לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 17.12.14


* האם אנו יכולים לדמיין היום את אחד ממנהיגי מרצ משמיע את המשפט הבא? "באקדמיה שולטת אליטה קולנית, שאצלה אין עובדות. יש רק 'נראטיבים'".

 

את הדברים אמר אחד ממייסדי מרצ, מנהיגיה ושליחיה לכנסת ולממשלה, פרופ' אמנון רובינשטיין. רובינשטיין לא שינה את עמדותיו מאז. איפה הוא ואיפה מרצ...

 

* רובינשטיין אמר את הדברים באירוע השקה (קצת מוזר לדבר על "השקה" לאחר צאת המהדורה הרביעית...) של הספר "תעשיית השקרים", מאת בן דרור ימיני.

 

רובינשטיין, שלטענת בן דרור הוא האיש שדחף אותו שוב ושוב ושוב לכתוב את הספר, אמר שגדולתו של הספר היא היותו מסד של עובדות ונתונים, שכל דיון היום יהיה חייב להתמודד עמו.

 

רובינשטיין הגדיר את בן דרור ימיני כמייצג המחנה המתון בחברה הישראלית.

 

* אפרופו מתון. מנחה האירוע, ד"ר יועז הנדל, סיפר שפגש השבוע באירוע מסוים את גדעון לוי. הלה הסביר לו עד כמה הוא אינו אוהב אנשים כמוהו, ועד כמה הוא מעדיף על פניו את אנשי הימין הקיצוני, כי הם משמיעים עמדות ברורות.

 

כל כך לא מפתיע. חוק הרדיקלים השלובים.

 

* מלבד בן דרור ימיני עצמו, נטלו חלק באירוע שר החוץ אביגדור ליברמן, פרופ' רובינשטיין, פרופ' דן שיפטן וח"כ נחמן שי.

 

נחמן שי תקף את אוזלת היד המתמשכת של ממשלות ישראל בתחום ההסברה והדיפלומטיה הציבורית; העדר אסטרטגיה, העדר תקציב והעדר התגייסות לאומית.

 

המדינה מפקירה את ההסברה, אמר נחמן שי, ואנשים פרטיים נאלצים לשאת על כתפיהם ולממן מכספם את המאבקים נגד תעשיית השקרים. הוא הזכיר, לדוגמה, את המילואימניקים שנאבקו נגד עלילת "ג'נין ג'נין" ואת האזרח שהוביל את המאבק נגד עלילת הדם של "רצח" הילד א-דורה. על המדינה, אמר שי, להוביל ולממן מאבקים כאלה. "הרמנו ידיים ואיננו מנהלים את המלחמה הזאת".

 

* פרופ' דן שיפטן אמר: "מה שמרגיע אותי, הוא שכדי לתקוף את מדינת ישראל, אין מנוס מהמצאת שקרים. מה שמדאיג אותי, הוא העובדה שיש ביקוש רב לשקרים הללו". שיפטן תלה את הקולר בליברליזם הקיצוני בארצות המערב, שמרוב ליברליזם נותן יד לברבריות הקיצונית ביותר של האנושות בימינו. התופעה הזאת היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. "התמכרנו לחולשה ולרגשות אשם מול הברברים".

 

* מנכ"ל הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", שהוציאה לאור את הספר, דב איכנוולד, הגדיר את הספר כאחד החשובים ביותר שיצאו בכל תולדות ההוצאה. "זהו ספר שילמד בכל הפקולטות למדעי המדינה".

* ארבעה אירועים שנועדו לאותו יום, יום ד' 17.12. במועצת הביטחון, היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי, הפוגע באינטרסים הקיומיים של ישראל. בשוויץ, כינוס של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לקבלת החלטות שנועדו לפגוע ביכולת ההגנה העצמית של ישראל. בפרלמנט האירופי, הצבעה הקוראת להקמת מדינה הפלשתינאית. ובעוד גוף אירופי (איני זוכר איזה) דיון על ביטול סיווג חמאס כארגון טרור.

 

איני יודע אם התזמון לאותו מועד הוא מקרי. אני משער שלא. מדובר במתקפה מדינית קשה על ישראל. ובמה אנחנו עסוקים? בבחירות מיותרות, בזבזניות שהורתם בחטא, של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים לשעבר ו"לשהווה", שהתעקשו לטפס לצמרות האגו ולא לרדת.

 

* בכל מערכות הבחירות בארבעת העשורים האחרונים לא זכורה לי מערכת לעומתית ודלת תוכן כזאת, כפי שמצטיירת מערכת "רק לא" הנוכחית. זהו יומם הגדול של אנשי השחור-לבן, בעלי המנטליות של פלקט ורוחב האופקים של סיסמה.

 

* אילו הייתי יועץ הקמפיין של הליכוד, הייתי מציע להם להקרין מידי יום את מופע האימים הטלוויזיוני של ציפי לבני, שבו היא מכנה את ראש הממשלה "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" ומסננת "כוסאמק". לא הייתי מוסיף כל פרשנות.

 

* ציפי לבני מסבירה שזה היה סתאאאאאם, צחוקים וזה. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער איזו מהומת אלוהים הייתה כאן, בצדק, אילו נתניהו היה מופיע בסגנון דומה.

 

* שלושה מאמרים ב"הארץ" בימים האחרונים, של גדעון לוי, יוסי שריד וצבי בראל, יוצאים בחריפות נגד המרכז, נגד המתינות, בעד הקיצוניות. נוח להם לגרור את מדינת ישראל למקום הנורא שבו הברירה תהיה בין הקצוות – או גדעון לוי או בן ציון גיפשטיין. הם הכריזו מלחמת חורמה נגד השפיות, המתמודדת עם מציאות מורכבת, שאינה פלקט.

 

* במשך עשור וחצי הנהיג אלי ישי מפלגה שנשאה ברמה את דגל ההשתמטות מצה"ל ומן ההגנה על המדינה. האם אורי אריאל, בן קיבוץ טירת צבי, בשר מבשרה של הציונות הדתית, הנושאת על דגלה את ערך השירות המשמעותי בצה"ל כמצווה, יחבור אליו לרשימה אחת?

 

* לזכותו של אלי ישי ייאמר, שהוא לא ישב בכלא, לא היה מועמד לכלא ולא בילה בחדרי החקירות של המשטרה. בסביבה של ש"ס זה ממש "יצאת צדיק".

 

* אני מכיר שנים רבות את עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מעריך אותה ומוקיר את מפעל חייה, ששילב אלפי חרדים ובעיקר חרדיות באקדמיה ופתח להם את הפתח להשכלה ותעסוקה ולהשתלבות בחברה הישראלית.

 

קיוויתי מאוד שעדינה תכנס לחיים הפוליטיים, הן בזכות יכולותיה והן כמסר של פריצת תקרת הזכוכית לאישה חרדית; לא רק בהיותה חרדית אלא בשאתה את הייחוס המשפחתי שלה. הצטערתי שדבקה בש"ס, מפלגה שאינה בשלה עדין לאפשר לנשים לרוץ מטעמה.

 

עדינה בר שלום הסבירה שבחרה בדרך הקשה, כאשר דחתה את ההצעות להשתלב ברשימות שהבטיחו לה מקום בטוח בצמרת. לי נראה שהיא דווקא בחרה בדרך הקלה ולא גילתה את האומץ לפרוץ את נורמות קהילתה.

 

עם זאת, אני רוצה לראות את הפן החיובי. אני לא מאמין במהפכות, אלא בתהליכים. עצם העובדה שמפלגה חרדית מכנסת מסיבת עיתונאים עם היו"ר ועם אישה, שבה היא מתחייבת לקדם העצמת נשים ושילובן בתפקידי ניהול ובהשכלה, מהווה התקדמות רבתי. עצם העובדה שמפלגה חרדית רואה במסר כזה נכס אלקטורלי, היא דבר כמעט בלתי נתפס, לא רק במאה שעברה אלא אפילו בעשור שעבר. תמיד ראוי לברך על כיוונים חיוביים, וגם אם אלה צעדים קטנים ואיטיים, כמקובל בחברה מסורתית ושמרנית, הם עולים על דרך נכונה.

 

* עם זאת, אין בהתקדמות הזאת כדי להמעיט מחומרת העובדה, שש"ס ממשיכה לשאת את דגל ההשתמטות והעמידה עליה עבריין משוחרר כמנהיג.

 

* ליברמן צודק בכך שאינו מוכן לפסול את הרצוג או את נתניהו לראשות הממשלה. אפשר לפקפק בכנותו, אפשר לא להאמין לו, והרי את אי האמון בו הוא רכש ב(חוסר) יושר. אבל אני מתייחס לגישתו במובן העקרוני.

 

הגישה הזאת נכונה עקרונית מן הבחינה הלאומית. הקרע השבטי–מחנאי, בין מחנה "השמאל" ומחנה "הימין"; קרע רווי שנאה ודה-לגיטימציה הדדית, קרע שבו כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא איום אסטרטגי על חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית. אופנת ה"רק לא" היא ביטוי בוטה ומכוער של הקרע הזה. יבורך כל מנהיג, המפגין אחריות לאומית ושובר את הדפוס הזה. מבחינה זאת, תרומתו של ליברמן לחברה הישראלית לעת הזאת, בצעדו זה, חשובה ביותר.

 

הגישה הזאת נכונה עקרונית גם במובן של הימנעות מפסילה אישית.

 

זו גם הגישה הנכונה מבחינה מפלגתית. מטרתה של מפלגה היא להשפיע. השפעה יכולה להיות באופוזיציה, כאלטרנטיבה לשלטון, ויכולה להיות בממשלה, כמשפיעה מבפנים וכקובעת מדיניות ומבצעת אותה במשרדים שבידה. מפלגה חכמה אינה חוסמת מראש אופציות להשפעה עתידית, אינה כובלת את ידיה ואינה מסרסת את עצמה לדעת.

 

* יש המצפים מליברמן לפסול מראש את הרצוג. לפסול, על שום מה? על שום דרכו המדינית? הרי ליברמן כבר עשרים שנה ומעלה מצדד בחלוקת הארץ על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין הרצוג, הוא שחילופי השטחים שהוא מציע כוללים נסיגה ישראלית משטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים בעוד הרצוג מתנדב להציע שטחים ריקים (כלומר פנויים להתיישבות ישראלית). זה לא מרחק כל כך גדול, ובטח קטן יותר מזה שבין ליברמן לבין מי שמצדדים בא"י השלמה. ומלבד זאת, הרי גם נתניהו מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת ולהקמת מדינה פלשתינאית. ובסופו של דבר, הסיבה לכך שלא היה עד היום הסכם עם הפלשתינאים וכנראה גם לא צפוי הסכם כזה בעתיד הנראה לעין, אינה נובעת מכך שישראל אינה מוכנה לוותר, אלא מהסרבנות של הפלשתינאים להסכם עם ישראל.

 

על מה עוד מצפים מליברמן לפסול את הרצוג? בשל מעורבותו הפלילית בפרשת עמותות ברק? נו, בענייני טוהר מידות ויושרה... הרצוג עוד לא למד את מה שליברמן הספיק לשכוח.

 

* ועתה, אחרי שהצגתי את עמדתי העקרונית בזכות עמדתו של ליברמן, להלן התחזית, כפרשן. אם יהיה מנצח ברור בבחירות, ליברמן יחבור אליו. אם לא יהיה מנצח ברור, ליברמן ילהטט בין הצדדים, יעלה את מחירו במו"מ הכפול לפני ההמלצה לנשיא, ובסופו של דבר ימליץ על נתניהו. למה? כי לכך מצפים ממנו בוחריו, והוא לא ירצה לאבד אותם. הם בוחרים בו על בסיס ההבנה, בקריצה, שכך ינהג.

 

* מעניין לראות את תהליך ההלבנה המהיר שעושה לליברמן מחנה "רק לא ביבי", שעד לאחרונה ליברמן היה בעבורו מוקצה מחמת מיאוס. ראו – "ידיעות אחרונות". אולם ליברמן מספיק חכם וציני, כדי לא להתבשם מזה.

 

* המוני חברי מרכז הליכוד נהרו לקלפיות וברוב גדול מאוד אישרו את הצעותיו של נתניהו בנוגע לפריימריז. שלושה חברי בית הדין של הליכוד, לקחו על עצמם סמכות לבטל את האקט הדמוקרטי, בטענה שחסרו 41 קולות ל-2/3 מכלל בעלי זכות הבחירה.

 

אחת מהשניים. או שהמשפטפטיזציה הנוקדנית השתלטה על הליכוד, או שבמהלך ההשתלטות העוינת של הפייגליניזם על הליכוד, הוא כבש את בית הדין של המפלגה.

 

* בית הדין פסל את מתן הסמכות לראש הממשלה לשני שיריונים ברשימת הליכוד, בשם עקרון השוויון בין המתמודדים. זהו הפטישיזם של מחלת הפריימריטיס, שהפכה את שיטת הבחירות מאמצעי למטרה.

 

על פי השמועות, פרופ' מנואל טרכטנברג עומד לרוץ ברשימת מפלגת העבודה במסגרת שיריוני ציפי לבני. אין ספק שזו תרומה כבדת משקל סגולי לרשימה. מישהו מעלה על דעתו את טרכטנברג מתרוצץ כעת בבחירות המקדימות, מנשק תינוקות ורוקד בבת מיצווש של מתפקדים, כדי להתמודד עם עסקן סוג ז' במפלגת העבודה על הייצוג בכנסת? על פי השמועות, מתקיימים מגעים עם יואב גלנט על שיריון ברשימת הליכוד. אין ספק שתרומתו עשויה להיות גדולה ביותר. מישהו מתכוון להריץ אותו כטירון מול העסקנים המשופשפים של הליכוד, שמזמן שכחו את מה שהוא לא ילמד גם בעשר השנים הבאות, אך משקלם הסגולי אפסי?

 

מניעת אפשרות ממנהיג מפלגה, כל מפלגה, להשפיע על הרכב הרשימה שלו, היא סירוס יכולתו להנהיג.

 

* הטענה של נתניהו, שיש לאחד את הבחירות המקדימות לראשות המפלגה עם הבחירות לרשימה כדי לחסוך 6 מיליון ₪, היא לעג לרש, כאשר היא נשמעת מפיו של מי שקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות בזבזנית ויקרה שעלותה מיליארדים רבים.

 

מטרתו של נתניהו אחרת. מאחר ומצביעי פייגלין ודנון מאורגנים בקבוצות מסודרות ומאורגנות היטב ויבואו בהמוניהם לקלפי, ראש הממשלה זקוק לאחוז הצבעה גבוה ככל הניתן. לשם כך, הוא זקוק להמונים שיבואו להצביע למועמדים שלהם לרשימת הכנסת. זאת מטרה צודקת לא רק מבחינתו של נתניהו, אלא גם כיוון שאחוז הצבעה גבוה טוב לדמוקרטיה. ועל הדרך, זהו גם חיסון של מיליוני ₪.

 

* בזכות מה הגיע הרצוג למנהיגות? בזכות השתיקה.

 

* בהיותו שר האוצר המשיך יאיר לפיד לתפקד, בפועל, כפרזנטור של קרטל הבנקים. לכן, חבירה משותפת שלו ושל כחלון, הנושא את דגל שבירת הקרטל, נראית לי מוזרה, אפעס.

 

* הפעם היחידה שלא התאכזבתי מהמפלגה שבחרתי בה, הייתה כשבחרתי ב"תפנית" של עוזי דיין. הסיבה לכך היא שהיא לא נכנסה לכנסת.

 

* במאמר ל"הארץ" תוקף סלמאן מצאלחה את הרצוג ולבני, שהם גזענים בדיוק כמו הימין, ולכן על הערבים לא לתת להם יד לגוש חוסם, אלא אם כן הם יהיו השותפים הקואליציוניים. במאמר זה, הוא מזכיר שלוש פעמים את הלאום היהודי. בשלוש הפעמים האלה, הוא הכניס את המושג "לאום" למירכאות. כלומר, האיש המלין על גזענות, מכחיש את קיומו של לאום יהודי, מה שמעיד עליו שהנו גזען אנטישמי.

 

* בג"ץ הוא כידוע פרה קדושה. אסור לבקר אותו. אבל כאשר הוא אישר את עונש ההרחקה מהכנסת לתומכת הטרור זועבי, ראוי לעשות מן הפרה הקדושה סטייקים טובים. במאמר ב"הארץ" מתגולל עודה בשאראת בבג"ץ בגסות, ומסיים את המאמר במילים "אהלן אפרטהייד".

 

* הפלשתינאים העובדים וקונים במישור אדומים מוחים על בידוק ביטחוני מחמיר מדי, מאז פיגוע הדקירה. מחאתם מוצדקת. השאלה היא, למי הם צריכים להפנות אותה.

 

* פעולת המשטרה נגד הארגון הגזעני להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, המצית להבת אש זרה, היא מסר חשוב של דמוקרטיה מתגוננת.

 

* לאחר מלחמת סיני, התפרסם ב"פראוודה" גילוי דעת של אישים יהודים בבריה"מ, המגנה את ישראל על חבירתה לצרפת ובריטניה במתקפה קולוניאליסטית על מצרים ופגיעה בשלום העולם וכו'. בתגובה, חברו החשובים בין הסופרים ואנשי הרוח בישראל לגילוי דעת נגדי -  מאמר שלם המסביר את עמדתה של ישראל ומצדיק אותה. בין החתומים אלתרמן, שלונסקי, שלום אש, מסקין, אבא קובנר, משה שמיר, חנה רובינא, ש.שלום, לאה גולדברג, צביה לובטקין, יוסף מילוא, אברהם סוצקבר ועוד, כולם ז"ל. כל החותמים, ממוקמים פוליטית ממפא"י שמאלה, כולל מפ"מניקים מובהקים, שעה שמפ"ם עדיין הייתה מפלגה פרו-סובייטית ושלונסקי היה מפעילי "ועד השלום" שהיה ארגון פרו-סובייטי מובהק. אולם כל אימת שהשקפתם הפרו-סובייטית התנגשה עם האינטרסים של ישראל, הם לא התבלבלו.

 

כאשר אני קורא על אנשי הרוח בישראל היום, המוציאים גילוי דעת בו הם מפצירים בפרלמנטים אירופיים לקבל החלטות אנטי ישראליות המקדמות פתרון כפוי, זוהי עדות לדלדולה של הרוח בישראל.

 

* ראש העיר ר"ג ישראל זינגר, היה המורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך". הוא היה מורה מצוין ולא פחות חשוב – בנאדם. אהבנו אותו מאוד.

 

לימים, שימש במשך שנים רבות כמנהל ביה"ס והיה מנהל נערץ על דורות של תלמידים.

 

בחיים לא הייתי מקשר אותו לשוחד ופלילים. אני המום ומזועזע ומקווה שיתברר שאלה חשדות שווא.

 

ראש עיר מושחת זה דבר חמור. ראש עיר מושחת שהיה איש חינוך – זה דבר איום ונורא.

 

* ישראל זינגר, כראש האופוזיציה לצבי בר, נשא את דגל המלחמה בשחיתות ואף זכה לעיטור מתנועת אומ"ץ על מאבקו בשחיתות המוניציפלית. אם יתברר שהוא עצמו מושחת, זו מכה קשה למלחמה בשחיתות. מצד שני, אין זה מן הנמנע שמושחתים נגדם נלחם, תפרו לו תיק. ימים יגידו.

 

* גל אוחובסקי דורש מהרצוג לחייב ח"כ ממפלגתו "לצאת מן הארון" ולפטר אותו אם יסרב. יש לכך הגדרה בת מילה אחת: טרור.

 

גל אוחובסקי היה למשטרת האאוטינג, או אולי נכון יותר לומר אינקוויזיציית האאוטינג.

 

יש לומר בבירור – גם לאיש ציבור יש חיים פרטיים. נטייתו המינית של אדם, גם של איש ציבור, היא עניינו הפרטי. אין בכך כל עניין לציבור. החלטה האם לדווח לציבור על נטיה מינית, היא עניינו הפרטי של האדם.

 

יש לדחות בשאט נפש את הטרור של אוחובסקי.

 

* ביד הלשון

 

מה פירוש הביטוי "עולה בקנה אחד"? לרוב אנו משתמשים בו על דרך השלילה: "אינו עולה בקנה אחד עם", כלומר "אינו מתאים ל...".

 

מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, פרשת "מקץ". הפרשה נפתחת בשני חלומותיו של פרעה, על שבע הפרות הדקות ושבע הפרות הבריאות ולאחר מכן החלום על שבע השיבולים הדקות האוכלות את שבע השיבולים המלאות והבריאות. וכך נפתח תיאור חלומו השני: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד" (בראשית מ"א, ה).

 

אם כן, מקורו של הביטוי הוא תיאור בוטני של אופן צימוח השיבולים בחלום פרעה, ואין כל קשר בינו לבין הביטוי המקובל היום. וזה, בעיניי, יופיה של השפה העברית. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 17/12/2014 00:19   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות, ספרות ואמנות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 10.12.14


* אז למי אצביע בבחירות?

 

א. עוד אין לי למי להצביע.

ב. בטוח שאצביע. מכאן, שעד 17 במרץ בבוקר, תהיה לי החלטה. אני מניח שזה יקרה הרבה קודם לכן.

ג. כדי לגבש את החלטתי יהיה עליי לדעת מי הרע במיעוטו.

ד. מאז הליכתה בטרם עת לבית עולמה של "הדרך השלישית" זצוקללה"ה, לא הצבעתי פעמיים לאותה מפלגה. המגמה הזאת לא תשתנה. ובאשר להרצוג – זה לא רק בגלל מה שהוא אומר, אלא גם בגלל מה שלא אמר. וד"ל.

ה. לא אצביע למפלגה שתעמיד בראשה את אחד החברים הנכבדים הנ"ל: אריה דרעי, אהוד אולמרט או משה קצב.

ו. כתמיד, אתן פומבי להחלטתי.

 

* אני מעריך מאוד את גדעון סער ורואה בו מועמד ראוי להנהגה לאומית. אשמח אם יחליט להתמודד על ראשות הליכוד, ואני מקווה שינצח בבחירות המקדימות ובבחירות הכלליות.

 

* אם גדעון סער יתמודד נגד נתניהו וינצח, מה יעשו מי שבנו את כל האסטרטגיה שלהם על "רק לא ביבי"? איפה הם יאפסנו את כל הנימוקים העמוקים: ביביהו, פחדניהו, שקרניהו וכו'? סער, אתה חייב להתחשב בהם. אל תבריז.

 

* להערכתי, יש לנתניהו סיבות טובות להיות מודאג, אם סער יתמודד נגדו. מתפקדי הליכוד, שרבים מהם פייגלינאים שכלל אינם חולמים להצביע לליכוד, ורבים אחרים הם ליכודניקים אידיאולוגיים, התומכים בשלמות הארץ, אינם אוהדים את נתניהו, שהקו האידיאולוגי שלו הוא נאום בר-אילן, ובמו"מ האחרון גיבש עם קרי נייר עקרונות של כמעט נסיגה לקווי 49'. לא בכדי, הליכוד לא הציג מצע לבחירות האחרונות, בשל עומק הקרע האידיאולוגי בין נתניהו ומפלגתו. מדוע הם תמכו בו, בכל זאת? כי הוא היה תרנגולת המטילה ביצי זהב. רק הוא העניק להם שלטון, שלטון בטוח. היום מעמדו בדעיכה, ודווקא הפוטנציאל האלקטורלי של גדעון סער עשוי להיות גדול יותר. ולכן, אין זה מן הנמנע שרבים יעבירו את תמיכתם לסער, והוא יגבר על נתניהו בבחירות המקדימות.

 

* שני סיפורים מעניינים שמעתי השבוע. המקור של הסיפור הראשון הוא ספר שיצא ביפן, ועל פיו ישראל אשמה ברעידת האדמה והצונמי ביפן ב-2011, בשל איזה פיצוץ גרעיני שביצעה. המקור של הסיפור השני הוא ח"כ תמר זנדברג, שהאשימה את נתניהו ששלח את חיל האוויר לתקוף בעומק סוריה משיקולי בחירות.

 

* בראיון ליועז הנדל בגל"צ, בו המראיין עימת אותה עם הכשלים הלוגיים בתאוריה, זנדברג התפתלה והסבירה שלא בדיוק האשימה, אלא בסך הכל הטילה ספק.

 

הטלת ספק היא דבר מבורך, כל עוד אין זו הטלת ספק מתוך ציניות מרושעת, כמו בשני הסיפורים שהזכרתי לעיל. לסוג זה של הטלת ספק התכוונו חכמי הקבלה שהצביעו על כך שבגימטריה ספק = עמלק.

 

* זהבה גלאון מבינה, כנראה, שההאשמה הצינית והמרושעת הזאת לא תתקבל אפילו במיליה של מצביעי מרצ. וכיצד היא התמודדה עם התובנה הזאת? היא אמרה שאינה מאמינה שאלה השיקולים של רוה"מ, אבל העובדה שיש מי שחושדים בו, היא הוכחה שנתניהו איבד את אמון הציבור ולכן עליו ללכת הביתה. מעניין, אם כן, מה לדעתה המסקנה מתאוריות הקונספירציה על רצח רבין.

 

* אחת התכונות המאפיינות את נתניהו ואת דרכו, לטוב ולרע, היא זהירות רבה בהפעלת כוח. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי למנוע אותה. הוא הבליג במשך זמן ארוך על ירי טילים לעבר אזרחי ישראל, ובמקום תגובה תקיפה, הוא העדיף להתחנן בפני הטרוריסטים להפסיק, והבטיח שקט תמורת שקט. הוא לא הפעיל כוח נגד מנהרות התופת עד שנעשה בהם שימוש בפועל בכרם שלום. בטרם הוא יצא לפעולה קרקעית הוא עשה ניסיון להפסיק את האש. במהלך המלחמה, הוא הפסיק את האש 12 פעמים, או באופן חד צדדי, או במימוש חד צדדי של הפסקות אש.

 

ניתן להסכים עם דרכו זו ולהעריך אותו על כך שהוא רואה בפעולה מלחמתית צעד שנכון לעשותו רק לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות, מתוך אחריות לשלומם של אזרחי ישראל ושל חיילי צה"ל. ניתן לשבח אותו על שאינו מסכן את ישראל בהרפתקנות, ומסכן את חיילי צה"ל רק כשאין ברירה. אפשר לגנות את דרכו זו, כהססנות המעודדת את הטרור, מחלישה את ישראל, משאירה לאויב את ההחלטה מתי נוח לו להסלים, מתוך הבנה שישראל תגיב רק כאשר גבה אל הקיר.

 

אבל להאשים אותו ביד קלה על ההדק? שקר נתעב.

 

* אני נחרד ממסע הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לנתניהו; מכל הדיבורים על נתניהו כ"אסון", על כך ש"יש לעשות הכל כדי להפיל אותו" וכו'. אלה דיבורים מסוכנים ביותר. חכמים, הזהרו בדבריכם. הדיבורים האלה הם המדמנה המצמיחה את יגאל עמיר הבא. המבחן העליון של מנהיג הוא בשעת מלחמה. נתניהו, רק לפני חצי שנה, ניהל בצורה אחראית מאוד מלחמת מגן שנכפתה עלינו, וכל הצגתו כפירומן וכד' היא הסתה לשמה.

 

זו מערכת בחירות במדינה דמוקרטית, בין יריבים פוליטיים. אין כאן אויבים. אין כאן אסונות. תרגיעו. בעוד שלושה חודשים כולנו נלך לקלפי, נטיל את פתקנו ונכבד כל תוצאה.

 

* אני לא אצביע לליכוד ולנתניהו וגם בעבר לא עשיתי זאת. אך לא צריך לתמוך במנהיג, כדי להתנגד להסתה ודמוניזציה שלו.

 

* לפני שלושים שנה, לאחר בחירות 1984, יצאו הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר בגילוי דעת שבו קראו למערך להקים ממשלת אחדות עם הליכוד. מי שהיטיב לנסח את המסר שלהם, היה יצחק רבין. בנאום במרכז מפלגת העבודה, בו הטיל את מלוא כובד משקלו לתמיכה בממשלת האחדות, גם במחיר פילוג המערך ופרישת מפ"ם, הוא אמר בפשטות: "אין לי מדינה סְפֶּר".

 

חלפו שלושים שנה. את המסר של רבין החליף מסר של "רק לא ביבי" ומסע דה-לגיטימציה ודמוניזציה ליריב פוליטי במדינה דמוקרטית. והסופרים הנכבדים עמוס עוז וא.ב. יהושע שוב חתמו על גילוי דעת, אך הפעם - קריאה לפרלמנטים האירופיים להכיר במדינה הפלשתינאית. משמעות הדבר היא קריאה לפתרון כפוי במזה"ת. הקולות הללו מבצרים את הפלשתינאים בסרבנותם והנם מכשול לשלום.

 

* ברחבי הרשת מופצת תעמולה נגד משה כחלון, שנועדה ליצור דה-קרדיטיזציה למיצובו החברתי, באמצעות מעקב אחרי הצבעותיו נגד חוקים חברתיים שעלו בכנסת הקודמת.

 

זו תעמולה דמגוגית. שר בממשלה נושא באחריות קולקטיבית להחלטות הממשלה, הן על פי חוק והן על פי אתיקה בסיסית של היגיינה ציבורית. אין הוא יכול להצביע בכנסת נגד עמדת הממשלה. הצבעה של שר נגד עמדת הממשלה, הינה עילה מקובלת ומוסכמת לפיטורין. לכן, בחינת מחויבותו החברתית של שר, אינה על פי הצבעותיו בכנסת, אלא על פי החלטותיו פעולותיו הביצועיות, במסגרת תפקידו.

 

ספינת הדגל של כחלון, היא רפורמת הסלולר. לא זו בלבד שהיא הוזילה מאוד מוצר צריכה בסיסי, בזכות עמידתו האיתנה והאמיצה של כחלון מול מסכת לחצים בלתי נסבלת של בעלי הון, אלא היא מהווה מודל של התמודדות עם הג'ונגל הטייקוניסטי, להורדת יוקר המחיה.

 

ובאשר להצבעות בכנסת – אפשר כמובן לטעון נגד כחלון, שאם אין הוא יכול כשר להצביע נגד מדיניות הממשלה, שיתפטר.

 

... וזה בדיוק מה שהוא עשה.

 

* דוגמה לשטחיות אופיינית. בכתבה ב"הארץ" על הודעתה של לימור לבנת על החלטתה לפרוש מן החיים הפוליטיים, נכתב: "עם עזיבתה נותרו בליכוד שלוש חברות כנסת בלבד: גילה גמליאל, מירי רגב וציפי חוטובלי". אולם לבנת לא התפטרה מן הכנסת, אלא הודיעה שלא תתמודד על מקום ברשימה לכנסת הבאה. כלומר, בכנסת הנוכחית, עד יומה האחרון, ארבע הח"כיות תכהנה. ואילו בכנסת הבאה, אין לדעת מי תכהן. אולי תהיינה שש נשים? אולי רק שתיים? אולי באמת תהיינה שלוש נשים, אך בכלל נשים אחרות? ומי יודע כמה מנדטים יהיו לליכוד?

 

* בנאום שנשא בפני אסיפה של התאחדות בעלי התעשייה בתחילת 1951, נאום שזכה לכינוי "משטר של פשרה", אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון:

 

"יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תיפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תיפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו... אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצווים על משטר של פשרה... אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה... עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת... ובבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך...".

 

ב"ג לא אמר את הדברים בשאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. זה כלל לא היה נושא במחלוקת. הוא דיבר על המחלוקת בדבר שוק חופשי, משק מולאם או משק מעורב, בשאלת החוקה ובשאלות הדת והמדינה. הוא נמנע מחוקה, כיוון שהוא חשש שהמחלוקות יעיבו על המעשה הנדרש של בניין הארץ וביצורה וקליטת העליה הגדולה.

 

היום, כעבור ששה עשורים וחצי, החוקה כמעט הושלמה באמצעות חוקי יסוד. והגיע הזמן לצקת תוכן ומשמעות להיות מדינה יהודית, כהגדרתה במגילת העצמאות. זאת מטרת חוק היסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המכונה "חוק הלאום".

 

* ההתנגדות לחוק הלאום התבססה על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שזה חוק גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל גזענות – ברור לי למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש לא מובן מאליו. ולכן, החוק (במתכונת זו או אחרת) נחוץ, הכרחי ואף דחוף.

 

* נחזור לדבריו של ב"ג – הוא אמר "האומה". הוא אמר "המולדת". גזען! לאומן!

 

* שמעתי השבוע הרצאה על ההיסטוריה של דיני מיסים בארץ ישראל ובמדינת ישראל (הרצאה הרבה יותר מעניינת מכפי שניתן להבין מהכותרת). העתקתי מתוך המצגת: "...התחלפות מודל המדינה ממדינת לאום מגויסת למדינה ניאו ליברלית...". מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-70 ונמשך עד ימינו.

 

ההרצאה הייתה בפני פורום אקדמי במכון בן גוריון, שרוב הנוכחים בו הם היסטוריונים וסוציולוגים. וכאשר המרצה, ד"ר אסף אוחובסקי, אמר את הדברים, איש לא העיר, איש לא מחה, איש לא צעק "אובג'קשן", ושריר לא זע בחוסר נוחות על פניו של איש. הכל התייחסו לדברים כאל אקסיומה. הם נאמרו כאקסיומה, כלומר לא זו בשורת ההרצאה, אלא ההתייחסות היא לשינויים בהתנהלות המיסוי בישראל לנוכח השינוי הזה במודל המדינה, הידוע לכל.  

ומדוע אני מציין זאת? כדי להצביע על הפער בין עולם העובדות, לבין שיח השקר ועולם הדימויים, שהשתלט על הדיון הפוליטי בנושא חוק הלאום. בשיח הפוליטי, בן גוריון הכריז בהכרזת העצמאות על הקמת מדינה נאו ליברלית חצי-קוסמופוליטית ולפתע באו הלאומנים החשוכים ומנסים להפוך אותה למדינת לאום, רחמנא לצלן. זה היה המסר בנאומו חוצב הלהבות של פרס באזכרה השנתית לבן גוריון; נאום שהיה התגלמות תרבות השקר.

 

* תעשיית השקר פועלת בייצור מוגבר, במלוא הקיטור. הארגון האנטי ישראלי הפנאטי "זוכרות", הלוחם נגד קיומה של מדינת ישראל, מקיים השבוע בבאר שבע (או בלשונו ב"ביר אל סבע") אירוע פומבי: "ועדת אמת לאחריות ישראל לנכבה בדרום 1948-1960". ברוח סיסמאות "מיניסטריון האמת" בספרו של אורוויל "1948" – אמת היא שקר.

 

בין העומדים מאחורי אירוע הפיגולים הזה, הפוסט גיאוגרף האנטי ציוני אורן יפתחאל, מבכירי המרצים, למרבה הקלון, באוניברסיטה הקרויה על שמו של מייסד המדינה.

 

* אלה שכותבים את מספר הטלפון שלהם עם ארבע ספרות בקידומת ושש אחריה, הם אלה שהמשיכו לחשב בלירות אל תוך המאה ה-21.

 

* ביד הלשון

 

איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?

המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדין בלע"ז – דיסק.

 

הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, המשמשות לאותה מטרה – הקלטת מוסיקה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן לדיסק.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 10/12/2014 00:44   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, אנשים, מנהיגות, משפט, חינוך, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, רצח רבין, שחיתות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 7.12.14


* במסכת חילופי ההאשמות בין נתניהו לבין לפיד ולבני מי דרדר את הממשלה למשבר הזה ומי גרר את המדינה לבחירות מיותרות, בזבזניות ויקרות, שני הצדדים צודקים. לא היו צדיקים בהתנהלות הממשלה המקרטעת הזאת; לא הייתה בה מנהיגות. שני הצדדים אשמים. בעצם שלושת הצדדים – אי אפשר לשכוח את בנט וליברמן, שרי קבינט המלחמה, שבעיצומה של מלחמה תקפו את הממשלה ואת ראש הממשלה בהצהרות מתלהמות ופופוליסטיות.

 

* שמעתי את נאומו של יאיר לפיד, והוא נשמע לי מאוד מוכר; הסגנון, צורת הדיבור, האינטונציה, השילוב הפאתטי של צעקה בלחישה או לחישה בצעקה, החזרתיות הרטורית, הפאוזות במשפטים. תואם ביבי.

 

אחרי שני מופעי האימים, של נתניהו ולפיד, הולכת ומצטיירת התמונה העגומה, שסדר היום היחיד של הבחירות המיותרות הללו, הוא השמצות אישיות.

 

* כאשר קמה "יש עתיד", לא הבנתי מה מחפשים אנשים רציניים כמו שי פירון, רות קלדרון, עליזה לביא ומאיר כהן תחת כנפיו של אותו אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. לאחר מכן, בתקופת מצג השווא של "ברית האחים", שיניתי את דעתי. חשבתי שהנה, באמת ובתמים, משהו חדש מתחיל – דרך חדשה השוברת את הקונבנציות העבשות של שמאל וימין, הנוטשת את הדיכוטומיה הנוקשה של חילונים ודתיים שנועדו להתלחם לנצח אלה באלה ואינה מכפיפה את סדר היום הלאומי למחלוקת המדינית חסרת התוחלת על גבולות המדינה (בהיעדר פרטנר גם לוויתורים מרחיקי הלכת ביותר) אלא מתמקדת בתוכנה. אולם זאת הייתה אשליה. התיישרותם של אנשים כמו שי פירון אחרי גחמתו הנואלת של לפיד בהתנגדות לחוק הלאום, הייתה מבישה.

 

* איפה הכסף?

 

* בראיון ל-ynet נשאלה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן על האפשרות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה עתידית של נתניהו אחרי הבחירות. גרמן השיבה: "למדתי בפוליטיקה שאין מחרימים איש". יפה. אכן, אין להחרים איש. אין זה מן הנמנע, שנראה בעתיד את לפיד בממשלתו של נתניהו, כיוון שפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

 

* שלי יחימוביץ' דורשת מכל גוש מרכז-שמאל (כלומר "שמאל") להתחייב לא להצטרף לממשלה עתידית בראשות נתניהו. בבחירות הקודמות שלי עמדה מול לחצים רבים וסירבה להתחייב התחייבות כזאת, אותה הגדירה היטב: איוולת פוליטית. סמוך לבחירות היא נלחצה והכריזה שלא תצטרף לממשלה. ההכרזה הזאת, המתאימה למנהיגת מפלגת קצה כמו מרצ, עלתה למפלגת העבודה בכמה מנדטים טובים. אילו קיבלה מפלגת העבודה עוד 3-4 מנדטים, סביר להניח ששלי יחימוביץ' הייתה עומדת בראשה עד היום.

 

אין שום עיקרון אידיאולוגי בישיבה בממשלה או בישיבה באופוזיציה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע על המציאות, ובכל מצב נתון עליה לבחון האם נכון יותר שתהווה אלטרנטיבה באופוזיציה או שתשפיע בתוך הממשלה. מצב נתון הוא תוצאות הבחירות, ולכן הכרזה על הצטרפות או הימנעות מהצטרפות לפני הבחירות היא איוולת.

 

* המשבר הקואליציוני האחרון מוכיח, שבעיית המשילות אינה נובעת מהמפלגות הקטנות. אני התנגדתי להעלאת אחוז החסימה, כיוון שאני רואה חשיבות במתן ביטוי לקולות השונים בחברה הישראלית.

 

היו שייחסו ליוזמי העלאת אחוז החסימה רצון לחסום את ייצוג הערבים בכנסת, כיוון שבפיצול הקולות בתוכם היום, אף מפלגה ערבית אינה עוברת את אחוז החסימה החדש. אני לא קונה את ההסבר הזה. אנו רגילים לתחביב של הצגת כל הצעת חוק כקונספירציה גזענית, כביכול. אולם גם מי שמציגים את יוזמי חוק המשילות כגזענים, אינם טוענים שהם מטומטמים. וכי יש למישהו ספק שהעלאת אחוז החסימה תגרום לאיחוד כוחות במגזר הערבי ולחיזוק ייצוגו בכנסת?

 

* ובעניין ייצוג המגזר הערבי בכנסת – אף שמדובר בח"כים הרחוקים ממני ביותר בדעותיהם, שמכעיסים אותי מאוד בהופעותיהם והתבטאויותיהם, אני רואה חשיבות רבה בכך שהם בכנסת. הרעיון שחמישית מאזרחי ישראל לא ייוצגו, הוא מעורר פלצות (אני מחריג מהכלל הזה את חברת הכנסת זועבי, שחצתה את כל הקווים האדומים, ואין היא ראויה להיות ח"כית). עם זאת, אני מייחל ליום שערביי ישראל יבחרו מנהיגות אחרת, מתונה ואחראית, שתוביל להשתלבותם במדינה.

 

* הטענות על הפגיעה ההולכת וגוברת במעמדם של ערביי ישראל, לעומת הימים הרחוקים שבהם ישראל הייתה דמוקרטיה אמתית שהעניקה זכויות שוות לערבים באמת ובתמים, אינן מתיישבות עם העובדות ההיסטוריות. האמת הפוכה – מעמדם של ערביי ישראל הולך ומשתפר. כבר הזכרתי את העובדה שב-19 השנים הראשונות של המדינה היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ועל הגיחוך שהאדם המזוהה ביותר עם הממשל הצבאי החי עמנו, שמעון פרס, אמר על קברו של מי שהנהיג את הממשל הצבאי והתעקש להשאירו על כנו, בן גוריון, שחוק הלאום מפר את האיזון הבן-גוריוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

 

בשנותיה הראשונות של המדינה, מפ"ם (!) לא קיבלה ערבים לשורותיה. המחלוקת על האפשרות של קבלת ערבים למפלגה, הייתה אחד הגורמים לפילוגה בשנת 1954. ואילו היום, יש מתמודדת ערביה, אנט חאסכייה, ברשימת הבית היהודי!

 

* פנינה רוזנבלום מתכננת קמבק. גם "ארץ נהדרת".

 

* צפיתי ביום חמישי בתכנית "מצב האומה", שבה התארח בנט. רמת ההומור לא הייתה מי יודע כמה, אבל לא על כך רציתי לכתוב. מה שבלט בשפת הגוף, במימיקה של המשתתפים יותר מאשר במלל, הוא מצב הצבירה התודעתי שלהם: מרירות, נרגנות, נרדפות ברמה כל כך קיצונית, שדומה ששטיפת המוח שלהם כל כך הצליחה, עד שהם עצמם החלו להאמין בה. התיעוב, הבוז והסלידה כלפי היריב, מקלקלים את השורה. גם את ההומור. גם כשהם ניסו לזייף קצת הומור עצמי... המסרים שלהם בשאלות לבנט היו ברוח של - אתם הרי מחליפים את השלטון באמצעות רצח ראשי ממשלות ומציתים בתי ספר... מגעיל.

 

* בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

 

שמיר יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס הייתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (לעומת מערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין, שהיו ציר לעומתי לשנוא נפשם המשותף פרס). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן הייתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

 

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

 

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העליה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה הייתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

 

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

 

אני מזכיר את הסיפור ההיסטורי הזה, בעקבות הידיעות על הדיל הנרקם בין נתניהו לחרדים. החרדים מציבים בין תביעותיהם הראשיות את מניעת קבלתו של חוק הגיור. חוק הגיור הוא חוק מתון ומינימליסטי, אך הוא מתמודד עם המציאות האנטי ציונית, שבה הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים, מכשילה בכל מאודה את האתגר הציוני החשוב ביותר בימינו, והוא צירופם המלא של העולים מחבר העמים לעם היהודי.

 

אם נתניהו, המניף ברמה את דגל חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ייתן את ידו להמשך המהלך האנטי ציוני של התעללות בעולי חבר העמים, הוא ימעל באחריותו ומחויבותו כמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי.

 

* כאב לילדים במערכת החינוך, אני מקווה ששר החינוך הבא, יהיה אשר יהיה, ימשיך את המהפכה ששי פירון החל בה – מעבר ממפעל תעשייתי להשגת ציונים לבית חינוך; מעבר מהמרוץ המטורף אחרי המיליון ללמידה משמעותית ומעמיקה. אני מקווה שהשר החדש ימשיך בדרך המעודדת מצוינות לעומק ולא הישגיות של מלחמת הישרדות בג'ונגל, תחת כותרת שווא של "מצוינות". אני מקווה שגם השר החדש ימשיך במדיניות של עידוד וטיפוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בחינוך, בניגוד לשרים הדתיים שהכפיפו את לימודי היהדות לאורתודוכסיה והשרים החילונים שזה לא ממש עניין אותם.

 

* לבי נחמץ כאשר אני חושב על השמחה לאיד לנוכח התפטרותו של פירון, אצל כתבלבי "הארץ" ובראשם אור קשתי וספי רכלבסקי, שמיררו את חיי פירון מתוך אובססיה דוסופובית מקארתיסטית.

 

* עם גיוסו לצה"ל של אבנר נתניהו, פרסם יגאל סרנה (סלחו לי שאני מתקשה להקדים לשמו את התואר "עיתונאי"), פוסט בפייסבוק שבו כתב שאלמלא היו בפוליטיקה, משפחת נתניהו הייתה מטופלת במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, והטיח רפש במשפחה. לא צריך לתמוך בנתניהו (אני לא) כדי להוקיע את ההשתלחות הדוחה של סרנה. זה כבר לא דיג במים עכורים אלא התפלשות בקיא.

 

צר לי על זכרו של נחום סוקולוב, שהנ"ל הוא חתן הפרס הנושא את שמו.

 

* הנרקיס הנרקיסיסט שארגן את הקמפיין לעידוד הירידה לגרמניה, פרסם מאמר במדור הדעות של "הארץ", איך לא? עם המסר העמוק "רק לא ביבי".

 

האם נער ה-MÜLKI ממחאת הצומי הולך להיות סמל מאבקם של מתנגדי חוק הלאום?

 

* איני חסיד, בלשון המעטה, של בתי הספר הדו-לאומיים, או בשמם הרשמי – הדו-לשוניים. גם כתבתי על כך לא פעם בעבר.

 

אולם אני מזועזע ממסע הסתה הנערך כלפי בית הספר הדו-לשוני בימים האחרונים. לרוב, דברי ההסתה נפתחים באמירות בנוסח "אמנם איני תומך בהצתה, אבל" שמשמעותן  האמתית היא "אני תומך בהצתה".

 

בדרך כלל איני מאמין לתעמולת הסתה של השמאלימין הקיצוני, שלרוב מבוססת על שקרים. אבל גם אם נניח, לצורך העניין, שכל הסיפורים על בתי הספר הללו אמתיים, אין בכך שמץ של צידוק לפשע השנאה הנתעב של הצתת בית הספר.

 

מי שמתנגד בכל לבו לרעיון של בתי הספר הללו, חייב להוקיע ולגנות את המעשה הנפשע בדיוק כמו מי ששולח את ילדיו לבית הספר הזה.

 

... כלומר, אם הוא בנאדם.

 

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע. לא זו בלבד שאינו מס פרוגרסיבי (כלומר אחוז המס גדל ככל שההכנסה גדלה, כדוגמת מס הכנסה), הוא אפילו אינו מס רגרסיבי, שבו אחוז המס שווה לבעלי כל ההכנסה. מאחר והמס הוא על המוצר, זהו מס רגרסיבי בריבוע – אדם שבקושי מסוגל לקנות לחם לילדיו, משלם בדיוק אותו מחיר כמו מולטי מיליונר.

 

מדיניות של צדק חברתי וערבות הדדית תחתור לצמצום מע"מ ולביטול מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים.

 

שמחתי לקרוא על תכניתו של נתניהו ל-0 מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. מצד שני, כיוון שאני יודע שצעד כזה נוגד את השקפת עולמו הכלכלית ואת דרכו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בכהונתו כשר האוצר, מקנן בלבי חשש שמדובר בהבטחת בחירות שלא תמומש. הרי זו כמעט המרת דת מבחינתו.

 

ולמרות החשש, יש לברך על המגמה ולעודד אותה.

 

* ההסכם בין ההסתדרות למעסיקים על העלאת שכר המינימום ב-700 ₪, הוא בשורה גדולה למשק ולחברה.

 

* חבל שצריך לחוקק את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, אך החוק המחייב מעסיקים להודיע למועמדים לעבודה על החלטה שלילית בגינם, קובע סף מינימלי של כבוד אנושי.

 

* המחלוקות בין סוציאליסטים לקפיטליסטים בנוגע למדיניות חברתית כלכלית, לוקות באנכרוניזם. הסוציאל דמוקרטיה בימינו, מצדדת בשוק חופשי תחרותי. האויב הגדול ביותר של התחרותיות הוא הטייקוניזם, המונופוליזם, הריכוזיות בעיקר בענף הבנקאות, קשרי הון שלטון וכלכלת המחוברים והמקורבים. כלכלת הג'ונגל, שבה אין מגבלות על החזקים, היכולים לאכול את החלשים ואת המתחרים, אינה כלכלה חופשית ואינה כלכלה תחרותית. ההיפך הוא הנכון, היא כלכלה שאינה מאפשרת תחרות, ולכן היא מעלה את יוקר המחיה והורסת את הסולידריות החברתית. הכלכלה החזירית הזאת מנוגדת לעקרונות האתיקה הקפיטליסטית. ולכן, יש מקום לשילוב ידיים נגד הרעות החולות הללו, של גורמים שקיימת ביניהם מחלוקת בנוגע לאוטופיה החברתית כלכלית; בין מי שהסולידריות היא בעיניהם העיקר (כמוני) לבין מי שהתחרותיות היא בעיניהם העיקר. לפחות בטווח הקצר, המאבק צריך להיות משותף.

 

* החסניזם (על שם אלון חסן) – תופעת ועדי העובדים החזקים, הכוחניים והשתלטנים, חסרי האחריות, היא הצד השני של מטבע החזירות הטייקוניסטית. בדיוק כמו הטייקוניזם, היא מבטאת גישה הגורסת, שאם שיש לי כוח, הכל מותר לי. גם את התופעה הזאת יש לבער.

 

* חברות וחברים יקרים, אני שמח לבשר לכם על מהפך – נהייתי בנקאי. לא סתם בנקאי – בעל שליטה בבנק.

 

העיקרון המרכזי בבנק שלי הוא מִקסום רווחת הלקוחות. אחד העקרונות המרכזיים בבנק שלי הוא אחריות חברתית. בבנק שלי לא יועסק אפילו עובד קבלן אחד. הפער בין בעל השכר הגבוה ביותר לבין בעל השכר הנמוך ביותר לא יעלה על 1:10. ההבדל הגדול בין הבנק שלי לקרטל הבנקים המסחריים, הוא שאצלנו משקי הבית לא יסבסדו את הטייקונים.

 

הבנק הוא בנק "אופק", הבנק החברתי הקואופרטיבי הראשון בישראל. בבנק הזה אני בעל שליטה, אך לא במובן המקובל היום. הבנק הוא אגודה שיתופית שבעלי השליטה בה הם כל בעלי המניות – לכל אחד קול אחד. אנחנו, בעלי המניות, בוחרים את הוועד המנהל של הבנק בבחירות דמוקרטיות.

 

לא, עדין איני בעל מניות בבנק כיוון שהבנק עוד לא קם. בהשפעת קרטל הבנקים בעלי הכוח, האוצר מעמיד תנאי פתיחה מטורפים, שאין להם אח ורע בעולם, לפתיחת הבנק, בגובה של 75 מיליון ₪. לצורך השוואה, ההון הדרוש לפתיחת בנק קואופרטיבי בארה"ב הוא אפס סנט!

 

אני מקווה מאוד שהתנאים הדרקוניים ישתנו, אולי בזכות חילופי שר האוצר. אך גם אם לא, אני מאמין בכוחה של האגודה השיתופית להקמת הבנק לגייס בסופו של דבר את הכסף.

 

חלק ניכר מגיוס הכסף הוא מציבור המצטרפים לאגודה השיתופית. עלות ההצטרפות היא 3,000 ₪. ניתן להצטרף בעשרה תשלומים – ללא ריבית. כן, שפשפו את העיניים וקראו שנית – ללא ריבית.

 

ועדת טרכטנברג קבעה שהבנקים המסחריים מרוויחים 8 מיליארד עודפים בשנה, אותם הם שואבים ממך וממני. ועדת גבאי, שהוקמה למימוש המלצות ועדת טרכטנברג בתחום הבנקאות, המליצה על הקמת הבנק הקואופרטיבי, כפתרון לבעיית מונופול הבנקים המסחריים. ניתנת בידינו, האזרחים, ההזדמנות לפעול יחד למען עצמנו, בהקמת בנק "אופק".

 

אני מאמין שקיומם של בנקים קואופרטיביים לא רק יהווה אלטרנטיבה לבנקים המסחריים, אלא התחרות עמם תשפיע לטובה על מדיניות הבנקים הקיימים.

 

* כתושב הגולן אני יודע עד כמה קצרין חשובה לקיומם, שגשוגם והתפתחותם של היישובים הכפריים בגולן וכמה היישובים הכפריים חשובים לקיומה של קצרין, שגשוגה והתפתחותה.

 

כתושב הפריפריה הצפון מזרחית אני יודע עד כמה קיומם של הקיבוצים והמושבים בגליל המזרחי חיוניים לקריית שמונה ועד כמה קריית שמונה חיונית להם.

 

אני בטוח שתושבי קריית שמונה, ברובם המכריע, אינם שועים לדברי ההסתה נגד ההתיישבות הכפרית, כאילו היא מרוקנת את עירם, פוגעת בה, ההרחבות הורסות אותה וכו'. נכון, רבים מבני קריית שמונה בנו את ביתם בהרחבות הקיבוצים. אולם רבים הרבה יותר עברו למרכז הארץ. ההרחבות השאירו רבים מבני ק"ש בגליל. הטענה שהאטרקטיביות של ההרחבות, שמשכו אוכלוסיה חזקה ממרכז הארץ לגליל העליון ולגולן פגעו בקריית שמונה, מבוססת על ההנחה שאלמלא ההרחבות, אותם אנשים היו באים לקריית שמונה. אך זו הנחה מופרכת. רובם הגדול היה נשאר במרכז הארץ. מצד שני, חלק ניכר ממי שכן עברו לקריית שמונה לאורך השנים, הם עוזבי קיבוצים ומושבים שהחליטו להישאר בגליל, אך לא רצו עוד בדרך החיים הקיבוצית והמושבית.

 

אני כותב כל זאת, על רקע התנגדותם של ראשי הערים בנגב להקמת היישובים החדשים בנגב, בטענה שהם יפגעו בהתיישבות העירונית. זו גישה קטנונית וחסרת אחריות. אני מעריך מאוד את ראשי הערים בנגב, המובילים מהפכה בעריהם – בבאר שבע, בדימונה ובירוחם. אולם לא על התנגדות להתיישבות הכפרית תהיה תפארתם. מן הראוי שהם יהיו הראשונים לברך על כל צעד שיקדם את פיתוח הנגב. הרי בסופו של דבר, הנגב אינו עסק פרטי שלהם. יישוב הנגב הוא משימה לאומית. יש לחזק את הנגב הן בחיזוק ההתיישבות העירונית, הן בהקמת יישובים כפריים נוספים והן במימוש מלא של ההחלטה על הקמת עיר הבה"דים בנגב.

 

* בגיליון החדש של כתב העת "כיוונים חדשים", מופיעה מסה של פרופ' אסא כשר: "תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן'". זוהי מסה חשובה, המנתחת את המבצע ואת הפעולות שנעשו בו מבחינה אתית, ערכית, מוסרית; מבחינת עמידתו באמות המידה של ערכי צה"ל, של מוסר הלחימה, של מידתיות, של טוהר הנשק.

 

אני יודע שיש מי שכל הדיון הזה זר להם. שבעיניהם, הכל מותר. אולם זו אינה הדרך של מדינה דמוקרטית ובוודאי לא הדרך של מדינת ישראל.

 

הניתוח של פרופ' כשר מוכיח בעליל, שהמבצע נעשה במסגרת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וחובת ההגנה העצמית של ישראל, והימנעות ממנו הייתה בלתי מוסרית. הוא גם מפריך את הטענות לפיהן פעילות צה"ל הייתה בלתי מידתית.

 

בין העקרונות שבהם עסק כשר, חסר לי עקרון הריבונות. האין עצם הפגיעה בריבונות עילה מוצדקת למלחמה? לשאלה זו לא להתייחס כשר במאמרו.

 

* על אף האמור, קורא פרופ' כשר לקיים תחקיר עומק רציני אודות כל פעילות במבצע, כדי לוודא שהיא עומדת באמות המידה הראויות. ואגב, אמות המידה הראויות אינן רק האם נעשתה פגיעה בלתי מידתית באויב, אלא גם האם חיילי צה"ל נפגעו בשל הימנעות מהפעלת כוח, שגם זו תקלה ערכית חמורה.

 

* ציטוט מתוך המאמר, בנוגע למקורות התחקיר: "סיפור המגיע מעיתונאי הנמצא דרך קבע בעזה הוא לא אמין, כפי שסיפרו לאחרונה עיתונאים מן המערב שפעלו בעזה ויצאו ממנה, כדוגמת כתב של סוכנות AEP. זהו סיפור לא אמין כיוון שבדרכו אל ערוץ התקשורת בו יתפרסם, הוא מוכרח לעבור במסננות של החמאס. מובן מאליו שאלו הן מסננות שדרכן לסלף ולהכחיש על פי טעם הארגון הטרוריסטי. גם מעשייה המגיעה מארגון כדוגמת 'בצלם' היא לא אמינה, גם מפני שיש לארגון הזה סניף בעזה, הפועל באופן הנמנע מכל אפשרות של תגובה עוינת ואפילו קיצונית של חמאס. בגלל הצורך המתמיד לרצות את החמאס, נמנע מנכ"ל 'בצלם', לאחרונה, מתיאור החמאס כארגון טרור, כמקובל בדמוקרטיות המערביות, בתירוצים קלושים ובהצעת התחליף המטעה 'ארגון פלסטיני חמוש'. ומצד שני, ראוי לעבור על כל סיפור עיתונאי ומעשייה של החמאס או 'בצלם', כדי לראות שמא יש בהם מן האמת, למרות שאלה הם מקורות לא אמינים בעליל".

 

* אסא כשר הקפיד להשתמש במונח הרשמי "מבצע". אני רואה ב"צוק איתן" מלחמה, וסבור שעל המדינה להכיר בכך רשמית.

 

* משהו מוזר קורה לי לאחרונה. התחלתי לקבל דואר מן העולם הבא.

 

איני יודע במה זכיתי, אך הרבי מילובביץ' המנוח שולח לי איגרת שבועית.

 

כנאמן איכות הסביבה המקפיד על הפרדת פסולת, אני קורע את הניילון שבו נמצאת האיגרת, כי אני תמיד מפריד בין נייר לניילון.

 

* מי אמר שאף אחד אינו רוצה בחירות? בתי הקטנה, למשל, הגיבה: "יש! לא יהיו לימודים!"

 

* ברכות חמות, מכל הלב, לאהוד בן עזר לכבוד גיליון האלף של "חדשות בן עזר". ההתמדה, החריצות והכישרון של אהוד, ראויים להערכה עמוקה.

 

אהוד יצר במה חלופית לבמות הממסדיות. רבים ניסו זאת, ולרוב החזיקו מעמד גיליון או שניים. אהוד מתמיד, כמו שעון, פעמיים בשבוע, להוציא עיתון מרתק, המשלב אקטואליה וספרות, ברמה גבוהה, ומגיע לאלפי קוראים של כל גיליון. אני יודע שהעיתון נקרא גם בידי מעצבי דעת קהל, ואין לי ספק שהוא בעל השפעה.

 

למען ההגינות, אציין שלא אחת (כלומר פעמיים בשבוע) דברים שכותב אהוד מרתיחים אותי, וזאת בלשון עדינה. עמדות שהוא מביע בנושאים שונים, כמו יחסו מקל הראש לשחיתות שלטונית, יחסו המקל לעבירות מין, הערצתו לאהוד אולמרט, יחסו השלילי לעדות המזרח מאוד אינם לרוחי, אם לנקוט לשון המעטה. עם זאת, אני רואה צד חיובי בצפצוף של אהוד על עקרונות הפוליטיקלי קורקט, שלעתים יש בהם עריצות וצביעות.

 

אני ממתין בכיליון עיניים לכל גיליון, בכל ראשון ורביעי בלילה. אם הגיליון מאחר לצאת, אני מתחיל לשדר אותות מצוקה לכיוונו של אהוד.

 

מכל הכתוב בעיתון, אני אוהב במיוחד את שיריו של יוסי גמזו, שהם פנינים של כישרון לירי, וירטואוזיות לשונית, להט ציוני ומוסריות חסרת פשרות. לרוב, הם גם מבטאים את מחשבותיי ועמדותיי.

 

אהבתי מאוד גם את טור השו"ת של אליהו הכהן, מורנו ורבנו, ואני מייחל לכך שיתחדש.

 

לאהוד ולנו – הכותבים והקוראים, אני מאחל עוד אלפי גיליונות.

 

* ביד הלשון

 

תכנית חדשה להתיישבות בנגב, מציעה הקמת 22 יישובים חדשים, מתוכם 7 יישובים בדואים.

 

איך יקראו היישובים?

 

את שמות היישובים תקבע ועדת השמות הממשלתית. ועדת השמות קדמה למדינה. היא הוקמה בידי קק"ל, ונשיא קק"ל מנחם אוסישקין בעצמו עמד בראשה.

 

לאחר קום המדינה, הפכה לוועדה ממשלתית, המורכבת מהיסטוריונים, גיאוגרפים, לשונאים, אנשי התיישבות ואנשי רוח.

 

הוועדה מעניקה שמות ליישובים, לאתרים ולכבישים ברחבי הארץ.

 

לעתים ישנן מחלוקות בין היישוב לוועדה על שם היישוב ולא אחת הוועדה גילתה עקשנות מוזרה לאורך שנים, עד שהתרצתה ואימצה את רצון התושבים.

 

דוגמאות:

 

מנרה – הקיבוץ נקרא על שם הכפר הלבנוני מנארה, שבקרבתו הוקם היישוב. הוועדה החליטה לכנות אותו רמים, כיוון שהוא מצוי על רכס רמים. רק אחרי 21 שנים הוועדה השלימה עם רצון היישוב לדבוק בשם שחבריו בחרו. אגב, הניקוד הנכון הוא מְנרה, במ"ם שוואית, ולא מַנרה, כפי שמקובל להגות את השם. חברי הקיבוץ נהגו לומר, ברמזם למושב רמות נפתלי הקרוב, שאינם רוצים לומר בדרכם למושב: "אנחנו מרמים ואנו הולכים לרמות". מנארה בערבית הוא מגדלור.

 

אליעד – השם נועד להנציח את זכרו של המרגל הישראלי אלי כהן לעד. הוועדה התעקשה לכנות את היישוב אל-על, כיוון שהוא יושב על גדת נחל אל-על ומאחר וזה היה שמו של הכפר הערבי במקום. מוזרה יותר הייתה הפשרה בין השמות, להעניק ליישוב את השם חסר הפשר "אליעל". בסופו של דבר, רק אחרי 26 שנה הוועדה התרצתה, ואישרה את השם.

 

נערן – קיבוץ נערן שבבקעת הירדן קרוי על שם היישוב היהודי הקדום, מתקופת בית שני והמשנה נערן, על גדות ים המלח. ועדת השמות מסרבת לאשר את השם, כיוון שהמרחק בין הקיבוץ לנערן העתיקה גדול יותר מהמרחק המקובל על פי כלליה. השם הרשמי הוא עדין נירן – השומר על זיקה לשמה של נערן הקדומה ומבטא את אופיו החקלאי של היישוב והאזור.

 

נצר סירני – הקיבוץ נקרא על שם הסופר והצנחן אנצו סירני, שצנח באירופה במלחמת העולם השניה ונהרג. הוועדה סירבה תחילה לאשר את השם, כיוון שסירני הוא שם לועזי, והציעה את השם נצר חיים. הוועדה התרצתה רק אחרי שבנו היחיד של סירני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ולא נותר עוד נצר למשפחת סירני.

 

נעמה – במשך שלושים שנה התעקשה הוועדה לא לאשר את שמו של מושב נעמה, בבקעת הירדן, ולכנות אותו נעמי, כי שם עברה נעמי בדרכה ממואב לא"י. לאחרונה התרצתה הוועדה ואישרה את השם כראשי תיבות: נוער עברי מיישב הבקעה.

 

* אני מעריך מאוד את מפעלה החשוב של הוועדה, אך רצוי שתהיה גמישה יותר ופתוחה יותר לרצונם של התושבים להגדיר את שם יישובם.

 

וזאת ההזדמנות להזכיר את זכרו של מורנו ורבנו עזריה אלון, שנפטר אשתקד, שהיה חבר בוועדה במשך שנים רבות (והוא גם מי שהציע את שמו של קיבוצי, אורטל).

 

* הפינה "ביד הלשון" מברכת על החלטתו של זוהיר בהלול לרוץ לכנסת. אם יבחר, זו תהיה תרומה גדולה לשפה העברית במשכן הכנסת.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 7/12/2014 00:02   בקטגוריות איכות הסביבה, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, משפחה, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ