מקרה, שאין בו סכנה מיידית לשלום הציבור. את עמדתי העקרונית אסייג בהערה אחת – אני מקווה מאוד שכך נוהגים גם בעבריינים מן השורה, ושנשמר כאן עקרון השוויון בפני החוק.

 

* אם מישהו נהג היום דרומה והופתע לראות מולו נהג המחייך מאוזן לאוזן - הנהג הזה הוא אני. ועל מה החיוך?

 

בילדותי, גדלתי על התקליט "עוץ לי גוץ לי". שמעתי אותו רצוא ושוב, ועד היום אני יודע אותו על פה. כשילדיי הגדולים היו קטנים, קניתי להם את הדיסק ולשמחתי, גם הם אהבו אותו מאוד, ובתי הקטנה מאזינה לו עד היום.

 

נהדר. הבעיה היא שהדיסק אינו של התקליט המקורי, אלא של הפקה מאוחרת, מודל המאה ה-21. גם יפה, אבל אני מתגעגע לגירסה דינקותא שלי. מה גם, שהפוליטיקלי קורקט לא אהב את מילותיו של שלונסקי "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" והשורה שונתה ל"אישה ילדה שם שלישיה", למורת רוחי.

 

בינתיים גם הדיסק עבר קילומטרז' בלתי מובטל, ואיכותו נפגמה אנושות. נכנסתי היום לחנות "סטימצקי" ושאלתי אם יש להם דיסק של "עוץ לי גוץ לי". מיד שלפה המוכרת דיסק, ומיד זיהיתי את העטיפה האהובה והאבודה של ילדותי. עם גיבורי המחזמר שזכיתי לראות - אברהם חלפי, אריק לביא, זאב רווח הצעיר, יוסי גרבר...

 

דרכי צפונה החלה בציוץ הציפורים של "בוקר טוב", ומיד רחב לבי ועל פניי נמרח חיוך רחב שלא מש ממנו עד סוף הדיסק.

 

לילה טו-הו-ב!

 

* לכבוד שרה ביטחון אדון בוגי,

שלום לך!

 

המלחמה נגמרה, אבל הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים.

 

והפעם – דנידין 8200 המאזין ואינו שומע.

 

קראת את מכתב הסרבנים? פייר? הם צודקים. ככה יפה להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים? מה, אנחנו צבא של רכלנים?

 

מצד שני, צריך להאזין כדי למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם.

 

דילמה אמתית!

 

מה עושים? מוצאים פתרון מחוץ לקופסה. win-win. פתרון שבו נוכל להאזין, כי ההאזנות נועדו לסכל פיגועים, אך בלי לחדור לפרטיות של פלשתינאים.

 

באפליקציה החדישה יש משתיק קול במכשירי הציתות. וכך, אמנם נאזין, כי זה חשוב, אך לא נשמע כלום, כי זה מביך.

 

ובא לציון גואל, ולי – פרס ביטחון ישראל.

 

שלך,

 

אני.

 

* "ביד הלשון"

 

השתתפתי בדיון ולימוד בנושא שנת השמיטה, שהתמקד בשמיטת חובות. רוב המשתתפים היו צעירים. הופתעתי לשמוע שכמעט באופן גורף, המתדיינים משתמשים באותו פועל לשני צדי ההלוואה – המלווה והלווה. הם אומרים "להלוות ל..." ו"להלוות מ...". "הלוויתי לו"  ו"הלוויתי ממנו". וכן הלאה. הכל במשקל הִפְעִיל.

 

נכון לומר "להלוות ל..." ו"ללוות מ..." . "הלוויתי לו" ו"לוויתי ממנו".

 

הוא הדין בפעולת ההשאלה - מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום. אני משאיל ל... ושואל מ...

 

ובפעולת ההשכרה – אני משכיר ל... ושוכר מ...

 

* "חדשות בן עזר"

 

נכתב על ידי הייטנר , 17/9/2014 00:52   בקטגוריות אמנות, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, משפחה, סרבנות, פוליטיקה, צוק איתן, שחיתות, משפט  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 14.9.14


* מי שמתקבל ל-8200 הוא בהכרח אדם חכם ומוכשר. חבל שמערכות המיון אינן מצליחות לאבחן באופן אמתי את רמתם המוסרית של המתקבלים ליחידה. ארבעים ושלושת החותמים על מכתב ההמרדה והעריקה הם תופעה מדאיגה מאוד. העובדה ש-43 אנשים התגלו כסוציומטים בוגדניים, מחייבת בדק בית רציני בתהליך המיון והסיווג הביטחוני. התהליך חייב לזהות את המנוולים האלה מראש, כדי שלא יתקרבו ליחידה כזאת. מפחיד לדעת שאנשים כאלה נחשפו לחומר סודי כל כך. עובדה זו צריכה להדיר שינה מעינינו.

 

* למרות עמדתי העקרונית, שאין לקיים דיון על טענות של מי שמורד בדמוקרטיה, כי דיון כזה נותן לגיטימציה לדרך האנטי דמוקרטית שבה הוא העלה את הטענות, אתייחס לטענת "חוסר המידתיות" בהאזנות, של עריקי 8200. בכל שנותיי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, השתתפתי במאות מארבים, אלפי שעות שכבתי במארבים. ובכל המארבים הללו, רק פעם אחת הייתה היתקלות. המארב של אנשי 8200 הוא האזנה לטלפון. אני בטוח שזה מביך ולא נעים להאזין לשיחות של בני המשפחה. אבל אם הפרי של שנת האזנות מתסכלת תהיה הצלת חייו של ילד אחד, בזכות פיגוע שנמנע, זה מוצדק. העריקה מהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה מפני טרור, בשל עמדה פוליטית, ולכאורה בשל איסטניסטיות של מי ש"לא נעים להם" לחדור לפרטיות, היא עמדה בלתי מוסרית. היא מעידה על אובדן מצפן ערכי, על דה-הומניזציה של אנשים שאינם מבינים מהם סדרי עדיפויות של מי שמופקדים על חיי אדם. המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. מי שעורקים מן המערכה הזאת, הם אנשים חסרי מצפון.

 

* מתאים להם הביטוי "סרבני מצפון". הם מסרבים להפעיל את המצפון. מצפונם נקי, מחוסר שימוש.

 

* קראתי כמה תגובות על עריקי 8200, בנוסח "צריך להעביר אותם ליחידה קרבית, שילמדו מה זה לשבת בנגמ"ש". ואני תמה. האם אלה שאומרים דברים כאלה היו רוצים לשבת באותו נגמ"ש עם סוציומטים כאלה? הרי הא"ב של יחידה קרבית, הוא הרעות, אחוות הלוחמים. הקוד הבסיסי של אמון מלא ביני לבין חבריי; הידיעה שהם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למעני ואני מוכן להקריב את חיי למענם. אני סבור שהתרומה הגדולה ביותר שלהם לביטחון, היא סיוד אבנים בכלא 6.

 

* מה קרה? תוהים סניגורי העריקים, המנסים לטהר את השרץ. אסור להשמיע ביקורת? אסור שתהיינה דעות אחרות?

 

לא רק מותר, אלא רצוי להשמיע ביקורת. לא רק רצוי, אלא חשוב ביותר שיהיה מגוון דעות. הבעיה אינה של דעות אלא של מעשים.

 

בשבוע שעבר פגשתי את חבריי הוותיקים למילואים, חברים לנשק במשך שנים רבות. היה בתוכנו כל מגוון הדעות – ממפלגת ר"צ (הייתה פעם מפלגה כזאת) ועד "מולדת" (הייתה פעם גם מפלגה כזאת) ובחזרה. בכל שירות מילואים, היו בינינו ויכוחים עזים, לעתים בגרון ניחר, לעתים אל תוך הלילה. והיו לא רק כבוד הדדי וסובלנות, אלא גם אהבה וחברות. זאת, כיוון שסמכנו אחד על השני. ידענו שחרף כל חילוקי הדעות, כולנו מחויבים למשימה, מחויבים למדינה, מחויבים לצה"ל, מחויבים ליחידה ומחויבים זה לזה.

 

הבעיה בחבורת עריקי 8200 כלל אינה עמדתם הפוליטית הלגיטימית, אלא מה שהם בחרו לעשות עם עמדתם – פוטש. התארגנות של חיילים להפר פקודות חוקיות, להסביר לצה"ל באיזו גזרה ונגד איזה אויב הם מוכנים לפעול ובאיזו לא. הבעיה אינה ביקורת ואינה דעות אלא מעשים – מעשה ההמרדה, מעשה העריקה. אלה מעשים בלתי מוסריים בעליל. ועל כן יש להוקיע אותם.

 

* בכל שנות המאבק על הגולן, שלא היה רק מאבק נגד עיקרי אמונתי שאותם הגשמתי בעלייתי להתיישב בגולן, אלא היה זה גם מאבק על הבית שלי, על אדמתי, על משפחתי, על חיי, שירתתי במילואים עם אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן. זה לא היה קל, אך מעולם לא חשבתי עליהם מה שאני חושב על עריקי 8200 ומעולם לא דיברתי עליהם כפי שאני מדבר וכותב על עריקי 8200, כי הם היו אזרחים נאמנים, חיילים טובים, שיש להם דעה אחרת. ידעתי שהם טועים. הצטערתי שזו דעתם. כעסתי על הדברים שהם אמרו. אך לא היו לי טענות.

 

אגב, כשנפגשנו בשבוע שעבר, שמחתי לשמוע אותם מודים בגילוי לב בטעותם.

 

* מי שמתעקש לא להודות בטעותו, הוא האיש שדחף יותר מכל אחד אחר את רעיון הנסיגה מהגולן, אורי שגיא. בלקסיקון של שגיא, כך נראה, לא מצויה המילה "טעיתי". בראיון ל"הארץ" הוא שוב מאשים את ברק בהחמצת ההזמנות לשלום עם סוריה, וטעם ההחמצה עדין מר בפיו.

 

אז טעם ההחמצה מר בפיו. העיקר שהיום המאבק בין דאעש לחיזבאללה הוא מי ישלוט בקונייטרה ולא מי ישלוט בכינרת. כי אז הטעם בפי כולנו היה מר כלענה.

 

* בראיון עמו מתלונן שגיא על כך שהציונות הדתית עולה מדי שנה לחניתה ומנכסת לעצמה את החלוציות של תנועת העבודה. אלא שבניגוד לדבריו, הציונות הדתית עולה מדי שנה לביריה, לא לחניתה, וביריה הוקמה בידי אנשי הציונות הדתית. ומה ההבדל בין חניתה וביריה? שום הבדל. לעומת זאת, יש הבדל אדיר בין הערכים שהעלו את חניתה על הקרקע, לבין גישתו של אורי שגיא. האובססיה של שגיא לעקור אותנו – ממשיכי דרך חניתה, מהגולן, היא היפוכה המוחלט של דרכה הערכית והאידיאולוגית של תנועת העבודה.

 

* השבוע לפני עשרים שנה, הייתי אחד מ-12 מתושבי הגולן, שפתחו בשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים (מעטים מתוכנו שתו גם נוזלים אחרים). במהלך השביתה הצטרפו שובתים נוספים. במשך 19 יום הנושא שלנו עמד בראש סדר היום התקשורתי, וזכה לסיקור עולמי נרחב. רבע מיליון איש עלו לרגל להזדהות עמנו. אני זוכר את שביתת הרעב כאחד האירועים המכוננים בחיי, ואחד מרגעי השיא במאבק המוצלח על הגולן, שבו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

 

באופן אישי, שביתת הרעב החלה בדיוק חודש אחרי חתונתי. בשביתת הרעב יעל, אשתי, סיפרה לי שהיא בהריון. וכך, בניית הבית והמשפחה הלכו בד בבד עם המאבק על קיום הבית, שהיה שילוב בין האישי והמשפחתי לבין הלאומי - והרי זאת משמעות המושגים הגשמה וחלוציות.

 

הופתעתי כאשר עמוס, בני הבכור, סיפר על כך כאשר רואיין לכתבה בערוץ הראשון בשבוע שעבר, כאומר שהוא נולד לתוך הוויית המאבק על הגולן, שכוננה את תמונת עולמו.

 

* אובמה אוסר מלחמה על דאעש, וזהו הצעד הראשון המצדיק את פרס נובל לשלום שבו הוא זכה עם כניסתו לתפקיד. האמת שהיו עוד כמה צעדים, פחות משמעותיים, שהצדיקו בדיעבד את הפרס – חיסול בן לאדן, והאיום המוחשי לפעול נגד אסד, שהביא להשמדת חלק ניכר מהנשק הכימי שהיה ברשותו (איני מאמין שכל הנשק הושמד).

 

אולם רוב פועלו המדיני של אובמה, לא קידם כהוא זה את השלום בעולם, אלא רק הסיג אותו אחור. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם הקנאי קידמה את השלום בדיוק כמו מדיניות הפייסנות של קודמו, צ'מברליין. מדיניותו הפייסנית לא התפרשה בידי הקנאים האסלאמיים כהושטת יד לשלום, אלא כהרמת ידיים לכניעה. הם התחזקו, ארה"ב נחלשה, בנות בריתה וידידותיה של ארה"ב נפגעו, העולם החופשי ניזוק, שלום העולם התרחק.

 

בדיוק כפי שאובמה מבין שאין מקום לפייסנות כלפי דאעש, כך עליו להבין שאין מקום לפייסנות כלפי איראן, כלפי האחים המוסלמים במצרים ובכל העולם המוסלמי. בדיוק כפי שהמלחמה בדאעש מוצדקת, על אחת כמה וכמה שהמלחמה בחמאס, שפגיעתו בישראל חמורה יותר, מוצדקת שבעתיים.

 

המלחמה בין הג'יהאדיסטים השיעים והסונים אינה הופכת אחד מן הצדדים לגורם חיובי. מלחמה בין חיזבאללה ודאעש, היא מלחמת בני חושך בבני חושך. כמו מדיניות הבלימה הכפולה, שארה"ב נקטה כלפי איראן ועיראק כאחד, כך יש מקום למדיניות בלימה כפולה היום, כלפי הג'יהאדיסטים השיעים והסונים, שכן אלה שני צדדים של אותו מטבע.

 

בראש תמנון הקנאות הג'יהאדיסטית עומדת איראן. כל עוד ארה"ב מנהלת מו"מ עם איראן, על לגיטימציה להיותה מדינת סף גרעינית, אין משמעות אמתית, במובן הגלובלי, למלחמה נגד דאעש.

 

* לספר בפומבי לפני מלחמה כיצד היא תֵּעשה ולבטל את מימד ההפתעה, זו טעות. לספר כיצד היא לא תעשה – זו טעות גדולה הרבה יותר. כאשר אובמה מצהיר ומתחייב שלא תהיה פעולה קרקעית, הוא מעביר מסר לאויב שהוא חסין מפני פעולה קרקעית. במקום לומר לאויב שכל האופציות נשמרות ושכל ארסנל האפשרויות העומד לרשותה של מעצמת העל עשוי להיות בשימושה על פי הצורך, והיא תשתמש על פי בחירתה בכל אופציית פעולה בזמן ובמקום שהיא תבחר, הוא כובל את ידי עצמו ופוגע במערכה שהוא עומד בראשה. 

 

* נתניהו לא הודיע עדין על תמיכתו בזכותה של ארה"ב להגן על עצמה.

 

* בית המשפט העליון קיבל עתירת תושבים בכפר ורדים לחייב את המועצה המקומית להקים מקווה ביישוב. בתור יהודי שמעולם לא ביקר במקווה (למעט סיורים ארכיאולוגיים במקוואות עתיקים) ושקרוב לוודאי לא יבקר גם בעתיד, חשתי צער ובושה על כך שבמדינה היהודית, יהודים דתיים נדרשים להגיע עד בית המשפט העליון כדי שיינתן להם לקיים את מצוות הדת. בית המשפט הגן על התושבים מפני כפיה חילונית.

 

* כמה מאזרחי ישראל מודעים לכך שכבר שבועיים תושבי המגזר הכפרי בישראל אינם מקבלים דואר? העובדים בעיצומים והשביתו את הדואר הנע. בערים הדואר מגיע. ובהתיישבות הכפרית? במועצות האזוריות? נאדה. וכנראה שזה ממש מזיז להנהלת דואר ישראל.

 

* ביד הלשון

 

אני קורא כעת את הביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', מראשי הקיבוץ המאוחד לאורך עשרות שנים ותלמידו המובהק של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין, שכתב ברוך כנרי. זו ביוגרפיה מרתקת, שיותר משהיא מלמדת על יוסקה, היא מספרת את הסיפור המופלא של תנועת הקיבוץ המאוחד, תנועת האוונגרד של האקטיביזם החלוצי, הציוני והסוציאליסטי.

 

דבר אחד מפריע מאוד להנאתי מקריאת הספר. עשרות פעמים חוזר המחבר על שגיאה גסה בעברית, וכנראה הוא לא זכה לעורך לשוני קפדן שינכש את העשב השוטה הזה. במקום "שָׁם" הוא כותב שוב ושוב "שמה".

 

משמעות המילה שם היא – במקום ההוא. משמעות המילה שמה, היא אל המקום ההוא, לשם. הה"א בסוף המילה שמה, היא ה"א המגמה, ומשמעותה - ל... אל... למשל, הביתה = אל הבית, הימה = אל הים, ירושלימה = אל ירושלים. אנו משתמשים בה בעיקר לסימון כיוון – ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, ימה, קדמה, צפונה ונגבה. לא זו בלבד שכנרי משתמש ב"שמה" במקום "שם", הוא אף כותב "לשמה", שזה כמו לכתוב "אל לשם".

 

השימוש בה"א המגמה כלפי מקום המורכב משתי מילים בסמיכות, הוא בצירוף לנסמך. למשל – בארה שבע = לבאר שבע, ארצה ישראל = לארץ ישראל, רמתה גן = לרמת גן, תִּלה אביב – לתל אביב.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 14/9/2014 00:10   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, סרבנות, פוליטיקה, משפט  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ