לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 18.1.17


* מסרון קטלני – העובדה שנתניהו לא דיווח למשטרה על כך שנוני מוזס סחט אותו או ניסה לשחד אותו, כמסופר בנראטיב של אוהדיו, מוכיחה שזהו נראטיב שקרי. היה כאן מו"מ דו צדדי, בין שני בעלי כוח קשוחים, מנוסים ומושחתים על עסקה אפלה, שלא יצאה לפועל, בסופו של דבר.

 

ולמה נתניהו הקליט את השיחות ושמר את ההקלטות? כנראה, כדי שלקראת פרסום מביך זה או אחר של תחקיר זה או אחר ב"ידיעות", מוזס יקבל ווצאפ עם דוגמית מההקלטה. מישהו אמר סחיטה?

 

* הוכחה לצדיקותו - יש לפרסם לאלתר (ולא להמתין לסוף החקירה) את הקלטות המו"מ המאפיוזי בין נתניהו למוזס. לא רק את התמלילים - את ההקלטות עצמן. למרות שיש הקלטות רק של שתיים מן הפגישות הרבות והארוכות. למרות שברור שנתניהו ידע שהן מוקלטות ולכן נקט זהירות. זה אינטרס ציבורי מובהק. ועם זאת, ברור שמה שלא יהיה בהן, חסידיו של נתניהו יראו בהן הוכחה ניצחת לצדיקותו.

 

* דוגמה אישית – אחד מחסידיו השוטים של נתניהו, שיבח אותו בפוסט שהעלה בפייסבוק, על כך שקיבל ממילצ'ן את הסיגרים והשמפניות ובכך חסך לקופת המדינה את הוצאות האירוח.

 

שתי הערות:

א. לא המצאתי את זה.

ב. הנ"ל כתב את הדברים ברצינות.

 

* מיהו חסיד שוטה – הרוב הגדול והמכריע של מצביעי הליכוד אינם חסידים שוטים של נתניהו. אנשים מצביעים בקלפי מכל מיני סיבות; בשל תמיכה אידיאולוגית בדרך, בשל תמיכה מסורתית במפלגה, בתור הרע במיעוטו, כי הם מעדיפים אותו על כל אלטרנטיבה, כיוון שהם חושבים שההצבעה האמתית היא בין שתי המפלגות הגדולות והם מעדיפים אותו על היריב ועוד. גם מי שהצביעו לליכוד מתוך הערכה לנתניהו, אינם בהכרח חסידים שוטים.

 

אז מיהו חסיד שוטה? חסיד שוטה הוא מי שסוגד לאליל שלו ללא מחשבה וללא ביקורת, עד כדי כך שהוא מוצא צידוק לכל דבר שהוא אומר או עושה, אבסורדי וחמור ככל שיהיה. אלה שמחפשים ומוצאים מתחת לאדמה כל מיני הסברים להצדקת מעשיו של נתניהו, כמו בפרשות מילצ'ן ומוזס, הם חסידים שוטים.  

 

בשפה היהודית קוראים לזה עבודה זרה.

 

* אדבוק בדרכי - כאשר אני כותב נגד עלילת הדם המרושעת על פיה נתניהו הסית נגד רבין, נגד הדה-לגיטימציה להפגנה נגד אוסלו בכיכר ציון או נגד השקר כאילו הוא צעד ליד "ארון קבורה לרבין"; כאשר כתבתי נגד העליהום של "רקלוביבי" ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" ערב הבחירות האחרונות, או כאשר תמכתי בנאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין עם איראן – כמעט כל אלה שמאשימים אותי שאני מונע משנאה תהומית ובלתי רציונלית לנתניהו וכי אני בסך הכל קיבוצניק סססססמולן, כאשר אני מבקר אותו על שחיתותו, נהנתנותו, פחדנותו וחוסר מנהיגותו (בפרשת אזריה,  למשל) ונטייתו לבסס את מנהיגותו על "הפרד ומשול", הפצת שנאה מרושעת ודחיקת רגלי כל מנהיג שמגלה סימנים של צמיחה והתחזקות, הריעו לי והרעיפו עליי לייקים ותשבחות. וכמעט כל אלה שמריעים לי ומרעיפים עליי תועפות של לייקים ותשבחות כאשר אני מבקר את נתניהו – בכל פעם שאני מגן עליו מאשימים אותי שאני בסך הכל ימני קיצוני, מתנחל בגולן וכותב ב"ביביתון" ובעצמי הייתי שותף לרצח רבין...

 

אני אדבוק בדרכי – בכל מקרה אכתוב את האמת שבה אני מאמין, בלי לכבול את עצמי למחנאות אוטומטית ובוודאי לא לאהדה או שנאה אוטומטית למנהיג זה או אחר. גם לא לנתניהו. אין לי כל בעיה לשבח אותו על מעשה א' ולגנות אותו על מעשה ב' בהפרש של 5 דקות, אם אחשוב שהוא צודק במעשה א' וטועה במעשה ב'.

 

* שתיקת הכבשים – מבין כל הכותבים ב"ידיעות אחרונות" היחידים שגילו יושרה ואומץ וקראו בפומבי למוזס להשעות את עצמו / לפרוש מתפקידו כעורך אחראי הם בן דרור ימיני וסבר פלוצקר (בהתאמה). כל כך לא מפתיע.

 

וכל כך לא מפתיע שבקרב הליכוד אין אפילו אמיץ אחד שייצא נגד נתניהו.

 

* מבינים מה מצפים מהם – בדיקת המכון לרפואה משפטית באבו כביר, בגופת המחבל מארמון הנציב בירושלים, מוכיחה שהוא נהרג מירי הצוערים. אמנם הם אינם לוחמים קרביים, אבל הם מבינים מה צה"ל מצפה מהם ולשם מה הם מקבלים נשק ליד – להסתער על מחבל בפיגוע, גם כאשר הוא שועט במשאית, ולירות בראשו על מנת להרוג. הם לא ברחנים פחדנים שמסתתרים אחרי תעמולת האפקט-שמפקט.

 

* חיילים פחדנים - מחבל שניסה לפגע בטול כרם נורה ונהרג בידי חיילים שפחדו לירות בגלל אפקט שמפקט.

 

* מי יעצור את מחול השדים - יש אדם אחד שבכוחו לשים קץ למחול השדים של ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו. שמו בנימין נתניהו. האחריות הלאומית מחייבת אותו לעשות כן. אבל החשבון שלו אחר. ועל פי החשבון שלו, הוא נבנה מהשנאה הזאת.

 

* רולטה איראנית – במאמרי "רצופה כוונות טובות", שבו ניתחתי את תקופת נשיאותו של אובמה, כתבתי שהסכם הגרעין האיראני הוא הנזק הגדול ביותר שהמיט אובמה על האנושות. בתגובה להגדרה זו, שאל אותי קורא, מה יגרום לי לשנות את דעתי על ההסכם. השבתי לו, שכל עוד ברור לי שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום", ברור לי שכל הסכם שמשמעותו היא פחות מביטול טוטלי של יכולות הגרעין ותכנית הגרעין של איראן, הוא הרה אסון.

 

ואחרי שהשבתי לו... בכל זאת, שאלתי את עצמי, נניח שב-25 השנים הבאות נראה שתכנית הגרעין מוקפאת לגמרי, ואז גם יתחלף השלטון באיראן והשלטון החדש יבטל מרצונו את התכנית – האם גם אז לא אשנה את דעתי?

 

למה הדבר דומה? אם אדם יקפוץ מהקומה העשירית, ובדרך יתקל בחבל כביסה שיאט את תאוצת נפילתו ואז ייפול על שיח רך וחייו ינצלו – האם המסקנה שלי צריכה להיות שלקפוץ מהקומה העשירית זה צעד רציונלי ונכון?

 

* יועצים חיצוניים - נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר, בהתייחסו לדברים של טראמפ, שהאיחוד האירופי אינו זקוק ליועצים חיצוניים שיאמרו לו מה לעשות. הוא אמר את הדברים בעיצומה של ועידה בינלאומית שהוא כינס, של יועצים חיצוניים שיאמרו לישראל מה לעשות.

 

* שופר ה-BDS - איך פשקוויל המערכת של "הארץ" מגדיר את תועבת ה-BDS? "מי שמאמין שחרם על ההתנחלויות או על ישראל — כמי שמאפשרת אותן ואת שגשוגן — עשוי לקדם את הפסקת העוול שנמשך זה חמישים שנה". ולמה אני מציין זאת? כי יש בתוכנו מיתממים, המנסים להפריד בצורה מלאכותית בין החרם על ישראל, שהוא כמובן בלתי לגיטימי, לבין "חרם על ההתנחלויות" שהוא לגיטימי, כביכול. והנה, פשקוויל המערכת מסיר את המסכות, ותומך בפירוש בחרם על ישראל. אבל האם ה"עוול" שה-BDS נלחם נגדו הוא בן 50 שנה, או בן 69 שנים? אנו יודעים כמובן את התשובה. ומי שקורא את פשקווילי דבוקת שוקן יודע, שזו גם גישת הדבוקה.

 

הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול טריגנו היטיב לנתח במאמר ב"ישראל היום", את האנטי ציונות והאנטי ישראליות כביטוי העכשווי המובהק של האנטישמיות. חוד החנית של האנטישמיות בימינו זו מארת ה-BDS, שאותה שוקן מקפיד לפנק בעיתונו.

 

* חומה מגוננת – בתש"י (1950) הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן"; ספר המתאר את עמידת הקבוצה בקרבות תש"ח. הספר מתאר את המלחמה ואת חיי המשק, עדויות של הלוחמים ודברים לזכר הנופלים.

 

מצאתי עותק של ספר זה בארכיון הגולן, עם הקדשה שכתבה, בשם קב' כנרת, זיוה ליש. אין תאריך להקדשה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם נפתחה הרעה בימי ראשית המדינה. היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד".

 

* יחס הסיקור - השבוע מתקיים בראשל"צ כנס ראש הממשלה העשירי לשפה העברית "לשון ראשון". במהלך הטקס יוענק הפרס ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל לפזמונאי דודו ברק ולזמרת והיוצרת רונה קינן. מעניין מה יהיה היחס בין הסיקור של האירוע לסיקור קרב הבוץ הדוחה בין אביב גפן ואיל גולן.

 

* רגשות מעורבים – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי מחקר - עבודת תזה שכתבה מסטרנטית במדעי המדינה לפני 13 שנים, על השינויים בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן. מצאתי שם דברים מעניינים שלבטח ישרתו את המחקר שלי. וכשעיינתי ברשימת המקורות, מצאתי שם: ראיון עם אורי הייטנר.

 

מצד אחד, ממש שמחתי לפגוש מכר ותיק. ומצד שני... קצת נבהלתי מהסניליות. שמא אני מתחיל לפתח אלצהיימר-נעורים?

 

אגב, דבר שגרם לי לקורת רוח רבה. מוסיקולוג הכותב מחקר על יאיר רוזנבלום התקשר אליי, כדי לקבל כמה פרטים ביביליוגרפיים על אודות מחקר שכתבתי פעם על התפילה בשירתו של אברהם שלונסקי, ובה פרק נרחב על "שיר שבת" ("עטוף נא אל שדי"), שאותו הלחין רוזנבלום. סוג של דרישת שלום, מעין "שלח לחמך", כעבור שבע שנים.

 

            * ביד הלשון

 

החדר הסגלגל – ביום שישי הקרוב, עיני העולם כולו תהיינה נשואות לחדר הסגלגל, לשכת נשיא ארה"ב, באגף המערבי של הבית הלבן, עם היכנסו של טראמפ לתפקידו, במקום אובמה.

 

מה פירוש סגלגל? האם בתוך הבית שכולו לבן, יש חדר אחד שצבעו סגול בהיר?

 

אין כל קשר לצבעו של החדר, אלא לצורתו. החדר הוא בצורת אליפסה. סגלגל הוא בעברית – אליפטי. החדר הסגלגל, הוא תרגום של Oval Office (תרגום מדויק יותר הוא המשרד הסגלגל).

 

המעניין הוא, שבעוד המילה החז"לית סגלגל לא נקלטה בעברית המדוברת, דווקא "החדר הסגלגל" נקלט.

 

אגב - בעקבות פרשת קלינטון / מוניקה לוינסקי קיבל המקום את הכינוי "החדר השגלגל".


* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 18/1/2017 00:07   בקטגוריות אנשים, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, רצח רבין, שחיתות, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 15.1.17


* כלב שמירה עם שיניים רקובות – קשרי הון-שלטון משחיתים הן את השלטון והן את ההון. קשרי הון-שלטון-עיתון, משחיתים את ההון, את השלטון ואת העיתון. העסקה המושחתת עליה נשאו ונתנו נתניהו ומוזס לא יצאה לפועל, וספק אם נחצה הסף הפלילי. אולם אין ספק שמדובר בפצצת סירחון בלתי קונבנציונלית.

 

הטענה ששלטון משחית היא אקסיומה. איני חושב שעלינו כאזרחים להשלים עמה, אך זאת ההנחה המקובלת. בוודאי בשלטון ממושך מדי. בדיוק כדי להגן על האזרח מפני ההשחתה שבשלטון, אמורה התקשורת להוות כלב השמירה של הדמוקרטיה. והנה, מסתבר שמדובר בכלב שמירה עם שיניים רקובות; רקובות ברקב השחיתות.

 

הנה מסתבר, שכל הקמפיין להפלת נתניהו שהוביל מוזס, לא נועד אלא לקדם חוק לסגירת העיתון המתחרה, כדי להבטיח לעצמו מונופול. תמורת החוק להפלת המתחרה, הציע מוזס הצעה שאי אפשר לסרב לה – המשפחה תבטיח את שלטונו של נתניהו לעוד שנים רבות.

 

אלו שיטות מובהקות של מאפיה.

 

נחום ברנע פרסם מאמר בעקבות הפרשה, שמסקנתו היא... קידום חוק "ישראל היום". כלומר – הבטחת המונופול של מוזס, אחרי מה שגילינו השבוע עליו ועל עולם התקשורת הישראלי. זו מסקנתו של חתן פרס ישראל לעיתונות.

 

המסקנה המתבקשת היא הפוכה – ההכרח בתחרות בעולם התקשורת. עם כל הביקורת שלי על "ישראל היום", וגם אם נקבל את כל הביקורת על העיתון שאיני מסכים עמה, עצם קיומו הוא בעל חשיבות עליונה לדמוקרטיה הישראלית, כמחסום מפני השתלטות של מונופול על התקשורת.

 

כמובן שהייתי שמח אילו היה עיתון פופולרי רב תפוצה שהיה פולורליסטי באמת וחף מכל אינטרס זולת המחויבות לציבור. לצערי, אין עיתון כזה בישראל. אך כל עיתון נוסף, תהיה דעתי עליו שלילית ככל שתהיה, חיוני למניעת השתלטות משפחת טייקונים אינטרסנטית אחת על עולם התקשורת, שמשמעותה לדמוקרטיה הישראלית היא הרסנית.

 

* פרוטקשן, שוחד וסחיטה - על פניה, מצטיירת פרשת נתניהו/מוזס כשילוב של פורטקשן, שוחד וסחיטה. וכיוון שהעסקה המושחתת לא הבשילה, דומה שיש כאן מציע שוחד אך אין נוטל שוחד, יש סוחט אך אין נסחט. כך לכאורה. רק לכאורה, כיוון שנתניהו לא עשה את מה שאמור לעשות אדם שניסה להיסחט, או אדם שהוצע לו שוחד, או אדם שהוצע לו פרוטקשן - לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. אדרבא, הוא שמר את הקלטות הסתר ליום סגריר, ליום שבו יהיה לו נוח וכדאי להשתמש בהן, אולי לצרכי סחיטה. אין צדיקים בפצצת הסירחון הבלתי קונבנציונלית הזאת. אין בפרשה הזאת אדם שראוי להישאר בתפקידו.

 

יש לפרסם לאלתר את התמלילים המלאים של השיחות בין השניים. האינטרס הציבורי מחייב זאת, גם במחיר פגיעה מסוימת בחקירה.

 

* בור כרה ויחפרהו - איתן כבל וכל דוחפי חוק "ישראל היום" חגגו. הנה, הם יצליחו להיפטר מעיתון שמביע דעה שונה משלהם, וכל עיצוב דעת הקהל יהיה בידיהם. ... עכשיו הם מבינים, שהם כמעט יצרו מצב שבו העיתונות הייתה אמנם מונופול של הטייקון שמטעמו פעלו, אלא שהמונופול היה מגויס נגדם.

 

* פוליטיקאית אחרת - במפלגת העבודה רצו לשחוט אותה. הם התייחסו אליה כאל בוגדת. אבל היום ראוי שנצדיע לשלי יחימוביץ', שעמדה בפרץ ולא תמכה בחוק נוני מוזס ("חוק ישראל היום"). היא יצאה נגד החוק ונמנעה בכנסת (אילו הצביעה נגד, הייתה ראויה לשבחים רבים עוד יותר). היא לא רצתה להיות פיון של טייקון השולט בכלי תקשורת מרכזי המנסה באמצעות החוק להפוך למונופול, הגם שהדבר נראה כמונופול שישרת (לפחות בטווח הקצר) את טובת מפלגתה.

 

* ת"ק פרסה - בשבוע שעבר כתבתי שיצחק שמיר מעולם לא היה דוחה הצעות לסיגרים ושמפניות יוקרתיות כ"מתנה" במאות אלפי ש"ח... כי איש לא היה מעלה על דעתו להציע לו אותן. קל וחומר, שאף מו"ל לא היה מתקרב ת"ק על ת"ק פרסה סביב לשכתו עם הצעות  נוסח מוזס.

 

* הוא עסוק - תומכי הצעת החוק לעידוד השחיתות, לפיה אין לחקור ראש ממשלה מכהן, מסבירים את עמדתם בכך שראש הממשלה עסוק בניהול ענייני המדינה, ואסור להפריע לו עם חקירות. שעות המו"מ המושחת עם מוזס, מעורבות אישית בחיפוש קונה או משקיע ל"ידיעות" – אלה ענייני המדינה שבהם רוה"מ כל כך עסוק, עד שיש לאפשר לו להיות מעל החוק?

 

* מוסר של גנבים - בראיון לגל"צ הגדיר צחי הנגבי את אהוד ברק "בוגד", כיוון שהפיל את אהוד אולמרט בשל החקירות נגדו. כזכור, הנגבי הוא עבריין מורשע. הוא גונן וממשיך לגונן, על האדם המושחת ביותר שפעל אי פעם בפוליטיקה הישראלית, אהוד אולמרט; פושע, נוטל שוחד, שאמנם הצליח לחמוק מהרבה פרשיות ובסופו של דבר גם יצא מאוד בזול בדין, אך הוא יושב בכלא על שחיתותו ועבריינותו.

 

במוסר של גנבים, הקוד המרכזי הוא נאמנות. נאמנות בין העבריינים. החטא האיום ביותר הוא "בגידה" – בגידה בכנופיית הפשע, כנופיה בחבר הפושע. "מלשין", "שטינקר" (מסריח ביידיש) הוא האדם הנקלה ביותר. בעבור כנופיית הפשע של אולמרט - שולה זקן, מי שבמשך עשרות שנים הייתה שפחתו החרופה של ראש הכנופיה, הפכה ל"שטינקרית" כיוון שאמרה את האמת במשטרה (אגב, אחרי שהוא בגד בה, אבל לו מותר כי הוא "הבוס").

 

זה עולמו המוסרי של העבריין המורשע צחי הנגבי שחזר להיות שר בממשלה. והעובדה שהנגבי מיהר להפוך משופרו של אולמרט לשופרו של נתניהו, מעידה לא רק על אולמרט והנגבי, אלא גם על נתניהו.

 

* המלצת השף - המלצת הקריאה שלי השבת, היא מאמרו של גיא רולניק ב"דה-מרקר": "חברי המועדון נופלים – והמסך עולה", המתאר את השיטה המושחתת שבה שולט נוני מוזס במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בישראל. פסקת הסיכום: "זה רגע האמת שבו יש לגבש קואליציה חדשה, שלא קיימת בדרך כלל, לא מפלגתית, לא של שמאל, לא ימין, לא שמרנים ולא ליברלים. קואליציה של אנשים מכל שדרות העם, שמאמינים בחופש ושמבינים שאין ולא יהיה שום חופש אמתי במקום שבו מעט אנשים שולטים לא רק בכל הכסף והמשאבים – אלא בכל המידע, הידע, הרעיונות ובעיקר תמונת המציאות".

 

* הסדר עם אזריה – הכרעת הדין בפרשת אזריה הייתה הכרח המציאות, כיוון שהחייל פעל בעליל בניגוד מוחלט לחוק, לערכי צה"ל ולפקודות צה"ל. העברה שלו חרגה מגדר טעות מבצעית, היא הייתה פלילית, הראיות היו חד משמעיות, טענות ההגנה התבססו על שקרים. הכרעת הדין הייתה חשובה מאוד כמסר של צה"ל ללוחמיו ולחברה הישראלית, על המותר והאסור, על הקווים האדומים של צה"ל ועל כך שצה"ל ממשיך לשמור על דרכו וערכיו ואינו נסחף אחרי זרם עכור של טוקבקיזם, גם כאשר רוב הציבור נסחף בו.

 

אני מאמין שהאפקט של המסר החינוכי, הערכי, לא יפגע אם תמצא הדרך להגיע להסדר עם אזריה, שיאפשר לו לצאת במהרה לחופשי. יש לקחת בחשבון את כל הנסיבות המקלות, כמו העובדה שהוא לוחם שהגיע לזירת פיגוע, שההרוג הוא מחבל שביצע פיגוע רצחני זמן קצר לפני כן, שמדובר בחייל מצטיין עד אותו רגע שבו עשה את המעשה. וכן, ניתן להתחשב גם בצורך החברתי להוריד את הלהבות ולאחות את הקרעים.

 

הכל מבינים, שאילו אזריה היה מקבל את הסניגור הצבאי בדרגת אל"מ שצה"ל הציע לו, והולך על קו אחר לגמרי: של הודאה במעשה, הודאה בטעות, הבעת חרטה ובקשת מחילה, המשפט היה נגמר בישיבה אחת, וסביר להניח שהיום הוא כבר היה משוחרר. הבעיה היא שהוא ומשפחתו הסתחררו מהבאזז הציבורי של הפיכתו ל"גיבור" והלכו שבי אחרי כל מיני פוליטיקאים דמגוגים וציניים שעשו עליהם סיבוב כמו אביגדור ליברמן שהפך אותו לקרש קפיצה ללשכת שר הביטחון, אורן חזן ושרון גל, ולפרקליטים שהסבו לו נזק חמור, בקו שהציעו לו: שקרים, הכפשת כל מפקדיו וכד'.

 

כמובן שזכותו של אזריה להתחפר ולשכור את שרותיו של עו"ד שפטל, שימשיך ויעצים את הקו המזיק. אולם טוב שצה"ל יחפש את הדרך להגיע לאזריה ולמשפחתו ולנסות להגיע אתם להבנות שיקלו עליו.

 

ומילת סניגוריה על תומכי אזריה – העובדה שרבים מהם, אולי רובם, מתעקשים להאמין בנראטיב לפיו הוא חשש ממטען על גופו של המחבל, בניגוד לכל הראיות, מעידה על כך שהם יודעים שאסור לירות במחבל מנוטרל, הם אינם רוצים שירי במחבל מנוטרל יהיה דרכו של צה"ל, והמניע שלהם הוא סולידריות עם לוחם צה"ל שנקלע לפיגוע. האמונה בגרסת החשש ממטען, היא סוג של אוטוסוגסטיה.

 

דווקא לכן, אני חושב שהאינטרס הציבורי לא יפגע מגזר דין על פי בית הלל מתוך הבנה עם אזריה ומשפחתו; להיפך, יש אינטרס ציבורי ברור בעד צעד כזה.

 

ובאשר לחנינה – כל עוד לא נגזר הדין, מוקדם להעלות את הנושא. הפוליטיקאים שהעלו את הנושא, כולל ראש הממשלה, רק גרמו לנזק.

 

* תירוץ לכל צ'יקמוק – כל סיפורי הבדים על כך ש"חיילים מפחדים לירות בפיגוע בשל אפקט אזריה", הם כמובן שקרים גסים וחסרי שחר. ובכל זאת, איני שולל קיומו של "אפקט אזריה". מהו האפקט? השפעת ההסתה נגד צה"ל. מה כוונתי? אם איזה חייל פחדן יברח בפיגוע (כפי שקרה בכמה מקרים, כמו בפיגוע בבאר שבע אשתקד), הוא ישקר אח"כ שהוא עשה זאת בשל אפקט שמפקט אזריה, כביכול. יש עכשיו תירוץ מן המוכן לכל צ'יקמוק, לכל חייל דמיקולו, לכל פחדן.

 

* מבצע חיסון – על הפיקוד העליון בצה"ל לראות כמשימה דחופה, להבהיר לכל החיילים בכל היחידות, עד אחרון הלוחמים, שכל שטיפת המוח וההסתה שהם עוברים, כאילו עליהם "לפחד לירות" בשל אפקט שמפקט, היא שקר וכזב. על צה"ל לחסן את חייליו מפני פגיעתן הרעה של ההסתה ושטיפת המוח, לחזור ולחדד את ערכי צה"ל ופקודותיו, כדי שברגע האמת איזה חייל שהוסת ומוחו נשטף לא יהסס לירות, חלילה.

 

* מורשת הצנחנים - דברים שכתבתי, כצנחן (פעם צנחן תמיד צנחן), בדף הפייסבוק של העמותה להנחלת מורשת הצנחנים: " אני מציע לעמותה להנחלת מורשת הצנחנים - מתוך דבקות במורשת הצנחנים, לצאת בפומבי להגנת הרמטכ"ל הגולנצ'יק, הנמצא תחת מתקפת הסתה".

 

* במחשבה שניה – במשך שנים יצאתי נגד הפייגליניזם – הניסיון של קבוצה רדיקלית להשתלטות עוינת על הליכוד והשלטת ערכיה, המנוגדים לערכי הליכוד, באמצעות התפקדות המונית בפריימריז, של אנשים שלא מצביעים לליכוד בבחירות.

 

האמת היא שלאחרונה יש לי קצת הרהורי כפירה בצדקת עמדתי, משתי סיבות. האחת היא אורן חזן. הנ"ל נבחר בזכות התייצבות הממסד הליכודי לבלימת מועמד פייגליניסטי. ברור שכל פייגליניסט עדיף על המוקיון הזה. הסיבה השניה היא יהודה גליק. גליק הוא מקבוצת פייגלין. איני שותף לעמדותיו, בוודאי לא בנושא המרכזי שבו הוא פועל, הר הבית. אולם גליק הוא אחד הח"כים המוערכים עליי ביותר, הוא אדם מתון, ח"כ מתון, הוא אדם פתוח והוא מקפיד שלא ללכת בתלם האוטומטי ולקפוץ על פי הצווים של "לימין שור". בפרשת אזריה, למשל, שבה כל הליכודניקים הבינו בתוך ימים איזו עמדה אסור להשמיע בפומבי, הוא יצא נגד המעשה ונגד גל התמיכה בו, וחשף את עצמו למסע של הסתה, השמצות ועלבונות. וכך גם בשבוע שעבר, כאשר התייצב לעצרת למען אחדות העם שארגן זיו שילון, בעקבות ההסתה נגד הרמטכ"ל.

 

ואם הפייגליניזם מצמיח את גליק ובלימת הפייגליניזם מצמיחה את אורן חזן, אז... שווה להקדיש מחשבה שניה להתנגדותי לפייגלין.

 

* גבול להפקרות – איני יודע האם יש אמת במידע על מו"מ על עסקת שבויים. בנושאים האלה יש הרבה דיסאינפורמציה, הרבה לוחמה פסיכולוגית אולם לעתים אלו בלוני ניסוי.

 

עמדתי העקרונית היא שבעד גופות של חללי צה"ל יש להעביר לאויב את כל גופות המחבלים שברשותנו, אבל בשום אופן לא לשחרר מחבל חי אחד. אם יתברר שמנגיסטו חי ונמצא בידי חמאס – ניתן לשחרר תמורתו מחבל אחד, שאין דם על ידיו.

 

בכל מקרה, אסור בתכלית האיסור לשחרר מחבלים ששוחררו בעסקת שליט, חזרו לעסוק בטרור ונתפסו. יש גבול להפקרות. אני מצפה שזאת תהיה גם עמדתם של תומכי עסקת שליט.

 

* מה ליברמן היה אומר? - בזכות השקט בגבול עזה, הוגדל הסיוע הישראלי לרצועה. זו גישה נכונה ונבונה של מערכת הביטחון. לא צריך דמיון מפותח כדי לחשוב איך ליברמן היה מתגולל על החלטה כזו, אלמלא היה שר הביטחון.

 

* בלון ניסוי - האם הצהרתו החמורה של מזכיר ההגנה המיועד בממשל טראמפ, בשימוע שנערך לו בבית הנבחרים, שתל-אביב היא בירת ישראל, היא בלון ניסוי של טראמפ לקראת הפרת התחייבותו? למה טראמפ לא צייץ מיד מילת התנערות? שתיקת ממשלת ישראל מביכה ומדאיגה.

 

* לחץ נגדי - מן הראוי שראשי כל המפלגות הציוניות יתאחדו להפעלת לחץ על הממשל האמריקאי החדש להעביר את השגרירות לירושלים, כמשקל נגד ללחץ הערבי הברוטלי להימנע מהצעד.

 

* החליפה של האיומים - אבו מאזן, שמקפיד באדיקות לא להכיר במדינת ישראל, מאיים שאם ארה"ב תעביר את שגרירותה לישראל הרש"פ תסיר את הכרתה בישראל.

 

* נגד פתרון שתי המדינות – אבו מאזן מגדיר את ועידת פריס: "אולי זאת ההזדמנות האחרונה לפתרון שתי המדינות". אולם האמת היא שאבו מאזן הוא נגד פתרון שתי המדינות. כל עוד הוא אינו מבטל את תביעת "זכות" השיבה, פירוש הדבר שהוא מתנגד לקיומה של המדינה היהודית. לא בכדי, הוא מעולם לא אמר שהוא בעד שתי מדינות לאום: מדינת לאום יהודית ומדינת לאום פלשתינאית.

 

* אני מזדהה עם הח"כים הערביים – כאשר הח"כים הערביים מלינים על המשטרה שאינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אינה פועלת נגד הנשק הבלתי חוקי וכד', אני מסכים אתם ומזדהה אתם ועם דרישתם. אבל כאשר הם מסיתים את המגזר לשבות כאשר המדינה אוכפת, במשורה, את החוק והורסת בתים בלתי חוקיים, אני מבין שטענתם נגד המשטרה אינה אלא התבכיינות פוליטית נעדרת יושרה. הם, המחוקקים, גדולי המסיתים נגד החוק ובעד הפרתו.

 

* בעייתו האישית היא בעיה ציבורית - לרוגל אלפר יש תחביב, מעין צעצוע שהוא מאוד אוהב לשחק בו. הוא אוהב להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להורים השכולים, לנוד לאלמנות, להציק ליתומים. כנראה שאין דבר העושה לו טוב וכיף יותר מהתחביב השפל הזה. אפשר לומר – האיש פסיכופט. יתכן. קשה לי להתווכח עם חוות דעת כזאת. אלא שהאיש משפריץ את שנאתו החולנית ב"הארץ", מה שהופך את בעייתו האישית לבעיה ציבורית.

 

ארבעה חללים נפלו בראשית השבוע בפיגוע בירושלים. היה לי ברור שבמהרה הוא ישתלח בהם ובמשפחותיהם. במי הוא יתמקד הפעם? שניים מהם מתנחלים – הם מועמדים בעדיפות. אחד מהם גם דתי, אז בכלל טוב. הוא גם דור שלישי לשכול – ולכן הכיף של אלפר ללעוג למשפחתו כפול ומכופל. במי הוא ישתלח ראשון?

 

זה עוד יבוא, מן הסתם כבר בימים הקרובים, אך הפעם הוא הפתיע. בעקבות הביקורת על אי השתתפות שרים בהלוויות, הוא לא התעלק אישית על אף משפחה. הפשקוויל שלו השתלח במשפחת השכול באופן כללי: "... אבלן הטרי של המשפחות שאיבדו את כל עולמן באחת וראויות לחמלה, נהפך מיד לכלי להעצמת כוחו הפוליטי של הארגון המכונה 'משפחת השכול', שמנהל ללא הרף מאבק כוח מתוקשר להגדלת השפעתו על החברה הישראלית. הארגון שואף להגדיל ככל האפשר את משקל השכול בהוויה. להכפיף כמה שניתן מהקיום הישראלי היומיומי להנצחת השכול: שהקיום ייגזר מהציווי לזכור את השכול. ... מביע המונח 'משפחה' את העובדה שזה סוג של ארגון בעל אינטרסים, מטרות שהוא מנסה להשיג במרחב הציבורי הישראלי, ושבין חבריו שוררת אחווה וערבות הדדית. לארגון הזה יש אידיאולוגיה: מטרת החיים בישראל היא לקדש את זיכרון הנופלים. שכול בישראל זה דת. הנופלים קדושים. לא קוראים לזה שהיד, אבל מתייחסים לזה כמו אל שהיד. זו השקפה שמשרתת את מטרת העל: לעודד צעירים לרצות, או למצער להסכים, להקריב את חייהם במסגרת השירות הצבאי".

 

אז אל תאמרו: "תתעלם, הוא מטורף. למה אתה מעצים אותו?" הוא מטורף? שיתאשפז. כל עוד הוא מתאשפז בדפי הדעות וביקורת הטלוויזיה של העיתון, הטירוף שלו הוא בעיה ציבורית.

 

            * ביד הלשון

 

אלון שבות – ארז אורבך, הוא אחד מארבעת הצוערים שנפלו בפיגוע הדריסה בירושלים. ארז היה בן היישוב אלון שבות.

 

אלון שבות הוא יישוב קהילתי בגוש עציון, שעלה לקרקע ב-1970. היישוב נקרא על שמו של "האלון הבודד", עץ אלון גדול ובודד, בן למעלה מ-700 שנה, בקרבת היישוב.

 

במלחמת השחרור נפל גוש עציון, רבים מחבריו נפלו, רבים נשבו וכולם היו לפליטים. ב-19 שנות הכיבוש הירדני, נהגו פליטי גוש עציון לערוך תצפיות על גוש עציון ולייחל ליום שובם לאדמתם, כדי לחונן את עפרות יישוביהם. האלון הבודד, שנראה בבירור למרחוק, היה מוקד התצפיות, הגעגוע, הציפיה והתקווה.

 

במלחמת ששת הימים אמרנו די לכיבוש. עם שבות בני הגוש ושבות ישראל לגוש עציון, הונצח האלון בשמו של היישוב שהוקם בקרבתו, אלון שבות - שם המסמל את האלון ואת השבות.

 

פרקליט המדינה לשעבר - עו"ד ערן שנדר, פרקליט המדינה לשעבר, בראיון לגל"צ: "כיוון שהייתי פרקליט המדינה לשעבר...". אם הוא היה פרקליט המדינה לשעבר, מה הוא עכשיו?

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 15/1/2017 00:05   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מיכה ז: תַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם


פרק ז הוא הפרק האחרון בספר מיכה. הפרק מחולק לשנים. חלקו הראשון הוא המשך חלקו השני של פרק ו – תוכחה על השחיתות בישראל.

 

אַלְלַי לִי, כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל, בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. הנביא זועק ומקונן, על כך שמכל עבר הוא נתקל אך בשחיתות ורקב. הוא חי שכמי שמחפש אשכול לרפואה אחר הבציר בכרם או תאנה טובה אחת בבוסתן ואינו מוצא. כך, אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ, כלומר אין הוא מוצא בארץ אדם אחד שניתן לראות בו מופת של חסד וצדיקות. וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן, הוא אינו מוצא בין האנשים אפילו אדם ישר אחד.

 

כיוון שכל נבואת מיכה ממוקדת באליטות – השלטונית, הכלכלית והדתית, סביר להניח שאין כוונתו שבכל הארץ אין חסיד וישר, אלא שבאותה שכבה שלטת אין הוא מוצא אותם. התסכול שלו קשה מנשוא.

 

אם יש שחיתות בצמרת השלטונית, יש לקוות, למשל, שהתקשורת תשמש ככלב השמירה, תבקר ותחשוף. עכשיו, נדמיין לעצמנו שבבוקר בהיר אחד נגלה, שהאיש החזק בשלטון והאיש החזק בתקשורת, עושים ביניהם עסקאות אפלות. וכאשר אותו גוף תקשורת הוא המבקר החריף ביותר של השלטון, ואותו שלטון יורה בליסטראות באותו גוף תקשורת – ולבסוף אנו מגלים שהכל משחק; משחק של אינטרסים, של אינטרסים אישיים של כוח, של הון, שלטון ועיתון... רק נדמיין לעצמנו תמונה כזאת, שכמובן לא תתכן במציאות. האם לא נוכל להבין את התחושה של "כְּאָסְפֵּי קַיִץ, כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל?"

 

הנביא מוכיח את השלטון על השחיתות, העוול והרשע המאפיינים אותו. כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ – דמים, תרתי משמע. דמים במובן כסף ובמובן דם. השחיתות הנובעת ממניעי בצע, מידרדרת לא אחת גם לשפיכות דמים. אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם – חרם היא רשת. הנביא מתאר מציאות של אי אמון, תחרות פרועה, מאבקי כוח ושלטון חסרי מעצורים, כאשר הכל נלחמים בכל וכל אחד מנסה לצוד את רעהו ולתפסו ברשת. והסבר אחר – תיאור של חברה שהשנאה תופסת בה מקום מרכזי, עד שקבוצות מגיעות לשפל מוסרי של חרמות על קבוצות אחרות; חרם מסחרי, הסתה לחרם אמנותי ואקדמי. שוב, תופעות דמיוניות, שאיננו מסוגלים להעלות על דעתנו שהן תיתכנה. חרם?! אצלנו?!

 

הנביא מתאר מערכת משפט מושחתת, מבוססת על שוחד. עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב – האשם, הרע, יוצא זכאי, באמצעות שימון כפיו של השופט בשוחד. הַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם – השופט מטה את משפטו בעבור שוחד ושלמונים.

 

וגם הממשלה אינה נקיה. הַשַּׂר שֹׁאֵל – גם השר (לא נעלה על דעתנו שגם ראש הממשלה) מבקש "מתנות", טובות הנאה.

 

מיכה מכנה את החזקים, את השליטים, את האליטות, במילה: "הַגָּדוֹל". וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ. כל אותם חזקים – שרים, שופטים, בעלי הון, מו"לים של עיתונים, כולם מעוותים את המציאות, וכך החברה מידרדרת לחוסר אמון בסיסי, שגורם לאובדן כל סיכוי לצדק ויושר.

 

במצב הזה איש אינו מאמין לרעהו – "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ". האזרח אינו מאמין בהנהגה – "אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף". אפילו בקרובים להם ביותר אנשים כבר אינם יכולים להאמין.

 

המצב החברתי הנורא הזה, ישפיע אף בתוך הבתים פנימה. כאשר האמון בחברה נשבר באופן טוטאלי, הוא נשבר גם בתוך המשפחה. אפילו בבני ובנות זוגם אנשים אינם יכולים עוד להאמין – "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". חיי המשפחה משקפים את פני החברה: "כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה – בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ - אַנְשֵׁי בֵיתוֹ". כאשר החברה מפורקת, מרוסקת, מאבדת את שארית הסולידריות והאמון – אפילו אנשי ביתו של אדם הם אויביו. חוסר הביטחון הוא טוטאלי.

 

חברה במצב כזה אינה יכולה להתקיים. זאת משמעותן של נבואות הפורענות – לאו דווקא עונש משמים, אלא פשוט ריסוק פנימי.

 

בחלקו השני של הפרק, דברי הסיום של ספר מיכה, משנה הנביא את כיוון הזרימה של פועלו. משליח ה' אל העם, הוא הופך לשליח העם אל האלוהים. מנביא הנושא את תוכחת אלוהים לעמו, הוא הופך לשליח ציבור המתפלל לאלוהים בבקשת חסד ורחמים. ויש לקוות, שתפילת נביא היא בעלת השפעה על האלוהים.

 

הנביא אינו נושא משא סניגוריה על העם, אינו מתווכח עם המציאות הקשה שתיאר זה עתה, אלא מבקש רחמים. ובקשת הרחמים אפילו אינה בקשה להימלט מהפורענות, שהיא התוצאה של המצב המוסרי הקשה של החברה, אלא בקשה לגאולה לאחר התיקון והמירוק שבענישה, לצד חזרת העם בתשובה. "זַעַף יְהוָה אֶשָּׂא, כִּי חָטָאתִי לוֹ, עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי, יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ".

 

הנביא מבקש מן האל לרעות שוב את עמו ולהשיבו לאזורים הטובים בארצו, כמו הכרמל, הגלעד והבשן, אותם מקומות טובים בהם הוא ישב בעבר.

 

ולמה שאלוהים יסלח לעמו? כי מהותו היא חסד. "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". הנביא שלא מצא חסיד בעמו, מצפה מאלוהים שייתן לעמו דוגמה של חסד. הוא מזכיר לאלוהים את ההבטחה לאבות: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

 

****

 

ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהרים, נהוג ללכת למקווה מים קרוב – ים, אגם או בריכה טבעית, לטקס סמלי, שבו מנער האדם את כיסיו ומשליך לים את חטאיו, כדי להיטהר לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.

 

"תשליך" נקרא המנהג, והוא מבוסס על פסוק מפרק ז במיכה: "תַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם".

 

****

 

כשאברהם שלונסקי כתב את הגרסה העברית ל"אינטרנציונל" הוא חזר אל "עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי", אולם במסר הפוך: "אֵין רָב רִיבֵנוּ וּמוֹשִׁיעַ: לֹא אֵל, לֹא מֶלֶך, לֹא גִּבּוֹר".

 

במסר הטוטלי של "לא כלום מתמול, מחר הכל", גם האלוהים מת.

 

שירים רבים אחרים של שלונסקי הם דווקא תפילות; שירים רבים הם חיבור אל הנביאים ואל העבר היהודי בארץ ישראל. איך ניתן ליישב את הסתירה?

 

בכרכי כל כתביו, שערך טרם מותו, לא הכליל שלונסקי את גרסתו ל"אינטרנציונל". אולי אף הוא לא מצא תשובה לסתירה. ואולי הוא התנער בכך מהמנון, שבשמו נטבחו מאות מיליוני בני אדם, בזוועות ופשעים נוראים נגד האנושות.  

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 10/1/2017 18:24   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ