לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 22.10.14


* בערך שליש מבנות הציונות הדתית מתנדבות לצה"ל. למה מתנדבות? כי הן פטורות על פי חוק. לא זו בלבד שהן פטורות, העמדה המסורתית של קהילתן (זולת הקיבוץ הדתי) שוללת מכל וכל את גיוס הבנות, עד כדי הצגתו כמנוגד למצוות הדת, כביכול. ועדין תקפה ההחלטה השערורייתית של הרבנות הראשית נגד גיוס בנות.

 

רוב בנות הציונות הדתית שאינן משרתות בצה"ל מתנדבות לפחות לשנה ולעתים קרובות לשנתיים של שירות לאומי, לרוב שירות איכותי, שהתרומה בו לחברה הישראלית אינה נופלת מהתרומה בשירות הצבאי.

 

אם יש אופציה כזו, מה גורם לכל כך הרבה בנות דתיות ללכת נגד הזרם, ובקהילה שמרנית לא פשוט ללכת נגד הזרם, ולהתנדב לצה"ל? לא רק הרצון לתרום – הרי יכלו לתרום גם בשירות לאומי, אלא הרצון להשתלב, להיות חלק אמתי של החברה הישראלית.

 

יצא לי לפגוש בנות דתיות רבות לקראת גיוס לצה"ל, שהרציתי בפניהן במכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי", במדרשה לבנות דתיות לפני גיוס בעין הנצי"ב ובמדרשת השילוב בגולן. ממש לא מדובר ב"דתיות לייט", ב"חפיפיניקיות". להיפך, לפחות חלקן אדוקות ורציניות מאוד באמונתן ובאורח חייהן הדתי.

 

זהו ביטוי אחד מרבים, לשינוי המהפכני המתחולל בציונות הדתית – יותר היפתחות לחברה, פחות הסתגרות מגזרית ומהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים.

 

סרן תמר אריאל, נווטת הקרב הדתיה הראשונה, שנהרגה באסון בנפאל, אמרה בראיון שאינה רוצה להיות סמל של הציונות הדתית, אבל מן הראוי שהיא תאומץ כסמל, כמודל לחיקוי. צעירה דתיה שהתגייסה לתפקיד מחייב ביותר, חתמה 9 שנות קבע, הצטיינה כנווטת וכמפקדת, הצטיינה באינספור גיחות מבצעיות במלחמת "צוק איתן" ורק בשל נסיעתה לטיול לא ייצגה את יחידתה כמצטיינת בסוכת הרמטכ"ל. תמר אריאל היא סמל לשינוי בציונות הדתית וראויה לשמש מופת לבנות דתיות לאומיות שתלכנה בעקבותיה.  

 

יהי זכרה ברוך!

 

* באסון ההימלאיה נספו ונפצעו תיירים ממדינות רבות, אך רק ישראל יצאה מגדרה במשלחות חיפוש ומשלחות רפואית כדי לסייע לאנשיה. הסיבה לכך, היא שישראל היא חברה סולידרית יותר, המבוססת על הערך היהודי העליון – ערבות הדדית; כל ישראל ערבין זה בזה. את זה אי אפשר לקנות בזול בסופרמרקט בברלין.

 

* כל מי שיורד מן הארץ, עושה זאת למען ובשם ה"אני", תוך שהוא מוותר על ה"אנחנו" ועל היותו חלק מן ה"אנחנו". ולכן, מן הראוי שלא יעטוף את החלטתו באכפתיות, כביכול, ל"אנחנו". אם חשוב לו להשפיע על ה"אנחנו", שיישאר חלק מן ה"אנחנו". אם הוא בחר אחרת, זו זכותו, אבל שיפסיק להטיף. ובטח שלא יעשה פרובוקציות מכוערות, כמו הטפה לירידה המונית ודווקא לגרמניה, יכנה ירידה כ"עליה" וכו'. אגב, ה"אני" הוא חשוב ביותר. ה"אנחנו" בנוי מהרבה "אני"ים. אולם הוא בנוי ממי שבחרו ליצור זהות בין ה"אני" וה"אנחנו"; שקשרו את גורלם ל"אנחנו", ללא תנאי ובלי להתייחס ל"אנחנו" כאל כספומט.

 

* נרקיסיזם הוא אהבה עצמית חולנית, המתבטאת באנוכיות קיצונית ושחצנות יהירה. כל כך אופייני, שמצית קמפיין הירידה לברלין נקרא נרקיס.

 

* הטייקונים המאיימים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו המסים, או שיוציאו את החברות שלהם לחו"ל אם ידרשו להעביר תמלוגים גדולים יותר למדינה, אינם טובים יותר מאלה המטיפים לירידה מן הארץ בגלל יוקר המחיה. זה אותו סוג של ישראליות אגואיסטית, ישראליות על תנאי.

 

* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

כל מי שמאמין בכך, בהכרח מאמין שארץ ישראל אינה שייכת ליצחק תשובה או למשפחת עופר.

 

ולכן, ברור שאוצרות הטבע של א"י, השייכים לכולנו, אינם עסקם הפרטי של אותם טייקונים.

 

ועדת ששינסקי א' שעסקה ברווחי הגז, יצרה איזון סביר בין הרווחים מאוצרות הטבע של א"י שישתלשלו לכיסו של תשובה לתמלוגים שעם ישראל יוכל ליהנות מהם לצרכי חינוך, רווחה וביטחון. יש לציין את שר האוצר לשעבר שטייניץ שעמד בלחצים כבירים של תשובה ומקורביו ולא ויתר על האינטרס הלאומי. בכך הוא נהג כפי שר צריך לנהוג – כנאמן האינטרס הלאומי.  גם ועדת ששינסקי ב', במסקנותיה הראשונות, הציעה מסלול סביר של תשלום תמלוגים בסך 57% לציבור. אלא שששינסקי לא עמד בלחץ הברוטאלי של משפ' עופר והתקפל. כנראה הוא לא סמך על יכולת העמידה של יאיר לפיד על האינטרס הלאומי.

 

* שר האוצר אמר בעת הגשת מסקנות ועדת ששינסקי, לבחינת חלקה של המדינה ברווחים מאוצרות טבע: "מודע היטב לניסיונות להלך אימים עלינו ועל הציבור, ולאיים בסגירת המפעלים או פיטורי עובדים. הניסיונות אלו לא יצליחו".

 

הם כבר הצליחו.

 

* בעקבות משבר הקפיטליזם ב-2008, המחאה החברתית ב-2011 ומסקנות ועדת טרכטנברג, דומה היה שהממשלה נוקטת בצעדים לריסון כלכלת הג'ונגל הדרוויניסטי ולשיקום חלקי של כמה ממרכיבי מדינת הרווחה. לא שהיא מאמצת את דרכו החברתית כלכלית של ז'בוטינסקי, שלא לדבר על דרך סוציאל דמוקרטית, אלא שהיא ממתנת את דרכה, מתקנת כמה מקלקוליה.

 

תקציב המדינה החדש מסמן חזרה של הממשלה לסורה, לדרכו המסורתית של נתניהו במיטוט מדינת הרווחה הישראלית. דווקא לאחר גילויי הסולידריות החברתית הנפלאים של הציבור הישראלי במלחמת "צוק איתן", הממשלה נוקטת במדיניות נוגדת סולידריות.

 

נתניהו לא למד דבר.

 

* אני שותף לקבוצה הפועלת לקידום אזורי בתחומי החברה האזרחית בגליל המזרחי, ברוח הקואופרציה. אחד הנושאים בהם אנו עוסקים הוא שילוב אזורי עם היישוב הבדואי טובא זנגריה (היישוב הערבי היחיד באזור). מספר חברים בקבוצה הם מטובא. הדיונים בנושא הניבו רעיון של הקמת מכינה קדם צבאית לבדואים המתגייסים לצה"ל, מתוך רצון להגביר את אחוזי הגיוס לשירות משמעותי. נפגשנו עם ראש המועצה המקומית והוא התלהב מן הרעיון ורתם אליו את ההנהגה המקומית.

 

צוות ההיגוי נפגש בראשית השבוע עם אנשי משרד הביטחון. המפגש הזה קידם מאוד את הרעיון. עד שתקום מכינה תחלופנה שנים אחדות, אך בדרך לכך תהיינה יוזמות קצרות טווח יותר, תכניות ברוח המכינה לבני הנוער בטובא.

 

הבדואים אינם מחויבי גיוס, אך בטובא ובשבט אל-היב מתגייסים רבים מאז הפלמ"ח. הגברת אחוז המתגייסים, עשויה לקדם מאוד את השתלבותם של ערביי ישראל במדינה. אנו מקווים ליצור שילוב אזורי שיהווה דוגמה לשילוב ברמה הארצית.

 

* כאשר החלה נסיקתה של קבוצת הכדורגל בני סכנין, היא עוררה אהדה בקרב יהודים רבים, ואני בתוכם, בתקווה שהיא מסמלת שילוב נאות של ערביי ישראל במדינה. כה מצער, שבעוד הקבוצה נושאת את דגל הדו-קיום, היא פונה לקווים לאומניים. ההוקרה לעזמי בשארה, שהנו סמל של לאומנות קיצונית הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם הקיצונים במחבלים, והיותו עבריין ביטחוני נמלט, חצתה את הקווים האדומים.

 

התגובה למעשה צריכה להיות מחיקת כל הנקודות שהקבוצה צברה העונה בליגה. צעד כזה יבהיר, שמי שנוקט בצעדים בלתי ספורטיביים קיצוניים, נענש באובדן הישגיו הספורטיביים.

 

* זו הדרך גם למאבק נגד הגזענות בכדורגל.

 

* הבעיה עם חנין זועבי – היא קוראת יותר מדי את גדעון לוי וב. מיכאל, ובצורה פחות מדי ביקורתית.

 

* מתמחה ערבי בביה"ח "ברזילי" התנדב לדאעש ונהרג בקרבות בסוריה. נראה לי שהמודל שלו לחיקוי היה הרופא ברוך גולדשטיין.

 

* הרשתות החברתיות הומות מהשתלחות מתלהמת של גורמי ימין בנשיא המדינה ראובן ריבלין. כנראה שהם לא אוהבים ז'בוטינסקאים מובהקים. לא בכדי בני בגין נפלט מרשימת הליכוד. סביר להניח שמנחם בגין היה מוקע בידי אותם אנשים, שלא לדבר על ז'בוטינסקי.

 

* אילו יצחק רבין נרצח בידי מחבלים פלשתינאים, לא היה מקום, לדעתי, ליום זיכרון ממלכתי לזכרו. הוא היה חלל נוסף במערכות ישראל, וראוי היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד כל חללי צה"ל, מטוראים ועד אלופים (חמישה אלופים נפלו במערכות ישראל) ולצד כל נפגעי פעולות האיבה.

 

לכן אני מתנגד גם ליום הזיכרון הממלכתי לזכרו של רחבעם זאבי, שנרצח בידי מחבלים. לדעתי, נכון היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לעומת זאת, אילו נרצח בידי יריבים פוליטיים, ראוי היה לקיים יום ממלכתי לזכרו, כיום של מסר לאומי נגד אלימות פוליטית ובעד הדמוקרטיה.

 

הסיבה לקביעת יום זיכרון ממלכתי לזכר גנדי, היא מעין "פרס ניחומים" ל"ימין" על יום הזיכרון הממלכתי לזכר רבין, שהוא "החג" של "השמאל". לא בכדי דפוסי היום כמעט זהים. אין בכך כל טעם, כי אין כל דמיון בין האירועים.

 

יום הזיכרון לרצח רבין אינו יום של "השמאל". הכדורים שנורו לעבר רבין כוונו לעבר הדמוקרטיה הישראלית, לעבר החברה הישראלית וחבל שהן ב"שמאל" והן בקרב חלק מן ה"ימין" גימדו וכרסמו את משמעותו של היום הזה, והפכו אותו ליום שבטי. את המעוות הזה ראוי לתקן.

 

גנדי הביע משאלה להיקבר לצד רעו לנשק, הקצין הבדואי סא"ל עבד אל-מג'יד ח'דר אל-מזאריב, הידוע בכינויו עמוס ירקוני. בסופו של דבר נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל. אני מאמין שהוא היה מרגיש נוח יותר, אילו היינו מכבדים את זכרו יחד עם חבריו הלוחמים, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. הרי כמותם הוא נהרג במערכה על עצמאות ישראל.

 

* אין עלבון גדול יותר לאמריקאים מהסיסמה: Yankees, go home!. סיסמה זו היא הביטוי הבוטה של שנאת הדמוקרטיה, שנאת המערב, שנאת העולם החופשי, שנאת כל מה שארה"ב מסמלת. זו קריאת הקרב שהלהיטה תנועת ה"שלום" שסטלין הפיץ בעולם, זו הסיסמה של האיראנים הרואים בארה"ב את השטן הגדול. ולכן, אין תִמה שזו סיסמתו של גדעון לוי.

 

Yankees, go home! כתב גדעון לוי במאמרו האחרון ב"הארץ". הסיבה לכך היא תמיכתה של ארה"ב בישראל. מאמר רצוף בביטויי שנאה לישראל ולארה"ב ותיאור גרוטסקי של מערכת יחסים פרברסית, שבה הענק האמריקאי משועבד לגמד השולט בו, מתעמר בו ומהלך עליו אימים.

 

שנאתו היוקדת של לוי למדינת ישראל אינה חדשה וגם לא תוקפנותו כלפי כל מי שתומך בישראל. לאחר עלייתו של אובמה לשלטון כתב לוי מאמר תחת הכותרת "אנא בכוח" שבו התחנן בפני אובמה שיפעל בכוח נגד ישראל.

 

אבל למה דווקא עכשיו יצא לוי במאמר התוקפני ביותר שכתב אי פעם נגד ארה"ב? למה דווקא עכשיו, כאשר נשיא ארה"ב מנהל בעקביות מדיניות פייסנות כלפי האסלאם, כולל האסלאם הקיצוני? למה דווקא עכשיו, כאשר הממשל האמריקאי ביקורתי כלפי ישראל יותר מקודמיו?

 

נדמה לי שאני מבין את הסיבה. בשתי מילים – "כיפת ברזל". כמו גדר הביטחון, כך "כיפת ברזל" היא סמל למענה ישראלי שבלם אסטרטגיה תוקפנית אנטי ישראלית אותה טיפחו הפלשתינאים לאורך שנים (גדר הביטחון, היא אמצעי זניח יחסית בעצירת טרור המאבדים, אבל היא הפכה לסמל). "כיפת ברזל" היא תסכול נורא בעבורם. מאחר וארה"ב מימנה את "כיפת ברזל", הם יורקים עליה קיתונות של זעם. הם והשופר שלהם.

 

* מה הפלא שמכחיש השואה אבו מאזן מגדיר יהודים כ"עדר"?

 

* עסקת הטיעון עם "הרב" פינטו היא אחד מרגעי השפל של פרקליטות המדינה, שפעלה כמריונטה של עבריין צמרת. אם בית המשפט העליון אינו חותמת גומי של הפרקליטות, עליו לבטל את העסקה.

 

* קציני המשטרה הבכירים שהסתופפו בצלו של פינטו, מעלו בתפקידם ובאמון הציבור. אולם במקרה הזה, גם הניצבים הם דגי הרקק בפרשה. מדובר במי שפעל במודע להשחתת צמרת המשטרה, כדי שיוכל להמשיך בפעולתו העבריינית באין מפריע.

 

* פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר הדין החמור של המעורבים בה, התוו דרך למלחמת חורמה בשוחד, שהוא אבי אבות השחיתות. ההתמודדות עם פרשת פינטו תבהיר, האם היה זה סימן דרך לבאות, או בסך הכל פסק דין חריג של שופט יוצא דופן ביושרו ואומץ לבו.

 

* בתקופת המאבק על הגולן, קיימתי מספר עימותים פומביים עם רן כהן, אז ח"כ מטעם מרצ. המחלוקת בינינו הייתה עמוקה והוויכוח נוקב, אך הוא התנהל בכבוד והערכה הדדית. הרגשתי שניצב מולי יריב ראוי, שעמדותיו ראויות ומנוסחות היטב והדיון עמו היה מאתגר.

 

היום עימת בינינו רדיו "גלי ישראל", במלאת 20 שנה לשביתת הרעב של ועד יישובי הגולן בה נטלתי חלק, לדיון בפרספקטיבה של שני עשורים, על המו"מ לנסיגה מהגולן והמאבק על הגולן. הפעם, למרבה הצער, חשתי שניצב מולי יריב נלעג.

 

מה הסיבה לכך? העובדה שהוא ממשיך לדקלם אותם דקלומים, כאילו אסד האב לא דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן ובעיקר – כאילו לא קרה מאז דבר בסוריה ובמזה"ת. הוא דקלם את המנטרה של סרבן ההתפכחות אורי שגיא, לפיה אילו נחתם הסכם עם סוריה, היא הייתה הופכת לדמוקרטיה מערבית יציבה ושוחרת שלום. הוא באמת מאמין בזה?

 

האם יש קשר בין ישראל לבין מה שקורה בעיראק, בלוב, בתימן, במצרים, בתוניס, בבחריין? האם נסיגה מהגולן הייתה מביאה דיקטטורה של המיעוט העלאווי הרודה ב-90% מהסורים להיפתח, להפוך לדמוקרטיה ואף ליהנות מאמון העם הסורי? אין שחר לאשליה הזו.

 

* הנימוקים המרכזיים למאבקנו על הגולן היו ציוניים - זיקתנו לחבל ארץ ישראל שאין בו סכנה דמוגרפית, השורשים ההתיישבותיים שהיכינו בגולן, הקהילה הנפלאה שיצרנו באחד המפעלים המוצלחים בתולדות הציונות וכיבוד הריבונות הישראלית. רק לאחר מכן היו הטיעונים הביטחוניים ודמותו של המשטר הסורי.

 

אולם בנושא המשטר הסורי, לעגו לנו על שאנחנו מתעקשים להבין יותר מן המומחים, כאשר ברור שהניתוח שלנו מוטה אידיאולוגית. מסתבר שהניתוח שלנו את מהות המשטר הסורי המעיט בחומרתו לעומת המציאות, אך לבטח היה קרוב יותר למציאות משל ה"מומחים". דווקא הניתוח שלהם היה מוטה אידיאולוגיה. "אורות בערפל" קרא אורי שגיא לספרו, אלא שכמו נהג המדליק אורות גבוהים בערפל, הוא סונוור מהאורות של עצמו. אני מאמין בכנות הכמיהה לשלום שלו ושל עמיתיו, אלא שבלשונו של דיין, האור שבלבם סינוור את עיניהם, והם לא הבחינו בברק המאכלת. 

 

* אילו נסוגונו מהגולן סוריה לא הייתה הופכת לדמוקרטיה. אין בכך כל ספק. אך אילו הייתה הופכת לדמוקרטיה, מה היה קורה? בבחירות ברש"פ ניצח חמאס. בבחירות במצרים ניצחו "האחים המוסלמים" וא-סיסי שולט כיוון שהפיל אותם בהפיכה צבאית. בבחירות בעיראק ניצחו השיעים, נאמני איראן.

 

השכונה שבה אנו חיים אינה מלבבת, ואין סיבה שנעצום את עינינו ונתעלם מן המציאות.

 

* ביד הלשון

 

בשבת הקרובה תמלא שנה לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. ביום מותו, כוסתה ירושלים במודעות אבל ענקיות, שנפתחו במשפט: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים". מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

 

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

 

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

 

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 01:23   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, משפט, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת בראשית תשע"ה


דרשה לשבת בראשית תשע"ה

קבלת שבת באורטל 17.10.14

 

אתמול, בשמחת תורה, הסתיימו חגי תשרי שעוד התארכו מעט בשישבת הצמוד להם. בחגי תשרי אנו מציינים את ההתחדשות האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית, האקלימית. בשמחת תורה, אנו נושאים את תפילת הגשם ומייחלים לחורף טוב וגשום, בוודאי אחרי החורף השחון אשתקד. בשמחת תורה אנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה. מסיימים מחזור אחד של קריאה, ומיד מתחילים מחזור חדש, שחס וחלילה לא נתפס מחוץ למעגל התורה. בשמחת תורה קראנו את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה המסיימת את התורה ואת תחילתה של פרשת "בראשית" – את סיפור בריאת העולם.

 

השבת הראשונה אחרי שמחת תורה נקראת "שבת בראשית", ואנו קוראים בה את פרשת "בראשית" במלואה. הפרשה מתארת בשני אופנים שונים את סיפור בריאת העולם והאדם, את סיפור בריאת האישה, את פרשת אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת טוב ורע, את הגירוש מגן העדן, את רצח הבל בידי אחיו קין ועונשו של קין ומפרטת את עשרת הדורות של שושלת האדם, עד דורו של נוח.

 

בסופה של הפרשה עורך האלוהים דו"ח רווח והפסד של יצירתו, ותוצאת חשבון הנפש עגומה למדי. "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ". וינחם, פירושו – התחרט. אלוהים התחרט על בריאת האדם והדבר גרם לו לעגמת נפש רבה. בקרת האיכות הקודמת שערך אלוהים הביאה למסקנות שונות לגמרי: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד", הוא אמר בתום היום השישי, היום בו ברא את האדם. מה קרה באותם עשרה דורות?

 

אדם וחוה הפרו את הצו שלו ואכלו מעץ הדעת טוב ורע. כאשר נתפסו על חם, ברחו מאחריות – אדם הטיל את מלוא האחריות על חוה, אותה הגדיר בהתרסה "האישה אשר נתתה עמדי". חוה הטילה את מלוא האחריות על הנחש. והרי רק לפני רגע טעמתם מעץ הדעת טוב ורע, אינכם מבינים שבריחה מאחריות היא רע?

 

האדם גורש מגן עדן, מצויד ביכולת להבחין בין טוב ורע, וכבר בדור השני הקנאה מובילה לשנאה והשנאה לרצח – הרצח הראשון בהיסטוריה, רצח הבל בידי קין אחיו. "איה הבל אחיך?" שואל אלוהים את קין, וקין משיב לו אולי במשפט המצמרר ביותר בתנ"ך: "השומר אחי אנוכי?" התורה מנסה לחנך אותנו לערבות הדדית, לסולידריות, לאחווה. אחווה היא סולידריות בין אחים. וכך נוהגים האחים הראשונים במשפחת האדם, ושוב, החוטא בורח מאחריות.

 

בפרשה הבאה, אלוהים יאמר דברים קשים מאוד על רצח ויקבע עונש מוות על הפשע: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". אבל קין דווקא יוצא אצלו בזול. הוא נדון לנדודים, ואלוהים מצמיד לו אות המגן עליו ואוסר לפגוע בו. קין יוצא לנדודים אך במהרה מסתיימים נדודיו והוא מקים יישוב. בקיצור, לא העונש המרתיע ביותר, ומה הפלא שגם אחד מצאצאיו, למך, הוא רוצח. לא סתם רוצח, אלא מתגאה במעשיו, מפאר אותם בשיר. אולי אפילו יוצא לחלק סוכריות ובקלאוות ברחוב.

 

אז מה הפלא שאלוהים חש כישלון, מתחרט ומתעצב? והמסקנה שלו קשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ואין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף: "מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". אז איך זה שהעולם קיים והאנושות קיימת. על כך בפרשה הבאה, הנרמזת כבר בפסוק האחרון לפרשתנו: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה".

 

כמובן שלא נסכם את הדרשה, ללא אמירה שראוי ללמוד ממנה. עוד טרם רצח הבל, כאשר קין קבל בפני האלוהים על שהוא שעה למנחת אחיו ואל מנחתו לא שעה, השיב לו האלוהים במשפט מפתח: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ". 

 

זהו בעיניי לוז המסר של התורה – אחריות הפרט וחופש הבחירה של האדם. אומר אלוהים לקין: אם תעשה טוב, יהיה לך יתרון. אם לא תיטיב, החטא רובץ לפתחך. ואף שאליך תשוקתו, כלומר אתה רוצה לחטוא, לנקום, לפגוע – ביכולתך למשול ברגשות הללו. הבחירה היא בידיך. יתכן שה' אמר זאת לקין מתוך היכרותו עם אופיו, אך זו אמירה אוניברסלית לכל אדם ולאנושות כולה. האדם מועד לחטא, אך יש בו כוח ויכולת להתגבר על הרע שבתוכו.

 

זה בעיניי המסר החשוב של הפרשה.  

נכתב על ידי הייטנר , 17/10/2014 21:27   בקטגוריות אורטל, הגות, יהדות, חינוך, משפחה, משפט, נאומים, פרשת השבוע, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 5.10.14


* מאז השואה ובעיקר מאז הקמת המדינה, האנטישמיות ממוקדת במדינה היהודית. מרכיב משמעותי ביותר בתוכה הוא הכחשת השואה. מהי מהות הכחשת השואה ומה מטרתה? דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הטענה היא שישראל קמה כתוצאה מן השואה, בעקבות רגשות אשמה של עמי אירופה. באמצעות הכחשת השואה, גימוד השואה והטלת ספק בהתרחשותה, תאבד אותה לגיטימיות. מרכיב משמעותי ביותר באותו קמפיין, הוא דמוניזציה של ישראל, הצגתה כנאצית, השוואה בין "פשעי" ישראל המומצאים, לפשעי הנאצים המגומדים, והטענה שישראל משתמשת בשואה כאמצעי לקבל לגיטימיות לפשעיה. למרבה הצער, ישראלים יהודים הם בין מובילי הקמפיין.

 

אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו כמשמעו – הדוקטורט של אבו מאזן הוא על "מחקר" מכחיש שואה), מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית. הדברים הללו תמיד הולכים יחד.

 

* בתגובה לנאומו של נתניהו באו"ם, הודיע משרד החוץ של הרשות הפלשתינאי, שישראל מנצלת את השואה כדי לתרץ את פשעי המלחמה שלה ופשעיה נגד האנושות. הם כל כך לא מקוריים. בסך הכל מתרגמים את מאמריו של אורי משגב.

 

* לקראת יום הכיפורים על ראש הממשלה להתנצל בפני יונית לוי, על שלא הביא לאישורה את נאומו באו"ם.

 

* שנתיים לאחר רצח רבין פרסם משה פייגלין מאמר ב"נקודה", בו הוא גינה את הרצח, כיוון שהוא שולל אלימות, אבל... האבל בעצם מטיל את האחריות על הנרצח, ממשלתו וסביבתו הפוליטית. מה לא ניסינו? הפגנו, מחינו, צעקנו, התחננו ולא שמעתם... דחקתם אותנו לפינה.

 

המסר של המאמר הזה, הוא של אדם הבטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן אופציה אחת לא קיימת אצלו – לכבד את האפשרות שגם אם הוא מפגין וגם אם הוא צועק וגם אם הוא בטוח בצדקתו וגם אם הוא באמת צודק, ההכרעה הדמוקרטית לא חייבת להיות כרצונו, ובסופו של דבר על ההכרעה הדמוקרטית להתקיים.

 

נזכרתי במאמר הזה, לנוכח מאמר היוצא מאותה נקודת מוצא פנאטית – מאמר של אורי משגב ב"הארץ", המצדיק את העריקה מהמלחמה בטרור. הכותרת: "אבל מה כבר אפשר לעשות?" המאמר נפתח במשפט: "מהי בעצם הציפייה מאדם שחי כאן ומחליט בשלב מסוים שאינו רוצה לקחת חלק במפעל הכיבוש וההתנחלות? מה רוצים ממנו?" וממשיך בהתבכיינות ממושכת על כך שכל דרכי ההתנגדות חסומות בפני אדם כזה. לדוגמה: "אם הוא פועל לגייס תמיכה חיצונית או לעודד מעורבות בינלאומית, הוא הופך ליהודון שמתרפס בפני הגויים האנטישמים". אז פשוט אין לו ברירה אלא לערוק, ואפילו על הצעד הזה, הכל כך מובן מאליו, כל כך מתון, כל כך הגיוני באים אליו בטענות.

 

גם משגב בטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן גם אצלו לא קיימת אופציה אחת – לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, גם אם היא מאוד מקוממת אותו.

 

ויש לו תירוץ. אקיבוש הוא לא דמוקרטי. כלומר, הכל מותר, כי אין כאן דמוקרטיה.

 

זכרו את ה-4 בנובמבר.

 

* למה עריקי 8200, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה ודרגותיהם טרם נשללו מהם?

 

* זיוה להט, אלמנתו של צ'יץ', סיפרה בראיון ל"קול ישראל" שצ'יץ' התייסר לאורך שנים על כך שלחץ על רבין להשתתף בעצרת שבה נרצח, וחש רגשות אשמה על שבכך גרם למותו.

 

אין שמץ של הצדקה לתחושה הזאת. האשמה ברצח היא על הרוצח, לא על הנרצח ולא על איש מהקשורים לנרצח. אין כל אשָם במקום, בזמן ובאירוע שבו בוצע הרצח – הנחישות של הרוצח והתפקוד הלקוי של המאבטחים היו עלולים להביא לאותה תוצאה באירוע אחר ביום אחר. מצער מאוד לשמוע שאדם סבל כל כך הרבה שנים מייסורי האשמה עצמית בלתי מוצדקת.

 

* שעה שארה"ב נלחמת בדאעש, אזרחי ארה"ב אינם מותקפים בטילים ואינם רצים למקלטים. זה רק אחד ההבדלים בין ארה"ב לישראל, הגורמים לכך שלארה"ב יש אורך רוח למלחמות ממושכות, של חודשים ושנים, בעוד לישראל אין אפשרות כזו. אולם ללא פעולה קרקעית, גם בשנים רבות של הפצצות מן האוויר, אי אפשר יהיה להשיג את המטרה שהציב אובמה – חיסול הארגון.

 

* כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה. אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.

 

הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.

 

דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט, אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין וגירושין בתוקף חוק המדינה.

 

הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול השם של פגמיה.

 

* חציית הקווים של עופר עיני לייעוץ להנהלת בנק דיסקונט בהתמודדות עם עובדיה היא מעשה מחפיר. תמורת בצע כסף האיש בוגד בכל מה שנאבק עליו כל חייו. הפגיעה המעשית בעובדים כתוצאה מייעוצו שולית לעומת הפגיעה הערכית שלו ברעיונות שלהם הטיף.

 

* יש לשנות את החוק, ולקבוע שבית משפט העליון יכול לפסול חוק, רק בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 75% לפחות. זאת מתכונת דמוקרטית של מערכת הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אסור להשאיר את המצב הנוכחי, שבו הרכב מצומצם של שופטים יכול לפסול על חודו של קול חוק של הכנסת. זאת קלות בלתי נסבלת, בעיקר לנוכח העדר ריסון עצמי בקרב השופטים ויד קלה על הדק האקטיביזם והפוליטיזציה.

 

* "הארץ" הוא נושא הדגל של הפוליטיזציה של בית המשפט העליון ("אקטיביזם שיפוטי"), אבל כאשר השופט רובינשטיין קרא לחון את פולארד, העיתון טוען שהוא עבר על תקנון האתיקה של השופטים, וציטט מתוכו באריכות.

 

* במוסף "הארץ" הגדיר אלון עידן מיהו האחר האולטימטיבי, עליו הוא מתנשא. הוא "בחור צעיר, בלי חולצה, עם קעקוע בזרוע, עם גאלח בצדדים, עם מכנסי הג'ינס החתוכים, עם נעלי ספורט נטולות גרביים המדבר באוטו תוך כדי שיחה בנייד". מיטב הסטריאוטיפים. בקיצור, ערס. לא חשוב מאיזו עדה. כמובן שאותו ערס הולך ביום הכיפורים לבית הכנסת, רחמנא לצלן. וכמובן שהוא משתמש במילים "אח שלי" ו"נשמה". אבל לאלון עידן אין אחות והוא מוכן לסבול הכל, רק שהערס לא יקרא לו "נשמה".

 

תקרא לי "אשכנזי מניאק, חרא של בנאדם... עוד מילה ממך ואני חותך לך את הפנים, אז עדיף שתטוס לי עכשיו מהעיניים, יא זבל". העיקר, אל תקרא לי נשמה. "כן, תקרא לי זבל. זבל זה בסדר, זבל זה מצוין. אני זבל, בהחלט זבל, אין שום בעיה. רק לא נשמה. ולא אח שלי. ולא חיים שלי".

 

אז אמנם אני לובש חולצה, אין לי קעקוע בזרוע, לא גאלח בצדדים, לא מכנסי ג'ינס קרועים ואיני נועל נעלי ספורט ללא גרבים, אבל אני בהחלט מקבל את הזמנתו של אלון עידן, ומכנה אותו זבל. בהחלט זבל.

 

... העיתון לאנשים ששונאים גזענות וצ'חצ'חים.

 

* החשבון והנפש. קדימון של "ידיעות אחרונות" לקראת גיליון יום הכיפורים: "יום כיפור ב'ידיעות אחרונות'. חתונינט. אחרי פסטיבל החתונה קבלו את הרשימה המלאה: איך להתחתן כמו נינט ויוסי וכמה זה יעלה גם לכם". לא נגענו. העיתון של המדינה.

 

* הבריונים שיידו אבנים באמבולנסים שנסעו להציל חיים ביום הכיפורים נכנסו לאחר מכן לבית הכנסת, היכו על חזם והתפללו בכוונה "על חטא שחטאנו לפניך", אך שכחו שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.

 

* איני שותף לביקורת המתחסדת על המסחור של אריק איינשטיין, כביכול, בכך שחברת "סלקום" נותנת חסות למופע ההצדעה לזכרו. מופעים, בוודאי מופעים גדולים, עולים כסף רב, וללא חסויות, קשה לעמוד בהם. נכון, גם נותני החסות מרוויחים מכך, הם אינם עושים זאת לשם שמים, אלא כהשקעה בפרסום, אך זו השקעה לגיטימית ואם היא גם מקדמת את התרבות והאמנות, היא עדיפה על פרסום ישיר.

 

בעיקר איני אוהב את הטענה שזה לא מגיע לאריק איינשטיין, שבאופן אישי התרחק מפרסומות. האמת היא שאריק איינשטיין התרחק מהופעות, אז אולי מסיבה זו יש להימנע מהופעות בשיריו? לא נשמע הגיוני. אבל כאשר עוד הופיע, לא הסס לקחת חסויות למופעים.

 

למשל, ב-1977 אריק איינשטיין יצא למסע הופעות מצומצם בהיקפו – 20 הופעות בלבד, אך עם הרבה נגנים וזמרים, ובהם יוני רכטר, אפרים ואסתר שמיר ואחרים, שנקראה "אנשים אוהבים לשיר". חברת סכיני הגילוח "דיפלומט" נתנה חסות למופע. אריק איינשטיין הקליט פרסומת לרדיו ל"דיפלומט" – "אנשים אוהבים לשיר, אנשים אוהבים להתגלח, לשיר ולהתגלח ב'דיפלומט' הסכין הכפול". איינשטיין היה הפרזנטור של "דיפלומט" גם בקמפיין ב-1974 והוא גם הקליט פרסומות לטוטו ולג'ינס "Lee".

 

* אגב, משוררים דגולים כשלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות כהשלמת פרנסה.

 

* ביד הלשון

 

בצאת יום הכיפורים, אחרי תפילת "נעילה" ותקיעת השופר, בתפילת ערבית נהוג לצאת אל מחוץ לבית הכנסת לברכת הלבנה או קידוש הלבנה (הגדרות שונות בעדות שונות). זו ברכה הנאמרת בחציו הראשון של החודש, כאשר הלבנה הולכת וגדלה, בואכה אמצע החודש, שבו היא מתגלה במלואה. מאחר והתפילה נערכת בחוץ, לאור הירח והכוכבים בלבד, הברכה כתובה בסידורים באותיות גדולות במיוחד, להקל על המתפלל. בבתי כנסת רבים, ברכת הלבנה כתובה בפונט ענק על קיר בית הכנסת.

 

בשל גודלן של אותיות קידוש הלבנה בסידור התפילה, נכנס לשפה העברית הביטוי "אותיות של קידוש לבנה", לציון אותיות גדולות מאוד.

 

היפוכן של אותיות קידוש לבנה, הן "אותיות טל ומטר". בתפילת עמידה ("תפילת שמונה עשרה" שבעצם היא אף פעם לא באמת תפילה עם שמונה עשרה ברכות, אך על כך – בפעם אחרת), מופיעה בקשה הנאמרת בנוסחים שונים בקיץ ובחורף. בקיץ – "תן ברכה" ובחורף "תן טל ומטר לברכה". כדי להבדיל בין הבקשה הזאת הנאמרת לסירוגין ולהסב את תשומת לבו של המתפלל לכך, היא יוצאת מרצף הדפוס וכתובה בפונט אחר – קטן מהרגיל. ומכאן הביטוי "אותיות טל ומטר" לציון אותיות קטנות מאוד. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 5/10/2014 00:17   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, משפט, ספרות ואמנות, אמנות, פוליטיקה, סרבנות, ציונות, רצח רבין, שואה, תקשורת, תרבות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ