לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 31.7.16


* נתניהו טועה – בביקורו בשדרות, נתניהו אמר שהשנתיים מאז "צוק איתן" הן השקטות ביותר בעשור האחרון. הוא טועה. הן השנתיים השקטות ביותר ב-16 השנים האחרונות (לפחות). במתקפת הטרור הרצחנית של שנת 2000 – תשובתו של ערפאת להצעתם של ברק וקלינטון בקמפ-דיוויד לנסיגה ישראלית לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קטנים) והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים, החל פשע המלחמה הפלשתינאי המתמשך; ירי טילים מכוון על אזרחי ישראל (אליו נוספו מנהרות הטרור שנועדו לביצוע פיגועי ראווה רצחניים).

 

המציאות מאז "צוק איתן" שונה בתכלית, הגם שהשקט אינו מוחלט. אחרי המלחמה התקשורת איימה עלינו בהתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, יישובים אלה, כולל יישובי הקו ("עוטף עזה"), נהנים מצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. זאת תמונת הניצחון של מלחמת "צוק איתן".

 

אין זה אומר שלא היו כשלים, שלא היו טעויות – היו גם היו, הן בתפקוד הדרג המדיני, הן בתפקוד הדרג הצבאי. ומתי אין? האם בגדול ניצחונות ישראל, מלחמת ששת הימים, לא היו כשלים וטעויות? היו. יש ללמוד מהכשלים, יש להפיק לקחים מהטעויות, יש להפיק לקחים גם מן ההצלחות. אני מקווה ומאמין שהפקת הלקחים הזאת נעשתה ונעשית, ואם אינה נעשית, הדבר חמור. כמובן שכדי שתהליך הפקת הלקחים יהיה רציני, משמעותי ואפקטיבי, אסור לבצעו בוועדת חקירה שיפוטית, שכפי שלמדנו בעבר, אינה פורום מתאים להפקת לקחים, אלא טריבונל לחיפוש "אשמים".

 

חשוב להפיק לקחים וללמוד לעומק כל טעות וכשל, אך כדי שהפקת הלקחים הזאת תהיה אמתית, עליה לשמור על קשר עין עם התמונה הכוללת – הניצחון הישראלי, ולא עם הנראטיב הפוליטי-תקשורתי של כישלון.   

 

* קורס מבוא באזרחות – אני שולל את מחוון המושגים ("מושגון") בלימודי האזרחות. המחוון – רשימת מושגים ותשובות נכונות שהתלמידים משננים ומקיאים בבחינות הבגרות, מרדד את הלימודים, מייתר את ספרי הלימוד (שיש בהם טובים יותר ופחות) והופך את התלמידים לגלמים מדקלמים. ומה שחמור לא פחות – המחוון עצמו עמוס בשגיאות מביכות ומבחינה אידיאולוגית הוא מוטה לכיוון פוסט ציוני. המושגים ה"נכונים" שעל התלמידים לשנן ולהקיא מפנים עורף למהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית ומוטים לכיוון המגדיר פוסט ציונות כ"דמוקרטיה" ו"ליברליזם", כביכול. לאחרונה, ועדת המקצוע של לימודי האזרחות איזנה במידה מסוימת את המחוון, והדבר עורר את חמתם של גורמים מסוימים שעתרו לבג"ץ.

 

לדעתי, יש לבטל את המחוון, ותכנית הלימודים צריכה לבטא בצורה מובהקת יותר את מהותה של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית שנועדה להגשים את הציונות, ברוח מגילת העצמאות.

 

זאת דעתי האישית; אפשר לחלוק עליה, ראוי להתווכח על הנושא. חשוב מאוד להתווכח על הנושא, כיוון שהוא חיוני מאוד לעתידנו. יש מקום לדיון מקצועי בקרב המורים ואנשי המקצוע במשרד החינוך ולדיון ציבורי ערכי המשותף לאנשי החינוך, להורים, לתלמידים ולאזרחים שאכפת להם. אין מקום לדיון בנושא בבתי המשפט.

 

אין כאן כל עניין שיפוטי. העתירה לבג"ץ מבטאת אי הבנה בסיסית במהותה של הדמוקרטיה ובתפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית. בית המשפט היה חייב לדחות על הסף את העתירה ולחייב את העותרים בהוצאות משפט. במקום זאת, השופטים בחרו להתערב בנושא שאינו מעניינם, ולהביע את עמדותיהם על תכני החינוך, כאילו מקצועם הופך אותם לבני סמכא בתחום.

 

זהו אקטיביזם שיפוטי בצורתו הקיצונית ביותר, ברוח מורשת אהרון ברק. הסיבה היחידה בעולם ההופכת את השופטים לבעלי עמדה בנושא, היא האידיאולוגיה ש"הכל שפיט". רק אם הכל שפיט, גם הסוגיה הזאת שפיטה. אולם גישת "הכל שפיט" פגעה בדמוקרטיה הישראלית, החלישה את הכנסת, החלישה את הממשלה ובעיקר – החלישה את בית המשפט. מעמדו של בית המשפט כמורם מעם, שכל האזרחים נושאים אליו עיניהם ומכבדים את פסיקותיו, נשחק קשות כאשר בית המשפט ירד להתבוסס בביצה הפוליטית. אמון הציבור הוא המעניק לבית המשפט את סמכותו המוסרית. האקטיביזם פגע באמון הציבור. אלמלא אותה פגיעה, הקמפיין למען הרוצח רומן זדורוב גם אחרי שאשמתו הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר, לא היה מצליח. השחיקה במעמד בית המשפט עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.

 

שופטי בית המשפט מרשים לעצמם להתערב בתוכן לימודי האזרחות. בכך הם מעידים על עצמם עד כמה הם אינם מבינים את שיעור היסוד בקורס המבוא לאזרחות.

 

* אחרי עשור של שטיפת מוח - בדרך כלל, קהל היעד של הפרקליטות אינו אמור להיות דעת הקהל, אלא השופטים. אולם במקרה של הרוצח רומן זדורוב, שרצח את תאיר ראדה ז"ל, טוב עשתה הפרקליטות שפרסמה את המידע ושחררה תמונות מן השחזור וכדאי שתמשיך ותחשוף גם את התמונות מהדיבוב.

 

עשר שנים הופקר הרחוב לממציאי שמועות ותיאוריות קונספירציה ולגדודים של תומכי הרוצח הנתעב. הגיעה השעה שהציבור ייחשף לאמת.

 

ברור לי שלאחר עשור של שטיפת מוח, ישנם רבים בציבור ששום דבר בעולם לא יזיז אותם מ"דעתם". אך אני מאמין שרבים טרם הידרדרו למצב המנטלי הזה, והצגת העובדות תשכנע אותם, שמדינת ישראל לא טפלה אשמת שווא באדם חף מפשע, אלא תפסה את הרוצח והוא מרצה את עונשו.

 

* כולם אפסים - תמצית עדות אזריה: כולם (חוץ ממני) שקרנים. כולם (חוץ ממני) נפלים. אף אחד (חוץ ממני) לא מקצועי. אף אחד (חוץ ממני) לא הבין את הזירה. אף אחד (חוץ ממני) לא תפקד באירוע. כולם – חבריי לפלוגה, המ"פ, המג"ד, המח"ט, הרמטכ"ל, שר הביטחון; כוווולם (חוץ ממני) אפסים.

 

* אחדות הקצוות - בחודשים האחרונים, קם גיבור חדש לשמאל הרדיקלי בישראל. אלאור אזריה. 50 שנה הם חיכו לו. רוגל אלפר מגדיר אותו כאיש השנה. צבי בראל טוען שיש לשחרר אותו, אורי משגב מציע לו קו הגנה. המסר שלהם ברור – זה לא אזריה. הוא בסך הכל מייצג את צה"ל. הוא בסך הכל פיון, חפ"ש, האצבע שלחצה על ההדק. הוא התגלמות "הכיבוש", הוא הביטוי לערכי צה"ל.

 

כך, למשל, נראה מדור הדעות של "הארץ", ולא בכדי. לצד מאמר של גדעון לוי המציג את מבצע "צוק איתן", שבו לאחר הבלגה ארוכה צה"ל יצא לממש את זכותנו להגנה עצמית לאחר שנים של פשע מלחמה נורא בידי המחבלים שירו רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תוך שהם משתמשים בציניות מקפיאת דם באזרחים ובילדים כמגן אנושי, כמסע ישראלי של רצח תינוקות וילדים המוני, מופיע מאמר של אורי משגב על האירוע ההיסטורי הגדול של משפט אזריה. אזריה, טוען משגב, הוא המייצג של ה"צייטגייט" – רוח התקופה. הם הופכים את אזריה לסמל, כיוון שבמשך עשרות שנים, עשרות אלפי מצלמות צילמו מבוקר עד לילה בניסיון למצוא "אקדח מעשן" לעלילת הדם שלהם, לפיה צה"ל הוא צבא של פושעי מלחמה, וסוף סוף מצאו "ראיה".

 

העובדה שכל שדרת הפיקוד בצה"ל, מן המ"פ עד הרמטכ"ל ושר הביטחון וגם ראש הממשלה (בימים הראשונים) גינו באופן נחרץ את המעשה המנוגד לערכי צה"ל ולפקודותיו, מעשה חריג שבחריגים, והחייל שסרח עומד לדין צבאי על המעשה, לא כל כך מזיזה למי שבאופן כללי עובדות לא כל כך מזיזות להם. כך "מסביר" זאת משגב: "זו דרכו של הימין — להסית, ללבות, לרכוב על הלהבות, ואז לברוח מאחריות ולהשאיר את החיילים הפשוטים בשטח".

 

הבעיה היא שבדיוק אותה טענה משמיעים גדודי תומכיו של אזריה. מזמן לא הייתה שותפות אינטרסים כל כך מובהקת של קיצוני הצדדים, המסייעים זה לזה, מפרנסים זה את זה ומלבים זה את זה כמו בפרשה הזאת. חוק הרדיקלים השלובים.

 

* שבוע רגוע – השבוע היה שבוע רגוע אצל רוגל אלפר. רק פעמיים הוא ניצל את הבמה ששוקן נותן לו, לביזוי והשתלחות במשפחות שכולות. פעם אחת במשפחתה של דפנה מאיר ז"ל ופעם שניה במשפחתו של הרב מרק ז"ל. כלומר בשאר מאמרי השטנה שלו למדינת ישראל, הכחשת קיומו של העם היהודי ותמיכה בטרור הערבי, הוא התאפק ולא לעג לאף יתום, לא התעלל באף אלמנה, לא ביזה אף הורה שכול. ועל כך הוא ראוי בהחלט להערכה.

 

וכיוון שפשקוויל ההסתה שלו נקרא, משום מה, "ביקורת טלוויזיה", הוא השתלח בגסות במראיינים של בני משפחות השכול, על כך שהם מביאים את דברי המרואיינים בלי להשפיל אותם, בלי לבזות אותם. כך, למשל, הוא תיאר את העיתונאית המעולה, אחת הטובות בישראל, המוערכת מאוד בידי כל – משמאל ועד ימין והיא סמל של מתינות, סיוון רהב מאיר: "סיון רהב מאיר היא המאמי הלאומית, שמסמלת את המגמה השלטת בחברה הישראלית: חוזרת בתשובה חרדית, ימנית, נוטפת קיטש ציוני, משכילה, משלבת אימהות לחמישה וקריירה". ונדמה לי ששנאתו אליה בשל היותה ציונית גדולה אפילו יותר משנאתו אליה על כך שהיא אם לחמישה ציונים קטנים, לא עלינו.

 

* בהמשך ל"לה-פמיליה" -  בהמשך לפעולה נגד "לה-פמיליה" על המשטרה להמשיך בפעולה נגד ארגוני האוהדים העבריינים, כמו "אולטראס", ארגון האוהדים של מכבי ת"א וכד'. השיטה של החדרת "שמפניות" היא האפקטיבית ביותר, כאשר היא אפשרית.

 

* בור בהיסטוריה – פרסמתי ב"הזמן הירוק" מאמר על רצח האופי המתמשך לגולדה מאיר. בתגובה האשים אותי איזה ראובן שפירא ב"בורות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל". מיהו בור? כנראה מי שמטיל ספק בנראטיב האופנתי של המיליֶה.

 

* הספר והים – מוסף "הארץ" ערך שאלון בין 24 סופרים, איזה ספר הם היו לוקחים אתם לים. אילו נשאלתי, תשובתי הייתה: את הספר שאני קורא עכשיו. מבחינתי, כל ספר מתאים לכל זירת קריאה. אני אקרא אותו ספר בכורסה בבית, בטיסה, בים, בתור לקופ"ח או בשירותים. אם הספר מעניין אותי, מה זה חשוב איפה אני נמצא?

 

            * ביד הלשון

 

* דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם – עובד בחברת החשמל התראיין בתכניתה של קרן נויבך, ואמר: "דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם".

 

זה ביטוי משעשע, כי הוא מבוסס על המכתם של אלה שיורקים עליהם וחושבים / אומרים שזה גשם. אך השיבוש מוציא את העוקץ מהביטוי. הקשר בין יריקות ואשליית גשם ברור. מה הקשר לדריכה?

 

מה שמזכיר לי את החשוד בשחיתות שהצהיר: "אני נקי כמו סרגל".

 

* את הפינה שעברה הקדשתי למונח "מעורר מדנים". הנה תגובה יפה שקיבלתי מהקוראת אפרת בדיחי, מחברת הספר "פתאום נולדה":

הכתוב מגלגל בפרשיות יוסף את שרשרת המכירות שהעבירה אותו מיד ליד.

בסוף קוראת התורה ל"מדינים" - "מדנים":

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה[.....] וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

לעניות טעמי יש כאן פשט חדש:

המדנים, בין האחים. זה מה שמכר אותו מצרימה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 31/7/2016 00:02   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.7.16


* בירור אצל הקומיסר - עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית היא אנומליה. מזה שנים רבות אני מעלה את הצורך לדון בעצם קיומה. אבל איכשהו, אנו מוצאים את הדרך המאוזנת לקיים אותה, כתחנת שידור איכותית למרות אותה אנומליה.

 

הזמנת מפקד התחנה לבירור אצל ליברמן על שידור במסגרת האוניברסיטה המשודרת של תכנית על מחמוד דרוויש, היא מעשה בלתי נסבל. את התכנית לא שמעתי, אבל בעצם קיומו של שידור כזה, בוודאי במסגרת האוניברסיטה המשודרת, איני רואה בעיה. ניתן לחלוק על עמדתי, כמובן. יש מקום לוויכוח ציבורי בנדון. אך גם אילו חשבתי ששידור כזה אינו ראוי - רב המרחק בין ביקורת ציבורית, להזמנה לבירור אצל הקומיסר. טוב, לפחות, שלא הושיב את דקל על כיסא נמוך.

 

למה ליברמן עשה זאת? על הפער בין הדמגוגיה ה"ביטחונית" המתלהמת לפני "הניתוח" לבין ההתנהלות האחראית שלו כאשר האחריות מוטלת על כתפיו, הוא מנסה לכסות בצעדים פופוליסטיים לריצוי הימין הקיצוני.

 

* ללמד את דרוויש – אני תומך בלימוד שירתו של דרוויש במערכת החינוך הישראלי. אני רואה בכך הכרח.

 

הסיבה לכך היא חשיבותו של דרוויש כמשורר הלאומי הפלשתינאי, וכדובר החשוב ביותר של חזונם.

 

כישראלים וכיהודים, חשוב מאוד שנכיר את שכנינו, את מאווייהם הלאומיים ואת תרבותם.

 

כמובן שלא נוכל ללמוד את כל שירתו של דרוויש, ולכן אני ממליץ על שיר אחד. השיר הזה מופנה אלינו, בגוף שני, ולכן אפילו לשם הנימוס, בתור שכנים, חשוב שנאזין בקשב רב לפניה המנומסת אלינו:

 

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

 

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכל.

 

חשוב מאוד ללמוד זאת. חשוב ללמד זאת את ילדינו. אם איננו רוצים לנהוג מנהג בת יענה, עלינו ללמוד, להכיר, להבין.

 

* דרוויש לייט – יש בתוכנו מי שרוצים ללמד את שירת דרוויש, אך כדרוויש לייט, כי האמת מקשה עליהם להנדס את הדור הבא על האג'נדה הפוליטית שלהם, שהעובדות אינן מיטיבות עמה.

 

* תרגיעו – אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים וסולד מהומופוביה, אך איני בעד אובדן עשתונות ובוודאי שאני מתנגד למקארתיזם.

 

כאשר רב בישראל משמיע דברי נאצה ושטנה כלפי ציבור הלה"טבים, דבריו ראויים לגינוי והוקעה. מכאן ועד רדיפת אנשי ציבור כיוון שאינם משתתפים במצעד הגאווה, רב המרחק.

 

אילו ראש העיר ירושלים פעל לסיכול המצעד, היה מקום לבקר אותו. אך על כך שבאופן אישי הוא אינו משתתף במצעד?! מה קרה? איפה כתוב שאחד מתפקידיו של ראש העיר ירושלים הוא השתתפות במצעד הגאווה? הוא אינו חייב כל דין וחשבון לציבור על אי השתתפותו. וגם בהסבר שנתן איני רואה כל פסול. הוא אמר שרבים בעירו חשים נפגעים כתוצאה מהמצעד והוא, כראש העיר שלהם, אינו רוצה לפגוע בהם. אכן, רבים מאוד בירושלים חשים נפגעים מהמצעד. צר לי על כך, אך זו עובדה. ואני מכבד את רצונו של ראש העיר לכבד אותם.

 

מה העליהום הזה על ראש העיר? מה זו ההיסטריה הציבורית הזאת? הלו, תרגיעו.

 

בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" נכתב שאם זו דעת ראש העיר ירושלים – מוטב לחזור לתכנית בינאום ירושלים של האו"ם... זה כבר לא אובדן עשתונות. זה כבר טירוף מערכות. התחרפנתם?

 

* המסר החשוב – המסר החשוב ביותר, בעיניי, של מצעד הגאווה בירושלים, היה השתתפותם הבולטת של דתיים רבים. כאשר בנט גינה את דברי הרב לוינשטיין, הוא ידע שהוא מבטא רבים מאוד בקרב הציונות הדתית. הדבר התבטא בנוכחות המרשימה במצעד.

 

* האסיר המפורסם - כאשר הכותרות דיברו על "אסיר מפורסם" החשוד ביוזמה לפגיעה במצעד הגאווה, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי, שאני מהמר של שליסל. לא נחה עלי כל רוח נבואה וגם איני מהמהמרים ובוודאי לא מהממהרים להמר. פשוט, קצת היגיון. פוטנציאל הטרור ההומופובי בישראל מתמצה, פחות או יותר, באיש אחד. כשכתבתי זאת, כמעט בלעו אותי חי. ואני תמה, למה יש מי שכל כך כל כך חשוב להם הנראטיב שיש כאן מיליוני שליסלים?

 

* געגועים לגטו - על רקע התבטאויות הרבנים קרים ולוינשטיין, סיפק ב. מיכאל ב"הארץ" את הפרשנות הבאה: "וכך אנחנו גם שבים ומוכיחים אמת היסטורית מדאיבה: תן לדת מונותאיסטית שררה, צבא, ונַחֲלָה - ותקבל מפלצת".

 

וזו כל התפיסה כולה שלו ושל בני דמותו, על רגל אחת. המקום הראוי לנו הוא בגטו בגולה, נטולי ריבונות, נטולי שורשים, נטולי כוח, נטולי סמכות. בלי מדינה – לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של מדינה. בלי צבא, לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של צבא. בלי כוח, לא תהיה התמודדות עם המשמעות של הפעלת כוח.

 

היה כל כך טוב בגטו, עד שבאה הציונות והמיטה עלינו שררה, צבא ונחלה. היה כל כך טוב בארובות, מה אנחנו צריכים מדינה-שמדינה שתהפוך אותנו למפלצת?

 

* מצפון של עלוקות - שעה שבנות ובני גילה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ומסכנים את חייהם ואת שלמות גופם למען קיומה של המדינה והגנה על שלומם וחייהם של אזרחיה, תאיר קמינר בחרה לערוק מצה"ל. וכשהעריקה הזאת שילמה את מחיר החלטתה וישבה בכלא, יצא קמפיין התבכיינות למענה, נגד המדינה שמדכאת את המצפון. וזה נשמע כמו אויאויאוי... העריקה המשתמטת הפכה לגיבורת ישראל. "אנשי רוח" התייצבו למענה. "הארץ" התגייס לעזרתה. והיא קיבלה את התואר "סרבנית המצפון". הרי החיילים שמקריבים את חייהם כדי שתאיר תוכל לערוק הם חסרי מצפון, והעריקה על חשבון דמם וזעתם של בני גילה היא התגלמות המצפון. מצפון פרזיטי. מצפון של עלוקות.

 

"ידיעות אחרונות", בגיליון השבת, מקדיש שלושה עמודים לראיון עם הוד עריקותה, הגברת  המשתמטת. והמשתמטת מצטנעת "אני לא גיבורה". ואו! לו יהי חלקי עמכם, ענווי עולם!

 

וכשבעלת מצפון העלוקות נשאלה על רצח הילדה בקריית ארבע היא הביעה "כאב": "זה כואב ועצוב. אני נשברת בכל מצב שאדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדי לפתור בעיות". כואב לה על הרוצח הנתעב. לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב לפתור בעיות והוא נאלץ לרצוח את הילדה הלל בשנתה. כואב לה על כך.

 

בעלת מצפון. סרבנית מצפון. מצפון? מצפון של פרזיטים. עלוקה.

 

* התנקשות בדמוקרטיה - הסינמטק עורך אירוע הצדעה לעריקת צה"ל תאיר קמינר. אירוע זה הנו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. זה אירוע תמיכה בעבריינות פוליטית. זה אירוע הזדהות עם מרד בדמוקרטיה. זה אירוע המסית לא לקבל ולא לכבד את החלטות הרוב.

 

כל אזרח המאמין בדמוקרטיה חייב להוקיע את התופעה החולנית הזאת.

 

על השמאל הציוני הדמוקרטי לגנות את האירוע.

 

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע כי יחרים את טקס הענקת פרסי ישראל 1993, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס). מן הראוי שאלה הנוהגים להצטלם תחת תמונתו של רבין ולהישבע אמונים למורשתו, ילכו בעקבותיו ויציבו תהום עמוקה ושורצת תנינים בינם לבין העריקה והעריקים (גם כאשר הם מתייפייפים בשמות חיבה מכובסים כמו "סרבני" "מצפון"). על השמאל הציוני הדמוקרטי לנער חוצנו מתומכי העריקה ומהמטיפים לה.

 

* חדשות הבידוד המדיני – מצעד המדינות המחדשות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ראוי לאותו סיקור שהיה זוכה מצעד של מדינות המנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

 

* מפלגתו של לינקולן – הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש, האב והבן, החרימו את ועידת המפלגה הרפובליקאית שהמליכה את טראמפ למועמדה לנשיאות. מישהו מעלה על דעתו שבקלפי הם יבחרו בטראמפ? בערך כמו שהמנהיגים הרפובליקאים קיסינג'ר, שולץ, בייקר וקונדוליזה רייס יבחרו בטראמפ. בערך כמו שהמועמדים לשעבר קלי ורומני יצביעו לו.

 

מי יגלה עפר מעיני אברהם לינקולן, הלוחם הגדול בעבדות, שהדמגוג הגזען טראמפ ינהיג את מפלגתו.

 

* לכל אנס יש אמא – ynet פרסם פוסט שהעלה אחיו של האנס הסדרתי משה קצב, ובו הוא מספר על סבלה של אמם הקשישה, שציפתה לשחרור בנה, והוא לא חזר הביתה.

 

לכל אנס ולכל פושע יש אמא. גם לאנס הסדרתי משה קצב. מי שהתעלל בכל כך הרבה נשים, שאגב, גם להן יש אמהות, מנסה לסחוט מאתנו אמפתיה דרך אמא שלו. אלמלא אנס, לא היה יושב בכלא והסבל היה נמנע מאמו.

 

            * ביד הלשון

 

כטב"מ – צה"ל כשל בניסיון ליירט, באמצעות שלושה טילי "פטריוט", עצם שחדר לשמי ישראל מסוריה.

 

איך נקרא העצם? בעיתונים השונים הופיעו שמות שונים לאותו עצם, ולעתים שלושתם באותו עיתון: מל"ט, מזל"ט וכטב"ם – מטוס ללא טייס, מטוס זעיר ללא טייס וכלי טיס בלתי מאויש (בהתאמה).

 

השינויים והעדכונים החוזרים ונשנים של מושגים בצה"ל, שנועדו להיות מדויקים יותר, רק יוצרים בלבול וסרבול. היום גם הכטב"ם התיישן ושמו החדש הוא כטמ"ם, כלי טיס מאויש מרחוק. 

 

* "חדשות בן עזר" 

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2016 00:26   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 20.7.16


* בין יהדות של אהבת ישראל ליהדות של שנאה וקנאות – אני מעריך ומוקיר עד מאוד את המכינות הקדם צבאיות ואת תרומתן האדירה לחברה הישראלית, לחינוך בישראל ולצה"ל. דווקא עובדה זו הופכת לחמורים במיוחד את דברי הבלע של הרב לוינשטיין נגד ההומואים ונגד הרפורמים. כאשר אדם המחנך את האליטה של הנוער הציוני דתי ומכשיר אותו ליציאה לצה"ל משמיע דברי תועבה ונאצה כאלה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים.

 

הדבר החיובי שבפרשה, הוא התגובות החריפות בתוך הציבור הדתי לאומי. הגדיל לעשות הרב בני לאו, שהקליט והעלה ליוטיוב שיעור של 17 דקות, שבו הציג בכאב אך בנחישות את חומרת דרכו הקנאית של לוינשטיין בכלל, וכלפי הלהט"בים בפרט. מילותיו היו כדורבנות, והן זכו לתפוצה ויראלית, בעיקר בקרב הציונות דתית.

 

הציונות הדתית קרועה בין מה שמייצג הרב בני לבין מה שמייצג הרב לוינשטיין. הרב בני לאו מייצג יהדות של אהבת ישראל, יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, יהדות יפה ומאירת פנים. בכל עשייתו ודבריו הוא אינו מנסה לתפוס בעלות על היהדות, לא להיות הקוזאק של הקב"ה ולא להיות שומר הסף המרשה לעצמו בחוצפה לקבוע מי יהודי אותנטי ומי לא. נהפוך הוא, הוא מבטא יהדות פלורליסטית, פתוחה, יהדות השייכת לכל יהודי.

 

לעומתו, הרב לוינשטיין מייצג יהדות כדת קנאית, חשוכה, פונדמנטליסטית, מסתגרת, רוויית שנאה ובוז.

 

השאלה האם פני הציבור הדתי לכיוונו של הרב בני לאו או של הרב לוינשטיין, היא שאלה קריטית לאחדותה ועתידה של החברה הישראלית כולה.

 

במידה רבה, התשובה לשאלה זו, היא דבריו הנכוחים והנחרצים של נפתלי בנט, שגינה באופן חד משמעי את דברי לוינשטיין, והעביר מסר של פתיחות ואחדות. לא אחת אני מבקר את בנט, בעיקר בשל הפופוליזם הביטחוני שהוא מייצג, אך פעמים רבות הוא התגלה כמנהיג, באמירות נחרצות נגד הקנאות וההקצנה. כך הוא עשה גם הפעם, והוא ראוי על כך לכל שבח.

 

בנט הוא פוליטיקאי חכם ומתוחכם, וחזקה עליו שלא היה אומר את הדברים (שהוא ללא ספק מאמין בהם) אלמלא ידע שרבים מקרב הציבור שלו תומך בהם ומצפה לשמוע אותם.

 

* תסכול של תבוסה – דבריו של הרב לוינשטיין מזעזעים, אך אני מסרב להזדעזע, כיוון שאני יודע שזאת מלחמת מאסף אבודה של ההומופוביה בשם הדת. החברה הישראלית, כולל הציבור הדתי לאומי, פתוחה כפי שלא הייתה מעולם כלפי הלהט"בים והולכת ונפתחת בקצב מואץ. התהליך הזה הוא בלתי הפיך. ההתבטאויות הקיצוניות של לוינשטיין ושכמותו מבטאות תסכול של תבוסה.

 

* חוק מעורר מדנים – התנגדותי לחוק ההדחה היא בראש ובראשונה עקרונית – אני שולל את עצם הרעיון שפוליטיקאים יוכלו להדיח פוליטיקאים, נבחרי ציבור. הנזק של החוק, לא כל שכן של הדחה בפועל, למדינת ישראל ולתדמיתה, גדול יותר משל כל ח"כ שהחוק יופעל נגדו.

 

אך אני מתנגד לחוק גם מסיבה נוספת. ברור לכל, כולל ליוזמי החוק, שזהו חוק דקלרטיבי לחלוטין. אין ולא יהיה מקרה, שבו 90 ח"כים יתמכו בהדחה. לכן, אפשר לקבוע שאף ח"כ לא יודח בגין חוק זה.

 

אם כך, מה הבעיה בחוק? רק העניין העקרוני? העניין העקרוני חשוב, אך יש בחוק סכנה נוספת. על אף הידיעה שאין זה חוק מעשי, אני צופה שימוש תדיר מצד ח"כים מן הימין בתהליך ההדחה, כדי להביך את השמאל הציוני ולהציג אותו כמשת"פ של המועמד להדחה, בשל התנגדותו להדחה.

 

ולכן, זהו חוק מעורר מדנים. וכי חסרי מדנים אנחנו? זה מה שחסר לנו?

 

* המניפסט להחרבת מדינת ישראל – מהי מדינת ישראל? המדינה שהוכרזה במילים הללו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מי שמציע שמדינת ישראל לא תהיה מדינת ישראל, אינו מציע לשנות את מדינת ישראל, אלא לבטלה, להחריבה. נקודה. גם אם הוא מציע לקרוא למדינה שהוא יקים תחתיה "ישראל", אין שום משמעות אחרת להצעתו. זו הצעה להחריב מדינה קיימת.

 

כל הצעה להקים במקומה של מדינת ישראל מדינה לא יהודית, היא הצעה גזענית ואנטישמית. משמעות ההצעה, היא שלכל עם ועם בעולם זכות למדינה עצמאית משלו זולת עם אחד – העם היהודי. וכיוון שהעם היהודי אינו ראוי למדינה משלו – יש לפרק את מדינתו ולהקים מדינה אחרת תחתיו.

 

מה הפלא שרוגל אלפר, הגזען האוטו-אנטישמי המטיף לחורבן מדינת ישראל (אף שלכאורה הוא מציע שהמדינה שתקום על חורבותיה תיקרא "ישראל" – הצעה שממנה יחזור מיד כשיבין שאף אחד מאוכלוסֵיה שאינם יהודים אינם מוכנים לכך, כי הם יודעים היטב ומבינים, שהמשמעות של מדינת-ישראל היא המדינה של עם ישראל, כלומר של העם היהודי), תומך בכל לבו בטרור נגד יהודים, ברצח יהודים ואפילו כתב מאמר שבו התנצל מראש בפני הערבי שירצח אותו בצדק והביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת?

 

מאמרו האחרון הוא המניפסט של רעיון החרבתה של מדינת ישראל. "במדינת ישראל קם העם הישראלי. העם הישראלי מורכב מיהודים, ממוסלמים, מנוצרים, מדרוזים ומצ'רקסים, מסודאנים ומאריתריאים. הוא מורכב מיושבי הארץ הנתונים תחת שלטון ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו הנוסחה היחידה לשימור הדמוקרטיה הישראלית. צריך לשלח את האוטובוסים של 'תגלית' בחזרה למקום שממנו באו. הצעירים שמתיירים בהם כאפנדים בארץ אבות שהובטחה להם על ידי אלוהים איבדו את זכויותיהם כאן. ... צריך גם לבטל את חוק השבות, בבת עינו של בן־גוריון. ... הוא משמש כאחד מנדבכי הפשיזם המזדחל שמשתלט על המדינה. צריך לשים קץ לאיוולת הזאת".

 

אגב, הגיע הזמן לקבוע את חוק השבות כחוק יסוד, כבסיס לחוקה ההולכת ונבנית של מדינת ישראל; מדינת הלאום של העם היהודי.

 

* הגנים התבלבלו – בשנות השמונים שירת בכנסת, מטעם המערך, ח"כ אהרון הראל. הראל השתייך לאגף הניצי – האקטיביסטי במפלגת העבודה והיה אחד התומכים המובהקים בהתיישבות בגולן. עוד טרם כניסתו לכנסת, בתפקידו כראש אגף הארגון ומועצות הפועלים בהסתדרות, הוא נרתם לעזרת יישובי הגולן בכל שהתבקש. לדוגמה, מחלקת הארגון בראשותו מימנה את המודעות בעיתונים להקמת הגרעין לעיר הגולן, לימים קצרין. מיד עם הקמת קצרין הוא הקים מועצת פועלים משותפת לקצרין, ליישובים הכפריים בגולן ולכפרים הדרוזים, שבאותה תקופה הייתה גורם משמעותי בגולן. הוא דאג לתקצב אותה ואף לתקצב באמצעותה פעולות שונות לחיזוק ההתיישבות, שלא היה להם גורם מימון, כולל השתתפות במימון פעילות ועד יישובי הגולן.

 

בנו של אהרון הראל הוא אסף הראל, שבתכנית הטלוויזיה שלו העלה את המערכון המבזה את זכרו של יוני נתניהו ולועג לו. חומץ בן יין.

 

דודיו של אסף הראל, אחיו של אהרון הראל לבית גרבוז, הם אלון ויאיר גרבוז. למרבה הצער, הגֶנים במשפחת גרבוז / הראל התבלבלו ועברו באלכסון. הגנים של השנאה והביזוי, של חוסר הסובלנות וההתנשאות, עברו מהדודים לאחיין.

 

* לא אנרכיסטית - נשאלתי מדוע כיניתי את אליס גולדמן, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ איתן ברושי, שקראה להפיכה צבאית בישראל, פשיסטית, ולא אנרכיסטית.

 

אנרכיסטים אינם תומכים בהפיכות צבאיות.

 

* הייתה הפיכה? - פעולתו של ארדואן להעמקת הדיקטטורה האיסלמיסטית בטורקיה, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, מצדיקה בדיעבד את ההפיכה. אך כלל איני שולל את האפשרות, שכל ההפיכה הייתה קונספירציה של ארדואן, להעמקת שלטונו הרודני. אצל דיקטטורים כמותו המטרה מקדשת את כל האמצעים.

 

* רפורמה מצילת חיים - כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. אין מימוש אציל יותר של החיים הפוליטיים, מאשר קבלת החלטות שתובלנה להצלת חיי אדם. הרפורמה בסל התרופות, תציל חייהם של עשרות אלפי בני אדם. לשם כך ראוי אדם לכוח הפוליטי שבידיו. תרומה חשובה נוספת של הרפורמה הזו -  בכך סיכל שר האוצר את יוזמתו של השר ליצמן להפרטת תרופות מצילות חיים, שמשמעותה הייתה חיים לעשירים ומוות לעניים.

 

אגב, גם אני שותף ברפורמה הזאת, כי בקלפי הצבעתי לכחלון.

 

* הרס השידור הציבורי – אני מאמין ברפורמות, לא במהפכות. במהפכות של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", לרוב אנו הורסים את הקיים ולא בונים משהו חדש, טוב יותר. להרוס זה קל. לבנות – הרבה יותר קשה. לא היה צורך לסגור את רשות השידור, אלא לתקן אותה. כעת נשארנו עם רשות השידור בגסיסה ובלי התאגיד החלופי. מלכתחילה, הקמת התאגיד לא הייתה הפתרון הנכון, אולם משהוחלט על הפתרון, יש לבצעו לאלתר. הדחיה בת השנה וחצי בהקמת התאגיד, תיצור מציאות של קרחים מכאן ומכאן. הדבר עלול להחריב את השידור הציבורי. שידור ציבורי הוא גוף הכרחי בדמוקרטיה בריאה. הרס השידור הציבורי הוא התנקשות בדמוקרטיה.

 

* מתוך שלא לשמה - הפרסום הסמוי של תוכן שיווקי בתשלום, ללא הרמת מסך שקופה, הוא השחתת התקשורת. הסוגיה הזו מעידה עד כמה חיוני שידור ציבורי, המחויב לציבור ולא לבעל הון; שלא יקריב את האתיקה למען הרווח העסקי. ח"כ רוזנטל ראוי לשבח על החקיקה המגבילה פרסום סמוי ומחייבת שקיפות. גרם רוה"מ ושר התקשורת ראוי לשבח על תמיכתו הנלהבת בחוק. יתכן שצודקים הטוענים שנתניהו פועל מתוך אינטרס – רצון לפגוע ב"ידיעות אחרונות" וערוץ 2, שנואי נפשו. אולי זה נכון. אך החוק הוא טוב ואם ראש הממשלה תומך בו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, יש לברך על כך, כיוון שתמיכתו מבטיחה שהחוק יעבור.

 

            * ביד הלשון

 

חדשות לבקרים – ירון וילנסקי, ביומן הערב של גל"צ: "פרשת הרב קרים היא עוד אחת מאותן פרשיות שתופסות את הכותרות חדשות לבקרים ונעלמות במהרה מסדר היום" (ציטוט מן הזיכרון).

 

מה פירוש "חדשות לבקרים"? לעתים קרובות. אלא שצירוף המילים המוכר והמקובל הזה, הוא שיבוש. המקור הוא "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים". הביטוי הוא תנ"כי, המופיע במגילת איכה, פרק ג: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".

נכתב על ידי הייטנר , 20/7/2016 00:24   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, חינוך, כלכלה, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ