הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על רפורמה משמעותית בכלכלה הישראלית – שמים פתוחים. ישבה הממשלה בישיבתה השבועית וקיבלה את ההחלטה, על אף ההתנגדות החריפה של חברות התעופה ושל ההסתדרות. גם השבתת חברות התעופה והאיום בהשבתת נמלי התעופה לא עצרו את המהלך. החברות וההסתדרות הבינו במהרה שהממשלה נחושה לבצע את ההחלטה, ומיהרו להגיע עמה להסכם. הרפורמה הייתה לעובדה.

שבועיים קודם לכן, ניסה נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בבתי הנבחרים רפורמה משמעותית בנושא ביטחון הפנים – רפורמת רכישת הנשק. הוא  נכשל. הלובי של תעשיות הנשק הפעיל לחץ כבד על סנטורים וחברי קונגרס והיוזמה נבלמה.

איך זה יכול להיות? הרי ארה"ב היא התגלמות המשילות במדינות הדמוקרטיות. הזרוע המבצעת שלה היא הנשיא הכל יכול. וישראל, כידוע, סובלת משיטת ממשל פרלמנטרית קואליציונית בלתי יעילה ובלתי משילה. מסתבר שתדמיות לחוד ומציאות לחוד.

האמת היא שאין בעיית משילות בישראל. המשילות אינה מוחלטת, מאחר והמגבלות על השלטון – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, מבקר המדינה, התקשורת ודעת הקהל, הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה. אך במגבלות הדמוקרטיה, ישראל היא מדינה משילה בהחלט.

הנה, זה עתה סיימה את ימיה ממשלה שמשלה במשך ארבע שנים, והעבירה ובצעה כמעט כל יוזמה שרצתה. בתחילתו של כל מושב בכנסת הקודמת ניבאה העיתונות שזה המושב האחרון בקדנציה, והמציאות טפחה על פניה.

אז מנין הדימוי של אי המשילות? הוא נובע ממציאות שהייתה וחלפה. בעיית המשילות בישראל נפתרה ברפורמה קטנה, אך משמעותית מאוד, שאותה הוביל אריק שרון – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי הרפורמה הזאת, ניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק אם 61 ח"כים מתלכדים סביב מועמד חלופי. כך, הפלת ממשלה מכהנת באמצע הקדנציה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. עד לאותה רפורמה, הממשלות קרטעו מיום שני ליום שני, ונחלצו בעור שיניהם מנפילה בהצבעת אי אמון. תִּחזוק הקואליציה חייב ניהול מו"מ קואליציוני שבועי עם רסיסי סיעות ואפילו עם ח"כים יחידים, לקראת כל הצבעה. אכן, ישראל סבלה מבעיה קשה של משילות. המציאות הזאת חלפה ואיננה.

מי שמציע היום הצעות להגברת המשילות, מציע בעצם להחליש את הדמוקרטיה. כאלו הם הסעיפים העיקריים בהצעותיו של ליברמן. בעידן אי האמון הקונסטרוקטיבי, הצעות אי אמון רגילות אינן מסכנות את הממשלה. גם הצעה שתזכה לרוב, לא תפיל את הממשלה, ומשמעותה תהיה בעיקר סמלית, הצהרתית. היום, הצעות האי אמון הן כלי פרלמנטרי לביטוי ההתנגדות של האופוזיציה לממשלה וצעד של מחאה נגדה. ההצעה האוסרת את עצם הגשת ההצעה אם אין בה תמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, שומטת מידי האופוזיציה את אחד הכלים הפרלמנטריים החשובים ביותר שבידה. האם ליברמן מעלה על דעתו מצב שבו האופוזיציה לא יכלה להציע אי אמון בממשלה על הסכם אוסלו וההתנתקות? זו המשמעות המעשית של הצעתם.

אני סבור שיש היום אינפלציה בהצעות אי אמון. אני עוד זוכר את הימים שהצעת אי אמון הייתה אירוע משמעותי, שבו כל הכנסת הייתה מתייצבת לשמוע את ראש האופוזיציה בגין ואת תשובת ראש הממשלה. הצעות אי אמון בממשלה היו מוגשות לעתים רחוקות, ככלי פרלמנטרי יקר ערך שיש לשמור אותו להחלטות או מעשים שההתנגדות אליהם חריפה במיוחד. ריבוי הצעות האי אמון השבועיות מוזילה את ערך הכלי ומחלישה את הפרלמנטריזם. טוב יהיה אם הכנסת תחזור לנורמה הישנה. אולם אין בריבוי הצעות האי אמון כל פגיעה במשילות, וההצעה בנדון אינה פוגעת באותה אינפלציה, אלא מעקרת את עצם הכלי של אי אמון. זו פגיעה בכנסת.

גם העלאת אחוז החסימה אינה מוצדקת. בעידן שקדם לרפורמת האי אמון הקונסטרוקטיבי, אכן מפלגות קטנות ורסיסי סיעות נהנו מכוח בלתי סביר שפגע במשילות. היום הבעיה אינה קיימת. העלאת אחוז החסימה, רק תפגע בייצוגיות. היום אחוז החסימה עומד על 2% ואין כל צורך להעלותו.

לעומת זאת, אני תומך בהצעה להגביל את מספר השרים ל-19 (ואולי אף לפחות). גם ההצעה להגביל לארבעה את מספר סגני השרים טובה, אם כי בעיניי רצוי לבטל לחלוטין את תפקיד סגן שר. מן הראוי שנבחר ציבור, אדם פוליטי, יעמוד בראש משרד ממשלתי ותחתיו מערכת ביצועית של משרתי ציבור. אין כל צורך באדם פוליטי נוסף, בתפקיד המיותר של סגן שר.

זעקות השבר בעקבות הצגת ההצעות של ליברמן בנוסח "דיקטטורה עלינו" מוגזמות. הזיהוי הפבלובי בין ליברמן לפוטין מדיף ריח רע של גזענות כלפי העולים מחבר העמים. אולם ההצעות הללו מיותרות ומזיקות. הן נושאות לשווא את שם המשילות, ומחלישות את הכנסת ואת הדמוקרטיה.

* "ישראל היום"

הדיון התקשורתי מתנהל סביב חוק המחייב משאל עם על כל הסדר עם הפלשתינאים. בעיניי, אגב, חוק כזה הוא בהחלט ראוי, אלא שלא בחוק הזה מדובר. החוק המדובר, שהנו חלק מן ההסכמים הקואליציוניים והוא מחייב את כל סיעות הקואליציה, כולל "התנועה", הוא עיגון החוק הקיים, המחייב משאל עם במקרה של ויתור על שטח ריבוני של המדינה, בחוק יסוד.

קצת רקע היסטורי – ב-1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של ח"כ (לשעבר) יהודה הראל, המחייבת רוב מיוחד (לפחות 61 ח"כים) בכנסת ואישור של משאל עם, לצורך נסיגה משטח ריבוני של המדינה. אולם מאחר ואין בחוק הישראלי הסדרה של משאל עם, המפרטת את אופן התנהלותו, נקבע בחוק, שמימוש סעיף משאל העם מחייב חקיקת חוק יסוד מיוחד. במדינה מתוקנת, מרגע שהתקבלה ההכרעה העקרונית, הן התומכים והן השוללים היו מפשילים שרוולים כדי להסדיר את החוק. אלא שממשלות ישראל, לאורך שנים, מזמזו, מסמסו והכשילו את היוזמה.

מתוך הקושי להעביר את חוק היסוד, קיבלה הכנסת הקודמת חוק חדש, שאינו חוק יסוד, המסדיר את תנאי משאל העם. בעקבות זאת, עתר עו"ד מחמד ואתד לבג"ץ נגד החוק. הוא הציב שורה ארוכה של נימוקים פוליטיים נגד החוק, שמקומם אינו בבית המשפט, ונרמז לו בידי השופטים שמוטב שיוותר עליהם, וכך הוא עשה. לצד הנימוקים הפוליטיים היה לו גם נימוק חוקתי – הטענה ששינוי מהותי בסדרי השלטון, כמו החלת משאל עם, אינו יכול להיעשות אלא בחוק יסוד. מהערות השופטים ושאלותיהם, ניתן להסיק שהם מקבלים את הטיעון הזה, אף שספק אם הם יראו בכך עילה מספקת לפסול את החוק. אולם לנוכח דברי השופטים, עלתה היוזמה לעגן את החוק הקיים בחוק יסוד. זה החוק העומד על הפרק.

החוק אינו מחייב משאל על כל הסדר מדיני, גם לא על כל פשרה טריטוריאלית ולא על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטח ריבוני. שטח ריבוני הוא שטח עליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי. שטחים אלה הם כל השטחים שבתוך הקו הירוק – שהיו בגבול מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, מזרח ירושלים שסופחה ב-1967 והגולן שסופח ב-1981. הסכם בין ישראל ובין הפלשתינאים על פי מתווה ברק / אולמרט יחייב משאל עם, מאחר וכרוכים בו נסיגה ממזרח ירושלים ו"חילופי שטחים" שמשמעותם ויתור על שטחים בתוך הקו הירוק.

קיום משאל עם בהכרעות בעלות משמעות היסטורית כבדת משקל הנוגעות לריבונותה של המדינה, יצרף את ישראל למשפחת הדמוקרטיות המתוקנות. כך נהוג בכל העולם הדמוקרטי. למשל, מדינות האיחוד האירופי אישרו את אמנת מסטריכט ואת החלפת המטבע הלאומי באירו, במשאלי עם. לכן, הטענה על פיה משאלי עם הם פעולה הנוגדת את הדמוקרטיה או את השיטה הפרלמנטרית מגוחכת ומשוללת כל יסוד.

לשלל הפִּרְכוֹת המְתָרְצוֹת את ההתנגדות למשאל עם, צירפה השבוע ציפי לבני טעם חדש. החוק אינו הוגן, היא טוענת, כיוון שמשאל העם יתקיים רק כאשר הכנסת אישרה את ההסכם, ואילו אין משאל עם במקרה שבו הכנסת תדחה את ההסכם. כששמעתי את הטיעון המוזר הזה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לצחוק, כי זה מצחיק. לבכות, כי זאת שרת המשפטים. הרי משאל העם לא נועד להחליף את הכנסת, אלא לעגן הכרעה כה מרחיקת לכת כמו ויתור על שטח ריבוני, באישור ערכאה גבוהה יותר – הריבון, העם. ברור, שאם אין בכנסת רוב להצעה, ההצעה נפלה ואין צורך להביא אותה לערכאה הגבוהה יותר. בדיוק כפי שהכנסת אינה יכולה לאשר הסכם שהממשלה תדחה, כך העם אינו יכול לאשר הסכם שהכנסת תדחה. כך פועלת כל דמוקרטיה, וכאשר אני שומע את שרת המשפטים טוענת את הטענה המוזרה הזאת בכזאת רצינות, לא נותר לי אלא לשאול האם היה לציפי לבני, התלמידה, פטור משעורי אזרחות?

ההתנגדות למשאל עם נובעת מסיבה אחת – פחד מהכרעת הבוחר. האם יש מי שרוצים לכפות על הציבור הישראלי ויתור על שטחים ריבוניים ממדינתו, בניגוד לרצונו?

* "חדשות בן עזר"

ימים אחדים לאחר רצח אמיל גריצווייג, פרסם אמנון דנקנר ב"הארץ" מאמר שייזכר לדיראון עולם כאחד הטקסטים המגונים והגזעניים ביותר בתולדות הפובליציסטיקה הישראלית: "אין לי אחות". במאמר זה השתלח דנקנר בהתנשאות וניכור קיצוניים כלפי עדות המזרח ותרבותם וקרא לצאת נגדם למלחמת חורמה, אך לא לכנות אותה "מלחמת אחים" כי אין הם האחים שלו. מאמר זה התווסף למאמר השתלחות שכתב כשנתיים קודם לכן, בו כינה בהכללה מתנשאת את בוחרי הליכוד "מוכרי החמוצים".

דנקנר, שנהנה לחולל מהומות, נהנה בימים הראשונים מהסערה שחולל, אולם כנראה שהיא חוללה בו טלטלה. מאז אותו מאמר חל שינוי מדורג, אך בדיעבד – דראסטי, בעמדותיו. הדבר הגיע לשיא בהתייצבותו לצד אחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, העבריין לוקח השוחד אריה דרעי, בטענה שהוא נרדף בשל היותו מזרחי וחרדי.

מאז, דנקנר מיצב עצמו כיריב שלטון החוק ומוסדות האכיפה, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בהתייצבותו המוחלטת לצד פוליטיקאי מושחת נוסף, אהוד אולמרט. אמנם הוא לא טען שאולמרט נרדף בשל היותו אשכנזי, חילוני ועשיר, אך טענתו הייתה אבסורדית עוד יותר – לטענתו אולמרט נרדף כיוון שעמד להביא לשלום עם הפלשתינאים...

מן הדברים שכתבתי עד כה, ניתן להסיק שבצמתים רבים, במרבית הצמתים, אמנון דנקנר היה מבחינתי מן הצד השני של המתרס. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן גם התעמתתי עמו באולפן "פופוליטיקה".

ואף על פי כן, הזדעזעתי מגילויי השמחה על מותו, בפייסבוק וברחבי הרשת, מצד אנשי "שמאל", הרואים בו בוגד שערק משורותיהם. מעבר לסלידתי מן המנהג הפרברסי והנפסד של הבעת שמחה על מוות, סלדתי בעיקר מן הסיבה המרכזית לאותה שמחה – הביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ, שניפצה את דמותו המיתית ושחטה את הפרה הקדושה שהוא היה בעיני חלק מן הציבור.

אני רואה בביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ את תרומתו הגדולה ביותר לחברה הישראלית, שאת פירותיה אנו קוטפים היום, כעבור עשרים שנה. אמנון דנקנר, שיצא באומץ רב נגד המיליה החברתי והתרבותי אליו השתייך, שינה את השיח הישראלי, בכל הנוגע למאצ'ו הישראלי, ליחס לנשים וליחס למין. הוא תרם יותר מכל אחד אחר, לכך שהיום גיבור התרבות אינו מי שמיטיב "להשכיב" כמו שיותר "נקבות", ואישה ונערה מתוארת הרבה פחות מבעבר במושגים משפילים של "נותנת", "מזרון" וכו'. הדיון הציבורי שהביוגרפיה שהוא כתב חולל, הביא למהפכה חברתית בישראל, לא פחות.

אלמלא אמנון דנקנר וספרו על דן בן אמוץ, ספק רב האם האנס הסדרתי משה קצב היה יושב היום בכלא. עובדה זו חזקה וחשובה יותר מכל הצדדים הבעייתיים בביוגרפיה שלו.

אמנון דנקנר היה עיתונאי וסופר מצוין, אמן הסיפור הקצר, בעל דמיון יוצר, הומור ושנינות. היכולת הסיפורית שלו, החיבור בין מציאות ודמיון, ריאליה ופנטזיה, דמויות אמתיות ובדויות היו סימן ההיכר של כתיבתו הייחודית. טוריו הסיפוריים בעיתונים הרבים בהם כתב, שאת חלקם קיבץ בספרים (כמו "הפסטו של השכן ירוק יותר") הם תרומה חשובה לתרבות הישראלית.

יהיה זכרו ברוך!

* "ישראל היום"