לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 29.10.14


* אני תומך בכל לבי בביקורו של נשיא המדינה רובי ריבלין בכפר קאסם ובדבריו הנחרצים בגנות הטבח שהיה שם. אני גאה בו על נחישותו לעמוד מול ההסתה נגדו.

 

אילו הוא היה מתייעץ אתי, הייתי מציע לו לערוך ביקור רשמי קרוב ככל האפשר בקריית ארבע, לגנות את ההסתה נגד ההתנחלויות והמתנחלים, להוקיע את הקריאות לחרם, ולהפגין את ראייתו אותם כחלק אינטגרלי ומשמעותי בחברה הישראלית.

 

מה הקשר בין שני ביקורים כאלה, ולמה הביקור השני צריך להיעשות בקרוב ובסמיכות לביקור בכפר קאסם? האמת היא שאין קשר ענייני, וכל אחד מן הביקורים ראוי בפני עצמו. אבל כיוון שיש המפרשים באופן שגוי את ביקורו בכפר קאסם, ויש מי שטורחים לעוות את המסר שלו, חשוב שיעשה בהקדם את הצעד הזה, כחלק מן המסר של היותו נשיא ממלכתי, של כל אזרחי ישראל.

 

בגל החרמות של אמנים על אריאל, כתבתי שאילו היה לישראל נשיא ראוי לשמו, היה עליו לבטל את סדר יומו ולהגיע למחרת לאריאל והכריז "אני אריאלי". אבל לא היה למדינת ישראל נשיא ראוי לשמו. היום יש לישראל נשיא אמתי, נשיא ממלכתי, וחשוב שהדבר יֵרָאֶה.

 

* צפיתי בשידור החי מפתיחת מושב החורף של הכנסת. נאומו של נתניהו היה נדוש, לא היה בו כל מסר, כל בשורה וגם יכולותיו הרטוריות הידועות לא באו בו לידי ביטוי. התעלמותו מההסוגיות הכלכליות חברתיות הייתה מבישה, ביטוי לאטימות. נאומו של הרצוג היה נאום אופוזיציוני אופייני, תוקפני, וגם הוא ריק מהצגת אלטרנטיבה להצגה העורבית של "רק רע רק רע".

 

נאומו של נשיא המדינה היה נאום מעורר השראה, שבו העביר לעם ישראל את המסר הממלכתי, הנשיאותי, המנהיגותי הראוי, של אחדות לאומית וניהול המחלוקת בצורה דמוקרטית ומכבדת. הוא זעזע את הח"כים ואת הציבור שצפה והאזין לו בכלי התקשורת, בציטוט דברי הבלע וההסתה נגדו, וזו אכן חרפה לאומית. הוא העלה על נס את החיבוק הספונטני והכן בין הח"כים לשעבר חיים אורון - ג'ומס וצבי הנדל, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי גוש קטיף; חיבוק בין יריבים אידיאולוגיים, החולקים ערכים משותפים, ערכי הציונות לגווניה. הוא הציג את החיבוק הזה כסמל ומופת לאחדות וכבוד על אף המחלוקות.

 

* הדבר החשוב ביותר בפתיחת מושב החורף, לא היה הדיון במליאה, אלא הדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט, בו אושרה לקראת קריאה שניה ושלישית הצעת חוק הגיור; אחת היוזמות הציוניות החשובות ביותר בשנים האחרונות, על אפו וחמתו של נתניהו.

 

* בניגוד לכל הפרשנים, אני מעריך שהבחירות תתקיימנה במועדן, או סמוך למועדן. אם הבחירות תוקדמנה, יהיה זה בחודשים אחדים בלבד, כמו בבחירות הקודמות. אגב, זאת הייתה הערכתי גם בכנסת הקודמת, בניגוד להערכות כל הפרשנים, וצדקתי.

 

מאז הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי (בתקופת שרון וביוזמתו), הממשל הישראלי יציב מאוד. רק אירועים חריגים בקיצוניותם, כמו פרשיות השחיתות של אולמרט, יביאו להפלת השלטון.

 

* האם כאשר יעל גרמן אומרת שיאיר לפיד בשל להיות ראש הממשלה, היא מתכוונת לזקן השיבה?

 

* הצעת חוק עוקף בג"ץ, במתכונתה הנוכחית, אינה טובה ומוטב שכלל לא הייתה מוגשת. אבל בית המשפט העליון, בהתנהגותו הכוחנית, בפוליטיזציה שבה הוא נוהג, כמעט אנס את הכנסת לעגן את מעמדה כבית המחוקקים של ישראל. בדמוקרטיה פרלמנטרית, המבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהן, מן הראוי שבית המשפט העליון, שהנו גוף בלתי נבחר, ינהג ריסון עצמי ואיפוק ויכבד את החלטות נבחרי הציבור, המבטאים את רצון העם.

 

* האקטיביזם השיפוטי פגע בדמוקרטיה הישראלית. הוא החליש את הכנסת ואת הממשלה, אך בראש ובראשונה הוא כרסם במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו ובכך שחק את שלטון החוק.

 

השיח הרואה בכל הצעה לרפורמה "פגיעה בבית המשפט", דומה מאוד לשיח החרדי של "חדש אסור מן התורה". נקודת המוצא שלי, היא כבוד רב לבית המשפט ולשופטים. התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מרצון לחזק את בית המשפט ולהחזיר אותו למעמדו בתקופה שקדמה לאהרון ברק, כאשר עיני כל העם היו נשואות אליו והכל התייחסו אליו ביראת כבוד.

 

אני שומע אנשים המתייחסים לבית המשפט בעזות מצח, חוצפה ובוז והדברים מעוררים בי חלחלה. קראתי אמירה בפייסבוק על פיה צריך לאלף את בית המשפט כמו שמכניסים את הפרצוף של הכלב לפיפי. זו אמירה נוראית, הראויה לכל לשון של גינוי והוקעה. אני שולל אמירות כאלו גם כלפי הפוליטיקאים, אך המגרש הפוליטי, מטבעו, רווי במאבקי כוח ועסקנות, ההתלהמות היא חלק ממנו, וסגנון כזה הוא כנראה חלק מן המשחק. מן הראוי שהשופטים יקפידו לא להיות שחקנים במגרש הזה. הכניסה שלהם למגרש הפוליטי, שחקה את מעמדם. התבצרות בית המשפט באקטיביזם והקולות הקוראים לכך, יחלישו יותר ויותר את מעמדו של בית המשפט.

 

* יחס לבית המשפט של מדינת ישראל כמו האמירה שציטטתי, זהה ליחס של גדעון לוי למדינת ישראל.

 

* הזכות לבקר את בית המשפט היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה. השלילה העקרונית של ביקורת על בית המשפט היא אנטי דמוקרטית.

 

* הביטוי "חוק עוקף בג"ץ" הוא ביטוי טעון ושיפוטי, המנסה ליצור באמצעות הטרמינולוגיה דה-לגיטימציה לזכותו של בית המחוקקים לממש את ריבונותו באמצעות חקיקה מתקנת. תפקידה של הכנסת הוא לחוקק חוקים. תפקידו של בית המשפט הוא לשפוט על פי החוקים של הכנסת. כאשר חוקים סותרים באמת ובתמים את החוקה, ובישראל את חוקי היסוד, ראוי שתהיה לבית המשפט העליון סמכות לבטל אותם, ברוב מיוחד ותוך זהירות וריסון עצמי.

 

כל חוק הוא שינוי המציאות הקיימת, שינוי החוק הקיים. גישה שמרנית השוללת שינוי בחוק הקיים, עלולה לנוון את החברה. האם ברגע ששופטים, שלא נבחרו בידי הציבור, פסקו פסיקה מסוימת, הדבר נותן לפסיקתם תוקף-על, כאילו היו עשרת הדברות, ולעולם אסור יהיה לגעת בהם? גישה שמרנית כזו אינה מתקבלת על הדעת.

 

כאשר הכנסת סבורה שחוק טעון תיקון היא משנה אותו. וכשהיא סבורה כך בעקבות פסיקת בג"ץ, אין לה סמכות כזאת? אם הכנסת סבורה שהחלטה זו או אחרת של בג"ץ פוגעת באינטרס הציבורי, ידיה חסומות? זוהי גישה בלתי דמוקרטית. הפרדת הרשויות מחייבת איזונים ובלמים. היא מחייבת מתן סמכות לרשות השופטת לאזן ולבלום את הרשות המחוקקת, אך במקביל ובאותה מידה היא מחייבת מתן סמכות לרשות המחוקקת לאזן ולבלום את הרשות השופטת. ומן הראוי, ששתי הרשויות תנהגנה כבוד זו כלפי זולתה, וריסון כלפי עצמה, ותשתמשנה בכוח הזה במשורה. 

 

* אלה השוללים את זכותה של הכנסת לשנות בחקיקה פסיקות בג"ץ, יוצאים מנקודת הנחה שלעולם בג"ץ יפסוק על פי השקפתם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שסמכות לכנסת לתקן, ברוב מיוחד, את פסיקות בג"ץ, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת שינוי, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.

 

אלה הרוצים לשלול לחלוטין את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים, יוצאים מנקודת הנחה שלעולם הרוב בכנסת יהיה בידיהם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שהסמכות של בית המשפט לבטל חוקים, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת ביטול חוקים, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.

 

יש להגיע בהידברות להסכמה דמוקרטית על מערכת איזונים ובלמים בין הרשויות. הצעת החוק החדשה אינה מאוזנת, כיוון שהיא מאפשרת התגברות על פסיקת בג"ץ ברוב של 61 ח"כים בלבד. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה. אולם גם סמכות בית המשפט לפסול חוקים אינה מאוזנת, כיוון שהיא תקפה בכל הרכב ובכל רוב. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה.

 

* הצעתי - בית המשפט העליון יהיה מוסמך לבטל חוק שחוקקה הכנסת, רק בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 66% לפחות. הכנסת תהיה מוסמכת לחוקק חוק שנפסל בידי בית המשפט, ברוב של 80 ח"כים לפחות.

 

* במקום מלחמה מיותרת בין הגישות הקיצוניות, יש לבחור בשביל הזהב.

 

* איני תומך בהתיישבות בלתי מוגבלת בכל רחבי יהודה ושומרון. אבל אני תומך בהסכמה בין נתניהו ובנט על הרחבת הבניה בגושי ההתיישבות ובירושלים. הטענה שהבניה מנוגדת למו"מ, מתעלמת מן העובדה שבכל המשאים והמתנים, כולל בממשלות רבין, פרס, ברק ואולמרט, נעשתה בניה בהתיישבות. לעומת זאת, דווקא ממשלת נתניהו הקודמת הקפיאה את הבניה, כתנאי מוקדם למו"מ, והפלשתינאים, שפירשו זאת כחולשה, לא ישבו למו"מ. שלילת הבניה בתירוצי עיתוי, מחייבת את הנוקטים בה להבהיר באיזה עיתוי הם מציעים לבנות. לטעמי, הימים האלה של התנקשות אלימה בריבונות ישראל על ירושלים, הם עיתוי המחייב לפחות את הבניה בירושלים.

 

* אין ספק, שהחלטתו של יעלון על תחבורה ציבורית נפרדת ליהודים ולפלשתינאים ביו"ש נובעת אך ורק מטעמים ביטחוניים, ואין בה שמץ של גזענות. מי שטוען אחרת, אינו מכיר את יעלון, או סתם משמיץ. אבל שעה שישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה בינלאומית ומוצגת כמדינת אפרטהייד, והפרדה באוטובוסים היא סמל האפרטהייד, צריך להיות אטום לגמרי כדי לא להבין שהצעד הזה מספק תחמושת לאויב.

 

* אני שומע את ההצדקות להתנהגות האינפנטילית של הממשל האמריקאי בעת ביקורו של יעלון: "צריך לזכור שיעלון פגע בכבוד... כבוד... כבוד... קבוד... קווד". ואני זוכר, שאלה המלהגים זאת, הם הראשונים ללעוג לכל מה שקשור לכבוד הלאומי שלנו, ואף המציאו לו שם חיבה דוחה – "זיקפה לאומית". הם גם הראשונים לתמוך בהתנצלות ישראלית בפני תורכיה, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל. זה הרי אקווד של ארדואן, ומה אנחנו משחקים משחקי קווד / זיקפה לאומית?

 

* אפרופו כבוד. דיפלומטיית הביבים של הממשל האמריקאי, המדליף צרור גידופים וקללות על ראש ממשלתה של בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב – יותר משהיא מעידה על מושא הגידופים, היא מעידה על המגדפים. ואני מאמין, שיותר משהיא תפגע במגודף, היא תפגע במגדף.

 

* בין ישראל לארה"ב היו משברים הרבה יותר חריפים, בתקופת אייזנהאור שאיים בסנקציות על ישראל וגיבה את איומי בריה"מ לפעול נגדה אחרי מלחמת סיני (1956), בתקופת פורד שהודיע על בחינה מחדש של היחסים עם ישראל בעקבות משבר במו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (1975) ובתקופת רייגן שעצר את משלוחי F15 לישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי והשעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות בעקבות חוק הגולן (1981). אולם אף נשיא אמריקאי לא ירד לרמה ירודה כל כך של פגיעה אישית במנהיג ישראלי וניסיון להשפילו. השפלת ראש ממשלת ישראל היא השפלת מדינת ישראל, ולכן מן הראוי שכל החברה הישראלית ובראש הראשונה האופוזיציה הפרלמנטרית וראש האופוזיציה, יתייצבו מאחורי ראש הממשלה, יגנו את דיפלומטיית הגידופים ויבהירו שגם אם הם חלוקים על רוה"מ, מסע כזה הוא בלתי נסבל בעיניהם.

 

* אחרי שרייגן השעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי, בתגובה על סיפוח הגולן, זימן ראש הממשלה בגין את השגריר האמריקאי סמיואל לואיס ללשכתו, נשא באוזניו נאום חוצב להבות בו הבהיר שישראל אינה רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב. איננו ילד שארה"ב מענישה אותו, ואם ארה"ב משעה את ההסכם האסטרטגי, ישראל מבטלת אותו. העם היהודי הסתדר 3,000 שנה ללא המסמך האסטרטגי והוא יסתדר בלעדיו גם בעתיד, הבהיר בגין. ומה קרה בעקבות זאת? זמן קצר מאוחר יותר נחתם בין המדינות מסמך אסטרטגי חדש, משודרג, טוב מקודמו.

 

היום אין מדובר בסנקציות, אלא בהוצאת קיטור. יש לקוות שראש הממשלה והנשיא האמריקאי ימצאו את הדרך לשפר את היחסים האישיים ביניהם. אבל כאשר מדובר באינטרסים החיוניים של ישראל, כמו בניה בשכונות היהודיות של בירת ישראל, גידופים וקללות לא ישפיעו. איננו רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב.

 

* אפרופו כבוד. מה היה קורה אילו בכיר ישראלי, נניח יו"ר הכנסת, היה אומר על הירדנים אחוז אחד ממה שאמר על ישראל יו"ר הפרלמנט הירדני? אמות הסיפים היו מזדעזעות. איזה משבר היה ביחסים עם ארה"ב ואלו התקפות מבית. אבל אנחנו סופגים הכל. אני משוכנע שהשגריר הירדני אפילו לא יזומן לשיחת הבהרה במשרד החוץ.

 

* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". זוהי מורשת רבין.

 

ב-1.11.14, ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבניה בגושי היישובים, והלוואי שיעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.

 

* בהרצאה שנשא בן דרור ימיני בבית אייל שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו "תעשיית השקרים" לאור, הוא סיפר שיש לו מספר "מנטורים", ומנה אחדים מהם: פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' רות גביזון ופרופ' אלכס יעקובזון. ואכן, כל האנשים הללו הם מופת של השמאל הציוני הישן והטוב, שהעמיד חיץ בינו לבין האבולה הפוסט ציונית.

 

* במאמר לגיליון מיוחד של "הארץ" לרגל "ועידת ישראל לשלום", הציג הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל את תכנית השלום הערבית והוסיף: "פתרון כזה היה לב החזון שהציגה העצרת הכללית של האו"ם בתכנית החלוקה ב-1947, שהקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה אז".

 

דרך מעניינת לשכתב את ההיסטוריה. אף שעל פי הצעת החלוקה מדינת ישראל לא כללה לא רק את יהודה ושומרון, אלא גם לא את ירושלים (כולל מערב העיר), לוד ורמלה, יפו וחלקים נרחבים של הגליל והנגב, העם היהודי והיישוב בארץ קיבלו את ההצעה בהתלהבות ותושבי הארץ היהודים רקדו ברחובות עד אור הבוקר. לעומת זאת, הערבים נלחמו נגדה בכל כוחם. למחרת החלו פרעות דמים של הפלשתינאים כדי לסכל את ההחלטה, וביום הקמת המדינה, פלשו אליה כל צבאות ערב, במטרה לחסל את המדינה בת יומה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים אחרי השואה. ובלשונו של אל-פייסל: "הקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה".

 

* למה עריקי 8200 טרם הודחו מיחידתם וטרם נשללו דרגותיהם? צה"ל אינו מבין את המשמעות המוסרית והחינוכית של צעד כזה, של הצבת קו אדום מוסרי, לפיו עריקה ממלחמה היא מעשה שפל, בוגדני, סוציומטי ונלוז?

 

* איני יודע מי זאת המנוולת שלומית לי בן ארי, אבל אני משוכנע שהיא קראה את מאמרו של גדעון לוי "הרעים לטיס". איך אני יודע? כיוון שזו הייתה תגובתה על מותה של תמר אריאל, בפוסט שהעלתה בפייסבוק: "אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים – עבורי היא קיבלה את עונשה על נטילת החיים שנטלה!!! כן ירבו... עבור הילדים הפלסטינים שנגדעו חייהם כך סתם במטוסי קרב!! חייכי אכלת אותה!!!".

 

נבלה.

 

* נפילתם במלחמת "צוק איתן" של החיילים הבודדים סמ"ר שון כרמלי, סמל מקס שטיינברג וסמ"ר ג'ורדן בן סימון, העלתה לתודעה הציבורית את התופעה של החיילים הבודדים, העולים לישראל כדי לשרת שירות קרבי בצה"ל, רובם נשארים בארץ, רבים מהם משמשים מופת לאחיהם הצעירים העולים בעקבותיהם ולעתים אף ההורים עולים בעקבות הילדים.

 

לכל איש יש שם, וראוי היה להתמקד בסיפורם האישי של שלושת הנופלים, אך נכון גם להצביע על התמונה המספרית, שהיא מאוד משמעותית. רק בשנה האחרונה התגייסו לצה"ל 1,008 (!!!) חיילים בודדים. אנחנו מתמקדים בקומץ יורדי המילקי (ואני מאשים בכך גם את עצמי, שנגררתי בעוצמה רבה מדי לפרובוקציה הזולה), במקום להאיר על התופעה המופלאה הזאת. 1,008 צעירים מארצות הרווחה, רק בשנה האחרונה, ומספר דומה מדי שנה, עוזבים הכל כדי להתגייס לצה"ל ולשרת שירות משמעותי. זו הציונות במיטבה!

 

זכיתי לפקד בבית הספר למ"כים על חיילים בודדים לפני כשלושים שנה, כאשר התופעה הייתה מצומצמת בהרבה. לא היה לי קל לתת פקודות לדיוויד רוזנטל, בחור בן 28, שנראה לי מבוגר כל כך. חשתי קצת מבוכה, בראשית הקורס. מי שהקלו עליי היו דיוויד וחבריו, שלא רצו שום פריבילגיה מחמת גיל. להיפך, הם היו המורעלים ביותר בין החיילים, לא התחמקו מעולם מלסחוב פק"ל כבד או מתורנות מטבח או ניקיון שירותים. לימים, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, שימש בית לארבעה גרעיני עולים ולגרעין "צבר" וחלק מחברי הגרעינים הללו הם היום חברי הקיבוץ ובעלי תפקידים מרכזיים בו.

 

ראוי לציין לשבח את התנועה הקיבוצית, שלקחה על עצמה את המשימה הציונית של מתן בית לחיילים הבודדים, ומתמידה בה כבר עשרות שנים. עשרות קיבוצים שותפים במשימה, ועוד לא היה חייל בודד אחד, שלא נמצאה לו משפחה מאמצת בקיבוץ.

 

* עמוס עוז זוכר את מצוותה של סבתו, לא להתקוטט עם ילדים שאין להם מה להפסיד, ומכאן הוא גוזר תובנה אקטואלית – לא להילחם בעזה, כי לעזתים אין מה להפסיד. מעניין, אני לתומי חשבתי שישראל נסוגה מעזה כי לא היה לעזתים מה להפסיד, ומרגע שישלטו בעזה, יהיה להם מה להפסיד ולכן המצב ישתנה; הם יהיו עסוקים בבניית מדינה, חברה אזרחית, פיתוח כלכלי וחברתי, חינוך ואנו נהנה משקט. אגב, מה פירוש לא להילחם בעזה? שתושבי העוטף יספגו "טפטופים" וישראל תכיל זאת?

 

* כאשר צ'יץ', ראש העיר ת"א, גינה את תושבי ת"א שעזבו אותה תחת מתקפת הסקאדים במלחמת המפרץ וכינה אותם "עריקים", הוא הגזים באמירה בלתי ראויה. אולם כאשר ראש העיר ת"א הנוכחי, חולדאי, נכנע לטרור ומבטל טיולי תלמידים בירושלים, בירת ישראל, אני מתגעגע ל"עריקים" של צ'יץ'.

 

* גל הסכמי ויזת טיול-עבודה, שישראל חותמת עם מדינות המערב, חשוב בראש ובראשונה כדי לסייע לצעירים, בוגרי צה"ל ושירות לאומי, לטייל בעולם.

 

אך יש להסכמים הללו גם חשיבות מדינית – ניצחון קטן אך יותר מסמלי, על תועבת ה-BDS, תועבת החרם על ישראל, שהוא הביטוי האקטיביסטי של מצע דרבן לדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה.

 

וחשיבות נוספת – הוא מייתר את התופעה של כפל דרכונים. הילדים שלי יודעים כבר מזמן, שלעולם לא תעלה אצלי לדיון אפשרות שאוציא דרכון פולני או רומני, כי בעיניי דרכון הוא ביטוי לזהות ואין לי זהות כפולה. בד"כ הוצאת הדרכון הזר נועדה לסייע לילדים להשיג עבודה או לימודים בחו"ל. בתחום העבודה, שורת ההסכמים הזאת מייתרת את הצעד הזה.

 

* כששני קצינים מצטיינים ומוערכים כיאיר נווה וגדי אייזנקוט מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, ראוי לבחור את זה שאינו נגוע בפרשת אשכנזי.

 

* הסרט "מיתה טובה" הוא סרט מעולה. התסריט גאוני. קטעי הומור משובח בסצנות הדרמטיות הקשות ביותר. משחק יוצא מן הכלל. והחשוב מכל – הסרט נוגע בבעיה אמתית הנוגעת לחיים של כל אחד מאתנו. הסרט מתמודד עם המחיר הכבד של התארכות תוחלת החיים – הארכה מלאכותית של חיים חסרי טעם, במחלות חשוכות מרפא, כאשר הדבר היחיד שנשאר הוא הסבל והכאב.

 

הסרט מתמודד עם הבעיה דרך הדילמה המוסרית הקשה של המתת חסד.

 

מומלץ מאוד!

 

* אבי חולה בדימנסיה, ולא יכולתי לצפות בסרט כצופה מן הצד ביצירת אמנות. חשתי שבטני מתהפכת ויצאתי ממנו מדוכא לגמרי. לא שהוא הוסיף לי תובנות חדשות שלא ידעתי, אך הוא גרם לי לסערת נפש.

 

* אני שולל הארכת חיים בצורה מלאכותית. אבל בהמתת חסד אני רואה חציית קו אדום מוסרי וגלישה על מדרון חלקלק, המאפשר לנו לקבוע מי ראוי לחיים ומי לא. עם זאת, אני חושב שזה נושא ראוי למחשבה ולדיון ציבורי, והסרט מציף את הסוגיה בצורה חדה ובהירה.

 

* המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם. תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב"גט", בו הוא משחק בתפקיד משנה, המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על "צ'רלי וחצי" ו"חתולה" למיניהם.

 

* חומוסיה חדשה נפתחה באזור התעשיה של קצרין, בבעלותו של תום קבלו מקדמת צבי, "רק חומוס". החומוס משובח ביותר. יש רק בעיה של אמת בפרסום. הם מבטיחים רק חומוס, ומגישים מרק פטריות יוצא מן הכלל.

 

* מי שפנטזו על ניגוב חומוס בדמשק, ומבינים שלנגב חומוס בחומְס זה תענוג מפוקפק, מוזמנים לנגב חומוס בקצרין.

 

* ביד הלשון

 

* באחת הסצנות המרגשות בסרט המעולה "מיתה טובה", שרים הגיבורים את שירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם".

 

להד"ם = ראשי תיבות של לא היו דברים מעולם.

 

שורה בשיר: "אל ארץ זוּ חמדתי".

 

מה פירוש זוּ, בשורוק?

 

אין זה כינוי רומז לנקבה – לא זאת, ולא זוֹ, בחולם.

 

המילה מופיעה גם בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי"). "זוּ אני החולם שר". למה זו, ולא למשל "זה אני החולם שר"?

 

וכך גם בשירת הים: "עם זוּ גאלת", "עם זוּ קנית".

 

זוּ, פירושו "אשר"... ש...

 

קח אותי עכשיו לשם, ארץ לא אדע, אל ארץ שחמדתי, ארץ להד"ם.

שחקי שחקי על החלומות אשר אני החולם שר.

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם אשר גָּאָלְתָּ!

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/10/2014 15:44   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, רצח רבין, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.10.14


* בערך שליש מבנות הציונות הדתית מתנדבות לצה"ל. למה מתנדבות? כי הן פטורות על פי חוק. לא זו בלבד שהן פטורות, העמדה המסורתית של קהילתן (זולת הקיבוץ הדתי) שוללת מכל וכל את גיוס הבנות, עד כדי הצגתו כמנוגד למצוות הדת, כביכול. ועדין תקפה ההחלטה השערורייתית של הרבנות הראשית נגד גיוס בנות.

 

רוב בנות הציונות הדתית שאינן משרתות בצה"ל מתנדבות לפחות לשנה ולעתים קרובות לשנתיים של שירות לאומי, לרוב שירות איכותי, שהתרומה בו לחברה הישראלית אינה נופלת מהתרומה בשירות הצבאי.

 

אם יש אופציה כזו, מה גורם לכל כך הרבה בנות דתיות ללכת נגד הזרם, ובקהילה שמרנית לא פשוט ללכת נגד הזרם, ולהתנדב לצה"ל? לא רק הרצון לתרום – הרי יכלו לתרום גם בשירות לאומי, אלא הרצון להשתלב, להיות חלק אמתי של החברה הישראלית.

 

יצא לי לפגוש בנות דתיות רבות לקראת גיוס לצה"ל, שהרציתי בפניהן במכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי", במדרשה לבנות דתיות לפני גיוס בעין הנצי"ב ובמדרשת השילוב בגולן. ממש לא מדובר ב"דתיות לייט", ב"חפיפיניקיות". להיפך, לפחות חלקן אדוקות ורציניות מאוד באמונתן ובאורח חייהן הדתי.

 

זהו ביטוי אחד מרבים, לשינוי המהפכני המתחולל בציונות הדתית – יותר היפתחות לחברה, פחות הסתגרות מגזרית ומהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים.

 

סרן תמר אריאל, נווטת הקרב הדתיה הראשונה, שנהרגה באסון בנפאל, אמרה בראיון שאינה רוצה להיות סמל של הציונות הדתית, אבל מן הראוי שהיא תאומץ כסמל, כמודל לחיקוי. צעירה דתיה שהתגייסה לתפקיד מחייב ביותר, חתמה 9 שנות קבע, הצטיינה כנווטת וכמפקדת, הצטיינה באינספור גיחות מבצעיות במלחמת "צוק איתן" ורק בשל נסיעתה לטיול לא ייצגה את יחידתה כמצטיינת בסוכת הרמטכ"ל. תמר אריאל היא סמל לשינוי בציונות הדתית וראויה לשמש מופת לבנות דתיות לאומיות שתלכנה בעקבותיה.  

 

יהי זכרה ברוך!

 

* באסון ההימלאיה נספו ונפצעו תיירים ממדינות רבות, אך רק ישראל יצאה מגדרה במשלחות חיפוש ומשלחות רפואית כדי לסייע לאנשיה. הסיבה לכך, היא שישראל היא חברה סולידרית יותר, המבוססת על הערך היהודי העליון – ערבות הדדית; כל ישראל ערבין זה בזה. את זה אי אפשר לקנות בזול בסופרמרקט בברלין.

 

* כל מי שיורד מן הארץ, עושה זאת למען ובשם ה"אני", תוך שהוא מוותר על ה"אנחנו" ועל היותו חלק מן ה"אנחנו". ולכן, מן הראוי שלא יעטוף את החלטתו באכפתיות, כביכול, ל"אנחנו". אם חשוב לו להשפיע על ה"אנחנו", שיישאר חלק מן ה"אנחנו". אם הוא בחר אחרת, זו זכותו, אבל שיפסיק להטיף. ובטח שלא יעשה פרובוקציות מכוערות, כמו הטפה לירידה המונית ודווקא לגרמניה, יכנה ירידה כ"עליה" וכו'. אגב, ה"אני" הוא חשוב ביותר. ה"אנחנו" בנוי מהרבה "אני"ים. אולם הוא בנוי ממי שבחרו ליצור זהות בין ה"אני" וה"אנחנו"; שקשרו את גורלם ל"אנחנו", ללא תנאי ובלי להתייחס ל"אנחנו" כאל כספומט.

 

* נרקיסיזם הוא אהבה עצמית חולנית, המתבטאת באנוכיות קיצונית ושחצנות יהירה. כל כך אופייני, שמצית קמפיין הירידה לברלין נקרא נרקיס.

 

* הטייקונים המאיימים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו המסים, או שיוציאו את החברות שלהם לחו"ל אם ידרשו להעביר תמלוגים גדולים יותר למדינה, אינם טובים יותר מאלה המטיפים לירידה מן הארץ בגלל יוקר המחיה. זה אותו סוג של ישראליות אגואיסטית, ישראליות על תנאי.

 

* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

 

כל מי שמאמין בכך, בהכרח מאמין שארץ ישראל אינה שייכת ליצחק תשובה או למשפחת עופר.

 

ולכן, ברור שאוצרות הטבע של א"י, השייכים לכולנו, אינם עסקם הפרטי של אותם טייקונים.

 

ועדת ששינסקי א' שעסקה ברווחי הגז, יצרה איזון סביר בין הרווחים מאוצרות הטבע של א"י שישתלשלו לכיסו של תשובה לתמלוגים שעם ישראל יוכל ליהנות מהם לצרכי חינוך, רווחה וביטחון. יש לציין את שר האוצר לשעבר שטייניץ שעמד בלחצים כבירים של תשובה ומקורביו ולא ויתר על האינטרס הלאומי. בכך הוא נהג כפי שר צריך לנהוג – כנאמן האינטרס הלאומי.  גם ועדת ששינסקי ב', במסקנותיה הראשונות, הציעה מסלול סביר של תשלום תמלוגים בסך 57% לציבור. אלא שששינסקי לא עמד בלחץ הברוטאלי של משפ' עופר והתקפל. כנראה הוא לא סמך על יכולת העמידה של יאיר לפיד על האינטרס הלאומי.

 

* שר האוצר אמר בעת הגשת מסקנות ועדת ששינסקי, לבחינת חלקה של המדינה ברווחים מאוצרות טבע: "מודע היטב לניסיונות להלך אימים עלינו ועל הציבור, ולאיים בסגירת המפעלים או פיטורי עובדים. הניסיונות אלו לא יצליחו".

 

הם כבר הצליחו.

 

* בעקבות משבר הקפיטליזם ב-2008, המחאה החברתית ב-2011 ומסקנות ועדת טרכטנברג, דומה היה שהממשלה נוקטת בצעדים לריסון כלכלת הג'ונגל הדרוויניסטי ולשיקום חלקי של כמה ממרכיבי מדינת הרווחה. לא שהיא מאמצת את דרכו החברתית כלכלית של ז'בוטינסקי, שלא לדבר על דרך סוציאל דמוקרטית, אלא שהיא ממתנת את דרכה, מתקנת כמה מקלקוליה.

 

תקציב המדינה החדש מסמן חזרה של הממשלה לסורה, לדרכו המסורתית של נתניהו במיטוט מדינת הרווחה הישראלית. דווקא לאחר גילויי הסולידריות החברתית הנפלאים של הציבור הישראלי במלחמת "צוק איתן", הממשלה נוקטת במדיניות נוגדת סולידריות.

 

נתניהו לא למד דבר.

 

* אני שותף לקבוצה הפועלת לקידום אזורי בתחומי החברה האזרחית בגליל המזרחי, ברוח הקואופרציה. אחד הנושאים בהם אנו עוסקים הוא שילוב אזורי עם היישוב הבדואי טובא זנגריה (היישוב הערבי היחיד באזור). מספר חברים בקבוצה הם מטובא. הדיונים בנושא הניבו רעיון של הקמת מכינה קדם צבאית לבדואים המתגייסים לצה"ל, מתוך רצון להגביר את אחוזי הגיוס לשירות משמעותי. נפגשנו עם ראש המועצה המקומית והוא התלהב מן הרעיון ורתם אליו את ההנהגה המקומית.

 

צוות ההיגוי נפגש בראשית השבוע עם אנשי משרד הביטחון. המפגש הזה קידם מאוד את הרעיון. עד שתקום מכינה תחלופנה שנים אחדות, אך בדרך לכך תהיינה יוזמות קצרות טווח יותר, תכניות ברוח המכינה לבני הנוער בטובא.

 

הבדואים אינם מחויבי גיוס, אך בטובא ובשבט אל-היב מתגייסים רבים מאז הפלמ"ח. הגברת אחוז המתגייסים, עשויה לקדם מאוד את השתלבותם של ערביי ישראל במדינה. אנו מקווים ליצור שילוב אזורי שיהווה דוגמה לשילוב ברמה הארצית.

 

* כאשר החלה נסיקתה של קבוצת הכדורגל בני סכנין, היא עוררה אהדה בקרב יהודים רבים, ואני בתוכם, בתקווה שהיא מסמלת שילוב נאות של ערביי ישראל במדינה. כה מצער, שבעוד הקבוצה נושאת את דגל הדו-קיום, היא פונה לקווים לאומניים. ההוקרה לעזמי בשארה, שהנו סמל של לאומנות קיצונית הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם הקיצונים במחבלים, והיותו עבריין ביטחוני נמלט, חצתה את הקווים האדומים.

 

התגובה למעשה צריכה להיות מחיקת כל הנקודות שהקבוצה צברה העונה בליגה. צעד כזה יבהיר, שמי שנוקט בצעדים בלתי ספורטיביים קיצוניים, נענש באובדן הישגיו הספורטיביים.

 

* זו הדרך גם למאבק נגד הגזענות בכדורגל.

 

* הבעיה עם חנין זועבי – היא קוראת יותר מדי את גדעון לוי וב. מיכאל, ובצורה פחות מדי ביקורתית.

 

* מתמחה ערבי בביה"ח "ברזילי" התנדב לדאעש ונהרג בקרבות בסוריה. נראה לי שהמודל שלו לחיקוי היה הרופא ברוך גולדשטיין.

 

* הרשתות החברתיות הומות מהשתלחות מתלהמת של גורמי ימין בנשיא המדינה ראובן ריבלין. כנראה שהם לא אוהבים ז'בוטינסקאים מובהקים. לא בכדי בני בגין נפלט מרשימת הליכוד. סביר להניח שמנחם בגין היה מוקע בידי אותם אנשים, שלא לדבר על ז'בוטינסקי.

 

* אילו יצחק רבין נרצח בידי מחבלים פלשתינאים, לא היה מקום, לדעתי, ליום זיכרון ממלכתי לזכרו. הוא היה חלל נוסף במערכות ישראל, וראוי היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד כל חללי צה"ל, מטוראים ועד אלופים (חמישה אלופים נפלו במערכות ישראל) ולצד כל נפגעי פעולות האיבה.

 

לכן אני מתנגד גם ליום הזיכרון הממלכתי לזכרו של רחבעם זאבי, שנרצח בידי מחבלים. לדעתי, נכון היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לעומת זאת, אילו נרצח בידי יריבים פוליטיים, ראוי היה לקיים יום ממלכתי לזכרו, כיום של מסר לאומי נגד אלימות פוליטית ובעד הדמוקרטיה.

 

הסיבה לקביעת יום זיכרון ממלכתי לזכר גנדי, היא מעין "פרס ניחומים" ל"ימין" על יום הזיכרון הממלכתי לזכר רבין, שהוא "החג" של "השמאל". לא בכדי דפוסי היום כמעט זהים. אין בכך כל טעם, כי אין כל דמיון בין האירועים.

 

יום הזיכרון לרצח רבין אינו יום של "השמאל". הכדורים שנורו לעבר רבין כוונו לעבר הדמוקרטיה הישראלית, לעבר החברה הישראלית וחבל שהן ב"שמאל" והן בקרב חלק מן ה"ימין" גימדו וכרסמו את משמעותו של היום הזה, והפכו אותו ליום שבטי. את המעוות הזה ראוי לתקן.

 

גנדי הביע משאלה להיקבר לצד רעו לנשק, הקצין הבדואי סא"ל עבד אל-מג'יד ח'דר אל-מזאריב, הידוע בכינויו עמוס ירקוני. בסופו של דבר נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל. אני מאמין שהוא היה מרגיש נוח יותר, אילו היינו מכבדים את זכרו יחד עם חבריו הלוחמים, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. הרי כמותם הוא נהרג במערכה על עצמאות ישראל.

 

* אין עלבון גדול יותר לאמריקאים מהסיסמה: Yankees, go home!. סיסמה זו היא הביטוי הבוטה של שנאת הדמוקרטיה, שנאת המערב, שנאת העולם החופשי, שנאת כל מה שארה"ב מסמלת. זו קריאת הקרב שהלהיטה תנועת ה"שלום" שסטלין הפיץ בעולם, זו הסיסמה של האיראנים הרואים בארה"ב את השטן הגדול. ולכן, אין תִמה שזו סיסמתו של גדעון לוי.

 

Yankees, go home! כתב גדעון לוי במאמרו האחרון ב"הארץ". הסיבה לכך היא תמיכתה של ארה"ב בישראל. מאמר רצוף בביטויי שנאה לישראל ולארה"ב ותיאור גרוטסקי של מערכת יחסים פרברסית, שבה הענק האמריקאי משועבד לגמד השולט בו, מתעמר בו ומהלך עליו אימים.

 

שנאתו היוקדת של לוי למדינת ישראל אינה חדשה וגם לא תוקפנותו כלפי כל מי שתומך בישראל. לאחר עלייתו של אובמה לשלטון כתב לוי מאמר תחת הכותרת "אנא בכוח" שבו התחנן בפני אובמה שיפעל בכוח נגד ישראל.

 

אבל למה דווקא עכשיו יצא לוי במאמר התוקפני ביותר שכתב אי פעם נגד ארה"ב? למה דווקא עכשיו, כאשר נשיא ארה"ב מנהל בעקביות מדיניות פייסנות כלפי האסלאם, כולל האסלאם הקיצוני? למה דווקא עכשיו, כאשר הממשל האמריקאי ביקורתי כלפי ישראל יותר מקודמיו?

 

נדמה לי שאני מבין את הסיבה. בשתי מילים – "כיפת ברזל". כמו גדר הביטחון, כך "כיפת ברזל" היא סמל למענה ישראלי שבלם אסטרטגיה תוקפנית אנטי ישראלית אותה טיפחו הפלשתינאים לאורך שנים (גדר הביטחון, היא אמצעי זניח יחסית בעצירת טרור המאבדים, אבל היא הפכה לסמל). "כיפת ברזל" היא תסכול נורא בעבורם. מאחר וארה"ב מימנה את "כיפת ברזל", הם יורקים עליה קיתונות של זעם. הם והשופר שלהם.

 

* מה הפלא שמכחיש השואה אבו מאזן מגדיר יהודים כ"עדר"?

 

* עסקת הטיעון עם "הרב" פינטו היא אחד מרגעי השפל של פרקליטות המדינה, שפעלה כמריונטה של עבריין צמרת. אם בית המשפט העליון אינו חותמת גומי של הפרקליטות, עליו לבטל את העסקה.

 

* קציני המשטרה הבכירים שהסתופפו בצלו של פינטו, מעלו בתפקידם ובאמון הציבור. אולם במקרה הזה, גם הניצבים הם דגי הרקק בפרשה. מדובר במי שפעל במודע להשחתת צמרת המשטרה, כדי שיוכל להמשיך בפעולתו העבריינית באין מפריע.

 

* פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר הדין החמור של המעורבים בה, התוו דרך למלחמת חורמה בשוחד, שהוא אבי אבות השחיתות. ההתמודדות עם פרשת פינטו תבהיר, האם היה זה סימן דרך לבאות, או בסך הכל פסק דין חריג של שופט יוצא דופן ביושרו ואומץ לבו.

 

* בתקופת המאבק על הגולן, קיימתי מספר עימותים פומביים עם רן כהן, אז ח"כ מטעם מרצ. המחלוקת בינינו הייתה עמוקה והוויכוח נוקב, אך הוא התנהל בכבוד והערכה הדדית. הרגשתי שניצב מולי יריב ראוי, שעמדותיו ראויות ומנוסחות היטב והדיון עמו היה מאתגר.

 

היום עימת בינינו רדיו "גלי ישראל", במלאת 20 שנה לשביתת הרעב של ועד יישובי הגולן בה נטלתי חלק, לדיון בפרספקטיבה של שני עשורים, על המו"מ לנסיגה מהגולן והמאבק על הגולן. הפעם, למרבה הצער, חשתי שניצב מולי יריב נלעג.

 

מה הסיבה לכך? העובדה שהוא ממשיך לדקלם אותם דקלומים, כאילו אסד האב לא דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן ובעיקר – כאילו לא קרה מאז דבר בסוריה ובמזה"ת. הוא דקלם את המנטרה של סרבן ההתפכחות אורי שגיא, לפיה אילו נחתם הסכם עם סוריה, היא הייתה הופכת לדמוקרטיה מערבית יציבה ושוחרת שלום. הוא באמת מאמין בזה?

 

האם יש קשר בין ישראל לבין מה שקורה בעיראק, בלוב, בתימן, במצרים, בתוניס, בבחריין? האם נסיגה מהגולן הייתה מביאה דיקטטורה של המיעוט העלאווי הרודה ב-90% מהסורים להיפתח, להפוך לדמוקרטיה ואף ליהנות מאמון העם הסורי? אין שחר לאשליה הזו.

 

* הנימוקים המרכזיים למאבקנו על הגולן היו ציוניים - זיקתנו לחבל ארץ ישראל שאין בו סכנה דמוגרפית, השורשים ההתיישבותיים שהיכינו בגולן, הקהילה הנפלאה שיצרנו באחד המפעלים המוצלחים בתולדות הציונות וכיבוד הריבונות הישראלית. רק לאחר מכן היו הטיעונים הביטחוניים ודמותו של המשטר הסורי.

 

אולם בנושא המשטר הסורי, לעגו לנו על שאנחנו מתעקשים להבין יותר מן המומחים, כאשר ברור שהניתוח שלנו מוטה אידיאולוגית. מסתבר שהניתוח שלנו את מהות המשטר הסורי המעיט בחומרתו לעומת המציאות, אך לבטח היה קרוב יותר למציאות משל ה"מומחים". דווקא הניתוח שלהם היה מוטה אידיאולוגיה. "אורות בערפל" קרא אורי שגיא לספרו, אלא שכמו נהג המדליק אורות גבוהים בערפל, הוא סונוור מהאורות של עצמו. אני מאמין בכנות הכמיהה לשלום שלו ושל עמיתיו, אלא שבלשונו של דיין, האור שבלבם סינוור את עיניהם, והם לא הבחינו בברק המאכלת. 

 

* אילו נסוגונו מהגולן סוריה לא הייתה הופכת לדמוקרטיה. אין בכך כל ספק. אך אילו הייתה הופכת לדמוקרטיה, מה היה קורה? בבחירות ברש"פ ניצח חמאס. בבחירות במצרים ניצחו "האחים המוסלמים" וא-סיסי שולט כיוון שהפיל אותם בהפיכה צבאית. בבחירות בעיראק ניצחו השיעים, נאמני איראן.

 

השכונה שבה אנו חיים אינה מלבבת, ואין סיבה שנעצום את עינינו ונתעלם מן המציאות.

 

* ביד הלשון

 

בשבת הקרובה תמלא שנה לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. ביום מותו, כוסתה ירושלים במודעות אבל ענקיות, שנפתחו במשפט: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים". מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

 

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

 

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

 

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 01:23   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, משפט, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת בראשית תשע"ה


דרשה לשבת בראשית תשע"ה

קבלת שבת באורטל 17.10.14

 

אתמול, בשמחת תורה, הסתיימו חגי תשרי שעוד התארכו מעט בשישבת הצמוד להם. בחגי תשרי אנו מציינים את ההתחדשות האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית, האקלימית. בשמחת תורה, אנו נושאים את תפילת הגשם ומייחלים לחורף טוב וגשום, בוודאי אחרי החורף השחון אשתקד. בשמחת תורה אנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה. מסיימים מחזור אחד של קריאה, ומיד מתחילים מחזור חדש, שחס וחלילה לא נתפס מחוץ למעגל התורה. בשמחת תורה קראנו את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה המסיימת את התורה ואת תחילתה של פרשת "בראשית" – את סיפור בריאת העולם.

 

השבת הראשונה אחרי שמחת תורה נקראת "שבת בראשית", ואנו קוראים בה את פרשת "בראשית" במלואה. הפרשה מתארת בשני אופנים שונים את סיפור בריאת העולם והאדם, את סיפור בריאת האישה, את פרשת אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת טוב ורע, את הגירוש מגן העדן, את רצח הבל בידי אחיו קין ועונשו של קין ומפרטת את עשרת הדורות של שושלת האדם, עד דורו של נוח.

 

בסופה של הפרשה עורך האלוהים דו"ח רווח והפסד של יצירתו, ותוצאת חשבון הנפש עגומה למדי. "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ". וינחם, פירושו – התחרט. אלוהים התחרט על בריאת האדם והדבר גרם לו לעגמת נפש רבה. בקרת האיכות הקודמת שערך אלוהים הביאה למסקנות שונות לגמרי: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד", הוא אמר בתום היום השישי, היום בו ברא את האדם. מה קרה באותם עשרה דורות?

 

אדם וחוה הפרו את הצו שלו ואכלו מעץ הדעת טוב ורע. כאשר נתפסו על חם, ברחו מאחריות – אדם הטיל את מלוא האחריות על חוה, אותה הגדיר בהתרסה "האישה אשר נתתה עמדי". חוה הטילה את מלוא האחריות על הנחש. והרי רק לפני רגע טעמתם מעץ הדעת טוב ורע, אינכם מבינים שבריחה מאחריות היא רע?

 

האדם גורש מגן עדן, מצויד ביכולת להבחין בין טוב ורע, וכבר בדור השני הקנאה מובילה לשנאה והשנאה לרצח – הרצח הראשון בהיסטוריה, רצח הבל בידי קין אחיו. "איה הבל אחיך?" שואל אלוהים את קין, וקין משיב לו אולי במשפט המצמרר ביותר בתנ"ך: "השומר אחי אנוכי?" התורה מנסה לחנך אותנו לערבות הדדית, לסולידריות, לאחווה. אחווה היא סולידריות בין אחים. וכך נוהגים האחים הראשונים במשפחת האדם, ושוב, החוטא בורח מאחריות.

 

בפרשה הבאה, אלוהים יאמר דברים קשים מאוד על רצח ויקבע עונש מוות על הפשע: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". אבל קין דווקא יוצא אצלו בזול. הוא נדון לנדודים, ואלוהים מצמיד לו אות המגן עליו ואוסר לפגוע בו. קין יוצא לנדודים אך במהרה מסתיימים נדודיו והוא מקים יישוב. בקיצור, לא העונש המרתיע ביותר, ומה הפלא שגם אחד מצאצאיו, למך, הוא רוצח. לא סתם רוצח, אלא מתגאה במעשיו, מפאר אותם בשיר. אולי אפילו יוצא לחלק סוכריות ובקלאוות ברחוב.

 

אז מה הפלא שאלוהים חש כישלון, מתחרט ומתעצב? והמסקנה שלו קשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ואין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף: "מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". אז איך זה שהעולם קיים והאנושות קיימת. על כך בפרשה הבאה, הנרמזת כבר בפסוק האחרון לפרשתנו: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה".

 

כמובן שלא נסכם את הדרשה, ללא אמירה שראוי ללמוד ממנה. עוד טרם רצח הבל, כאשר קין קבל בפני האלוהים על שהוא שעה למנחת אחיו ואל מנחתו לא שעה, השיב לו האלוהים במשפט מפתח: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ". 

 

זהו בעיניי לוז המסר של התורה – אחריות הפרט וחופש הבחירה של האדם. אומר אלוהים לקין: אם תעשה טוב, יהיה לך יתרון. אם לא תיטיב, החטא רובץ לפתחך. ואף שאליך תשוקתו, כלומר אתה רוצה לחטוא, לנקום, לפגוע – ביכולתך למשול ברגשות הללו. הבחירה היא בידיך. יתכן שה' אמר זאת לקין מתוך היכרותו עם אופיו, אך זו אמירה אוניברסלית לכל אדם ולאנושות כולה. האדם מועד לחטא, אך יש בו כוח ויכולת להתגבר על הרע שבתוכו.

 

זה בעיניי המסר החשוב של הפרשה.  

נכתב על ידי הייטנר , 17/10/2014 21:27   בקטגוריות אורטל, הגות, יהדות, חינוך, משפחה, משפט, נאומים, פרשת השבוע, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ