לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 10.5.17


* לקח ויימאר – אנחת הרווחה הדהדה מקצה העולם ועד קצהו. מלבו של כל שוחר חירות בעולם נגולה אבן כבדה. מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי הפסידה בבחירות, ובהפרש די גדול.

 

אך כדאי לא להיות שאננים. הרבה מאוד נורות אדומות נדלקו בבחירות הללו.

 

אחד מכל שלושה צרפתים בחר בפשיזם הגזעני.

בחלק מהסקרים הגיעה לה-פן ל-40% תמיכה, מה שמעיד על כך שהיא לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה.

חלק מהמצביעים בעד מקרון (משנאת המן) הם אנשי השמאל הרדיקלי, שאינו טוב בהרבה מלה-פן.

אחוז ההצבעה הנמוך מעיד על אדישות, וכשהרוב הדומם אדיש, הקיצונים והמיליטנטים הם המרוויחים.

 

לאחר מלחמת העולם השניה, הייתה אשליה שמגפת הפשיזם באירופה מוגרה סופית, לאחר שהכל הבינו איזה אסון היא המיטה על אירופה. חלפו שבעים שנה, ושוב הפשיזם מרים ראש.

 

המדמנה המצמיחה את הפשיזם היא חוּלְשָׁת הדמוקרטיה. כאשר הדמוקרטיה אינה מצליחה לספק לאזרחים ביטחון אישי וכלכלי, נוצר ייאוש, וייאוש הוא המדגרה של דמגוגים בכלל, ודמגוגים פשיסטים בפרט.

 

זה לקח רפובליקת ויימאר, זה לקח איטליה ושאר המדינות שנפלו בידי הפשיזם בסיבוב הקודם.

 

עלייתה של לה-פן, היא תוצאת אוזלת היד של ממשל הולנד ולפני כן סרקוזי, במלחמה בטרור ובפשע ובבלימת האבטלה. הם החטא ולה-פן היא העונש.

 

האתגר של מקרון, הוא הפגנת עוצמתה של הדמוקרטיה ויכולתה לתת מענה הולם למצוקות של אזרחי צרפת. אם הוא לא ישכיל לעשות כן, אם הוא לא ינהל מלחמת חורמה בטרור האיסלמיסטי, הוא ימליך במו ידיו את מקסם השווא הפשיסטי.

 

* האב והבת – ההבדל בין לה-פן האב ולה-פן הבת, הוא כמו ההבדל בין אחמדיניז'אד ורוחאני. טקטיקות פוליטיות שונות להשגת אותן מטרות.

 

* צו עשה - פעמים רבות הבעתי את יחסי השלילי לעצם הרעיון של אחזקת דרכון זר. בעבורי, הדרכון הוא ביטוי לזהות הלאומית, ואיני מאמין בכפל זהויות. ברור שמעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון לנצל את זכותי לדרכון אירופי, וגם ילדיי יודעים שזה לא נושא שעליו יכול להיות דיון בביתנו.

 

אבל ביום הבחירות בצרפת עלו בי הרהורי כפירה בנדון. הרי היכולת לסייע במיגור החיה הפשיסטית הוא צו עשה שאסור ליהודי להשתמט ממנו.

 

* להכיר ברצח העם הארמני - בתקופת הברית האסטרטגית האיתנה בין ישראל לטורקיה, בשנות ה-90, נאמר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לסכן ברית עם מעצמה מזרח תיכונית, ולכן נדחו הקריאות להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. לאחר עליית האסלם הקנאי לשלטון בטורקיה, נאמר שמערכת היחסים בין המדינות התקררה והיא בסכנה, ולכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לתת תירוץ לטורקים להתנתק ממנה, ולכן אין להכיר ברצח העם הארמני. אחרי פיגוע ה"מרמרה", נאמר שבמשבר כל כך קשה בין המדינות, רק זה חסר לנו, שגם נכיר ברצח העם הארמני. אח"כ החלה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו, שהגיעה לשפל בהתנצלות הישראלית על התוקפנות הטורקית נגדנו ובפיצויים ישראליים למשפחות המחבלים, ואז ברור שאסור היה לסכן את ההזדמנות הגדולה ולכן ודאי שאין זה הזמן להכיר ברצח העם הארמני. ... ועוד לסכן את עסקת הגז, שתהיה או לא תהיה. ועכשיו הרודן הטורקי שב ומסית את העולם המוסלמי נגד ישראל, ובטח יימצא תירוץ חדש.

 

בכל המקרים הללו, טיעוני ה"ריאל פוליטיק" כביכול, שבשמו ישראל נמנעה מהצעד המוסרי המובן מאליו של הכרה רשמית ברצח העם הארמני, לא הצדיקו באמת את העמדה הישראלית. זו עמדה מבישה, בתור מדינה יהודית, הנאבקת נגד מגמת הכחשת השואה.

 

היום, כאשר הפשיזם האירופי מרים את ראש, והדבר בא יד ביד עם הכחשת השואה, ע"י לה-פן האב והבת, הגיעה באמת השעה שנתעשת, ננהג כמדינה יהודית ומוסרית, ונכיר ברצח העם הארמני.

 

יש לציין, שבכל עשרים השנים האחרונות, גם בימי ירח הדבש עם טורקיה, שוב ושוב כתבתי על הצורך לעשות כן. זו עמדתי העקבית. היא אינה קשורה לעוינות הטורקית לישראל. אבל אני מקווה שהמשך העוינות הטורקית גם אחרי הסכם הפייסנות, יסיר סוף סוף את החששות וההתנגדויות, וישראל תבצע את הצעד הראוי כל כך.

 

* ארדואן הישן והרע – ארדואן חוזר לסורו, משתלח בישראל ומסית נגדה את העולם המוסלמי. לא אתפלא אם נתניהו יזדרז להתנצל בפניו על כך.

 

* זעזוע, כאב וגאווה – אלפי פצועים סוריים כבר טופלו בישראל במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. חברי יניב בן שושן הוא עובד סוציאלי בבית החולים "זיו", שבו מטופלים רבים מן הפצועים. שנינו חברים בבית המדרש "מעגלים" בגליל העליון, והיום הוא הרצה בפני הקבוצה, ותיאר את סיפורם של הפצועים מסוריה והטיפול בהם.

 

האזנתי בקשב לדברים וקיבלתי אותם בזעזוע, בכאב ובגאווה. לראות תמונה של שני אחים, ילדים, שניהם קטועי שתי רגליהם – אי אפשר שלא להזדעזע ממראה כזה, משֶׁמע סיפוריו מסמרי השיער של יניב. ולצד הכאב, גאווה על מדינת ישראל, על צה"ל, על מערכת הבריאות הישראלית, על המבצע ההומניטרי הזה, ללא כל תמורה ומימון, אך ורק מתוך אנושיות, מוסריות, חמלה ואהבת האדם באשר הוא אדם.

 

הלוואי שהפעילות הזאת גם תקרב את ההבנה והשלום בין העמים, אך איני משלה את עצמי. לדאבוני, נשאר אויבים. אך אין זה מוריד כהוא זה את חשיבות המשימה. שכר מצווה – מצווה. אין כל צורך בפירות זולת עצם המעשה הזה, המבטא את אנושיותנו ויהדותנו.

 

* חובתו של רופא - אם אסיר יתלה את עצמו – חובתו של סוהר לעשות הכל כדי להוריד אותו מחבל התליה ולהציל את חייו. סוהר שלא ינהג כך, ימעל בתפקידו וייענש. אם כך סוהר, קל וחומר רופא, ששליחות חייו היא הצלת חיי אדם, כל אדם, גם הנתעב שברוצחים. אחת היא, אם מדובר בהתאבדות באמצעות תליה או באמצעות שביתת רעב. רופא שלא ינסה להציל את חייו של אסיר שובת רעב, גם בהאכלה בכפיה, נוהג בניגוד לשבועת הרופאים ואינו ראוי להיות רופא.

 

לעתים עלולה להתגלות סתירה בין חובתו של רופא לבין האינטרס של המדינה. במקרה כזה, עם כל הקושי בכך, חובתו המוסרית והמקצועית של הרופא לחיי אדם – קודמת. אם, למשל, המדינה תחשוב שלא אכפת לה שמחבלים שובתי רעב ימותו ולכן תורה לרופאים לא להאכיל אותם בכפיה, אני מצפה מרופא לסרב לדרישת המדינה, ולהמרות את פיה.

 

והנה, כאשר יש זהות מלאה בין חובת הרופא לאינטרס של המדינה, למנוע את הצלחת שביתת הרעב, שעלולה להבעיר את האזור, לדחוק את ישראל לפינה מבחינה מדינית והסברתית ולחשוף אותה ללחץ לשחרר את המחבלים, מובן מאליו, שכל רופא יאכיל בכפיה שובת רעב שהגיע לסכנת חיים.

 

אז איך הצליח טרנד פסבדו "ליברלי" לטמטם את מוחם ומצפונם של חברי ההסתדרות הרפואית, עד שהם מפרים את חובתם הרפואית ופוגעים במדינה, כדי לשרת אינטרס של האויב? זהו ליקוי מאורות מוסרי.

 

* שביתת טורטית – מעולם לא שמחתי כל כך לראות מחבל נהנה מממתק. השב"ס שיחק אותה בלוחמה פסיכולוגית, עם פרסום התמונות. והחרא הזה הוכיח איזה מין "מנהיג" הוא.

 

* העבירה האהובה - שמעתי השבוע משפט: העבירה האהובה עליי ביותר היא על "בנפול אויבך אל תשמח". כך הרגשתי למראה ברגותי, שובת הרעב, נוגס בטורטית.

 

* חרם על טורטית - עכשיו רוגל אלפר בטח יציע להחרים את הטורטית, שהבריזה וקלקלה את הצגת הקורבניות של הרוצח הסדרתי.

 

* מזימה ציונית - דבוקת שוקן מגויסת מראשית שביתת הרעב של המחבלים הכלואים, לתמיכה חד משמעית במאבק. סקרן אותי איך הם יגיבו על הפדיחה של "מנהיג" השביתה, ששולח את מאמיניו לשבות רעב ובעצמו מכרסם עוגיות ומאפים. האם הם יצטרפו להכחשה הפאתטית של משפחתו? ובכן, רווית הכט כתבה על ה"יחידה שהטמינה לברגותי את העוגיות בתא". טוב, מה עוד נותר לומר?

 

* לשבור את רוחם - הביקורת הנמתחת על השיימינג שנעשה לברגותי, עם חשיפת תמונתו מפר את שביתת הרעב שהוא מנהיג, היא צדקנות מאוסה. שביתת הרעב הזאת היא צעד אסטרטגי במאבק נגד ישראל. היא נועדה להתסיס את הפלשתינאים כדי לחמם את האזור ולהצית "אינתיפאדה" חדשה. היא נועדה למקד את דעת הקהל העולמית לדה-לגיטימציה למדינת ישראל. היא נועדה לדחוק את ישראל לפינה, ולסחוט הישגים שיבנו את המחבלים בכלא כמנצחים. היא נועדה לבחון את יכולת העמידה של ישראל, ואם ישיגו הישגים, הצעד הבא יהיה ניסיון לכפות את שחרורם מהכלא באמצעות שביתות רעב.

 

המטרה שלהם היא מוות של שובת רעב אחד לפחות, כדי להשיג את ההישגים הללו. האינטרס של ישראל הוא למנוע זאת. יש למנוע זאת באמצעות האכלה בכפיה. ויש למנוע זאת באמצעות מלחמה פסיכולוגית שנועדה לשבור את רוחם של השובתים. כדי לשבות רעב יש צורך ברוח איתנה (ואני כותב זאת כבוגר שביתת רעב בת 19 ימים על מים בלבד). כאשר המחבלים השובתים יראו שמנהיגם "מרטיב" עוגיות וטורטית, זאת פגיעה קשה שעשויה לשבור את רוחם. לפחות של אחדים מהם. אם אחדים יפסיקו את השביתה, עשוי להיווצר כדור שלג שיביא להפסקתה.

 

זה האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו מקדש את כל האמצעים, אבל מי ששולל אוטומטית כל אמצעי, כנראה תומך במאבק נגד המדינה.

 

השיימינג לברגותי הוא צעד חכם. הטעות היחידה היא שהשר לביטחון פנים בעצמו בישר על כך, ובכך העצים את משקלו הפוליטי של ברגותי. צריך היה פשוט להתחיל להפיץ את הסרטון, לשדרו בכלי התקשורת, בלי ההסבר של השר.

 

סוג נוסף של ביקורת, הוא שמדובר בזיוף. לביקורת הזאת לא אתייחס, כי המשמיעים אותה בעצמם אינם מאמינים לדבריהם.

 

* חובו לחברה – השופט יצחק כהן הורשע בפלילים, לאחר שבית המשפט ביטל את עסקת הטיעון עמו. האם לאחר ש"יחזיר את חובו לחברה" הוא יוכל לחזור לכס המשפט, כמו דרעי?

 

* מהיכן עלה בר-לב - "ישראל היום" ציין מלאת 23 שנים לפטירתו של חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. פורסמה תמונה שלו כרמטכ"ל וכמה מילים על אודותיו. יפה וראוי. הבעיה היא שהעובדות שנכתבו לא נבדקו די צרכן. נכתב על בר-לב, שהוא עלה בגיל 14 מאוסטריה. בר-לב אמנם נולד באוסטריה, אך כבר בגיל ארבע היגר ליוגוסלביה, שם גדל והתחנך ומשם עלה לארץ.

 

            * ביד הלשון

 

אתה אמרת - מוסף שביעי של פסח של "ידיעות אחרונות", מתוך ראיון עם ראש המל"ל היוצא יעקב נגל:

"– יש בזה פגיעה ביטחונית בכך שהם [בכירים בדימוס במערכת הביטחון] משתמשים במידע סודי שנחשפו אליו בעבודתם?

– אתה אמרת. ואתה צודק".

 

"אתה אמרת". מה מקור הביטוי?

 

התשובה בלתי צפויה. המקור הוא הברית החדשה. דיאלוג בין יהודה איש קריות לישוע.

"הגיב יהודה שהיה עתיד להסגירו - ושאל: 'זה אני, רבי?'

השיב לו: 'אתה אמרת'."

(הבשורה על פי מתי, כו 25).

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 10/5/2017 00:17   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 7.5.17


* שתי חזיתות - מאקרון נאלץ להתמודד לא רק נגד הפשיזם הגזעני המתעורר שוב באירופה, 70 שנה אחרי שרצינו להאמין שהוא מוגר, אלא גם נגד האימפריאליזם הרוסי של הרודן פוטין.

 

* בלי "ברוגז" – ההחלטה האנטי ישראלית של אונסק"ו מרתיחה את הדם – בצביעותה, בשקרנותה וברשעותה. אך החדשות החשובות הן השינוי המבורך שחל בשנים האחרונות במפת ההצבעה על אותה ההחלטה. משנה לשנה מספר המתנגדים והנמנעים גדל והשנה, לראשונה, היה גדול יותר ממספר התומכים. גם ריכוך הנוסח של ההחלטה, לא עצר את הזליגה הזאת.

 

לאחר ההחלטה הקודמת, שהייתה קיצונית יותר והתקבלה ברוב גדול יותר, היו קריאות להעניש את מדינות אירופה שהפנו לנו עורף, לנתק מגע, לגרש שגרירים וכו'. המסר של הקריאות הללו היה "כשיורקים עלינו, עלינו להבין שזה לא גשם".

 

אבל האמירות הללו, שהן מובנות בהחלט מבחינת תחושת הזעם והתסכול, מבטאות אי הבנה של הזירה המדינית. זו זירה חשובה, שאסור לנו להפקיר אותה לידי האויב, הגם שהיא רוויית צביעות ושקר. עלינו לדבוק בעיקרון אותו טבעו בן גוריון ומשה שרת מיד עם הקמת המדינה – שאיפה ליחסים טובים ככל האפשר עם מקסימום מדינות, כמרכיב בעוצמת המדינה.

 

הפעילות הבינלאומית מתחלקת להידוק היחסים הבילטרליים בין ישראל למדינות השונות (כלכליים ואחרים) והשפעה על מדינות העולם להכרה בצדקתה של ישראל בסכסוך המזרח תיכוני. על ישראל לקדם את יחסיה הבילטרליים גם עם מדינות שממשיכות לפעול נגדה בזירה הבינלאומית, כמו המעצמות רוסיה וסין, כיוון שזהו אינטרס ישראלי, וכיוון שהדבר עשוי להוות מנוף גם לשינוי בדרכן המדינית בעתיד.

 

במדינאות אין מקום למשחקי "ברוגז", אלא לעבודה מדינית ודיפלומטית קשה וארוכת טווח, הגם שהיא רוויית אכזבות ותסכולים. יש לפעול להמשך המגמה החיובית של השנים האחרונות, עד יצירת מצב של בידוד המדינות הערביות והמוסלמיות ורוב מעשי נגד ההחלטות. הדבר אפשרי, הוא בהישג יד, והוא כרוך בעשיה מדינית קונסטרוקטיבית ענפה.

 

* החמאסניק המתון – השאלה האם הניה מתון יותר ממשעל מגוחכת. להעמיד את המילה "מתון" ליד חמאסניק, זאת בדיחה. האם הוא פחות קיצוני ממשעל? אין דבר כזה חמאסניק פחות קיצוני. ובכל זאת, לדבר אחד אפשר לקוות - שהעובדה שהוא תושב עזה, תגרום לכך שההרתעה של צה"ל תעבוד עליו יותר מאשר על משעל, מה שעשוי לדחות את העימות הבא.

 

* ריקוד הכבשים – אוהד נהרין החליט שרקדני להקת בת שבע ירקדו ויניפו את דגל אש"ף בריקודם (הרי דגל ישראל טוב, בעבור המיליה שלו, רק כדי לתחוב אותו לתחת או לחרבן עליו).

 

מה שמטריד במיוחד, בפרובוקציה הפרברסית הזאת, היא שתיקת הכבשים של הרקדנים. אוהד אמר ידיים למעלה... אוהד אמר להניף את דגל האויב... אוהד אמר לציית. איזה אפסים, חדלי אישים, חסרי עמוד שדרה. איזו צייתנות עיוורת; צייתנות עלובה. איזו פחדנות.

 

* גזען - טקס הדלקת המשואות בהר הרצל לא היה מספיק "אשכנזי" בעבור מנשה רז, והוא פרסם בפייסבוק פשקוויל שטנה נגד עדות המזרח. כיוון שאנו חברים בפייסבוק, נתקלתי בפשקוויל זמן קצר אחרי שעלה, ובטרם ידעתי שהוא יקבל חשיפה תקשורתית.

 

התלבטתי איך להגיב. להתווכח אתו? להסביר לו? להעמיד אותו על טעותו? זה חסר טעם. הרי אין המדובר בדעה מושכלת, כי אם ברגש – רגש קמאי של שנאה גזעית לבני עמו שמוצא הוריהם בגולה אחרת משל הוריו. לא להגיב? סתם ללכת להקיא? הרגשתי שאיני יכול לשתוק. הגבתי במילה אחת קצרה, המסכמת הכל: גזען!

 

* דמעות התנין של גדעון לוי - תקדים! גדעון לוי כתב מאמר בעקבות מותו של ישראלי יהודי, ולא תמך בהורגיו.

 

מה קרה? ביום העצמאות, נער ישראלי התאבד בירושלים. הוא נטל סכין ורץ לעבר חיילי צה"ל במחסום חיזמה. החיילים הבינו שמדובר בפיגוע, ירו בו והרגוהו.

 

לגדעון לוי לא אכפת ממותו של יהודי. אילו היה אכפת לו, הוא לא היה יוצא מגדרו להסביר ולהצדיק את המחבלים ואת פיגועיהם. אבל הוא ניצל את ההזדמנות כדי להציג את חיילי צה"ל כמכונות מוות. המסר של מאמרו, היה שצה"ל הוא מכונת מוות אוטומטית. כלומר, גדעון לוי ניצל בציניות אכזרית ומקפיאת דם את מותו הטרגי של הנער, וגייס אותו לתעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו ושל אויבינו.

 

חיילי צה"ל נהגו כשורה – עשו בדיוק את מה שנכון היה שיעשו. כאשר הם מזהים מחבל שרץ לעברם עם סכין, ולא הייתה סיבה שיבינו אחרת, במקרה זה, עליהם לירות ולהרוג, כיוון שהאלטרנטיבה היא שהם ייהרגו.

 

האם גדעון לוי אינו יודע זאת? בוודאי שהוא יודע זאת. הוא כותב בפירוש: "החיילים ספרו את ההרוג המי יודע כמה שלהם, בלי נפגעים לכוחותינו. העיקר תמיד: בלי נפגעים לכוחותינו". ובמשפט זה הבהיר גדעון לוי מה רצונו, מה היה מספק אותו, מה היה ממלא אותו באושר. נפגעים לכוחותינו.

 

* ואם זה היה נגמר אחרת – נניח שסיפור ההתאבדות של הנער היה מסתיים אחרת, מה היה כותב לוי? זאת הייתה הוכחה לכך שישראל היא מדינת אפרטהייד. הוא היה כותב שבמדינת ישראל תפקידם של הערבים למות, ועובדה שכאשר מדובר ביהודי...

 

* רובה ומחסנית במיטתו של הילד -  לפני ימים אחדים נתפס מפקד חוליית מחבלים שביצעה מספר פיגועי ירי. הרובה והמחסנית נתפסו בארגז המיטה של בנו. התמונה של הרובה, עם המחסנית בפנים, בארגז המיטה, התפרסמה ב-YNET.

 

איך נתפס המחבל ונשקו? כאשר אנחנו שומעים על קלגסי אקיבוש האכזרים שפולשים באישון לילה לבתי פלשתינאים תמימים ושולפים אותם מן המיטות... בדיוק כך נתפסים מחבלים וכלי נשקם.

 

מדובר ברובה שירה על אזרחים ישראלים ונועד להמשיך לירות ולרצוח אזרחים וילדים ישראליים.

 

בפשקוויל "ביקורת טלוויזיה" בעקבות תכנית על מפקד גדס"ר "גולני" בערוץ 2, כתב עליו רוגל אלפר: "מה עושה אבא בלילות? בועט בדלתות של זקנות". וכך הוא ממשיך ומתאר ברוח זו מעצר של מחבל.

 

מחבלים נעצרים כדי להגן על חיי אדם. הרי כבר היינו בסרט של 1,500 נרצחים בשנים שאחרי אוסלו, עד שצה"ל חזר לפעול ביו"ש.

 

בעיני אלפר, צה"ל הוא צבא שבועט בדלתות של זקנות בלילות. בעיני אדם הגון, צה"ל הוא צבא שמציל חיי אדם, באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע; בטרם יבצעו זממם הרצחני.

 

בשנה שעברה פרסם אלפר ב"הארץ" מכתב למחבל שידקור אותו, בו הוא מצדיק את המעשה ומתנצל על כך שבתור ישראלי הוא שותף לכיבוש. הוא תומך ללא סייג בפיגועי הטרור. ולכן, הוא מתנגד לסיכול הפיגועים ומציג אותם כהתעמרות בזקנות.

 

* או"ם שמום נוסח דבוקת שוקן - ב. מיכאל פרסם פשקוויל ב"הארץ", בו הוא תקף את האו"ם על הכרתו בישראל ב-1949 והסביר שבכך הוא הוכיח שהוא "או"ם שמום". אזהרה: ב. מיכאל היה פעם סטיריקן, ומישהו עלול לחשוב שהוא כתב זאת במאמר סטירי. אולי כפרודיה או הגזמה. לא. הוא כתב זאת במאמר פובליציסטי. זו דעתו.

 

* יהודה ושומרון - מפקד גל"צ ירון דקל רענן הנחיה לשדרי התחנה, לא להשתמש בביטוי "הגדה המערבית" שאומץ כביטוי האג'נדה הפלשתינאית והאג'נדה של השמאל, אלא בביטוי נייטרלי – "השטחים".

 

הוא צודק לגבי "הגדה המערבית". מה זה הגדה המערבית? מקום שבו ניתן לשכשך את הרגליים במי הירדן? מאה מטר מן הירדן? עד כביש 90? אולי כל א"י המערבית, עד הים? הביטוי הפוליטי הגדה המערבית, מנוגד לכל היגיון גיאוגרפי ולשוני ואין לו מקום.

 

אבל הוא טועה לגבי "השטחים". אחרי מלחמת ששת הימים דובר על "השטחים" – יש שכינו אותם "השטחים המשוחררים", אחרים – "השטחים הכבושים" וההגדרה הרשמית הייתה "השטחים המוחזקים".

 

אבל הביטוי הזה אנכרוניסטי. מדובר באזורים שיש להם שמות עבריים יפים ועתיקים, הרבה דורות לפני שקמה מדינת ישראל – יהודה ושומרון. אין שום סיבה שבעולם להשתמש בשם אחר. זה השם האובייקטיבי ביותר, כי הוא פשוט קורא למקומות בשמם, בשפתנו. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, אינו צריך להמציא טרמינולוגיה חלופית, כדי לאנוס את השקפתו הפוליטית על השפה העברית ועל הגיאוגרפיה של א"י.

 

הנחייתו של ירון דקל הקימה עליו את "הארץ", ש"יצאו עליו", כהרגלם. ירון דקל חוטף מהם שוב ושוב, כיוון שפתח את התחנה לקולות אחרים והפך אותה לתחנה פלורליסטית ומגוונת, כיאה לתחנת שידור ציבורית. בעיני דבוקת שוקן פתיחות ופלורליזם נקראים "השתלטות ימנית". אגב, מישהו אמר "הדתה" ולא קיבל?

  

* הערעור - שפטל השיג את ליטרת הרייטינג.

 

* בגלל המתנחלים – עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים": " 'הכל בגלל הגלובליזציה!', 'הכל באשמת המוסלמים!', 'הכל בגלל המתירנות!', או 'בגלל המערב!', או 'בגלל הציונות!', או 'בגלל השמאלנים!' – כל מה שעליך לעשות הוא למחוק את המיותר, לסמן עיגול סביב השטן הנכון בעיניך".

 

צודק, אבל הוא שכח מישהו. את ה"שטן" החביב על קבוצת ההתייחסות שלו, ולבטח על מרבית קוראי ספרו. "בגלל המתנחלים!". והיה מצופה ממנו, ולו מתוך יושרה אינטלקטואלית, לציין זאת.

 

* חשוב יותר מסיום הקונפליקט - עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים": "... מצב נורמלי, מצב שבו לא יעמוד מולנו יומם ולילה איזה 'צר ואויב' תורן... בעיני רבים בימין וגם ביהדות ההלכה וביהדות ההתנחלויות, מצב כזה מאיים על עצם זהותנו. ... לא מעטים הם הסבורים שאפילו יותר מאשר חשובים לנו השטחים – חשוב שהקונפליקט הנצחי ימשיך להיות נצחי".

 

עם כל הכבוד, ויש כבוד, מדובר בהבלים. ההיפך הוא הנכון. הכמיהה לשלום חזקה מאוד בעם היהודי, מעל ומעבר למחלוקות. אולם ב-25 השנים האחרונות חל סחף באמונה שהשלום בהישג יד, בשל מספר אירועים היסטוריים, כמו תוצאות הסכם אוסלו, תוצאות ההתנתקות, תוצאות הנסיגה מלבנון, תוצאות פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, תגובת הפלשתינאים להצעות ברק ואולמרט, קלינטון וקרי. וגם המציאות סביבנו במזרח התיכון ה"אביבי". הרי אילו הסכם אוסלו לא היה מוביל למרחץ דמים אלא לשלום או אפילו רק לשקט ביטחוני, דעת הקהל בישראל הייתה היום במקום אחר לגמרי.

 

אבל יש בתוכנו לא מעטים הסבורים שאפילו יותר מאשר חשוב לנו לסיים את הקונפליקט, חשובה לנו הנסיגה.

 

* חבל שאיני חבר הסתדרות - קראתי את הראיון מעורר ההשראה של שלי יחימוביץ' ב"ידיעות אחרונות" וחשבתי בעיקר על כך, שכל כך חבל שאיני חבר ההסתדרות ואיני יכול להצביע בעדה. שלי היא מנהיגת עובדים אמתית, המאמינה בצדק חברתי ומשרתת את קידום הצדק החברתי בחברה הישראלית.

 

כאשר שלי עמדה בראש מפלגת העבודה, הצבעתי בעד מפלגת העבודה לכנסת, על אף המחלוקת המדינית העמוקה שלי אתה, בזכות מנהיגותה של שלי, עמדותיה הכלכליות חברתיות והמקום המרכזי של הנושא החברתי כלכלי בראש מעייניה.

 

התמיכה שלי בה בבחירות להסתדרות היא ללא סייג. בעצם עם סייג אחד קטן ושולי – אין לי זכות הצבעה.

 

* שבת ישראלית – לפני כעשרים שנה, ערכו ח"כ מ"הדרך השלישית", פרופ' אלכס לובוצקי, יהודי דתי, וח"כ יוסי ביילין, מו"מ על גיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. הנושא הראשון והקל ביותר, שבו הם הגיעו להסכמה, היה השבת. רוח ההסכמה הייתה – שהשבת היא יום התרבות והפנאי בישראל, ולא יום של עסקים. הרעיון היה צמצום דרמטי של פעילות העסקים והמסחר בשבת, אך פתיחת מוסדות התרבות האמנות והפנאי ובאופן חלקי ומוגבל גם תחבורה ציבורית בשבת. הסיבה לכך שדווקא בנושא זה היה קל להגיע להסכמה, היא היותו win-win. שני הצדדים לא חשו שוויתרו, אלא שהרוויחו, כיוון שהשבת אינה רק עניין לדתיים, אלא לכל היהודים, ובעצם לכל בני האדם.

 

מאז היו הרבה מהלכים לגיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. באחדים מהם נטלתי חלק. המהלך המפורסם מכל היה אמנת גביזון – מדן. ובכולם, הנושא הקל ביותר להגיע להסכמות, ותמיד באותה רוח, היה השבת.

 

ואף על פי כן, חילונים וחרדים קיצונים שוב ושוב דוחפים אותנו למלחמות שבת מיותרות, מתוך אינטרסים זרים.

 

לראשונה, תוגש השבוע לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק ברוח זו, "חוק השבת". מובילים את היוזמה ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה, ובהם מיקי זוהר (ליכוד), רחל עזריה ("כולנו"), אלעזר שטרן ("יש עתיד") ומנואל טרכטנברג (המחנ"צ).

 

לבושתי קראתי שהמתנגד החריף במחנ"צ הוא איתן ברושי, נציג הקיבוצים, בשם הקיבוצים המרוויחים הון מפעילות מרכזי עסקים בשבת. התביישתי, שדווקא בתנועה הקיבוצית יש התנגדות לחוק חשוב כל כך לחברה הישראלית, ולחוק המעגן את השבת גם מבחינת צדק חברתי, בשל רדיפת בצע.

 

* יכבדו את המסקנות? - לאחרונה נפוצה בפייסבוק קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית על רצח תאיר ראדה.

 

אם תקום ועדה כזאת - לאחר פרסום מסקנותיה, כל אלה שתובעים היום את הקמתה יצרפו את חברי הוועדה למשטרה, לפרקליטות ולשופטים בכל הערכאות – כל השותפים ל"קשר", כביכול, נגד רומן זדורוב התמים.

 

* פרס ישראל לסמי מיכאל – אהוד בן עזר צודק בקמפיין-היחיד שבו הוא קורא להענקת פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל. הפרס מוצדק משני טעמים. ראשית, כיוון שמדובר בסופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. שנית, גילו המתקדם; העובדה שהוא כבר בעשור העשירי לחייו, נותנים לו עדיפות על פני סופרים טובים לא פחות (כמו למשל חיים באר), שיכולים להמתין לסיבוב הבא.

 

הקמפיין של השבועות האחרונים לא היה רלוונטי, כיוון שהשנה כלל לא הוענק פרס ישראל לספרות, אולם עתה, יש ללחוץ על הענקת הפרס למיכאל בשנה הבאה.

 

* פרס ישראלי – חתן פרס ישראל על מפעל חיים צביקה לוי לבש חולצה, ולא כפת עצמו במיקטורן או חלילה בעניבה. חתן פרס ישראל על מפעל חיים דוידלה בארי לבש חולצה בחוץ ללא מיקטורן או חלילה עניבה ונעל סנדלים. חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל פרופ' יהודה ליבס לא ענב עניבה. וסוף סוף הייתה תחושה שפרס ישראל הוא פרס ישראלי.

 

* תעשה לי ילד - קראתי שאחת המעריצות של ג'סטין ביבר פונתה מההופעה עם צירי לידה. איך זה קרה? היא צרחה "תעשה לי ילד?"

 

            * ביד הלשון

 

תל אביב – לכבוד יום הרצל, אני מקדיש את הפינה לשמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב. מה הקשר בין הרצל לתל אביב?

 

בכ' בניסן תרסט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל.

 

כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב.

 

בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל. חזונו של הרצל על דמותה של המדינה היהודית בארץ ישראל מופיע ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד", שיצא לאור ב-1902, שנתיים לפני מותו של המנהיג. לטיוטת ספרו הוא העניק את השם "ציון החדשה", אולם לקראת פרסום הספר הוא החליט לשנות את שמו ל"אלטנוילנד".

 

פירוש השם אלטנוילנד, הוא "ארץ ישנה חדשה".

 

הסופר, המשורר, המתרגם והעיתונאי נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, תרגם את "אלטנוילנד" לעברית, והעניק לו את השם "תל אביב". למה תל אביב? בשם תל אביב ראה סוקולוב את מימוש המשמעות של ארץ ישנה חדשה. התל יושב על חורבות עיר עתיקה. האביב מסמל התחדשות. אחרי "אביב העמים" של המאה ה-19, האביב סימל במיוחד התחדשות לאומית.

 

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל.

 

כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 7/5/2017 00:30   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 2.4.17


* יותר רע או יותר במיעוטו? – ההסכם בין נתניהו וכחלון בנושא תאגיד השידור הציבורי הוא הסכם רע. הוא רע, כיוון שהוא מעקר את תאגיד השידור הציבורי מהליבה שלו – החדשות. בכך הצליחה האובססיה הפרנואידית החולנית של נתניהו לתקשורת, לסכל את הכוונה להקים תאגיד שידור ציבורי חזק וטוב, עם מחלקת חדשות טובה ועצמאית.

 

מצד שני, יתכן שזה הרע במיעוטו, ושבהסכם זה הצליח כחלון לסכל כמה ממזימותיו של נתניהו: לבטל לחלוטין את התאגיד ולהשאיר רק את האבר המדולדל שהוא השאיר מרשות השידור מתוך מגמה שהיא תגווע במהרה, ולחוקק את חוק התקשורת שנועד לסרס ולעקר גם את השידור המסחרי.

 

האם זה יותר רע או יותר "במיעוטו" ניווכח בחודשים הקרובים. האם חרף חתירתו של נתניהו התאגיד יקום בהצלחה? האם יקום תאגיד חדשות עצמאי וחזק? האם, אכן, לא יוגש חוק התקשורת הדרקוני של נתניהו?

 

* בריטניה תחילה – נכון לעכשיו, נשיא ארה"ב טראמפ טרם קיים את הבטחתו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. דבריו של סגן הנשיא, בנאומו בוועידת איפא"ק, שהרעיון נשקל בחיוב, מעוררים תקווה, שאולי הנושא באמת עומד על הפרק.

 

יש בתוכנו המזלזלים בצעד הזה, שהוא לכאורה דקלרטיבי בלבד, אך איני מסכים עמם. בדיפלומטיה יש משמעות רבה לדקלרציה. העובדה שמדינות העולם נמנעות מלהציב את שגרירותן בירושלים, בשל הפחד מתגובת הערבים, משמעותה – אי הכרה בבירת ישראל, אי הכרה בריבונות ישראל. ישראל צריכה לראות בשינוי המגמה הזאת יעד מדיני חשוב.

 

ואולי לא ארה"ב תהיה החלוצה?

 

בעוד קצת יותר מחצי שנה, נציין מאה שנה להצהרת בלפור. לקראת מועד זה, ראוי להציב יעד מדיני – ב-2 בנובמבר 2017, במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, תעביר בריטניה את שגרירותה לישראל.

 

ממשל מיי הוא הממשל הבריטי האוהד ביותר שידענו מזה שנים רבות, וזהו חלון הזדמנויות שאין להחמיצו. אין לדרוש מבריטניה להכיר בסיפוח של מזרחה של העיר, אלא לכבד את עצם היותה של ירושלים בירת ישראל.

 

אם בריטניה תעשה זאת, יהיה לטראמפ הרבה יותר קל ללכת בעקבותיה, ואחריהם עוד מדינות רבות.

 

* הטפילה – איפא"ק היא השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב. זו שדולה דו-מפלגתית, כלומר היא נתמכת בידי רבים ובהם מנהיגים משתי המפלגות בארה"ב. זו שדולה התומכת בישראל, ולאו דווקא במדיניות של ממשלה זו או אחרת, והיא ליוותה באהדה את כל ממשלות ישראל ואת המדיניות שלהן. לוועידתה השנתית מזמינה איפא"ק את מנהיגי ישראל מן הממשלה ומן האופוזיציה. למשל, בין הנואמים המרכזיים בפני הוועידה השנה, היו הרצוג וציפי לבני, ולא רק נתניהו ושרי ממשלתו. במסגרת הגישה הפלורליסטית של איפא"ק הוזמנה לוועידתה גם ח"כ תמר זנדברג ממרצ. מה פירוש הוזמנה? איפא"ק ממנה את כרטיס הטיסה, המלון והשהות שלה בארה"ב.

 

זנדברג נהגה כטפילה, לקחה את הכסף, נסעה על חשבון מזמיניה לארה"ב, לנה על חשבונם בבתי המלון, והצטרפה להפגנה נגד מזמיניה, נגד איפא"ק. הטפילה הזאת לקחה את הכסף ובלי למצמץ נשכה את מיטיביה. למה הפגינו זנדברג וחבריה נגד איפא"ק? כי איפא"ק היא השדולה הפרו-ישראלית ואילו הם שדולה אנטי ישראלית. הם מתנגדים לתמיכה בישראל. הם מתנגדים לישראל. אלה המנוולים מ-BDS. לא בכדי אחת מכרזות השטנה בהפגנה הייתה "לשחרר את פלשתין".

 

עצם העובדה שח"כית ישראלית מפגינה בחו"ל נגד מדינתה חמורה בפני עצמה. אילו עשתה זאת מכספה – ניחא. אילו עשתה זאת מכספי ארגוני ה-BDS (כסף לא חסר לזוועה הזאת), מילא. אבל הטפילה הזאת עשתה זאת מכספי איפא"ק. אין לה אפילו טיפת בושה.

 

עירית לינור כינתה פעם את זנדברג "נעל". היא עושה לעצמה חיים קלים. לא, היא לא טיפשה. אין זה מקרה של חלם. זה מקרה של סדום.

 

* השחר עולה עולה – שוקולד "השחר העולה" אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו "ממרח גזעני ופשיסטי").

 

לפעמים שואלים אותי קוראים מדוע אני מצטט אותו. צריך להתעלם. לא אכנס כאן לוויכוח עקרוני, אבל במקרה הספציפי הזה יש לכך סיבה מעשית. אני עושה זאת כדי לעודד את קוראיי לרכוש את המוצר. הדרך להילחם במגפת החרמות, היא לשבור אותם. כל מוצר שכוחות האופל ממליצים להחרימו – ראוי להגביר את רכישתו.

 

* הוא רוצח -  חאתם מרארי, שהורשע ברצח רס"ל יוסי אברהמי בלינץ' ברמאללה (2000) שוחרר מכלאו, לאחר שבמשפט חוזר הוא זוכה מאשמת הרצח והרשעתו שונתה לתקיפת חייל ואי-מניעת עבירה. זאת, כיוון שהראיות הצביעו על קושי בזיהוי שלו כמעורב בפועל ברצח.

 

עם כל הכבוד לבית המשפט, איני מסכים עם הכרעת הדין. לינץ' הוא רצח קולקטיבי. עבודת צוות לתפארת. מה זה חשוב אם פלוני אחז בידיו או ברגליו של הנרצח או הוא אישית נעץ את הסכין בחזהו? אין לכך כל חשיבות. זהו רצח קולקטיבי, וכל מי שהיה שותף בו הוא רוצח ויש להרשיעו ברצח. והרי על שותפותו בלינץ' אין עוררין.

 

כיוון שלינץ' הוא רצח קולקטיבי, ראוי היה לגזור על מרארי שני מאסרי עולם, שכן בלינץ' שהוא היה שותף לו נרצח גם ודים נורז'יץ.

 

* יופקו הלקחים – משפחות הנרצחים בלינץ' ברמאללה לא עודכנו בשחרור רוצח בנם. צה"ל: "יופקו לקחים". איזה לקחים? יש כוונה לשחרר עוד מחבלים רוצחים?

 

* מעל הכל – המוסיקאי וחוקר תולדות הרוק נעם רפפורט מוציא ספר על הרוק הישראלי בשנים 1967-1973. בראיון ל"ישראל היום" הוא הביא אנקדוטה, משבועון המוסיקה והבידור הפופולארי "להיטון", משנת 1980: "התקליטון החדש של פינק פלויד, 'עוד לבנה בחומה', מוחרם בדרום אפריקה. רוג'ר ווטרס לכתבנו: אני נגד חרם. מוסיקה היא מעל הכל' ".

 

בינתיים ווטרס מצא שיש דבר שהוא גם מעל המוסיקה: האנטישמיות.

 

* הבן הרשע תשעז – בעוד ימים אחדים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשעז?

 

כל הארץ הפגנות אלימות, חסימות כבישים, התפרעויות והשתוללויות של הפלג החרדי הקיצוני בהובלת הרב אויערבך. לא זו בלבד שהחרדים ממשיכים להשתמט בהמוניהם משירות בצה"ל ומההגנה על המדינה, ובכך הם חיים כטפילים על דמם של בנינו המחרפים נפשם גם כדי להגן עליהם – עזי המצח הללו ירדו מדרגה. כעת הם מסרבים אף לגשת ללשכת הגיוס כדי לקבל את הפטור. וכל המהומה היא על מעצר עריקים שלא הגיעו לצו ראשון. כי להגיע ללשכת גיוס כדי לקבל פטור זה ביטול תורה, בניגוד להתפרעויות, הפגנות וחסימת כבישים.

 

אז מיהו הבן הרשע תשע"ז? הרב אויערבך. הוא והתינוקות שנשבו הממלאים את הוראותיו.

 

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. מפאת פוליטיקלי קורקט, נעדר שמו של הבן הטיפש. ומיהו הבן הטיפש תשעז? מי שאינו מורה לעצור את אויערבך ומעניק לו חסינות. בעצם, זה לא הבן הטיפש אלא הבן הפחדן. פוחדים ממנו ומעדרי חסידיו. הבן הפחדן הוא היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, כל מי שאשם בחרפה שהאיש מסית ומדיח ונשאר ללא פגע.

 

ומה אני מאחל לרב אויערבך והנוהים אחריו? שיחזרו בתשובה.

 

            * ביד הלשון

 

משמר הירדן – לפני מספר חודשים הוקדשו כמה מן הפינות לשמותיהם של מספר אתרים באזור הירדן: התחלנו בבית המכס העליון, המשכנו לבית המכס התחתון (והצגנו מחלוקת האם בכלל היה זה בית מכס), ירדנו לגשר בנות יעקב ועברנו לעבר הירדן המערבי, לקיבוץ גדות.

 

היום נמשיך מערבה, למושב משמר הירדן. המושב, השייך למועצה האזורית מבואות חרמון, ממוקם על כביש 91, בין הקיבוצים מחנים וגדות. המושב עלה לקרקע ב-1949, כיישוב של תנועת משקי חירות בית"ר; תחילה כמושב שיתופי אך לאחר זמן מה הפך למושב עובדים. הקימו אותו בית"רים ילידי הארץ והצטרפו אליהם בית"רים מצפון אפריקה. בדומה לקיבוץ גדות, גם משמר הירדן הוקם בשטח המפורז, כדי לממש את הריבונות הישראלית באזור, שהסורים דרשו להתייחס אליו כאל שטח הפקר, שאסורה בו גם פעילות אזרחית, ולא רק פעילות צבאית כפי שנקבע בהסכם שביתת הנשק. תחילה נקרא המושב בני צפת, ואח"כ שונה שמו למשמר הירדן, שם המנציח את שמה של המושבה משמר הירדן, שנפלה בתש"ח. המושב סבל קשות מהתנכלות האויב הסורי, עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.

 

המושבה משמר הירדן קמה בתקופת העליה הראשונה, בשנת 1890, והיא התקיימה במשך 58 שנים, עד מלחמת השחרור. שמה הראשון היה שושנת הירדן, והיא שינתה את שמה על פי הצעתו של מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר, על שם שיר אחר שכתב, שלפני "התקווה" הוא רצה לראות בו את ההמנון הציוני. השיר נפתח במילים:

 

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל!

יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ,

עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל

חֶלְאַת אַרְצֶךָ.

 

השיר נכתב בהשראת שיר גרמני, שנקרא "משמר הריין".

 

כאמור, במלחמת השחרור הסורים כבשו את האזור והמושבה נפלה. על חורבותיה קם קיבוץ גדות, ושמה הונצח במושב הסמוך.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 2/4/2017 00:38   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, משפט, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ