לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳”׳’׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים קג: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו


בספקטרום שבין אל קנא ונוקם לאל רחום וחנון, מזמור קג ניצב בקצה של הרחמים.

 

רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה   

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד.

... כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים  

רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו.

 

ובכל זאת, המשורר צריך להסביר את סבלו של עם ישראל. אם אלוהים כה רב חסד, מדוע אנו כל כך סובלים?

 

תשובתו מקורית. זה סבל זה? ביחס לחטאינו... באמת יצאנו בזול. למה? בזכות רחמיו של האלוהים.

 

לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ   

וְלֹא כַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ.

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ  

גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.

כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב  

הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ. 

 

ולמה אלוהים מרחם כל כך על בני האדם? כי הוא מודע לחולשתם, בעצם... לאפסותם. כי מהו, בסך הכל, האדם?

 

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ   

זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ.

אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו   

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ.

כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ   

וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ.

 

אני מודה שאיני אוהב את הדיבור הזה, על אפסותו של האדם, שנועד להאדיר את גדולתו של אלוהים. אם האדם כל כך עלוב, מה אפשר לצפות ממנו?

 

בדיוק כפי שאי אפשר לעודד ילד להתאמץ, להשקיע ולהצליח באמירות: "אתה אפס, אתה עלוב, יבחוש בן שלולית".

 

אני מעדיף את לקיחת המושג "בצלם אלוהים" בדיוק למקום ההפוך, של העצמה, של אמונת האדם בכוחו, ביכולותיו, ב"אני ואתה נשנה את העולם".

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 18:58   בקטגוריות הגות, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דילמת האוטופיה


ר' נחמן ברסלב, משל הכת והאילן. מתוך: "משבעת הקבצנים"

 

פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכן שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכן. ועל כן חקרו אם יכולים למצא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכן בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי הענג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מערבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן. ונפל מחלקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה לכאן וכו'. עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן:

ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חקרו מתחלה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המדות של האילן. כי זה האילן יש לו שלשה שרשים:

שרש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות. ואמת הוא גוף האילן. ומשם יוצאים ענפים. ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מדות הללו הנ"ל. ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מדות הנ"ל. אבל השאר לא היו בהם אלו המדות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם כן המדות הנ"ל. כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המדות הנ"ל. ואזי, כשבאו כולם לאלו המדות הנ"ל, אזי באו כולם על דעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כולם:

והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?

 

אורי הייטנר

דילמת האוטופיה

 

רבי נחמן לא התעניין במדע. הכת אינה קבוצת מחקר של בוטניקאים המחפשת עץ מסוים. מדובר בקהילה, המחפשת את החברה האופטימלית, השלמות, גן העדן, הגאולה; את הדרך שראוי לחיות בה. הכת אינה יודעת עדיין כיצד להגיע לשם, אך היא כבר מכירה את קווי המתאר הכלליים של מה שהיא מחפשת – מקום המקיים יחד ושותפות בין אנשים שונים לחלוטין, שכל אחד יודע למצוא היטב את מקומו כאינדיבידואל, כל אחד מוצא בדיוק את הענף שלו; יודע לנוח בדיוק בצל שלו עצמו, שנוצר בעבורו והוא מיועד לו. ודווקא מתוך היכולת של כל פרט לבטא את עצמיותו ולפתחה, נוצרת ביניהם הרמוניה מופלאה.

 

איך מגיעים למטרה הנכספת? המחלוקת בקבוצה גדולה מאוד. כל חבר עמד על קוצו של יו"ד וסרב להתפשר. לא היה קשב אמתי בין חברי הקבוצה. לא היה ניסיון אמתי לחפש יחד דרך משותפת. הקבוצה הגיעה למבוי סתום. היא הייתה על סף פיצוץ.

 

הניחו לרגע בצד את התיאוריות, אמר האיש החכם שפגשו. הדרך חשובה מאוד, אך חשובים יותר האנשים. נניח שתצליחו לכופף אלה את ידי אלה – מי ערב לכם שתצליחו להגיע למטרה? האם ההרכב החברתי שלכם מאפשר כלל להגיע למטרה? האם במצבכם החברתי תוכלו להשיגה? והוא נתן להם טיפ חשוב: בטרם תחפשו את המטרה, עבדו על מידותיכם. אם תצליחו בכך, הדרך למטרה תהיה ברורה וקלה. ולא – חבל על  המאמץ. המידות הנחוצות הן אמונה, יראה, ענווה ואמת.

 

הקבוצה הרימה את הכפפה. חבריה קלטו את הניסיון שהחכם העמיד בפניהם. אם החזקים שבתוכם, בעלי המידות, יאמרו שנמאס להם לשאת על גבם את החלשים, בעצם הכרעתם זו הם מכריזים שאין בהם הענווה, שהיא תנאי הכרחי להגיע למטרה. לכן, יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את האחדות, את היכולת להגיע כולם יחד למטרה. החלשים יותר, שאינם בעלי המידות הנחוצות, הבינו שכדי לצאת מן המבוי הסתום עליהם להשתפר, להתקדם וללמוד. הקבוצה העמידה על ראש שמחתה את האחדות – כל אחד מחבריה הבין שעליו לצאת מנקודת המוצא המקורית שלו וללכת לקראת חבריו. הבעיה היא, שגזע העץ, הבסיס עליו מושתתת אותה חברת מופת היא האמת ואחד משורשיה הוא האמונה. והרי כבר נוכחנו שהקבוצה הטרוגנית ויש בתוכה אמתות ואמונות שונות. וכאן קרה הבלתי יאומן – החברים הבינו שיש הבדל בין האמת והאמונה הקבוצתיות לאמת ולאמונה הפרטיות. בעת מחלוקת, התבצרות של כל אחד באמת ובאמונה שלו יתקעו את החברה. וגם אם כל אחד משוכנע באמונתו – חוכמת היחד היא היכולת ליצור אמת חדשה, המשותפת לבעלי המחלוקת.

 

ואכן, כשהלכו יחד, בדרכם המוסכמת, התגברו על המשבר והגיעו למטרה.

 

וכאן חלה תפנית בעלילה. בהגיעם, התברר שזו פאטה-מורגנה. כשמתקרבים לעץ, הוא מתרחק.

 

מה הלקח?

 

אוטופיה, פירושה – אי מקום. אין מקום כזה. לעולם לא יגיע האדם למקום המושלם. תחושת השלמות עלולה לנוון אדם וחברה, כי היא תגרום להם להפסיק להשתפר, לעבוד על עצמם, לבחון את עצמם. והרי תמיד יש עוד לאן לשאוף והשמים הם הגבול. העיקר הוא להתבסס על האמת, האמונה, היראה והענווה, לשמור על האחדות, ולהמשיך לחתור לאוטופיה, לחברה הטובה ביותר. ואף שלעולם אי אפשר להגשים אוטופיה; להגיע לצדק המושלם, לחירות המושלמת, לשוויון המושלם, לאחווה המושלמת; אף על פי כן לעולם אסור להתייאש מהניסיון להגשימה. 

 

* "זושא - מגלים את הסיפור החסידי"

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 00:07   בקטגוריות הגות, חברה, חינוך, יהדות, סיפורים, מנהיגות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ככה


"ארץ ישראל שלנו. למה? ככה".

דברים אלה של ראש הממשלה יצחק שמיר, עוררו ביקורת חריפה ותגובות של לעג. מה זאת הרדידות הזאת? הרי כל ילד יודע ש"ככה זה לא תשובה".

 

אי אפשר לחשוד בשמיר שהוא לא ידע והיטיב להסביר את מהות זיקתנו לארץ ישראל, את מהות זכותנו על ארץ ישראל, את משמעותה של ארץ ישראל לעם היהודי. האמירה הזאת לא ביטאה רדידות, אלא יש בה עומק רב. זו אמירה, על פיה כל הנימוקים גם יחד אינם יכולים לבטא את המהות של זיקת העם לארצו. התשובה "ככה", מכילה את הכל. בדיוק כפי שהורה אינו צריך להסביר מדוע הוא אוהב את ילדו.

 

ובכל זאת, כשנשאל יצחק שמיר על האמירה הזאת, הוא הבהיר: "אל תשאל למה! זה לפני הכל ואחרי הכל ולא צריך לנמק בכלל למה הארץ הזאת שלנו. האם יש עם בעולם שמתווכח על מולדתו, גודלה וממדיה?"

 

שמיר לא המציא את התשובה הזאת. קדם לו מייסד תנועתו, זאב ז'בוטינסקי. בשיחה עם המדינאי והוגה הדעות הצרפתי דה-מונזי, אמר המדינאי הצרפתי לז'בוטינסקי: "אני מקבל את כל תורת הציונות, אני מבין את שאיפתכם לשוב לארץ אבותיכם, אני מכיר בזכותכם להקים מדינה; דבר אחד אינני יכול להבין, אינני מקבלו: למה לכם עברית? ישנן שפות תרבותיות כבירות, עשירות; העברית היא שפה מתה במשך דורות רבים; למה לכם העברית בארץ ישראל? זאב ז'בוטינסקי חשב קמעא והשיב: "ככה". אמר דה-מונזי: עכשיו אני מבין. אכן, יש שאלות שביחס אליהן חוסר ההסבר המילולי הוא ההסבר.

 

תלמידו של ז'בוטינסקי וקודמו של שמיר בהנהגת תנועתו ובראשות הממשלה, מנחם בגין, ציטט את השיחה בין ז'בוטינסקי ודה-מונזי בדיון בכנסת בסוגיית "מיהו יהודי", שהסעירה את המדינה בשנת 1958. בגין ותנועת החירות צידדו בעמדת המפלגות הדתיות, על אודות הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות. בנאומו, עמד בגין על חוסר היכולת להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית, בניגוד למקובל בעמים אחרים, ואמר שהתשובה לשאלה למה דווקא היהודים אינם יכולים להפריד בין לאום ודת היא: "ככה". האמת היא, שאחרי ה"ככה" הזה, הוא נימק באריכות את תפיסתו. אך האמירה "ככה" נועדה להבהיר, שיש משהו חזק ועמוק יותר מכל ההסברים המלומדים, הגורם לתשובה להיות מובנת מאליה.

 

ז'בוטינסקי עצמו סיפר על ה"ככה" שלו גם בהזדמנות אחרת, בהתייחס לראשית דרכו הפוליטית, הקונגרס הציוני השישי (1903) המוכר כ"קונגרס אוגנדה", שבו שימש לראשונה כציר (בגיל 23). ז'בוטינסקי העריץ עד כלות את הרצל ואת מנהיגותו, ואף על פי כן הוא הצביע נגדו. וכך הוא כתב, לימים: "איש לא דיבר על לבי שאצביע כאשר הצבעתי. הרצל עשה עלי רושם ענקי – המילה איננה גוזמה, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש'עשה עלי רושם' כלשהו, לא לפני הרצל ולא אחרי כן: רק פה הרגשתי כי באמת, לִפְנֵי בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזניי כשהוא נשבע לפני כולנו 'אם אשכחך ירושלים...' האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה'. אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים".

 

****

 

בראשית המאבק על הגולן, בתחילת תקופת כהונתו השניה של רבין, 1992, נערך מפגש של ראשי ועד יישובי הגולן עם השר משה שחל, בלשכתו בחיפה. ישבנו, ודיברנו, והעלינו את טענותינו המלומדות, ואז שחל החל להשיב באריכות ואנו חשנו שערפל של מילים ריקות אופף אותנו ומציף את החדר. פתאום, באופן בלתי צפוי, קטע סמי בר לב, ראש המועצה המקומית המיתולוגי של קצרין, את דברי השר בצעקה: "תגיד, אתה מודע לכך שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה בלתי הפיך? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אחרי 50 שנה?!" שחל החוויר והחל לגמגם, "לא... לא... מה פתאום. אחרי 50 שנה?", כמי שפתאום קולט על מה מדובר.

 

מחר, 10 ביוני 2017, ימלאו 50 שנה לשחרור הגולן. חמשה שבועות אחרי השחרור, עלו החלוצים הראשונים להקים את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.

 

במהלך 50 השנים הללו, נאלצנו לא אחת להיאבק על קיומנו, מול רעיונות עוועים על אודות נסיגה מהגולן. בכל המאבקים ניצחנו. הגולן נשאר ישראלי. אלמלא ההתיישבות, מזמן לא היינו פה.

 

ובכל המאבקים, הסברנו לציבור הישראלי מדוע חשוב שהגולן יישאר ישראלי. והיו לנו נימוקים נפלאים: התיישבות, מוסר, ביטחון, מים, אחדות העם, אופי המשטר הסורי ועוד. אני עצמי, באותן שנים, בהן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, נעתי ונדתי כדרשן נודד מעיר לכפר, מבית ספר לקמפוס, מתנועת נוער לבסיס צבאי, מקיבוץ לבית אבות והסברתי את כל נימוקינו, והם באמת נימוקים נכונים, משכנעים וצודקים.

 

אבל הגיע הזמן לשים את הנימוקים בצד, כי אחרי חמישים שנה, הגולן הישראלי הוא מובן מאליו כמו הגליל, הכרמל וגוש דן. למה נהריה צריכה להיות ישראלית? ככה. ולמה כפר סבא? ככה. ולמה הגולן? ככה.

 

יצחק טבנקין, המנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, הסביר את התנגדותו לוויתורים טריטוריאליים. הוא אמר שגרביים אפשר להחליף, אבל לא את עור הרגל. ארץ ישראל אינה גרביים, הוא אמר. היא העור שלנו.  

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 5/6/2017 00:20   בקטגוריות דת ומדינה, הגולן, הגות, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ