לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 29.3.17


* לא ראוי לחנינה – טוב עשה הנשיא כשדחה את בקשת החנינה של העבריין אהוד אולמרט, וזאת משני טעמים. א. ה"מאיגרא רמה לבירה עמיקתא" אינה סיבה להקלה, אלא בדיוק ההיפך. ממנהיג, מראש ממשלה, הציפיות גבוהות מאוד. עליו לשמש דוגמה אישית, להיות דמות מופת, דמות מוסרית, ישרה. וכאשר ראש הממשלה הוא פושע, שהורשע בעבירות חמורות כל כך, יש למצות אתו את הדין במלואו (אלא אם כן יוחלט לקצר את עונשו בגין התנהגות טובה). ב. אולמרט יצא בזול. כל כך הרבה פעמים הוא הצליח לחמוק מעונש, כל כך הרבה פעמים היתל במערכות החוק והמשפט ולבסוף גם נענש לקולא. בוודאי שאין מקום גם לחנינה.

 

עם זאת, איני מקבל את המנטרה שהשמיע ריבלין ולא בפעם הראשונה, ש"חנינה אינה ערכאת ערעור". בנימוק זה ניתן לדחות כל בקשת חנינה. חנינה אינה ערכאת ערעור, אלא כלי של חסד ורחמים. מן הראוי להשתמש בו כלפי מי שיש סיבה לרחם עליהם. אך בטח לא כלפי שועי ארץ, האנשים החזקים ביותר בחברה, שהיה להם הכל, אך לא היה להם רסן והם ניצלו את מעמדם, עוצמתם ושררתם למטרות גניבה ושוחד.

 

* חסינות – האם לרב אויערבך, השולח צעירים חרדים לחסום כבישים ולשבש את החיים במדינה, במאבק נגד הגיוס, יש חסינות מפני מעצר? על פי איזה חוק בדיוק?

 

* תחושה - התחושה (הרעה) שלי, היא שכחלון ימצמץ ראשון.

 

* אין מנוס - חזרתי הביתה עייף והתיישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה. לחצתי על השלט, והדלקתי ערוץ 1. היה שם ראיון עם דוד ביטן. ממש לא התאים לי לשמוע ראיון עם דוד ביטן, אז זִפְּזפתי לערוץ 2. הופיע שם דוד ביטן. אז זִפְּזפתי לערוץ 10. ומי התראיין שם? צדקתם. דוד ביטן. התייאשתי מהטלוויזיה ועברתי לרדיו. גל"צ – דוד ביטן. רשת ב' – ביטן. קול המוסיקה – דוד ביטן. התעצבנתי, כיביתי את כלי התקשורת, וניגשתי, סר וזעף, למקרר. פתחתי את המקרר, ואת מי ראיתי שם? סורפרייז! דוד ביטן, מיקרופון לפיו והוא ממשיך את הראיון.

 

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.

 

יש בליכוד 30 שרים וח"כים. למה היחיד שמדבר בשמם הוא דווקא העילג ביותר? כנראה שהוא היחיד שמוכן לדקלם ללא בושה וללא כל ביקורת את דף המסרים של נתניהו.

 

* מיהו שמרן? - שרת המשפטים איילת שקד מציעה לבטל את שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון – שיטה שבה הנשיא הוא השופט הוותיק ביותר בעליון. אני תומך בעמדתה. עם זאת, יש טיעונים נכבדים גם לדעה האחרת. אולם פשקוויל המערכת של "הארץ" לא מתעניין באמת בנושא. אין הוא מציג את הטיעונים בעד הסניוריטי. הטיעונים שלו הם ברמה של: "מסע ההרס של שרת המשפטים, איילת שקד, בדרכה להחרבת מערכת המשפט עלה אתמול שלב" ולכן "מול איומיה של שרת המשפטים צריכים להתייצב הכוחות השקולים הקיימים עדיין בממשלה, בכל הנוגע לשמירה על עקרונות שלטון החוק".

 

כדאי לזכור, שאיילת שקד אינה שרת המשפטים הראשונה שהגיעה למסקנה ששיטת הסניוריטי אינה טובה והציעה להחליף אותה. ובין אלו שקדמו לה בהצעה זו, ניתן למנות את יוסי ביילין, חיים רמון וציפי לבני. כלומר, לא הכל ניתן לשייך באופן אוטומטי ל"שמאל" ו"ימין". ניתן ואף רצוי לאפסן לשעה קלה את הפרנויה וה"אוי אוי אוי" ולקיים דיון ענייני על תוכן ההצעה.

 

מי שהיטיב לעשות כן, הוא יוסי ביילין, במאמר בעד הצעתה של שקד ב"ישראל היום", תחת הכותרת "לבחור את השופט המתאים ביותר". כמה ציטוטים מן המאמר: "מי שצריך למלא את התפקיד הוא האיש או האישה המתאימים ביותר, ולא מי שצבר ותק של יום אחד יותר מזולתו... שלום הבית בקרב השופטים חשוב, אבל התחרות ביניהם לא תזעזע את בית המשפט, כפי שתחרות על הרמטכ"לות בין האלופים אינה מזעזעת את המטכ"ל. ובאשר לטענה שהדבר עלול להשפיע על פסקי הדין: זו הפללה עצמית הפוגעת בשופטים שלא בצדק, שהרי חזקה עליהם כי גם אם יתחרו על תפקיד הנשיא, לא יעשו שקר בנפשם כדי למצוא חן בעיני חברי הוועדה".

 

מעניינת ההגדרה "שמרנים" בחלוקה האוטומטית בין המחנות. שיטת הסניוריטי, שהגיונה הוא כבוד לניסיון ולחכמת זקנים, היא התגלמות השמרנות, ואילו בשיח הדיכוטומי דווקא הגורמים המוגדרים (ומגדירים את עצמם) כשמרנים נוטים להתנגד לה.

 

* מגדיר מחדש את המילה "הזוי" - בתקופת המאבק על הגולן, הרביתי להשתתף בפאנלים ורבי שיח על עתיד הגולן. היו כמה בני פלוגתא די קבועים שנצבו מולי – בהם כאלה שהערכתי, ואחרים שסלדתי מהם.

 

דוגמה ליריב שהערכתי הוא רן כהן. ראשית, כי הוא יריב אינטליגנטי ורהוט ולכן מאתגר. שנית, כי חשתי שיש בינינו בסיס משותף, שפה משותפת. עם כל המחלוקות המדיניות חשתי שכאשר אני מדבר על ציונות, על התיישבות, על ביטחון, הוא מבין על מה אני מדבר ואלה דברים שמדברים אליו. שלישית, כי הוא לא היה אובססיבי. הוא סבר שנסיגה מהגולן היא מחיר שיש לשלם למען שלום עם סוריה, אבל הוא לא רייר כאשר התקרב לאפו ריח משאיות הגירוש. עצם הנסיגה והעקירה לא היו משאת נפשו.

 

דוגמה ליריב שסלדתי ממנו הוא מוסי רז. הנ"ל היה אובססיבי לנסיגה מהגולן עד טירוף. חשתי שהוא רוצה בהסכם שלום עם סוריה, כי זאת הדרך למסור את הגולן. השנאה שלו לגולן, להתיישבות, למתיישבים העבירה אותו על דעתו. בנוסף לכך, איך נגדיר זאת בעדינות? הוא והאמת כבר אז לא. בעיה שלישית, היא המשיחיות. משיחיות השלום שלו הייתה כל כך בלתי רציונלית, כל כך מנותקת מקרקע המציאות, שזה היה מביך. שום פקפוק בהזיה המשיחית שמולנו עומד שכן שמשאת נפשו היא אהבה, אחווה, שלום ורעות, והוא נתקל מולו בסרבן שאינו מוכן להחזיר את הגזילה, שברגע שיחזיר יזכה בשלום קוסמי נצחי.

 

חלפו שנה שנתיים עשרים, קרו מאז כמה דברים במזרח התיכון. אך זה השפיע עליו?

 

הנה פוסט לדוגמה שהוא העלה בפייסבוק, שיכול להגדיר מחדש את המילה "הזוי".

 

הוא מתחיל כך:

 

מצרים – כן.

עיראק – כן.

ירדן – כן.

לבנון – כן.

ערב הסעודית – כן.

 

וכך הולכת הרשימה ומתארכת ובסופה שורת המחץ: "22 מדינות קוראות לשלום 15 שנה. ממשלה אחת מסרבת".

 

הכי מצחיקה הייתה השורה ה-11.

 

סוריה – כן.

 

כן, כן, חברים. סוריה. סוריה מציעה שלום לישראל וישראל מסרבת. סוריה מאוחדת ומלוכדת סביב מטרתה הגדולה, שלום עם ישראל. אבל ממשלה אחת מסרבת.

 

סוריה. מדינה? עוד מעט הוא יכתוב שיש גם מדינה שקוראים לה לוב. ועוד מדינה שקוראים לה עיראק.  בעצם... כן, גם לוב. גם עיראק...

 

* המפא"יניקיוּת שלא הכרתם – אני חוקר את ראשית ההתיישבות בגולן, ומגלה במחקרי תופעה מעניינת. היום, כשאנו חוגגים יובל להתיישבות בגולן, יש בגולן 33 יישובים ישראליים. שליש (!) מהם עלו לקרקע בשנה וחצי הראשונה להתיישבות. חלוצי מרום גולן, בכור יישובי הגולן, עלו לגולן חמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות. 11 יישובים בגולן בשנה וחצי! זה בערך הזמן שממתינים היום לרישיון להרחיב מרפסת...

 

זה לא ממש מסתדר עם המיתוס על המנגנון המפא"יניקי המנופח, השמן, המסואב, המסורס ובעיקר המסרס, ההורג כל יוזמה, כל יזם, כל יזמות. כך, למשל, כתב מייקל אייזנברג בגיליון הראשון של "השילוח": "... ניסו ראשיה של מדינת ישראל לאורך שנותיה הראשונות לכונן מדינה בירוקרטית, שהכוח מרוכז בה בידי הפקידות ובידי אליטות מצומצמות אשר אמורות לנהל את חייהם של שאר אזרחי המדינה באופן ריכוזי ותבוני. מנגנונים מייצבים נועדו לצמצם את השינויים והתמורות בחייהם הכלכליים של פרטים, ולהבטיח חיי בינוניות יציבה מן העריסה אל הקבר, מבית הספר העממי ועד לפרישה ממקום העבודה הקבוע עם שעון זהב. הביורוקרטיה החדשה באה להחליף ... את היוזמה והגמישות שאפיינו את העם היהודי" וכן הלאה וכן הלאה.

 

הבל ורעות רוח. כאשר אני משווה את ההתנהלות בתקופה שאותה אני חוקר לתקופה שבה אנו חיים, אחרי ארבעים שנות כלכלה חופשית, אני יכול לקבוע חד משמעית, שביחס להיום, אז היו כמעט אפס בירוקרטיה, כמעט אפס רגולציה וכמעט אפס משפטיזציה.

 

נכון, השלטון היה ריכוזי. אך הוא היה מוכוון מטרה ונחוש למלא את המשימה. ראש הממשלה לוי אשכול נתן את הטון, סגנו ויו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון החרה החזיק אחריו והם העבירו לכל הדרגים את המסר שעומדת בפנינו משימה ציונית גדולה וחשובה, ואנו מתמסרים אליה. נכון, במחלקה להתיישבות היה מנגנון גדול, אך הוא לא היה מנופח ומסואב, אלא הוא היה צבא של אנשי מקצוע מסורים, דרוכים ויעילים, בעלי כושר ביצוע מעולה ונחישות לעמוד במטרה.

 

אם הדרך לביצוע המשימה מחייבת לעתים לכופף את הכללים, לעקוף את המעקשים, לקפוץ מעל לגדרות, לשבור קירות או לטפס מעליהם, לעגל פינות – יש לעשות זאת, כי הכללים נועדו לשרת את המטרה ולא להיפך. זאת הרוח שנשבה מראש הממשלה ומטה.

 

וכל המערכת הזאת פגשה מולה יוזמה אדירה מלמטה, של צעירים, רובם בני קיבוצים, חדורי אמונה ושליחות, שהיו כור גרעיני של אנרגיה ציונית התיישבותית מתפרצת, הר געש של יזמות, יצירתיות וחלוציות.

 

יחד הם חוללו מהפכה.

 

אז בפעם הבאה שיספרו לכם שמפא"י זה מנגנון בירוקרטי מסואב, כמתואר בהומורסקות של קישון, והמתנה של שנים לקו טלפון, אני מציע שקצת תטילו ספק ב"נראטיב" הזה, ותנסו לשער האם הניצחון המדהים בתש"ח, קליטת העליה הגדולה, יישוב הגליל והנגב, הניצחון בששת הימים וההתיישבות לאחר המלחמה הולמים את המיתוס.

 

* מכבד את התנגדותו - מי שמתנגד לקיומן של מדינות לאום יוונית, איטלקית, רוסית, צרפתית, פולנית והולנדית, כי הוא מתנגד עקרונית למדינות הלאום - אני מכבד את התנגדותו לקיומה של מדינת לאום יהודית, אף שאני חולק עליו מכל לכל (כי אני בעד מדינת לאום ליוונים). אבל מי שתומך במדינות לאום, זולת מדינת הלאום של העם היהודי, הוא סתם אנטישמי. גם אם הוא יהודי. וגם אם הוא מדקלם כל מיני הבלים על "אתנוקרטיה", "עליונות אתנית", "אפרטהייד" ושאר ירקות.

 

* קצת פרופורציות - הצהובון הבריטי "דיילי מייל" פרסם כתבת שער סקסיסטית, שבמרכזה תמונה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי יושבת לצד ראש ממשלת סקוטלנד ניקולה סטרג'ן, שתיהן לובשות חצאיות מעל הברך, והכותרת והמסר הוא ששאלת הברקזיט לא כל כך מעניינת. מעניינת יותר השאלה למי מהשתיים רגליים חטובות יותר.

 

הכתבה עוררה סערה רבתי בבריטניה. המסר המרכזי של הסערה, היה שהנה, גם ב-2017 עדין אנו חברה שוביניסטית, השופטת מנהיגות על פי מראה הרגליים שלהן וכו' וכו'.

 

אין ספק שמדובר בכתבה דוחה ומגונה. אבל באמת? זה הביטוי למעמד האישה בבריטניה ובמערב ב-2017? הכתבה הזו משמעותית יותר מן העובדה שראש ממשלת בריטניה וראש ממשלת סקוטלנד הן נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שב-38 השנים האחרונות, למעלה משליש התקופה הונהגה בריטניה ביד רמה בידי נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שבראש המדינה החשובה והחזקה ביותר באירופה, גרמניה, ניצבת אישה כבר 12 שנים? נכון, זו כתבה מכוערת, אבל... קצת פרופורציות.

 

אגב, האם התקשורת בישראל אינה מתעסקת בצבע שערותיו של ראש הממשלה הגבר?

 

* התקבלתי? – במגזין "ישראל היום" התפרסמו מאה שאלות ידע כללי שהמועמדים לשירות בגל"צ נדרשו להשיב עליהם. עניתי נכונה על 91 שאלות (ולא ניסיתי לנחש את ה-9 שלא ידעתי). התקבלתי? וב"הארץ" הוצגו 25 שאלות של מבחני קבלה לקורס מורי דרך. פתרתי 18 שאלות. התקבלתי? אגב, בני אסף, תלמיד יב, הביס אותי. הוא פתר 19.

 

            * ביד הלשון

 

שמנה וסלתה – הביטוי "שמנה וסלתה" מופיע בפרשת השבוע, פרשת "ויקרא". "וְנֶפֶש כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה', סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶמֶן... וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ...".

 

מה אנו מבינים מן הפסוק? ראשית, שהביטוי המקורי אינו שמנה וסלתה, אלא סלתה ושמנה. שנית, שבמקור אין המדובר במטפורה, אלא בתיאור מעשי של המנחה; היא עשויה סולת ושמן. אגב, במילה "סָּלְתָּהּ" – הקמץ בסמ"ך הוא קמץ קטן, ונכון לקרוא אותו כ"סוֹלתה".

 

פירושו של צירוף המילים כפי שהתקבע בשפה העברית לאורך הדורות, הוא המיטב שבמיטב בקרב הציבור; האליטה, העידית, הסיירת.

 

ואין לכתוב סלטה ושמנה, כי מדובר בסולת ולא בסלט. ואין לכתוב סלתא ושמנא, כי הביטוי הוא בעברית ולא בארמית. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 29/3/2017 01:26   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, עולם, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות, תקשורת, שחיתות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 15.3.17


* להחזיר לאזרח – הרצח המזוויע של האחות טובה קררו, מאיר בזרקור ענק על תופעת האלימות נגד צוותים רפואיים במוסדות הבריאות בישראל. ההתמודדות עם התופעה, מחייבת השקעת משאבים רבים במערכת הבריאות – למאבטחים ולהגדלת תקני הצוותים, לשם הורדת העומס מן הרופאים והאחיות ויכולת ליתר קשב לכל חולה וחולה.

 

שירותי הבריאות, כמו שירותי החינוך והרווחה, הם התשתית החברתית שהמדינה מחויבת לספק לאזרחיה. לשם כך אנו משלמים מסים. וכאשר יש למדינה עודפי כספים, במקום מתנות פופוליסטיות כמו הקטנת מסים, יש להשקיע את הסכומים לשיפור השירותים שלשמם אנו משלמים את המס.

 

* המדינה ה-51? - אילו ראש הממשלה לוי אשכול ביקש רשות מהאמריקאים לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה קם יישוב ישראלי אחד בגולן, בגוש עציון, בבקעת הירדן וגם הרובע היהודי בירושלים לא היה מיושב. אילו ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים היו מבקשות את רשות ארה"ב, לא הייתה קיימת ההתיישבות ביו"ש וכל התיישבות מעבר לקו הירוק. ואילו ישראל ביקשה רשות להקים את ההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל בשנות החמישים, גם אותה היא לא הייתה מקבלת. וכל ההתיישבות הציונית לא הייתה קמה, אילו ביקשנו רשות ממישהו.

 

פניה של ישראל מעולם לא היו לעימות עם ארה"ב, וככל שניתן לפעול בתאום עם ארה"ב, יש לעשות כן. אולם ישראל היא מדינה עצמאית, לא מדינת וסאלים, ועליה לפעול על פי האינטרס הלאומי שלה.

 

יש מחלוקת בתוכנו על מדיניות ההתיישבות, היכן להתיישב והיכן לא. זו סוגיה ישראלית ועל ישראל להכריע בה, או עדיף - להגיע להסכמות בנושא. אולם לא להיכנע לתכתיב של טראמפ.

 

הקפאת ההתיישבות בצו נשיאותי (בלתי חתום) של טראמפ, היא אובדן העצמאות הישראלית. אסור לנתניהו לקבל זאת.

 

... וגם אם הוא מקבל זאת, בוודאי שאין הוא צריך לבקש את אישורו של טראמפ לבנות את אתר הקבע של עמונה, כי אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעתקת יישוב קיים למקום אחר.

 

ועוד שתי הערות בשולי הסוגיה. א. עמונה כבר היתה יכולה להיות היום יישוב פורח וחוקי על אדמת מדינה, אלמלא התעקשה לדבוק בבתים שבית המשפט פסק שיש להרסם. ב. מסתבר שטראמפ הוא היפוכו המוחלט של אובמה... חוץ בסוגיה הפלשתינאית, שבה הוא ממשיך דרכו של אובמה. אבל יש שממשיכים להאמין במשיח השקר.

 

* המקור ההיסטורי של עודה בשאראת - חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי כותב לעתים קרובות ב"הארץ", יוצא נגד הקו האנטי ציוני השוקניסטי, ומעמיד עובדות היסטוריות על דיוקן. כך עשה לאחרונה, בעקבות פשקוויל אנטי ציוני של עודה בשאראת. בתגובה פרסם בשאראת פשקוויל המזלזל באבינרי, מגדיר אותו "הממונה על טוהר הנרטיב הציוני" (הנרטיב הציוני = שם גנאי שהאנטי ציונים מעניקים לאמת), ומול העובדות ההיסטוריות היצוקות של אבינרי, הוא מעמיד איזה סיפור שאיזו דודה שלו סיפרה לו. בפשקווילו, הוא אף מכחיש את פלישת מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה! והוא אינו שוכח לציין, שבשנה שבה נולדה הדודה על הכרמל, אבינרי נולד בפולין... הרמז ברור, הוא יליד ואילו הציוני הוא פולש.

 

* הגדרה מעניינת לבגידה – רוצח שבע הילדות בנהריים שוחרר והתקבל ברחוב הירדני כגיבור לאומי. למחרת, התפרסם מאמר ב"הארץ" שבכותרתו ובתוכנו כונתה ירדן "מעצמת הרשע", תוך הבעת תקווה לנפילתה.

 

יפה. אבל... במאמר הזה לא הוזכרה הפרשה ולו ברמז. כנראה לכותב המאמר, עבד ל. עזב, מהמשמרת הצעירה של דבוקת שוקן, אין שום בעיה עם חגיגות לרוצח ילדות ישראליות. אבל למה הוא מחרף ומגדף את ירדן. כי היא מדינה בוגדת. בין פשעיה הוא מונה את "האזהרה שהעביר לישראל בדבר כוונות מלחמתיות של סוריה ומצרים". אכן, מי שניסה להזהיר את מדינתו מפני פלישתן אליה של שתי אויבות, הוא בעיני אותו אזרח ישראלי בוגד. הגדרה מעניינת לבגידה. על המעשה הזה, שבו "נהג שלטון הבגידה הירדני כאילו לטובת הערבים, במלחמת יום הכיפורים", הוא מגדיר את חוסיין "גיס חמישי לטובת מעצמת הרשע". חוסיין היה בוגד, גם בשל "ביקוריו החשאיים בישראל". טוב, ברור ששלום עם הישות הציונית היא מעשה בוגדני. ובעיקר בשל גירוש המחבלים מירדן בספטמבר 1970, ששם קץ למתקפות הטרור נגד יישובי העמק בשנים שקדמו לסילוק. זה "הפשע הנורא ביותר שלו הוא ספטמבר השחור".

 

עזב חוגג. הוא קרא ידיעה על דיווח של שגרירת ישראל בעמאן על פיו "שלטון המלוכה בירדן איננו יציב כפי שהיה". איזו שמחה. אפשר להיפטר מהבוגדים האלה, שערקו מן הפלישה המבורכת לישראל ועוד חתמו עמה על הסכם שלום. על כך הוא חוגג, ומבהיר שאמנם "בנפול אויבך אל תשמח, כתוב בתורה" אבל, הוא מתוודה: "אין שמחה גדולה מזו!"

 

* את צה"ל הם שונאים יותר – בעוד השמאל הציוני יצא בשצף קצף נגד דברי הבלע של לווינשטיין על חיילות צה"ל, השמאל הרדיקלי נכנס למבוכה. את מי הוא שונא יותר, את הדת היהודית, שלכאורה לווינשטיין מייצג, או את צה"ל? לקח להם יומיים להתלבט, והם עשו את הבחירה. מצד אחד לנאץ את לווינשטיין, כדי שיהיה ברור שהם אינם משחקים באותה קבוצה, אך ברור שהם בראש ובראשונה נגד צה"ל, וכחלק מזה נגד חיילות צה"ל.

 

רוגל אלפר, "הארץ": "צה"ל לא סובל גדרות וגבולות. זה גוף שלכאורה שייך למדינה ומשרת אותה, אבל בעצם נוהג כלפי המדינה כנגיף כלפי פונדקאי. נגיף קניבלי, שאוכל את המדינה... לפי דת צה"ל, ההתגייסות תוך הפגנת נכונות להקריב את החיים בקרב היא פסגת המימוש העצמי של הפרט היהודי אזרח מדינת ישראל... הדת הצה"לית פועלת למחיקת ההבחנות המגדריות, כי הן מונעות מהחילות הקרביים שלו גישה למשאב חשוב מדי: מחצית מהאוכלוסייה היהודית. דת צה"ל חדלה להפריד בין גברים לנשים... הדת הצה"לית חובקת כל. בולעת כל מה שנקרה בדרכה. ואפילו את הדמוקרטיה היא בולעת".

 

קובי ניב, "הארץ": "אז כל הללו, וכל הנוהים והנוהרים אחריהם, וזה לא חדש, הם ריאקציונרים שמרנים מפגרים — אז מה? השאלה היותר חשובה היא, האם בגלל שהאווילים הללו חושבים ככה, צריכים עכשיו האנשים והנשים התופשים עצמם נאורים ומתקדמים, להילחם, בשם הפמיניזם, בשם ערכי השוויון לנשים, על כך שהן ישרתו בצבא כטנקיסטיות או כלוחמות חי"ר בגולני ובכפיר?... השאלה היא, אם מהות הפמיניזם היא אכן, שנשים יעשו כל מה שגברים עושים, כולל הרג ורצח. או שמא מהות הפמיניזם היא לא לשרת את העולם הגברי השליט שבו אנו חיים, זה שיוצר צבאות ומלחמות והרג ורצח ואונס ואין סוף דיכוי ואלימות... אם זהו ההיגיון הפמיניסטי — לעשות כל מה שהגברים עושים, ולא, כמו שצריך היה להיות, להפוך את העולם לעולם נשי יותר, כלומר אלים פחות — אז למה לפעול רק בתחום המלחמה? למה לא לפעול באותו כיוון גם בתחום הפשע, למשל?... אז למה שלא תתגייסו בהמוניכן לרצוח ולשדוד ולאנוס ולפרוץ ולגנוב, ותוכיחו כי אתן יכולות לעשות הכל כמו גברים, אה?"

 

ובכן, התשובה ברורה, את צה"ל הם שונאים יותר. קנאים אנטי ישראליים חרדים במאה שערים, תולים בובות של חיילי צה"ל על חבל כביסה במרפסת ביתם, וקנאים אנטי ישראליים חילונים עושים זאת מעל עמודי "הארץ".

 

אלה ואלה חיים ויכולים להמשיך לנאץ ולגדף את צה"ל – חייליו וחיילותיו, בזכות חיילות וחיילי צה"ל המגִנים עליהם.

 

* אמנות – במאה שערים נעשה פשע שנאה נתעב. נתלתה בובה של חייל צה"ל על חבל תליה ועליה נכתב "חרד"ק החוצה". אילו המיצג המבחיל הזה לא היה נתלה במאה שערים אלא ב"בצלאל", הוא היה מוגדר "אמנות", וכל ביקורת עליו הייתה מוגדרת כ"פגיעה בחופש הביטוי".

 

* הצעד הבא – ארודאן ישלח להולנד משט של טרוריסטים ג'יהאדיסטים ואח"כ ידרוש מהולנד להתנצל על כך.

 

* אני מאמין לנתניהו - אני מאמין לנתניהו, בתביעת הדיבה שלו נגד יגאל סרנה, שכתב על מקרה שבו נעצרה שיירת ראש הממשלה בפקודתה של שרה נתניהו, שגירשה ממכוניתה את רוה"מ. למה אני מאמין לו?

 

נתניהו הוא איש חכם והוא הפוליטיקאי המתוחכם, המשופשף והמנוסה ביותר בישראל. הוא יודע עד כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, בוודאי לפוליטיקאי בכיר, לנצח בתביעת דיבה.  התקשורת מלאה בסיפורים קשים על נתניהו, למשל ב"עובדה" ו"המקור", בחשיפה גדולה הרבה יותר משל פוסט של סרנה בפייסבוק. עובדה, שנתניהו אינו תובע אותם, ואת סרנה כן. כנראה שהוא יודע, שבמקרה הזה אין כל תחום אפור, אין גרסאות שונות, אין ספק. זהו פשוט שקר, מתחילתו ועד סופו, והכותב אינו יכול לטעון שלא היה בכוונתו לפגוע בשמו הטוב של נתניהו.

 

נתניהו מאמין שיש סיכוי רב שהוא יזכה בתביעה, וינפנף בה כנגד כל טענה וביקורת נגד התנהלותו.

 

כך נהג גם אריק שרון אחרי מלחמת לבנון. הוא לא תבע את אהוד יערי וזאב שיף על ספרם "מלחמת שולל". מכל הספרים, הכתבות והראיונות, הוא בחר לתבוע דווקא את ה"טיים", על כתבה שבה נטען שלאחר רצח באשיר ג'מאייל הוא נפגש עם משפחת ג'מאייל ושמע מפיהם שהם מתכננים טבח בנקמה על הרצח, בטרם אישר להכניס את הפלנגות למחנות סברה ושתילה, ושהשיחה הזאת מופיעה בנספח הסודי של דו"ח ועדת כהן על אירועי סברה ושתילה. שרון ידע שבמקרה זה השקר הוא מוחלט, תבע את העיתון וניצח. ועד יומו האחרון הוא נופף בתביעה הזאת כדי להרחיק מעליו את כל מבקריו על מלחמת לבנון (הוא רק עשה שגיאה, כשתבע גם את עוזי בנזימן והפסיד).

 

* כשחזן עקף את בגין מ"ימין" – המאבק של תושבי הגולן, שהוביל להחלת ריבונות ישראל על הגולן, החל בעקבות נאום של שר החוץ דיין בביקור בבקעת הירדן (16.4.79), שבו הצהיר שעתיד הגולן עתיד להיות כעתיד סיני. דברי דיין עוררו סערה רבתי בישראל. בין המבקרים היה יעקב חזן, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, השומר הארצי והקיבוץ הארצי (לצד מאיר יערי). בראיון ל"דבר" (4.5.79) הוא אמר: "בעניין הגולן גילה משה דיין בהכרזותיו האחרונות את צפונות לבו, וכי לא היו אלה פליטות פה בעלמא, שכן לגבי בגין ולגביו הסכם סיני הוא דגם להסכם על רמת הגולן, בגלל הדמיון בנתוני הפתיחה (כאן טריטוריה סורית, שם – מצרית), וראוי שנהיה מוכנים למאבק נגד הקונצפציה הזאת, כדי שלא נפסיד את הגולן ולא נסכן את הגליל". מפ"ם היא המ"ם של מרצ.

 

* ועידת טורט -  "הנשיא המקלל", נשיא הפיליפינים רודריגו (בנזונה) דוטרטה, יבקר בישראל. צפויה לו פגישה מעניינית עם איתן (קושילאמאמאמאשלה) כבל ואראל (קיבינימט) מרגלית.

 

            * ביד הלשון

 

ללכת עם ולהרגיש בלי – השר בנט, בראיון לעמוס הראל ב"הארץ", על חיזבאללה: "הארגון איבד את זכותו להתחזות לארגון סורר, ללכת עם ולהרגיש בלי".

 

ומה מקור הביטוי השגור "ללכת עם ולהרגיש בלי"? פרסומת לחזיות משנות ה-80.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 15/3/2017 00:16   בקטגוריות אמנות, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 12.3.17


* מתנה ל-BDS – אין תופעה נתעבת בעיניי יותר מתופעת ה-BDS, האנטישמיות של המאה ה-21. אין אנשים נתעבים בעיניי יותר מאנשי ה-BDS ועוזריהם, בעיקר עוזריהם הישראלים. לכן, אני סולד מכל דבר המקדם ומחזק את התופעה.

 

מסיבה זו אני מתנגד לחוק הפופוליסטי למניעת כניסתם לישראל; חוק שהוא מתנה ל-BDS. הנזק של הארגון הזה, הוא בעיקר תעמולתי – פגיעה בתדמיתה של ישראל. הוא בעיקר בעולם, לא בישראל. חוק המונע כניסתם לישראל, לא תורם למדינת ישראל במאומה, אך הוא פוגע בתדמיתה של ישראל ונותן למנוולים של BDS ועוזריהם להציג את עצמם כ"נרדפים", "דיסידנטים", "סתומי פיות" וכו', ובכך לזכות ליותר אוזן קשבת, ליותר אהדה וליותר תרומות.

 

האם קברניטי ישראל אינם מבינים זאת? הם מבינים. אז מה ההיגיון של החקיקה הזאת? פופוליזם לשמו. תחרות בין הח"כים מי מציע הצעות יותר פופוליסטיות, שתצגנה אותם כמי שנלחמים במנוולים, וחוסר מנהיגות של ראש הממשלה, שאינו נוהג כמבוגר האחראי ושם קץ לקרקס הזה.

 

* אנטישמית במסיכת פורים - לינדה סרסור הנה פעילה ומנהיגה איסלמיסטית בארה"ב, ממובילות מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים. בעקבות גל חילול בתי קברות יהודיים בארה"ב, היא יצאה בקמפיין לגיוס כספים בקהילה המוסלמית בארה"ב לסיוע בשיפוץ בתי הקברות. אוהדיה בשמאל הרדיקלי הישראלי יצאו מגדרם כדי להציג זאת כהוכחה שאין היא אנטישמית.

 

כדאי לא להתבלבל. מי ששולל את זכות קיומו של בית לאומי ליהודים החיים הוא אנטישמי, גם אם הוא חובב בתי עלמין של יהודים מתים.

 

* הנציג שלי – הנציג שלי השבוע בכנסת, היה מי שלא זו בלבד שלא הצבעתי למפלגתו, אלא בדעה הקדומה שלי, הוא האיש האחרון שהיה גורם לי לתמוך במפלגתו. כוונתי ליהודה גליק, ח"כ הליכוד, שהצביע נגד חוק הכריזה הפופוליסטי. זהו חוק שנועד לגרום ליוזמיו למחיאות כפיים אספסופיות, לאחרים להצביע בעדו כי אין להם אומץ ציבורי להתנגד לו בגלוי; הוא לא ישנה דבר בשטח (מה שניתן בהחלט היה לשנות בהידברות) ורק יוסיף שנאה ופירוד והעמקת הקרעים בחברה הישראלית.

 

* מכחישת השואה קרולינה לנדסמן – כפי שכבר כתבתי בעבר, אני מתנגד לחוק המואזינים; חוק פופוליסטי שלא יועיל בכלום, אך נותן נשק בידי שונאי ישראל.

 

דוגמה לאופן שבו שונאי ישראל מנצלים את החוק כדי להסית נגד המדינה, סיפקה דבוקת שוקן בגיליון שבת של "הארץ". קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נאצה נגד ישראל, שכולו השוואה נואלת ובזויה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, בגין אותו חוק.

 

אין טעם להיגרר לדיון על ההשוואות המופרכות והמופרעות הללו, כיוון שעצם הכניסה לדיון כזה נותנת לגיטימציה להשוואה. די באמירה שהשוואות מהסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה.

 

אגב, לתוך הפשקוויל שירבבה לנדסמן משפט מחויך בקריצה: "אין כאן ולו רמיזה להשוואה בין פשעי הנאצים לחוק המואזין". כיוון שאין זו הפעם הראשונה ולא השניה, שאני מוצא משפט כזה בפשקוויל השוואה בין ישראל לנאצים ב"הארץ", אני משער שיש איזו הנחיה גורפת של היועץ המשפט של העיתון, לסייג את הפשקווילים המתארים את ישראל כנאצית במשפט כסת"ח מסוג זה.

 

* הבל וריק - מאז התפרסמה הידיעה על הצטרפות שבעה ראשי מועצות אזוריות ל"יש עתיד", פנו אליי מספר אנשים וביקשו לשמוע את תגובתי להצטרפותו של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן.

 

מתוך היכרותי עם אלי, אין לי ספק שהצטרפותו ל"יש עתיד" נועדה לקדם אותו לפוליטיקה הארצית – לכנסת ולממשלה. יתכן מאוד שהדבר אף הובטח לו, ולא בכדי מבין שבעת ראשי המועצות, הוא הוצב בפרונט.

 

אלי הוא ראש מועצה מצוין ואין לי ספק שבהצטרפותו לפוליטיקה הארצית כח"כ ואולי כשר, המערכת הזאת תתברך באדם איכותי, מוכשר, כריזמטי ובעל יכולת ביצוע נדירה.

 

"יש עתיד" היא מפלגה נעדרת זהות מדינית ברורה, והצטרפותו של אלי תחזק בה את הקו הניצי אקטיביסטי, וזה טוב וחשוב.

 

אלי יפעל ויתרום לחיזוק ההתיישבות, הפריפריה, הגליל המזרחי והגולן, בכל תפקיד שיבצע, וזה טוב וחשוב.

 

איני רואה סכנה ממשית לעתיד הגולן, אולם אם חלילה הדבר יקרה, אין לי ספק שנאמנותו של אלי לגולן תקדם לכל משמעת סיעתית או קואליציונית.

 

כך, שבסך הכל אני רואה בחיוב את החלטתו.

 

ואחרי שכתבתי כל זאת, אומר שאני תמה על צעדו של אלי. הרי שלוש פעמים ביום אנו אומרים: "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק".

 

* השוואה - אגב, אלי מלכה עבר ל"יש עתיד" מהליכוד. יש לציין, שבניגוד למנהיג הליכוד, מנהיג "יש עתיד" אף פעם לא ניסה למסור את הגולן לאסד.

 

* סיפור של הצלחה וכישלון – ב-9.3 מלאו 25 שנים להקמת מרצ, מאיחוד של שלוש מפלגות: רצ (התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגתה ומייסודה של שולמית אלוני), מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת, אז בהנהגת יאיר צבן) ושינוי (מייסודו ובהנהגתו של אמנון רובינשטיין). המאזן היסטורי של מרצ מצביע על סיפור של הצלחה וכישלון.

 

ההצלחה – עמדותיה של מרצ, שבמשך שנים היו שולי השוליים של השמאל ההזוי, אומצו בהדרגה בידי המיינסטרים, הפכו לעמדות הרשמיות של ממשלות ישראל, ויושמו באופן מלא או חלקי בידי ממשלות העבודה, קדימה והליכוד. הצלחה כבירה.

 

הכישלון – ברגע שהרעיונות יושמו, הם התנפצו על סלע המציאות. התברר שאין לרעיונות הללו פרטנר בצד השני, ואין הן אלא שלום אך שווא. צעדים שאמורים היו להביא לשלום, הביאו לשפיכות דמים רבתי ולמתקפות טרור רצחניות. ומה שעצר את המתקפות הללו ומנע את המשך שפיכות הדמים, היו צעדים צבאיים כוחניים, שמנוגדים במהותם לדרכה של מרצ.

 

* המשותף – מה המשותף לזהבה גלאון ולבצלאל סמוטריץ'? לרעיונות של שניהם (ושל כל מי שתווך ביניהם) אין פרטנר פלשתינאי.

 

* גאוות הציונות הדתית - חברי היקר, הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב בנטור, הוזמן לפני שנים אחדות לתת שיעור באחת האולפנות. כיוון באותה תקופה הוא היה ראש מדרשת עין הנצי"ב לבנות דתיות המתגייסות לצה"ל, שאלו אותו הבנות, איך הוא, רב אורתודוכסי, עומד בראש מדרשה שפועלת בניגוד גמור לפסיקת הרבנות הראשית.

 

שאל הרב את הבנות: "מי מכן קראה בעצמה את פסיקת הרבנות?" אף יד לא התרוממה. הוא הוציא את נוסח הפסיקה מכיסו וקרא באוזניהן. פסיקת הרבנות לא הייתה רק נגד שירות בנות בצה"ל, אלא גם נגד יציאת בנות לשירות לאומי. שאל אביה את הבנות: "מי מכן עומדת ללכת לשירות לאומי?" ים של ידיים התרוממו. "כן, גם אתן הולכות נגד פסיקת הרבנות", הוא אמר להן.

 

ואכן, עם קום המדינה הנהגת הציונות הדתית שללה את יציאת הבנות לשירות לאומי, אבל הבנות לא הסכימו להסתפק בתפקיד שאליו הן לוהקו, ורבבות בנות דתיות שירתו בשירות לאומי והיו לגאוות הציונות הדתית, עד שאיש אינו זוכר שפעם הייתה התנגדות לשירות הזה.

 

בשנים האחרונות, יותר ויותר בנות דתיות מסרבות להמשיך ולהתבדל מכלל ישראל, במיוחד היום כשצה"ל מציע תפקידים משמעותיים לבנות (פעם הייתה סיסמה, שמה שהבנות הדתיות תורמות בשירות הלאומי, הרבה יותר משמעותי מהתרומה של חיילת שתפקידה להגיש קפה למפקד שלה. היום איש לא יכול עוד לטעון טענה כזאת). משנה לשנה גובר זרם הבנות הדתיות המתנדבות לשירות בצה"ל והמהלך הזה הוא בלתי הפיך. לא רחוק היום שבו רובן המוחלט של הבנות הדתיות תתגייסנה לצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר שיש, והן תהיינה גאוות הציונות הדתית.

 

* מה אני מאחל ללווינשטיין? – אני מאחל לו מכל לבי, שהנכדות שלו תתגייסנה לצה"ל, תבצענה שירות משמעותי והוא יהיה גאה בהן.

 

* טיימינג - איזה מזל יש לי, שאבא שלי לא שמע את דברי הבלע בשפת הביבים של לווינשטיין: "מי ירצה להתחתן עם בת ששרתה בצה"ל?". כיוון שהוא לא שמע את הדברים בזמן, אבא שלי התחתן עם אמא שלי ואני נולדתי. עניין של טיימינג.

 

* ליבת הפוסט-מודרניזם – "פוסט אמת", "פייק ניוז", "עובדות אלטרנטיביות" – אלה מושגים חדשים. אבל התופעה ישנה. קודם קראו לה רלטיביזם, נרטיבים. זאת ליבת הפוסט-מודרניזם.

 

* במסגרת עקרונות היסוד - האם הכנסת רשאית, בהצבעת רוב, לבטל את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית? בנושא זה מעניינת עמדתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, בספרו "פרשנות במשפט": "יש מקום לתפיסה כי חוק או חוק-יסוד, אשר ישללו את אופייה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי. העם, הריבון, לא הסמיך לכך את הכנסת שלנו. זו הוסמכה לפעול במסגרת עקרונות היסוד של המשטר. היא לא הוסמכה לבטלם". המדהים כאן, הוא שברק טוען שאפילו חוק יסוד כזה אינו חוקתי.

 

אף שאני מתנגד לגישתו האקטיביסטית של ברק, במקרה זה אני מסכים. התנגדותי לאקטיביזם היא בעיקר כמותית. אני סבור שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין, שהשימוש בו צריך להיות נדיר שבנדירים; זה צריך להיות צעד כה חריג, שיזעזע את אמות הספים ויהדהד מקצה העולם ועד קצהו. ביטול אופיה היהודי או הדמוקרטי של המדינה הוא בהחלט כזה.

 

* פרשת תל-חי חיה ובועטת - החבר הצעיר ביותר בהנהלת הארגון הארצי של חברי ההגנה הוא בן 91. המבוגר ביותר הוא בן 102. אך כוחם במתניהם, לא נס ליחם, והם פעילים ופעלתנים ומתמידים במלאכת הקודש של הנחלת מורשת "ההגנה" (כשעמם אנשי ביצוע צעירים המוציאים לפועל את הפעילות).

 

לכבוד י"א באדר, 97 שנים לנפילת טרומפלדור וחבריו בקרב בתל-חי ויום ההגנה, ערך הארגון בשיתוף עם המכללה האקדמית תל-חי יום עיון מרתק במכללה. למרבה הצער, מספר המשתתפים היה מועט מאוד, וכיוון שלאירוע הוקדש האולם הגדול ביותר במכללה, היה קצת עצוב לראות את השורות הרבות הריקות. אבל יום העיון עצמו היה מרתק, ולעתים אף סוער.

 

כאשר ד"ר עמיר בר-אור, שהרצה על השפעת מאורעות תל-חי על יסוד ההגנה, כינה את ארגון "השומר" בתואר "אספסוף", הוא לא שיער שבקהל יושב גדעון גלעדי מכפר גלעדי, גלעדי הנכד, נוצר חותם מורשת "השומר". התפתח ויכוח סוער, שגרם למרצה להתפתל ולחזור בו בצורה קצת מביכה. ד"ר אמיר גולדשטיין, חוקר הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, דיבר על המקום האמביוולנטי של טרומפלדור בזרם זה, שאימץ כגיבור את טרומפלדור (בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. הוא גם דיבר על תרומפלדור מול טרומפלדור) אף שהיה סוציאליסט, ולמרות שז'בוטינסקי התנגד להתעקשות להישאר בתל-חי ובאצבע הגליל וקרא להיות ריאליסטים ולפנות את היישובים מאזור זה. פרופ' מוסטפא עבאסי הרצה על רוצחו של טרומפלדור, כמאל יוסף, שב-1949 חוסל בידי המודיעין הסורי וד"ר יעקב מרקובציקי סיפר על מבצע תל-חי של "ההגנה" ב-1947; עוד בטרם התקבלה תכנית החלוקה היה ניסיון סורי לפלוש לא"י המנדטורית ולהשתלט על מקורות הירדן שסוכל בידי הבריטים ואח"כ פולשים מסוריה תקפו את יישובי הגליל העליון בשתי מתקפות בינואר 1948. עופר גביש והגיטרה הנעימו ב"תל-חי בזמר העברי".

 

מרגשים במיוחד היו דברי הברכה והתודה של ד"ר ברוך לוי, יו"ר ארגון חברי ההגנה, שבעשור העשירי לחייו הוא כל כך רהוט, חיוני ושופע קסם אישי והומור.

 

כאמור, יום העיון היה מרתק. אני מקווה שיהיה לו המשך גם בשנים הבאות, אך יש לקוות שבפני קהל רב יותר.

 

* דוגמה אישית – מסמך:

 

ירושלים, כ"ד באלול תשי"ח

9 בספטמבר 1959

 

אל: הנהלת המכס, רח' ממילא ירושלים

מאת: לשכת שרת החוץ

 

ב-24 באוגוסט 1958 חזרה שרת החוץ, הגב' גולדה מאיר, מחו"ל והביאה עמה פטיפון ללא ארגז, בשווי של 14 ליש"ט, שנקנה בלונדון. הפטיפון העבר עם שאר חפציה האישיים של הגב' מאיר ולא עבר ביקורת פקיד המכס.

 

אודה לכם מאוד אם תואילו להודיענו מהו שיעור המכס שמוטל על הגב' מאיר לשלם.

 

בברכה,

 

ל. שרון

מזכירת שרת החוץ

 

יש שיאמרו "היו זמנים". ואילו אני אומר: היו אנשים. היו ועודם. ואין כל סיבה שמנהיגינו לא ינהגו כך גם היום. ואין כל סיבה שאנו לא נדרוש מהם לנהוג כך.

 

* מפלצות – המפלצת שהתעללה בבנה בן הארבע מואשמת בתקיפת קטין ובהתעללות בקטין חסר ישע. אך אין בכך די. יש להאשימה גם בניסיון לרצח. האם סיכנה את חייו בעליל ובמודע, כאשר הזריקה לעירוי שלו מים עם מלח שולחני ואמפולות של סודיום כלוריד. לא בכדי הוא אושפז בטיפול נמרץ.

 

אם אדם לוקח סכין ודוקר, עוד אפשר לראות זאת כהתקפת טירוף רגעית. אבל כאן מדובר בתכנון מפורט, בהשגת החומר, בפעולה מחושבת. זאת קשירת קשר לביצוע הפשע. ולכן, ראוי היה להעמיד אותה לדין על ניסיון רצח.

 

כתב האישום המקל הזה, יוביל לעונש מקל. ואילו היא ראויה לעונש המקסימלי. היא ובעלה המפלצת.

 

* מעצמת בייסבול - מסתמן - ישראל היא מעצמת בייסבול (ואולי יש גם כמה ישראלים שמבינים מה זה המשחק הזה).

 

* מכל החגים - החג האהוב עליי ביותר, מכל החגים, הוא פורים. למה? כי תמיד החג האהוב עליי ביותר הוא החג הקרוב.

 

            * ביד הלשון

 

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? – בעקבות פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום האישה הבינלאומי על מצב הנשים בישראל, העלתה עירית לינור פוסט בפייסבוק, הנפתח במילים: "אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?"

 

מה זה? מאיפה זה בא?

 

כך נפתחת הפואמה של יל"ג, המשורר יהודה לייב גורדון, "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד". יל"ג (1830-1892) היה מגדולי המשוררים והמנהיגים של תנועת ההשכלה היהודית. הפואמה, שהתפרסמה ב-1878, מבקרת בחריפות ובנימה סאטירית, את מעמד האישה היהודיה, דרך סיפורה הקשה של מסורבת גט.

 

עמה - באחת הפרובוקציות הפופוליסטיות הזולות האופייניות לו, אמר אורן חזן מעל דוכן הכנסת: "הפלשתינאים הם לא עם, אפילו לא עמה". עמה? עמה במלעיל ודגש במ' פירושה בסלנג, בהשפעת הערבית, טיפש. יש לה גם משמעות של עיוור (תודה לרוביק רוזנטל).

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 12/3/2017 00:05   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה, שחיתות, תקשורת, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ