לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 2.9.15


* חזון לנוער – עם פתיחת שנת הלימודים, אביא דברים שאמר ראש הממשלה בן גוריון בכנס נוער בשנת 1960: "...מדוע הוטל עלינו להקים מדינה למופת ולהיות אור ליהדות בעולם ולהיות גם אור לגויים: אתם, תלמידי השביעיות והשמיניות, יודעים את תולדות עמנו, ויודעים אתם שהיינו תמיד עם קטן, היינו תמיד מוקפים עמים גדולים שעמדנו במאבק עמם, גם מדיני וגם רוחני, שאנו יצרנו יצירות שלא נתקבלו על דעתם והיינו יוצאים מן הכלל. בימי הבית הראשון עמדנו מול מצרים, מול אשור, מול בבל; בימי הבית השני עמדנו מול יוון, מול רומא; לאחר שנותקנו מעל אדמתנו היינו פזורים בכל מקום בעולם, ומוקפים אויבים. בדורנו אנו ... רק לפני 18 שנים ארע המאורע האיום ביותר, לא רק בתולדותינו-אנו, אלא בתולדות האנושות כולה. היהדות באירופה הושמדה כמעט כולה... דווקא אותו דור, שראה את שיא החורבן של עמנו, ראה גם שיא שני - אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה של עמנו – התחדשות עצמאות ישראל בארצו. אולם באותו יום שקמה מדינתנו, פלשו אליה כל שכנינו... היינו 650,000 נגד 30 מיליון, ועמדנו בפניהם בגבורה ובהצלחה.

 

סוד קיומנו כל אלפי השנים האלה... יש לו רק מקור אחד: איכותנו העליונה, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי המציין אותנו גם בימים אלה, כמו שציין אותנו בכל הדורות. שאלת קיומנו ועתידנו, היא אם נדע לשמור על עליונות מוסרית ואינטלקטואלית זאת. זאת היא בעיית קיומנו, זאת היא בעיית עתידנו... להיות מדינה למופת, איננה מילה ריקה, ואנו רואים ראשית התגשמותה... עתידנו, מעמדנו בעולם, כוח המשיכה שלנו לנוער היהודי בגולה, היותנו אור לעם היהודי, אור לגויים – תלויים בכך שנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה. המשכת המסורת הנהדרת הזאת, היא התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי ומסורת זו, אציג אותם לכם, בשלושה פסוקים:

זו מסורת של גבורה.

זו מסורת של תנופה חלוצית.

זו מסורת של ביצוע מעשי-בראשית.

לכו בדרך זו והושיעו את ישראל".

 

* עברי ויהודי - בניגוד להבלים של משכתבי היסטוריה למיניהם, כדאי להבחין בכך, שכאשר בן גוריון מדבר על יהודי, עברי וישראל, הוא אינו מדבר על דברים נפרדים. כאשר הוא אמר: "התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי", זה קצת שונה מנראטיב לפיו הציונות דיברה על היהדות כעל היסטוריה רחוקה וניסתה להקים עם עברי חדש.

 

באותו נאום, ניסח בן גוריון את הייעוד העליון של מדינת ישראל: "קיבוץ גלויות ומיזוגן".

 

* נתניהו כמופת – בדבריו בוועדת החינוך של הכנסת, עמד שר החינוך על הצורך בכך שהתלמידים יכירו את ההיסטוריה של עם ישראל, והזכיר מספר שמות, החל באברהם אבינו ועד יוני נתניהו. יש להניח, שראש הממשלה אהב את הרשימה. וכדאי להבהיר, שדמות המופת שראוי לחנך עליה היא נתניהו של אנטבה ולא נתניהו של עסקת שליט.

 

* פסולה לחינוך - צודקים הורי התלמידים באשקלון, הנאבקים נגד מינויה של אביטל בנשלום, תומכת מוצהרת בעריקה מהמלחמה ("סרבנות" בכיבוסית), למנהלת בית הספר. אילו הייתי במקומם, הייתי נוהג בדיוק כמותם. אין לי כל התנגדות שמורי ילדיי יהיו בעלי דעות פוליטיות הפוכות לשלי. הבעיה אינה עמדותיה הפוליטיות, אלא תמיכתה בעריקה. אנו מחנכים את הדור הבא לנאמנות למדינה, לכיבוד הדמוקרטיה, לשמירה על החוק ולשירות משמעותי בצה"ל. מי שמסיתה לעריקה, אינה ראויה להיות מחנכת ובוודאי לא מנהלת. ראויים ההורים והתלמידים למנהלת ראויה.

 

* אקטיביזם אזרחי - הדבר היפה בפרשה הזאת, הוא התארגנות ההורים; עצם האמירה של הורים - אכפת לנו על מה מחנכים את הילדים שלנו, על אילו ערכים. מדובר בתושבי אשקלון, שספגו כל כך הרבה רקטות וטרור, ואינם רוצים שמי שמטיפה לחיילים לערוק מן ההגנה עליהם מפני הטרור, תחנך את ילדיהם. זוהי התארגנות אזרחית מופתית, אקטיביזם אזרחי במובן הנאצל של המושג.

 

* ובנוסף לכל, שקרנית - אביטל בנשלום, המנהלת מאשקלון, פרסמה מכתב ובו משפט מרגיע: "לא עודדתי סירוב לשרת בצה"ל או בשטחים". נהדר! אם כך, אין כל בעיה. אלא שהיא חתומה על עצומה, שבה נאמר בפירוש: "אנו, החתומים מטה, תומכים במאבקם של הקצינים והחיילים המסרבים לשרת בשטחים. מתוך הבנה כי משימת הדיכוי והכיבוש אינה משרתת את הגנת מדינת ישראל, אנו מזדהים עם כל מי שאינו מוכן ליטול בה חלק". אם כך, היא אינה רק מסיתה לעריקה, אלא גם שקרנית. עוד טעם להגדרתה כפסולה לחינוך.

 

* מגמת גיס חמישי - עוד זה מדבר וזה בא. רק שמענו על מנהלת בית הספר שמסיתה לעריקה, והנה – מורה בבית ספר ברמת גן, שהבילוי שלו בשבתות הוא להרביץ לחיילים, יחד עם האויב הפלשתינאי. ולמחרת בבוקר, הוא קם לחנך את ילדי ישראל. דמות מופת ומודל לחיקוי.

 

ראש העיר רמת-גן (שהיה מורה שלי) הודיע שיפעל לפיטוריו. הוא צודק, אלא אם כן הנ"ל מלמד במגמת גיס חמישי.

 

* חומץ בן יין - שמו של המורה, תוקף החייל בנבי סלאח, הוא הרצל שוברט. ניתן להבין משמו הפרטי, שהוריו ציונים, שהנציחו בשמו של בנם את זכרו של חוזה המדינה. לבי לבי לאותם הורים, שקיוו לעשות ענבים, ועשו באושים.

 

רוגל אלפר מגדיר את התוקף, בהערצה: דיסידנט.

 

* די לחרבון - ב. מיכאל התייצב לצד גדעון לוי, והוסיף עוד קיסם למדורת העימות בינו לבין הרצוג. במאמרו, הוא בא חשבון עם תנועת העבודה לדורותיה, ש"חרבנה לנו את המדינה". אין דבר המעורר את סלידתם של אנשים מסוגם של ב' ו-ג' כמו מי שהקימו את המדינה השנואה עליהם כל כך, מדינת הלאום של העם השנוא עליהם כל כך. כל כתיבתם, כל מאבקם, כל מלחמתם, היא להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את ה"חִרְבּוּן" הזה, שתנועת העבודה יצרה.

 

* מתנגדים לקיומה – "הם לא נגד קיומה של המדינה", אמר לי מישהו, "הם רק חושבים שהיא לא צריכה להיות מדינה יהודית".

 

מהי מדינת ישראל? "אנו מכריזים בזאת, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". אין משהו אחר שהינו מדינת ישראל. מי שטוען שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא כמדינה יהודית, כמוהו כמי שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא בארץ ישראל, לא במזרח התיכון. אבל מדינת ישראל היא מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי שמתנגד לכך, מתנגד לקיומה. השאר - פלפולים ריקים.

 

* הבחירה הישראלית - במאמר ב"הארץ" מאשים יצחק לאור את ... אירופה בטבח ההמוני ההדדי השוטף את מדינות ערב. ה"אביב" הוא תוצאה של הקולוניאליזם האירופי. מי שמבקר את הטובחים, "מאשים את הקורבנות". איזו התנשאות גזענית על הערבים קיימת בהתייחסות אליהם היום כאל קורבנות הקולוניאליזם, 70 שנה אחרי שחרורם ממנו והסרת כל אחריות מהם, כאילו נגזר עליהם להיות ילדים מגודלים לנצח.

 

מדינת ישראל היא חלק מהשחרור הפוסט קולוניאליסטי. היא קמה באותה תקופה שבה קמו מדינות ערב ומדינות אפריקה המתעוררות, תוך שחרור מהקולוניאליזם הבריטי. אלא שהמדינה היהודית בחרה, מראשיתה, להיות דמוקרטיה ליברלית משגשגת, הלוקחת אחריות על חייה. אבל בתפיסה המעוותת ובפרוייקט השקר של לאור וחבר מרעיו, הציונות היא "פרוייקט קולוניאליסטי".

 

* סיבה לגאווה - ארגון התושבים הזרים הבינלאומי דירג את ישראל במקום הרביעי (!) בעולם, בדירוג המדינות שטוב לגדל בהן ילדים. זהו הישג מדהים, בעיקר לנוכח העובדה שישראל היא מדינה המתמודדת עם בעיות ביטחוניות שאף מדינה חופשית אינה מתמודדת עמן, ומיום הקמתה נלחמת על קיומה בתוך מרחב ענק השולל את קיומה ולוחם בה. למרות התקציב הענק שבלית ברירה אנו נאלצים להשקיע בביטחון, למרות פיגועי הטרור, למרות ירי הרקטות על ישראל, למרות האיום האיראני - בחינה אובייקטיבית דרגה את ישראל במקום כה גבוה, במדד שאין חשוב ממנו. יש לנו סיבה טובה לגאווה.

 

* אבן יסוד בתרבות דמוקרטית – השידור הציבורי הוא יסוד מוסד בחיים דמוקרטיים, בחברה דמוקרטית. שידור ציבורי שהמחויבות שלו היא לאינטרס הציבורי ולא לאינטרס פרטי של טייקון זה או אחר; שידור שהמחויבות שלו היא לחברה, לדמוקרטיה, לזכות הציבור לדעת, לטובת הכלל, הוא אבן יסוד בתרבות דמוקרטית. שידור שיש בו מחויבות לאיכות, ולא רק למכירות, בעיקר כשאנו רואים שזבל מוכר יותר מאיכות, הוא צורך חיוני של החברה.

 

השידור הציבורי בישראל אוצר זיכרון לאומי בן 80 שנה, למעלה מעשור יותר משנות המדינה; זיכרון, ניסיון, כישרון ומקצועיות. הוא עתיר זכויות והצלחות, אך הנחיל גם לא מעט אכזבות וצבר לא מעט כישלונות. "קול ישראל" הוא רדיו טוב. הטלוויזיה – הערוץ הראשון, זקוקה לטלטלה רצינית, אף שיש בה איי איכות שאין למצוא אצל מתחריה. אין ספק שיש צורך בשינוי וברפורמה, אך אין לזרוק את התינוק עם המים, אלא לבסס את הרפורמה על התשתית הקיימת.

 

הכשלים ברשות השידור נובעים בעיקר מהזנחה ומבחירת מנהלים על סמך קשרים ואינטרסים פוליטיים זרים ולא על סמך כישורים ומחויבות לאינטרס הציבורי. לב הרפורמה בשירות הציבורי חייב להיות מנגנון שיצמצם את המעורבות הממשלתית ויבטיח את הממלכתיות והמקצועיות. הכשלים אינם נובעים מן העובדים, ואסור שהם יהיו השעיר לעזאזל. השלכתם לרחוב של 1,500 עובדי רשות השידור, לא תקדם במאומה את השידור הציבורי, והיא פיגוע בלתי נסבל נגד החברה הישראלית.

 

לכאורה, אין מחלוקת על חשיבות השידור הציבורי. למעט קומץ טוקבקיסטים, אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הסולדים מכל דבר ציבורי, הכל מעלים את השידור על ראש שמחתנו, גם יוזמי הרפורמה. אני מאמין להם שזו כוונתם. אולם הדרך בה הם פועלים, של שפיכת התינוק עם המים ופגיעה קשה בעובדים, לא תשרת במאומה את הכוונה הזאת.

 

* מה דנינו עשה בוועדת טירקל? – תפקידה של ועדת טירקל הוא לבחון את טוהר כפיו של מועמד למשרה בכירה. אילו המועמד למפכ"ל היה מתוך המשטרה, נכון היה להזמין את המפכ"ל היוצא, מפקדו של המועמד, כדי לבקש את חוות דעתו באשר לטוהר הכפיים של המועמד. אולם לשם מה הוזמן המפכ"ל היוצא דנינו, לדיוני הוועדה על גל הירש? מה הוא יכול לתרום לוועדה?

 

דנינו הסביר לוועדה למה נכון שלתפקיד המפכ"ל ימונה אדם מתוך המערכת. זו עמדה לגיטימית, ואם זו דעתו של דנינו, עליו להביע אותה באוזני השר לביטחון פנים וראש הממשלה. אך אין זה מעניינה של ועדת טירקל לעסוק בסוגיה הזאת. זו חריגה מהמנדט שלה ומסמכותה.

 

הבלבול הזה הוא חלק מן הבלבול הכולל – המשפטיזציה של המערכת הציבורית בישראל. איש לא הסמיך את ועדת טירקל לבחור מפכ"ל ולהחליט האם מועמדו של השר הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. יש לוועדה סמכות מוגדרת בחוק. האקטיביזם שמגלה הוועדה, היא חריגה מהסמכות שהחוק העניק לה.

 

* ובינתיים במשטרת ישראל – מפקד משטרת מגדל העמק הושעה מתפקידו, בחשד שהבטיח לאשת עבריין לסייע לבעלה, בתמורה לכך שתקיים עמו יחסי מין. בימים כתיקונם, חדשה כזאת, הנוגעת לסגן ניצב במשטרת ישראל, אמורה הייתה להניע את אמות הספים. אולם ידיעה כזאת הפכה ל"כלב נשך אדם", בים עבירות המוסר והשחיתות בפיקוד העליון של משטרת ישראל. כאשר זו התרבות הארגונית במשטרה, אסור שאדם מתוך המערכת יהיה המפכ"ל הבא.

 

* ממש התרגשתי - תשדיר הפרסומת של משרד החינוך לחמש יחידות מתמטיקה, בכיכובו של שמעון פרס מבריק, חכם, חינני. התרגשתי. אני מודה, שממש התרגשתי לראות את עדי בילסקי. שחקנית נפלאה, שהתאהבתי בה כבר ב"סיפור אהבה ארצישראלי".

 

            * ביד הלשון

 

שירת הפזמניק - כל ספר חדש שמוציא רוביק רוזנטל, בסדרת הספרים, שהראשון בהם היה "הזירה הלשונית", הוא חג לאוהבי העברית.

 

בימים אלה יצא לאור ספרו החדש, "שירת הפזמניק", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו – מחקר של הצה"לית, השפה הצבאית הישראלית.

 

הצה"לית היא שפה חיה, המתעדכנת ומתפתחת בקצב מהיר. אני אוהב את הצה"לית ובשנותיי הרבות במילואים, הייתי מעודכן תמיד, כיוון שבכל שנה הצטרף אלינו מחזור חדש של משוחררי הסדיר, ששילבו את הסלנג העדכני בסלנג שהיה שגור על פינו. אולם קרוב לעשר שנים אני כבר מחוץ למערך, והפסדתי חומר רב.

 

הספר, ובו 2,100 ערכים, משלים לי חלק גדול מן החסר. בסוף השבוע עיינתי רבות בספר, והוא מעניין מאוד וחינני מאוד, כחינניותה וחיוניותה של הצה"לית. לא אצטט ערכים מן הספר, אלא דווקא אשלים כמה ערכים שחסרים בו, אותם למדתי מבני החייל.

 

בתיסט – חייל המרבה להוציא בי"תים – שחרור מפעילות גופנית. "יש לכם איזה בתיסט שיוכל להישאר במאהל ולשמור על הציוד?"

חמשוש NBA – יציאה לחמשוש (יציאה ביום חמישי לסופשבוע) בשעה מאוחרת. החייל יגיע הביתה לפנות בוקר, לשעה של שידור משחקי ה-NBA.

כל היין – גרסת הביני"שים (בני ישיבות) לסדרת "כל הזין". גרסה נוספת: "כל הו"ו".

למה אכלתי, אמא? – קריאת שביזות, המתכתבת עם "אם לא תאכל, לא תגדל ולא תהיה חייל".

למה מלכתחילה? – קריאה של שביזות המצטרפת לסדרה הוותיקה של "עד מתי?" ו"כמה עוד?".

מִשְׁמִישׁ – מטבח-שמירות-מטבח-שמירות.

שריר המסעות – שריר ברגל, שכואב בעקבות מאמץ במסעות. מזכיר לי ערך מתקופתי, שאף הוא חסר בספר: שקע בית האלונקה.

תוק – מצב ניתוק, בקשר (מופיע בספר כחלק מן הערך "גע/תוק"). המונח משמש גם לתיאור מצב שינה של החייל.

 

ובמה שמעבר לזירה הלשונית, למדתי שרוביק מתייחס ברצינות יתרה לנהלים ופקודות מטכ"ל. למשל, על "מצב שתיים" ("המצב הגבוה בשכיבות סמיכה, דורש מהחייל לבצע את הכפיפות מעמדה גבוהה שבה הזרועות זקופות") כותב רוביק: "התרגיל נאסר בשנים האחרונות". הוא הצחיק את הבן שלי, וכך גם בדוגמאות נוספות מסוג זה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 2/9/2015 00:50   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, סרבנות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, משפט, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 30.8.15


* חיץ ברור – במאמר שני בהתכתשות בין יצחק הרצוג לגדעון לוי מעל דפי "הארץ", הרצוג אזר אומץ והיטיב להגדיר את שאיפתו ומטרת חייו של גדעון לוי: "אין הוא רוצה לזרוק אותנו לים. הוא רוצה שהמיעוט היהודי בין הירדן לים ייבלע ברוב ערבי, ושאחרי 67 שנים נכבה את האור מעל המדינה". חבל שהוא לא ציין, שהבעיה אינה רק המטרה של לוי, אלא העובדה שבעיניו המטרה מקדשת את כל האמצעים: הוא תומך ללא סייג בטרור הפלשתינאי הרצחני ביותר נגד אזרחי ישראל, הרי מדובר ב"לוחמי חירות". הוא תומך ללא סייג בחרם על ישראל. הוא אינו בוחל באף דבר שקר המקדם את המטרה, באף עלילה אנטישמית נגד ישראל ונגד צה"ל. והוא פועל ללא לאות להסתה נגד ישראל, בארץ ובעולם.

 

וכפי שהרצוג ציין ובצדק, הוא לא לבד. "לוי הוא שם גנרי לתפישה אידיאולוגית, שבטעות מזוהה על ידי הציבור הישראלי כ'שמאל' ". יש לקוות שהרצוג באמת מפנים את משמעות דבריו, ויביא לנתק מוחלט בין השמאל הציוני ל"שמאל" האנטי ציוני, שלמרבה הצער, יש לו גרורות אפילו בסיעתו.

 

גדעון לוי אינו לבד. למרבה הצער, הוא מבטא את דעת המערכת של העיתון שהפך אותו חלון הראווה שלו. יש למחנה הזה גרורות ממאירות באקדמיה ובתקשורת.

 

ובדיוק כפי שמי שצריך לנהל את מלחמת החורמה נגד הימין הרדיקאלי הוא הימין הנורמטיבי, הדמוקרטי, כך ראוי שמי שיוביל את מלחמה החרמה נגד השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, יהיה השמאל הציוני, השפוי.

 

* אנטישמיות מזוקקת – בפשקוויל השלישי של גדעון לוי נגד הרצוג, בהתכתשות בין השנים מעל דפי "הארץ", הוא הגדיר את דרכו של הרצוג "לאומנות מזוקקת". לא סתם לאומנות. מזוקקת. נטו. ו"כמעט גזענות".

 

כלומר גם גישתו היונית המובהקת של הרצוג, הרחוקה כל כך מדרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה, השונה כל כך ממורשת רבין, היא "לאומנות מזוקקת". למה? כי בעיני השמאל הרדיקאלי נוסח לוי, מדינה יהודית ורוב יהודי הם ביטוי ללאומנות מזוקקת, כמעט גזענית. לכל עם בעולם יש זכות למדינת לאום משלו, חוץ מלעם היהודי. כאשר מדובר בעם היהודי, התנועה הלאומית שלו – הציונות, היא "לאומנית" ולא סתם לאומנית – "מזוקקת", כמעט גזענית.

 

למה? למה יש על פני כדור הארץ מקום למדינת לאום צרפתית, רוסית, איטלקית, ספרדית, אלבנית, פולנית, יפנית ועשרים מדינות לאום ערביות ורק עם אחד בעולם, העם היהודי, אינו זכאי למדינת לאום משלו, אינו זכאי לריבונות, לחירות, לפיסת אדמה משלו תחת השמים?

 

יש לכך אך ורק הגדרה אחת. אנטישמיות. אנטישמיות מזוקקת. ולא "כמעט", אלא גזענית. גזענית מזוקקת.

 

מכל סוגי האנטישמיות, האנטישמיות הנחותה ביותר, הבזויה ביותר, העלובה ביותר, הנתעבת ביותר, היא האוטו-אנטישמיות, אנטישמיות של יהודים. זו אנטישמיות מזוקקת. והסמל המזוקק שלה הוא גדעון לוי.

 

* סימון הגבול – בני ציפר לועג להרצוג על כך שנגרר לשרשרת המאמרים, התגובות והתגובות שכנגד עם גדעון לוי. בעיניו, זהו ביטוי של חוסר מנהיגות. "מאמרי התגובה של הרצוג לגדעון לוי... מציגים אותו, שהיה אמור להיות ראש ממשלת ישראל, כנודניק פשוט. הם מעמידים אותו בשורה אחת עם מאות ואלפי הנודניקים המטלפנים לתכניות הרדיו, ועם כותבי הטוקבקים באתרי האינטרנט של העיתונים". בניגוד אליו הוא מציג את האורים והתומים: "לא זכור לי שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, הגיב אי פעם במאמר על דברי הביקורת שנאמרו או נכתבו עליו". ואו. גבר-גבר.

 

שיטוט מהיר בעיתוני שנות החמישים והשישים מראה, שראש הממשלה דוד בן גוריון, דווקא הרבה להתנצח מעל דפי העיתונות עם יריביו, בעיקר יריביו מבית, לעתים במסות שארכו 6-7 מאמרים ארוכים בהמשכים. כך שהרצוג יכול דווקא למצוא אילן להיתלות בו.

 

אלא שכלל לא בכך העניין. תגובותיו של הרצוג חשובות מאוד, לא כדי להתגונן בפני מי שהשתלח בו ולא כדי להחזיר לו מנה אחת אפיים, אלא כדי לסמן גבול ברור וחד משמעי בין מפלגת העבודה והשמאל הציוני, הפטריוטי, לבין השמאל הרדיקאלי, האנטי ציוני, הבוגדני, שגדעון לוי הוא דוברו הבולט. זהו מסר בעל חשיבות ערכית, מוסרית ופוליטית ראשונה במעלה.

 

וזה בדיוק מה שמפריע לציפר. לכן הוא כותב בסיום מאמרו: "משום מה יש לי הרגשה שעבאס טִלפן אל הרצוג לברך אותו על מאמרי התגובה שלו ואמר לו: 'כל הכבוד לך שהכנסת לגדעון לוי' ומיד אחר כך הרים טלפון לגדעון לוי ואמר לו 'כל הכבוד לך שהכנסת להרצוג'. ולאחר שתי שיחות הטלפון הקצרות האלה הזמין כרטיס טיסה לטהראן". או במילים אחרות: עזבו, שניהם ססססססססססמולנים. ודווקא לכן, יש חשיבות רבה בהצבת הגבול בידי הרצוג.

 

* תזכורת – במאמרה "50 ימים של תקווה" שפורסם ב"הארץ", הביעה צרויה שלו תמיכה בשביתת הרעב של "נשים עושות שלום". וכך נפתח המאמר: "מי שעלה בקיץ הזה במעלה רחוב עזה בירושלים, חלף על פני הצומת שבו התפוצץ אוטובוס ב–2004, ומיד אחריו על פני בית הקפה שהתפוצץ ב–2002, הבחין בוודאי באוהל לבן הניצב מול בית ראש הממשלה מוקף בשלטים. בתוך האוהל מצטופפות נשים בחולצות לבנות, מנסות להסתתר מפני השמש. כן, הקיץ הזה לוהט במיוחד. קיץ ללא סובלנות, ללא רחמים, וכמעט שהייתי מוסיפה — ללא תקווה, אלמלא פגשתי את הנשים הללו, שבחרו שם מלא תקווה לתנועה שהקימו בעקבות 'צוק איתן': 'נשים עושות שלום' ".

 

ותהיתי האם צרויה שלו זוכרת, שהאוטובוס ובית הקפה "התפוצצו" כתוצאה ישירה מצעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? והאם היא זוכרת ש"צוק איתן" היא מלחמת אין ברירה בעקבות מציאות של ירי רקטות על אזרחי ישראל, וגם הירי הזה היה תוצאה ישירה של צעדים שישראל עשתה בכיוון לו מטיפות השובתות? ואותה מלחמה צמצמה באופן דרסטי את ירי הרקטות, אחרי שנים קשות של ירי בלתי פוסק, כפי ש"חומת מגן" הוריד באופן דרסטי את הפיגועים מיו"ש.

 

ולמה הכנסתי למירכאות את המילה "התפוצצו"? כי לא האוטובוס התפוצץ וגם לא בית הקפה. לא היה זה באג בייצור האוטובוס. היו אלה הפרטנרים שלנו, שפוצצו את עצמם ואת האוטובוס ובית הקפה, כדי להרוג יהודים רבים ככל האפשר, בניסיון לייאש אותנו מן החיים בארץ ומן המאבק עליה.

 

ונדמה לי שאותן נשים מבטאות דווקא יאוש ולא תקווה. שלו מכנה את מחאתן "חמישים ימים של תקווה", אך היא מציעה לחזור לצעדי תקווה שגרמו לשכול, יתמות ושפיכות דמים.

 

* מותרות - "הארץ" פותח במסע צלב חדש, הפעם נגד הזיקה בין אמ"ן ללימודי ערבית בישראל. בצדק. הרי אנחנו בסך הכל במזרח התיכון, ומי זקוק כאן למותרות מיותרות כמו מודיעין שמודיעין?

 

* מוניטין מפוקפק - פרשת עדותו של אלוף (מיל') אורי שגיא בעד הבנק הערבי, בעתירה נגדו של נפגעי פעולות הטרור במימונו, עליה כתב תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, מזעזעת ומסמרת שיער. ראש אמ"ן בדימוס מכר את המוניטין המודיעיני שלו, כדי לספק "מידע" שהוכח בבית המשפט כחסר שחר, לא כדי לסייע למדינת ישראל, אלא דווקא כדי לסייע לאויביה. לא יאומן!

 

ואני רוצה להטיל ספק דווקא במוניטין המודיעיני שלו. כראש אמ"ן, הוא אחראי להערכת המצב על אודות ההחלטה האסטרטגית של חאפז אסד לחתום הסכם שלום עם ישראל, אם רק יקבל את הגולן. ומאז, הוא היה הדוחף העיקרי לנסיגה מהגולן. היום, כל בר דעת יודע שנסיגה מהגולן הייתה מחוללת אסון לאומי. השאלה היחידה שאין עליה תשובה ברורה, היא האם החוף הצפוני מזרחי של הכינרת היה היום בשליטת דאע"ש או חיזבאללה.

 

איך מסביר שגיא את עדות השקר שלו למען הבנק הערבי? בדבר אחד אני משוכנע. הוא אינו אומר "טעיתי". פשוט, המילה הזו אינה קיימת בלקסיקון שלו. אפילו בנושא הסורי, הוא דבק בעמדתו, ולטענתו אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת.

 

* גיס חמישי – כבר כמעט התרגלנו, עד כדי כך שחדשה מהסוג הזה מובלעת כמבזקון בין המבזקים, וכבר אינה גורמת לנו להתרגש. פורעים יידו אבנים בכוחות הביטחון, שבאו להרוס מבנים בלתי חוקיים בבנימין. וראוי לשוב ולהזכיר – מי שלוחם בצה"ל הוא בוגד ואויב.

 

* ישראליזציה של החרדים - החלטת מועצת גדולי התורה של אגו"י לאשר את מינויו של ליצמן לשר בממשלה, היא צעד חשוב בדרך לישראליזציה של המגזר החרדי. חבל שצריך היה לעבור בבית המשפט, כדי לשים קץ לאנומליה הכפולה: סירוב החרדים האשכנזים ליטול אחריות לאומית כשרים בממשלה והמעמד הבלתי חוקי ובלתי הגיוני של סגן שר במעמד שר.

 

להערכתי, הן ראש הממשלה והן החרדים היו מעוניינים בכך שבית המשפט יוציא להם את הערמונים מן האש, וייצור את המצב שהביא לשינוי.

 

ליצמן הוא שר בריאות טוב, בעל ראיה חברתית אמתית, וטוב שימלא את התפקיד באופן ראוי ועל פי חוק.

 

* מכיר את המשטרה – ימונה הרב פינטו למפכ"ל המשטרה! בניגוד לגל הירש, הוא דווקא מכיר היטב את המשטרה, מבחוץ ומבפנים. הוא סחבק של ניצבים ובכירים העולים אליו לרגל. והעיקר, הוא לא יטלטל, חלילה, את המשטרה ואת התרבות הארגונית שלה, כפי שגל הירש עלול לטלטל.

 

* בדלת האחורית - סבר פלוצקר מציג ב"ממון" ממצאי מגה-מחקר בנושא המריחואנה ה"רפואית", שהתפרסם בבטאון המדעי המוביל של איגוד הרפואה האמריקאית JAMA, ובו ניתוח סטטיסטי של תוצאות 80 ניסויים נפרדים בהשתתפות 6,400 חולים, ובעצם כל המחקרים והניסויים הרציניים בנושא. הניסויים העלו רק אירוע אחד (!) שבו מריחואנה "רפואית" גרמה להקלה בכאבים בשיעור גבוה משמעותית ממתן תרופת דמה בלבד. פרופ' אהרון קרול שכתב על כך מאמר ב"ניו יורק טיימס", טוען באופן חד משמעי שאין ולו הוכחה אחת לכך שמריחואנה מקלה על כאב מתמשך ממחלה כרונית, שממנו סובלים 93% ממי שמבקשים להשתמש בה. "הבה נהיה גלויים", כותב קרול. "רשות המזון והתרופות האמריקאית בשום פנים ואופן לא הייתה מאשרת תרופה עם הוכחות נדירות כל כך לתועלת רפואית מצומצמת כל כך, והשפעות לוואי קשות כל כך".

 

הדיון הציבורי על לגליזציה למריחואנה הוא דיון לגיטימי, ויש בו טענות ראויות לכאן ולכאן. אולם ראוי להפסיק עם הפיקציה ה"רפואית", כביכול, ונשיאת שם הרפואה לשווא, כדי להכניס את הלגליזציה לסמים ה"קלים" בדלת האחורית.

 

            ביד הלשון

 

גַּנָּן או גָּנֵן – ראש חודש ספטמבר קרב, והמוני הילדים יחזרו לספסל הלימודים ויפגשו את מורותיהם ומעט מוריהם, את הגננות שלהם ואת קומץ הגננים.

 

ואיך מאייתים גנן? גַּנָּן. גַּנָּן כצורת הזכר של גננת, כמו זמר לזמרת, צייר לציירת וכן הלאה. אלא שהמילה גַּנָּן כבר תפוסה ומוכרת ונפוצה הרבה יותר במקצוע הטיפול בגינות הנוי. בקיבוץ, אגב, הוא נקרא "נויניק".

 

וכך נוצרה בשפת הדיבור המילה גָּנֵן. היא אינה תקנית, אבל היא יפה והגיונית.

 

למרבה הצער, האקדמיה ללשון, שלעתים היא מתירנית מדי לטעמי ("רכבים", "ראשת ממשלה") מתעקשת לשלול את צורת גָּנֵן. היא מציעה את הביטוי הארוך והמסורבל "גַּנָּן בגן ילדים".

 

ואילו אני מציע לדבוק בגָנֵן, עד שהצורה הזאת תתאזרח בשפה העברית. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 30/8/2015 00:39   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, שחיתות, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים כח: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה


פרק כ"ח בספר דברים הוא אחד הפרקים המקסימים והאיומים בתנ"ך. אחד המקסימים, בשל מסכת הברכות הנפלאה שבה הוא נפתח. אחד האיומים, בשל מסכת הקללות הנוראה, בהמשכו. הברכות הן לעם ישראל אם ילך בדרך התורה והקללות – אם לא ילך בה.

 

מסכת הקללות נפתחת כתמונת ראי למסכת הברכות. הברכות נפתחות ב"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה", נפתחות הקללות ב"אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה". אולם במהרה מתברר שכובד המשקל של הפרק נוטה בבירור לצד הקללות. מתוך 69 פסוקי הפרק, רק 14 הראשונים מוקדשים לברכות. רוב מוחץ לקללות. ולא רק הכמות – גם איכות הקללות... לא עלינו. אין מחלה, מכה ופגע-רע שאינם מופיעים בין הקללות, וליתר ביטחון, אם חלילה נשכחה איזו מכה, מובטחת גם כל מכה שאינה כתובה בתורה...

 

****

 

אנו קוראים בפרקי "דברים" חוקה בת 3,000 שנה, שאת חלקה גם החוקות המתקדמות ביותר היום טרם השיגו. חוקה המבוססת על היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים. וגם רבים מן המצוות והחוקים שנראים לנו היום בלתי נסבלים, היו חוקים מתקדמים ביותר ואף חתרניים לעומת הנורמות של הסביבה והתקופה, ונועדו לעדן אותן נורמות, כמו חוקי העבדות, חוקי המלחמה ועוד.

 

וממש מאכזב לראות עד כמה כדי ליישם אותם, משתמשת התורה באיומים וקללות כלפי העוברים עליהם, הרבה יותר מאשר הבטחת הברכה למקיימים אותם.

 

הסיבה לכך היא הרדיקליות שלהן. ביחס לנורמות התקופה והסביבה, היו החוקים הללו בלתי נתפסים ונראו מנוגדים לחוקי הטבע. דברי הנביאים מעידים על המרחק הרב בין החוקים לבין מימושם בפועל. הפער הזה חייב, כנראה, לשים דגש על ההרתעה.

 

מן הראוי שנשתית היום את החברה שלנו על אותם ערכים, בהתאמה למציאות השונה. אך הדגש צריך להיות על החינוך לעשות את הטוב, הרבה יותר מאשר על ההרתעה מפני עשיית הרע.

 

מן הראוי שכובד המשקל יעבור מהקללה אל הברכה.

 

ופסוקי הברכה כל כך יפים! הנה, מקבץ של אחדים מתוכם: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. ... וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 29/8/2015 23:14   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, משפט, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ