לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 17.9.14


* לאף אחד אין חשק וכוח להיגרר מחדש למלחמה, פחות מחודש אחרי סיום "צוק איתן". סביר להניח שהתובנה הזאת הנחתה את הפלשתינאים, בירי הפצמ"ר הערב בעוטף עזה. זה המבחן האמתי של המלחמה. האם כמו אחרי ההתנתקות, כמו אחרי "עופרת יצוקה" וכמו אחרי "עמוד ענן" ישראל תבליג ותכיל, וכך יחל כרסום הטפטוף, שבהכרח יביא בתוך זמן קצר לסבב הבא?

 

יש להגיב בחומרה על הפצמ"ר הזה, תגובה קשה וכואבת. ולאו דווקא בהפצצות. יש לנסות דרך אחרת. למשל – להפסיק את החשמל ל-24 שעות.

 

* זוהי מהותה של הסלמה: חמאס חטפו מכה קשה ויודעים שיש גבול שאסור להם לחצות. והם מתחילים בשיטת מצליח. תחילה יורים פצמ"ר. האם בשל פצמ"ר נבעיר את כל הגזרה? אחרי שבועיים יורים רקטה. וכן הלאה, "מטפטפים" ומסלימים. הבלגה או תגובה מתונה על ירי הפצמ"ר, עלולות להוריד לטמיון את הישגי המלחמה.

 

* על סקלה דמוקרטית, שצדה האחד הוא כיבוד הדמוקרטיה ושלטון החוק ובצדה האחר יגאל עמיר - עריקי 8200 נמצאים מעבר לקו פרשת המים, על המדרון החלקלק. הם חצו את הקו האדום. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* במלחמת "צוק איתן" ניצלו חיי עשרות חיילים בזכות התרעה שהעבירו חיילי 8200, שאינם מתביישים להאזין לשיחות של מחבלים ולפגוע להם בפרטיות. חייהם או מותם של עשרות החיילים, הם ההבדל בין חיילי 8200 המבצעים את תפקידם, לבין עריקי 8200 שמסרבים לבצע את תפקידם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין בראיון לרשת ב': מאות ישראלים ששומעים אותנו עכשיו, אינם יודעים שהם חייבים את חייהם לאנשי 8200 הפועלים בזירת הטרור הפלשתינאי, שבזכות התרעות שלהם נמנעו פיגועים. חייהם או מותם של מאות המאזינים הללו, הם ההבדל בין חיילי 8200 שביצעו את תפקידם, לבין חיילי 8200 שהחליטו לערוק ולעמוד על דם רעיהם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* לאחר חטיפת שלושת הנערים, כוחות גדולים של צה"ל יצאו לחפש אותם, לאתר אותם, לנסות להשיב אותם בחיים או לגלות את גופותיהם. במקביל, חיילי 8200 גיבו אותם בצד המודיעיני, כולל, אין ספק בכך, האזנה לשיחות פרטיות של פלשתינאים. אוי אוי אוי, הם חדרו לפרטיות?! מג-עי-לים אחד שכמותכם! יש כאלה שלא נאה להם לעשות את המלאכה. אז נחטפו שלושה נערים, ביג דיל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* יו"ר מפלגת העבודה הרצוג גינה את העריקים והביע סלידה ממעשיהם. קודמתו שלי יחימוביץ' יצאה נגדם במתקפה חריפה ביותר, בלי כפפות. הפער בינם לבין מכוערת הנפש זהבה גלאון, הוא התהום שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. זוהי תהום במחויבות לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולביטחון המדינה. יש לקוות שמפלגת העבודה תשכיל להתנתק מזיקתה למרצ ושכמותה.

 

* בעקבות ביקורתה החריפה של שלי יחימוביץ' על עריקי 8200 פרסם נגדה ב"הארץ" המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הוא מגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה. כדרכו, הפשקוויל שלו הוא ערימה מטונפת של קללות, נאצות, גידופים ודברי הסתה נגד מדינת ישראל (או כהגדרתו "מה שהיתה מדינת ישראל").

 

אפרופו פשיזם – כדאי להזכיר שרכלבסקי כתב מאמר הסתה שבו קרא לטייסי צה"ל להשבית את המטוסים אם ייקראו להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. או במילים אחרות, הוא הסית להפיכה צבאית נגד הממשלה הדמוקרטית הנבחרת. אכן, דמוקרט דגול.

 

המסית והמדיח הסדרתי ועריקי 8200 מכוערי הנפש קורצו מאותה שקית זבל.

 

* אגב, למי שתמה על כך שהצבעתי בעד מפלגת העבודה, אזכיר שמדובר בימים הרחוקים שבהם שלי יחימוביץ' הייתה מנהיגת המפלגה הזאת. המסית והמדיח האנטי דמוקרטי רכלבסקי התפקד אז למפלגת העבודה, בניסיון לבצע השתלטות עוינת לצד חברתו מרב מיכאלי, אך כשל. אולם בסופו של דבר שלי הודחה. בסופו של דבר הברית של הרכלבסקים למיניהם עם האלון חסנים למיניהם, הביאה להדחתה ולבחירתו של בוז'י זכות השתיקה הרצוג.

 

* מי שעוד השתלח בשלי יחימוביץ' הוא, איך לא, אורי משגב. עוד מסית ותיק לעריקה מהמלחמה. הוא כינה אותה "תאונת עבודה". אני רוצה להצביע על משפט אחד בדבריו.

 

ההתארגנות לעריקה היא מעשה של מרד בדמוקרטיה. מעשים כאלה מוצדקים במדינה טוטליטרית, כיוון שאין בה אפשרות להיאבק בדרכים דמוקרטיות, אך הם פסולים לחלוטין במדינה דמוקרטית. משגב יודע את זה. אם כן, איך הוא מצדיק את המעשה האנטי דמוקרטי? "כאילו שאפשר לדבר ברצינות על פגיעה בדמוקרטיה במדינה שמחזיקה תחת כיבוש או מצור..." וכו', כל הארסנל המוכר.

 

הבנתם? ישראל היא לא דמוקרטיה ולכן הכל מותר. למה לא? לערוק מצה"ל, להקיף בטנקים את הכנסת, לרצוח ראש ממשלה. מי יודע איפה זה יגמר?  

 

מדובר במסית שהשווה במלחמה את נתניהו להיטלר.

 

* "תאונת עבודה", כך השתלח בשלי יחימוביץ' אורי משגב. להיות מוקע בידי מסיתים ומדיחים סדרתיים כרכלבסקי ומשגב, זאת לא בושה כל כך גדולה, בלשון המעטה. כנראה ששלי נגעה בנקודה רגישה... שלי יחימוביץ' היא המצפן והמצפון של תנועת העבודה, והיא המייצגת האמתית את ערכיה.

 

ב-1993 הוחלט להעניק את פרס ישראל לישעיהו ליבוביץ'. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את טקס הענקת הפרסים כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות ומגדף את חיילי צה"ל. בעקבות זאת ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

 

אני מניח שבעיני אורי משגב גם רבין הוא תאונת עבודה.

 

* מדינת ישראל השקיעה הון עתק בהכשרת כל אחד מחיילי 8200 והם יודעים למנף זאת היטב לאחר השחרור, בחיים האזרחיים, העסקיים. וטוב שכך, אין בכך כל בעיה. אין בכך בעיה, כל עוד הם זוכרים שההשקעה בהם נועדה לשרת את ביטחון ישראל, לא לפגוע במזיד בביטחון ישראל. מדינת ישראל מצויה במאבק קשה מול מסע דה-לגיטימציה נוראי נגדה, המובל בידי גורמים אנטישמיים מהימין הרדיקלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלם הרדיקאלי, עם לא מעט משת"פים ישראליים, תוך הפעלת תעשיית שקרים ענפה בשירותם.

 

עריקי 8200 מכוערי הנפש, הוסיפו מיכל דלק למדורת ההסתה נגד ישראל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* הוכחה לשימוש שעושה התעמולה האנטי ישראלית בשקרים של עריקי 8200, היא מאמרו של הקיצוני בתועמלנים האנטי ישראליים גדעון האו האו לוי. במאמר שפרסם ב"הארץ" השווה לוי את 8200 לשטזי – מנגנון הטרור של מזרח גרמניה נגד אזרחיה. בעצם, יש הבדל, השטזי היה מתקנא באמצעים של 8200, הוא כתב. עוד מכוער נפש. הוא, חבריו עריקי 8200 וזהבה גלאון התומכת בהם.

 

* מבחינה מוסרית, עריקי 8200 הם כמו רופאים שהפרו את שבועת היפוקרטס.

 

* אתנחתא קומית. אחד העריקים התראיין לרדיו, ועל אחת השאלות הוא השיב שאינו יכול לדבר על כך מטעמים של ביטחון המדינה...

 

* בין דברי הסנגוריה על תופעת העריקים, נתקלתי באמירה הגאונית הבאה: אתמול הם היו יקירי האומה, והיום לא מוכנים להקשיב להם...

 

אם אגנוב ממך 10 ₪, אתה בקושי תרגיש בכך, אבל באותו רגע אני אהפוך לגנב. וכאן מדובר על הרבה יותר מגניבת 10 ₪.

 

* "אוקיי", אומרים לי, "אתה צודק. הסרבנות שלהם מגונה, ועליהם לשלם את המחיר. אבל למה לא לדון בטענותיהם? למה לא להתייחס אליהם ברצינות?"

 

מי שרוצה, באמת ובתמים, להעלות טענות אלו או אחרות, יש לו את הדרכים לעשות זאת. הוא יכול לפנות למפקד שלו ולהגיע עד ראש אמ"ן. לא זו הבעיה. הבעיה היא שהם אינם רוצים "לשרת את מנגנון אקיבוש". כלומר, הם מנצלים את תפקידם הצבאי, ואת ההילה הנובעת מהשקעת העתק של משלם המסים הישראלי בהכשרתם, כדי לקדם את השקפתם הפוליטית הקיצונית. והרי הדמוקרטיה מספקת דרכים רבות להבעת דעה – הצטרפות לתנועות מחאה, הצטרפות למפלגה, הקמת מפלגה, הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, מכתבים למערכת, מכתבים לפוליטיקאים, מאמרים, הרצאות בבתי ספר ועוד כהנה וכהנה. מי כמוני יודע זאת, הרי נקטתי בכל אחת מהשיטות הללו ובאחרות. אולם מעולם לא נקטתי בשיטות אנטי דמוקרטיות – לא סרבנות בצה"ל, לא רצח ראש ממשלה, לא מרד וכד'. השיטות הללו פסולות.

 

מאחר וזו הדרך בה הם נקטו, אסור בשום אופן לתת להם לגיטימציה ולדון בטענותיהם. "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא".

 

* יש להגדיל את תקציב הביטחון כדי לשפר את מערך המיון של 8200.

 

* - יש לי הצעה. 8200 יבצעו האזנות רק לפלשתינאים שיש מידע ודאי שהם מתכננים פיגועים. וכך, לא נפגע בפרטיות של חפים מפשע.

- אבל מאיפה יגיע המידע הזה?

- שתוק כבר, נודניק.

 

* בעולם המושגים האורוויליאני, אנשים שהתארגנו לערוק מהגנה על חיי אדם נחשבים... "הומאניסטים".

 

* אגב, עדין לא הדיחו אותם ושללו את דרגותיהם?

 

* שיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרון ברק, קבע בבג"ץ (02/ 7622) בעניין סרבני השירות בשטחים: "אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכול אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ואחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול... ההכרה בסרבנות הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם".

 

* מרכז הליכוד היה תמיד טרף קל לדמגוגיה זולה וחסרת אחריות נוסח "מי בעד חיסול הטרור", כקריאת תגר נגד מנהיג הנושא באחריות, לשם קידום מעמדו של מי שכאשר הגיע לעמדת אחריות ראה מכאן דברים שלא ראה משם.

 

* החלטת השופט סולברג לדחות את ריצוי עונש המאסר של אולמרט עד בירור ערעורו מוצדקת. כאשר מוגש ערעור על גזר דין, יש סיכוי שהוא יתקבל. אם הוא יתקבל, מי יחזיר למערער את התקופה שבה ישב בכלא על העבירה עליה ערער? זה צדק בסיסי, וכך ראוי לנהוג בכל מקרה, שאין בו סכנה מיידית לשלום הציבור. את עמדתי העקרונית אסייג בהערה אחת – אני מקווה מאוד שכך נוהגים גם בעבריינים מן השורה, ושנשמר כאן עקרון השוויון בפני החוק.

 

* אם מישהו נהג היום דרומה והופתע לראות מולו נהג המחייך מאוזן לאוזן - הנהג הזה הוא אני. ועל מה החיוך?

 

בילדותי, גדלתי על התקליט "עוץ לי גוץ לי". שמעתי אותו רצוא ושוב, ועד היום אני יודע אותו על פה. כשילדיי הגדולים היו קטנים, קניתי להם את הדיסק ולשמחתי, גם הם אהבו אותו מאוד, ובתי הקטנה מאזינה לו עד היום.

 

נהדר. הבעיה היא שהדיסק אינו של התקליט המקורי, אלא של הפקה מאוחרת, מודל המאה ה-21. גם יפה, אבל אני מתגעגע לגירסה דינקותא שלי. מה גם, שהפוליטיקלי קורקט לא אהב את מילותיו של שלונסקי "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" והשורה שונתה ל"אישה ילדה שם שלישיה", למורת רוחי.

 

בינתיים גם הדיסק עבר קילומטרז' בלתי מובטל, ואיכותו נפגמה אנושות. נכנסתי היום לחנות "סטימצקי" ושאלתי אם יש להם דיסק של "עוץ לי גוץ לי". מיד שלפה המוכרת דיסק, ומיד זיהיתי את העטיפה האהובה והאבודה של ילדותי. עם גיבורי המחזמר שזכיתי לראות - אברהם חלפי, אריק לביא, זאב רווח הצעיר, יוסי גרבר...

 

דרכי צפונה החלה בציוץ הציפורים של "בוקר טוב", ומיד רחב לבי ועל פניי נמרח חיוך רחב שלא מש ממנו עד סוף הדיסק.

 

לילה טו-הו-ב!

 

* לכבוד שרה ביטחון אדון בוגי,

שלום לך!

 

המלחמה נגמרה, אבל הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים.

 

והפעם – דנידין 8200 המאזין ואינו שומע.

 

קראת את מכתב הסרבנים? פייר? הם צודקים. ככה יפה להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים? מה, אנחנו צבא של רכלנים?

 

מצד שני, צריך להאזין כדי למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם.

 

דילמה אמתית!

 

מה עושים? מוצאים פתרון מחוץ לקופסה. win-win. פתרון שבו נוכל להאזין, כי ההאזנות נועדו לסכל פיגועים, אך בלי לחדור לפרטיות של פלשתינאים.

 

באפליקציה החדישה יש משתיק קול במכשירי הציתות. וכך, אמנם נאזין, כי זה חשוב, אך לא נשמע כלום, כי זה מביך.

 

ובא לציון גואל, ולי – פרס ביטחון ישראל.

 

שלך,

 

אני.

 

* "ביד הלשון"

 

השתתפתי בדיון ולימוד בנושא שנת השמיטה, שהתמקד בשמיטת חובות. רוב המשתתפים היו צעירים. הופתעתי לשמוע שכמעט באופן גורף, המתדיינים משתמשים באותו פועל לשני צדי ההלוואה – המלווה והלווה. הם אומרים "להלוות ל..." ו"להלוות מ...". "הלוויתי לו"  ו"הלוויתי ממנו". וכן הלאה. הכל במשקל הִפְעִיל.

 

נכון לומר "להלוות ל..." ו"ללוות מ..." . "הלוויתי לו" ו"לוויתי ממנו".

 

הוא הדין בפעולת ההשאלה - מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום. אני משאיל ל... ושואל מ...

 

ובפעולת ההשכרה – אני משכיר ל... ושוכר מ...

 

* "חדשות בן עזר"

 

נכתב על ידי הייטנר , 17/9/2014 00:52   בקטגוריות אמנות, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, משפחה, סרבנות, פוליטיקה, צוק איתן, שחיתות, משפט  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 14.9.14


* מי שמתקבל ל-8200 הוא בהכרח אדם חכם ומוכשר. חבל שמערכות המיון אינן מצליחות לאבחן באופן אמתי את רמתם המוסרית של המתקבלים ליחידה. ארבעים ושלושת החותמים על מכתב ההמרדה והעריקה הם תופעה מדאיגה מאוד. העובדה ש-43 אנשים התגלו כסוציומטים בוגדניים, מחייבת בדק בית רציני בתהליך המיון והסיווג הביטחוני. התהליך חייב לזהות את המנוולים האלה מראש, כדי שלא יתקרבו ליחידה כזאת. מפחיד לדעת שאנשים כאלה נחשפו לחומר סודי כל כך. עובדה זו צריכה להדיר שינה מעינינו.

 

* למרות עמדתי העקרונית, שאין לקיים דיון על טענות של מי שמורד בדמוקרטיה, כי דיון כזה נותן לגיטימציה לדרך האנטי דמוקרטית שבה הוא העלה את הטענות, אתייחס לטענת "חוסר המידתיות" בהאזנות, של עריקי 8200. בכל שנותיי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, השתתפתי במאות מארבים, אלפי שעות שכבתי במארבים. ובכל המארבים הללו, רק פעם אחת הייתה היתקלות. המארב של אנשי 8200 הוא האזנה לטלפון. אני בטוח שזה מביך ולא נעים להאזין לשיחות של בני המשפחה. אבל אם הפרי של שנת האזנות מתסכלת תהיה הצלת חייו של ילד אחד, בזכות פיגוע שנמנע, זה מוצדק. העריקה מהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה מפני טרור, בשל עמדה פוליטית, ולכאורה בשל איסטניסטיות של מי ש"לא נעים להם" לחדור לפרטיות, היא עמדה בלתי מוסרית. היא מעידה על אובדן מצפן ערכי, על דה-הומניזציה של אנשים שאינם מבינים מהם סדרי עדיפויות של מי שמופקדים על חיי אדם. המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. מי שעורקים מן המערכה הזאת, הם אנשים חסרי מצפון.

 

* מתאים להם הביטוי "סרבני מצפון". הם מסרבים להפעיל את המצפון. מצפונם נקי, מחוסר שימוש.

 

* קראתי כמה תגובות על עריקי 8200, בנוסח "צריך להעביר אותם ליחידה קרבית, שילמדו מה זה לשבת בנגמ"ש". ואני תמה. האם אלה שאומרים דברים כאלה היו רוצים לשבת באותו נגמ"ש עם סוציומטים כאלה? הרי הא"ב של יחידה קרבית, הוא הרעות, אחוות הלוחמים. הקוד הבסיסי של אמון מלא ביני לבין חבריי; הידיעה שהם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למעני ואני מוכן להקריב את חיי למענם. אני סבור שהתרומה הגדולה ביותר שלהם לביטחון, היא סיוד אבנים בכלא 6.

 

* מה קרה? תוהים סניגורי העריקים, המנסים לטהר את השרץ. אסור להשמיע ביקורת? אסור שתהיינה דעות אחרות?

 

לא רק מותר, אלא רצוי להשמיע ביקורת. לא רק רצוי, אלא חשוב ביותר שיהיה מגוון דעות. הבעיה אינה של דעות אלא של מעשים.

 

בשבוע שעבר פגשתי את חבריי הוותיקים למילואים, חברים לנשק במשך שנים רבות. היה בתוכנו כל מגוון הדעות – ממפלגת ר"צ (הייתה פעם מפלגה כזאת) ועד "מולדת" (הייתה פעם גם מפלגה כזאת) ובחזרה. בכל שירות מילואים, היו בינינו ויכוחים עזים, לעתים בגרון ניחר, לעתים אל תוך הלילה. והיו לא רק כבוד הדדי וסובלנות, אלא גם אהבה וחברות. זאת, כיוון שסמכנו אחד על השני. ידענו שחרף כל חילוקי הדעות, כולנו מחויבים למשימה, מחויבים למדינה, מחויבים לצה"ל, מחויבים ליחידה ומחויבים זה לזה.

 

הבעיה בחבורת עריקי 8200 כלל אינה עמדתם הפוליטית הלגיטימית, אלא מה שהם בחרו לעשות עם עמדתם – פוטש. התארגנות של חיילים להפר פקודות חוקיות, להסביר לצה"ל באיזו גזרה ונגד איזה אויב הם מוכנים לפעול ובאיזו לא. הבעיה אינה ביקורת ואינה דעות אלא מעשים – מעשה ההמרדה, מעשה העריקה. אלה מעשים בלתי מוסריים בעליל. ועל כן יש להוקיע אותם.

 

* בכל שנות המאבק על הגולן, שלא היה רק מאבק נגד עיקרי אמונתי שאותם הגשמתי בעלייתי להתיישב בגולן, אלא היה זה גם מאבק על הבית שלי, על אדמתי, על משפחתי, על חיי, שירתתי במילואים עם אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן. זה לא היה קל, אך מעולם לא חשבתי עליהם מה שאני חושב על עריקי 8200 ומעולם לא דיברתי עליהם כפי שאני מדבר וכותב על עריקי 8200, כי הם היו אזרחים נאמנים, חיילים טובים, שיש להם דעה אחרת. ידעתי שהם טועים. הצטערתי שזו דעתם. כעסתי על הדברים שהם אמרו. אך לא היו לי טענות.

 

אגב, כשנפגשנו בשבוע שעבר, שמחתי לשמוע אותם מודים בגילוי לב בטעותם.

 

* מי שמתעקש לא להודות בטעותו, הוא האיש שדחף יותר מכל אחד אחר את רעיון הנסיגה מהגולן, אורי שגיא. בלקסיקון של שגיא, כך נראה, לא מצויה המילה "טעיתי". בראיון ל"הארץ" הוא שוב מאשים את ברק בהחמצת ההזמנות לשלום עם סוריה, וטעם ההחמצה עדין מר בפיו.

 

אז טעם ההחמצה מר בפיו. העיקר שהיום המאבק בין דאעש לחיזבאללה הוא מי ישלוט בקונייטרה ולא מי ישלוט בכינרת. כי אז הטעם בפי כולנו היה מר כלענה.

 

* בראיון עמו מתלונן שגיא על כך שהציונות הדתית עולה מדי שנה לחניתה ומנכסת לעצמה את החלוציות של תנועת העבודה. אלא שבניגוד לדבריו, הציונות הדתית עולה מדי שנה לביריה, לא לחניתה, וביריה הוקמה בידי אנשי הציונות הדתית. ומה ההבדל בין חניתה וביריה? שום הבדל. לעומת זאת, יש הבדל אדיר בין הערכים שהעלו את חניתה על הקרקע, לבין גישתו של אורי שגיא. האובססיה של שגיא לעקור אותנו – ממשיכי דרך חניתה, מהגולן, היא היפוכה המוחלט של דרכה הערכית והאידיאולוגית של תנועת העבודה.

 

* השבוע לפני עשרים שנה, הייתי אחד מ-12 מתושבי הגולן, שפתחו בשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים (מעטים מתוכנו שתו גם נוזלים אחרים). במהלך השביתה הצטרפו שובתים נוספים. במשך 19 יום הנושא שלנו עמד בראש סדר היום התקשורתי, וזכה לסיקור עולמי נרחב. רבע מיליון איש עלו לרגל להזדהות עמנו. אני זוכר את שביתת הרעב כאחד האירועים המכוננים בחיי, ואחד מרגעי השיא במאבק המוצלח על הגולן, שבו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

 

באופן אישי, שביתת הרעב החלה בדיוק חודש אחרי חתונתי. בשביתת הרעב יעל, אשתי, סיפרה לי שהיא בהריון. וכך, בניית הבית והמשפחה הלכו בד בבד עם המאבק על קיום הבית, שהיה שילוב בין האישי והמשפחתי לבין הלאומי - והרי זאת משמעות המושגים הגשמה וחלוציות.

 

הופתעתי כאשר עמוס, בני הבכור, סיפר על כך כאשר רואיין לכתבה בערוץ הראשון בשבוע שעבר, כאומר שהוא נולד לתוך הוויית המאבק על הגולן, שכוננה את תמונת עולמו.

 

* אובמה אוסר מלחמה על דאעש, וזהו הצעד הראשון המצדיק את פרס נובל לשלום שבו הוא זכה עם כניסתו לתפקיד. האמת שהיו עוד כמה צעדים, פחות משמעותיים, שהצדיקו בדיעבד את הפרס – חיסול בן לאדן, והאיום המוחשי לפעול נגד אסד, שהביא להשמדת חלק ניכר מהנשק הכימי שהיה ברשותו (איני מאמין שכל הנשק הושמד).

 

אולם רוב פועלו המדיני של אובמה, לא קידם כהוא זה את השלום בעולם, אלא רק הסיג אותו אחור. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם הקנאי קידמה את השלום בדיוק כמו מדיניות הפייסנות של קודמו, צ'מברליין. מדיניותו הפייסנית לא התפרשה בידי הקנאים האסלאמיים כהושטת יד לשלום, אלא כהרמת ידיים לכניעה. הם התחזקו, ארה"ב נחלשה, בנות בריתה וידידותיה של ארה"ב נפגעו, העולם החופשי ניזוק, שלום העולם התרחק.

 

בדיוק כפי שאובמה מבין שאין מקום לפייסנות כלפי דאעש, כך עליו להבין שאין מקום לפייסנות כלפי איראן, כלפי האחים המוסלמים במצרים ובכל העולם המוסלמי. בדיוק כפי שהמלחמה בדאעש מוצדקת, על אחת כמה וכמה שהמלחמה בחמאס, שפגיעתו בישראל חמורה יותר, מוצדקת שבעתיים.

 

המלחמה בין הג'יהאדיסטים השיעים והסונים אינה הופכת אחד מן הצדדים לגורם חיובי. מלחמה בין חיזבאללה ודאעש, היא מלחמת בני חושך בבני חושך. כמו מדיניות הבלימה הכפולה, שארה"ב נקטה כלפי איראן ועיראק כאחד, כך יש מקום למדיניות בלימה כפולה היום, כלפי הג'יהאדיסטים השיעים והסונים, שכן אלה שני צדדים של אותו מטבע.

 

בראש תמנון הקנאות הג'יהאדיסטית עומדת איראן. כל עוד ארה"ב מנהלת מו"מ עם איראן, על לגיטימציה להיותה מדינת סף גרעינית, אין משמעות אמתית, במובן הגלובלי, למלחמה נגד דאעש.

 

* לספר בפומבי לפני מלחמה כיצד היא תֵּעשה ולבטל את מימד ההפתעה, זו טעות. לספר כיצד היא לא תעשה – זו טעות גדולה הרבה יותר. כאשר אובמה מצהיר ומתחייב שלא תהיה פעולה קרקעית, הוא מעביר מסר לאויב שהוא חסין מפני פעולה קרקעית. במקום לומר לאויב שכל האופציות נשמרות ושכל ארסנל האפשרויות העומד לרשותה של מעצמת העל עשוי להיות בשימושה על פי הצורך, והיא תשתמש על פי בחירתה בכל אופציית פעולה בזמן ובמקום שהיא תבחר, הוא כובל את ידי עצמו ופוגע במערכה שהוא עומד בראשה. 

 

* נתניהו לא הודיע עדין על תמיכתו בזכותה של ארה"ב להגן על עצמה.

 

* בית המשפט העליון קיבל עתירת תושבים בכפר ורדים לחייב את המועצה המקומית להקים מקווה ביישוב. בתור יהודי שמעולם לא ביקר במקווה (למעט סיורים ארכיאולוגיים במקוואות עתיקים) ושקרוב לוודאי לא יבקר גם בעתיד, חשתי צער ובושה על כך שבמדינה היהודית, יהודים דתיים נדרשים להגיע עד בית המשפט העליון כדי שיינתן להם לקיים את מצוות הדת. בית המשפט הגן על התושבים מפני כפיה חילונית.

 

* כמה מאזרחי ישראל מודעים לכך שכבר שבועיים תושבי המגזר הכפרי בישראל אינם מקבלים דואר? העובדים בעיצומים והשביתו את הדואר הנע. בערים הדואר מגיע. ובהתיישבות הכפרית? במועצות האזוריות? נאדה. וכנראה שזה ממש מזיז להנהלת דואר ישראל.

 

* ביד הלשון

 

אני קורא כעת את הביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', מראשי הקיבוץ המאוחד לאורך עשרות שנים ותלמידו המובהק של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין, שכתב ברוך כנרי. זו ביוגרפיה מרתקת, שיותר משהיא מלמדת על יוסקה, היא מספרת את הסיפור המופלא של תנועת הקיבוץ המאוחד, תנועת האוונגרד של האקטיביזם החלוצי, הציוני והסוציאליסטי.

 

דבר אחד מפריע מאוד להנאתי מקריאת הספר. עשרות פעמים חוזר המחבר על שגיאה גסה בעברית, וכנראה הוא לא זכה לעורך לשוני קפדן שינכש את העשב השוטה הזה. במקום "שָׁם" הוא כותב שוב ושוב "שמה".

 

משמעות המילה שם היא – במקום ההוא. משמעות המילה שמה, היא אל המקום ההוא, לשם. הה"א בסוף המילה שמה, היא ה"א המגמה, ומשמעותה - ל... אל... למשל, הביתה = אל הבית, הימה = אל הים, ירושלימה = אל ירושלים. אנו משתמשים בה בעיקר לסימון כיוון – ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, ימה, קדמה, צפונה ונגבה. לא זו בלבד שכנרי משתמש ב"שמה" במקום "שם", הוא אף כותב "לשמה", שזה כמו לכתוב "אל לשם".

 

השימוש בה"א המגמה כלפי מקום המורכב משתי מילים בסמיכות, הוא בצירוף לנסמך. למשל – בארה שבע = לבאר שבע, ארצה ישראל = לארץ ישראל, רמתה גן = לרמת גן, תִּלה אביב – לתל אביב.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 14/9/2014 00:10   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, סרבנות, פוליטיקה, משפט  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 10.9.14


* ההבדל היחיד בין דאעש לישראל, הוא שאת מה שדאעש מבצעים בסכין ישראל מבצעת בטילי לייזר. זה רק אחד הפנינים בפשקוויל הסתה נגד מדינת ישראל, צה"ל ונתניהו, שכתב ב. מיכאל ב"הארץ". המאמר נקרא "הצבוע". הצבוע הוא נתניהו שמרשה לעצמו לבקר את דאעש כאשר הוא הורה לישראל לעשות מעשים הרבה יותר חמורים, כמו רצח יותר מעשרה ילדים מדי יום.

 

ב. מיכאל התבלבל. עונת עלילות הדם נגד היהודים אמורה להיות לקראת פסח, לא לקראת ראש השנה.

 

טינופת אוטואנטישמית. הוא, והעיתון המפרסם את התועבה הזאת.

 

* אם וכאשר תקום האצבע שתלחץ על ההדק, בניסיון לרצוח את ראש הממשלה, ברור מי היד שאחזה באקדח. זכרו את המאמר "הצבוע" של ב. מיכאל. זכרו את המאמר של אורי משגב "לא זמן לרחמים עצמיים". זכרו מי העיתון הנותן במה לפיגולים הללו. ואל תאמרו שהכתובת לא הייתה על הקיר.

 

* ככה זה עובד. רוגל אלפר כותב מאמר שבו הוא מסביר למה הוא התייאש והוא רוצה לעזוב את הארץ. ממשיך גדעון לוי בפולו-אפ המסביר שהערבים יישארו כאן אחרינו. כלומר עזיבתו של רוגל אלפר היא אות לעזיבה של כולנו, ואילו הערבים יישארו כאן אחרינו (ואז סייד קשוע יחזור?).

 

עמוס הראל כותב מאמר שנקודת המוצא שלו הוא שהמלחמה נגמרה בתיקו (אגב, אבו מאזן ממש אינו חושב כך) והמסקנה היא שהמקסימום שאנו יכולים הוא להגיע לתיקו עם ארגון טרור. ממשיכה ניבה לניר בפולו-אפ המתייחס לדבריו של הראל כעובדה ניצחת. המסקנה אמורה להיות פתרון מדיני (כלומר קבלת כל תביעות הפלשתינאים, הרי בכל פעם שהם דוחים אפילו את ההצעות המרחיקות לכת ביותר, כמו אלו של ברק ואולמרט, אנחנו אשמים), אבל הרי הציבור אינו רוצה שלום והמסקנה, היא שורת המחץ: "אנחנו, מזל שכבר חיינו". כלומר, אין כאן עתיד. אנחנו, הזקנים, כבר חיינו. לצעירים אין כאן עתיד.

 

וכך בשיטתיות, יום אחר יום, מאמר אחר מאמר, מנסה "הארץ" לייאש, לרפות ידיים, לצייר תמונה שחורה משחור.

 

ונשאלת רק שאלה אחת. איך זה, שבכל הסקרים ומדדי האושר, מסתבר שאזרחי המקום הנורא והאיום הזה, הם בין המאושרים בעולם?

 

* טרם קראתי את ספרו של טוביה טננבאום "תפוס תיהודי", אבל צפיתי בכתבה בערוץ השני שבה תועד בצילום ובהקלטה התחקירן הראשי של "בצלם" ושל גדעון לוי, אומר שלא הייתה שואה, באותו ביטחון ובאותה רמת אמינות של תחקירי "בצלם" ושל כתבותיו של לוי. מאז פרסום הכתבה, נערך קמפיין של דה-קרדיטיזציה ורצח אופי לטננבאום, על מנת לקעקע ולערער את אמינותו. כנראה שהוא נגע בנקודה רגישה. אולי כיוון שהוא הגיע למרואייניו כגרמני, והם דיברו באוזניו בחופשיות. חמור יותר – הוא תיעד אותם, הקליט וצילם אותם. ואוי לבושה... מה עושים? שוברים את המראה.

 

* והנה דוגמה לשבירת המראה. להלן – טוקבק הסתה בפייסבוק שכתבה הסופרת אלונה קמחי. לא נגענו: "את הטננבאום הזה הגיע הזמן להעלות על מוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלאמאת בחולות של ראשון". כתובת על הקיר, כבר אמרנו?

 

* נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים הצעה להסדר קבע, על פיה מצרים תעביר לידי הפלשתינאים שטח גדול פי 5 מרצועת עזה, למדינה עצמאית בה ישוקמו ה"פליטים" וביו"ש תהיה אוטונומיה פלשתינאית. בנאומו בפני הוועד הפועל של אש"ף, חשף אבו מאזן את ההצעה וסיפר שדחה אותה על הסף. הוא הוסיף ואמר: "לא נקבל שום פתרון בסוגיית הפליטים מלבד מימוש מלא של זכויותיהם". המושג "הזכויות המלאות של הפליטים", פירושו – "זכות" השיבה, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

 

אם כן, אבו מאזן חדה על הסף את הצעת א-סיסי אך באותה מידה הוא גם דחה על הסף את רעיון שתי המדינות – מדינה פלשתינאית ומדינה יהודית, בכל גבול שהוא, שהרי זאת המשמעות של "זכות" השיבה.

 

ואף על פי שנדחתה על הסף, החשיבות של הצעת א-סיסי היא אדירה. זו הוכחה שיש יותר מפתרון אחד, ולא "פתרון אחד ואין בלתו" – נסיגה לקווי 49'. זו הוכחה שלא מדויקת הטענה ש"כל העולם" מבין שזה הפתרון היחיד. זו הוכחה, שהדחיה בבוז ובלעג של כל פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה, שאינו הנסיגה המלאה, בטענה שאף אדם בעולם לא יתמוך בה, אינה נכונה.

 

יש הכחשות לידיעה, ואבו מאזן, אם לנקוט לשון המעטה, אינו המקור האמין ביותר. אך אין עשן בלי אש ואני מעריך שלכל הפחות מדובר בבלון ניסוי שהפריחו המצרים.

 

מבלי להיכנס לפרטי הצעתו של א-סיסי (הפרטים ידועים מנאומו של אבו מאזן ולא מהודעה מצרית), הכיוון שלה הוא נכון. הפתרון של חלוקת הארץ הקטנה הזאת לשתי מדינות בגבולות 49' אינו ישים ולכן הוא מתכון למלחמת נצח. ישראל אינה יכולה להתקיים בקווי 49', ללא גבולות בני הגנה, ומדינה פלשתינאית בגודל הזה היא מדינה קטנה ועלובה ולא תהיה בת קיימא. הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה, ולשם כך הוא חייב להיות רחב יותר מבחינה דמוגרפית. עליו לכלול את ירדן ואת סיני, באופן זה או אחר. א-סיסי, מבין זאת, ויש לכך חשיבות רבה. אם נכון הדבר, שהצעתו של א-סיסי היא בברכתה של ארה"ב, זו ברכה גדולה שבעתיים. אולי סוף סוף מסתמן כיוון מדיני שיכול להניב שלום.

 

* המלחמה שאובמה אסר על דאעש מוצדקת וחיובית בפני עצמה, אך זו מלחמה עקרה אם היא מתמקדת בארגון אחד, גם אם הוא קצת יותר קיצוני מאחרים, תוך המשך מדיניות הפייסנות כלפי התמנון הג'יהאדיסטי בכללותו.

 

* מי שמוצא דמיון בין חמאס לדאעש טועה ומטעה. מדובר בשתי תנועות שונות לחלוטין. בעוד דאעש עורף את ראשי "הכופרים", חמאס יורה להם בברכיים ואז משליך אותם אל מותם מהקומות העליונות של רבי קומות (כך ניהל חמאס בעזה את המחלוקת הפוליטית עם פת"ח ב-2007).

 

* בשבוע הבא יכריע העם הסקוטי במשאל העם, האם להיפרד מבריטניה הגדולה. כן, במשאל עם. בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, בעלת המסורת הדמוקרטית הארוכה, איש אינו טוען את הטענה המוזרה, אם להתבטא בעדינות, על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה ואת השיטה הפרלמנטרית. כידוע, מדינות האיחוד האירופי הכריעו על הצטרפותם לאיחוד ועל אימוץ האירו במשאל עם. רק אצלנו נשמעת טענה בלתי הגיונית זו, נגד חוק יסוד משאל העם.

 

* עם פרסום הידיעה על הצעת חוק השבת של הח"כים קלדרון ושטרן, מיהר השר אורי אריאל לקפוץ בראש ולהתלהם על פגיעה ביהדות, פגיעה בשבת וכל הסיסמאות הלעומתיות הלעוסות והמאוסות הללו, כאחרון עסקני ש"ס.

 

אם מפלגת "הבית היהודי" רוצה להיות ראויה לשמה, מן הראוי שהיא תצטרף בהתלהבות ליוזמה, שנועדה לעצב את המדינה כבית יהודי, לכל מגוון היהודים; שנועדה להפוך את השבת למשמעותית עבור כל יהודי בישראל.

 

הצעת החוק היא אבן בוחן למנהיגותו של נפתלי בנט. האם הוא אכן מנהיג לאומי כפי שהוא מתיימר להיות, או סתם, עוד עסקן מגזרי.

 

* זיכויו של גואל רצון מאשמת העבדות, בלתי סבירה. מן הראוי שהפרקליטות תערער עליה. אם הסיבה לכך היא לשון החוק, יש לשנות את החוק. החוקים הם תוצר של מציאות. אלמלא היה רצח לא היה "לא תרצח" ואלמלא היו גניבות לא היה "לא תגנוב". החוק חייב לתת מענה לשעבוד נפשי ופיזי בידי מנהיגי כתות. יש לקוות, לפחות, שהעונש על עבירות המין יהיה מרתיע וקשה.

 

* יום לפני הכרעת הדין במשפטו של רצון, נחשפה פרשת דוד הכי טוב: הפרשה המזעזעת של הכת שסרסרה נשים "למען הגאולה". אי הרשעתו של רצון באשמת עבדות, תקשה על האשמת דוד הכי טוב בעבירה זו. יש לקוות שרצון ישלח לשנים רבות בכלא, למען יראו וייראו. אפס סובלנות כלפי עבריינות המין.

 

* ביד הלשון

 

ראש השנה קרב, ובסעודת החג אחת הברכות שאנו נוהגים לברך, באכילת ראש של דג, היא "שנהיה לראש ולא לזנב".

 

ומה מקור הברכה? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא".

 

בפרשה מופיעה מסכת מקסימה של ברכות לעם ישראל, ולצדה מערכת מקבילה, מזעזעת, של קללות – וביד ישראל הבחירה, להיות ראוי לברכה או לקללה. הברכה נפתחת בפסוקים הבאים (דברים, פ' כ"ח): "ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". ובהמשך הברכות, מופיעה גם הברכה הזאת (פס' י"ג): "וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 10/9/2014 01:26   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, תקשורת, משפט  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ