לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¹ֳ´ֳ¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 6.8.14


* איך יש לבחון את הפסקת האש הנרקמת? האם ניתן לסכם את המלחמה כניצחון, כהצלחה, ככישלון? אין ספק שחמאס הוכה קשות ויש הישגים משמעותיים לישראל, ובראש ובראשונה הרס הכור הגרעיני של מדינת עזה – מנהרות התופת שנועדו לבצע מגה-טבח, בקנה מידה היסטורי, נוסח 11 בספטמבר בארה"ב. אך יש להודות שגם לחמאס היו הצלחות במערכה הזאת.

 

האמת היא, שכל ניתוח של הפסקת האש וכל סיכום של המלחמה, כולל הסיכומים שלי, לוקים בהעדר פרספקטיבה. מלחמת לבנון השניה, שהסתיימה באווירת נכאים ותחושה קשה של כישלון, הוכיחה לנו שרק בחלוף שנים אחדות ניתן לסכם את המערכה, במבחן התוצאה. בגבול הצפון, שמונה שנות שקט כמעט מוחלט אחרי 40 שנות גבול מדמם, הן בפירוש ניצחון חד משמעי.

 

המטרה המרכזית של המבצע הייתה יצירת הרתעה משמעותית שתביא שקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך שנים. רק בעתיד ניתן יהיה לשפוט, האם המטרה הושגה.

 

* בכפוף לסייג שציינתי, כפי שהדברים נראים עתה, על אף ההצלחות הרבות של צה"ל, לא הושגה הכרעה חד משמעית, ולכן ספק רב האם נוצרה ההרתעה המיוחלת. הכשל הגדול במלחמה, היה אי ההצלחה להגיע להנהגת חמאס, במחבואה מתחת לקרקע, ולחסלה. איני יודע האם הסיבה לכך היא שלא הוטלה משימה כזאת על צה"ל או שהוטלה משימה כזאת והיא לא הושגה. כך או כך, זו אינה תוצאה טובה.

 

* בראשית המלחמה כתבתי מדוע אני מתנגד להצבת מיטוט שלטון חמאס כיעד של המלחמה (אף שקראתי לחיסול ראשי החמאס המסתתרים מתחת לקרקע).

 

דעתי העקרונית לא השתנתה. אני בהחלט חושב שאין זה מעניינה של ישראל לקבוע את השלטון של אויביה ולהסתבך בפוליטיקה הפנימית שלהם. אולם במקרה הזה ספק בידי האם העיקרון הנכון עומד במבחן המציאות. במציאות, חוששני שאי אפשר להשיג את יעדי המלחמה – יצירת הרתעה של ממש ושקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך זמן, ללא מיטוט שלטון חמאס.

 

אם לאחר המלחמה לא ישרור שקט לאורך שנים, לא יהיה מנוס מלקבוע יעד כזה ולבצעו.

 

* היום האחרון של כל מלחמה, הוא היום הראשון של ההיערכות למלחמה הבאה (בתקווה שההרתעה תמנע אותה). על הדרג המדיני לקבוע, שבמלחמה הבאה נגד חמאס בעזה, היעד המרכזי מהשעה הראשונה, יהיה להגיע להנהגה המסתתרת ולחסלה. על זרועות המודיעין ועל צה"ל להתאים את עצמם למשימה הזאת ולהיערך אליה.

 

* הפתרון הרצוי לרצועת עזה, חייב לכלול את מצרים, כאחראית העל על הרצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ. ספק רב אם מצרים תהיה מוכנה לכך, ולכן הפתרון הרצוי הוא אחריות על של ישראל על הביטחון ברצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ, בדומה לנעשה ביו"ש. הסדרים כאלה, היו אפשריים רק אילו המלחמה הייתה מסתיימת במיטוט שלטון חמאס.

 

בתנאים שנוצרו, ניאלץ להתפשר על פחות. במקרה כזה, עלינו לעמוד על שלושה עקרונות:

 

א. פירוז רצועת עזה מרקטות ופצמ"רים. חמאס, שבמדיניותו אמלל את תושבי עזה, מעוניין היום להפגין הישגים כלכליים, כדי לרצות את הציבור הפלשתינאי. גם העולם מעוניין בשיקום הריסות עזה. על ישראל להתנות כל הקלה כלכלית, בפירוז.

 

ב. על ישראל להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שלא תסבול עוד "טפטוף" של פצמ"רים ורקטות. שרון לא עמד בהצהרה הזאת אחרי ההתנתקות, אך הפעם הפצמ"ר הראשון יחייב תגובה בלתי פרופורציונלית, קשה וכואבת, גם אם משמעות הדבר חידוש המלחמה. ההבהרה הישראלית חייבת להיות חלק מכל הסדר לסיום המלחמה.

 

ג. על ישראל להבהיר שחידוש ההתחמשות ברקטות וחידוש חפירת המנהרות הם הפרה של ההסכם, וישראל תסכל אותה בכוח.

 

* "ניו יורק טיימס" נוקט בשנים האחרונות קו אנטי ישראלי חריף, ובין השאר מרבה לדווח על קרע ביחסי ישראל וארה"ב (באשמת ישראל, כמובן), דיווחים שלא אחת התבררו כ-wishful thinking של הכותבים. חרף הסתייגות זו, אתייחס לכתבה האחרונה, שבה העיתון מתאר קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הממשלים, בעקבות מלחמת "צוק איתן". לטענת העיתון, התגובה החריפה של ישראל למסמך קרי והסירוב של ישראל לסייע למאמצי הפסקת האש של ארה"ב, הם הגורם לקרע.

 

הדברים מדהימים – איזה בוחן מציאות עקום ומעוות. ישראל הותקפה ויצאה להגן על עצמה, דחתה ודחתה את היציאה למלחמה בניסיון ל"שקט יענה בשקט", הסכימה להפסקת אש טרם הפעולה הקרקעית והפסיקה את האש שש פעמים במהלך הפעולה הקרקעית, הפסקת אש שהייתה חד צדדית. איך ניתן להאשים אותה שלא סייעה למאמצי הפסקת האש? עוד יותר מדהימה הקובלנה על התגובה הישראלית להצעות קרי. קרי הציע, בשיתוף עם התומכות הגדולות ביותר של הטרור החמאסי – תורכיה וקטאר, תכתיב כניעה לכל תביעות חמאס. הצעה צ'מברליינית זו, נעצה סכין בגבה של ישראל, בעיצומה של מלחמת מגן נגד הטרור האסלאמי, שיותר משהוא אויבה של ישראל, הוא אויבה של ארה"ב (זוכרים את 11 בספטמבר)? ואח"כ האמריקאים עוד באים בטענות לישראל?

 

* בימים אלה אנו מציינים תשע שנים לעקירת יישובי גוש קטיף והנסיגה הטוטלית מכל רצועת עזה לקווי 49' (יש להזכיר שהנסיגה מערי הרצועה נעשתה כבר ב-1994), במסגרת ההתנתקות.

 

את חגיגות יום ההולדת ציינו במלחמה עקובה מדם באזורים מהם נסוגונו ומהם עקרנו את יישובינו, נישלנו וגירשנו את יושביהם מאדמתם, בעוד אותם אזורים משמשים כאתרי שיגור רקטות לעבר אזרחי ישראל. אכן, מתנת יום הולדת ראויה.

 

קיים קשר מובהק בין עקירת יישובי גוש קטיף למלחמת "צוק איתן". הפלשתינאים ראו בנסיגה ובעקירה ביטוי לחולשתנו, לרפיסותנו ובעיקר להעדר שורשים. הם ראו בהתנתקות הצלחה של מאבקם הטרוריסטי נגדנו. הלקח שלהם היה ניצול הצלחה – הצלחנו לעקור את היהודים באלימות מגוש קטיף, המטרה הבאה היא לעקור אותם באלימות משדרות ויישובי "עוטף עזה".

 

זאת מהות הטרור מעזה מאז ההתנתקות, והשאלה המרכזית שנותרה אחרי "צוק איתן", היא האם הושגה ההרתעה שתגרום להם לחדול.

 

* לנוכח התוצאות העגומות של ההתנתקות, שוחרי הנסיגה לקווי 49' מְתָרצים זאת בכך שהנסיגה הייתה חד צדדית, לא בהסכם. לעתים אני תמה האם אנשים אינם מבחינים בגיחוך שבטיעונים הילדותיים שהם משמיעים. מה הם רוצים לטעון? שמה שהיה חשוב לפלשתינאים לא היה לגרש אותנו, בשלב ראשון מגוש קטיף, אלא להגיע אתנו להסכם? היה להם כל כך חשוב להגיע להסכם עם ישראל, והם ממש ממש נעלבו שלא חתמנו אתם על הסכם, ולכן בתשע השנים שחלפו מאז הם יורים על אזרחי ישראל רקטות, חופרים מנהרות  למטרות טבח המוני, ובמקום להקים בעזה מדינה, חברה וכלכלה הם הקימו מפלצת טרור. איזה טיעון אינפנטילי.

 

אגב, איך משמיעי הטיעון הזה מתרצים את העובדה שהשטחים שמהם נסוגונו בהסכם – הסכמי אוסלו, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, היו אף הם מיד בסיס לטרור, לפיגועי התאבדות ולמסעות רצח?

 

* כל מנהיגי העולם החופשי עמדו מאחורי ישראל בצאתה להגן על חיי אזרחיה במלחמת "צוק איתן". לא חלפו שבועות ספורים והם מתחילים לחזור לסורם, בגינוייהם הצבועים והמתחסדים נגד הפגיעה הישראלית באזרחים. וכי אין הם יודעים שאותם אזרחים הם המגן האנושי שמאחוריהם מסתתר הטרור? אם הם תומכים, לדבריהם, בזכותה של ישראל להגן על עצמה, איך הם חושבים שהיא תעשה זאת, אם לא תפגע בטרוריסטים בשל העובדה שהם מסתתרים מאחורי אזרחים וילדים? הרי אף אחד מן הצבאות של המְגָנים, אינו עושה כאלה מאמצים, כמו צה"ל, למנוע את הפגיעה באזרחים. צה"ל עושה כן, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, תוך ויתור מראש על מימד ההפתעה ואף מקריב על כך חיי חיילים. הרי בכל מלחמה שאותם צבאות השתתפו בה, ולא על גבולם, ולא נגד מי שירה טילים על אזרחיהם, הרג האזרחים היה גדול פי כמה וכמה (קוסובו, עיראק, אפגניסטן וכו').

 

הגינויים הללו נתנו רוח גבית לחמאס. זוהי רוח גבית לטרור, מצד מדינות המערב, שהן עצמן על הכוונת של האסלאם הקנאי.

 

* הגינויים לישראל צריכים ללמד לקח שני גורמים בציבוריות הישראלית. א. אלה המאשימים את ישראל בהרג האזרחים. אם היה בהם מעט יושר, הם היו מודים בכך, שמעבר לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המאפיינים כל כך את צה"ל, פגיעה באזרחים היא גם פגיעה מדינית, פגיעה בתמיכה בישראל וכתוצאה מכך, גם פגיעה במאמץ המלחמתי וסיוע לאינטרס של האויב. כך שמכל בחינה שהיא, זו האשמה מופרכת, כיוון שלישראל, בניגוד לחמאס, לא יכול להיות כל עניין ולא יכולה להיות כל תועלת מהרג אזרחים וילדים פלשתינאים. ב. אלה הקוראים "לכתוש" את עזה ולפגוע באזרחים ללא אבחנה. אם כאשר צה"ל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים – עצם הפגיעה באזרחים גורמת לנזק כזה, נקל לשער איזה נזק היה נגרם אילו צה"ל באמת היה פוגע ללא אבחנה באזרחים. נכון שאלה שמטיפים לכך, גם חושבים שאין עולם ושצריך להתעלם מכל שיקול מדיני, הסברתי, בינלאומי. אולם אילו היינו שועים לקריאותיהם, היינו באמת מדינה מנודה, והיינו מעניקים לחמאס ניצחון על מגש של כסף.

 

* לא ראיתי אתמול "הארץ". אורי משגב או גדעון לוי – מי היה הראשון לגנות "רצח הטרקטוריסט הפלשתינאי" בירושלים?

 

* ח"כ נחמן שי (שלא אחת הבעתי את הערכתי לעמדות שהשמיע בתקשורת במהלך המלחמה), עתר לבג"ץ בדרישה להכריז על "צוק איתן" כמלחמה, לא כמבצע. זו חציית קו אדום מבחינת המשפטיזציה של ישראל. הכרזה על מלחמה היא פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. כח"כ הוא יכול לדרוש דיון בכנסת, או בוועדת החוץ והביטחון – הגורם המפקח על הממשלה, בדרישה מן הממשלה להכריז על כך. אבל החלטה כזאת של בית המשפט היא ממש בחזקת פוטש חוקתי. מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. הדגש הוא "על הסף" – כלומר לא מתוך דיון והגעה למסקנה שהדרישה אינה נכונה, ובכך להעניק לגיטימציה לכך שזהו נושא משפטי, אלא כאמירה שאין לבג"ץ כל נגיעה לנושא.

 

נחמן שי העלה את הנושא מן האספקט הכלכלי, ובהחלט יש לו גם אספקט כלכלי וחברתי, אולם עצם הכרזה כזאת היא, בראש ובראשונה, בעלת משמעות מדינית וביטחונית.

 

לגופו של עניין, אני שותף לדעתו של נחמן שי. מדובר במלחמה וראוי שהממשלה תכריז עליה כעל מלחמה. אך גם במלחמה, עלינו לשמור על יסודות המשטר הדמוקרטי הפרלמנטרי של מדינת ישראל.

 

* אני קורא כעת את ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים" – ספר מרתק של סופר דגול; בעיניי הטוב שבסופרים הישראלים החיים היום.

 

אני קורא את הספר בעיצומה של המלחמה, וכמובן שזו קריאה מפרספקטיבה שונה מאשר בשגרה. סיפור אחד בתוך הרומן טלטל אותי במיוחד, לנוכח האקטואליות המצמררת שלו.

 

אציג אותו במנותק מן ההקשר הכולל של הרומן ומן הקשר בין הנפשות הפועלות בו לגיבורי הספר, על מנת שלא לפגום בחוויית הקריאה. באותו סיפור, המופיע בעמ' 230-232, מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

 

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? קראו ותיווכחו).

 

לאותה צעירה (לא אחשוף את שמה, כדי לא לקשר את הסיפור לגיבורה שלו טרם הזמן) היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו היה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו - בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

 

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

 

קראתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב ב"הארץ", על ארגוני "זכויות האדם" הישראליים שפרסמו עצומה בחו"ל המגנה את ישראל על "פשעי מלחמה", על גילוי הדעת בכתב עת בינלאומי של עשרות (!) מרצים ישראליים שהאשימו את צה"ל בפשעי מלחמה ב"צוק איתן", על מאמרו של הפוסט "היסטוריון" אילן פפה שהאשים את ישראל בג'נוסייד, על ארגון "זוכרות" שאחת הפעילות המרכזיות שלו נוהגת להפציץ את הפייסבוק בקריאות שמחה וגיל כל אימת שחייל ישראלי נהרג.

 

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את הזוועה הזאת. אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

 

* ביד הלשון

 

השבת הבעל"ט, השבת הראשונה אחרי ט' באב, היא שבת "נחמו". היא נקראת כך על שם נבואת הנחמה של ישעיהו (פרק מ'), אותה אנו קוראים בהפטרה, שנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

 

הפרשה הניבה צירופי לשון שקנו שבת בשפה העברית, בספרות העברית ("והיה העקוב למישור", "אכן חציר העם"), בבידור ("נחשו נחשו עמי") ואפילו בהתיישבות ("מבשרת ציון", "מבשרת ירושלים").

 

אחד הצירופים הוא "קול קורא במדבר". השימוש בביטוי בעברית המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.

 

אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ אדוני, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה' ("והיה העקוב למישור", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות בבל ויביא את הגאולה לעם ישראל.

 

קרוב יותר למקור הוא צירוף המילים "קול קורא" – פרסום רשמי למכרז, להגשת בקשות לתקציב וכד'.

 

* אסא בר לב תיקן את הדברים שכתבתי בנוגע לחם ולחמות, וכתב: "חם וחמות הם הורי החתן ביחס לכלתם. חותן וחותנת הם הורי הכלה בהתייחס לחתנם". באשר ל"טעותי", הוא הזכיר שאני נמצא בחברה טובה, לצד מאיר שלו, אסתר וורצל-שטרייט ז"ל (מורתו לספרות) ואחרים. ובכן, בין האחרים הללו נמצא גם אברהם אבן שושן. זו ההגדרה לחם במילונו: "חותן, אבי בעלה או אבי אשתו". וזו ההגדרה לחותן: "1. אבי אשתו, חם. 2. אבי בעלה". הוא הדין בהגדרות לחותנת ולחמות. הכלל הוא: החם והחמות הן מילים נרדפות לחותן והחותנת.

 

במקור המקראי היה, כנראה, הבדל בין המילים (וגם על כך יש מחלוקת). כבר בעברית המשנאית לא היה הבדל כזה, והוא אינו קיים עוד בעברית של היום. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 6/8/2014 00:27   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, יהדות, פרשת השבוע, תקשורת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ועדת חקירה כריטואל


מלחמת "צוק איתן" עדין בעיצומה. קרבות כבדים מתנהלים ברצועת עזה, חיילי צה"ל מחרפים נפשם על הגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה, חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, רקטות משיכות ליפול על חלקים רחבים במדינת ישראל. ומה שמעסיק את ערוץ 2 הוא לקיים סקר דעת קהל, האם למנות ועדת חקירה ממלכתית על מחדל המנהרות.

 

מן הראוי שתומכי חקירה כזו ימתינו בסבלנות עד אחרי המלחמה. אני מתנגד עקרונית לריטואל של ועדות חקירה משפטיות בנושאים שאינם משפטיים, אלא מדיניים וביטחוניים.

 

ועדת חקירה משפטית אינה תחקיר, אלא טריבונל. תפקיד התחקיר הוא לגלות ליקויים, תקלות וחולשות כדי לתקנם, ולמצוא הצלחות וחוזקות כדי ללמוד מהן. על מנת שתחקיר יצליח, עליו להיות נקי ממשפטיזם. תחקיר לא נועד לשפוט, אלא ללמוד ולתקן. בהליך שיפוטי, מצטייד כל נוגע בדבר בעו"ד שיוציא אותו זכאי. בתחקיר, מצופה מכל נוגע בדבר לתרום לו את כל הידוע לו, כדי להגיע לתוצאות האפקטיביות ביותר. בהליך שיפוטי, כל אחד דואג לעצמו. בתחקיר, כל אחד נותן מעצמו. בסופו של דבר, הציפיה הציבורית מוועדות חקירה משפטיות היא למצוא אשמים ולערוף ראשים, ולא – הן מוגדרות "ועדות טיוח".

 

תחקיר אינו מחפש ראשים. התחקיר הוא כלי בידי המפקדים, לקבלת החלטות, גם פרסונליות. הראיה של המפקד רחבה הרבה יותר משל עורך התחקיר. עורך התחקיר מכיר את האירוע שחקר. המפקד אחראי ליום שלמחרת. המפקד יכול להדיח מפקד שכשל, בהנחה שהכשל מעיד על ליקוי מהותי באופן חשיבתו או תפקודו. אותו מפקד יכול להשאיר בתפקידו ואף לקדם מפקד אחר שכשל, כיוון שמתוך היכרותו עמו, הוא מכיר את יתרונותיו, את יכולתו ללמוד מן הטעות ולהשתפר ולמלא בהצלחה את תפקידו. טעויות בשיקול דעת ושגיאות מבצעיות אינן מסומנות בתג מחיר משפטי, כמו עבירות משמעת, מוסר ופלילים. מי שאינו עושה אינו שוגה, ואם כל מי ששגה יודח, לא יישאר מי שיעשה.

 

החקירוקטיה נובעת מהאקטיביזם השיפוטי, שנזקו לדמוקרטיה רב. יש להפריד בין המשפט והמעשה המדיני / כלכלי / צבאי. הקשר בין המשפט למעשה, צריך להיות בעמידה על כך שהעשיה תהיה על פי חוק. מדיניות שאינה מנוגדת לחוק, עומדת לביקורת הציבור, לביקורת המערכת הפוליטית, לביקורת התקשורת, ולא לביקורת משפטית. אנחנו טשטשנו את הקו המפריד הזה.

 

ועדת חקירה, בראשות שופט, אינה מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות והרי כל החלטה שהיא תקבל, שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו בחינה משפטית אלא פוליטית. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה לדיון ציבורי כזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.

 

סוגיית המנהרות מחייבת תחקיר יסודי – מה ידע המודיעין, מה הסיקה מכך הצמרת הביטחונית, כיצד נערך לכך צה"ל, האם העביר את מלוא המידע לדרג המדיני והאם הדרג המדיני הפנים את המידע?

 

הסוגיה המדינית, שאחראי לה הדרג המדיני, היא האם היה על הממשלה ליזום מלחמת מנע נגד המנהרות, שכמובן היה מביא למתקפת רקטות כפי שאנו חווים ב"צוק איתן", ללא תמיכה בינלאומית וללא קונצנזוס לאומי? עם יד הלב - האם הקוראים למנות ועדת חקירה על מחדל המנהרות, היו קוראים למנות ועדת חקירה על מחיר "מלחמת הברירה המיותרת", במקרה כזה?

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 2/8/2014 17:52   בקטגוריות חוץ וביטחון, חברה, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, תקשורת, תרבות, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 9.7.14


* בילדותי הרחוקה, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, אמי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל גיוס, כבר יהיה שלום ולא יהיה עוד צורך בצבא. אני, לילדים שלי, כבר לא הבטחתי זאת. ואני מניח שגם הנינים שלי לא יגשימו את החלום.

 

אז איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים?

 

אם נביט אחור, ונראה מה היה כאן לפני 100 שנה, מה היה כאן לפני 50 שנה ומה יש כאן עכשיו; לאלו הישגים בלתי נתפסים הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, ובלי שיכולנו להחזיר את החרב לנדנה ולו לרגע אחד, ברור איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים. מדינת ישראל תמשיך לשגשג ולהתפתח, לתקן את החברה, לחזק את הכלכלה, לקדם את החינוך, את האקדמיה, את המדע, למשוך עליית יהודים ויישוב הארץ ביהודים – על אפם וחמתם של אויבינו, גם אם פה ושם נדרש להמשיך ולהילחם ולהגן על העם והארץ.

 

* טרור הטילים המאסיבי לעבר אזרחי ישראל, הוא פשע נורא נגד האנושות. שום פעולה ישראלית נגד הטרוריסטים, בכל עוצמה שהיא, אינה "בלתי מידתית". 

 

* מבצע "צוק איתן" צריך להכות מכה כואבת, במלוא העוצמה, בחמאס, כולל הוצאת מנהיגיו – הפוליטיים, הצבאיים והדתיים מכלל שימוש, כפי שעשינו בהצלחה לשייך יאסין, לרנתיסי, לג'עברי ולעוד רבי מרצחים מסוגם. ועם זאת, המבצע צריך להתנהל ברוחו של צה"ל, כלומר תוך הימנעות, ככל הניתן, מפגיעה בבלתי מעורבים. ב"עופרת יצוקה" נפגעו הרבה מאוד בלתי מעורבים, והמחיר המדיני היה כבד מאוד. הלקח הופק ב"עמוד ענן", שבו נפגעו פחות בלתי מעורבים, והמבצע היה יותר מקצועי, יותר ממוקד, יותר אפקטיבי וגרם פחות נזק לישראל. רוחו של צה"ל, מאז ומתמיד, התבססה על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, וכך הושגו הגדולים בניצחונותינו. כמובן שאי אפשר להימנע לגמרי מפגיעה באזרחים, כאשר האויב משתמש באזרחים ובילדים העזתים למגן אנושי. אולם המטרה של האויב היא לגרור את ישראל ל"כפר כנאות", ואין כל סיבה שניתן לאויב את מבוקשו.

 

* אולי ננסה הפעם משהו אחר? להבליג, להתאפק. איפוק זה כוח. הבלגה זו עוצמה. שקט יענה בשקט. אולי ננסה? ניתן לזה לדעוך מעצמו.

 

... הנה, ניסינו.

 

* ההבלגה והאיפוק של ישראל התפרשו בידי האויב כחולשה ופחדנות, שחקו את ההרתעה והעצימו את הפגיעה באזרחי ישראל. היתרון של ההבלגה, הוא שהוכחנו בעליל לכל אזרחי ישראל ולעולם כולו, שעשינו הכל ויותר מכך, כדי למנוע את העימות, ומתקפת הנגד, קשה ככל שתהיה, היא פעולת אין ברירה.

 

* מה צריך לחשוב ולהרגיש ילד בממ"ד בשדרות, כאשר הוא שומע שירי טיל לעבר ת"א הוא חציית קו אדום?

* למה הם יורים עלינו עשרות טילים?

הכל בגלל הטרמפים.

 

* שום מעשה טרור ערבי אינו מצדיק מעשה טרור יהודי ואינו ממעיט מחומרתו, ושום מעשה טרור יהודי אינו מצדיק מעשה טרור ערבי ואינו ממעיט מחומרתו. ואין הבדל בין מי שממעיטים בחומרת טרור יהודי ומתרצים זאת בטרור הערבי, לבין מי שממעיטים בחומרת טרור ערבי ומתרצים זאת בטרור יהודי.

 

* אין כל הבדל בין דם לדם, בין טרור לטרור, בין רצח לרצח, בין רוצח לרוצח. אין שמץ של הבדל בין רוצחי הנער הערבי לרוצחי הנערים היהודים.

 

יש הבדל בין החברה היהודית לחברה הפלשתינאית. אצלנו – גינוי מקיר לקיר, הוקעה מקיר לקיר. ואילו אצל הפלשתינאים הם גיבורי האומה. אצלנו הפושעים יעמדו לדין ואם יורשעו ישפטו למאסר עולם. אצלם (וגם אצל כמה מאתנו, כמו גדעון לוי למשל) הם יוגדרו "אסירים פוליטיים" שיש לפעול לשחרורם, ומותר ורצוי לחטוף בני ערובה כדי לשחררם, והממשלה הפלשתינאית משלמת להם משכורות של 12,000 ₪ לחודש, יותר מכפול מאשר לשוטריה, וכשהם משוחררים הם מתקבלים כגיבורים, ילדים מתחנכים על מורשתם וכיכרות נקראים על שמם.

 

* אני שותף בחודשים האחרונים למהלך הידברות, שעדין אי אפשר לתת לו פומבי ואני מודה שעדין אין לי ביטחון שהוא יישא פרי, עם מנהיגות מוסלמית דתית במגזר הערבי, המבקשת לקדם דו קיום במדינת ישראל. במפגש שהתקיים עם מנהיג דתי חשוב ומקובל, הוא אמר: "עלינו להחליט האם אנחנו אזרחי ישראל או אויבי ישראל. אי אפשר להיות גם אויב וגם אזרח". ואכן, זאת הברירה של ערביי ישראל. הם אינם יכולים לפסוח על שתי הסעיפים. אי אפשר יהיה להמשיך לאורך זמן את האנומליה הקיימת, שבה מגזר בקרב אזרחי ישראל, מזדהה עם אויביה ובכל עת שאנו נמצאים בעימות אלים עם אויבי ישראל הוא פותח חזית פנימית כגיס חמישי. מאורעות הימים האלה במגזר הערבי, אינם מחאה לגיטימית של אזרחים, אלא התקוממות של אויב. דמויות כאחמד טיבי, ראאד סלאח וח"כ זועבי, הנן התגלמות הבחירה להיות אויב, וליהנות מן האזרחות.

 

הסובלנות הישראלית מרחיקת לכת, וכזו גם ההתחשבות במצב הבעייתי של ערביי ישראל, הקרועים בין זהותם הלאומית וזהותם האזרחית, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמת קיום עם הלאום שלהם. אף פעם לא ציפיתי מהם להפוך לציונים, איני מצפה מהם להזדהות עם המדינה ואיני בוחן את נאמנותם. אולם בהיותם אזרחים, אני מצפה מהם לנהוג כאזרחים, לא כאויב. בסופו של דבר, התפרצויות אלימות מן הסוג של הימים האחרונים, יגרמו לכך שהחברה הישראלית תאבד את סבלנותה כלפי ערביי ישראל. מי שישלם את עיקר המחיר, הם ערביי ישראל. יהיה זה המחיר על הבחירה שלהם, רק שלהם.

 

* הקמתה של מנהיגות מתונה לערביי ישראל, שתציב אלטרנטיבה למנהיגות הפוליטית הנוכחית, המדרדרת את היחסים בין העמים לקרע שעלול להיות בלתי ניתן לאיחוי, היא בראש ובראשונה אינטרס של ערביי ישראל. הם יהיו הנפגעים העיקריים של קרע כזה, אליו מובילים האנשים שבהם הם בוחרים שוב ושוב.

 

* בעימות בין בן דרור ימיני ואחמד טיבי בynet-, האשים בן דרור ימיני את טיבי, שאין הבדל בינו לבין מנהיגי הימין הרדיקלי. טיבי השיב לו, שהוא מייצג את המיינסטרים של ערביי ישראל. שניהם צודקים.

 

* המסר של טיבי בראיון, מסר שהוא חוזר עליו כבר שנים עד לזרא, הוא: אתם הכובשים ואנחנו הנכבשים, אתם השולטים ואנחנו הנשלטים, ולכן מותר לנו לעשות הכל. כן, מותר להם לרצוח, מותר לחטוף, מותר להם לבצע פיגועי תופת, מותר להם לירות טילים מכוונים לעבר אוכלוסיה אזרחית. הכל מותר להם.

 

* אגב, "הנשלטים" הם גם אזרחי ישראל הערבים – הערבים היחידים במזה"ת כולו שהם באמת ובתמים אזרחים, הנהנים משוויון אזרחי ופוליטי מלא, היחידים הנהנים מזכויות האדם והאזרח, היחידים הנהנים מחופש הביטוי, מחופש העיתונות, מחופש ההפגנה, מחופש ההתארגנות הפוליטית. ומנצלים את החופש הזה לרעה – הופכים את חופש הביטוי לחופש ההסתה וההמרדה, את חופש ההפגנה לחופש לאלימות קשה, ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה. את חופש ההתארגנות לחופש לעצור נהגים, לשאול אותם האם הם יהודים, ולנסות לבצע בהם לינץ'.

 

* ואולי האירועים הקשים הם הזדמנות להיווצרות הנהגה חלופית, מתונה, שפויה, פרגמטית למגזר הערבי? מתוך כתבה בynet-: "ראש העיר נצרת עלי סלאם תקף את חברי הכנסת הערבים בטענה שהתסיסו את השטח. 'הם הגיעו ביום שבת וחיממו את האווירה'".

 

* מי שמכנה התפרעויות אלימות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות חולפות והצתות – "הפגנה", מַזְנֶה את השפה ואין לו מושג בכללי היסוד של הדמוקרטיה.

 

* הגדרה מן המילון: מנוולת = מי שמאשימה את הממשלה שהסתירה את העובדה שהייתה ידועה לה, שהחטופים נרצחו, כדי לבצע את הפעולה נגד חמאס, שאין לה כל קשר למציאת החטופים = אריאנה מלמד.

 

* משבר ביטחוני הוא גורם לאחדות. אצל ליברמן הוא גורם לפיצול. ואולי תירוץ לפיצול.

 

* ליברמן חבר לליכוד, מאחר וחש שמיצה את מקסימום יכולותיו האלקטורליות בריצה נפרדת של "ישראל ביתנו". זה היה, מבחינתו, הזמן המתאים לחבור לליכוד, על מנת להתמודד על הנהגתו אחרי נתניהו. אלא שמתחריו הפוטנציאליים חסמו את דרכו, והוא חיפש את התירוץ לנטוש. העיתוי כל כך לא אלגנטי...

 

* ליברמן ידע שצפויה פעולה ישראלית בלילה, ולכן הוא מיהר לפרוש מהליכוד בבוקר, לפני שהתירוץ שלו יהיה בלתי רלוונטי.

 

* האם דברי חוצפה וזלזול בוטים בראש הממשלה, הם ה"משילות" עליה מרבה אביגדור ליברמן ללהג? האם ביקורת פומבית של שר החוץ על מדיניות הממשלה שבה הוא חבר, היא דוגמה ל"משילות"?

 

* בנאומו בוועידת השלום של "הארץ", הצהיר הנשיא שמעון פרס שאבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר שהיה לישראל בכל תולדות הסכסוך. פרס הוא, כידוע, גדול המדינאים בתולדות המין האנושי, ומי אנו, בני תמותה רגילים, שנחלוק עליו.

 

ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לזכור ולהזכיר כמה עובדות. למשל, שאותם הדברים אמר פרס על מי שחלק עמו את פרס נובל ל... שלום(!), רב המרצחים ערפאת. או, למשל, שבשובו של פרס מטקס החתימה על הסכם אוסלו, הוא התרברב בזחיחות יהירה, או שמא הייתה זו יהירות זחיחה, ש"תמו מאה שנות טרור". ואפשר גם לזכור את הלעג שלו על "אנשי האתמול": "הם גם אמרו שיירו טילים על אשקלון! על אשקלון!!!! חחחחח".

 

* פה ושם אני נתקל במישהו שעדין טוען שישראל הייתה צריכה לסגת מהגולן. קשה להאמין, אבל עובדה. איך אפשר להסביר את התופעה המוזרה? ההסבר שלי, הוא שמדובר באנשים שמהלקסיקון שלהם נעדרת המילה הקטנה אבל החשובה: "טעיתי".

 

* לפני שנים אחדות, שודרה בטלוויזיה סדרה מצוינת שעסקה בעשרת הדברות. כל פרק הוקדש לדיבר אחד, והעמיק בהשלכות הדיבר על חיינו, על המציאות האנושית והישראלית בימינו.

 

אהבתי מאוד את הסדרה, ובהשראתה קיימתי ואני מקיים עד היום פעילויות ותכניות מן הסוג הזה.

 

ומי יצר, ערך והגיש את הסדרה? רונאל פישר... וזה כואב לי אפילו יותר מעצם העובדה שעורך דין בכיר מסתבך כך בשחיתות ופלילים.

 

* בפעם הקודמת שגרמניה עשתה זאת, קראו לזה Blitzkrieg.

 

* ביד הלשון

 

אנו בעיצומה של תקופה קשה וסוערת מבחינה ביטחונית, המעוררת את השאלה הקבועה: הלנצח נאכל חרב?

 

אופס. אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

 

הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות הנפוצה, היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא הנשוא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

 

אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

 

הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

 

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 9/7/2014 00:25   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, יהדות, משפחה, משפט, עופרת יצוקה, עמוד ענן, ציונות, שחיתות, צוק איתן  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ