לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 31.8.16


* הם לא מהגרים – מדינת ישראל אינה מדינת הגירה. היא מדינת עליה. היא מדינתו של העם היהודי ויהודי העולה אליה, הוא יהודי השב אל ביתו.

 

הביטוי העיקרי לכך הוא, כמובן, חוק השבות ומתן האזרחות האוטומטית לעולים, ברגע שמימשו את זכותם להיות אזרחי מדינתם.

 

אולם הקליטה החברתית חשובה לא פחות. ותפקידה של המשטרה משמעותי ביותר בקליטה הזאת.

 

היהודים יוצאי אתיופיה כבר אינם עולים. למעלה מ-25 שנים עברו מאז מבצע "שלמה". למעלה משלושים שנה חלפו מאז מבצע "משה". אך מפכ"ל המשטרה רואה בהם "מהגרים". טוב שלא כינה אותם מסתננים.

 

כאזרח מדינת ישראל התביישתי לשמע דבריו של המפכ"ל. תגובתו, שלא התכוון לפגוע, מעידה על חוסר מודעות עצמית. אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע, אולם בדבריו הוא חשף תמונת עולם מעוותת, הסותרת את מהותה של המשטרה במדינה יהודית דמוקרטית. והוא פגע, אף שלא התכוון.

 

דבריו המבישים, מצטרפים ללא מעט סימנים המעוררים ספק באשר לכשירותו לתפקיד. יתכן שהוא קצין שב"כ מעולה, אולי אפילו האדם המתאים ביותר לראשות השב"כ, אך ספק רב אם הוא מתאים לעמוד בראש ארגון חברתי קהילתי, כמו משטרת ישראל.

 

* חוש הריח של סמוטריץ' - לא הופתעתי מכך שח"כ סמוטריץ קפץ בראש לתמוך בדברי המפכ"ל. יש לו חוש ריח מפותח, הגורם לו להידבק לכל מה שמדיף ריח של גזענות.

 

* וידוא הריגה – יש משהו יפה ומכובד במנהג של "אחרי מות קדושים אמור", עד גבול מסוים. אין לשקר. אין להלביש על אדם תכונות שלא היו לו. ניתן ורצוי להזכיר שלא היה מושלם, ואפשר גם לציין את חולשותיו. אולם מן הראוי, בעיקר בשעות הקשות שאחרי המוות, להתמקד בצדדיו החיוביים של המנוח, בתרומתו, בתכונותיו הטובות.

 

בדמותו של פואד בן אליעזר יש צדדים בעייתיים ביותר, אך הייתה לו גם תרומה גדולה למדינת ישראל. נכון להזכיר גם את הצדדים השליליים, אך ראוי להדגיש בשעות אלו בעיקר את תרומתו.

 

מופע האימים של יוסי ביילין בערוץ הראשון, עוד בטרם התקררה גופתו של פואד, היה מכוער ומזעזע. הוא לא הכין את מראיינו ההמום למופע, ואם הבנתי נכון בין השורות, הוא יזם את הזמנתו לאולפן "מבט" כדי לספוד לפואד. הוא פתח ואמר שהוא לא בא לכאן כדי להצטרף ל"אחרי מות קדושים אמור" ופתח במסע קיטרוג משתלח, קשה, חריף, חסר מעצורים, רווי שנאה. היה זה מופע מביש.  

 

* העבריין הנמלט מהלוויית אביו - העבריין הנמלט אופיר בן אליעזר אינו מכבד את זכר אביו ובחר לא ללוות אותו לדרכו האחרונה, כי הוא פוחד מחקירת משטרה. כנראה שהוא יודע היטב למה הוא מפחד מהחקירה ומעדיף לשבש אותה באמצעות הימלטות מהארץ. כנראה שנחישותו לשבש את החקירה חזקה יותר מהרצון להיפרד מאביו. ובעזות מצח הוא מאשים את גורמי החוק במות אביו.

 

* חרם פיפיות - "בריסל איירלנס" ביטלו את החלטתם להחרים את חלווה "אחווה" המיוצרת באזור התעשיה ברקן. מה קרה? המוצר והמפעל הפסיקו להיות מיוצרים בשטח "קבוש"? או שמא בעלי החברה שינו את עמדתם הפוליטית?

 

לא ולא. החרם לא נבע מעמדה פוליטית, אלא מכניעה ללחץ מסחרי של אויבי ישראל. ביטול ההחלטה נבע מכניעה ללחץ נגדי וההודעה של יהודים וישראלים רבים שיחרימו את החברה.

 

זאת הדרך להילחם בחרם – חרם נגדי.

 

* נתניהו במדי SS – הסמל להסתה שהובילה לרצח רבין הוא הפצת תמונתו במדי SS. כאילו לא למדנו דבר, התופעה הזאת חוזרת ובגדול, ובאמצעי הטכנולוגיה והמדיה של ימינו, תפוצתה גדולה לאין ערוך ולכן השפעתה מסוכנת הרבה יותר.

 

הפוסט של תחקירנית ערוץ 10 רות אלבז, המשווה בין נתניהו להיטלר, הוא שילוב של הסתה בוטה והכחשת השואה. השילוב הזה הוא טרנד במחוזותינו. הטרנד הזה הוא תופעה ממארת.

 

מן הראוי שהחברה הישראלית תתעלה מעל המחלוקות בתוכה ותתאחד למיגור התופעה החולה הזאת.

 

* שתיקת הטרוריסטים - "ידיעות אחרונות" חשף מחנה אימונים של כנופיות להב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי. בין השאר לומדים חיילי הכנופיות איך לשבש חקירות, לעמוד בלחצים ולהמשיך לשתוק בחקירה. והחוליגנים הללו מצליחים בכך היטב, כפי שנוכחנו בחקירות רוצחי משפחת דוואבשה וחבר מרעיהם. 

 

* פסטיבל שלום חנוך - 1 בספטמבר אינו רק יום פתיחת שנת הלימודים תשעז, אלא גם יום הולדתו ה-70 של גדול הרוקרים בתולדות המוסיקה הישראלית, שלום חנוך. כבר בשבוע שעבר הקדימו העיתונים לפצוח בפסטיבל חגיגי, עטור כתבות ענק על שלום וסביר להניח שבימים הקרובים מגמה זו תגבר. האירועים יגיעו לשיאם במופע האיחוד של להקת "תמוז" ב-15 בספטמבר.

 

זה משמח מאוד. בדרך כלל, פסטיבלים כאלה נהוגים אחרי מותם של אמנים, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, עם מותו של נחום היימן. גם אחרי מות הדבר חשוב ויפה, כיוון שגדולתו של אמן היא שיצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. הבעיה היא, שהוא עצמו אינו זוכה ליהנות מן החגיגה. שלום חנוך זכה וכולנו התברכנו. 

 

            * ביד הלשון

 

כאוות נפשך – פרשת השבוע היא פרשת "ראה". בפרשה זו מופיע צירוף המילים "כאוות נפשך". אם לדייק, בפרשה הוא מופיע ללא כ"ף הדמיון, כלומר לא "כאוות נפשך", אלא "אוות נפשך". "כאוות נפשך" היא הצורה המקובלת בעברית העכשווית.

 

הנה המקור: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח, וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים יב, טו) ... אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).   

 

איווה פירושו ביקש, רצה, השתוקק. מכאן – "מאוויים" = רצונות, משאלות. וגם – תאווה = תשוקה.

 

אוות נפשך = הנפש שלך משתוקקת.

כאוות נפשך = כפי שהנפש שלך משתוקקת. ככל שאתה רוצה.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 31/8/2016 00:14   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, משפט, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות, קליטה, רצח רבין, שחיתות, תקשורת, תרבות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אסור להיכנע


לפני כתשעה חודשים רעשה הארץ בעקבות הצילומים המחרידים מהאירוע שקיבל את הכינויים "חתונת הדמים" או "חתונת השנאה", שבו נראה אספסוף משולהב וחמוש רוקד על דמה של משפחת דוואבשה שנרצחה בידי מחבלים רוצחים בטבח בכפר דומא, ודוקרים שוב ושוב את תמונתו של התינוק שנשרף בטבח. במאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" תחת הכותרת "מוטציה פגאנית", בעקבות אותו אירוע, תקפתי בחריפות את הכהניזם – האידיאולוגיה המסוכנת שמעודדת מעשים והתנהגויות כאלו. באופן אישי, תקפתי את איתמר בן גביר, ממנהיגי הכהניזם, שנכח באירוע.

 

כעבור ימים ספורים, מצאתי בתא הדואר שלי מכתב התראה מבן גביר טרם נקיטת הליכים משפטיים, ודרישה לפיצויים בסך 50,000 ₪ והתנצלות. הוא הבהיר שאם לא אעשה כן, הסכום בתביעת הדיבה יהיה גדול הרבה יותר.

 

הנוסח נשמע מאיים ומפחיד, אולם בו במקום גמלה החלטה בלבי – יהיה מה שיהיה, ואם יהיה צורך, אני מוכן לשלם כל מחיר שיידרש, אך לא אכנע לסחטנות הזאת.

 

האיום בתביעה והדרישה לפיצויים היו ניסיון להלך אימים עליי כפובליציסט, המבקר את תופעת הכהניזם ואת בן גביר עצמו, באמצעות סתימת פיות ופגיעה בכיסי, תוך ניצול ציני לרעה של המושג "לשון הרע".

 

מצפוני אינו מאפשר לי לתת ידי לניסיון הנואל והמסוכן הזה לסתימת פיות, ואיני מוכן להיכנע לדרישה הזאת מתוך פחד. כניעה כזו, כמוה ככניעה לטרור ולסחטנות, ואיני מוכן לה. יתר על כן, אני רואה בשיטה הזאת של ניסיונות להלך אימים על מבקריהם - דרך המקובלת על אנשי הימין הכהניסטי לסחוט כספים שיממנו את פעילותם, שאני רואה בה סכנה חמורה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לדמוקרטיה וליהדות, ואין לי עניין להיסחט ולממן פעילות כזאת.

יש לציין, שבעבר כבר זכיתי בתביעת דיבה של איזה כהניסט, שניסה אף הוא לנהוג באותה דרך.

 

לכן, החלטתי לדחות את הדרישה ולהסתכן במשפט דיבה.

 

במכתבו של בן גביר, הייתה גם אתנחתא הומוריסטית. בן גביר טוען שפגעתי ב...שמו הטוב. שמו הטוב?! של בן גביר?!

 

למיטב הכרתי, כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, אמור להיות לו שם טוב. איזה שם טוב יש לבן גביר? מי שמאמין בכהניזם ותומך במעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו, רואה באיתמר בן גביר גיבור, גאה במעשיו, ובעיניו שמו של בן גביר טוב בשל מה שהינו. בעיני אותם אנשים, מאמרי לא יפגום בשמו ה"טוב" של בן גביר, אולי להיפך.

 

מי שרואה כמוני, ואני משוכנע שכמו רובו המוחלט של הציבור הישראלי, את הכהניזם ואת המעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו סכנה ואיום על המדינה ועל הדמוקרטיה וביזוי היהדות, רואה באיתמר בן גביר אדם מסוכן, עם היסטוריה של פריעת חוק, הסתה וגזענות, ובעיניו אין כל שם טוב לבן גביר – נהפוך הוא, שמו הוא שם רע. מי שכך רואה את הדברים – בן גביר לא נהנה אצלו משם טוב, לא בשל מאמרי, אלא בשל מעשיו והתנהגותו, אותם הזכרתי במאמר.

 

המוניטין הרע שצבר בן גביר לאורך למעלה מעשרים שנות פעילותו, לא נוצר בעקבות מאמרי. הציבור הישראלי זוכר את תלישת סמל מכוניתו של רבין חודש לפני הרצח והתרברבותו של בן גביר בפני כלי התקשורת, שעה שנפנף בסמל התלוש, על כך ש"בפעם הבאה נגיע אליו", כפי שלאסוננו אכן קרה. בראיונות טלוויזיוניים עם בן גביר בביתו, הוא הצטלם תחת תמונתו של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים בטבח הנתעב במערת המכפלה, מה שמעיד על הערצתו של בן גביר למחבל ואהדתו לטבח שביצע. האם מאמרי הוא זה שיעלה או יוריד משמו הטוב או הרע של בן גביר?

 

לא היה בכוונתי להיכנע לניסיונו של בן גביר להשתיק אותי ולהלך אימים על מי שירצו לבקר אותו ואת הכהניזם בעתיד. לא היה בכוונתי להיות גורם למימון פעולתו של בן גביר, שאני רואה בה סכנה למדינת ישראל.

 

עם קבלת מכתב האזהרה, מיהרתי לכתוב תגובה ברוח הדברים הכתובים כאן. עורך דין תרגם את תגובתי לשפה משפטית.

 

בזה נגמר העניין. בן גביר פועל ב"שיטת מצליח". אתי הוא לא הצליח.

 

ואת כל זה כתבתי כדי להעביר את המסר: העיקר, לא לפחד כלל! 

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 24/8/2016 22:51   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חברה, פוליטיקה, משפט, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 17.8.16


* במבי שלג ז"ל - מזה 17 שנים אני חבר ב"קבוצת ירוחם" שלומדת לעומק את החברה הישראלית, על צדדיה היפים יותר והיפים פחות. המייסד והדבק של הקבוצה הוא ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה כוללת אנשי מעשה ואנשי רוח מכל הזרמים ומכל קשת הדעות מבחינה פוליטית ודתית. המשותף לכל חברי הקבוצה, הוא הרצון לגשר בין חלקי החברה, הכמיהה לאחדות החברה, המחויבות לבניין מיינסטרים ציוני חברתי מלכד, בניגוד למגמות ההקצנה, השנאה, המחנאות וההיפרדות בחברה הישראלית.

 

בקבוצת ירוחם הכרתי את במבי שלג. במראה החיצוני – הלבוש וכיסוי הראש, במבי היא הסטריאוטיפ של הציונית הדתיה. אולם באישיותה ובהשקפותיה היא שוברת כל סטריאוטיפ, ואינה מתאימה לאף קבוצה ומחנה. עמדותיה עצמאיות, חופשיות מתכתיבי המחנאות, ולכן היא התגלמות הגשר והקשר.

 

בתום אחד המפגשים הראשונים של הפורום, ביקשה במבי את רשות הדיבור לצורך הודעה. היא סיפרה שמאסה בתקשורת הרדודה, רודפת הסנסציות והפלגנית, ולכן החליטה להוציא מגזין שיעסוק בדברים לעומקם, ותבטא מחויבות לערכים, לאמת ולתיקון חברה, ולא למה שמתאים ונוח למחנה או קבוצה אלה או אחרים.

 

ואכן, זמן קצר לאחר מכן החל לצאת כתב העת בעריכתה - "ארץ אחרת". היה זה כתב עת איכותי, שנשא דגל של גשר בין מחנות ושבירת מחיצות, אך לא בשמאלץ שמנוני, אלא מתוך מחויבות חוצה מגזרים ליצור כאן חברה טובה ומתוקנת, להילחם בעוולות חברתיים, להתנתק מהמחנאות הממארת.

 

הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה של במבי – הוגת הדעות, העיתונאית, העורכת והסופרת, שמתה ללא עת, בגיל 58, ממחלת הסרטן. זו אבדה גדולה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לתקשורת הישראלית; לכל אלה המנסים ליצור כאן חברה טובה יותר ולבנות שיח ישראלי אחר, שאינו נגרר אחרי שיח הקצוות הרווי בשנאת אחים.

 

יהיה זכרה ברוך!

 

* אהבת ישראל – ביום שני בבוקר נגררתי לעוד ויכוח פייסבוק ייצרי מול גילוי של שנאה ובורות כלפי הזרמים הלא אורתודוכסים ביהדות. מסוג הדיונים, שעושים לי כאב בטן ליום שלם; קשה, כל כך קשה לי להתמודד עם עזות המצח של האנשים הפוסלים ומנסים למחוק זרמים שלמים ביהדות, המונים מיליוני יהודים, שאין להם שמץ של מושג על אודותם. למה?! מאיפה השנאה הזאת? מי שמכם?

 

והנה, הכתה אותי הבשורה המרה על מותה של במבי, דתיה אורתודוכסית כל כך אחרת, כל כך פתוחה, כל כך פלורליסטית - התגלמות אהבת ישראל והרצון והנכונות להיות גשר אמתי בין הזרמים בחברה הישראלית ובעם היהודי.

 

* בהיעדר מדינה – ישנה מחלוקת מהותית במחשבה המדינית באשר לתפקידי המדינה ומוטת אחריותה. אולם גם על דעת המינימליסטים ביותר, המדינה היא הנושאת באחריות לביטחון אזרחיה ולאכיפת החוק והסדר. ללא אלה – אין מדינה.

 

אין דבר כזה ביטחון הרמטי. מי שטוענים בשם הביטחון ההרמטי, הם דמגוגים המנסים לגרוף אהדה באמצעות שלהוב יצרים ומכירת אשליות. אולם חובתה של המדינה להבטיח רמת ביטחון שמאפשרת חיים תקינים של האזרחים. ביחס למכלול האיומים על מדינת ישראל, ההתנגדות של כל סביבתה לעצם קיומה והמוטיבציה האדירה של אויביה לטרור ללא מגבלות, אנו יכולים להיות גאים במידת הביטחון שמדינת ישראל מספקת לאזרחיה, באמצעות עוצמתו של צה"ל, באמצעות יצירת הרתעה ובאמצעות מקצועיות מוכחת של שירותי הביטחון והמודיעין.

 

אולם יש תחומים שבהם מדינת ישראל היא כישלון מבחינה ביטחונית. לא רק כישלון – בנושאים מסוימים פשוט אין מדינה. כוונתי לתחום הפשיעה החקלאית, הממררת את חייהם של חקלאי ישראל בכלל, ובאזורי התפר בפרט. הפשיעה החקלאית היא שילוב של פשיעה לאומנית וכלכלית, במניעיה ובאיפיוניה. לאורך שנים נכשלת מדינת ישראל כישלון חרוץ בהתמודדות עם הפשיעה הזאת, עד שדומה שהרימה ידיים.

 

מזה קרוב לעשור, פועל ארגון המתנדבים "השומר החדש", ארגון מתנדבים מסור הפועל באופן בלתי חמוש, מפגין נוכחות באזורים החקלאיים ומגן על החקלאים. כל אותם מתנדבים, ראויים להערכה רבה על פועלם, אך עצם הצורך בקיומו של ארגון כזה, אחרי כמעט 70 שנות עצמאות וריבונות, היא חרפה לאומית.

 

בהיעדר המדינה, אין ברירה לחקלאים אלא להגן בכוחות עצמם על חייהם, חיי משפחותיהם ורכושם. זה הרקע לאירוע הירי בבית אלעזרי, שבו פושע נהרג מירי של נהג משאית, בעת ניסיון לגנוב את המשאית. אין בדבריי הבעת דעה נקודתית על המקרה, שמן הסתם ייחקר ויבחן, אולם אי אפשר להתייחס אליו מבלי להבין את הרקע ומבלי להבין את משמעות המחדל החמור של המדינה, שכשלה בהגנה על המגזר החקלאי, ובכך הפרה את החוזה הבסיסי עם רבים מאזרחיה.

 

* מליאת המאושפזים – אינטלקטואלית הבית (אוי לבושה) של מוסף "הארץ" אווה אילוז, פרסמה לפני שבועות אחדים, מאמר הזוי שמסקנתו היא שישראל הינה מדינת רשע. מאז מתקיים בעיתון פולמוס סוער, רווי במחלוקות עמוקות ותהומיות. מחלוקות על שאלות כמו מה הגורמים והסיבות לכך שישראל היא מדינת רשע, מהם בדיוק המאפיינים של הרוע הישראלי וכו'. כלומר, עצם הטענה ההזויה היא אקסיומה.

 

זה נשמע כמו דיון מלומד של מאושפזים בבית חולים לחולי נפש.

 

(אגב, אהוד בן עזר נוהג לציין שאילוז כותבת את מאמריה בצרפתית ולאחר מכן היא מתרגמת לעברית. איני יודע אם זה נכון והאמת היא שזה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין ומטריד, הוא שמאמריה מתורגמים לאנגלית, ומופצים בקרב אינטלקטואלים בכל רחבי העולם, במהדורה האנגלית של "הארץ").

 

* נאצי ממוצא יהודי - איני מרבה לחסום אנשים בפייסבוק, אבל חסמתי נאצי ממוצא יהודי, שאם אינו מתחזה - שמו "שלומי שם", שבין שאר דברי התועבה קרא להקים משרפות ולשרוף את הערבים.

 

אגב, הנ"ל הוא מעריץ גדול של "הצל". הוא אף ייחל למותו של בני בגין, שהעז למתוח ביקורת על מושא הערצתו, והאשים אותו במות בנו: "בגלל בני בגין ושכמותו שולחים חיילים למות סתם בשם איזו מוסריות מזויפת של השמאל הקיצוני, בנו הטייס לא היה צריך למות כמו כל אלפי החיילים שנהרגים סתם, הכל כדי לרצות את חבורת המוסריים השמאלנים הפשיסטים!!" כל החיילים הרוגי השווא לא היו נהרגים, אילו שלחנו את הערבים למשרפות, מסביר מעריצו של "הצל", ו"זה גם היה הרבה יותר זול".

 

ומה הוא כותב על "הצל", מסיתו, מנהיגו ומושא הערצתו? "הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמתי".

 

(אהוד ישאל, מן הסתם, ובצדק, מדוע אני מצטט את החרא הזה, במיוחד אחרי שכבר חסמתי אותו. הסיבה לכך היא תופעת "הצל". "הצל", שזה סגנונו ואלה טיעוניו, הוא ראפר פופולרי ובעל השפעה, בעיקר על בני נוער, שיש לו מאות אלפי עוקבים בפייסבוק, ולכן כאשר הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן - מלבד בני בגין, ובאופן מפתיע גם צחי הנגבי, כל השאר ובראשם נתניהו פחדו לומר את הנדרש: "דיבוק צא", ולטרוק בפרצופו את הדלת. כן, יש לנו בעיה ולא כדאי לנהוג כבת יענה).

 

* המדליה של מעיין - מעיין דוידוביץ' תזכה במדליה באולימפיאדת טוקיו.

מילה של אורי.

(אם אני טועה, בלאו הכי לא תזכרו. אם אני צודק, אל תדאגו, אני אזכיר לכם מי היה הראשון לזהות).

 

            * ביד הלשון

 

בנות יעקב – את הפינה הקודמת הקדשתי לאתר המכונה בית המכס התחתון, הסמוך לגשר בנות יעקב. בהמשך, אעסוק הפעם בשמו של הגשר. בנות יעקב? הרי כידוע ליעקב היו 12 בנים ובת אחת, דינה, המוכרת מפרשת האונס בשכם.

 

ראשית, כמה מילים על הגשר עצמו. זהו גשר על הירדן, מעבר בין הגליל והגולן, שממוקם כ-15 ק"מ מצפון לכנרת, כ-10 ק"מ ממזרח לראש פינה, סמוך לירדן ההררי. כביש 91, העולה ממחניים לגולן עובר מעליו. סמוך לגשר נמצא אחד האתרים הפרה-היסטוריים העתיקים בעולם. הגשר עצמו, קיים אלפי שנים ובאלף שקדם לספה"נ הוא היה חלק מדרך הים, שהובילה ממצרים לסוריה. הגשר יושב בנקודה אסטרטגית חשובה מאוד, והשליטה בו הייתה מוקד למאבקים וקרבות בין המעצמות והמדינות ששלטו בארץ ישראל ובסוריה, לאורך אלפי שנים. הוא היה מוקד למאבקים גם במלחמת השחרור, וממנו יצאו הסורים למתקפה שבה כבשו והחריבו את המושבה משמר הירדן, בניסיונם להגיע לראש פינה ולבתר את הגליל העליון.

 

פעמיים פוצץ הגשר בידי כוחותינו. הפעם הראשונה, לפני 70 שנה, בליל הגשרים. הפעם השניה, בראשית מלחמת השחרור, עוד טרם הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב ובהן סוריה, לאחר שכוחות ערביים שחצו אותו תקפו את כפר סאלד. בשני המקרים תוקן הגשר בידי חיל ההנדסה המנדטורי בתוך ימים ספורים.

 

על פי הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, הגבול עבר ממזרח לירדן, כך שמי הירדן כולם יהיו בשטח א"י. קווי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור נקבעו על פי הגבול הבינלאומי. ולכן, הגשר כולו על שני צדדיו היה בשטחה הריבוני של ישראל (אם כי בשטח מפורז מצבא). הסורים הפרו את ההסכם, באזור זה כמו באזורים נוספים, השתלטו על כל השטח שממזרח לירדן וכך, למעשה, הירדן היה הגבול בין המדינות וצדו המזרחי של הגשר היה כבוש בידי סוריה.

 

התוואי המקורי של המוביל הארצי אמור היה להתחיל בירדן ההררי, סמוך לגשר. הסורים, בגיבוי האו"ם, מנעו ברצף של מעשי תוקפנות את בניית המוביל, מה שאילץ את ישראל לשנות את התוואי, לתוואי הבלתי הגיוני הקיים עד היום – במקום לתפוס את המים ברום של 70 מ' מעל פני הים (גשר בנות יעקב) אנו נאלצים לשאוב את המים מן הכנרת עצמה, באתר ספיר הסמוך לכרי דשא, בעומק 215 מ' מתחת לפני הים עד לרום של כ-140 מ' מעל פני הים.

 

חלק מהכוחות ששחררו את הגולן במלחמת ששת הימים עלו לגולן בגשר בנות יעקב.

 

עד לפני כעשור, היו במקום שני גשרי ביילי לשני הכיוונים וכעת זהו גשר קבע מבטון.

 

****

 

אז למה נקרא הגשר "בנות יעקב" ומיהן בנותיו של יעקב?

 

בתקופה הצלבנית קיבל הגשר את השם מעבר יעקב, מתוך זיהוי שגוי של המקום כמעבר יבוק - אזור חציית הירדן בידי יעקב בשובו מפדן ארם, לקראת פגישתו עם עשו.

 

במאה ה-12 הוקם בצפת מנזר נוצרי, שנקרא מנזר יעקב הקדוש. הנזירות התפרנסו מדמי מעבר שנגבו על הגשר בידי האבירים הטמפלרים. על שמן של הנזירות, כונה הגשר "גשר בנות יעקב".

 

במשך השנים, יוחס שמו של הגשר לבנותיו של יעקב אבינו. אולם ליעקב הייתה רק בת אחת, דינה בת לאה.

 

נכון, אבל באבלו של יעקב לאחר מכירת יוסף נאמר "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בָּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ". ובירידה של יעקב ובניו מצרימה נאמר: "בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו... הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה". הסתירה הזאת פתחה פתח למחלוקת פרשנית, בין הטענה שהכוונה היא לכלותיו של יעקב לטענה שהיו לו בנות. על פי אחד המדרשים, עם כל בן מבניו של יעקב נולדה בת – אחות תאומה.

 

על פי מסורת מוסלמית, סמוך לגשר קבורות בנותיו של יעקב. ב"אגדות ארץ ישראל" מביא זאב וילנאי אגדה עממית, המספרת על בנותיו של יעקב ששוטטו בהרים ובעמקים לחפש את עקבותיו של יוסף, שטרוף טורף. הן בכו בכי מר ודמעותיהן הפכו לאבנים שחורות – אבני הבזלת השחורות המפוזרות בגולן ובגליל המזרחי.

 

* "חדשות בן עזר" 

נכתב על ידי הייטנר , 17/8/2016 00:26   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, הספדים, משפט, פוליטיקה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ