לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 4.3.15


* היו לי ספקות לפני הנאום, האם נכון להתעקש ולשאת אותו בעת הזאת, לנוכח התגובה הקשה של אובמה. בדיעבד, אין לי עוד ספק.

 

היה זה נאום מצוין, נאום חשוב מאוד, שהעביר לעולם, לעם האמריקאי ולבתי הנבחרים את המסר החשוב, שההסכם הנרקם בין המעצמות לאיראן מסוכן לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם.

 

* מבחנו האמתי של הנאום יהיה מבחן התוצאה – האם הוא יצליח לסכל את ההסכם או להשפיע על מזעור סכנותיו. אולם אף שלא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ראש ממשלה ישראלי, שישתמט מהחובה לעשות כל שניתן כדי לסכל את ההסכם, ימעל בתפקידו.

 

* דברי השבח של נתניהו לאובמה, בנאומיו בוועידת איפא"ק ובפני בתי הנבחרים, על ידידותו לישראל והסיוע הביטחוני שהעניק לישראל, ראויים היו להיאמר לא רק כיוון שזו האמירה המדינית הנכונה, אלא כיוון שזו אמת לאמתה. נכון למקד את המחלוקת עם ממשל אובמה על ההסכם החמור הנרקם עם איראן, ולבודד אותם מהדיון על מכלול היחסים עם ארה"ב ועם ממשל אובמה.

 

* נתניהו שגה, כאשר לא הציב דרישה חד משמעית לביטול תכנית הגרעין האיראני.

 

* כל המתחרעים על "הנאום הגרוע" של נתניהו, שוכחים לומר על ביקורתם, למען הגילוי הנאות: "במקרה הכינותי מראש".

 

* ההשהיה בשידור נאומו של נתניהו בחמש דקות, היא חסרת כל משמעות מהותית. מהן חמש דקות? אזרחי ישראל לא הפסידו שום דבר בגלל חמש הדקות הללו.

 

ההשהיה הזאת היא סמלית. וסמליותה – חמורה ביותר. בושה לדמוקרטיה הישראלית, שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, קיבל החלטה כזאת, המטילה דופי בראש ממשלת ישראל, ומציגה אותו כמי שעלול לנצל את במת בתי הנבחרים של ארה"ב, בנאום היסטורי בסוגיה קיומית, לצורך תעמולת בחירות אסורה.

 

כאשר יזמה זהבה גלאון את גימיק הבחירות הנחות והבזוי של העתירה לוועדת הבחירות למנוע את שידור הנאום, היא ידעה שזה גימיק. היא לא ציפתה להחלטה כזאת. במקום לנפנף אותה מכל המדרגות ולדרוש ממנה תשלום הוצאות משפט על עתירת הסרק הזאת, ג'ובראן קיבל החלטה פוליטית מבישה. קלון השופט.  

 

* ההתפרעות של אובמה, לקראת נאומו של נתניהו, הייתה בלתי רציונלית. כאשר אנו בוחנים רציונליות של התנהגות, אנו בוחנים אותה על פי מטרתו של המתנהג. לשיטתו של אובמה, הוא עשה כל טעות אפשרית.

 

אובמה נחוש עד אובססיה לחתום על הסכם כניעה עם איראן, והוא מאמין באמת, כמו קודמו צ'מברליין, שהוא מביא שלום בדורנו. הוא רואה בהסכם הזה את הישגו הגדול ביותר, המצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. והוא רואה בנתניהו יריב חמור, שעלול בנאומו לשכנע את דעת הקהל ואת הקונגרס להכשיל את ההסכם.

 

התנהגותו של אובמה היא כשל ילד שגונבים מידיו צעצוע. היא אינה רציונלית, כי דווקא התנהגותו מיקדה את העניין הבינלאומי בנאום נתניהו והפכה אותו לאירוע עולמי היסטורי. היא אינה רציונלית, כיוון שהתערבותו הבוטה והגסה בבחירות בישראל, רק תעצים את כוחו של נתניהו.

 

אילו נהג אובמה בשיקול דעת וברציונליות, הוא היה מנסה להנמיך ציפיות באמצעות הצגת הנאום כצעד שגרתי המקובל בביקורים של ראשי מדינות בארה"ב. הוא היה מקבל את נתניהו לשיחת נימוסים קצרה, הוא היה מתעלם מהנאום, הוא היה מורה לאנשיו למעט בדיבור על הנאום, אך להשתתף באירוע, כשגרה מנומסת.

 

התנהגותו מפתיעה? אותי לא. קשה לי למצוא רציונליות אצל מנהיג אמריקאי המוביל את העולם החופשי לכניעה למעצמת הג'יהאד העולמי, והופך אותה למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

 

* כנראה שאובמה עצמו הבין זאת, ובימים האחרונים הוא ניסה לרדת מן העץ ולהנמיך את הלהבות.

 

* לבי לבי למערכת ynet. איך אובמה הבריז להם בראיון שלו ל"רויטרס". הוא לא איים בפעולה צבאית נגד ישראל, לא בסנקציות, לא בהפסקת הסיוע הביטחוני, לא בקרע, לא במשבר. הוא דיבר על כך שהידידות בין המדינות איתנה ותהיה כזו גם בעתיד. הוא כמעט אמר "משפוחה".

 

* גדעון לוי יוצא במאמר ב"הארץ" נגד הדמוניזציה האישית כלפי נתניהו. לא, לא על נתניהו הוא רוצה לגונן. המסר שלו, הוא מסר אופייני לשונאי ישראל אובססיביים כמוהו – כל הישראלים אותו דבר, כליל השלילה. כמו אלה שהפגינו בשבת בוואדי ערה נגד ביקורם של הרצוג ולבני, בדיוק כפי שהם מפגינים כשברוך מרזל מבקר שם.

 

בדבר אחד לוי צודק – הוא לועג למסע ההפחדה מפני קרע, כביכול, עם ארה"ב. הוא טוען, בצדק, שזו הפחדה מופרכת ושהברית בין המדינות איתנה ויציבה ועימות אישי קל בין נתניהו לאובמה לא יסדוק כהוא זה את התמיכה האמריקאית בישראל. אלא שבעיני לוי הברית הזאת היא ברית טומאה, בין השטן הקטן – ארה"ב והשטן הגדול – ישראל. לוי כבר התייאש מחלומו הרטוב לאחר עליית אובמה לשלטון, שבא לידי ביטוי במאמרו: "אנא, בכוח", שבו התחנן בפני אובמה לפעול בכוח נגד ישראל.

 

* רביב דרוקר פרסם ב"הארץ" מכתב גלוי לציפי לבני, בו הוא קורא לה לוותר מרצונה על הרוטציה. לטענתו, הרוטציה היא נטל אלקטורלי ונזק ל"מחנה הציוני", ואם היא באמת רוצה לקדם מהפך, עליה לוותר על האגו ולהודיע שהיא חוזרת בה מן הרוטציה.

 

אין צורך לחזור על נימוקיו של דרוקר, כיוון שהוא כתב את המובן מאליו; את מה שכל אדם שאינו ציפי לבני מבין. בעצם, גם ציפי לבני מבינה, אלא שהיא מאוד מאוד מאוד רוצה להיות ראש הממשלה. אמנם הסיכוי של הרצוג לנצח עם החטוטרת הזאת קטן יותר מאשר בלעדיה, אבל אם היא לא תהיה ראש הממשלה, מה אכפת לה?

 

לא אתפלא אם דרוקר כתב את המאמר בתיאום עם הרצוג. כתוב בו כל מה שהרצוג חושב אבל מפחד לומר. מפחד מציפי לבני.

 

* בדצמבר 2002 זומנה סגנית שר התשתיות נעמי בלומנטל לחקירת משטרה, בחשד לשוחד בחירות – אירוח מפנק של חברי מרכז הליכוד במלון "שרתון סיטי-טאוור" ערב הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.

 

כעבור ימים אחדים, קיבלה בלומנטל מכתב מראש הממשלה אריק שרון, ובו הודיע לה על פיטוריה. "לא אסכים שחברי ליכוד, החשודים שנבחרו שלא כדין, יסרבו לתת על כך הסבר לרשות המוסמכת", כתב שרון במכתב הפיטורין ששיגר לסגנית השר.

 

שרון לא היה בדיוק אביר טוהר המידות וניקיון הכפיים, בלשון המעטה, אך היו לו קווים אדומים. בהחלטתו לפטר את נעמי בלומנטל, קבע תקדים חשוב, על פיו איש ציבור אינו יכול לברוח מאחריות למעשיו, להימנע ממתן דין וחשבון על מעשיו ולהסתתר כאחרון העבריינים מאחורי זכות השתיקה.

 

שרון כתב שהסירוב להשיב על שאלות המשטרה הוא "מעשה בלתי נסבל ובלתי ראוי, ומכתים לא רק את הנחקר עצמו - אלא גם תנועה שלמה, המתמודדת בימים אלה על מעמדה הציבורי והשלטוני". כזכור, נעמי בלומנטל לא עמדה בראש תנועת הליכוד, אך עצם העובדה שחשודה ששמרה על זכות השתיקה מופיעה ברשימה, נחשבת ככתם על התנועה כולה.

 

האם יש איזו סיבה המצדיקה את ההרגשה שלי, שהעיקרון הזה קצת נשחק בשנים שחלפו מאז?

 

* העלאת הגרה העדתית לקראת הבחירות, היא מלחמת המאסף של הגלות. בעוד דור או שניים אף ילד יהודי ישראלי לא ידע אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

 

* מה המשותף למערכת הבחירות לכנסת ה-20 ולמערכות הבחירות ל-19 הכנסות הקודמות? שכמו ב-19 מערכות הבחירות הקודמות, כך גם מערכת הבחירות לכנסת ה-20, "הפעם זו מערכת הבחירות הגורלית שתקבע את עתידה של ישראל לשבט או לחסד".

 

* מתקפת הטרור הפלשתינאי במפנה המילניום, המוכרת בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", בה נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים, כתשובה של ערפאת ועמו להצעתו של ברק בקמפ-דיוויד להקמת מדינה עצמאית בקווי 49' ובירתה ירושלים (כן, עם "חילופי שטחים"), הייתה בראשיתה הצלחה פלשתינאית גדולה. הנכונות של המונים להתאבד במעשי טבח המוני, לא הייתה ביטוי לייאוש, אלא לאופוריה רבתי. דומה היה שהם מצאו את הדרך לשבור את החברה הישראלית ולרסקה. הרש"פ ביו"ש ובעזה הייתה מדינה כמעט לכל דבר, ושמשה בסיס למתקפה רצחנית על ערי ישראל, על אוטובוסים, בתי קפה, קניונים ודיסקוטקים. הבון טון היה שאין פתרון למתקפת הטרור, שאין פתרון צבאי לטרור, ששום דבר אינו יכול לעצור את הפצצה החכמה ביותר – אדם עטוף בחגורת נפץ הנחוש להתאבד ולרצוח. הפלשתינאים חשו ששום דבר לא יעצור את התנופה שלהם. ערפאת עמד במוקתעא, אחז בידיו של ח"כ אחמד טיבי, וצווח שוב ושוב באוזני ההמון הפלשתינאי המשולהב את קריאת הקרב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". לראשונה מאז ראשית הציונות, הם חשו שניצחונם על ישראל הוא בהישג יד.

 

במרץ 2002 נרצחו מאות ישראלים. למחרת טבח הפסח במלון פארק בנתניה, ממשלת ישראל נתנה לצה"ל לנצח. מבצע "חומת מגן" שבר את תשתית הטרור, החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על יו"ש לישראל ומאז ועד היום צה"ל וכוחות הביטחון עוצרים מידי לילה מחבלים, וכך מאלצים אותם להקדיש את עיקר מעייניהם להישרדות ומחבוא ולא לתכנון וביצוע פיגועים. שורה של סיכולים ממוקדים, בהם נשלחו ראשי הטרור ובראשם השייח יאסין והשייח רנטיסי למקום הראוי להם, הנחית מכה קשה על הטרור. הוקמה גדר הביטחון, המקשה מאוד על היכולת לבצע פיגועים בישראל. ישראל ניצחה. מתקפת הטרור נשברה. האופוריה הפלשתינאית הפכה לייאוש. ההפסקה הכמעט טוטאלית של פיגועי ההתאבדות, היא הביטוי לייאוש הפלשתינאי.

 

כיוון שגדר הביטחון היא מונומנט קיים בשטח, הוא הפך סמל לייאוש הפלשתינאי, עדות צורבת לאופוריה שליוותה את הטבח ההמוני בישראל; את מתקפת הרצח שכשלה, התרסקה והתמוטטה. לכן, הפלשתינאים מנהלים מלחמה נגד גדר הביטחון. הם לא נאבקו נגד ההתנחלויות, נגד בניית כבישים, נגד כל נוכחות ישראלית, כפי שהם נאבקים נגד גדר הביטחון. היא מסמלת את כישלונם ואת הקושי הרב ביכולת לבצע פיגועי טרור ורצח. הם דורשים את הסרת הגדר, כדי שיוכלו לשוב לפגע בתוכנו, כמו בימים הטובים של מתקפת הטרור; ימים המעוררים בהם געגוע וערגה.

 

זאת הסיבה היחידה, ואין בלתה, להפגנות השבועיות בבלעין, המתקיימות מדי שבוע ובימים אלה מלאו להם עשר שנים. ההפגנות הללו – הפגנות אלימות, בהם המפגינים מיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל ועובדי הגדר, הפכו מוקד משיכה לפעילי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל מכל העולם: אותה קואליציה נתעבת של ימין רדיקאלי נאו נאצי, שמאל רדיקאלי אנרכיסטי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. ההפגנות הללו מושכות גם חבורה של ישראלים, אידיוטים שימושיים, המפגינים ומתפרעים בצוותא עם האויב נגד מדינתם ולמעשה בעד חידוש מעשי הטרור נגד בני עמם.

 

מבחינה מוסרית, אין לישראלים המפגינים בבלעין שום יתרון על שלושת הישראלים שהואשמו במסירת חומרי בניה לחמאס ברצועת עזה.

 

* ביד הלשון

 

התחפושת הפופולרית ביותר של בנות לאורך שנים היא המלכה של אסתר. "המלכה של אסתר"?! כמובן. מה פירוש "מלכת אסתר"?

 

מהיכן בא הביטוי העילג הזה – במקום אסתר המלכה, מלכת אסתר?

 

מן הסתם, אשם בכך לוין קיפניס. "אני מלכת אסתר / ועל ראשי יש זר". ובכן, כנראה שהטעות אכן נובעת מהשיר הזה, אך הטעות אינה של קיפניס. שירו של קיפניס עוות. השורה המקורית היא: "מלכה אסתר אני, וזר זהב יש לי".

 

השיר הוא "משחק פורים". השיר אינו נפתח בשורות "אחת שתים שלוש / אני אחשוורוש", שהן בכלל השורות הפותחות את הבית השלישי, אלא כך:

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!

מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!

אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,

מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!

 

הבית השני הוא של הליצן, הבית השלישי – של אחשוורוש, הרביעי – של אסתר, החמישי -של מרדכי ויש אפילו בית להמן.

 

נחום נרדי הלחין את השיר, על פי ניגון של חסידי סטולין–קרלין, עבור ההצגה "גיבור בפה", והוא הושר גם במופע "חיזיון פורים", בחג פורים בת"א הקטנה של שנות ה-30. 


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 4/3/2015 01:04   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, אמנות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, משפט, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 1.3.15


* השובע יוצא ראש הממשלה לשליחות לאומית היסטורית – אחת החשובות בתולדות המדינה. הוא יוצא לניסיון הרואי של עצירת האיום הגדול עלינו ועל שלום העולם כולו - הסכם מינכן 2, שבו ארה"ב והמערב יכשירו את איראן כמדינת סף גרעינית; הסכם שעלול להפוך את המזה"ת לאזור מוכה מרוץ חימוש גרעיני, עם סבירות גבוהה לדליפה לארגוני טרור כדעאש (שאגב, איראן אינה טובה מהם במאומה).

 

האם הדרך הנכונה למלא את השליחות הזאת היא נאום בפני בתי הנבחרים? זה ממש לא חשוב, כיוון שההחלטה לנאום כבר התקבלה. אם הייתה זו טעות, הרי זו טעות טקטית – ספק אם הטקטיקה הנכונה היא דווקא נאום, דווקא בפורום הזה, דווקא בעיתוי הזה, או שמא עדיפה טקטיקה קצת שונה. מבחינה אסטרטגית, דרכו של נתניהו נכונה – מאבק פומבי ועימות פומבי עם הממשל האמריקאי, בניסיון להשפיע על דעת הקהל האמריקאית ובאמצעותה לנסות לסכל את ההסכם הרה האסון.

 

הברית האיתנה בין ישראל לארה"ב יציבה יותר מכל מחלוקת עם ממשל זה או אחר. היסטוריית היחסים בין ארה"ב לישראל מעידה שלאורך השנים היחסים עם ארה"ב ואהדת הציבור האמריקאי לישראל הולכים ומתחזקים, והעימותים הגדולים בין המדינות, כאשר ישראל עמדה על האינטרסים הקיומיים שלה, לא פגעו לאורך זמן במערכת היחסים הזאת.

 

התגובה ההיסטרית של אובמה וממשלו, מעידה על המצוקה בה הם נמצאים והפחד שלהם מפני שכנוע דעת הקהל בארצם בידי ראש הממשלה. הם משתוללים, כיוון שהם יודעים שאין להם תשובה אמתית לטיעונים של נתניהו.

 

אובמה משתולל, כי הוא מרגיש מאוים. הוא חש מאוים, כי השליך את כל יהבו, כמו צ'מברליין בזמנו, על ההסכם ההיסטורי עם מעצמת הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית, והוא משתוקק, הו כמה הוא משתוקק, שהעם האמריקאי יקבל אותו כגיבור לאומי, כמושיע, כמי שהביא "שלום בדורנו". הוא חש מאוים, כי הוא רואה בהסכם את מימוש ההבטחה שבעטיה הוא זכה בפרס נובל לשלום, בטרם הספיק לחמם את כסאו בחדר הסגלגל.

 

אפשר להבין ללבו, אבל האינטרסים הקיומיים של ישראל חשובים יותר. חובתו של ראש ממשלת ישראל היא להיאבק למען האינטרסים הללו. חובתה של אופוזיציה אחראית ופטריוטית לגבות את ראש הממשלה בשליחות כזאת. היא מועלת בתפקידה כשאינה עושה כן.

 

* אני מציע לא להתרגש ממסע ההפחדה מפני המשבר הנורא בינינו לבין ארה"ב, כביכול. כשמדברים על היחסים עם ארה"ב בנפרד מהקונטקסט של המחלוקת – התגרענותה של איראן וההסכם הנותן לכך גושפנקא בינלאומית, כאילו מה שעומד על הפרק הוא רק רמת היחסים עם ארה"ב, מעוותים את התמונה. התמונה הכוללת היא של סכנה מוחשית שייחתם הסכם שחומרתו לשלומה של ישראל, לשלומו של המזרח התיכון, לשלומה של ארה"ב ולשלום העולם הוא דרמטי, ומשמעות המיני-משבר עם ארה"ב זניחה לידו.

 

המשבר בין ארה"ב לישראל נובע מהנחישות של אובמה להגיע להסכם. אובמה מזהה בנאומו של נתניהו איום, בשל היכולת להשפיע באמצעותו על דעת הקהל האמריקאית ועל המערכת הפוליטית האמריקאית. אובמה יוצא למתקפת נגד, נוהג באופן בלתי דיפלומטי, והוא מרשה לעצמו לנהוג כך כלפי ידידה ובעלת ברית, כיוון שהוא חש באהדה ובתמיכה מצד האופוזיציה הישראלית, ככל שהוא חובט בראש ממשלת ישראל ערב בחירות.

 

אם חלילה ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת חומרת ההסכם? אם לא ייחתם ההסכם – מהו המשבר הזה לעומת הרווח הגדול, לאורך זמן, מסיכול ההסכם? לכן, אין לנו מה להפסיד, ונכון לשלם את מחיר העימות.

 

אם, חלילה, ייחתם ההסכם, ארה"ב לא תתחשבן עם ישראל על ניסיונה לסכל אותו. להיפך, הממשל האמריקאי יצא מגדרו כדי לפצות את ישראל על ההסכם ו"לפנק" אותה. אם לא ייחתם ההסכם, והממשל יחוש שהמאבק הישראלי היה גורם משמעותי של התוצאה הזאת, הוא ישתולל ויפגע בישראל. נזקי הפגיעה הזאת יהיו כאין וכאפס לעומת נזקי ההסכם. וכמו במשברים קודמים, היא קצרת טווח ולאחר זמן מה נחזור לשגרת הידידות העמוקה וההדוקה בין שתי בעלות הברית.

 

* גיא בכור מביא באתר שלו תוצאות סקר עומק של גאלו"פ על האהדה לישראל בקרב הציבור האמריקאי; סקר מתמשך המתקיים מאז שנות ה-80. תוצאות הסקר מעידות על חיזוק משמעותי באהדה לישראל, והיא כרגע הגבוהה ביותר שהייתה אי פעם, למעט תוצאה נקודתית בעת מלחמת המפרץ הראשונה, שעה שסדאם חוסיין ירה טילי סקאד על ישראל.

 

כך, שכדאי להעמיד בפרופורציות הנכונות את מסע ההפחדה מפני קריסת היחסים המיוחדים עם ארה"ב, בשל העימות על הסכם מינכן 2.

 

* אם התמיכה הגדולה ביותר בישראל הייתה כאשר סדאם חוסיין שיגר טילים לעבר ישראל, סביר להניח שהאהדה תגיע לשיאה אם האיראנים ישגרו טיל עם ראש חץ גרעיני לעבר ישראל. אם כן, צודקים הטוענים שהמאבק נגד ההסכם עלול לחבל בתמיכה האמריקאית בישראל.

 

* בנאומו בארה"ב מייצג נתניהו לא רק את ישראל, אלא גם את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הציר המתון במזה"ת. כמובן שהן אינן מרשות לעצמן להודות בכך באופן פומבי, אבל הן מייחלות לכך שישראל תצליח לסכל את ההסכם, המאיים עליהן.

 

* חומר למחשבה להרצוג ול"מחנה הציוני". אחרי ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית (1981) נאמר שבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי. בפרספקטיבה של 34 שנים, אין ספק שהפצצת הכור האטומי, תוך עימות גלוי וקשה עם הממשל האמריקאי (כולל סנקציות), היה צעד הכרחי ואחת ההחלטות הנועזות והמוצדקות ביותר של מנהיג ישראלי בכל שנות קיומה של המדינה.

 

אולם כדאי לזכור, שלמרות הפצצת הכור העיראקי, ולמרות הסכם השלום עם מצרים, הניצחון של הליכוד היה דחוק. הרי בליל הניצחון, אחרי פרסום המדגם, פרס נשא את נאום הניצחון כראש הממשלה הנבחר.

 

נקל לשער, שאילו פרס והאופוזיציה היו מתייצבים לצד בגין בהחלטתו לתקוף את הכור העיראקי ולא יוצאים נגד ההחלטה, חלק מהקולות שהוא איבד לליכוד היו נשארים אצלו והוא היה מנצח. יותר משהפצצת הכור העיראקי העניקה לבגין את הניצחון – ההתנהגות הנואלת של האופוזיציה השאירה אותה באופוזיציה.

 

* ואפרופו מנחם בגין, הנה התייחסותו למערכת הבחירות הנוכחית: "איך יתכן שכנוע הדדי, אם ישנה שנאה הדדית? השנאה גורמת לאטימת אוזניים, להמתת רצון ההקשבה, לחיסול כושר השמיעה. לכן לא אגזים, אם אומר, כי אויבתה הראשונה של הדמוקרטיה היא השנאה".

 

* בגין גם התייחס ישירות לח"כ מירי רגב: "אם לא יהיה הבדל טרמינולוגי בין בית הנבחרים לבין בית מרזח, עלול העם כולו להתמרזח, לא רק בדיבורו, אלא גם בנוהגו ובמעשיו. עדינות, הנראית מעושה, עדיפה מגסות, הנחשבת לפשטות".

 

* הכשל הבסיסי שהוביל למשבר הדיור אינו תפעולי, אלא אידיאולוגי. אותה אידיאולוגיה הנחתה את אולמרט, נתניהו ולפיד – השוק הפרוע. מהו שוק פרוע? שוק בלתי מרוסן. יש המכנים אותו שוק חופשי. אני דוגל בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית, בשוק חופשי, אך שולל את הקדושה, כביכול, של השוק החופשי. ברגע שאנו מתייחסים לשוק החופשי כאל דבר קדוש, דבר שאסור לגעת בו, זו עבודת אלילים. במקום שהשוק ישרת אותנו, אנו משרתים אותו, הופכים לעבדיו.

 

אני בעד כלכלה חופשית, כל עוד היא משרתת את האזרחים, משרתת את האדם. תפקידה של המדינה להתערב בכשלי השוק, באותם המקומות שבהם השוק פוגע באזרחים. זאת הדרך השלישית, דרך האמצע, שביל הזהב של כלכלה חופשית המאוזנת במעורבות המדינה.

 

המשבר העולמי ב-2008 היה תוצאה ישירה של שוק פרוע, שוק של ג'ונגל, ללא אחריות חברתית, ללא התערבות המדינה, ללא ריסון בעלי הכוח, ללא שבירת מונופולים ריכוזיים, ללא איזון הכשלים. וכך גם משבר הדיור בישראל. השאלה האם מנהיג זה או אחר נושא באחריות היא חשובה, אך חשוב יותר לשנות את השיטה.

 

* נניח שבקדנציה האחרונה מחירי הדירות היו יורדים פלאים ומשבר הדיור היה נפתר. האם נתניהו היה מקפיד להבהיר לציבור שהוא אינו אחראי לכך, אלא שר האוצר יאיר לפיד?

 

מי שנושא באחריות להצלחות הוא הנושא באחריות לכישלונות. התחמקות של ראש הממשלה מאחריות לתוצאות השליליות בקדנציה שלו סותרת את עקרון האחריות המשותפת של כל שרי הממשלה ואת עקרון האחריות העודפת של ראש הממשלה. בריחה מאחריות היא היפוכה של מנהיגות.

 

* ואין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאחריותו של שר האוצר.

 

* האמת היא שהאשם העיקרי במשבר השיכון הוא מני נפתלי.

 

* בכתבה של יהונתן ליס ב"הארץ", הוא מדווח על שינוי מגמה ב"מחנה הציוני" - התקפה אישית ישירה על לפיד ו"יש עתיד", בעקבות דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור.

 

המעניין בכתבה, אינו עצם שינוי הכיוון, אלא המניע. על פי הכתבה, אין המדובר בכך שבתהליך ניתוח הדו"ח הגיעה המפלגה למסקנה שלפיד הוא הנושא באחריות למשבר, אלא שבסקרים התברר שאין ל"מחנה הציוני" פוטנציאל של שאיבת קולות מן הליכוד, אך יש פוטנציאל של שאיבת 2-3 מנדטים מ"יש עתיד", ובכך להבטיח את היותו של "המחנה הציוני" הסיעה הגדולה ביותר.

 

השיקול הזה הוא שיקול פוליטי אלקטורלי לגיטימי לחלוטין. אולם הוא מצביע על הבעייתיות בפרסום הדו"ח סמוך לבחירות – הדיון בו אינו ענייני, אלא פוליטי נטו.

 

* בראיון ל"קול ישראל" תקף ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד", לשעבר שר הרווחה, את ראש הממשלה על מחדל השיכון. שאל אותו המראיין, "אם כך, האם תודיעו שלא תשבו בממשלתו של נתניהו אם ינצח בבחירות?" מאיר כהן השיב, שהוא אדם פרגמטי, שנכנס לפוליטיקה כדי להשפיע ולשנות. יש מדינה לנהל, ומי שיבחר לראשות הממשלה, נתניהו או הרצוג (בלשונו "ביבי או בוז'י" אך נדמה לי שראוי להתייחס אליהם יותר ברצינות), נצטרף לממשלתו אם ייקח ברצינות את פתרון משבר השיכון ויוקר המחיה וייתן לנו את האחריות לקדם את הנושאים הללו.

 

אהבתי את דבריו, משתי סיבות. ראשית, אני מסכים אתם עקרונית. אין שום קדושה באופוזיציה ולא בהשתתפות בשלטון. מפלגה קיימת כדי להשפיע, ובכל מצב עליה לבחון האם נכון יותר שתשפיע בתוך הממשלה, או תהווה אלטרנטיבה מבחוץ. כיוון ש"יש עתיד" אינה מפלגת שלטון בפוטנציה, היא לא תהווה אלטרנטיבה באופוזיציה, אלא תנגן בה כינור שני. לכן, בצדק עליה לשאוף להיות שותפה בכל ממשלה שתבחר, כמובן שלא בכל מחיר. זו גישה פוליטית נכונה.

 

הסיבה השניה לכך שאהבתי את דבריו, היא שניכרים דברי אמת. הוא לא התחכם ולא התחמק ולשם שינוי אמר את האמת שיאיר לפיד וחבריו מתעקשים לעקוף. הוא לא השיב "נעשה הכל כדי שנתניהו לא יבחר". הוא לא השיב "זאת שאלה היפותטית". הוא פשוט אמר ישירות, שמטרתה של "יש עתיד" היא להיות שותפה בממשלה שתיבחר.

 

* כאשר לפיד תוקף את הפושע המושחת דרעי על פשעיו ושחיתותו הוא צודק. אבל הוא צבוע, כיוון שהוא תמך בבן דמותו החילוני והאשכנזי של דרעי - אהוד אולמרט.

 

* תקציר הפרקים הקודמים. פרק א' – "ישראל ביתנו" החליטה להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו". פרק ב' – ועדת הבחירות המרכזית אסרה על "ישראל ביתנו" להפיץ חינם את גיליונות "שארלי הבדו". פרק ג' – "ישראל ביתנו" עתרה לבג"ץ נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית. פרק ד' – בג"ץ קיבל את עתירת "ישראל ביתנו" וביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית. פרק ה' – אביגדור ליברמן התראיין בשבתרבות ואמר שיעביר חוק האוסר על בג"ץ להתערב בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית.

 

* במאמר מתנשא, כהרגלו, מסביר יוסי שריד מדוע אינו מצליח לשנות את דעת הקהל הישראלית, מדוע מצביעי הליכוד והימין עומדים במריים ולהערכתו כך יהיה גם בבחירות הללו. זה עניין כימי. "שוני מובהק במבנה המוח בין ליברלים לשמרנים. אצל השמרנים — החלקים שמייצרים פחדים מפותחים יותר, בעוד החלק המשכך אותם — מפותח יותר אצל הליברלים. הפחד משינוי מפתח אפוא נטייה פוליטית לימין, וגם אם המצב הקיים מאיים ובלתי נסבל, הרי האיום במצב חדש ולא מוכר — גדול יותר ונסבל פחות". וכיוון ש"ישראל מתמחה באיומים אמתיים ובעיקר באיומים מדומים" הסיכוי קלוש, כי השמרנים אינם מועמדים לניסויים במעבדות לעתיד טוב יותר.

 

אומר זאת אדם שעשרות שנים ניצב עיקש בדעותיו, ללא קשר עם המציאות, ומאיים עלינו בהפחדות מהפחדות שונות, אמתיות ובעיקר מדומות, על החורבן שישראל ממיטה על עצמה. את הפחדים בהם הוא מלעיט אותנו – אי אפשר לשכך, כי החלק במוחו שאמור היה לשכך אותם, כנראה אינו מפותח. ככה זה אצל שמרנים.

 

שמרן כיוסי שריד, מפחד לאתגר את השקפותיו עם המציאות. הוא מעדיף את התוצאות המאיימות והבלתי נסבלות של דרכו, על פני מצב חדש ובלתי מוכר שבו יצטרך לבחון אותן, להתמודד עם המציאות.

 

וכך, במקום התמודדות יש לו תירוצים. יש לו תירוצים מדוע כל שטח שנסוגונו ממנו באוסלו הפך בסיס לתוקפנות נגד ישראל – כמובן שהוא מאשים את ישראל, כי אחרת יידרש לבחון את הדרך לה הטיף שנים. יש לו תירוץ למה כאשר משנתו נוסתה במלואה ברצועת עזה – נסיגה מוחלטת עד גרגר החול האחרון וגירוש כל הנוכחות הישראלית, עד היהודי האחרון, החי או המת, לא קיבלנו שלום עכשיו אלא רקטות וטרור בלתי נפסקים – כיוון שזה היה חד צדדי, לא בהסכם. כאילו לא קיבלנו אותה תוצאה בדיוק בנסיגות בהסכם, כשמימשנו את אוסלו.

 

בעצם, לא דייקתי כאשר טענתי ששריד לא שינה את עמדותיו. בהיותו ראש מרצ, עמד על רגליו האחוריות כדי לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ בבחירות 1999 את חלוקת ירושלים. רק כעבור שנה, כאשר אהוד ברק עקף את מרצ מ"שמאל" והציע לפלשתינאים הכל, כולל מזרח ירושלים, הוא מיהר לא למצוא עצמו, חלילה, מ"ימין" לו. וכאשר ההצעה נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, באלפי נרצחים ברחובות, באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים, היו לו תירוצים. וכמובן שאנחנו אשמים.

 

שינויים במרחב? המזה"ת משתנה? האסלאם הג'יהאדיסטי משתלט עליו? העובדות הללו לא תזזנה את יוסי שריד מדעותיו הקדומות כמלוא הנימה, ולא תגרומנה לו לחשוב, להסס, להתלבט, לבחון את דרכו. הוא אינו רואה את הקנאות הפונדמנטליסטית סביבנו. הוא מזהה אותה דווקא אצלנו, בנבואות הזעם האפוקליפטיות בהן הוא מאביס אותנו ואת עצמו במסעות ההפחדה של מעל דפי "הארץ".

 

* המרכיבים הכימיים במוחו של יוסי שריד אינם של שמרן. הוא אינו מפחד משינויים. הוא אינו מפחד מרעיונות נועזים.

 

לכן, ביום שבו כנסת ישראל החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, שריד, שהפר את המשמעת הסיעתית של המערך והצביע נגד, הסתובב אנה ואנה לאורך אולם המליאה כארי בסורג, ידיו משולבות מאחורי גבו, ופלט שוב ושוב כמוכה ירח את האפוקליפסה-עכשיו שלו: "מטורפים... מטורפים... הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה... עכשיו תפרוץ מלחמה". אך דווקא ישיבתנו על הגולן הפכה את הגבול עם סוריה לשקט ביותר, אפילו יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן, כל עוד סוריה הייתה קיימת.

 

כעבור 13 שנה, בביקור בגולן בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, הוא ישב עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון של קיבוץ אורטל ואמר: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני סוריסט? כי אני יודע שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. משלה את עצמו מי שמאמין, שבלי שנחתום על הסכם שלום עם סוריה, שמחירו נקוב, אי פעם יהיה שלום עם ירדן ועם איזושהי מדינה ערבית אחרת". זה היה ביום רביעי אחרי הצהרים. בשבת לפנות בוקר נמסר רשמית שרבין וחוסיין עומדים להיוועד לראשונה בפומבי בארה"ב; הפגישה בה סוכם על הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם כאשר בקעת הירדן ישראלית, בניגוד לכל איומיו של שריד, ובלי ששילמנו את "המחיר הנקוב" לסוריה.

 

וגם היום, כאשר כל בר דעת מבין שאילו נסוגונו מהגולן, היום השאלה היחידה הייתה האם חיזבאללה או דאעש תשלוט בכינרת, החומרים הכימיים במוחו הבלתי שמרני של שריד לא הצליחו להרכיב מילה מן האותיות ט-ע-י-ת-י.

 

הוא לא יודה שצדקו אלה שלא נבהלו ממסעות ההפחדה שלו, יישבו את הגולן וסיפחו אותו לישראל, והיו להם העוז והמעוף לשנות את המציאות ולעצב מציאות חדשה, טובה יותר, ולא לצעוד בסך כבני בקר בקוראלס.

 

* על רקע הפיגועים האנטישמיים באירופה והוויכוח סביב הקריאה ליהודי אירופה לעלות לארץ, יוסי ביילין פרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" שני מאמרים שאין בהם כל התייחסות אקטואלית ישירה, אך המסר שלהם חד משמעי. האחד הוא מאמר היסטורי, בו הוא מספר על מהלך של הרצל לחבור לאנטישמים באירופה שיתמכו ממניעיהם ב"ניקוז" של חלק ניכר מיהודי אירופה, וכך יהיה סוף לאנטישמיות, והיהודים שישארו באירופה לא יסבלו מאנטישמיות. וכך סיים ביילין את מאמרו "לנקז את השנאה": "'תיאוריית הניקוז' של הרצל התבררה כטעות קשה. באירופה של היום יש פחות יהודים מאשר בסוף המאה ה-18, והיא אינה מאכלסת את העניים שבהם. רוב היהודים הושמדו, אף שכמעט בכל מדינה שבה זה קרה, הייתה אגודת צער בעלי חיים. האנטישמיות הוכיח כי היא לא זקוקה לנוכחותם הפיזית של היהודים בשטחי אירופה כדי לשנוא אותם".

 

המאמר השני, במדור הספרותי, הוא ביקורת על ספרו של אבי פרימור "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", המגוללת את סיפורם של שני חיילים יהודים משני צדי המתרס במלחמת העולם הראשונה. וכך מסיים ביילין את מאמרו "שניים מאותו הכפר": "לקחו של הספר ברור, אף שפרימור נזהר מלומר זאת באופן ישיר, כיאה לכתיבת ספרות: יהודי אירופה הישלו את עצמם כי ארצותיהם מוכנות לקבלם כמות שהם, וראו במלחמת העולם הראשונה הזדמנות מצוינת להוכיח לשכניהם את נאמנותם העליונה – הנכונות להקריב חיים. אשליית ההשתלבות הוליכה את היהודים לאסונם. ההיסטוריה מלמדת כי אפשר היה להבין זאת הרבה לפני מלחמת העולם השניה".

 

* התובע ניסמן חוסל – הנשיאה דה-קירשנר זוכתה. הרצח השתלם.

 

* כל מקרי השחיתות בשלטון המקומי מקוממים ומזעזעים, אך כאשר זה ברמת גן, אני נפגע אישית. נולדתי וגדלתי בר"ג, אך למרות שכבר 31 שנים חלפו מאז עליתי ברמה, מרמת גן לרמת הגולן, אני עדיין חש זיקה עמוקה לעיר הולדתי, העיר בה אבי חי עד היום. העובדה שבמשך עשרות שנים, כל ראשי העיר - ראש עיר אחרי ראש עיר, הם מושחתים, מעוררת בי תחושות של זעם וקבס.

 

פעם אחת בחיי השתתפתי בבחירות המוניציפליות. היה זה ב-1983. הייתי אז חייל בסדיר, ובעיצומו של קורס צניחה בתל-נוף הצבעתי וסייעתי למועמד המערך אורי עמית לנצח בבחירות. שמחתי מאוד על הניצחון, שהיה לי בו חלק. מה רבה הייתה עוגמת נפשי, כשכהונתו הסתיימה בהרשעה באשמת לקיחת שוחד. את צבי בר, מחליפו, שללא ספק קידם מאוד את העיר, הכרתי באופן אישי. בתו למדה אתי באותה כיתה, ומאוחר יותר הוא הצטרף לתנועת "הדרך השלישית" בה הייתי פעיל. וגם הוא סיים בהרשעה בדין. מחליפו, ישראל זינגר, היה מורה שלי בתיכון, מורה מצוין. הוא נבחר על תקן הלוחם הגדול בשחיתות, שאף זכה על כך באות מטעם התנועה לאיכות השלטון. והיום אף הוא צועד בסך לחדרי החקירות בחשדות כבדים של שחיתות ושוחד.

 

לאן נוליך את החרפה?

 

* ביד הלשון

 

לאחרונה הסתיים המחזור הראשון של קורס גנרלים בצה"ל. זה הקורס הבכיר ביותר בצה"ל. נטלו חלק בקורס אלופים וכמה תא"לים. הקורס מכשיר אותם לפיקוד ברמה הגבוהה ביותר.

 

אבל למה גנרלים? צה"ל בחר בצדק לתת שם עברי לדרגת הגנרל – אלוף. למה קורס גנרלים?

 

מן הראוי לתת שם עברי לקורס.

 

לא מתאים לקרוא לקורס - קורס אלופים, כיוון שחלק מן המשתתפים בו הם כבר אלופים ותיקים והדרגה אלוף אינה ניתנת דווקא לבוגרי הקורס.

 

הצעתי היא לכנות את הקורס - קורס מצביאים.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/3/2015 00:02   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית מ"ח: ישימך כאפרים וכמנשה


שאלת בחירת הבן הממשיך. במפגש של יעקב עם יוסף ובניו, אפרים ומנשה, מברך יעקב את הנכדים. מאחר ועיני יעקב הזקן, בן ה-147, כבדו מזוקן, מקרב אליו יוסף את בניו, ומניחם, כמקובל, כך שהבן הבכור, מנשה, ניצב לימינו והבן השני, אפרים, משמאלו. יעקב מפתיע - משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. משמעות הדבר, היא הענקת הבכורה המהותית לבן שעל ראשו מונחת יד ימין, אף שביולוגית אין הוא הבכור. יוסף המבחין בכך, מנסה לתקן את הטעות. "וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי  כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
 
קשה שלא להיזכר בסיטואציה דומה – ברכת יצחק את בניו. גם אז, עיני האב כבדו מזוקן. גם אז העניק האב את ברכת הבכורה לבן הצעיר. אך ההבדל הוא מהותי. בעוד יצחק תומרן שלא ברצונו, בידי אשתו ויעקב בנו, לעשות כן, יעקב צלול וסמכותי גם בזקנתו, הוא מבין היטב את המצב ושומר את השליטה בידיו. נכון, מנשה הוא הבכור, אך אפרים ראוי ממנו.
ובמי יבחר יעקב כבכיר בניו? על כך, בפרק הבא.
ברכת יעקב לנכדיו יפה ומרגשת: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". איזו ברכה יפה!
 
ועוד הוסיף יעקב: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ועד היום, בכל הדורות ובכל העדות, נוהגים ההורים להניח ידיהם על ראשי ילדיהם, כהניח יעקב את ידיו על ראשי אפרים ומנשה, ולברך אותם: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

נכתב על ידי הייטנר , 24/2/2015 01:03   בקטגוריות חינוך, יהדות, טריוויה, משפט, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ